שער ראשון: זה לא רק החום המלוח

מאת

חגי אשד

---

הש"ד אשם בכל, או: סוד ההצלחה של בגין

מאת

חגי אשד

הש"ד אשם בכל, או: סוד ההצלחה של בגין / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אומרים כי מנחם בגין ומקורביו האמיתיים מימי האצ“ל נוהגים לכנות בינם לבין עצמם את ראשי המערך בכינוי “ש”דים”. לא להיבהל. זו בסך הכל צורה אחרת של הכינוי שהיה בשימוש בפירסומים הפנימיים של האצ“ל לציון שמה של ה”הגנה" – ש“ד. (את עצמו כינה האצ“ל בשם “המעמד”, את הלח”י – “הפלג” ואת ה“הגנה” – ש"ד). לא היה פירוש רשמי לראשי התיבות האלה, הסבר שניתן בעל פה היה שהכוונה היא, סליחה על הביטוי, ל”שמאל דראק" (באלף סגולה).

הבקיאים בנושא יודעים לספר, כי מקור הגנאי הזה היה בהתייחסות לשבעה עשר מפקדים של “ההגנה הלאומית”, שהתפלגו מה“הגנה” בתחילת שנות השלושים ואחר-כך חזרו בהם ושוב אל שורות ה“הגנה”, לפני שה“ההגנה הלאומית” הפכה סופית לארגון נפרד בשם “הארגון הצבאי הלאומי” (אצ"ל). אלה זכו בפי חבריהם לכינוי “שבעה עשר דראֶקֶס”. כינוי הגנאי הזה הפך במשך הזמן לכינוי רשמי (פנימי) של האצ“ל ביחס ל”הגנה" ולראשיה ולכל מפלגות השמאל ביישוב דאז. כזה היה הכינוי וזה היה היחס הנפשי העמוק והאמיתי אל השמאל מאז ועד היום.

הש“ד של היום, מיותר לומר, הוא המערך, הקיבוצים, ההסתדרות, “סולל בונה”, וכמובן שמעון פרס (“פרס הוא הרס”, לפי סיסמת הליכוד). לאחרונה ­ במקצת גם יצחק רבין, מאז שהתפייס עם “פרס- הרס”. בקיצור, כל אלה שהם אבות הטומאה המוקצים מחמת מיאוס – מנגנון, שחיתות, פרוטקציה, “שנור”. זה מה שהיה. וזה הוא הש”ד עד היום.

הש“ד אשם בכל. בכך אין ספק. הש”ד אשם שאין מקלטים מודרניים ומרווחים בקרית-שמונה ושהוא לא מנקה אותם במקום התושבים. לא צה“ל קבע את גודל המקלטים. לא יכול להיות. הש”ד בנה את המקלטים הישנים, כנראה בכוונה שיהיה צפוף ומצחין. הש“ד אשם שהמחבלים ממשיכים לירות קטיושות על קרית-שמונה. עובדה שמי שספג עלבונות והאשמות על כך היה יצחק רבין, כשמיהר לבקר בקרית-שמונה. לא השר דוד לוי שבא אחריו, ומובן שלא מנחם בגין. מה פתאום להאשים אותם במשהו? הם ש”ד, חס וחלילה?

כשמנחם בגין מוותר על כל סיני זו הוכחה שהוויתור הוא טוב, מלבד זה, שהיה בוודאי הכרחי. כשהש“ד (המערך, יצחק רבין, שמעון פרס או אחרים, מה זה משנה) מוותר על חלק קטן מסיני, זו הוכחה שהנסיגה היא אסון והש”ד מוכר את ארץ-ישראל לערבים בחינם, מתוך תאוות השחיתות, הכניעה והבגידה הטבועות בו מיסודו.

הש“ד אשם בכל. זה החל עוד בשנות החמישים הראשונות, כשהוא זרק את כל העולים החדשים למעברות ושילשל לכיסו (זהו העיסוק הבזוי שרק הש"ד עוסק בו ועליו מחייתו) את כל כספי ה”שנור" מאמריקה והשילומים מגרמניה, במקום לחלק אותם בצדק בין כל העולים החדשים. הש“ד ניסה לרמות אותם, אבל מנחם בגין פקח את עיניהם. הוא חישב ומצא שלכל אחד מהם מגיע סכום של 4000 דולר, שהש”ד (אז היה מפא"י, אבל זה הכל אותו דבר, לא חשוב השם) עשק כל אחד מהם ולקח לעצמו כדי להשמין ולהסתאב על חשבון העולים במעברות. מנחם בגין לא עבר בשתיקה על העוול הזה. הוא הלך למעברות ואמר למאזיניו: אתה, אתה ואתה, כל אחד מכם, היה צריך לקבל 4000 דולר. נכון שלא קבלת? את הכסף הזה הם מחלקים רק לאנ"ש (אנשי שלומם) בפתקים קטנים, על-פי כללי השחיתות והפרוטקציה. זה היה הזרע.

מנחם בגין התפאר, בחגיגות הנצחון בבחירות האחרונות, בברית שהוא כרת עם שוכני המעברות בשנות החמישים הראשונות. זאת היתה הברית. זה היה ועודנו הקוד. זהו סוד ההצלחה של מנחם בגין מאז ועד היום. “השילוש של “אנחנו-אתם-הם”. אנחנו ואתם בסדר גמור. הם – ההיפך הגמור. הם נגדנו ונגדכם, אנחנו ואתם ביחד נלמד אותם לקח שלא ישכחו לעולם. אנחנו – בוודאי שאנחנו בסדר. אנחנו לוחמי אצ”ל הגיבורים, שנלחמו נגד הבריטים, חירפנו נפשנו, סבלנו והקרבנו הכל למען העם והמולדת. למענכם. אני גר היום בדירה צנועה ברחוב רוזנבאום בתל-אביב ולא חסר לי שום דבר. לא כמו הקיבוצניקים הללו, השכנים שלכם, עם בריכות השחיה, הבניינים הנאים, הדשאים הירוקים.

אנחנו, לוחמי המחתרת, נתנו כל מה שהיה לנו (וזה נכון כמובן), לא ביקשנו דבר ולא קיבלנו דבר. אנחנו באמת בסדר גמור. גם אתם בסדר גמור. אתם לא חייבים לתת כלום. רק לקבל. לא צריך לעבוד. לא צריך להתאמץ. לא צריך לחסוך. לא צריך ללמוד. לא צריך לוותר על שום דבר לאף אחד. לא ליהודים ובוודאי שלא לגויים. הכל מגיע לכם: 4000 דולר. טלוויזיות צבעוניות בזול. רווחים בבורסה בלי להתאמץ. תוספת יוקר מאה אחוז. שלום. שטחים. הכל. בחינם, בלי תמורה. למה מגיע לכם? למה לא? למי מגיע? לש“ד? למערך? לקיבוצניקים עם בריכות השחיה? לפרוטקציוניסטים? לאלה שגזלו ועשקו אתכם ואותנו כל השנים מה”סזון" ו“אלטלנה” ועד המעברות וחילקו הכל לעצמם בפתקים קטנים? יותר לא ניתן להם כלום. ניקח לעצמנו כל מה שמגיע לנו – אנחנו ואתם.

הם לא יקבלו כעת שום דבר. הם לא יהיו פקידים בכירים ומנהלי חברות, יושבי-ראש של ועדות בכנסת, לא יקבלו מענקים ואשראי חינם ומחיקת חובות לחברות פושטות רגל. עכשיו זה הכל שלנו ושלכם. ושיתרגלו גם לא לדבר יותר מדי (מה יש? הם רוצים להמשיך “ללכלך” בטלוויזיה? לא ניתן להם). שישבו באופוזיציה עשרים שנה. לא יזיק להם.

האמת היא שלא רק הש“ד אשמים, ולא בכל. גם הגויים אשמים במשהו. בעיקר הגרמנים ואשף וגם קרייסקי. החבר של שמעון פרס. ויש עוד. אחרי הכל העולם כולו נגדנו. הם שונאים אותנו. זה ידוע. אבל מהם אנחנו לא פוחדים. על הגויים נתגבר, הצרה היא שהש”ד עזר להם. מותחים עלינו ביקורת. נכנעים לגויים. מוכרים להם הכל בחינם. את ארץ-ישראל. הם יאפשרו לערפאת להכניס קטיושות לכל מקום כדי שהם יוכלו ליפול ישר על הראש שלך, שלך ושלך. אתה, אתה ואתה.

הש“ד כבר לא בשלטון ארבע שנים. אז מה? שלושים שנה הם היו והרסו הכל. השחיתו הכל. לא עשו שום דבר. הם אשמים בכל. אנחנו יחד אתכם נצליח לתקן לאט-לאט מה שהם קילקלו. לאט-לאט. זו רק ההתחלה. אנחנו בדרך הנכונה. אבל זה ייקח הרבה זמן. בינתיים זה ברור שיצחק רבין אשם שאין מקלטים בקרית-שמונה ויש קטיושות. אלא מי אשם? דוד לוי? אנחנו? מה אנחנו – ש”ד?

זה לא נכון שאנחנו הכרנו בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. בעברית זה אחרת – ערביי ארץ-ישראל. רק המערך קורא להם עם פלשתינאי, למרצחים הללו. אנחנו לא עשינו שום הסכם עם ערפאת. רק עם פיליפ חביב. כשמו כן הוא. גוי חביב. אנחנו הגדלנו את יוקרתו הבין-לאומית של יאסר ערפאת יותר משהוא העז לקוות בחלומותיו הוורודים ביותר? מה פתאום? אין דבר כזה. לא יכול להיות. בגין לא יכול לטעות. המערך לא יכול להיות צודק בשום דבר.

מנחם בגין פקח את עינינו. הוא גילה לנו את כל האמת על מפא"י, והמערך, ההסתדרות, הקיבוצים וכל המושחתים. הוא צודק כשהוא אומר לנו שאנחנו צודקים לגמרי, שאנחנו לא חייבים כלום לאף אחד ושמגיע לנו סוף-סוף לחיות טוב בלי להתאמץ. רק המערך ושמעון פרס (והקיבוצים) אשמים בכל. קצת גם הגויים.

אם מנחם בגין יחתום מחר על הסכם עם יאסר ערפאת להקמת מדינה פלשתינאית ביהודה שומרון ועזה, אנחנו נגיד שמנחם בגין הביא את השלום וששמעון פרס מכר את אדמת אבותינו לארגון המרצחים הקרוי אש"ף. ואם נזכה ונגיע לכך ששבתאי צבי, סליחה מנחם בגין, סליחה שבתאי צבי, יקום מקברו ויתאסלם עוד פעם אחת, יתאסלמו יחד אתו עוד רבים ממצביעי הליכוד, סליחה, עוד רבים מחסידיו השוטים של שבתאי צבי. מה אפשר לעשות. משיח זה משיח.

31.7.81

---

משה דיין בעיני עצמו

מאת

חגי אשד

משה דיין בעיני עצמו / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

משה דיין חי עם התנ“ך כל ימיו והוא היה בעיני עצמו ובעיני קרובים ורחוקים כאחד מגיבוריו הגדולים ששבו לתחייה. הוא היה הסמל החי של חזרת עם התנ”ך לארץ התנ“ך וזה היה, אולי, סוד קסמו הבלתי-מודע בעיני כל מי שהתנ”ך הוא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה הרוחנית שלו – יהודים ולא יהודים. הנה קם אדם ומתהלך בארץ התנ"ך לאורכה, לרוחבה ולעומקה – חושף אותה, מגלה אותה מחדש פעם אחר פעם, לאחר שכבר הטביע את חותמו עליה ועל גורל האנשים והעמים החיים בה והקשורים אליה באלפי נימים. הוא ניחן בדמיון יוצר של אמן, שבשבילו העיסוק הבלתי-פוסק בארכיאולוגיה הוא סיפור אהבה אינטימי עם הארץ ועם כל יושביה מאז שחר ההיסטוריה שלה. הוא התייחד אתה לבדו, מעשה אוהב, בחפירה, בחשיפה, בהדבקת שברים, בשיחזור העבר על כל פרטיו. צבעיו וריחותיו, שמחתו ויגונו והחייאתו לנגד עיניו כאילו היה הווה חי ומשתנה בלי הרף, כאילו הוא הפך גם לעתיד.

כרבים מגיבורי התנ“ך, אותם תיאר בהזדהות עמוקה, הוא חי ופועל באומץ לב ללא חת, בגילויים מרתקים של תעוזה, שבירת מוסכמות, חוכמה ותושיה של ריאליזם מפוכח ופסימי, השלמה עם הגורל, כניעה לחולשות אנוש וליצרים עזים. הוא הפך עוד בחייו למקור השראה ולסמל של גבורה צבאית, חכמה מדינית, ולגורל מתעתע של הישגים כבירים וכשלונות צורבים. גיבור טראגי, כשאול המלך, כשמשון הגיבור וכגיבורים הרואיים וטראגיים אחרים, אותם הוא תיאר בספרו “לחיות עם התנ”ך” כאילו הם חיים איתנו היום. סמל לדור הבנים בתקופת ישראל, החיים בצל דמות האב האדירה – דוד בן-גוריון – מתמודדים אתה וכורעים תחתיה, הדור של עקדת יצחק, דור נעקד ועוקד, שהפך לדור של אבות לבנים ובני בני ממשיכים, מתמרדים וסוטים. משה דיין הוא סמל לכל אלה, שהגיעו אל הנחלה, אך לא הגיעו אל המנוחה. משה דיין בוודאי לא הגיע. לא בימי חייו.

“לחיות עם התנ”ך" הוא האוטוביוגרפיה האמיתית של משה דיין (יותר מהספר “אבני דרך”, שאותו הגדיר דיין כאוטוביוגרפיה). הוא ה“אני מאמין” שלו. מעין צוואה רוחנית ופוליטית של בן הארץ הזאת, איש האדמה, המעבד אותה, החי עליה, הלוחם את מלחמותיה ומתפייס בלבו עם שכניו, אנשי ריבו, ורוצה לחיות יחד איתם ועם כל מי שעושה כמוהו, איתו ונגדו.

האבות והכנענים

בדברי הפתיחה לספר זה מספר דיין על הוויכוחים בעניין תכנית החלוקה בשנת 1937 בין דוד בן-גוריון מחייב החלוקה, לברל כצנלסון שהתנגד לה. “לבי שלי נטה אחרי ברל כצנלסון וביחוד עשו עלי רושם דבריו על אהבת המולדת… אהבנו מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו מקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום”, כך מצטט משה דיין את ברל והוא ממשיך: “לי, שנולדתי בארץ ישראל, לא היתה אהבת המולדת אהבה מופשטת. חבצלת השרון והר הכרמל היו ממש שבממש, פרח נותן ריח והר שרגלי דרכה בשביליו. אף-על-פי-כן לא היה לי די בישראל שראיתי ומיששתי בידי, גם את ישראל העתיקה, את ישראל של השמות והפסוקים, רציתי לעשות ממש. ראיתי נגד עיני לא רק את הקישון, העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון, נחל קדומים, הגורף את צבא סיסרא. כשם שביקשו הורי הבאים מן הגולה לעשות את ארץ-ישראל הרוחנית של הספרים למולדתם הגשמית, כך ביקשתי אני להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי ולהפיח בחורבות ובתלים השוממים את נשמת העבר ולהחיות את ישראל של ימי האבות והשופטים והמלכים… אף שביתי היה בית איכרים עובדי אדמה, יותר מכל היו קרובים לליבי האבות – אברהם, יצחק ויעקב, הרועים הנודדים, שהתהלכו בארץ לאורכה ולרוחבה ומקלם בידם… האבות היו אנשים, שעזבו את בתיהם, אבות ואחים ויצאו ועמדו ברשות עצמם ועל כתפיהם נטל כבד – אמונה חדשה, יצירת עם חדש והתיישבות בארץ חדשה. באנשי דגניה ונהלל, המקומות שגדלתי שם, ראיתי את ממשיכי דרכם. לא רק משום שבאו לארץ לא נודעת להם ועשוה מולדתם, אלא גם מפני שאף הם, כאבות, לא ביקשו להם חיים חדשים סתם, אלא שאלו לטעמם ולתכליתם וראו לנגדם לא רק את ההווה בלבד אלא אף את העתיד: לא את עצמם בלבד אלא את זרעם אחריהם”.

משה דיין בחר להיקבר בתל שימרון, בנהלל, בצד הוריו, אחיו ואחותו, מקום שכל העמק נשקף ממנו, שבו הוא מצא יום אחד בעת החריש ידית של כד מהתקופה הישראלית ובה טבועה בכתב העברי הקדום הכתובת “למלך”. “אין עדות טובה לישיבתנו כאן יותר מן האבנים”. אבל הוא מוסיף ומספר: “כשלמדנו את ספר שופטים נתברר לי מן המסופר שם, כי שבט זבולון לא הצליח לכבוש את נהלל והכנענים הוסיפו לשבת בקרבו. האמת היא שלא הצטערתי הרבה. הכנענים לא היו זרים לי. אפשר לחיות אתם ביחסי שכנות טובה, כפי שאנו בנהלל חיים עם שכנינו הערבים במעלות וביפיע ועם הבדווים בשבט אל-מזריב, היושבים מאחרי תל שימרון”.

אחד משכניו של משה דיין היה השוטר הערבי אחמד ג’אבר, איש אום אל פחם, ששירת בתחנת משטרה סמוכה לנהלל. משה דיין מתאר את מותו בשיבה טובה ואת הלוויתו, שבה השתתף, ואת ההספד שנשא עליו. “נפרדתי מידיד, מאדם שהיה קרוב אלי שנים רבות. לא זכרתי שהמנוח היה ערבי וכי בית הקברות בו הוטמן הוא מוסלמי”. ,אחמד ג’אבר היה מוסלמי אדוק, ישר-דרך ואמיץ-לב“, אומר דיין ומוסיף: “הוא היה קרוב לליבי יותר מאשר רבים מבני עמי היהודים”. הוא חש קירבה עמוקה בין הערבים של היום לבין העולם התנ”כי העתיק. ,גם כאשר אינני מוצא דבר בחנויות אני נהנה מן ההליכה בשוקי ירושלים העתיקה. קשתות האבן, אבני המרצפת השחוקות, האפלולית הקרירה וריחות התבלינים המהממים והמשכרים, כל אלה נוסכים אווירת דמיון, מציאות של עולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפים שנה. הנער המוכר ‘כעךּ’… הסבל וחמורו העמוס שקי קמח, הפלחיות הלובשות שמלות גדושות רקמה ואף השפה הערבית הנשמעת מכל עבר והליכותיהם של התושבים הערביים בכלל וסגנון דיבורם, וביחוד הכפריים והבדווים – בכל אלה אני מוצא איזו קירבה לעולם התנ“כי העתיק”. אנחנו ולא שכנינו התרחקנו ממנו. “כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו נשתנה סגנון דיבורנו” – אומר דיין.

השניות הזאת ביחסו של משה דיין אל ארץ האבות והכנענים בעבר ואל ארצם של היהודים והערבים בהווה ניכרת בו לאורך דרכו ומודגשת - חשיפתו העצמית. “הברבור הפלשתי (‘הברבור היפה’ בתל אשדוד) חימם את ליבי”, הוא מספר את קורות הממצא הזה, ועל שמשון הוא אומר במעין הזדהות לא מודעת: “חיי שמשון משעת הורתו ועד מותו היו קשורים בפלשתים. בהם לחם ואתם התרועע. ניצח אותם והובס על ידם”.

לעומת זאת מזדהה משה דיין באורח מודע ומלא, בחזקת "אני מאמין כולל, אישי ולאומי, עם דוד הלוחם בגלית. “נצחון דוד על גלית היה לסמל של נצחון הקטן על הגדול, המעטים על הרבים. נצחון הרוח, ההעזה והאמונה על הנשק והכוח הגופני”. “מדינת ישראל בנצחונה בארבע המלחמות שהיו בינה לבין הערבים בשלושים שנות קיומה, היא ביטוי נמרץ לסמליות שבמלחמת דוד וגלית”. את הסמליות הזאת מייחס משה דיין לא רק לנצחונות, אלא גם להבדל במטרות המלחמה ביו דוד וגלית, בין ישראל לערבים. “הערבים באים אלינו בחרב ובחנית ובכידון ואנו רוצים לחיות אתם בשלום, עם בצד עם, כשווים בין שווים”. זו היתה משאלתו העיקרית של משה דיין בסוף ימיו ואפשר גם לראות בה מעין צוואה של בן הארץ הזאת, שחיפש את הדרך לחיות בשלום עם שכנינו, התחיל לצעוד בה ואת המשכה וסופה לא ראה.

19.10.81

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

---

הבעיה אריק שרון

מאת

חגי אשד

אריק שרון הוא אחת הבעיות הפרובוקטיביות, המרתקות והחשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא בעיה משום שהוא אחד המועמדים הרציניים להנהגת הליכוד ולראשות הממשלה מטעמו, בעידן שלאחר בגין.

אריק שרון מהוה בעיה משום שהוא נציג אותנטי של ישראל של ימינו (לפחות חלק ממנה) ואי אפשר להתעלם ממנו, או לקטול אותו בהבל פה. הוא בעיה משום שגם תועלתו וגם נזקו מרובים, וקשה, או בלתי אפשרי, להפריד ביניהם. כזה היה בצה“ל למפקדיו, לפקודיו ולדרג הפוליטי הממונה על צה”ל מימי דוד בן-גוריון. וכזה הוא בזירה הפוליטית, במישור הפנימי, המפלגתי והפרלמנטרי, ובמישור החיצוני – בעיצוב מדיניות החוץ, הבטחון, ובביצועה הלכה למעשה. הוא בעיה בחשיבתו המקורית, הלא שגרתית, החריגה והצורמת במקרים רבים, והוא בעיה בביצועה הנועז, המפתיע, השיטתי והדורסני -תערובת של טנק ובולדוזר. בכל אשר יפנה התועלת והנזק כרוכים זה בזה. העשן והאבק מערפלים את התמונה.

חשיבתו המקורית אינה “נקייה” בגימור שלה, והיא כרוכה בסתירות פנימיות הגורמות להתרוצצות הולכת וגוברת במהלך החשיבה ובמבחן המעשי שלה. תנופת הביצוע שלו מלווה בשוליים רחבים של חיכוך מיותר ומפריע. הוא פולמוסן ברוטאלי ונטול מעצורים. אינו מנסה לשכנע את מאזיניו, אלא להלום בבני הפלוגתה שלו – לפסול אותם אישית, להחשיד את מניעיהם וכוונותיהם מבלי לנסות לערער את טיעוניהם ולהוכיח את טעותם ואת צדקת עמדתו. את מלחמותיו הצבאיות הוא ניהל על טהרת האסטרטגיה של הגישה העקיפה, כאחד התלמידים והמבצעים המזהירים של תורת לידל הארט. את מלחמותיו הצבאיות הוא מנהל כחקיין גרוע של קלאוזביץ, באסטרטגיה של כיתור והשמדה טוטאלית. בעולמו של אריק שרון יש אויבים ויריבים שצריך להלחם בהם, מכשולים שצריך לעקוף אותם, ויש אלה שאפשר להיעזר בהם נגד אלה ואלה. אין לו שותפים שווי משקל וערך, שאפשר וצריך לשתף איתם פעולה לטווח ארוך, על בסיס של שוויון. אפילו לא אלה שמסכימים לעמדתו. גם באלה כדאי לחשוד ולשמור אותם במרחק בטחון.

זו הבעיה של אריק שרון לעצמו ולזולתו. באורח פאראדוכסלי טמון בה מילכוד מסוכן למערך. סגנונו הברוטאלי והפרוקטיבי מרחיב את חזית ההתנגדות למדיניותו עד שהיא כוללת גם את אלה שבעצם היו צריכים להסכים לה, כיוון שהוא ממשיך ומקיים במידה רבה את מה שהם התחילו. כך מצליח אריק שרון להיות היורש והמנשל של תנועת העבודה מערכיה ומנכסיה בעבר ובהווה, וגם בעתיד. הוא מרגש “ומקפיץ” את המערך והודף אותו למבוי סתום של אופוזיציה כוללת ומתמדת בתחום מדיניות החוץ והביטחון – אופוזיציה גם לעצמו, למצעו ולדרכו ההסטורית. המערך מפנה את מקומו לאריק שרון ומעביר אליו את שרביט ההנהגה הלאומית בנושאי ההתיישבות והביטחון (לאחר שמעריציו כבר הכתירו אותו כמלך ישראל).

אפשר להביא שתי דוגמאות, שכל אחת בפני עצמה מחייבת דיון נרחב – הסכם האוטונומיה ומיזכר ההבנה על שיתוף אסטרטגי בן ישראל וארצות הברית. בשני הנושאים הללו נדחף המערך, במידה מסויימת גם בגלל סגנונו של אריק שרון, לשלילת עצמו.

תכנית האוטונומיה הכלולה בהסכם קמפ דייויד היא גלגול נוסף של רעיון האוטונומיה שהועלה לראשונה על-ידי יגאל אלון, ואחר כך עסק בו משה דיין (מטעם המערך) גם בשם האוטונומיה וגם בשם “הפשרה הפונקציונלית”. בממשלות המערך והליכוד התרוצצו זו בצד זו אפשרויות שונות של פשרה פונקציונלית ואף של פשרה טריטוריאלית לעתיד לבוא. הסכם קמפ דייויד לא נעל את הדלת בפני שתיהן, בהסכם האוטונומיה, ובהסכם השלום עם ירדן. שני סוגי פשרה זה בצד זה היו חלק מקונסנזוס לאומי שהליכוד והמערך היו שותפים לו בדרגות שונות. את הביטוי הטוב ביותר לכך נתן כרגיל אבא אבן. הוא הציע כפתרון לבעיית השטחים במסגרת הסכם קמפ דייויד את הנוסחה “יותר אוטונומיה על פחות שטח” כלומר – מזיגה של פשרה טריטוריאלית (פחות שטח) ופשרה פונקציונלית (יותר אוטונומיה).

זו האמת ואריק שרון נותן דרור ללשונו כשהוא רוצה להביע בוז (לא בלתי מוצדק) כלפי כמה מדוברי המערך, המנסים להעמיד פנים כאילו המערך שלל ושולל את עמדת הליכוד בנושא האוטונומיה. המערך לא שלל את תכנית האוטונומיה כשהצביע בכנסת בעד הסכם קמפ דייויד והתחייב לקיים אותו אילו היה מנצח בבחירות.

המערך לא שלל בעבר – לא את תכנית האוטונומיה ולא את יסודותיה הקודמים מתקופת ממשלות המערך. הוא לא יכול לשלול אותה גם בהווה, משום שישנה רציפות והמשכיות במדיניות הישראלית בשטחים מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. קיימות סטיות והסתעפויות שאפשר להתנגד להן על יסוד אותה מדיניות ולאו דווקא על יסוד שלילתה. דוברי המערך צריכים להזהר ולהבחין היטב בין המשכיות ורציפות של המדיניות בשטחים, לבין הסתעפויות וסטיות ממנה. אחרת יגיד להם אריק שרון מחר – איפה הייתם כשהותוותה המפה החדשה של ההתיישבות והבטחון.

דוגמה אחרת היא מיזכר ההבנה בדבר השיתוף האסטרטגי. אפשר להוכיח בנקל כי גם בנושא זה המחלוקת בין הליכוד למערך היא שאלה של פחות או יותר, וכי אריק שרון הולך בעקבות גדולים מימי דוד בן-גוריון וכל ממשיכיו, כשהוא מנסה להגיע לברית מדינית וצבאית (בשמות ובדרגות שונות של התחייבות) המבוססת על אינטרסים משותפים. לעיתים הברית הרצויה היא חשאית ונושאת אופי של “קנוניה” (במובן חיובי ומועיל של המושג, למרות הטעם לפגם הנלווה אליה), לעיתים היא נושאת אופי גלוי ומוכרז. בעניין זה ישראל יכולה להימצא באחד משני המצבים. האחד בדומה לזה של פילגש והשני בדומה לזה השל ידועה בציבור. ישראל אינה יכולה להגיע לסטאטוס מכובד של נישואים מונוגמיים ואקסקלוסיביים. (היא יכולה לדגול ב“נישואין” רק אם תשלים עם ריבוי נשים נוסח המזרח, כאשר לארה"ב יהיו כמה נשים מזרח-תיכוניות, שרק אחת מהן – היא ישראל ויתרן מדינות ערב והאיסלאם).

אריק שרון פועל בכל הנושאים הללו בעזרת יועצו האלוף אברשה טמיר, שהיה יועצם של שרי הבטחון הקודמים כראש אגף תכנון במטכ"ל ובלשכת שר הבטחון. אברשה טמיר הוא איש המפתח בעיצוב ההמשכיות במדיניות הבטחון הישראלית בממשלות המערך והליכוד גם יחד. מטעמים של יוקרה אישית ותועלת מפלגתית מעדיף אריק שרון להציג את כל התכניות והמעשים כאילו הם מתחילים אתו ולפניו לא היה כלום. מהצד האחר – הוא טוען (יחד עם מנחם בגין) שהוא היורש והממשיך האמיתי של המסורת הגדולה של תנועת העבודה בהנהגה לאומית בנושאי ההתיישבות והבטחון. מבקריו של שרון מן השמאל של המערך מסייעים לו בנשיאת שני הכתרים למרות הסתירה ביניהם. הם מסייעים לו להכין את השאלה – איפה הייתם. יוסי שריד עוזר לאריק שרון להוכיח שהוא גם יורש וממשיך וגם חדשן ויוצר בענייני חוץ ובטחון ושהמערך הוא לא זה ולא זה. גם יוסי שריד הוא חלק מבעיית אריק שרון.

10.12.81

---

ה"צבר" כשעיר לעזאזל

מאת

חגי אשד

מלחמות ישראל המכריעות – כאן ושם, באירופה ובארץ-ישראל, התנהלו בעת ובעונה אחת במהלך השנים 1939 עד 1945. בארץ התארכו יותר. היו בהן שיאים של מאמץ, הקזת דם והתשה. לפני כן – בשנים 1939–1936, ולאחר מכן – בשיאי המאבק והמרי, במלחמת השחרור נגד הבריטים ובמלחמת העצמאות נגד הערבים (והבריטים) – עד לשביתת הנשק (הזמנית) בשנת 1949. בפרק הזמן הזה, הממושך למדי, עמד עם ישראל בכמה חזיתות כשנגדו כמה אויבים – הערבים והבריטים בארץ ישראל, והגרמנים באירופה. כשהבריטים הם בעל ברית, קודם נגד הערבים ואחר כך נגד הגרמנים, אבל בעת ובעונה אחת גם אויב. עוד חזית צדדית שנעשתה מכרעת, היתה החזית הרוסית, הקומוניסטית, שהפכה מאויב אנטי-ציוני בתחילת התקופה הגורלית הזאת לבעל הברית העיקרי של מדינת ישראל במלחמת העצמאות.

בימי זכרון אלה כדאי להזכיר, כי בלי הנשק הסובייטי, בעיקר, וגם בלי התמיכה הדיפלומטית הסובייטית באו“ם, לא היתה מדינת ישראל יכולה להישרד ולנצח את כל מדינות ערב. רק מתוך שגרת-לשון מוטעית משווים את התמיכה הסובייטית (החשובה פי כמה וכמה) לתמיכה האמריקאית, הדיפלומטית והכספית. האמריקנים סייעו ביציאת הבריטים מהארץ, אך לא במניעת ה”תוהו ובוהו" וסיכול סכנת ההשמדה של יישוב חסר נשק, כפי שהבריטים השאירו אותו ביציאתם. הסובייטים סייעו אז בהקמת המדינה, בהוצאת הבריטים מהארץ ובהבסת צבאות ערב (שהיו אז ה“קליינט” הבריטי העיקרי), וגם בזירת האו"ם – יותר מהאמריקנים. ההתייחסות הרגשית, האידיאולוגית והפוליטית אל ברית המועצות היתה אף היא חלק מהדילמות הקשות, מהויכוחים, הפולמוסים והמבוכה, שבפניהם ניצבו עם ישראל והנוער העברי במלחמות השונות.

בכל המלחמות הללו, בכל החזיתות ונגד כל האויבים, ניצב אז בעת ובעונה אחת עם ישראל ובעיקר הנוער העברי בארץ. כדאי להזכיר את הכינוי הנשכח הזה, שהיה ביטוי “להגדרה העצמית” של ה“צבר”, ושהפך מאז לשעיר לעזאזל של כולם – של פליטי שואה “אשכנזים” רגישים, פגועים ומופנמים כמו שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד ורבים אחרים, כמובן, של “פנתרים שחורים” ומרוקאים “דפוקים” ושאר עולים חדשים, שכולם חשים עצמם נפגעים על-ידי ה“צבר” עצמו, כפי שהוא משתקף בספרות של דור הקמת המדינה ואחריו. כולם שותפים בריטואל של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים. מיתוס ה“צבר” הוא אחד מהם, בתהליך מתמשך של הרס עצמי.

חלק מתהליך זה, ואולי אחד משורשיו העמוקים ביותר, הוא היחס אל השואה ואל הגבורה בשואה, שהיתה בטלה בששים – לעומת השואה עצמה. יום הזכרון לשואה ולגבורה, בנפרד מיום הזכרון למלחמות ישראל, שבהן הנוער העברי מילא תפקיד מכריע, כאילו מבליע ומשכיח את המלחמות הללו ואת הנוער העברי שנלחם בהן, וכאילו משאירות בחלל האויר את השאלה – ההאשמה כלפי ה“צבר” – איפה היית?, כאילו חורץ את דינו וקובע שהוא ערק מחזית המלחמה העיקרית – חזית השואה והגבורה – אל חזיתות צדדיות ואל המלחמות הקלות, מלחמת השחרור נגד הבריטים ומלחמת העצמאות נגד הערבים, שבהן שיחק ה“צבר” את משחקי המלחמה בפלמ“ח, באצ”ל, בלח“י, במסעות, בטיולים, במזמוטי הנעורים. כאילו שה”צבר" אשם בכך, שהוריו עלו לארץ כשעדיין היתה הבחירה בידיהם והוא עצמו התחנך על ברכי המיתוסים הציוניים מימי ה“שומר” (וניל"י), הגנת תל-חי, “חומה ומגדל”, וכל גילויי יצירת הכוח העברי והפעלתו במלחמות ישראל כאן בארץ. כאילו שה“צבר” אשם בכך, שהוריהם של שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד לא עלו לארץ והם נולדו שם. כאילו יש טעם לפגם במיתוסים הציוניים (כולל מיתוס ה“צבר”), ומרכיביהם – בהתנדבות, בהגשמה אישית פיזית, בהקרבה עצמית, בבחירה אקטיבית בין מעשה למחדל, בין טוב לרע, מבחינת ההצלה של יהודים מרדיפות ומהתבוללות, מבחינת המאבק לשחרור לאומי, הגשמה של אידיאלים חברתיים, והשאיפה לעצמאות מדינית. גם שאול פרידלנדר ואהרן אפלפלד אינם יוצאים נגד כל אלה בגלוי ובמודע, אבל הם שותפים לניפוץ המיתוסים, כאילו באקראי ובמובלע. כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה הופך לריטואל להצדקת כל אלה, שלא עלו לארץ ולא ניצלו בעוד מועד ולא היו שותפים פעילים ויוזמים בבניין הארץ ומלחמותיה ולא ילדו פה את בניהם ה“צברים”, האטומים והמתנשאים, כפי שהם נראו אז בעיני פרידלנדר ואפלפלד, גם אם לא היו כאלה. כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה מעמעם ומטשטש את ההבדל בין שואה לגבורה. בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין מלחמה, להמנעות ממלחמה, בין נסיון לנטילת גורלך וגורל עמך בידיך – גם אם סיכויי ההצלחה קלושים – לבין נסיון להשאר בחיים בכל מחיר. אם ההישרדות האישית היתה ערך עליון מדוע לא תהיה גם כאן ועכשיו? ואם היתה ערך עליון, מה ההצדקה למרד הגטאות? אלה שאלות כאובות ונוקבות שאין להן תשובה אחת. טעויות, טראגדיות, אשליות, הימורים שאפשר היה להימנע מהם, קרבנות שווא, מחדלים ותבוסות יש והיו גם שם וגם כאן. אין מדובר במעשיהם של רוב הציבור. הרוב אינו מתנדב ואינו נלחם לפני שהחרב החדה של אין ברירה מונחת על הצואר. אבל מדובר במעטים, ביחידים, בבודדים, היוצרים את המיתוסים. ליתר דיוק – סביב המעטים נוצרים המיתוסים לאחר מעשה על-ידי הרוב שהתנכר להם בשעת מעשה, ביום מסה ומריבה. כך בהגנת תל-חי, כך בקריאת דה-גול לעם הצרפתי להמשיך במלחמה נגד גרמניה. כך צ’רצ’יל כשהיה במדבר הפוליטי וכך דוד בן-גוריון כשהיה במיעוט מזהיר. המיתוס הוא מיתוס ואין פירושו שיש לנתץ אותו אלא לטפח אותו כמופת לרבים.

יום הזכרון לשואה ולגבורה הופך ליום טיפוח שני מיתוסים סותרים – מיתוס ההישרדות האישית כערך יהודי עליון ומיתוס הגבורה האקטיבית של מרד הגיטאות, המתעמעם על-ידי המיתוס האחר. מתעמעם מפני קירבתו ודמיונו למיתוס הגבורה של ה“צבר” במלחמת העצמאות, שהיתה חזית המלחמה העיקרית של עם ישראל למרות הכל. במקום שפרידלנדר ואפלפלד ישאלו למה הוריהם לא עלו לארץ כשיכלו, הם מתריסים כנגד ה“צבר” על שהוא כפי שהוא, “באשמת” הוריו שעלו לארץ ושללו ממנו את הרגישויות החיוביות, שהן מנת-חלקו של ה“אנטי-צבר”. ה“צבר” אשם והוריו אשמים – ואין משמעות, שחר ותוחלת לעלייתם ארצה, להתנדבותם, למופת ההגשמה האישית וההקרבה העצמית, שהם חיו לאורו וביקשו להנחיל לבניהם ולבני בניהם אחריהם.

זוהי התרומה העקיפה, הלא-מכוונת והלא-מודעת, של מיתוס ההישרדות האישית בשואה כערך עליון לניפוץ המיתוס של ה“צבר” כחלק מהריטואל המתמשך של הרס עצמי ישראלי וציוני (שהוא מוטיב-אב בספרותנו העכשווית). זהו ריטואל של רצח האב היהודי, הציוני, המצווה לבניו אחריו תרי“ג מצוות “עשה” ו”לא תעשה“, לעלות לארץ, לדבר עברית, לקרוא ולכתוב בה, לעבוד ולהתיישב בה לאורכה ולרוחבה ולהנחיל אותה לו ולבניו אחריו עד עולם. הוויכוח על שטחים וגבולות והיחס אל הערבים הוא ויכוח על הפירוש הנכון של חלק ממצוות ה”עשה" ו“לא תעשה” הללו ולא התמרדות נגדן. הריטואל של רצח האב והרס עצמי של הבן הוא מחוץ לויכוח זה. הוא ריטואל של מחיקת כל זכר לאב ולמצוותיו. הכל ישקע בפולחנים של רצח והתפוררות צלם אנוש, לא רק צלם יהודי וציוני – אלא הפולחנים שחנוך לוין וסופרים אחרים מתנבאים עליהם: תהליכי שקיעה והתפוררות, רצח אב, הרס עצמי והתאבדות ונישואי תערובת, שהם צורה סופית של התאבדות לאומית.

ביום הזכרון הזה למלחמות השחרור, העצמאות ויתר מלחמות בהן לקח חלק הנוער העברי, כדאי להיעצר ולראות את ההתחלה והסיום של התהליך המתמשך הזה של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים. כמה מהם נוצרו על-ידי מעטים, שהרוב שלא היה שותף להם הפך אותם למופת לאחר מעשה. בכך אין כל פסול ואין זו סיבה לנתץ אותם, אלא להיפך. כך נוצרו מיתוסים רבים, שיש בהם לקח של אמת לעתיד. מיתוס ה“צבר” המתנדב, המתגייס והניצב בחזית העיקרית של מלחמות ישראל אינו מיתוס כוזב ואין צורך בהפיכתו לשעיר לעזאזל לכל המדווים והמחדלים של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. לא ה“צבר” אשם ולא הוריו שעלו לארץ. להיפך. אשמים אלה שלא עלו ולא יעלו, אלה ה“יורדים” ואינם שותפים למלחמות ישראל, שלא הסתיימו עדיין. בין הליכי ההרס העצמי עדיין נמשכת מלאכת הבניין של בית לאומי בארץ ישראל ליהודי הנודד אשר בתוכנו, בתוך כוחנו, ועדיין גדול כוח הבניין מכוח ההרס.

27.4.82

---

להשתלב במרחב

מאת

חגי אשד

היה פעם חזון ציוני של השתלבות במרחב, בקרב שכנינו הקרובים והרחוקים, במזרח התיכון ולאחר מכן – באסיה ובאפריקה. היו לחזון זה סיבות שונות. משה שרת, למשל, הדגיש את היותנו חלק מיבשת אסיה ואחד מעמיה, החוזר אל מקורות חווייתו. גולדה מאיר רקדה הורה באפריקה המתעוררת לעצמאות. היא עשתה, כמובן, הרבה יותר מלרקוד, אבל הריקוד היה הרבה יותר מעשייה גרידא, שחשבון של תועלת בצידה.

היו,אהבות נעורים" של המדינה הזאת לקראת או-נו מבורמה ואנקרומה מגאנה ורצון אמיתי לתת להם ולא לקחת. להיות אור לגויים, כפשוטו. להעניק להם מנסיוננו בפיתוח חקלאי, בבריאות, בקואופרציה, בבינוי ובשיכון, בחינוך מקצועי למבוגרים ונוער ואחר כך באימון צבאי בנוסח הגדנ“ע והנח”ל והקמת יישובים. להפיץ השכלה ודעת. לעזור להם לעזור לעצמם. ללמד אותם את תורת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח תנועת העבודה בישראל.

היה זה צירוף של היפה עם המועיל. היה בכל אלה גם רצון עז לפרוץ את ההסגר והחרם של מדינות ערב, להשתלב במרחב הרחוק, בפריפריה שלו, אם לא ניתן לנו להשתלב במרחב הקרוב. מכאן “ברית הפריפריה” הצבאית- מדינית-חשאית עם תורכיה ואירן המוסלמיות, עם אתיופיה ולאחר מכן גם עם מדינות ערביות רחוקות כמו מרוקו וסודאן. וגם עם מדינות אחרות מעמי ערב והאיסלם אשר המגעים איתן טרם פורסמו.

מיותר כמעט לומר שהשמאל בישראל, או לפחות הזרם המרכזי בתנועת העבודה, ראה בחיוב את הפעילות הזאת של השתלבות במרחב, גם אם היו הסתייגויות, ספקות וקשיים לא מעטים בקשרים עם כמה מהמדינות ועם שליטיהן המתחלפים. הימין בישראל שלל בתוקף את “העבודה הזרה”. מה פתאום גולדה מאיר רוקדת הורה בגאנה, ליגלגו.

בינתיים התחולל היפוך מוזר במדינת ישראל, בתנועת העבודה ובשמאל הישראלי על כל גווניו. יגאל תומרקין אומר על בקשותיו של שר החוץ הליברלי לסיוע ישראלי קונסטרוקטיבי: מה זה עסקנו? מי צריך את זה? שאלה נאה לסוציאליסט, למי שמטיף לשלום עם הערבים, למי שמאמין וצריך לדגול באחוות עמים, בעזרה לזולת, בסולידאריות בין-לאומית, בהשתלבות ישראל במשפחת הארצות המתפתחות, במרחב הקרוב והרחוק, שהיא שואפת להיות חלק ממנו, בטוב וברע. פעם היו אומרים שישראל אינה רוצה לקבל סיוע (לפחות מן השפה לחוץ) ועוד יותר מכך, אינה רוצה לתת סיוע. החזון הציוני-סוציאליסטי החדש הוא להיות עם לבדד. לא להתערב בקרב הגויים. לא לקבל ולא לתת.

יש כמובן סיבות לא מעטות ל“אנטי-חזון” זה. היו הרבה אכזבות, והיו כשלונות. הסיוע לא עלה יפה במקרים רבים. החרם הערבי גבר על הסיוע הישראלי. המשטרים בארצות המתפתחות ושליטיהם רחוקים מלהיות דמוקרטיים בנוסח אירופה וסוציאליסטים בנוסח התנועה הקיבוצית. יש שם הדחות והפיכות צבאיות. מאברים ומעשי רצח, דיכוי ומאסרים המוניים. הם רחוקים מלהיות כמונו – הם לא חברה המתאימה לנו. לא צריך להשתלב בקירבם ושכמותם – באפריקה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון. וכמובן שלא בקרב המרונים והפאלנגות והדרוזים והשיעים וכל יתר הלבנונים, הרוצחים איש את רעהו, צריך להסתלק מהר מכל ארצות אמריקה הלטינית ואפריקה הבלתי-דמוקרטיות ולנתק מגע עם שליטיהן. על אחת כמה וכמה שצריך להיחלץ מהבוץ הלבנוני הרווי דם. לחזור הביתה. לנעול היטב את כל הדלתות והחלונות ואז נגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה.

אבל מה עם הפלשתינאים? הם נמצאים בתוך הבית או בקירבתו הסמוכה. בפניהם אי-אפשר לנעול את הדלתות והחלונות. עם המתונים שבקרבם, כמו למשל “האגודות הכפריות”, אסור לבוא במגע. הם “קוויזלינגים”. עם פלגי אש"ף השונים אי-אפשר לבוא במגע. הם לא יותר טובים מהלבנונים. גם הם רוצחים איש את רעהו וארגון אחד את יריבו, בשירות הסורים, הלובים והעיראקים, כאשר כולם יחד וכל אחד לחוג אכולים שנאה עצמית הדדית, המשליכה את עצמה גם על הזולת, גם עלינו. איך נוכל לעשות איתם שלום אם אין הם מסוגלים לעשות שלום בינם לבין עצמם?

מסתבר שהכמיהה העזה לחזור הביתה אל המנוחה והנחלה מובילה אותנו בחזרה אל דרך רחוקה יותר וארוכה יותר. חזרה מן ההשתלבות במרחב האכזרי והמכוער, כמו שהינו, היא חזרה מן החלום הציוני על החזרת העם היהודי אל הקיום הארצי-הממלכתי-הצבאי-המדיני-הכוחני המעוגן במציאות הגיאוגרפית וההיסטורית, כמות שהינה. זוהי רתיעה מהמחיר הכרוך בהגשמת החלום הציוני – מחיר של מלחמות, כיבושים, בריתות מדיניות מפוקפקות עם העמים השכנים, למידת מידותיהם המגוונות. כפי שסופר בתנ“ך על מלחמות השופטים, המלכים ובריתותיהם והשתלבותם במרחב ועל ההוקעה של נביאי ישראל שקראו אל השופטים והמלכים בשם אלוהים לסור מדרכם הרעה. החלום הציוני במקורו היה – החזרה של עם התנ”ך אל ארץ התנ“ך. המציאות היתה, כידוע, אחרת. העם היהודי חדל מזמן להיות עם התנ”ך. בחלקו הגדול הוא כבר התבולל, או שחיפש לו מקלט מפוגרומים ומאנטישמיות עם תנ“ך או בלעדיו. בחלקו האחר הוא לא היה “עם התנ”ך” אלא “עם שולחן ערוך” ומצוותיו. עם גלותי מסוגר בתוך עצמו בין כותלי הגטו, או ה“שטעטל”, מנותק מן הגיאוגרפיה וההיסטוריה, בתוך חומות שהלכו והתערערו עד שנפרצו ועלו באש בשואה.

וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה, אל “החזרה בתשובה” הציונית ולא רק הדתית. מי שסולד מההשתלבות במרחב והמחיר הכרוך בה, מחזיר את עצמו אל חומות הגטו. מי שסולד מהתנ“ך – מטפח את אווירת הכמיהה אל הירידה, כהמשך להתבוללות, או אל “השולחן ערוך” בנוסח “נטורי קרתא” ו”אגודת ישראל" האנטי-ציוניות ואל “החוזרים בתשובה” הדתיים, שגם הם כמו היורדים אינם אלא עריקים מהחזון הציוני והגשמתו.

7.9.83

---

בין זכרון לזכרון

מאת

חגי אשד

קיימת סמיכות זמן קרובה מדי של ימי זכרון. יום הזכרון לשואה ולגבורה. יום הזכרון לחללי צה"ל (המקדים את יום העצמאות), עם הרבה ימי זכרון חדשים נוספים.

יש עירבוב של מישקעים עולים ויורדים של כאב, צער וייאוש, ושל רצון לחיות עם העבר ולקוות שיש טעם ותכלית למה שהיה ולמה שיהיה. הזיכרונות מתערבבים זה בזה ונראים כל פעם באור אחר. עובדות חדשות נחשפות. ארכיונים ישנים יוצאים מן הגניזה ומפענחים סודות. מחקרים חדשים נכתבים ומתפרסמים. על מה שהיה ולא היה שם, בימי השואה והגבורה, ועל מה שהיה ולא היה כאן במלחמות ישראל מאז ימי המנדט ועד ימינו.

יותר ויותר מסתעפים ומסתבכים זה בזה הקשרים בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין המחדלים והמעשים, בין ההחמצות הטראגיות, הסופיות, לבין ההזדמנויות ההיסטוריות החד-פעמיות שזכו לניצול ולמימוש “בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה”. מצד אחד גוברת התשוקה הבלתי-נמנעת לחשוף ולדעת עוד ועוד. לנסות להבין מה קרה, למה ואיך. מן הצד האחר – ישנה רתיעה של כל מי שלא היה שם וכאן בימים הגדולים והנוראים ההם מחריצת משפט על אלה שהיו ונתנסו בניסיונות קשים. מצד אחד ישנו רצון להפיק לקחים מן העבר, להסיק מסקנות לעתיד. מצד שני – ישנה נטיה להקל על נטל הכאב על-ידי השלמה עם העבר, כאילו לא היתה ברירה. כאילו כל מה שקרה היה מוכרח לקרות. ומה שלא היה, לא היה יכול להיות.

מעין צידוק-הדין, חוסר יכולת להעריך אפשרויות ותוצאות ולערוך השוואות, לאור מציאות שנוצרה מאז ועד היום, בין מי שראה את הנולד וניסה להקדים תרופה למכה, לבין מי שטעה, הטעה ונושא באחריות חלקית לפחות למה שקרה.

קיים רצון לשכוח ולטשטש את העובדה שהיה מחיר נורא להישרדות של המעטים. הקרבת חיי הזקנים, החולים והחלשים, הנשים והילדים למען יהיו הצעירים חזקים. המחיר היה שיתוף פעולה בביצוע נטול הפרעות של תוכניות השמדה לפי לוח זמנים. השאלה – מה היה קורה אילו היו יותר גילויים של התנגדות, של שיבושים והפרעות למבצעי החיסול ושל נסיונות בריחה רבים יותר, במקום שיתוף הפעולה המאורגן מצד “היודנראטים” לסוגיהם השונים – תשאר ללא תשובה.

ששת המליונים שניספו היו שלי מהעם היהודי כולו. הם היו שני שלישים, ואולי שלושה רבעים, מיהודי אירופה שתחת הכיבוש הנאצי. לא שליש מהם נשמד, אלא הרוב המכריע. זהו מאזן הדמים של שיתוף הפעולה במקום התנגדות ומרד.

ודאי היו שעשו זאת. לא סופרו ולא נחשפו עדיין כל סיפורי הגבורה של המעטים -יחידים וקבוצות של לוחמים ומורדים. אבל לא כל אלה שיכלו לעשות רצו לעשות ועוד פחות מכך עשו בפועל. הרוב הגדול העדיף להמתין עד היה מאוחר מדי. הרוב המכריע דחה את המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, שעיקרה נטילת גורלו של העם בידיו, במקום המתנה פאסיבית לחריצת גורלו בידי אחרים. הרוב בעם לא נטל את גורלו בידיו. לא הכשיר את עצמו לכך. הדור שאבד בשואה לא הוכשר לכך.

גוברת האופנה של הלעגה וכפירה באמיתות הציוניות הנדושות הללו. פולחן ישראלי חדיש של מסע ניפוץ המיתוסים הציוניים שעליהם גדל והתחנך הנוער העברי בארץ ישראל, מיתוסים שיצרו עובדות ממשיות ושינו את פני המציאות משום שהם עיצבו את דמותו של הנוער שפעל לאורם. האמת הסובייקטיבית הפכה לאמת אובייקטיבית. מיתוסים של מוות למען החיים. “טוב למות בעד ארצנו”. “משורה ישחרר רק המוות”. “למות או לכבוש את ההר”. קדם להם מיתוס מימי “השומר” -“בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. בהשפעתם, המיתוס של “אחרי” -עד להשגת היעד. בכל מחיר. מיתוסים שהשפיעו גם על לוחמי הגיטאות, גבורה שהפכה אף היא לאגדה. מיתוסים של הקרבה עצמית שנרקמו סביב מעשי מופת של חיי לוחמים וגורלם. אנשים שהפכו לסמלים. צעירים שיצרו אגדות. הנוער העברי נשא על כתפיו את המאבק לעליה והעפלה, להתיישבות ולעצמאות. הנוער העברי נלחם ונפל במלחמת העצמאות לאחר שהנחיל את פירות מלחמתו ונצחונו לבאים אחריו. גם לאלה שהיום מניחים על קברו קוצים ולא זרי פרחים.

בימים שהם בין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי צה“ל ויום העצמאות, כדאי לזכור ולהזכיר את המיתוסים שאינם עוד ב”אופנה", את ההבדל בין כאן לשם -עם כל הכאב והצער. שם ניספו הרבים, למען ישרדו המעטים. כאן נפלו מעטים במלחמה למען יחיו רבים ולמען תתקיים מדינתם העצמאית. זהו טעם החיים, וכזהו טעם המוות למען החיים. זו טעם ימי הזכרון לנופלים ולנספים שם וכאן.

4.5.84

---

בדרך העולה אל השלום

מאת

חגי אשד

שמחת יום העצמאות מהולה כל שנה בצער ובחשבון נפש שתחילתם בטכסים ובמשדרים של יום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה נוספו סימני שאלה קשים לגבי המחיר והתוצאות, ההכרח והכדאיות של מלחמת לבנון, השנויה במחלוקת עמוקה ושטרם הסתיימה. סימנני שאלה אלה, בעוצמה פחותה, קיימים, גם לגבי המלחמות הקודמות.

אין, ולא יכולה להיות, תשובה חד משמעית. המחיר – הדם והשכול – הוא סופי, ודאי, בלתי חוזר. התמורה – ניתנת לביטול ולשינוי, להערכות מנוגדות. לא יכולה להינתן תשובה חד משמעית לספיקות מענים על ההכרח שבמלחמה זאת וקודמותיה. כל מלחמה רצופה טעויות, כשלונות, תאונות, והמחיר של כל אחת מהן כבד מנשוא. למה נכחד? עיפה נפש העם הזה מהורגים.

אף על פי כן, יש מקום להצביע על תשובות אפשריות לסימני שאלה אלה. קודם כל כדאי להשיב על השאלה נוקבת ביותר – האם לשווא נפלו חללי המלחמה. ואחריה על השאלה – איך יוצאים מזה, איך לסיים את המלחמה בצורה הטובה ביותר האפשרית, כדי שלא תימשך עוד ועוד ולא תתחדש בתנאים גרועים יותר לאחר מכן. גם שולליה הקיצוניים ביותר של המלחמה בלבנון – והמבקרים של מלחמות קודמות, כולן או בחלקן – חייבים להבחין ולהפריד בהערכותיהם בין בדיעבד לבין מלכתחילה, בין סיבות ומטרות לבין תוצאות ומחירן. המלחמה המוצדקת וההכרחית ביותר עלולה להסתיים במחיר כבד ובתוצאות שליליות.

מלחמה שנויה במחלוקת עשויה להסתיים בתוצאות חיוביות לבטחון ישראל ולקידום תהליך השלום ובכך גם להצדיק בדיעבד את מחירה.

“הסיבוב השני”

יתר על כן, כל אחת מהמלחמות הנפרדות וכולן יחד הן בגדר “סיבובים” נוספים במלחמה המתמשכת של מדינות ערב נגד מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום. על-פי הגישה הערבית, לאחר מלחמת יום העצמאות, על “הסיבוב השני” עוד לבוא ואחריו כל יתר “הסיבובים”. אי אפשר לכפור במצב הבסיסי ההתחלתי של מצור צבאי, כלכלי, מדיני ופסיכולוגי שהוטל על מדינת ישראל על-ידי שכנותיה. גם אם יש מקום לוויכוח ולביקורת על תגובת ישראל על המצור הזה, על השילוב של אמצעי הנגד שהיא מפעילה כדי לפרוץ את המצור או להסירו כליל. כולל התביעה שישראל תגלה יותר נכונות לוויתורים ותנמיך מצידה את פרופיל המלחמה.

ישראל, בכל מקרה, מגיבה ומתגוננת מפני המצור ומפני הצלחתם של הערבים לקיים מלחמת הטרדה בלתי פוסקת של מעשי חבלה וטרור בתוך שטחה, בגבולותיה וברחבי תבל. על אלה נוסף האיום המתמיד של התקפות צבאיות חוזרות ונשנות, כדוגמת מלחמת “יום כיפור” או מלחמת “ששת הימים”, ומירוץ החימוש המתמיד והמתיש, שגם הוא חלק מהמצור והמלחמה המתמשכת נגדה. זהו הצד השלילי של מאזן המלחמה. מדינות ערב מצליחות לקיים נגד ישראל מלחמת התשה, מכבידה ומזיקה, והיא משולבת באיום הולך וגובר של מלחמת הכרעה ב“סיבוב הבא”.

אבל יש גם צד חיובי למאזן זה, הגובר על הצד השלילי. התמונה הכוללת היא של הצלחת כוח ההרתעה הישראלי למנוע מלחמת הכרעה ערבית נגדה. לכפות על מדינות ערב להסתפק במלחמות מוגבלות ולדחות את פריצתן של אלה פעם אחרי פעם. מלחמת ההתשה הערבית המתמשכת הפכה להתשה עצמית. ראשונה בהן ירדן, שהותשה על-ידי מלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה.

המכשול הטוב ביותר

ירדן עדיין מהווה איום צבאי לישראל, אבל גם אם יהיה הסכם שלום בינה לבינינו, ימשיך הצבא הירדני לשמש איום פוטנציאלי כשם שהצבא המצרי משמש איום למרות הסכם השלום עם ישראל. כך יהיה גם בעתיד, עד שיווצר מצב של שלום ויציבות בין מדינות ערב בינן לבין עצמן והן לא יזדקקו לקיום צבאות גדולים וחזקים האחת נגד רעותה. מצרים נגד לוב. סוריה נגד עירק. ירדן נגד סוריה. סעודיה נגד עירק ועוד. כל עוד הן ימשיכו לאיים האחת על רעותה ולקיים מירוץ חימוש בינן לבין עצמן, הן ימשיכו לשמש איום פוטנציאלי מסוכן על ישראל. בין אם תיפתר הבעיה הפלשתינאית בין אם לא. גם מדינה פלשתינאית, אילו היתה קמה, היתה נגררת לתוך הסכסוכים והאיומים הבין-ערביים, לתוך מירוץ החימוש ביניהן וממילא נגד ישראל.

גם מצרים הותשה במלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה נגדה. כבר נאמר כי שלום קר עדיף על מלחמה. השלום מאכזב בהשוואה לתקוות שהוא עורר ובהשוואה למחיר ששילמה ישראל, בשטחים, בנטל כלכלי של ויתור על נכסים ותשתית צבאית בסיני, הוצאות ביטחון חדשות ותשלום פיצויים.

עם כל האכזבות, השלום עם מצרים הוא ערובה מוצקה לבטחון ישראל. השלום הוא ה“מכשול” הטוב ביותר מפני חידוש המלחמה. ראשית – העם המצרי, שהתעייף מהמשך המלחמה ולא ירצה לחדשה שנית. שנית – כלפי ארה“ב, שמצרים זקוקה לסיועה, והתחייבה כלפיה לכבד את הסכם השלום עם ישראל שארה”ב ערבה לו.

הנה כי כן, אפשר להעריך, במבט לאחור, שהמלחמות שנכפו על ישראל הסתיימו לא רק בדם, דמעות ובנזק כבד. הן הסתיימו, בדיעבד, גם בתוצאות חיוביות מבחינת ביצור בטחונה של ישראל וקידום תהליך השלום. מלחמת העצמאות היא אולי היחידה ממלחמות ישראל ששמה מעיד על תוצאותיה. היא אכן הבטיחה את עצמאות ישראל. לא השיגה שלום, לא העניקה גבולות בטחון מפני פעולות הטירור והחבלה של ה“פידאין”, לא הסירה את החרם, המצור וההסגר על ישראל מכל גבולותיה. לא הבטיחה לישראל אספקה של נשק להגנתה מול מירוץ החימוש הבין-ערבי, שאיים גם עליה. ישראל נשארה נטע זר באיזור – במישור היחסים עם שכניה, וגם במישור יחסיה עם המעצמות.

גורם אסטרטגי

מבצע סיני היווה פריצה ראשונה בטבעת הבידוד והמצור. רובד ראשון להשתלבות עקיפה של ישראל באיזור. הוסר האיום על ישובי העולים החדשים בדרום ובנגב כתוצאה מחדירות הפידאין שהופסקו, נפרץ ההסגר הימי על אילת ונפתח הסחר עם ארצות אפריקה ואסיה. נפרץ ההסגר המעצמתי על ישראל, והיא הפכה לגורם אסטרטגי בעל חשיבות במאבק המעצמות. הובטחה אספקת נשק חדיש מצרפת לקיום מאזן חימוש בינה לבין שכנותיה. הונחה תשתית לתעשיה הבטחונית, האווירית והאלקטרונית (והגרעינית). כל אלה – בכוח הברית האסטרטגית עם צרפת, שהתרחבה אח"כ לברית חלקית עם יתר מדינות אירופה, ובעיקר גרמניה, והוחלפה אחר כך בסיוע אמריקני צבאי וכלכלי.

פריצה נוספת היתה הגברת הנוכחות והפעילות הישראליות באפריקה, שפירותיהן קיימים עד היום למרות ניתוק היחסים הדיפלומטיים. ואחרון “ברית הפריפריה”. נדבך של השתלבות ישראל במזרח התיכון, במערכת יחסים סמויה וגלויה רק בחלקה. תורכיה, חבש, סודן, אירן ועוד.

“ברית הפריפריה” לא נשארה כפי שהיתה גם לא הברית עם צרפת וירח הדבש האפריקני. הפסקת מעשי החבלנים הפלשתינאים העניקה לישראל כמה שנים טובות של חיזוק וביסוס וגם לאחר שנחלשו ההסכמים הללו הם הותירו אחריהם משקע של הפיכת ישראל לגורם איזורי שאי אפשר להתעלם ממנו וגם לא להחרימו כליל.

מלחמת ששת הימים הוסיפה כמה נדבכים להשתלבות באיזור. “הגשרים הפתוחים” עם ירדן, שאינם אלא כיסוי למערכת קשרים ענפה בין ישראל לירדן, זוהי פריצה משמעותית של החרם הערבי על ישראל, אפיק סחר בין ישראל לבין מדינות ערב.

מלחמת ששת הימים החזירה את העם הפלשתינאי אל מפת האזור והציבה בפניו את האתגר של השלמה עם קיום ישראל והסתפקות בקיום “ישות פלשתינאית” במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת בהסכם שלום עם ישראל. זהו אתגר שהפלשתינאים טרם נענו לו, ואולי הם יוכלו וירצו להיענות לו רק בסוף התהליך של ההשלמה הכל ערבית עם קיומה של ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים. בינתיים נוסף נדבך של נורמליזציה לסכסוך הישראלי-ערבי בעיקרו. מסכסוך על עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הפך לסכסוך על שטחים וגבולות בין מדינה קיימת לבין שכנותיה. כך מציגות את הסכסוך רוב מדינות ערב וארצות העולם השלישי, פרט ל“מדינות הסירוב”, שהן עצמן מצויות במצב של בדידות והוקעה בין לאומית. בינתיים נוצרות בשטחים עובדות שיקשה מאוד להתעלם מהן והן מצמצמות את הבסיס הטריטוריאלי שישאר ל“ישות הפלשתינאית” בכל הסדר עם ישראל בעתיד.

מלחמת יום-הכיפורים פתחה את התהליך שהסתיים בהסכם השלום הישראלי-מצרי. אולי אפשר היה להגיע אליו קודם לכן ואולי לא היה מנוס מהמלחמה הזאת. גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אבל בדיעבד, אי אפשר לכפור בכך שהמלחמה הזאת, על כל שלביה, יצרה את המאזן המצרי של כבוד לאומי ועייפות ממלחמה, שהוא התשתית הפסיכולוגית ההכרחית לכינון השלום עם ישראל ולקיומו למרות הכל.

מלחמת לבנון, כידוע, שנויה המחלוקת יותר מכל מלחמות ישראל-ערב. היא היתה רצופה טעויות וכשלונות יותר מכולן. בינתיים ברור רק מחירה הכבד, שלא נצפה מראש. אבל אפשר להצביע על כמה אפשרויות חיוביות.

אש"ף חדל להיות מכשול להסדר בטחון בין לבנון לישראל, חדל להיות גורם עצמאי במפת לבנון. כתוצאה מכך יכולה לבנון לשמש זירה להתמודדות ולהידברות במישרין ובעקיפין – בין ישראל לסוריה. לבנון זקוקה לשיווי משקל פנימי בין העדות השונות. לשיווי משקל מסויים בין ישראל לסוריה, או לכל הפחות למאזן של הרתעה בין שתיהן. ובלי מאזן כזה לבנון לא תוכל לקיים את שווי המשקל הפנימי בין כל עדותיה וכל אזוריה – כולל דרום לבנון – ולא תוכל לקיים את עצמאותה היחסית והמוגבלת ואת בטחון הפנים והחוץ שלה, לטובתה ולטובת ישראל.

סוריה היא גורם עיקרי בלבנון. ישראל יכולה להיות רק גורם משני, והיא זקוקה לכך כדי להבטיח שלבנון לא תשמש בסיס לפעולות טרור וחבלה וגם לא לאיום של התקפה סורית עליה. לבנון משמשת זירה עיקרית ביחסי ישראל-סוריה וממילא גם בשלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללו. היא יכולה לשמש זירה להתמודדות או להידברות. בשני המקרים אין לישראל מנוס מקיום כוח הרתעה כלפי הסורים ומקיום מערכת קשרים ישירה ועקיפה עם העדות השונות בלבנון, שיהיו מעוניינות בקיום קשרים כאלה גם לאחר נסיגת צה“ל – לטובתן ולטובת ישראל. לבנון היא הזירה העיקרית להשתלבות ישראל באיזור ולקיום תהליך השלום בשלב הבא. גם לאחר נסיגת צה”ל, ואולי דווקא לאחר מכן. הכל תלוי בצורה שבה תתבצע נסיגה זאת ובהסדרים עם לבנון ועם סוריה שייכונו לפניה ואחריה.

6.5.84

---

אותי הם לא מייצגים

מאת

חגי אשד

אותי הם לא מייצגים / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

יורם אוברקוביץ מחברת החשמל איננו מייצג אותי. להיפך. כשאני שומע את איומיו ואת האיום של יתר ראשי “הוועדים החזקים” אני נבהל. אני פוחד מאיומיהם של החזקים. בעיקר כשיש להם כיסוי. יורם אוברקוביץ מחזיק את האצבע הקטנה שלו על המתג של חיי כולנו. האור והחום, המים והמזון, התעשיה והחקלאות, בתי-החולים ובתי-החרושת. הכל. על אצבע קטנה אחת.

הוא חזק יותר מהמשטרה ומבתי-המשפט גם יחד, שלא לדבר על הכנסת ועל השרים המצחיקים. מי זה ראש הממשלה לעומת יורם אוברקוביץ? חגב, בקושי. מי זה לעומתו מזכיר ההסתדרות? זנב קטן, בקושי. ואולי רק פקק של הבקבוק שמתוכו יצא השד של הוועדים החזקים וכל האיגודים המקצועיים בעקבותיהם.

הם לא מייצגים אותי ובודאי שלא את פועלי הטכסטיל והמזון, שבשמם ובשמי הם מתיימרים לפעול. אומרים שיורם אוברקוביץ משתכר פי ארבעה ממני ופי עשרה ויותר מפועלי הטכסטיל והמזון. הוא גם חזק וגם עשיר. הוא יכול להרשות לעצמו הרבה מאד. הוא וכל יתר עובדי חברת החשמל. אפילו לצרוך חשמל חינם בכמויות עתק, בסכום שהיה יכול אולי לסייע להצלת “אתא”.

כשאני שומע שהוועדים של נמל התעופה בן-גוריון התאחדו לפעולה משותפת אני נחרד. הם ועובדי הנמלים והימאים. כאשר שער הדולר השחור מתקרב סוף-סוף לשער הדולר הרשמי ויש סיכוי שהתיירים והיצואנים יפקידו אותו בבנקים ולא בשוק השחור או בחו"ל, באים הללו ומאיימים לסגור את ברז החמצן הזה. שלא יספרו לי שהם עושים זאת למעני. אני מוכן לעבור ניתוח כדי להבריא. עברתי ניתוח אחד, אחר, ואני יודע שהסבל היה כדאי. שכל החזקים הללו לא יפריעו למנתחים. שלא יסכנו את חיי החולה באמצע הניתוח. את חיי כולנו.

למי הם מספרים מעשיות? אנחנו לא עובדי חברת החשמל וגם לא עובדי הטכסטיל והמזון. האחרונים זכאים לפיצוי מיוחד, בעיקר להבראת התעשיות שבהן עם עובדים, כדי שיוכלו לפרנס את עובדיהן בכבוד. אבל זו סוגיה מיוחדת, חלקית. שלא יספרו לנו שהרוב הגדול של השכירים אינו יכול להוריד את רמת החיים. לחיות בצנעה. לפחות לזמן מה. לחיות כפי שחיו הורינו, שגידלו את כולנו למה שהננו. למי הם מספרים שאי-אפשר להתאפק ולוותר לשנה שנתיים ואולי שלוש על נסיעה לחו“ל, על החלפת מכונית ודירה וביגוד ובידור, ברמה שהורגלנו אליה בשנות שלטון הליכוד המושחתות והמשחיתות? למי רוצים לספר שמנחם בגין ידע מה הוא שח כאשר רצה “להיטיב עם העם” בהבל פה, ליצור יש מאין, לחלק את מה שאין ואת מה שנדמה שהיה לו, בדמיונו ההיסטרי והדמאגוגי, שמפא”י מחביאה “בכיסיה”?

אי-אפשר ליצור יש מאין. לאמריקנים נמאס לפרנס את ה“פארזיטיות” שלנו. בצדק. הם נתנו לנו אשראי אחרון לניהול הקרב האחרון על הבראת המשק, להצלחת הניתוח של ההרזיה הלאומית, להפסקת הזלילה והסביאה על חשבונם. הקרב האחרון הזה רק החל והוא יתנהל מעכשיו יום-יום ושעה שעה, במשך שלושת החודשים הקרובים. יש לנו סיכוי לנצח בו, לטובת כולנו, בתנאי שיורם אוברקוביץ וחבריו החזקים לא יביסו אותנו ולא יקשרו את ידיהם של המנתחים באמצע הניתוח. בתנאי שישראל קיסר וחיים הברפלד יתייצבו יחד איתנו נגדם, נגד אלה שלא מייצגים אותנו באמת, שמתיימרים לייצג אותנו.

אני רוצה להבריא. אני מוכן לעבור ניתוח. כדאי לסבול את כל הכאבים הכרוכים בו, כדי שיצליח. כדי שנבריא כולנו.

9.7.85

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

---

יחי ההבדל הגדול

מאת

חגי אשד

זה לא רק עניין של דרכון, או של פיסת נייר, כפי שטען אלי ויזל בשיחתו עם ישעיהו בן-פורת, בעתון “ידיעות אחרונות”. הדרכון הוא לא ההבדל היחיד בין ישראלי לבין יהודי החי בגולה, כפי שטוען אלי ויזל. קשה לי לקבל שהוא מאמין בטענה זו. יתכן והוא משמיע זאת כדי להתחמק מן השאלה הגדולה והחשובה – מהו באמת ההבדל בין ישראלי ליהודי בימינו.

עם כל הכבוד לאלי ויזל, חתן פרס נובל, זו לא שאלה אישית שמכוונת רק אליו. הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ, לעלות לישראל או להישאר בגולה. אפשרות בחירה זו היא אחת מתוצאות הקמתה של מדינת ישראל. לכל יהודי יש עכשיו אפשרות, להיות ישראלי, או לא להיות. יש לו לאן לבוא. זה תלוי רק בהחלטתו. (פרט ליהודים בארצות המצוקה, שלהם אין ברירה, אבל לא זאת השאלה ששנוייה במחלוקת בינינו לבין אלי ויזל. הוא אף מגלה בשיחה הזאת כי כל פעילותו למען יהודי ברית המועצות נעשתה ביזמת מדינת ישראל).

גם לאלי ויזל יש אפשרות. הודות לאזרחי ישראל, נושאי הדרכון הישראלי והנושאים עימם רוב שנות חייהם עוד פיסת נייר אחת – תעודת השירות בצה"ל, בסדיר ובמילואים. לאלי ויזל ישנה אפשרות והוא בחר במה שבחר. וזו זכותו המלאה כיהודי. אבל במטותא ממנו, שלא יעניק לבחירתו האישית, הפרטית, משמעות רחבה ופסקנית על היחס בין גולה לגאולה – גאולת עם ישראל בארצו בימינו – ועל הצורך של כל יהודי להשתתף במעשה הגאולה הזה.

שיואיל אלי ויזל בטובו, לא לסתום את הגולל על התביעה הציונית מכל יהודי, שרוצה ויכול לעלות לארץ, שיעלה וישתתף בבניינה, בחומר וברוח, ובהגנה עליה. שלא יתריס כנגד התביעה הציונית הזאת וכנגד ציפור הנפש של קיומנו ומאבקינו בארץ הזאת. שלא יפסוק שאפשר להיות יהודי טוב בגולה, לא פחות מאשר בארץ. ושכל ההבדל בין יהודי כזה, כמוהו, למשל, לבין ישראלי שחי בחוץ לארץ, הוא ההבדל של דרכון ופיסת נייר, כפי שאמר לישעיהו בן-פורת.

שלא יגזים באפולוגטיקה האישית שלו, שהיא מיותרת, משום שלאף אחד מאתנו אין זכות להטיף מוסר לרעהו. יתר על כן, עובדה היא שרוב היהודים לא רוצים לעלות. כמוהו. כשם שיש ישראלים רבים שרוצים לרדת מהארץ ואף עושים זאת. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ויש יוצא ויש בא בשעריה הפתוחים לשני הכיוונים.

העובדה הזאת היא כישלון היסטורי של העם היהודי שלא רוצה להיגאל, שלא רוצה לחזור לארצו ולהיות ככל העמים, שמעדיף לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים, להצטיין ולהתייחד בקירבם בכמה מקצועות מועדפים, בחומר וברוח, ב“עשיית כסף” – הרבה כסף, הרבה יותר ומהר יותר משניתן לעשות בארץ – וגם, ללמוד ולעסוק בעיקר במקצועות המדע והרוח. להיות השאור שבעיסת הגויים.

לא ללכלך את הידים ואת הנשמה היהודית, הטהורה והזכה, במלאכות הציוניות הבלתי-גמורות – בהקמת מדינה (שאולי היא פחות מוצלחת, בינתיים, ממדינות המערב), בבניין הארץ ואיחוד העם, שהם עדיין רחוקים מן החלום שחלמנו עליהם. ועוד להיות מסובכים בסכסוך קשה על עתידם ובהגנה עליהם. את כל המלאכות הקשות והלא-נעימות שיעשו הישראלים. ובארצות הגולה – שיעשו הגויים. זה לא בשביל יהודים.

כישלון זה של מדינת ישראל נובע מכישלונו של העם היהודי, שנשאר עם של נודדים ו“יורדים” מימי אברהם ויעקב ועד ימינו. רק יצחק אבינו, הנעקד, לא ירד מצריימה כשהיה רעב בארץ, אלא חפר בה בארות כדי שיוכל להתיישב בה לצמיתות. ואולי זו הסיבה שלא כתבו עליו כמעט כלום בכל ספרי התנ"ך (נראה שגם על סופרי התנ"ך חלו כללי התקשורת של ימינו, שמפרסמת רק דברים שליליים), ואולי הם הבינו שיצחק אבינו היה חריג בעם היהודי לדורותיו – שעתיד לרשת אותו ואת צאצאיו היורדים מצריימה. מה לעשות – זהו פרצופו של העם היהודי מאז ועד היום, ואופי זה ניסתה הציונות לשנות בעמל של דורות רבים. לא מהיום למחר. זהו העם היהודי שלנו. נוח להם בגולה. כמו לאלי ויזל.

במחילה מכבודו – אנחנו כאן בארץ – הננו המעטים בקרב העם הזה. ומה לעשות – גם טובים יותר. מסתבר, שיש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר. יש תפקיד חשוב ויש חשוב יותר. והחזית העיקרית של מדינת ישראל בדור הזה היא החזית הדמוגרפית. כאן בארץ. מה שיחרוץ את גורלה של המדינה הוא מספר היהודים שיגורו ויחיו בה ויבנו אותה ויגנו עליה ויצביעו בקלפי בבחירות.

זו לא רק שאלה של דרכון, אלא פיסת נייר נוספת, לא פחות חשובה – הפתק בקלפי. כי דמוקרטיה היא קודם כל שאלה של דמוגרפיה. מספר היהודים המצביעים בקלפי, לעומת מספר הערבים המצביעים באותה קלפי, הוא שיקבע אם מדינת ישראל תהיה או לא תהיה מדינה יהודית דמוקרטית. או במלים אחרות, אם היא תמשיך למלא את יעודה הציוני שלמענו הוקמה, ואם תהיה גם בעתיד בית לאומי ומקלט בטוח לעם היהודי כולו ולכל “יהודי טוב”, כמו אלי ויזל, שתהיה לו אפשרות בחירה אם לעלות לארץ או לא לעלות. ושאלת השטחים והגבולות רק תדחה לכמה זמן.

אפשר להוסיף, כמובן, כי דימוגרפיה היא גם שאלה של בטחון, כלכלה ותרבות ואמנות, תיאטרון וספרות וכל היתר. נשאלת שאלה פשוטה – כמה יהודים יחיו כאן בארץ וידברו בשפתנו העברית. שאלה ותשובה של מספרים. כל יהודי הנמצא כאן, כישראלי, הוא הנושא בעול ההווה והעתיד של קיום העם היהודי לדורותיו. הוא בלבד. האחרים, כמו אלי ויזל, עוזרים לו לעשות זאת. יש צורך בעזרה המועילה שלהם. אבל שלא יתיימרו שהם עושים יותר, ושאין הבדל בינינו לבינם.

במחילה מאלי ויזל ובניגוד למה שאמר לישעיהו בן-פורת – יש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר. ובימינו ישראלי – הוא יהודי טוב יותר ממי שאיננו ישראלי. וכל מי שלא רוצה או לא יכול לעלות, וכל מי שיורד מן הארץ מסיבה כלשהיא, אני מאחל לו שתהיה הברכה שורה בעסקיו ובלימודיו ובכל מעשיו. אני אפילו משחרר אותו מהצורך בהתנצלות. אבל בלי אשליות. שלא יתיימר להיות “יהודי טוב גם בגולה”, בדיוק כמו בארץ. יש הבדל גדול בין מי שעומד בחזית העיקרית והמכרעת של הקיום היהודי בימינו ובדורות הבאים, ובין מי שמתחמק מלהתייצב בה או עורק ממנה. ויחי ההבדל הגדול.

30.12.86

---

מימונה לפולנים

מאת

חגי אשד

האשכנזים ה“פולנים” אשר בקרבנו – לא כל האשכנזים הם “פולנים” כידוע – שלא הם ולא אנחנו רצינו כל השנים להזכיר את ארץ מוצאם, “תפסו אומץ”, לפני זמן לא רב, והתחילו להתפאר ב“פולניות” שלהם בגלוי. מה שהחל כבדיחה, הסתיים “כשהפולנים” התחילו “לחפש שורשים” ברצינות. פתאום הם החליטו שגם הם מיעוט בארץ הזאת. כמו המרוקנים וכל היתר. לאלה יש “מימונה”, אז להם יש “מחווה לאידיש”. למה לא?

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא מיעוט. כך זה התחיל. הם גם נזכרו בקול רם ב“אמא הפולניה” שלהם ואפילו התחילו להתפאר בה. זה נראה כמו איזה “טראנס” של חזרה אל רחם “האמא הפולניה” הזאת, האמיתית או המדומה, או אל מתחת לסינר זכרונותיה, כדי שתגן עליהם ועל זהותם האבודה. ילדים “פולנים” מסכנים. זו היתה רק ההתחלה.

המיעוט ה“פולני” שלנו הרגיש עצמו אבוד נגד “המימונה” של המרוקנים, שהפכה לריטואל-חובה כלל לאומי; נגד שלישיית “הגשש החיוור”, ששייכים לכל עם ישראל, בלי הבדל מוצא, כיורשים הישראלים, המובהקים והמצליחים, של ההומור היהודי בארצנו; נגד “לינדה לינדה” והזמר המזרחי, שהפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של כולנו – נגד כל אלה נזקק המיעוט “הפולני” שלנו לקו הגנה איתן יותר מ“האמא הפולניה” שלו.

“הפולנים” מצאו אותו, ככל הנראה, באידיש הישנה והנשכחת, ובהתרפקות עליה. האידיש היא גם “האידישע מאמע” הקולקטיבית, שפתאום היתה לה עדנה בדמיונותיהם, וגם “בית אבא”, שלאמיתו של דבר היה מט לנפול, צפוף וסגור, עבש ומדכא, וצעירי בניו מרדו בו וברחו ממנו, כדי לבנות עולם חדש, עולם העתיד, להם ולבניהם אחריהם, רובם באמריקה ובחלקם הקטן כאן, בארצנו. ועכשיו הם מתרפקים רטרואקטיבית על הריסותיו ורוצים לשקם אותו ולברוח אליו מכאן בחזרה, לפחות בחלום ובדמיון.

מסכנים “הפולנים”. רק אתמול הם היו הרוב בארצנו, שעל-פיו יישק דבר, שבלי הפרוות של נשותיו לא יכול היה להתקיים שום מופע תרבותי נוצץ בהיכל התרבות. רק אתמול היתה תל-אביב הבירה הפולנית האמיתית המסכנת את מעמדה של וארשה על מפת התרבות העולמית. פתאום הם הפכו למיעוט, “הפולנים” שלנו. כאן, ובכל מקום. מיעוט נצחי. לאן שהם לא ילכו. ככה הם מתנהגים פתאום. זה מה שהם החליטו לעשות מעצמם. להיות מיעוט בארץ הזאת. להיות כמו המרוקנים.

קיימת כאן בעיה. “המימונה” היא לכולם. גם לאשכנזים. ככה הם אומרים. וגם הזמר המזרחי נהפך לעברי ולאזורי ויש לו קהל בכל תחנות-השידור במזרח התיכון. למרוקנים יש גם מלך בשר ודם, שכמה מרוקנים ישראלים מאושרים זכו לקרב אליו ולנשק את ידיו בקידה ובהשתחוויה. לעומת זאת ל“פולנים” ול“רומנים” יש רק “מחווה לאידיש”. זה רק בשבילם. זה לא בשביל המרוקנים. מה הם מבינים באידיש. זה לא בשביל שאר עדות המזרח. וזה גם לא בשביל ה“צברים” האשכנזים, שהם לא בדיוק “פולנים” וגם לא “רומנים”, וגם לא מתחשק להם להיות כאלה.

זה גם לא בשביל דוברי האנגלית, שהאידיש גוועה מזמן בארצות מוצאם – ובזה, כך יש לקוות, ה“פולנים” שלנו לא יאשימו אותנו. וגם לא בשביל העולים מברית-המועצות, ששם האידיש היא שפת סוכני השלטון האנטי-ציוניים, מטמיעי התרבות העברית בכוח, ושם העברית היא שפת התחיה הלאומית והגעגועים לארץ. וגם לא בשביל יוצאי גרמניה והארצות דוברות גרמנית. וגם לא בשביל דוברי הצרפתית, כמובן. מי נשאר? כמה “פולנים” ו“רומנים” שהחליטו להיות מיעוט ו“לחפש שורשים”.

ואולי זה לא כל הסיפור? אולי הוא רק חלק מסיפור אחר לגמרי, סיפור שהוא לא מגוחך, אלא מרושע ומסוכן. אולי זה גם חלק מהתסמונת של “ניתנה ראש ונשובה לגולה”. איש איש ל“מולדתו” הישנה או החדשה. אולי זאת החרטה והשנאה העצמית, של “מי היה צריך את זה” ו“מי ביקש מאבותינו להיות ציונים ולהוליד אותנו דווקא כאן ובעברית, ולהוריש לנו את כל התסבוכת הזאת”. והתסמונת של “חבל שהם באו הנה והשאירו אותנו כאן, כדי לנשל את הערבים אז ולדכא אותם עכשיו”.

כנראה זה לא רק עניין של נוסטלגיה של מיעוט סנובי, שרוצה להתרפק קצת על החמימות האבודה של ה“אידישע מאמע” שלו. כנראה יש בקרבנו אנשים, שבשבילם זה עניין רציני יותר. אלה הם אנשים ש“שום דבר אנטי-ציוני לא זר להם”. פרופסור מנחם פרי, חברו ושותפו של פרופסור דן מירון להתרפקות אקדמאית על האידיש, אינו מסתפק בהעלאת ערך האידיש, תוך הבעת זלזול מובלע בהשגיה של השפה העברית. תוך כדי השמעת דברי “הקדושה” וההערצה שלו על האידיש, משלח מנחם פרי בעיטה של זלזול באיזה “קיר הרוס” שהארכיאולוגים שלנו טורחים לחפש. לא מספיק לו “לחפש שורשים” באידיש, שהיא בשבילו שפת יצירתנו התרבותית האמיתית, אותה יש ללמוד וממנה יש להתפעל ולהתפעם, כדבריו. הוא מרגיש צורך לשלול את חשיפת השורשים שיש לנו כאן בארץ הזאת, מאז ימי התנ"ך.

כל ההתרסה שלו ושל חבריו לדעה נגד “שלילת הגלות” היא לאמיתו של דבר “שלילת החיוב הציוני” העברי והארץ ישראלי. איזה זלזול גס ומחפיר ב“קיר ההרוס”, הנבנה מחדש, של עברנו הלאומי בארץ הזאת. זה מה שמפריע להם – הקשר העמוק של ארצנו, עברה ועתידה.

פתאום אתה מפסיק לחייך ואתה שואל את עצמך אם הם לא מתחילים לחתור תחת הוויתנו הלאומית שטרם הגיעה לגיבושה המלא. אתה תוהה אם לא פועל אצל “מחפשי השורשים” בגולה איזה דחף – לא מודע – לא להסתפק בחיפוש הזה. אולי הם לא חשים בכך שהם כפויי דחף פנימי עמוק לקעקע בהבל-פה ובמחי קולמוס, בדומה לאנטי-ציונים בכל הדורות האחרונים, כל מה שנבנה כאן בעמל דורות. וכל כך – כדי שיהיה מוצדק ונאה בעיני עצמם, וגם נעים יותר, לחזור אל “המצב היהודי” הטבעי בעיניהם, מצב של מיעוט נצחי, גולה ונודד ממקום למקום, אפילו כשהוא נמצא כאן בלית ברירה, זר ומנוכר בתוכו פנימה, עם צרור של בדיחות, דמעות, והתרפקות על סבל שאין לו תיכלה, והלעגה עצמית שלומיאלית של בריחה מהתמודדות עם המציאות ופתרונותיה הקשים, בארץ קשה ועם שפה קשה, שהן כולן שלנו. אם זה בעיניהם טעם הקיום היהודי ותכליתו – שיהיה להם לבריאות, לעזאזל. גם באידיש. הם רוצים להיות מיעוט כל ימי חייהם, שיהיו מיעוט. אבל מה הם רוצים מאיתנו? אנחנו רוצים להיות רוב בארצנו. כולנו יחד ובעברית.

20.1.87

---

מה לנו ולהם, מה להם ולנו

מאת

חגי אשד

הם כאילו מדברים שפה אחת ודברים אחדים. ארץ אחת להם, תחת אותם שמים. אבל הם מתרוצצים בבטנה כשני אחים, כשהם כמעט זרים זה לזה. וגם עוינים זה את זה. לאו דווקא במישור הפוליטי. ברובד עמוק הרבה יותר. הם היו לאנשים בתקופות אחרות לגמרי בחיי הארץ הזאת, אף-על-פי שמפריד בין אותן תקופות פרק זמן קצר. כל נסיון חייהם בתקופת ההתבגרות והעיצוב העצמי היה שונה. שני אחים, שני עולמות. ההבדלים ביניהם באו לידי ביטוי כמעט בכל דבר, מן ההתחלה, מאז שבא לעולם הצעיר שביניהם. להבדלים הללו ניתנו הגדרות שונות וכינויים שונים על-פי אבחנות שונות, אבחנות של סגנון, קצב, טעם ונושאי התייחסות וקריטריונים של העדפה ודחיה ומוקדי חיקוי, כמובן. בלי זה אי אפשר. התחיל ויכוח שיכול היה ליצור גשר ברבות השנים, אילו היה נמשך במסלול שהתווה לעצמו, מסלול דיאלקטי של ניגוד והשלמה המניח בהכרח רובד על רובד בהתאמה ביניהם.

אבל לא כך קרה. ההבדלים וההבחנות הפכו לקרקע ולניתוק, לתהום פעורה, במפץ הגדול של מלחמת ששת הימים. המלחמה ששינתה את הכול. את המפה הגיאוגרפית והדמוגרפית, את היחסים בין יהודים לערבים, ובעיקר, את הוויכוח בין יוצאי הדורות השונים והתקופות השונות בחיי הארץ הזאת. הוויכוח בין אלה שהיו לאנשים בשנות השלושים והארבעים, עוד בתקופת המנדט שלפני הקמת המדינה, להללו שהיו לאנשים לאחר-מכן, בשנות החמישים והששים.

אלה חזרו במלחמת ששת הימים הביתה – בחזרה אל הארץ האבודה והאהובה ממחוז הילדות הבלתי נשכח, אל הנופים הזכורים ואל האנשים ההם מאז, שהשתנו עם שינוי הנוף, אבל שמרו על עיקר טעמו וניחוחו. הפגישה המחודשת בין גיבורי הסיפור בהמשכים שנקרא פעם “אנו ושכנינו”, השכנים נושאי הקסם הזר של אוהלי קידר, והמשיכה, הדחיה, הכנסת-האורחים והיריות באפילה. בני דודינו. בני ארצנו. הרי אנשים אחים אנחנו, לעזאזל. האם אפשר היה אחרת? האם כל מה שקרה מאז היה רק אי הבנה, שאפשר תקן אותה? ואולי גזירת גורל היא מימי יצחק, ישמעאל, יעקב ועשיו, עד סוף הדורות. שכנינו הערבים. יריבינו ומפעם לפעם גם שונאינו. והרי מוטב היה, לפחות, אילו היה זה שוב סיפור רועי אברהם ורועי לוט. הם נפרדו בשלום. סיפור תכנית החלוקה מן ההתחלה. מימי האבות. מימי התנ"ך.

ואכן, אלה חזרו אל נופי התנ"ך, נופי השופטים הלוחמים את מלחמות ישראל בגיבורים, והנביאים דורשי הצדק והמלכים שתמיד חטאו יחד עם בני עמם, שעבדו לאלי הארץ כדי שזאת תיתן פריה בעיתה, ונענשו על-ידי אל השמיים, הקנאי והנוקם, השוכן במרומים, מעל לארץ. רחוק, לא מובן ולא נתפס. מי יכול להסתפק בו בצוקות העתים המידיות? מי לא בכה לשאול המלך ומי לא שטם בליבו את שמואל הנביא שמשח אותו וקילל אותו לאחר שיצא מקולל בבנים מושחתים. אבי אבותיהם של הרבנים החרדים. הראשון שהרס לנו את החיים בארץ הזאת. למה שמואל נטפל אל המלך הגיבור, האנושי והעצוב הזה, שלא רצה להיות מלך ועשה עבודה לגמרי לא רעה, ביחד עם בני עמו. שנלחם בבני עמון בגלעד ובפלישתים בגילגל וסופו שנפל בגלבוע לאחר שאיחד בפעם הראשונה את שבטי ישראל ולאחר שבני ביתו קמו נגדו. כולנו בוכים על שאול ועל עצמנו. הוא אבי הדור הזה ואבי גיבוריו, הלוחמים הטרגיים, שלא השלימו את המלאכה ואין להם יורשים וממשיכים. מה שלא יהיה – אסור להיכנע לשמואל.

הם חזרו אל נופי הילדות והנעורים, הטיולים ו“המחנות”, המסעות והאהבות המלבלבות. בסיפור ובדמיון וגם במציאות. נוף ימי המנדט על כבישיו הצרים והמתפתלים לפי תוואי הגבעות והעמקים, בין הכפרים הערביים המתמזגים בסביבה. נוף של בתים, אנשים, עצים וטראסות, בוסתנים וגדרות-צבר, כלבים נובחים וילדים עטויי זבובים, פרות עצלניות והרבה עצים וכבשים ותנים מייללים בלילה. נוף הערים הערביות, שהכול מתנהל בהן בתוך רעש הרחוב כשריח תבליניו נישא באויר, והחנויות הפתוחות לרווחה על דוכניהן, בתי הקפה עם השרפרפים הנמוכים, הגברים הכבדים המשופמים והמוסיקה המזרחית הרועשת והמייבבת.

אלה גדלו והתבגרו בשנות השלושים והארבעים, שנות “המאורעות” העקובות מדם והמאבק נגד “הספר הלבן” וגזרותיו, שנות “הפעולות” הגדולות והקטנות נגד הערבים, שהיו חזקים מאיתנו ועשו בנו “פרוגרומים”, ונגד הבריטים, שהם אז השליטים בארץ, והם גם לצידנו וגם לצידם, נגדנו ונגדם, שבלעדיהם לא היינו, אנחנו המעטים, גוברים על הערבים הרבים והחזקים אז מאתנו ועל “הכנופיות” השולטות בהרים ובדרכים.

אלה הפכו לנערים ולאנשים – בצל הכותרות השחורות לרוחב עמוד העיתון וספרי “יזכור” על כל אחד שנרצח ונפל חלל על אדמת הארץ ועל ישובה, בכבישים המתפתלים שבהם אורבת הסכנה מעבר לכל עיקול. פה נפל זה ופה נרצח ההוא. הגפירים והנוטרים, החיילים הבריטים והשוטרים. אלה היו שנות המלחמות של מעטים נגד רבים. הם החזקים ושוללי הזכויות ואנחנו החלשים הנאבקים על אותן זכויות ועל מקום תחת השמש. על עליה חופשית ומדינה עברית והתיישבות גם באיזורים האסורים לפי חוקי “הספר הלבן”. מלחמת ששת הימים היתה המשך וחזרה הביתה אל הארץ האבודה, שהיא הארץ. שלנו ושלהם. שיצטופפו קצת שכנינו הערבים, “שיתנו מקום” גם לנו. הארץ גם שלנו.

ולעומתם – הללו. הם סיפור אחר לגמרי. מלחמת ששת הימים נפלה עליהם כשהם בלתי-מוכנים. הם באו ממדינת ישראל של שנות החמישים ותחילת הששים. מארץ אחרת לגמרי. ממדינה שהיא מציאות, לא חלום, ולא מטרה ששואפים אליה. מדינה עם הרבה עולים. של בן-גוריון ושלטון מפא"י, פרוטקציה ושוק שחור ותורים וקיצוב, הטפות מוסר והתנשאות של אלה שעשו הכל והקריבו הכל מעננו, ובסך-הכל בישלו לנו דייסה, שאין יודעים איך לאכול אותה.

הם גדלו במדינה סגורה ונצורה מסביב ב“גיטו ממלכתי”, מוקף חומות וגדרות תיל ושדות מוקשים מסביב. בלי זכרונות וחוויות של תקופת המנדט ובלי פולקלור של “אנו ושכנינו”. כמה ערבים מסכנים ו“דפוקים”. זה מה שנשאר מאבו ג’ילדה וכנופיותיו האימתניות. בלי הריחות, הצלילים והגוונים מאז. קלאסטרופוביה מוחלטת. ארץ של הגירה צפופה, דחוסה ודחוקה ומנוכרת לכל יושביה, הישנים והחדשים. בבל של שפות ותרבויות. “שרליה” אחת גדולה. לא רק במחנה “שער העליה” של חווה אלברשטיין ושל הרומנים, הפולנים, המרוקאים והעיראקים שהלכו לאיבוד בתוכו. כולנו “שרליה”. מה נותר לאדם לעשות, אם לא לברוח ממנה, החוצה או פנימה.

לצאת למרכזי התרבות המנצנצים. “לחזור הביתה”, לאירופה, שכל-כך קסמה לאבותינו ואבות אבותינו, שלא רצו לעזוב אותה. אפשר להבין אותם, בעיקר כשבורחים לפריס וללונדון מ“מדינת שרליה”. להתכנס כל אחד בתוכו “בהגירה פנימית”, כל אדם לעצמו, אל ניבו וכאבו האישי, להיצמד אל חבריו הבודדים המנוכרים כמוהו. מה לו ארץ ישראל. מי לו ארץ התנ"ך. מה לו כל סיפורי הפולקלור והכזבים של ההורים ושל האחים הבוגרים – שהם חיקוי דל של ההורים – על תקופת המנדט ההירואית, על “המאורעות” והמאבק נגד הבריטים ופיצוץ הגשרים ואניות המעפילים.

אף אחד לא מעוניין לשמוע שוב ושוב את כל הסיפורים על הסרט שהוא לא היה בו ולא ראה אותו. הוא לא יודע על מה מדובר בסרט הזה והוא גם לא מעוניין לדעת. ובעצם, הוא לא כל כך מאמין לסיפורים “הריאליסטיים” הללו, על החוויות העמוקות שהיו לכולם יחד. תמיד יחד. הוא יודע מעצמו, שהאמת היא האמת של היחיד, שרק יחידים כמוהו, יכולים להבין אותה. רק היחידים הבודדים, בקבוצת היחידים הזאת וההיא והאחרת לגמרי. בלי פלמ"ח. בלי מנדט. בלי הירואיקה אמיתית או מזוייפת. יש מדינה ככה היא נראית וזה מה שיש והאחרון שיכבה את האור.

פתאום כפו עליהם את ארץ ישראל הישנה מ“הסיפורים הריאליסטיים” המזויפים של העבר. הם שמעו עליה וגם קראו קצת. ואולי זוכרים משהו משנות הילדות. פתאום אנסו אותם לאהוב את הארץ הזאת ואת יושביה, המסכנים, החלשים, “הדפוקים”, המנושלים, הפליטים. אחרי הכל, הם יצאו למלחמה כדי להגן על עצמם מפני הצבא המצרי, שחיכה כדי להשמיד את כולנו. הם רצו להציל את חייהם וחיינו, ולחזור הביתה. והנה מספרים להם סיפורים מהתנ"ך, על המנדט על ארץ ישראל השלמה ועל זכרונות נעורים אבודים ומחודשים, שלא מעניינים אותם.

