אם יוחק חוק הארכיאולוגיה קרוב לוודאי שגורלו יהיה כגורל חוק כנוביץ וחוקים רבים אחרים, חדשים וישנים, שמקובל במדינת ישראל להתעלם מהם, לעקוף אותם ואף להפר אותם. מעת לעת הוא ישמש עילה להתנגשויות אלימות, הכרוכות בהפרת חוק, מצד מפגינים אלימים מ“נטורי קרתא”, כדוגמת התנהגותם בעיר דוד, ומצד אלה שיזדעקו לפעול נגדם להגנת חופש המחקר המדעי ולשמירה על צביונה הלאומי החילוני (הציוני) של מדנית ישראל. תהיה זאת מערכה נגד “הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל”, כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופסור יגאל ידין (מוזר ביותר איך איש זה מחק ארבע שנים מחייו ושכח שהוא היה אחד האחראים לראשית תהליך זה של הידרדרות המדינה תחת ממשלת “חירות” ואגודת ישראל, שהקמת ד"ש סללה את הדרך לכינונה).
החוק כפי שהוא מוצע כעת לחקיקה, הניסוחים השונים, ולו גם על פי הגירסה המתונה ביותר, נותן עדיפות למתים על החיים. הוא יהיה היפוכו של חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא. במקום להחיות את העצמות היבשות, יְיַבש החוק החדש את חזון התחיה הלאומית של עם ישראל בארצו. תחילת העניין מעידה על סוימו האפשרי.
נציגי אגודת ישראל רואים במהומות בחפירות עיר דוד סיבה לחקיקת החוק (אמנם את המהומות האלה לא הם יזמו וחוללו – הם היו האנוסים והנגררים – אך עתה הם רוצים לאנוס ולגרור את כולנו ולחלל את כבודנו הלאומי, אחרי שנותנו יד לחילול כבודם האנושי, כנאנסים לעין השמש, על-ידי הפורעים מנטורי-קרתא).
את החוק החדש צריך להעמיד למבחן דווקא לאור הנימוק הזה: מה תהיה השפעתו על גורל החפירות בעיר דוד בעתיד, אם יתברר כי אכן היה שם, באחת התקופות, בית קבורות יהודי? האפשר יהיה להעביר בית-קברות כזה, או עצמות פזורות שנשארו ממנו, בצורה מסודרת ומכובדות למקום אחר, כדי לאפשר את המשך חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעיר דוד או לא? יש מקום לחוק הארכיאולוגיה רק אם החוק ינוסח בלשון ברורה ויקבע כי מטרתו המוצהרת והמעשית תהיה לאפשר המשך החפירות הארכיאולוגיות ולהעדיף את המשך תחייתנו הלאומית בעתיד על-ידי חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעבר. למרבה החרדה והצער אין להניח שזאת כוונתם של הרבנות הראשית, של שר הדתות, וגם של שר החינוך והתרבות.
את החוק הארכיאולוגיה החדש תהיה מצווה לבטל בכל דרכי המאבק האפשריות. האלטרנאטיבה לביטולו חמורה הרבה יותר. תהיה בה השלמה עם התקרנפות כמה שרים וחברי כנסת מהקואליציה, שלא השלימו עדיין בליבם עם הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל ועם הפיכת אזרחי המדינה החילוניים לאזרחים סוג ב' של מדינת הלכה אורתודוכסית, שבה אסור לחשוף את יסודות קיומנו הלאומי מתחת לבית-קברות יהודי, ושבה הרבנות הראשית היא האקדמיה הלאומית למדעים. מדינה כזאת, ההולכת ומעוצבת לנגד עינינו, היא מדינה שמחצית מאזרחיה (החילוניים) חשים ניכור הולך ומעמיק. אין זו מדינתם. חוקיה אינם חוקיהם וממשלתה אינה ממשלתם. כך חשים יותר ויותר אזרחים חילוניים של המדינה, כשעיניהם רואות איך מועצת גדולי התורה של אגודת-ישראל והרבנות הראשית (של מפד“ל ו”האגודה" במשותף) נלחמות ביניהן על חלוקת השלל השילטוני המכריע.
ראש הממשלה הלאומי, מנחם בגין, הוא יושב הראש בתהליך זה של התקרנפות הממשלה ושל העמקת תהום הניכור בין שני חלקי העם. זהו תהליך של עידוד “הירידה הפנימית”, שהיא הפרוזדור “לירידה” ממש. זו תהיה אחת מתוצאות הלואי של חוק הארכיאולוגיה. רק נימוק אחד יוכל אולי להשפיע על ראש הממשלה ועל כמה מחבריו הלאומיים. חוק הארכיאולוגיה יפתח פתח להתערבות בין-לאומית של מוסדות-דת נוצריים (גם כאלה שהם ידידותיים לישראל) ושל מוסדות-דת מוסלמיים ואף לחידוש מתקפת אונסק"ו על החפירות בהר הבית (אם הרבנות הראשית שלנו לא תמנע את המשכן בלאו-הכי). חוק הארכיאולוגיה הופך, איפוא, לחוק לעידוד ההתערבות הבין-לאומית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.
