מה פתאום ללמוד תנ“ך בכיסוי ראש? ממתי התנ”ך שייך רק לדתיים, או לחרדים? האם אנחנו צרכים לחבוש כיפה (שחורה? סרוגה?) כדי שתהיה לנו תחושה מלאכותית וכפויה שהתנ“ך הוא של הדתיים ולא שלנו, שאנחנו זרים בביתנו ושבעצם אנחנו מתארחים בביתם של הדתיים, כאשר אנחנו מתוודעים אל גיבורי התנ”ך שלהם? צ’יץ' שכח, או אולי לא ידע, את ערכם של סמלים בחינוך, כאשר המליץ ללמוד תנ"ך בבתי-הספר בכיסוי ראש.
אחרי שהדתיים ניסו ליטול מאתנו את סעיף הלאום בתעודת-הזהות שלנו, הם רוצים ליטול מאתנו את תעודת-הזהות כולה. הכיפה הכפויה על ראש ילדנו תיטול מהם ומאתנו את התחושה שהתנ“ך הוא שלנו ולא רק שלהם. היה זה דוד בן-גוריון, שאמר לחברי “ועדת פיל” הבריטית בשנת 1937: “אני יכול לומר בשם העם היהודי שהתנ”ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה“. למה צריך לחבוש כיפה בשביל ללמוד את התנ”ך שאנחנו כתבנו?
התנ"ך הוא תעודת-הזהות הלאומית שלנו. זוהי יצירתנו הספרותית הלאומית, תיאור קורות העם בארצו, בשפתו העברית, תיאור נפתוליו עם עצמו, עם שכניו ועם אלוהיו שהוא בחר בהם ונטש אותם, פעם אחר פעם. צדיק באמונתו יחיה. וגם מי שאינו צדיק.
הדתיים מאמינים שאלוהים בחר בנו מכל העמים וציווה עלינו לקיים את כל מצוותיו. מי שאינו דתי יכול להאמין שהעם היהודי הוא שבחר את אלוהיו וקיים לעתים חלק ממצוותיו, לא את כולן, לא תמיד. לא רק את מצוותיו. התנ"ך מספק לנו תיאור מפורט ומתועד של כל חטאי העם הזה. התרפים הצלמים והבמות, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.
תמיד היה רוב ל“חילונים” בעם הזה. עוד בימי התנ“ך. הנביאים לא “נטפלו” סתם אל בני העם הזה. הם לא התביישו. הקריבו קורבנות לה' בהר-הבית ובו-זמנית הקריבו גם למולך בגיא בן-הינום. בירושלים, ליד הסינמטק. אין חטא שלא חטאו. אפשר להסמיק כשנזכרים בתיאורים המפורטים הללו. עם כל משכבי הבהמות למיניהן וכל היתר. זו לא המצאה פרוורטית של אחד המחזאים שלנו. כל זה כתוב בתנ”ך שהוא של כולנו ולא רק של הדתיים. סיפור מהחיים. ספור אמיתי. בזה כוחו וקסמו כל הדורות.
אפילו יעקב אבינו, אבי האומה, עקב (רימה בעברית פשוטה) את עשיו אחיו הבכור פעמיים – פעם לקח ממנו את הבכורה, פעם את הברכה – ואחר-כך הפך את שמו לישראל משום ששרה עם אלוהים בכבודו ובעצמו ויוכל לו. יעקב ידע מה בני ביתו מחזיקים ברשותם כשביקש מהם, אפילו מרחל אשתו האהובה, לסלק את התרפים שהיו להם, לפני פגישתו עם עשיו אחיו. כאלה היו אחינו, אנשים כמונו. לאוו דווקא דתיים. ובוודאי שלא חרדים.