יותר מזה, אלה סיפורי אהבות אסורות. הרפתקאות מסוכנות ומכוערות. לנו אין אהבות קולקטיביות. אנחנו לא רוצים לעשות שום דבר ביחד עם כל “החבר’ה”. מקסימום – להתכנס כדי להחליט שעלינו להתפזר ולהיות כל אחד לעצמו, איש איש עם עצמו, מכאוביו האישיים, המיוחדים, שהם טעם העולם והחיים. ורק בהם טמונה האמת שעל כל אחד מאיתנו לחשוף אותה לעצמו. לא רוצים להיות שותפים להרפתקאה הגדולה של כל האחרים. שעוד קודם לכן, לפני המלחמה, כבר הרגשנו ששפתנו איננה שפתם ודברנו איננו דברם. עכשיו אנחנו מבינים למה הרגשנו אז למה הרגשנו אז את מה שהרגשנו, ולמה אמרנו וכתבנו עליהם ונגדם מה שאמרנו וכתבנו.

לא רוצים את הארץ השלמה, שעלינו היא גדולה מדי. אנחנו לא רוצים להישאר בארץ הזאת שאנסנו אותה ואת תושביה. איך הסתבכנו בצרה הזאת? במלחמה הזאת? בנופים המורעלים הללו? בסבך הבעיות והשנאות של האנשים הללו, היהודים והערבים גם יחד. מה לנו ולהם? גם לכובשים וגם לנכבשים. התסריט הזה לא מוצא חן בעינינו. שיתנו לנו לחזור הביתה. לא אל הבית שלהם. אל הבית שלנו. לא אל הארץ שלהם. אל המדינה שלנו. שישארו הם עם קללת הירושה שהם הורישו לנו. אנחנו רוצים לנער אותה מעלינו ביחד איתם. ועם ההורים המשותפים שלנו ושלהם, שהם בעצם האשמים בכל הצרה הצרורה הזאת. לא בכדי שנאנו אותם בליבנו כבר אז. לא בכדי רצינו לעקור אותם ואת מורשתם מתוכנו כבר אז. מאז מלחמת ששת הימים התחלנו להבין למה.

ועכשיו - עשרים שנה אחרי – יש בכלל מקום לשאלה למה אנחנו הורגים שוב ושוב, אותם ואת כל המיתוסים הציוניים שלהם, בכל שיר, סיפור ומחזה? למה אנחנו גוזרים עליהם, ב“לחש ההשבעה” של יצירתנו, למות, להתאבד, להתגרש, להישאר עריריים, לאבד את בניהם ובנותיהם היורדים מהארץ ומתפזרים לכל רוחות השמים. וזה לא הכל. טעם הנקמה המתוקה הוא הסרט שלנו, לא הסרט שהם מספרים לנו עליו. בתסריט שלנו – שנקרא לו “תסריט הנקמה המתוקה” – אנחנו, בניהם האהובים האמורים להיות היורשים והמורישים של הארץ הזאת, שהם כבשו אותה לעצמם ולנו בזיעת אפם ובדם קורבנותיהם לעולמי עד לדורי דורות ולנצח נצחים. אנחנו, הממשיכים, האמורים להוריש את הארץ לבנינו אחרינו, נערוך להם לאבותינו היקרים ולאחינו הבכורים, אלה שנקראים “דור הפלמ”ח", סידרת טכסים ריטואליים של “רצח אב” על כל גלגוליו עד להתאבדות הבן הבכור, ירידת הבן הצעיר והתפזרות טוטאלית של כולם לכל עבר. והמשך יבוא, אולי, כאשר הנכד הערבי, בן הבת הנשואה לערבי, ואולי יהיה זה הנין הערבי, יבוא לחרוש את אדמת “קברי האבות והבנים” ולפזר את עצמותיהם לכל רוח. יהיה זה הנכד האמריקני, או הנין, שירצה להיפטר מנכס הירושה, בלי שום ריטואלים. והוא ימכור, כך סתם, את כל הנכסים שנצברו בעמל לכל המרבה במחיר. עוד נמצא סיום הולם לתסריט שלנו באחת האפשרויות הללו. הם לא יאהבו אותו.

זהו ויכוח עמוק וכאוב מאד, בעיקר משום שהוא ניטש בין קרובים. בין חניכיה וממשיכיה של אותה תרבות נעורים עברית-ארצישראלית שכאילו נקטעה בלי המשך, עד להיווצרות התחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”. ולא רק בין מצעים מפלגתיים ופוליטיים. זהו ויכוח קשה של חיפוש שורשים אבודים בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובתרבות, ולא רק מאבק פנימי על ארץ שישנה ואיננה. ושל אובדן זהות ונסיון לבחור תדמיות מן העבר והעתיד, הרצויות לכל אחד מאיתנו. איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו, מה אנחנו רוצים להיות ומה יהיה טיב היחסים בינינו ובין שכנינו, ולא רק מה יהיו הגבולות בינינו לבינם. מה השכנים הללו רוצים באמת מעצמם ומאתנו.

זהו החיפוש הנמשך, של תחושות וחוויות המגדירות-זהות והקובעות-שייכות לארץ, לאנשיה ולעברה, על כל תקופותיה. אלה רוצים להעמיד את הקשר עם העם היהודים מול הקשר אל ארץ ישראל. לטפח את השייכות לעם היהודי בכל תפוצותיו ולחפש קירבה אל האינטלקטואלים שלו, היהודים של חוץ-לארץ, שביתם הוא עולם המלים והספר בכל מקום שהוא, ולאו דווקא הבית הגיאוגרפי-הנופי-ההיסטורי בארץ הזאת, ולא בשותפות עם אנשיה, שפתה העברית ותרבותה וכל מאבקי הגורל שלה. האמת היא שדווקא בינינו לבינם יש מקום לתחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”, ולא בתוכנו היושבים כאן ומתווכחים בינינו לבין עצמנו על עברה ועתידה.

ויכוח זה, מריר וכאוב, מתנהל בעיקרו בין דורות שונים של ילדי הארץ וחניכיה, השייכים למורשת אחת, ואמורים לדבר בשפה אחת, שהיו צריכים להמשיך ולחדש את מלחמתו האבודה של שאול, המלך הראשון שלנו, נגד שמואל הנביא, שונא הממלכה. זה צריך היה להיות מאבק משותף לכל אלה שנמצאים בצד הנכון של המתרס כל הדורות. זו היא מלחמת הזהות והקיום האמיתית ולא מלחמות תחליף אחרות. ואולי המאבק הזה מתחיל עכשיו באמת, מעבר לקווי הפילוג הקודמים? לאחר עשרים שנה מתחילים הגבולות הקודמים להיטשטש ולהתקהות. הרי קו החלוקה בין משתתפי הוויכוח הוא לא תמיד ולא רק ביולוגי-ביוגרפי. יש שנולדו מהצד האחד של גבול הזמן אל תוך הצד השני ויש שתמיד היו זרים בתוך “המחנה” הדורי שלהם. הזמן עשה את שלו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. מתעייפים. מתאכזבים. מתפקחים. מתחילים לראות את הדברים אחרת.

יש המתאכזבים מן העם היהודי ויש המתאכזבים מן העם הפלשתינאי. אלה מאוכזבים מהיהודים שלא רוצים לעלות, נושרים וסתם יורדים. עם של מיעוטים מפוזרים בכל העולם לפי בחירתם. וגם היהודים – ובעיקר הדתיים הקיצוניים – שיוצרים פה “שטטל” עם אגרופים ורובים, שספק אם לחילוניים יש בו אוויר לנשימה, ורוצים את כל הארץ לעצמם כאילו מיליוני יהודים עומדים לבוא אליה, ולא רוצים להיאחז באפשרי ובסיכוי להיחלץ ממעגל הדמים והשכול של מלחמת התמיד. הם לא רוצים לחשוב על האפשרות שהרוב יתעייף ויברח מכאן. מתאכזבים מהערבים שיש להם כשרון אדיר להגיד תמיד “מחר”. שתמיד דוחים את מה שמציעים להם, והוא הרבה יותר ממה שיש להם, מכיוון שהם רוצים יותר, את הכל. קשה עם היהודים וקשה עם הערבים.

עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים צריך להתחיל מחדש. לנסות עוד פעם לדבר בשפה אחת. להתחיל מלמטה ולעלות ביחד. ישנם אוהבי ארץ ישראל ונופיה משני עברי המיתרס הביולוגי, משני עברי המיתרס הפוליטי. כשם שיש שונאי ערבים ומי שאינם שונאים ערבים גם כאן וגם כאן. פרדוכס? אולי. אבל – עובדה, בכל זאת. יש “יונים” של ארץ ישראל ויש “יונים” של מדינת ישראל. אלה רוצים בפשרה פוליטית שתאפשר חיים ביחד עם ערביי הארץ הפלשתינאים, גם מעבר לגבול. פשרה של רועי לוט ורועי אברהם. ויש אחרים בקרב ה“יונים”, שלא אוהבים את הערבים ולא את הארץ שהם יושבים עליה ורוצים להיפטר מהם וממנה ולחזור הביתה אל “הגיטו היהודי” הסגור, בגבולות שלפני מלחמת ששת הימים. כשם שיש “ניצים” שרוצים את הארץ כולה, בלי ערבים, תוך “מלחמת מאה השנים” שנגזרה עלינו אולי בלאו הכי, גם אם ניסוג ל“גבול הירקון”, עד שהם או אנחנו נירש את הארץ כולה. ויש אוהבי ארץ ישראל שמתגעגעים אל הנוף הנשכח והזכור של פעם, שהערבים היו ויהיו חלק בלתי-נפרד ממנו, בטוב וברע. מה עוד שיש לנו עכשיו ערבים אחרים לגמרי, שהם ישראלים ופלשתינאים גם יחד. דוברי עברית וכותבי עברית. מי יודע. אולי יהיה אפשר לדבר איתם אחרת. אולי הם יהיו נבונים יותר מקודמיהם ויידעו להיאחז באפשרי. ואולי הארץ הזאת תצליח להיות בעתיד ארץ משותפת לשני העמים, החיים זה בצד זה וזה עם זה, בהסדר מדיני מוסכם, גם אם פרטיו טמונים בחיק העתיד המעורפל.

אחרי עשרים שנה מוכרחים כל אלה שקשרו את גורלם בגורל הארץ הזאת לנסות שוב ולמצוא לעצמם ארץ. אחת ובית אחד, שאפשר לחזור אליהם. גם כדי להמשיך בוויכוח ביניהם. הזמן צריך לעשות את שלו למצוא מזיגה בין הניגודים, ולהבליט את המשותף גם אם הוא תוצאה של עייפות, אכזבה והתפכחות. יכול להיות מצע לוויכוח ולקבלת הדין של הכרעות פוליטיות היסטוריות, שמתדפקות אולי על דלתות כולנו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. את הנעשה אין להשיב. ממרחק הזמן יכולים הדברים להיראות אחרת משני עברי הקו המפריד בוויכוח הקשה הזה. ואולי טמונה בכך תקווה לעשרים השנים הבאות.

3.5.87

---

אחאב מלכנו הטוב והרע

מאת

חגי אשד

אחאב מלכנו הטוב והרע / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מלך רע – – –

אולי לא היית צדיק גדול וגם עשית רבות הרע בעיני אדוני.

אך בסך הכל היית מלך טוב. חבל שהגונים ממך כתבו עליך.

וזה קדוש. וזה נשאר לעולמים. אבוד – – –

אם קשה להיות ראש עיר בירושלים, קשה יותר להיות מלך בשומרון.

בעיקר בזמן ההוא, בין הטובים מדי והרעים מדי.

– חיים גורי, “מחברות אלול”

הוא היה מלך טוב, שהסתבך במעשים רעים מתוך כוונות טובות. הכל בגלל אשתו הלבנונית, איזבל הצידונית (הפיניקית), שנשאה לאישה כדי לבסס את בריתו המדינת-צבאית עם לבנון נגד האויב הסורי המסוכן, בן-הדד הארמי. זה מחיר הריאל-פוליטיק, כאשר אין יודעים את הגבול. כאשר אין נזהרים מלחצות אותו.

אחאב היה מלך טוב. הוא לא היה השליט הראשון וגגם לא האחרון שהסתבך בגלל אשה רעה ובגלל בריתות מדיניות וצבאיות מועילות, שלהן מחיר מוסרי כבד. אבל לא הוא כתב את ההיסטוריה של מלחמות הגבורה שניהל נגד הסורים למען עמו ולמען ארצו וגם לא את תולדות הערים שבנה. הוא השלים את בניית העיר שומרון וביצר את יריחו ובנה עוד ערים שהתנ"ך לא טרח להזכיר את שמותיהן. כאילו שום דבר הוא לבנות ערים ישראליות בארץ ישראל.

אילולא התחתן עם איזבל הצידונית, לא היה מסתבך בפרשה המכוערת של כרם נבות היזרעאלי, זה שנמצא בשכנות לארמון החורף שהתגלה עכשיו ביזרעאל. וגם לא ביתר חטאיו “אשר הסתה אותו איזבל אשתו” לעשות. כך כתוב. היא הסיתה אותו, את המלך הגיבור והטרגי. “הרצחת וגם ירשת?” השאלה הנצחית המהדהדת באוזני כל שליטי ארץ מאז ועד היום. התשובה עליה חרצה את גורל אחאב לדראון עולם. בינינו לבין עצמנו, מה שדוד המלך עשה לאוריה החיתי כדי לבוא על בת-שבע היה מעשה מכוער יותר ממעשה כרם נבות. לשלוח את הבעל שיהרג במלחמה כדי לנאוף עם אשתו. אבל הוא היה מחבר תהילים. עשה ספרים, לא רק מלחמות. לכן נפטר בעונש קל יחסית.

את חטאי איזבל אשת אחאב עשו אלף נשי שלמה. הן הדיחו את בונה המקדש: “וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מִלכּוֹם שיקוץ עמונים וגם בנה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון”. אבל הוא עשה גם ספרים. לא רק חטאים. חיבר את משלי וקוהלת. מלבד זאת היה לו שכל. לא הרשה לנשותיו הזרות להרוג את נביאי ישראל, כפי שעשתה איזבל. שלמה הקפיד על דו-קיום. מסתבר שאישה אחת עשויה להיות גרועה מאלף נשים. איזבל החדירה לשומרון את פולחן האלילים וגרמה למלחמת אחים בין נביאי הבעל לבין נביאי ישראל. אליהו הנביא, מנהיגם של נביאי ישראל, ניצח במלחמה זו ולא גילה שמץ של רחמים כלפי נביאי הבעל. הוא ציווה לשחוט את כולם בנחל קישון. הוא ניצח במלחמה וזו היתה תחילת הסוף של אחאב עצמו.

הוא היה מלך גיבור ומדינאי נבון. שלוש פעמים נלחם בבן-הדד מלך ארם דמשק. ולאחר שניצח אותו בפעם השניה ידע לעשות איתו שלום וכרת איתו ברית. החזיר לעצמו את ערי ישראל והבטיח לסוחרי ישראל “חוצות” בדמשק. על אליהו הנביא ועל נביאים אחרים לא הותירו השגים גדולים אלו רושם. הם לא השתתפו במלחמות ישראל הטובות והרעות וגם לא בבריתות המדיניות והצבאיות שלה. ה“רזון ד’אטא” לא העסיק אותם. הם העלימו מדברי ימי העתים את קרב קרקר נגד שלמנאסר מלך אשור, שבו השתתף אחאב בברית עם מלכי האיזור. רק שלמנאסר ידע להנציח את הקרב הזה. הנביאים היו ממונים אך ורק על מחלקת המוסר. הם הטיפו מוסר למלך ישראל, שרבים היו חטאיו, אבל גם זכויותיו היו רבות. היה להם בליבם על המלך מאז ימי שמואל ושאול. ריב טראגי. קרע שלא התאחה מעולם.

אחאב היה מלך טוב שעשה גם מעשים רעים. הוא היה המלך הראשון בישראל שניסה לאחות את הקרע בין ממלכות יהודה וישראל. את הנסיון הזה לאחד מחדש את כל שבטי ישראל הזכירו הנביאים כאילו בדרך אגב. האם מטרה חיונית כל כך לקיומו ולבטחונו של עם ישראל כולו, בשתי הממלכות, לא נחשבה בעיניהם? האם לא ראו את הנולד, שממלכת ישראל תאבד לעולם אם תתמיד בפילוג המסוכן ואפילו המשיח לא יוכל להחזיר את עשרת השבטים, שעקבותיהם אבדו לנצח נצחים?

רק אנחנו, שחזרנו לארצנו לפני בוא אליהו התשבי, הקמנו מחדש את ממלכת ישראל ואיחדנו אותה רטרואקטיבית עם ממלכת יהודה. זה היה מחדל של הנביאים, שלא ראו את הנולד ולא עשו דבר למניעתו. מה יצא להם מכך שלא נשאר זכר לעשרת השבטים? וכי זה מה שרצו שיקרה? הרי ההבטחה האלוהית לאברהם, יצחק ויעקב, ניתנה גם להם, האם הנביאים לא נושאים באחריות להפרת ההבטחה? אילו אחאב היה מצליח לאחד מחדש את ממלכות יהודה וישראל, אולי כל זה לא היה קורה. את בתו עתליה נתן אחאב לאשה ליהורם בן-יהושפט מלך יהודה ויחד עם יהושפט המלך הוא יצא לשחרר את רמות גלעד מעול הסורים (הארמים), ובמלחמה הזאת הוא נפל כגיבור. כדי שלא תיפול רוח הלוחמים הוא ביקש מרכבו להעמידו במרכבה נוכח ארם, כדי שיחשבו שעודנו חי. מלך גיבור, מלך טוב. נפל במלחמות ישראל. כבוד לזכרו.

ובמקום זה: “וילוקו הכלבים את דמו והזונות רחצו, כדבר אדוני אשר דיבר”. זה לא הגיע לו.

המלכים עשו היסטוריה והנביאים, או ממשיכיהם, כתבו אותה. סופרי התנ“ך לא עשו צדק עם המלכים. ועם אחאב, אולי, פחות מכולם. הם הנביאים היו אנשים קשים. אלישע לא נרתע מלגרום למותם של ארבעים ושניים ילדים חפים מפשע רק משום שקינטרו אותו “עלה קרח, עלה קרח”. אנשים קשים ורעים, לא אחת. כמעט כמו החרדים שלנו מזה, ו”יפי הנפש" מזה. גם אלה וגם אלה. ובכל זאת, סופרי התנ"ך הקדישו לאחאב תיאור נרחב יותר מלכל מלכי ישראל ויהודה האחרים. חרצו את דינו כמלך רע, אבל לא העלימו עין ממעשיו הטובים. בסתר ליבם ידעו כי היה גם מלך טוב. וכבר אמרו חכמי התלמוד: אחאב – אח לשמים ואב לעבודה זרה.

כשהתגלה ארמון החורף שלו ביזרעאל, צריך לא רק לשקם אותו, אלא לעשות גם יותר צדק עם מי שבנה אותו. צריך לבנות מחדש את ההסטוריה האמיתית והצודקת של מלחמות המלכים והנביאים, וללמוד את לקחיה. למצוא את שביל הזהב בין אחאב המלך לבין אליהו הנביא. אנחנו צאצאיהם של אליהו ואחאב גם יחד, של המלך ושל הנביא. כאשר דרכם נפרדה בריב אחים – האחד עלה בסערה השמיימה כי לא היה מקום לו ולדרישותיו החמורות על פני האדמה. וממלכת ישראל – מה נותר ממנה? איבדה את נפשה, נכבשה בחרב, ובניה התפזרו לכל רוחות השמים בלי להותיר אחריהם שריד ופליט. גם אליהו וגם אחאב אשמים בכך. צריך להפיק לקח ממה שקרה. כדי שהעבר הטראגי של הארץ הזאת לא יחזור על עצמו.

25.8.87

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

---

יקוב החוק את הרוח

מאת

חגי אשד

יקוב החוק את הרוח / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פעם היינו “העם העברי העצמאי בארצו”. כך הוגדרנו ברגע לידתנו במגילת העצמאות. הגיע הזמן שנחזור להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות. מגילת העצמאות היתה הכרזה על עצמאות המדינה וגם על עצמאות העם שהקים אותה. אבל עצמאות העם העברי בארצו נשללה על-ידי חוקי הכנסת מאז ונותרה רק מדינה עצמאית, בלי עם עצמאי. נשארה המסגרת בלי התוכן. הגוף בלי הנשמה. הנשמה עדיין קיימת, אבל היא עדיין מפרפרת, מרחפת ומחפשת את מקומה. נמאס לה כבר לתעות בתפוצות הגולה היהודית אשר בארצנו, כאילו היתה עוד קהילה אחת מני רבות, ואולי הגרועה שבהן משום שהיא היחידה הנתונה כולה לשלטון הרבנות האורתודוכסית, החרדית הקיצונית, הגלותית עד לשד עצמותיה, הפוגעת בזכויות האזרח של תושבי ישראל ושוללת בפסקי ההלכה שלה את קיומנו כעם עצמאי במדינתו הריבונית.

עבריות. את המדינה הקימו “נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית”. לא נציגי “היישוב היהודי”. ההבדל היה מודע ומכוון. בטיוטה שחוברה על-ידי צבי ברנזון, שופט בית המשפט העליון לעתיד, נכתב שההכרזה על הקמת המדינה תיעשה על-ידי “נבחרי התנועה הציונית והיישוב היהודי”. בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון וערך שינוי כפול בנוסח הזה – שינוי של שם ושינוי של סדר החשיבות והקדימות. “היישוב העברי” ולא “היישוב היהודי”. והיישוב העברי קודם לתנועה בציונית. הכל בכוונת מכוון. אמנם נאמר במגילת העצמאות כי תוקם “מדינה יהודית בארץ ישראל” והיא “אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים”. אבל קיימת ההבחנה הברורה בין המקים לבין המוקם, בין הנותן זכות לבין מי שזכאי לקבל אותה. בין השלם, שהוא העם היהודי לתפוצותיו, לבין החלק מהשלם, שהוא העם העברי העצמאי בארצו. הוא אמנם קיים למען השלם, אבל נפרד ממנו בהגדרת זהותו העצמית, בלשונו ובתרבותו, בזכויותיו ובחובותיו, בעברו ובעתידו.

כל זה בא להזכיר את הנשכחות שמדינת ישראל הוקמה על-ידי ישות לאומית נפרדת בלשונה ותרבותה והגדרת זהותה, שנוצרה בארץ-ישראל מאז תחילת היישוב החדש והיא חלק מהעם היהודי, אך אינה זהה איתו (האם יש צורך להזכיר כי כולנו היינו פעם “עברים” בארצנו? הגימנסיה העברית הרצליה, הגימנסיה העברית רחביה, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון העברי בחיפה וההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, וכי בשנות המאבק היתה מטרתנו “מדינה עברית”?). העצמאות שהוכרזה לא הוענקה ליהודי ארצות הברית, שעצמאותם היא אמריקנית. וכנ"ל יהודי צרפת ובריטניה וכל יתר יהודי התפוצות. העצמאות היא של “היישוב העברי”, ההופך להיות מכאן ואילך “העם העברי העצמאי בארצו” כפי שקובעת מגילת העצמאות כעדות היסטורית שעליה חתומים כל חברי מועצת העם.

חוקתיות. אופייני הדבר שהגדרה נשכחת וזנוחה זאת, “העם העברי העצמאי בארצו”, מופיעה במגילת העצמאות בהקשר החשוב ביותר לגורלה של המדינה ולעתידה, השלום, השכנות הטובה ושיתוף הפעולה עם המדינות השכנות ועמיהן. וכך נאמר בה: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו”. ככה זה היה. זו עובדה היסטורית שאי-אפשר לבטלה לא בחוקי הכנסת ולא בפסיקות של בית המשפט העליון. את עובדות העבר אי-אפשר לשנות. והכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הקובע כעובדה שמה שהיה לא היה. היא יכולה רק לקבוע שמה שהיה יחדל להיות בעל תוקף מחייב להבא. היא יכולה לבטל גם את שמה של מדינת ישראל, את דיגלה ואת שפתה הרשמית. היא יכולה לעולל הכל, או כמעט הכל. אלא אם כן תקום רוח של מרי ומרד נגדה ונגד חוקיה.

מה חבל שבית המשפט העליון לא עמד בפרץ כאשר ניתנה לו ההזדמנות לכך, כמה פעמים. חבל שהוא לא “ראה את הנולד” ולא העניק שיניים חוקתיות כלשהן לשום חלק ממגילת העצמאות, בהיעדר חוקה ועד לכינונה. כך נשארה מדינת ישראל פרוצה ומופקרת לכמה חוקי הכנסת, אשר עשו פלסתר את מגילת העצמאות, ביטלו את זהותה הלאומית של מדינת ישראל, פגעו בחופש המצפון של אזרחיה ובייעודה של ישראל כארץ מקלט ששעריה פתוחים לרווחה, לכל יהודי השרוי במצוקה והנתון

להפליה ולרדיפות בארץ מוצאו בשל יהדותו. בית המשפט העליון קבע, כי מגילת העצמאות “מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו, אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם”. ובהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי “תוקפה המשפטי (של מגילת העצמאות) הוא בכך שיש לפרש כל הוראת חוק לאורה, ועד כמה שאפשר בהתאמה עם עקרונותיה המנחים ולא בניגוד להם. ברם, כאשר קיימת הוראה מפורשת של הכנסת, שאינה משאירה מקום לספק, יש ללכת על פיה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שבהכרזת העצמאות”.

פירצה רחבה, וכמעט בלתי מוגבלת זאת, איפשרה את הקביעה כי “חוק המדינה, אשר מסר את עניני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, והורה שנישואין וגירושין כאלה יערכו לפי דין תורה, עדיף על עקרון חופש המצפון”. חוק זה, יחדד עם שאר חוקי “מיהו יהודי”, כגון חוק מירשם התושבים וחוק השבות, יצרו מצבים של הפלייה לרעה של יהודים מסוגים שונים. הללו נתונים לפסיקות נוקשות וקשוחות של דיינים, שהם בעלי חינוך והשקפה חרדיים ואנטי-ציוניים. עד שאתה שואל: מה לנו ולהם? מי זה מסר אותנו בידם הקשה והרעה? חוקי “מיהו יהודי” שללו את זהותנו הלאומית העברית שהיתה קיימת במציאות ואף ניתן לה ביטוי, כאמור, במגילת העצמאות. ואולי היה בית המשפט העליון יכול להיאחז בה כסייג חוקתי אפשרי לגבי חוקי “מיהו יהודי”. ציונים אלה הכפיפו את זהותנו הלאומית בארצנו ובמדינתנו לזהות הדתית הגלותית, אשר לפיה אין כל הבדל בין יהודי שהוא אזרח ישראלי החי במדינתו והוא בן ללאום העברי לפי שפתו, תרבותו והגדרתו העצמית, לבין יהודי שהוא אזרח מדינה זרה ושייך לפי הכרתו והגדרתו לעם הרוב של אותה מדינה. כולם יהודים לפי ההלכה הנקבעת על-ידי הרבנות והפירוש שהיא נותנת לדיניה. כמה מזכויות האזרח היסודיות בישראל נקבעות ונשללות על-ידי הרבנות ולא על-ידי הכנסת. מה שפר חלקם של יהודי ארה"ב, בריטניה וצרפת, ואפילו גרמניה המערבית, לעומת חלקם המקופח והעשוק של אזרחיה היהודים של מדינת ישראל. אבסורד שהגיע הזמן לשים לו קץ.

שוויוניות. חוקי “מיהו יהודי” מאפשרים לפגוע בזכויותיהם של עולי אתיופיה כיהודים וכבני-אדם ולהפלותם לרעה בצורה חסרת רחמים על-ידי הרבנות, שאינה מאפשרת לרבים מהם להינשא ונוהגת תמיד לחומרא ולא לקולא. ומי יודע? אילו היתה מדינת ישראל קיימת לפני השואה, לא מן הנמנע שמי שנרדף על-ידי הנאצים כיהודי על-פי חוקי הגזע שלהם ואינו יהודי על-פי ההלכה, היה מופלה לרעה על-ידי הרבנות של ימינו, אילו היה מנסה לחפש מקלט במדינת ישראל. זה מה שקורה גם לרבים מעולי רוסיה ולחלק מהנושרים שמדירים את רגליהם מארץ המקלט שהפכה לארץ גזרה רבנית. וכך גם יהודי ארה“ב, שאל משפחתם הסתפחה מי שהתגיירה בגיור רפורמי. אילו היתה המשפחה הזאת, שבארה”ב היא משפחה יהודית לכל דבר, עולה לארץ היו בניה נרדפים כ“גויים” וכאזרחים מסוג ב' במדינת היהודים.

להזכירנו כי לא רק ערביי ישראל חשים שהם אזרחים מסוג ב'. וזאת בניגוד להתחייבות הכלולה במגילת העצמאות על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע או מין. את המעוות הזה חייבים לתקן. ואם לא עכשיו אימתי. דומה כי משהו קורה לנו לקראת שנת הארבעים להקמת המדינה. רוח חדשה החלה לפרוץ מתוך הנהנתנות החילונית, המתירנית והראוותנית של העיר העברית הראשונה בעולם – הלא היא תל-אביב, הטובלת ברנסנס תרבותי שופע שלא היה כמוהו. הולכת ומתגברת בארץ רוח של מרי ומרד נגד שלטון הכפייה הרבני-חרדי. מי יודע? אולי עומדת להיוולד מחדש העצמאות הלאומית שלנו שנשללה מאיתנו מאז שכוננה עצמאותה של מדינת ישראל. שנת הארבעים להקמת המדינה, תהיה שנת לימוד מגילת העצמאות בבתי הספר. ואכן, הגיעה השעה לא רק ללמוד את מגילת העצמאות, אלא גם להחיותה מחדש, ככתבה וכרוחה, להעניק לה שיניים חוקתיות מחייבות, כדי שתוכל לקום על רגליה ולהתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.

23.9.87

---

נדנדת הזהויות

מאת

חגי אשד

נדנדת הזהויות / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לישראלים יש בעיה של שם קולקטיווי, זהות לאומית, הגדרה עצמית מדינית וזכויות אזרח אלמנטריות. שלא לדבר על בעיית הגבולות השנויה במחלוקת והשלום עם שכנינו הבושש לבוא. בשנת הארבעים לקיום המדינה עדיין אין לנו תשובה לשאלה מי אנחנו – יהודים? ישראלים? עברים? ומי הם הערבים אזרחי ישראל? מאז שהוגדר לאחרונה בחוק הכנסת כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי הוחרפה הבעיה. האם אין פירוש הדבר שכל יהודי שאינו ישראלי נהנה מזכויות יתר לעומת יהודי שהוא אזרח ישראלי בלבד? ליהודי אמריקני יש זכות בחירה והזדהות בין השתייכותו לשני עמים – היהודי והאמריקני, ולשתי מדינות – ישראל וארה"ב. ואילו ליהודי חילוני יליד הארץ אין עם, שהוא העם המיוחד שלו, ואין לו מדינה רק שלו. המדינה היא של העם היהודי כולו, גם של האמריקנים, הבריטים והצרפתים, שאינם נושאים בשום חובות הנובעים מחוקי מדינת ישראל, אבל הם יהודים בעלי זכויות יתר כאזרחי מדינותיהם, לעומת הישראלי, הנושא בחובות המדינה, תוך הגבלת זכויותיו הדתיות והמצפוניות, והוא מופלה לרעה במדינתו לעומת בני העם היהודי בארצות פזוריהם. איך זה קרה לנו?

מיהו עברי. מתחילתו ועד היום נקרא העם הזה בשלושה שמות שמקור כל אחד מהם בתקופה אחרת – העם העברי, העם הישראלי והעם היהודי. העם העברי – שמנו הראשון והמקורי. שמו של אברהם העברי מאז בואו להתנחל בארץ כנען – ארץ הבחירה וההבטחה – ארץ העברים, ועד לגלות בניו ובני בניו למצרים. ישראל הוא יעקב בן יצחק בן אברהם, הוא ובניו ובני בניו ירדו מצריימה לגלות הראשונה של העם העברי מארצו (ואולי היו עברים אחרים בארץ שאליהם התחבר אברהם העברי, ואולי לא כולם ירדו מצריימה – זוהי מחלוקת בפני עצמה). יוסף אמר “גוּנוֹב גונבתי מארץ העברים” ומשה רואה “איש עברי מכה את רעהו”. זה היה שמו הראשון והמקורי של העם העברי מהיווסדו.

מאז יציאת מצרים והנדודים במדבר קונה לו יותר ויותר אחיזה השם בני ישראל – על שם ישראל ובניו שירדו מצריימה וחזרו כעבור כמה דורות להתנחל מחדש בארץ כנען. ואילו השם “יהודי” קונה לו אחיזה רק מסוף ימי בית ראשון – מאז החורבן והגלות של מלכות ישראל ואחר כך גם של מלכות יהודה. השם יהודי מוזכר בתנ"ך בפי הנביא ירמיהו, נביא החורבן והגלות, ואחר כך בספר נחמיה, המתאר את שיבת ציון מגלות בבל, וכמובן במגילת אסתר, שדבר אין לה עם העם העברי, עם עם ישראל ועם ארץ ישראל.

עצמאות אבודה. שלושה שמות. שלוש תקופות מתחלפות בחיי עם. שלוש הוויות לאומיות מתרוצצות ומתנגשות זו בזו. נדנדה של עליה-גולה, עליה-גולה, עליה-גולה ושוב עליה. עד לימינו אלה. לפני מאה שנה חזרנו אל ההתחלה, אל ימי אברהם העברי ובניו, והפכנו להיות יישוב עברי ועם עברי עצמאי בארצו. זה קרה בכוח החזרה אל הארץ, אל העבודה ואל המלחמות עם השכנים, כמאז ראשיתנו כעם. וגם בכוחה של תחיית השפה העברית, שהפכה לגורם המלכד את כל העולים לעם אחד בארצו. העברית נהייתה שפת הדיבור המשותפת ליוצאי הגלויות השונות ולדוברי השפות השונות: ספניולית, ערבית, אידיש, גרמנית, צרפתית ועוד. רק העברית שפה משותפת לכולם. וכך גם החינוך והתרבות, הזהות העצמית והשם הקולקטיבי. ושוב כמו בעבר הרחוק, באה מדינת ישראל ומחקה את הזהות הלאומית העברית שהקימה אותה. עוד מקרה של רצח אב. וגם של רצח האח הבכור העברי, השנוא על עצם בכורתו. היו לכך סיבות נוספות, כמובן – גלי העלייה הגדולים שהציפו את היישוב העברי הקטן וטשטשו את זהותו וייחודו, והרגשת האשמה כלפי שואת העם היהודי באירופה שהעם העברי צמח מתוכו ונבדל ממנו וכאילו לא חש די לעזרתו, בין שהיה יכול לעזור, ובין שלא. הגלות חזרה ושטפה אותנו בארצנו. ואנחנו חזרנו אליה. חזרנו אל שמנו היהודי המסמל את היותנו עם גולה מארצו. איבדנו את עצמאותנו הלאומית מיד לאחר השגתה. נהיינו יהודים – לא עברים ולא ישראלים – בחסד הרבנות הראשית וההלכה היהודית שהעם היהודי גיבש בשנות גלותו כדי לשמר את ייחודו בקרב הגויים, בהיעדר ארץ מולדת, בהיעדר יצירה לאומית משותפת, בשיכחת השפה העברית כשפה לאומית חיה ובהיעדר מדינה ריבונית לעם העברי בארץ העברים – ארץ ישראל. האם טשטוש הזהות הישראלית והעברית והחזרה אל הזהות היהודית בימינו מבשרים על תחילת החזרה אל הגולה, או אל המשיכה הגוברת אליה?

העתון “פוליטיקה” הקדיש את גליונו האחרון לשאלת הזהות הישראלית. ועל כך הוא ראוי לכל שבח. כדאי מאד לקרוא אותו ולעיין בו, למרות שבמאמריו השונים יש עירבוב של מין בשאינו מינו ואין הבחנה מספקת בין הבעיה היהודית לבין הבעיה הערבית של הזהות הישראלית. כאילו זו בעיה אחת ואין בלתה. הערבים הישראלים ואנחנו. יש ועוד תהיה לנו בעיה משותפת, אבל יש לנו ולהם גם בעיה נפרדת. והבעיה הנפרדת קודמת לבעיה המשותפת. לטובת המאבק המשותף, כדאי להפריד, בינתיים, בין שני המאבקים. את הבעיה של אנטון שמאס הערבי-הישראלי-העברי ודומיו נוכל לפתור יחד אתו, אם ירצה בכך, לאחר שאנחנו נפתור את “הבעיה היהודית” של תושבי מדינת ישראל החילוניים. הבעיה הקשה היא של הפרדת הדת מהמדינה, לפחות הגבלת המונופול של הרבנות האורתודוכסית בענייני אישות, גיור ובכל מה שקשור בשאלה מיהו יהודי, מיהו בן הדת היהודית – וזהו מונופול חוקי כפול של הרבנות, גם דתי וגם לאומי.

קרבנות הרבנות. נעשתה פה טעות חמורה ולא יהיה מנוס מלתקן אותה. טוב שהיא עלתה עכשיו על סדר היום הלאומי. גם בקשר למשחקי כדורגל ולהצגת קולנוע בשבת בירושלים, וגם בנוגע לכל הבעיות האחרות שעלו מחדש על הפרק בעת האחרונה. בעיות האישות וההגדרה החוקית והאזרחית של ילידי הארץ והעולים החדשים, המתגיירים ונשואי התערובת, שהם ובניהם ובנותיהם רוצים לחיות במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות, והרבנות האורתודוכסית שוללת מהם את זכויותיהם ואת חובותיהם ופוגעת בכבודם האנושי יום יום ושעה שעה. עולי אתיופיה הם המסכנים, אבל לא היחידים. מדוע נקרעו מבני משפחותיהם והובאו לכאן אם הרבנות האורתודוכסית אינה מכירה בהם כחלק בלתי-נפרד מן העם היהודי? למה עושים להם את העוול הזה? הרי היחס אליהם הוא מעשה עריצות אטומת לב, וזאת בשם החסד והרחמים היהודיים. מי יודע כמה עולים פוטנציאליים לא באים לארץ משום שאינם רוצים להפוך “לקורבנותיה” של הרבנות האורתודוכסית.

העתון “פוליטיקה” אינו נותן את דעתו לבעיה העיקרית של הזהות הישראלית והיא – הזהות העברית המונחת בשורש הגדרתנו הלאומית בארץ הזאת. לאחרונה מקובלת יותר ויותר הדעה שהעברית הארצישראלית, כשפת תרבות והזדהות, היא מולדתנו האמיתית והיא הופכת ולמלכדת אותנו לעם אחד, ככל העמים, ואת מדינת ישראל למדינה ככל המדינות. היא זירת ההתמודדות שלנו עם בעיותינו, מצוקותינו וגם עם כשלונותינו והישגינו כבני-אדם וכעם בארצו, ככל העמים. היא מגדירה את שמנו הקולקטיבי האמיתי ואת זהותנו הלאומית היחודית. תחיית השפה העברית הוא נצחונה העיקרי של המהפכה הציונית.

בתמונת המצב העכשווית, ישראלי הוא בן לעם העברי או בן למיעוט הערבי. האחד, בן העם העברי, שכבר אינו נקרא כך, שייך כל כולו להוויה הלאומית-התרבותית הערבית-הארצישראלית, שהוריו יהודים והוא ירש את יהדותם, בדרגות שונות של ירושה דתית וחילונית. השני, ערבי בן הדת המוסלמית, הנוצרית, דרוזי או בדואי, שהוא ישראלי לפי הווייתו והכרתו וגם בשפתו העברית. לא מן הנמנע שבעתיד גם הערבי שעברית היא שפתו יהיה שייך לעם הישראלי-עברי שיהודים וערבים יהיו המרכיבים הדומיננטיים בהגדרתו. אבל עכשיו כל הגדרה כזאת או אחרת תהיה מוקדמת מדי. בינתיים טרם הסתיימה המהפכה הציונית. ואנטון שמאס כבר רוצה להכריז על סיומה.

כמשה רבנו, הוא לא היחיד. יש אנשים שאצה להם הדרך לסכם סיכומים ולקבוע מסמרות מי אנחנו ולאן אנו הולכים. בעצם כולנו כאלה. פעם היה נהוג לומר שגורל הקיבוץ יקבע על-ידי הנכדים של דור המייסדים. היום יודעים שהוא יקבע אולי רק על-ידי נכדי הנכדים. תהליכים היסטוריים לאומיים וחברתיים הם ענין לדורות רבים. לא שניים-שלושה בלבד. סוף ההתחלה של המהפכה הציונית יהיה רק לאחר שיתמלאו שני תנאים מוקדמים. האחד, כשיכון שלום בין ישראל לשכנותיה והארץ תשקוט ארבעים שנה. בארבעים השנים השקטות לעתיד לבוא – יתגבש ויתבהר פרצופנו הלאומי. והשני, לאחר שכל הדור הזה יסוף מן הארץ ורוב הישראלים החיים יהיו הנכדים של הנכדים של דור המייסדים. אולי אנחנו, כמו משה רבנו בשעתו, נגזר עלינו שמנגד נראה את הארץ ואת העם שיכון בה ואליהם לא נבוא. ואולי אנחנו איננו אלא צאצאי דור המדבר של יוצאי מצרים ומראשוני הדורות של ההתנחלות, הכיבוש וההתבוללות בקרב עמי הארץ עד להיותנו עם ישראלי אחד. אנטון שמאס צריך לחכות קצת. ביחד איתנו. קודם כל אנחנו היהודים צריכים “לסלק את החשבון” עם הרבנות, “שולחן ערוך” ועם שלטון הדיכוי שלהם במדינת ישראל העצמאית והריבונית. ובעניין זה – יפה שעה אחת קודם.

14.10.87

---

סינדרום חיפה

מאת

חגי אשד

סינדרום חיפה / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הבעיה אינה “סינדרום ירושלים”. הבעיה היא “סינדרום חיפה”. הבעיה היא לא אם להוריד הצגה, או לסבסד בכספי ציבור הצגה זאת או אחרת שמעלה תיאטרון חיפה. הבעיה היא למה בחר התיאטרון להעלות אותה ודומות לה. ואולי להתחיל מראשית ולשאול: למה לכתוב אותה בכלל. סינדרום, בעברית, היא תסמונת, אוסף סימפטומים של מחלה. ואכן, כאשר מדובר בתיאטרון חיפה ובהצגות שבחר להעלות, יש לנו עסק עם מחלה. קל לאבחן אותה. זו מחלה של “התחזות כתיאטרון” בשעה שאינך אלא מוסד להפצת תעמולה. תיאטרון חיפה אינו תיאטרון פוליטי, על-פי הגדרה כשלהי של תיאטרון מסוג זה. הוא תיאטרון תעמולתי. ויש ביניהם הבדל קוטבי.

הצרה עם תיאטרון חיפה, שנשכח שתיאטרון ותעמולה הם תרתי דסתרי. כמו עתונאות ודוברות. למרות הדמיון והשותפות בכמה מהאמצעים הטכניים של שני מקצועות מנוגדים אלו. עתונאי ודובר ניצבים משני צדי המתרס. זה מייצג את ציבור הקוראים הרוצים לדעת ולהבין, וזה מייצג את השלטון שרוצה שהציבור ידע רק מה שהשלטון רוצה שהוא ידע, ולא יותר. אחד רוצה להסתיר, לטשטש ולייפות. השני רוצה לחשוף, לגלות ולפרסם. אחד רוצה לשבח, השני רוצה לבקר. שניהם משתמשים באותם אמצעים. דובר מפרסם קומיניקטים המתכוונים לשמש ידיעה לכל דבר. ועתונאי רוצה לפרסם ידיעה שיש בה כל העובדת השייכות לנושא, לא רק ממקור אחד, ולא רק בכיוון אחד.

כך גם היחס בין תיאטרון לתעמולה. תפקידו של תיאטרון ראוי לשמו הוא לחשוף את גיבוריו כמות שהם, עם כל הכוחות הסותרים המתרוצצים בהם ובסביבתם, בכל מצבי-הביניים שהם נמצאים בתוכם ונקלעים אליהם. בכל התמורות העוברות על הגיבורים השונים במהלך המחזה. ואילו תעמולה תפקידה לתאר את האדם, מעשיו, אופיו, תכונותיו, ואת הסיטואציות שלתוכן נקלע. לא כמות שהם באמת, אלא כמו שהתעמולה רוצה לצייר אותם לטוב או לרע. תעמולה עוסקת על פי רוב בהסתה לשנאת מישהו רע, זדוני, מכוער ומסוכן לציבור. סימן ההיכר שלה הוא החד-צדדיות והדו-ממדיות של האויב השנוא, לא ככישלון של תיאטרון רע, אלא כהישג של תיאטרון תעמולתי.

למחזות של תיאטרון חיפה מכנה משותף. הדמות של הישראלי היהודי והציוני המוצגת בכל אחד מהם היא תמיד דמות של גיבור רע, אלים, רשע ומכוער, המעורר סלידה ושנאה. והערבי הוא היפוכו, כמובן. הערבי הוא האציל הראוי לאהדה, להזדהות ואף לתמיכה ממש, היהודי הוא הנבל המאיים, הראוי להוקעה, לבוז, והמעורר פחד. הערבי הוא הקורבן והישראלי הרוצח. היש צורך לומר שזו תעמולת כזב המתכחשת לעובדות המציאות כמות שהן? היש צורך להסביר כי מי שמציג על הבמה חיילי צה“ל במדים – כרוצחי נשים וילדים, מציג כך את כולנו ולא רק חייל פלוני? אנחנו הרוצחים. צה”ל במדים הוא אנחנו כולנו. לא השוליים המטורפים של הימין. זו דוגמה לשימוש בסממן תעמולה סמוי.

אין שום טעם לחדור לנבכי נשמתו של יהושע סובול ולשאול: למה הוא שוקד כל כך לחשוף אותנו במלוא כיעורנו ורשעותנו המדומים. ולמה הערבים הם בעיניו תמיד כה יפים וכה צודקים. מניעיו וכוונותיו חשובים הרבה פחות מתוצאות פועלו. הצגותיו הן חביבות הקהל האירופי שהאנטישמיות טבועה בו. תיאטרון חיפה מציג בפניהם את היהודי, הישראלי והציוני באור שלילי ומכוער, המייפה את כיעורה של האנטישמיות וכמעט נותן לה צידוק. כאן בישראל מחזותיו של סובול הם תעמולה “נטו” לטובת כהנא והליכוד. כל מה שהוא מעלה על הבמה מיוחס ל“שמאל” שמפלגת העבודה היא המייצגת העיקרית שלו בעיני הציבור הרחב והבלתי-מזוהה. סובול הוא “מתחזה שלא מדעת” גם במישור הפוליטי ולא רק במישור האמנותי. הוא משניא על הציבור את ה“שמאל” כולו, “האכול בשנאה עצמית”, ולא רק את השוליים של השמאל שסובול נמצא בהם.

אל מנגנון התעמולה המשוכלל הזה נלווה מנגנון הגנה אדיר של הוקעת כל מתנגדיו כסותמי פיות, כצנזורים וכמתנקשים בחופש היצירה. לאחד אומרים: לא ראית. לשני: לא הבנת. ומגדילה לעשות יהודית אוריין ב“ידיעות אחרונות” המשווה את יהושע סובול לריינר פאסבינדר ואת “סינדרום ירושלים” ל“האשפה, העיר והמוות”. אין היא מהססת להגדיר את פאסבינדר כאנטישמי ובמשתמע גם את סובול. ואף על פי כן היא כותבת: “מפאסבנידר עד סובול, שניהם בסינדרום האנטישמיות… את ‘סינדרום ירושלים’ קשה לראות אפילו במדינה של יהודים. אבל מי שבעד העלאת סובול בחגיגות הארבעים – ואני מאד בעד – חייב להיות גם בעד העלאת פאסבינדר בפראנקפורט ובאמסטרדם. עקרון חופש היצירה אינו ניתן לחלוקה. יש להתריע, לחלוק, לערוך סימפוזיונים, להצביע על דעות קדומות – רק לאחר ההצגה. זוהי האוטונומיה של האמנות”.

האומנם תגן כך יהודית אוריין גם על העלאת מחזה של כהנא שכל כולו השחרת פני הערבים כמפלצות וכתת-אדם, בתרגום מגרמנית של שנות השלושים והארבעים? גם אם הוא יקח מן המוכן את סרטי התעמולה הנאציים ויחליף האת היהודים בערבים? האם גם הצגתם של סרטים כאלה תיהנה מהגנתם של יהודית אוריין וחבריה? או שאז תיגמר אצלה “האוטונומיה של האמנות”? אצל סובול לא מדובר בהצגה אחת, אלא כמעט בכולן. ומי אמר שהצגות אלה הן אמנות ולא תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית, המזכירה בתכניה ובמסריה את התעמולה ה“אנטי-ציונית”, שהיא תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית, הנובעת ממקורות ערביים וסובייטיים? יש לקוות שסובול לא מתכוון לכך. אבל מה זה חשוב למה הוא מתכוון? סובול סיפר שהוא הוזמן להיות מחזאי-בית בשאושפילהאוז של האמבורג. אדרבא. שיעשה זאת. לפחות עד אחרי הבחירות.

6.11.88

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

---

ההבדל בין כאן לשם

מאת

חגי אשד

בשנים האחרונות גוברות הנטיות המקטינות בערכה של ישראל כמחסום בפני השמדה אפשרית בעתיד. משנה לשנה גוברים הרהורי הכפירה, בבחינת שווא עמלו בוני המדינה ולוחמיה להצלת העם היהודי ושרידיו, גם שם באירופה וגם כאן בישראל: מדינת ישראל קמה מאוחר מדי ולא הספיקה להציל את היהודים מהשמדה טוטאלית. גם אילו קמה, לא היה בכוחה להושיע. להיפך. סכנת ההשמדה אורבת לתושביה היהודים של מדינת ישראל, יותר מאשר לאזרחיה היהודים של כל מדינה אחרת. ההיפך מחזון הציונות בפשטותו, מאז ימי הרצל ועד היום.

ואומנם, מדינת היהודים שנועדה להציל את יהודי אירופה מסכנת ההשמדה מתקרבת איחרה לקום. האמת היא שזה קרה בעיקר משום שהיהודים סירבו לראות בארץ-ישראל עוגן הצלה ולא ניסו להימלט מאירופה בעוד מועד. לא בשנות העשרים ולא בשנות השלושים, כשעדיין אפשר היה, למרות הקשיים והמכשולים הגדולים. יהודי אירופה, ברובם המכריע, לא ראו את הנולד ולא נמלטו לארץ-ישראל המנדטורית ולא למקומות מקלט אחרים, שאולי אפשר היה להינצל בהם, אילו נעשו נסיונות מתאימים בעוד מועד.

יש לזכור את ה“אילו”. יהודים רבים יכלו וצריכים היו להימצא כאן, להינצל בעצמם ולעזור להציל אחרים, או לכל הפחות לשלוח את כספם ואת בניהם להשתתף בבניין הארץ ובכינון עצמאותה. “אילו”. יהודים רבים פי כמה לא היו צריכים להישאר שם, ויכולים היו להימלט לארצות אחרות בשבעים ושבע דרכים, למרות שבעים ושבעת המחסומים שניצבו בדרכם. עוד “אילו”. זה אולי הלקח העיקרי, השאלה העיקרית בימי הזיכרון הללו: מדוע הם היו שם ולא כאן.

ובמישור האישי: מדוע הורי עלו לארץ וזכותם נולדתי אני כאן ולמה רבים אחרים, ביניהם רוב בני משפחתי, לא עלו כאשר עלו הורי באמצע שנות העשרים, והם נשארו שם ונספו.

אנחנו שוקעים מדי שנה יותר ויותר בעומק היגון והכאב נוכח סיפורי הזכרונות האישיים של הצלה והישרדות של יחידים ועל סבלם הנורא וזכר קורבנותיהם של יחידים רבים שנספו – ששת המיליונים, שהיו אמנם שליש מהעם היהודי כולו, אבל היו יותר משלושה רבעים מיהודי אירופה, תחת הכיבוש הנאצי. אילו המלחמה היתה נמשכת עוד שנה-שנתיים גם אלו שנותרו לפליטה היו מושמדים ברובם. הכישלון ההיסטורי של יהודי אירופה במאבק הלאומי-הקולקטיבי לקיום בכבוד ולהישרדות היה כמעט טוטאלי. ואל להם לכל סיפורי ההצלה וההישרדות של בודדים, רבים ככל שיהיו, לטשטש את העובדה המכרעת הזאת ואת ההבדל בין הדרגים השונים של מאבק והישרדות. דווקא בימים שבין שני ימי זיכרון – לנספים שם ולנופלים כאן – יש טעם לחדד את ההבדלים ביניהם.

אסור לטשטש את ההבדל בין שלושת מישורי התגובה על סכנת החידלון וההשמדה – המישור האישי והמשפחתי, המישור הלאומי-הקולקטיבי והמישור האוניברסלי, הכלל-אנושי והבין-לאומי. לקיומה של מדינת ישראל השפעה מכרעת על שלושתם גם יחד ובעיקר על הקשר ההכרחי ביניהם. במישור הפרט והמשפחה חובת ההישרדות האישית היתה דומיננטית, גם בעזרה הדדית בין איש לרעהו, כל אחד למשפחתו ולקרוביו, וגם איש איש לעצמו. לשרוד. לא להישמד. לשמור ככל האפשר על כבוד האדם, גם בתנאים של רעב וחולי, דיכוי והשפלה, ועד למול חיסול פיזי. לסכל ככל האפשר את תכנית ההשמדה הטוטאלית. ואילו במישור הלאומי-הממלכתי, החובה לקיום הכלל היא העיקר, עד כדי נכונות לסכן את חיי היחיד ואף להקריבם למען הקיום וההישרדות של הכלל. היחיד למען הכלל והכלל למען היחיד. אכן, גם שם באירופה היו גילויים של הקרבת היחיד למען הכלל, גילויים של גבורה ומרד למען הכבוד הלאומי, “למען ההיסטוריה”, לא למען ההצלה וההישרדות בהווה. גם למען הנקמה בגויים. וגם זה היה מעט מדי. אפשר וצריך היה להרוג הרבה יותר גרמנים. אבל נראה שהפחד וחשבון ההצלה וההישרדות – שהתגלה כמוטעה – גברו על יצר הנקמה במענים וברודפים. ואולי איבדו היהודים בגולה את טעם הנקמה כדרך הגויים (אגב, טעם זה לא חזר אליהם גם כאן ועכשיו, במדינת ישראל, לאחר כל מלחמותיה). אילו – וזה עוד “אילו” אחד – היו היהודים הורגים הרבה יותר גרמנים מאשר אלה שנהרגו במרד הגיטאות, אולי טעם הזיכרון של השואה והגבורה היה אחר.

טוענים שגם אילו מדינת ישראל היתה קמה בשנות השלושים לא היתה יכולה למנוע את השמדת יהודי אירופה וגם לא את השמדת היישוב היהודי בארץ, אילו צבא רומל היה מגיע לארץ. אבל הטענה הזאת יכולה להיות נכונה לגבי כל מדינה בנפרד, קטנה כגדולה. כולן יחד היו צריכות להתייצב כנגד גרמניה הנאצית כדי להתגבר עליה וגם נגד סכנת ההתפשטות הסובייטית, וסכנת החומייניזם. כך גם לגבי כל סכנה אוניברסלית האורבת למין האנושי כולו, החל בסכנת מלחמה גרעינית ועד לנגע הטירור הבין-לאומי. ההבדל הוא בצורת ההתייצבות נגד הסכנות בכל המישורים. מדינת ישראל יכולה להושיט יד ולשתף פעולה עם עמים ומדינות כבעלי ברית במלחמה המשותפת נגד הסכנה המשותפת. היא יכולה לתעל את מאמצי היחידים והארגונים השונים לאפיקים בין-לאומיים ואוניברסליים, לסייע להם ולהסתייע בהם, באמצעות הקשר בין שלושת מישורי התגובה.

וכדאי לחזור ולהזכיר – מדינת ישראל היא שעוררה את התודעה והמצפון של דעת הקהל הנאורה במדינות המערב למצבם של יהודי ברית המועצות ואף, בעקיפין, למאבק למען זכויות הפרט בברית המועצות. גם אם יהודי ברית המועצות מעדיפים לנשור לארה"ב, הם זוכים לכך הודות למאבקה של מדינת ישראל. כך גם במאבק נגד הטירור הבין-לאומי, שבו מילאה ישראל ועדיין ממלאת תפקיד חשוב. למען קיומה ובטחונה ושלום אזרחיה וגם לטובת העולם החופשי כולו. זה טעם הקיום וסיבת המלחמות של מדינת ישראל עד היום. זה ההבדל שבין זכרם של הנספים בהשמדה ובשואה על לא עוון בכפם, כקורבנות פאסיביים ונטולי מגן לאומי-קולקטיבי, לבין זכרם של הנופלים במלחמות ישראל, שנפלו בקרב אחיהם ולמען כולם יחד, כאשר אחת ממטרותיהם העיקריות היא למנוע את סכנת ההשמדה והשואה, שלא תחזור עוד.

17.4.1988

---

זה לא רק החום המלוח

מאת

חגי אשד

זה לא רק החמסין או סתם חום מלוח על שפת הים. אלה הזכרונות המשותפים של יחד אמיתי, כואב. זו החברות שנולדה בימים טובים ורעים, קלים וקשים, שאין כמוהם בארץ אחרת, במקום אחר, בתקופה אחרת. איפה קיימים ימים קשים כאלה של מוות ושכול, פציעה ונכות ואבדן אמיתי, שאין לו תחליף? רק פיצוי חלקי יש לו. כמו ששנאה-אהבה היא פיצוי חלקי אפשרי לאהבה או לשנאה. בשום אופן לא תחליף. זו ארץ אידיאלית של חברות, של אהבה-שנאה יחד, של איכפתיות ואכזבה עד כדי ירידה, שהיא בריחה מן היחד אל היחד. יורדים אל החברים ואל החברות של היורדים גם שם, אל “ארץ ישראל קטנה” פה ושם. לחברות שאתה נזקק לה כשאתה מאבד יד או רגל, כשאתה חולה וחלש ופגוע ולוקה בחסר מכל הסוגים. כשאתה זקוק לחבר, לחברות.

החברות האינטנסיבית, הנצרבת והנצרפת בחום השמש הארץ-ישראלית, בזיעה מלוחה שלה, בעור השזוף, הנסדק, המתקלף, באש החזקה ובדם הפצועים, הנכים והמתים לתמיד. החבורת היונקת מזכרונות, מתמיד ולתמיד, בלי מליצה. החברות שכמעט אי-אפשר לעמוד בה, ורק אם עומדים בה היא חברות, שאתה יכול לקחת אותה איתך, אבל לו להוריש אותה לבניך. הם לא ידעו את טעם החברות הארץ-ישראלית מהו. הם לא ידעו מה פירוש ההרגשה – אנחנו החבר’ה, עם הטעמה על החי“ת וסגול ברי”ש. איפה קיימת חברות שכזאת חוץ מאשר כאן, בארץ ישראל, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי, בגיבוש, בחישול, בחברות הנערית שהופכת לחברות גברית, שאין דוגמתה בעולם? חברות לכל החיים. ישראל מעוררת ידידות וחברות לכל החיים בקרב בניה ובקרב זרים שבאו בבריתה. איפה יש כזו, חוץ מבתנועת הנוער ובשירות חובה בצה“ל, או בגרעין, או במה שהיה פעם התא המחתרתי, או ב”חוג הרעיוני המהפכני", שאמור היה לשנות הכל, לברוא עולם חדש, או לפחות ארץ חדשה ועם חדש.

הירידה היא הינתקות מברית החברות הארץ-ישראלית. היא הינתקות משלשלת הדורות העברית-ישראלית, שמצפה לה עד קץ הימים. היא החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו – להישאר קרח מכאן ומכאן, להיות פחות יהודי ופחות ישראלי ועוד פחות עברי-ארץ-ישראלי. ואולי לא זה ולא זה. תסתכל על עצמך. על בניך ובני בניך. שלא יהיו ישראלים. לא יהיו שייכים לארץ-ישראל ולמדינת ישראל והעברית שבפיהם מסורסת. הוא לא יהיה משלנו. הוא לעולם לא יהיה “אחד מהחבר’ה”. את הזכות הזאת, שלא היתה קיימת אלפיים שנה – שנוצרה בדם ואש – שאתה יצרת לעצמך, או שאביך יצר למענך, וחבריך יצרו למענך ולמען בניך, את הזכות הזאת אתה עומד לאבד ולשלול ממנו.

מי שיורד שולל מבניו ומבני בניו את הזכות להיות אחד מן החבר’ה. אחד משלנו. חבר לחבריו. משוחרר סוף-סוף מנטל הגלות, מתסביכי הזר בארצו, מתסמונת הרושובסקי-פרידלנדר-אפלפלד. התסמונת של שם וכאן, ושם ולא כאן. לא כאן. למרות הכל. אולי הם יבואו לבקר, אבל הם יהיו כאן מבעד לצעיף. מבעד למסך. כאן של גולה וזר בארצו. בניך ובני-בניך שוב יהיו זרים בארצם. מדוע אתה הופך אותם לכאלה? מדוע החזרת את סימן-השאלה לשורש זהותם? שללת מהם ארץ מולדת והפכת את המזוודה – זו שנקנית בפרוטה בכל כל-בו – למולדתם. מולדתם – מזוודה. וזהותם – התווית המודבקת על המזוודה בכל נמל תעופה. נדבקת, נקשרת, נקרעת ומוחלפת בתווית חדשה, בזהות חדשה.

הפכת את בניך לתווית על המזוודה וזה הכל. שללת מהם ארץ מולדת, שפה, שייכות הדדית של אני לארצי וארצי לי. הם כבר מתביישים בך, בניך ובנותיך, כשם שאתה התביישת באקצנט של הוריך. אתה מתרפק על הזרות שאתה התביישת בה בעבר ועכשיו אתה חוזר אליה בזחילה – אל האידיש, אל ה“שורשים”. אל הגלות של היהודי הנודד. היהודי היושב על מזוודתו. אתה מזדהה בתת הכרתך עם הבושה של בניהם של היורדים בהוריהם הארץ-ישראלים. מי צריך בחוץ-לארץ את האקצנט העבר ה“זר”, הנלעג, של החבר’ה המהגרים? המהגרים הללו הם אתה וחבריך היורדים ואלה המועמדים לרדת. המהגרים שמתביישים בהם ומחכים שיחלפו מן העולם? מי צריך אתכם? הישראלים האמיצים, הלוחמים הגאים, שהפכתם ליורדים חסרי זהות וכבוד. אתם לא ישראלים. לא יהודים. קוסמופוליטים תלושים חסרי מולדת, חסרי פינה משלהם תחת השמש. חסרי חמסינים וזיעה מלוחה שהם רק שלהם, שנקנו בדם ובחברות-אמת שאין בלתה ואין כמותה.

זו החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו. לרדת עכשיו, בקיץ הזה. בקיץ הארץ-ישראלי, של ארץ הנביאים והשופטים, המוכיחים את בני עמם ומובילים אותם לקרב נגד נוגש ומשחית ומנסים לשכוח את לקחיו בשוך זעם הקרב, ונזכרים בו מחדש בעת צרה ומצוקה, כשצר ואוייב שב ועולה מן המדבר כדי לחזור ולספח את הארץ הזאת אל המדבר, כפי שהיתה לפני שאנחנו הפרחנו אותה. עכשיו פראי המדבר הללו מעלים אותה באש. הם מציתים את עצי הפרי למאכל, את השדות והחורש הטבעי. מחזירים אותה אל המדבר. גזרי העץ החרוכים יהפכו ל“פחמים” ואת שארית הירק תאכל העז השחורה. עוד דור, עוד דור אחד או שניים, ולא ישאר זכר לירוק בארצנו ולא ישמעו צלילי העברית בפי בניך ובני בניך. שווא עמלו בוניו בו – זו קללת הנביאים האיומה מכל. שווא עמלו חבריך הטובים והוריך וחבריהם של הוריך בבניין הארץ, ארץ מולדת, בבניין העם הדובר עברית, כותב וקורא, מקלל ומברך, אוהב ושונא, נלחם ואולי גם עושה שלום – על כך יש להיאבק – ונח בה מנוחת עולמים. שווא עמלו בוניו בו. שווא עמלת אתה והוריך וחבריך והוריהם. מזוודה ותווית נקרעת ברוח, באנגלית. תסלח לי מאד, אבל ארור תהיה בצאתך, יורד. ואף-על-פי-כן, ודווקא לכן: ברוך תהיה בשובך. ניפול על צווארך בעברית ונבכה את שובך בשמחה, בטעם החם והמלוח של הזיעה והדמעות.

17.7.88

---

שנת 2000 כבר מאחורינו

מאת

חגי אשד

שנת 2000 כבר מאחורינו / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בבחירות 1988 נחלה דרך השלום תבוסה בישראל ובמזה"ת. זאת האמת המצערת. אי-אפשר להעלים אותה ואין טעם להתכחש לה. היו סיבות רבות לכשלון דרך השלום. המלך חוסיין לא היה שותף מלא בדרך זאת. גם האמריקנים היססו, או פסחו על שתי הסעיפים. המצרים, שהיו שותפים לדרך, גם הם לא עשו את המוטל עליהם. הליכוד התנגד. וגם חברי מפלגת העבודה לא נרתמו למאמץ במידה מספקת.

מכל השותפים לדרך השלום, שמעון פרס היה העקבי והנאמן ביותר בהליכתו ובנכונותו לסכן את עתידו הפוליטי והאישי למען השלום. עוד יכתבו סיפורים על הטרגדיה של החמצת ההזדמנות לשלום. וזה העיקר, לא מה חשבו ומה אמרו פעילים של “חוג לשילוב” ועל מה יאמר פלוני-אלמוני בליכוד. אי-אפשר להתכחש לעובדה, שהיה רק אדם אחד, שהטרגדיה של כשלון המאמץ לשלום במזה"ת, היתה גם הטרגדיה האישית שלו. היתה זו מזיגה מלאה של אדם עם תפקיד, עם מצב, עם הנכונות לשלם את המחיר האישי של כשלון דרך השלום.

ההזדמנות עדיין קיימת, הדרך עדיין סלולה. בעיקר, קיים הצורך לא להתייאש ולא לחדול ממאמצי השלום. כדאי לזכור: זה לא היה הימור בבורסה, או הימור הרפתקני על הצלחה אישית כזאת או אחרת. זה היה הימור למען השלום.

מי שרוצה לשפוט את שמעון פרס עכשיו, צריך לשפוט את מטרת ההימור שלו ואת מלוא נכונותו לפעול למענה. מטרה נשגבה. הימור טראגי. מחיר כבד מאד. מי שמתעלם מההיבטים הללו, מעיד על קוצר ראות בשיפוט פוליטי ומוסרי מצידו. זה לא היה הימור של רווח והפסד. זה היה הימור למען פתיחת פרק חדש בתולדות האזור הרווי בדם.

זו שעת מבחן גם ליריביו הפוליטיים של פרס בארץ, באזור ובעולם. האם יהיו מוכנים להתעלות בהתאם לגודל השעה וההימור, לחשוב על דם הקורבנות, שיכול היה להיחסך בעבר, על הסבל והדם והדמעות שאפשר לחסוך בעתיד.

שמעון פרס תרם את תרומתו למען קידום השלום. אין לו כל סיבה לחרטה ובוודאי שלא לבושה. מה יותר מוצדק ומה יותר נעלה מאשר נסיון למנוע מענני המלחמה להקדיר שוב את שמי המזה"ת? השעה אינה מאוחרת. עדיין יש מקום להתרכז בעיקר. אולם, קיימת סכנה, שההתנכלות לשמעון פרס אישית תכשיל גם נסיון זה. אדרבא, יעשו מתנגדיו של שמעון פרס את המאמץ ואת הנסיון ויקטפו הם, עבור כולנו, את פירות מניעת המלחמה. את זה ניתן לעשות עכשיו.

העם חייב תודה לשמעון פרס על כל מעשיו בעבר לחיזוק כוחה הצבאי והבטחוני של ישראל, ועל כל מה שהוא עושה עכשיו בנסיון למנוע את המלחמה הבאה.

הבחירות העמידו את מדינת ישראל על פרשת-דרכים. תוצאות הבחירות משקפות את השינוי הדמוגרפי או את תוצאות החלטה ההיסטורית של דוד בן-גוריון על עליה המונית לישראל בשנות ה-50 וה-60. היתה זו הכרע ציונית, שהביאה לתוצאות אנטי-ציוניות. זהו פרדוקס, שילווה אותנו גם בעתיד. מעכשיו ולהבא, לא נוכל להתעלם מהשינוי שחל בהרכב האוכלוסיה, תוך ידיעה מהן תוצאות ההחלטה על חוק השבות (מיהו יהודי) ועל חוקי העליה השונים. כדאי לשים לב לכך שלא מדובר בשינוי עדתי בלבד, השינוי העיקרי הוא דוקא השינוי הדתי וגם הצירוף של שניהם. אנחנו עכשיו עם שונה.

האם אנחנו רוצים לקיים מדיניות של שערים פתוחים בכל מחיר, או האם אנחנו רוצים להטיל הגבלות על העליה ועל חוקי האזרחות, ולהבטיח שאזרח ישראלי יכול להיות רק מי שנשבע אמונים לחוקי אזרחות ציוניים, כגון: התחייבות לשרת בצה"ל.

מפלגת העבודה של 1988 משלמת את מחיר ההכרעה של מפא"י ההיסטורית בעת הקמת המדינה ולאחריה. אז כשהיה הוויכוח אם לקיים עליה סלקטיבית. עמדתו של בן-גוריון הכריעה והכרעתו אושרה באורח דמוקרטי. העם היה יכול הצביע נגד עמדתו של בן-גוריון. אבל הוא קיבל אותה. מאז הקמת המדינה הוחלט על שערים פתוחים.

כשדנים בתוצאות הבחירות ב-1988, צריך לזכור, כי בארה“ב שניצבה בפני בעיה דומה בשנות ה-20, הוחלט על נעילת השערים ופתיחתם באורח סלקטיווי על-פי הארצות, על-פי מוצא ועל-פי קריטריונים שונים של טובת המדינה ואזרחיה, ולא על-פי צרכי הקליטה של המתדפקים על שערי ארצות הברית. יהיו כאלה שיכנו את ההחלטה האמריקנית על הגבלת ההגירה לארה”ב כגזענית. זו האופנה הרווחת במדינת ישראל בשנות ה-80 המאוחרות. אבל, אופנה זו לא היתה נהוגה בארה"ב בשנות העשרים. גם לא לאחר מכן למרות שההגבלות על ההגירה צומצמו והורחבו מפעם לפעם, אך מעולם לא בוטלו כליל.

ירושלים היא העיר הפלוראליסטית ביותר בהרכב אוכלוסיתה. ירושלים מורכבת מערבים, יהודים חילוניים ויהודים אורתודוכסים ומפסיפס של עדות יהודיות וערביות. מי שנוסע בשבת במכוניתו לגבעה הצרפתית, נתון לזריקת אבנים ע“י החרדים מצד אחד וע”י הערבים מצד שני. האיום הכפול הזה בא עכשיו לידי ביטוי בבחירות לכנסת. הוא יכול לבוא לביטוי מוחשי עוד יותר בבחירות הקרובות לעירית ירושלים. גם הערבים בירושלים יצטרכו להחליט, אם הם רוצים ירושלים אורתודוכסית וסגורה לתנועה חופשית בשבתות ובחגים או שהם מעדיפים ללכת עם הירושלמים היהודים, שדוגלים בעיר חילונית פלוראליסטית הומניסטית פתוחה לכל: ליהודים וערבים, נוצרי ומוסלמים כאחד.

אין זו התחמקות בנוסח “העם אשם”, אלא האמת הדמוגרפית של הגשמת הציונות בימינו. הדילמה הזאת ניצבת בפנינו והיא תחזור על עצמה פעם אחר פעם. בחירות 1988 המחישו, בפעם הראשונה, לא את הצלחתה או כשלונה של תנועת העבודה הציונית-הומאנית, אלא את הצורך בהכרעה מודעת, שכולנו מוכנים לשלם בעיניים פקוחות כדי להבטיח רוב יהודי, לאו דווקא ולא רק בשטחים, אלא גם בירושלים וב“ישראל הקטנה”.

אלטרנטיבה חלקית, האפשרית בכל זאת, היא חינוכית. צריך לחנך על השלטת העקרון הפלוראליסטי הדמוקרטי בכל תחומי החיים במדינת ישראל ולהנהיגו קודם כל דווקא במקום הקונטרוברסאלי ביותר – ירושלים. הבחירות בישראל ב-1988 העלו את העקרון הפלוראליסטי על סדר היום של מדינת ישראל כבר עכשיו ולא בעתיד הרחוק והמעורפל בנוסח “האפוקליפסה של שנת 2000”. שנת 2000 היא עכשיו כבר מאחורינו.

11.11.88

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

שער שני: המתים קוברים את החיים

מאת

חגי אשד

---

המתים קוברים את החיים

מאת

חגי אשד

אם יוחק חוק הארכיאולוגיה קרוב לוודאי שגורלו יהיה כגורל חוק כנוביץ וחוקים רבים אחרים, חדשים וישנים, שמקובל במדינת ישראל להתעלם מהם, לעקוף אותם ואף להפר אותם. מעת לעת הוא ישמש עילה להתנגשויות אלימות, הכרוכות בהפרת חוק, מצד מפגינים אלימים מ“נטורי קרתא”, כדוגמת התנהגותם בעיר דוד, ומצד אלה שיזדעקו לפעול נגדם להגנת חופש המחקר המדעי ולשמירה על צביונה הלאומי החילוני (הציוני) של מדנית ישראל. תהיה זאת מערכה נגד “הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל”, כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופסור יגאל ידין (מוזר ביותר איך איש זה מחק ארבע שנים מחייו ושכח שהוא היה אחד האחראים לראשית תהליך זה של הידרדרות המדינה תחת ממשלת “חירות” ואגודת ישראל, שהקמת ד"ש סללה את הדרך לכינונה).

החוק כפי שהוא מוצע כעת לחקיקה, הניסוחים השונים, ולו גם על פי הגירסה המתונה ביותר, נותן עדיפות למתים על החיים. הוא יהיה היפוכו של חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא. במקום להחיות את העצמות היבשות, יְיַבש החוק החדש את חזון התחיה הלאומית של עם ישראל בארצו. תחילת העניין מעידה על סוימו האפשרי.

נציגי אגודת ישראל רואים במהומות בחפירות עיר דוד סיבה לחקיקת החוק (אמנם את המהומות האלה לא הם יזמו וחוללו – הם היו האנוסים והנגררים – אך עתה הם רוצים לאנוס ולגרור את כולנו ולחלל את כבודנו הלאומי, אחרי שנותנו יד לחילול כבודם האנושי, כנאנסים לעין השמש, על-ידי הפורעים מנטורי-קרתא).

את החוק החדש צריך להעמיד למבחן דווקא לאור הנימוק הזה: מה תהיה השפעתו על גורל החפירות בעיר דוד בעתיד, אם יתברר כי אכן היה שם, באחת התקופות, בית קבורות יהודי? האפשר יהיה להעביר בית-קברות כזה, או עצמות פזורות שנשארו ממנו, בצורה מסודרת ומכובדות למקום אחר, כדי לאפשר את המשך חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעיר דוד או לא? יש מקום לחוק הארכיאולוגיה רק אם החוק ינוסח בלשון ברורה ויקבע כי מטרתו המוצהרת והמעשית תהיה לאפשר המשך החפירות הארכיאולוגיות ולהעדיף את המשך תחייתנו הלאומית בעתיד על-ידי חשיפת יסודות קיומנו הלאומי בעבר. למרבה החרדה והצער אין להניח שזאת כוונתם של הרבנות הראשית, של שר הדתות, וגם של שר החינוך והתרבות.

את החוק הארכיאולוגיה החדש תהיה מצווה לבטל בכל דרכי המאבק האפשריות. האלטרנאטיבה לביטולו חמורה הרבה יותר. תהיה בה השלמה עם התקרנפות כמה שרים וחברי כנסת מהקואליציה, שלא השלימו עדיין בליבם עם הפיכת מדינת ישראל לאגודת ישראל ועם הפיכת אזרחי המדינה החילוניים לאזרחים סוג ב' של מדינת הלכה אורתודוכסית, שבה אסור לחשוף את יסודות קיומנו הלאומי מתחת לבית-קברות יהודי, ושבה הרבנות הראשית היא האקדמיה הלאומית למדעים. מדינה כזאת, ההולכת ומעוצבת לנגד עינינו, היא מדינה שמחצית מאזרחיה (החילוניים) חשים ניכור הולך ומעמיק. אין זו מדינתם. חוקיה אינם חוקיהם וממשלתה אינה ממשלתם. כך חשים יותר ויותר אזרחים חילוניים של המדינה, כשעיניהם רואות איך מועצת גדולי התורה של אגודת-ישראל והרבנות הראשית (של מפד“ל ו”האגודה" במשותף) נלחמות ביניהן על חלוקת השלל השילטוני המכריע.

ראש הממשלה הלאומי, מנחם בגין, הוא יושב הראש בתהליך זה של התקרנפות הממשלה ושל העמקת תהום הניכור בין שני חלקי העם. זהו תהליך של עידוד “הירידה הפנימית”, שהיא הפרוזדור “לירידה” ממש. זו תהיה אחת מתוצאות הלואי של חוק הארכיאולוגיה. רק נימוק אחד יוכל אולי להשפיע על ראש הממשלה ועל כמה מחבריו הלאומיים. חוק הארכיאולוגיה יפתח פתח להתערבות בין-לאומית של מוסדות-דת נוצריים (גם כאלה שהם ידידותיים לישראל) ושל מוסדות-דת מוסלמיים ואף לחידוש מתקפת אונסק"ו על החפירות בהר הבית (אם הרבנות הראשית שלנו לא תמנע את המשכן בלאו-הכי). חוק הארכיאולוגיה הופך, איפוא, לחוק לעידוד ההתערבות הבין-לאומית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.

11.2.82

---

מאבק לחידוש הסטטוס-קוו

מאת

חגי אשד

פתח-תקוה – כשמה כן היא, יכולה להיות פתח לכמה תקוות. היא מניפה דגל של מאבק שתוצאותיו עשויות לחרוג הרבה מעבר למטרותיו הראשוניות. המאבק שפתח בו ראש העיר, דב תבורי, אינו רק לטובת חופש האזרח בעירו, שיוכל לבלות את השבת כרצונו. המאבק אינו רק לטובת ציבור, שחילוניים ודתיים יוכלו לחיות זה בצד זה בסובלנות ובלי כפיה והתנשאות של חלק אחד – על השני. אלה, כשלעצמן, מטרות ראויות למאבק ולמענן בלבד ראוי ראש העיר לברכת חזק ואמץ. אבל אין הן העיקר.

המאבק של פחח-תקווה הוא מאבק למען חידוש הסטטוס-קוו בין חילוניים לדתיים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, שהיא הגשמתה של המהפכה הציונית שחלה בחיי העם היהודי השב לארצו. הסטטוס-קוו, הוא מעין “שביתת-נשק” בין המשתתפים במהפכה הציונית, כדי לאפשר לכולם יחד לפעול למען הגשמתה והצלחתה. סטטוס-קוו זה הוא הצד השני של המטבע, שצידה האחד מכונה “הברית ההיסטורית” בין תנועת העבודה, שהיתה נושאת הדגל העיקרית של המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, לבין הציונית הדתית.

הסטטוס-קוו עורער מהיסוד על-ידי “המהפך” של שלטון הליכוד. שותפים לו שרידי הציונות הדתית, שנטשו את בריתם ההיסטורית עם תנועת העבודה ועם המחנה הדתי, הלא-ציוני והאנטי-ציוני. הסטטוס-קוו עורער בעיקר על-ידי מנחם בגין, האיש שבשרשי הווייתו ואמונתו הוא יהודי דתי-אורתודוכסי, ברוח ישראל-סבא, על גלויותיו השונות, ולא ציוני-ישראלי ששלילת הגולה היא אחת מעיקרי אמונתו, על אף שקיימת חפיפה חלקית בין שתי ההוויות הללו, שנקודת המוקד של אחת מהן היא התנ"ך ושל השניה “השולחן ערוך”.

מנחם בגין האיש מסמל את המעבר אל שלטון “הכיפה השחורה” בחיי הציבור במדינה ישראל. “הכיפה השחורה” היא הסמל והדגל של ערעור הסטטוס-קוו, אבל לא רק סמלים ודגלים. די להזכיר את שבועתו של מנחם בגין להפסיק את טיסות “אל-על” בשבת, בכל מחיר, בלי להתחשב בעובדה שנסיון של עשרים שנה הוכיח שאי-אפשר לקיים חברת-תעופה לאומית רווחית, אם היא מושבתת יומיים בשבוע.

לא רק פרשת “אל-על”. לא רק חוק האנטומיה והפאתולוגיה. לא רק המאבק על חוק הארכיאולוגיה והשתלטות הקנאים החשוכים ביותר של המחנה הדתי כולו, שנהפך למחנה של “מחפשי עצמות ומחטטים בקברים”, כמו בפרשת “מלון גני חמת”, והנזק לפיתוח התיירות ולעתידה הכלכלי של טבריה. לא רק אלה גם אחרים. בקווי-היסוד של כל ממשלות הליכוד כלולים עשרות סעיפים בענייני דת, שכולם יחד הם ערעור הסטטוס-קוו, כפי שהיה קיים להלכה ולמעשה קודם לכן.

את הסטטוס-קוו, כלומר את “שביתת הנשק”, את “הקיום ביחד”, בין דתיים לחילוניים במדינת ישראל, יהיה צורך לחדש. ולנסח מחדש את תנאיו, ולהיאבק עליהם. לכונן את הברית בין תנועת העבודה לבין הציונות הדתית, כדי להמשיך את הגשמת המהפכה הציונית במדינה ישראל, לפי קווי פעולה ועיקרי אמונה משותפים – לא ברוח “אגודת ישראל” ולא ברוח “נצח הגולה לא ישקר”. לא תחת דגל “הכיפה השחורה” של מועצת גדולי התורה ושל הכהן הגדול שלה, מנחם בגין, או יורשיו וממשיכי דרכו.

את המאבק הזה על חידוש הברית ועל חידוש הסטטוס-קוו צריך להתחיל מיד. גם את המאבק על אורח חיים, על סובלנות הדדית ועל מיקוח נוקשה של “קח ותן”, שרק בסופו ייקבעו התנאים לסטטוס-קוו חדש. ראשי המפד"ל, כמו הציבור הדתי-מסורתי הרחב שעדיין לא נכנע כליל לשלטון “הכיפה השחורה” ולתכתיבי מועצת גדולי התורה ואגודת-ישראל, יזכו אולי להכרה עצמית מחודשת במאבק זה. יהיה עליהם לשאול את עצמם מה משותף ומה מפריד בינם לבין תנועת העבודה ובינם לבין דרכו וסגנונו של מנחם בגין בכל תחומי חיינו. לשאול ולהשיב.

עד כה הצליחו המפלגות הדתיות להוליך שולל את מפלגת העבודה בדברי חלקלקות, בפיתויים ובאיומים מרומזים על קרע סופי. לכן נעשו הסכמים שונים, שהמחנה הדתי היה הנהנה העיקרי מהם. וכך תרמה את חלקה גם מפלגת העבודה לתהליך ערעור הסטטוס-קוו בין ציונים דתיים לחילוניים.

1.3.84

---

חוק מיהו לא יהודי

מאת

חגי אשד

קשה מאד לומר שהרבנים שלנו הם רחמנים בני רחמנים. אם יש בליבם רחמים עלינו – על מדינת ישראל, על המתגיירים הבאים בשעריה, על יהודי אתיופיה המחפשים בה מנוחה ונחלה, מקלט ומפלט – הם מצליחים להסתיר את הרחמים הללו הסתר היטב. לא כל הרבנים כאלה. רובם המכריע. ככל שהם חרדים יותר, ואורתודוכסים יותר, כך קשה יותר לראות את מידת הרחמים והחסד שאולי קיימת בהם.

עולי אתיופיה מתלוננים כי נגזר עליהם גיור לחומרא. להקיז מהם דם וגם דמעות של עלבון והשפלה, אחרי כל הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם עד שהגיעו אל הארץ המובטחת. אחרי ששמרו על ייחודם היהודי בעיני עצמם ובעיני כל הסובבים אותם, שראו בהם זרים ופולשים משום ששמרו על ייחוד זה. מי מדייק יותר בטענה זו – האם עולי אתיופיה או הרבנים?

תולים באתיופים חשש לממזרות. מנין הרבנים שלנו יודעים שהם עצמם אינם מיוצאי חלציהם של קוזקים ושאר גויים שאנסו את אמותיהם ואמות-אמותיהם בפוגרומים? אולי טעו הרבנים דאז שנהגו לקולא ולא לחומרא באבותיהם ואבות-אבותיהם.

הרבנים שלנו רוצים להחמיר עוד יותר את חוק מיהו יהודי. באמצעות חברי הכנסת הסרים למשמעתם הם רוצים להעניק לעצמם יותר שררה, יותר כוח, יותר סמכות לאסור ולגזור. זה נקרא בפיהם “לפי ההלכה”, כלומר לפי פסקי ההלכה של הרבנים. כאילו לא די להם בשוט איום שלילת אישורי הכשרות, שכמוה כגזלת פרנסה, על כל מי שלא מציית לגזרותיהם המחמירות בענייני שבת, חגיגות השנה האזרחית החדשה ואיסור על חפירות ארכיאולוגיות ועל בניית בתי-מלון משום חשש לחילול קברות, שאין להם לא מצבה, לא שם ולא כתובת. הכל לחומרא. תמיד לחומרא.

חוק “מיהו יהודי” הוא, לאמיתו של דבר, חוק “מיהו לא יהודי”. חוק המעניק לרבנים את הסמכות לקבוע מיהו לא יהודי. מי לא ייהנה מהחוק השבות, מי לא יהיה ישראלי – אם הוא ובני משפחתו הטעונים גיור לא יסכימו ללמוד ולדעת ולקיים את כל המצוות הקשות והמחמירות ולעבור את כל מדורי הסבל והכפייה הדתית, שיהודי חילוני פטור מהם בינתיים, עד שהרבנים ידרשו לעצמם סמכות לחייב את כולנו ללמוד ולדעת ולקיים כל מה שהם רוצים שנלמד ונדע ונקיים. בינתיים הם מחייבים בכך רק את המבקש להתגייר. אם יצליחו להשליט חוקי ההלכה על כולנו, לא יהיה מנוס מללמוד ולדעת את כל פסקי ההלכה שלהם כדי שנוכל לקיימם. לא כן? בינתיים, זו רק בדיחה. לחילונים המתגוררים בקרבת מגורי החרדים, או תועים ברכבם בשבת לשכונתם – זה סיוט. כבר עכשיו.

חוק “מיהו יהודי” הוא חוק שלילת זכויות מיהודים רבים, שזכויותיהם כבר נשללו וכבר נפגעו עוד קודם לכן. כמו יהודי ברית-המועצות ויהודי אתיופיה. חוק “מיהו יהודי” בא להגביל את תוקפו של חוק השבות דווקא לגבי אלה הנזקקים לו ביותר. שהרי חוק השבות הוא חוק המעניק מפלט ומקלט ואזרחות שווה במדינת ישראל לכל יהודי שנמצא בצרה, ומשום שהמציקים ראו בו יהודי. גם אם אביו, או אמו, של המעונין להתגייר לא עברו גיור על-פי מצוות הרבנים המחמירים ביותר, והמתחרים זה בזה לחומרא ולא לקולא. כמו משפחות של נשואי תערובת הבאות אלינו כדי לחיות בקירבנו יחד בטוב וברע, בשלום ובמלחמה, בבניין מדינת ישראל, בארץ של מקלט בטוח לכל יהודי הנתון במצוקה פיסית או נפשית, גם בגלל היותו יהודי בעיני עצמו ובעיני סביבתו.

זוהי ההגדרה הציונית והישראלית של “מיהו יהודי”, לפי הכוונה המקורית של חוק השבות, שהרבנים רוצים להפוך אותו לחוק “מיהו לא יהודי” לפי ההגבלות המחמירות והמפלות יהודים לרעה – בחוץ לארץ על-ידי סביבתם הנכרית, וכאן ועכשיו בארץ-ישראל – על-ידי הרבנים, שמידת הדין עולה אצלם על מידת הרחמים ואף מבטלת אותה כליל.

9.1.85

---

רצים לקאנוסה

מאת

חגי אשד

הכוונה פשוטה. מדובר בכך שראש הממשלה שמעון פרס יתייצב לפני האפיפיור החרדי של ימינו, הלא הוא הרב שך, אם וכאשר יאות כבוד הרב לקבל את פניו. על-פיו של הרב שך ישק דבר, גם באגודת ישראל וגם בש"ס. הוא איש המפתח. גם לאחר שפרש ממועצת גדולי התורה הציב עצמו מעליה. גדול מעל גדולים. הוא ורק הוא יחליט אם יסכימו שתי המפלגות החרדיות הללו לתת יד לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ולהקמת ממשלה צרה, בראשות מפלגת העבודה, בלי הליכוד.

בינתיים הרב שך רחוק מהחלטה כזאת. ואפילו מפגישה עם ראש הממשלה. כל המריבה על ההקצאות הייחודיות לא היתה אלא בגדר ריב בין דתיים לדתיים, בין גבאים חרדיים לבין עצמם על חלוקת השלל הציוני, שהוא בבחינת “ואכלת שלל אויביך”, שהוא הצידוק העליון להשתתפות החרדים בממשלה.

בינתיים יש מה “לאכול” והמריבה היא רק מי “יאכל” כמה. מי “יאכל” יותר. מי פחות ומי יסתפק בשיריים. כל מי שילך לממשלה צרה עם החרדים – המערך או הליכוד – יצטרך לתת להם יותר. הרבה יותר מהאפשר, והרבה יותר משחושבים אלה המשתעשעים באשליה של פירוק הממשלה הנוכחית והקמת ממשלה צרה, שתהיה תלויה לגמרי במוצא פיו של הרב שך.

הליכתו של שמעון פרס אל הרב עובדיה יוסף היא בבחינת כניסה לפרוזדור המוביל להיכל. הרב שך עדיין מסרב להיפגש עם ראש הממשלה, כשם שסירב להיפגש עם נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון. הרצים היוצאים דחופים מלפני הרב שך כבר מכינים רשימת חוקים, שהתחייבות מראש לחוקק אותם תהיה בבחינת תנאי מוקדם להסכמת הרב שך לראות את שמעון פרס, שיבוא אליו כאחד האדם. לקאנוסה.

המעורבים בגישושים אלה מתעלמים מכמה קשיים, שהם בגדר מילכוד ממש. הם לא יוכלו לשלם את המחיר ואין תמורה שאפשר לתת להם.

מפ“ם, ר”ץ ו“שינוי” ומצביעיהן – ואפילו רבים מאד מחברי מפלגת העבודה ומצביעיה – לא יהיו מסוגלים לשלם את המחיר הנדרש. הם לא יוכלו להסכים שבתי-הדין החרדיים ופסקי-דינם ופירושיהם יהיו מעל לחוקי הכנסת ויישומם בכל התחומים הנוגעים לחופש הפרט, דיני נישואין, גירושין וגיור כהלכה של אתיופים ועולי ברה"מ, דיני כשרות ושמירת שבת וחוקי צניעות, כגון חוק פורנוגרפיה, ועוד. אני רוצה לראות את חברי הכנסת מרדכי וירשובסקי, שולמית אלוני, יוסי שריד ויאיר צבן, וכל הקרובים להם במפלגת העבודה, מצביעים בעד חוקים אלה. ומבטיחים את אכיפתם, בפיקוחו של כוח השיטור החרדי, הנקרא “אתרא קדישא”, שכבר התמחה בשיטות של אלימות ואיומי חרם. (ראה עלילות תרזה אנגלוביץ' והחרם על בנק הלאומי).

האמת היא, שרק קיומה של ממשלת אחדות לאומית מעכב בינתיים את התגשמותו של חלום בלהות זה. כפי שראינו, כך הדבר, בפרשת ההקצבות הייחודיות, שעלולה היתה להסתיים בנצחון הגבאים החרדים. מה שהמערך יסכים לתת לחרדים אם תתפרק הממשלה, הליכוד יהיה מוכן להוסיף עליהם עוד.

בינתיים צריך לחזק את הממשלה הקיימת ולא לערער את יציבותה, על-ידי מריבות צדדיות, לפני שהשלימה את המשימות הקשות שנטלה על עצמה – הנסיגה מלבנון וספיגת תוצאותיה, בלימת האינפלאציה, הפסקת “הבריחה” של מטבע-החוץ מהארץ, מניעת אבטלה והתחלה של גידול הצמיחה.

כל אלה לא קרו עדיין. ובינתיים אין מה לרוץ לקאנוסה.

2.4.85

---

ג'יהאד בעברית ובאידיש

מאת

חגי אשד

בעברית קוראים לזה “ג’יהאד”. “שמירה על הסטטוס-קוו בענייני דת”. באידיש נותנים את פקודות המבצע. בכנסת ומחוצה לה, בקואליציה ובאופוזיציה, בחינת “טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. בכוח החוקים שכבר נכפו בעבר ובכוח האלימות, והטלת האימים בניגוד לחוק. בכוח הרוב ובכוח המיעוט, הכופה את רצונו על הרוב. מיתקפה דתית-חרדית בכל החזיתות מול מיגננה חילונית-חופשית הולכת וגוברת. שתיהן יגברו – זו מול זו. מצב זה אינו “סטטוס-קוו בענייני דת” ושמירה עליו, כי אם היפוכו. תל-אביב הפכה חופשית ומלאת חיים יותר ויותר. וירושלים נעשית סגורה וחסרת חיים. מה אפשר היה לעשות בירושלים בשבתות ובימי חג בלי העיר העתיקה? בינתיים קיימת “פשרה טריטוריאלית” בתוך מדינת ישראל ומלחמה נטושה על הגבולות וישנה גם בעיה דמוגרפית שאין לה פתרון. הדתיים והחרדים מתרבים יותר ויותר “וכובשים” שטחים עוד ועוד.

בינתיים נראית השתלטות חרדית בשכונות הצפוניות של ירושלים – אחת אחרי השניה. שומר נפשו ירחק מהן אם אין הוא חרדי כמו שכניו. כמו הרב אורי זוהר, הצדיק החדש, “שלא שמע” על אלימות של חרדים נגד חילוניים ושל חרדים נגד דתיים, וגם נגד חרדים שהם מחצרו של רבי אחר או מתנגדים, או ההיפך. בינתיים רק שורפים תחנות אוטובוס שנועדו להקל על נוחות הנוסעים הזקוקים לכך, זקנים וטף, נשים וגברים. בינתיים רק חוסמים עוד ועוד כבישים, מיידים אבנים במכוניות פרטיות, אוטובוסים ומכוניות משטרה ופוצעים את נוסעיהם. התחלות של דם ואש. טיווחים ראשונים של ג’יהאד חרדי. והרוב הדתי והחרדי המתון והפחות-קיצוני נפחד ומחריש ואינו מסייע ל“משטרה הציונית” לשים קץ לשפיכות הדמים והצתת רכוש פרטי וציבורי. רוב זה נושא באחריות למעשי המיעוט שבקרבו, משום שהוא כאוקיאנוס שהדגים שוחים בתוכו – ציטוט מתוך דברי מאו טצה טונג. מלחמה זו הולכת ומחריפה, בתחרות על הקצנה בין הרבנים פוסקי ההלכות וחורצי הדין, חסידים והסרים למשמעתם גם בכנסת וגם בממשלה. רבנים אלה קובעים גם את גורל הקואליציה ואת אורח חיינו. על חשבוננו ונגדנו. נגד הארכיאולוגים וחשיפת צפונות עברנו. נגד הפתולוגים והמחקר הרפואי המתקדם.

הרבי מגור רוצה לפגוע בחופש הדת והמדע של מורמונים. הרבי מליובאוויטש רוצה לפגוע בקונסרבטיבים וברפורמים וברפורמים בארצות הברית על-ידי שינוי חוק השבות (“מיהו יהודי”) ועושה את מדינת ישראל שוט להלקות בו את יריביו שם. אנחנו כמכשיר בידיהם. יותר ויותר פונקציות שלטוניות נקבעות על-ידי מועצות החכמים והרבנים וגדולי התורה, המתחרים ביניהם מי יגדיל שלטון ויאדיר.

מצב זה אינו “ג’יהאד” של ממש בדם ואש. בינתיים, אין לנו מדינת הלכה, שבה מחלל שבת, ככתוב, “מות יומת”. בינתיים אי-אפשר להשוות אותנו לאיראן של חומייני ולא לערב הסעודית, שבה כורתים איברים על-פי דין האיסלאם. וזאת מהטעם הפשוט – עוד לא היתה לרבנות הזדמנות לנהוג כך. הם טרם עמדו למבחן אמיתי של מעשים. לא היתה לדתיים שלנו מדינה בשלטונם ועל-פי חוקיהם. הם רוצים שתהיה כזאת, ופועלים לשם כך. לכן הם מבזים את הדמוקרטיה ומקעקעים את יסודותיה כהכנה לקראת כינון מדינת הלכה. החילוניים יצטרכו לחיות בה לפי דיני הרבנים שיכפו עליהם, או לעזוב אותה, כפי שהבטיח לנו אחד מחכמי ש"ס.

הרב אברהם שפירא מאגודת ישראל ביזה השבוע את כבוד הכנסת והדמוקרטיה בישראל. יושב ראש ועדת הכספים, שהיא הוועדה החשובה ביותר בכנסת. בעלת סמכויות שלטוניות ממשיות בתחום התקציב. יו“ר הועדה הוא אחד מזרועות הביצוע העיקריות של הקואליציה הממשלתית. הצבעת אי-האמון בממשלה שהוא הגיש איננה רק מחאה, היא, על-פי המקובל במדינות הדמוקרטיות המתוקנות, אקט של פרישה מהקואליציה. הפכנו ל”דמוקרטיה של רבנים השולטים בכנסת ומחוצה לה". בלתי תלויים בתוצאות הבחירות האמיתיות.

התנהגות כזאת היא שלב נוסף ב“חזרה בתשובה” וְאל אורח חיים של גיטו, ליחידים, ולציבור כולו, בשלילת הציונות במקום שלילת הגולה והגלותיות החרדית. מדינת ישראל הופכת בדרך זו ל“שטטל”.

מפלגת העבודה מבליגה על התדרדרות זו בחיינו הפנימיים עבור מחיר השלום בינינו לבין מדינות ערב, כמו הוויתור על סיני והנפט. כמו סיכונים רבים אחרים שכדאי ליטול תמורת הסיכוי לקידום השלום. במפלגת העבודה מקווים כי החרדים שלנו, שהם קיצוניים כלפי פנים, יהיו מתונים כלפי חוץ, בענייני שלום ובטחון. זהו סיכוי קלוש. הליכה על חבל דק, כדי לא להחמיץ הזדמנות לשלום מבית ובחוץ.