11.2.82
פתח-תקוה – כשמה כן היא, יכולה להיות פתח לכמה תקוות. היא מניפה דגל של מאבק שתוצאותיו עשויות לחרוג הרבה מעבר למטרותיו הראשוניות. המאבק שפתח בו ראש העיר, דב תבורי, אינו רק לטובת חופש האזרח בעירו, שיוכל לבלות את השבת כרצונו. המאבק אינו רק לטובת ציבור, שחילוניים ודתיים יוכלו לחיות זה בצד זה בסובלנות ובלי כפיה והתנשאות של חלק אחד – על השני. אלה, כשלעצמן, מטרות ראויות למאבק ולמענן בלבד ראוי ראש העיר לברכת חזק ואמץ. אבל אין הן העיקר.
המאבק של פחח-תקווה הוא מאבק למען חידוש הסטטוס-קוו בין חילוניים לדתיים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, שהיא הגשמתה של המהפכה הציונית שחלה בחיי העם היהודי השב לארצו. הסטטוס-קוו, הוא מעין “שביתת-נשק” בין המשתתפים במהפכה הציונית, כדי לאפשר לכולם יחד לפעול למען הגשמתה והצלחתה. סטטוס-קוו זה הוא הצד השני של המטבע, שצידה האחד מכונה “הברית ההיסטורית” בין תנועת העבודה, שהיתה נושאת הדגל העיקרית של המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, לבין הציונית הדתית.
הסטטוס-קוו עורער מהיסוד על-ידי “המהפך” של שלטון הליכוד. שותפים לו שרידי הציונות הדתית, שנטשו את בריתם ההיסטורית עם תנועת העבודה ועם המחנה הדתי, הלא-ציוני והאנטי-ציוני. הסטטוס-קוו עורער בעיקר על-ידי מנחם בגין, האיש שבשרשי הווייתו ואמונתו הוא יהודי דתי-אורתודוכסי, ברוח ישראל-סבא, על גלויותיו השונות, ולא ציוני-ישראלי ששלילת הגולה היא אחת מעיקרי אמונתו, על אף שקיימת חפיפה חלקית בין שתי ההוויות הללו, שנקודת המוקד של אחת מהן היא התנ"ך ושל השניה “השולחן ערוך”.
מנחם בגין האיש מסמל את המעבר אל שלטון “הכיפה השחורה” בחיי הציבור במדינה ישראל. “הכיפה השחורה” היא הסמל והדגל של ערעור הסטטוס-קוו, אבל לא רק סמלים ודגלים. די להזכיר את שבועתו של מנחם בגין להפסיק את טיסות “אל-על” בשבת, בכל מחיר, בלי להתחשב בעובדה שנסיון של עשרים שנה הוכיח שאי-אפשר לקיים חברת-תעופה לאומית רווחית, אם היא מושבתת יומיים בשבוע.
לא רק פרשת “אל-על”. לא רק חוק האנטומיה והפאתולוגיה. לא רק המאבק על חוק הארכיאולוגיה והשתלטות הקנאים החשוכים ביותר של המחנה הדתי כולו, שנהפך למחנה של “מחפשי עצמות ומחטטים בקברים”, כמו בפרשת “מלון גני חמת”, והנזק לפיתוח התיירות ולעתידה הכלכלי של טבריה. לא רק אלה גם אחרים. בקווי-היסוד של כל ממשלות הליכוד כלולים עשרות סעיפים בענייני דת, שכולם יחד הם ערעור הסטטוס-קוו, כפי שהיה קיים להלכה ולמעשה קודם לכן.
את הסטטוס-קוו, כלומר את “שביתת הנשק”, את “הקיום ביחד”, בין דתיים לחילוניים במדינת ישראל, יהיה צורך לחדש. ולנסח מחדש את תנאיו, ולהיאבק עליהם. לכונן את הברית בין תנועת העבודה לבין הציונות הדתית, כדי להמשיך את הגשמת המהפכה הציונית במדינה ישראל, לפי קווי פעולה ועיקרי אמונה משותפים – לא ברוח “אגודת ישראל” ולא ברוח “נצח הגולה לא ישקר”. לא תחת דגל “הכיפה השחורה” של מועצת גדולי התורה ושל הכהן הגדול שלה, מנחם בגין, או יורשיו וממשיכי דרכו.
את המאבק הזה על חידוש הברית ועל חידוש הסטטוס-קוו צריך להתחיל מיד. גם את המאבק על אורח חיים, על סובלנות הדדית ועל מיקוח נוקשה של “קח ותן”, שרק בסופו ייקבעו התנאים לסטטוס-קוו חדש. ראשי המפד"ל, כמו הציבור הדתי-מסורתי הרחב שעדיין לא נכנע כליל לשלטון “הכיפה השחורה” ולתכתיבי מועצת גדולי התורה ואגודת-ישראל, יזכו אולי להכרה עצמית מחודשת במאבק זה. יהיה עליהם לשאול את עצמם מה משותף ומה מפריד בינם לבין תנועת העבודה ובינם לבין דרכו וסגנונו של מנחם בגין בכל תחומי חיינו. לשאול ולהשיב.
עד כה הצליחו המפלגות הדתיות להוליך שולל את מפלגת העבודה בדברי חלקלקות, בפיתויים ובאיומים מרומזים על קרע סופי. לכן נעשו הסכמים שונים, שהמחנה הדתי היה הנהנה העיקרי מהם. וכך תרמה את חלקה גם מפלגת העבודה לתהליך ערעור הסטטוס-קוו בין ציונים דתיים לחילוניים.