הרבנות הראשית, מועצת גדולי התורה, מועצת חכמיה, הרב שך, הרבי מלובביץ' וכל היתר, לא היו עוברים היום בשתיקה על מעשים כאלה, אילו זה היה תלוי בהם. הם היו עוזבים את הקואליציה בגלל הרבה פחות מזה. עכשיו אין להם ברירה. זה כתוב בתנ"ך. הם צרכים לתרץ הכל. ספק רב אם היו רושמים את יעקב אבינו כיהודי במירשם התושבים ומתחתנים עם בניו ובנותיו. כמובן שלא ניכנס לפרטים כמו עם מי התחתן יעקב אבינו ואיזה מין גיור היה שם, אם בכלל.
שיסלח לנו צ’יץ', אבל מה לדתיים “השחורים” שלנו ולכל האנשים והנשים מהתנ“ך, שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו? פי כמה קל לנו יותר להזדהות איתם מאשר עם רבנים למיניהם, צדיקים גדולים שמינו את עצמם לנציגים ולמתווכים של גיבורי התנ”ך שלנו, הקטנים והגדולים, שסיפוריהם מרתקים אותנו עד היום בכוחם בחולשתם ובנפתוליהם הבלתי פוסקים עם עצמם ועם זולתם. אלה היו גברים. אלה היו נשים.
גיבורי התנ"ך לא נזקקו לכיפות שחורות ואפילו לא לכיפות סרוגות (אברהם שפירא שלנו, מהשטיחים, לא יחתן את בתו עם “כיפה סרוגה” ר"ל). הם היו אנשים כלבבנו, התהלכו על אותה קרקע ותחת אותם שמי חמסין ועופרת. דיברו איתנו אמת, בלי כחל ושרק, וגילו לנו בעברית חיה וציורית את כל חטאיהם, ומאבקיהם הקשים עם יצריהם הרעים וחולשותיהם, כמונו. שפכו את ליבם בפנינו על אהבותיהם וקנאותיהם. ולכן הם קרובים לליבינו.
איפה נוכל למצוא היום סיפורים כמו סיפורי הקנאה העמוקים כשאול, שרק בתנ"ך הם מתוארים כאילו התרחשו לנגד עינינו ובקרבנו? האנשים הללו התפארו בכך שהצליחו שוב ושוב להתגבר על עצמם. הם שבו והכו על חטא בגין מעידותיהם החוזרות ונשנות אל התאווה והחולשה.
יש לנו דוגמאות למכביר. די לנו באבותינו “היורדים”, שהבטיחו לנו שבניהם ובני בניהם יחזרו לארץ, אבל רק אחרי ש“יסתדרו” מבחינה כלכלית ורק אחרי שיהיו להם צרות מעמי הארצות ושליטיהם הרעים. לסופרי התנ“ך הם מסרו גירסה שונה במקצת. טענו שההיפך הוא הנכון, שאלוהים היה זה שהבטיח להם את כל הדברים האלו. לא הם שהבטיחו לנו. אבל זה רק עניין של תקשורת – מי מספר למי שהוא זה שנבחר ולא זה שבחר, מי הבטיח למי שהוא זה שיקיים את מה שהבטיח. זה לא חשוב. בסופו של דבר אנחנו הם אלה שצריכים להאמין לכל הסיפורים ואנחנו שצריכים לקיים את מה שהם הבטיחו לנו – שאנחנו נבטיח ונקיים. וכבר אמר בן-גוריון שהתנ”ך נכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה.
מי צריך לחבוש כיפה בשביל לקרוא ולהבין ולאהוב את כל הסיפורים המרתקים הללו ולהזדהות עם גיבוריהם? מי צריך להמאיס עלינו ועל בנינו את לימוד התנ"ך ולהפוך אותו לריטואל של כפיה דתית? בשביל זה אנחנו צריכים את צ’יץ' הליבראל ואת נתן וולך הסוציאליסט? נראה שהם החליטו להמאיס עלינו עוד יותר את הכניעה לכפיה הדתית, הגוזלת מאתנו לא רק את חירויות האזרח שלנו, אלא גם את גאוותנו העצמית ואת זהותנו הלאומית.
21.1.87
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.