27.12.85

---

כולנו פסולי חיתון

מאת

חגי אשד

זו אינה התחכמות בעלמא. זו עובדה. כל “החוזרים בתשובה” למהדרין מן המהדרין, המסתפחים אל הישיבות השחורות שבשחורות, הם פסולי חיתון. זו עבדה. אלה ששטפו את מוחם ומחקו את זהותם והפכו אותם לבני-אדם שונים לגמרי משהיו ומשהתחנכו להיות – אלה לא נותנים להם את בנותיהם לנשים. חס וחלילה. הם משיאים את יצורי “החזרה בתשובה”, ממין זכר וממין נקבה, אך ורק אלה באלה. “החוזרים בתשובה” לא יבואו בקהל ה'. לא למטרות חיתון.

ואנחנו כולנו – כל אלה שלא “חזרו בתשובה”, כלומר, כל אלה שלא תוכנתו מחדש כיצורים מחוקי-עבר-מלידה – על אחת כמה וכמה. כולנו פסולים. פסולים לגמרי. מבטן, מלידה ומהריון. גם מי שנולד לאם יהודיה שנולדה לאם יהודיה, עד רות המואביה, דרך כל הדורות של פוגרומים לא עלינו. כולנו פסולים. אנחנו יכולים להתחתן בינינו לבין עצמנו, אבל לא איתם. אז מה הם מבלבלים לנו את המוח בסיפורי בדים, שנסכים יחד איתם, כביכול, למנוע את המצב, שכבר קיים למעשה, שבנינו ובנותינו יהיו פסולי חיתון בעתיד?

תארו לכם לרגע שכולנו “חוזרים בתשובה”. רחמנא ליצלן. נניח לרגע לשאלה הלא-חשובה מי ישרת אז בצה“ל ומי יגן על כולנו. שהרי יעשה זאת הקדוש ברוך הוא, שתמיד הגן עלנו, כידוע, גם בשואה. כפי שהוא עושה עכשיו במקום כל המשתמטים מצה”ל לאלפיהם ורבבותיהם בישיבות השחורות. למה לדאוג. נניח גם לשאלה מי יוציא לנו לחם מן האדמה ומי יפרנס את כולנו. שהרי אלוהים הזן ומפרנס לכל, הוא יזוננו והוא יפרנסנו. בלי שננקוף אצבע. ובלבד שנלמד גמרא בישיבה. הכל יהיה בסדר. מזון ומסתור מכל רע יהיו גם יהיו. פרט לדבר אחד. כולנו נהיה פסולי חיתון עם אלה ש“החזרו אותנו בתשובה”.

אז מי צריך אותם בכלל? מה לנו ולהם? מי פוסל כאן את מי ובאיזו זכות? הם כבר הצליחו לשגע אותנו, עוד לפני ש“חזרנו בתשובה”. הם כבר הצליחו לשטוף את מוחנו – ולהתחיל לתכנת אותנו מחדש ולהפוך אותנו ליצורים שלא רצינו להיות כמותם, שהורינו עלו לארץ כדי שנרחק מהם ומדרכיהם. ראו מה קרה לנו.

הם מסתננים לתוכנו בדברי חלקלקות, כמיעוט המבקש סובלנות והבנה ומעורר נוסטלגיה בשם הסבא והסבתא וניגוניהם הגלותיים. והנה הם משתררים עלינו, לא כמיעוט נסבל, אלא כמיעוט שתלטן ובעל זכויות יתר, המגביל את זכויותינו שלנו ושולל מאתנו את הגדרתנו העצמית הלאומית, המתיחס לעברנו ולעתידנו בבוז, לבניין הארץ, ולהגנה עליה, להחייאת לשוננו ותרבותה – ופוסל את זהותנו הלאומית היהודית. מה לנו ולהם? מי צריך את תעודות הכשרות שלהם? הם ילמדו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות?

הם כבר הצליחו להשכיח מאתנו את אמיתות היסוד הפשוטות ביותר. צריך להזכיר להם ולנו, שוב ושוב, וגם היום, בוויכוח שיתנהל בכנסת בנושא “מיהו יהודי”, כי התנועה הציונית באה לחולל מהפכה בעם היהודי, זה שכבר יצא מהגטו קודם לכן, על גלי ההשכלה והאמנסיפציה, ונטש את מצוות ההלכה והתבולל ברוב הגדול בקרב הגויים וכבר הוקא מתוכם בגלי אנטישמיות ורדיפות ושואה, והכל בשבעים גלויותיו.

התנועה הציונית באה להחזיר את העם היהודי כולו, כפי שהוא, למולדתו ההיסטורית בארץ ישראל, כדי להקים בה את מדינתו ולהיות בסופו של דבר עם ככל העמים, החי בשפתו ומעצב את תרבותו העצמית, החומרית והרוחנית. התנועה הציונית באה להעניק מקלט בטוח לכל יהודי, שנרדף כיהודי או רוצה להיות יהודי, ואיננו בן דת אחרת. וזוהי ההגדרה הציונית ל“מיהו יהודי”. ההלכה לא שמרה על קיומו של העם היהודי; הוא נטש אותה בדורות האחרונים. הציונות היא שבאה לעשות ולהציל ולהגן ולקיים את העם היהודי, לאחר שנטש ברובו את מצוות ההלכה ואין הוא רוצה לחזור אל בין חומותיה הכובלות והמגבילות.

והנה באים החרדים הללו, שלא היו להם חלק ונחלה בכל המפעל ההיסטורי הזה, והם נועלים את שערי ארץ ישראל בפני אלה שהתנועה הציונית באה לפתוח להם שערים ולא לנעול. החרדים, שכבר מזמן בלעו לתוכם את הדתיים של המפד"ל ולא נודע כי באו אל קרבם, מנהלים נגדנו מלחמת אחים – מלחמת עצבים, מלחמת התשה וכרסום וסחף ושטיפת מוח ומחיקת זהותנו הלאומית וכבודנו כעם בארצו ובמדינתו.

הם מאיימים לשלול מאתנו את כל אלה בכוח ההלכה והפירוש הרבני החרדי שלה והשלטון הבלעדי על הגדרתנו היהודית הלאומית, שאנחנו, באיוולתנו ולאסוננו, הענקנו להם. בכוחה הם תובעים להיות הפוסקים היחידים מיהו יהודי ומיהו פסול חיתון ומהו העם היהודי ומי רשאי להירשם כיהודי ולהתחתן בארץ הזאת או לא להתחתן. בכוחה הם שוללים מאיתנו כמה מחירויות היסוד שלנו כבני העם היהודי.

הגיע הזמן שניפרד מעליהם. שיתנו לנו לחיות בארץ הזאת, שאין להם חלק ונחלה בהקמתה ובבניינה. שיהיו הם יהודים כשרים למהדרין, לפי ההלכה שהם יפרשו ושהם יפסקו בה, כמקובל בכל קהילות הגלות. שימשיכו לפסול אותנו לחיתון כאוות נפשם, ואנחנו נתחתן בינינו בנישואים אזרחיים, לפי אחת מזכויות היסוד המוענקות לכל אדם מלידה.

צריך לקבוע בחוק, שכל מי שהרבנות לא רוצה להשיא אותו, זכותו להינשא בארץ בנישואים אזרחיים. ומי שלא מכיר ביהודי אתיופיה או בעולי רוסיה, או ביהודים מהזרם הרפורמי בארצות-הברית, העולים לארץ על מנת לחיות בה כיהודים, כמוני וכמוך וכמו כולנו, מי שלא מכיר בכל אלה כיהודים לכל דבר, שלא יכיר. זו צריכה להיות הבעיה שלו. לא שלנו. שישאר לו לבד בינו לבין עצמו, בלעדינו. “ההגדרה הציונית” של “מי הוא יהודי” היא שצריכה לקבוע את הלאום בחוק מרשם התושבים ולהירשם גם בתעודת-הזהות, שהיא תעודת-הזהות הלאומית שלנו. לא רק האזרחית.

זה צריך להיות וזה יהיה. הולך וקרב היום שמלחמת האחים שהחרדים מנהלים נגדנו, כנ"ל, תחדל להיות חד-צדדית. לא באנו להקים את מדינת היהודים החופשית והעצמאית בארץ ישראל, כדי להיות אזרחים ממדרגה שניה בגטו יהודי גלותי נוסף.

7.1.87

---

הכיפה של צ'יץ'

מאת

חגי אשד

מה פתאום ללמוד תנ“ך בכיסוי ראש? ממתי התנ”ך שייך רק לדתיים, או לחרדים? האם אנחנו צרכים לחבוש כיפה (שחורה? סרוגה?) כדי שתהיה לנו תחושה מלאכותית וכפויה שהתנ“ך הוא של הדתיים ולא שלנו, שאנחנו זרים בביתנו ושבעצם אנחנו מתארחים בביתם של הדתיים, כאשר אנחנו מתוודעים אל גיבורי התנ”ך שלהם? צ’יץ' שכח, או אולי לא ידע, את ערכם של סמלים בחינוך, כאשר המליץ ללמוד תנ"ך בבתי-הספר בכיסוי ראש.

אחרי שהדתיים ניסו ליטול מאתנו את סעיף הלאום בתעודת-הזהות שלנו, הם רוצים ליטול מאתנו את תעודת-הזהות כולה. הכיפה הכפויה על ראש ילדנו תיטול מהם ומאתנו את התחושה שהתנ“ך הוא שלנו ולא רק שלהם. היה זה דוד בן-גוריון, שאמר לחברי “ועדת פיל” הבריטית בשנת 1937: “אני יכול לומר בשם העם היהודי שהתנ”ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה“. למה צריך לחבוש כיפה בשביל ללמוד את התנ”ך שאנחנו כתבנו?

התנ"ך הוא תעודת-הזהות הלאומית שלנו. זוהי יצירתנו הספרותית הלאומית, תיאור קורות העם בארצו, בשפתו העברית, תיאור נפתוליו עם עצמו, עם שכניו ועם אלוהיו שהוא בחר בהם ונטש אותם, פעם אחר פעם. צדיק באמונתו יחיה. וגם מי שאינו צדיק.

הדתיים מאמינים שאלוהים בחר בנו מכל העמים וציווה עלינו לקיים את כל מצוותיו. מי שאינו דתי יכול להאמין שהעם היהודי הוא שבחר את אלוהיו וקיים לעתים חלק ממצוותיו, לא את כולן, לא תמיד. לא רק את מצוותיו. התנ"ך מספק לנו תיאור מפורט ומתועד של כל חטאי העם הזה. התרפים הצלמים והבמות, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.

תמיד היה רוב ל“חילונים” בעם הזה. עוד בימי התנ“ך. הנביאים לא “נטפלו” סתם אל בני העם הזה. הם לא התביישו. הקריבו קורבנות לה' בהר-הבית ובו-זמנית הקריבו גם למולך בגיא בן-הינום. בירושלים, ליד הסינמטק. אין חטא שלא חטאו. אפשר להסמיק כשנזכרים בתיאורים המפורטים הללו. עם כל משכבי הבהמות למיניהן וכל היתר. זו לא המצאה פרוורטית של אחד המחזאים שלנו. כל זה כתוב בתנ”ך שהוא של כולנו ולא רק של הדתיים. סיפור מהחיים. ספור אמיתי. בזה כוחו וקסמו כל הדורות.

אפילו יעקב אבינו, אבי האומה, עקב (רימה בעברית פשוטה) את עשיו אחיו הבכור פעמיים – פעם לקח ממנו את הבכורה, פעם את הברכה – ואחר-כך הפך את שמו לישראל משום ששרה עם אלוהים בכבודו ובעצמו ויוכל לו. יעקב ידע מה בני ביתו מחזיקים ברשותם כשביקש מהם, אפילו מרחל אשתו האהובה, לסלק את התרפים שהיו להם, לפני פגישתו עם עשיו אחיו. כאלה היו אחינו, אנשים כמונו. לאוו דווקא דתיים. ובוודאי שלא חרדים.

הרבנות הראשית, מועצת גדולי התורה, מועצת חכמיה, הרב שך, הרבי מלובביץ' וכל היתר, לא היו עוברים היום בשתיקה על מעשים כאלה, אילו זה היה תלוי בהם. הם היו עוזבים את הקואליציה בגלל הרבה פחות מזה. עכשיו אין להם ברירה. זה כתוב בתנ"ך. הם צרכים לתרץ הכל. ספק רב אם היו רושמים את יעקב אבינו כיהודי במירשם התושבים ומתחתנים עם בניו ובנותיו. כמובן שלא ניכנס לפרטים כמו עם מי התחתן יעקב אבינו ואיזה מין גיור היה שם, אם בכלל.

שיסלח לנו צ’יץ', אבל מה לדתיים “השחורים” שלנו ולכל האנשים והנשים מהתנ“ך, שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו? פי כמה קל לנו יותר להזדהות איתם מאשר עם רבנים למיניהם, צדיקים גדולים שמינו את עצמם לנציגים ולמתווכים של גיבורי התנ”ך שלנו, הקטנים והגדולים, שסיפוריהם מרתקים אותנו עד היום בכוחם בחולשתם ובנפתוליהם הבלתי פוסקים עם עצמם ועם זולתם. אלה היו גברים. אלה היו נשים.

גיבורי התנ"ך לא נזקקו לכיפות שחורות ואפילו לא לכיפות סרוגות (אברהם שפירא שלנו, מהשטיחים, לא יחתן את בתו עם “כיפה סרוגה” ר"ל). הם היו אנשים כלבבנו, התהלכו על אותה קרקע ותחת אותם שמי חמסין ועופרת. דיברו איתנו אמת, בלי כחל ושרק, וגילו לנו בעברית חיה וציורית את כל חטאיהם, ומאבקיהם הקשים עם יצריהם הרעים וחולשותיהם, כמונו. שפכו את ליבם בפנינו על אהבותיהם וקנאותיהם. ולכן הם קרובים לליבינו.

איפה נוכל למצוא היום סיפורים כמו סיפורי הקנאה העמוקים כשאול, שרק בתנ"ך הם מתוארים כאילו התרחשו לנגד עינינו ובקרבנו? האנשים הללו התפארו בכך שהצליחו שוב ושוב להתגבר על עצמם. הם שבו והכו על חטא בגין מעידותיהם החוזרות ונשנות אל התאווה והחולשה.

יש לנו דוגמאות למכביר. די לנו באבותינו “היורדים”, שהבטיחו לנו שבניהם ובני בניהם יחזרו לארץ, אבל רק אחרי ש“יסתדרו” מבחינה כלכלית ורק אחרי שיהיו להם צרות מעמי הארצות ושליטיהם הרעים. לסופרי התנ“ך הם מסרו גירסה שונה במקצת. טענו שההיפך הוא הנכון, שאלוהים היה זה שהבטיח להם את כל הדברים האלו. לא הם שהבטיחו לנו. אבל זה רק עניין של תקשורת – מי מספר למי שהוא זה שנבחר ולא זה שבחר, מי הבטיח למי שהוא זה שיקיים את מה שהבטיח. זה לא חשוב. בסופו של דבר אנחנו הם אלה שצריכים להאמין לכל הסיפורים ואנחנו שצריכים לקיים את מה שהם הבטיחו לנו – שאנחנו נבטיח ונקיים. וכבר אמר בן-גוריון שהתנ”ך נכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה.

מי צריך לחבוש כיפה בשביל לקרוא ולהבין ולאהוב את כל הסיפורים המרתקים הללו ולהזדהות עם גיבוריהם? מי צריך להמאיס עלינו ועל בנינו את לימוד התנ"ך ולהפוך אותו לריטואל של כפיה דתית? בשביל זה אנחנו צריכים את צ’יץ' הליבראל ואת נתן וולך הסוציאליסט? נראה שהם החליטו להמאיס עלינו עוד יותר את הכניעה לכפיה הדתית, הגוזלת מאתנו לא רק את חירויות האזרח שלנו, אלא גם את גאוותנו העצמית ואת זהותנו הלאומית.

21.1.87

שער שלישי: מלחמות ושלום

מאת

חגי אשד

---

לטובת מי פועל גורם הזמן

מאת

חגי אשד

חלק לא מבוטל משיחותיהם של דיפלומאטים ומדינאים ישראלים ואמריקנים מוקדש לוויכוח על הערכות-מצב בנוגע להתפתחויות באזור. יתכן מאד שבוויכוח זה נעוץ שורש הוויכוחים במישור המעשי – על ניסוחי עמדות והצעות ועל השאלה איך להתקדם לקראת הסדר מדיני כזה או אחר של העימות הישראלי-ערבי.

הוויכוח במישור של הערכות-מצב מתמצה בשאלה: “לטובת מי פועל גורם הזמן?”. אמנם, קל להתחמק משאלה זו בתשובה שהזמן פועל לטובת מי שמיטיב לנצל אותו וכי כשלעצמו אין הוא משפיע לכאן או לכאן. אבל אין זו יותר מהתחמקות. כי בשאלה עצמה כלולות גם השאלות: מי מיטיב לנצל את גורם הזמן? ומה היה קורה אילו היו שני הצדדים עושים בגורם הזמן את השימוש האפשרי היעיל ביותר?

אין ספק שהמדיניות הישראלית מבוססת על הערכה, כי גורם הזמן פועל לטובתה ואף לטובת ארה“ב וכי הוא ימשיך לפעול לכיוון זה כל עוד יתקיימו שני תנאים: האחד – התעצמות ישראלית גוברת, המקטינה את הסיכוי של נצחון צבאי על ישראל ומגדילה את סכנות חידוש המלחמה נגד ישראל; והשני – התגברות התקווה הערבית להגיע לנצחון מדיני על ישראל על-ידי תקיעת טריז בינה לבין ארה”ב ועל-ידי בידודה של ישראל מידידותיה.

לפי הערכה ישראלית זאת חייב להישמר כל הזמן איזון עדין בין חיזוק האגרוף הישראלי לבין המשך קריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים. וכן חייב להישמר איזון בין נפנוף בשוט הישראלי לבין נפנוף בגזר האמריקני. אם תצליח הדיפלומאטיה האמריקנית לשמור על איזון עדין זה, כפי שהצליחה עד כה, מותר להניח כי תימשך המגמה הנוכחית של ההתפתחויות בעולם הערבי. מגמה זאת מתאפיינת על-ידי חיזוק גורמי המתינות והריסון והחלשת גורמי הקיצוניות וההרפתקנות.

בימים ובשבועות האחרונים מתחילה אפילו סוריה הפנאטית להראות סימנים של מתינות ושל רצון לא להישאר יוצאת דופן בקרב שכנותיה של ישראל. הסורים מתחילים לגשש את דרכם לעבר “הפתרון המדיני” של “החזרת השטחים הכבושים”. המאלף ביותר הוא שגישושים סוריים אלה נעשו בוושינגטון. מי היה מאמין בכך לפני זמן קצר בלבד? תמורה זאת המסתמנת במדיניות הסורית תבסס עוד יותר את נצחונו של המלך חוסיין על המחבלים ותטה עוד יותר את המאזן הערבי הכולל למתינות וריסון.

את ההכרזה על הקמת הפדראציה המשולשת – שהיתה מלווה בנימה קיצונית ובחזרה חלית על עקרונות חארטום – אפשר לראות כצ’ק דחוי שאין כוונה לפרוע אותו בעתיס הנראה לעין. מישאל-העם שנקבע ל-1 בספטמבר 1971 צריך להוות צעד ראשון בצעדים חוקתיים אחרים, אשר איש אינו יכול להתנבא מתי יסתיימו וכיצד. התוצאה המעשית היחידה של ההכרזה על הקמת הפדראציה היא במתן הארכת-זמן נוספת לממשלת מצרים להמשיך במאמצים לפתרון מדיני ולהאריך, למעשה, את הפסקת האש.

התגברות המתינות והריסון העצמי בעולם הערבי יכולה להיזקף, בלי ספק, לזכות המדיניות האמריקנית המשולבת והמאוזנת של נפנוף “שוט ישראלי וגזר אמריקני”. אל-אף הסתירה המהותית בין שני אלה (שהרי “השוט הישראלי” הוא מתוצרת ארה"ב בחלקו הגדול ואילו “הגזר האמריקני” שאותו חומדים המצרים, צומח בגבולות הבטחון של ישראל). עובדה היא, שעד כה הצליחו האמריקנים בכך והצלחה זאת נשענה בלי ספק על המדיניות הישראלית, שידעה אף היא למזג כל הזמן תקיפות עם גמישות. גם ישראל מעוניינת שקריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים תימשך, ובלבד שקריצות אלו לא יהיו תכופות מדי ולא יבואו על חשבון חיזוקה הבלתי-פוסק של ישראל, שהודות לו, נאלצים המצרים להזדקק לקריצות-העין האמריקניות.

יש יסוד להניח כי במדיניות האמריקנית מתרוצצות שתי אסכולות סותרות. מצד אחד קיימת, כנראה, האסכולה הגורסת כי הזמן אינו פועל לרעת ארה"ב בזירה המזרח-תיכונית וכי בשלב הנראה לעין יש להמשיך במדיניות של “איך להתקדם לקראת פתרון מדיני בלי להגיע אליו”; לעומת זאת, ניתן להבחין באסכולה מנוגדת השלטת, כנראה, במיניסטריון-החוץ האמריקני ואשר בה סכנות רבות לא רק לבטחונה של ישראל אלא גם לאינטרסים האמריקניים ולשלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

לפי אסכולה זאת פועלים האמריקנים בבהילות ובחיפזון, מתוך תחושה שנפתחה לפניהם בארצות ערב הזדמנות חד-פעמית חולפת, שיש למהר ולנצלה עד תום אף אם העניין כרוך בתשלום מחיר גבוה ביותר.

מכאן נובעת, כנראה, העובדה שהאמריקנים היו מוכנים לנטוש באופן פתאומי למדי את התנגדותם לפתיחת תעלת סואץ במסגרת הסכם חלקי. מכאן נבעה כנראה “עצת-אחיתופל” האמריקנית לשגריר יארינג “המסכן”, שרצה להשיג “במכה אחת” התחייבות ישראלית לנסיגה משארם א-שייך. לא פחות ולא יותר.

היתה זאת טעות מדהימה בתוכנה ובעיתוייה. משום שהיתה סתירה קוטבית בין שתי התכניות שבאו בעת ובעונה אחת – הצעת הסדר חלקי לפתיחת התעלה, מצד אחד, ודרישת יארינג לשלום באמצעות נסיגה טוטאלית, מצד שני. סתירה זאת ניתן לפרש בשתי צורות. האחת, כפשוטה, שהאמריקנים נחפזים כל כך עד שאין הם בוחלים בשום אמצעי היכול לקדם פתרון מדיני, לפני שתוחמץ ההזדמנות החד-פעמית. והשניה – שקיימת מעין “קנוניה מדומה” בין ישראל לבין ארה"ב, לפיה חותרות שתי המדינות להרוויח זמן, תוך חלוקת עבודה בלתי-מתואמת, שעולה בקנה אחד למעשה. יתכן מאד, שבלי להודות בכך מסכימים גם האמריקנים כי אסור להיחפז יתר על המידה ולפי שעה יש “להתקדם בלי להגיע”, כדי לאפשר לתהליך הגברת המתינות והריסון והריאליזם בעולם הערבי להגיע לבשלות רבה יותר.

4.4.71

---

דרוש פיחות נוסף בהחלטת 242

מאת

חגי אשד

דומה כי הגיעה השעה לבחון מחדש את עמדותיה המוצהרות של ישראל ביחס לתפקידו של האו"ם בסכסוך הישראלי ערבי ובמיוחד – ביחס לתוקפה של החלטת מועצת הבטחון

1. דומה כי כדאי שדוברי ישראל יאמרו בפה מלא שעל האו"ם למשוך את ידיו מטיפול בסכסוך, משום שהוא רק מפריע לפתרונו ומעכב כל התקדמות לקראת פתרון.

על החלטה 242 צריך לומר את האמת כפשוטה. היתה זו החלטה, אשר נשאה אופי מבצעי מיידי. היא התקבלה בנובמבר 1967 והתיחסה למצב שנוצר זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים, כאשר הפסקת האש היתה בתוקפה. היא היתה בשעתו דחופה וקראה למזכיר האו"ם לשלוח מיד שליח מיוחד לאזור, כדי שיוכל להתחיל שיחות בין הצדדים על מנת לכונן שלום ביניהם.

הדחיפות המבצעית הזו לא נשאה פירות. הערבים סרבו לשאת ולתת עם ישראל במישרין או בעקיפין. מאז ועד היום נערכו כמה מלחמות נוספות בין ישראל לבין שכנותיה ביוזמתן, תוך הפרת הפסקת האש. היתה מלחמת ההתשה המצרית, שעלתה לישראל בקורבנות רבים בנפש וברכוש. נערכה ועדיין נמשכת בחלקה מלחמת חבלה וטרור מבסיסים במדינות ערב ובמימונן, המטילה אף היא על ישראל מס דמים ועול כספי לא מבוטל. עקב המשך מעשי האיבה הערבית נאלצה ישראל להגדיל פי כמה וכמה את הוצאות הבטחון שלה, המטילות על אזרחי ישראל נטל כבד של מסים ושרות צבאי ממושך בסדיר ובמילואים. נשאלת השאלה הפשוטה – מדוע חייבת ישראל לזלזל בכל הקורבנות הללו ואיזו זכות יש למדינות אחרות לחייבה לזלזול כזה בדם ובקורבנות של אזרחיה. והרי לא כך קרה בעבר.

מלחמת העצמאות, אשר נפתחה ביוזמת הערבים, ביטלה את תוקפה של החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית. הערבים מחו בדם את גבולות החלוקה והסכימו ב-1949 על קווי שביתת נשק, תוך קביעה ברורה על-פי דרישתם, שאין אלה גבולות סופיים. מלחמת ששת הימים, שנפתחה אף היא ביוזמת הערבים, מחתה בדם את קווי שביתת הנשק והחליפה אותם בקווי הפסקת האש של ה-12 ביוני 1967, בהסכמת מדינות ערב.

ישראל הטיבה לעשות כאשר קיבלה בזמנו את החלטת מועצת הבטחון 242 כיסוד למשא-ומתן על הסכם שלום. ישראל הטיבה לעשות גם כאשר הסכימה לחידוש הפסקת האש באוגוסט 1970. אך מאז חלו שינויים רבים במצב ביוזמת הערבים וביוזמת רוב המדינות החברות באו"ם ובמועצת הבטחון. לא ביוזמת ישראל.

שינוי אחד במצב נוצר על-ידי השגריר גונאר יארינג בתזכירו מפברואר 1971. הוא מצא לנכון לשנות את החלטת 242 ולפרט את גבולות הנסיגה הישראלית מסיני, אשר לא פורטו באותה החלטה. שינוי דומה חל במצב על-ידי הבריטים בתכנית הארוגייט מנובמבר 1970, אשר רק באחרונה נתבשרנו מחדש מפי השר הבריטי לורד באלניל, כי היא משקפת את עמדת ממשלתו לגבי החלטה 242. והצהרה מחייבת דומה ניתנה מפי הנציג הבריטי במועצת הבטחון. ובכן – הבריטים מוסמכים יותר מאתנו לקבוע את עמדת ממשלת בריטניה ואם ממשלה זאת חדלה מתמיכתה בהחלטה 242, שהיא עצמה השתתפה בניסוחה, אין לנו אלא לכבד את רצונה ולרשום לפנינו כי מבחינת בריטניה החלטה 242, כפי שהיא וכפי שאנו קיבלנו אותה, אינה קיימת עוד.

אך לא רק הבריטים, רוב המדינות החברות באו"ם אימצו את תזכיר יארינג מפברואר 1971 ואף הן הסירו בכך את תמיכתן בהחלטה המקורית של 242. הצטרפו לכך רוב המדינות החברות במועצת הבטחון, אשר אף הן קראו לאמץ את התזכיר המבטל את החלטה 242. ונשאלת השאלה – מדוע לא תקבל ישראל את עמדתן העקרונית של כל המדינות הללו ותודיע אף היא בעקבותיהן, כי החלטה 242 חדלה להיות “מטבע עובר לסוחר”, או לפחות כי חל פיחות בערך ההחלטה, עד כדי כך שאין טעם להשתמש בה בעיסקות חליפין מדיניות.

עמדתה העקרונית של ממשלת בריטניה נכונה ביסודה. על-פי הערכתה התיישנה החלטה 242 מנובמבר 1967 והפכה חסרת-ערך. ומאחר והחלטה זאת אינה יכולה להועיל בקידום השלום באזור, אין צורך לשמר אותה באורח מלאכותי וכל מדינה רשאית להציע הצעות אחרות, המקדמות את האינטרסים של כל אחת מהן, לפי ראות עיניה. האינטרס הבריטי, לדעת ממשלת בריטניה, הוא לחזר אחרי הערבים – תוך התחרות בצרפת ובארה“ב – כדי להבטיח את זרימת הנפט ואת הפקדונות הערביים לבנקים של ה”סיטי" ואת חלקה של בריטניה בשוק הערבי. כדי להבטיח אינטרסים אלה פירסמו הבריטים את “תכנית הארוגייט”, שהקשר בינה לבין קידום השלום באזור הוא הקשר בין המחסינים של היום לבין השלג דאשתקד. שיקולים דומים מנחים את עמדתן של רוב המדינות החברות באו"ם, אשר ניערו את חוצנן מהחלטה 242, המקורית. גם ישראל צריכה ללכת בעקבותיהן ולפעול אף היא על-פי האינטרסים הנוכחיים שלה. והאינטרסים של ישראל כיום הם להבטיח את גבולותיה וחיי אזרחיה, לחסוך בדם ולשכנע את הערבים כי ייכשלו בכל נסיונותיהם להפעיל לחץ בין-לאומי על ישראל וכי בסופו של דבר לא יהיה להם מנוס מלשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום.

כדי לדרבן את הערבים לשאת ולתת עם ישראל היא חייבת להבהיר להם, כי נקודת המוצא לכל משא ומתן בינם לבין ישראל תהיה נעוצה בעתיד ולא בעבר. נקודת המוצא לכל משא ומתן תהיה נעוצה בהכרח במצב שיהיה קיים באותו זמן בו יסכימו הערבים לפתוח במשא ומתן כזה. על פי הכלל – כל הקודם זוכה. לא יכול להיות דירבון טוב יותר למשא-ומתן מאשר עמדה כזאת. והיפוכו של דבר היא כל הבטחה כי משא ומתן בעתיד – ולו גם עתיד רחוק ביותר – תהיה נעוצה בנקודת זמן קפואה בעבר וכי זכויותיהם לפי החלטה 242 מובטחות להם בכל מקרה. אם יגיע לכאן מזכיר או“ם ד”ר קורט ואלדהיים, יהיה טעם להסביר לו את תפקידו השלילי של האו"ם, המפריע לקידום השלום באזור. כדאי להבהיר לו שהערבים הם-הם החייבים להיות מעוניינים בשימור החלטה 242 המקורית בעוד שמבחינתה של ישראל ההחלטה היא מיושנת ולא-רלוונטית.

כדאי לזכור, כי החלטה 242 התיישנה מבחינה נוספת. ההחלטה קבעה בזמנו את העיקרון שכיבוש צבאי כשלעצמו אינו יכול להקנות זכות על שטחים כבושים. אך עקרון זה אינו רלוונטי לגבי המציאות הקיימת, מאחר שמאז ועד עתה חלפו שש שנים, אשר במהלכן קרו דברים רבים נוסף לכיבוש הצבאי של יוני 1967. מאז ועד היום התחוללו מלחמות נוספות, ומרוצי חימוש נוספים, אשר יצרו צרכים הגנתיים חדשים. מאז השקיעה ישראל בשטחים ובתושביהם השקעות כספיות רבות ואף חידשה והחייתה את הקשר הרגשי הקולקטיבי שלה, אשר היה רדום קודם לכן, עם השטחים הללו, שהם מולדתה ההיסטורית. אילו היו הערבים מסכימים לפעול על-פי החלטה 242 מייד עם קבלתה, לא היו מתרחשים כל התהליכים שהתרחשו מאז. בנובמבר 1967 היה אולי מקום לדבר על קשר של כיבוש צבאי בלבד בין ישראל לשטחים, שהרי ישראל הגיעה אליהם רק על-ידי כיבוש צבאי שנכפה עליה. ואילו עתה – נדחק לצדדים זכר הכיבוש הצבאי כשלעצמו ותפסו מקום במציאות ובתודעה זיקות אחרות לגמרי, שאינן מוזכרות כלל בהחלטה 242. גם מבחינה זאת התיישנה ההחלטה ואיבדה את זיקתה למציאות.

ישראל חייבת להמשיך בפעולותיה המתוכננות והמוגבלות בהתאם להחלטות הממשלה, הן לגבי השטחים והן לגבי תושביהם הערבים. וכאשר יחליטו הערבים אי-פעם לשאת ולתת עם ישראל הם יצטרכו לקחת בחשבון את כל התוצאות של דחיית החלטתם זו, ואת כל העובדות שייווצרו עד אז.

27.7.73

---

הנצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים

מאת

חגי אשד

מה היה קורה, אילו היתה מלחמת יום-הכיפורים מסתיימת בקילומטר ה-101 מתל-אביב, בפיתחת רפיח, או במחסום ארז מדרום, ובקיבוץ עין-גב או בדגניות מצפון? מה היה קורה אילו צה“ל נאלץ היה לסגת כתוצאה מלחץ של טורי השריון המצריים והסוריים ובולם אותם על אדמת ישראל ולא על אדמת מצרים וסוריה, ואילו “תפסה” הפסקת-האש מטעם האו”ם והמעצמות הגדולות את צה“ל במצב זה, ולא במצב שבו הוא היה? ומה היה קורה אילו היו המטוסים והטילים של המצרים והסורים פוגעים במרכזי הערים הגדולות וגורמים לאלפי אבידות בנפש, להרס אלפי בתי-מגורים ורק אחרי כל אלה היו צבאות האויב נעצרים, כאמור, על-ידי מאמץ בלימה נואש והירואי של צה”ל?

כל זה יכול היה לקרות. כך קרה לאומות אחרות שהופתעו, או שלא התכוננו למלחמה די-הצורך. דברים כאלה ודומיהם קרו במלחמת-העולם השניה לבריטים ולרוסים ואף לישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העצמאות. הם לא קרו לישראל הפעם. להיפך – קרו למדינות ערב השכנות בכל מלחמותיהן נגד ישראל וגם במלחמת יום-הכיפורים, שנסתיימה בקילומטר ה-101 מקהיר, בלב אדמת מצרים, ובקילומטר ה-43 מדמשק, ובתוצאות מדיניות, שיש בהן משום ויתור ערבי מרחיק-לכת על העמדות הערביות הקודמות, כפי שיוסבר להלן.

ואף-על-פי-כן, אילו היה מבקר בישראל שלאחר מלחמת יום-הכיפורים אורח מכוכב-לכת אחר, יתכן מאד שהרושם שלו היה שהמלחמה הסתיימה לא כפי שהסתיימה אלא בתוצאות צבאיות ומדיניות הפוכות. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו אך היו הישראלים מכנים מלחמה שהיתה מסתיימת ברפיח או במחסום ארז, אם הם מגדירים כ“מחדל” את המלחמה שהסתיימה בנצחון צבאי ומדיני מכריע ואינם חדלים לקונן עליה, בעוד שהבריטים למשל הפכו לאפוס של גבורה את האקט של הבריחה בעור שיניהם, לאחר מפלה צבאית מבישה בדנקירק, בתחילת מלחמת-העולם השניה.

האורח מכוכב-לכת אחר היה מגיע ודאי למסקנה שמצב-הרוח בישראל בשנים 1973- 1974 דומה יותר למצב-הרוח שהיה בצרפת בשנת 1940, או אפילו בארץ ישראל של השנים 1947- 1949, אף כי המצב בפועל היה ההיפך הגמור.

אורח זה היה שואל את עצמו אם אין סכנה שהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל יהפך לתבוסה מדינית ואולי גם צבאית בגלל המנצחים, המתעקשים להגדיר את נצחונם כאסון ומעודדים את אויביהם להתגרות בהם מחדש ולהציב לעצמם מטרות שלא היה עולה על דעתם לקוות להשיגן, לולא היו הישראלים המנצחים מתנהגים כמנוצחים.

האורח היה מוסיף ושואל מדוע מתנהגים הישראלים כך, והיה משיב, שאולי זה משום שהם מעריכים את המלחמה לא על-פי תוצאותיה אלא על-פי ההערכות והציפיות שקדמו לה ואשר לא כולן עמדו במבחן, אולי זה משום שהם מחטטים יותר מדי בעבר במקום לחשוב יותר על העתיד, ואולי זה משום שבכל כשלון צבאי, ולו גם חלקי ביותר, ולו גם כשלון שנהפך להצלחה ולנצחון, יש כאב ותחושת השפלה, וספק מנקר בלב אם לא היה אפשר להקטין את מספר הקרבנות ואם הקרבן המוכר והיקר לך לא היה בין הנותרים בחיים לולא הכשלון הצבאי.

בקצרה, האורח היה מגיע למסקנה, שהישראלים של שנת 1973- 1974 אינם הבריטים והרוסים, ושישראל אינה כרוב העמים, שיש להם עבר ממלכתי וצבאי בן מאות שנים. האורח היה מגיע למסקנה שכמו בכדורגל, גם במלחמות-של-ממש “אין הישראלים מסוגלים ליחס-ספורטיבי” – מאופק ושקול – כלפי הפסדים. שהם מפסידים גרועים" אם לתרגם מילולית את הביטוי האנגלי השגור.

מותר לנו לנחש שאילו יכולים היינו לעלעל בספרי ההיסטוריה שייכתבו על ימינו אלה, היינו רואים שמלחמת יום-הכיפורים מתוארת כנצחון ישראלי גדול אחרי מלחמה קשה וממושכת, שנפתחה במלחמת-ששת-הימים, נמשכה במלחמת-ההתשה, ההסתננות, החבלה והטרור בגבולות ישראל ומחוצה לה ונסתיימה במלחמת יום הכיפורים. תיאור זה יהיה נכון אם יאמר בהמשכו כי פירות הנצחון בוזבזו באשמת הישראלים, בלי כל סיבה אובייקטיבית או כורח חיצוני בלתי-נמנע. גם אם ייהפך הנצחון למפלה, חלילה, לא יהיה בכך כדי לבטל רטרואקטיבית את מה שקרה במציאות קודם-לכן, אלא רק כדי לקלקל אותו.

יש לתאר את המלחמה שהחלה ב-5 ליוני 1967 והסתיימה ב-24 באוקטובר 1973 כך: מה שישראל לא הצליחה להשיג במלחמת ששת הימים, היא השיגה כתוצאה ממלחמת יום-הכיפורים, והוא שבירת הקיפאון המדיני והתקדמות לקראת שלום על-פי תנאיה של ישראל ובניגוד לתנאים הערביים הקודמים.

במלחמת-ששת-הימים, שהיתה קרב הפתעה יזום בידי ישראל לאחר איום מצרי, ישראל נחלה נצחון מוחץ, צבאי וגאוגרפי. נצחון זה לא יצר מצב של הכרעה מדינית משום שלא אילץ את מדינות ערב לקבל את ההצעה הישראלית לסיום המלחמה. המלחמה נפסקה בלי להסתיים, התחדשה ונמשכה בצורות שונות לאחר שהערבים דחו את הצעת ישראל לפתוח איתה במשא-ומתן – בלי תנאים מוקדמים ובלי התחייבויות מוקדמות – על הסכם-שלום שלפיו יסוגו הישראלים לגבולות חדשים, ויחזירו למדינות ערב חלקים ניכרים מהשטחים שאיבדו במלחמה. המשא-ומתן הזה לא נפתח משום שהערבים עמדו בתוקף על נסיגת ישראל טוטאלית לגבולות 4 ביוני 1967, כתנאי מוקדם, כלומר, שישראל תתחייב קודם-כל ומראש על נסיגה כזאת, ורק אחר-כך יתנהל משא-ומתן על לוח זמנים לביצוע הנסיגה ועל סידורי בטחון שלא יכללו בהם שינויי גבול, ושינקטו לפי ההסכם רק לאחר הנסיגה הישראלית, או לפחות לאחר ההתחייבות העקרונית לנסיגה כזאת.

מצד הערבים היתה זאת עמדת מינימום התחלתית; במשך הזמן נוספה לה תביעה בלתי-מוגדרת של “החזרת זכויות הפלשתינאים”, שפירושה נסיגה נוספת לגבולות החלוקה משנת 1947 או פשרה בין שתי מפות ישנות שחלפו מן העולם. היתה זאת שוב עמדת מינימום ערבית, משום שהיו וקיימות תביעות ערביות קיצוניות יותר, השוללות כל משא-ומתן וכל הסכם עם ישראל גם לאחר שתתקבל התחייבות מוקדמת לנסיגה טוטאלית. בעמדה זו, לפיה נסיגה טוטאלית היא תנאי מוקדם למשא-ומתן כלשהו, תמכו רוב מדינות העולם. לא רק הסובייטים והמדינות הבלתי-מזדהות אלא גם האמריקנים, “בתכנית רוג’רס” מדצמבר 1969, שדרשה מישראל התחייבות מוקדמת לנסיגה מכל שטח סיני כתנאי מוקדם למשא-ומתן על הסכם שלום עם מצרים.

זה היה שורש הקיפאון המדיני שנמשך עד מלחמת יום-הכיפורים, ומנע כל משא-ומתן והסכם, מלבד הסכמי הפסקת-אש, והביא – במשך הזמן – לבידוד גובר של ישראל בעולם ולהתנכרות מדינית כלפיה, שהתבטאה בניתוק-יחסים ובהזדהויות עם הפירוש הערבי להחלטת מועצת הבטחון 242 בדבר נסיגה טוטאלית, “מכל השטחים”. על כל אלה נוסף “נשק הנפט”, שהופעל לפני מלחמת יום-הכיפורים ובמהלכה, ואשר איים על ישראל בצורה מעשית יותר של בידודה המדיני, ככל שנמשכה הלוחמה הערבית הפעילה נגד ישראל בטרור ובחבלה.

הקיפאון המדיני והבדידות המדינית הגוברת השתנו כליל אחרי מלחמת יום-הכיפורים, כתוצאה ישירה מהמצב הצבאי שבא בעקבותיה. מצב של איום מיידי בהכרעה מצד ישראל, שהתבטא בחציית התעלה ובהתקדמות צה“ל לעבר קהיר, שהצבא המצרי לא יכול היה לבלום אותה, ונשיא מצרים נאלץ בגללה לפנות בפעם הראשונה בקריאת “הצילו” לא רק לאו”ם ולברית-המועצות אלא גם לארצות-הברית. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים נאלץ נשיא מצרים לקבל תכתיב אמריקני ששיקף את תביעת היסוד הישראלית, וגם הסובייטים נאלצו לקבלו כדי להציל את הצבא המצרי מידי צה"ל המתקדם לעבר קהיר.

בתכתיב זה בא לידי בטוי ההבדל המכריע בין החלטת מועצת הבטחון 338 ובין ההחלטה 242. היה זה הישגו של שר החוץ האמריקני ד“ר הנרי קיסינג’ר, בביקורו במוסקווה בין 19 ל-22 באוקטובר. הוא הגיע לכך בכוח אוגדות צה”ל שחנו ממערב לתעלה ובעזרת “רכבת האוויר” האמריקנית שאיפשרה זאת. היה זאת ברית אמריקנית-ישראלית מובהקת. התערובת של חולשה וכוח, של טעויות בהערכה וכשלונות בביצוע, פינתה מקום להתגברות מדינית וצבאית מזהירה על כשלונות העבר וטעויותיו; נוצרה “סיטואציה של תכתיב אמריקני-ישראלי לסובייטים ולמצרים”, ופריה היה ההסכם האמריקני-סובייטי שהושג במוסקווה ושהביא להחלטה 338 ולכינון ועידת השלום בז’נווה, לפי תנאים אשר הערבים והסובייטים לא הסכימו להם לפני כן מעולם. הטעויות הישראליות בניצול ההצלחה של ועידת ז’נווה אינן גורעות מערכה כהישג של הכרעה צבאית-מדינית שלא היה כמותו לפני-כן ואשר עדיין לא מוצו כל היתרונות הגלומים בו גם לעתיד.

מהו ההבדל המהותי בין שתי ההחלטות המפורסמות של מועצת הבטחון? החלטה 242 לא חייבה את ישראל לבצע שום דבר שהיא לא תסכים לו, ולא חייבה את הערבים לפתוח במשא-ומתן עם ישראל על הסכם כזה. החלק האופרטיבי שלה קבע רק שעל מזכיר האו"ם לשלוח לאיזור נציג שתפקידו “לקדם הסכם” בין הצדדים. ומה יקרה אם לא יושג הסכם? שום דבר. ומה יקרה אם יסרבו הערבים לשאת ולתת עם ישראל? שום דבר. כלומר – ההחלטה לא חייבה את ישראל ואת הערבים למשא-ומתן לקראת הסכם, ואף לא לביצוע הסכם. כך נולד הקיפאון המדיני, שלא הועיל לישראל משום שלא היה מבוסס על הכרעה צבאית העשויה להפסיק את הלוחמה הערבית, וזו אמנם נמשכה, בצורות שונות, כמעט בלי הרף.

החלטה 338 חייבה את ישראל ואת מדינות ערב לבצע את הסכם השלום שיושג במשא-ומתן ביניהן בוועידת שלום בז’נווה. בצדק טען אחר-כך הנשיא ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה מאיר, כי בכך השיגו ישראל וארצות-הברית את הדבר ששאפו להשיגו 25 שנה. במידה רבה של צדק טען קיסינג’ר מיד אחר-כך שההחלטה אשר נפלה במוסקווה היתה הזדמנות שאסור להחמיצה, ומשום כך לא דחה אותה עד להתייעצות עם ישראל. קיסינג’ר הוסיף גם תירוץ טכני, שמכשיר הקשר שלו, שבו דיווח לוושינגטון על שיחותיו, חדל לפעול דווקא בשש השעות שבהן נפלה ההכרעה במוסקווה וממילא לא יכול היה להתקשר עם ירושלים. גם אם יש בכך פגם אסתטי וגם אם יש מקום לדרוש ש“הסכם בלי התייעצות מוקדמת עם ישראל עד לרגע האחרון” לא יהיה תקדים, אין בכך כדי לגרוע מערכו של ההסכם שהושג במוסקווה.

למעשה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים ואולי מתחילת הסכסוך בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, החל תהליך של “משא-ומתן פתוח”. בלי התחייבויות מוקדמות ובלי תנאים מוקדמים, שנקודת-המוצא שלו איננה הסוף, כפי שדרשו הערבים, הסובייטים והאמריקנים, אלא ההתחלה, כלומר, המשא ומתן איננו מתחיל בגבולות הסופיים ובתנאים הסופיים של הסכם השלום אלא הוא מתקדם, שלב אחרי שלב, וכל שלב נוסף נפתח לאחר השלב הקודם, מושפע מאופיו של השלב הקודם ומדרכי כיבודו, בדיוק כפי שדרשה ישראל כל השנים ובניגוד למה שדרשו הערבים כל השנים.

אין זאת רק שאלה של יוקרה. יש כאן תהליך פסיכולוגי ופוליטי של משא-ומתן ושל הסכמים חלקיים, שממשלת מצרים מוכרחה להצדיקו בפני עמה ובפני עמי-ערב האחרים ואשר יש לה אינטרס בקיומו, בהמשכו ובמשיכת מדינות ערביות אחרות – ובראשן סוריה – לתוכו. קפיצה ודאית לתוך עידן השלום אין בתהליך זה, כשם שלא היתה אפשרית גם אילו היה הסכם שלום נחתם מיד. אבל תהליך זה נעשה אפשרי בגלל תוצאותיה הצבאיות של מלחמת יום-הכיפורים, והוא הסיכוי והפתח הראשונים להתקדמות לקראת הרפיית הלוחמה, ומעבר הדרגתי למצב של אי-לוחמה ואולי גם של שלום.

השיטה של “משא ומתן פתוח”, שלב אחרי שלב, מעניקה לישראל את כוח-המיקוח הגדול ביותר ומאפשרת לה לקבל את התמורה הרבה ביותר בעד כל וויתור. גם ארצות-הברית מעוניינת שישראל תקבל במהלך המו"מ תמורה טובה ככל האפשר ושיתגבשו יחסים של “תן וקח” בין הצדדים, משום שאם לא יתגבשו יחסים הדדיים כאלה לא תושג המטרה האמריקנית, שהיא הרפיית המתיחות הישראלית-ערבית. שהרי באמצעות מתיחות זאת מגבירה ברית-המועצות את חדירתה והתבססותה הצבאית והמדינית במזרח התיכון. לכן מופרז מאוד החשש שארצות-הברית מעוניינת לסייע למצרים לאלץ את ישראל לנסיגה טוטאלית בלי להרגיל את המצרים למחשבה שעליהם לתת לישראל ולא רק לקבל ממנה חזרה את פיסות הקרקע שהצליחה לכבוש. סביר יותר להניח שהאמריקנים מעוניינים בקיום התהליך ובזירוזו, אך לא יביאו לביטולו על-ידי תאוצה מופרזת. על ההתקדמות להיות הדרגתית, ועל תודעת הציבור – הן בישראל והן במדינות ערב, לעכל היטב את כל שלביה – אחרת לא ישיג התרגיל את מטרתו העיקרית. על כן, על האמריקנים להבטיח בלי הרף לא רק גמישות ישראלית שתספיק כדי למנוע את הקיפאון אלא גם עוצמה ישראלית צבאית שתספיק כדי להרתיע את הערבים מקטיעת התהליך ומפניה מחודשת לדרך המלחמה.

את תוצאות מלחמת יום-הכיפורים אפשר למדוד לא רק על-פי ההבדל שבין החלטת מועצת-הבטחון 338 ובין החלטה 242 וביתרון היסודי שיש לישראל בהחלטה 338 לעומת ההחלטה הקודמת. אפשר למדוד את הנצחון הישראלי גם לפי שינוי שחל בעמדת מצרים, ואשר התבטא בשתי ההופעות של הנשיא סאדאת, האחת בפני מועצת העם המצרית ב-16 באוקטובר 1973 והשניה במסיבת-עיתונאים ב-31 באוקטובר 1973. בהופעה הראשונה אמר סאדאת, שראה עצמו מנצח: “אנחנו נסכים להפסקת אש על בסיס נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים מכל האדמות הכבושות, אל הקווים שמלפני ה-5 ביוני 1967, וזאת תחת פיקוח בין-לאומי. עם השלמת הנסיגה מול האדמות הללו נהיה מוכנים להשתתף מיד בוועידת שלום בין לאומית באו”ם".

אחרי כמה ימים נאלץ הנשיא סאדאת לבקש הפסקת-אש בלי שום תנאים מוקדמים, לפיה הכוחות של שני הצדדים נשארו במקומותיהם, והתחייב להסכים לוועידת שלום בז’נווה לפני כל התחייבות ישראלית על נסיגה לגבולות כלשהם. סאדאת ויתר איפוא על תנאיו להפסקת-אש, כיוון שהתברר לו כי צה“ל מתקדם במלוא הכוח לעבר קהיר ועומד לכתר את הארמיה השלישית, פאר הצבא המצרי שלא היה בכוחו לעצור את צה”ל. כך הסבירו לו גם הסובייטים. היה זה אקט של הצמדת קנה-אקדח ישראלי לרקה המצרית. המצרים פנו אל האמריקנים בקריאת “הצילו”, שיעצרו את ישראל מללחוץ על ההדק, ואלה אילצו את הסובייטים להצטרף אליהם בקבלת דרישות-היסוד הישראליות למשא-ומתן בלי התחייבות לנסיגה טוטאלית. כך הסתיימה מלחמת יום-הכיפורים בהכרעה צבאית ישראלית שלא היתה כמוה בכל המלחמות הקודמות, והמצרים קיבלו את התכתיב האמריקני-סובייטי-ישראלי בכוח פריצת צה"ל למערב התעלה.

צה"ל ניצל את המשך הירי מצד מצרים כדי להמשיך בתנופת התקדמותו עד שהושלמו כיתור הארמיה השלישית וניתוק הציר סואץ-קהיר. בכך הופרה למעשה הבטחת האמריקנים לסובייטים, שניתנה במוסקווה כמה ימים קודם לכן וקיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון, ואשר מטרתה היתה למנוע את כיתור הארמיה השלישית ואת השמדתה.

האמריקנים הבטיחו לעצור את המשך התקדמות צה"ל ולמנוע את כיתור הארמיה השלישית והשמדתה תמורת הסכמת הסובייטים לוויתור על הדרישה שנמשכה שש שנים רצופות להתחייבות ישראלית לנסיגה טוטאלית והתניית כל משא-ומתן בהתחייבות מוקדמת כזאת. הבטחה אמריקנית זו קיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון לאחר שגם ישראל הביעה את הסכמתה לכך. הסובייטים ראו את עצמם מרומים על-ידי האמריקנים, והישראלים. הם טענו כי המשך הירי הסטאטי מצד המצרים, שאפשר היה להשיב עליו בחילופי אש, אינו דומה להמשך התקדמות הצבא בשטח להשגת מטרה צבאית אשר לשם מניעתה הסכימו הסובייטים והמצרים להפסיק את האש ולוותר על תנאיהם המוקדמים.

זה היה הרקע לוויכוח האמריקני-ישראלי בעניין הסרת הכיתור מעל הארמיה השלישית. על-פי פשרה שהושגה, לא הוסר הכיתור, אך ישראל נתנה רשות להעביר שיירות אספקה תחת פיקוח ישראלי ותמורת הבטחות מצריות – לשחרר שבויים ולהסיר את הסגר הימי בבאב-אל-מנדב שבדרום ים-סוף. זה היה הרקע לעימות הצבאי “על הסף” בין ארצות-הברית וברית-המועצות, שבו איימו הסובייטים בהתערבות צבאית לשם הגשת סיוע לארמיה השלישית המכותרת, והאמריקנים הכריזו על כוננות צבאית עליונה כדי למנוע התערבות כזאת ולהגן בכך על ההישג הצבאי הישראלי. פעולותיה של ישראל בין 22 ל-24 באוקטובר היו מוצדקות. אבל יש לזכור את הרקע הבין-לאומי המתוח לוויכוח האמריקני-ישראלי, שהסתיים בפשרה אשר סיפקה את עיקר הדרישות הישראליות ולא החלישה את כוח המיקוח שלה כלפי מצרים. כך הושגה סדרת הסכמים של הפסקת-אש והפרדת-כוחות, ותוך כדי כך התכנסה ועידת שלום בז’נווה. כל אחד מהשלבים הללו במשא-והמתן הפתוח היה רצוף מיקוח ישראלי נוקשה, וניצול הקלפים הצבאיים והמדיניים שהשיגה ישראל במלחמת יום-הכיפורים. כך מולאו כמה דרישות ישראליות כגון שחרור השבויים במצריים, הסרת ההסגר הימי בבאב-אל-מנדב והבטחה לא לחדשו, דילול משמעותי של הכוחות המצריים ממזרח לתעלה והבטחה להתיר מעבר מטענים ישראליים בתעלת סואץ מיד לאחר פתיחתה, כחלק מהסכם הפרדת הכוחות.

ועידת השלום בז’נווה כונסה ונערכה בהרכב הבין-לאומי הנוח ביותר לישראל. הורחקו ממנה גורמים עוינים המהווים רוב יציב נגדה במסגרת האו“ם – הכולל את המדינות הבלתי-מזדהות ומדינות אירופה המערבית; צרפת, בריטניה, יוגוסלביה וגיניאה נעדרו מז’נווה. נוסף על כך ניתנה לוועידה גושפנקה יחסית של האו”ם. לא רק נעדר ממנה רוב אנטי-ישראלי יציב, אלא גם נקבע שהחלטותיה יתקבלו לא על-פי הצבעת רוב, כמו בכל אגפי האו"ם, אלא בקונצנסוס, כלומר בהסכמה כללית.

לקראת הועידה ובמהלכה חל שינוי לטובה בסגנון היחסים בין ברית-המועצות וישראל. ביטוי לכך היה בעצם הפגישה בין שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שהיה אחד מיושבי-הראש של הועידה, ובין שר החוץ הישראלי אבא אבן, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, בסגנון הדברים שנאמרו בפגישה זאת, וכן בנאום הפתיחה של גרומיקו במליאת הוועידה, שהיה מתון יחסית לעומת ההתבטאויות הסובייטיות לפני הוועידה ואחריה. את הסחף שחל אחרי הוועידה אפשר לזקוף בעיקר לחובת ארצות-הברית ובמעט לחובת ישראל, ששתיהן לא גמלו כראוי לסובייטים על מחוות המתינות היחסית. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר היה סוליסט במשא-והמתן על הסכם ההפרדה בין מצרים וישראל, מעמדה של ברית-המועצות במזרח התיכון נחלש והיא לא קיבלה תמורה הולמת. ישראל לא יכלה לחרוג מן המסגרת שקבעו האמריקנים. יתר על כן – המצרים לא היו מעוניינים לשתף את הסובייטים בחתימה על הסכם הפרדת-הכוחות, ועמדו על כך שהחתימה תיעשה לא בז’נווה אלא בירושלים, באסואן ובקילומטר ה-101. כתוצאה מכך הקשיחו הסובייטים את יחסם כלפי המאמץ האמריקני לקידום הסכמים בין ישראל ובין מדינות ערב ואף כלפי ישראל.

יתכן שמשגה זה יתוקן לגבי הסכם-ההפרדה עם סוריה, ויתכן שהמחיר שידרשו הסובייטים תמורת שיתופם בהכנת ההסכם יהיה גדול מדי. מכל מקום משגה זה אינו מפחית את התועלת הפוטנציאלית של ועידת ז’נווה גם בתחום שיפור היחסים בין ברית-המועצות וישראל, בכיוון של נורמליזציה ביחסים אלה.

אחת התוצאות החיוביות ביותר של מלחמת יום-הכיפורים היא פנייתם של המצרים לעזרת ארצות-הברית, גם אם היו לכך כמה תוצאות לוואי בלתי-רצויות. צה"ל אילץ את המצרים לבקש מהאמריקנים לבלום את התקדמותו לעבר קהיר, ולאחר-מכן התרגלו המצרים לסמוך על הבטחות אמריקניות לגבי המשך הנסיגה הישראלית מאדמת מצרים, בידיעה שעליהם לשלם את התמורה לא רק לאמריקנים אלא גם לישראלים.

מלחמת יום-הכיפורים הכינה את התנאים לתהליך הרצוי לישראל, אשר התחיל במצרים. יתכן ותהליך זה יעלה בעתיד על שרטון, או יביא לריאקציה בכיוון הפוך. התהליך הוא חיובי ומתבטא בהפניית עיקר תשומת-הלב לשיקום ופיתוח כלכלי וחברתי, הקשור בסיוע אמריקני. המצרים מקווים שהאמריקנים יביאו ישועה לכלכלה המצרית המתפוררת ויסייעו להם במשיכת הון השקעות לא רק מארצות-הברית אלא גם משאר ארצות המערב, ומארצות הנפט הערביות, וכן בהכוונתו ובניצולו של הון זה.

אם יעלו המצרים מחדש על דרך המלחמה, הם יסתכנו בהרס מפעלי הפיתוח והתכניות שלהם באיזור התעלה, וכן בהרעת יחסיהם עם ארצות-הברית ובהפחתת הסיוע הכלכלי, המדעי והטכנולוגי שתכניותיהם להבראה כלכלית מתבססות עליו. ידיעת סיכון זה היא הערובה להמשך המדיניות המצרית הקיימת, שהאוריינטציה שלה היא על פיתוח כלכלי ועל סיוע אמריקני, ומתינות כלפי ישראל.

ישראל צריכה ויכולה להזין תהליך חיובי זה בעיקר בשלביו ההתחלתיים, עד שיתחילו להתממש תכניות הפיתוח במצרים, והזרימה של הסיוע האמריקני תגביר את התלות בהמשך סיוע זה וממילא את המשך הריסון כלפי ישראל, ותמנע את חידוש הלחימה. הזנה זאת פירושה משא-ומתן פתוח והסכמים שנכללת בהם נסיגה הדרגתית ישראלית, שלב אחרי שלב, וויתור הדרגתי על המלחמה כנגד ישראל.

גם הספקן הגדול ביותר יודה כי בתהליך זה קיים הסיכוי הטוב ביותר עד כה להפסקת המלחמה בין ישראל למצרים, ליצירת אינטרס מצרי וערבי בהימנעות ממלחמה, ולהתקדמות לקראת נורמליזציה ביחסי ישראל-ערב, שתתבטא בהסדרים מדיניים יציבים שיהיו שלב בדרך לשלום בעתיד הרחוק יותר.

הוויתורים שנדרשו עד כה מישראל כדי להזין תהליך חיובי זה לא היו בלתי-סבירים או בלתי-אפשריים. כל ויתור היה הדדי והבטיח את המשך התהליך הממשי, שבו מעוניינת ישראל: חיזוק הנטיה המצרית לפיתוח כלכלי בסיוע אמריקני. יש מקום לקוות להמשך התהליכים החיוביים במצרים ובעולם הערבי, שישראל תקטוף את פירותיהם, תוך הקפדה על חיזוקה הצבאי של ישראל ועל שמירת האופציות הצבאיות שלה למקרה שתהליכים אלה יעצרו או ישנו את כיוונם. בעניין זה יתכן שתימשך תמימות-דעים מלאה בין ישראל וארצות-הברית, שהתחשלה מאז מלחמת יום-הכיפורים כתוצאה מהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ומדיני של ארצות-הברית. גם חישול הברית בין ארצות-הברית וישראל, יש לראות כאחד מפירות הנצחון הזה.

19.4.74

---

הציר וושינגטון-קהיר-ריאד

מאת

חגי אשד

הנסיך פאהד הסעודי, המיועד לשמש כיורשו של המלך פייצל, הכריז על שיפור ניכר במדיניות האמריקנית כלפי הערבים ועל נכונות לשיפורים נוספים. מומחים ופקידי מינהל אמריקניים יטענו, בעיקר בשיחות “לא לייחוס”, כי כל שיפור בעמדה הסעודית החשוכה והקנאית לא רק כלפי ארה"ב, אלא כלפי אפשרויות מעשיות של הסדר מדיני עם ישראל. שיפור כזה כל גם בעמדת מדינות ערביות אחרות. והוא עדיין זעום בהשוואה לרצוי ולניתן להשגה ברבות הזמן.

בכך נעוצה, אולי, תמצית המדיניות האמריקנית הנוכחית והדילמה הגורלית הכרוכה בה – מי “ישפר” את מי, מי ישתנה יותר ממי כתוצאה מהברית האמריקנית-ערבית החדשה ההולכת ומתהדקת, האם ישנו האמריקנים את יחסם לסכסוך הישראלי-ערבי יותר משישנו הערבים את יחסם לישראל או להיפך? התשובה לכך תמונה בעתיד, אבל כבר כאת האמריקנים משתדלים להקים מערכת משוכללת ומשוקללת עד לפרטי-פרטיה של תמריצים ובלמים – כלפי הערבים וכלפי ישראל – שתהיה מאוזנת כהלכה ותגרום לתהליך בלתי פוסק של שנוי בעולם הערבי ובישראל לקראת יצירת מצב של שלום והסדר מדיני יציב.

קיומה של ישראל חזקה הוא חלק בלתי-נפרד מהמערכת הכוללת הזאת על-פי התכנון האמריקני. ישראל מילאה תפקיד גורלי מכריע בהטיית הכף לטובת האוריינטציה האמריקנית במצרים ובסעודיה ובעקבותיהן גם במדינות ערביות אחרות. ישראל מילאה תפקיד זה במלחמת יום-הכיפורים, כשהערבים אולצו לפנות אל האמריקנים להתערב לטובתם ולהצילם.

הטיית הכף הערבים לטובת האוריינטציה האמריקנית לא היתה מבצע חד-פעמי חולף, אלא תהליך ממושך למדי של שנוי פנימי בלתי-פוסק בעולם הערבי, בעיקר בשתי מדינות המפתח – מצרים וסעודיה. תהליך זה חייב להיות בלתי פוסק, תוך התגברות על מצבי קיפאון ומשבר והמשך תנופה רצופה. הוא חייב להיות ממושך למדי, כאשר טווח הזמן המשוער כפי שהוא נראה לעין כיום הוא כחמש שנים. זמן זה יכול להשתנות על-פי קצב ההתקדמות והשינויים הפנימיים במרכיבי המערכת.

הנצחון הצבאי של ישראל במלחמת יום-הכיפורים, כמו גם הצלחתו של המבצע המצרי לחציית התעלה ו“לפריצת קו בר-לב”, הם שאיפשרו את תהליך השנוי האמור ואת ההכרעה בצמרת השלטון המצרית והסעודית למען כינון ברית כלכלית, מדינית וצבאית עם ארה“ב. ההכרעה בסעודיה היתה כרוכה בשאלת השימוש ב”נשק הנפט" ובהבנה שאליה הגיעה צמרת המימשל הסעודית, כי הבעיה העיקרית שבפניה ניצבת סעודיה היא לנצל את הכנסות הנפט העצומות בצורה הטובה ביותר, מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית וצבאית. התשובה שניתנה לכך היא, כי ארה"ב יכולה לשמש מקום לניצול יעיל של הכנסות הנפט העצומות תוך הבטחת התמורה הטובה ביותר האפשרית. אין מומחים יותר מהאמריקנים “לעשיית כסף על-ידי כסף”.

מובן מאליו שהשאלה אינה מצטמצמת לעשיית רווחים בלבד. על פי הגרסה בוושינגטון המלך פייצל התנגד להפעלת “נשק הנפט” נגד האמריקנים והוא החליט לראשונה להשתמש בו לאחר שנוכח, בביקורו בקאהיר מספר חודשים לפני מלחמת יום-הכיפורים, כי הנשיא סאדאת גמר אומר בנפשו לפתוח במלחמה. המלך פייצל שידל אותו להימנע מכך משום שחשש מהתוצאות הצבאיות. לשם כך היה מוכן להפעיל לראשונה את “נשק הנפט” כפי שהוא עשה לפני מלחמת יום-הכיפורים, על מנת למנוע אותה.

הנסיבות השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר שמלחמה לא נמנעה, והסתיימה בתוצאות לא קטסטרופליות מבחינה ערבית, אלא בנצחון ישראלי מאוזן, שהשאיר גם לערבים מרחב מחיה של הרגשת כבוד וסיפוק, ולאחר שארה"ב מילאה בסיום המלחמה את תפקיד המציל והמושיע מפני תבוסה ערבית קטסטרופלית, כשם שהיתה המסייעת והמחזקת של ישראל.

בנסיבות החדשות שנוצרו על-ידי מלחמת יום-הכיפורים יכול היה המלך פייצל לחזור בהדרגה אל מדיניות הנפט המסורתית שלו, שיתוף פעולה הדוק עם האמריקנים, וזאת לאחר שהשימוש המוגבל והמוצלח של “נשק הנפט” על-ידי הגבלת האספקה, כבר גרם לעליה עצומה בהכנסות הנפט הסעודיות. הסעודים מבינים, כי אסור לשחק בנשק הנפט יתר על המידה וכי אי-אפשר “לחנוק את כל העולם כל הזמן” בלי שהדבר יגרום לתגובה חמורה ביותר במוקדם או במאוחר. ואגב, זהו אחד התפקידים המיועדים לישראל חזקה במזרח התיכון על-ידי האמריקנים, להזהיר את מדינות הנפט הערביות מפני שימוש מופרז בנשק הנפט נגד המערב. דווקא בגלל משבר האנרגיה והתלות המערבית חסרת התקדים במדינות הנפט הערביות, נזקק המערב לישראל כ“כלב שמירה”, הקשור לשרשרת אמריקנית, אשר תאפשר לו לנעוץ את שיניו אם יתגרו בו אלה יתר על המידה.

הצורך האמריקני בקיומה של ישראל חזקה וגמישה במזרח התיכון נעוץ בסבך הסתירות הפנימיות, שבו נתונים ערב הסעודית והעולם הערבי כולו כאשר עליהם לעבור דרך ארוכה ורבת מוקשים בתהליך השנוי הפנימי. סעודיה, שהיא מדינת הנפט הערבית הגדולה והחשובה ביותר, היא מצד אחד פרו-אמריקנית ביותר ומהצד השני אנטי-ישראלית ביותר. תהליך השנוי שעליו מדובר צריך להיות תהליך של הידוק הברית האמריקנית-ערבית תוך השלמה עם קיומה של ישראל חזקה בתמיכתה ובסיועה של ארה"ב. סעודיה היא גם המדינה הערבית המוסלמית הקנאית והחשוכה ביותר מצד אחד, ומצד שני בצמרת המימשל שלה מצויה שיכבה משכילה, בוגרת אוניברסיטאות עילית אמריקניות, הדוגלת באוריינטציה אמריקנית.

כל מי שנפגש עם המלך פייצל חייב להאזין במשך חצי שעה לפחות לתשפוכת בלתי-מופרעת של ה“אני מאמין” שלו נגד "הקשר הקומוניסטי-ציוני-אימפריאליסטי ואף למשאלתו האחרונה, כי לפני שייאסף אל אבותיו הוא רוצה לעלות לרגל למקומות הקדושים בירושלים, מבלי שנוכחותם של יהודים, ובמיוחד של נערות ישראליות בחצאיות מיני, תשבית את טעם קיום מצוות העליה לרגל של הוד מלכותו הסעודי. סתירה פנימית חמורה ומדאיגה זו, בה שרויה ערב הסעודית, ממחישה את כיברת הדרך הארוכה שעדיין צריכה לעבור המדיניות האמריקנית לפני שתצליח לכונן מערכת מאוזנת של תמריצים ובלמים, פיתויים ואיומים גם יחד, שתוביל ליצירת מצב של שלום במזרח התיכון.

סיכויי הצלחתה של המדיניות האמריקנית נעוצים בכך שככל שיתקדם כינונה של מערכת כזאת, יהיה לערבים יותר מה להפסיד מחידוש המלחמה, ולהרוויח יותר ממניעת חידושה ומהתקדמות לקראת שלום. הצלחת מדיניות זאת תלויה ביצירת שרשרת ארוכה של מצבי “אי-לוחמה בפועל”, שכל אחד יהיה למשך תקופת זמן. כל מצב כזה, או כל שלב בדרך ההתקדמות הארוכה, צריך להבטיח את חיזוק יסודות הקבע של אי-לוחמה והחלשת גורמי האיבה. ההנחה הטמונה ביסוד המדיניות האמריקנית הזאת היא, שככל שתתחשל הברית הכלכלית והמדינית עם מדינות המפתח הערביות מצרים וסעודיה, כן יתגברו המעצורים לחידוש המלחמה ויגדל הסיכון להפסדים הכרוכים בכך.

הנחה זאת מבטיחה את כדאיות הסיכון הישראלי הכרוך במדיניות האמריקנית הנוכחית. ההגיון הפנימי שהיה טמון ביסוד ההצעה הישראלית המקורית להסכם חלקי עם מצרים לפתיחת התעלה, מיושם עתה על המערכת של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו. הסכמי ההפרדה עם מצרים ועם סוריה הם פירותיה הראשוניים של מלחמת יום-הכיפורים. וכן תוצאה ארוכת טווח, שאיפשרה את ההסכמים הללו ואת מה שיבוא בעקבותיהם – כינונו של ציר וושינגטון-קהיר-ריאד, שמתאפשר כל עוד אחד המרכיבים שלו הוא ישראל חזקה.

10.6.74

---

התיישבות בלי סיפוח

מאת

חגי אשד

ראש הממשלה יצחק רבין הבטיח, כי הממשלה והכנסת ידונו בקרוב בנושא ההתנחלות ולאמיתו של דבר כבר הוחלט בכנסת על קיום דיון כזה. יתר על-כן – לא יהיה מנוס מדיון זה לקראת המשא ומתן עם המלך חוסיין על הסכם שלום או על הסדר מדיני כלשהו בין ישראל לבין ירדן.

בכל מקרה יש לדון בכובד-ראש בבעיה הקשה ביותר מכל הבעיות שיהיו כרוכות במשא-ומתן על הסכמי שלום עם מדינות ערב – בעית יהודה ושומרון. בבעיה זאת מתמקדים כל הנושאים של הסכסוך הישראלי- ערבי: בעית הגבולות, הבעיה הדמוגרפית, הבעיה הפלשתינאית ובעית הזכויות ההיסטוריות על ארץ ישראל. זוהי הבעיה השנויה ביותר במחלוקת בדעת הקהל ובקרב רוב המפלגות בישראל. ואפשר לומר שלגביה העם חצוי.

לגבי רמת-הגולן אין כמעט מחלוקת שאסור להחזירה וממילא יש להתנחל בה באורח קבע – אף-על-פי שבכך כמעט ברור שנחרץ הגורל לחידוש המלחמה על-ידי סוריה. לגבי סיני אין כמעט מחלוקת על כך שיש לוותר על רובו שגדול של חצי האי ולפרז אותו, פרט לרצועה שמפיתחת רפיח עד שארם-א-שיך. ואילו לגבי יהודה ושומרון אין תמימות דעים כזאת.

קשה להצביע על פתרון ישראלי שיהיה מוסכם על רוב הציבור בישראל ועל גורם ערבי כלשהו. “תכנית אלון” שנויה יותר במחלוקת בדעת הקהל בישראל לאחר שהוברר ששום גורם ערבי אינו מוכן לקבלה.

דווקא בגלל החרפת הבעיה הפלשתינאית מתברר, כי אי אפשר להחזיר את יהודה ושומרון לירדן ולפרז אותם, משום שאם המלך חוסיין לא יוכל להחזיר את צבאו לשם, הוא לא יוכל להבטיח את שליטתו על ריכוזי האוכלוסיה הפלשתינאית ולא יוכל למנוע פעילות חבלנית נגדו ונגד ישראל. בעיה בטחונית זו אינה ניתנת לפיתרון על-ידי התיישבות ושליטה ישראלית בבקעת הירדן בלבד, כפי שמציעה “תכנית אלון”, משום שיש לדאוג להקמת המתקנים הדרושים לבטחון בגב ההר ביהודה ושומרון. אם יהיה הסכם עם המלך חוסיין, לא ברור כמה זמן יחזיק ההסדר מעמד ומה יהיו הזכויות שינתנו על-ידו לפלשתינאים.

מתקבל על הדעת ששיקולים אלה יחייבו את ממשלת ישראל לא לוותר על קיום מחנות ומתקנים צבאיים בגב ההר ביהודה ובשומרון לפחות לתקופת מעבר ארוכה עד לפתרון משביע רצון של הבעיה הפלשתינאית ושל התביעות הערביות כלפי ישראל. מקובל על רבים כי הגבולות המוסכמים בין ישראל לבין ירדן יצטרכו להיות גבולות פתוחים. פועלים ערבים מיהודה, שומרון ורצועת עזה יוכלו להמשיך לעבוד במשק הישראלי וישראלים יוכלו ליהנות מתנועה חופשית בכל שטח יהודה ושומרון שיימסר למימשל אזרחי ירדני.

יסודות אלה של הסכם עתידי בין ישראל לירדן נראים כמעט בלתי נמנעים, לפחות לתקופת מעבר ארוכה. גם במסדרונות הממשל בוושינגטון אפשר למצוא הדים ל“רעיונות מוזרים” אלה. אם יושג הסכם ישראלי-ירדני שיכלול נוכחות צבאית ישראלית ביהודה ובשומרון בצד ממשל אזרחי, ירדני, ואולי נוכחות צבאית ירדנית מוגבלת – אין זה כה מופרז להניח, שהסכם זה יכלול גם זכות התיישבות יהודית מוגבלת ומוסכמת, וזכות תנועה מוגבלת ומוסמכת של פועלי השטחים למקומות תעסוקה בישראל.

הרעיון אינו חדש ומוזר. יותר מפעם אחת דובר על דגם הסכם שיהיה מבוסס על חלוקת השלטון ביהודה ובשומרון בין ישראל לירדן במקום על חלוקת השטח ביניהן, “חלוקה פונקציונלית” במקום “חלוקה טריטוריאלית”. אבא אבן מזכיר בהקשר זה את הדגם של הקהיליה האירופית, של השוק המשותף, ואפשר להוסיף לכך גם את נאט"ו, שהוא הסכם הגנה צבאי המאפשר נוכחות של צבאות שונים באותה טריטוריה. זאת בתנאי שיש הסכם על כך וקיים רצון של שני הצדדים להגיע להסכם כזה ולקיים אותו, לפחות לתקופת מעבר ממושכת. הרעיון הזה נראה אולי דמיוני יותר מהסכם שלום כלשהו בין ישראל לירדן בהסכמת מצרים, סוריה וסעודיה. יתכן מאוד שדגם ההסכם של שלטון משותף ישראלי-ירדני כהסכם-מעבר לתקופה ממושכת לא יקרא בשם הסכם שלום אך אם יהיה בו פתרון מניח את הדעת למספר גדול של בעיות, ואם יראה על ידי הצדדים כהסכם שניתן לחיות איתו בתנאי שלא יקרא הסכם שלום – ניחא.

בוושינגטון אפשר למצוא תמיכה בפשרות של הסכם אי-לוחמה בין ישראל לירדן שיבטיח לא רק מימשל ירדני, אלא גם אוטונומיה פלשתינאית מסויימת בצד נוכחות ישראלית מוסכמת – התישבותית וצבאית. בקצרה – מזיגה של תכניות אלון, דיין וחוסיין, שתאפשר, בין היתר, התיישבות בלי סיפוח.

רעיונות אלה יוכלו לעמוד למבחן מעשי כאשר יתחיל משא-ומתן בין ישראל לירדן על הסכם שלום או על הסדר מדיני אחר. תוך תקופה קצרה יוברר, אם המלך חוסיין מסוגל לשאת ולתת עם ישראל על בסיס ריאליסטי, תוך נכונות לפשרו הדדיות. עוד יוברר, אם המלך חוסיין מתכוון ברצינות למה שאמר כל השנים, כי הוא דורש מישראל נסיגה טוטאלית, כולל מירושלים המזרחית, ורק לאחר מכן יוכל הוא לבדו להגיע להסכם עם הפלשתינאים על עתיד יהודה ושומרון – בלי שלישראל תהיה זכות או אפשרות להשתתף בקביעת עתידם של אזורים שהם כה חיוניים לה, מבחינה בטחונית.

בנושא ההתנחלות בגב ההר בשומרון, כפי שרוצים מתנחלי גוש “אמונים” – יש חשיבות מכרעת לגורם העיתוי. התנחלות עתה, לאחר שישראל נמנעה מכך במשך שבע שנים, יש בה כדי לפגוע בסיכויי המשא-ומתן עם המלך חוסיין, דווקא כאשר ממשלת ישראל החליטה להעדיף משא-ומתן כזה על כל צורה של הכרה ביצוג פלשתינאי נפרד. לעומת זאת ישראל תוכל לעמוד כל זכות התיישבות היהודית במשא-ומתן עם ירדן ואף לממשה, אם יתברר שהמלך חוסיין שולל מכל וכל הסכם של פשרה הדדית המתחשבת בזכויות ובאינטרסים של כל הצדדים.

2.8.74

---

האומנם הוחמצו הזדמנויות

מאת

חגי אשד

בכל מלכודת יש פתיון מצודד הקורץ לקורבן; בלעדיו לא תוכל המלכודת למלא את תפקידה. אפשר שרבים העכברים בארץ המצטערים על הזדמנויות שהחמיצו כאשר לא נכנסו לתוך מלכודת שנטמנה להם. אילו ניסו לטעום מהפתיון לא היו יכולים להצטער על כך, אך כיוון שלא ניסו הם בני מזל דיים להמשיך ולהצטער. לגבי אותה “אורגיה-זוטא” של “החמצת הזדמנויות” שנערכה לישראל מאז הופעת יאסר עראפאת בעצרת האו"ם וקבלת הפנים שזכה לה, התמזל מזלה של ישראל שלא עטה על הפתיונות השונים ולא הכניסה עצמה למלכודות מסוכנות וחסרות מוצא.

בהתייסרות העצמית של “החמצת הזדמנויות” יש משום סתירה. שתי גישות מנוגדות באות בה לידי ביטוי. יש המצטערים על החמצת הזדמנויות להגיע להסכם שלום עם המלך חוסיין ויש המצטערים על החמצת הזדמנויות לטפח מנהיגות פלשתינאית בגדה המערבית של ירדן שתשמש כתובת אלטרנטיבית לאש“ף ותמנע מה שקרה לאחר-מכן, כאשר אש”ף הוכר עם יאסר עראפאת בראשו, כנציג החוקי היחיד של העם הפלשתינאי.

אפשר לקצר את הדיון בכל הטענות הללו על-ידי נסיון לערער את הנחת-היסוד של טענות אלה. על-פי הנחה זאת קיים גורם ערבי כלשהו, המסוגל או להינתק מהעולם הערבי כפי שהוא כיום, או לרופף את קשריו איתו ולהגיע להסדר נפרד עם ישראל, יקרא הסכם זה ככל שיקרא. על-פי הנחה זאת צריכה ישראל לחפש דרך לתקוע טריז בין גורמים ערביים כלשהם, כאילו קיימת במקום זה או אחר נקודה ארכימדית – מדינית או צבאית – שצריך לחפש אותה ולהפוך באמצעותה את הקערה על פיה.

יש גורסים שאפשר היה לבודד את המלך חוסיין מזיקתו ומנאמנותו לעולם הערבי, כולו או חלקו, ולהגיע איתו להסכם נפרד, שיוכל להחזיק מעמד כמה שנים. יש הגורסים שמכיוון שלמלך חוסיין יש אינטרס לחיות בשלום עם ישראל יותר משיש לכל גורם ערבי אחר ומכיוון שהוא הגיע להכרה שאין מנוס מלהסתגל לעובדת קיומה של ישראל – כדאי ואפשר להגיע להסכם נפרד איתו, הסכם שיבטיח לויתורים גדולים מאוד, שיאפשרו לו לקבל את השלמת העולם הערבי, מראש או בדיעבד.

מנקודת ראותו של המלך חוסיין זהו רק חלק מהתמונה ולא החלק המכריע. לגביו, זיקתו לעולם הערבי ותלותו בעולם זה – ככל שיבעט בו וינעץ סכינים בגבו – הן המכריעות. נוסף לזיקתו הפאן-ערבית של המלך חוסיין, הקיימת כגורם פעיל ומכריע בלב כל שליטי ערב, משפיעה עליו בהכרח עובדת היותו מייצג הפלשתינאים, המפוזרים בכל חלקי העולם הערבי והמקיימים קשרי משפחה, כלכלה ולימודים זה עם זה. מה יועיל לחוסיין הסכם עם ישראל, שיבודד אותו ואת נתיניו בהסגר יחד עם ישראל?

על זיקה זאת יש להוסיף את הפחד מפני כוחה של ישראל ואת הרגשת הצורך לקיים סולידאריות צבאית ומדינית עם העולם הערבי, או לפחות עם אחד מחלקיו החשובים. על-פי הערכה זאת לא היה מעולם סיכוי להסכם נפרד עם ירדן או עם גורם ערבי אחר, לבד ממצרים, שבהיותה הגדולה והחזקה שבמדינות ערב היא עשויה לשמש קטר הגורר אחריו, מרצון או מאונס, כמה קרונות ערביים אחרים. אך כפי שמתברר עתה אפילו מצרים הגדולה נעצרת ונגררת אחרי גורמים ערביים אחרים. אם מצרים כך, ירדן, שאינה מסוגלת לשמש קטר בעולם הערבי, לא כל שכן. לכל היותר היא יכולה להיות אחד הקרונות הערביים הראשונים.

נוסף על התלות הכלכלית של ירדן בעולם הערבי הכריעה את הכף תלותה המיוחדת במלך פייסל הסעודי, שהיטה את הכף לפני ועידת רבאט נגד החזרת שלטון ירדן לגדה המערבית ובעד הקמת מדינה פלשתינאית נפרדת, ראש-חץ במערכה הערבית נגד ישראל. עובדה זו היא ההוכחה הניצחת נגד ההתייסרות הישראלית על “החמצת הזדמנויות”. סיכוייו של המלך חוסיין להחזיר את שלטונו על הגדה המערבית של ממלכתו לשעבר היו תלויים מלכתחילה בהסכמתם של פייסל וסאדאת ולא רק בהסכמתה של ישראל. כשהחליטו הללו להכיר בזכות אש"ף על כל השטח הנמצא עתה בשליטת ישראל, נסתם הגולל על תקוות חוסיין להחזיר את הגדה המערבית לשלטונו, וזאת עד שיחול שינוי בעמדת סעודיה ומצרים ללא קשר לעמדת ישראל.

את סיכויי ההסכם הנפרד בין ישראל לבין ירדן טירפדו מלכתחילה עמדתו הקנאית של המלך פייסל והתנגדותו לכל פשרה בעניין ירושלים. מתברר כי רצונו להחזיר את ירושלים לריבונות ערבית ומוסלמית מלאה (לפחות “ירושלים הערבית”) חזק יותר מפחדו מפני התגברות ההשפעה הסובייטית במזרח-התיכון. נראה גם כי אינו רוצה בהסדר של פשרה והשלמה עם קיום ישראל באמצעות חוסיין, אלא בהסדר של מדינה במנהיגות עראפאת, שתהיה ראש חץ, להמשך המלחמה עד להריסתה הגמורה של ישראל.

הכרעה זאת לגבי המלך חוסיין נפלה בפגישת המלך פייסל עם הנשיא סאדאת כאשר בהודעה המשותפת המצרית-סעודית, ב-7 באוגוסט 1974, הודגשה התמיכה בהחלטות ועידת אלג’יר, שהכירה באש“ף כבנציג החוקי היחיד של העם הפלשתיני. בכך נקטף באיבו ניצוץ התקווה שזרח למלך חוסיין כשלושה שבועות קודם לכן, בביקורו במצרים, כאשר נקבע בהודעה המשותפת בינו לבין הנשיא סאדאת (ב-18 ביולי 1974) כי אש”ף הוא הנציג החוקי של הפלשתינאים, פרט לאלה המתגוררים בירדן. הודעה זו השאירה פתח לסיכוי מעורפל, כי נציגותו של חוסיין תוכר לגבי הפלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית, שהיא חלק מירדן. לאחר מכן הוברר, כי אפילו מצרים עצמה לא קיבלה החלטה חד-משמעית כזאת ובהודעה משותפת עם המלך פייסל, הוברר בעליל כי נחרץ גורלו של המלך חוסיין שלא לזכות בברכתו של שום גורם ערבי לחזור לשטחי יהודה ושומרון, אף לא זמנית.

כל ההתחכמויות הישראליות, האמריקניות והירדניות, על “הסכם הפרדה” ישראלי-ירדני, אפילו מהדורה של “הסכם יריחו”, לא היו משנות את עמדת פייסל וסאדאת, שנקבעה כבר קודם לכן. שני אלה היו דורשים מחוסיין, בכל מקרה, למסור לשליטת עראפאת כל שטח “שישוחרר” משלטון ישראל. “ההזדמנות” הישראלית של “הסכם יריחו” היתה הופכת, בתוך ימים או שבועות, למלכודת; היתה נוצרת מובלעת של אש"ף בפאתי ירושלים, והיינו יכולים להיות עדים “לפגישה היסטורית” של פייסל, סאדאת, חוסיין ועראפאת ביריחו, תוך שבועת-נצח ערבית “לשחרר את פלשתין”.

מה שאמור לגבי המלך חוסיין, אמור על אחת כמה וכמה לגבי כל גורם פלשתינאי שירצה לשמור על זיקתו לעולם הערבי. שום גורם פלשתינאי, המסוגל להגיע להסכם כלשהו ולקיים אותו, לא יכול לוותר על זיקה זו. על אחת כמה וכמה שכל מנהיגי הגדה פחדו מהטירור של אש"ף, שרק הפחד מאמצעי-הנגד הישראליים יכול היה לאזן אותו. הרפיית השליטה הישראלית, הכרוכה בהכרח בכל צורה של “אוטונומיה”, היתה מפירה את האיזון העדין של שני פחדים מנוגדים אלה, מבלי שהיתה מאפשרת להגיע להסכם נפרד כלשהו.

כשם שחוסיין לא היה יכול, כך לא יכול היה שום גורם פלשתינאי אחר להגיע להסכם נפרד עם ישראל בלי ברכתם והסכמתם של שליטי ערב, על כל פנים לא בלי ברכת המלך פייסל והנשיא סאדאת. שתי חתימות אלה חייבות להופיע על כל הסכם ועל כל מסמך בר-תוקף בעולם הערבי. אך גם שתי חתימות אלה לא תמיד מספקות. אף הנשיא סאדאת יהסס מאד להגיע להסכם עם ישראל, שיראה כהסכם נפרד, ויעדיף להקדים לכך הסכם בוועידת ז’נווה, שיתן לו “אור ירוק” להגיע להסכם נוסף עם ישראל.

אין מנוס לישראל מהתמודדות בחזית רחבה עם העולם הערבי, על מרכיביו העיקריים, תוך התקדמות זהירה ואיטית. התמודדות זו כרוכה במתח בלתי-פוסק של עימותים ופשרות בין הערבים לבין ישראל, ואף בין הערבים לבין עצמם. לא תהיה כל תזוזה משמעותית בחזית הירדנית-פלשתינאית לפני שתיפול הכרעה נוספת ביחסי ישראל מצרים, הכרוכה בפתיחת התעלה, ולפני שתיפול הכרעה כזו או אחרת בחזית הנפט.

21.11.74

---

הורה לחץ

מאת

חגי אשד

את הסיפור הזה ואת המוסר-השכל שלו חובה לשנן עתה באזני חברי הממשלה, ובמיוחד באזני צוות השרים שינהל את השיחות עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר, שיגיע לארץ כאורח רשמי של ישראל. את המוסר-השכל הזה כדאי שישננו לעצמם גם מעצבי דעת הקהל באמצעי התקשורת וכל מי שרואה עצמו מעורב ומעוניין בדרמה המרתקת והמתוחכמת שמספק הרב-אמן הדיפלומטי לכל הצופים במהלכיו.

האמת החשובה ביותר, הנשמטת על פי רוב מהתודעה הישראלית הקולקטיבית ומתודעתו של כל ישראלי בנפרד, היא מצוקתו של הזולת. האימרה “אדם קרוב אצל עצמו” נכונה כל כך לגבי הישראלי עד שהוא מחמיץ אפילו את ההנאה, שלא לדבר על היתרון המעשי, שבידיעה המפורטת של נקודות-התורפה של הזולת; ועל אחת כמה וכמה של היריב. הישראלי המצוי מיטלטל בין הזלזול בכוחו של האויב ובין התעלמות מחולשותיו, בין רחמים עצמיים לבין “שוויץ” וביטול הזולת, וכל אלה נובעים מהעדר בטחון עצמי ואיזון שקול.

הלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור

הדברים אמורים בראיה מפוכחת של המצוקה המצרית החמורה בטווח המידי ובעתיד, שאינה עומדת בניגוד לסיכויי ההתקדמות וההתעצמות בטווח רחוק יותר. הדברים אמורים במגבלות נשק הנפט בטווח המידי, תוך ראית הסכנות האיומות הכרוכות בצבירת הכנסות של העולם הערבי ובעוצמה האדירה שהוא עשוי לקנות בעזרת כספים אלה. הדברים אמורים באומדן נכון של מירווח התימרון הצר למדי של אשף הדיפלומטיה האישית הבא בשערינו ובאבחון שיטות פעולתו המעודנות והסמויות מן העין, שהמונח “לחץ”, שרגילים להשתמש בו לגביהן, הוא כהלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור. משום מה סבור הישראלי המצוי שלחץ ישיר וגס הוא אמצעי יעיל ומסוכן יותר מפיתוי ושידול ומניפולציות עקיפות, ואולי לא מיותר לחזור ולומר שאין טעות גדולה מזו המתבטאת בריקוד העממי הישראלי “הורה לחץ”, שבו חלק מן הישראלים רוקעים ברגליהם “לחץ” “לחץ” ויתרם קוראים בגרון “אין לחץ, אין לחץ”, וקיסינג’ר מנצח על תזמורת פילהרמונית. האמת היא – שהדילמה הישראלית האמיתית נובעת מן הצורך להאזין לעצות ידידותיות ולשיקולי-דעת רציניים שאי-אפשר לפסול אותם על הסף כ“לחץ” – גם אם הם מלווים בתרגילי-עזר של “תן וקח” ושל שימוש משוכלל בגורם הזמן, כפי שיוסבר להלן – ומצד שני אין צורך לבלוע ולעכל אותם רק בגלל כוח ההגיון הטמון בהם לפי מיטב כושר השכנוע של קיסינג’ר. כללי ההתנהגות הישראלית המקובלים, רעשנות, הידחקות והידחפות, אינם מתאימים להילוך על חבל דק, הנדרש עתה מישראל.

מוח צלול וקר ועצבים חזקים

המזרח התיכון כיום משול ל“קרקס המוות” שמתבצעים בו להטוטים מסוכנים – מהליכה על חבל דק עד ריקוד חרבות. דימוי זה קולע יותר מהדימויים הנדושים של “תסביך מצדה” ו“תסביך שמשון” מפני שהוא מקיף לא רק את ישראל אלא גם את המשתתפים האחרים, המהלכים במציאות המזרח-תיכונית על אותו חבל דק. לישראל ולמדינות האחרות יש מירווח-תימרון צר ביותר אך בעל פוטנציאל מכריע בחשיבותו, ולקראת ביקורו ש קיסינג’ר יש לערוך מחדש מאזן של כוח מיקוח ושל מירווח תימרון של כל הצדדים. לשם כך דרושים מוח צלול וקר ועצבים חזקים, משום שאלה משחקים מסוכנים ואפשר להפסיד בהם וגם לזכות בהם.

נתחיל בישראל. לאן היא רוצה להגיע בהילוך על החבל הדק ומהן התהומות הנשקפות אליה משני הצדדים? ישראל רוצה להגיע להסדר מדיני עם מדינות ערב השכנות, שיהיה, בתוכנו ובחלק מהגדרותיו, הסכם של שלום, או סיום הלוחמה, או לפחות דחיית המלחמה לדור הבא, על מנת להמשיך בהגשמת הציונות – עליה, התיישבות, קידום כלכלי, מדעי וטכנולוגי. לשם כך הוקמה מדינת ישראל ולא כדי לעמוד במלחמת-תמיד מתישה נגד מדינות ערב. ישראל מוכנה לקבל על עצמה סיכונים רבים בהתקדמות לקראת הסדר מדיני וצבאי בתנאי שתהיה בו הבטחה לשלום בעתיד. היא מוכנה להתקדם לקראתו בדרכים שונות. דרך אחת היא הסכמים חלקיים, בשלבים, באמצעות תיווך אמריקני, דרך שניה יכולה להיות באמצעות הסכמים כוללים יותר תמורת ויתורים גדולים יותר בעזרת תיווך אמריקני או תיווך אמריקני-סובייטי במסגרת ועידת השלום בז’נווה.

ישראל שואפת באמת ובתמים להדדיות מצד הערבים, להבטחה לתמורה על ויתוריה. אם לא יציעו הערבים ויתורים ממשיים לישראל קשה לראות כיצד תנסה ממשלתה וכיצד תצליח לשכנע את דעת הקהל להסכים לנסיגה מסיני, שתחשוף את ישראל לסכנות צבאיות וכלכליות חמורות. האמת היא שלקראת בואו של קיסינג’ר מצפה ישראל לסימן מקהיר, אות של רצון טוב להתקדם לקראת שלום, גם אם אות זה לא יוגדר במונחים של תנאים ברורים וחד-משמעיים. כאשר נאמר בישראל כי על מצרים לבצע את המהלך הבא, אמירה זו אינה מהלך טקטי אלא גם משאת-נפש כנה, ותהיה זאת טעות חמורה מצד המצרים ומצד האמריקנים להתעלם ממנה.

ישראלים רבים חוששים מרוח הרפאים של “תכנית רוג’רס”, כלומר מהסכם כפוי על-ידי שתי מעצמות-העל או על-ידי ארצות הברית לבדה, שיכלול נסיגה ישראלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 ולו גם בתיקונים זעירים. ישראל חוששת מנסיגה כפויה בשלבים בשעה שהערבים מתחזקים בעוצמה צבאית, בעוצמה כלכלית וכן בסחף הגובר לטובתם, בדעת הקהל העולמית ובעמדת ממשלות המערב ובכללן ארה"ב. הפיתוי הערבי לחסל את ישראל מתחזק ככל שישראל נסוגה ונחלשת.

לא תהיה תפארתה על דרך האיומים

בישראל גוברת ההרגשה שנסיגה טוטאלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 בתנאים הקיימים – היא בגדר כניעה לאומית שכמוה כהתאבדות בשעה שנשק הנפט נשאר בידי הערבים במלוא עוצמתו, ונמשך מירוץ החימוש בין ברית-המועצות ומדינות המערב, מי ימלא יותר את מחסני הנשק הערביים. הנכונות הישראלית להתנגד לכפיית נסיגה טוטאלית בתנאים אלה גברה אף היא. המצרים והאמריקנים מתייחסים עתה ביתר רצינות לאפשרות שישראל תילחם, אם תרגיש שהיא נלחצת וגבה אל הקיר. הלך-רוח לאומי זה של התאוששות, התבצרות וכוננות מלחמתית אינו סוד למשקיפים זרים, והוא חלק בלתי-נפרד מכוח ההרתעה הישראלי המתחזק בחודשים האחרונים.

ישראל זוכה כיום ליתר אמון, מאחר ודובריה מסרבים להיבהל מהאיומים המצריים, על דחיית חידוש השיט בתעלת סואץ לפני שתבצע נסיגה נוספת בסיני, על אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו“ם אם לא תבצע נסיגה עד אפריל, כפי שקבע הנשיא סאדאת, ועל הליכה לוועידת ז’נווה אם לא תמלא ישראל את התכתיב המצרי המועבר אליה באמצעות קיסינג’ר. למצרים הובהר עוד קודם לכן כי ישראל אינה נרתעת מהליכה לז’נווה לפני שיושג איתה הסכם נוסף, ותוך זמן קצר יובהר לה, כי גם האיום של אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו”ם בחודש אפריל אינו מבהיל את ישראל, וכי היא לא תסכים לשלם מחיר מיוחד בעד הארכה נוספת של המנדט הזה. ישראל מבוצרת בסיני וברמת-הגולן וערוכה למלחמה, ותוכל להגן על עצמה גם בלי כוח החרום של האו"ם, גם אם ועידת ז’נווה תתכנס ותעלה על שרטון וגם אם סאדאת ידחה את חידוש השיט בתעלת סואץ.

על-פי הלך-הרוח בירושלים לקראת ביקורו של קיסינג’ר יוברר למצרים עד מהרה כי לא תהיה תפארתה על דרך האיומים בלבד וכי עליה להציע לישראל ויתור כזה או אחר שייחשב בעיניה כמתאים לגודל הוויתור הנדרש ממנה. ישראל תשקול היטב אם יש טעם בדחיית ההליכה לז’נווה לאחר נסיגה נוספת בסיני, כדי לבצע נסיגות ברמת-הגולן וביהודה ושומרון בתמיכת האמריקנים. כאשר יבקר קיסינג’ר בירושלים הוא יפגש עם צוות שרים שיציג לו שאלות רבות לגבי לוח-הזמנים האמריקני, לגבי היעדים הבאים במזרח התיכון ולגבי הצעדים הבאים.