1.3.84
קשה מאד לומר שהרבנים שלנו הם רחמנים בני רחמנים. אם יש בליבם רחמים עלינו – על מדינת ישראל, על המתגיירים הבאים בשעריה, על יהודי אתיופיה המחפשים בה מנוחה ונחלה, מקלט ומפלט – הם מצליחים להסתיר את הרחמים הללו הסתר היטב. לא כל הרבנים כאלה. רובם המכריע. ככל שהם חרדים יותר, ואורתודוכסים יותר, כך קשה יותר לראות את מידת הרחמים והחסד שאולי קיימת בהם.
עולי אתיופיה מתלוננים כי נגזר עליהם גיור לחומרא. להקיז מהם דם וגם דמעות של עלבון והשפלה, אחרי כל הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם עד שהגיעו אל הארץ המובטחת. אחרי ששמרו על ייחודם היהודי בעיני עצמם ובעיני כל הסובבים אותם, שראו בהם זרים ופולשים משום ששמרו על ייחוד זה. מי מדייק יותר בטענה זו – האם עולי אתיופיה או הרבנים?
תולים באתיופים חשש לממזרות. מנין הרבנים שלנו יודעים שהם עצמם אינם מיוצאי חלציהם של קוזקים ושאר גויים שאנסו את אמותיהם ואמות-אמותיהם בפוגרומים? אולי טעו הרבנים דאז שנהגו לקולא ולא לחומרא באבותיהם ואבות-אבותיהם.
הרבנים שלנו רוצים להחמיר עוד יותר את חוק מיהו יהודי. באמצעות חברי הכנסת הסרים למשמעתם הם רוצים להעניק לעצמם יותר שררה, יותר כוח, יותר סמכות לאסור ולגזור. זה נקרא בפיהם “לפי ההלכה”, כלומר לפי פסקי ההלכה של הרבנים. כאילו לא די להם בשוט איום שלילת אישורי הכשרות, שכמוה כגזלת פרנסה, על כל מי שלא מציית לגזרותיהם המחמירות בענייני שבת, חגיגות השנה האזרחית החדשה ואיסור על חפירות ארכיאולוגיות ועל בניית בתי-מלון משום חשש לחילול קברות, שאין להם לא מצבה, לא שם ולא כתובת. הכל לחומרא. תמיד לחומרא.
חוק “מיהו יהודי” הוא, לאמיתו של דבר, חוק “מיהו לא יהודי”. חוק המעניק לרבנים את הסמכות לקבוע מיהו לא יהודי. מי לא ייהנה מהחוק השבות, מי לא יהיה ישראלי – אם הוא ובני משפחתו הטעונים גיור לא יסכימו ללמוד ולדעת ולקיים את כל המצוות הקשות והמחמירות ולעבור את כל מדורי הסבל והכפייה הדתית, שיהודי חילוני פטור מהם בינתיים, עד שהרבנים ידרשו לעצמם סמכות לחייב את כולנו ללמוד ולדעת ולקיים כל מה שהם רוצים שנלמד ונדע ונקיים. בינתיים הם מחייבים בכך רק את המבקש להתגייר. אם יצליחו להשליט חוקי ההלכה על כולנו, לא יהיה מנוס מללמוד ולדעת את כל פסקי ההלכה שלהם כדי שנוכל לקיימם. לא כן? בינתיים, זו רק בדיחה. לחילונים המתגוררים בקרבת מגורי החרדים, או תועים ברכבם בשבת לשכונתם – זה סיוט. כבר עכשיו.
חוק “מיהו יהודי” הוא חוק שלילת זכויות מיהודים רבים, שזכויותיהם כבר נשללו וכבר נפגעו עוד קודם לכן. כמו יהודי ברית-המועצות ויהודי אתיופיה. חוק “מיהו יהודי” בא להגביל את תוקפו של חוק השבות דווקא לגבי אלה הנזקקים לו ביותר. שהרי חוק השבות הוא חוק המעניק מפלט ומקלט ואזרחות שווה במדינת ישראל לכל יהודי שנמצא בצרה, ומשום שהמציקים ראו בו יהודי. גם אם אביו, או אמו, של המעונין להתגייר לא עברו גיור על-פי מצוות הרבנים המחמירים ביותר, והמתחרים זה בזה לחומרא ולא לקולא. כמו משפחות של נשואי תערובת הבאות אלינו כדי לחיות בקירבנו יחד בטוב וברע, בשלום ובמלחמה, בבניין מדינת ישראל, בארץ של מקלט בטוח לכל יהודי הנתון במצוקה פיסית או נפשית, גם בגלל היותו יהודי בעיני עצמו ובעיני סביבתו.
זוהי ההגדרה הציונית והישראלית של “מיהו יהודי”, לפי הכוונה המקורית של חוק השבות, שהרבנים רוצים להפוך אותו לחוק “מיהו לא יהודי” לפי ההגבלות המחמירות והמפלות יהודים לרעה – בחוץ לארץ על-ידי סביבתם הנכרית, וכאן ועכשיו בארץ-ישראל – על-ידי הרבנים, שמידת הדין עולה אצלם על מידת הרחמים ואף מבטלת אותה כליל.