ישראל יכולה להרשות לעצמה עמדת-מיקוח יציבה כזאת משום שהצליחה להתאושש ולהתבצר במהירות מפתיעה יחסית וגם משום שמצרים עדיין רחוקה מלהיחלץ מהבעיות שהיא לכודה בהן. הסיוע הכספי והצבאי המובטח לה ישא פירות, במקרה הטוב ביותר, תוך כמה שנים, גם אם תורגש הקלה מיידית בתחומים שונים. בטווח הקצר נמצאת מצרים בדילמה בין אוריינטציה אמריקנית ובין אוריינטציה סובייטית, בין חידוש השיט בתעלת סואץ והשלמת שיקום אזור התעלה לבין הגברת הכוננות המלחמתית באזור זה, בין עידוד השקעות-הון פרטיות זרות לבין צחצוח חרבות מלחמתי המרתיע משקיעים פרטיים זרים, בין היצמדות מלאה לסוריה ולחזית האחדות הערבית הכוללת לבין הצורך לצעוד צעד אחד קדימה, נפרד, לקראת הפסקת הלוחמה או דחייתה.

מצרים נמצאת בין שלום למלחמה, בין ארצות-הברית לברית-המועצות, בין סוריה ל“מצרים תחילה”. אפשר לגשר על ניגודים אלה, אך אין זה קל. המאמץ המוצלח ביותר דורש זמן ממושך למדי, והנשיא סאדאת ממחיש זאת מאז מלחמת יום-הכיפורים. הוא מתמרן בלי הרף, מתקדם לקראת יעדיו עקב בצד אגודל, מחפה על חולשתו ומסווה את נקודות-התורפה המסוכנות שלו במעטה של איומים שאין בהם ממש. ודאי שאין טעם לחזור על השגיאה האומללה שלפני מלחמת יום-הכיפורים ולזלזל באיומים המצריים – ומשום כך נערכת ישראל למלחמה במלוא הרצינות כאילו היא עלולה לפרוץ בכל יום ובכל שעה – דווקא משום כך ישראל לא תוותר על עמדות-המיקוח שלה בלי תמורה הולמת ובלי התקדמות הדדית לקראת מצב-גומלין חדש של התרחקות מחידוש הלוחמה והפחתה הדרגתית נוספת של מצב הלוחמה.

גם הסובייטים אינם מקילים על מצרים. במאמץ לטרפד את תיווכו הבלעדי של קיסינג’ר בין ישראל למצרים ובלחצם לחידוש מיידי של ועידת ז’נווה הם מעמיקים את הקרע, ואת המתח הפנימי, בין מצרים ובין סוריה. המצרים יודעים שהליכה לז’נווה לא תחיש את הנסיגה הישראלית ברמת-הגולן, בעיקר אם היא תהיה למורת-רוח האמריקנים, אבל היא תעכב את הנסיגה הישראלית הנוספת בסיני ותאט עוד יותר את ביצוע תכניות הפיתוח המצריות ואת הסיוע האמריקני לביצוען. ברית המועצות מחדדת את עמדתה האנטי-ישראלית בתמיכה בעמדות ערביות קיצוניות, ותוך כדי כך היא גורמת לשיפור כוח-המיקוח ומירווח-התימרון של ישראל. ברית-המועצות הביאה לכך שהאמריקנים והמצרים חוששים מוועידת ז’נווה יותר מאשר הישראלים ויש להם אינטרס לדחות את הוועידה ולהכשיל אותה כל עוד היא מתכנסת כמהלך סובייטי המכוון לטרפד את התקרבותם ההדדית. כך ישראל יכולה להסתייע בתמרונים הסובייטים גם כאשר הם מכוונים נגדה, וכפי שהניסיון הוכיח, כל הקצנה של העמדות הערביות– דוגמת מה שקרה בוועידת רבאט – מסייעת לישראל, לפחות בטווח המיידי. כשם שוועידת רבאט הוציאה את ירדן ממעגל המיקוח עם ישראל והשאירה בידי ישראל את יהודה ושומרון להמשך ההתנחלות וביצור גבולות הבטחון החדשים העתידים בגזרה זו, כך עשויה ועידת ז’נווה להגביל את חופש הפעולה המצרי ולאפשר לישראל להמשיך בהתנחלות ובביצור גבולות הבטחון העתידים גם בגיזרה המצרית.

על היחסים המוזרים בין ברית-המועצות ובין ישראל אפשר לומר בלשון התלמוד: זה נהנה וזה לא חסר. על אחת כמה וכמה כאשר תתכנס ועידת ז’נווה, ולסובייטים יהיה עניין לא לגרום לפיצוצה מיד אלא להנציח את מעמדם כמתווכים שווי-ערך לאמריקנים, אלא אם כן החליטו הסובייטים לגרום למלחמה חדשה במזרח התיכון במתכוון. אם זאת מדיניותם – דבר שיש להטיל בו ספק רב – אין הם זקוקים לז’נווה דווקא. מלחמה חדשה אפשר להצית ללא בעיות מיוחדות בגבול הסורי-ישראלי.

שיקולים אלה ידועים היטב לקיסינג’ר, ולכן סביר להניח שהוא יבוא למזרח התיכון לא כדי לאיים וללחוץ, כפי שמציעים לא ישראלים רבים, אלא כדי להביא הצעות חיוביות ומועילות בנוסח האמריקני המקובל של “תן וקח” (אופייני שבעברית נהוג לומר “קח ותן” בשעה שבאנגלית אומרים “תן וקח”). הוא כבר החל לתת לישראל, למצרים ואפילו לסוריה סוגים שונים של סיוע אמריקני ושל הבטחות לעתיד לבוא. הוא יציע לישראל לתת “משהו” למצרים ולמצרים לתת “משהו” לישראל, כדי שכולם יוכלו לתת ולקחת, וישתדל לדחות ככל האפשר את כניסת סוריה לתהליך זה. בשיחותיו עם המצרים והסורים לא יתחייב מראש אלא על המינימום ההכרחי ולא יפעל בקוצר הנשימה נטול-הרסן האופייני למרבה הצער לישראלים רבים המציעים לו בכל אמצעי התקשורת שיבטיח למצרים הכל. מיד. היא יתנה את כל ההבטחות החלקיות בקשרי-גומלין עקיפים באמצעות לוחות זמנים “מקבילים” ורצף של מהלכים שיתבצעו בזה אחר זה או בו-זמנית.

לדחוף לפני שיהיה מאוחר

ההסכם הבא עם מצרים עשוי להיות מורכב מכמה שלבים המורכבים מביצוע ומהמתנות בין השלבים, שכל אחד מהם מורכב מ“תן וקח” דו-צדדי או תלת צדדי (היינו ישראלי-אמריקני-מצרי). משכי-הזמן בין השלבים ישמשו נושא למיקוח והזמן שידרש לתהליך המיקוח ייכלל בחשבון הזמן שיחלוף מתחילה ועד השלמת ההסכם הבא אחריו. אם רוצים שההסכם יבוצע במלואו תוך שלוש ארבע שנים או תוך חמש שבע שנים, למשל, אפשר לחלק את הזמן בין משא-ומתן בשלבים, ובין ביצוע ההסכם בשלבים אשר ייחתם למועד קצר יותר. בין ביקור לביקור ידון קיסינג’ר על הביקור שיבוא אחריו ועל צורת המשא-ומתן של ההסכם הבא. אל נא נשכח כי נקבעים לוחות זמנים של משלוחי סיוע צבאי וכלכלי, אשר תאריכיהם תואמים כאילו את לוחות-הזמנים המתוכננים של המהלכים הדיפלומטיים הבאים. אפשר לכנות בשם לחץ את התהליך הקיסינג’רי הזה, של תיווך ומשא-ומתן, אלא שזה יהיה ויכוח סמאנטי בלבד משום שאז יהיה צורך למצוא מונח אחר המציין פעולה חד-צדדית שיש בה אילוץ לפעול לפי תכתיב, בלי להבטיח תמורה, בלי להקפיד על “תן וקח” לכל הנוגעים בדבר ובלי ליצור מאזן-כוחות חדש במקום הקודם. שהרי יש לזכור: הסכמי הפרדה לא עירערו את מאזן-הכוחות בין ישראל ובין מצרים וסוריה. הם החליפו מאזן-כוחות אחד במאזן-כוחות אחר, שהיה נוח ומועיל יותר לכל הצדדים. זה יכול לקרות גם הפעם, אם כי אין כל ודאות שאמנם כך יקרה.

אם יחליטו הסובייטים לטרפד את התהליך הזה ולגרום למלחמה חדשה בין ישראל לערבים, ייתכן שהם יצליחו. אם הסורים יעדיפו לשמש כלי-שרת בידי הסובייטים ייתכן שהם יכשילו את המצרים וממילא גם את האמריקנים. אם הנשיא סאדאת ישתטה לפתע, וינסה להשיג מישראל יותר ממה שהוא מוכן לתת לה בתמורה, ייתכן שלא יהיה מנוס ממלחמה שגם המצרים וגם הישראלים אינם מעוניינים בה. אם ישראל תיתקף בבהלה ותוותר יותר המינימום ההכרחי בלי לקבל תמורה הולמת, היא עלולה להגביר את הציפיות המצריות, הסוריות והסובייטיות כלפיה ולהכניס את עצמה שוב למבוי סתום, וגם זאת דרך להכשלת הדיפלומטיה האמריקנית. אולי גם קיסינג’ר עלול היהפך לפתע לישראלי קצר-רוח ומרוט-עצבים, דוחף ונדחף, לוחץ ונלחץ, מרחם על עצמו ודורס את זולתו. במקרה כזה יצטרף גם הוא למעגל הרוקדים “הורה לחץ”, ואז תפרוץ מהר מאוד עוד מלחמה במזרח התיכון, משום שכולם יפעלו בניגוד לציפיות הסבירות והמועילות יותר לעצמם ולזולתם, כולם יחששו מפני הרע ביותר ויחליטו להקדים תרופה למכה, לדחוף ולהידחף לפני שיהיה מאוחר מדי. חזות חשה זאת איננה בלתי-נמנעת, ומשום כך אני מוכן להמר שהיא לא תקרה. על כל פנים לא הפעם.

7.2.75

---

הגיעה שעת ההכרעה לסאדאת

מאת

חגי אשד

מתקבל מאד על הדעת שמעשה הרצח של המחבלים במלון “סבוי” בתל-אביב לא יהיה האחרון וכי צפויים נסיונות נוספים מסוגו. קשה לא לראות את הקשר בין המעשה לבין מועד בואו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר למצרים בתחילת מסע התיווך שלו בינה לבין ישראל. אש“ף מתייצב עתה בלוי נגד התיווך האמריקני ורוצה לפעול להכשלתו. התפקיד שמילאה מצרים במעשה הרצח האחרון ותגובתה עליו עדיין טעונים הבהרה. ייתכן מאד שהיא מילאה תפקיד כפול – כגורם תומך ומסייע לאש”ף, כאחד האמצעים להגברת הלחץ והאיום על קיסינג’ר ועל ישראל, וכקרבן אפשרי של איומי טרור ורצח מצד אש“ף, אם ינסה הנשיא סאדאת לנטוש את החזית הערבית המשותפת נגד ישראל ויאות לחתום אתה על הסכם נוסף. קודמו של סאדאת, הנשיא נאצר, הזהיר כי סכנת מוות אורבת לכל מנהיג ערבי אשר יחתום על הסכם-שלום עם ישראל. היה זה, כזכור, בעת נסיון התיווך של האמריקני אנדרסון, שעליו רמז מפעם לפעם ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון. מעשה הטרור והרצח של אש”ף יכולים לשמש אמצעי בידי סאדאת ולהיות מכוונים נגדו בעת ובעונה אחת והשפעתם המעשית על סיכויי הצלחתו של קיסינג’ר במסעו הנוכחי רחוקה מלהיות ברורה. בינתיים נזקקת מצרים לאמצעי איום ולחץ כדי לשפר את עמדת המיקוח שלה כלפי ישראל ואף כלפי קיסינג’ר. משום שבניגוד לשמועות שהפיצה קהיר בימים האחרונים הרי ההסכם הבא בין ישראל למצרים עדיין רחוק והפער בין עמדות שתי המדינות עודנו גדול מאד. על-פי ההדלפות מקהיר נראה שהמצרים רוצים לקבל מישראל מה שהיא מוכנה לתת בהסכם ארוך-טווח ולתת בתמורתו מה שישראל מוכנה לקבל במסגרת הסכם קצר-טווח.

תמורת נסיגה מוגבלת של 30 ו- 50 קילומטר בלי המעברים ובלי אבו-רודס היתה ישראל מוכנה להסתפק בתמורה מדינית מוגבלת לטווח של שנים מצומצם יותר. בעד נסיגה גדולה יותר דורשת ישראל התחייבות מצרית של אי-לוחמה לעשר שנים לכל הפחות. עתה נמסר מקהיר כי המצרים מוכנים להתחייב להימנעות מחידוש הלחימה למשך שנתיים בלבד ובתמורה הם רוצים נסיגה ישראלית עמוקה. במקום התחייבות ישירה וגלויה של מצרים כלפי ישראל מציעים המצרים התחייבות מצידם כלפי ארה"ב ורק בעקיפין כלפי ישראל. במקום התחייבות בעלת אופי מדיני מציעים המצרים הסכם-הפרדה נוסף בעל אופי צבאי בעיקר.

בגלל פער זה בין עמדות שני הצדדים נזקקים המצרים להיערכות צבאית מתוגברת שיש בה משום יצירת איום צבאי נגד ישראל לקראת תחילת תיווכו של קיסינג’ר. נראה כי המצרים מתכוננים לאפשרות של הליכה “על הסף” של תהום המלחמה.

ישראל מצידה החליטה על “פרופיל נמוך” של תגובות הצהרתיות לגבי האיום המלחמתי הכרוך בהיערכות הצבאית המצרית. אבל לא מן הנמנע כי יהיה צורך להגדרה ישראלית מחודשת ל“קאזוס באלי” שלה, כפי שהיה נהוג בשנים עברו. בתקופתו של דוד בן-גוריון נזקקה ישראל, כזכור, להגדרות ברורות למדי של מצבים איתם לא תוכל להשלים ושאם הם יווצרו על-ידי הערבים תהיה נאלצת להפעיל את זכות ההגנה העצמית. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל כללה, את חידוש ההסגר הימי במיצרי טיראן וסנפיר, את הטית מקורות הירדן, או בתקופה אחרת – כניסת צבא עירקי לירדן ועוד.

הגדרה מחודשת של ה“קאזוס באלי” עכשיו יכולה לפטור את ישראל מהצורך להשיב על השאלה הכוללנית – האם היא תהיה הראשונה לפתוח באש ומה תהיה התגובה האמריקנית במקרה כזה. סנטור פרסי, למשל, הציג את השאלה הזאת ואף נתן תגובה אמריקנית שלילית ביותר על כל מקרה של פתיחה באש מצד ישראל. התשובה הנכונה והמועילה יותר מבחינת ישראל צריכה להיות – הגדר הצעדים הערביים שישראל תיאלץ לראות בהם מעשה תוקפנות נגדה המחייב תגובה. הגדרה זאת מאפשרת להסביר מראש את עמדתה, ובכך גם ליצור מימד נוסף של הרתעה ושל סיכול האיום המצרי של מדיניות “על סף”, תוך כדי מאמצי התיווך של קיסינג’ר. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל צריכה להיות אחד מנושאי המשא-ומתן על ההסכם הבא עם מצרים ואף להיות חלק בלתי-נפרד מההסכם כשיושג ובכך גם לשמש ערובה לקיומו. הכרה אמריקנית פומבית ב“קאזוס באלי” של ישראל היא גם ערובה לקיום הסכם ישראלי-מצרי ובבחינת הרתעה נוספת נגד נסיון מצרי להפר את ההסכם בצורה שתיחשב כהתגרות מלחמתית המצדיקה הגנה עצמית. אלא שבכך לא יוכל המשא-ומתן להצטמצם. המצרים יאלצו לתת לישראל תמורה גדולה יותר משהציעו עד כה תמורת נסיגה ישראלית עמוקה. הסיכוי לכך נעוץ בשיתוף האינטרסים בין ארה“ב לבין הנשיא סאדאת, המבוסס על יצירת תנאים שיאפשרו הינתקות מירבית בין מצרים לבין ברה”מ. הנשיא סאדאת אינו מעוניין ככל הנראה להיות תלוי באספקה צבאית סובייטית, משום שהיא מבטיחה את הזיקה בין הצבא המצרי לבין הספקים הסובייטים ואף את המתח המלחמתי באזור ואת ליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. כל אלה מכבידים על מדיניות ההתקרבות המצרית-אמריקנית שעליה נשען הנשיא סאדאת ואף יוצרים איום של חתרנות פנים-מצרית ובין-ערבית נגד משטרו של סאדאת. הדרך היחידה להינתקות מצרית מהטבור הצבאי הסובייטי היא דרך ההסכם ארוך-הטווח עם ישראל. הסכם לשנתיים בלבד הוא בגדר דחיית המלחמה לשנתיים בלבד, כלומר: הוא מנציח את התלות הצבאית בברית-המועצות. ואילו הסכם לעשר שנים לפחות הוא הסכם שיוצר מרחב-זמן מספיק להינתקות מהטבור הסובייטי ולהיצמדות לזה האמריקני. וזאת – בתנאי שנוצרים תנאי בטחון הדרושים מנקודת ראותו של הנשיא סאדאת, היינו, נסיגה ישראלית עמוקה, פירוז ופיקוח או"ם קבועים לכל אורך תקופת ההסכם, וסיוע אמריקני כלכלי וצבאי כשיופסק הסיוע הצבאי הסובייטי.

ישראל מצידה יכולה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולנבחריה – לא רק לממשל האמריקני – את הצורך והתועלת שבהסכם ישראלי-מצרי ארוך טווח. הסכם כזה ישרת אינטרס אמריקני מובהק, שם שישרת אינטרס ישראלי במניעת מלחמה ובקידום השלום, שהוא גם אינטרס אמריקני ומצרי, לא פחות משהוא אינטרס ישראלי.

הסיכוי להשגת הסכם ישראלי-מצרי תלוי ביכולת הנשיא סאדאת להכריז עליו בגלוי ולהסביר לעם המצרי את הצורך ואת התועלת בהשגתו ובקיומו. עתה הוא רגע המיבחן המכריע לנשיא סאדאת – האם הוא רוצה בחידוש המלחמה תוך שנתיים, או האם הוא רוצה בתקופת-מעבר ממושכת בת עשר שנים לפחות ממלחמה לשלום, מסיוע סובייטי לסיוע אמריקני, ממירוץ חימוש לפיתוח כלכלי מואץ. הבחירה בין שתי אפשרויות מנוגדות אלה צריכה להיעשות בגלוי ובפה מלא בעברית ובערבית, בירושלים ובקאהיר. המבחן יהיה קשה וטבעי שהנשיא סאדאת ינסה להתחמק ממנו, אך יש לקוות כי גם ישראל וגם ארה"ב, ובסופו של דבר גם סאדאת עצמו – יבינו כי הגיע רגע האמת וכי הבחירה צריכה להיעשות עתה.

7.3.75

---

להתחפר עד שנת 2000

מאת

חגי אשד

הסכנה העיקרית האורבת לישראל היא שתצא קרחת מכאן ומכאן – שלום ובטחון לא נשיג ואת ההזדמנות ההיסטורית להתיישב ברחבי ארץ ישראל נחמיץ. מי שרוצה לקונן על “שבע השנים האבודות” שבין שתי מלחמות, יכול לקונן מצד אחד על החמצת ההזדמנות לשלום, אשר ספק אם היה בהן ממש, ומצד שני על החמצת ההזדמנות לשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהיו בהישג ידינו. אפילו מטרה התיישבותית כ“עיבוי ירושלים”, שהיתה חזונו של דוד בן-גוריון לאחר מלחמת ששת הימים, נאלצה להמתין לשר השיכון אברהם עופר, השואף להגשים אותה באיחור משווע ובעידן של דילדול משאבים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

תזכורת מחודשת לסכנה כפולה זו האורבת לישראל ניתנת לנו יום יום בזירת האו“ם על-ידי “הריטואל הפלשתינאי” של “הוקעת הציונות הגזענית”. תזכורת נוספת ניתנה על-ידי “הפארסה המקסיקנית” אשר יש בה כדי ללמד על אופיו ועל מנהגיו של העולם בו אנו חיים – על העמדת פנים נלעגת של צביעות וכניסה לעריצות גם יחד. (אין טעם לקונן על מנהגיו של עולם זה, שגיבוריו הטובים והרעים הם יאסר ערפאת מצד אחד והנשיא המקסיקני מצד שני ואשר שר החוץ יגאל אלון ונציגנו באו"ם חיים הרצוג עדיין מחפשים אליו מסילות). די לנו בהגדרתו של השגריר האמריקאי באו”ם פטריק מויניהאן על עצרת האו"ם, שתירשם לדראון עולם.

השאלה איננה רק שאלה של גינוי והוקעה ומדובר לא רק בעצרת האו“ם. רק מעטים יחלקו על כך, שהעולם בו אנו חיים הוא עולם שבו שוררת עריצות וכניעה לה – עריצות קומוניסטית, עריצות נפט, עריצות “העולם השלישי” ושל הנוהים אחריה והנכנעים לה. עולם זה דורש עתה מישראל לסגת מיהודה, שומרון ורצועת עזה ולהסכים לכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף. מי שמסכים להקמת מדינת אש“ף או מי שסבור שלא יהיה מנוס מכך חייב להסכים לשאת ולתת עם נציגי אש”ף. אך מי שרואה במדינת אש“ף מדינה-מפלצת, שיש להילחם נגדה במלוא הכוח, חייב לעמוד בתוקף נגד כל מגע עם נציגי אש”ף בכל ניסיון דיפלומטי שהוא.

יש לזכור כי ויתור על ההתיישבות אין בו משום מענה לאתגר הממשי שבפניו ניצבת ישראל. ויתור זה לא יספק את מדינות ערב, לא את מדינות הגוש הקומוניסטי, לא את מדינות העולם השלישי ואף לא את המדינות והמעצמות המחפשות פשרה עם אש“ף. ויתור על ההתיישבות לא ייחשב על-ידי שום גורם בין-לאומי כתרומה ישראלית מספקת לשלום, לא ייחשב כהיענות לדרישות הפלשתינאים או כסיפוק מתאים לזכויותיהם הלאומיות, ולאינטרסים הלגיטימיים שלהם. הקרע בין ישראל לבין הרוב המכריע של המדינות החברות באו”ם נובע מאי-הסכמת ישראל לסגת מכל “השטחים הכבושים”, מאי-השלמתה עם הקמת מדינת אש“ף בעתיד ומאי-נכונותה לסייע להקמתה של זו בהווה על-ידי ישיבה ליד שולחן אחד עם נציגי אש”ף, וחיפוש נוסחה שתוכל להיחשב כהכרה מספקת מצד אש“ף בעובדת קיום ישראל ובהחלטות מועצת הבטחון 242 ו-338. עד כה לא נמצאה נוסחה שאש”ף יהיה מוכן לקבל אותה. לכן אין הקרע הבין-לאומי עם ישראל הופך ללחץ ממשי עליה. אבל אם תימצא נוסחה שאש"ף יסכים – יגבר הלחץ על ישראל מצב הרוב הבין-לאומי האנטי-ישראלי.

על הפרק תעמוד השאלה אם ישראל תיכנע לתכתיב בין-לאומי של הקמת מדינת אש"ף בגבולות 4 ביוני – או אם תגלה נכונות לא רק להילחם על נפשה. נכונות זו תהיה חייבת לכלול לא רק נכונות מלחמתית וצבאית, אלא גם כלכלית ונפשית לעמוד על רגליה.

רק אם תוכח לעין כל נכונות ישראל להילחם ולעמוד במלוא כוחה נגד הקמת מדינת אש“ף יש סיכוי שיחלש ויעלם במשך הזמן הלחץ הבין-לאומי. מדובר באפשרות של מצור בין-לאומי ממושך שעשוי להימשך כל עוד תימשך תלות המערב בנפט הערבי; כל עוד תמשיך אירופה המערבית להיות מפורדת וחלשה; כל עוד לא יהווה האיום הסיני על ברית-המועצות משקל שכנגד לכוחה הצבאי והגרעיני המכריע של ברה”מ; כל עוד תמשיך ארה"ב ללקק את פצעי וייטנאם ווטרגייט ולהימצא בנסיגה והסתגרות בתוך עצמה.

כל הגורמים הללו תורמים לחולשת המערכת הבין-לאומית ולחשיפתה ללחצים ערביים יעילים. חולשת המערכת הבין-לאומית אינה תלויה בישראל ובמדיניותה. גורמים אלה קיימים אם תנהל ישראל מדיניות של התיישבות או לא. כל עוד תאפשר המערכת הבין-לאומית לחץ ערבי לחיסול ישראל הוא ימשך. וכל ויתור ישראלי וגילוי של חולשה מצד ישראל יגבירו אותו. אין הכרח שהחולשה הבין-לאומית הנוכחית תימשך בלי סוף. יתכן שכבר בשנות השמונים יתגלו סימנים של שיפור שילכו ויתחזקו בשנות התשעים, לקראת שנת 2000. תלות המערב בנפט הערבי תיעלם או תיקטן מאוד. השוק האירופי המשותף יהפך לענק כלכלי, מדיני וצבאי מאוחד ובעל כושר הכרעה ופעולה יותר מכפי שהוא עכשיו. סין תגיע למאזן הרתעה גרעיני עם ברית-המועצות וממילא תוכל ארה“ב לשמש לשון מאזניים בין-גושית ואף יפאן תוכל לגלות כוח עמידה נגד הסחטנות הערבית, אם תרצה בכך. חלק גדול מהמדינות הקיקיוניות של העולם השלישי המהוות עתה את הרוב באו”ם יתפוררו ויתמזגו מחדש בצורות שונות ומכל מקום, השפעתן הנוכחית תיעלם. גם ישראל עצמה תוכל להוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל המדעי והטכנולוגי הגלום בה ולהגיע למאזן אימה צבאי מדעי וטכנולוגי עם העולם הערבי כולו. מדינות הנפט הערביות טרם עלו בשנתיים האחרונות על דרך חד-סיטרית של פיתוח ויצירת עוצמה, אלא להיפך, ניתן להבחין בעליה על דרך של בזבוז, שחיקה ואי-ניצול הכנסות הנפט בצורה מועילה.

כל האפשרויות אללו אינן ודאיות, אבל אין גם ודאות שלא יקרו. לישראל אין מנוס אלא להמתין עד שנת 2000 – עד לשחרור העולם מהסחטנות הערבית-סובייטית הנוכחית.

על ישראל התחפר ולהתבצר בכל רחבי הארץ ולהיות מוכנה למלחמת-הכרעה, אם תיכפה עליה קודם לכן. אין לה מנוס מעמידה ממושכת בתנאים של מצור בין-לאומי, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה כלכלית ונפשית. דווקא בגלל תנאי המצור וההתחפרות בהם היא שרוייה עתה, ניתנת לישראל, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, ההזדמנות להבראה כלכלית, להורדת השומן, לחיזוק השרירים, להפשלת השרוולים ולכינון משטר חיים של עבודה, ייצור ויצוא ושל התיישבות בתנאים חלוציים ברחבי ארץ-ישראל.

19.12.75

---

כוח ההרתעה המדיני של ישראל

מאת

חגי אשד

מתברר שוועידת ז’נווה עלולה להיות “מלכודת פלשתינאית” לישראל, ושישראל וארצות-הברית עלו על מסלולים המובילים לעימות ביניהן. חידוש כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל הוא הדרך היחידה למנוע עימות בינה ובין ארצות-הברית. כשישראל אומרת שהיא לא תהיה “צ’כוסלובקיה שניה”, תהיה זאת אשליה טרגית, אם לא נבין שאין לאמירה תקיפה זו כיסוי של אמינות. הכל משוכנעים שאין לישראל ברירה אלא להיכנע לתכתיב אמריקני, ומאמינים שישראל תיכנס ל“מלכודת הפלשתינאית” בז’נווה ולא תוכל להיחלץ ממנה, ושבסופו של דבר תיסוג לגבולות הרביעי ביוני 1967 ותשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, ולו גם במסווה כלשהו. נגד שרשרת הנחות זאת על ישראל להציב שרשרת הנחות נגדית – ולעורר אמון בתקפן: – שישראל תילחם נגד כפיית “פתרון פלשתינאי” עליה, ושהיא מציעה דרך חלופית, שהיא הרע במיעוטו. על ישראל לבחון את הדרכים הקיצוניות והמסוכנות הפתוחות לפניה, גם אם הסיכון נראה לא סביר כיום. על-פי קצב ההתפתחויות, ולפי התאוצה שכופה ארצות-הברית על הקצב הזה מה שנראה היום כסיכון מופרז עלול להיראות למחרת כסיכון בלתי-נמנע.

לישראל אין ברירה, אלא לבחון אלטרנטיבות צבאיות ומדיניות. ממלחמה יזומה עד לנסיון להגיע לתיאום עם ברית-המועצות. על-מנת למנוע פתרון פלשתינאי כפוי יש לאחוז בכל האמצעים המדיניים וההסברתיים כדי לשכנע את המימשל האמריקני שלא יעלה על מסלול חד-סטרי המוביל לפתרון כזה. קשה לומר שהממשלה הישראלית החדשה הצליחה יותר מקודמתה לחדש את כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל. על-פי התבטאויותיו של הנשיא סאדאת היא נכשלה בכך כשלון חרוץ. סאדאת אומר בגלוי שהוא מזלזל בהצהרותיו של “גנרל דיין” והכרזותיה של ממשלת ישראל, המשתנות כמעט יום יום, ומה שהיה בחזקת איסור גמור אתמול היום הוא לא רק מותר אלא גם כדאי. הנשיא סאדאת מכריז שאין לו משא-ומתן עם ישראל אלא עם ארצות-הברית ושלאמיתו של דבר הוא נושא עיניו לשלום עם ארצות-הברית ולא לשלום עם ישראל. ואילו שר החוץ משה דיין משמיע שוב ושוב את הכרזותיו הנמהרות על רצונה של מצרים לעשות שלום עם ישראל ואין הוא מבחין בין שלום עם ישראל ובין שלום עם ארצות-הברית, והרי בין שני סוגי השלום הללו יש רק חפיפה חלקית ולא זהות. הכרזות אלה מובילות למסקנה שישראל תסתפק בסופו של דבר בשלום מצרי-אמריקני ולא בשלום מצרי-ישראלי. מפני שארצות-הברית בסופו של דבר תכפה על ישראל את כל הוויתורים הדרושים לכינון ידידות אמריקנית-מצרית, שלא יהיה בה יסוד של שלום מצרי-ישראלי.

הנשיא קרטר עשה הכל כדי לחזק את אמונתו של הנשיא סאדאת בכך שארצות-הברית תוציא למענו את הערמונים הישראליים מן האש, והוא גם עשה הכל כדי לשכנע את אש“ף שלאמיתו של דבר אין הוא מוכרח להכיר בהחלטה 242 ושהאמריקנים יסללו את דרכו לוועידת ז’נווה בעזרת ישראל ועל חשבונה. כבר עכשיו נשאר רק מעט מאוד מהחלטה 242 ואף מההסכמים בין ארצות-הברית לישראל בנושא ועידת ז’נווה. ב”נייר העבודה" שהביא עמו שר החוץ משה דיין יש כירסום מהותי של ההחלטה ושל ההסכמים. זאת החוליה האחרונה, לפי שעה, ברצף הכרסומים שהתחיל בביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין בוושינגטון.

ויתור על עמדות

ברצף זה היו ארבעה שלבים עד כה. אפשר לטעון שההחלטה ללכת לז’נווה בלי הסכם מוקדם עם ארצות-הברית על מהלכיה והחלטותיה של הועידה היתה מוטעית. אפשר לטעון שההסכמה להופעת משלחת ערבית מאוחדת בז’נווה היתה מוטעית מפני שזאת הפירצה הראשונה בחומה הבצורה של החלטות 242 ו-338, שלפיהן יתנהל המשא-ומתן בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב. אפשר לטעון שההסכמה לכך שהנושא הפלשתינאי ידון בנפרד, במסגרת קבוצת עבודה מיוחדת, היתה מוטעית וכן ההסכמה להשתתפות נציגים פלשתינאים שאינם חלק מהמשלחת הירדנית או המצרית, שדרכן עלולים אש“ף ומדינה פלשתינאית נפרדת בראשותו להיכנס לועידת ז’נווה. לכל אלה אפשר להוסיף את הטעות הרביעית, ההשלמה המהירה של ישראל עם ההודעה המשותפת האמריקנית-סובייטית על כינוס ועידת ז’נווה לא יאוחר מדצמבר 1977, שהעמידה את ישראל לפני עובדה ושיש עמה אולטימטום אמריקני-סובייטי. שתי המעצמות קבעו מועד לכינוס הוועידה, בין אם תסכים ישראל לתנאים המוקדמים שיקבעו עד אז ובין אם לא תסכים להם. על טעויות אלא אפשר לומר שבכולן יש ויתור ישראלי חד-צדדי בלי ויתור מקביל מצד מדינות ערב ובלי ויתור כלשהו מצד אש”ף, שכל מלאכתו נעשית על-ידי אחרים, ובראש ובראשונה בידי האמריקנים. ישראל ויתרה על העמדות שהעניקו לה החלטות 242 ו-338 וההסכמים בינה לבין ארצות-הברית בנושא ועידת ז’נווה. יש יסוד של אשליה בטענה שהסכמים אלה נשארו בתקפם – למען הדיון: נשארו בתוקף אך ורק הסעיפים שישראל עדין לא ויתרה עליהם. לא נשארו בתוקף הסעיפים שהיא כבר ויתרה עליהם – כשם שיש יסוד של אשליה בטענה שישראל אינה נדרשת להסכים להודעה האמריקנית-סובייטית כתנאי לכינוס ועידת ז’נווה. ישראל נדרשה לא להסכים מיד לכל סעיפי ההודעה אלא רק לקבל הלכה למעשה סעיף אחר סעיף, לפי הקצב והעיתוי שתקבע ארצות-הברית. לסעיפים הפלשתינאיים שבהודעה כבר הסכימה ישראל למעשה, בכך שהסכימה לדון בנושא הפלשתינאי בקבוצת-עבודה מיוחדת שתהיה בה משלחת פלשתינאית נפרדת. לאחר כל אלה לא ברור איך תוכל ישראל לחסום את דרכם של אש"ף ושל מדינתו הפלשתינאית אל שולחן הדיונים בז’נווה.

עתה לא נותרה לנו דרך אחרת אלא לומר “לא”, כפי שמבטיח שר החוץ משה דיין, אם יהיה נסיון לקיים בוועידה דיון בנושא המדינה הפלשתינאית בהשתתפות נציגי אש“ף. הצרה היא, שאין אמינות להבטחתו של דיין, עד עתה הוכיח הנסיון שה”לאו" של ישראל מסתיים תמיד ב“הן”, ובמהירות רבה. התהליך המזורז של כירסום בעמדות ישראל שביצרו הממשלות הקודמות בעמל רב אינו מותיר לישראל אלא אפשרות אחת: להכין כבר עתה את ה“לא” שתאמר בז’נווה בכל המישורים, הצבאי, המדיני וההסברתי. רק כאשר יהיה ברור שישראל מתכוננת ברצינות לאלטרנטיבות אחרות, יהיה סיכוי כלשהו לכך שתהליך ההידרדרות הנוכחי יבלם ושאפשר יהיה לבצר קו הגנה חדש סביב עמדותיה של ישראל.

תיאום עם ברית-המועצות

המכבש הקרטרי ימשיך לדרוס את עמדותיה המדיניות והמשפטיות של ישראל כל זמן שהיא תמשיך לסגת ולהפקיר עמדות מבוצרות. הוא ימשיך לנוע קדימה כל זמן שישראל לא תגיע לנקודה שממנה לא תיסוג, כל זמן שהיא לא תעדיף להילחם, נגד כל נסיגה נוספת. זאת המשמעות הפשוטה של הקביעה, “ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה שניה”.

דרום לבנון הוא המבחן המובהק לרצינותן ולאמינותן של הצהרות ממשלת ישראל בתחומים אחרים. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מדרום לבנון, תמורת הבטחה שארגוני המחבלים יסוגו מעמדותיהם לאחר מכן ושישראל תתחייב להפסקת-אש (חד-צדדית למעשה), לא חיזקה את אמינות ממשלת ישראל, שהנשיא סאדאת לועג לה בפומבי. סאדאת טען שאין הוא מיחס חשיבות כלשהי לדברים הבאים מישראל, ולמרבה הצער יש להודות שנסיגת ישראל מדרום לבנון – לאחר ההבטחה הפומבית של ראש הממשלה מנחם בגין שישראל לא תפקיר את המיעוט הנוצרי – חיזקה טענה זו. יתכן שההכרזה היתה מיותרת ומזיקה, אבל לאחר שהושמעה, הבעיה היא לא רק גורל המיעוט הנוצרי אלא גורל אמינותה של ממשלת ישראל. האמינות היא קלפי-המיקוח וערובות-הבטחון של ישראל, והזלזול של סאדאת עולה בקנה-אחד עם הזלזול של המימשל האמריקני ב“לאווים” של ממשלת ישראל, ההופכים ל“הנים” במהירות. על ישראל למתוח “קו אדום” לא רק בדרום לבנון אלא גם על המפה המדינית והבטחונית. עליה לעורר באחרים הרגשה שלחף מופרז עליה, במגמה למנוע מלחמה חדשה במזרח התיכון, ישיג את ההיפך.

אם אין מנוס ממלחמה נוספת מוטב לפתוח בה לפני שתחול הרעה נוספת ביחסי הכוחות בין ישראל לשכנותיה. פורסמה ידיעה שלפיה ישראל עוסקת בהגדרת מטרות המלחמה. נקווה שידיעה זאת נכונה, ושההגדרה הזאת גמישה ומתאימה למצבי-מלחמה שונים וגם למצב של סף-מלחמה כזה שאנו מתקרבים אליו. נקווה שההנחה המשותפת בכל המצבים האפשריים תהיה שיש להעביר במהירות את המלחמה אל ארצות ערב, כדי שההתערבות הצבאית האפשרית של ארצות-הברית וברית-המועצות להפסקת המלחמה תהיה בתחומי ארצות ערב, וכדי שאחת מתוצאות המלחמה החדשה במזרח התיכון תהיה נוכחות צבאית של שתי מעצמות-העל בתחומי מדינות ערב. נוכחות צבאית כזאת בתקופת מעבר ממושכת בין מלחמה לשלום, עשויה להיות ערובת-בטחון ונקודת-פתיחה למשא-ומתן בין ישראל ובין שכנותיה.

“המכבש הקרטרי” עולה על ישראל בגלל שארצות-הברית מניחה שישראל חוששת יותר מכל מפני מלחמה ומפני קרע ביחסיה אתה, ושישראל תעדיף, בסופו של דבר, כניעה על פני מלחמה בלי הסכמה אמריקנית מראש. כל זמן שישראל לא תעורר בראשי המימשל האמריקני ספק בנכונותה ל הנחת-יסוד זאת, ימשיך “המכבש הקרטרי” לנוע לקראתה, תוך זלזול ב“לאווים” שלה ובאזהרותיה, והנשיא סאדאת ימשיך ללעוג לתחזיותיו של משה דיין בנושא כוונותיה של מצרים לשלום עם ישראל.

מצב מעבר מסוכן

מצב של סף-מלחמה מחייב תיאום מוקדם בין ישראל ובין ברית-המועצות. לברית-המועצות יש הרבה מה להפסיד ולהרוויח מתיאום כזה, בעיקר אם יהיה לה ברור שלאחר שנזרקה ממצרים היא עלולה להיזרק ממדינות ערביות נוספות, ושישראל לא תשלים בשום פנים עם הקמת מדינת אש“ף שאולי תהיה בסיס צבאי סובייטי. אם ישתכנעו הסובייטים שהקמת מדינת אש”ף תהיה אפשרית רק כתוצאה ממלחמה רבתי במזרח התיכון הם ישקלו מחדש את מאזן הסיכונים והרווחים שלהם ממלחמה כזאת, ויראו שאפשרות הקמתה של מדינת אש"ף היא רווח קטן ועומת הסיכונים הכבירים הכרוכים במלחמה נוספת.

תוצאה מתקבל על הדעת יותר ממלחמה כזאת היא חיזוק מעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון, אם לא תתערב ברית-המועצות בכוח צבאי ניכר, ותסתכן בעימות צבאי עם ארצות-הברית. סביר להניח שמדינות ערביות מסויימות, יבקשו התערבות צבאית נגד ישראל מארצות-הברית ולא מברית-המועצות. כיום ברית-המועצות היא רק שחקנית-משנה בזירת המזרח התיכון, והתפקיד הראשי הוא של ארצות-הברית.

לברית-המועצות אין כוח ואין רצון לכפות על הערבים הסדר שהם אינם רוצים בו. היא יכולה לסייע להם לכפות על ישראל תנאים קשים יותר, שיושגו בלחץ אמריקני, ואין להניח שמדינות ערב אינן מבינות זאת. לכן הן פונות לעזרת ארצות-הברית ולא לעזרת ברית-המועצות, הפרדוכס בעניין זה הוא שמי שיכולה להעניק לברית-המועצות מעמד כלשהוא במזרח התיכון היא ארצות-הברית והיא עשתה זאת בהודעה משותפת, שהעניקה לסובייטים יותר ממה שהיה להם, יותר ממה שיכלו להשיג בכוחות עצמם ויותר ממה שהם יכולים לגמול לה. זה מצב מעבר מסוכן. לברית-המועצות כיום יש אחיזה במזרח התיכון בעיקר בחסדה של ארצות-הברית ובסיוע גורמי-משנה בעולם הערבי, אלא אם כן תפרוץ באיזור מלחמה חדשה, עם סיכונים וסיכויים חדשים לכל הצדדים.

במוקדם או במאוחר תגיע ברית-המועצות למסקנה – שנוכחות קבע שלה במזרח התיכון מותנית בתיאום עם ישראל ובהסכמתה.

הסכם שיבטיח עליה המונית של יהודי ברית-המועצות וערובות סובייטיות לישראל עשוי להיות שלב חשוב בהגשמת הציונות ולספק לסובייטים בסיס מוצק ביותר לנוכחותם במזרח התיכון. מדינות ערב, ארצות-הברית ומדינות מערב אירופה ישלימו אתה. הסכם כזה יהפוך את ישראל ל“פינלנד של המזרח התיכון” בתנאים טובים מאלה של פינלנד, בגלל ריחוקה הגיאוגרפי של ישראל מברית-המועצות ובגלל קשריה המיוחדים עם יהודי ארצות-הברית. הסכם כזה עדיף על הקמת מדינת אש"ף שתהיה בסיס סובייטי באיזור ושישראל תהיה קרבנה העיקרי. בסיס סובייטי רעוע זה יהיה מסוכן לשלום ולא יביא להסדר-קבע שכל הצדדים יכבדו אותו.

ישראל צודקת

אפשר לראות במחשבות על אפשרות של הסכם ישראלי סובייטי “הרהורי בגידה”, הפרת הסולידריות של ישראל עם מדינות המערב ועם ארצות-הברית בראשן, אבל האמת המצערת היא שבזכות ארצות-הברית מתקיים מעמדה של ברית-המועצות באיזור. מוטב שמעמד זה יהיה מבוסס על הסכם עם ישראל מאשר שיופעל נגדה. נסיון אמריקני-אירופי לכפות נסיגה טוטאלית על ישראל ולכונן מדינה של אש"ף הוא בגידת המערב בישראל, הפרת הסולידריות שלו עם מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים והומניים ומחיקת חובו לעם היהודי על אלפיים שנות רדיפות.

אמנם, מדינות המערב רוחצות בנקיון כפיהן ומטילות על ישראל אשמות כדי להצדיק את בגידתן בה, בעיקר בנושא הפלשתינאי. מהכרזותיהן משתמע שישראל שוללת מהעם הפלשתינאי את “זכויותיו הלגיטימיות” ואינה מסתפקת בזכות הקיום שלה על אדמה ערבית, שהיתה אמורה להיות שייכת לעם הפלשתינאי. נושא זה הוא מחדל גדול של מדינת ישראל. היא ויתרה על המאבק האידיאולוגי והזניחה את הטיעונים הציוניים, שנשמעו משחר הציונות עד הקמת המדינה, על הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ-ישראל ועל זכותו להקים בה מחדש את מדינתו, תוך התחשבות בזכות הקיום של התושבים הערבים. התחשבות זאת הגיעה לשיאה בהסכמה לחלוקת הארץ כמה פעמים. גם את גבולות המנדט המקוריים הגדירה “אחדות העבודה” כחלוקה וכקריעת השטחים שנכללו במנדט הצרפתי על סוריה ולבנון בצפון ארץ-ישראל, וקריעת עבר-הירדן המזרחי הוגדרה כחלוקה שנייה של ארץ-ישראל ההיסטורית, שלא לדבר על החלוקות הנוספות של ועדת פיל (1937) ושל החלטת האו"ם (1947).

עם הגברת הכוננות למלחמה, על ישראל להיערך למערכת הסברה על צידקת הציונות. עליה להפסיק את “המלחמה המדומה” שניהלה עד עתה בחזית ההסברה. אם דעת הקהל העולמית תשוכנע שישראל תילחם, היא תהיה קשובה יותר לטענותיה על צידקתה ועל העוול המוסרי שנעשה בהעדפת “הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי” על-פני “זכות הקיום של מדינת ישראל”.

האלטרנטיבה הישראלית

מול סכנת המלחמה העלולה לפרוץ בגלל הנסיון לכפות “שלום פלשתינאי”, על ישראל לומר את האמת: מקסימום שאפשר להשיג בעתיד הנראה לעין הוא הסדר, שתיכלל בו תקופת מבחן לנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, שתימשך עשר שנים לפחות ושתלווה בערובות אמריקניות וסובייטיות. הסדרי-הביניים לא ישנו את זכויות הריבונות הקיימות, ויאפשרו נוכחות צבאית ישראלית באזורי מפתח, עם נוכחות צבאית ערבית והמשך התיישבות יהודית מוסכמת, שגבולותיה לא יקבעו בשלב זה. בהסדר-ביניים כזה, לעשר שנים, אפשר לכלול נאמנות ישראלית ירדנית ביהודה ושומרון וברצועת עזה והסדרי-ביניים ברמת-הגולן ובסיני. כפיית ישראל לנסיגה טוטלית כיום, ולו גם תמורת הסכם-שלום חוזי מלא, תסכן את בטחונה וכמעט ברור שהיא תוביל למלחמה רבתי במזרח התיכון. כדאי שגם ממשלת ישראל וגם ממשלת ארצות-הברית יחדלו להתפלל לשלום חוזי עם נסיגה כמעט טוטלית. מוטב שהממשלות המעורבות יתנו את דעתן לכינון הסדרי-בינים לתקופת מעבר ממושכת, העשויים למנוע מלחמה ולהבטיח התקדמות הדרגתית לקראת שלום.

21.10.77

---

החלטות קשות בדרך

מאת

חגי אשד

הנשיא המצרי אנואר סאדאת יהיה מעוניין להציג את ביקורו בישראל כהצלחה גדולה, אם קיבל מישראל תמורה מידית ישירה או לא קיבל, אם עשתה ישראל מחווה כלשהי לקראתו או לא עשתה.

הנשיא סאדאת ימנע ככל הנראה ממתיחת ביקורת על קבלת הפנים שזכה לה בישראל, או על תוצאות הביקור. הוא לא ירצה ליצור רושם שחזר מישראל בידיים ריקות. ניתן היה להבחין באכזבה מסויימת בין נציגי העתונות העולמית והישראלית שליוו את הביקור, על כך שישראל לא השכילה לגמול לסאדאת במחווה כלשהי על ביקורו בישראל. הדבר בא לידי ביטוי במסיבת עתונאים שנערכה לסיכום הביקור, ויש להניח שעוד יהיו לכך הדים בעתיד. זכה סאדאת ומלאכת ההסברה שלו נעשית בידי אחרים. יש להניח שהוא יסתפק בכך ולא ירצה לגרוע מהצלחת ביקורו, על-ידי ביקורת על ישראל. כך נוצר אינטרס משותף מצרי-ישראלי של המשך התנופה המדינית, בעקבות הביקור. הנשיא המצרי וראש ממשלת ישראל נמצאים מבחינה זאת בסירה אחת.

אם סאדאת נחל אכזבה כלשהי בביקורו הוא נתן לה ביטוי בעקיפין, כאשר הרבה לשבח את ראשי האופוזיציה שמעון פרס וגולדה מאיר. את שמעון פרס הוא שיבח על נאומו הקונסטרוקטיבי ולגבי גולדה מאיר הוא הדגיש, כי בימי כהונתה התחיל המאמץ להשגת שלום. ראש הממשלה לא זכה לשבחים על נאומו והיתה זאת שתיקה שנשמעה היטב. מי שעקב בטלויזיה אחרי הפגישות של סאדאת עם סיעת הליכוד ועם סיעת המערך בכנסת יכול היה להבחין בנקל בהבדל באווירה ששררה בשתי הפגישות. הפגישה עם סיעת המערך הצטיינה באווירה ידידותית, כמעט חמה. מה שאין כן לגבי הפגישה עם הליכוד, שהתנהלה באווירה נוקשה וקרירה. אין זאת רק שאלה של חלוקת מחמאות ושבחים, אלא של המשך התנופה לקראת שלום והמחיר שישראל תצטרך לשלם תמורתו.

המסר העיקרי שהשאיר סאדאת אחריו בביקורו בישראל נאמר על-ידו בסיום מסיבת העתונאים אתמול: לא יהיה מנוס מהחלטות קשות ודרסטיות. אני קיבלתי החלטה כזאת בעצם בואי לישראל, ועכשיו תורכם לקבל החלטה כזאת. כיוון שישראל לא נתנה לסאדאת תמורה מיידית הנראית לעין כל, היא נשארה במצב של בעלת חוב למצרים וככל שידחה פרעון החוב כן הוא יתפח ויגדל. לא כך היה קורה אילו השכילה הממשלה לגלות יותר דמיון ויותר תושיה ולגמול לסאדאת מייד בוויתור כלשהו שיש בדעתה לעשות בעתיד במהלך המשא-ומתן. קשה להצביע על ויתור מסויים שיכול היה להראות כמחווה שוות ערך לזאת של סאדאת. אבל על הממשלה היה לעשות מאמץ ולקוות שהוא יזכה להערכה בין-לאומית נאותה.

לא יעלה על הדעת שאין לישראל על מה לוותר למצרים בעתיד, משום שפירוש הדבר שאין לה על מה לשאת ולתת. ראוי היה שוויתור אפשרי כזה ינתן בחלקו מייד כמיקדמה על-חשבון העתיד. עובדה היא שטרם נקבע מועד ביקור-הגומלין של ראש הממשלה מנחם בגין בקהיר, אף על פי שבגין הביע כמה פעמים בפומבי את רצונו לערוך ביקור כזה. לדחיית הביקור בקהיר לא ניתן הסבר רשמי. מכיוון שכך נוצר הרושם שהדבר נגרם מאכזבה מצרית בגלל היעדר מחווה ישראלית, וישראל תצטרך לשלם בעתיד מחיר גבוה יותר בעד הטיסה לקהיר של ראש ממשלת ישראל.

יש טעם לדון בנושא זה כיוון שהוא מעורר דילמה עקרונית ומכריעה בחשיבותה לעתיד לבוא. השאלה היא לא רק על מה לוותר אלא למי לוותר: לאמריקנים או למצרים. בעבר נעשו הוויתורים הישראליים בעיקר לאמריקנים והם שנתנו לישראל את התמורה הישירה בסיוע כלכלי וצבאי, בעוד שהתמורה המצרית ניתנה לארצות-הברית. כלומר – עד כה נעשו הוויתורים הישראליים במתכונת של עיסקה משולשת – ישראלית-אמריקנית-מצרית. אופייני לעיסקות אלה היה שהוויתורים הישראליים המכאיבים נעשו תחת לחץ אמריקני בהתרוצצויות של קיסינג’ר בירושלים ושל שר החוץ משה דיין בניו-יורק.

בביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים נפתח עידן חדש שאליו פיללה ישראל כל השנים – העידן של משא-ומתן ישיר וגלוי לעין כל בדרג הגבוה ביותר. עידן חדש זה מחייב שמכאן ולהבא ייעשו הוויתורים הישראליים למצרים ולא למתווכים האמריקנים.

משא-ומתן ישיר פירושו ויתורים ישירים. יש להניח שהאמריקנים מצידם חייבו התפתחות זו. את תפקידם כמתווכים יעדיפו למלא באורח חיובי ע“י מתן סיוע כלכלי, ואולי גם צבאי, מאשר ע”י הפעלת לחץ על ישראל כדי לאלץ אותה לעשות את הוויתורים שממילא תעשה בשלב זה או אחר.

מן הראוי שהממשלה, הכנסת ודעת הקהל בישראל יפיקו את הלקחים הדרושים מביקורו של הנשיא סאדאת. יש לקוות כי התנופה המדינית שנפתחה עם הביקור תימשך. ויהיו דרושות החלטות קשות ודראסטיות מצד מצרים ויתר מדינות ערב ומצד ישראל. את הוויתורים המכאיבים שישראל תצטרך לעשות מוטב לה לעשות במישרין למדינות ערב ולקבל את התמורה גם היא במישרין.

22.11.77

---

תרומת האופוזיציה לממשלה

מאת

חגי אשד

בסיעת המערך בכנסת התגלתה השבוע תמימות-דעים מפתיעה בנושא הפשרה הפונקציונלית ביהודה ושומרון. “יונים” ו“ניצים” במפלגת העבודה התאחדו בתמיכה בפשרה כזאת כהסדר ביניים לתקופת מעבר והצטרפו אליהם גם חברי מפ"ם, איש איש וטעמו עמו. בכך השתחררה מפלגת העבודה מהכובל אותה לפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון כדרך יחידה להסדר ולהתקדמות לקראת שלום. בכך היא מציעה מוצא מהמבוי הסתום לגבי פתרון בעית יהודה ושומרון והבעיה הפלשתינאית לתקופת מעבר ממושכת, שאחריה יוכל להימצא פתרון קבע בתנאים נוחים יותר הן לישראל והן למדינות ערב השכנות.

הפשרה הפונקציונלית יכולה ללבוש צורות שונות. “נוסחת בז’ז’ינסקי” מבוססת על אותה גישה. גם הנשיא סאדאת בביקורו בירושלים הציע גירסה מסויימת של פשרה פונקציונלית לגבי פתרון בעיית ירושלים. סאדאת הכיר באחדותה של העיר במישור המוניציפאלי ובראש העיר המאוחדת טדי קולק. עד כדי כך שאת תרומתו למסגד “אל-אקצה” ולעדה הקופטית בעיר העתיקה בחר להעביר, ולו גם באורח סמלי, באמצעות ראש העיר. בעת ובעונה אחת הדגיש סאדאת את הצורך בחידוש הריבונות הערבית בחלק מירושלים מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע באחדותה. אין לראות בכך הסדר לבעית ירושלים, שישראל יכולה או צריכה לקבל אותו כמו שהוא. כשם שגם “נוסחת בז’ז’ינסקי” נשארה מעורפלת. ולאמיתו של דבר המונח “פשרה פונקציונלית” כל כולו מסמן עיקרון, שניתן ליישום בצורות רבות ושונות ובכך מעלתו העיקרית. יש בו קצה חוט למשא-ומתן, למניעת מבוי סתום ולמציאת הסדר בבעיות הקשות ביותר שנוצרו על-ידי הסכסוך הישראלי ערבי – בעית ירושלים והבעיה הפלשתינאית.

אחת המעלות העיקריות של הסדר ביניים ביהודה ושומרון היא בכך, שהיא מעניקה הזדמנות נוספת לפתרון בעית אש“ף על-ידי פירוקו וחיסולו של ארגון זה. שהרי עצם קיומו של אש”ף הפך למכשול העיקרי בדרך לשלום ולפתרון הבעיה הפלשתינאית.

אש“ף הוא ארגון גג של ארגונים פלשתינאים, שכל אחד מהם תלוי במדינות ערב השונות. מוטב לנהל את המשא-ומתן עם המדינות הערביות עצמן בנפרד, או במשותף, מאשר עם מסגרת הגג הפלשתינאית. אם נגדיר את אש”ף כארגון נאצי, או לא, אין להכחיש שהוא קיצוני יותר מכל מדינות ערב השכנות. מצרים, ירדן, לבנון ואפילו סוריה כבר חתמו על כמה הסכמים עם מדינת ישראל – מהסכם שביתת הנשק ועד הסכם הפרדה. בין ישראל לירדן קיימים גשרים פתוחים ודו-קיום מינהלי וכלכלי בגדה המערבית. בין ישראל ללבנון קיימת גדר טובה. בין ישראל למצרים היו וישנן תחנות התראה, כביש צבאי משותף בדרום סיני ושיתוף פעולה ידידותי למדי בהווה. אפילו עם סוריה יש הסדרי גבול של מפגשי דרוזים והבנה מסוימת לגבי לבנון.

בין אש“ף וישראל מפרידה תהום של שנאה שאינה ניתנת לגישור. זה שלוש שנים ויותר קיבל אש”ף לגיטימציה כהנהגה הלאומית היחידה והמוכרת של העם הפלשתינאי, בתחילה על-ידי רוב מדינות הליגה הערבית בפגישת הפיסגה ברבאט ואחר-כך על-ידי עצרת האו“ם ועל-ידי רוב מדינות תבל. בחודשים האחרונים נוסף לכך “חיזור” נמרץ ביותר של נשיא ארצות-הברית ושל המימשל האמריקני. הנהגת אש”ף ידעה היטב, שאילו היתה מצליחה להתגבר על שנאתה הפתולוגית לישראל, להודות שהיא מכירה בקיומה ומשלימה אתה, היתה יוצרת לחץ בין-לאומי על ישראל להכיר באש“ף ומי יודע איך היתה ישראל מצליחה לעמוד בו. אש”ף הוא גולם שקם על יוצרו. מדינות ערב הן שהקימו אותו והן שצריכות לפרק אותו, להתעלם ממנו, לשלול ממנו את ההכרה כנציג העם הפלשתינאי ועל אחת כמה וכמה – נציג בלעדי שלו. מדינות ערב, מצרים וירדן בראשן, צריכות ליטול לידיהן מחדש את המנהיגות ואת הסמכות לנהל משא-ומתן ולקבל הכרעות לגבי גורלו של העם הפלשתינאי, לאחר שהנהגת אש"ף התגלתה פעם אחר פעם כגוף עקר, אכול שנאה וחסר יכולת הכרעה אשר כוחו רק להזיק ולהפריע.

פשרה פונקציונלית בין ישראל לירדן ביהודה ושומרון תאפשר לממשלת ירדן ולאוכלוסיה הפלשתינאית להחזיר לעצמן את הייצוג העצמי שנשלל מהן באורח אימנתי ושרירותי על-ידי ארגוני טרור וחבלה ומסגרת הגג שלהם – אש“ף. המשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון בתקופת המעבר, יחד עם ממשלת ירדן ונציגי האוכלוסיה, יוכל להבטיח את פירוקו של אש”ף ולהניח יסודות להסכם קבע ביהודה ושומרון לעתיד לבוא.

אין להניח, שממשלת ישראל יכולה להסכים בפה מלא להסדר כזה של הבעיה או שהניסוחים המקובלים עליה יכולים למנוע מבוי סתום. מבחינה זאת יכולה מפלגת העבודה למלא תפקיד מועיל וחשוב באופוזיציה: היא תציג הסדר, שהממשלה תוכל לקבלו כהצעת פשרה במהלך המשא-ומתן ולא כנקודת מוצא. זו תהיה תרומתה של האופוזיציה לממשלה – וגם לעצמה. הדיון בסיעת המערך בכנסת גילה לפתע תמימות דעים שלא הורגלנו לה קודם לכן. לפתע כאילו נעלמה רוח הפלגנות והקנטרנות האישית, שכמעט נעשתה לסימן היכר של מפלגת העבודה. ואולי זו אחת מתוצאות הלוואי החיוביות של ביקור סאדאת בישראל – שבמהלכו התגלתה סיעת המערך בכנסת במיטבה ועתה היא ממשיכה לפעול באותה רוח.

2.12.77

---

שלום בשיטת "זבנג וגמרנו"

מאת

חגי אשד

הנשיא סאדאת חוזר בנאומיו ובשיחותיו על הטיעון ש“דוקטרינת הבטחון” של ישראל התמוטטה במלחמת יום כיפור. לדבריו הוכח, שאין ערך בטחוני לשטחים מבוצרים (ראה מה שקרה ל“קו בר-לב”) ואין ערך בטחוני לישובים (ראה מה קרה ליישובי רמת הגולן שפונו עם פרוץ הקרבות). בהסתמך על דוגמאות אלה מסביר סאדאת לאנשי שיחו כי בטחון יושג רק על-ידי שלום ועל-ידי השלמת הערבים עם קיום מדינת ישראל בין מדינות ערב הלכה למעשה. את זאת סאדאת מציע לישראל בתנאי שתוותר על שטחים (התפשטות, כדבריו).

טיעון זה אינו חדש. הוא מקובל גם על אמריקנים וישראלים לא מעטים. ובודאי שיש בו יותר מגרעין של אמת. ודאי שמצב של שלום הוא המצב הבטוח ביותר. ובניסוח מתוחכם יותר: צריך להיזהר מאפשרות של מעגל קסמים, שבו דווקא הרצון להחזיק בשטחים למטרות בטחון דוחף את הצד שכנגד לא להשלים עם אחזקת שטחים זו ולנסות להחזירם לעצמו בכוח.

ובניסוח חיובי: ויתור על שטחים מסלק תמריץ להתקפה וככזה יוצר בטחון. הטיעון הנגדי המקובל הוא, שכיבוש השטחים אינו התמריץ היחידי לתוקפנות והתמריץ או הפיתוי לא יסולק גם לאחר הנסיגה משטחים. כיוון שכך, יש צורך בגבולות בני-הגנה כחלק מהרתעה צבאית כוללת, כדי לרסן את הפיתוי גם בעתיד. הבעיה היא איך לקיים מאזן של החלשת התמריץ לתוקפנות על-ידי נסיגה גדולה ככל האפשר, מבלי לוותר על יסוד ההרתעה והיכולת להתגונן למקרה שהפיתוי לכך ימשך וייצא מן הכוח אל הפועל.

הפתרון המקובל ביותר לבעייה זאת הוא הכללת גורם הזמן במאזן הכולל של בטחון ושלום והתקדמות לקראתו בשלבים, על-פי לוח זמנים גמיש או קבוע מראש.

הכוונה היא לתקופת מעבר דינאמית, להסכם שלום עם ערובות לביצועו, בשלבים מוגדרים, על-פי לוח זמנים קבוע.

כל שלב יאפשר לבנות בהדרגה את בניין השלום. הוא יהיה מבוסס על סיכונים מבוקרים משני הצדדים ועל החלשת התמריצים לתוקפנות ולקיום מאזן של הרתעה. כל שלב כזה יוכל ליצור אמון הדדי ולהחליש את החשדנות ואת האיבה משני הצדדים ולהניח בכך נדבך מוצק לקראת השלב הבא, שיכלול סיכונים מבוקרים נוספים.

בתפיסה זאת כשלעצמה אין חידוש, אך בכל זאת יש טעם להזכירה שוב, גם משום שנוטים לשכוח אותה וגם משום שישומה כרוך בסיבוכים לא קלים. תפיסה זאת היתה מונחת ביסוד “תכנית ברוקינגס” האמריקנית, שבהכנתה השתתפו כמה מאישי המפתח במימשל האמריקאי. הם מדברים על תקופת מעבר של חמש שנים לביצוע כל הסכם שיושג, או לשלב המעבר לקראת ביצועו.

אילו היה מדובר רק על שלום בין ישראל למצרים, היה קל למדי לישם תפיסה זאת. אלא שהנשיא סאדאת שולל הסכם נפרד עם ישראל והוא מתנה אותו בפתרון הבעיה הפלשתינאית ובהסכם שלום עם ירדן. לסאדאת אין שליטה על הפלשתינאים ולא על ירדן. ושני אלה תלויים במדינות החזית המזרחית, שהציר העיקרי שלה הוא סוריה (והיא כוללת גם את עיראק וסעודיה ואף קשורה בחזית הסירוב הערבית). סאדאת אינו יכול להציע לישראל שלום כולל והכרת הערבים בקיומה באותו מובן שעליו הוא מדבר, כלומר “שלום במקום בטחון”. יתר על כן, במשווה כזאת של שלום ובטחון הגורמים העיקריים נעלמים. לא ידוע איך ומתי תוכל להיפתר הבעיה הפלשתינאית, ולא ידוע מתי ישלימו גם הסורים עם קיום ישראל ובאילו תנאים.

מבחינה צבאית וגיאוגרפית אין אפשרות להפריד בין החזיתות של ישראל, בעיקר לא אחרי נסיגה מסיני. אילת היא נקודת התורפה הישראלית הבולטת ביותר משום שהיא נמצאת שתי חזיתות. וכך גם חבל לכיש. אם ישראל תיסוג מפיתחת רפיח, כפי שדורש סאדאת, תיווצר רציפות מצרית-ירדנית ברצועת עזה. הוא הדין במיצרי אילת אם ישראל תיסוג משארם א-שייך. שארם א-שייך נמצאת בגבול סעודיה. איי טיראן וסנפיר הם סעידיים. גם סעודיה תצטרך להתחייב לחופש השיט וגם היא עלולה לתמוך במדינות “החזית המזרחית” בעתיד ולסכן את ישראל (האם יש בטחון, שהמשטר הנוכחי ישאר על כנו בשנות השמונים?). המסקנה היא, שכל עוד אורבת סכנה של התקפה ממזרח אין אפשרות להשלים את הנסיגה הישראלית מרצועת הבטחון בקידמת סיני.

ממילא לא יהיה מנוס מקביעת לוח זמנים “פתוח”. ציר הזמן של הנסיגה מסיני יצטרך להיות מורכב מכמה שלבים ולהיות משולב עם פתרון הבעיה הפלשתינאית וביצוע הסכם שלום עם ירדן ולפחות להגיע להסכם של אי-לוחמה עם סוריה. אי-אפשר יהיה להשלים את הנסיגה בחזית אחת בלבד, לפני שיושג מצב של שלום ובטחון בכולן.

וכך אנו מגיעים באורח בלתי-נמנע אל הצורך בתקופת מעבר ממושכת ומדורגת מהמצב הנוכחי למצב של שלום. כך נשמטת הקרקע מתחת למשוואה המדומה של סאדאת על “שלום הוא בטחון”, כך אנו חוזרים אל האמת הישנה נושנה, שהשלום אינו ניתן להשגה בשיטה של “זבנג וגמרנו”.

כמו בעבר לא יהיה לישראל מנוס מלבסס את התקדמותה לשלום על הסכמי שלום, על גבולות בטחון ועל הסדרים מוצקים לבטחון שוטף ולבטחון יסודי.

בשני אלה נועד לישובי הספר תפקיד חיוני.

בניגוד לגירסתו של סאדאת – אחד מלקחי מלחמת יום-הכיפורים הוא, שהישובים משולבים במערכת ההגנה הכוללת והם לא יפונו במקרה של מלחמה כמו שקרה בעבר. נועדו להם גם תפקידים בטחוניים לימי רגיעה יחסית, בתקופת המעבר הממושכת עד שישכון השלום.

19.2.78

---

מלחמות בשלושה שלבים

מאת

חגי אשד

אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו במלחמה האחרונה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) הוא ששר הביטחון עזר וייצמן כינה אותה “מלחמה משונה”. לאמיתו של דבר, מבצע זה – בשלב השלישי והמכריע שלו – נחשב לאחד המבצעים “הנורמלים” ביותר של צה"ל.

המבצע התנהל מתחילתו ועד סופו לפי דגם כמעט אחיד – דגם תלת-שלבי, כפי שיוסבר להלן – שניתן להגדירו כ“דגם הקלאסי” של מלחמות ישראל הגדולות והקטנות מאז מלחמת השחרור.

קווי ההיכר של דגם זה הם קודם כל שילוב של אמצעים צבאיים ומדיניים והיותו דגם של “מלחמה מוגבלת” המסתיימת בהסדר חלקי וזמני. זו מלחמה שאינה יכולה להגיע להכרעה אסטרטגית משום שהתערבות המעצמות מונעת יצירת תכתיב צבאי-מדיני של ישראל כלפי המדינות הערביות השכנות, או אחת מהן. התערבות המעצמות מפסיקה את המלחמה לפני שהיא מגיעה למצב של הכרעה. דגם קבוע זה של התערבות המעצמות הגדולות למניעת הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל – קובע כי מלחמות ישראל הן בהכרח מלחמות מוגבלות המסתיימות בהסדרים חלקיים וזמניים. בכל הסדר כזה טמון באורח בלתי נמנע כמעט הזרע של המלחמה המוגבלת הבאה. משום כך יטיבו קציני המילואים חברי “שלום עכשיו” לעשות, אם יפנו את מכתבם ואת הפגנותיהם כלפי המעצמות הגדולות (וארצות הברית בראשן), הפועלות במזרח התיכון על-פי “אסטרטגיה של מניעת הכרעה” הגורמת מניעת יציבות ויצירת אילוץ קבע לסידרת מלחמות קטנות והסדרים חלקיים וזמניים כדוגמת מלחמת לבנון, המתנהלת מספר שנים, שהמלחמה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) היא אחת מהסתעפויותיה. מצב זה יוכל להסתיים רק כאשר יתמלא מחדש החלל הריק הבין-מעצמתי ויוחזר על כנו שיווי המשקל האזורי במזרח התיכון. כלומר – רק כאשר המעצמות הגדולות יחזרו לקיים נוכחות קבע, מדינית וצבאית, במזרח התיכון ויחלקו ביניהן אזורי ההשפעה. רק במסגרת כוללת זאת (מעין הסכם “יאלטה” מזרח תיכוני, אולי, גם בהשתתפות צרפת ובריטניה) תהיה תועלת בערובת בטחון אמריקנית לישראל, או ליתר דיוק בערובה אמריקנית-סובייטית. ישראל זקוקה גם לערובת בטחון סובייטית, שתוכל להנתן רק במסגרת הסכם בין-מעצמתי כולל לאי-התקפה ולמניעת חתרנות ומעשי טרור וחבלה, משום שמצד ברית-המועצות ולא מצד ארצות-הברית אורבת הסכנה הנוכחית לבטחון ישראל ולשיווי המשקל המזרח תיכוני.

הסכם כזה הוא הרע במיעוטו הן מבחינת המעצמות – הבטחת שלום העולם ומניעת שימוש לרעה בכוח הנפט הערבי – והן מבחינת בטחון ישראל. והשגתו צריכה להיות המטרה האסטרטגית העיקרית של ישראל. לכך צריכה להיות מכוונת מדיניות-החוץ הישראלית – השגת הסכמים ובריתות שיאפשרו לישראל לשמש קאטאליזטור חיובי – בשילוב של אמצעים – צבאיים ומדיניים – לכינון הסכם בין-מעצמתי במזרח התיכון.

יסוד ראשון למבנה השלום הבין-מעצמתי והאיזורי בעתיד הונח במלחמת יום הכיפורים ובכינון ועידת השלום בז’נווה על סמך החלטת מועצת הבטחון 338, שנתקבלה על-פי הסכם קיסינג’ר-ברז’נייב במוסקבה, אך הזדמנות זו לא נוצלה במלואה. “מבצע ליטאני” יכול להניח יסוד נוסף למבנה זה, אולי בעזרת מעורבו אירופית מחודשת, במסגרת כוח או“ם, שצרפת תהיה ראש החץ שלה, אבל בעיקר תלוי הדבר בארה”ב ובברית המועצות ואף במידת התקיפות שישראל תגלה במהלך המשא ומתן על תנאי הפינוי מדרום לבנון וההסדר שיכון בעקבותיו.

לשר הבטחון עזר וייצמן – ולאחרים בממשלה, בכנסת ובעיתונות – לא היה כל יסוד להיות מופתעים משני השלבים הראשונים של ”מבצע ליטאני" – לפני התערבות ארה“ב והאו”ם ולאחריה – ומהחשיבות המכרעת של השלב השלישי שלו.

גם בעבר התנהלו מבצעי צה"ל על-פי דגם של שלושה שלבים, שהוא כאמור “הדגם הקלאסי” של רוב מלחמות ישראל.

הלחימה עצמה התנהלה כמעט תמיד – בשני שלבים. האחד – עד לתחילה התערבות המעצמות והשני – לאחר ההתערבות והדרישה לכינוס מועצת הביטחון, להפסקת אש ולנסיגה מיידית, ועד לסיום סופי של הלחימה. כך היה בסיום מלחמת ששת הימים, כשנכבשה רמת הגולן בחלקה הגדול לאחר תחילת התערבות המעצמות. כך היה בסיום מלחמת יום-הכיפורים, כשהכיתור של הצבא המצרי עד הקילומטר ה-101 ועד עדבייה (בחוף ים סוף) הושג רק לאחר הפסקת האש הראשונה. המקבילה הערבית לשלב השני של הלחימה היא “מלחמת התשה ארטילרית” או המשך הסתננויות מחבלים לאחר הפסקת האש, עד לסיום המיקוח על תנאי ההסדר ששם קץ לכל פעולות הלחימה. גם מלחמת ששת הימים אינה יוצאת מכלל זה, בהבדל אחד – ששלב הפינוי והמיקוח נמשך עד היום ואין מנוס ממנו. כך קרה גם ב“מבצע ליטאני”.

הפנייה האמריקנית למועצת הביטחון היא שהניעה את ישראל לעבור מהשלב הראשון של כיבוש “רצועת בטחון צרה” סמוך לגבול ישראל לשלב השני של כיבוש דרום לבנון כדי להבטיח שכוח או“ם יוצב על הליטאני ולא על גבול ישראל וכדי להעניק לישראל קלפי מיקוח בשלב השלישי – שלב הפינוי וההסדר. במקביל לכך נמשך ירי קטישות עיראקי-אש”פי. לא היו אלה תאונות מקריות ולא היה בהן כדי להפתיע. כך היה כמעט תמיד לאחר השלב המבצעי הראשון – גם בעבר. השלב המבצעי הראשון הוא שלב ההסתערות וההתקדמות עד לסף הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל, ומיד לאחריו שלב ההתערבות המעצמתית והבלימה עד להיעצרות סופית, ובשלב זה נערכת ישראל לקראת השלב השלישי והמכריע – שלב הפינוי, תוך משא ומתן על תנאי ההסדר המדיני-צבאי שלאחר מכן. יש לקוות, שהמטכ"ל על אגפי התכנון והמבצעים שלו מתורגלים לתכנן את מהלכי הקרב על-פי הדגם התלת-שלבי של מלחמות ישראל. ויש לקוות, שממשלת ישראל משכילה לכלכל את צעדיה על-פי דגם זה.

וצריך הדבר להיאמר במפורש: אם תוחמץ ההזדמנות הנוכחית להתקדמות לקראת כינון מבנה שלום במזרח התיכון, לא יהיה מנוס מ“מלחמה מוגבלת” נוספת בסדרת המלחמות המוגבלות במזרח התיכון. דבר זה תלוי במידה רבה בתוצאות המדיניות של “מבצע ליטאני”, הנמצא בשלבו המכריע. ישראל צריכה לשאול את עצמה ואת ארצות הברית לאיזה הסדר מקומי ואזורי יש לחתור.

ארצות הברית צריכה לתת תשובה עד מתי תפעל על-פי אסטרטגיה של מניעת הכרעה במלחמות ישראל-ערב, עד מתי תמשיך במדיניותה המתסכלת, לפיה היא מסייעת לישראל לעשות לקיומה ולבטחונה אך מונעת ממנה לקצור את הפירות המדיניים של נצחונותיה הצבאיים, העולים לה בדם רב. מכל מקום: כל עוד תמשיך ארצות הברית במניעת הכרעות צבאיות בסכסוך הישראלי-ערבי, לא יהיה מנוס לקציני המילואים של תנועת “שלום עכשיו” מלהניח את עטיהם ולשלוף שוב את חרבותיהם. רק הסכם בין-מעצמתי כולל על חלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה יוכל ליצור שיווי משקל חדש – ולהביא בכך לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ולמניעת “המלחמות המוגבלות” החוזרות ונשנות, המסתיימות בהסדרים חלקיים ובני-חלוף.

14.4.78

---

מוקדם מדי, מאוחר מדי

מאת

חגי אשד

בוויכוח על הסכם השלום עם מצרים קיימות שאלות מהעבר ושאלות לגבי העתיד.

כבר עכשיו מתעוררת מחלוקת מעשית לגבי השאלה, מתי לדון במהות האוטונומיה – האם לפני החתימה על הסכם השלום או לאחריה? תוך זמן קצר עשויה להתעורר מחלוקת כפולה בנושא הירדני – האם לצרף את ירדן למשא-ומתן על עתיד האוטונומיה ועל עתיד יהודה ושומרון, ומתי? וקשורות בכך שאלות נוספות, האם כדאי לכונן ברצועת עזה אוטונומיה נפרדת מזאת שביהודה ושומרון, האם להחזיר את מצרים ואת ירדן למעמד דומה לזה שהיה להן בעבר. ואיך תושפע מכך מדיניות ההתנחלות ביהודה ושומרון. מה תהיה עמדת ארצות-הברית בכל השאלות האלה והאם עלינו לתאם אתה מראש את עמדותינו?

בנושאים אלה היה צורך לדון במכלול אחד לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים ולאמיתו של דבר אפילו לפני החתימה על הסכמי קמפ-דייויד. ברגע זה הוויכוח הוא מאוחר מדי ומוקדם מדי. הסכמי קמפ-דייויד, שהיו מכריעים לגבי השאלות האמורות, נחתמו, והסכם השלום עם מצרים סוכם בצורה שאינה ניתנת לשינוי משמעותי והוא בגדר “קח או הנח” (תרגום חופשי של הביטוי האנגלי השגור). אי-חתימה על ההסכם הוא התאבדות פוליטית, לממשלה ולתומכיה ולמפלגת העבודה. חודש לאחר החתימה יתחיל המשא-ומתן על האוטונומיה. במהלך חודש זה יהיה מקום לוויכוח גדול בכל המסגרות האפשריות בממשלה, בכנסת ובוועדותיה, במפלגות השונות ובציבור הרחב.

יושב ראש מפלגת העבודה כבר הזדרז לזרוק את הכדור למגרש המשחקים המדיני, בנאום הברכה שלו בכנסת לכבוד הנשיא קארטר. שמעון פרס כבר נקט עמדה בשאלה המפלגת את מחנה ה“יונים” בישראל לשתי אסכולות עיקריות, האסכולה ה“פלשתינאית” והאסכולה ה“ירדנית”. כמה משקיפים קלי דעת טעו להבין את דבריו כחזרה על “נוסחת יריב-שם-טוב, שהיא על-פי מהותה “נוסחה פלשתינאית-אש”פית: נוסחה זאת מיועדת על-פי טיבה לפתוח במשא-ומתן עם אש”ף על “פתרון פלשתינאי” לבעיה הפלשתינאית, אם וכאשר יאות לכך אש“ף עצמו וימלא תנאים מוסכמים. פרס הדגיש, כי הוא שולל כל משא-ומתן עם אש”ף ואף חזר והדגיש את ההזמנה לירדן ולמלך חוסיין לשקול מחדש את עמדתו ולהצטרף למשא-ומתן עם ישראל על הסכם שלום. יש בכך ביטוי מחודש לעמדה המוצהרת של מפלגת העבודה, המעדיפה פשרה טריטוריאלית וכינון מדינה ירדנית-פלשתינאית שתיתן ביטוי לזהות העצמית של הפלשתינאים ושתכלול את שטח עבר הירדן המזרחי ותספח גם את תושבי הגדה. לאמיתו של דבר התחייבה הממשלה בהסכמי קמפ-דייויד שהאוטונומיה היא הסדר לתקופת מעבר של חמש שנים לכל היותר. ההסכמים הללו קובעים את הצורך לנהל משא-ומתן עם ירדן גם על הסכם שלום אתה, גם על עתיד הגדה ופתרון הבעיה הפלשתינאית.

הממשלה תצטרך לשקול את האפשרויות השונות – “הירדנית” ו“הפלשתינאית-אש”פית" – בנושא האוטונומיה ובנושא המשא ומתן עם ירדן. לאחר שיחתם הסכם השלום עם מצרים תמצא ישראל את עצמה, תוך זמן קצר ביותר, בלב המפה המזרח-תיכונית ובתוך הסכסוכים הפנימיים הבין-ערביים. אחד החידושים העיקריים של הסכם זה הוא בכך שישראל תצטרך לנקוט עמדה בעד גורם ערבי אחד ונגד משנהו, לקבל ולתת יתרונות וטובות הנאה, תוך מקח ומימכר בלתי פוסקים בצרוף איומים ופיתויים בנוסח המזרח-תיכוני המקובל. ישראל נמצאת בתווך – בין מצרים, שתחזור להשפיע ברצועת עזה, לבין ירדן, שתחזור, אולי, להשפיע ביהודה ושומרון. בקרב האוכלוסיה וראשיה בשטחים אלה תגבר ההתרוצצות בין הנאמנויות והזהויות השונות. בתוך הקלחת הבין-ערבית הזאת תבחש גם ארצות-הברית וכך יגדל הסבך עוד יותר. הבעיות יחדלו להיות בעתיד “בעיות טכניות” מקומיות שעתה הן בטיפולם השיגרתי של קציני צה"ל והממונים עליהם במימשל הצבאי. בעיות אלה יעברו לטיפול ממשלת ישראל על משרדיה השונים. לא יהיה מנוס מהיערכות חדשה של הממשלה, הכנסת וועדותיה, לקראת הפיכתה של ישראל למדינה מזרח-תיכונית שיש לה לא רק בעיות בטחון עם מדינות ערב אלא גם יחסי שכנות טובים ורעים בסגנון האזור.

סימן שאלה ועוד מן העתיד הקרוב. ייתכן והסכם השלום עם מצרים יהיה כרוך בהסדרים צבאיים שיבטיחו נוכחות צבאית אמריקנית בישראל ובמצרים. דבר זה יתברר עם סיום השלב הראשון של הנסיגה הישראלית מסיני, כשיתחיל להיבנות המערך הצבאי החדש בסיני, ואולי אפילו קודם לכן. על כך יצטרכו הסובייטים להגיב – או שיסכימו עם הנוכחות האמריקנית החדשה באזור זה של העולם, או שינסו לערער ולעקור אותה לפני שתכה שורש.

לסיכום, על כל הבעיות האלה תצטרך ישראל להמשיך “להסתכל דרך הכוונת התחתונה”, והאצבע תצטרך להיות קרובה כל הזמן להדק, כמו לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים. ישראל תצטרך להסתכל עתה לכיוונים רבים יותר ולקבל החלטות קשות יותר, שעד עכשיו יכלה לדחותן. עד כה לא היתה ישראל מעורבת באורח פעיל בענייני האזור ולא נמצאה, לאמיתו של דבר, על המפה המזרח-תיכונית, אלא בשוליה. בקרוב מאוד נמצא את עצמנו נעים מן השוליים החיצוניים לעבר מוקד התרחשויות בין-ערביות בלב המזרח התיכון, כשענני המלחמה וקרני אור של שלום מתחלפים במהירות ולעתים תכופות.

16.3.79

---

איזו ישראל רוצה בגין

מאת

חגי אשד

השאלה המפורסמת שהציג הנשיא ג’ונסון לראש הממשלה לוי אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים היתה איזו ישראל אתה רוצה? – היא נשארה בלי תשובה. לוי אשכול לא השיב, כי החליט שלא להחליט, או שלא החליט מה להחליט, ובקיצור: מפני שהעדיף למעשה אסטרטגיה של דחיית ההכרעה.

אפשרות זאת אינה פתוחה בפני מנחם בגין. ראשית, כיון שהוא עצמו החליט להחליט עכשיו. הוא עצמו בחר באסטרטגיה של הכרעה. הוא עצמו פתח, על פי דבריו, ביוזמה של משא-ומתן ישיר עם הנשיא סאדאת על הסכם שלום סופי ולא על עוד הסכם ביניים. שנית, לשאלה “איזו ישראל רוצה מנחם בגין?” נוספה שאלה טורדנית יותר: איזו מדינה פלשתינאית רוצים הפלשתינאים ותומכיהם החזקים והרבים? ומהו הויתור שמנחם בגין מוכן לעשות עכשיו כדי לאפשר את הקמתה בעתיד?

סתירת כזאת יכולה להימשך אך ורק אם יחסי הכוחות הריאליים מאפשרים לישראל לכפות את רצונה. וגם זאת במחיר מדיני ותעמולתי כבד של אובדן אמינות ויוקרה. ישראל משלמת יום יום מחיר של החלשת כוחה המדיני הריאלי. את שטר הגינוי של מדינות השוק האירופי, תצטרך ישראל לפרוע במוקדם או במאוחר. ואין זה השטר היחיד העומד לפרעון. ישראל מאבדת כוח תמרון וכושר מיקוח בגלל הסתירה הפנימית שהיא עצמה נקלעה לתוכה.

הסתירה הפנימית הזאת, בין טקטיקה לאסטרטגיה, עומדת בניגוד ליחסי הכוחות הריאליים ולשיווי-המשקל הפנימי והחיצוני שעליו חייבת ישראל לשמור, אם אינה רוצה שמעמדה יתמוטט כליל. ברצוני להזכיר ארבעה גורמים עיקריים למאזן הכוחות המזרח-תיכוני שלעל ישראל להביא בחשבון: האחד – כוח המיקוח והתכתיב של הנפט הערבי; השני – חולשת רצונה והחלטתה של ישראל להפעיל את כוחה הצבאי נגד תכתיב הנפט (מי שמכריז השכם והערב – “לא עוד מלחמה” ו“הקץ ליתמות ושכול” בשעה שמלחמת הנפט הערבי נגדו הולכת וגוברת, מה לו כי ילין על התערערות מאזן הכוחות הריאלי לרעתו?); השלישי – ההכרה הבין-לאומית באש“ף ובתביעה להקמת מדינה פלשתינית. והרביעי – אי-יכולתה של ארה”ב לכפות על בריה"מ “שלום אמריקני” במזרח התיכון.

זהו מאזן הכוחות המזרח-תיכוני והגלובאלי ואפשר להוסיף עליו נגד ישראל את הגורם של הגברת האיום הצבאי ערבי עליה בחזית המזרחית ואולי גם בחזית המצרית. מאזן זה של כוחות וגורמים אינו מאפשר לישראל להמשיך לאורך ימים בסתירה בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין טקטיקה של דחייה לגבי הנושא הפלשתינאי (שש שנים של משא-ומתן ואוטונומיה) לבין אסטרטגיה של הכרעה לגבי הנושאים המצריים (נסיגה ונורמליזציה בתוך שלוש שנים). הנשיא סאדאת לא ירצה ולא יוכל לעמוד בסתירה הזאת, גם אם ידחה את פיצוץ המשא-ומתן עד לאחר השלמת השלב הראשון של הנסיגה בסיני. אחר-כך יתחיל שעון החול של הסכם השלום הישראלי-מצרי להתרוקן מדי יום. ארצות-הברית תוכל אז להגביר את לחצה על ישראל ולא תימנע מלעכב את הסיוע לישראל ואף את ביצוע חלקה בהסכם השלום.

לאחר שישראל חתמה על הנוסחה הפלשתינאית בהסכמי “קמפ דייויד” אין לה דרך חזרה. עליה להציע לה גם פתרון. פתרון כזה אינו נמצא אך ורק בשטחי יהודה, שומרון ועזה. פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה – כולל את בעיית הפליטים, ומתן זכות להגדרה עצמית הקמת מדינה פלשתינאית – מוכרח לכלול את שטח מדינת ירדן ולבוא במקומה ברובו. אם תוקם מדינה פלשתינאית במקום ירדן אפשר יהיה להגיע ביתר קלות להסדר קונפדרטיבי ישראלי-פלשתינאי לגבי יהודה, שומרון ועזה ואף לגבי מעמד ירושלים. אפשר יהיה לעשות זאת במסגרת “ועידת ז’נווה”, בהשתתפותה ובהסכמתה של ברית-המועצות. כל נסיון להעמיד את פתרון הבעיה הפלשתינאית, על כל היבטיה, על הכתפיים הצרות והרעועות של יהודה, שומרון ועזה “בחיבוק מסוכן של המותניים הצרים” של ישראל בגבולות “הקו הירוק”, יגרום להתמוטטות שתיהן במלחמה בלתי נמנעת, תוך זמן קצר.

מה שנאמר עד כה ברמז ובשפה רפה יהיה על ישראל לומר בקרוב בפה מלא: להציע הקמת מדינה פלשתינאית בירדן, תוך פשרה טריטוריאלית או קונפדרטיבית ביהודה, שומרון ועזה, ולהודיע שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה בלבד יוביל למלחמה במוקדם או במאוחר. אם עמדה ישראלית כזאת תהיה אמינה יש לקוות שארצות העולם יעדיפו פתרון של שלום על זה של מלחמה.

שעת ההכרעה קרובה יותר משרוצה בגין. ראש הממשלה חייב עכשיו שתי תשובות במקום התשובה האחת שאשכול לא נתן בזמנו (בתמיכת בגין אז): איזו ישראל הוא רוצה ועל איזו מדינה פלשתינאית הוא מוכן להסכים.

22.6.79

---

זהות שאינה קיימת

מאת

חגי אשד

ממשלת ישראל גילתה חוסר הבנה מדינית ולא רק חוסר כבוד לאומי, כשמיהרה להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים צבאיים בהיערכות המזרח-תיכונית נגד הסובייטים. האמריקנים הגיבו על החיבוק הישראלי הטרדני לא רק בעלבון, כשהיטו לנו עורף, אלא אפילו במכת אגרוף ובבעיטה עזה שיש בהן כדי להסב כאב ונזק. “במקום להציע לנו בסיסים ושירותים צבאיים שאיננו זקוקים להם – לא מכם”, אומרים האמריקנים לישראלים, “טוב תעשו אם תגדילו את ויתוריכם לפלשתינאים, כדי שאנחנו האמריקנים נוכל לקבל בסיסים ושירותים צבאיים הדרושים לנו מארצות ערב”. ואגב, אם כך יקרה – יקטן עוד יותר ערכו האסטרטגי של “הכושי” הישראלי ששימש שושבין הברית האמריקנית-מצרית. בכך יסתיים תפקידה של ישראל “כנושא הכלים” בטקס הכתרתו של הנשיא סאדאת, כעושה-השלום וכבעל-הברית ומקבל-הסיוע של האמריקנים במזרח התיכון. או אז – לא רק מצרים תעמוד לימין ארה"ב נגד הסובייטים, אלא גם ארצות ערב אחרות – סעודיה, מדינות המפרץ הפרסי, ירדן ואולי גם עירק. כך נכנסה ישראל לתוך מעגל קסמים של בזיון וקצף.

כל זה נובע מחוסר מחשבה מעמיקה ומהעדר דמיון מספיק של ראיה לעתיד לגבי האינטרסים האסטרטגיים והמדיניים של ישראל בזירת ההתמודדות האיזורית והבין-גושית במזרח התיכון. כל עוד אין לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים הם משתדלים להשתלט עליהם על-ידי ערעור המצב הקיים, חתירה תחת עמדות המערב באיזור ותמיכה בגורמי טרור, חבלה והפיכה צבאית ומדינית בארצות הנפט ובסביבתן. ייתכן מאד שאם יהיה לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים והם יהיו גורם במצב הקיים ובשיווי המשקל הבין-מעצמתי במזרח התיכון – ממילא לא יהיה להם אינטרס לערער אותו. לא יהיה להם עניין לתמוך באש"ף, אלא יהיה להם אינטרס לרסן ולמתן אותו ולהביא לפתרון של שלום ובטחון במזרח התיכון כולו, וממילא גם של הסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם – אין ודאות שכך יקרה בעתיד, אבל יש ודאות לגבי הקורות אותנו בעבר ובהווה. עובדה היא שכל עוד הסובייטים בחוץ ואין להם חלק בנפט המזרח-תיכוני, יש להם אינטרס בערעור הקיים באזור כדי להקל על חדירתם לתוכו. וכל כך – עד שהאמריקנים יצליחו ליצור כוח נגדי, צבאי ומדיני, שהסובייטים יאלצו להתחשב בו ויעצרו.

במצב הקיים ישראל יוצאת קירחת מכאן ומכאן. הסובייטים מעניקים סיוע צבאי בלתי מוגבל למדינות ערב המאיימות על שלמותה ובטחונה של ישראל. הם תומכים באש“ף ומעלים את סף הציפיות שלו, להכרעת ישראל ולאילוצה לסגת מיהודה, שומרון וחבל עזה, ולכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף – מדינה שלא תכיר בישראל ולא תעשה איתה שלום. הסובייטים גם פלשו לאפגניסטן והם יכולים להפעיל במשולב את כל אמצעי החתירה, הלחץ והשיגור של כוחות צבא סדירים ביבשה, באוויר ובים.

האמריקנים והמערב-אירופים מתרחקים מישראל. הם מעניקים למדינות ערב סיוע צבאי בלתי מוגבל באיכות ובכמות, בלי כל דאגה לשמור על מאזן כוחות בינן לבין ישראל. האירופים ויתרו על הניסיון לרסן את אש“ף או למתן אותו ומחר עלולה גם ארה”ב ללכת בעקבותיהם, בגלוי או בסתר. לאחר ששני המנהיגים הסוציאליסטיים קרייסקי ובראנדט העניקו לעראפאת הכשר מוסרי ומדיני, בלי להתנות הכשר זה בהכרת אש“ף בישראל, נשמט מידי האירופים כל רסן וכל אמצעי מיקוח, שכנוע והשפעה. לא ייפלא שאיש מראשי אש”ף אינו סבור שעליהם לשנות את האמנה הפלשתינאית, והם משוכנעים שיזכו בהכרה דיפלומטית מלאה ויניעו את מעצמות המערב ללחוץ על ישראל שתיתן לאש“ף את מבוקשו בלי תמורה. אם תימשך התחרות הנוכחית בין שני הגושים על חסדי אש”ף לא ירחק היום שבו יופעל על ישראל לחץ אמריקני ואירופי המלווה בסנקציות צבאיות וכלכליות להסכים להקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, אפילו אם מדינה זאת תהיה במצב מלחמה עם ישראל כמו ירדן וסוריה.

מה על ישראל לעשות? קודם כל לא להידחק למשחק הבין-מעצמתי, שאיש אינו רוצה לשתף אותה בו. לא להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים נגד הסובייטים; אפילו עם תתבקש לעשות זאת כדאי לה לשקול את הדרישה זמן ממושך ככל שתוכל. אם ישראל לא תתנדב להציע לאמריקנים בסיסים היא תוכל להתגונן ביתר הצלחה מפני דרישתם “לנדב” ויתורים לפלשתינאים.

אין זה אינטרס ישראלי שלסובייטים לא יהיה חלק בנפט המזרח-תיכוני. אין זה אינטרס ישראלי שהסובייטים לא מעוניינים לשמור על היציבות ועל הסטטוס-קוו החדש ורוצים לערער אותו. אין זה אינטרס ישראלי להתגרות בסובייטים שלא לצורך ועל ממשלת ישראל הנוכחית ללמוד מהמישגה ההיסטורי שעשתה ישראל בשנת 1950, בזמן מלחמת קוריאה, כשקפצה בראש והתנדבה להיות השושבינה באו"ם בקבלת החלטות נגד הסובייטים. מי יודע אם “בהתנדבות” זו לא תרמה ישראל להרעת יחסה של ברית-המועצות כלפיה, ולהידרדרות היחסים ביניהן בשנים שלאחר מכן.

ישראל היא עכשיו בחזקת “שחקן ספסל” בעתודה האמריקנית המזרח-תיכונית. עדיף לה להמשיך לשבת על הספסל ולא להיות בחמישיה הפותחת. עדיף לישראל שהמשחק יסתיים בתיקו – לא בנצחון סובייטי מכריע, או בנצחון אמריקני מכריע, ושהתוצאה תהיה – חלוקת המזרח התיכון ומקורות הנפט שבו בחלוקה שווה פחות או יותר בין ארה“ב לברה”מ. עדיף לישראל שייווצר שיווי-משקל מזרח-תיכוני ובין-מעצמתי חדש, שבו שני הצדדים ירצו וייאלצו לשמור על מאזן הכוחות ביניהם, ואף להעניק לא לגיטימציה על-פי המתכונת האירופית, פחות או יותר. עדיף לישראל להשתלב בהסדר האזורי והבין-מעצמתי הזה, משום שרק בכוחו להעניק לה שלום ובטחון. אין בכוחה של ישראל בלבד להעניק לעצמה שלום ובטחון, אפילו עם תיסוג עד לגדות הירקון או תשתרע על שתי גדות הירדן. ישראל צריכה לשמור על כוחותיה ועל כבודה, להתערב במשחק האומות רק כדי למנוע בה פגיעה ישירה, בבטחונה ובקיומה; ולא לשמש בשר תותחים במלחמות לא לה, או שמן על גלגלי המהפכה המכוונת נגדה.

גם לאמריקנים וגם למצרים נוח יותר שישראל תשמור על מרחק בינה לבינם ותישאר לשבת על הספסל. האינטרס האמריקני העיקרי הוא שמדינת ישראל, על כל משאביה האנושיים, המדעיים והטכנולוגיים, על הפוטנציאל הצבאי והאסטרטגי שלה, על דרכי התחבורה שהיא חולשת עליהן באוויר, בים וביבשה – לא תיפול לידי הסובייטים ולא תשמש בידיהם קרש קפיצה להתפשטות נוספת. זהו האינטרס ההגנתי העיקרי המשותף לישראל, לארה"ב ולמצרים, והוא כשלעצמו מספיק בהחלט גם לנו וגם להם. גם הנשיא סאדאת אינו זקוק לחברתנו בברית הצבאית המתהדקת בינו לבין האמריקנים, נגד הסובייטים ונגד אלו מבין מדינות-ערב והאיסלם שאולי יתייצבו לצד הסובייטים. בין האמריקנים לסובייטים כדאי לנו לשמור על מידה של נייטראליות והגנה עצמית.

18.1.80

---

תוהאמי המסוכן

מאת

חגי אשד

דבריו של חסן תוהאמי על ארץ ישראל, פלשתין, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, אינם בגדר התפרצות רגשית גרידא. יש להם שרשים בהיסטוריה ותהודת-מעמקים בהווה. נזכרנו בדבריו בעת טיול רגלי שערכנו במדבר יהודה, מדרום לכביש ירושלים-יריחו, בדרך התהלוכות לחאן נבי מוסה (קברו של משה, לפי אחת המסורות המוסלמיות). נמסר, כי בקרוב יערכו בחאן שיפוצים יסודיים, בכספי הוואקף והתרומות הגדולות שהוא נהנה מהן באחרונה כחלק מעמידתו במערכה נגד ישראל. לפי ידיעה אחרת עתיד היה חסן תוהאמי לבקר בנבי-מוסה ולעמוד על תכנית השיפוצים. ספק אם הדבר יתאפשר – ההתנגדות הערבית והמוסלמית למצרים ולהסכם קמפ-דייוויד גברה באחרונה ונראה שאפילו דבריו של תוהאמי לא יצליחו לרכך אותה.

צעדנו בדרך הרים קלה להליכה. הדרך כבר איננה בשימוש ושיני הזמן טישטשו אותה, עד שחזר והזכיר אותה הארכיאולוג דני בהט – שהדריך אותנו בטיול ההיכרות הזה. מהדרך שרדו אותות של סלילה, חציבה וסימון, ואף כבשן לשריפת סיד, ששימש לעבודות-תיקון. היא נסללה לראשונה במאה ה-13, על ידי השולטאן הממלוכי (המצרי) בייברס – שגרש את אחרוני הצלבנים מארץ ישראל, שנשא את דגל הג’האד האנטי-צלבני ואף אסר על נוצרים ויהודים את הכניסה למערת המכפלה, אתר קברי האבות בחברון. (פרטים אלה ותיאור מדוקדק ומפורט ביותר של “מקאם נבי מוסא ותולדותיו” כלולים במאמרו של פרופסור שמואל תמרי, מאוניברסיטת בר-אילן, שהופיע ב“קתדרה”, גליון 11. שום חוקר מוסלמי לא הירבה לחקור אתר זה, כמו חוקר האיסלם הישראלי).

דרך ההרים מתחילה בחאן אל-אחמר, שהיה תחנה בדרך העליה לרגל לנבי מוסה, שיצאה מהעיר העתיקה בירושלים, מביתו של המופתי. חאן אל-אחמר נבנה על הריסותיו של מינזר ביזנטי, שהוקם על-ידי הנזיר אבטימיוס, במאה החמישית. עדיין נמצאים לידו בורות מים ריקים, שנהרסו על-ידי הבדואים (“אבות המדבר” ולא “בני המדבר”, על-פי האימרה הידועה שמצטט דני בהט). הריסות חאן אל-אחמר נחקרות עתה על-ידי ארכיאולוגים מיוון. הוא נמצא במישור האדומים, סמוך מאד לאזור התעשיה הישראלי, המוקם עתה שם בתנופה גדולה וממנו נשקפים מעלה אדומים א‘, שהוקם בימי ממשלת המערך, ומעלה אדומים ב’, שהוקם בחודשים האחרונים. זה בצד זה, נמצאים משקעים של תרבויות דתיות של הנצרות והאיסלאם, ששקעו והתעוררו לתחיה, בצד תרבות ישראלית טכנולוגית מודרנית, שמי יודע עד מתי תישאר ומי ירש אותה.

הדרך מחאן אל-אחמר לנבי מוסא תוקנה במאה ה-18 על-ידי השלטון העותמני, שתיקן גם את נבי מוסה והוסיף עליו. הדרך שימשה לתהלוכות העליה-לרגל, כמשקל נגד למועד העליה-לרגל של היהודים בפסח ושל הנוצרים בחג הפסחא. הן נערכו כל שנה, מאז ימי ביברס ועד לשלטונו של המלך חוסיין, שביטל את התהלוכות הללו, שהיו מוקד קבוע של הסתה דתית-לאומנית ובסיומן פרצו תמיד מהומות דמים. בתקופת המנדט שימשו את הלאומנות הפלשתינאית שגאתה נגד היהודים, נגד הבריטים ואף נגד השלטון ההאשמי בעבר הירדן.

תוהאמי מזכיר לנו, שלדידו מדינת ישראל כולה נמצאת על “אדמה מוסלמית שדודה”. גם מוסלמית וגם שדודה. תוהאמי הוא הנציג של הרובד המוסלמי בריקמה הלאומית המצרית, הקיים בצד שני רבדים אחרים – הרובד הערבי והרובד הפרעוני. הרובד הערבי נמצא עתה בשלב של הדחקה מסויימת. הרובד הפרעוני קיים כתשתית, שאיננה יכולה לשמש תחליף לא לרובד הערבי ולא לרובד המוסלמי, הגועש בלי הרף מתחת לפני השטח. חסן תוהאמי הוא נין ונצר לשולטן הממלוכי-מצרי בייברס, מגרש הצלבנים, מי שאסר על הכניסה למערת המכפלה, הקים את נבי מוסה וסלל את הדרך אליו מירושלים המוסלמית. האם השולטן ביירבס חי וקיים? האם הוא מתעורר לתחיה גם במצרים?

הנשיא סאדאת לא השתיק את חסן תוהאמי, לא הרחיק אותו מתפקידו ולא החליש את מעמדו. ראיונותיו של חסן תוהאמי, המתפרסמים עתה, הם עדות מובהקת לעצמתו הדורסנית של הכוח הזה, המדבר מגרונו של תוהאמי.

מדינת ישראל נמצאת על אדמה מוסלמית שדודה. המכנה המשותף בין תוהאמי לבין דוברי אש"ף השונים הוא הדגש על “המימד המוסרי” של מדינת ישראל. ישראל חייבת להודות בכך, שעצם קיומה הוא מעשה עושק וגזל. היא הוקמה על “אדמה שדודה”. הנסיגה מסיני איננה ויתור ישראלי הראוי לתמורה ולהדדיות. אין הדדיות ואין סימטריה בין השודד לנשדד, בין גזילה לבין החזרתה לבעליה החוקיים. רק הזכויות הפלשתינאיות הן לגיטימיות והזכויות הנוגדות אותן – היהודיות, הציוניות, הישראליות – הן בלתי לגיטימיות. זאת בשורתו העיקרית של חסן תוהאמי. בעידן השלום שלאחר שתהיה נכונה להחזיר את הגזילה לבעליה, רק אז יוכל להיפתח עידן של נדיבות-לב מוסלמית וערבית כלפי המציאות הישראלית הקיימת. תהיה זאת נדיבות של התחשבות בעצם קיומה “הבלתי לגיטימי” של ישראל ואף בצרכי הבטחון של הקיום הזה, כמעשה חד-צדדי, כאקט של עשיית שלום וסיום המלחמות על בסיס של הודאה ישראלית באשמתה והחזרת הצדק על כנו.

מה שהיה נכון בשלב הראשון לגבי סיני, שהוא “אדמה מצרית”, יהיה נכון בעתיד לגבי ישראל כולה, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, שתישאר בידי ישראל בגבולות הסכם השלום, בזכות ההסכם הזה ולא בתוקף זכויות לגיטימיות כלשהן. אי-הסימטריה הזאת בין “הצדק הערבי” לבין “אי-הצדק הישראלי” נקבעה בהסכם קמפ-דייויד, שמזכיר רק את “הזכויות הלגיטימיות” הפלשתינאיות ואת צרכי הבטחון של ישראל בלבד.

תוהאמי מדגיש את “הצדק המוסלמי” במקום את “הצדק הפלשתינאי”. “הצדק המוסלמי” הוא באופנה עתה, זהו “צדק אנטי-סובייטי”, צדק מחירי נפט ופטרודולרים. לדידו של תוהאמי הוא חשוב מ“הצדק הפלשתינאי”, אבל לשניהם יש מכנה משותף חזק מאד, ומסוכן לעתידה של ישראל ולעצם קיומה בעיני עצמה, בעיני יהדות העולם ובעיני העולם כולו. קשה להעלות על הדעת איך ייכון שלום בלי שישראל תמצא דרך להזכיר לעצמה ולעולם, כי גם לה יש “זכויות לגיטימיות” בארץ-ישראל, כי ארץ-ישראל היא גם ארץ התנ“ך, וכי התנ”ך הוא יסוד התרבות וההיסטוריה של עמי הנצרות והאיסלאם, וכי עם ישראל הוא עם התנ"ך, החוזר לארצו.

דבריו של תוהאמי מזכירים את המימד האידיאולוגי והמוסרי של הסכסוך הישראלי-ערבי. הם כופים על ישראל ויכוח גם במישור הזה. אין להניח שהנשיא סאדאת מצידו מעוניין בויכוח הזה ובחידושו דווקא עכשיו. תוהאמי מעורר כוחות, שלסאדאת ולמצרים אין שליטה עליהם – הפלשתינאים, האיסלם. אבל אולי סאדאת רואה בתוהאמי מעין “אריק שרון מצרי”. סאדאת מאותת לבגין ומציב בפניו ברירה חדה: אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלי – בלי יהודה ושומרון, בלי ירושלים המוסלמית והנוצרית – אז יהיה זה שלום בלי תוהאמי, ולעומת זאת אם אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלך – שלום עם יהודה ושומרון, עם ירושלים ועם התנחלויות, שלום עם “גוש אמונים” ואריק שרון – אזי יהיה זה שלום גם עם תוהאמי ו“האחים המוסלמים”.

נראה שתוהאמי הוא “האני האחר” של סאדאת, כשם שאריק שרון הוא “האני האחר” של מנחם בגין. שניהם משמיעים קולות חריגים וצורמים אבל נראה שהם מבטאים את הגיגיהם וכיסופיהם העמוקים – זה של סאדאת וזה של בגין. ואולי לא יהיה מנוס מהתנגשות ומפשרה חדשה, אחרת, בין שני אלו.

14.2.80

---

הברית בין סאדאת לבגין

מאת

חגי אשד

אם יש אדם שמנחם בגין חייב לו תודה על נצחונו בבחירות, יותר מכל אדם אחר, הריהו – נשיא מצרים אנואר סאדאת. לא זו בלבד שסאדאת הסכים לפגישה איתו באופירה, שהפכה לאחד מקלפי התעמולה החשובים של הליכוד, אלא שהוא התערב לטובת בגין פעם אחר פעם עד לימים האחרונים של ערב הבחירות.

סאדאת חזר והדגיש, שמדיניות השלום תימשך בכל מקרה ושום דבר לא יסיט אותה לאחור. סאדאת גם מסייע לבגין בזירוז הרכבת הממשלה. הוא מביע נכונות להזמין את בגין לפגישה באלכסנדריה לפני נסיעתו לארה"ב באוגוסט, אם עד אז תושלם הרכבת הממשלה.

סאדאת אינו עושה זאת בחינם, ולא בלי תמורה. הוא האיש היודע היטב מה הוא עושה ולפי כל הסימנים הוא רואה בבגין מנהיג ישראלי, שאין כמותו בסיוע למצרים בהשגת מטרותיה ההיסטוריות. בגין משחר לידיו של סאדאת פעם אחר פעם. כיום, וכנראה גם בעתיד.

סאדאת חוזר ומגדיר את המטרות ההיסטוריות של מדיניות השלום המצרית. הוא אינו נושא את עיניו לרווחים קטנים וחד-פעמיים ואינו יוזם מלחמה חדשה נגד ישראל אחרי אפריל 1982. הדרך לא אצה לו לחזור לחיק משפחת עמי-ערב כקרוב עני הממתין לנידבת לב אחיו הסעודים ולמחילתם של העיראקים, הסורים והלובים. הוא אינו זקוק להם, ובוודאי שלא עכשיו. יותר מפעם אחת אמר סאדאת, שמצרים היא המדינה האמיתית היחידה באזור והעם המצרי הוא העם האמיתי היחיד – עם שיש לו היסטוריה של 1000 שנה כדבריו.

יתר הערבים הם ערב רב של שבטים שבראשם עומדים שליטים מושחתים ומנוונים. הישראלים, לדבריו, הם בוודאי לא עם ולא מדינה, אלא מין הוויה משונה, דתית בעיקרה, עם כמה סממני-לוואי אתניים ולאומיים לא ברורים.

להילחם נגד כל אלה – זה בזבוז משווע של אמצעים, משאבים ושל חיי-אדם. אפשר להשיג במדיניות של שלום ארוכת-טווח כך מה שרוצים ולא מצליחים להשיג בדרך המלחמה המסוכנת והבזבזנית. מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה, שמצרים היתה זקוקה לה להשגת מטרותיה. מכאן ואילך היא יכולה להתקדם בדרכי שלום לביצור מעמדה כגורם הדומיננטי בקרב מדינות האזור וכבעלת הברית העיקרית של ארצות-הברית.

חיזוק הברית עם ארצות-הברית חשוב למצרים עכשיו יותר מהחזרה אל חיק עמי-ערב. היא זקוקה עתה בעיקר לחיזוק מעמדה בארה“ב ולהגדלת חלקה בעוגת הסיוע האמריקני על חשבון יתר הנהנים שהרי יש גם גבול לסיוע האמריקני הכולל. מצרים של סאדאת רוצה להיות הדובר העיקרי של המזרח-התיכון בין המעצמות – ארה”ב, ברה“מ, אירופה – ולא הסעודים, העיראקים, הירדנים או אש”ף.

כל אחת ממדינות אלה לחוד וכולן יחד הן בנות תחרות של מצרים, על חלוקה בשלל האמריקני. ויותר מכולן ישראל. סאדאת אינו מעונין בשום אופציה אחרת במזרח-התיכון לשלום, לאחריות ולסיוע. לא אופציה ירדנית ולא סעודית. על אחת כמה וכמה שאין סאדאת מעוניין באופציה ישראלית כלשהי. רק אופציה מצרית.

סאדאת רוצה בהמשך מדיניות השלום שמצרית כלפי ישראל, גם אחרי אפריל 1982. משום שאין כמותה להשגת מטרות שהוא ומקורביו רוצים להשיגן. שישראל לא תוכל להפריע למצרים בזירה האמריקנית ושלא תוכל להתחרות בה.

מעבר למטרה הזאת ניצבות המטרות ארוכות הטווח של “כיווץ ישראל לממדיה הטבעיים” (באמצעי שלום), כלומר – גימודה והעמקת בידודה בעולם. תקיעת טריזים, שילכו ויתרחבו, בינה לבין ארה“ב (המימשל, הקונגרס, דעת הקהל), בינה לבין יהדות ארה”ב, והוקעתה דרך-קבע כמדינה המדכאת את “זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”, עושקת זכות וגזלנית.

מצרים לא תגיב על כך במלחמה, אלא בהתאפקות, בהוקעה וברכישת דעת-הקהל העולמית לצדה. היא תיראה בעיני כל ראויה לשבח, תמיכה וסיוע, על כך שאינה גומלת לישראל כגמולה ואינה מפירה את הסכם השלום, אלא רק מקפיאה את הנורמליזציה. (ואפילו בוחרת מתוכה את צימוקי הסיוע המועילים לה – תיירות, חקלאות, רפואה ועוד).

אלה הן המטרות של מדיניות השלום של סאדאת, כפי שנכתבו ונאמרו עשרות פעמים. התעלמות מהן דומה מאד להתעלמות מההכרזות הגלויות של סאדאת לפני מלחמת יום-הכיפורים שמצרים לא תימנע ממלחמה.

מי יותר ממנחם בגין יכול לסייע לסאדאת בהשגת המטרות הללו? מי כמוהו מקל על סאדאת את מלאכת ביצור מעמד מצרים בארצות-הברית? ומטרפד כל אופציה אחרת לשלום וליציבות במזרח-התיכון? מי יותר ממנחם בגין מפריע לאמריקנים לחפש לעצמם בני-שיח אחרים במזרח-התיכון נוסף למצרים? וחוסם בפני ישראל את חזרתה לדרך המשא-ומתן, פתרון הבעיה הפלשתינאית, השכנת שלום גם בחזית-המזרחית והצמדת השלום בחזית-המזרחית להשלמת הנסיגה מסיני?

אין כמו מנחם בגין לסייע לסאדאת בתהליך הנמכת קומתה של ישראל מבית ומחוץ. ב“כיווצה לממדיה הטבעיים”, בהעמקת בידודה בעולם, בתקיעת טריזים בינה לבין ארה"ב, בעירעור אחדות העם בישראל ובתפוצות, בהעמקת הפיצול העדתי בארץ ובארצות-הברית (הברית הלבבית הנלהבת עם האורתודוכסיה הקיצונית להעמקת החרם והנידוי על הקונסרבטיבים והרפורמים באמצעות שינוי חוק השבות). אין כמנחם בגין בהחלשת מקורות כוחה העיקריים של התחייה הציונית בדורנו – ההתיישבות העובדת, חברת העובדים, ההסתדרות.

לסאדאת לא אצה הדרך לשלום במזרח-התיכון. להיפך, סאדאת אינו ממהר לעזור בפתיחת אופציות נוספות לשלום בין ישראל לבין שכנותיה. הוא שולל את האופציה הירדנית והסעודית וכל אופציה ערבית אחרת שתפריע להשגת המטרות של מדיניות השלום המצרית כמתואר לעיל. סאדאת הבין היטב שהאופציה הירדנית של המערך אינה מועילה להשגת מטרותיו וכי ממשלה בראשות המערך תפריע לו.

הוא הזמין אליו למצרים את שמעון פרס, אבא אבן וחיים בר-לב ושם, כמארח, עשה סאדאת את הדבר הבלתי נסלח ביותר על-פי כללי קבלת האורחים בארצות-המזרח. הוא השמיט מתחת לרגליהם את השטיח של “האופציה הירדנית”, שיכול היה להצעיד את ישראל ואת האזור כולו לעבר שלום כולל (לפני השלמת הנסיגה הישראלית מכל סיני), והשאיר את המערך בלי אלטרנטיבה ריאלית למדיניות המבוי-הסתום של בגין.

סאדאת זקוק לבגין, ולבגין בלבד, כדי להמשיך בתהליך הנמכת קומתה של ישראל והתקדמות מצרים להשגת המטרות של מדיניות השלום שלו. סאדאת סייע לבגין להיבחר. הוא יודע את אשר הוא עושה. ואני שרויים בעיצומה של קונספציה ישראלית חדשה, המתעלמת ממטרותיה האמיתיות של מצרים ומן האמצעים שהיא בוחרת בהם להגשמת מטרותיה, פעם במלחמה ופעם בשלום.

10.7.81

---

היריה הראשונה במלחמה הבאה

מאת

חגי אשד

היריה שפגעה בנשיא סאדאת והרגה אותו תוכל להיחשב כיריה הראשונה במלחמה הבאה במזרח התיכון. הנשיא סאדאת יוכל להיחשב כקורבן הראשון שלה. אין הכוונה למלחמה בין ישראל למצרים ואף לא למלחמה ישראלית-ערבית בעיקרה. היו אלה כדורי האיסלאם הקיצוני, שהרגו את הנשיא סאדאת. והשלום עם ישראל לא היה הסיבה העיקרית לרציחתו. ראיה טובה לכך יכולה לשמש העובדה, שכדורי האיסלאם הקיצוני מכוונים גם נגד שליט סוריה, אסד. גם אם דבק בו כתם הסכמי הפסקת אש והפרדת כוחות עם ישראל – לא בגלל זה נורים נגדו ונגד משטרו הכדורים הרצחניים של האיסלאם הקיצוני. הוא הדין בשאה האיראני, שאף הוא “חטא” במגעיו עם ישראל – הודח, ומשטרו עלה בלהבות לא בגלל “הסירכה הציונית” שלו. היא השתלבה במכלול חטאי השאה, לדעת מדיחיו נושאי דגל האיסלאם הקיצוני. (אם להאמין ל“כזבים של העתונות האימפריאליסטית” גם נאמני נאמניו של חומייני – או היה זה רק בני סאדר – טבלו במלחמת הקודש נגד עיראק כשבידיהם השרץ של מקח ומימכר עם ישראל ועם כלי נשקה).

נושא הדגל הראשי של האיסלאם הקיצוני, שליט לוב מועמר קדאפי, הוא בעל הברית העיקרי של ברית המועצות ומשמש גם חוד חנית למסע החתרנות וההתפשטות הסובייטי במזרח התיכון ובאפריקה. אבל לא כך חומייני, שהוא אויבם הנחרץ של פלגי השמאל באיראן. לעומת זאת, “האחים המוסלמים” בסוריה, בין קורבנותיהם נמצאים גם קצינים סובייטים ולא רק אנשי מימשל סורים. לא כך המוסלמים הקיצונים במצרים, שרצחו כנראה את סאדאת. בין כל ההתפרצויות הללו אין בהכרח קשר מאחד ומתאם. ואין גוף אחד, המכוון את כל הזרועות הללו. אבל יש לב אחד הפועם בהם ומפעיל אותם – לב האיסלאם הקיצוני. הדם הזורם בעורקיהם הוא הנפט, המקנה להם תחושה של עוצמה ושל בוז כלפי כל אלה, שנכנעים לעוצמת הנפט שהיא, “חרב האיסלאם” בימינו.

אמריקה של הנשיא רייגן מתרפסת בפני האיסלאם ב“עיסקת האייוואקס” ומוכנה להפקיר בידי שליטי האיסלאם את נשקה המתוחכם ביותר, בלי שום שיקול של תועלת צבאית, אלא אך ורק משום שכך עלה רצון שליטי האיסלאם והנפט. זהו התכתיב של השליטים האמיתיים לשליטים המדומים (כך לפחות נראה הדבר בעיניים מוסלמיות). אמריקה שופכת שמן על גלגלי המהפכה האיסלאמית של ימינו, ועל השנאה והבוז כלפיה, וכלפי כל מה שהיא מייצגת.

אמריקה של רייגן טוענת כלפי שליטי סעודיה, שהקומוניזם וברית-המועצות הם הסכנה העיקרית לשלומם ולבטחונם ואילו שליטים אלה טוענים כנגד רייגן, שהציונות וישראל הן הסכנה העיקרית לשלומם ולבטחונם. אבל האמת הנכתבת על מפת האיזור באותיות של דם ואש, כשהיריות שנורו לעבר סאדאת אינן הכתובת הראשונה, אמת זאת היא, שאויב השלום והבטחון במזרח התיכון ובעולם כולו הוא האיסלאם הקיצוני, שהדם הזורם בעורקיו הוא דם הנפט והכנסותיו והכוח המפעיל את זרועותיו השונות הוא כוח הטרור, הרצח והחתרנות. הטרור של האיסלאם הקיצוני פגע בסאדאת, קודם לכן בשאה האירני. הוא חותר תחת הסובייטים בסוריה. בולם אותם ומשבש את תוכניותיהם באיראן ובאפגניסטאן, שבה טרם הושלם הכיבוש הסובייטי וטרם פסקה ההתנגדות המזוינת האפגנית, הנתמכת על-ידי ארה"ב ואולי גם על-ידי מצרים.

הגולם קם על יוצרו. הברית, שהשאה האיראני כה היטיב להגדיר אותה כשפעלה נגדו, והיא גם הפועלת במצרים של סאדאת ושל יורשיו – “ברית האדום והשחור” – ברית זאת הופכת בסוריה, באפגניסטאן, אולי באיראן של חומייני ושל “המוג’אהידין חאלק” ואולי גם בברית המועצות עצמה, ברפובליקות המוסלמיות שלה – לברית שאפשר יהיה לכנות אותה “ברית הלבן והשחור” או “ברית הירוק והשחור”. על כל פנים זו תהיה ברית עם כוחות שדגלם אינו אדום.

האיסלאם הקיצוני משבש את קווי החלוקה הגלובאליים ואת כללי המשחק, המפרידים בין מזרח למערב ובין צפון לדרום. הוא פועל בכוח הנפט והטרור נגד מערב ונגד מזרח גם יחד. מנצל לטובתו את הצפון העשיר ואת הדרום העני. האיסלאם הקיצוני הוא אויב משותף לכולם. הצלחתו העיקרית נובעת מכך, שקורבנותיו משתדלים להתעלם מהסכנה שהוא מביא, ולהתחמק מהגדרתו כאויב השלום, הבטחון והקידמה של העולם כולו, על שתי חלוקותיו המצטלבות. הנשיא סאדאת הוא הקרבן האחרון של ההתחמקות הזאת.

אמריקה של רייגן, כמו של קארטר קודמו, מתחמקת מלראות את האוייב כמות שהוא. היא יוצקת שמן על מדורת הבוז והשנאה על-ידי התרפסותה בפני שליטי סעודיה כפי שהתעלמה קודם לכן מסכנת האיסלאם הקיצוני באיראן, ומוסיפה להתעלם מהסכנה של לוב בשליטת קדאפי, הנתמך על-ידי הסובייטים. לא רק אמריקה מתעלמת מהאויב האמיתי שלה, ומתחמקת מלהתמודד אתו. גם ארצות אירופה המערבית טומנות את ראשן בחול הפלשתינאי-האש“פי. במקום להתמודד עם הטרור של האיסלאם הקיצוני (הפוגע גם בסוריה וביתר גרורותיה של ברית-המועצות, שאין שום קשר בינן לבין ישראל והנושא הפלשתינאי-אש"פי), היא דוחפת את המזרח התיכון למלחמה נוספת נגד ישראל. כל תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף ועל-פי תנאיו, היא בגדר תמיכה במלחמה בלתי נמנעת נגד ישראל. משום שלא הממשלה הנוכחית בישראל ולא ממשלה בראשות המערך, ואף לא קואליציה לאומית אנטי-אש“פית שתקום בעת מלחמה כזאת – לא יכנעו לתכתיב חסלני כזה בלי מלחמה. הרבה מלחמות פרצו כתוצאה מחישוב מוטעה ואפילו כתוצאה מכוונות פאציפיסטיות והומניות. השאלה אם מדינות מערב אירופה יחפשו את התחליף האש”פי, כשם שאמריקה של רייגן מחפשת את התחליף הסעודי, להתמודדות עם האויב הממשי האורב להן.

רצח הנשיא סאדאת על-ידי מוסלמים קיצוניים, כמו העובדה שהנשיא סאדאת יצא למלחמה נגדם (וכנראה באיחור טראגי) – מצביעים על האויב האמיתי לשלום, לבטחון ולקידמה במזרח התיכון ואולי בעולם כולו. זהו האויב וזוהי החזית העיקרית שבה יוכרע השלום בין ישראל למצרים ובינה לבין יתר מדינות ערב. במזרח התיכון לא יכון שלום לפני שתיפול הכרעה ברורה בין איסלאם מתון לאיסלאם קיצוני, לפני שיעקרו משורש מרצחי הטרור והחתרנות של האיסלאם הקיצוני, שמעוזם העיקרי בלוב, שמתאמנים בלבנון ושמקור המימון שלהם – בסעודיה. רצח הנשיא סאדאת הוא, אולי, היריה הראשונה במלחמה הבאה הזאת.

על מעוזו העיקרי של האיסלאם הקיצוני תגן ברית-המועצות בלוב מפני מצרים, שתימצא לצורך זה תחת מטרייה אמריקנית. החזית השניה נגד האיסלאם הקיצוני נמצאת במגרש האימונים שלו בלבנון, וכאן נמצאת ישראל בחזית נגד סוריה, שתחוש לעזרת לוב, כדי להפנות את האויב הפנימי (האחים המוסלמים) נגד האויב החיצוני המשותף (ישראל). גם כאן לא יהיה מנוס מחיכוך מסוכן בין שתי מעצמות העל – האמריקנים והסובייטים. בשתי החזיתות שהוזכרו לעיל תיפול ההכרעה האמיתית לשלומו ולבטחונו של האזור ואולי של העולם כולו.

השאלה הגורלית היא אם גם ארצות הברית וברית המועצות יבינו כי האיסלאם הקיצוני הוא אויב משותף להן (כשם שגרמניה הנאצית היתה כזאת בעבר) וכי המשך ההתמודדות המבוקרת בין מזרח למערב ובין דרום לצפון עלה על שדה-מוקשים שאין להן בקרה עליו – האיסלאם הקיצוני הרצחני והסחטני, רוחש שנאה תהומית ובוז מוחלט גם לאמריקנים וגם לסובייטים. יש לא את השאיפה והבטחון המוחלט שהוא יירש ארץ במקום שתיהן או שיכסה את כולה בדם ואש.

כדי למנוע חזות אפוקאליפטית כזאת תהיה דרושה הידברות בין המעצמות בטרם תפרוץ מלחמה נוספת במזרח התיכון, במהלכה או במקרה הרע ביותר רק לאחר שתתקרב לסיומה. הידברות זאת לצורך ריסון האיסלאם הקיצוני היא האלטרנטיבה היחידה למלחמת עולם שלישית שתפרוץ כתוצאה מכדוריו של האיסלאם הקיצועי ומהצטברות עושר הנפט בידי שליטי האיסלאם והשימוש בו לערער היציבות הכלכלית והחברתית גם במערב וגם במזרח, גם בצפון וגם בדרום.

בישראל צריכה לעניין אותנו השאלה מה יקדם למה – האם השלמת פינוי סיני, להגברת המתיחות המלחמתית בחזית מצרים (וסודאן) עם לוב, והאם יושלם הפינוי לפני החרפת המתיחות המלחמתית בחזית לבנון לאחר סיום הפסקת האש מצד אש“ף. ואיך ישתלבו כל אלה יחד. זהו הנושא לתיאום איסטרטגי אמיתי בין ארה”ב לבין ישראל ומצרים במקום ההתעסקות במריבות התחליפיות על מטוסי “אייוואקס” ועל משא ומתן עם אש"ף.

12.10.81

---

הפנייה הישראלית לברה"מ

מאת

חגי אשד

הכל נאמר כבר ואין מה להוסיף ולחדש בנושא היחסים בין ישראל לברית-המועצות. לכאורה, אין כל משמעות לפניה ישראלית כזאת או אחרת לברית-המועצות. קיים קיפאון מוחלט – של ניגוד אינטרסים ושל איבה מלחמתית – מצד ברה"מ כלפינו ואין בכוחנו לעשות דבר כדי להפשיר את הקפאון הזה.

כל ההנחות הללו מוטעות ומכשילות. אפשר תמיד לשפר ולקלקל עוד יותר את מה שנראה אבוד. עם כל ההבדלים ברמת העוינות והקפאון ביחסים, אפשר בכל זאת ללמוד מהמתרחש בשנים האחרונות במסכת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה או מדינות מערב אירופה כשהיחסים עם ישראל היו בקפאון. הושגו שיפורים של סגנון ואווירה, שהניבו במשך הזמן גם פירות מעשיים.

לרשימת הטעויות אפשר להוסיף גם את ההנחה שנסיון לשפר את היחסים עם ברה“מ – יגרע בהכרח מיחסינו עם ארה”ב. אך לא כך. כל שיפור קל, אפילו במגעים הבין אישיים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא חל על נושאים מהותיים יותר – יכול לסייע למערכת יחסינו עם ארה"ב. שיפור כזה עשוי להחליש את הלחץ הערבי על מעצבי המדיניות בוושינגטון, היכולים לומר לערבים, שאפילו הסובייטים מתחשבים בקידום כמה מהאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מישראל. כל מעשה שתורם לחיזוק ההנחה הזאת יכול רק להועיל ולא להזיק לנו. את זאת ניסה לעשות ראש הממשלה יצחק שמיר בפנייתו אל הסובייטים, אבל אין די בכך.

צריך לבחון היטב את גבולות המותר והאסור, המזיק והמועיל ביחסינו עם האמריקנים והסובייטים ובזיקת-הגומלין ביחסים אלה. במסכת סבוכה זאת יש “כלל זהב” או “חוק ברזל”, והוא צריך להנחות את מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. לא תיתכן הרתעה ממלחמה ולא ייתכן בה נצחון צבאי, לאחר שפרצה, בלי עזרת ארה"ב, בלי סיוע צבאי וכלכלי ממנה, ובלי מחויבות אמריקאית להתערב במלחמה נגד התערבות סובייטית, כדי למנוע אותה ככל האפשר.

כל מה שתורם להעמקת המחויבות האמריקנית לקיומה, לשגשוגה ולבטחונה של ישראל קיים בו פוטנציאל של חיזוק ההרתעה מפני איום ערבי, או ערבי-סובייטי. הידוק היחסים בין ארה"ב לישראל יש בו כדי להרתיע את הסובייטים מלחצות “קו אדום” בין-מעצמתי גם במישור ההתייחסות המזרח-תיכונית כלפי ישראל. יש בו גם כדי לצנן את להט האיבה הסובייטית כלפינו.

יתר על כן, כשם שאין הרתעה בלי ארה“ב, כך גם לא ייתכן שלום כולל במזרח-התיכון בלי ברית-המועצות. מן הטעם הפשוט שיש בכוחם של הסובייטים להכשיל ולמנוע שלום כזה. יש להם אינטרס ומוטיבציה לא להשלים בשום פנים עם “פאקס אמריקנה” במזרח-התיכון. כל שלום במזרח-התיכון בלעדי הסובייטים כאילו הוא שלום נגדם. מבחינתם זהו אקט מלחמתי, והם יעשו הכל כדי לשבשו ולסכלו – זה לא יהיה שלום, במובן הפשוט והיסודי של המונח הזה. מ”חוק הברזל" המזרח-תיכוני הזה אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי המותר והאסור, המועיל והמזיק לגבי ה“עשה” ו“לא תעשה”. אם האמריקנים לא רוצים לחזק את מעמד הסובייטים במזרח-התיכון, אסור להם לנקוט יוזמות של שלום כולל – שרק יבליטו כי המפתח לשלום כזה נמצא בידי הסובייטים ואי-אפשר בלי הסכמתם ובלי ויתורים להם ולגרוריהם, הסורים, אש“ף או פלגים באש”ף. במקום שלום כולל צריכים האמריקנים להסתפק בהתקדמות לקראת שלום מלא בעתיד הרחוק, על-ידי הסדרים של הימנעות ממלחמה ושל שלום חלקי.

ישראל מצידה, אם ברצונה להימנע מסכסוך עם ארה“ב, צריכה להעדיף הסדרי ביניים של הרתעה ובלימה ופתרון בעיות בהדרגה. ההצלחה של מדיניות ההרתעה והבלימה, המבוססת על יחסים הדוקים ככל האפשר בין ארה”ב לישראל, תוכל הניע את הסובייטים לשנות את מדיניותם הנוכחית כלפי ישראל ולנסות להציע הצעות חדשות שיוכלו להיות קבילות יותר על ישראל ועל ארה"ב. שינוי כזה במדיניות הסובייטית כלפי ישראל יהיה בו כדי להניע את מדינות ערב לשנות את עמדתן בסכסוך הישראלי-ערבי.

זוהי סידרה של תנאים הכרחיים, שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו, ויחד יכולים לחולל את השינוי הרצוי בכוון של שלום במזרח-התיכון בעתיד.

לפי קריטריונים אלה, הסכם קמפ-דייוויד הזיק לתהליך השלום לא פחות משהועיל. הוא היה שלום חלקי ונפרד תמורת מחיר מלא וכולל. בלי הסובייטים, הפלשתינאים, הירדנים, והסעודים. את הנסיגה מכל סיני ואת הוויתור על הנפט ועל ימית צריך היה לנסות ולקשור ולהתנות בהתקדמות לכוון ארבעת גורמים אלו. האמריקנים יכלו להוציא את מצרים ממעגל המלחמה נגד ישראל וגם ממעגל התלות בסובייטים – תמורת מחיר ישראלי נמוך יותר. לפחות צריך היה לנסות לעשות זאת, אבל, כידוע, לא כך היה. ממשלת ישראל לא רצתה ולא ניסתה, ושילמה מחיר מלא תמורת הישג חלקי וזמני. אם כי חשוב מאוד כשלעצמו.

על פי האמור לעיל לא כדאי לאמריקנים – ולישראלים – לנסות להגיע להסדר כולל בלבנון בלי הסובייטים ובלי הסורים. די שהוא יהיה בלי הפלשתינאים, שכבר הוצאו מרשימת השותפים לכל הסדר בלבנון. צריך לנסות להגיע למערכת של הסדרי-ביניים גם עם ממשלת ביירות, ועם העדות השונות בלבנון – מרונים, דרוזים, שיעים וסונים – גם עם המנהיגים המקומיים והתושבים של האזורים השונים בלבנון. אלה הם שלושת החתכים של המבנה הלבנוני וכל הסדר בלבנון יצטרך לכלול את שלושתם יחד. אין בלבנון כתובת מרכזית אחת. אבל קיומן של כתובות שונות, מקבילות ומתחרות, אינו מונע בהכרח אפשרות של השגת הסדר, כל עוד הוא מוגדר ומקובל כהסדר-ביניים שאפשר לחיות אתו בעתיד הנראה לעין וכשכל אלטרנטיבה אחרת היא גרועה יותר ובלתי-נסבלת. להסדר ביניים כזה אפשר להשיג הסכמה סורית וסובייטית. כל עוד הנשיא רייגן אינו רוצה להגיע להסכם אמריקני-סובייטי בלבנון, עליו להסתפק בהסדרים חלקיים.

על-פי קריטריונים אלה “תכנית רייגן” היא תכנית-נפל מסוכנת, שרק תשחק לידי הסובייטים. הסובייטים יוכלו, כאמור, להשלים רק עם הסדר חלקי שאינו מתיימר להיות שלום כולל ומלא בלעדיהם. הסכמי ההפרדה של קיסינג’ר סיפקו כמה תקדימים לכללים של מותר ואסור מבחינת הסובייטים. הסדר חלקי שהאמריקנים תיווכו בהשגתו, והסובייטים נתבקשו לאשר אותו כהסדר זמני, עד לשיתופם בהסדר הכולל – עדיין מתקבל אצלם. התיימרות אמריקנית לכונן שלום כולל תוך דחיקת רגלי הסובייטים – תמריץ אותם להכשילו בכל האמצעים העומדים לרשותם. הוא הדין בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. המירב הניתן להשגה בלי זעזועים של מעשי מכשלה סובייטים הוא הסדר-ביניים של אוטונומיה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים, אולי גם בשיתופה של מצרים. רק עם הסדר כזה יסכימו אולי הסובייטים להשלים בשתיקה, בתנאי שהוא יהיה זמני וחלקי. עד שהם יחליטו שאין ברירה והגיע הזמן לשפר את יחסיהם עם ישראל. אז, יוכל להיפתח פרק חדש של התקדמות לשלום כולל ומלא במזרח-התיכון. ועד אז יש לעסוק בהתרעה ובבלימה, בהסדרים חלקיים ובשיפור יחסים טקטיים בכל המיגזרים.

16.12.83

---

ההיתר הכללי של המלך חסן

מאת

חגי אשד

בלי לגרוע כהוא זה מכבודם של הפרשנים הישראלים והמרוקנים, לא נטעה אם נאמר שהפרשן המוסמך לכוונותיו של המלך חסן, הוא המלך חסן עצמו. ועל כן הפרשנות החשובה ביותר לפגישה במרוקו עם שמעון פרס, היא זו שהשמיע המלך חסן בנאום אל בני עמו.

בנאום על רקע הפגישה הפומבית בין המלך חסן לשמעון פרס, נפתחו אפיקים חדשים להתקדמות לקראת שלום, גם מהצד הערבי וגם מהצד הישראלי. השאלה עכשיו היא אם אכן תהיה התקדמות כזאת. זה תלוי עכשיו בישראל, בירדן ובפלשתינאים, שהם בעלי הדבר העיקריים, וגם בנשיא מובארק במצרים, שהפגישה בינו לבין שמעון פרס היא הצעד הצפוי הבא. עוד יהיו הרבה תנודות וישמעו קולות צורמים מכאן ומשם, כמנהג האיזור בו אנו חיים.

המלך חסן דיבר אל בני עמו, ובאמצעותם עם העולם הערבי כולו, לא כפורש מן הציבור הערבי, ולא כמי שמנסה לעשות עוד “שלום נפרד” עם ישראל. להיפך. המלך חסן הדגיש כי נפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס בכוח החלטות הפיסגה הערבית ב“ועידת פאז”, לפני ארבע שנים. הוא עושה זאת כמי שעומד בראש הליגה הערבית ובראש “ועדת השבעה”, שעליה הטילה “ועידת פאז” לקיים את החלטותיה. המלך חסן, כבעל הסמכות הערבית העליונה, קבע הלכה חשובה מאוד. לפי החלטות “ועידת פאז”, אמר חסן, אין שום איסור להיפגש עם ישראל. מה שלא נאסר במפורש – מותר. זה היתר כללי שהמלך חסן נטל קודם כל לגבי עצמו, בשם “פיסגת פאז”, בבחינת “נאה דורש ונאה מקיים”. הוא הטיל אותו גם על כל גורם ערבי אחר שירצה בהיתר זה – גם על המצרים, שבכך הוסר מעליהם באורח עקרוני החרם הערבי, עקב מגעיהם עם ישראל; גם על המלך חוסיין וגם על נציגים פלשתינאיים שיהיו מקובלים על אש"ף.

המלך חסן איזכר את החלטות “ועידת רבאט” משנת 1974, שאש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי. הוא עשה זאת בנימה שהסתיימה בסימן שאלה. כמי שאומר – לאן הגעתם מאז ועד הלום בכוח ההחלטה ההיא? הוא אמר שהיו ויכוחים שמנעו התקדמות, ובזאת ענה למבקריו הפלשתינאים והערבים שבאו לבקר אותו על פגישתו עם שמעון פרס; פשפשו בכשלונות עצמכם והדרך שהלכתם בה, אתם לא השגתם דבר. מה שאני מנסה להשיג עכשיו, נוכח כשלונכם, הוא גם דרוש וגם מותר, על-פי “החלטות פאז”, שלא אסרו על שום מגע עם ישראל, כאמור. ההדגשה החוזרת ונשנית של המלך חסן על “החלטות פאז”, ודרישתו משמעון פרס לקבלן, היתה הדגשה חיונית למען לגיטימציה ערבית כוללת לפגישתו של המלך חסן עם שמעון פרס, ואף להמשך המגעים והפגישות עם ישראל מצד כל גורם ערבי אחר.

בכך נפתח אפיק לגיטימי להידברות עם ישראל מנקודת המוצא של “החלטות פאז”. נקודת מוצא איננה משמשת נקודת סיום. בפגישת פרס-חסן קבעו שני הצדדים את נקודות המוצא של שניהם ואת אפיקי ההתקדמות מנקודות מוצא אלה, זה לקראת זה. הצד הישראלי שולל את “החלטות פאז”. כך הודיע שמעון פרס למלך חסןף באורח החלטי ביותר. אבל בעמדת ישראל – כפי שנקבעה על-ידי ממשלת בגין לפני הסכמי קמפ דייוויד ועל-ידי כל הממשלות לאחריה – יש אפיקים פתוחים להידברות עם העולם הערבי כולו וגם עם הפלשתינאים. אין התנגדות ישראלית לועידה בין-לאומית, בהרכב מוסכם זה או אחר, בתנאי שלא תבוא במקום משא-ומתן ישיר בין הצדדים, אלא רק תשמש כפתיחה למשא-ומתן כזה. כך קרה בוועידת ז’נווה בדצמבר 1973 וכך הסכימה ממשלת בגין באוקטובר 1977.

יתר על כן, שר החוץ משה דיין מסר בשם ממשלת בגין על הסכמה להשתתפות של משלחת ערבית אחת, שבה ישתתפו נציגים פלשתינאים, שאינם נציגים מובהקים של אש“ף. כלומר – אם נפרש, כפי שעשה חסן לגבי “החלטות פאז” – מה שלא נאסר במפורש הריהו בגדר מותר. מותר לנציגים אלה להיות חברי אש”ף, ואף מקובלים עליו. זאת לא נאסר על-ידי ממשלת בגין וגם לא על-ידי ממשלת האחדות הלאומית, שהתחייבה לקיים את כל החלטות קודמותיה.

דוברי הליכוד נוהגים לטעון כי הסכמי קמפ דייוויד ביטלו את ההסכמים הקודמים של ממשלת הליכוד. טענה זאת היתה יכולה להיות תקפה אילו הסכמי קמפ דייוויד היו מתגשמים על כל סעיפיהם. אבל לא כך קרה. המשא ומתן הוקפא, כידוע. גם לאחר ביקור סאדאת בירושלים הסכימה ממשלת בגין להשתתף בוועידת קאהיר, שכינסה מצרים בהתאם לוועידת ז’נווה, בתוספת ייצוג לאש“ף. אש”ף מצידו החרים את הוועידה, אבל ישראל הסכימה להשתתף בוועידה.

דוברי הליכוד מצידם יכולים להתכחש להחלטות של ממשלות הליכוד הקודמות, אבל בכך יפרו את ההסכם שעל-פיו הוקמה ממשלת הליכוד הלאומית, בו נקבע כי יש לכבד החלטות אלה. דוברי הליכוד לא יוכלו לטעון שהמערך הפר הסכמים כדי לפוצץ את הסכם הרוטציה ברגע האחרון. ראש הממשלה שמעון פרס עשה כבר כמה צעדים נוספים בכיוון של קודמיו. ישראל הסכימה מחדש לוועידה בין-לאומית (“ליווי בין-לאומי”, “פורום בין-לאומי” וגם במפורש “ועידה בין-לאומית”). על כל אלה נמסרו הודעות חוזרות לכנסת. ישראל חזרה והסכימה למשא-ומתן עם משלחת ירדנית-פלשתינאית, בהשתתפות נציגים פלשתינאים המקובלים על אש"ף.

כל אלה יכולים לשמש עתה נקודות מוצא להתקדמות נוספת לקראת שלום. בעקבות ההיתר של המלך חסן לכל גורם ערבי, ובכל זה לנציגים פלשתינאים, להיפגש עם ישראל – ההתחלה יכולה להיעשות בוועידה בין-לאומית בהרכב מוסכם ובתנאי מוסכם, שלאחר הפתיחה יתחיל משא-ומתן ישיר בין הצדדים. הצד הערבי יגיש כנקודת מוצא את “החלטות פאז”, וישראל מצידה תציג כנקודת מוצא את החלטות ממשלות ישראל הקודמות והנוכחית. יש החלטות רבות כאלה לגבי נוהל המשא-ומתן והרכב המשתתפים, וגם פתרונות זמניים וקבועים בכל הנושאים שנכללו בהסכמי קמפ-דייוויד – עתיד השטחים לאחר האוטונומיה או לפניה, פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה והסכם שלום עם ירדן.

משא-ומתן כזה לא נפתח מהיום למחר. קיימים עיכובים מהצד הערבי לא פחות מאשר מהצד הישראלי. הממשלה תספיק להתפלג ולהתפרק במהלך המשא-ומתן אם וכאשר יתנהל. בינתיים יש בעיות קשות ופילוגים בצד הערבי. גם בתגובה על פגישת שמעון פרס עם המלך חסן.

אש“ף כיום מסוכסך, מפולג ומפוזר, יותר מאשר אי-פעם. המלך חוסיין רוצה לנצל את מצבו של אש”ף כדי להחזיר לעצמו את עמדות ההשפעה שהיו לו בקרב תושבי השטחים. גם הסורים מעדיפים את השפעת חוסיין על שליטת ערפאת.

המלך חסן העמיד את הירדנים הסורים ותושבי השטחים בפני דילמה. יוזמתו עלולה לחזק את מעמדו של אש"ף כשותף למשא-ומתן בהתאם להחלטות פאז. המלך חוסיין חושש, כנראה, שישראל תמצא לה אפיק הידברות בנושא הפלשתינאי, שאיננו עובר דרך רבת-עמון אלא דרך רבאט בירת מרוקו. המלך חוסיין והסורים חוששים מתמיכת מרוקו ומצרים ביאסר ערפאת, שנוא נפשם ואויבם המשותף.

כך נקלעה ישראל לדילמה מעניינת. מול המחלוקת בעולם הערבי ניצבת עתה ישראל עם שתי אופציות לקידום תהליך השלום ולפתרון הבעיה הפלשתינאית. האחת היא “האופציה הירדנית”, שמתנהלת בחשאי ובעקיפין, בשטחים, בידיעת ישראל ובהסכמתה, גם אם בצורה אטית מדי. השניה היא “האופציה המרוקנית”, שנפתחה בגלוי על-ידי המלך חסן. אופציה זאת חיזקה את מעמדה של מצרים בעולם הערבי. היא זקוקה עתה לחיזוק גומלין מצד הנשיא מובארק. מה שנדרש עכשיו באורח מיידי הוא סיום פרשת טאבה והחייאת הסכם השלום הישראלי-מצרי. פגישת שמעון פרס עם הנשיא מובארק בהקדם האפשרי תמחיש לעין כל את קיום שתי האופציות לקידום השלום במזרח-התיכון, שנפתחו על-ידי פגישת שמעון פרס עם המלך חסן. זו תוכל להיות התוצאה הראשונה של הפגישה באי פראן.

25.7.86

---

שם המשחק: ירדניזציה

מאת

חגי אשד

משום מה מחפשים אצלנו כשלונות בהבנת הנקרא רק בקרב תלמידי כיתה ג' בבית הספר היסודי. למרבה הצער, יש כשלונות בהבנת הנקרא גם בקרב מבוגרים ואפילו בקרב אלה שמקצועם הוא כתיבה, כמו עיתונאים וחברי כנסת. זה לא שהם לא יודעים לקרוא. הם יודעים. והם גם מבינים בדרך-כלל את מה שהם עצמם כותבים. אבל, כשהם מנסים להבין מה שאחרים כותבים – הם נתקלים לא אחת בקשיי הבנה.

על-פי-רוב, זה קורה מסיבות פסיכולוגיות. עניין של מנטליות. זה מה שקורה, למשל, אצל רבנים אורתודוכסיים, או אנשי “נטורי קרתא”. לך תסביר להם את האור שביהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית. לך תשכנע רב אורתודוכסי ששני הזרמים האלו, כל אחד על-פי דרכו, יכולים להצליח יותר מהאורתודוכסים במניעת התבוללות ונישואי תערובת, ובקיום חלק מן המצוות.

בלתי אפשרי, הם לא יהיו מסוגלים לתפוס דבר כזה, אפילו אם הוא יהיה כתוב באותיות מאירות עיניים. אבל, כאמור לא רק הם. מסתבר שיש גם אורתודוכסים חילוניים. יש אפילו “נטורי קרתא” חילוניים. בחיים הפוליטיים. אפילו במפלגת העבודה שלנו. באגף “היוני” ובאגף “הנצי”.

גם אלה העומדים בראש “המכון הבין-לאומי לשלום”, הנוזפים בשר הבטחון יצחק רבין, על הכשלת כינוס אוניברסיטת סן-דייגו למען השלום. ולעומתם – אלה ששייכים ל“זרם המרכזי” במפלגת העבודה. כמו עמיתנו מאיר בראלי, שנוזף פעם בשמעון פרס ופעם אחרת בי, למשל. והכל מתוך קשיים בהבנת הנקרא. ואולי – וזה גרוע יותר – גם מתוך קשיים בהבנת הנעשה. גם לאלה וגם לאלה יש בעיה של הבנה, בעניין קידום השלום למעשה – עם מי כן, ועם מי לא. ושאלות אחרות הנובעות מן השאלה העיקרית.

כך, למשל, נוזף בראלי בשמעון פרס על שאמר, כביכול, ל“ניו-יורק טיימס” שיש זכות שווה ליהודים ולערבים בארץ-ישראל. בכך רואה בראלי ראייה נוספת ל“וותרנות המפליגה” של שמעון פרס בעת האחרונה. אבל, מה לעשות? שמעון פרס לא אמר, ו“ניו-יורק טיימס” לא הדפיס. בראלי תפס משהו, שצרם את אוזנו. זה הכל. האמת היא שפרס אמר שבירושלים יש לערבים וליהודים זכות שווה לבטחון, אבל האחריות לקיום הבטחון מוטלת עלינו. ועד אמר שבמדינת ישראל יש לערבים וליהודים זכויות שוות כאזרחים. מה פסול בשני אלה?

ומעניין לעניין באותו עניין. לפני תקופה מסוימת האשים אותי בראלי ב“דבר”, שלא קראתי את “האמנה הפלשתינאית”, משום שכביכול טענתי שאפשר לשנות אותה. וזו, לדעת בראלי, הוכחה ניצחת שלא קראתי אותה. אילו קראתי אותה הייתי יודע שאי-אפשר לשנותה, רק לבטלה. ברצוני להודיע כי קראתי גם קראתי אמנה זו. מי שלא קרא את שכתבתי הרי זה מוריק בראלי ידידי. הוא לא קרא את המלה “כביכול”, שאני כתבתי לפני המלים “לשנות אותה”.

הוא לא קרא, או לא הבין את מה שקרא, ומסתבר שלא תפס כלל שכל המשפט הזה במאמרי בא לציין את הטענות שאש“ף יכול לטעון בעניין “האמנה הפלשתינאית”, ולא את הטענות שלי. מה שאני טענתי הוא שוויכוח עם אש”ף על “האמנה הפלשתינאית” נמאס לכולם ומוטב שלא לאפשר לאש"ף להסיח את תשומת הלב ממעשיו – מעשי הטירור והרצח, הרמייה והכזב כלפי ישראלים ויהודים וגם כלפי ערבים מתונים – מעשים הזועקים לעין כל והפוסלים אותו כפארטנר למשא-ומתן ולתהליך השלום.

השאלה שבוויכוח היא לא אם לפסול את אש“ף, אלא איך לפסול אותו בצורה היעילה והמשכנעת ביותר, בעיני דעת-הקהל העולמית, הישראלית והיהודית. ואיך להחליש את כוחו והשפעתו באורח מעשי, בקרב התושבים הפלשתינאים בשטחים, ואיך לעשות זאת בשיתופו ותוך חיזוקו של המלך חוסיין, על חשבון כוחם והשפעתם של אש”ף ויאסר ערפאת. על כך נטושה המערכה.

שם המשחק הוא “ירדניזציה” של “הגדה המערבית” ורצועת עזה. זהו תהליך גלוי וסמוי שהתחיל לפני תקופה קצרה, אחרי עשר שנות מחדל ירדני בשטחים. הוא נעשה כיום באמצעים חיוביים ושליליים גם יחד. על-ידי השקעות הון ועידוד מפעלי פיתוח באמצעות אש"ף; באמצעים משטרתיים ובטחוניים שונים של לחץ בלתי נעים על-ידי ירדן ועל ידי ישראל.

אי אפשר להיות תמים בענין זה. מדובר בשיטת השימוש בשוט ובגזר. גירוש של ראשי אש“ף פעילים משטח הגדה ואיסור על יציאתם של תומכי אש”ף לכינוסים בין-לאומיים, כגון הכינוס באוניברסיטת סן-דייגו בארה“ב, יש בהם כדי לחזק את מעמד אש”ף בעולם. זו ברירה קשה ולא נעימה. מי שנושא באחריות חייב להחליט.

בפני כל שוחרי השלום והבטחון בישראלף במזרח התיכון ובעולם כולו – ניצבות לכאורה ארבע אפשרויות חלופיות לפתרון בעיית השטחים, או לפחות להתקדמות לקראת פתרון.

האחת – סיפוח השטחים לישראל, מעשה שיהיה אסון לאומי, בטחוני, דמוגרפי, דמוקרטי והסברתי. השניה – נסיגה טוטלית והקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש“ף של יאסר ערפאת בצד ישראל, בקשר כזה או אחר עם ירדן. אף זה יהיה אסון, משום שייווצרו שתי “מדינות לבנוניות”, שתנהלנה מלחמת אזרחים ושכנים באופן קבוע. שלישית – אוטונומיה בשטחים שתוקם על-פי הסכם קמפ-דייוויד, או באורח חד-צדדי, תוך שמירת האופציה לכיבוש ישראלי חוזר, אם אש”ף ישתלט עליה, או יצור שם תוהו ובוהו. וזה הרי מה שצפוי שיקרה, הכל יחזור למקומו בצורה גרועה יותר.

נשארת האפשרות הרביעית – והיא האפשרות המעשית היחידה לאמיתו של דבר – התקדמות לקראת חידוש השלטון הירדני בשטחים, בשיתוף עם ישראל, תוך קיום זכות ההתיישבות וההגנה על מדינת ישראל ותושביה בהסכם עם ירדן ועם נציגי התושבים. יצוג אותנטי של תושבי השטחים הוא חיוני להצלחת התהליך. כל הסכם שלום בעתיד יצטרך להיחתם בין ישראל לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית ממזרח לה, שבמסגרתה ישמרו הזכויות של ישראל ותושביה. זהו המירב הניתן להשגה בעתיד הנראה לעין. לא אף אחת משלוש האפשרויות האחרות.

לכל אורך הדרך, מעכשיו ועד להסכם השלום המיוחל בעתיד, צריך לעודד את היווצרותו של ייצוג פלשתינאי אותנטי, שיוכל לשמש כפרטנר למשא-ומתן ולהסכם על-פי הקווים האמורים. ההרכב האישי-שמי של הייצוג הפלשתינאי הזה צריך להיות מקובל על ישראל ועל ירדן. זה חשוב לכולנו לדעת מי יהיו שכנינו ושותפינו.

כולנו נצטרך לחיות ביחד – בשלום, בבטחון, ביציבות פוליטית ובשגשוג כלכלי – משני צדי הגבול. לכולנו יש אינטרס שלא תוקם בתוכנו ובקרבתנו לבנון שניה, שבה פלגי אש"ף היריבים רוצחים זה את זה, כולם יחד נלחמים בתומכי ירדן והכל מתאחדים באיבתם להסכם שלום עם ישראל, על פי האמור לעיל.

כבר עכשיו צריך להחליש את מעמדם הציבורי והפוליטי של מתנגדי השיתוף הישראלי-ירדני ולחזק את מעמדם של אלה שירצו לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו. מוכרחים לבחור ולהעדיף את אלה. גם באמצעים לא נעימים. זו הדרך היחידה להתקדמות לשלום ולבטחון.

ירדן מתנה השגת הסכם שלום בעתיד במשא-ומתן לקראתו בהווה – בשיתופה של ברית המועצות. ייתכן שלא יהיה מנוס מקבלת תנאי זה, בסופו של דבר. ירדן חלשה מדי מלעשות שלום בלי ”המטריה" הסובייטית. וגם אנחנו יכולים לצאת נשכרים מכך. אבל התנאי הזה יוכל להתקבל רק בתמורה להבטחה – שברית-המועצות תתמוך בהסדר ישראלי-ירדני, על-פי הקווים האמורים.

לאמיתו של דבר – כינון שלום בין ישראל לירדן ולעם הפלשתינאי תלוי בהסכמה אמריקנית-סובייטית. כשם שהקמת מדינת ישראל התאפשרה על-ידי הסכמה כזאת. יש לכך סיכוי לא מבוטל, אך כמו כינון העצמאות גם כינון השלום תלוי בהתקדמותנו אנו לקראתו – בשוט ובגזר, בטוב וברע, למרות הקשיים בהבנת הנקרא והנעשה מימין ומשמאל. נתקדם לבד, אנחנו והירדנים, עד שתגיע שעת הכושר הבין-לאומית, כפי שהגיעה בעבר.

16.1.87

---

להיות בפנים או להיות בחוץ

מאת

חגי אשד

השבוע התברר שאין שום גורם בעולם שאיננו דוגל בשלום. כולם אוהבי שלום ורודפי שלום. על-פי תנאיהם הם, כמובן, ולא לפי תנאי יריביהם ואויביהם. אפילו המועצה הלאומית של אש“ף דיברה השבוע על תנאי השלום שלה. הם בעד ביצוע החלטת או”ם 181, שפירושה החלטת החלוקה משנת 1947, הקוראת להקמת מדינה יהודית בגבולות מפת החלוקה. הם גם בעד ועידה בין-לאומית שתכפה על ישראל לקבל את תנאי השלום החדשים של אש“ף. אם גבולות 1967 זכו מפיו של אבא אבן לכינוי “גבולות אושוויץ”, על אחת כמה וכמה “גבולות 1947”, שהם כמובן מרשם לחיסול ישראל “באמצעי שלום”. אבל במקום לקרוא לחיסול ישראל בשמו הם קוראים לו ועידת שלום בין-לאומית, שתכפה על ישראל קיום החלטת או”ם על החלוקה שמשמעותה נסיגה לגבולות החיסול. באלג’יר ראינו להקות זאבים המוכנים להתחפש לכבשים, אם זהו צו האופנה. אם זה מה שהסובייטים – משענתם הבין-לאומית היחידה של פלגי אש"ף – דורשים מהם: להתחפש לכבשים.

למה הסובייטים דורשים זאת מהם? למה טורחים הסובייטים ב“איחוד השורות” באש“ף, שפירושו הקצנה של “המתונים” באש”ף, והקטנת הסיכויים להדברות עם ישראל על-פי תנאיה? למה הסובייטים מנסים לפייס בין כל פלגי אש“ף לבין נשיא סוריה חאפז אסד? אולי הסובייטים רוצים להוליך את כולם לועידת שלום עם ישראל, על-פי תנאיהם של הסובייטים, שאינם קבילים עלינו ועל האמריקנים. ואולי קיימים עדיין בצמרת הסובייטית שני קווים סותרים אחד כנגד השני: האחד – קו המלחמתיות האנטי-ישראלית התומכת ב”חזית הסירוב" הערבית והפלשתינית, לעומת קו חדש, השני – הדוגל בהרפיית המתיחות בעולם כולו, וממילא גם בהידברות של שלום עם ישראל?

בינתיים כולם מדברים על שלום, זה לא באופנה כיום לא לדבר על שלום. בראש סדר היום הבין-לאומי עומד עכשיו המאבק על השלום ועל תנאיו. וזה מאבק רציני מאד. זו לא רק תחרות על פרס התחפושת הטובה ביותר. מי מצליח יותר להתחפש לכבש ומי ליונה. המאבק על תנאי השלום הוא מאבק רציני וחורץ גורלות. הוא מתחיל בשתי מעצמות-העל ומגיע עד לגורמים המקומיים השונים. גם אלינו. הוא מתחיל בכך שכל אדם בר-דעת מבין שמלחמה גרעינית ממש עלולה להביא לאבדון ולחיסול המין האנושי. ומירוץ החימוש כשלעצמו, החימוש כשלעצמו, גם בלי מלחמה, עלול להתיש את כל הצדדים ובעיקר את מעצמות העל. היא יביא אותן להתמוטטות ושקיעה מבפנים גם בלי מלחמה. קודם כל את הסובייטים, שהם חלשים פי כמה מבחינה כלכלית, אבל גם את האמריקנים, שהגרעון במאזן התשלומים שלהם הולך וגדל, והם בבעיות במלחמת מסחר עם היפנים ובקרוב גם עם האירופים.

עובדה היא שכולם מחפשים דרך להקטנת הנטל של מירוץ החימוש, להרפיית המתיחות ולהקהיית העוקץ של נקודות החיכוך העלולות לגרום לתבערת מלחמה. זה צו השעה הבין-לאומי – דבר אלי שלום. התחיל בכך גורבאצ’וב. הוא לא יוכל לעשות צחוק מעצמו לאורך זמן. אם יתברר שאין הוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר, או שאינו מסוגל לפרוע את שטרות התקווה וההבטחה הגדולה שהוא מפזר עכשיו לכל עבר – גם לעברנו – הוא יעוף, ביחד עם שטרותיו.

מדינת ישראל בוודאי צריכה לדבר שלום אל עצמה ואל זולתה. להעמיד אותו בראש מעיניה, להצטרף אל כל אלה שמעמידים אותו בראש סדר היום הבין-לאומי. ראשית, כיוון שהיא נושאת בנטל המלחמה כל הזמן – נטל כלכלי בלתי-נסבל כמעט, ונטל של הקזת דם בלתי-פוסקת. העם והנוער זכאים להיות משוכנעים שממשלתם עושה את כל המאמצים להקל על הנטל הזה ולהביא להפסקתו. שנית, על ישראל להיות שותפה להידברות העולמית על תנאיו ההכרחיים של השלום הזה. לא להיות מחוץ לתמונה כאשר תתחיל ההידברות על השלום במזרח התיכון ועל האטת מירוץ החימוש והקהיית מוקדי המתיחות. למה לנו שהאמריקנים ידברו עלינו עם הסובייטים בלעדינו? מוטב שהם ידברו איתנו על תנאינו לשלום, כי בלעדינו הוא לא יכון. מדובר על שלום איתנו.

טועים אלה שמשליכים את יהבם על שלום כפוי במזרח-התיכון. מי יכפה אותו על מי? הסובייטים לא ישלחו צבא למדינות ערב, כמו לאפגניסטן, למשל. הם מוגבלים ביכולתם ללחוץ ולאיים על הסורים. האחרונים יכולים לפנות לעזרת המערב. לא למלחמה, אלא להידברות על שלום. ואין להניח שהסובייטים ינסו להתחרות עם המערב על-ידי הגברת המתיחות המלחמתית באיזור. אם כך הם יעשו, הם יפעלו בניגוד לאינטרס העיקרי שלהם, הרפיית המתיחות, האטת מירוץ החימוש בעולם ושכנוע דעת-הקהל המערבית וממשלות המערב שזו כוונתם.

הסובייטים יודעים שאין בכוחם לכפות את תנאיהם על הערבים ושגם האמריקנים לא ירצו ולא יוכלו לכפות באורח חד-צדדי תנאי שלום על ישראל, שיהיו מסוכנים לבטחונה. משום שהדבר יוליך למלחמה במקום לשלום. מי שמתפלל לשלום של כפייה על-ידי המעצמות, אינו מעודכן בתנאים הבין-לאומיים הנוכחיים. גם לשתי מעצמות-העל אין מנוס מללכת בדרך הקשה והארוכה של הידברות, משא-ומתן ושכנוע. כפייה לא תועיל. היא לא תחזיק מעמד ותגרום להגברת המתיחות במזרח-התיכון במקום להרפייתה. אין מנוס לכולם מלדבר שלום ולהיאבק ברצינות על תנאיו. לנקוט יוזמות שלום ולא להרפות מהן. זה צו הרגע.

עלינו להדגיש את נכונותנו לשלום ולהציע הצעות מפורטות איך להתקדם לקראתו, כדי שהצעה שלנו תעמוד בראש סדר היום של המאמצים לקידום השלום ולא הצעות אחרות, עוינות ומסוכנות לנו. עלינו לקיים בידינו את יוזמת השלום, בלי להרפות ממנה, ולהיאבק למען קבלת תנאינו ההכרחיים לקידום השלום. כך יכולים אנו להעמיד את כל יתר הגורמים למבחן על כוונותיהם האמיתיות, מבלי להינזק. לא אנחנו עומדים עכשיו במבחן השלום. עומדים בכך הירדנים, הסובייטים וגם האמריקנים.

המלך חוסיין חזר והבטיח בצורות שונות, לבני שיח שונים, כי הוא מוכן ומזומן למשא ומתן ישיר עם ישראל, שיפתח בוועידה בין-לאומית, לפי מתכונת די דומה לוועידת ז’נווה משנת 1973. הוועידה תתפצל מייד לוועדות-משנה גיאוגרפיות שיהיו מבוססות על העיקרון של משא ומתן ישיר בין ישראל לבין משלחת ירדנית, שתכלול גם ייצוג פלשתיני. אחרי אלג’יר ברור לכל שזה לא יהיה ייצוג אש"פי. הוסכם במפורש שהוועידה הזאת לא תכפה החלטות ולא תוכל לבטל החלטות שיתקבלו בוועדות המשנה.

משא-ומתן כזה יהיה בהכרח ממושך ויתנהל בכמה שלבים. לאחר שהוועידה תפתח לא יהיה לסובייטים אינטרס לפוצץ אותה, על-ידי הפרת תנאי הפתיחה המוסכמים. מה הם ירוויחו מפיצוץ כזה? עצם הזמנתם לוועידה כיושבי-ראש שווים לאמריקנים מעניקה להם בונוס כפול – מעמד שווה לארצות הברית באיזור, שאין להם עכשיו, והכרה בהם כגורם מתון המסייע להפגת המתיחות ולקידום השלום. את הבונוסים הללו הם יאבדו אם יפוצצו את הוועידה ואם היא תתפזר בלי שום החלטות. כל ארצות העולם יראו שהם זאבים שהתחפשו לכבשים, או שהדוב הרוסי, אם להחליף את המשל, נשאר דוב. המטרה הסובייטית לצמצום מירוץ החימוש והאטת “מלחמת הכוכבים” תרחק מהם במקום להתקרב.

המלך חוסיין ירוויח הכרה בין-לאומית כנציג העם הפלשתינאי, לא פחות מאש“ף, ואולי יותר ממנו. עצם השתתפותו בוועידה כזאת יהיה איתות לתושבי השטחים שגורלם תלוי במלך חוסיין ובתוצאות שהוא ישיג בוועידה הבין-לאומית. גם הסורים ירוויחו מן הפגיעה באש”ף וביומרתו להיות הנציג הבלעדי של העם הפלשתיני. הסורים חושבים שהם המייצגים האמיתיים של העם הפלשתיני, שאיננו אלא חלק מסוריה, ומתכוונים לכך ברצינות ובסבלנות היסטורית בלי לוותר על השאיפה הלאומית הזאת. לדידם של הסורים – החלשת אש"ף על-ידי ירדן היא מטרת-ביניים רצוייה בהחלט.

הסורים ירצו להבטיח שהסובייטים לא יזנחו אותם ואת תביעותיהם בוועידה בין-לאומית ושיהיה ברור שמקומם צריך להיות מובטח בשלבים הבאים, כאשר ירצו להצטרף. הסובייטים ינסו לפשר בין הנשיא אסד לבין יאסר עראפאת ויצטרכו להחליט בצורה שתהיה ברורה לכל – מה מטרתו. נוסף על כך הסובייטים יצטרכו להחליט אם הם רוצים לסייע בקידום הסדר של שלום שישראל יכולה לחיות עם תנאיו, או לגרום להמשך המתיחות המלחמתית האנטי-ישראלית באיזור.

האמריקנים מחזיקים בינתיים בידיהם את המפתח להזמנת הסובייטים לוועידה בין-לאומית לשלום במזרח-התיכון. אם וכאשר יסכימו הישראלים והירדנים על תנאי הוועידה, יוכלו האמריקנים לשאת ולתת עם הסובייטים ולהבטיח את הסכמתם לתנאים אלה. זה מה שצפוי בשבועות ובחודשים הקרובים לקראת ועידת הפיסגה האמריקנית-סובייטית. כדאי לישראל להיות שותפה למשא-ומתן הזה בכל שלביו ולהיות בפנים ולא בחוץ. זו הכרעה שממשלת ישראל תצטרך לקבל במוקדם או במאוחר – האם ניראה בעיני כל כמפריעים להרפיית המתיחות בעולם ולקידום השלום באיזור או שניראה כמי שיוזמים ומסייעים להשגת שתי המטרות הללו, שהן חיוניות גם לנו.

24.4.87

---

להתחיל מחדש בדרך אחרת

מאת

חגי אשד

נא להכיר: המהומות בשטחים אינן טירור ומלחמה נגדו. הן הבעיה הדמוגרפית של דור בני השטחים, כפי שהוא נקרא. זה הדור שקם על רגליו והתחיל למתוח את שריריו, בינתיים רק בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. זו הבעיה הדמוגרפית שהפכה בלי אזהרה מוקדמת מעתיד רחוק, להווה. וכנגדה – נסיון ישראלי לטאטא אותה החוצה, ובעצם – רק מתחת לשטיח. עד להודעה חדשה שתחזור אלינו בקרוב. הבעיה הדמוגרפית נפלה עלינו ועל שכנינו לפתע פתאום במלוא כובד משקלה באורח סטיכי, כפי שזה נקרא – לא כבעיה סטטיסטית לשנת אלפיים, אלא כמחיר שיש לשלמו עכשיו. זהו מחיר צבאי, פוליטי ומוסרי. זהו מחיר של דיכוי וגינוי והקצנה מכוערת ומסוכנת אצלם ואצלנו. זהו מחיר של הפיכת יחידות השדה של צה“ל למיליציה משטרתית שעוסקת בדיכוי מהומות במקום להתאמן למלחמה. ועל הכל – זהו מחיר של העברת הגה ההכרעות בגורלנו ועתידנו לידיהם של נערים. ונערים ימשלו בם. נערים ערבים בני חמש עשרה המשליכים אבנים על נערים ישראלים לובשי מדים, בני שמונה עשרה, שלוחצים על ההדק, אולי בלית ברירה ואולי גם כשאפשר היה להימנע מזה. מי יודע. בידי נערים אלה נמצאים עתה מצבנו ועתידנו. זה זרק אבן או לא זרק. זה פגע או לא פגע. זה ירה או לא ירה. וזה הרג, או רק פצע. רולטה ערבית-ישראלית בשטחים. וכל זה הולך וחוזר עלינו מסוף העולם ועד סופו ברעם של זעזוע וגינוי, כמו החלטת מועצת הבטחון החד-צדדית, וגם של דברי בלע וכסל, כמו התנהגותו הפרובוקטיבית והמחוצפת של השר הבריטי הזוטר דייוויד מלור, שעוררה זעם כללי מימין ומשמאל, של “יונים” ו”נצים" כאחד. מה יוצא לנו מזה שהוא נראה כמין קריקטורה של פקיד קולוניאלי מתקופת המנדט שבא להטיף מוסר ל“נייטיבס”? אולי זה לא יועיל לקריירה שלו ואולי כן. אנחנו נימצא מפסידים בכל מקרה.

יש לזכור: זו רק ההתחלה של המחשת הבעיה הדמוגרפית הלכה למעשה. היא חדלה להיות תחזית סטטיסטית לבנינו אחרינו. היא הפכה למציאות שלהם ושלנו. בינתיים רק בדיאלוג של אבנים ובקבוקי תבערה מול כדורים ורימוני גז וכל יתר אמצעי השיטור שהגיעו לשדה המערכה. ואולי דווקא לכן יש עדיין סיכוי להפיכתו לדיאלוג אחר – דיאלוג של שיחות על הסדרים, של רגיעה וצעדים ראשונים לקראת עתיד של שלום. אין ברירה. צריך לנסות ולהתחיל מחדש, בדרך אחרת. במקום לנסות להתקדם בדרכים החסומות מלמעלה, צריך לנסות ולשוחח עם האנשים במקום, מלמטה. עם כל אלה שמשלמים את המחיר של המהומות ועוד ישלמו.

לאחר שכל הנסיונות לנהל דיאלוג עם הממשלות והמנהיגים הגיעו למבוי סתום, כדאי לנסות ולנהל דיאלוג עם נציגי השטחים. כל אלה שנימאס להם להשלים עם המשך המצב הקיים, שילך וידרדר. אפילו עם מנהיגי דור בני השטחים. המבגרים והאחראים שבהם. לנסות לדבר עם הנציגים האותנטיים על הבעיה הדמוגרפית שלהם ושלנו. שהם ילחצו על ירדן ועל אש"ף לתת להם את הרשיון ואת תנאיו. גם להם אין פתרון לבעייה הדמוגרפית של רצועת עזה גם אם ניטוש אותה מחר. איך הם יפתרו את בעיותיהם הקשות והמסובכות?

הגינויים של מועצת הבטחון והנזיפות של האמריקנים והבריטים וכל היתר רק מחריפים את המצב. הם מעודדים את זורקי האבנים ובקבוקי התבערה להמשיך ולהגביר את המהומות עקובות הדמים. להמשיך לשחק ברולטה של השטחים. הם מעמיקים בישראל את ההרגשה של “העולם כולו נגדנו”. דיכוי המהומות ימשך ויגבר. גם הגירושים, לאחר מיצוי כל ההליכים המשפטיים בישראל.

זה המצב וזו התחזית לעתיד. תושבי השטחים ישלמו מחיר שיילך ויכבד ככל שימשכו המהומות. צריך לדבר איתם במישרין. בכל הדרגים. עם ראשי עיריות ומועצות מקומיות. עם מוכתרים וראשי המשפחות של שכם וחברון וכל היתר. עם ראשי הכלכלה והמסחר ועם אנשי הדת. גם עם מנהלי בתי הספר היסודיים והתיכוניים שהפכו למוקדי המהומות, כמו האוניברסיטאות בעבר. ואולי לא יהיה מנוס אלא לסגור אותם, כמו שנסגרו האוניברסיטאות עד ששקטו לפחות חלקית. אפשר להזכיר להם שגם הגשרים נשארו פתוחים בינתיים בלי הפרעה. סגירתם והפסקת תעסוקה בישראל של תושבי השטחים – עלולות להמיט על השטחים אסון כלכלי כבד. עדיין יש נקודות תורפה כואבות רבות שהמימשל הישראלי לא פגע בהן. ככל שיימשך דיכוי המהומות יחשפו אלה ותחריף הפגיעה בהן. נציגי התושבים בשטחים בכל הדרגים צריכים ויכולים להסביר לירדן ולאש“ף שאין להם ברירה, אלא להידבר עם ישראל כדי לשים קץ לאנרכיה ולחורבן הכלכלי המאיים עליהם. מה יישאר מה”צומוד" אם יוגשם התסריט הזה של הסלמת המהומות ודיכוין?

על מה אפשר לשוחח עם הנציגים האותנטיים של תושבי השטחים, איש איש במקומו, במעמדו ובתפקידו? על מניעת המהומות על ידי משטרה מקומית של תושבי השטחים, שתוקם אולי ביעוץ ירדני, כמוסכם בהסכמי קמפ דייוויד, אבל בהסכמה שקטה של ישראל. אפשר לשוחח איתם על כינון אוטונומיה דה-פקטו, בלי שום הסכמים חתומים. ואולי גם במראית עין של אילוץ ישראלי חד-צדדי על נציגי השטחים ליטול לידיהם את ניהול עניניהם, כדי למנוע אנרכיה והרס נוספים שלאף אחד מהם לא תהיה שליטה עליהם. התסריט הזה לא יוכל להתגשם בלי שימשך דיכוי המהומות במלוא התוקף, למרות כל הגינויים והנזיפות מבחוץ ומלמעלה. וזאת, כדי להמריץ את תושבי השטחים עצמם ואת דור בני השטחים עצמם לשים קץ למהומות, שהמשכתן ודיכוין יפגעו בהם יותר ויותר ויגרמו לנזק וסבל בלתי-נסבלים. רק אחרי שתוקם תשתית של אוטונמיה מלמטה, אפשר יהיה להלביש עליה הסכמים מלמעלה. רק אז אפשר יהיה לחדש את השיחות עם המלך חוסיין, שחיכה עד ששמעון פרס חדל להיות ראש ממשלה, ועם האמריקנים, שנסוגו ברגע האחרון ממילוי תפקידם בקידום השלום, ועם הסובייטים, שאיחרו להגמיש את עמדתם במידה מספקת, ואולי, אפילו, יצחק שמיר לא יתנגד לניסוי הזה. את התהליך הדיאלקטי הזה – אפשר וצריך להתחיל מעכשיו. כדאי לנסות. כל שאר הדרכים חסומות בלאו הכי.

8.1.88

שער רביעי: פתרון מעבר לאופק

מאת

חגי אשד

---

הכרה ב"ישות הפלשתינאית"

מאת

חגי אשד

הכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בנוסף להכרה בירדן, כמוה כהכרה ב“פתח” כ“ממשלה בדרך” וביאסר עראפאת כראש המדינה בדרך. זוהי המשמעות הריאלית, לדעתי, והתוצאה הבלתי-נמנעת של הכרה כזאת בעת הזאת. מי שנוטה להכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בצורה זו או אחרת, כדאי שימתין להתפתחויות נוספות. לא עכשיו – זהו המכנה המשותף, שצריך להיות מוסכם על מצדדי ההכרה ועל שולליה. לא כל עוד יושב חוסיין על כסאו. לא כל עוד מיועדת “הישות הפלשתינאית” לרשת את ישראל במקום את ירדן.

יותר מפעם אחת למדנו בהיסטוריה ש“הטרוריסטים של אתמול הם ראשי המדינה של מחר”. קרה לא אחת, שהטרוריסטים של אתמול היו ונשארו פושעים מבוקשים, או גולים נצחיים חסרי מעמד ועמדה, בעוד שאחרים זכו בכס המנהיגות. לא כל התופס חרב הפך בהכרח לאוחז בשרביט המושלים. אילמלא כן, היתה ההיסטוריה משעממת מאד. כמעט כמו כמה פוליטיקאים והיסטוריונים, היודעים לקרוא רק פירוש אחד שלה.

אפילו המצדדים הנלהבים בהכרה ב“ישות הפלשתינאית” אינם רואים בה עובדה מעוצבת ומוגדרת, אלא תהליך היסטורי – בשלב מתקדם. המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית כיום של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר היא שהם מפוזרים בכל ארצות ערב. אין כפר או נקודת-ישוב ערבית אחת בשטחים שאין להם בני משפחה, קרובים ורחוקים בארצות ערב ושאין להם באותן ארצות נכסים והכנסות. הפלשתינאים קשורים אל העולם הערבי כולו בידיהם וברגליהם, בכיסם ובליבם, וזאת – בלי שקם בקרבם מרכז-כובד טבעי, בלי שיש בלבם נאמנות אחת דומיננטית. ערביי השטחים המוחזקים אינם בני-חורין לבחור להם מנהיגות לאומית, או אפילו להכיר במנהיגות אחת כזאת, על פי רצונם, ולא בגלל ישראל. אלא משום היותם מפורדים ומפוצלים בתוכם פנימה בין כל הנאמנויות הסותרות והשונות בעולם הערבי.

טוענים רבים למנהיגות

תהיה אשר תהיה הגדרתם הלאומית של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר, אי אפשר לכפור בכך שמנהיגות לאומית שלטת ומוכרת, לפי כל קריטריון, היא אחד המרכיבים המכריעים של ישות לאומית. כס המנהיגות הלאומית של ערביי פלשתינה פתוח לטוענים רבים. הטוען הראשי הוא המלך חוסיין, הנשען על הצבא הערבי הטוב ביותר – כוח צבאי הוא לעתים אחד המכריעים החשובים ביותר במאבק על כס שלטון ומנהיגות. חוסיין נתמך על-ידי רוב מדינות ערב, וכמה מהמעצמות האחרות ובראשן – ארצות הברית.

נאצר טוען אף הוא למנהיגות לאומית על ערביי פלשתינה, ודורש מהם נאמנות וצייתנות בהכרעות-היסוד של גורלם. וכמוהו – ה“בעת” הסורי, העיראקים ולאחרונה גם הסעודים, המנסים להחיות את מנהיגותו של חג' אמין אל-חוסייני.

לא מקרה הוא, שכמעט כל אחת ממדינות ערב משתדלת להקים לעצמה ארגון מחבלים נפרד. כשם שלא מקרה הוא שרובן טורחות להחזיק יחידות מצבאותיהן בשטח ירדן. אף אחת ממדינות ערב השכנות לא ויתרה על הזכות והאפשרות המעשית לספח לעצמה נתח משטח ירדן בבוא השעה ויחד עם זאת לכפוף לשלטונה חלק מתושביה הפלשתינאים. מציאות זאת אינה תלויה, כאמור, בישראל, והיא כופה שיתוק פוליטי על תושבי יהודה, שומרון ועזה. היא מונעת מהם בדרך זו הגדרה לאומית וכינון מנהיגות.

דגל המחבלים

בסיטואציה הזאת נחרתה סיסמת “הישות הפלשתינאית” על דגלם של ארגוני המחבלים וה“פתח” בראשם. היא עלתה כסיסמא להשמדת מדינת ישראל והחלפתה במדינה פלשתינאית לעתיד-לבוא. בדעת הקהל העולמית מזוהה סיסמא זאת עם ארגוני החבלה ועם יאסר עראפאת כנושא דגלה הראשי. מי שמכיר בזכותה של “הישות הפלשתינאית” להגדרה עצמית נפרדת, בנוסף לממשלת ירדן ולא במקומה, יקשה עליו מאוד לשלול את זכותה לכונן לעצמה מנהיגות מוכרת ונפרדת מממשלת ירדן. גורם זה הוא המונע הכרה ב“ישות הפלשתינאית” מצד מדינות תבל, כולל מדינות ערב וברית המועצות. הכל מבינים, כי הכרה כזאת פירושה למעשה הכרה ביאסר עראפאת כמנהיג “הישות הפלשתינאית”. ומכך נרתעים.

הנסיון הישראלי להתנות הכרה במנהיגות הלאומית הפלשתינאית בכך שתיבחר באורך דמוקרטי – לא יצלח, מן הטעם הפשוט – שרוב המדינות החדשות שקמו בארצות אסיה ואפריקה, פרט להודו, לא תומכות בכך. דמוקרטיה אינה נחשבת כתנאי הכרחי להכרה בין-לאומית. בחירת המנהיגות נחשבת בעיניהן לענין פנימי, וכן צורת הבחירה.

הכרה ישראלית ב“ישות הפלשתינאית” בשלב זה תחזק את מעמדו של יאסר עראפאת כמנהיג ה“ישות”, תגדיל את אמינותו כראש מדינה בדרך, תגביר את נאמנות תושבי השטחים ל“שליטם בעתיד” – נוסף על הפחד השורר בקרבם כבר עכשיו מפני מקורביו. ועל ישראל לטעון, כי הכירה בירדן כמדינה שרוב תושביה הם פלשתינאים וכי זכותם הבלעדית היא להגדיר את מדינתם כירדן או כפלשתינה, כחפצם. השאלה שנותרה היא אם ירדן מכירה בישראל – ולא להיפך.

השולל הכרה ב“ישות הפלשתינאית” איננו מחייב בהכרח אימוביליזם ישראלי וחוסר מעש לגבי הפלשתינאים. פתוחה לפני ישראל הדרך לעיצוב הנהגה ערבית אלטרנטיבית על-ידי טיפוח הגדרה עצמית בשטחים המוחזקים – הן במישור המוניציפאלי והן במישור המינהלי-הפונקציונלי, כלומר - העברת סמכויות לידי ערבים בתחומי החינוך, הבריאות, החקלאות והכלכלה, וכדומה. הקמת איגודים מקצועיים לערביי השטחים, המועסקים בישראל ובשטחים עצמם. התארגנות ומו"מ להגנה על האינטרסים הממשיים של ערביי השטחים – הכלכליים, החינוכיים והתרבותיים. זהו כור ההיתוך הטוב ביותר לצמיחת מנהיגות לאומית חדשה. מנהיגות שמתחילתה תהיה מודעת לדו-קיום ישראלי-ערבי. כמו בכל מושאי ההגשמה הציונית גם בענין זה – הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

11.3.70

---

"הפלשתינאים המיסכנים"

מאת

חגי אשד

הבעיה הפלשתינאית תוסיף להטריד את המדיניות הישראלית בשבועות הקרובים ואף תציב בפניה בעיות הסברה לא-קלות. מעידות על כך ההצהרות האחרונות, החוזרות ונשנות, מצד ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין ושר החוץ אבא אבן על עמדת ישראל לגבי האפשרות של ניהול משא-ומתן בין נציגים ישראליים לבין נציגים פלשתינאים.

ספק רב, אם הכרזות אלה ישימו קץ לחשיבות הנושא, ונראה כי ישראל תצטרך להגדיר את עמדתה בצורה מלאה ומפורטת הן בפומבי והן במגעים דיפלומטיים עם האמריקנים. ההתחייבות האמריקנית-סובייטית בפגישת הפסגה על הצורך “לכבד את האינטרסים הלגיטימיים של העם הפלשתינאי” היא אות לבאות.

אחת הבעיות המטרידות ביותר להסברה הישראלית היא ההשוואה בין הגורל הפלשתינאי לבין הגורל היהודי, ובין שתי הזיקות הלאומיות הללו לגבי ארץ ישראל. אופיינית לכך היא רשימה שפורסמה ב“ניו יורק טיימס”, על שיחה עם פלשתינאי בקהיר, אשר סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה ומתלבט לגבי עתידו – בין הצטרפות למשרד האדריכלים של אחיו בסעודיה לבין הצטרפות לשורות המחבלים. הנימה העיקרית ברשימה זו היא ההשוואה בין מצבם של הפלשתינאים לזה של היהודים. הפלשתינאים, אנשי שיחו של הכתב האמריקני, מוצאים דמיון בין גורלם לבין הגורל היהודי. כדי להמחיש זאת, אחד מהם ציטט מדברי שיילוק ב“הסוחר מוונציה” של שקספיר.

לא רק ערבים חושבים כך. אחת הטענות העיקריות כנגד “ארץ הצבי” של ליובה אליאב היא הסימטריה המאולצת והמאונסת שהוא כופה לגבי הזיקה היהודית והערבית לארץ ישראל – על הרקע ההיסטורי של שתיהן, ועל עוצמת הרגשות, הזכות, הצורך וההכרח שבמימוש מדיני-לאומי של שתי זיקות לאומיות אלו לאותה ארץ מולדת.

דוגמה אחרת להשוואה זאת הוא המאבק למען החזרת מגורשי איקרית וברעם לכפריהם והשימוש שנעשה במהלך ההפגנות בסיסמה “אם אשכחך איקרית תשכח ימיני”. מקרה קיצוני זה חושף את הסילוף שבהשוואה בין החורבן והגאולה הקשורים בגלות, בסבל ובגעגועי העם היהודי לירושלים בשנות גלות, לבין המקרה הרדוד של הפלשתינאים, עם כל הכאב והצער הכרוכים בו, שהם כטיפה בים לעומת הסבל והערגה, שהם בעלי מימד היסטורי-אוניברסלי.

המאמר ב“ניו יורק טיימס”, כמו “ארץ הצבי”, מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים בישראל ומחוצה לה המטפחים מיתוס כוזב והפוך לגבי “הגורל היהודי של הפלשתינאים”. הנזק לישראל הוא ברור. האהדה וההזדהות עם גורלו וסבלו של העם היהודי, כמו רגשות האשם כלפיו מצד דעת הקהל הנאורה בעמים הנוצרים, מועתקת לעבר הפלשתינאים וכלפי היהודים חשים האשמה וגינוי מוסרי. המערכת המדינית וההסברתית של ישראל חייבת להפריך מיתוס כוזב זה, שסכנתו אינה נופלת מזו של תכניות מדיניות מעשיות, שמפניהן ישראל יודעת להתגונן.

הפלשתינאים המדברים על קיומו של עם פלשתינאי מיוחד רואים אותו כחלק בלתי-נפרד מהאומה הערבית הגדולה והזהות הלאומית שלהם היא לפחות כפולה. פלשתינאי יכול לראות את עצמו משולל חלק מזכויותיו הלאומיות בכך שאין לו אזרחות של מדינה פלשתינאית נפרדת על כל ההיבטים שלה. אך גם במקרה הגרוע ביותר אין הוא יכול לראות את עצמו משולל כל זהות לאומית. הלאומיות הערבית האחידה והכוללת היא יסוד מהותי של הלאומיות הנפרדת של כל אחד מעמי ערב. וכל פלשתינאי בעל תודעה לאומית הוא בעל זהות ובעל פוטנציאל הניתן למימוש בכל אחת ממדינות ערב הקיימות ובעיקר בירדן, שהיא מדינת הפלשתינאים החולשת על רוב שטחה של פלשתין.

פלשתינאי יכול לטעון טענת קיפוח ושלילת חלק מזכויותיו, כשם שטענה כזאת נטענת על-ידי כל ערבי בכל אחת ממדינות ערב הבלתי-דמוקרטיות, המושחתות והמפגרות. אך אין בכך כדי לשלול את כל זכויותיו הלאומיות, בדומה למצב היפותטי של יהודי החי בארצות אחרות, אילו מדינת ישראל לא היתה קיימת.

קיומן של 19 מדינות ערביות הוא מימוש ההכרה הלאומית של כל ערבי באשר הוא. ואין למדינות אלו כל קושי להעניק את אזרחותן לכל פלשתינאי הרוצה בכך, דוגמת ירדן ועיראק, או דוגמת הזכות לאזרחות הניתנת לכל יהודי העולה למדינת ישראל. רוב מדינות ערב היו נשכרות מכך, כיוון שהפלשתינאים הם היסוד המשכיל, המאומן והפעיל ביותר בעולם הערבי. מדינות ערב אינן משמשות כגולה לגבי הפלשתינאי והוא לגביהן אינו בגדר מעמסה כלכלית או חברתית, אילולא רצו מדינות ערב להפכו למעמסה במתכוון.

אין להתכחש למצוקה האישית והלאומית, שהיא מנת חלקו של פלשתינאי הער למצבו והרוצה להידמות לערבי בן למדינה ערבית אחרת. מצוקה זאת אינה עולה על מצוקתם של בני מיעוטים לאומיים רבים, או של גולים ונודדים שמצאו להם מקלט ובית לאומי חדש, ברחבי תבל. לעומת האחרונים שפר חלקם של הפלשתינאים – שהרי הם חיים בארץ ערבית אחרת, שהיא כאמור חלק בלתי נפרד מאותה תרבות, דת, שפה והכרה לאומית.

הערבים מתאכזרים איש לרעהו ואומה לרעותה. במדינות ערב שורר משטר של קיפוח, אפליות ורדיפות, ואם הפלשתינאים אינם נקלטים בלב שלם על-ידי אחיהם עצמם ובשרם – זוהי תופעה מצערת ומעוררת אהדה. אין היא בשום פנים ואופן אשמתה של ישראל.

הפלשתינאים אינם כה מסכנים, כפי שהם רוצים שנחוש כלפיהם. אדונים הם לאוצרות כל הארץ. יש הרוצה לראות במזרח התיכון את מחנות הפליטים ויש הרוצה לראות את מגדלי קידוח הנפט ואת מפעלי הזיקוק הענקיים וההון הזורם לקופות מדינות העולם הערבי. את הנפט אי-אפשר לקחת מהם ואילו את מחנות הפליטים איש אינו מאלצם לקיים. מאחורי הפלשתינאים ניצבים מאה מיליון ערבים ולצידם ניצבות מעצמות – כבריה"מ, סין, הודו, אינדונזיה, פקיסטן, חלק ניכר מאפריקה ועוד. הפלשתינאים מודעים לעובדה זו ולכן אין הם נואשים מן התקווה לנצח ולחסל את ישראל.

כשם שאין אפשרות להתעלם מן המצוקה הפלשתינאית – אשר איננה בראש סולם המצוקה של בני מיעוטים לאומיים שונים ברחבי תבל – כך גם אי-אפשר להתעלם מפוטנציאל העוצמה הערבית, מבחינה כמותית – כלכלית, דמוגרפית וצבאית.

לפלשתינאים אלטרנטיבות לאומיות רבות, בעד שלישראל קיימת רק אלטרנטיבה אחת. הסבל הפלשתינאי העיקרי אינו נובע ממצבם הקשה של הפלשתינאים, אלא מרצונם לנצח את ישראל ולשלול ממנה את קיומה, ומהרגשת הבושה והתסכול עקב הכשלונות החוזרים ונשנים לעשות זאת. הפלשתינאים אינם סובלים ממה שאין להם, אלא ממה שיש לישראל ומהרצון לקחת זאת ממנה. זהו סבל הנובע מרגשות נקם. הרוצה לרחם על הפלשתינאים, חייב ליות מודע לאלטרנטיבות הלאומיות הרבות העומדות בפניהם ואף לתאוות הנקם והשנאה שבהם ולתוצאות האכזריות האפשריות של הרחמים עליהם.

6.7.73

---

איך להדוף את ההסתערות של אש"ף

מאת

חגי אשד

מדינת ישראל נתונה עתה במצב של “הסתערות פלשתינאית” קשה ויעילה מכל הכיוונים. באותה תקופה ממש מועלה הנושא הפלשתינאי בעצרת האו“ם, ב”מיסמך סאונדרס“, על-ידי הנשיא סאדאת בביקורו בארה”ב וגם על-ידי הסורים, שהפכו עצמם לנושאי הדגל הפלשתינאי-אש“פי והזוכים לסיועו של מזכיר האו”ם ד“ר קורט ואלדהיים, המנהל איתם משא ומתן בשאלת ייצוג אש”ף לרגל הארכת מנדט כוח האו"ם בגולן. ואם לא די בכל אלה מועלה הנושא הפלשתינאי גם על-ידי הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית בירושלים, המסרבים להשתתף בשמירה נגד המחבלים והעונדים על דש בגדם את התו: “אני פלשתינאי”.

סטודנטים אלה סיפקו תזכורת מועילה למימד האמיתי של הבעיה הפלשתינאית. שהרי רק “חרש שוטה וקטן” – אם להשתמש בהגדרה התלמודית – יוכלו להתעלם מן האפשרות, שמיד לאחר הקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה – אם תיכפה על ישראל נסיגה משטחים אלה – תקום תנועה בקרב ערביי ישראל, בקרב הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובכל יתר האוניברסיטאות, שתקרא להצטרפות למדינה פלשתינאית. דגלה של תנועה זו יהיה: “גם אנחנו פלשתינאים וגם השטחים שעליהם אנו יושבים הם חלק מפלשתינה”. הם גם ידרשו לעצמם את זכות ההגדרה העצמית עד ליצירת מדינה נפרדת מישראל.

יש לקוות כי רוב ערביי ישראל לא יצטרפו לתנועה כזו, אבל אין ביטחון מלא בכך. ומכל מקום – הרוב בעצרת האו“ם יסתפק גם בהיוצרות מיעוט בקרב ערביי ישראל, שיגדיר את עצמו כפלשתינאי ויטען כנגד נישול וקיפוח על-ידי “המדינה הציונית הגזענית”. הויכוח על איכלוס הגליל יעשה נושא בין-לאומי, שידון בועדות או”ם שונות. “הזכויות הלגיטימיות של המיעוט הפלשתינאי בישראל”, יעלו בקנה אחד עם “הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים בלבנון” שמוצאם מ“ישראל הקטנה” ואשר ידרשו “לחזור לבתיהם” במדינתם הפלשתינאית.

ההתפתחויות האחרונות, החל מהפגנות הסטודנטים הערבים “סרבני השמירה” באוניברסיטה בירושלים ועד תיווכו המזיק של ואלדהיים בנושא הפלשתינאי – מעידות על ממדיה האמיתיים של הבעיה, שאיננה אם להכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי ואיך לנסח את תנאי ההכרה הישראלית. הבעיה המכרעת היא מהי עמדת ישראל – הלכה למעשה – בשאלת הקמת מדינה פלשתינאית. השאלה העומדת בפני הכרעה היא, האם שוללת ישראל הקמת מדינה פלשתינאית בשטחים שממנה היא נדרשת לסגת (יהודה ושומרון ורצועת עזה) בראשות יאסר ערפאת ובהנהגת אש”ף, או האם מוכנה ישראל להשלים עם הקמת מדינה כזו ואף לשאת ולתת עם ערפאת (אם הלה יאות לשאת ולתת עם ישראל).

והיה וישראל תחליט להשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” הרי לא יהיה מנוס מלהכיר באש“ף ולשאת ולתת עם ערפאת. אך אם ישראל תחליט, כי היא שוללת הקמת מדינה כזו, הרי לא תיוושע מתכסיס מילולי זה או אחר של הכרה באש”ף “על תנאי”. אם ישראל תכריז עתה על נכונותה לקבל את העמדה האמריקאית, שהיתה במקורה “הצעת יריב” – היינו, הכרה באש“ף, תמורת הכרתו בישראל והפסקת הטרור – יראה הדבר כצעד ישראלי נוסף בכיוון השלמה עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות ערפאת. הדבר יראה כתחילתם של מיקוח ומשא ומתן עקיף, על תנאי ההכרה במדינה כזו. לאחר צעד ראשון זה, תידרש ישראל, במוקדם או במאוחר, לעשות צעדי ויתור נוספים, ככתוב ב”מיסמך סאונדרס“, בעוד שאש”ף לא ידרש להכיר בישראל מפורשות, אלא רק להסכים לקבלת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 לאחר שמועצת הביטחון תכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי, כדוגמת ההכרה שניתנה לאש”ף ע“י האו”ם. לא מן הנמנע, שעל כך נשאו ונתנו הסורים עם ואלדהיים, וכי זה הכיוון שאליו חותרת ארה"ב בעתיד הקרוב.