9.1.85
הכוונה פשוטה. מדובר בכך שראש הממשלה שמעון פרס יתייצב לפני האפיפיור החרדי של ימינו, הלא הוא הרב שך, אם וכאשר יאות כבוד הרב לקבל את פניו. על-פיו של הרב שך ישק דבר, גם באגודת ישראל וגם בש"ס. הוא איש המפתח. גם לאחר שפרש ממועצת גדולי התורה הציב עצמו מעליה. גדול מעל גדולים. הוא ורק הוא יחליט אם יסכימו שתי המפלגות החרדיות הללו לתת יד לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ולהקמת ממשלה צרה, בראשות מפלגת העבודה, בלי הליכוד.
בינתיים הרב שך רחוק מהחלטה כזאת. ואפילו מפגישה עם ראש הממשלה. כל המריבה על ההקצאות הייחודיות לא היתה אלא בגדר ריב בין דתיים לדתיים, בין גבאים חרדיים לבין עצמם על חלוקת השלל הציוני, שהוא בבחינת “ואכלת שלל אויביך”, שהוא הצידוק העליון להשתתפות החרדים בממשלה.
בינתיים יש מה “לאכול” והמריבה היא רק מי “יאכל” כמה. מי “יאכל” יותר. מי פחות ומי יסתפק בשיריים. כל מי שילך לממשלה צרה עם החרדים – המערך או הליכוד – יצטרך לתת להם יותר. הרבה יותר מהאפשר, והרבה יותר משחושבים אלה המשתעשעים באשליה של פירוק הממשלה הנוכחית והקמת ממשלה צרה, שתהיה תלויה לגמרי במוצא פיו של הרב שך.
הליכתו של שמעון פרס אל הרב עובדיה יוסף היא בבחינת כניסה לפרוזדור המוביל להיכל. הרב שך עדיין מסרב להיפגש עם ראש הממשלה, כשם שסירב להיפגש עם נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון. הרצים היוצאים דחופים מלפני הרב שך כבר מכינים רשימת חוקים, שהתחייבות מראש לחוקק אותם תהיה בבחינת תנאי מוקדם להסכמת הרב שך לראות את שמעון פרס, שיבוא אליו כאחד האדם. לקאנוסה.
המעורבים בגישושים אלה מתעלמים מכמה קשיים, שהם בגדר מילכוד ממש. הם לא יוכלו לשלם את המחיר ואין תמורה שאפשר לתת להם.
מפ“ם, ר”ץ ו“שינוי” ומצביעיהן – ואפילו רבים מאד מחברי מפלגת העבודה ומצביעיה – לא יהיו מסוגלים לשלם את המחיר הנדרש. הם לא יוכלו להסכים שבתי-הדין החרדיים ופסקי-דינם ופירושיהם יהיו מעל לחוקי הכנסת ויישומם בכל התחומים הנוגעים לחופש הפרט, דיני נישואין, גירושין וגיור כהלכה של אתיופים ועולי ברה"מ, דיני כשרות ושמירת שבת וחוקי צניעות, כגון חוק פורנוגרפיה, ועוד. אני רוצה לראות את חברי הכנסת מרדכי וירשובסקי, שולמית אלוני, יוסי שריד ויאיר צבן, וכל הקרובים להם במפלגת העבודה, מצביעים בעד חוקים אלה. ומבטיחים את אכיפתם, בפיקוחו של כוח השיטור החרדי, הנקרא “אתרא קדישא”, שכבר התמחה בשיטות של אלימות ואיומי חרם. (ראה עלילות תרזה אנגלוביץ' והחרם על בנק הלאומי).
האמת היא, שרק קיומה של ממשלת אחדות לאומית מעכב בינתיים את התגשמותו של חלום בלהות זה. כפי שראינו, כך הדבר, בפרשת ההקצבות הייחודיות, שעלולה היתה להסתיים בנצחון הגבאים החרדים. מה שהמערך יסכים לתת לחרדים אם תתפרק הממשלה, הליכוד יהיה מוכן להוסיף עליהם עוד.
בינתיים צריך לחזק את הממשלה הקיימת ולא לערער את יציבותה, על-ידי מריבות צדדיות, לפני שהשלימה את המשימות הקשות שנטלה על עצמה – הנסיגה מלבנון וספיגת תוצאותיה, בלימת האינפלאציה, הפסקת “הבריחה” של מטבע-החוץ מהארץ, מניעת אבטלה והתחלה של גידול הצמיחה.
כל אלה לא קרו עדיין. ובינתיים אין מה לרוץ לקאנוסה.
2.4.85
בעברית קוראים לזה “ג’יהאד”. “שמירה על הסטטוס-קוו בענייני דת”. באידיש נותנים את פקודות המבצע. בכנסת ומחוצה לה, בקואליציה ובאופוזיציה, בחינת “טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. בכוח החוקים שכבר נכפו בעבר ובכוח האלימות, והטלת האימים בניגוד לחוק. בכוח הרוב ובכוח המיעוט, הכופה את רצונו על הרוב. מיתקפה דתית-חרדית בכל החזיתות מול מיגננה חילונית-חופשית הולכת וגוברת. שתיהן יגברו – זו מול זו. מצב זה אינו “סטטוס-קוו בענייני דת” ושמירה עליו, כי אם היפוכו. תל-אביב הפכה חופשית ומלאת חיים יותר ויותר. וירושלים נעשית סגורה וחסרת חיים. מה אפשר היה לעשות בירושלים בשבתות ובימי חג בלי העיר העתיקה? בינתיים קיימת “פשרה טריטוריאלית” בתוך מדינת ישראל ומלחמה נטושה על הגבולות וישנה גם בעיה דמוגרפית שאין לה פתרון. הדתיים והחרדים מתרבים יותר ויותר “וכובשים” שטחים עוד ועוד.