מדינה פלשתינאית “שלישית” תהווה סכנת-מוות לישראל, לא רק משום שערביי ישראל ירצו להתנתק מישראל ולהיספח אליה. גם אילו היתה הנהגת אש"ף רוצה להכיר בקיומה של ישראל, מדינות ערב הקיצוניות לא יתנו לה מנוח וילחצו עליה להמשיך ולהציק לישראל עד רדתה. סוריה, עיראק, לוב, אלג’יר, סעודיה ואולי אף מצרים עלולות לא לראות סוף פסוק בהקמת מדינה פלשתינאית כזו. קירבתה של מדינה כזו למרכזי האוכלוסיה בישראל תהפוך אותה להרסנית וקטלנית. ירושלים, תל-אביב, נמל התעופה בלוד וכו' יהיו בתווך ירי של טילי-כתף, או כל כלי ירייה אישי אחר. הסיכוי שמדינה פלשתינאית זו תהיה מפורזת הוא אפסי. מדינה יכולה להסכים לפירוז חלק משטחה, אם היא מעוניינת בהסכם כזה וריכוז כוחה הצבאי מתאפשר באזורים אחרים של המדינה. אבל מדינה שתקום ביהודה ושומרון וברצועת עזה תרצה לקיים צבא ולהחזיק בו, אחרת היא לא תיראה כמדינה ריבונית. נוסף לכך, בעינה נשארת בעיית הפלשתינאים בלבנון, שהם ארגוני המחבלים ומבצעי פעולות החבלה והרצח נגד ישראל. האחרונים אינם תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה ואין הם רוצים לנטוש את ביירות ואת בסיסיהם בלבנון ולהחליפם בשכם, בחברון ובמחנות פליטים חדשים – בהם יהיו זרים ובלתי רצויים. התוצאה הבלתי-נמנעת כמעט היא – המשך פעולות האיבה נגד ישראל והסיכוי הטוב יותר להנחית על ישראל מהלומת-מוות מיידית מהגבולות החדשים.

ממשלת ישראל חייבת לצאת במסע הסברה נגד הקמת מדינה פלשתינאית ולתאר לעולם את סכנת המוות האורבת מהקמתה לישראל. במצב זה לא יהיה מנוס מהכרזה ישראלית מפורשת, בנוסח ההכרזות מלפני מלחמת ששת הימים, שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית “שלישית” בראשות ערפאת יחשב על-ידי ישראל “קאזוס בלי”. אם יגרום הדבר ללחץ על ישראל כדי להרתיע אותה ממלחמה כזו לא יהיה מנוס מלהקדים ולצאת למלחמה לפני שלחץ אפשרי יחליש אותה עוד יותר ולפני שמדינות ערב יתחזקו. הדרך למניעת הקמת מדינה פלשתינאית היא לשכנע את מדינות העולם שישראל נחושה בדעתה להגן על קיומה בכל האמצעים העומדים לרשותה וכי היא רואה בהקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” סכנת מוות שיש להלחם נגדה. ממילא אין טעם לעשות שום צעד העלול להתפרש כנכונות ישראלית להשלים עם הקמת מדינה “שלישית” בראשות אש"ף.

ישראל חייבת להצביע על האלטרנטיבה הפלשתינאית היחידה הבאה בחשבון. אלטרנטיבה זו היא הפיכת ירדן לפלשתינה. ירדן חייבת להחיות את הקיום הפלשתינאי אשר היא היא שמחתה אותו מעל פני האדמה. שהרי תחילת הבעיה היתה ניתוק ירדן מהשטח המקורי של פלשתינה. לאחר מכן פלשה לשטח שהיה מיועד להקמת המדינה הפלשתינאית, מחקה את השם “פלשתינה” והפכה את תושביו הפלשתינאים לאזרחים ירדנים. ישראל לא יצרה את הבעיה הפלשתינאית אלא ירדן היא המדינה שגרמה לכך כששללה את הריבונות והזהות המדינית הפלשתינאית. קיום מדינת ישראל יצר רק את בעיית הפליטים, אבל לבעיה זו אין הפלשתינאים עצמם מייחסים עתה כל חשיבות.

לסיכום קיימות עתה שתי בעיות: האחת, החזרת הזהות הפלשתינאית המדינית אל מפת העולם. ולכך יכולה לתת ירדן את התשובה על-ידי שינוי שמה וכינונה כמדינה פלשתינאית וקליטת כל הפליטים הפלשתינאים, כולל אלה הנמצאים בלבנון. השניה, המשך קיום מדינת ישראל, שמדינות ערב רוצות לשים לה קץ, באמצעות הבעיה הפלשתינאית. הפתרון היחיד שאינו מבוסס על השמדת ישראל הוא הפיכת ירדן לפלשתינה וריכוז רוב הפלשתינאים בשטח ירדן, כמדינתם הריבונית. לפתרון זה ישראל צריכה לחתור בכל כוחה כאלטרנטיבה היחידה לנסיון לחסלה בשלבים.

28.11.75

---

לא להחזיר

מאת

חגי אשד

מדיניות “הגדר הטובה” כלפי לבנון עוררה מחדש בקרב כמה חוגים בישראל את התביעה להחזרת פליטי איקרית ובירעם “לבתיהם ולאדמותיהם”. תביעה מחודשת זו מתבססת על כמה טיעונים הטומנים בחובם סיכונים אפשריים וכדאי להסביר כמה מהטעויות ולהזכיר כמה מהסיכונים הכרוכים במילוי התביעה.

ראשית, כדאי לזכור כי אין עדין ודאות לגבי תוצאות המלחמה בלבנון, בטווח המיידי והארוך, לא ברור מה צפוי לנו בגבול הישראלי-לבנוני, עם סיום המלחמה. יש לקוות שלא יתחדשו פעולות המחבלים נגד ישראל מבסיסים בלבנון, אך אין ודאות בכך. עם כל התקוות להמשכה של מדיניות “הגדר הטובה” ותוצאותיה החיוביות לעתיד לבוא, מוקדם עדיין לקבל אותה כמציאות-קבע צבאית ומדינית, ומוטב להשהות מסקנות ארוכות טווח לפי שעה.

ואין להזדרז כעת בהחזרת הגלגל אחורנית באיקרית ובירעם. הטיעון העיקרי להחזרת פליטי שני כפרים אלה לבתיהם היה – ההבטחה שניתנה להם כשפונו מבתיהם בזמן מלחמת העצמאות, להחזירם לבתיהם עם תום הקרבות. הניסוח המילולי המדוייק של תנאי זה אינו ברור ואינו חשוב כל-כך. חשובה יותר היא ההנחה שהיתה כלולה בו ממילא ושהיתה אז מובנת מאליה והיא – שלאחר הקרבות יושם קץ למלחמה ויכון שלום. איש לא העלה אז בדעתו, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל תימשך מאז ועד היום בהפוגות חלקיות קצרות וחולפות, ושסיום הקרבות לא ישים קץ למלחמה ולהמשך הקרבות.

מבחינה זו, לכן, התנאי של ההחזרה בתום הקרבות לא נתמלא על-ידי הצד הערבי וממילא אינו מתמלא על-ידי הצד הישראלי. ואם בא חבר-הכנסת יצחק נבון ודורש עכשיו מילוי הבטחה שהוא נתן בזמנו אישית לערבי מאבו-גוש, בתוקף תפקידו כמפקד הש"י בירושלים, יש מקום לטעון שהבטחתו היתה אף היא מבוססת על ההנחה המובנת מאליה שלא נתמלאה – ההנחה ששוב ישכון שלום וכי תחדל המלחמה הערבית נגד ישראל.

יתר על-כן, המלחמה הערבית נגד ישראל נמשכת מאז ועד היום לא רק במישור הצבאי, לא רק במובן של שימוש בכוח צבאי סדיר ובלתי סדיר נגד מדינת ישראל, בגבולות המדינה ובטרור על אזרחיה הנמצאים בחו"ל. אחד מאמצעי הלחימה העיקריים במלחמה טוטאלית ומתמשכת זו הוא השימוש הפוליטי והתעמולתי בסיסמה של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו”, שאותה משמיעים הפלשתינאים ותומכיהם. סיסמה זו טעונה חומר נפץ משפטי, מדיני ורגשי שיש בו משום קעקוע מדינת ישראל מיסודותיה. “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” היא סיסמת הקרב העיקרית של ארגוני המחבלים הפלשתינאים והיא המוטיב התעמולתי היעיל ביותר בקרב דעת הקהל המערבית.

משאלה הומאניטרית זו בעיקרה נוגעת לשיפור מצבם של פליטים חסרי-כל, שהשאירו את רכושם מאחוריהם כאשר נמלטו מאימת הקרבות, או גורשו בכוח. אלא שמילוי תביעה זו פירושה החזרת גלגל ההסטוריה אחורנית עד לתקופה שלפני הקמת המדינה ולפני תחילת ההגשמה הציונית. פירושה, הפיכת תושבי ישראל היהודים לפליטים, או למיעוט הנתון לחסדי הרוב הערבי-פלשתינאי. סיסמה זו בשקר יסודה משתי סיבות: ראשית – היא כופרת בעובדה שההתיישבות היהודית בארץ-ישראל שלפני הקמת המדינה היתה מבוססת על רכישת קרקעות, תוך מתן תמורה כלכלית ישירה ועקיפה לבעלי הקרקע ולמעבדיה וכן לכלל האוכלוסיה הפלשתינאית, שהעלתה את רמת-חייה כתוצאה מההתיישבות היהודית והחיים במחיצת היהודים. ושנית – היא משכיחה את העובדה שהבריחה הגדולה של הפליטים הפלשתינאים היתה כתוצאה מהמלחמה שהערבים פתחו בה וטרם חדלו, ותוצאה זו צריכה להיבחן בהקשר ההיסטורי והבין-לאומי של מלחמות דומות, כמו בקפריסין ובלבנון, מלחמת הודו-פאקיסטאן בעבר, שאף בהן היתה תערובת של מלחמת אזרחים ומלחמה בין מדינות שכנות שביסודן סכסוך בין קבוצות לאומיות ודתיות אשר הוכרע בבריחת התושבים ובחילופי שטחים ואוכלוסין תוך אובדן חיי אדם רבים ורכוש רב. הסיסמה הערבית-פלשתינאית של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” מתכוונת גם לאדמות בגבולות “הקו הירוק”. שהרי מתוך השטחים הכלולים בגבולות אלה ברחו רוב הפליטים הפלשתינאים, ואליהם הם דורשים כעת לחזור.

החזרת פליטי אבו-גוש לבתיהם ולאדמתם תהיה הצעד הראשון למימוש הזכות שאותה תובעים כל הפליטים הערבים. כל היא תיראה על-ידי הפלשתינאים עצמם ותומכיהם. מחווה חד-פעמית של ישראל בגין קיום ההבטחה שניתנה בשעתו לאחר סיום הקרבות, תוכל להיראות על-ידי הפלשתינאים כהודאה ישראלית בצידקת תביעתם וקבלת “דין ההיסטוריה” על-ידי ישראל והתנועה הציונית. שיבה כזו תרעיד לבבות פלשתינאים רבים ותגרום במוקדם או במאוחר לרעידת-האדמה מתחת לרגלי מדינת ישראל. טקס יישוב איקרית ובירעם מחדש יהיה יום חג גדול לכל הרוצים להחזיר את גלגל ההיסטוריה 30 שנה אחורנית ואף מוקדם יותר. אל פליטי איקרית ובירעם ירצו להצטרף פליטי 23 כפרים אחרים בגליל, שנשארו בשטח ישראל, ואולי יבקשו להצטרף אליהם גם פליטים שנמלטו ללבנון וירצו לחזור באמצעות “הגדר הטובה”. אפשרות זו היתה סבירה למדי גם קודם-לכן, אך אי-אפשר להתעלם ממנה בשום פנים – לאחר “יום האדמה” בגליל ונוכח תנועת ההתנגדות הגוברת בקרב ערביי ישראל להפקעת הקרקעות, ולו גם תמורת פיצויים ניכרים בכסף ובקרקע חילופית.

במקום להיכנע לתביעה המחודשת של החזרת פליטי איקרית ובירעם לבתיהם ולאדמותיהם, על הממשלה להסביר לפליטים אלה ולתומכיהם בישראל ובמערב, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל עדיין נמשכת, ואין לראות את סופה. משום כך טרם התמלא התנאי של סיום הקרבות במובן האמיתי והממשי שלו. כאשר ייכון השלום ויושם קץ למלחמה הערבית נגד ישראל, ייכללו בהסכם השלום הסדרים רבים שיפתרו תביעות, ויהיו חלק בלתי נפרד מהסכם שלום שישים קץ למלחמה ולתביעה להחזיר אחורנית את גלגל ההיסטוריה.

24.9.76

---

בחזרה להתחלה

מאת

חגי אשד

החלטתה של המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק בסוף השבוע שעבר הוגדרה בוושינגטון כסטירת לחי לסעודים. למה דווקא לסעודים? המקורות האמריקניים טענו, שהסעודים הבטיחו להם שאש”ף יחליט סוף-סוף לקבל את החלטת 242 של מועצת הבטחון. הסעודים ובני שיחם האמריקנים קיוו, כי בכך ייפתח פתח לשיתופו של אש“ף במאמצי השלום האמריקניים ולתחילת הלחץ האמריקני על ישראל להכיר באש”ף ולסגת מהשטחים. פתח כזה לא נפתח עדיין, אך הוא גם לא ננעל. הוא עלול להיפתח מחדש בעתיד הלא רחוק.

מבשרים על כך קולות בקהיר ובוושינגטון, וכן ידיעות מירושלים. ההסתגלות האמריקנית לאש“ף ואל עולם המושגים שלו לא הסתיימה. בחודש מארס, ערב כינוס המועצה הלאומית של אש”ף, עדיין הביעו האמריקנים תקווה לשינוי “האמנה הפלשתינאית”. דבר זה לא קרה. ערב כינוס המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק, הסתפקו האמריקנים בהבאת תקווה שאש”ף יקבל את החלטה 242, בתוספת פירוש פלשתינאי. גם דבר זה לא קרה. ומה הלאה? על-פי הסימנים צפוי כרסום נוסף בתנאים האמריקניים להכרה באש"ף ואפשר שיפתח משא-ומתן רשמי וגלוי אתו, כבר בתקופה הקרובה.

בינתיים ניתנה לישראל ארכה קצרה להתכונן למערכה הגדולה על דעת הקהל, המערכה לחידוש ההכרה בצידקתן ובזכויותיהן של ישראל ושל התנועה הציונית.

אש"ף הצליח – מאז הקמתו בראשית 1965 – לכרסם ביסודותיה של הכרה זו ולחולל סחף נגד ישראל בדעת הקהל העולמית. באמצעי התקשורת ובאוניברסיטאות, ולא רק בארצות המערב – אפילו בישראל עצמה.

אש"ף ניצב על סף נצחונו העיקרי – לזכות בהכרה אמריקנית מבלי שיבטל או ישנה את “האמנה הפלשתינאית”.

נצחון זה עלול להביא לעימות בין ישראל לארצות-הברית. יתכן שהעימות יהיה קצר ויתכן שיהיה ממושך. על כל פנים הוא יגרום לחידוש הוויכוח הציוני בישראל עצמה, ברחבי העם היהודי ובין ישראל וארצות-הברית. התועלת שישראל תפיק מנצחון אש“ף ומקבלת האמנה הפלשתינאית תהיה נקודת מוצא להתמודדות מחודשת, בכך שהוויכוח יוחזר לנקודת המוצא – שנת 1917, ההתחלה של “הפלישה הציונית” (בנוסח “האמנה הפלשתינאית”), שנת הצהרת בלפור והנחת היסודות למנדט הבריטי בארץ ישראל. אפשר להתחיל את המשא-ומתן הישראלי-ערבי מנקודת המוצא בהווה, ואפשר להתחיל מנקודת המוצא של העבר. קיומה של מדינת ישראל וכוחו של צהל משמשים חומת מגן מספיקה לניהול ויכוח כזה, כפי שמציע אש”ף, וכפי שמסכימים עימו המערב אירופים והאמריקנים.

“האמנה הפלשתינאית” בנויה על שלושה מיתוסים: מיתוס ההתעלמות מקיומו של עם פלשתינאי ומזכות ההגדרה העצמית שלו, מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני והמיתוס של נישול עם מאדמותיו. אלה הם שלושת המיתוסים הפלשתינאים העיקריים שעליהם נסב הוויכוח הציוני מתחילתו, ושעליהם מתבססת גם האמנה הפלשתינאית.

לעומת “אמיתות” אלו יש להזכיר, כי הצהרת בלפור והמנדט לא היו מבוססים על התעלמות מעקרון ההגדרה העצמית, אלא להיפך – על יישומו לגבי העם היהודי, לגבי הקשר ההיסטורי שלו עם ארץ-ישראל (פלשתינה) ולגבי זכותו להקים בה מחדש את ביתו הלאומי. מהעם הערבי לא נשללה זכותו להגדרה עצמית. היא הוענקה לו על-ידי חבר-הלאומים דאז בכל מדינה ומדינה (לאחר תקופת מנדט זמנית) ונועדה להיות מיושמת במדינה הערבית הגדולה והמאוחדת לעתיד לבוא. את ערביי ארץ ישראל ראה המנדט וראתה הציונות כחלק מהעם הערבי הזכאי לעצמאות לאומית מלאה במדינתו. דוגמה טובה ביותר יכולה להיות קיומם של מיעוטים גרמניים בצ’כוסלובקיה (הסודטים), בפולין, בארצות הבלטיות ובצרפת, שראו עצמם כחלק מהעם הגרמני שביטויו הלאומי המלא הוא בגרמניה, בעוד שהם אזרחים בעלי זכויות מלאות במדינותיהם השונות, כאזרחים בודדים וכשייכים למיעוט דתי, תרבותי או לאומי.

בהתאם לכך הוכרו גם זכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושבי ארץ ישראל, שהוגדרה כמיועדת להיות ביתו הלאומי של העם היהודי. עד היום חלוקים הערבים עצמם לגבי זכות ההגדרה הלאומית העצמית של הפלשתינאים בתוככי ירדן או סוריה. ירדן רואה בפלשתינאים שלה ירדנים, והסורים רואים גם באלה וגם באלה – סורים. לאמיתו של דבר, לא יכון שלום של אמת באיזור אלא כאשר ייחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין המדינה הערבית ממזרח לה, שתהיה ככל הנראה סורית-ירדנית-פלשתינאית, שתכלול גם את החלקים המוסלמיים של לבנון ותיישב בתוכה את כל הפליטים הערבים.

מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני

ההכרה הבין-לאומית שניתנה לזכותו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל היתה מבוססת, כאמור, על ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בעובדה שאין עם ערבי פלשתינאי (כפי שגורסים עד עצם היום הזה גם הירדנים והסורים) ובכך שארץ-ישראל לא היתה מעולם מדינה ערבית נפרדת, אלא מחולקת בין מחוזות דמשק וביירות ותת-מחוז של ירושלים, שכל אחד מהם היה פרובינציה נידחת ומדולדלת באימפריה המוסלמית ובאימפריה העותומנית במאות הקודמות. ניצני ההכרה הלאומית שהתעוררו בקרב ערביי ארץ-ישראל היו ניצנים של הכרה לאומית ערבית, ואיזור “פלסטין” היה אחד ממרכיביה.

הצהרת בלפור והמנדט ניתנו על-ידי הקהילה הבין-לאומית לעם היהודי כולו, שהיה אז מיעוט קטן בארץ-ישראל – כ-65 אלף נפש בלבד. על מנת שיהפוך לרוב ברבות השנים, ועל-מנת שערביי ארץ-ישראל, שהיו אז רוב גדול, יהפכו למיעוט. הבית הלאומי נועד מתחילתו להפוך למדינה יהודית של העם היהודי כולו ולא רק של היישוב שחי בארץ. הוויכוח הציוני בעד או נגד הקמת המדינה היה בעיקר ויכוח על עיתוי – אם להקים את המדינה לאלתר, על-פי הביטוי שהיה מקובל אז – או לדחות את הקמתה. ההתנגדות הציונית להקמת המדינה היתה התנגדות להקמת מדינה יהודית בטרם הפכו בה היהודים לרוב.

היתה התנגדות לוויתור על המנדט. תפקידו היה לאפשר התיישבות יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל. בקיצור: היתה אז התנגדות לוויתור על המשך העליה וההתיישבות או להגבלתן. גם כאשר ניטש הוויכוח בעד או נגד הקמת מדינה לאלתר, לא היתה מחלוקת על עיקרון מספר אחד של הציונות – יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל על-ידי עליה והתיישבות ובאמצעות הפיכת הערבים למיעוט.

מיתוס ההתעלמות

לא היתה התעלמות ציונית מקיום הערבים ומזכויותיהם בארץ-ישראל, היתה החלטה נחושה לא להתנות את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים, משום שלעם היהודי אין מולדת אחרת, וכן משום שלערבים אין זכויות לאומיות בארץ-ישראל וְיש להם זכויות לאומיות מלאות במדינה הערבית הגדולה לעתיד לבוא ובמדינות הערביות הקיימות בהווה.

לא היתה התעלמות מזכויות ערביי ארץ-ישראל אלא הכרה נכונה, כי אין להם יותר מאשר זכויות לכל המיעוטים בארצות אירופה, שזכותם להגדרה עצמית הוכפפה לעיקרון הריבונות הלגיטימית של המדינות השונות, שכל אחת מהן איכלסה מיעוטים אתניים, תרבותיים ודתיים שונים. עיקרון ההגדרה העצמית אינו סותר את ריבונותן של המדינות הקיימות – באירופה, באסיה ובאפריקה.

היתה תקווה שהערבים ישלימו עם רעיון הציונות וריכוז רוב העם היהודי בארצו על-ידי המשך העליה וההתיישבות. היו נסיונות לשכנע את הערבים על הטובה שתצמח להם משיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם מדינת ישראל והתועלת שתבוא לעם הערבי כולו בשטחה של המדינה הערבית הגדולה – תמורת אפשרות לחיות במחיצת היהודים. אמונה ציונית זו לא פגה עד היום.

מיתוס הנישול

אשר למיתוס הנישול של ערביי ארץ-ישראל מעל אדמותיהם. רוב האדמות בארץ-ישראל הן אדמות מדינה מלפני המנדט ולאחריו. מאז שהיו שייכות לסולטן העותומני וכעת, שהן שייכות לממשלת ישראל כממשלה יורשת של ממשלת המנדט (בשטח מדינת ישראל ובשטחי המנדט האחרים הנמצאים בשליטתה, בהעדר ריבונות חוקית אחרת מאז ועד היום). אדמות המדינה יועדו על-ידי המנדט (סעיף 6) להתיישבות צפופה של יהודים, כחלק בלתי נפרד מהקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ממשלת המנדט התכחשה להתחייבויותיה אלו, ומנעה התיישבות יהודית צפופה על אדמות המדינה במקום לעודד אותה. במקום זאת היא העניקה לערבים אדמות מדינה במחיר זול והללו מכרו אותן ליהודים במחירים יקרים מאוד.

ההתנגדות הערבית המזויינת להגשמת הציונות, לקיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל על פי החלטת האו“ם, גרמה לשפיכות דמים ומלחמות עד עצם היום הזה. למלחמה יש מחיר וכך נוצרו בעיית הפליטים, בעיית הקרקעות הנטושות ומיתוס השיבה “לביתנו ולאדמותינו”, שמטרתו לטשטש את תוצאות המלחמה שעדיין לא נסתיימה. העליה, ההתיישבות וההגנה עליהן נמשכות. ההתנגדות הערבית שדגלה הוא האמנה הפלשתינאית ומנהיגה אש”ף הביאה אותנו עד הלום.

ובכך חוזר הסיפור אל ההתחלה. אפשר לנסות להגיע לסיום המלחמה ולהשלמתה עם תוצאותיה מנקודת המוצא של ההווה, כפי שמציעה ישראל. ואפשר לנסות להגיע לכך מנקודת המוצא של ההתחלה, כפי שמציעה האמנה הפלשתינאית. אלא שאז אין ירדן ואין עם ערבי פלשתינאי, אלא יש סוריה-רבה ופרובינציות שלה, שנקראו במשך ההיסטוריה בשמות שונים ומתחלפים. ויש מדינת ישראל, שתצטרך בסופו-של-דבר להגיע להסכם של שלום עם “הפיקוד המאוחד” של החזית “המזרחית”, כלומר עם סוריה.

2.9.77

---

פתרון האוטונומיה הוא סוס צולע

מאת

חגי אשד

הפתרון של אוטונומיה לתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הוא סוס הצולע על יותר מרגל אחת. הפתרון היה כזה בעבר, כשהציעו אותו שולמית אלוני ולפני כן יגאל אלון, וכזה הוא גם כאשר מציע אותו ראש הממשלה מנחם בגין. מי שאומר “אוטונומיה” ומתכוון לכך, ומי שאינו רוצה שאוטונומיה תהווה שלב מעבר להיפרדות, חייב לומר “פדרציה”, שיש בה אוטונומיה חוקתית מסויימת ומוגדרת לא רק לאזור אחד ולחלק אחד של האוכלוסיה, אלא לכל אזוריה וחלקיה – היהודיים והערביים גם יחד.

כשבאים להציע לפלשתינאים “אוטונומיה” מתוך כוונה שהם יקבלו את ההצעה ויחיו לפיה יש צורך להציע להם “פדרציה”, שהיא מדינה משותפת, שבה רוב התושבים מכריע בעניינים הנוגעים לכלל והמיעוט קובע לגבי עניינים הנוגעים רק לו.

להציע לתושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה אוטונומיה פירושו להציע להם גם השתתפות בממשל המרכזי באותם נושאים, בהתאם לחלקם היחסי באוכלוסיה, ובמספר האזורים (המחוזות) הכלולים בפדרציה: בכל החוקות הפדרליות הקיימות אין זכות היפרדות למיעוט הכלול במחוזות האוטונומיים. ולא מוכרת בהן הזכות להגדרה עצמית עד כדי היפרדות. בכל מדינה פדרלית הרוב מחליט. והיפרדות של מיעוט בניגוד לדעת הרוב היא בגדר מעשה מרידה ומלחמת אזרחים.

בדרך זו תימנע חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל המערבית, שאותה שולל בכל תוקף מנחם בגין.

פתרון פדרלי יכול להבטיח אוטונומיה תרבותית, חינוכית ודתית לערבים וליהודים גם יחד. הוא יכול להבטיח זכות להתיישב ולגור בכל האזורים, בלי הפלייה. הוא מטיל את חובת ההגנה, השירות הצבאי וקיום הבסיסים והמתקנים הצבאיים על כל האזרחים בכל האזורים. פתרון זה כרוך בבעיות וסכנות לא מעטות. אוטונומיה פירושה התמודדות הלכה למעשה עם כל הבעיות הכרוכות בכינון פדרציה. שמעון פרס היטיב לעשות כשהעלה נושא זה על סדר היום הלאומי לפני שנם אחדות. כדאי לחזור ולדון בהצעה זאת על כל האפשרויות – הטובות והרעות.

נושא אחר שהיה שנוי במחלוקת בשנים עברו הוא – שהמפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי נמצא בידי מצרים ולא בידי ירדן ובוודאי שלא בידי הפלשתינאים. ירדן והפלשתינאים חלשים מכדי לעשות ויתור כלשהו על דעת עצמם. הם יכולים להיות לכל היותר חתם שני ושלישי לכל הסכם, שעליו צריכה להתנוסס קודם כל חתימתו של החתם הראשון, החתם המצרי. סוריה גם היא אינה יכולה להיות חתם ראשון – מפחד עירק ומפחד בעיות פנימיות שבתוכה. סוריה היא מדינת קואליציה על בסיס אידיאולוגי, אתני וחברתי. החלוקה הפנימית בתוכה מוצאת את ביטויה בקיום כיתות קצינים שונות, הנלחמות זו בזו ומקיימות ביניהן איזון רופף, שאינו מאפשר לסוריה להיות גורם עצמאי מכריע. מצב זה מחזק את הרצון והצורך של מצרים לנסות לפתור את הבעיות הכלל-ערביות ובעיקר את הבעיה הפלשתינאית. היא אינה יכולה לסרב אפילו לסורים ולדרישתם להחזרת רמת הגולן. המפתח לפתרון נמצא בידי מצרים. היא המדינה הערבית היחידה, היכולה להחליט על גורלה ומהלכיה ולאלץ את הגורמים הערביים האחרים להסתגל ולהתאים את עצמם, לטוב ולרע, להחלטה המצרית.

בשנת 1971 היתה נטושה מחלוקת בנושא זה בין משה דיין ליגאל אלון. דיין גרס, שהמפתח לשבירת הקיפאון המסוכן שאליו נקלעה ישראל נמצא במצרים. אלון לעומתו סבר שהמפתח נמצא בידי ירדן. גולדה מאיר שמרה על “איזון שלילי” בין שניהם ודחתה הצעות לנסיגה ישראלית הן בחזית המצרית והן בחזית הירדנית. קשה להטיל ספק בכך, שדיין צדק במחלוקת בינו לבין אלון.

בין משה דיין ויגאל אלון היו חילוקי דעות גם לגבי תכנית ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. אלון גרס – בתכנית הנקראת על שמו – התיישבות חקלאית בשטחים הריקים ובעיקר בבקעת הירדן. דיין סבר שיש להקים מחנות צבא בגב ההר, שיהוו גרעין לשירותים אזרחיים עירוניים בתוכם וסביבם ושיהפכו במרוצת השנים ל“ערי מבצר”, וישמשו להגנת השפלה מבלי שיתוו גבולות מדיניים.

ההכרעה במערך היתה לטובת “תכנית אלון” ונגד “תכנית דיין”. ומה לגבי התוצאה הממשית? הלחץ של “היונים” במערך נגד שתי התכניות גם יחד הצטרף לחולשת הרצון הציוני לעלייה ולהתיישבות בכל שטחי ארץ-ישראל. לאחר עשר שנים של שלטון ישראלי ביהודה ושומרון יש היום יישוב יהודי דליל של כמה אלפי מתיישבים בתוך כמיליון ערבים.

הוחמצה הזדמנות היסטורית להגשמת הציונות ולשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. העם היהודי לא עלה לישראל בהמוניו. תנועת העבודה, שביכולתה ליישב את הארץ, לא עשתה זאת בקנה מידה ראוי לשמו בשטחים החדשים, והתנועה הרביזיוניסטית על גלגוליה המאוחרים, שרצתה ליישב ולהתיישב, לא יכלה לעשות זאת משום שמעולם לא עסקה בהתיישבות בקנה מידה גדול. “שערי השמיים והארץ” שנפתחו לעליה ולהתיישבות נרחבות, להקמת מעוזי בטחון חיוניים בגב ההר, עומדים שוממים. אלא אם כן יקרה עוד נס.

פתרון פדרלי יוכל, אולי, לאפשר את התרחשותו של נס כזה.

23.12.77

---

ואף-על-פי-כן הפתרון נראה באופק

מאת

חגי אשד

המלך חוסיין עושה זאת בחיבוק. הוא מחבק את יאסר ערפאת ומשמיט את הקרקע של הגדה המערבית מתחת לרגליו. בשבחים וקילוסים, בתשלום מס שפתיים לאש"ף, בעמידה משותפת בחזית המאוחדת נגד סוריה ונגד ישראל ובעקיפין גם – נגד ארצות-הברית, בנסיון אחרון לתקוע טריז בינה לבין ישראל ולזכות בתמיכתה לנסיגה טוטאלית של ישראל מכל השטחים ביהודה ושומרון. המלך חוסיין מנסה לשנות את המפה הפוליטית של הגדה המערבית, לכבוש אותה מחדש באמצעים מדיניים. זוהי תקוותם האחרונה של הפלשתינאים לפתרון, והסיכוי המוחשי ביותר לעשות זאת באמצעות המלך חוסיין, המחבק את יאסר ערפאת חסר האונים, המרחף באוויר ללא קרקע תחת רגליו, ללא יכולת להיחלץ מהחיבוק הכובל.

זו לא רק טקטיקה, זו גם אסטרטגיה (ואפילו יותר מזה) היכולה לחולל שינוי מהותי במפה הדמוגרפית והגיאוגרפית של הישות הפלשתינאית לעתיד לבוא, והנמצאת עדיין בשלב האחרון של התגבשותה המדינית-טריטוריאלית. לא היה בשום תקופה בהיסטוריה ועד לתחילת הציונות עם-מדינה פלשתינאי. הם באמת היו פרוזדור ושלוחה של ישות ערבית רחבה יותר. וזו לא המצאה ציונית. זו לא גזילה שגזלנו מהם. העם הערבי הפלשתינאי כישות עצמאית נפרדת תחילתו ריאקציה להתיישבות היהודית בארץ-ישראל. מאז טרם נקבעה סופית ההגדרה העצמית שלהם. על כך נטוש עדיין מאבק בין המלך חוסיין ליאסר ערפאת, מאבק בין ישות פלשתינאית נפרדת, שתאיים לבלוע את ירדן מבפנים, לבין ישות פלשתינאית-ירדנית משותפת וממוזגת בכור היתוך פנימי וחיצוני. זה קורה עכשיו לנגד עינינו. המאבק מתקרב לשיאו.

ליאסר ערפאת אין ברירה. הוא לא יכול, וגם לא רוצה, להיחלץ מחיבוקו של המלך חוסיין. הוא עכשיו אורח-גולה בחצרו של המלך, והמלך חוסיין בשלב זה הוא הנציג העיקרי של הציבור הפלשתינאי – בגדה המערבית. המלך חוסיין הרכיב ממשלה ירדנית-פלשתינאית המשמשת נציגות אותנטית (ובעלת הסמכות והכוח המדיני והצבאי) של הציבור הפלשתינאי בגדה המערבית. הציבור הזה הוא עתה הריכוז הפלשתינאי החשוב ביותר – היחיד שעל ייצוגו נטוש מאבק פנימי. המלך חוסיין וממשלתו נמצאים עתה בעמדת יתרון במאבק הזה, המתקרב לשיאו.

לאחר שתסתיים מלחמת לבנון, אפשר יהיה לדעת יותר כיצד השפיעה על מהות הבעיה הפלשתינאית ועל הסיכוי לפתרונה באמצעות ירדן. ההקשר ברור. אש“ף נעקר מבסיסו הטריטוריאלי-דמוגרפי-מדיני-צבאי בדרום לבנון ובביירות. התפצל לשתי הנהגות, הנלחמות זו בזו. האחת תלויה בסוריה והשניה בירדן. לאחת יש אוריינטציה אנטי-אמריקנית והיא ממשיכה לדגול ב”מאבק המזויין" ללא פשרות. לשניה יש אוריינטציה פרו-אמריקנית והעדפה של מאבק מדיני, בתנאי שתצליח לסכסך בין ארה"ב לישראל.

הנהנה העיקרי מהפיצול וממלחמת האחים בין פלגי אש“ף השונים הוא המלך חוסיין, המחזיק בידיו את המפתחות לפתרון הבעיה הפלשתינאית שנשמטו מידי אש”ף. ההבדל המכריע בין המצב שהיה לפני מלחמת לבנון ואחריה הוא שליאסר ערפאת אין עכשיו ברירה. הוא תלוי בחוסיין. גם תושבי השטחים יודעים זאת. וגם מנהיגיהם, שהתייצבו כולם (פרט לקומוניסטים) בקונסוליה האמריקנית במערב-ירושלים, לקבל את פני עוזר שר החוץ האמריקני ריצ’ארד מרפי. התייצבות כזאת לא היתה בעבר בקונסוליה האמריקנית. זהו מסימני המפנה במחנה הפלשתינאי.

זו לא קוניוקטורה חולפת. ירדן היא חלק מפלשתין. פלשתין היא חלק מירדן. אין זהות מלאה בין שתיהן, אבל יש חפיפה רחבה ועמוקה. הישות הפלשתינאית מעורבת ומחוברת יחד בירדן ובגדה המערבית בכל הרמות, החל ברמה המשפחתית הגרעינית, ברמת הנכסים הישירים ביותר ועכשיו – יותר מתמיד – גם ברמה הממשלתית. אותה הוויה ירדנית-פלשתינאית קיימת בצבא ובממשל על כל דרגיו, בדת ובתרבות, בכלכלה ובעסקים. ההוויה הזאת מתחזקת, מתגבשת ומתמזגת יותר ויותר.

למלך חוסיין נוח לעשות זאת בשיטת החיבוק. לנצל את ההזדמנות הנוכחית להגברת אחיזתו ושליטתו בתושבי השטחים, לדחות את ההתמודדות המכריעה בינו לבין יאסר ערפאת עד שיהיה בטוח בנצחונו. עד שיוברר לו שיש סיכוי לניהול משא-ומתן עם ישראל שיבטיח לעם הפלשתינאי יותר ממה שיש לו עכשיו – אפילו אוטונומיה נרחבת כהסדר ביניים – בדרך זו יבטיח חוסיין לעצמו תמיכה מספיקה בשטחים ובקרב רוב מדינות ערב (להוציא את סוריה ואירן. מצד סעודיה תספיק תמיכה בשתיקה).

פתרון ירדני זה לבעיה הפלשתינאית הוא הפתרון היחיד האפשרי. אין פירושו מחיקת הזהות הפלשתינאית ואין פירושו ויתור על הגדה המערבית. פירושו האמיתי הוא – העברת מרכז הכובד של הישות הפלשתינאית מירושלים לרבת-עמון, מהגדה המערבית לגדה המזרחית. זה ההבדל המכריע – היכן יהיה המוקד, היכן יהיה הבסיס העיקרי? היכן יהיה שווי המשקל הלאומי? – בלי ויתור ערבי על רוב שטחה של הגדה המערבית. בלי לבטל את הזיקה הלאומית היהודית ואת הסדרי הבטחון של ישראל לגבי יהודה ושומרון. בלי לפרק ישובים, בלי לצמצם נוכחות וחופש תנועה והתיישבות ישראליים. מעבר הדרגתי מאוטונומיה לערבים לאוטונומיה ליהודים. בשלטון משותף ישראלי-ירדני למשך תקופת מעבר מוסכמת.

הפתרון הירדני לבעיה הפלשתינאית היה היעד העיקרי של המדיניות הציונית המעשית בשנות השלושים והארבעים. אילו היו הבריטים מעניקים לפתרון זה בשעתו את מלוא תמיכתם, אפילו ערב הקמת המדינה, הוא היה יכול לצאת אל הפועל, אפילו בלי מלחמה. אך הבריטים לא רצו, ואולי לא יכלו, ויחסי הכוחות בעולם הערבי היו אז אחרים לגמרי.

עכשיו קיימת הזדמנות טובה יותר מאי-פעם בעבר. העולם הערבי מפוצל ומסוכסך. די להזכיר את מלחמת אירן-עירק, הרחוקה מסיום, הסכנות לערב הסעודית וליתר מדינות המפרץ הפרסי, הסכנה הלובית למצרים ולסודן, הבעיות הפנימיות הקשות של מצרים, המאלצות אותה עתה להיעזר בארצות-הברית יותר ויותר.

האילוץ העיקרי לפתרון ירדני של הבעיה הפלשתינאית מתבצע בלאו הכי בתהליך בלתי פוסק. מרכז הכובד הפלשתינאי עובר בצורה מתמידה לירדן. שם מרכז העסקים הפלשתינאי, לשם נוהרים הצעירים המוכשרים ובעלי היכולת. לשם זורמת הגירה פלשתינאית בלתי פוסקת גם אם לא בממדים גדולים. זהו תהליך דמוגרפי-גיאוגרפי של שינוי הישות הפלשתינאית. ולעומתו – התהליך של הגברת ההתיישבות היהודית והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. לדידם של הפלשתינאים גם כל השכונות מסביב לירושלים, המתאכלסות בלי הרף, הן חלק מהגדה המערבית ההולכת ונשמטת מתחת לרגליהם.

ירדן עדיין איננה פלשתין. לא לגמרי. והגדה המערבית היא עדיין חלק מירדן. בינתיים קיימת חפיפה חלקית גוברת בין ירדן לפלשתין. אם הירדנים והפלשתינאים יתמהמהו גם הפעם – תיווצר חפיפה מלאה, עד כדי זהות גמורה, בין ירדן לפלשתין. המפתח לפתרון הבעיה הפלשתינאית נמצא, כאמור, בידי המלך חוסיין. לרשותו חודשים ספורים להשתמש בו. האפשרות שהוא יעשה זאת נראית באופק, אבל היא עלולה לחלוף.

24.4.85

---

זורקים את עצמם לכלבים

מאת

חגי אשד

הבעיה הפלשתינאית ממשיכה להיות בעיה פוליטית הדומה למזג האויר. כולם מדברים עליה ואף אחד לא יכול לעשות דבר כדי לפתור אותה. לא מפני שלא רוצים ולא מנסים. מפני שאי-אפשר. משום שהפלשתינאים עצמם לא מאפשרים לאף אחד לעשות לפתרון בעייתם. נראה כאילו קיים במקום כלשהו מחשב-על פלשתינאי והוא מפיק מתוכו כל פעם את התשובה המשוכללת ביותר לגבי הצעד הבא – איך לסכל כל אפשרות של התקדמות בפתרון הבעיה הפלשתינאית. הם עושים זאת פעם אחר פעם.

עסמת עבד אל-מגיד, שר החוץ המצרי, הגיע לשיחות בנושא זה ושום דבר לא קרה ולא יקרה, עד אשר יסכים אש"ף לקבל את החלטה 242 ו-338 ולחדול מפעולות טרור ואלימות. לפחות, לתקופת משא ומתן. אילו היו מסכימים לתנאי פתיחה אלה, היה מתחיל משא ומתן לפתרון בעייתם. אבל הם מסרבים.

נדמה לפלשתינאים שהזמן פועל לטובתם. יאסר עראפאת משליך עכשיו את יהבו על האם הפלשתינאית הוולדנית. בינתיים קורים בשטח גם דברים אחרים. הפלשתינאים מאבדים כוח ועמדות ושטחים גדולים יותר מ“האדמה הפלשתינאית”, שהחזרה אליה כולה היא מטרתם העיקרית. הם מאבדים חיי אדם וגורמים סבל קשה לאחיהם – במחנות הפליטים בדרום לבנון ובבירות, למשל. ולא רק במישור ההומאניטרי, שלא נחשב בעיניהם כלל. הם אף נחלו מפלה פוליטית-אסטרטגית כבדה ביותר.

ממשלת לבנון חסרת אונים, אך נותר לה מספיק כוח ותוקף לבטל את “הסכם קהיר”, שתחילתו בשנת 1969, ושהעניק לאש“ף את הלגיטימציה לעצם שהותו בלבנון ולפעולותיו נגד ישראל בהגבלות מסויימות. עם ביטול “הסכם קהיר”, וממילא גם הלגיטימיות הפאן-ערבית, הגיעה לקיצה פעילותו של אש”ף כ“מדינה בתוך מדינה” על אדמת לבנון. דמם של הפלשתינאים בלבנון הותר על-ידי אחיהם הערבים. “אמל” השיעי רודף ומגרש אותם ממחנותיו. רבים קורבנות הפלשתינאים הנלחמים בשיעים מקורבנות הפלשתינאים במלחמתם בישראל. ולפלשתינאים בכללם ולכל תומכיהם כאן ושם לא איכפת מסבלם ששל אחיהם בלבנון. עלינו הם מתגוללים על כל סטירת לחי שמישהו מקבל “בשטח הכיבוש הישראלי”, בדהיישה, ובבלטה, ואילו במחנות בלבנון כבודם נרמס בראש חוצות ודמם נשפך כמים. ואין פוצה פה ומצפצף ולא נשמעים ברמה קולות זעקה של “צדקני כל הארצות”, כולל הישראלים.

לפלשתינאים מציעים כמה הצעות רציניות, שכל אחת מהן יכולה לשפר את חייהם עשרת מונים לעומת מצבם הנוכחי האומלל, פרי בחירתם. גם הסכם האוטונומיה לחמש שנים על-פי הצעת הליכוד וגם הצעת המערך על הסכם ישראלי-ירדני-פלשתינאי על פשרה טריטוריאלית או פונקציונלית, או מזיגה של שניהם. אילו היו הפלשתינאים מקבלים בשעתו את הצעת הליכוד, על-פי הסכם קמפ דייויד, היתה להם “מדינה פלשתינאית בדרך”, בתנאים טובים יותר מאלה שהיו לנו בתקופת המנדט. מצבם היה טוב יותר גם אילו היו מקבלים את ההצעה להתחיל את דרכם לעצמאות עם ירדן ויחד איתה להאבק על פשרה טריטוריאלית, או פונקציונלית, המוצעת להם. שני ההסכמים הללו היו זוכים לגושפנקה בינלאומית ובין-ערבית גם יחד. מצרים, סעודיה, המממנת אותם, ועוד מדינות ערביות היו מאשרות אותו. ארה“ב ובריה”מ גם יחד יהיו ערבות לקיום ההסכמים ולהמשך המשא ומתן על השלב הבא. גם הסינים והאירופים. לא זורקים אותם לכלבים לפי שתי החלופות הללו גם יחד. להיפך – הפלשתינאים עצמם, בסרבנותם העיקשת, הם ש“זורקים את עצמם לכלבים”.

נוצר פרדוכס. הצעת האוטונומיה של הליכוד היא הצעה יותר “פרו-אש”פית" מהצעת הפשרה הטריטוריאלית או הפונקציונלית של המערך, שהיא הצעה “פרו-ירדנית”. הליכוד מתעקש על אוטונומיה על-פי הסכם קמפ דייויד, מתעקש על “מדינה פלשתינאית בדרך”, בגבולות ה-4 ביוני 1967, עד לסנטימטר האחרון, לפי הצעת מנחם בגין; שתהיה ברשות אש“ף, מאחר ומומלציו הם שיבחרו למועצה המייעצת והמנהלת של האוטונומיה. (ראה “מועצת העם” ו“מינהלת העם” ערב הקמת המדינה, שהוחלפו בכנסת ישראל ובממשלת ישראל לאחר מכן). נראה שאנשי הליכוד אינם שומעים מה הם אומרים. לעומתם המערך מציע פתרון ירדני-פלשתינאי משותף עם ישראל. הצעה זו היא שיפור והתקדמות רציניים ביותר לפלשתינאים. שהרי הארץ שבה מדובר היא אחת, ואחת היא מערכת המים שלה, המבוססת על הירדן ומקורותיו ועל אגני ההיקוות התת-קרקעיים של מי הגשמים וכל תכניות האיגום והתיעול וההשקיה מאז “תכנית ג’ונסטון”; וגם השמים אינם ניתנים לחלוקה בעידן הטילים, המטוסים והלוחמה האלקטרונית. יש לזכור את הצורך ב”שמים נקיים" ממטוסים וטילים לטווח קצר, בינוני וארוך מעירק, מאירן ומסוריה. ומי פתי ויטען כי אפשר להבטיח “שמים נקיים” לנמל התעופה בן-גוריון, הרחוק שבעה קילומטרים מהגבול.

אין לחשוב על פתרון של חלוקה שאינו מבוסס על “איחוד כלכלי” ו“הגנה משותפת”. עיון בהחלטת האו“ם מ-29 בנובמבר 1947 מראה כי היא כללה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, שיוקמו בתנאי שלום ושיתוף פעולה ישראלי-ערבי בין-לאומי, וגם, “איחוד כלכלי” מלא והקמת “ועדת הגנה” שתבטיח את בטחון שתי המדינות כאחת. זה מה שנקרא “פשרה פונקציונאלית” יחד עם “פשרה טריטוריאלית”. זאת היתה “תכנית החלוקה” וזה בדיוק מה שדרוש לנו גם עכשיו. כבר אז, בעידן מטוסי הבוכנה, מכונות היריה ותותחי ה”סיקס פאונדר“, הבין כל אדם רציני ואחראי שאי-אפשר להסתפק ב”פשרה טריטוריאלית" בלבד. המעבר ממאה שנות מלחמה לשלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל, חייב להעשות באמצעות הסדר של “פשרה פונקציונאלית” לתקופת מעבר של התאקלמות ושיתוף פעולה בדרכי שלום, קשה ככל שיהיה.

ירדן היא חלק בלתי-נפרד מהבעיה הפלשתינאית וגם מפתרונה. לפני מלחמת ששת הימים, התנהל בהצלחה רבה תהליך מכוון של עידוד הגירה מהגדה המערבית לגדה המזרחית של ממלכת ירדן וכתוצאה מכך אינטגרציה לאומית ירדנית-פלשתינאית. ירדן לא התירה הקמת אוניברסיטאות בגדה המערבית וגם לא פיתוח תעשייתי וחקלאי. ירושלים לא היתה בירת הממלכה. כך התקיים אז “טרנספר פלשתינאי בדרכי שלום”, כעניין פנים-ערבי לגמרי, “הטרנספר הפלשתינאי” היחיד המקובל. רק בדרכי שלום ובהסכם של כל המעורבים אפשר לעודד במישרין ובעקיפין תהליך הסטורי כזה של העתקת מוקד הלאומיות הפלשתינאית מירושלים לרבת עמון ומלוד ורמלה, יפו וחיפה, לריכוזים העירוניים בממלכת ירדן הפלשתינאית ובראש וראשונה – לרבת עמון.

תהליך הסטורי ודמוגראפי-גיאוגרפי כזה הוא התנאי האמיתי לפתרון בעיית הפליטים, שהיא המרכיב הפוליטי והטרוריסטי העיקרי במכלול הבעיה הפלשתינאית, שהיא גם הבעיה ההומאניטרית המציקה ביותר, ואין לה פתרון אחר, רק במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת. אלא אם כן רוצים להנציח את הסבל והמלחמות שהפלשתינאים היו ויהיו קורבנותיהם העיקריים. הסדר פונקציונלי משולש ישראלי-ירדני-פלשתינאי הוא נקודת המוצא ההכרחית. אם הפלשתינאים לא יקבלו אותו הם שוב יזרקו את עצמם לכלבים. צריך להגיד לפלשתינאים את האמת ולא לספר להם סיפורי כזב וסלף על אשמתה של ישראל במצבם האומלל, שהם עצמם עושים הכל כדי להיחלץ ממנו. הם המכשילים העיקריים של יוזמת השלום הישראלית, בגלל סירובם להסכים לתנאי הפתיחה שכולם מציעים להם לקבלם. אפילו הליכוד מציע להם הצעה שאסור היה לסרב לה. זו האמת: הם האשמים העיקריים במצבם. צריך לומר ולכתוב אותה שוב ושוב עד שאולי יתחילו להבין ויחדלו להיות נושא של איום וקללת-גורל לעצמם ולזולתם.

24.7.87

---

להרחיק המצלמות מהשטחים

מאת

חגי אשד

כולנו מאחלים הבראה מהירה לצלמת השבועון “טיים” רינה קסטלנואובו. בעלה, גם הוא צלם עתונות, צולם בתקרית בחברון מרביץ. אפשר להבין אותו. אין אדם נתפס על צערו כשאשתו מוטלת פצועה לפניו. המראה לא היה מלבב. מותר וחובה להבין לא רק אותו, אלא את כולנו – אזרחי ישראל – שצלמי העתונות והטלוויזיה פוגעים בנו וגורמים נזק חמור למדינה ולסיכויה להגיע להסדר של שלום ובטחון.

פגיעתם בנו חמורה יותר מפגיעת הפלשתינאים זורקי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה. הצלמים הם המכפיל של הנזק מן המתפרעים. בעזרת הצלמים נהרסה תדמיתה של ישראל בעולם ונשללו ממנה קלפי מיקוח במשא ומתן על גורלה ועתידה. כל הדמויים על היחס בין הראי והמציאות הקשורים לצילומי הטלוויזיה והעתונות הם דברי הבל. צילומי העתונות והטלוויזיה אינם ראי המציאות, אלא שבריר קטן שלה. כל מה שקדם לצילום הוא האמת המציאותית ואילו התצלום של השבריר האחרון שלה הוא סילוף נורא של המציאות. המצלמה אינה מצלמת מלים. ניבולי הפה המכוערים והשפלים של המפגינים הפוגעים בכבוד החיילים, אמותיהם ונשותיהם, הם חלק חשוב מאד של המציאות. צלמי העתונות אינם מצלמים את המלים וצלמי הטלוויזיה לא מקליטים אותן ולא מתרגמים אותן. רק מהעתונות הכתובה אנחנו יודעים מה קדם וגרם לתגובת החיילים. היומרה של הצלמים בשטח, שהם משקפים את האמת, היא יומרה מחוצפת.

כל צילום הוא סילוף מסוים של המציאות, מעצם טיבו, על פי הגדרתו, בלי שום כוונת זדון מצד המצלם. כשם שחצי אמת גרועה משקר, הרי שבריר קטן של אמת גרוע יותר מהרבה שקרים. הצלם אינו יכול לתאר מה עובר בנפשם של החיילים השומעים את דברי השנאה, הנאצה וההסתה המכוונים נגדם מצד המפגינים, עד אשר הם מתפרצים ומכים את המסיתים הללו כאשר הם נופלים לידיהם אחרי מירדף קשה ומתיש. החיילים עושים בכך מעשה צודק ומועיל גם יחד, משום שהענישה המיידית משמשת גם כהרתעה לרבים מהמפגינים.

נוצר פאראדוקס: הפקודה להעניש במכות “על המקום” היא, אולי, הראויה ביותר לתואר “פקודה בלתי-חוקית” מן הטעם הפשוט שזוהי גזירה שרוב ציבור החיילים אינו יכול לעמוד בה, ורוב ההכאות המיידיות הללו אינן בגדר “חריגים”. בלעדיהן אי אפשר לדרוש מהחיילים למלא את תפקידם הקשה. יש הכרח להבחין בין תגובה מיידית סבירה ובלתי-נמנעת לבין ענישה לאחר מעשה “בדם קר”, שמגיעה עד להתעללות פיזית החורגת מן ההכרחי והנדרש. את ההבחנה הזאת יכולים וחייבים לעשות מפקדיהם של החיילים, ולא צלמי העתונות והטלוויזיה.

הנימוק היחיד לאיסור ההכאות המיידיות, תוך כדי פיזור ההפגנות ומייד לאחריהן, הוא נוכחותם של צלמי העתונות והטלוויזיה המצלמים כרצונם, תוך הפרת האיסור הצבאי החוקי. הם אורבים לחיילים כדי “לתפוס” אותם בשעת התפרצותם. מלאכה מלוכלכת זו נעשית כמקור פרנסה של הצלמים ומבזה את מדינת ישראל וחייליה ואין להשוות אותה לחופש העתונות ולחופש הוויכוח. קיימת חפיפה קטנה בלבד בין חופש הצילום לחופש העתונות וחופש הוויכוח הציבורי בחברה דמוקרטית.

ראוי ששר הבטחון, הרמטכ“ל ודובר צה”ל יחליטו על הגבלת חופש התנועה של הצלמים והרחקתם מחיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם הקשה והמתיש. מפקדיהם של החיילים צריכים לפקח עליהם ולא הצלמים. ואם הצלמים יפרו את ההגבלות הללו אפשר יהיה לשלול מהם את רשיון עבודתם ולנקוט כלפיהם באמצעי ענישה אחרים, כדי למנוע מהם את החופש לסלף את המציאות בטענה היומרנית ההפוכה. על מקבלי ההחלטות בישראל – ושופטי ישראל – לזכור שדווקא הדמוקרטיות הוותיקות בעולם אינן מזהות באופן מוחלט את חופש הצילום עם חופש העתונות. לדוגמה: הפרלמנט הבריטי – אם הפרלמנטים וערש הדמוקרטיה – אוסר (בהצבעות חוזרות ונשנות) הצבת מצלמות הטלוויזיה באולם הפרלמנט. חברי הפרלמנט מבינים שצלמי טלוויזיה יכולים לחבל בדמוקרטיה ולא לחזק אותה. הנעשה בכנסת מבחינה זאת יכול לשמש עדות לצדקת ההחלטה הזאת. מצלמות הטלוויזיה “מחליטות”, למעשה, למי מחברי הכנסת להעניק את חופש הדיבור והצילום בפני כל הציבור, ולא יושב ראש הבית. בקונגרס האמריקני קיימות הגבלות רבות על צילומי הטלוויזיה, הנעשים רק בזווית קבועה ובפיקוח הקונגרס עצמו. אין שום קדושה דמוקרטית לחופש המצלמה, ואין לערבבו עם חופש הדיבור והוויכוח. עובדה היא, שבתי המשפט בארץ ובעולם אוסרים לצלם באולמות המשפט, כשמתנהל משפט.

האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה מותר יהיה לחדור לחדר הניתוחים באמצע ניתוח, כדי לצלם את המנתח והמנותח מכל זווית הנראית להם? האם מותר לצלמים לפגוע בצנעת הפרט ולרמוס את כבודו, רק למען פרנסתם ותחרות פרועה ביניהם? האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה תינתן זכות הכרעה בתוצאות המאבק הגורלי שישראל מנהלת נגד ההתקוממות הפלשתינאית ונגד המפגינים, המפעילים תכסיסים שפלים נגד חיילי צה"ל, המנועים מלהגיב בגין פקודות מגבילות שניתנו להם בעיקר בגלל הצלמים?

6.3.88

---

"לא עובד בשביל אף אחד"

מאת

חגי אשד

המלך חוסיין כבר מתחיל להיות מורגש בהעדרו ממפת השטחים. ממש כמו הבריאות שמורגשת רק כשנופלים למשכב, או הכסף – בשעת חסרון כיס. כשיש כסף מזלזלים בחשיבותו. והבריאות מתקבלת כדבר מובן מאליו כל עוד הבנאדם בריא. כך גם “האופציה הירדנית” והמלך חוסיין, שאישר אותה פעם נוספת בהסכם לונדון באפריל 1987, למרות כזבי הליכוד. זו עובדה. לא המלך חוסיין ביטל אז את ההסכם, אלא יצחק שמיר הוא שדחה אותו. ועדיין המלך חוסיין נמצא ואף ימצא בעתיד בשכנותנו הקרובה על מפת האיזור.

הוא חסך מאיתנו הרבה צרות. אף אחד לא טרח לחשוב איזה וכמה. כל חכמי הליכוד זלזלו וממשיכים לזלזל בו ובאופציה הירדנית. גם בערכה וגם בעצם קיומה. כל עוד היא היתה קיימת. וכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. עכשיו מראה המלך חוסיין לכולם ש“הוא לא בכיס של אף אחד” ובתרגום ל“תו השעה”, הלקוח מפזמונה של סי היימן, “הוא לא עובד בשביל אף אחד”. קודם-כל לא בשביל יאסר ערפאת ולהבדיל לא בשביל יצחק שמיר. ובעקבותיהם גם לא בשביל הפרשנים למיניהם וגם הקריקטוריסטים שהתחרו ביניהם בציירם אותו כעכבר או כצפרדע. לא עוד. גם המהססים והמלגלגים כבר מתחילים לשאול מחדש אם היתה “אופציה ירדנית” או לא היתה, ולהצטער על הסתלקותה ולשאול בדאגה מה ניתן לעשות כדי להחזיר אותה, במקום להיכנע ל“אופציה של אש”ף". זו האמת. זו הדילמה.

נאום המלך חוסיין נראה רציני, מאיים ומטריד יותר ויותר מיום ליום, גם לאלה שזלזלו בו ברגע הראשון. ועדיין לא ברור איך יגיבו עליו ומה יעשו יאסר ערפאת וכל תומכי אש“ף בשטחים. עובדה שהם מתרוצצים עם כל מיני תכניות שונות ומבולבלות, הם וכל מדינות ערב שפגעו ביוקרתו של המלך חוסיין בוועידת הפסגה באלג’יר, כאילו היה אסופי ב”משפחת העמים הערבית". מה יעשו עכשיו כל תומכי המלך חוסיין בשטחים, שרצים עכשיו אל ארמונו לאחר שפחדו להתייצב לימינו מאז החלה האינתיפאדה?

ואצלנו בבית פנימה. למי יעניק יצחק שמיר אוטונומיה? עם מי הוא יעשה הסכם על חידוש הסכמי קמפ-דיוויד? עם המלך חוסיין, שלא רוצה בה? עם אש"ף המפולג והמסוכסך, ההוזה כל מיני תכניות כפיה ששום גורם ישראלי רציני לא ישלים איתן? ומה יעשה יצחק שמיר אם המלך חוסיין יבטל את הנתינות הירדנית של תושבי השטחים? האם שמיר יעניק להם אזרחות ישראלית וזכות בחירה לכנסת? או האם יכיר יצחק שמיר באזרחות פלשתינאית, אם זו תוענק להם על פי התכנית הפלשתינאית שפורסמה בטלוויזיה?

חכמי הליכוד התרברבו ולגלגו על האופציה הירדנית כאילו קיימת אופציה אחרת. כאילו המלך חוסיין מונח בכיסם ומחכה להוראות שיגיעו אליו ממצודת זאב. למלך חוסיין היה כדאי לשלם לישראל דמי ביטוח כל עוד היא פעלה כחברת ביטוח והבטיחה את יציבות כסאו בממלכתו. כך היה מקובל להאמין ולומר עד לאינתיפאדה. לא עוד. למה לחוסיין להמשיך לשלם פרמיה לחברת ביטוח שכבר אינה מבטחת ואינה משלמת את דמי הנזק ואינה מעניקה יציבות לכיסאו גם בממלכתו שלו?

שמעון פרס הבטיח למלך חוסיין תקווה לעתיד בטוח. עתיד של הידברות בכבוד על הסכם של תן וקח. בהסכם לונדון מאפריל 1987 הבטיחו שמעון פרס והמלך חוסיין זה לזה משא –ומתן על הסכם שלום, המבוסס על החלטת מועצת הבטחון 242. זה הסכם שלום המבוסס על “נסיגה משטחים”, לא מ“כל השטחים”. בניגוד להלעזותיהם של יצחק שמיר וכל “נסיכיו” השחצנים והרברבנים, החוזרים פעם אחר פעם על ההשמצה ששמעון פרס הבטיח למלך חוסיין נסיגה מכל השטחים. זה שקר.

האינתיפאדה, ככל שהתמשכה, בישרה למלך חוסיין כי עליו לבלום את התפשטותה לתוך שטח ירדן בכוחות עצמו. ואין הוא יכול לסמוך לשם כך על חברת הביטוח הישראלית. גם לא על האמריקנים וגם לא על מדינות ערב, שהחליטו בוועידת אלג’יר לפגוע במעמדו וביוקרתו ולהעניק את כל הכבוד והבטחון להנהגת אש“ף. אבל ההתעלמות מחוסיין, מכל הצדדים, היתה פיקציה. בלי הסכמת חוסיין אין מנוס לממשלת ישראל ולהנהגת אש”ף מלהתייצב פנים אל פנים – אם למשא-ומתן, ואם להמשך העימות בכל האמצעים העומדים לרשות שתיהן. גם הנהגת אש"ף וגם הנהגת הליכוד נמצאות עכשיו בדילמה.

איך יכולה הנהגת אש"ף להעביר תשלומים של מדינות ערב ולהעניק דרכונים ירדניים לתושבי השטחים בלי הסכמת המלך חוסיין וממשלת ישראל? למי יכולה הנהגת הליכוד להעניק אוטונומיה? עם מי היא יכולה לקיים את הסכמי קמפ-דיוויד? לשתי ההנהגות הכושלות הללו אין מנוס מלהודות בפה מלא, שאין להן כל הצעה וכל דרך של התקדמות לפתרון הבעיה הפלשתינאית, פרט לפתרון שהיתוו המלך חוסיין ושמעון פרס בהסכם לונדון באפריל 1987, זה שיצחק שמיר וחבריו רמסו ברגל גאווה, זה שהציע לישראל ולירדן עתיד של שלום ובטחון ומשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים. יש לקוות שלא יהיה מאוחר מכדי לחזור אל הדרך הזאת, לאחר שמפלגת העבודה תזכה בבחירות הבאות ברוב הדרוש לכך.

8.8.88

שער חמישי: ההימור הלבנוני

מאת

חגי אשד

---

ההימור הלבנוני והמלכוד המצרי

מאת

חגי אשד

לפי כללי ההגיון הפשוט והשכל הישר זה נראה כמו “מתיחה” גדולה בהמשכים. צה“ל יפלוש ללבנון, צה”ל לא יפלוש. אילולא היה מסוכן, אולי זה היה מצחיק, אבל זה מסוכן מאד. כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מזמינים את כל העולם כולו להתכונן למתקפה ישראלית, לסכל אותה או למנוע אותה. נתחיל בסכנה הקטנה יותר – הפנימית.

ההזמנה המכוונת אל ראשי מפלגת העבודה לבוא אל ראש הממשלה מנחם בגין, יכולה להיות מלכודת. זה יכול להיות אליבי “תפור” ומוכן מראש. לאחר מעשה, אפשר יהיה לרמוז ואפילו לומר בפה מלא, כי מי שעזר לאש“ף להשתלט על העיריות ביהודה ושומרון הוא שעזר לו להימלט מהעונש המגיע לו. למה צה”ל לא התקיף את בסיס אש“ף בדרום לבנון? למה לא חיסל אותו אחת ולתמיד? אשמים בכך ראשי מפלגת העבודה, שהובאו בסוד הענין, הדליפו את הסוד והזהירו את האויב (אם חלילה תהיה פעולת חבלה ורצח של אש"ף בעתיד, אפשר יהיה אפילו לומר שהקרבנות נפלו באשמת ראשי מפלגת העבודה). אולי זה חשד שווא, אבל אין זה חשד בכשרים. צורת ההתעסקות של ראש הממשלה ב”עלילת הדם" של רצח ארלוזרוב חושפת את תחום השנאה ורצון הנקמה הבוער בו כלפי מפא“י ויורשיה. צריך להזהר. חבל שחיים בר-לב הפשוט והחנון, אינו יודע להיות חשדן וזהיר יותר, וכמוהו גם מוטה גור ויצחק רבין. כדאי להם ללמוד משמעון פרס את חכמת הניואנסים, שהיא חלק בלתי נפרד מאמנות המדינאות. אסור למפלגת העבודה להפקיר את “האמצע” של המפה הפוליטית ולאפשר למנחם בגין להיראות כמנהיג לאומי המושיט יד ליריביו מבית כדי להתלכד במערכות כלפי חוץ, והם אינם מסוגלים להתעלות כמוהו, כביכול, ותוקעים מקלות בגלגלי העגלה הלאומית; במקרה שלפנינו – בזחלילי הטנקים של צה”ל. אם צה"ל יצא בכל זאת להתקפה ויצליח, תהיה זאת הצלחה למרות התנגדות האופוזיציה. אם יכשל, יהיה זה בגלל התנגדותה. למפלגת העבודה אין מונופול מובטח על הקונסנסוס הלאומי. שרי הממשלה לא יהססו להכתים אותה בכתם של כמעט בגידה. והכתם הזה עלול להידבק. אבל לא זה העיקר.

אם צה“ל יתקיף את אש”ף בלבנון, יהיה זה הימור נוסף בשרשרת של הימורים מסוכנים שמנחם בגין נוטל על עצמו ועל מדינת ישראל כולה מאז עלותו לשלטון. מנחם בגין פועל כל הזמן על פי האסטרטגיה של “סיכונים גדולים – רווחים גדולים” (או הפסדים גדולים – אם הסיכונים לא עולים יפה). את מה שעושים המהמרים בבורסה עושה מנחם בגין במניות הקיום והבטחון של ישראל. כך הוא עושה מאז הסכם קמפ-דייויד והאשליה של “לא עוד מלחמות”, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד יתומים ואלמנות, הופכת לחזון אחרית הימים של ימינו. באיחור רב מבין, כנראה, מנחם בגין שהוא הכניס את עצמו למלכודת וחזון אחרית הימים רחוק מהגשמה בימינו. עוד מעט קט יוברר שסיני איננו. אין עוד קלפים למיקוח עם מצרים. אבל אש“ף ישנו. ויש סכנה של לחץ בין-לאומי כבד על ישראל לסגת מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, לא רק מסיני. ואולי גם לשאת ולתת עם אש”ף במישרין או בעקיפין על נסיגה טוטאלית או כמעט טוטאלית. הלחץ הזה עלול להתגבר לאחר השלמת הנסיגה מסיני ב-26 באפריל. לכן נראית התנהגות מנחם בגין כשל מי שנכנס למלכודת וחש בכך באיחור טראגי, ועתה הוא מתרוצץ בנסיון נואש לפרוץ אותה, או להימלט מתוכה לפני שיהיה מאוחר מדי.

מי שאצה לו הדרך במידה כזאת אינו רואה מנוס לעצמו מלפעול בכל הכוח, ובכל המהירות. להשיג תוצאות מידיות. לפני שתיסגר המלכודת סופית. מנחם בגין חושש עתה שהנסיגה עד הסנטימטר האחרון בסיני עלולה לשמש תקדים גם ליהודה, שומרון ועזה והוא רוצה להיחלץ מהמלכודת של התקדים הזה. מכאן – החלת החוק הישראלי על ירושלים ועל רמת הגולן, היד החזקה ברמת הגולן נגד הדרוזים ונגד תומכי אש“ף ביהודה ושומרון. וכן – הנסיון לארגן ולחזק את אויביהם ויריביהם של תומכי אש”ף ברחוב הערבי או בסמטאותיו (“אגודות הכפרים”).

פעולת צה“ל בלבנון היא חוליה נוספת באותה שרשרת. והיא החוליה האחרונה, הסופית והמסוכנת שבכולן. ההימור האחרון. לתקוף את אש”ף במעוזו העיקרי, להשמיט את הקרקע הלבנונית מתחת לבסיסיו המרכזיים של אש“ף המדיני והצבאי. לא רק בדרום לבנון. להתחבר עם הנוצרים בצפון לבנון, ליצור אתם קשר ישיר כמו עם הדרום. לסייע לנוצרים להתגבר על יריביהם מבית ולאפשר להם לקיים מדיניות של שלום עם ישראל ושל הבטחת האינטרסים של המערב באזור (על-פי תפיסת מנחם בגין ואריק שרון). אם אש”ף המדיני והצבאי ימשיך להתקיים בבסיסיו בלבנון באין מפריע, אין סיכוי להצליח בחיסול שלוחותיו ביו"ש ובגולן.

ההימור הצבאי הזה עלול להסתיים בהפסד מדיני וצבאי גם אם יוכתר בהצלחה. כל המבצעים של צה"ל בלבנון הסתיימו בטרם עת, בלי שהושגה הכרעה לטובתנו עקב התערבות אמריקנית. אין בטחון שלא יקרה כך גם הפעם. על אחת כמה וכמה אם תהיה התערבות סורית ואולי גם סובייטית.

תחושת הדחיפות של המערכה נגד אש“ף נובעת מהקשר בינה לבין המילכוד המצרי. פתאום נוכח מנחם בגין לדעת שהמצרים מתכוונים לתמוך באש”ף גם בזירה המדינית ואולי גם בזירה המעשית. הגבול הישראלי-מצרי, בעיקר ברצועת עזה, עלול להיות גבול פרוץ מבחינת הבטחון השוטף והסכם השלום יפעל נגד ישראל. הוא יהיה מטריה מדינית שתחתיה תוכל לזרום התמיכה הגלויה והסמויה באש"ף. לכן נאלץ מנחם בגין להתרוצץ בין ההימור הלבנוני לבין המילכוד המצרי, בין האשליה של “שלום עכשיו” (שהוא ציפור הנפש של הסכמי קמפ-דייויד) לבין ההימור של “מלחמה עכשיו”, גם בשטחים וגם בלבנון, בשרשרת של הסלמה גוברת.

זו דרכו של מנחם בגין. דרכה של מפלגת העבודה לעומת זאת היתה מבוססת על אסטרטגיה של “סיכונים קטנים ורווחים קטנים”. היא היתה מעוגנת בהערכה הנכונה שהעולם הערבי והמוסלמי כולו נמצא בתקופת מעבר ממושכת בין תקופת זעזועים וחוסר יציבות של חברה טרום-תעשיתית וטרום-דמוקרטית המאפיינים אותו בעת הזאת, לבין תקופה של פיתוח, שפע ויציבות לעתיד לבוא. שלום כולל ויציב בין ישראל לבין כל שכנותיה יוכל להיכון רק בסיומה של תקופת המעבר הזאת, וכאשר שתי מעצמות העל יוכלו לבסס עליה מערכת של הסכמים לגבי המזרח התיכון. עד אז, בעתיד הנראה לעין, אין מנוס מאסטרטגיה של תקופת מעבר ממושכת ולא של “שלום עכשיו”, שאינו ניתן להשגה. זהו הניגוד האמיתי בין דרכה של ממשלת המערך לאחר מלחמת יום-הכיפורים לבין דרכה של ממשלת “המהפך” מאז כינונה. מדיניות ההימורים המסוכנת של “שלום עכשיו” הובילה באורח בלתי נמנע כמעט להימורים מסוכנים, שימוש בכוח ומלחמות קטנות וגדולות בסימן דחיפות ומיידיות. מי שנכנס למלכודת בפזיזות, נדחף להיחלץ ממנה בבהילות.

המערך צריך להיזהר מלהיות הצד השני של המטבע שהליכוד הוא צידו הראשון. המטבע המדיני של המערך מלפני “המהפך” היה אחר לגמרי ואליו יש לחזור. ההימור הלבנוני של “מלחמה עכשיו” הוא פועל יוצא של המלכוד המצרי של “שלום עכשיו”. המוצא חזרה, הוא בדרך של הסדרי ביניים ממושכים לפתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה שלב אחרי שלב. בזהירות ובבטחון.

האלטרנטיבה האמתית של המערך טמונה בחזרה אל דרכו הוא, שהיא דרך ביניים של סינתיזה ולא של אנטיתיזה, של העדפת המועט הזהיר וההדרגתי על ההרפתקנות המסתיימת בהפסד ובנזק של תפיסת המרובה. בדרכו של מנחם בגין תישאר מדינת ישראל קרחת מכאן ומכאן בלי סיני, בלי יהודה שומרון ועזה, בלי שלום ובלי בטחון. זאת מבין עתה רוב העם, פרט לקצוות הקיצוניים ביותר. עם כל מי שמבין זאת אפשר וצריך לכונן ממשלה אחרת ואיתה ללכת לבחירות.

13.4.82

---

מטרות המלחמה בלבנון

מאת

חגי אשד

“פלפולי”-סרק מילוליים מ“תוצרת בית” ישראלית לגבי מלחמת לבנון ומטרותיה האפשריות עיבו את הערפל האופף אותה יותר מן הערפל ההכרחי האופף כל מלחמה. תחילת הערפל המלאכותי הזה בפלפול-הסרק אם יש או אין פתרון צבאי לבעיית המחבלים בלבון, כשהתשובה פשוטה ובלתי-נמנעת, שאין פתרון צבאי, וכי בכל מקרה אין מדובר בפתרון, אלא בהסדר-ביניים נוסף (שישא בהכרח אופי של פתרון חלקי וזמני גם אם יימשך חודשים או שנים אחדות) באחד מקטעי החזית במלחמת ההתשה הממושכת והכוללת של העולם הערבי נגד ישראל. כדאי לזכור את העובדה המעודדת כי במלחמת ההתשה הזאת נגדנו כבר נחלו שני נצחונות גדולים, ירדן ומצרים הותשו ויצאו ממעגל המלחמה נגד ישראל, לפחות באורח חלקי וזמני. עתה יש סיכוי גדול שגם לבנון תצא ממלחמת ההתשה הזאת במידה חלקית – כזאת או אחרת, וכי יכולתו של אש"ף להתיש את הישראלים (בעיקר את “היונים” בישראל) תהיה מוגבלת פי כמה וכמה לאחר המבצע הנוכחי.

ה“פלפול” המעורפל השני הוא, האם המלחמה הזאת צריכה להיות מוגבלת או לא. כאן התשובה היא שכמו בכל מלחמה, או פעולה צבאית, יכולות להיות למלחמה בלבנון מטרות-מינימום (מוגבלות) ומטרות-מקסימום (נרחבות) גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני. יש לקוות שהממשלה והעומדים בראשה ומפקדי צה“ל (זו בהכרח קבוצה מצומצמת של קבינט מלחמה בפועל ולא בתואר ובסמכויות פורמליות) קבעו גם מטרות-מינימום וגם מטרות-מקסימום למלחמה הזאת, ובהתאם לכך מידרג של מטרות מתחתית הסולם ועד סופו. מידרג המטרות צריך להיות גמיש ופתוח ככל האפשר משום שהוא תלוי גם בתוצאות המבצע בשטח וגם בעמדת המעצמות, וקודם כל בעמדת ארה”ב. למרבה הצער בכל מלחמות לבנון עד כה, ארה"ב היתה מקור הערפל הגדול ביותר וממילא היא יכולה לערפל גם את המבצע הנוכחי ולסכל את השגת מטרותיו, מוגבלות או נרחבות ככל שיהיו.

לאחר שתי ההקדמות הללו לא נותר אלא להגדיר כמה ממטרות-המינימום והמקסימום האפשריות לפעולת צה“ל בדרום לבנון. מטרות-המינימום הן קודם כל להרחיק את המחבלים ובסיסיהם מעבר לטווח הירי על ישובי הגליל כפי שנקבע (כ-40 קילומטר). כיבוש כל השטח הזה בדרום לבנון וטיהורו מהמחבלים ובסיסיהם יש לבצע במהירות האפשרית הגדולה ביותר, במינימום אפשרי של נפגעים, והעיקר– בלי להסתבך במלחמה עם הסורים ותוך הדגשה ברורה שאם תהיה הסתבכות כזאת היא תהיה ביוזמת הסורים. לאחר מכן יש לעשות הכל כדי למנוע את חזרת המחבלים ובסיסיהם לטווח הירי על ישובי הגליל, גם אם השגת מטרה זאת תהיה כרוכה בקרע עם האמריקנים, שיימשך שבועות ואולי חודשים. במצב זה מבצע סיני משנת 1956–7 יכול לשמש כדגם. ישראל נסוגה אז לאחר כמה חודשי מאבק מדיני והסברתי שאת פירותיו היא קטפה במשך יותר מעשר שנים, עד לפרוץ מלחמת ששת הימים (ארה”ב נתבעה אז לפרוע את השטר שהיא חתמה עליו כתמורה לנסיגת צה"ל מסיני ורצועת עזה ב-1957.

ב“מבצע ליטני” ובחילופי הירי ביולי 1981 היה לחץ אמריקאי להפסקת אש ולנסיגה שישראל נכנעה לו בפזיזות. הפעם צריך להפיק את הלקחים. לצאת למערכה קשה נגד המימשל האמריקאי ולהוקיע את האיוולת וחוסר-ההגינות כלפי ישראל והנזק הנגרם לאינטרס האמריקני על-ידי הלחץ החד-צדדי על ישראל לנסיגה חוזרת ונשנית מלבנון, שממנה נהנים אש"ף, הסורים והסובייטים.

ההסברה הישראלית תוכל להצביע על ההבדל בין הלחץ החד-צדדי הזה לבין התרגיל המזהיר של ניקסון וקיסינג’ר, שהוציאו את מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטית וממעגל המלחמה נגד ישראל בעזרת הפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי בשנת 1970 ובעזרת כיתור “הארמיה השלישית” ב-1973. מימשל רייגן צריך לבחור בין הדוגמה הכושלת של מימשל אייזנהאור ודאלס, שאילץ את ישראל לסגת מסיני ללא תמורה הולמת מצד נאצר (דאלס בעצמו הודה לאחר מעשה שהיתה זאת שגיאה קשה מצידו), לבין הדוגמה המוצלחת של ניקסון וקיסינג’ר. את ההבדל הזה לא יהיה קשה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולצאת למאבק עקשני וממושך נגד מימשל רייגן אם ירצה לאמץ לעצמו את דוגמת אייזנהאור-דאלס ולא את דוגמת ניקסון-קיסינג’ר. אסור להיכנע ללחץ אמריקני חד-צדדי בלתי-הוגן ומזיק גם לישראל וגם לארה“ב. יש לקוות שגם האופוזיציה תתייצב בעניין זה יחד עם הממשלה נגד בזבוז פירות המבצע הנוכחי בלבנון ונגד החזרת אש”ף לבסיסיו בדרום-לבנון.

אלה הן מטרות-המינימום. מטרות-המקסימום יכפו על ישראל אם הסורים יחליטו להצטרף למלחמה נגדה, למרות מטרתה המוצהרת והמוכחת של ישראל לעין כל להימנע מהסתבכות בקרבות עם הסורים. אם הצבא הסורי יפתח במלחמה נגד צה“ל בחזית לבנון לא יהיה מנוס מהסכם הפסקת אש בין שני הצבאות שיחלק למעשה את לבנון כשם שחילק את רמת הגולן. הסכם הפסקת אש כזה יוכל להוביל להסדר של חלוקת לבנון לכמה איזורי שליטה והשפעה – איזור נוצרי עצמאי, איזור הנתון להבטחה ישראלית בפיקוד המיליציות של חדד, איזור הנתון לכיבוש סורי וכן איזור לבנוני עצמאי באורח נומינלי. חלוקה כזאת כבר היתה קיימת, למעשה, אלא שעתה, כתוצאה מן המלחמה, ישתנו קווי-התיחום בין האיזורים השונים. האיזור הדרומי יורחב בעתיד בצורה שתבטיח את מניעת חזרת אש”ף ובסיסיו לרצועת הבטחון המורחבת (עד כ-40 קילומטר).

במשא-ומתן על כל הסדר זמני בעתיד תצטרך ישראל לעמוד על כך שהפיקוד הצבאי של חדד יהיה כלול במו“מ על הפסקת האש בדרום-לבנון ויהיה בין החותמים עליו וזכויותיו יהיו מוכרות גם על-ידי “כוח-יוניפיל”, אם יישאר בשטח. לפיקודו של חדד יימסר באורח סמלי מבצר הבופור וגם שטחים אחרים שיהיו כלולים בהסכם הפסקת האש והסדרי הפיקוח עליו. ישראל צריכה לעמוד על כך שממשלת לבנון החוקית בביירות תהיה שותפה לכל מו”מ ולכל הסכם בינה לבין ישראל לגבי דרום-לבנון ותהיה חתומה עליו בצד ממשלת ישראל. כל הסדר לגבי בעית לבנון בכללותה אינו תלוי בישראל ואין בכוחה לקבוע אותו או להבטיח את קיומו. הסדר קבע כולל שיבטיח שלמותה, עצמאותה ופירוזה של לבנון מכיבוש סורי ומכל כיבוש אחר תלוי בהסכם בין שתי מעצמות-העל, או לפחות בהחלטת ארה"ב, אם תהיה מעוניינת ומסוגלת להבטיח את שלום לבנון ועצמאותה כנגד הסורים והסובייטים. אילו האמריקנים היו מעוניינים ומסוגלים לכך יכלו בנקל להסתייע בכוחה של ישראל לטובת האיטרסים שלהם במזרח התיכון כנגד סוריה, כדי להוציא אותה ממעגל ההשפעה הסובייטי וממעגל המלחמה נגד ישראל, כפי שעשו ניקסון וקיסינג’ר. אך למרבה הצער יורשיהם של הללו בבית הלבן לא שייכים לאותה “ליגה”. אמריקה מונהגת כיום על-ידי “שולית הקוסם” ולא על-ידי קוסמים.

8.6.82

---

לא לנטוש את לבנון

מאת

חגי אשד

דוברי הממשלה מנסים להעלים את חומרת האכזבה שגרם נשיא לבנון אמין ג’ומייל. לא “לילד הזה” התפללו. עכשיו הם מנסים לבלוע את הרוק הניתז לעברם. דוברי האופוזיציה מהמערך, שמחים לאידה של הממשלה ושוכחים להאשים את אמין ג’ומייל בהתנהגות שחוצפה וקוצר-ראות משמשים בה בערבוביה. וחבל. בשלב זה של מלחמת לבנון הבלתי-גמורה יש וצריך להיות קונסנזוס בישראל שלא היה כמותו לפני פרוץ המלחמה ובכל אחד משלביה. מדובר בהבטחת המינימום החיוני ביותר לבטחון ישראל, הבטחת רצועת בטחון בדרום לבנון ומניעת חזרת המצב הקודם בלבנון לקדמותו. מניעת הפיכתה מחדש של לבנון כולה לקרש קפיצה של תוקפנות סורית ואש"פית נגד ישראל.

גם הממשלה וגם האופוזיציה צריכות להגיע לקונסנזוס לגבי הבטחת אינטרס חיוני זה. כדאי ללמוד דוגמה מהשינוי שחל בעמדת מפ“ם לגבי “מבצע סיני” בשנת 1956. לפני המבצע מפ”ם התנגדה לו, ואילו לאחריו היא התנגדה לנסיגה מרצועת עזה. ייתכן שהיא לא צדקה אז בשתי עמדותיה, אבל לא היה פגם בעצם השינוי שחל בעמדתה. יש הבדל בין לפני מעשה לאחריו. כשחל שינוי במציאות, לא רק שאין פגם בשינוי העמדה, אלא חובה לעשות שינוי כזה. כך צריך עכשיו לקרות לגבי עמדת המערך ולגבי עמדת הממשלה. לא לייפות את המציאות, לא לטשטש את השינוי המדאיג שחל במצב ולא להאשים את הממשלה בשינוי המכוער הזה. השינוי העיקרי חל בעמדת לבנון ולא בעמדת ישראל.

הנשיא החדש אמין ג’ומייל משנה את עמדת המרונים כלפי ישראל ונוהג בצורה כפויית טובה כלפי הגורם היחיד שחש לעזרתם והציל אותם על-פי בקשתם. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח את החטא “הקדמון” של לבנון כלפי ישראל: היא שהתקיפה את ישראל ופלשה לשטחה בשנת 1948. בכך התחילה המלחמה עם יתר מדינות ערב נגד ישראל תוך הפרת החלטות האו“ם. כל מה שעשתה ישראל מאז ועד היום הוא הגנה עצמית נגד התוקפנות הנמצאת מחוץ לגבולותיה, בתוך תחומיהן של מדינות ערב. אמין ג’ומייל מאשים את ישראל בתוקפנות ובהפרת הסכם שביתת הנשק תוך התעלמות מכל מה שקרה לפני זה, ואחרי זה עד לימים האחרונים. זהו מעשה של עזות-מצח מדהימה. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח שהוא עצמו, כחלק ממשפחתו ומהמיעוט המארוני כולו, פנה אל ישראל וביקש ממנה להתערב במלחמת לבנון כדי להציל אותם מסכנה של חיסול עצמאותם על-ידי הכיבוש הסורי והאש”פי. אמין ג’ומייל מוסיף עלבון על פגיעה בכך שהוא משבח בלי הרף את עזרת ארה"ב, צרפת ואיטליה תוך התעלמות מהעובדה שפעולתה של ישראל היא זו שאיפשרה את התערבות המדינות הללו.

שום הבנה לקשייו של אמין ג’ומייל אסור לה להמעיט מחומרת התנהגותו. להיפך, הבנת הקשיים והאילוצים שלבנון נתונה בהם מחייבת את ישראל לקבוע את תגובתה ואת מדיניות המנע שעליה לנקוט כלפי לבנון וכלפי הנשיא אמין ג’ומייל גם בעתיד.

לבנון היא ארץ של מיעוטים המפולגים בתוכם, ונאבקים זה בזה בלי הרף, נפרדים ומתחברים ושוב נפרדים, וחוזר חלילה במאבק אין סופי. כזה המצב הפנימי. ואילו כלפי חוץ, לבנון היא זירת התמודדויות של כל מדינות המזרח התיכון במישור המדיני וגם במישור הצבאי. כך, למשל, אפשר להגדיר את מלחמת האזרחים בלבנון כמלחמה בין עירק לבין סוריה. הצבא הסורי פלש ללבנון כדי לסכל את תנועת המלקחיים העיראקית כנגדה וכדי למנוע את הפיכתה של סוריה למין “סנדויץ'” בין עיראק לבין השמאל הלבנוני-אש"פי הנתמך על-ידי עיראק. באותה עת התנהלה מלחמה גם נגד ישראל. מלחמות הפנים והחוץ משולבות בלבנון זו בזו. לבנון היא זירת התמודדויות הבין-ערביות והבסיס למיתקפה משותפת של הערבים נגד ישראל. את מלחמת ההתשה הזאת צריך למנוע. ורצוי לעשות זאת מההתחלה, כפעולת מנע מצומצמת בהיקפה ובנזקיה, מאשר לעשות זאת באיחור, במבצע צבאי רב-מימדים ההופך מלחמה ממש.

לבנון היא פסיפס של מיעוטים. נוצרה בה קואליציה מרונית-סונית נגד הדרוזים, השיעים והפליטים הפלשתינאיים. אם הקואליציה המרונית-סונית או לכל הפחות – להזהיר את הקואליציה החדשה השלטת, מפני האפשרות הזאת ואף לשמור על שיווי משקל ועל מאזן כוחות בין הפלגים היריבים. לא מתוך תאוות משחק לשמה, אלא כדי למנוע חזרה למצב הקודם בלבנון והפיכתה מחדש לבסיס של תוקפנות נגד ישראל. צריך למנוע את איחודם של כל המיעוטים והפלגים בלבנון נגדנו, לא כדי לשלוט בהם אלא כדי להתגונן מפני הפעלתם נגדנו, על-ידי צבאות ערב, המעדיפים ללחום בנו באמצעות הלבנונים.

כשם שעזרנו למרונים בעבר, כך יכולים אנו לעזור גם לדרוזים, לשיעים ולפלשתינאים בלבנון להגן על עצמם, להשתקם, להתחזק ולהימנע מלפעול נגדנו, לא רק במישור הצבאי. צעד ראשון צריך להיות סיוע ישראלי נרחב לשיקום מחנות הפליטים הפלשתינאים בשטח הנמצא בשליטת צה"ל. ולאחר מכן – לסייע לדרוזים ולשיעים ככל שיהיה צורך.

אם הנשיא אמין ג’ומייל רוצה שצה“ל יפנה את לבנון לפני הסורים והמחבלים, אפשר לשקול היענות להצעתו לפחות באופן חלקי. יתכן וכדאי יהיה שצה”ל יסוג באורח חד-צדדי מכביש ביירות-דמשק לקו הגנה מדרום לכביש ולעיר ביירות. במקרה כזה יוכלו הצבא הסורי והמחבלים לחזור לביירות והצבא הלבנוני בפיקודו הצבאי של אמין ג’ומייל יהדוף אותם לאחור. הוא יוכל להיעזר בחיילי איטליה וצרפת וכן בנחתים האמריקנים, לחלוש על התנועה בכביש ביירות-דמשק ולהפריע לתנועה הסורית-אש"פית שתזרום בו לעבר ביירות אם יימשכו הפיגועים נגדו. זו רק אפשרות אחת מני רבות. בכל מקרה – אל לישראל לנטוש את לבנון, לפני שתבטיח את האינטרס הבטחוני הכפול שלה – קיום רצועת בטחון בדרום-לבנון להגנת גבול הצפון שהיא ומניעת הפיכת לבנון כולה לבסיס תוקפנות נגדנו. קיימת עוד מטרה ארוכת טווח. ישראל צריכה להמחיש לה ולזולתה שהיא מדינה מזרח-תיכונית ולא “גיטו” יהודי שהועתק לכאן ממזרח-אירופה ומצפון אפריקה. יש לה זכות להתגונן גם מחוץ לגבולותיה, גם בשטח לבנון, כל עוד נמשכת מלחמת ההתשה הערבית נגדה.

אמין ג’ומייל צריך להודות לישראל על עזרה שלבנון ביקשה וקיבלה בעבר ואולי עוד תזדקק גם בעתיד. כך גם ארה“ב, צרפת ואיטליה, שנמצאות בלבנון הודות לצה”ל ונוהגות כלפי ישראל בכפיות טובה.

אם ישראל תמחל על כבודה ועל מחיר הדם ששפכה בלבנון, כבודה יהיה מחול, מחיר דמה יוזל וגם בטחונה יהיה מעורער. בנושא זה צריך להיות קונסנזוס מלא בישראל.

22.10.82

---

נעוריו האבודים של צה"ל

מאת

חגי אשד

בתחילה הזכירה מלחמת לבנון את מבצע סיני משנת 1956. לאחר מכן הצטמצם הדמיון וגברו ההבדלים. ולאחר חצי שנה למלחמה מתברר כי אין שום דמיון בין המלחמות. צה“ל של מלחמת לבנון בשנת 1982 לא נלחם כמו צה”ל של מבצע סיני בשנת 1956, אלא כמו הצבא הבריטי של מבצע סואץ – “התאום החורג” של מבצע סיני. הבריטים השיטו ארמדה גדולה בים התיכון, כאילו לרשותם כל הזמן הדרוש, בלי הפרעה ובלי התערבות. הם ריככו את היעד בהפצצות כבדות מן האוויר כאילו ניצב מולם לא הצבא המצרי של שנת 1956 אלא הצבא הגרמני של מלחמת העולם השנייה לפני הפלישה לחוף נורמנדי. הם פעלו לאט, בעוצמה אדירה, “על בטוח”, “לפי הספר”, ונחלו כישלון גמור בשל אי-השגת היעדים הצבאיים והמדיניים.

צה“ל של אז פעל במהירות הבזק, בהפתעה גמורה, נקט בתחבולות לבלבל את הפיקוד העליון של האוייב וערער את שווי המשקל של הצבא המצרי, שפתח בנסיגה מבוהלת מסיני. וכל זאת – במינימום של זמן ואבידות. דווקא משום שצה”ל והפיקוד העליון הצבאי והמדיני בתקופת מבצע סואץ היו מוכנים ליטול מקסימום סיכונים מחושבים, השתלמו הסיכון וההעזה. צה"ל היה אז צבא עני ורזה, צעיר ונועז, שרירי וגמיש. הוא עשה מלחמה בתחבולות והתחיל מהסוף, בקירבת התעלה. הוא הביא בחשבון אפשרות של סיום המלחמה או הפסקתה בכל אחד משלביה. כך יכול היה לסיים אותה כבר בתחילת הקרבות, כאשר כל שלב יכול היה להיחשב כמבצע חלקי מוצלח בפני עצמו, כפעולת גמול גדולה ונועזת יותר מכל קודמותיה.

במלחמת לבנון פעל צה“ל כאילו הוא הצבא האמריקאי, הטוב ביותר באמצעי לחימתו, ובדרכי הפעלתם. פעל כצבא גדול, מצוייד, מאומן, עשיר עד לרוויה באמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים, מסורבל בשירותים, וזהיר מאד, כאשר החיסכון באבידות (המוטעה, בסופו של חשבון) ולא השגת היעד במועד הנדרש, עומד בראש שיקול הדעת של מפקדיו. במלחמת לבנון פעל צה”ל כצבא “מרובע” בכל תכנוניו וביצועיו. פרט לחיל האוויר, כמובן. צה"ל לא גילה הפעם דמיון, תושיה והפתעה. הכל התנהל “בקווים ישרים”. מלמטה למעלה ומההתחלה לסוף.

במלחמת לבנון הפעיל צה"ל עוצמות אדירות בכמות ובאיכות. הוא תיזמר בצורה מתואמת ככל האפשר את הכוחות שנעו בדחיסות על צירי תנועה מעטים, צרים ומפותלים. “דחף” כמויות עצומות של אספקה מכל הסוגים לראשי הטורים הארוכים והמסורבלים, עד לקווים הקדמיים ביותר, לשדה הקרב ממש. הפעיל, בהצלחה רבה, אמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים שנוסו לראשונה בתנאי קרב, ברובם מייצור אמריקאי חדיש ובחלקם – בתוספת שכלולים ישראליים מתוחכמים וחדשניים. מה שעשה חיל האוויר הישראלי נגד הטילים והמטוסים הסוריים-סובייטיים הוא ההיפך ממה שנעשה על היבשה. באויר – הכל התנהל בתחבולות ובהפתעות ללא דוגמה ותקדים; על היבשה נערכה חזרה על “מבצע ליטאני” נעדר הדמיון והתושיה, בקנה מידה גדול וצפוף.

מילות המפתח הפעם היו “זהירות”, “סבלנות”, ולא “הפתעה” ו“מהירות”. המפקד הטוב בצה“ל של עכשיו נקרא “מפקד חכם”. הרמטכ”ל של מבצע סיני, משה דיין, היה מכנה זאת אחרת. הוא היה אומר שבמלחמת לבנון גברו “השוורים” על “הסוסים הדוהרים”.

הנסיון הוכיח שבמלחמות לא תמיד הזהירות משתלמת. אם החיסכון באבידות מושג על חשבון התארכות המלחמה, הרי החיסכון הזמני והמדומה הופך לרשימת אבידות מתארכת ככל שנמשכת המלחמה.

חלק מהאחריות לכך נופל על הפיקוד המדיני ולא הצבאי. השם הזמני “המזוייף” של המלחמה ומטרותיה – “מבצע שלום הגליל” – גרם לכך. עכשיו אנחנו יודעים שהמלחמה הוכנה מראש לשתי מטרות עיקריות: האחת להרתיע את סוריה מלפתוח במלחמה יזומה נגד ישראל, באמצעות מהלומות חיל האוויר הישראלי. מטרה זו הושגה במלואה. והשנייה: לעקור את אש“ף מבסיסיו העיקריים במערב ביירות – וגם מטרה זו הושגה במלואה. אבל במחיר הרבה יותר יקר, בנזק גדול בהרבה מהרצוי ובתועלת מדינית קטנה. לאחר שאש”ף נעקר ממפקדותיו בבירה המדינית והתעמולתית שלו בבירות, אפשר להעריך שלולא כך לא היה ערך של ממש לניקוי הרצועה של 40 קילומטר על-פי המטרות המוצהרות של מבצע “שלום הגליל”. למרות זאת יש צורך בתקופה ממושכת של ביעור קינים מתחדשים של טרור בדרום לבנון, אך יש סיכוי להצליח במבצע כזה כפי שהצליחו מבצעים דומים ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. זו שאלה של זמן. חלק גדול מכל ההישגים הללו אפשר וצריך היה לנסות להשיג במהירות, בהפתעה, ולהתחיל בקרבת ביירות, מצפון דרומה. ואולי היה צריך לפעול בהתקפת-פתע על מיפקדות המחבלים ולחסל את מפקדיהם, בנוסח הפשיטות שצה"ל כה הצטיין בהן בעבר. וזו רק דוגמה אפשרית אחת למה שלא קרה במלחמת לבנון.

במקום תחבולות, הפתעות, קיצורי דרך וסיכונים מחושבים, היינו עדים להפצצות כבדות המלוות בחורבן, הרס והרג של אלפי אזרחים. במקום מבצע קצר והחלטי לחיסול מוצלח של ראשי הטרור, שכל מדינאי העולם, ובכללם מדינאי ערב, כה ייחלו וכה קיוו לו, היינו עדים למצור ממושך שהסתיים אמנם בהשגת היעד של עקירת המחבלים מביירות אבל במחיר מדיני, תעמולתי ומוסרי כבד. כולם רצו להיפטר מאש“ף, שהפך למיטרד ולמכשול לשלום, וקיוו בסתר ליבם שהמוח היהודי רב-התושיה ימצא “פטנט” איך לעשות זאת. עמדו לרשותנו שבוע-שבועיים, לשם כך, וזאת לא עשינו. איכזבנו את אלה שצריכים עכשיו להעמיד פנים שהם אוהבי אש”ף ונאלצים עכשיו לחבק ולנשק את יאסר ערפאת במקום להזיל דמעות שמחה ורווחה על קברו.

צריך לקוות שצה"ל יצליח להחזיר לעצמו חלק מנעוריו האבודים מימי “מבצע סיני” כדי שיוכל לסיים בהצלחה את מלחמת לבנון ולהשלים את השגת יעדיה.

10.12.82

---

נסיגה לקו מאז'ינו

מאת

חגי אשד

במהלך מלחמת לבנון, שטרם הסתיימה, ובויכוח הלאומי שהיא עוררה התגלו כמה פאראדוכסים טרגיים. אנו עדים לחילופי תפקידים ועמדות כמעט גרוטסקיים בין “ניצים ל”יונים“, בין מינימליסטים למקסימליסטים, בין “סוסים אבירים” לבין “שוורים”, על-פי ההגדרה הזכורה של משה דיין לגבי מפקדים בצה”ל, בין אלה האוהבים לדהור לבין המעדיפים לחרוש לאט ובבטחה. בנוסף לשני האחרונים קיים סוג שלישי והם ה“פרדים” המסרבים לזוז מן המקום למרות הדרבון של הממונים עליהם – לא לדהור ולא לחרוש.

עם הסוג השלישי הזה, שהוא חדש בצה“ל, נימנים כמה מפקדים שתוארו בפי כמה כתבים צבאיים כ”מפקדים חכמים“. מפקדים אלו שונים מקודמיהם במלחמת העצמאות ובמלחמות שהיו לאחר-מכן, שנהגו להסתער על האוייב במחיר נפגעים שאפשר היה להמנע ממנו אילו נהגו ב”חוכמה", כלומר באיטיות ובזהירות מופלגת: הכל כדי לחסוך בדם, כביכול. לאמיתו של דבר, איטיות וזהירות שסיבכו את עם ישראל במלחמה ארוכה ורבת אבידות בסופו של חשבון מאחר ומספר הנפגעים הוא פונקציה של אורך זמן הלחימה. היו מפקדים שניהלו את הקרבות והמבצעים כאילו עמד לרשותם כל הזמן שבעולם, כאילו אין טעם לכבוש עוד גבעה על אדמה זרה, שבין כה וכה ניסוג ממנה. התבטאויות כאלה של מפקדי עוצבות עולות בקנה אחד עם הפעולות בשטח.

ח“כ מוטה גור, שמסר על כך, סבור שהיעדר המוטיבציה של המפקדים הללו להסתער, לכבוש ולהגיע להכרעה מהירה נבע מהסתייגותם מהמלחמה וממטרותיה הבלתי ברורות והמשתנות. ספק רב אם זהו הגורם היחיד. אולי אין זה אלא גורם נוסף בתהליך ארוך טווח שהחל בצה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהיתה רצופה קרבות הסתערות עקובים מדם רב, שלא הביאו להכרעה חדה ומהירה. אולי קיימת רתיעה מצטברת, או שזהו התהליך שהגיע לשיאו במלחמת לבנון ועיקרו העדפת יסוד האש על יסוד התנועה בניהול הקרב. במבט כללי נראה צה"ל (או ביתר דיוק, חילות היבשה שלו) כאילו הוא שקוע בפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים על חשבון פיתוח תורות קרב חדשניות, בהגדלת כוח האש ואמצעי המיגון על חשבון יכולת התמרון, ההפתעה והגמישות בתנועה ובלחימה.

כאילו נשכח הלקח העיקרי של כל מלחמות ישראל – גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני – הלקח של “אין זמן”, שהוא נכון יותר מן הלקח של “אין ברירה”. עם ישראל כולו, וצה"ל, בנויים למלחמות קצרות ומהירות, למבצעי בזק, שמטרתם הכרעה צבאית מהירה, כנקודת פתיחה למיקוח מדיני על תנאי נסיגה והסדרים צבאיים ומדיניים שיהיו מבוססים על ההכרעה ועל הנסיגה מתוך יתרון. עם ישראל הוא עם של מבצעים, רגעי שיא והתעלות, שאחריהם באה ירידה במוראל ובמוטיבציה וחזרה אל הוכחנות, הפלגנות, הביקורת העצמית וההדדית על מטרות ועל דרכים, על תוצאות רצויות ואפשריות ועל מחיר.

הלקח של “אין זמן”, או ליתר דיוק – “יש רק זמן קצר מאוד”, נכון גם במישור המדיני החיצוני. כל מלחמות ישראל הסתיימו בלחץ של המעצמות המשקף את הלחצים הערביים והתחרות ביניהן. כך קרה גם במלחמת לבנון ברוב שלביה, ובעיקר בשבוע הראשון – שבו לא הושגו מטרות המינימום ההכרחיות לערעור בסיס כוחו הצבאי והמדיני של אש"ף ולא הרחקה זמנית של הארטילריה שלו מדרום לבנון. התערבות המעצמות אינה אלא חוזרת על עצמה בכל מלחמות ישראל. צריך להביא זאת בחשבון מראש, בתכנון המלחמה, ומתוך כך בהכרח להשיג תוצאות מהירות ומיידיות בכל אחד ממהלכיה ולא רק באחרון שבהם. הפצצות מן האוויר מביאות אילוץ זה לשיא, וכמוהן פשיטות ומבצעים של “פגע היסוג ופגע”, כדי להתיש את האויב, כדי לערער את בטחונו ואת שיווי המשקל שלו וכדי לשמור על יתרון ההפתעה לעתיד. רק במלחמות קצרות אפשר באמת לחסוך בדם, למרות שיעור אבידות גבוה יחסית בקרב זה או אחר שלהן.

הויכוח הלאומי על “אין ברירה” לא התעורר לגבי מלחמות קצרות – לא לגבי הפצצות ולא לגבי פעולות תגמול, ואפילו לא לגבי “מבצע סיני” בשעתו. מי שניהל את מלחמת לבנון כמלחמת “יש זמן” עורר בהכרח את הויכוח הלאומי על “יש ברירה”.

עכשיו הופך המושג של מלחמת “אין ברירה” לאיסור על “היריה הראשונה”. כאילו מלחמת יום-הכיפורים היא הדגם היחיד המותר למלחמה בעתיד, להילחם רק לאחר שנופתע ונותקף. נוסף על האיסור, לכאורה, של “לחימה בשטח האוייב”. השואל “למה לנו להילחם על אדמת לבנון”, הריהו כאומר שעדיף להלחם נגד אש"ף בכביש החוף ובמלון “סבוי”, בקרית שמונה ובנהריה, ונגד הצבא הסורי – ברמת הגולן, או בדגניה. כל מי שקורא לנסיגה מלבנון מיד וללא כל תנאי צריך לשאול את עצמו אם הוא קורא גם לחזרה אל תפיסת הבטחון של “היציאה מהגדר” – “העברת הלחימה אל שטח האוייב” על-ידי “התקפת נגד מקדימה”, כלומר על-ידי “יריה ישראלית ראשונה”. כל אלה הם סממנים פורמליים של מלחמת “יש ברירה”. היא פסולה בעצם בעיני דקדקנים וחשדנים הקוראים לנסיגה מלבנון מיד.

הטראומה של מלחמת יום-הכיפורים הפכה את צה"ל לצבא גדול ומסורבל, שמשליך את כל יהבו (כמעט) על עוצמות אדירות של כוח אש במקום על תחבולות מפתיעות של גמישות, זריזות וניידות. הטראומה של מלחמת לבנון עלולה להפוך את עם ישראל כולו לעם נסוג ומתחפר במין “קו מאז’ינו” לאומי, השולל כל מלחמה יזומה, כל “יריה ראשונה”, כל “יציאה מהגדר” ונקלע בהכרח למלחמת מגן ארוכה, הרסנית ועקובה מדם יותר מכל קודמותיה – בתוך שטח ישראל, ביישוביה ובשדותיה. כל אלה שקוראים לנסיגה מלבנון מיד צריכים לשאול את עצמם אם זה מה שהם רוצים.

13.1.84

שער שישי: מעל לסמכות מתחת לאחריות

מאת

חגי אשד

---

מוטי אשכנזי ומשה דיין

מאת

חגי אשד

עובדה היא שמוטי אשכנזי מעורר אהדה עמוקה בקרב חוגים נרחבים בדעת-הקהל. מובן מאליו, שכל מי שלא התנסה באותן חוויות שעברו על מפקד המוצב היחיד בקו בר-לב שלא נפל, קשה לו להתווכח עם מוטי אשכנזי ולהצביע גם על השלילה שבדבריו ובמעשיו. יתר על כן, לו היה מסתפק בהתרעה על העובדות, להן היה עד ישיר ושותף, והיה מעלה האשמות הקשורות בהן וקורא לחקירת האשמים ולהענשתם – קרוב לוודאי, שאי-אפשר היה למצוא בו פגם. אפשר היה אז להסתפק בביטויי אהדה והערכה על גילויי הגבורה והתושיה שלו בזמן המלחמה, וגם על אומץ הלב האזרחי שלו לאחריה. אך מוטי אשכנזי בחר להטיל את כל האחריות, האשמה, העונש, על אדם אחד בלבד – אדם שגם לו יש זכויות של אומץ לב, תושיה והקרבה שאינם פחותים משל כל אדם אחר – וזאת, מתוך הנמקות מוסריות ומעין-משפטיות, שאין מנוס מלהעמידן במבחן כולל של ההגיון וטובת-הכלל ואף של עיוותים וסכנות הכרוכים במעשיו ובסיבותיו, גם אם אין הוא מתכוון להם, או אף מודע לאפשרותם.

אין להתעלם מהצלחתו הראשונה והמיידית של מוטי אשכנזי להסיט את הוויכוח הציבורי, שניטש לפני הופעתו בנוגע לאחריות ולאשמה לכל מה שקרה בעבר ואף על אמצעי המניעה ושיקולים אחרים החלים על העתיד – מן האפיק שבו התנהל קודם לכן. דומה היה כי בתחילתו הקיף מעגל הביקורת מכלול רחב ומפורט יותר של אנשים ושל מושגים – בממשלה, בצמרת צה"ל ואף בהנהגת האופוזיציה, תוך ציפייה לתוצאות עבודתה של ועדת אגרנט, אשר יכללו לא רק מסקנות, אלא גם מימצאים עובדתיים, ששום אדם בר-דעת לא יוכל להתעלם מהם. אלה ואלה יגבשו את הויכוח הציבורי בכל הנושאים הכרוכים במלחמת יום-הכיפורים ובמה שקדם לה, ינפו אותו מכמה מסיגי הסילוף והטעו שדבקו בו ויסייעו בלי ספק בקביעת האחריות והאשמה בין המעורבים הישירים בדרגות השונות, יאפשרו לכמה מהם להתפטר ואחרים להעמיד לדין או לקרוא להם לאחריות על-פי כללי ההגיון, המשפט והצדק.

ועדת אגרנט היא ועדת חקירה משפטית, שיש לה הסמכויות לחקור ולברר את הכל. הועדה פועלת במלוא הקצב והיא עומדת לסיים את עבודתה תוך חודשים ספורים. הוועדה מונתה על-פי חוקי ישראל, על-פי החלטת הממשלה, על-ידי נשיא בית הדין העליון, תוך קבלת האישורים הדרושים מועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שבה משתתפים גם נציגי האופוזיציה. בועדה מכהנים שני שופטים עליונים, מבקר המדינה, וכן שני רבי-אלופים לשעבר ששיקול דעתם, נסיונם ואומץ לבם, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, אינם נופלים משל אלה המנסים להתעלם מהועדה ולקבוע מראש במה תעסוק ועדת אגרנט ובמה לא תעסוק. מדוע לא להתאזר בסבלנות חודשים ספורים בלבד עד שייצאו לאור מימצאיה העובדתיים, הבדוקים, השקולים והמדוייקים של הועדה, וכמובן המסקנות שהועדה תגיע אליהן, וכל מי שירצה יוכל לחלוק עליהם.

במקום להמתין לסיום עבודת הועדה מטיל מוטי אשכנזי את האשמה על אדם אחד בלבד. הטעות המונחת ביסוד האשמה זו נובעת מן המושג “מחדל”, שקנה לו שביתה בדעת הקהל עוד קודם לכן. מקופלת בו ההנחה, כי יש מקור אחד לכל מה שקרה ולא קרה במלחמת יום כיפור, בכשלונות ההתחלתיים שלה ובמספר הרב של הקורבנות. במבט בוחן יותר אפשר להצביע על שורה ארוכה של טעויות, הזנחות, הערכות שהתבדו ותכנונים שלא עלו יפה, וכל אלה נבעו ממקורות שונים ואף מנוגדים זה לזה. אלוף פלוני שהיה אחראי להצלחה גדולה הוא גם שהיה אחראי לטעות שגרמה לכשלונות. והוא הדין בשר אלמוני ובכל יתר השותפים לכשלונות ולהצלחות. ההכרה בריבוי ובשוני של מרכיבי “המחדל”, אין בה כדי לטשטש את האחריות, אלא להגדיר אותה במדויק, כדי שניתן יהיה להפיק ממנו את הלקחים הדרושים לעתיד וגם כדי להטיל את העונש במקרה שיהיה דרוש. ואם בכל זאת היה שורש אחד לכשלונות השונים, הוא נבע אולי מכך שנקלענו למלחמה לא רק נגד מדינות ערב אלא גם נגד ברית המועצות, גם אם היתה זאת “מלחמת מוחות” ולא מלחמה בין צבאות. נגד צה“ל ניצב לא רק נשק סובייטי אלא גם מאמץ שיטתי סובייטי של מודיעין, מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה ושל שיטות לחימה סובייטיות המותאמות לפעולה נגד צה”ל ולפגיעה בנקודות התורפה שלו, אשר רק מעצמת-על כברית המועצות יכולה להקדיש את המשאבים הדרושים לכך ולישומן היעיל. אזהרתו של דוד בן-גוריון, כי אל לישראל להסתבך במלחמה נגד מעצמה גדולה, (כשם שעליה לפעול תמיד בסיועה של מעצמה גדולה) הוכחה כנכונה לא רק לגבי הסתבכות במלחמה ממש אלא גם לגבי הסתבכות ב“מלחמת מוחות”, כאשר מול אלופי צה"ל עומדים הגנרלים והמרשלים של הצבא הסובייטי ונסיונם הצבאי העשיר והרב. ולמען האיזון כדאי לזכור, כי היה זה דווקא דיין, שיותר מכל אחר בצמרת הזהיר מפני ההיתקלות הישירה והעקיפה בסובייטים וחתר להינתקות ולהפרדה מהם במחיר גדול יותר מכפי שהיו מוכנים אחרים להציע. כשם שהיה זה דיין שחתר יותר מאחרים להסדר חלקי של פתיחת התעלה והיה מוכן להציע גם לכך מחיר גדול יותר מאחרים בגלל הרצון להינתק גם ממצרים, שהיא המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר.

כל הדברים הללו אין בהם כדי לגרוע מאחריותו של משה דיין כשר הבטחון וכמי שהיה רמטכ"ל לכל הטעויות והכשלונות שנחשפו במלחמת יום-הכיפורים. אלא שאת האחריות הזאת אפשר יהיה להעריך ולקבוע בהקשרה המלא רק לאור המימצאים והמסקנות של ועדת אגרנט, בין אם הם יקבעו את האחריות הזאת במפורש, בין אם ניתן יהיה להסתמך עליהם בקביעתה.

אחד הנושאים העיקריים שיהיה טעון תיקון, בין אם תתייחס אליו ועדת אגרנט בין אם לאו, הוא סמכויותיו של שר הבטחון לגבי הרמטכ“ל וצה”ל וקביעת כפיפותו לממשלה ולראש הממשלה. בנושא זה כרוכה אולי טעותו העיקרית של מוטי אשכנזי, כיון שאחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה“ל פחותה מאחריותו של כל שר אחר לנעשה בתחום משרדו. ליתר דיוק: אחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה”ל פחותה מאחריותו לנעשה במשרד הבטחון. הרמטכ“ל מתמנה על-ידי הממשלה וכפוף לה. הממשלה דנה ומחליטה בנושאים צבאיים באורח שוטף ומקבלת דיווחים ישירים ובלתי תלויים מהרמטכ”ל, וזכותו וחובתו המלאות הן לחלוק על דעת שר הבטחון בפני הממשלה, המקבלת את החלטותיה ברוב דעות, כאשר במקרים רבים ובשאלות מכריעות למדי מתקבלות החלטות הממשלה בהתאם להמלצת הרמטכ“ל ונגד דעת שר הבטחון. כך קרה, למשל, בנוגע לתנאי ההסדר החלקי של פתיחת תעלת סואץ במאי 1971, כאשר הרמטכ”ל דאז רב-אלוף חיים בר-לב הכריע את הכף בסמכותו הצבאית – נגד ההצעה שנדונה, והמליץ בעד אותו מרחק נסיגה מן התעלה אותו הציע אלוף (מיל.) אריאל שרון. גם עתה, קו הגבעות ששימש “קו שני” בביצורי קו בר-לב, בניגוד לדעתו של שר הבטחון משה דיין, שהיה מוכן כבר בתקופה ההיא, משיקולים מדיניים וצבאיים גם יחד, לסגת עד קו מעברי המיתלה והג’ידי.

ואין זו דוגמה יחידה להכרעות שהתקבלו בממשלה או על-ידי ראש הממשלה בהתייעצות עם כמה שרים ומפקדי צה“ל נגד דעתו של שר הבטחון, שנשאר במיעוט. קשה להצביע על החלטות הממשלה בנוגע למבנים של גני ילדים ותכניות לימוד בבתי ספר, או בנוגע לפעולה סדירה של כל משרד ממשלתי אחר, כפי שנהוג הדבר לגבי צה”ל, שהפיקוד העליון שלו הוא ממשלת ישראל.

קשה להאמין שלאחר שתסיים ועדת אגרנט את עבודתה, ישארו הדברים כמו שהם ולא יהיו חילופים, פיטורים, והתפטרויות ואולי גם העמדות לדין. ודאי וודאי שלאחר שתסיים את עבודתה יהיה במה להיאחז בביקורת על הממשלה, על שר זה או אחר, על צה"ל ועל מפקדיו ועל נוהלי הממשלה והצבא, וכן בדרישות לשינויים ולחילופים. כיוון שמועד סיום עבודתה אינו רחוק, אפשרי הדבר ואף הכרחי להתאזר בסבלנות ולא לתת פורקן ליצרים גם אם הם מובנים. יש לשמור ולקיים את תקינות ההליכים הדמוקרטיים והחוקיים במדינת ישראל. אם הליכים אלה יופרו, יהיה זה נצחונם הגדול ביותר של הערבים על ישראל.

15.2.74

---

יש שופטים אין ממשלה

מאת

חגי אשד

אין ספק שהממשלה חייבת לבצע את פסק-הדין של בית-המשפט העליון ככתבו וכלשונו. אבל חובת הממשלה לציית לפסק-הדין אינה שוללת את זכותו של כל אזרח למתוח ביקורת על פסק-הדין וגם על הממשלה, שיצרה את הפירצה כאחראית ובעלת סמכות ביצוע מדיניות הביטחון של מדינת-ישראל.

הפירצה לא הובקעה בפסק-הדין האחרון בעניין אלון-מורה, אלא בפסקי-דין קודמים בעניין מתתיהו ובית-אל; שם נקבעו הקריטריונים לפיהם ניתן פסק-הדין הפעם. במקרים הקודמים, וגם במקרה האחרון, הסכימה הממשלה להעביר לבית-המשפט את ההכרעה בעניינים שהם באחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כפי שיוסבר להלן התעלם בית המשפט מההכרעה בעניינים שבאחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כגון קביעת מקומן של התנחלויות לצרכים צבאיים במסגרת כוללת ומשותפת של שיקולים ציוניים, מדיניים וצבאיים העשויים כולם מיקשה אחת מאז מלחמת ששת-הימים ובימי כל הממשלות שכיהנו בישראל מאז.

להתעלמות זאת של בית המשפט סייעה טעות נוספת, הנעוצה בפלפול הדוקטרינארי והסמאנטי של “גוש אמונים”, שניסה לתקוע טריז ולפורר לרסיסים את המקשה האחת הזאת; למרבה הטעות והצער הוא זכר לגושפנקה של בית-המשפט העליון.

פסק-הדין עומד ונופל על מסקנה מרכזית אחת ששימשה לו בסיס. בית-המשפטי שאל את עצמו שאלה מכרעת: האם תפיסת קרקע לצורך הקמת התנחלות אלון-מורה נעשתה בגין צרכים צבאיים – כפי שנובע מאמנת האג, או שהיא נעשתה מסיבות אחרות ולמטרות אחרות, לא צבאיות בלבד. תשובת בית-המשפט היתה כי תפיסת הקרקע והקמת התנחלות אלון-מורה נעשו לא מטעמים צבאיים. משום כך יש לפנות את ההתנחלות מהשטחים שנתפסו לצורך הקמתה שלא כדין.

מסקנה זו התבססה על העובדות הבאות: ההחלטה על הקמת ההתנחלות התקבלה בראשונה על-ידי הדרג המדיני ורק אחר-כך על-ידי הדרג הצבאי, כפי שמעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות בנושא התפיסה וההקמה של ההתנחלות. ההחלטה התקבלה בלחץ ההפגנות של “גוש אמונים” וגם על כך מעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות. לחץ זה ושיקולים ציוניים ומדיניים של הממשלה היו הגורם הדומינאנטי בקבלת ההחלטה ולא חוות-דעת הרמטכ"ל על החשיבות הצבאית של ההתנחלות במסגרת ההגנה המרחבית. חוות-דעת זאת יכולה להיות כנה ונכונה כשלעצמה, אבל לא היא שהשפיעה במידה מכרעת על קבלת ההחלטה על-ידי הדרג המדיני.

השופט העליון ויתקון הוסיף כנימוק את חוות-דעתו של שר הבטחון, החולק על דעת הרמטכ"ל. מחלוקת זאת בין שני מומחים צבאיים מחזקת את הספק של בית-המשפט בדבר היות הצורך הצבאי גורם עיקרי בהקמת התנחלות אלון-מורה ואף בתועלת הצבאית של ההתנחלות.

תוך יראת כבוד ובכל הצניעות, נראה לי, שמערכת ההבחנות של פסקי-הדין בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, ובין שיקול מדיני לבין שיקול צבאי, לוקה בתיאור סכימתי ומתעלם מהמציאות. תיאור זה חוטא לעיקר העיקרים של מבנה הממשלה ותפקודה ול“אני מאמין” הבסיסי שלה בענייני התנחלות ובטחון. התצהיר של הרמטכ“ל הוא הביטוי הנאמן של מדיניות הממשלה לפני תחילת הדיונים על הקמת אלון-מורה, מתחילת הקמתה של הממשלה. הממשלה הזאת והעומד בראשה משוכנעים שהתנחלות בכל שטחי ארץ-ישראל היא צורך צבאי מובהק. ראש-הממשלה עצמו חוזר ומדבר על סכנת הסתננות רצחנית וירי קטיושות ועל הצורך למנוע כל אלה על-ידי התנחלות. תפיסה זאת באה לידי ביטוי במצע הבחירות של הליכוד, בקווי היסוד של הממשלה, בהודעות הממשלה בכנסת ואף במהלך המשא-ומתן על הסכמי קמפ-דייוויד. המשך ההתנחלויות ביהודה ובשומרון היה למנחם בגין תנאי בל יעבור לקבלת הסכם-השלום. בעניין זה אין בגין נגרר אחרי המפד”ל ו“גוש אמונים”. הקמת התנחלויות כצורך צבאי, בטחוני, מדיני וציוני – בלי מתן ערך דומינאנטי לאף אחד מגורמים אלה – היא בבחינת מושכל ראשון לראש-הממשלה ולממשלתו, גם אם יש מיעוט של שרים בכירים, ובכללם שר הביטחון בכבודו ובעצמו, המסתייגים מתפיסה זאת.

לא כל התיישבות יהודית בארץ-ישראל יש בה תועלת בטחונית; אבל כל התיישבות בטחונית היא ממילא התיישבות ציונית. מבחינה זאת אין כל משמעות לפלפול הדוקטרינארי של אנשי “גוש אמונים” שבית-המשפט אימץ אותו לעצמו בניגוד מובהק לגישת הממשלה וצה“ל. לא רק בענייני התנחלות יש מחלוקת בין מומחים צבאיים. אין נושא צבאי שאינו שנוי במחלוקת בין מומחים צבאיים; כך היה לגבי הקמת קו בר-לב בזמנו וכך לגבי איתור מוצגים וימ”חים, ביצורים וקווי תחבורה ואספקה ועוד. מוזרה מאד התרשמותו העזה של השופט ויתקון מהמחלוקת בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, שנחשפה בפניו הפעם עד כדי כך שהוא רואה בה מצב ללא אח ורע בפסיקה הישראלית (אילו היו מובאות בפני בית-המשפט תביעות אחרות בתחום הצבאי היה מתברר לו שמחלוקת כזאת היא חזון נפרץ).

גם השאלה של מוקדם ומאוחר בסר הדיונים בממשלה אינה כה חשובה. לא יעלה על הדעת להטיל ספק בשיקוליה הציוניים של הממשלה ובנאמנותה למצעה רק משום שאין היא פותחת את ישיבותיה בשירת “התקווה”, או בקריאת מגילת-העצמאות שלה. השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין צרכים צבאיים, מדיניים וציוניים הוא לגבי הממשלה הזאת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה וכך יכול היה בית המשפט העליון להתייחס אליו אילמלא המכשול שהושם בפניו על-ידי אנשי “גוש אמונים”. הם, כדברי תצהירם – מתכוונים לשם שמיים,להגשמת היעוד ולקיום מצוות ישוב ארץ-ישראל, ולא לצרכי בטחון. אבל בינתיים ידם האחת מחזיקה בשלח למלא תפקידי הגנה מרחבית לפי פקודת צה“ל. אם צה”ל היה משלב אותם בסידורי ההגנה המרחבית שלו, לא היה מקום לבית-משפט להטיל ספק בכך שהם ממלאים תפקיד צבאי. כוונה שבלב, שאינה עומדת בסתירה עם המעשה הצבאי המוטל עליהם, אין בה כדי לגרוע מחשיבותו ותועלתו הצבאית של המעשה הזה. המחלוקת בענייני אמונות ודעות בקרב חיילי צה"ל אינה מעלה ואינה מורידה לגבי חובת מילוי התפקיד המוטל עליהם על-ידי מפקדיהם, כל עוד הם ממלאים אותו כהלכה ולשביעות-רצון המפקדים.

הלחץ של “גוש אמונים” על הממשלה לקבל את ההחלטה על הקמת ההתנחלות אין בו כדי להוכיח שההחלטה התקבלה רק בגלל הלחץ הזה. בכל מדינה דמוקרטית פועלות קבוצות לוחץ שונות. בתוך הפרלמנט, במסדרונותיו ואף מחוצה לו. כמה קבוצות כאלה נזקקות להפגנות, שביתות-שבת וצעדים שונים שאינם של מחאה ומרי פאסיבי. היות הלחץ אין בו כדי להוכיח שהוא אינו מוצדק, או שהוא עומד בניגוד למדיניות הממשלה ולהתחייבויותיה. הלוחץ יכול להיות נושה שתובע מהממשלה לפרוע שטר שהיא חתמה עליו מרצונה ולפי מיטב הכרתה ועתה היא מהססת לפרוע אותו בגלל לחצים נגדיים. הלחץ של “גוש אמונים” גרם לממשלה לפרוע שטר של הקמת התנחלויות לצרכים בטחוניים שנכתב ונחתם על-ידה.

הלחץ הנגדי, שעיכב את הקמת ההתנחלויות, הוא מדיני באופיו וכוונתו היתה לא להפריע למשא-ומתן לשלום ולא לפגוע עוד יותר בתדמיתה של ישראל בעולם. השיקול המדיני נגד ההתנחלות יכול להיות מוצדק מאד כשלעצמו, אבל הממשלה הזאת חרתה על דגלה לא להפוך את הלחץ המדיני לשיקול מכריע ולתת עדיפות לשיקול הצבאי, שהוא בבחינת התחייבות קבועה ועומדת. הלחץ של “גוש אמונים” והמפד“ל, גם אם נבע משיקולים לאומיים ודתיים גרידא, יכול היה לסייע לצה”ל לפעול לפי תפיסתו הצבאית של הרמטכ“ל ולפי קווי היסוד והחלטות הממשלה, כלומר, למלא אחר הצרכים הצבאיים הנראים בעיניו (לפי תצהיר הרמטכ"ל) ולהקים את ההתנחלות באלון-מורה. זאת לצורך הגנה מרחבית, על כל תפקידיה בביטחון שוטף ובביטחון יסודי, לפי המינוח המקובל בצה”ל, שבית-המשפט פסח עליו.

הפירוק לגורמים צבאיים ומדיניים, זה לעומת זה, בנושא ההתיישבות הבטחונית, מופרך; כן גם הפרדה בין הדרג הצבאי והמדיני בנושאי התישבות. כל ממשלות ישראל גרסו שילוב ותיאום בין-משרדי ובין-דרגי בנושא ההתיישבות בין זרועות השלטון ובין תנועות ההתיישבות ההתנדבותיות, כדי להבטיח את התפיסה האינטגראטיבית של התיישבות ובטחון, תפיסה שתענה על כל הצרכים בצורה הטובה ביותר ואף תבטיח את כוח האדם הדרוש למילוי התפקיד הצבאי של ההתיישבות. מאז ומתמיד סיפקו תנועו-ההתיישבות האזרחיות והפוליטיות את כוח האדם על-פי המוטיבאציה האישית, האידיאולוגית והתנועתית השונה. כמוהן גם “גוש אמונים” עכשיו. גם בעבר היו לחצים של תנועות-התישבות לגבי המיקום והמועד של התנחלותם. כך קרה ברמת-הגולן ובגוש-עציון. הלחץ הזה אין בו הוכחה שאין ערך צבאי לישובים שהוקמו באיזורים אלו.

הקמת הנח“ל כזרוע להתיישבות היתה צריכה לשמש בידי בית-המשפט הוכחה לשילוב זה, הבלתי ניתן להפרדה, גם בקבלת ההחלטיות וגם בביצוען בנושאי התיישבות ובטחון, לפי תפיסת הממשלה וצה”ל מקדמת דנא. ביטוי מכריע לשילוב זה הוא קיומה של הועדה להתיישבות המשותפת לממשלה, להסתדרות הציונית העולמית ולגורמי צה“ל. בראש הוועדה הזאת עמדו תמיד שרים בעלי רקע בטחוני וצבאי מובהק – השרים ישראל גלילי ויגאל אלון בממשלה הקודמת והשר אריאל שרון בממשלה הנוכחית. כל מהותה ותיפקודה של הוועדה להתיישבות לגשר על ההפרדה המלאכותית בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני ולהבטיח ששיקולי ההתיישבות והביטחון יהיו כמיקשה אחת, על כל משמעויותיהם. תפקידה של הועדה הזאת הוא מקצועי-צבאי מובהק והיא הגורם שצריך לקבוע את אתרי ההתנחלויות ואת סדר-הזמנים של הדיונים ושל ההחלטות. מעולם לא עלה על דעת מישהו לראות בה דרג מדיני גרידא, ששיקולים צבאיים אינם מנחים אותו. תפקיד מקצועי-צבאי זה של הוועדה להתיישבות מקבל חיזוק מכך שהממשלה הנוכחית העבירה לוועדת-שרים לענייני ביטחון, בראשות ראש-הממשלה עצמו, את קבלת ההחלטות העקרוניות, בעוד הוועדה להתיישבות עוסקת בביצוע בתוקף היותה גוף בין-משרדי, בין-דרגי, בהשתתפות שרים, פקידים וקציני צה”ל המייצגים את הגופים הצבאיים והמקצועיים העוסקים במיפוי הביצורים והיישובים. מיקומו של הישוב אלון מורה לא צץ לפתע לאחר ההפגנה של “גוש אמונים” בשנת 1979. היה זה מיקום מומלץ מועדף לאחר בירורים קודמים ממושכים גם בדרגים צבאיים וגם בדרגים התיישבותיים. עובדה היא שמיקום זה הופיע כבר באוקטובר 1978 במפת ההתיישבות של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית.

גם בממשלות הקודמות היה ויכוח על תפיסות שונות בנושאי ההתיישבות הביטחוניים. המפורסמת ביותר היא המחלוקת על “תכנית אלון”, שהוועדה להתיישבות – בראשות השרים גלילי ואלון – ביצעה אותה בלי שאושרה פורמלית כתכנית כוללת על-ידי הממשלה ובלי ששר-הביטחון דאז, משה דיין, תמך בה. גם אז אושרו להקמה פעם אחר פעם ישובים אלה ואחרים שהיו חלק מן התכנית הכוללת שלא הובאה לאישור. גם אז היה כל אישור נפרד כזה כרוך במערכת לחצים דומה. גם אז קבעה עמדת ראש-הממשלה, בתמיכת רוב השרים, והמדיניות הזאת הופעלה על-ידי הוועדה להתיישבות בתיאום עם הרמטכ"ל והכפופים לו; הם פעלו בהתאם להחלטות הממשלה ובניגוד לחוות דעתו המקצועית של שר-הביטחון משה דיין, שהיה בעל עבר צבאי. ולא היה עולה על הדעת להטיל ספק, בגלל זה, במניעיה ושיקוליה של הממשלה בנושאי ההתיישבות והביטחון.

קיימת הקבלה מלאה בין תקדימים מהעבר לבין מה שקורה עכשיו בממשלה. אמנם האישים התחלפו, גם התפיסה הבטחונית-התיישבותית השתנתה, אך בעינו נשאר השילוב האינטגראטיבי של השיקולים הצבאיים, המדיניים, הציוניים וההתיישבותיים. נשאר השילוב התיפקודי בין כל הדרגים והגופים העוסקים בהתיישבות ונשאר הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בנושאי ההתיישבות והביטחון, ומחלוקת בין שר-הביטחון לבין “שרים בטחוניים” אחרים והרמטכ"ל, הפועלים בתיאום מלא עם ראש-הממשלה. נשארו גם תופעות של לחץ מצד גופים התיישבותיים ופוליטיים על הממשלה בתביעה שתפעל לפי מדיניותה ותתגבר על לחצים נגדיים והתחייבויות סותרות.

בית-המשפט העליון התעלם מהשילוב הזה, שהוא אחד מסימני הייחוד של מדינת-ישראל וממשלותיה מאז ועד היום. כאילו אין בית-המשפט העליון יושב בתוך עמו וכאילו לא שמע על קיום הנח"ל ועל קיום ועדת השרים לענייני התיישבות ועל הוויכוח בעבר על “תכנית אלון”, קו בר-לב, תפיסת ההגנה המרחבית ועוד מחלוקות דומות. בהתעלמות זאת שלל בית-המשפט העליון את סמכותה של הממשלה להחליט ולבצע ולהמשיך לתפקד לפי הדפוסים הקיימים של זרועות הביצוע שלה, בתחום המשולב של התנחלות וביטחון, על-פי התחייבויותיה הבין-לאומיות כפי שהיא מבינה אותן. בכלל זה – ויתור על כל סיני כדי להמשיך ולהקים התנחלויות בטחוניות-צבאיות בעזרת אנשי “גוש אמונים”, אף-על-פי שיש להם מוטיבציה שונה ואין הם רוצים להעלות את השיקול הבטחוני על דל שפתיהם.

בית-המשפט העליון פירק באורח מלאכותי את השילוב הבלתי-ניתן-להפרדה של מכלול השיקולים ושל רצף הדיונים בכל הדרגים ובכל גופי ההתישבות הבטחונית. פירוק זה הביא למסקנה המוטעית שההתנחלות באילון-מורה הוקמה לא כדי למלא צרכים צבאיים, אלא צרכים אחרים, ועל כן יש לסלקה ממקומה.

להגנת בית-המשפט העליון יאמר שנציגי הממשלה, שהופיעו בפניו, לא עמדו על מכלול שיקוליה ודיוניה של הממשלה בנושא ההתנחלות מתחילתם. גם בית-המשפט העליון וגם הממשלה ונציגיה, שהופיעו בפניו, שכחו לא רק את מבנה הממשלה, תיפקודה וסמכויות ההחלטה והביצוע של זרועותיה ודרגיה מאז הקמת המדינה. נשכחה מהם גם המסורת של הגשמת הציונות מתחילתה: איך הוקמו ופעלו המוסדות המישבים והביטחוניים, איך חולקו האחריות והסמכות ואיך הובטחו השילוב והתיאום ביניהם כמיקשה אחת. בכוח המסורת הזאת הגענו עד הלום. עתה הלב חרד; האם לא ערערו פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בנושאי ההתנחלות את כל אלה ולא העמידו אותם בסימן שאלה מחודש? רק בית המשפט העליון עצמו יכול לתקן את שגיאתו, אם יגיע למסקנה שהוא שגה בפסקי-הדין האחרונים בנושאי ההתנחלות ולו גם באשמת הממשלה וצורת ההסתמכות שלה על החוק הבין-לאומי הקיים. אין דרך אחרת לתיקון השגגה. אם אכן נעשתה.

2.11.79

---

שלטון קצינים ושופטים

מאת

חגי אשד

במאמרי בנוגע לפסק הדין של בית המשפט העליון נפלה טעו דפוס, שבה הושמטו שתלי שורות בתחילת המאמר. נאמר בהן כי בית-המשפט העליון התעלם ממבנה הממשלה ומדרכי תיפקודה, בתחום הצר שבו עסק פסק הדין – קביעת מקומן של התנחלויות לצרכים צבאיים. הפעם אני רוצה להוסיף שיניים לטענת ההתעלמות ולהעלות טענה חמורה יותר: פסק הדין של בית המשפט העליון בענייני אילון מורה, כמו כל פסקי הדין שקדמו לו בנושאי ההתנחלות לצרכי בטחון (צרכי צבא), מבוסס על תפיסה טכנוקרטית של מהות השלטון וסמכויותיו. בית המשפט שאל את עצמו, פעם אחר פעם, מהו הפירוש הנכון למושג צרכי הצבא, במובן שהוא מופיע באמנת האג, ומי מוסמך לפרש אותו.

התשובות שניתנו בפסקי הדין השונים הן שרק מומחים מקצועיים, ובמקרה זה קצינים בכירים, יכולים לפרש את המושג צרכי צבא ולא נבחרי ציבור, המכהנים כשרים, ולא הממשלה או ועדות שרים, הנקראים דרג מדיני במובן הגורע מסמכותם לפרש ולקבוע מה הם צרכי הצבא. במקרה של מחלוקת בין המומחים המקצועיים לגבי צרכי הצבא יקבעו השופטים מה הם צרכי הצבא ולא נבחרי הציבור, שאינם מומחים מקצועיים לא לענייני צבא ולא לענייני חוק. מסכנים נבחרי הציבור ומסכנה הדמוקרטיה שמתיימרת להעניק להם אחריות וסמכות להחליט ולבצע את מדיניות הממשלה ואת החלטות הכנסת. אלה הם שני מוסדות הנבחרים על-ידי המוני העם, שבודאי אינם מומחים מקצועיים לא לצרכי צבא ולא לענייני חוק ומשפט.

השופט העליון אלפרד ויתקון מנה בהנמקתו שני סוגים של שרי בטחון – האחד שהוא מומחה צבאי בכוח היותו בעבר קצין בכיר בצה“ל, והשני שהוא סתם נבחר ציבור ולא מילא בעבר תפקיד בכיר בצה”ל. הראשון יכול להתערב בפירוש ובקביעה של צרכי הצבא. השני – לא. נבחרי הציבור, המכונים על דרך ההפחתה והגריעה “דרג מדיני”, לא זו בלבד שאינם מוסמכים לפרש ולקבוע מה הם צרכי הצבא, אלא אסור להם אפילו ליזום דיון בנושא זה. נבחרי הציבור בסופו של דבר אסור להם לאשר או ליזום בנושא צרכי הצבא. מה נותר להם לעשות? לקרוא את פסקי הדין של בית המשפט העליון ולבצע אותם, לא רק ככתבם וכלשונם, אלא גם כרוחם.

לא זו בלבד שהצבא הוא שצריך ליזום את ההצעות בתחום צרכי הצבא ולדרג המדיני מותר לדון בהצעות רק לאחר שהוגשו, אסור לדרג המדיני להיות מושפע בהחלטותיו על-ידי לחץ פוליטי של תנועות, מפלגות ואישי ציבור בקואליציה ובאופוזיציה ואף לא בתנועות ההתיישבות האזרחיות. לחץ פוליטי פסול מעיקרו. רק השיקולים של המומחים הצבאיים המקצועיים צריכים לקבוע. כלומר, החלטות ממשלה בנושאים צבאיים פסולות או מועמדות בספק על-ידי הרשות השופטת בכל מקרה שהיזמה להן לא באה מהדרג הצבאי. וכן כשהן שנויות במחלוקת בין מומחים צבאיים שווים במשקל מומחיותם (כמו הרמטכ"ל ושר הבטחון) ושהושפעו מלחץ פוליטי ומשיקולים מדיניים (בשיעור שבית המשפט יגדיר אותו כבעל משקל דומיננטי).

לפי קריטריונים אלה של בית המשפט העליון בישראל היו נפסלות מיסודן כל ההתנחלויות שהוקמו על קרקע פרטית ברמת הגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בקרית ארבע, בימית ובפיתחת רפיח. את תכנית אלון, כמפה להתיישבות, לא יזם הדרג הצבאי, לפי מינוחו של בית המשפט העליון, יזם אותו השר יגאל אלון. אולי בית המשפט דן אותו לקולא בתוקף תפקידיו הצבאיים הבכירים ולא בתוקף היותו שר וסגן ראש הממשלה. כך גם התכנית ליישובי פיתחת רפיח והקמת ימית, שהיוזם שלה לא היה הצבא, אלא משה דיין. הוא לא עשה זאת כשר הבטחון אלא כאיש ציבור וכחבר ממשלה, המציע תכניות לממשלה ולציבור הרחב בויכוח הלאומי שהתנהל בשעתו. כל התכניות הללו התקבלו ובוצעו בלחץ של קבוצות לחץ התיישבותיות ופוליטיות.

במאמר קודם עמדנו על כך שבין הצרכים הצבאיים בישראל כלולה, באורח אינטגרלי, הקמת יישובים אזרחיים, שהקמתם נדונה ברציפות ובמשולב על-ידי גופים מדיניים וצבאיים. רצף משולב זה מתמקד בדיונים ובהחלטות של הממשלה ושל ועדותיה לענייני בטחון ולהתיישבות. הועדה להתיישבות משותפת קם להסתדרות הציונית העולמית ופועלת יחד עם גורמי צה“ל ועם תנועות ההתיישבות האזרחית, המספקות את כוח האדם להתיישבות. לכל אחד מגרעיני ההתיישבות יש מוטיבציה אישית, תנועתית ואידיאולוגית משלו, נוסף על שיקולי הבטחון וצרכי הצבא. המכשיר הצבאי לביצוע החלטות ועדת השרים לענייני ההתיישבות הוא הנח”ל, שתפקידו להקים ישובים אזרחיים חקלאיים (ולאחרונה גם עירוניים) לצרכים בטחוניים. כל מערכת המושגים והכלים שעל יסודם פועלת ממשלת ישראל, וצה"ל פועל על פי החלטותיה, לא היתה עומדת במבחן הביקורת של בית המשפט העליון ועל-פי פירוש שהוא החליט לתת לשתי השאלות: מה הם צרכי הצבא לפי אמנת האג ומי מוסמך לפרש אותם.

התשובה שבית המשפט העליון היה יכול והיה צריך לתת היא שעם צרכי הצבא בישראל, מאז הקמת המדינה ועד היום. נמנים הקמת ישובים אזרחיים, שמיקומם נקבע לפי מערכת שיקולים משולבת – צבאית ומדינית – שתפקידם לסייע לבטחון ולהתיישבות בעזרת המומחים הצבאיים וההתיישבותיים העומדים לרשותה. הממשלה והועדות לבטחון ולהתיישבות, בעזרת מומחים אלה, הן המוסמכות לקבוע מה הם צרכי הצבא. העובדה שהחלטות הממשלה מתקבלות באוירה של ויכוח ולחץ פוליטי לגיטימי, היא סממן הכרחי של כל משטר דמוקרטי. תמוה מאוד שבית המשפט העליון רואה בכך עילה לפסול את החלטות הממשלה או להטיל ספק במניעיה.

בית המשפט העליון, בפסקי הדין שלו בעניין ההתנחלויות, העמיד בסימן שאלה את אחריות הממשלה, את סמכותה ואת מושגי היסוד הציוניים והדמוקרטים בנושאי צבא ובטחון. את צרכי הצבא בישראל קבעו בעבר לא רק קצינים שופטים, אלא גם ובעיקר נבחרי הציבור ואנשי התיישבות. הממשלה התחמקה ממילוי אחריותה וסמכותה כמופקדת על בטחון ישראל ובית המשפט העליון חדר לתחומה. שני מוסדות אלה צריכים למצוא דרך לחזור למקום הנכון לפי רצונם החופשי.

4.11.79

---

...ובכל זאת

מאת

חגי אשד

סוף-סוף בא מישהו ו“תפס מנהיגות”. מישהו שזה תפקידו וזו סמכותו, לתפוס מנהיגות. לתפוס ולשאת בה ולא לברוח ממנה ומן האחריות שהיא מטילה עליו. לכושרו של צה“ל למלא את תפקידיו ולהגן על קיום המדינה הלכה למעשה אחראי הרמטכ”ל ולא הפרקליט הצבאי הראשי. הפצ“ר יכול וצריך ליעץ, להבהיר את ההיבטים המשפטיים של מותר ואסור מבחינה חוקית מוגדרת. אין זה תפקידו, בלי לגרוע מכבודו, להורות לרמטכ”ל מה לעשות ומה לא לעשות מעבר לכך.

תפקידו של הרמטכ“ל להבטיח שמקרים כמו אסון הפיגוע בצור לא ישנו. לטפח מחדש את רוח היוזמה, התושיה והתחבולה בצה”ל. לחדש את רוח ה“אחרי” שבה הצטיינו קציניו ומפקדיו כל השנים. זו אחריותו וזו סמכותו של הרמטכ“ל להחליט מה טוב ומה לא לקידומו של צה”ל בהווה ובעתיד. לא של הפצ"ר ולא של היועץ המשפטי לממשלה.

לא תמיד אפשר למתוח קו ברור בין השאלה של מותר ואסור לבין השאלות של מועיל ומזיק בתחומי המדיניות והביצוע. יותר ויותר אנחנו עדים לסחף ולכירסום בין אלה לאלה. הפרדת הרשויות בישראל מתכרסמת על-ידי הרשות המשפטית. הזרוע המשפטית בישראל – באמצעות היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ – נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקיד הרשות המבצעת וגם את תפקיד הרשות המחוקקת.

נתחיל מהרשות המבצעת. עם כל הכבוד לבג“ץ, הוא לא היה צריך לקבל החלטה בעניין טיסות-שכר שיפגעו בתירות לישראל, או יקדמו אותה. זה תפקידם של השרים והמשרדים המופקדים על כך. זה עניין כלכלי. שופטים אינם נושאים באחריות לגורל המשק. הם לא ישאו בתוצאות החלטותיהם הנכונות או המוטעות, הכושלות או המוצלחות. הם לא עומדים לבחירה ולהחלפה. הם מעל לרצון העם במשך כל תקופת חייהם. אין זה תפקידם לנהל את המשק ואת כלכלת המדינה, גם לא לקבוע את מדיניות החוץ והבטחון ואת גבולות ההתנחלות, לא לפקד על צה”ל. אלה תפקידיה של הרשות המבצעת.

הזרוע המשפטית נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקידי הרשות המחוקקת, מפני שאין לנו שני בתי-מחוקקים – בית נבחרים וסינאט, למשל – שהאחד היה יכול לאזן, לקזז ולסנן את החלטות רעהו. לכל בית כזה אינטרסים משורינים ו“פרות קדושות” וכללי משחק וגם דינמיקה קבוצתית סוחפת מפעם לפעם. בחקיקה השוטפת אין בלמים ואיזונים, נוסף על כך שחסרים הבלם וההגה של חוקה שאיננה.

לוועדות-הכנסת אין סמכות חקירה, שבלעדיה אין פיקוח ממשי על הזרוע המבצעת, ובעיקר לא על “האצבעות” שלה, שהן פקידי המשרדים השונים. לוועדות-הכנסת אין גם סמכות תיקצוב. בלי תיקצוב אין ריבונות ממשית. יש מלים ריקות ונירות מתעופפים ברוח או מעלים אבק בארכיונים.

כך מצטברים חללים ריקים בדמוקרטיה הישראלית. כך מתערער כל הזמן שיווי-המשקל של הפרדת הרשויות בישראל. בית-המשפט העליון נוטל על עצמו יותר ויותר תפקיד של רשות מבצעת ושל רשות מחוקקת, באמצעות פסקי-דין ומתן פירוש מחייב לחוקים, אף לאלו של ועדות הכנסת שאין להן שיניים של פיקוח וריסון – כלפי פקידי המשרדים השונים, המהווים רשות מוסמכת להוצאת צווים ולתיקון תקנות שרירותיות לעיתים.

את התפקידים הללו ממלא בית-המשפט העליון באורח חלקי ומקרי, שהרי אין לו סמכות ליזום חקירות וחקיקות או להחליט החלטות הנוגעות לביצוע מדיניות הממשלה. לדיינים אין אלא מה שלפניהם. הם מחליטים רק לפי מה שהובא לפניהם על-ידי אחרים, על פי יזמתם.

לעירבוב הרשויות בישראל מצטרפים גם היועץ המשפטי לממשלה וגם הפרקליט הצבאי הראשי, כמו במקרה של אסון הפיגוע בצור. הרמטכ“ל רב-אלוף משה לוי “שם רגל” ועצר לרגע את המירוץ הזה. הלוואי שיצליח לעצור אותו ליותר מרגע אחד ואולי אפילו לשנות את כיוונו. צריך לחדש את הפרדת הרשויות בישראל, כדי שכל אחת מהן תישא במלוא האחריות ותפעיל את מלוא הסמכויות המוענקות לה, מכוחה של דמוקרטיה יציבה ומאוזנת. במערכה הזאת ירה הרמטכ”ל את היריה הראשונה. וגם אם לא התכוון לכך, כדאי לצייר את ה“בול” שבו פגעה היריה.

צריך לקוות שהרמטכ"ל לא יחזור בו מהחלטתו. היא צריכה לשמש כקריאת “אחרי” לחידוש הפרדת הרשויות בישראל. “לתפיסת מנהיגות” על-ידי כל מי שתפקידו וסמכותו מחיבים אותו לכך. לשאת באחריות ולהפעיל סמכות.

10.7.84

---

מעל לסמכות, מתחת לאחריות

מאת

חגי אשד

הרמטכ“ל נושא באחריות מלאה להכנת צה”ל ולכוננותו שלו בהגנה על בטחון ישראל וחיי אזרחיה מפני האויב. הרמטכ“ל נושא באחריות מלאה לכל מה שצה”ל עושה בכל נושאי הבטחון המופקדים בידיו, כל הזמן. לא רק כאשר מישהו פונה לבג"ץ נגדו.

לבג“ץ, לעומת זאת, יש את מלוא הסמכות לא לאפשר לרמטכ”ל למלא את תפקידו. כמתחייב מהאחריות שהוא נושא בה. לשופט אין אלא מה שלפניו, מה שמובא אליו בשיטה של “פגע וברח”. מאלצים אותו להתערב בשיקולי הרשות המבצעת, מחוץ להקשר הכולל של מדיניותה וההשלכות הנובעות מהתערבותו החלקית, הבלתי שווה ובלתי מאוזנת, המערערת את שיווי המשקל בין זרועות הממשל השונות. עובדה זו בולטת לעין. זה תהליך מתמשך וגובר שאי אפשר להתעלם ממנו.

בישראל מתחולל ערעור מתמשך של שווי משקל של “מערכת האיזונים והבלמים” בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הכף נוטה יותר ויותר לצד הזרוע המשפטית על חשבון סמכות הממשלה והכנסת. גם את הכנסת מכפיף בג“ץ יותר לסמכותו העליונה. בשלב זה רק את ההחלטות של הועדות. בעתיד אולי גם את חוקי הכנסת; אם ימצא בבג”ץ שהם עומדים בסתירה לחוקים אחרים, זה לא בלתי אפשרי. לא מעבר לגבולות הדמיון, אם להסתמך על כברת הדרך שהזרוע המשפטית כבר עשתה בהכפפת זרועות המימשל האחרות לסמכותה.

בג“ץ אינו נושא באחריות למניעת פעילות חבלנית בשטחים ובישראל. אבל יש לו מלוא הסמכות לכבול את ידיו של הרמטכ”ל (והכפופים לו) ולמנוע ממנו לנקוט אמצעים של מניעה, ענישה והתרעה הדרושים למילוי התפקיד המוטל עליו, לפי שיקול דעתו ואחריותו, גם אם הם במסגרת החוק. בג“ץ בודק עכשיו לא רק את חוקיות הגירושים שאלוף הפיקוד הורה לבצע, אלא את שיקול דעתו של האלוף בהפעלת האמצעים הללו, שננקטים על-פי מדיניות הממשלה. בג”ץ “נכנס לנעליו” של האלוף ושוקל במקומו את השיקולים המתחייבים מהאחריות המוטלת עליו, כאילו הוא הרמטכ“ל, או שר הבטחון, או ראש הממשלה, או הממשלה כולה. בג”ץ בודק לא אם המדיניות והאמצעים הנגזרים ממנה הם חוקיים, אלא אם הם דרושים ומועילים והכרחיים לבטחון ישראל. על נושא זה בג"ץ אינו מופקד ואינו יכול להיות מופקד. לא בעניין הנידון על ידו ולא בכל השלכותיו האחרות, הישירות והעקיפות.

מה שנכון לגבי העימות בג“ץ-רמטכ”ל נכון בצורה אחרת גם לגבי העימות יועץ משפטי-רמטכ“ל. אותה דילמה עקרונית בין סמכות בלי אחריות לבין אחריות בלי סמכות. בטחון ישראל נקלע לשטח הפקר שבין סמכות לאחריות ואולי לשטח הנרחב יותר שבין חוסר סמכות וחוסר אחריות, שבין חריגה אל מעל לסמכות ובריחה אל מתחת לאחריות, מה שנקרא “נטילת החוק לידיים” מצד אחד, ו”ראש קטן" מהצד האחר. אלה פוחדים מוועדות חקירה ועושים פחות מן הנדרש ואלה טוענים שידי זרועות הבטחון כבולות ונוטלים לעצמם רשות לפעול מעבר למותר. כדי לבלום את שני התהליכים השליליים הללו יש לבלום את התהליך של ערעור שיווי המשקל בין רשויות השלטון השונות. הרשות השיפוטית צריכה “לעשות דיאטה” מרצון. לבדוק את עצמה – אם היא לא משמינה ומכבידה יתר על המידה. גם היועץ המשפטי לממשלה.

18.8.85

---

לעצור את הגיליוטינה

מאת

חגי אשד

“ועדת בייסקי”, כמו ועדות חקירה שקדמו לה, אינה עומדת בשני מבחנים עיקריים – לא במבחן הצדק ולא במבחן התועלת.

ועדת החקירה הממלכתית או המשפטית, כפי שהיא נקראת בישראל, התגלתה בכל המקרים שחקרה עד כה כגיליוטינה לעריפת ראשיהם של שעירים לעזאזל ותו לא. כל יתר המלצותיה ומסקנותיה נשארות על הנייר ורק מפעל חייהם ושמם הטוב של השעירים לעזאזל מתגלגלים כגולגולת כרותה בכיכר העיר, לקול מצהלות ההמון. הפעם אפילו האספסוף אינו שש לבעוט בראשית המתגלגלים. הכל חשים שהצדק לא נראה, מן הטעם הפשוט שהוא לא נעשה. לא צדק ולא תועלת.

תחושה זו נגרמה, קודם כל, על-ידי העונש הדרקוני “לכל החיים”, שאפילו רוצח בכוונה תחילה פטור ממנו. אמנם מנהלי הבנקים לא ישבו בבית-סוהר, אבל גם ביתו של אדם יכול להפוך לבית-כלא לכל החיים לאדם שעיסוקו וכבודו המקצועי האישי נשללו ממנו. למה לכל החיים?

שאלה זו אינה הקשה ביותר. למה לא הפוליטיקאים? למה לא יורם ארידור ואברהם שפירא, שהוועדה מצאה כי הם הוליכו אותנו שולל לגבי ערכן האמיתי של מניות הבנקים? ולמה כל אלה שפרשו מתפקידיהם הקודמים במערכת הבנקאית או הפוליטית וזכו, משום כך, לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד? למה אלה יוכלו לחזור לתפקיד דומה, או אפילו לזכות בקידום, או סתם להמשיך ולהזיק לכולנו בוועדת הכספים הכל-יכולה של הכנסת? יורם ארידור ואברהם שפירא ימשיכו. ועוד איך.

למי מספרים שהבוחר בישראל יכול להעניש את הדרג הפוליטי הנבחר? חברי “ועדת בייסקי” אולי חיים בארץ אחרת, שבה נהוגה שיטת בחירות שונה. בישראל שלנו מי שקונה מלפפון פוליטי, חייב לשלם ולקבל גם עגבניה רקובה ובצל מעופש, הכלולים באותה רשימה. מי שרוצה ליכוד, למען “ארץ ישראל השלמה”, יקבל את יורם ארידור – זה שרוקן את הקופה הציבורית והפרטית של כולנו. מי שרוצה “תורה ומצוות ומעשים טובים” בנוסח החרדי של ימינו, יקבל את אברהם שפירא – זה שהכפיל פי שישה את המחיר של מניות הבנקים, שכולנו נשלם במסים שלנו למיעוט שיש לו מניות כאלה. בדרג הפוליטי בישראל אין שכר ועונש ליחידים.

“ועדת בייסקי” לא הענישה אותם והסתפקה בעריפת ראשים של כמה מאלה שמתחת לדרג הפוליטי. “ועדת אגרנט” עשתה אותו דבר, ואולי לא ידעה. “ועדת כהן”, שעשתה דבר דומה, לא התכוונה למה שעשתה. “ועדת בייסקי”, שבאה אחריהן, היתה צריכה ללמוד מנסיון קודמותיה. היא לא עשתה זאת. זהו מחדל חמור, זהו עוול משווע.

זה לא רק בלתי-צודק. החסינות שמוענקת לדרג הפוליטי מפני עריפת ראשים, פעם אחר פעם, היא הערובה הבטוחה ביותר שהמלצותיה של ועדת החקירה – כל ועדת חקירה – לא יבוצעו. שהרי הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט ולבצע את ההחלטות הקשות והבלתי-נעימות – ואולי גם הבלתי-ישימות – הכרוכות בהמלצות ועדת החקירה. הפוליטיקאים הם אלה שצריכים לבצע את חילופי הגברי של הדרג המקצועי ולהבטיח את השינויים בדפוסי-עבודתו. זוכרים את “יס מיניסטר?” זה נכון גם בשפה העברית וגם בארצנו. האם “ועדת בייסקי” לא ידעה? אם הפוליטיקאים לא נענשים אישית למה שיסתבכו במריבות האין-סופיות שוועדת החקירה הנכבדה ממליצה עליהן? כולם מתחמקים ו“מורחים” את ההמלצות “עד הפעם הבאה”. הדרג המקצועי מתגונן בפני “הגיליוטינה” השרירותית של ועדות החקירה הניחתת רק על ראשו. התוצאה היא – כל תכסיסי החיפוי ההדדי של “שתוק לי ואשתוק לך”, שנוקט הדרג המקצועי בכל המערכות הביצועיות בישראל – בכלכלה, במינהל וגם בצבא. זוהי התוצאה של שיטת ועדות החקירה בישראל, המופעלת לאחר כל מחדל במקום מינהל תקין שיש בו הגדרות מדוייקות של אחריות וסמכות ושל שכר ועונש.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, שכחה שהשאלות החשובות ביותר הן לא “מה לעשות” או “איך לעשות”. כולנו מכירים את התרופות למחלות הישראליות. השאלות העיקריות הן “כמה ו”מתי". מהו המינון האפשרי של כל אחת מהתרופות, כדי שהחולה לא ימות מנטילתן, ומהו העיתוי הפוליטי והציבורי, המבטיח את הסכמת החולה לריפויו, מרצון או מאונס. זו מלאכתם של הפוליטיקאים. זו אחריותם העיקרית. זו הסמכות שאסור להם להתחמק ממנה. דווקא הם זקוקים לאיום של גיליוטינה פוליטית וציבורית במקרה של מחדל בתחום אחריותם וסמכותם. ודווקא הם זכו לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד. דווקא הם לא נענשו.

אם יש הצדקה לענישה פוליטית וציבורית על-ידי ועדת חקירה, היא צריכה לחול דווקא על הדרג הפוליטי ולא על הדרג המקצועי, הזכאי להגנה משפטית מסודרת ומקובלת, על-פי כל ההליכים הקבועים בחוק.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, אינה רק ועדת חקירה. היא בעצם ועדת ענישה. זוהי המצאה ישראלית מיוחדת, שיש בה כדי לעורר ספקות ותהיות גם מבחינת הצדק וגם מבחינת התועלת. אמנם “ענישה” יכולה להיכלל במונחים “המלצות ומסקנות”, אבל לא לפי מה שנראה ככללי הצדק הטבעי. שהרי חקירה צריכה להיות השלב הראשון של עשיית הצדק ולא האחרון והסופי. הדעת נותנת שאחרי חקירה שתפקידה לברר עובדות שנויות במחלוקת, צריכה לבוא הגדרה ברורה של עבירה ושל אישום עבריינים או נאשמים, על-פי סעיפי חוק מוגדרים וחומר ראיות שיכול להיות קביל בבית-המשפט. את החומר הזה ואת ההגדרות הללו צריכה ועדת החקירה להעביר לבדיקתו של היועץ המשפטי לממשלה ולחקירת המשטרה, שרק היא מוסמכת לערוך חקירות פליליות שיוגשו כחומר ראיות קביל. רק לאחר מכן אפשר לתבוע את הנאשמים ולהעמידם למשפט, ולאפשר להם הגנה מסודרת על סעיפי אישום וחומר אישום מוגדרים, ורק אחר כך להענישם על-פי פסק-דין וגזר-דין לאחר שמיצו את זכות הערעור עליהם.

ועדת החקירה הישראלית הפכה למעשה למין אנדרוגינוס משפטי, ציבורי ומוסרי, שהוא פחות מחקירה משטרתית סדירה ויותר מענישה משפטית מקובלת. “ההמלצות והמסקנות” הסתמיות לכאורה של ועדת חקירה, הופכות, במין דילוג פרוע על-פני כל שלבי עשיית הצדק, לפסק-דין ראשון ואחרון, סופי ומוחלט, בלי שום זכות של ערעור ובלי שקדמה לו אפשרות של הגנה מלאה. אולי זה בסדר מבחינה חוקית, אבל זה לא צודק מבחינה מוסרית ואנושית. העונש של התפטרות או פיטורים “לכל החיים” הוא עונש דרקוני. הוא הוטל על-ידי ועדת חקירה שאינה אלא “גיליוטינה” לשעירים לעזאזל.

צריך לעצור את הגיליוטינה הזאת ולבחון מחדש את פעולתה ואת תוצאותיה. ראשי הבנקים שראשיהם נערפו על ידה, ראויים אולי לעונש, אבל לא לעונש כזה ולא בהליך כזה. הם יגלו אומץ לב ציבורי ויעשו שירות מועיל לעשיית הצדק בישראל אם יסרבו להתפטר. ובוודאי לא בלי יורם ארידור ואברהם שפירא. מנהלי הבנקים נהגו בחוסר זהירות ותוך הפרת חוקי התנועה כשהם שתויים, אך מי שהשקה אותם לשכרה ועודד את כולם לנהיגה פרועה היו יורם ארידור וקודמו, שמחה ארליך, ושוטרי התנועה שעצמו עין היו לא רק נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום והכפופים לו אלא גם “האחיתופל הכלכלי” אברהם שפירא. הפוליטיקאים אשמים יותר ממנהלי הבנקים. הם קבעו את המדיניות ואת הנורמות שהמנהלים – וכולנו יחד – היינו קורבנותיהן. מנהלי הבנקים יטיבו לעשות אם יתעלמו מהטפות המוסר הצדקניות של חבר הכנסת הנכבדים. לא פלא שהם, כפוליטיקאים הנהנים מחסינות מוחלטת, שבעי רצון מהמלצות “ועדת בייסקי”, שפסחו עליהם. שחברי הכנסת יצמצמו את חסינותם המוחלטת קודם שיתחילו לבעוט בראשיהם הערופים של מנהלי הבנקים.

29.4.86

---

מלך הכביש

מאת

חגי אשד

אפשר למצוא כמה קווי דמיון בין פרשת פולארד, מבחינה פנים-אמריקנית, לבין פרשת ראש השב"כ בישראל. גם כאן וגם שם חושפות הפרשות הללו מאבק הולך ונמשך בין הזרוע המשפטית, על חלקיה השונים, לבין הממשל שם והממשלה כאן, אשר מופקדים על מכלול האינטרסים של טובת הציבור וטובת המדינה ועל קיום שלטון החוק הלכה למעשה. יש כאן ושם בלבול מושגים מוטעה ומזיק בעניין זה.

הממשלה, ולא הזרוע המשפטית, היא המופקדת על שלטון החוק, כלומר הביצוע הכולל והשיטתי של מכלול החוקים וההחלטות של הגוף המחוקק, הכנסת. תפקידה של הזרוע המשפטית הוא לפקח על ביצוע החוק על-ידי הממשלה, ולמנוע חריגות ממנו, בלי להפריע לביצועו הלכה למעשה על-ידי הממשלה. הדבר דומה לשוטר תנועה שנדמה לו שהוא הנהג. את התנועה מקיים הנהג. שוטר התנועה דואג לאכוף את החוק, שנהג אחד לא יפריע לנהג אחר, וכלל הנהגים יוכלו לנוע על הכביש ולהגיע למחוז חפצם. אין זה תפקידו של שוטר התנועה להסיע את הנוסעים ולקיים את התנועה – לאשר אותה ולא להפריע לה.

חלוקת תפקידים זו מהותית, אמיתית, בין הזרוע המשפטית, על כל חלקיה (היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה אמורים להיות החלק הצנוע יותר, והפחות יהיר ומתנשא, של הזרוע הזאת), לבין הממשלה, שעליה מוטלת האחריות להנהיג את כלל הנוסעים לעבר יעדיהם. שוטר התנועה שלנו יכול לסייע לנהגים להגיע למחוז חפצם, אבל לעיתים הוא מפריע וגורם לפקקי תנועה מיותרים ואף לתאונות דרכים מתוך כך שהוא מוציא את הנהגים מכליהם על-ידי יחס של התנשאות והתעמרות. דברים כאלה קורים כל יום בדרכי הארץ והעולם. כך בפרשת פולארד ובפרשת ראש השב"כ.

אין מדינה בעולם שאינה נאלצת לבצע פעולות בלתי חוקיות למען בטחונה ובטחון אזרחיה ובעיקר במלחמה נגד הטרור. פעולות ריגול ו“פעולות מיוחדות” כוללות גם הריגה של אזרחים המעורבים בפעולות טרור ורצח, בלי משפט, אם הדבר נחשב על-ידי הארגונים החשאיים כחיוני לסלק אותם מן הדרך. האישור של הדרג המדיני אינו עושה את המעשה הבלתי חוקי לחוקי. גם אם ועדות הקונגרס שם, או הכנסת כאן, ידעו מראש או לאחר מעשה על פעולה בלתי חוקית, שהתבצעה למען בטחון המדינה, יהיה בכך רק כדי להגדיל את מספר השותפים לעבירה, אך לא לשנות את מהותה. במדינת ישראל הצעירה וחסרת הנסיון הממלכתי יש אנשים שאינם מבינים זאת, ונתפסים לויכוח מילולי עקר וחסר משמעות על היחס בין החוק לבטחון.

הבטחון בארץ ובעולם מחייב עשיית פעולות בלתי חוקיות בחשאיות גמורה, על מנת להצליח וגם על מנת למנוע מבוכה ומשברים מיותרים בין ממשלות. אלה מעדיפות לעצום עין ולא לדעת על פעולות בלתי חוקיות שכולן מבצעות (חרושצ’וב התרעם מאוד על הנשיא אייזנהאור, שהודה בפומבי באחריות למטוס יו-2 שהופל מעל ברית המועצות ובגין הודאה זאת אולץ חרושצ’וב לבטל את פגישת הפיסגה).

אנשים חסרי נסיון בישראל אינם מבינים את כלל היסוד של חשאיות, שפירושו שיתוף בסוד לא לפי היררכיה, אלא לפי הצורך במילוי התפקיד. סמל בחיל המודיעין יודע הרבה סודות חיוניים, ששרים בממשלה אינם יודעים. הזרוע המשפטית בכל מדינה מתוקנת מעדיפה לא לדעת, וממילא לא לאשר פעולות בלתי חוקיות של ממשלתה. גם זו נורמה של הסכמה שבשתיקה.

הפיקוח המדיני לא נועד להפוך את הבלתי חוקי לחוקי – אלא להבטיח שמספר הפעולות הבלתי חוקיות והיקפן יהיה מצומצם עד למינימום ההכרחי, וכדי למנוע שימוש לרעה בהכרח הלא מגונה של פעולות חשאיות ובלתי חוקיות. בפרשת אוטובוס 300 היו תקלות רבות על-פי הכללים האמורים. לא שהכללים היו רעים, אלא הפעלתם היתה רצופת תקלות בשעת מעשה ולאחריו. ובעיקר – המינוי של ועדת זורע ושל ועדת יונה בלטמן, שאסור היה לעשותן שותפות לידיעה ולאישור של פעולות בלתי חוקיות, שאין בהן פסול יסודי ומהותי כשלעצמן. אנשי חוק ומשפט לא צריכים להיכנס בסוד פעולות שנעשות מחוץ לכללים המקובלים של חוק ומשפט. זוהי הנורמה המקובלת בכל מדינות הדמוקרטיה מאז ומעולם. הפסול הוא לא בשיטה, שהיא חיונית ובלתי נמנעת, אלא בחריגות ממנה, שמהן אפשר להמנע. הפסול הוא בדרכי הפיקוח למניעת החריגות, שאותן צריך לשפר פעם אחר פעם, כאשר מתגלה תקלה בביצוען.

היועץ המשפטי לשעבר, יצחק זמיר, והעוזרות שלו, יהודית קארפ ודורית בייניש, נקלעו זה זמן רב למאבק כוח גם עם הצבא וגם עם השב“כ, על אישור פעולות ומניעתן. פרשת אוטובוס 300 היא רק קצה הקרחון במאבק המתמשך הזה, שכמעט שיתק את פעולות השב”כ בכמה תחומים, הפריע לפעולות הצבא וגרם להתנגשות חריפה בין הרמטכ“ל לבין היועץ המשפטי הקודם. לאחרונה נאשמו זמיר וכן הפרקליטות קארפ ובייניש בגיוס העיתונות למאבק נגד ראש השב”כ, על-ידי הדלפות בלתי חוקיות. אם תתמנה ועדת חקירה היא תצטרך לחקור גם את ההאשמות נגד השלישיה הזאת, ותצטרך להמליץ על דרכים למניעת מאבק כוח בין הנהג לשוטר התנועה, הגורם לפקקי תנועה ולתאונות דרכים מיותרות.

12.6.86

---

שלטון הגיליוטינה

מאת

חגי אשד

בפני ממשלת ישראל ניצבת עתה להכרעה שאלה פשוטה מאוד, חדה וחלקה, ששום היסוסי חולשה ושום פלפולים משפטניים אין בכוחם לערפל אותה. השאלה היא לא אם לחקור את פרשת ראש השב"כ – אלא מה לחקור וכיצד לחקור.

הדרך האחת אומרת כי כל הפעולות שבוצעו על-ידי השב"כ למען בטחון ישראל – ובכללן הריגת מחבלים – יתכן ונעשו בעבר בלי סייגים ברורים של מותר ואסור מבחינת האישור לפני מעשה והדיווח לאחריו. היעדר סייגים ברורים לא נבע מכוונה רעה, אלא מהנסיבות של פעולה למען בטחון באיזור של דמדומים גם מבחינת החוקיות וגם מבחינת החשאיות. אם לא היו סייגים מספיקים כאלה בעבר, יש צורך לתקן עתה את הטעון תיקון ולקבוע אותם לעתיד. מטרת החקירה במקרה זה היא לקבוע כללים ברורים של “עשה ולא תעשה”, “מותר ואסור” והגברת הפיקוח של הדרג המדיני – בדיקת העבר על מנת להפיק לקחים לעתיד, כולל מסקנות ארגוניות ואישיות, למניעת תקלות ככל האפשר.

הדרך האחרת היא הדרך שנקט בה יצחק זמיר – ופירושה שהדגש העיקרי צריך להיות חקירת העבר על מנת לחשוף ולמצוא עבירות פליליות ועבריינים פליליים והענשתם בכל חומר הדין גם אם החוק הפלילי הרגיל לא נועד לחול על איזור הדמדומים של פעולת השב“כ ויתר זרועות המודיעין והבטחון בישראל ובארצות אחרות. מטרת החקירה במקרה זה תהיה להעמיד לדין פלילי אנשים משירות הבטחון הכללי – מראש השב”כ ומטה – ולהענישם ככתוב בספר החוקים, כולל שנות מאסר ארוכות יחד עם פושעים אחרים. לצורך חקירה כזאת המשטרה מתאימה ביותר. היא מסוגלת ומוסמכת לחקור עבירות פליליות שנעשו בעבר ולא להמליץ המלצות לעתיד. היא חייבת לקבוע כל מעשה בלתי חוקי שנעשה, בלי להתחשב במטרות ובנסיבות המיוחדות של עשייתו. גם אם נעשה בתום לב, לטובת בטחון ישראל, על-פי תקדימים רבים בעבר ובהווה.

אם הדגש הוא על הדרך הראשונה של חקירה למען הפקת לקחים לעתיד, הדבר צריך להיקבע באופן ברור בהחלטת הממשלה לגבי סמכויות הגוף החוקר והרכבו. אם הדבר מחייב שינוי חוקים קיימים, הכנסת מוסמכת לשנותם. החוק קיים למען טובת האזרח, הציבור והמדינה ולמען בטחונה וקיומה. ולא להיפך. ואם מתברר שהחוק הקיים הוא רע, והוא פוגע בכל אלה, צריך לשנותו. גם חוק ועדות החקירה הקיים טעון שינויים, נוכח הכשלונות הטרגיים של הוועדות שהוקמו לפיו וגרמו יותר נזק מתועלת. נוכח התופעה ההרסנית של “הראש הקטן”, שהיא אחת התוצאות של משטר ועדות החקירה בישראל.

תפקידו של ראש הממשלה להחליט על קו הפעולה שהוא בוחר בו ולעשות ככל יכולתו לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות והציבור הרחב כולו בצידקת החלטתו. זהו יסוד המשטר הדמוקרטי, ששלטון החוק הוא חלק ממנו ולא מעליו. רק במדינות טוטאליטאריות שלטון החוק עומד מעל לרצון הרוב הדמוקרטי ונציגותו הנבחרת.

נוצר רושם שאנשי החוק שלנו נוטשים את הקרקע הדמוקרטית שעליה ניצב שלטון החוק. פרופסור יצחק זמיר, השרים משה שחל ואמנון רובינשטיין וכל יתר חברי “גילדת” המשפטנים עתירת ההון, היוקרה והמעמד, כולל המשפטנים מן האקדמיה, חיים בהרגשה ששלטון החוק, על-פי פירושם, עומד מעל לכל שיקול של טובת הציבור והמדינה. כאילו שהפירוש שהם בוחרים לתת לשלטון החוק הוא הפירוש היחיד האפשרי. כאילו שלטון החוק אינו נותן מקום לשיקול דעת ולבחירה בין קווי פעולה שונים. כאילו הוא מנגנון אוטומטי, שאפשר להפעילו רק בכיוון אחד, על-ידי לחיצה על כפתור. כאילו שלטון החוק הוא שלטון של גיליוטינה, שיש לה כיוון אחד, “בלתי הפיך”, כפי שמכנה זאת משה שחל, ואחת מטרתה – עריפת ראשים. כך נעשה צדק בישראל, כביכול, על-ידי ועדות החקירה המהוללות שלנו, שכל תוצאותיהן היו עריפת ראשים. לא בלי מידה רבה של איפה ואיפה וחוסר צדק מקומם ומשווע. כל המסקנות האחרות של כל ועדות החקירה כמעט שלא יושמו. עכשיו רוצים לערוף את ראשו של ראש השב"כ, הגיליוטינה שלנו לא תעלה חלודה. הצדק שוב ישתולל.

ידועה ונפוצה הביקורת בציבור ובעתונות על חולשת הממשלה כלפי הזרוע המשפטית. הטענה היא שהממשלה בחולשתה יוצרת חלל ריק והזרוע המשפטית ממלאת אותו ומסרסת בזאת את רצון הממשלה ויכולתה למלא את חובתה ולקיים את שלטון החוק למעשה. המקרה של ראש השב“כ הוא דוגמה מובהקת לכך. חולשת הממשלה היא שאיפשרה את התנהגותו של יצחק זמיר, שגבלה במרדנות ובהתנשאות כלפי הממשלה כולה, אפילו לפי מסקנות ועדת אגרנט, שגם הן לא עומדות בפני ביקורת. זמיר לא קיים את חובת ההתייעצות על-פי כוונתה האמיתית. הוא העמיד את עצמו מעל לכל שיקול אחר ודחה כל דרך אחרת לטיפול בפרשה, בהחלטה נחושה לגרור את ראש השב”כ לחקירה משטרתית ומשם לבית סוהר כאחד הפושעים הפליליים. וזאת בתמיכת “גילדת” המשפטנים שלנו. עכשיו “הגילדה” הזאת מאיימת על היועץ המשפטי לממשלה, חריש, שאם הוא “יטייח” את הפרשה לפי דעתה, כלומר אם לא יפעל במלוא מרצו להעמדת ראש השב"כ לדין, “הגילדה” הזאת לא תיתן לו מנוח. זו כבר ממש אוזורפציה. פתאום כבר אין חשיבות לעצמאות מעמדו של היועץ המשפטי. פתאום עליו להיכנע לתכתיב של “הגילדה” המקצועית שלו.

הם שוכחים, כי החוק נבחן בתוצאותיו ולא בכוונת המחוקק, כי החוק קיים למען העם ולא להיפך, וכי אנשי החוק הם משרתי הציבור. הם “מצפצפים” על הממשלה ועל העומד בראשה. האמת היא שתפקידו של ראש הממשלה להציל את שלטון החוק מידי מגיניו, כביכול, המערערים אותו למעשה. וזאת לדעת – אם תידחה הדרך השקולה והאחראית של העדפת טובת העתיד ותיבחר דרך של ענישה שרירותית בלתי-מתחשבת, אם וכאשר יועמדו ראשי השב"כ לדין וישלחו חלילה לבית הסוהר, תהיה בישראל רעידת אדמה שכמוה לא היתה. תתערער כליל תחושת הבטחון והצדק של אזרחי ישראל בממשלתם ובמשטר הדמוקרטי כולו. רק מי שנמצא בין כתליה של “גילדה” מקצועית סגורה ומתנשאת כמו “גילדת” המשפטנים שלנו – רק הוא יכול להיות כה אטום לסכנה החמורה הזאת לשלטון החוק ולמשטר הדמוקרטי כולו. תהיה כאן התקוממות והיא תהיה מוצדקת. בעיקר משום שיש דרך אחרת – צודקת יותר ומועילה יותר.

זוהי שעת מבחן עליונה ליועץ המשפטי לממשלה, לממשלה כולה, ובעיקר לראש הממשלה. עליו תיפול האחריות לאסון הגדול שעלולים להמיט עלינו אנשים חסרי אחריות בקרב המשפטנים והעתונאים, אם הוא לא יתייצב מולם במלוא העוז והתוקף. ולהיפך – אם ימלא ראש הממשלה את חובתו – ברכת הציבור כולו תלווה אותו. ואשר לעתונאים ולמשפטנים – אל דאגה. הם יאמרו ויכתבו את ההיפך. זה כבר קרה. ויקרה גם הפעם. העיקר הוא לקבל את ההחלטה הנכונה, לשכנע את העם בצידקתה ולהוציא אותה אל הפועל.

20.6.86

---

נבואתו של ביאליק

מאת

חגי אשד

למשוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק מיוחסת האימרה – ואולי היתה זאת נבואה ממש – על מדינת היהודים העתידה לקום: אם תהיה יהודית, היא לא תהיה מדינה. החלק השני של נבואתו הולך ומתגשם עתה לנגד עינינו. גם באגף הדתי-חרדי של חיינו וגם באגף החילוני, את יסודותיה של מדינת ישראל מקעקעים אלה הדוגלים בשלטון ההלכה מעל לכל ואלה הדוגלים בשלטון החוק מעל לכל.

ממעוף הציפור, או מנסיון למבט היסטורי, יש הבדל קטן מאד בין אלה לאלה. מחד גיסא, רבנים ודיינים וראשי ישיבות ומאידך גיסא, שופטים, פרקליטים וראשי פקולטות למשפטים באוניברסיטאות. אלה מתעלמים מן הצורך לפסוק הלכות לשם “תיקונו של עולם” ו“משום דרכי שלום” ואלה מתעלמים מטובת הציבור וטובת המדינה, שהן המקבילות של ימינו לעקרונות התלמודיים הזנוחים הללו. אלה ואלה – רק הזקן, הפיאות ולבוש השחורים מבדיל ביניהם – “עוקרים הרים” של פלפול הלכתי, או משפטי וטוחנים אותם זה בזה, בחריפות ובבקיאות שלא היו מביישות את אבותיהם ואבות אבותיהם, דורות של רבנים וראשי ישיבות בתפוצות הגולה, ובכל אתר ואתר שבו הגויים הם שנשאו באחריות לקיום ממלכתי-ארצי של עמים ומדינות וכל יושביהן. כולל קיומו של המיעוט היהודי, שחי לו מסוגר בתוך הגטו הרוחני שלו, ניזון מאחרים ומוגן על ידם. את מחיר הקיום הפיזי בזמן ובמקום – שילמו הגויים. והיהודים נהנו מן הפירות של ה“גויים” בלי לשלם את המחיר המוסרי והאינטלקטואלי שהם שילמו. היהודים יכלו ליהרג על קוצו של יוד של האמת המוחלטת והבלתי-מתפשרת שלהם. וכך גם לאחר שיצאו מחממת ה“גטו” ונתפזרו בין האומות כשאור שבעיסה. לא כעיסה עצמה, שהיא ענין לגויים – לזרוע, לקצור, לטחון ולשאוב מים. במידה ובאחריות, שישארו גם למחר. להיות יהודי משמע – לא ללוש את העיסה, לא ללכלך את הידיים.

נבואתו של ביאליק מתקיימת. יש לנו מדינה משום שעדיין יש לנו ממשלה, הנושאת באחריות בפני בוחריה לטובתם, לבטחונם ולקיומם. היא ולא הרבנים דורשי ההלכות המנותקות מתיקונו של עולם ומשום דרכי שלום. היא ולא המשפטנים, שכל עניינם במיצוי עד תום של המילה הכתובה של החוק, גם אם אי-אפשר לחיות לפיה. אבל מיום ליום ומשנה לשנה יש לנו פחות מדינה משום שיש לנו פחות ממשלה. יש לנו פחות ממשלה משום שיש לנו יותר רבנים ויותר משפטנים, הכובלים את ידיה ורגליה ומונעים ממנה לקיים את חובתה כלפי אזרחי המדינה, שבחרו בה בבחירות דמוקרטיות.

הרבנים והמשפטנים הם אנשים חופשיים ומאושרים. הם אינם נושאים באחריות, אבל נהנים ממלוא הסמכות. גן עדן ממש. מקסימום סמכות ומינימום אחריות. והממשלה נטחנת בטחנות החוק וההלכה ונשארת קירחת מכאן ומכאן. בלי סמכות ובלי אחריות.

כל ועדת חקירה משפטית נוספת גורעת עוד ועוד מסמכותה ומאחריותה של הממשלה. תהליך זה התחיל בוועדת אגרנט לאחר מלחמת יום-הכיפורים, עקב כשלונה של הממשלה בתחום האחריות לבטחון המדינה והתערערות בטחונה העצמי. היא העמידה את עצמה למשפט השופטים במקום למשפט הבוחרים. מי שנבחר על-ידי הציבור במישרין חייב לחוש אחריות כלפי בוחריו ואם נכשל עליו להתפטר, ואין צורך בשום ועדות חקירה משפטיות כדי לקיים את החובה הדמוקרטית האלמנטרית הזאת. כשנכשלים מתפטרים ולא נבחרים מחדש, אם הציבור שוכנע באחריות הנכשל לכשלונו. כך נהוג בכל המדינות. שרים מתפטרים או מפוטרים, נבחרים מחדש או פורשים מהחיים הפוליטיים, בלי להמתין לפסקי דין של ועדת חקירה.

נבואתו של ביאליק הולכת ומתגשמת בעצם ימים אלה. הממשלה מעמידה את עצמה למשפט בפני ועדת חקירה משפטית במקום שחבריה יעמידו את עצמם למשפטו של העם בקלפי בבוא השעה. ואולי להיפך – אולי הדרישה להקמת ועדת חקירה משפטית תגרום למשבר קואליציוני ולהקדמת הבחירות והעם יעמוד אז בפני בחירה בין אלה שכביכול דאגת הבטחון היא בראש מענייניהם, לבין אלה שדאגת שלטון החוק קודמת בעיניהם לכל דאגה אחרת. אולי זה לא יהיה כך, אבל זה ייראה כך בעיני חלק גדול של ציבור הבוחרים. מי שרוצה להעניק לליכוד את הבונוס האלקטוראלי הזה – שיעמוד בכל תוקף על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בענין האחריות לאירועי אוטובוס 300, גם במחיר משבר קואליציוני והקדמת הבחירות. אבל - זה מיותר לגמרי. מי שרוצה להביע אי-אמון בשמיר ולדרוש את פירוק ממשלת האחדות הלאומית יכול לעשות זאת בלי ועדת חקירה.

כדי להדגיש את אחריותו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לכל התקלות והשיבושים בחקירת הפרשה הזאת – מן הרגע שהוא לא מנע בתוקף את הקמת ועדת זורע ואת מינוי צוות בלטמן לאחר מכן, אין שום צורך בוועדת חקירה לשם כך. מספיק שראש הממשלה שמעון פרס יאמר בפה מלא שהוא לא ידע על חלקו של יצחק שמיר בפרשה כשהוא מסר לו את ראשות הממשלה. יצחק שמיר יעמוד אז בפני הברירה להודות בכך בפה מלא או לנסות להכחיש. אם הוא יבחר להכחיש, הוא יוכל לחזור על ההכחשה גם בפני ועדת חקירה ואז תהיה זאת עדות מול עדות של שני ראשי ממשלה בישראל, והשופטים יצטרכו לפסוק מי משניהם משקר. למי זה יועיל? בכל מקרה – ציבור הבוחרים הוא שצריך להכריע למי הוא מאמין יותר – לשמעון פרס, או ליצחק שמיר, בענין זה כמו בכל ענין אחר. על מי הוא סומך יותר? מי נראה בעיניו מסוגל יותר לשאת באחריות העליונה למדינה כראש ממשלה. הבחירה הזאת וההכרעה של הבוחרים הן ציפור נפשה של הדמוקרטיה. העם צריך לבחור ולא הפרקליטים והמשפטנים, שאין הם נושאים באחריות למעשיהם בפני העם, אלא רק בפני “הגילדה” הסגורה של משפטנים, כמותם.

בכל המהומה הזאת של שקיעת סמכותה של הממשלה וערעור יסודות קיומה של המדינה מזדקר כמגדלור נשיא המדינה חיים הרצוג, שהוא מופת של קבלת אחריות וקבלת החלטה אמיצה לטובת הציבור ולטובת המדינה. הוא עשה מה שעשה בהסתמך על החלטת הקבינט, שהוא הנושא באחריות לקיום הממשלה בישראל הלכה למעשה. עכשיו נוצר הרושם שחלק מחברי הקבינט והממשלה רוצים לפגוע ביוקרתו של נשיא המדינה, המגלם באישיותו את קיום המדינה. בכך יערערו עוד יותר את אשיות קיומנו הממלכתי.

הנשיא פעל, כדי למנוע את הצורך בחקירת העבר, אשר תגרום בהכרח לחשיפת דרכי פעולתו של השב"כ בכל שנות המדינה. לא תוכל להיות חקירה רק נגד יצחק שמיר. הוא יוכל לטעון שהוא פעל כפי שפעלו קודמיו. וכל חקירה של העבר לא תוכל להיעצר בנקודה שבה יבקשו שתיעצר הממנים את חברי הוועדה. אלא אם כן יגבילו אותה במפורש להמלצות ולהצעות לגבי העתיד, ולשם כך אין צורך בוועדת חקירה משפטית, אלא בוועדה מקצועית של ראשי שירותי המודיעין והבטחון ומשפטנים, שיש להם נסיון בסוגיות אלה, ואשר יודעים ומבינים מהו מחיר בטחוננו וקיומנו הממלכתי במלחמה נגד הטירור. היזהרו מנבואתו של ביאליק.

27.6.86

---

איפה אנחנו ואיפה אנגליה

מאת

חגי אשד

אילו ישראל היתה ארץ הדמוקרטיה והרוח הספורטיבית כאנגליה ולא מה שהיא – ארץ נביאי האמת והשקר הצודקים כעיני עצמם תמיד ובכל – היינו עדים לחזיון הפוך מזה שחזינו בו לאחר פרסום הדין של בג“ץ בעניין השב”כ. מי שניחן בגישה דמוקרטית באמת לא מתעלם מהחלטת הרוב ולא מנסה להתנחם בדעת המיעוט, שהיא כדעתו והיא הוכחה להמשך צידקתו המוחלטת למרות הכל, למרות החלטת הרוב נגדו. בחברה דמוקרטית תקינה יודעים הכל כי החלטת הרוב היא ההחלטה המחייבת.

מי שניחן ברוח ספורטיבית באמת מסוגל להפסיד בצורה נאותה, בלי לראות בכך חורבן בית שלישי לאומי ואישי. יש מנצחים ויש מנוצחים. אפילו בסיום מערכת בחירות שהיא גורלית למתמודדים ולחברה כולה יותר מפסיקת בג"ץ השבוע, נהוג בארצות רבות שהמפסיד שולח איחולי הצלחה למנצח. אבל איפה אנחנו ואיפה אנגליה.

אילו היינו אנגליה היו נשיא המדינה חיים הרצוג והיועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש מוצפים במאות מברקים של בקשת סליחה ומחילה ושל איחולים וברכות ממשפטנים ועתונאים שביזו אותם וליגלגו עליהם רק משום ששניהם פעלו אחרת מכפי שמחרפיהם ומגדפיהם רצו שהם ינהגו.

איך שלא “נסובב” את החלטת בג"ץ תישאר בעינה הקביעה המנומקת והמפורטת שיש לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט, וכי עבריין הוא לא רק מי שנידון, אלא גם כל מי שהוא בחזקת נאשם ואפילו מי שרק מיוחסת לו עבירה. נשיא בית המשפט העליון מבסס את קביעתו על עשרות מובאות מדבריהם של שופטי בית המשפט העליון שנדרשו לנושא זה בהחלטות קודמות של בית המשפט העליון, ואף של יועצים משפטיים קודמים, וקובע כי “נשיא המדינה (הפעיל) את סמכותו… על יסוד גישה פרשנית שתאמה את זו המקובלת לפי פסיקתו של בית משפט זה במשך שלושים וחמש השנים האחרונות ואשר לאורה מוקנית לנשיא המדינה הסמכות להעניק חנינה גם לפני הרשעה בדין”.

על האמור לעיל היתה נטושה המחלוקת החריפה ועל כך נמתחה הביקורת כנגד נשיא המדינה ונגד חוות דעתו של היועץ חריש, שהיתה בניגוד לדעת קודמו, יצחק זמיר. הרצוג וחריש צדקו. מחרפיהם ומגדפיהם – טעו. אך זה לא הסוף. נשיא בית המשפט העליון נדרש לחוות דעתו של יצחק זמיר, אשר לפיה אין לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט. המלה “נדרש” היא עדינה מאד בהשוואה למה שעושה שמגר לזמיר. לאורך 30 עמודים של פסק דין לא משאיר נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר אבן על אבן מכל הנמקותיו של זמיר. (30 עמודים מתוך 70 העמודים של כל פסק הדין שלו הם הרבה בכמות, ולא רק באיכות, כדי להרוס את בניין נימוקיו של זמיר). יוצא איפוא שחריש, שנאלץ לקבל החלטה במהירות רבה, הגיע להחלטה נכונה ומבוססת יותר מזו של זמיר, שנתקבלה בתנאים של נינוחות והעדר לחץ של זמן. אפילו על כך מגיעה לחריש ברכה מיוחדת מצד מתנגדיו המשפטנים השותפים לתבוסתו המשפטית של זמיר. יצחק זמיר והשופט העליון אהרון ברק, ששניהם חברים טובים, הם יוצאי דופן בגישתם בקרב הציבור של שופטים עליונים ויועצים משפטיים בעבר ובהווה, וזאת – בניגוד קוטבי לרושם שקיבל הציבור בישראל נוכח הרעש האדיר שהקים קומץ של משפטנים ועתונאים נגד נשיא המדינה חיים הרצוג ונגד היועץ המשפטי יוסף חריש. שטיפת מוח קולקטיבית בנוסח סובייטי.

יכול להיות שיהיה עוד סיבוב במאבק המשפטי הזה ויכול להיות שהוא יסתיים אחרת. גם אז החלטת הרוב היא שתהיה החלטת בית משפט העליון ולא אחרת. בינתיים, מי שנחל מפלה בסיבוב הנוכחי ראוי לו לגלות רוח ספורטיבית ודמוקרטית ולברך את המנצחים.

יכול להיות שבית הנבחרים שלנו ישעה לעצתו המרומזת של נשיא בין המשפט העליון מאיר שמגר ואחרים לפיה יש אולי מקום לחקיקה נוספת, כדי לשנות את מוסד החנינה בישראל, בלי לבטלו כליל. יכול להיות שתהיה חקיקה בכיוון הפוך, שתעניק לנשיא סמכויות חנינה נרחבות יותר ומוגדרות בצורה מחייבת וברורה יותר מסמכויותיו הנוכחיות. בעיקר בעניני בטחון, וזאת – נוכח כשלונו של היועץ המשפטי הקודם וטעויותיו הרבות. יכול מאד להיות שתהיה חקיקה שתגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה להבא, תפריד ותחלק אותן בין אנשים שונים ואף תעביר כמה מהן לועדות גופים המורכבות מכמה אנשים. יכול להיות שסמכויות שונות לא ישארו בתחום סמכותו הבלעדית של אדם אחד, שנהנה מסמכויות דיקטטוריות כמעט. אפילו נשיא בית המשפט העליון אינו דן יחיד ואפילו על החלטה של שלושה שופטים עליונים יכול להיות ערעור ודיון חוזר בפני חמישה שופטים עליונים או יותר. עוד התברר מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, כי היועץ המשפטי לממשלה הפעיל את סמכותו לעכב הליכים פליליים באלפי תיקים בשנים האחרונות. לאחר “שנקטפו אוזניו” של היועץ המשפטי הקודם יש מקום לחרדה ולדאגה מפני הסמכויות הבלתי-מוגלות כמעט המוענקות לו.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת מותחת בפסק הדין שלה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה בנושא שהוא עיקר הדיון בפרשת השב"כ. לאמיתו של דבר השופטת בן-פורת קרובה ביותר להצדקת החלטתו של נשיא המדינה במטרתה המקורית, כלומר – להעניק חנינה על מנת להפסיק את החקירה המשטרתית.

השופטת בן-פורת אינה משוכנעת כלל שאין ליועץ הממשלתי לממשלה סמכות להפסיק חקירה לאחר שזו החלה: “ניתן אולי לחלוק על מסקנתו ולגרוס שהמשטרה בהיותה זרוע של היועץ המשפטי לממשלה לשם חקירת פשעים, חייבת לפעול במצוותו וממילא רשאי ומוסמך היועץ המשפטי להפסיק חקירה, אולם הדבר אינו נקי מספק”. ועל כן: “בהנחה, שאמנם כך הוא, היינו שהמשטרה חייבת על פי דין להמשיך בחקירת פשע (שדבר ביצועו הובא לידיעתה) ואח”כ להעביר את החומר שהושג בחקירה אל פרקליט המחוז, כי אז עשויה הסמכות להעניק חנינה להיות הדרך היחידה להפסיק חקירה המסכנת אינטרס ציבורי חיוני, כגון את בטחון המדינה“. זה בדיוק מה שעשה נשיא המדינה. ומיד בהמשך: “דברי ועדת אגרנט שהובאו לעיל, לפיהם בתנאים מסויימים עשוי עניין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית יפים גם למניעת חקירה למטרה דומה. וכאמור, לא מן הנמנע, שאז (להבדיל מהשלב בו מועבר חומר החקירה מהמשטרה לפרקליט המחוז) הדרך היחידה לעושת כן היא דרך החנינה על-ידי נשיא המדינה”. זו בדיוק היתה ההנמקה של נשיא המדינה חיים הרצוג כאשר החליט על הענקת החנינה. “נוכח הודעתו החד-משמעית של היועץ המשפטי בישיבת הקבינט, כי אין מנוס מהפעלת החקירה המשטרתית הפרשה, נוצר מצב שאנשי השב”כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם ייחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה ולפעול בדרך שפעלתי”.

כל אדם בר דעת יכול להבין בעליל כי מטרת החנינה היתה למנוע חקירה משטרתית שיש בה כדי לגרום נזק לבטחון המדינה על-ידי חשיפת סודות בטחוניים כמוסים ביותר וכי מטרתו זאת של הנשיא מעוגנת כל כולה בהנמקתה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת. חנינה היא דרך יחידה למנוע חקירה משטרתית, אם נכון הדבר שהיועץ המשפטי עצמו אינו יכול להפסיק חקירה כזאת. וגם בכך יש ספק, כאמור, ספק לקולא. דברים אלה כוחם יפה גם כעת, גם לעתיד. ואם לא – ייתכן ויהיה צורך בחקיקה מיוחדת הקובעת סמכות כזאת, וזאת – לאחר שהוברר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר פעל בדרך שרירותית שאינה מתחייבת בהכרח מן החוק הקיים.

היועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר “ציפצף”, כידוע, על ראש הממשלה ויתר השרים בניגוד לרוחן של הנחיות ועדת אגרנט הקובעות כי על השרים “מוטלת האחריות הראשונית לדאוג לבל יפגעו האינטרסים של המדינה מבחינה בטחונית… (ואשר) הינם יותר מנוסים ובקיאים ממנו בשטחים הללו”. אנשי השב"כ חשופים עכשיו לחקירת המשטרה כאילו היו עבריינים פליליים וזהו מצב מוסרי ונזק בטחוני אפשרי. המשטרה עדיין עומד בפני מבחן של שמירת סודיות ואם היא לא תעמוד במבחן יצטרך היועץ המשפטי לממשלה לשקול מחדש את סמכויותיו להפסקת חקירה משטרתית ברוח דבריה של השופטת בן–פורת. ובכל מקרה – לאחר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר נהג כפי שנהג ולאחר שקבוצת אוהדיו המשפטנים והעתונאים נוהגת כפי שהיא נוהגת, בלי שמץ של רוח דמוקרטית וספורטיבית ולאחר שהממשלה נכנעה ללחץ של הקבוצה הכפייתית הזאת, אולי אין מנוס מהתערבות הכנסת על-ידי סידרה של פעולות חקיקה שתבהיר באורח חד-משמעי את מה שנאמר עד עכשיו ברמז, בתקווה שהיועץ המשפטי וקבוצת אוהדיו יבינו את שלא רצו להבין. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שירות הבטחון הכללי, שיעניק הגנה משפטית למשרתי הציבור המסורים והנאמנים ביותר שיש לנו. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שיגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה וחבר עוזריו בפרקליטות המדינה, שסיבכו את מדינת ישראל בצרה גדולה ומיותרת. ואולי אין מנוס מחקיקת חוק שיעניק לנשיא המדינה סמכויות ברורות להענקת חנינה גם לפני משפט לאנשי השירותים החשאיים אם הם מעדו וכשלו תוך ביצוע פעולות בשליחות תפקידם בשירות העם והמדינה ובמידה שהיועץ המשפטי ירצה להעמידם לדין בלי כל התחשבות בנסיבות המקרה ובתוצאות האפשריות של חקירתם והעמדתם לדין. זה מה שקרה ויש למנוע ששערוריה כזאת תחזור על עצמה, ולו גם בדרך של חקיקה מפורשת. לצערנו הרב אנחנו לא חיים באנגליה ומה שמובן מאליו שם, לא מובן כאן כלל.