בינתיים נראית השתלטות חרדית בשכונות הצפוניות של ירושלים – אחת אחרי השניה. שומר נפשו ירחק מהן אם אין הוא חרדי כמו שכניו. כמו הרב אורי זוהר, הצדיק החדש, “שלא שמע” על אלימות של חרדים נגד חילוניים ושל חרדים נגד דתיים, וגם נגד חרדים שהם מחצרו של רבי אחר או מתנגדים, או ההיפך. בינתיים רק שורפים תחנות אוטובוס שנועדו להקל על נוחות הנוסעים הזקוקים לכך, זקנים וטף, נשים וגברים. בינתיים רק חוסמים עוד ועוד כבישים, מיידים אבנים במכוניות פרטיות, אוטובוסים ומכוניות משטרה ופוצעים את נוסעיהם. התחלות של דם ואש. טיווחים ראשונים של ג’יהאד חרדי. והרוב הדתי והחרדי המתון והפחות-קיצוני נפחד ומחריש ואינו מסייע ל“משטרה הציונית” לשים קץ לשפיכות הדמים והצתת רכוש פרטי וציבורי. רוב זה נושא באחריות למעשי המיעוט שבקרבו, משום שהוא כאוקיאנוס שהדגים שוחים בתוכו – ציטוט מתוך דברי מאו טצה טונג. מלחמה זו הולכת ומחריפה, בתחרות על הקצנה בין הרבנים פוסקי ההלכות וחורצי הדין, חסידים והסרים למשמעתם גם בכנסת וגם בממשלה. רבנים אלה קובעים גם את גורל הקואליציה ואת אורח חיינו. על חשבוננו ונגדנו. נגד הארכיאולוגים וחשיפת צפונות עברנו. נגד הפתולוגים והמחקר הרפואי המתקדם.
הרבי מגור רוצה לפגוע בחופש הדת והמדע של מורמונים. הרבי מליובאוויטש רוצה לפגוע בקונסרבטיבים וברפורמים וברפורמים בארצות הברית על-ידי שינוי חוק השבות (“מיהו יהודי”) ועושה את מדינת ישראל שוט להלקות בו את יריביו שם. אנחנו כמכשיר בידיהם. יותר ויותר פונקציות שלטוניות נקבעות על-ידי מועצות החכמים והרבנים וגדולי התורה, המתחרים ביניהם מי יגדיל שלטון ויאדיר.
מצב זה אינו “ג’יהאד” של ממש בדם ואש. בינתיים, אין לנו מדינת הלכה, שבה מחלל שבת, ככתוב, “מות יומת”. בינתיים אי-אפשר להשוות אותנו לאיראן של חומייני ולא לערב הסעודית, שבה כורתים איברים על-פי דין האיסלאם. וזאת מהטעם הפשוט – עוד לא היתה לרבנות הזדמנות לנהוג כך. הם טרם עמדו למבחן אמיתי של מעשים. לא היתה לדתיים שלנו מדינה בשלטונם ועל-פי חוקיהם. הם רוצים שתהיה כזאת, ופועלים לשם כך. לכן הם מבזים את הדמוקרטיה ומקעקעים את יסודותיה כהכנה לקראת כינון מדינת הלכה. החילוניים יצטרכו לחיות בה לפי דיני הרבנים שיכפו עליהם, או לעזוב אותה, כפי שהבטיח לנו אחד מחכמי ש"ס.
הרב אברהם שפירא מאגודת ישראל ביזה השבוע את כבוד הכנסת והדמוקרטיה בישראל. יושב ראש ועדת הכספים, שהיא הוועדה החשובה ביותר בכנסת. בעלת סמכויות שלטוניות ממשיות בתחום התקציב. יו“ר הועדה הוא אחד מזרועות הביצוע העיקריות של הקואליציה הממשלתית. הצבעת אי-האמון בממשלה שהוא הגיש איננה רק מחאה, היא, על-פי המקובל במדינות הדמוקרטיות המתוקנות, אקט של פרישה מהקואליציה. הפכנו ל”דמוקרטיה של רבנים השולטים בכנסת ומחוצה לה". בלתי תלויים בתוצאות הבחירות האמיתיות.
התנהגות כזאת היא שלב נוסף ב“חזרה בתשובה” וְאל אורח חיים של גיטו, ליחידים, ולציבור כולו, בשלילת הציונות במקום שלילת הגולה והגלותיות החרדית. מדינת ישראל הופכת בדרך זו ל“שטטל”.
מפלגת העבודה מבליגה על התדרדרות זו בחיינו הפנימיים עבור מחיר השלום בינינו לבין מדינות ערב, כמו הוויתור על סיני והנפט. כמו סיכונים רבים אחרים שכדאי ליטול תמורת הסיכוי לקידום השלום. במפלגת העבודה מקווים כי החרדים שלנו, שהם קיצוניים כלפי פנים, יהיו מתונים כלפי חוץ, בענייני שלום ובטחון. זהו סיכוי קלוש. הליכה על חבל דק, כדי לא להחמיץ הזדמנות לשלום מבית ובחוץ.
27.12.85
זו אינה התחכמות בעלמא. זו עובדה. כל “החוזרים בתשובה” למהדרין מן המהדרין, המסתפחים אל הישיבות השחורות שבשחורות, הם פסולי חיתון. זו עבדה. אלה ששטפו את מוחם ומחקו את זהותם והפכו אותם לבני-אדם שונים לגמרי משהיו ומשהתחנכו להיות – אלה לא נותנים להם את בנותיהם לנשים. חס וחלילה. הם משיאים את יצורי “החזרה בתשובה”, ממין זכר וממין נקבה, אך ורק אלה באלה. “החוזרים בתשובה” לא יבואו בקהל ה'. לא למטרות חיתון.
ואנחנו כולנו – כל אלה שלא “חזרו בתשובה”, כלומר, כל אלה שלא תוכנתו מחדש כיצורים מחוקי-עבר-מלידה – על אחת כמה וכמה. כולנו פסולים. פסולים לגמרי. מבטן, מלידה ומהריון. גם מי שנולד לאם יהודיה שנולדה לאם יהודיה, עד רות המואביה, דרך כל הדורות של פוגרומים לא עלינו. כולנו פסולים. אנחנו יכולים להתחתן בינינו לבין עצמנו, אבל לא איתם. אז מה הם מבלבלים לנו את המוח בסיפורי בדים, שנסכים יחד איתם, כביכול, למנוע את המצב, שכבר קיים למעשה, שבנינו ובנותינו יהיו פסולי חיתון בעתיד?
תארו לכם לרגע שכולנו “חוזרים בתשובה”. רחמנא ליצלן. נניח לרגע לשאלה הלא-חשובה מי ישרת אז בצה“ל ומי יגן על כולנו. שהרי יעשה זאת הקדוש ברוך הוא, שתמיד הגן עלנו, כידוע, גם בשואה. כפי שהוא עושה עכשיו במקום כל המשתמטים מצה”ל לאלפיהם ורבבותיהם בישיבות השחורות. למה לדאוג. נניח גם לשאלה מי יוציא לנו לחם מן האדמה ומי יפרנס את כולנו. שהרי אלוהים הזן ומפרנס לכל, הוא יזוננו והוא יפרנסנו. בלי שננקוף אצבע. ובלבד שנלמד גמרא בישיבה. הכל יהיה בסדר. מזון ומסתור מכל רע יהיו גם יהיו. פרט לדבר אחד. כולנו נהיה פסולי חיתון עם אלה ש“החזרו אותנו בתשובה”.
אז מי צריך אותם בכלל? מה לנו ולהם? מי פוסל כאן את מי ובאיזו זכות? הם כבר הצליחו לשגע אותנו, עוד לפני ש“חזרנו בתשובה”. הם כבר הצליחו לשטוף את מוחנו – ולהתחיל לתכנת אותנו מחדש ולהפוך אותנו ליצורים שלא רצינו להיות כמותם, שהורינו עלו לארץ כדי שנרחק מהם ומדרכיהם. ראו מה קרה לנו.
הם מסתננים לתוכנו בדברי חלקלקות, כמיעוט המבקש סובלנות והבנה ומעורר נוסטלגיה בשם הסבא והסבתא וניגוניהם הגלותיים. והנה הם משתררים עלינו, לא כמיעוט נסבל, אלא כמיעוט שתלטן ובעל זכויות יתר, המגביל את זכויותינו שלנו ושולל מאתנו את הגדרתנו העצמית הלאומית, המתיחס לעברנו ולעתידנו בבוז, לבניין הארץ, ולהגנה עליה, להחייאת לשוננו ותרבותה – ופוסל את זהותנו הלאומית היהודית. מה לנו ולהם? מי צריך את תעודות הכשרות שלהם? הם ילמדו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות?
הם כבר הצליחו להשכיח מאתנו את אמיתות היסוד הפשוטות ביותר. צריך להזכיר להם ולנו, שוב ושוב, וגם היום, בוויכוח שיתנהל בכנסת בנושא “מיהו יהודי”, כי התנועה הציונית באה לחולל מהפכה בעם היהודי, זה שכבר יצא מהגטו קודם לכן, על גלי ההשכלה והאמנסיפציה, ונטש את מצוות ההלכה והתבולל ברוב הגדול בקרב הגויים וכבר הוקא מתוכם בגלי אנטישמיות ורדיפות ושואה, והכל בשבעים גלויותיו.
התנועה הציונית באה להחזיר את העם היהודי כולו, כפי שהוא, למולדתו ההיסטורית בארץ ישראל, כדי להקים בה את מדינתו ולהיות בסופו של דבר עם ככל העמים, החי בשפתו ומעצב את תרבותו העצמית, החומרית והרוחנית. התנועה הציונית באה להעניק מקלט בטוח לכל יהודי, שנרדף כיהודי או רוצה להיות יהודי, ואיננו בן דת אחרת. וזוהי ההגדרה הציונית ל“מיהו יהודי”. ההלכה לא שמרה על קיומו של העם היהודי; הוא נטש אותה בדורות האחרונים. הציונות היא שבאה לעשות ולהציל ולהגן ולקיים את העם היהודי, לאחר שנטש ברובו את מצוות ההלכה ואין הוא רוצה לחזור אל בין חומותיה הכובלות והמגבילות.
והנה באים החרדים הללו, שלא היו להם חלק ונחלה בכל המפעל ההיסטורי הזה, והם נועלים את שערי ארץ ישראל בפני אלה שהתנועה הציונית באה לפתוח להם שערים ולא לנעול. החרדים, שכבר מזמן בלעו לתוכם את הדתיים של המפד"ל ולא נודע כי באו אל קרבם, מנהלים נגדנו מלחמת אחים – מלחמת עצבים, מלחמת התשה וכרסום וסחף ושטיפת מוח ומחיקת זהותנו הלאומית וכבודנו כעם בארצו ובמדינתו.
הם מאיימים לשלול מאתנו את כל אלה בכוח ההלכה והפירוש הרבני החרדי שלה והשלטון הבלעדי על הגדרתנו היהודית הלאומית, שאנחנו, באיוולתנו ולאסוננו, הענקנו להם. בכוחה הם תובעים להיות הפוסקים היחידים מיהו יהודי ומיהו פסול חיתון ומהו העם היהודי ומי רשאי להירשם כיהודי ולהתחתן בארץ הזאת או לא להתחתן. בכוחה הם שוללים מאיתנו כמה מחירויות היסוד שלנו כבני העם היהודי.
הגיע הזמן שניפרד מעליהם. שיתנו לנו לחיות בארץ הזאת, שאין להם חלק ונחלה בהקמתה ובבניינה. שיהיו הם יהודים כשרים למהדרין, לפי ההלכה שהם יפרשו ושהם יפסקו בה, כמקובל בכל קהילות הגלות. שימשיכו לפסול אותנו לחיתון כאוות נפשם, ואנחנו נתחתן בינינו בנישואים אזרחיים, לפי אחת מזכויות היסוד המוענקות לכל אדם מלידה.
צריך לקבוע בחוק, שכל מי שהרבנות לא רוצה להשיא אותו, זכותו להינשא בארץ בנישואים אזרחיים. ומי שלא מכיר ביהודי אתיופיה או בעולי רוסיה, או ביהודים מהזרם הרפורמי בארצות-הברית, העולים לארץ על מנת לחיות בה כיהודים, כמוני וכמוך וכמו כולנו, מי שלא מכיר בכל אלה כיהודים לכל דבר, שלא יכיר. זו צריכה להיות הבעיה שלו. לא שלנו. שישאר לו לבד בינו לבין עצמו, בלעדינו. “ההגדרה הציונית” של “מי הוא יהודי” היא שצריכה לקבוע את הלאום בחוק מרשם התושבים ולהירשם גם בתעודת-הזהות, שהיא תעודת-הזהות הלאומית שלנו. לא רק האזרחית.
זה צריך להיות וזה יהיה. הולך וקרב היום שמלחמת האחים שהחרדים מנהלים נגדנו, כנ"ל, תחדל להיות חד-צדדית. לא באנו להקים את מדינת היהודים החופשית והעצמאית בארץ ישראל, כדי להיות אזרחים ממדרגה שניה בגטו יהודי גלותי נוסף.
7.1.87
מה פתאום ללמוד תנ“ך בכיסוי ראש? ממתי התנ”ך שייך רק לדתיים, או לחרדים? האם אנחנו צרכים לחבוש כיפה (שחורה? סרוגה?) כדי שתהיה לנו תחושה מלאכותית וכפויה שהתנ“ך הוא של הדתיים ולא שלנו, שאנחנו זרים בביתנו ושבעצם אנחנו מתארחים בביתם של הדתיים, כאשר אנחנו מתוודעים אל גיבורי התנ”ך שלהם? צ’יץ' שכח, או אולי לא ידע, את ערכם של סמלים בחינוך, כאשר המליץ ללמוד תנ"ך בבתי-הספר בכיסוי ראש.
אחרי שהדתיים ניסו ליטול מאתנו את סעיף הלאום בתעודת-הזהות שלנו, הם רוצים ליטול מאתנו את תעודת-הזהות כולה. הכיפה הכפויה על ראש ילדנו תיטול מהם ומאתנו את התחושה שהתנ“ך הוא שלנו ולא רק שלהם. היה זה דוד בן-גוריון, שאמר לחברי “ועדת פיל” הבריטית בשנת 1937: “אני יכול לומר בשם העם היהודי שהתנ”ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה“. למה צריך לחבוש כיפה בשביל ללמוד את התנ”ך שאנחנו כתבנו?
התנ"ך הוא תעודת-הזהות הלאומית שלנו. זוהי יצירתנו הספרותית הלאומית, תיאור קורות העם בארצו, בשפתו העברית, תיאור נפתוליו עם עצמו, עם שכניו ועם אלוהיו שהוא בחר בהם ונטש אותם, פעם אחר פעם. צדיק באמונתו יחיה. וגם מי שאינו צדיק.
הדתיים מאמינים שאלוהים בחר בנו מכל העמים וציווה עלינו לקיים את כל מצוותיו. מי שאינו דתי יכול להאמין שהעם היהודי הוא שבחר את אלוהיו וקיים לעתים חלק ממצוותיו, לא את כולן, לא תמיד. לא רק את מצוותיו. התנ"ך מספק לנו תיאור מפורט ומתועד של כל חטאי העם הזה. התרפים הצלמים והבמות, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.
תמיד היה רוב ל“חילונים” בעם הזה. עוד בימי התנ“ך. הנביאים לא “נטפלו” סתם אל בני העם הזה. הם לא התביישו. הקריבו קורבנות לה' בהר-הבית ובו-זמנית הקריבו גם למולך בגיא בן-הינום. בירושלים, ליד הסינמטק. אין חטא שלא חטאו. אפשר להסמיק כשנזכרים בתיאורים המפורטים הללו. עם כל משכבי הבהמות למיניהן וכל היתר. זו לא המצאה פרוורטית של אחד המחזאים שלנו. כל זה כתוב בתנ”ך שהוא של כולנו ולא רק של הדתיים. סיפור מהחיים. ספור אמיתי. בזה כוחו וקסמו כל הדורות.
אפילו יעקב אבינו, אבי האומה, עקב (רימה בעברית פשוטה) את עשיו אחיו הבכור פעמיים – פעם לקח ממנו את הבכורה, פעם את הברכה – ואחר-כך הפך את שמו לישראל משום ששרה עם אלוהים בכבודו ובעצמו ויוכל לו. יעקב ידע מה בני ביתו מחזיקים ברשותם כשביקש מהם, אפילו מרחל אשתו האהובה, לסלק את התרפים שהיו להם, לפני פגישתו עם עשיו אחיו. כאלה היו אחינו, אנשים כמונו. לאוו דווקא דתיים. ובוודאי שלא חרדים.
הרבנות הראשית, מועצת גדולי התורה, מועצת חכמיה, הרב שך, הרבי מלובביץ' וכל היתר, לא היו עוברים היום בשתיקה על מעשים כאלה, אילו זה היה תלוי בהם. הם היו עוזבים את הקואליציה בגלל הרבה פחות מזה. עכשיו אין להם ברירה. זה כתוב בתנ"ך. הם צרכים לתרץ הכל. ספק רב אם היו רושמים את יעקב אבינו כיהודי במירשם התושבים ומתחתנים עם בניו ובנותיו. כמובן שלא ניכנס לפרטים כמו עם מי התחתן יעקב אבינו ואיזה מין גיור היה שם, אם בכלל.
שיסלח לנו צ’יץ', אבל מה לדתיים “השחורים” שלנו ולכל האנשים והנשים מהתנ“ך, שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו? פי כמה קל לנו יותר להזדהות איתם מאשר עם רבנים למיניהם, צדיקים גדולים שמינו את עצמם לנציגים ולמתווכים של גיבורי התנ”ך שלנו, הקטנים והגדולים, שסיפוריהם מרתקים אותנו עד היום בכוחם בחולשתם ובנפתוליהם הבלתי פוסקים עם עצמם ועם זולתם. אלה היו גברים. אלה היו נשים.
גיבורי התנ"ך לא נזקקו לכיפות שחורות ואפילו לא לכיפות סרוגות (אברהם שפירא שלנו, מהשטיחים, לא יחתן את בתו עם “כיפה סרוגה” ר"ל). הם היו אנשים כלבבנו, התהלכו על אותה קרקע ותחת אותם שמי חמסין ועופרת. דיברו איתנו אמת, בלי כחל ושרק, וגילו לנו בעברית חיה וציורית את כל חטאיהם, ומאבקיהם הקשים עם יצריהם הרעים וחולשותיהם, כמונו. שפכו את ליבם בפנינו על אהבותיהם וקנאותיהם. ולכן הם קרובים לליבינו.
איפה נוכל למצוא היום סיפורים כמו סיפורי הקנאה העמוקים כשאול, שרק בתנ"ך הם מתוארים כאילו התרחשו לנגד עינינו ובקרבנו? האנשים הללו התפארו בכך שהצליחו שוב ושוב להתגבר על עצמם. הם שבו והכו על חטא בגין מעידותיהם החוזרות ונשנות אל התאווה והחולשה.
יש לנו דוגמאות למכביר. די לנו באבותינו “היורדים”, שהבטיחו לנו שבניהם ובני בניהם יחזרו לארץ, אבל רק אחרי ש“יסתדרו” מבחינה כלכלית ורק אחרי שיהיו להם צרות מעמי הארצות ושליטיהם הרעים. לסופרי התנ“ך הם מסרו גירסה שונה במקצת. טענו שההיפך הוא הנכון, שאלוהים היה זה שהבטיח להם את כל הדברים האלו. לא הם שהבטיחו לנו. אבל זה רק עניין של תקשורת – מי מספר למי שהוא זה שנבחר ולא זה שבחר, מי הבטיח למי שהוא זה שיקיים את מה שהבטיח. זה לא חשוב. בסופו של דבר אנחנו הם אלה שצריכים להאמין לכל הסיפורים ואנחנו שצריכים לקיים את מה שהם הבטיחו לנו – שאנחנו נבטיח ונקיים. וכבר אמר בן-גוריון שהתנ”ך נכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה.
מי צריך לחבוש כיפה בשביל לקרוא ולהבין ולאהוב את כל הסיפורים המרתקים הללו ולהזדהות עם גיבוריהם? מי צריך להמאיס עלינו ועל בנינו את לימוד התנ"ך ולהפוך אותו לריטואל של כפיה דתית? בשביל זה אנחנו צריכים את צ’יץ' הליבראל ואת נתן וולך הסוציאליסט? נראה שהם החליטו להמאיס עלינו עוד יותר את הכניעה לכפיה הדתית, הגוזלת מאתנו לא רק את חירויות האזרח שלנו, אלא גם את גאוותנו העצמית ואת זהותנו הלאומית.
21.1.87
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.