ולסיום: מאליו מובן שהיועץ המשפטי לממשלה חייב להמליץ על הענקת חנינה לכל יתר המעורבים באותה פרשה עצמה שבגינה זכו לחנינה מי שזכו. זו תהיה אותה חנינה עצמה, שכבר ניתנה לפי סמכות נשיא המדינה. וכי יעלה על הדעת שדווקא ראובן חזק, למשל, לא יקבל חנינה על מעורבותו בכל הפשרה? וכי תיתכן הפלייה בינו לבין פלג רדאי ובינם לבין כל היתר?

8.8.86

---

לחקור את כולם

מאת

חגי אשד

האשמות הדדיות. אם אכן יוברר בתום חקירת המשטרה בפרשת השב"כ, כי היא ניצבת בפני שאלה חדה וברורה, “מי נתן את ההוראה?” – אולי לא יהיה מנוס מלשקול מחדש את האפשרות של מינוי ועדת חקירה משפטית, כדי שהיא תשתדל להגיע לחקר האמת ולתת תשובה מוסמכת ככל האפשר לשאלה הזאת. ועדה כזו תהיה עדיפה על חקירה של “ועדת שרים” בנוסח תביעותיהם של משה שחל ואמנון רובינשטיין.

וזאת, אם יוברר בעליל שראש השב“כ אברהם שלום קיבל הוראה מפורטת וברורה לפני מעשה, ואישור לאחר מכן, לבצע את כל מה שביצע בפרשת אוטובוס 300 ובחקירות שהתנהלו לאחריה. לעומתו מכחיש ראש הממשלה דאז את הטענות של ראש השב”כ מכל וכל. במקרה כזה יכול להיות שאחד משניהם לא אומר אמת, או שהיתה ביניהם אי-הבנה, או שרשרת של אי-הבנות וטעויות, לגבי מה שאושר, מה שבוצע, מה שדווח וכיצד. אם מציגים שניים אלה, זה לעומת זה, האשמות הדדיות חמורות, עלול להיווצר מצב שיחייב לנסות להגיע לחקר האמת, גם אם אין שום ודאות שהנסיון יעלה יפה. מצב כזה לא היה קודם לכן, פרט לשמועות שהוכחשו, אך הוא עשוי להיווצר בעקבות חקירת המשטרה באורח מוסמך ומחייב.

הדברים נאמרים בידיעה ברורה שחוק ועדות החקירה הקיים הוא חוק פגום ומסוכן, שאפשר לעשות בו שימוש מוטעה ומזיק מאין כמוהו, כפי שאכן קרה בעבר. מסיבה זאת יהיה צורך להגדיר היטב את נושאי החקירה, לפרט מראש מה אין היא כוללת ואף להגביל מראש את מסקנותיה.

“אחד מול אחד”. צריך לקבוע מראש שזו תהיה ועדה לחקר העובדות ולהמלצות הנובעות מהן במישרין בלבד, ולא ועדה להסקת מסקנות אישיות, שהן בגדר חריצת-דין וענישה, בלי “גיליוטינות” בפעם הזאת. יש לנסות לברר את האמת בשאלה – מי נתן את ההוראה – אשר ניצבת מול חוקרי המשטרה בצורה חדה ומקוטבת – “אחד מול אחד”. במקרה כזה צריך לחקור את כולם, כולל הדרג המדיני. אפשר היה לחסוך את כל התהפוכות הללו בשלב הרבה יותר מוקדם אילו היתה נערכת חקירה מקצועית על-ידי ראש השב“כ לשעבר יוסף הרמלין, שהיה לו סיכוי סביר להגיע לחקר האמת בכוח הכרת “השירות”, אנשיו ודרכי פעולתם במצבים דומים ושונים בעבר. סיכוי זה טורפד כידוע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהתעקש על חקירה משטרתית דווקא. עכשיו אולי לא יהיה מנוס מוועדת חקירה משפטית. ועדת החקירה, אם תתמנה, תצטרך לחקור את כל המעורבים בפרשה מתחילתה, ובכלל זה גם את פרשת היחסים בין השב”כ לפרקליטות המדינה, שמא מערכת יחסים זו גרמה להיווצרות מצב של “בידוי” ו“חיפוי” שרשרת המעידות וההסתבכויות בפרשה. נוצר מצב של יחסי “חתול ועכבר” בין שתי הזרועות של שלטון החוק במדינה, שהרי השב“כ נועד לקיים את שלטון החוק הלכה למעשה, לא פחות מפרקליטות המדינה, הנוהגת בנושא זה מנהג של “אני ואפסי עוד”. בפרפראזה אחרת: “המדינה היא שלטון החוק, ושלטון החוק זה אני”. “אני” היועץ המשפטי לממשלה ו”אני" אחד מפרקליטי המדינה מתנהגים לעתים כאילו כל אחד מהם הוא התגלמות שלטון החוק, בלי שיש ביקורת שיפוטית מספקת או אכיפה של שלטון החוק, כאשר יש מקום לטענה שהם עצמם פועלים בניגוד לו. אם תתמנה ועדת חקירה, תצטרך לחקור ולבדוק אם לא נוצר מצב שבו הזרוע המבצעת – במקרה זה ראש הממשלה והשב"כ הכפוף לו – היתה מוגבלת ומנועה על-ידי היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה מלבצע את המוטל עליה על-ידי חוקי הכנסת והחלטותיה. ואם לא, נוצר ימצב של סתירה חריפה לקיום שלטון החוק במובן המעשי ונותרה דרך יחידה, שהיא עקיפת הגבלותיהם והנחיותיהם של אלה האמורים לפקח על קיום שלטון החוק.

מי נתן את ההוראה? במילים אחרות – יש מקום לחקירה ולבדיקה עובדתית של סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה הפועלים מטעמו, כיצד הופעלו במקרה זה, והאם לא עשו פלסתר את טענתם, שאין ניגוד בין שלטון החוק לבין צרכי הבטחון. האם אין הם פוגעים בצרכי הבטחון בשם שלטון החוק כביכול, על-פי הפירוש המיוחד שהם נותנים לכך ששלטון החוק ניתן לפירושים אחרים ומנוגדים. אולי זה הרקע למצב שנוצר בפרשת אוטובוס 300 והחקירות לאחריה, ואף המקור לשאלה – “מי נתן את ההוראה?”

סוף מעשה מעיד על תחילתו. פרקליטי המדינה, כך פורסם בעתונים, מסרבים לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב“כ, שזכו לחנינה כדת וכדין. סירוב זה חל גם על ביצוע הליכים משפטיים חיוניים לבטחון המדינה, כלומר, הליכים חיוניים למלחמה בטרור, כדי למנוע פגיעה בחיי אדם. זהו צורך בטחוני, שאין חשוב ממנו, והוא נדחה על-ידי פרקליטי המדינה על-פי שיקול דעתם, ובניגוד לחוקי המדינה. יש לזכור – החנינה שניתנה ליועצים המשפטיים של השב”כ מבטלת את העבירה שבביצועה הודו. החנינה מבטלת גם את העונש. היא מבטלת גם את הכתם שנלווה לביצוע העבירה, כך שלמעשה לא נשאר בהם שום פסול ורבב. כזהו החוק במדינת ישראל, ואם חוק זה לא נראה לפרקליטי המדינה הם רשאים להתפטר או לפרוש מתפקידם, אך לא לאלץ את היועצים המשפטיים של השב“כ לנהוג כך רק מפני שהם החליטו שכך יהיה. צמריך לזכור שהיתה כאן מעין “עסקת טיעון” שהפרקליטים עצמם עושים במקרים שהדבר נראה להם. ההודאה בעבירה בפרשת השב”כ ניתנה על מנת לאפשר את מתן החנינה, שהיא בגדר ביטול העבירה. לא היתה כלל הפרדה של זמן ומהות בין ההודאה בעבירה לבין מתן החנינה לאחר-מכן, כמעשה נפרד ובלתי-תלוי. יש הבדל מכריע בין שני המצבים הללו. כאן נעשתה פעולה כפולה שהיא בעצם פעולה אחת במהותה, כעין רישום חשבוני של סכום שווה – בצד ההוצאה ובצד ההכנסה, כדי לבטל זה את זה.

ההסכם הזה של “הודאה בעבירה לצורך ביטולה על ידי חנינה” נעשה כדי למנוע את הצורך בחקירה משטרתית, העלולה לחשוף סודות בטחוניים כמוסים, שגילויים עלול לגרום נזק כבד לבטחון המדינה, למעמדה הבין-לאומי ולהמשך המלחמה בטרור. על ההצדקה המשפטית האפשרית למניעת חקירה משטרתית על-ידי מתן חנינה עמדה המשנה לנשיא בין המשפט העליון, השופטת מרים בן-פורת, בפסק הדין של בג“ץ בעניין החנינות לאנשי השב”כ. היא הסתמכה בין היתר על פסק דין אחר של השופט אהרון ברק במק4רה שהיה דומה לפי דעתה וחיזק את גירסתה בעניין זה. ההדלפות מחקירת המשטרה מחזקות עוד יותר את הספקות בדבר תבונת החקירה הזאת.

היו דברים מעולם. מסיבה זאת הובטח למקבלי החנינה במפורש, שהם לא יפרשו מתפקידיהם ומעמדם לא יפגע, בהבדל מראש השב"כ, שרק לגביו נקבע במפורש שיפרוש מתפקידו, מכיוון שנתן להם את ההוראה והם ביצעו אותה. לטענתם לא היה להם כל יסוד לחשוב שהיא בלתי חוקית, מכיוון שכבר היו דברים מעולם.

אם המצב החוקי במדינת ישראל אינו מוצא חן בעיני פרקליטי המדינה, ואם גם העיסקה של “הודאה בעבירה לצורך חנינה, שתבטל את העבירה ואת הכתם שבביצועה (שטרם נחקרו וטרם הוכחו)” אינה נראית להם, הם רשאים להסיק את המסקנות, אבל אין להם זכות ליטול את החוק לידיהם בכוח המונופול המינהלי-התיפקודי במצוי בידיהם, ולכפות על זולתם להתפטר. במלים אחרות – הפרקליטים נוטלים לידיהם במקרה זה תפקיד שיפוטי-ענישתי – שהחוק אינו מעניק להם.

בית-המשפט העליון מצידו העמיד בסימן שאלה את מנהגם של הפרקליטים ליטול לידיהם תפקידים “שיפוטיים למעשה” שאין להם “על-ידי שימוש מופרז בעיסקת טיעון, שבה השופט צריך למלא תפקיד של חותמת גומי בלבד, באישור העונש שכבר נקבע על-ידי פרקליטי המדינה”.

ביקורת דומה נמתחה על-ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על השימוש המופרז של היועץ המשפטי לממשלה בסמכותו לעכב הליכים (מה שנקרא בלשון העם “סגירת תיקים”). "… אינני בטוח שהשימוש הנרחב בעיכוב הליכים באלפי הבקשות… תואם את הנחות היסוד של המחוקק… כמסתבר, אין מדובר על שימוש נדיר ויוצא דופן בסמכות, אלא בהליך שהפך בשנים האחרונות לנפוץ ביותר, שהדיון בו אינו פומבי, שנעשה ללא שיתוף של גורם נוסף וכאשר הביקורת השיפוטית או כל ביקורת אחרת על כך, היא בהכרח מועטת ביותר) (עמ' 33 בפסק הדין הנ"ל).

דבריו אלה של נשיא בית-המשפט העליון על אופן ההפעלה של סמכויות היועץ המשפטי בעניין עיכוב הליכים – כמו בעניין “עיסקות טיעון” מופרזות – יכולים לשמש יסוד לביקורת על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטי המדינה, הנוטלים לידיהם הלכה למעשה את שלטון החוק, מפרשים ומישמים אותו לפי שיקול דעתם הבלעדי, בלי ביקורת משפטית או אחרת. כפי שנהגו אולי גם בפרשת השב"כ מתחילתה וכפי שסיבכו אותה, אולי, שלא לצורך.

אם לא יהיה מנוס ממינוי ועדת חקירה משפטית, היא תצטרך לחקור גם את הנושא הזה ואף לפרסם המלצות חדשות לגבי סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה, ודרכי הביקורת המשפטית והפרלמנטרית עליהם בעתיד – תיקון המלצות אגרנט מלפני כעשרים שנה. אם צריך לחקור, יש לחקור את כולם. גם את תפקידם בפרשת השב"כ. לא במקום כל האחרים, כמובן. בנוסף לכך.

5.9.86

---

למי הם מסוכנים

מאת

חגי אשד

“המחתרת היהודית”, כפי שהיא נקראה, נחשפה בשעתה. חבריה הובאו למשפט ונענשו כדין. חלקם ריצו את עונשם וחלקם זכו בהמתקת העונש לפי חנינת נשיא המדינה. אפשר היה לנהוג במידת הרחמים גם באלה שעדיין נותרו במאסר, אלמלא התנהגותם של הפועלים לטובתם. פעולה זאת למען “שחרור אסירי המחתרת” מחייבת לנהוג במידת הזהירות, יותר מאשר במידת הרחמים. אין כאן חרטה. אין כאן הפקת לקחים. זה סיפור שלא נגמר. יהיו לו עוד המשכים. צריך להיזהר. לא מהמחתרת עצמה, שכבר איננה עוד, אלא מספיחיה.

אם “המחתרת היהודית” עצמה היתה מסוכנת רק לערבים, הרי “ספיחי המחתרת” עלולים להיות מסוכנים בעיקר ליהודים. אין טעם לקרוא בשם האנשים והארגונים שבהם מדובר. נושא זה מצריך בדיקה רצינית. אין כוונה ל“גוש אמונים” עצמו ולא לארגון המיישב שלו “אמנה”. יש אחרים, בתוכם ובסביבתם, שמפרסמים כתבי פלסתר מסוכנים ביותר נגד הממשלה והעומדים בראשה. אלה הם כתבי שיטנה של האשמה בבגידה שנודף מהם ריח של הסתה לרצח. לא במפורש, כמובן, ואולי גם לא במתכוון. אבל מי שקורא את הכתבים הללו עוד בטרם החלה נסיגה כלשהי מ“יש”ע" (יהודה שומרון ועזה) עוד בטרם החל משא-ומתן כלשהו על נסיגה ועל תנאיה, יכול לשער ולחשוש מה יאמרו ויעשו, ולא רק מה יכתבו, כאשר יתחיל משא-ומתן על נסיגה ועל אחת כמה וכמה אם תהיה נסיגה כלשהי. ואם לא הם עצמם, הרי כל מי שקורא את דברי ההסתה שלהם. יש לחשוש שיהיה מי שיסיק את המסקנה, שהיא כמעט בלתי-נמנעת מתוך הכתוב – להתנגד בכוח הנשק לכל משא-ומתן ולכל החלטה על נסיגה, ולפעול בכוח נגד כל מי שאחראי לכך. מצב כזה עלול להסתיים בנסיון לרצח.

אסירי “המחתרת היהודית” אינם אשמים בכך, אבל על כך נאמר “אוי לרשע ואוי לשכנו”. הסביבה שלהם ושל חבריהם, המשתדלים למען שחרורם, לא התבדלה מן העדה הרעה שצמחה בקירבם ובשכנותם, ואינה מגלה סימני חרטה. אנשי “הלובי” למען שחרור אסירי המחתרת לא למדו לקח ממה שקרה לחבריהם. ההנמקות שלהם למען שחרור האסירים יש בהן משום ביזוי נשיא המדינה, שהוא הסמל העיקרי לריבונותה ואחדותה. לדידם הוא סתם בובה או חותמת גומי. הם רוצים ללחוץ על ראש הממשלה ועל ממלא-מקומו כדי שיעשו שימוש נכון בחותמת הגומי הזאת.

הם משוים את החנינה לאסירי המחתרת עם חנינה לאנשי השב“כ, שפעלו במסגר תפקידם הממלכתי, גם אם חרגו ממנו. החנינה לאנשי השב”כ ניתנה כדי למנוע נזקי חשיפה לשירות הבטחון הכללי, שהיו נגרמים אילו לא היתה ניתנת החנינה ואילו היתה מתנהלת חקירה משטרתית בלתי-מוגבלת על פעולת השב"כ בתחום המלחמה בטרור. זה היה שיקולו של נשיא המדינה, ודרושה מידה מופלגת של אטימות ועזות מצח כדי לערוך השוואה בין שתי קבוצות אלו.

אלה הם אנשים מסוכנים, המשחקים באש, בלי להבין אולי מה שהם עושים. הם לא מביאים בחשבון, כנראה, מה אחרים עלולים לעשות בהשפעת דברי ההסתה החמורים שלהם. אנשי “גוש אמונים” חייבים לשים קץ להסתה הפרועה והמסוכנת נגד ממשלת ישראל ואישיה, גם אם יחליטו על נסיגה וגם אם ינהלו על כך משא-ומתן. הם צריכים להביע חרטה גמורה ואמיתית על המעשים של “המחתרת היהודית”, שנעשו, ולהזהיר מפני מעשים של “ספיחי המחתרת”, בעתיד. כל עוד לא יישמעו דברי חרטה והזהרה מפורשים אלה, אין לנשיא המדינה ברירה. הוא חייב לנהוג באסירי המחתרת ובחבריהם במידת הזהירות ולא במידת הרחמים. גורל האסירים נמצא בידי חבריהם, דורשי טובתם כביכול, ולמעשה פועלים נגדם.

6.16.86

---

שלושה אנשים מאושרים

מאת

חגי אשד

יש בארצנו, בלי ספק, אנשים מאושרים ריבם מספור, למרות הכל. אבל לשלושה אנשים בקרבנו יש הוכחות בכתב שהם מאושרים. שלושה אנשים שחיים בגן עדן של משפטנים. אלה הם, כמובן, שלושת החברים בצוות הבדיקה, שמונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את חקירת המשטרה בפרשת השב"כ. יש בפיהם תשובות חד-משמעיות לכל השאלות.

הם ואנחנו. הם סמוכים ובטוחים, בלי כל ספק, כי החוק עונה על הכל, וחוקי המדינה עונים על כל הצרכים, גם על צורכי הבטחון כולם, בלי יוצא מן הכלל. גם אלה ש“בתחום הדמדומים” של ריגול בארצות זרות וריגול נגדי בארצנו, ומלחמה בטרור ובמבצעיו בארץ ובחוץ לארץ. גם אלה שבתחום המלחמה בטרור הבין-לאומי, זה המתנהל משטחה של מדינה אחת כנגד אזרחיהן ושטחן של מדינות אחרות. הכל מוגדר ומוסדר במסגרת החוק.

ואילו אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, קוראים בעיתונים, שכל מדינות העולם המתוקנות אינן יודעות איך אפשר ומותר לנהל מלחמה יעילה, במסגרת החוקים הקיימים, כנגד הטרור הבין-לאומי וכי מלחמה יעילה כזאת מחייבת שינויים בחוקים הקיימים בכל הארצות וגם בהסכמים ביניהן ואף במשפט הבין-לאומי הקיים.

אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, שומעים וקוראים על בעיית הטרור הבין-לאומי, ובעיקר חטיפת בני ערובה, למטרת רציחתם לאחר חקירה בעינויים קשים או למטרות מיקוח עם מדינות החוק המתוקנות. אנחנו רואים ושומעים איך מדינות נאלצות להפר את חוקיהן, את חוקי מדינות אחרות וגם את כללי המשפט הבין-לאומי הקיימים, על מנת להציל את חיי בני הערובה, בכל מחיר, כמעט. אנחנו שומעים את זעקת בני המשפחות של החטופים ואת הלחץ שהם לוחצים על ממשלותיהם, גם אצלנו, לעשות הכל כדי להחזיר אליהם את יקיריהם. ואנחנו רואים איך הממשלות השונות, בארצות החוק והמשפט המתוקנות, כמו ארה“ב, מסתבכות בכל מיני פעולות בלתי חוקיות, כגון הפצצת לוב, על מנת להרוג את שליטה קדאפי (אולי נאמר – לרצוח את השליט החוקי של מדינה חברה באו"ם?) ותוך כדי כך נהרגים (ואולי נאמר – נרצחים?) עשרות אזרחים לוביים חפים מפשע, שלא הועמדו לדין ולא הוכחה אשמתם במשפט. וכל מה שארה”ב עשתה באירן, לא על טהרת החוק, כדי להציל את בני הערובה האמריקנים.

אך למה לנו להרחיק את עדותנו. האם המלצר אחמד בושיקי מלילהאמר נהרג על פי חוקי המדינה שלנו? על-פי איזה מהם? האם הפקודה להרוג אותו ואחרים בארצות אירופה השונות היתה פקודה חוקית בעליל? האם צוות המשפטנים שלנו לא היה ממליץ להעמיד לדין את מי שנתן את ההוראה אז ואת כל מי שהיה מעורב בביצועה? ואילו מישהו היה נותן עכשיו הוראה להרוג את מרדכי וענונו, במקום להביאו למשפט, מתוך שיקול, שהוא נותן את ההוראה למען בטחון המדינה, כדי למנוע חשיפת סודות בטחוניים כמוסים וחיוניים – האם צוות המשפטנים שלנו היה טוען במקרה כזה, שנותן ההוראה נושא את שם הבטחון לשווא ויש להעמידו לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, כדין כל עבריין פלילי אחר?

ושאלות קלות יותר – האם הבאת וענונו לארץ נעשתה על-פי חוקי המדינה? או הבאת אדולף אייכמן בשעתו? הלוואי והיינו בטוחים, כמו צוות המשפטנים שלנו, שחוקי המדינה מאפשרים את כל הפעולות שאנחנו יודעים ולא יודעים עליהן, הנעשות על ידי “המוסד” ושרותי הבטחון בארץ ובחוץ לארץ. ואז היינו שואלים, אולי, איזה צורך יש בהם. שיעשו לאגפים ולמחלקות באגף המודיעין של צה"ל ומשטרת ישראל. וכולנו היינו יכולים לישון אז בשקט ובבטחה. לא רק המשפטנים שלנו. מה יש – לנו לא מגיע?

אנחנו, האנשים הפשוטים, שאיננו משפטנים מלומדים, שרויים בכל זאת בדאגה, שמא אנשי “המוסד” ושירותי הבטחון והעומדים בראשם, יהיו חשופים מעכשיו לחקירה, כל ימי שני וחמישי, על רבות מהפעולות שהם עושים. ושמא הם יהיו מוטרדים מעכשיו בשאלות של “כיסוי” חוקי ומשפטי, רצוי במסמך כתוב וחתום, לפני כל הוראה שהם נותנים וכל פעולה שהם מבצעים, למקרה שהם יחקרו עליהם במשטרה, או בבית המשפט. ושמא הם יעדיפו מעכשיו שאנשי הטרור יחכו להם; שגילוי מוקש וחשיפת מניחיו ושולחיהם – יחכו עד לקבלת האישור בכתב לכל חקירה בשטח, לכל פעולה של סיכול ומניעה והצלת חיי אדם. אולי אנשי הבטחון שלנו, החיים ופועלים ב“אזור הדמדומים”, אינם מוטרדים. אולי כולם מאושרים כמו שלושת המשפטנים המאושרים שלנו. כמו כל חברי קהיליית המשפטנים והעיתונאים שלנו, שכולם סמוכים ובטוחים שהחוק יענה את הכל. הלוואי.

אני, למה אכחד, לא כל כך מאושר ולא כל כך רגוע, לא לגבי העתיד ולא לגבי העבר. חששתי ואני ממשיך לחשוש מפני יומרתם של המשפטנים שלנו, שיש להם, כביכול, תשובה לכל השאלות; ומפני נכונותם לשפוט לאחר מעשה, כאילו הם ידעו לפני כן מה הדבר שצף, כשמן על פני המים. חוכמה לאחר מעשה היא חוכמה קלה. חוכמת המשפטנים היא על פי רוב חוכמה הצבועה בשחור ולבן. החיים צבועים על פי רוב באפור. בעיקר בערפל הקרב, שהוא אפור מאוד, כידוע.

גם המעשים של ראש השב"כ אברהם שלום ושל הכפופים לו, המעורבים בפרשה, תחילתם באפור שהלך והצטבר, עד שהפך לשחור. תחילתם נעוצה במצב של מתח וחרדה והחלטה נחושה, לסכל ולמנוע מעשה חטיפה של בני ערובה, שהוא החמור והפוגע ביותר במדינת ישראל ובאזרחיה. המשכם בשרשרת של אי הבנות וטעויות, לגבי אמירות שנאמרו בצורה כללית ובלתי מחייבת.

יתכן שנאמרה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, הרבה לפני מעשה, אמירה כמו “אסור שיצאו חיים” - לגבי כל המשתתפים בנסיון לחטוף בני ערובה. למען יראו וייראו. להרתיע כל מי שירצה להשתתף במעשה החטיפה, כדי שיידע מראש שלא יצא חי מהמעשה; ולא רק שהוא עלול לעמוד למשפט ולהשתחרר לאחר מעשה החטיפה הבא של בני ערובה, שיעשו חבריו למען שחרורו. יתכן, למשל, שנאמרה על ידי שר הבטחון משה ארנס, או מישהו בקרבתו, אמירה של צער, ש“חבל שנשארו בחיים”, בעוד העלילה הטרגית טרם הגיעה לשיאה.

יתכן שאמירות כלליות אלה, שאולי יש בהן הבעת משאלה, ואולי רמז, לא מתן הוראות ממש, אם אכן נאמרו, הובנו בטעות על ידי השומע, כמתן סמכות ורשות להחליט ולבצע, לפי שיקול דעתו ולפי נסיבות המקרה. טעות אנושית טרגית. מה עוד שנסיבות המקרה מעידות לא רק על אי הבנה, אלא גם על שיקול דעת פגום ומוטעה מאוד, גם אילו ניתנו הרשות והסמכות להחליט.

מן הצד האחד עומדת שאלה קשה מאוד, שיש להתחשב בה כרקע להוצאת משפט על המעשה המוטעה והאסור. כל עוד אין לחברה האנושית כולה, כולל מדינות החוק הנאורות, תשובה יעילה לבעיה של חטיפת בני ערובה – לא לבעיית הסיכול והמניעה ולא לבעיית הענישה המרתיעה, שיש בה משום הצלת חיי אדם לעתיד – אל להם למשפטנים שלנו להניף דגל שחור מעל לכל מעשה שהוא בתחום הזה.

יש כאן לא רק מעשה של הריגת חיילים לאחר שהפסיקו להלחם, אלא גם שאלה נוקבת וחסרת מענה – איך להרתיע ולמנוע מעשים של חטיפת בני ערובה. זוהי שאלה מיוחדת אך ורק לגבי הנושא הזה. קיימת כאן בעיה קשה מאוד, בעיה מוסרית, לגבי החטופים ובני משפחותיהם, הזכאים להגנה ולמניעת סבלם האיום ולא רק להטיית כתף משפטנית קרה, של “אסור” ו“אין מה לעשות”.

וגם בעיה חוקית – לגבי ממשלה המפרה את חוקיה, כשהיא מנהלת משא ומתן עם פושעים אכזריים ומשלמת להם שכר על מעשה הפשע שלהם. משחררת אסירים שפוטים בהליכים מפוקפקים מבחינה חוקית. ועושה עוד מעשים של כניעה לסחטנות החוטפים. ראה פרשת אירן האמריקנית-ישראלית. אולי עצם הכניעה לחוטפים היא הפרת החוק. לפחות היא שמה אותו ללעג ולקלס ופוגעת בעיקרון של שוויון בפני החוק. את אברהם שלום, הבעייה הקשה הזאת הטרידה מאוד, לפני מעשה ובשעת מעשה. היא שדחפה אותו להסתבכות בשרשרת אי ההבנות והטעויות הטרגיות.

היתה כאן עוד הסתבכות שנעוצה בסיבוך ההתחלתי. הסתבכות של חיפוי ובידוי. גם היא נעוצה באי הבנה לגבי חובת הסודיות והמידור של שירותי הבטחון, כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ. היא פעלה בשני הכוונים. גם מבחוץ ומלמעלה – מצד ראש הממשלה. הרצון הכללי לדעת על שירות הבטחון כמה שפחות ולחשוף כמה שפחות. וגם מבפנים החוצה – החובה של משמעת ונאמנות בענייני סודיות, כלפי פנים וכלפי חוץ.

קל מאוד לטעות באי-הבנה לגבי הגבול בין המותר והאסור בתחום זה. מספיק לחשוב על המעקב של שירות הבטחון הבריטי אחרי ראש הממשלה הארולד וילסון וראייתו כ“סיכון בטחוני”. בלי לדווח לו, ולא לאף אחד אחר. וכל זאת בבריטניה – ערש הדמוקרטיה ושלטון החוק. סיפור “החפרפרות” בשירות הבטחון הבריטי. כל הסיפור מסמר השיער על מעשי הבגידה החמורים, בכל הדרגות בשירות הנועד למנוע מעשים כאלה. למי להאמין ובמי לחשוד. למי לספר ולמי לא לספר. מצב מסובך מאוד.

צריך למתוח קו ולהתוות גבול, של מותר ואסור, בכל אלה. ואם הוא לא נמתח בעבר, יש לקוות שימתח עכשיו. בכל מקום שהגבול הזה יקבע, ישארו סימני שאלה קשים, לגבי חובת המידור, הסודיות, המשמעת הפנימית והנאמנות לארגון הסגור, לחבריו ולמפקדיו. שום הגדרה חוקית לא יכולה לשמש תחליף ליחסים של אמון אישי הדדי בין ראש השירות לבין ראש הממשלה, ולמספר שרים וחברי כנסת, שהם שותפים לחלק קטן מסודות השירות הסגור הזה.

המשפטנים המאושרים שלנו לא מוטרדים, כנראה מכל הבעיות של שירות הבטחון הכללי, התנאים ההכרחיים לתפקודו, והטעויות ואי ההבנות העלולות לנבוע מתנאים אלה. כל אלה הן בעיות מלאות סתירות מסובכות ומסוכנות, לבטחון המדינה, לזכויות הפרט ולשמירה על שלטון החוק. המשפטנים שלנו החליטו שכל הסוגיות הללו, הקשורות כולן זו בזו, אינן בעיות בטחון.

נשארה בעית האחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה יצחק שמיר. מה רוצים ממנו? האם בענייני כלכלה הוא מתערב, יוזם, שואל שאלות? זה האיש וזה מנהגו, הוא זהיר מאוד, חסכן מופלג במילים. ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים. לעולם אינו ממהר להגיב. כך זה היה בסיפור של סברה ושתילה. כך זה היה בפרשת השב"כ. וכך בכל עניין. מי שלא רוצה באיש כזה כראש ממשלה – שיצביע נגדו. זה לא עניין למשפטנים ולחברי ועדת חקירה משפטית, יש נושאים שגם הם יכולים להביע עליהם דעה רק בקלפי. ככל האזרחים.

זה המזל הכפול שלנו בכל הפרשה. האחד, שהנשיא העניק חנינה לאנשי השב"כ – משום שהם הסתבכו בשרשרת של טעויות טרגיות תוך כדי מילוי תפקידם. והשני – סוכלה ההצעה למנות ועדת חקירה. הודות לשתי ההחלטות האמיצות והנבונות הללו של נשיא המדינה ושל רוב חברי הממשלה אפשר היה לנהל חקירה משטרתית מוגבלת לנסיבות המקרה עצמו, מבלי להסתבך בחקירות ובמשפטים שהיו נמשכים שנים ארוכות והיו חושפים את כל סודות שירות הבטחון, מתחילתו. למזלנו הטוב נמנעה חקירה מלאה כזו כתוצאה מהחנינה ומכך שלא הוקמה ועדת חקירה משפטית, שהיתה מרחיבה את היריעה עוד ועוד.

הדרך הטובה ביותר לטיפול בפרשה היתה זאת שרצה לבחור בה ראש הממשלה שמעון פרס – להטיל על ראש השב“כ בעבר, יוסף הרמלין, לבדוק מה קרה. הוא היה מסיים את הבדיקה תוך זמן קצר. כאדם מבפנים, לא היו אנשים השב”כ, וגם לא אברהם שלום, יכולים לספר לו מעשיות של חיפוי ובידוי. הוא מכיר אותם ואת כל הענינים מבפנים. בדרך זו אפשר היה לברר מה קרה בדיוק, לתקן את שצריך לתקן, להחליף ולסלק בשקט – לאחר הבדיקה הזאת ולא לפניה – את כל מי שהיה צריך להחליף ולסלק.

חבל מאוד שהיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר אסר על שמעון פרס ללכת בדרך הנבונה הזאת והתעקש על חקירה משטרתית מלאה בפרשה. כאילו מדובר בעבריינים פליליים שמקומם בבית הסוהר, יחד עם וענונו ועם המחבלים שהם עצמם הכניסו לכלא. הגיון זה בצירוף חוש הצדק של כל אלה שתמכו בהצעה האכזרית והמכוערת הזאת שללו את עוגן ההצלה היחיד של החנינה שהעניק להם נשיא המדינה.

הנשיא הבין שלא יכון בישראל משפט בלי צדק וכי חובת עם לגיבוריו האלמונים היא לחסוך מהם סאת יסורים והשפלה, גם אם מעדו וכשלו בסוף הדרך. את דרכם העלומה בשירות האומה ובטחון המדינה הם התחילו הרבה לפני התאונה הטרגית של אוטובוס 300 ואל לנו לשפוט אותם רק לפיה. אם נחסכו מהם זרי פרחים ותודת זרקורים לכל אורך דרכם, יש לחסוך מהם גם זרי קוצים וקיתונות גנאי בהגיעם לקיצה.

הנשיא הבין את ששלושת המשפטנים שלנו לא תפסו, כי טובת הציבור ובטחון המדינה גם יחד מחייבים לצמצם עד למינימום את נזקי החשיפה של שירות הבטחון ואת משבר האמון המתמשך בשורותיו, שהיו נגרמים אילו היתה נערכת חקירה על הכל. הענקת החנינה השיגה במידה רבה את שתי המטרות הצודקות שראה הנשיא לנגד עיניו ועל כך צריכה להיות נתונה לו תודת העם.

2.1.87

---

שלטון של קצינים ומשפטנים

מאת

חגי אשד

יכול מאוד להיות שלא יהיה מנוס בסופו של דבר ממינוי ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות החקירה 1967 ב“פרשת פולארד” וספיחיה. יכול להיות שגם הממשלה וגם הכנסת לא יוכלו לברר מה קרה וממילא לא לקבל החלטות מה לעשות. רק ועדת חקירה בראשות שופט בית משפט עליון שתורשה לחקור ולדעת את העובדות במדינת ישראל של ימינו, רק היא תורשה להמליץ מה לעשות ומה לא לעשות בפרשה. יכול להיות שעל הממשלה ועל הכנסת יגזרו שיתוק והמתנה פאסיווית לפסק-הדין של שופטי כל הארץ. זה כבר קרה בעבר וזה יכול בהחלט לקרות פעם נוספת בעתיד הקרוב. יהיה זה ביטוי נוסף ואולי אחרון, להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל – “הממשלה הנבחרת” חסרת האונים ו“הכנסת הנבחרת” חסרת הסמכויות, לאחר שיחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל – תתפנה סוף-סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני ומכריע בין שני גורמי הכוח והסמכות האמיתיים של המשטר בארצנו – האם יהיה זה משטר של “שלטון קצינים”, או של “שלטון המשפטנים” בישראל.

מובן מאליו שגם אלה וגם אלה יזדקקו לעלה תאנה דמוקרטי, שהוא אביזר קישוטי נחוץ ומועיל – אפילו במשטרים הקומוניסטיים – ואין שום סיבה להשליך אותו למחסן הגרוטאות בעיקר כאשר אין לו שיניים ואפילו לנבוח אין הוא מסוגל. הממשלה והכנסת לא יתבטלו חס וחלילה. הן ימשיכו להתקיים ולהתכנס ולקבל החלטות. גם השרים וגם חברי הכנסת ימשיכו להתכנס ולדון ולהחליט וגם למשוך את משכורותיהם וטובות ההנאה שלהם מן הקופה הציבורית. למה לא? אף אחד לא יתייחס ממילא ברצינות אל כל הפאסאדה הרעועה הזאת. ההחלטות האמיתיות יתקבלו בשתי “החונטות” השלטוניות האמיתיות – “החונטה של הקצינים” ו“החונטה של המשפטנים” – שבידיהן מצויות הסמכויות הממשיות, והן יונקות כבר עכשיו את הכוח והיוקרה שלהן מאמון הציבור בארץ ובעולם, כאשר כל תינוק בעריסתו וכל עורך עתון במערכתו יודעים שבלעדי שתיהן אסור ואי אפשר לה למדינה להתקיים אפילו רגע אחד והן מגלמות את המזיגה העליונה של הכוח והצדק שעליהם יכונו מוסדי הארץ.

מה שעתיד, כנראה, לקרות באחרית הימים הללו, הקרבים ובאים, הוא ששתי “החונטות” שלנו יצטרכו לחלק ביניהן את סמכויות השלטון ולקיים “מודוס ויונדי” בין שתיהן. אולי הן ייעזרו מפעם לפעם בעצת השרים וחברי הכנסת בענינים אלה. והחשוב מכל – בכל אחת משתי “החונטות” – הצבאית והמשפטנית – יכהנו גם עיתונאים, שיסבירו לדעת הקהל בעם ובעולם שבלעדי כל אחת מהן ובלעדי העיתונאים התומכים בהן – אי אפשר.

יש בתיאורי לעיל לא מעט סממנים של רומן בדיוני על העתיד הצפוי ל“ישראל 1987”, אבל יש בו הרבה יותר סממנים עובדתיים של אמת ומציאות, מן העבר ומן ההווה של ימים אלה. על כך נטוש המאבק והוא שיקבע את קו התיחום בין בדייה למציאות במדינת ישראל של ימינו. למי יש זכות וטו ולמי יש כוח להטיל וטו על החלטות הממשלה והכנסת? מי יקבע בסופו של דבר אם, למשל, תהיה ועדת חקירה כזאת או אחרת ומה יהיו סמכויותיה? ומי יקבע, למשל, אם רפי איתן ואביעם סלע ימשיכו לצפצף “על כל העולם” ולכהן במשרותיהם הנוכחיות, או אם הם יושעו מהן זמנית (מי יעז בכלל לחלום על הדחה סופית ובלתי חוזרת?). האם תקבע זאת הממשלה? האם יקבע זאת שר הבטחון? ייתכן מאוד שהוא ניסה או רצה. זה לא הועיל לו. את התוצאות עד כה, אנחנו יודעים.

האם תרהיב עוז ועדת המשנה של הכנסת לענייני השירותים החשאיים לנזוף ברמטכ“ל רב אלוף משה לוי, אשר הזדרז להעמיד בפני עובדה גם אותה ואת ועדת הבירור של הממשלה בהודיעו בפומבי שהוא, הרמטכ”ל, מתנגד לפגיעה בקידומו של אביעם סלע? כלומר, קידומו של הקצין הבכיר בחיל האויר הוא מעל לכל, מעל לממשלה ולכנסת, מעל ליחסינו עם הממשל האמריקני ומעל למצוקתם וחרדתם של יהודי ארה“ב. אנחנו יודעים שהרמטכ”ל לא עשה זאת על דעת עצמו. מאחוריו ניצבים קצינים בחיל האויר שכבר הביעו את דעתם בפני שר הבטחון, הממונה עליהם להלכה והכפוף להם למעשה. עובדה.

נחיה ונראה אם הכנסת תעז להחזיר את הרמטכ“ל למקומו הנכון, על-פי החוק, ותשחרר אותו מן המילכוד העצמי שלפיו הוא מונע את עצמו, כרמטכ”ל לשעבר, מלהתערב בסמכויות הרמטכ“ל דהיום. לדברי יצחק רבין: מה שהיה שנוא עלי בעבר, כאשר אני כיהנתי כרמטכ”ל, אל לי לעשות לחברי הרמטכ"ל, דעכשיו.

זו שטות כמובן, עדיין לא הוכח שכלל זה הועיל למדינה ולבטחון וליצחק רבין עצמו בימים ההם. נוסף על כך – טענה זאת יכולה לתפוס, אולי, לגבי סמכויות הרמטכ“ל בעניינים צבאיים – כלפי הצבא והקצינים הכפופים לו. לטענה כזאת אין שחר בעניינים שבין הצבא לבין הממשלה והכנסת ומשרדי ממשלה אחרים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ביחסי החוץ של ישראל. כל התחומים הללו צריכים להיות מסורים לגמרי לממשלה ולשר הבטחון, הממונה מטעמה על הצבא. אילו זה היה כך לא היינו מסתבכים ב”פלונטר הרביני" של קידום אביעם סלע דווקא עכשיו ולא היינו עדים לכל התופעות האחרות של היווצרות “חונטה” של קצינים, שמעמידה את שר הבטחון והממשלה בפני עובדות שאינן ניתנות לשינוי. וזו אזהרה ל“חונטה” השניה של ישראל – ל“חונטה” המשפטנית: מי ערב לה שאנשי הצבא יתייחסו אחרת להמלצות של ועדת חקירה משפטית בראשות שופט בית המשפט העליון? הרי גם אלה הן לא יותר מהמלצות שביצוען תלוי ברצונה ובכוחה של הממשלה לבצע אותן.

מכאן אנחנו חוזרים אל ההתחלה. קיימת בארצנו “חונטה” של משפטנים ועתונאים שמזלזלת זילזול גמור בכוחן ובסמכותן של הממשלה והכנסת לברר את העובדות ולקבל החלטות – כל אחת במישור שלה – מה לעשות ומה לא לעשות ב“פרשת פולארד” וגיבוריה, במקום לשאול את עצמה איך לחזק את הממשלה ואת הכנסת. המשפטנים והעיתונאים משלים את עצמם שאפשר למלא את מקום שני המוסדות הללו באמצעות הרשות המשפטית על כל שלוחותיה וזרועותיה, ובכללן – ועדת חקירה ממלכתית-משפטית. האם בתי המשפט והשופטים יכולים לשמש תחליף לממשלה ולשרים, לכנסת ולחבריה ולוועדותיה? מה קרה לרוב ההמלצות של ועדות החקירה המשפטיות? הן מעלות אבק בארכיוני הממשלה, משום שהממשלה חלשה מדי ואין בכוחה לבצען. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם?

הממשלה חייבת לברר ולדעת את כל העובדות הדרושות על מנת לקבל החלטות. אפילו לצורך מינוי ועדת חקירה משפטית בעתיד, שתוכל לחקור את כל העובדות, הבדיקות והבירורים הקודמים, אם יתברר שהללו לא היו מספיקים. מה הטעם בביזוי ועדת בירור ממשלתית, שתפעל באורח עצמאי ותאפשר לממשלה לדון ולהחליט לאחר בירור העובדות המסובכות והעלומות, גם אם אינן שנויות במחלוקת וכל מה שדרוש הוא “לעשות בהן סדר”? הכנסת חייבת לברר לעצמה באמצעות הועדות את העובדות הדרושות לה לצורך קבלת החלטות ופרסום מסקנות והמלצות. ובין שתי האפשרויות של ועדת חקירה משפטית או ועדת חקירה פרלמנטרית עדיפה האפשרות השניה באמצעות הענקת סמכויות מלאות של ועדת חקירה פרלמנטרית לוועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לשירותים החשאיים.

מי שרוצה לחזק את הדמוקרטיה בישראל צריך לחזק את הממשלה ואת הכנסת ולא לבזות אותן בעיני הבריות, ולא להתכבד בקלון של חוסר האונים וחוסר הסמכויות. המשפטנים והעתונאים שלנו צריכים לתמוך בחיזוק סמכויות הממשלה והכנסת ולדרוש מהן להאבק נגד גורמי הכוח בצבא ובשירותים החשאיים, שהממשלה והכנסת מתקשות מאוד להטיל את מרותן עליהן. צריך לתמוך בוועדות הבירור והדיווח של הממשלה והכנסת ולגנות ולהתרות בכל שר ובכל מי שכפוף לו לבל יעיזו להפר את החלטות הוועדות הללו או להוליך אותן שולל. ולא לתת צידוק מראש להמרייה והולכת שולל. אחרת, כל מה שיישאר לנו הוא התיאור “המעין בדיוני” של שלטון הקצינים והמשפטנים בארצנו.

13.3.87

---

יותר ממעשה נבלה

מאת

חגי אשד

מה שקרה בדהיישה היה הרבה יותר ממעשה נבלה, מגונה יותר וגם חמור ומסוכן יותר. רק בגן העדן שבו חי ראש הממשלה יצחק שמיר, שבו הבעיות נפתרות מעצמן ואין צורך בהחלטות קשות וכאובות בשום עניין ובשום נושא, מפני שהכל “מסתדר מעצמו” במשך הזמן, יכול היה שמיר להשמיע את מה שיוחס לו בעתונות, שהביטוי של אלוף הפיקוד מצנע על “מעשה הנבלה” היה מיותר משום שהוא שילהב את היצרים. היצרים של מי? של אנשי “כך” ומתנחלי קרית ארבע, שאירגנו ותכננו את “פוגרום הענישה והנקמה” כנגד תושבי מחנה הפליטים בדהיישה, ובלי הבחנה דחפו והיכו את חיילי צה“ל ומפקדיהם? של אלה שמסרבים להיפגש עם אלוף הפיקוד “השמאלן” ומכנים את שר הבטחון יצחק רבין כ”רוצח"? אלה הם מעשים מתמשכים. זו לא רק התפרצות מבודדת.

יצחק שמיר היה צריך לגייס את בקיאותו במישנת לח"י, הלכה למעשה, על משמעות המעבר מצורת מאבק נמוכה יותר לגבוהה יותר. מה שקרה בדהיישה היה חמור ומסוכן יותר ממעשי הטרור והרצח של “המחתרת היהודית”. פעולות טרור נמצאות בשלב הנמוך ביותר של כל מאבק שהוא. ואילו המעבר למרי ציבורי רחב, שיש עמו סממנים של מרי אלים, נגד מרותם של הצבא והמשטרה הוא שלב גבוה יותר ומסוכן יותר במאבק. מה שקרה בדהיישה היה חזרה בהיקף רחב ומאורגן יותר של מה שקרה בליל הבקבוקים בקלקיליה. גם שם דחפו חיילים ופרצו מחסומים. הפעם ידו אבנים וירו על בתי התושבים. יש כאן התחלה של שיטה. לא מעשי טרור של בודדים במחתרת, אלא מעשים של מרי, התרסה וסירוב למלא פקודות של חיילים וקצינים, בריש גלי, תוך הפעלת כוח פיזי.

אילו היה זה מעשה טרור כמו בעבר לא היה ראש הממשלה יצחק שמיר מהסס לתת לשב“כ רשות לפעול נגד ארגון הטרור ולהעמיד את אנשיו לדין. אבל היות והללו “מסתפקים” רק בהפגנה אלימה נגד התושבים ונגד צה”ל, בידוי אבנים על תושבי המחנה בלי הבחנה, שמי כמוהם יודע וטוען כי הוא יכול להיות נשק קטלני, רק בחסימת דרכם של מפקדי צה“ל, בדחיפתם, בהכאתם, בהשפלתם ובביזויים – אזי התגובה היא בנוסח “לא נעים – לא נורא”. צריך להבין את תושבי קרית ארבע שמידים בהם אבנים ובקבוקי תבערה וצריך לחקור בצורה זו או אחרת את צה”ל למה אינו מונע את הפגיעות הללו ולומר שמוטב שיפעל נגד ערבים ולא נגד יהודים, ושיזהר יותר ויהיה איטי ומרוסן יותר בתגובותיו נגד פורצי החוק היהודים.

זו רק התחלה. קרית ארבע הפכה למעוז הראשון והגדול ביותר על מפת הארץ של אנשי “כך” והנגררים אחריהם. זה הישג אדיר של מאיר כהנא, שרק עכשיו, בדהיישה, אפשר להבין את משמעותו. זה הישג הרבה יותר חשוב ממקומו בכנסת. זה בסיס כוח מסוכן. מקרית ארבע יוצאת עכשיו אש ההסתה והארגון של ההפגנות ומעשי האלימות השונים, מכאן מנסים לערער את סמכותו של צה“ל והעומדים בראשו, להפיץ נגדם תעמולת השמצה והכפשה – ולהגביל את חופש פעולתם נגד פורעי החוק היהודים. ואגב, סירובם של אנשי קרית ארבע להיפגש עם אלוף מצנע הוא מעשה של מרי אזרחי נגד צה”ל, שהוא הריבון הצבאי והאזרחי בשטחים הנתונים על פי חוק למימשל צבאי. בקרית ארבע יוצרים עובדות וגוררים את הנהגת “גוש אמונים” המתונה ורפת-האונים.

אם הנהגת “גוש אמונים” תמשיך להיגרר ולהידרדר אחרי הקיצונים המטורפים של “כך” וקרית ארבע, אם לא תתייצב נגדם במלוא כוחה, וביד חזקה, היא תהיה כלולה בעדה הרעה הזאת בהנהגת מאיר כהנא. שום דברי הסתייגות לא יועילו לה. אם ישנו אירועי קלקיליה ודהיישה, לא יהיה מנוס מהפעלת כוחות של צה“ל והמשטרה נגד הפורעים ותומכיהם, לפיזור הפגנות, כולל הטלת רימוני עשן וירי של קליעי גומי. אם תחזור עוד דהיישה אחת לא יהיה מנוס מלעצור את המארגנים, גם למעצר מינהלי, ולהעמיד לדין את מי שיש נגדו הוכחות. לא להרשות להם להתפרע ולבזות את צה”ל. שמענו וראינו את תיאורו המדכא של המג"ד, איש מילואים, על מה שהיה בדהיישה. זה היה חזיון משפיל שאסור שיחזור שנית.

בדהיישה קמה לתחיה רוח הרפאים של “אלטלנה”. מה שהיה טמון באפשרות בעתיד, הפך להווה. הדילמה הזאת היתה קיימת. מצד אחד, ישובי “גוש אמונים” משולבים בהגנה המרחבית של צה“ל וכפופים למרותו ולפיקודו. לשם כך הוקצו להם נשק וכוח אדם של צה”ל. מן הצד השני, הם ראש גשר אידיאולוגי ופוליטי שמטרתו לגרור את מדינת-ישראל כולה, ואולי לכפות עליה את הגשמת המטרה של סיפוח השטחים לישראל והשלטת ריבונות ישראלית מלאה עליהם. בין שני התפקידים האלה היה קיים מההתחלה פוטנציאל של ניגוד והתנגשות בעתיד, כולל אפשרות של “אלטלנה” כזאת או אחרת. זה תלוי בהם. השאלה היא איך הם ינהגו ביום פקודה. אירועי קלקיליה ודהיישה אינם מבשרים טובות.

כל עוד אין הכרעה מדינית על עתיד השטחים, יכולים יישובי “גוש אמונים” למלא את התפקיד של הגנה מרחבית תחת מרות צה“ל ופיקודו. אבל כאשר תתקרב הכרעה כזאת וכאשר יתחיל משא ומתן על עתיד השטחים – או כפי שטוען הליכוד “משה ומתן ישיר עם ירדן בלבד” – הם יצטרכו לבחור ולהחליט. לשאול את עצמם: היקום הגרזן על מניפו? היקום “גוש אמונים” על צה”ל? בידיהם תהיה אז הבחירה בין ציות למרות צה"ל, גם אם יוטל על השטחים הסדר מדיני שאינו נראה להם, לבין התנגדות בכוח לביצוע ההסדר, שתצריך התגברות בכוח על התנגדותם. כדאי שידרשו לשאלה הזאת כבר עכשיו וישיבו עליה בלשון ברורה.

המעבר למרי ציבורי רחב, כבר עכשיו, נועד לכבול את ידיו של צה“ל בעתיד ולשלול מהממשלה, כבר בהווה, את האופציה של הסדר מדיני שאנשי קרית ארבע ומתנחלי “גוש אמונים” יתנגדו לו. הנהגת “גוש אמונים”, השואפת להיות ולהראות מתונה ושקולה, חייבת להבין כי היא ניצבת נוכח ניגוד קוטבי בין צורכי ההווה והעתיד. מנקודת ראות שלהם, ולא רק מנקודת ראותה של מדינת ישראל כולה. הם חייבים לבחור בין שני הצרכים המנוגדים – השתתפות במרי אלים נגד צה”ל, המערער את יסודות שלטונו בשטחים, או השתלבות בהגנה המרחבית של צה"ל וקבל מרותו ופיקודו המוחלטים, בלי תנאים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מי שנוטל חלק במעשים של מרי אלים נגד צה"ל, אינו יכול להיות משולב בהגנה המרחבית. הוא הופך את עצמו, כבר עכשיו, לאויב פנימי, פוטנציאלי ואקטואלי, לבטחון ישראל ולאופייה הדמוקרטי, שלא יהיה מנוס מלפעול נגדו במלוא הכוח, במוקדם או במאוחר. מוטב במוקדם. זה מה שקרה בדהיישה. זה היה הרבה יותר ממעשה נבלה.

12.6.87

---

הכבוד המוחזר של הוועדה

מאת

חגי אשד

לילד הזה התפללו כל אלה שתבעו לעשות שימוש בכלי המיוחד הנקרא ועדת חקירה. ועדת לנדוי הוציאה את האמת לאור כשלנגד עיניה טובת הציבור וצרכי המדינה במלוא היקפם. הוועדה נמנעה מלהפוך עצמה לטריבונל עממי או לבית-דין שדה, המשמש חוקר, תובע, שופט ומוציא לפועל גם יחד. היא עסקה בהבראת חוסנה של הדמוקרטיה ובחיזוק שלטון החוק ולא בעריפת ראשים, כמו כמה מקודמותיה. היא התרכזה בתפקידה העיקרי והיחודי של ועדת חקירה – בירור מכלול העובדות לאמיתן, בלי סייג ובלי התגדרות בבקעה המשפטית הצרה של הוכחת אשמתו של נאשם פלוני לפי עבירה אלמונית.

לכך נדרשה הקמתו של מוסד ועדת החקירה ולכך היא נבראה. עתה יש לנגד עינינו מודל של ועדת חקירה “פאר אקסלאנס”. ועדת לנדוי החזירה למוסד ועדת החקירה את כבודו האבוד והשיבה אותו על כנו כבראשונה. ממנה יוכלו ללמוד ועדות החקירה בעתיד וכמוה יוכלו לשאוף לעשות. יש בידינו עכשיו ספר לימוד ממש, בבחינת הפוך בו והפוך בו שהכל בו – על שיטות החקירה של שירות הבטחון ועל כל הפרשיות שהוא היה מעורב בהן ב-16 השנים האחרונות. יש בו הלכות רבות הנהוגות גם בישראל וגם בארצות אחרות, לגבי המותר והאסור בלחימה נגד הטירור – הנגע המודרני, האכזר והמסוכן לעצם קיומה של מדינה דמוקראטית ולחיי אזרחיה. זה הנגע שמלחמה בו היא בחזקת פיקוח נפש ממש.

לכאורה הדברים הבאים ידועים וברורים, אך מרוב שיגרה עלול אדם לשכוח שהמלחמה בטירור – לרבות המלחמה כנגד “החתרנות המדינית שהיא כיום מרכיב חשוב בפעילות אש”ף בשטחים“, כפי שקובעת ועדת לנדוי – היא בחזקת הצלת נפשות, פשוטו כמשמעו וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. חייב כל אדם לראות לנגד עיניו את עצמו ואת בני משפחתו הקרובים לו ביותר, כאשר הוא בא להטיל סייגים על השב”כ במאמציו להציל את חייהם.

מעתה ואילך אפשר לפתוח פרק חדש בדיון הציבורי בנושא זה. כל אזרח נאור ובר-דעת וכל אדם בעל יושר אינטלקטואלי ומקצועי – יהיה זה פרקליט מדינה, פרופסור למשפטים, או עתונאי – שנדרש לנושאי השב“כ ודרכי מלחמתו באש”ף, יכול ורשאי להיות חכם לאחר מעשה ולומר לעצמו: אילו ידעתי מלכתחילה מה שאני יודע עכשיו, הייתי יכול לכלכל את דעותי ואת עמדותי אחרת. למדנו ואנחנו יודעים מה היה, ולמה, וממתי, וראוי לכולנו לבחון ולקבוע מחדש את דעותינו ואת עמדותינו מכאן ולהבא. יהיה זה מבחן מעניין לרבים מאתנו. עכשיו נוכל להבחין בנקל בין צדקנים וצבועים לבין אלה שהאמת וטובת הציבור ומאזני הצדק כלפי נחקרים וחוקרים, אנשי טירור וקורבנותיהם גם יחד, הם לנגד עיניהם. עכשיו נוכל לדעת מי הוגה את המלים “שלטון החוק” כצפצוף הזרזיר או כצריחת העורב (ומי לא יבין כי נמשלו של בעל הכנף הראשון הם כמה מהעתונאים, ונמשלו של בעל הכנף השני הם כמה מהמשפטנים ומוריהם, שלא לחינם הם הולכים זה אצל זה, כאשר מדובר בצדקנות ובצביעות). ולעומתם נדע, מי משתדל להבחין ביושר ובאומץ-לב, כפי שעשתה ועדת לנדוי, בין שלל הדילמות והאפשרויות המנוגדות.

כדאי להזכיר לאותם “זרזירים ועורבים” כמה אמיתות הכלולות בדו“ח ועדת לנדוי. בדו”ח נקבע כי ראשי השב“כ ואנשי יחידת החוקרים שלו – מלמעלה עד למטה – נהגו להעיד עדות שקר בבתי-המשפט, כל אימת שנשאלו על דרכי החקירה שבהן נתקבלה הודאת הנאשמים במעשי הטירור שהם ביצעו. לא נקבע כי כל ההודאות, או רובן, היו הודאות שוא ולא הודאות אמת. צריך להבחין היטב בין הודאות שוא להודאות אמת שנתקבלו באמצעים פסולים ואינן פסולות לצורך הרשעת האשמים, על-פי הנהוג בבית-המשפט הישראלי. עדיין השאלה המכרעת היא האם הנאשם היה אשם במה שהורשע בו או לא. גם אם ידרוש מי שידרוש חזרה על משפט-הזוטא, אל לו להניח כי הוא יזוכה בהכרח מהרשעתו, אך ורק משום שאנשי השב”כ העידו עדות שקר כאשר הכחישו כי הודאתו נתקבלה באמצעים פסולים.

נקבע, בניגוד לסברת רבים, כי במצבים מסויימים יש הצדקה מוסרית ויש גם הגנה חוקית, בישראל ובמדינות אחרות, על החוקרים המשתמשים באמצעים של לחץ ואלימות פיסית מתונה בחקירתם של אנשי טירור. אין זה “איזור דמדומים” ואין זה שטח פרוץ לכל חוקר לעשות שימוש בכל אמצעי של לחץ ועינויים בעת החקירה של אנשי טירור, לפי שיקול דעתו. יש הרבה הלכות פסוקות וחוות-דעת מקצועיות בישראל ובארצות אחרות על המבחנים והסייגים השונים לגבי השימוש באלימות בחקירות כאלה. יש, קודם כל, המבחן ההגיוני של “תפיסת הרע במיעוטו”, כלומר שהחוקר “ינהג כפי שנהג כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למונען בדרך אחרת”, “ובלבד שלא עשה יותר משהיה צורך סביר לעשות לאותה מטרה, ושהרעה שהוא גרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע”. דוגמה קיצונית היא הצדקה לעינויו של חשוד לשם גילוי מיקומה של פצצה בבניין הומה מאנשים, למען הצלת חיי אדם. נוסף לכך מדגישה הוועדה את הצורך בדרכי פיקוח שונות בשעת מעשה ולאחריו, אם לא היתה חריגה מן הסייגים הדרושים בעת החקירה. אין זה שטח הפקר והוא לא צריך להיות כזה לצורך מלחמה יעילה בטירור.

ראשי השב“כ טענו להגנתם כי נהגו לשקר בבתי-המשפט בנוגע לדרכי החקירה, משום שלדעתם לא היתה דרך אחרת למלחמה בטרור. הם האמינו כי יש ניגוד בין קיום שלטון החוק בבתי-המשפט לבין צרכי הלחימה בטירור וכי הצורך במידור ובשמירת הסודיות של שיטות החקירה ומקורות המידע קודמים לכל שיקול של שלטון החוק. דעה זאת הוקעה ונשללה לחלוטין על-ידי ועדת לנדוי מכמה וכמה סיבות. ראשית, ולדעת הוועדה, כמו לדעת בית-המשפט העליון ורבים אחרים, מדינה דמוקרטית אינה יכולה לוותר בשום פנים על הערך המוסרי העליון של שלטון החוק, כי בנפשה הדבר. שנית, שלטון החוק יכול לאפשר את המלחמה היעילה בטירור במסגרת החוק. וזאת בניגוד לדעתם המקצועית של ראשי השב”כ וכל אנשי יחידת החוקרים (אגב, כדאי לזכור כי מדובר רק ביחידה זאת וביועצים המשפטיים ולא ביחידות אחרות של השב"כ).

לגבי השאלה העקרונית אין מקום לוויכוח. לגבי השאלה המעשית – היא חייבת לעמוד למבחן מדוקדק מכאן ולהבא. השב“כ יצטרך להשתדל ולמצוא אלטרנטיבה חוקית לדרכי המלחמה בטירור. ועדת לנדוי הגישה, בחלק החסוי של הדו”ח שלה, המלצות מעשיות רבות. היא קבעה כי מכאן ולהבא יוגבל המידור המוחלט שממנו נהנה השב“כ למעשה, אם לא להלכה, כלפי גופי שלטון אחרים. יורחב הפיקוח מטעם ראש הממשלה, באמצעות יועצו הצבאי, ועדת שרים מצומצמת, מבקר המדינה וגם ועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לענייני השירותים החשאיים. נקבעו גם נהלים מפורטים לחקירת תלונות על חוקרים. מאלף הדבר שהוועדה העדיפה את הנוהל שהציע השב”כ על הנוהל שהציעו היועץ המשפטי ועוזריו וכי ועדת לנדוי המליצה על פיוס בין שני גופים אלה. המלצה זאת תצטרך לעמוד למבחן והיא מחייבת את שני הצדדים.

כל ההמלצות וההצעות של ועדת לנדוי יצטרכו לעמוד עכשיו במבחן הביצוע והביקורת של הממשלה, הכנסת, מבקר המדינה, קהילת המשפטנים, אמצעי התקשורת ודעת-הקהל. הערובה לקיום שלטון החוק היא בחוסנה של הדמוקרטיה בתוכה פנימה. שום קביים לא יועילו לה אם אינה יכולה להלך על רגליה שלה. ועדת החקירה התגלתה הפעם ככלי-עזר חשוב ומועיל מאין כמוהו להבטחת חוסנה של הדמוקרטיה ולקיום שלטון החוק, ועל כך היא ראויה לתודה ולתהילה. הודות לה, כולנו יכולים להיות מכאן ולהבא חכמים יותר מכפי שהיינו קודם לכן וגם צודקים יותר.

3.11.87

שער שביעי: דברים שרואים מכאן

מאת

חגי אשד

---

הטנגו הוא ריטואל

מאת

חגי אשד

“הטנגו הוא ריטואל” – אומר פול לז’אן לפני ריקוד “הטנגו האחרון” שלהם, סמוך לסיום הטראגי של הקשר ביניהם. משפט זה הוא המפתח להבנת הסרט “הטאנגו האחרון בפאריס”, אחת מיצירות המופת בסגנון “תיאטרון הריטואל”, שהצליח לפתח בשנים האחרונות שפה אוניברסאלית, משותפת ליוצרים ממזרח וממערב, שאליה מתנקזים כל זרמי התיאטרון והקולנוע המודרניים.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסים בין גבר ואשה, כפי שרואה אותם הבמאי-היוצר ברנרדו ברטולוצ’י. יחסים אלה, כפי שגורס הבמאי, הם בטהרתם הגורלית ריטואל של אבדן והרס עצמי, שזיקת הגומלין ביניהם בלתי-נמנעת. זהו תהליך דיאלקטי, גזור מראש בשלבי התפתחותו, הכנעת האשה על-ידי הגבר; הכנעה זו היא התגברות הדרגתית של תלות הגבר באשה, תלות המכניע בנכנעת לו – ככל שהוא משפיל אותה ומכניע אותה יותר, כך גוברת הזדקקותו אליה והופכת לחלק ממנו, על-ידי עצם תהליך כניעתה והתמסרותה. בסיום התהליך – שלב אחרי שלב – הכוח הופך לחולשה והחולשה הופכת לכוח. המכניע הופך לנכנע והאישה הנכנעת משתחררת מן הכבלים. הגבר משפיל את האשה תוך כדי הפשלת עצמו עד תום (שתי הסצינות ה“סדומיות”, שהן שיאים סימליים של אבדן והרס עצמי). בכך מתמצים יחסי הגבר והאשה ולא נותר להם אלא להיפסק, לחדול.

הוא רוצה לחרוג מגזירת הגורל של הריטואל האנונימי, שהוא עצמו בחר, ולהימלט ליחסים אישיים שבין אנשים חיים, בעלי זהות, שם, כתובת ומקצוע – אנשים אינדיבידואליים (בעיר או בכפר, בכל מקום ספציפי שהיא תבחר). היא אינה רוצה או אינה יכולה להמשיך את היחסים עם הגבר, שמיצו את עצמם וחרגו מן החוקיות הגורלית שנכפתה על שניהם. לאחר שהמכניע נכנע הריהו כשמשון שנגזזו מחלפות ראשו. לדלילה אין חפץ בו. הריטואל הגיע לסיומו. הגבר החזק והמכניע כרוך אחרי האשה החלשה והמושפלת, המואסת בו. הוא אוהב אותה, מציע לה נישואין ורוצה לדעת את שמה. שמי ז’אן", היא אומרת לו בסוף הסרט והורגת אותו. ההתוודעות האישית היא סוף היחסים ביניהם.

הריטואל הוא טקס פולחני, גזור וקבוע, שכל אחד משלביו, והמעברים הבלתי-נמנעים משלב לשלב, מסמלים גורליות נחרצת, שאינה יכולה להיות מושפעת מן המקריות האינדיווידואלית, הביוגראפית-פסיכולוגית, של לובש מסכה ממלא תפקיד. הפולחן הוא אחיד, חוזר על עצמו בהכרחיות גורלית, בלתי נמנע. כיוון שהוא אנונימי אין טוב מלהמחישו במסכות, המטשטשות ומעלימות את תווי-הייחוד של נושאיהן.

פול וז’אן מחליפים במהלך הסרט מספר מצומצם מאד של הבעות פנים החוזרות על עצמן. כמעט ואין סימן לסערת יצרים או לרגשות לפני האקטים המיניים, שאותם הם מבצעים כתרגילי ריתמיקה, או כתנועות בלט מסוגננות, ללא הבעה אישית-אנושית. קרקור התרנגולות וגעיית הפרות, שהם מחקים, במקום דו-שיח משמעותי ביניהם, הם סמליים לחוסר ההתייחסות האישית-האנושית במגעם ההדדי.

אחדות זאת של תוכן וצורה בולטת גם על דמויות הרקע. רוזה, אשתו של פול שהתאבדה, בגדה בו עם דייר בבית-מלון שהיה שייך לה. היא קנתה למאהב בדיוק אותו חלוק שקנתה לבעלה, כדי שהדמיון בין שני הגברים יהיה מלא, כדמיון שבין שתי מסכות-בובות, נטולות יחוד אינדיווידואלי. היא אהבה קירות לבנים, חסרי יחוד אף הם, היא קילפה את הצבע מעל קירות חדרי ביתו של המאהב, כדי שיהיו לבנים בדיוק כמו קירות חדרי הדירה המשותפת לה ולבעלה. היא שוכבת מתה במיטתה, עדויה זרי פרחים, ופניה כמסכה. הוא מדבר והיא אינה עונה. כך לאחר המוות וכך היה גם כשהיתה בחיים.

ארוסה של הנערה ז’אן הוא במאי סרטים, סטריאוטיפ, המתנהג כמסיכה-בובה של כל במאי בכל מקום. אין לו יחס אישי אל אהובתו והוא משתמש בה כבדמות סימלית לסרט על אהבה, סרט נטול התייחסות אישית אל הנערה שאותה הוא אוהב או איננו אוהב. “הבה נהפוך את המקרי לגורלי”, הוא אומר לה בתהליך ההסרטה. וכך משופע “הטאנגו האחרון” כולו בסימליות, אחידה במשמעותה, עד למשמעויות הקטנות ביותר.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסי גבר-אשה, צרופים ומטוהרים מכל סוג, מכל הפרעה או התערבות חיצוניות – יחסים כפי שגורס ברטולוצ’י. את תפיסתו זאת הוא מציג בסרט כניסוי של מבחנה בתנאי מעבדה אופטימאליים. כך נראית זיקת-הגומלין האמיתית בין הגבר לאשה, כשהיא מופרדת מכל הנסיבות המקריות והלא-מהותיות של יחסיהם ההדדיים, כאשר מצליחים להתעלם מהרקע האינדיווידואלי של כל אחד' מבני הזוג, שאין לו שייכות לזיקת-הגומלין ביניהם. הזיקה הזאת בטהרתה ובגורליותה האימננטית, היא זיקה דיאלקטית של הכנעה-כניעה, שסיומה הטראגי, המאכל את עצמו, הוא בלתי נמנע.

כך, לפחות, גורס ברטולוצ’י ואת תפיסתו זו הוא היטיב להמחיש בשפת קולנוע מעוצבת לפרטי-פרטיה.

8.6.73

---

"הלם העתיד" האירני

מאת

חגי אשד

אירן ידועה בעולם כארץ יצוא נפט, כאחת הארצות העשירות בתבל. היא ידועה גם כארץ השטיחים, ובמידה פחותה כאחת מארצות יצוא הקוויאר. כשמגיעים לאירן, מציצים לתוכה ומגלים גם דברים מופלאים אחרים.

המוזאיקה הפרסית המיוחדת במינה, על המורכבות המפותלת, המסוגננת והמחושבת שלה, על פרטי הפרטים ושלל הגוונים, המצליחה ליצור הרמוניה בין התמונה הכוללת לבין הפרטים הבודדים המרכיבים אותה, תוך ניצול מדוקדק של השטח. והשני – ה“זור חאנא”. ההתעמלות האקרובטית המסורתית של אירן, שמועדוניה, בעלי מבנה מיוחד, פזורים בכל רחבי אירן; בטהרן בלבד אפשר למצוא 21 מועדונים מסוג זה.

תחילה אתה מתייחס אל יצירות המוזאיקה הפרסיות כאל יצירות אמנות מרהיבה ומתפעל ככל תייר משיאי האמנות הזו במסגדים המפורסמים של איספהן. אתה חוזר אליהן במחשבתך שוב ושוב, כשאתה מנסה להבין את מדיניות החוץ האירנית, את מהלכיה המפותלים והמאוזנים עד לפרטי פרטים; וכך גם את מערכת היחסים בין ארה“ב לבין בריה”מ, בין מדינות ערב לבין עצמן, בינן לבין ישראל, בין העירקים לכורדים ובין מדינות המפרץ הפרסי הגדולות והקטנות.

תמונת המוזאיקה הפרסית חוזרת אליך גם כשאתה עוקב אחר התפתחות מדיניות הפנים של השאה ודרכי ביצועה של “המהפכה הלבנה”, המורכבת ממערכת רפורמות הבנוייה על איזונים פנימיים מוזרים ביותר – שאינם נראים לעין במבט ראשון, אלא רק לאחר התעמקות רבה והתבוננות ממושכת. אתה חוזר אל התמונה הזו ונעזר בה שוב ושוב ככל שאתה מרבה להיתקל בתמיהות של ישראלים וזרים אחרים המנהלים עסקים באירן והמופתעים מדי פעם מצורת החשיבה ומדרכי התגובה של האירנים. לתוך זמן לא רב, אתה מגיע למסקנה שהמוזאיקה הפרסית הטביעה את חותמה על המנטליות האירנית, “מוח המוזאיקה” האיראני, שהוא מורכב יותר ומתוחכם מכפי שנדמה. ואז אפשר להבין שהמורכבות הזו היא לעיתים בבחינת עושר השמור לבעליו, ומשמש גם כנגדו. חלקיק אחד חסר מקלקל את ההרמוניה, קוטע את הקו ומשבש את שלמות התמונה. וכשנוסף החלקיק החסר ונוספת החוליה המקשרת את יתר החוליות, רק אז מתבהרת התמונה כולה.

הפולחן של “זור חאנא”

סימן ההיכר האירני השני ידוע פחות, אם כי גם הוא משמש אטרקציה לתיירים לא מעטים. ה“זור חאנא” (בתרגום: “בית הכוח” ) הוא סוג מסויים של פעילות גופנית אירנית מסורתית המגיעה לשיאים של אקרובטיקה עוצרת נשימה. לאמיתו של דבר ה“זור חאנא” הוא ריטואל (טקס פולחני) מדוקדק שבו השתמרו מסורות אירניות עתיקות מראשית האיסלאם השיעי ומכל התקופות שקדמו לאיסלאם. דיקלום הפסוקים הדתיים המלווים את תנועות הגוף יחד עם הלמות התוף וצלצול הפעמון לקוחים מהקוראן, מפרקי התפילה השיעיים ואף מ“ספר מלכים” (“שאה נאמא”) של פירדוסי, המתאר את עלילות הגבורה האגדיים של רוסטאם וחבר מרעיו, שחיו לפני תקופת האיסלאם.

לפני 150 שנה נרשמו באורח שיטתי כללי הטקס הפולחני הזה, שתחילתו לפני אלפי שנים, ותאוריו הראשוניים נמצאים בספר ההיסטוריה של הרודוטוס. הטקס מגיע לשיאים של שליטה עצמית, ריסון רפלקסים, הרמוניה פיזית ונפשית של המתעמלים. התרגילים כוללים תנועות שונות, תוך שימוש באלות עץ קלות וכבדות, במגן עץ כבד ובשרשרות ברזל כבדות דמויות קשת. את האלות מניפים בקצב מעל לראש ועל הגב בתנועות הדומות לתנועות סיגוף והתגודדות של תהלוכות האבל והקינה השיעיים לזכר הקורבנות הקדושים של עלי ובניו חוסיין וחסן. לאחר מכן עובר הטקס הפולחני לתנועות ניתור וסחרור של המתעמל סביב עצמו על רגל אחת, כשהרגל השניה משמשת כמתנע ושתי הזרועות פרושות לרווחה כמין מדחף, כשבשיא הסחרור אין הזרועות נראות לעין. להטוט אקרובטי נוסף הוא זריקת אלות גדולות וכבדות באויר וקליטתן לסירוגין, ולבסוף – היאבקות.

כל התרגילים הללו נעשים כשחצי הגוף העליון חשוף וכשכל המתעמלים מצטופפים בתוך זירה משושה או מרובעת, הנמצאת בתוך מבנה בעל כיפה עגולה, כשעל דוכן גבוה יושב שר הטקס (“מורצ’ד”), שהוא בבחינת “ראש המיסדר”, העורך את הטקס ומשמיע את פסוקי הפולחן למתן הוראות למתעמלים כשהוא מצלצל בפעמון והולם בתוף בעל תהודה אדירה ומעוררת, המעבירה אל המאזין את הריתמוס הריטואליסטי. המבנה בעל הכיפה בנוי על-פי הדגם של מנזרי הדרווישים המסתגפים ומקדישים עצמם לחיי צניעות, פרישות ומילוי מצוות. הטקס כולו רצוף מחוותך ונימוסים מדוקדקים של קידות, דברי שבח וויתור הדדיים.

לא קל להתקבל למסדר ה“זור חאנא”. לאחר מבחן מדוקדק מתחילה דרגת חניכות ממושכת עד שה“חניך” רוכש את ההרמוניה והאיזון של הגוף והנפש והאיזון של הדרווישים לביצוע התרגילים. לאחריה באה דרגת “בוגר”, ו“משתלם”, שכבר הגיע לכלל דרגה של “אביר המיסדר”.ומעליו – האביר המושלם בכל ה“מעלות”, המסוגל לשמש כמנהיג המעמלים והמובילים בזירה עצמה. בראש סולם ההיררכיה של מיסדר ה“זור חאנא” עומד שר הטקס, ה“מורצ’ד”, המנצח על המחולות, המצלצל בפעמון והמכה בתוף הגודל, המרעיד והמהמם.

כללי הפולחן המדוקדקים האלה נשמעים ומתקיימים בכל מועדוני ה“זור חאנא” החדשים והישנים ומדיניות הממשלה היא להרבות את מספרם ולהפיץ את תרבות הגוף והנפש המגולמת בספורט לאומי זה. חברי מיסדר ה“זור חאנא” הם מנאמני השאה ומשמשים גם מעין “מיליציה אזרחית” מתנדבת לשמירה על הכתר. כך קרה בשנת 1953, כאשר נאלץ השאה להימלט לרומא מפני נסיון ההפיכה של ראש הממשלה מוסאדק. זיקה זו בין מועדוני ה“זור חאנא” לבין השאה אינה מפתיעה. מי שמתבונן במוסדות אירניים חדשים וישנים ובדפוסי התנהגותם, מי שמנסה להבין את הדיאלוג הזה – יכול להיעזר במפתח שמעניק לו ה“זור חאנא”. מתחת לקליפה הקוסמופוליטית הבין-לאומית הדקה של לבוש ונימוסי התנהגות אחידים השוררים בעולם, לא יקשה לחשוף כאן את הלמות התוף, צלצולי הפעמונים, קידות האדיבות והריתמוס הפיזי והנפשי של מבצעי הזריזות והראווה של תרגילי ה“זור חאנא”. “השאטר” הפרסי, הרץ המלכותי קל הרגלים ואמיץ הלב, הגיבור המציל והמושיע בעת צרה, האביר הממזג בתוכו את “הטוב והיפה” שהוא האב-טיפוס של פולחן ה“זור חאנא” – “השאטר” הפרסי הזה, שהיה קיים מאות בשנים עד המאה שעברה, חי עדיין בלב כל באירן ומשתדל להפליא ולהדהים את רואיו ושומעיו בכל קצווי תבל.

ציור הלקוח כאילו מספרות המדע הבדיוני

השאה רוצה להקפיץ את אירן קדימה, בקפיצות גדולות – להגיע תוך עשר שנים לרמת ההתפתחות של ארצות מערב אירופה, ואף לעבור אותן תוך עשרים שנה – ללמוד מן המורים ולעלות עליהם. השאה מצליח להדביק רבים מבני עמו בשאיפה העזה להצטיין, להדהים את העולם בהישגים ולהתגבר על הרגשת ההתבטלות בפני ה“חאריג’י” (תוצרת חוץ) גם על-ידי ראוותנות נטולת בסיס. השאה נוהג לומר, כי על האירנים לא להסתפק ב,טוב" או “בטוב מאוד”, אלא לשאוף ל“מצויין” ול“מעולה”, ובינתיים קונים מן הטוב ביותר והיקר ביותר ובכמות העולה על הדרוש. השאפתנות החיובית כשלעצמה גורמת לבזבוז ומסייעת לשחיתות, שהיא מכת-מדינה באירן. תשלום אחוזים מכל עסקה לממונים, אינו בחזקת חריג. אירן רוכשת את הציוד המתקדם והמשוכלל ביותר, בתחום הטכנולוגיה הצבאית, בתחום הטכנולוגיה האזרחית. לאירן צי רחפות במפרץ הפרסי, מסוקי “קוברה” ומפציצי אפ-14" ו“אפ-15”, משחתות אמריקניות מודרניות, בצי ובחיל האויר, בהיקף דומה כמו לחילות ארצות הברית. לעומת זאת בתחום האזרחי סובלת איראן מרשת טלפונים שאינה מדביקה את הצרכים. יחד עם זאת מקימים רשת תקשורת המבוססת על מערכת לוויינים שתאפשר לא רק שיחות טלפון וטלקס בלי הגבלה, אלא גם קליטת שידורי טלויזיה מכל רחבי תבל והקמת מערכת טלויזיה חינוכית ו“אוניברסיטה של האוויר”, שתגיע לכל כפר נידח ברחבי אירן.

נמל התעופה של אירן אינו מן המודרניים בעולם ולא הרבה נעשה לשיפוצו. בעתיד יבנה נמל תעופה חדש שיהיה מן המשוכללים ביותר בעולם. וכך בתחומי חיים אחרים. ההווה באירן הוא פרוזדור בין העבר לעתיד. תושבי אירן מתבשרים יום-יום על התקדמות לקראת העתיד, וספק אם הם מוכנים לכך כראוי ואם לא יבוא עליהם כהלם.

בינתים נעשית התקדמות רבה בכל השטחים. ביקרנו במפעל להרכבת מכוניות הנקרא “אירן ניישונל” ושהוא הראשון והמצליח ביותר מבין 12 מפעלי הרכבת מכוניות הקיימים כבר. התרשמנו לטובה מהניקיון, החריצות והמשמעת בעבודה, המושפעים בלי ספק משלבי החניכות והקידום הנהוגים במפעל, כשלכל אחד משלבי הקידום סימן-היכר חיצוני המתבטא בצבע שונה של חלוק עבודה ובמשכורת שונה בין דרגה לדרגה. היחסים שבין מנהלי המפעל לבין עובדיו מושפעים מן הדוגמה היפנית, שגם היא השכילה למזג דפוסי התנהגות מסורתיים עם צרכי היעול של טכנולוגיה מודרנית. המפעל מטפח יחסי עבודה ושכר עם העובדים הבנויים על זיקה משפחית, או כמעט מסדרית. המפעל מספק לעובדיו שיכון חינם (הם משלמים רק בעד השימוש במים, חשמל וגז), הכולל גם טיפול רפואי וחינוך מגן ילדים ועד בית ספר וחנות קואופרטיבית שבה קונה עובד-המפעל מצרכים בהנחה של 25 אחוז (שאותה מכסה המפעל), שהיא תוספת שכר עקיפה. המפעל מסייע לכל עובד באורח אישי בארועים משפחתיים. בשטח המפעל מתקני ספורט תחת כיפת השמים ואולמות סגורים, מגרשי כדורגל, כדורסל וכדור-עף, טניס וטניס-שולחן, בריכת שחיה – וכמובן גם מועדון “זור חאנא”.

כתוצאה מכך נוצרת הרגשת שייכות חזקה מאוד בין העובדים למפעל. עליית שכר נהוגה כל שנה ומצטרפות אליה הטבות של שיתוף ברווחים בצורה של משכורות חודשיות נוספות. ולאחרונה גם שיתוף בבעלות המפעל, שפירושו – קבלת הלוואה בתנאים נוחים, המאפשרים את רכישת מניות המפעל עד לגובה סכום מסויים במשך עשר שנים.

ניצול סמלי העבר הרחוק והקרוב

את הרגשת השייכות החזקה הזו הממשלה רוצה לגייס גם למסגרת החדשה שהוקמה ושמה “ראסטאחיז” (“התחיה”). מפועלי “אירן ניישונל” שמעתי את התשובה: כולנו חברים במפלגה. ואכן היא הוקמה כאיחוד של שתי המפלגות שהיו קיימות קודם לכן – “אירן החדשה” (“איראן נובין”) ומפלגת “העם” (“מרדום”). במקום התקשרויות רופפות של חברי המג’ליס מהמעמד הבינוני, רוצה השאה לגייס למפלגה החדשה את ההמונים ולהפעיל אותם לביצוע עקרונות “המהפכה הלבנה”, המזכיר הכללי של המפלגה החדשה הוא ראש הממשלה אמיר עבאס הוביידה וסגנו הוא שר המסחר הנמרץ והפעלתני פרידון מהדווי, העומד בראש המערכה נגד הפקעת המחירים והספסרות. כשר המסחר מוציא מהדווי את צווי הפיקוח על המחירים; וכעומד בראש מנגנון המפלגה, מגיס את הפועלים והסטודנטים ומארגן אותם לשמור על קיום צווי-הפיקוח הלכה למעשה. תלונות הפועלים והסטודנטים, כמו תלונות הצרכנים והנפגעים, מביאות לפעולה מיידית של אכיפת צווי-הפיקוח והטלת קנסות כבדים, צווי הגליה ועונשי מאסר.

גיוס ההמונים והפעלתם לביצוע משימות “המהפכה של השאה והעם” הם לחם חוקו של המשטר האירני. הוא מעורר לשם כך את הרגשת השייכות “המיסדרית” ואת החוויה הקולקטיבית באמצעות עצרת המונים ומפגני ראווה המיועדים להחייאת ערכי העבר והפעלתם למען צרכי העתיד.

בשנת 1971 חגגה אירן ברוב פאר והדר את מלאת 2,500 שנה למלוכה האירנית, שנוסדה על-ידי כורש וממשיכו הגדול דריווש. ובשנת 1976 ימלאו 50 שנה לשושלת הפאהלוית – היינו, יום עליית אביו של השאה, ריזה שאה, לכס המלוכה. הצבא, ארגוני הספורט, מועדוני ה“זור חאנא”, מפלגת ה“ראסטאחיז” החדשה ומשפחת המלוכה הזוהרת בראשות השאה ואשתו הקיסרית היפהפיה, שהיא גם “עוצר הקיסר”– הקיסרית “שאהבאנו” פארה – הכל תורמים לטיפוח האוירה הריטואליסטית של הלמות תופים, צלצול פעמונים, קידות אדיבות ומבצעי ראווה מרהיבי עיניים.

תוכן הפולחן החדש הוא תכליתי ופרגמטי. מטרותיו הן משימותיה של “המהפכה הלבנה” – פיתוח חקלאות ותעשייה, בניית סכרים ומפעלי יצור, הגדלת הצדק הסוציאלי, חידוש פני המסחר, פיזור האוכלוסיה, בעיקר לאזורים שמדרום לאיספהן; כיום היא נוטה להצטופף בצפון ובעיקר בסביבות טהרן. משימות הפיתוח של “המהפכה הלבנה” הן אדירות מימדים. הן כוללות את שינוי דמותו של העם כמנוף לשינוי פניה של הארץ. המרטירולוגיה המוסלמית השיעית מתאימה לכך פחות מתפארת הקיסרות הפרסית של כורש ודריווש מלפני אלפי שנים ושל השושלת הפאהלווית החדשה ביובל השנים האחרון. השאה משתדל להעתיק את הדגש החוויתי הלאומי מן הפולחן המרטירולוגי השיעי אל פולחן העוצמה הלאומית הכלכלית החדשה והקידמה הסוציאלית. אך העתקת דגש זה חייבת להתבצע בצורה מאוזנת, שקולה ומפותלת, בלי להחליש את קצב התנופה קדימה, תוך ניצול סמלי העבר. בד בבד עם הנדסת סכרים ופעלים חייב השאה לעסוק בהנדסת הנפש האירנית באמצעות לשון הסמלים של הריטואל הלאומי העתיק וישומה מחדש.

סימנים וסיכויים

“השאטר” הפרסי מן העבר עודנו חי וקיים, ורוצה לחדש ימיו כקדם ולהצטיין בכל “הטוב והיפה” כמיטב אגדות אירן. הוא מכיר בפיגורו המדעי והטכנולוגי ובחולשתו הכלכלית והצבאית ורוצה לסתום במהירות את פעם הפיגור והחולשה, פרי הכיבוש הזר והממושך והסיוע של משתפי פעולה מימין ומשמאל – מראשי “העולמה” החשוכים, מבעלי הקרקעות הגדולים ומהרדיקלים השמאלניים, ובכללם מפלגת “טודה” הקומוניסטי, שחברו יחד על מנת להפיל את השאה הנוכחי ולהחליש כל שלטון מרכזי יעיל – כפי שנהגו קודמיהם בדורות הקודמים.

השאה רוצה להתגבר על הטראומות של הכיבוש הרוסי-בריטי במלחמת העולם השניה, והצלתו על-ידי האמריקנים מידי הקואליציה הימנית-שמאלית בראשות ראש הממשלה שלה מוסאדק באוגוסט 1953. “הברית הבלתי קדושה של השחור והאדום” – כך כינה השאה את מתנגדיו מימין ומשמאל, מבית ומחוץ, ואותם הוא רוצה לעקור משורש ובמקומם הוא רוצה לכונן חברה חדשה. מלאכה זו טרם הושלמה והתחברותו של השאה אל בני בריתו החדשים במדינות ערב, ובכללם אש“ף – אינה מקטינה את הסיכונים האורבים לשאה ול”מהפכה הלבנה" שלו בדרך החתחתים הארוכה.

28.11.75

---

טקס פולחני של גילוי עריות

מאת

חגי אשד

שפת הסמלים של הרולד פינטר במחזה “השיבה הביתה” לקוחה מעולם הסמלים של ריטואלים שבטיים-עדריים המחזירים את האדם אל שורשי הקיום הפרימיטיבי, הקמאי, הינקותי התת-אישי והתת-תרבותי, אל קשר הגבר לאשה שתחילתו בקשר הטבור אל הרחם. “השיבה הביתה” הוא “מחזה משפחתי” על-פי מיטב האירוניה של פינטר (הושפע ממנו “אלבום של תמונות המשפחה” של נפתלי יבין) – פירוק המשפחה ופירוק האדם, התא היסודי שלה, לגורמים הטרום-משפחתיים וטרום-אנושיים.

המחזה אינו על בני-אדם אלא על שלב קמאי-טרומי שלהם וממילא אין לחפש בהתנהגותם סיבתיות פסיכולוגית או סוציולוגית במובן המקובל. אפשר רק לנתח התנהגות זו כפי שמנתחים התנהגות של קופים וחיות-עדר אחרות. כמו בכל המחזות השייכים לסוג התיאטרון הריטואלי, יש כאן משחק מסכות מסוגנן. בטקסי פולחן משתמשים במסכות של חיות, כדי לבטא את הכוחות היצריים-החייתיים שבאדם, הקובעים את כללי מלחמת הקיום שלו ואת גורלו. היצורים התת-אנושיים, הנסוגים אל מצבם הילדותי-עוברי, מחופשים לבני-אדם. המסכות הן הפרצופים האישיים כביכול של מיצגי הכוחות הקמאיים, וכשמדובר במסכה אין מקום לניתוח פסיכולוגי, אלא רק לנסיון להבין מה היא מסמלת ואיזה אלמנט קמאי-עוברי היא מייצגת.

גילוי העריות הוא השיא הבלתי-נמנע של תהליך ההתפרקות מאיסורים, מערכים תרבותיים ומנורמות חברתיות המאפיינות את החברה של ימינו. המסר המוסרי שלה הוא שזה סופה הבלתי-נמנע של המתירנות המוסרית, שביטויה הראשון והקל כיותר הוא המתירנות המינית. למרבה האירוניה בשורה זאת באה מארץ הקידמה אמריקה. את הבשורה מביאים שני החוזרים ממנה אל מערת-העדר שבמולדת התרבות ששקעה, אנגליה. שני הנציגים הם הבן, טדי, "הדוקטור לפילוסופיה כפי שמטעימים בני המשפחה בלגלוג, ואשתו רות, ספק דוגמנית ספק זונה בעבר ואשת פרופסור בקמפוס אמריקני סופר-מודרני בהווה. היא אומרת לבני המשפחה: באמריקה יש הרבה גילוי עריות (כאן יש משחק-מלים באנגלית; ספקת-היצרים שנהפכה לאשת-פרופסור מעודנת כביכול אומרת במקום “אינסקס” (גילוי עריות) “אינסקטס” (חרקים). השגיאה הזאת אינה מפריעה לבני המשפחה). הם נתפסים לפיתוי שבהצעתה המרומזת. הבה נעשה זאת גם אנחנו, כאן, כמו באמריקה, גילוי עריות, אני ואתם.

טדי מייצג, במלים מפורשות, את הקוטב השני. בהתפרצות שלאחר ייאוש (“אתם לא תבינו בין כה וכה מה אני עושה שם” (הוא אומר: אני שומר על שיווי-המשקל האינטלקטואלי שלי. אתם לא מסוגלים לכך. אתם אבודים בתוך זה. אבודים בתוך מה? בתוך ההיפך משיווי משקל אינטלקטואלי, בתוך תהום ההתמסרות ליצרים הקמאיים-עדריים-עובריים ששיאו הוא גילוי העריות. ה“דוקטור לפילוסופיה” נשאר מחוץ למערת היצרים העדרים ואינו שוקע בתחתיתה. הוא חוזר אל הקוטב האחר, הקוטב האינטלקטואלי-פילוסופי, של אותה אמריקה שאשתו הביאה ממנה את בשורת השקיעה, השתלטות היצרים והרס הנורמות החברתיות, בשורת גילוי-העריות. השיא, תמונת הסיום – טקס פולחני על כל סממניו, מסוגנן להפליא. במרכז החדר ניצבת הכורסה שהיתה שייכת לאב המשפחה לשעבר, החזק והשתלטני, כס השלטון שממנו הוא ממשיך להטיל את חתיתו על הכל, על אף זיקנתו וחולשתו. טקס ההדחה מתחולל לנגד עיניו, הוא כורע על ברכיו ומתחנן כילד, שוקע לאחור ולמטה, מכס השלטון אל הרצפה, אל התחתית. הזקן האימתני שנהפך לילד עלוב מיבב ומתחנן “תני לי נשיקה”, “גם אני גבר”.

“טקס ההדחה” הוא רק אחד המרכיבים של הטקס העיקרי, “טקס ההכתרה” של האשה באשר היא אשה (בני המשפחה אומרים לאורך כל המחזה: דרושה אשה בבית. היתה אשה בבית. אין אשה בבית. הכוונה לאם שמתה ועתה תפסה את מקומה במשפחה האשה החדשה, הכלה, אשת הבן מאמריקה). על כורסת השליט לשעבר, במרכז החדר, הוא מרכז “המערה” ומרכז העולם, יושבת האשה-האם-אשת-הבן-הזונה-האלה-הקדושה, שהבטיחה לספק הכל לכולם, שעליה כל מחסורם מכאן ולהבא. היא תפרנס אותם ותספק להם את כל צרכיהם הקיומיים: מגע פיסי (“תני לי לנגוע בך”, מבקש הבן שני, לני, הסרסור, בתחילת תהליך גילוי העריות ופורקן היצרים הקיומיים הינקותיים-העובריים). מזון ומקום מסתור (הבית-המערב). היא תפרנס אותם כזונה פשוטו כמשמעו היא תעניק להם נשיקות, כאשה-אם, כפי שכבר עשתה לגיסה הצעיר ג’ואי, היא תלטף את ראשיהם כילדים אחוזי חרדה ומחפשי חום (ראשו של ג’ואי הצעיר מונח על ברכיה כאילו מצא את אמו האבודה). היא תשלוט בהם ביד רמה (היא אומרת ללני בקול מצווה של אם: “בוא שב על ברכי”,וכאשר הוא מאיים לקחת את כוס-המים שלה היא אומרת: “אני אקח אותך”), ותהיה אשת-חיק לכל בני המשפחה, ותספק את צרכיהם המיניים, אולי רק את צרכיהם של הבנים ולא של האב, המתחנן על ברכיו לקבל את חלקו וחושש להיות מקופח. מקופח פוטנציאלי אחר, שאינו מסוגל להתמודד עם המצב החדש, הוא אחי האב, סם הנהג. הוא מתמוטט על הרצפה לפני שאחיו כורע על ברכיו. מה קרה לדוד? למה התמוטט, ספק חי ספק מת? במהלך המחזה נרמזת יותר מפעם אחת האפשרות של גילוי-עריות בינו ובין גיסתו, האם המתה, המוזכרת כ“אשה החסרה”. הוא הוביל אותה במכוניתו – מכונית פאר להשכרה עם הנהג – כשישבה על המושב האחורי עם ידיד-משפחה, והוא מכחיש שהתעלסה אתם, וככל הכחשה גם זאת משאירה אותנו עם צל הספק והחשד. כנראה היא עשתה זאת לאם-האשה-האחות-המתרועעת-עם גברים (“זונה או חובבת”, מה ההבדל?) נולדו שלושה בנים, ולא ברור ממי, מהאב? מאחיו? מידידי המשפחה? גם לאשה החדשה, היורשת אלת מקומה ואת תפקידה, יש שלושה בנים, ואחרי שהכרנו אותה איננו מוכנים להישבע שכולם מבעלה.

דוד סם, החי תחת קורת-גג אח עם כל המשפחה-העדר, נשאר רווק זקן, נאמן לזכר גיסתו ולירושת תפקידיה במטבח, ומושך אליו את שנאת אחיו הבכור ואת התנפלויותיו. נראה שהלה אינו יכול להשתחרר מהחשד שאחיו היה שותפו לחיק אשתו, או לפחות סייע לשותפים אחרים להתעלס אתה במושב האחורי של מכוניו. בקיצור, כבר היו דברים מעולם במשפחה הזאת, והדוד-הגיס סם הוא העד הטוב ביותר לכך. מי כמוהו יודע מה היה ומה יהיה. אשה אחת ירשה את תפקידה-מקומה של אשה אחרת, ועל כולם להתמודד על מקומם החדש במצב החדש, לאחר ההדחה וההכתרה. האב מתחנן, אחיו מתמוטט מפני שאינו יכול להתמודד, והנפגע העיקרי, הבן הבכור לני, בעלה לשעבר, חוזר לאמריקה אל “שיווי המשקל האינטלקטואלי” שלו שמחוץ למשחק.

את מצבה הרב-משמעי של האשה ואת ריבוי התפקידים שהיא עתידה למלא מסמל טקס ההתעלסות שהיא מבצעת עם ג’ואי לעיני כל המשפחה. ג’ואי מנשק לה בעמידה והיא מחזירה לו נשיקה, הוא שוכב עליה על הספה והיא מושכת-מגלגלת אותו למטה אל הרצפה ושוכבת עליו וחוזר חלילה. אשה-אם-בת-זונה. האשה באשר היא אשה, שמהותה כאלה-קדושה, נחשפת בטקס גילוי העריות, טקס הכתרתה והשתלטותה הסופית על עדר הזכרים שארי-בשרה, המתרפקים עליה, מתאנים אליה, סובבים אותה ומשתלטים עליה. היא שולטת בהם בכוח זיקתם הקיומית-קמאית של כל הגברים-ילדים-עוברים.

“השיבה הביתה” סובב על מיתוס האשה-הנחש המפתה והמדיחה, הנשלטת-השולטת שתשוקת הגברים אליה, בניגוד למיתוס התנ"כי על הנחש והאשה, ועל העונש הנצחי של האשה, שמאיש לוקחה, “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך”. זה טקס פולחני של הדחת האב על-ידי אשת-הבן הבכור, היורשת את האם המתה כראש-המשפחה האמיתי, עם כל תפקידיה הסותרים-משלימים, תוך נישול הבן הבכור ממשפחתו ומזכות-הבכורה שלו לראשות בה.

הטקס הפולחני הוא הציות המסוגנן והסמלי לריתמוס הפנימי של קול היצרים והצרכים הפיסיים הראשוניים, הפרימיטיביים, הינקותיים, הוא ציות לגורל הבלתי נמנע ולחוקיו על-ידי חיקויו וריצוי פניו, תוך השלמה אתו. הוא מנגנון של הנחלה מדור לדור של הנסיון הנצבר של חוקי הקיום הבלתי-נמנעים – מחזוריות עונות השנה, מחזוריות הפריון והקמילה, הלידה והמוות, הרעב והציד, השלום והמלחמה, מחזוריות היחסים בין הגבר לאשה ובין הורים לבנים, ובמקרה שלפנינו – מחזוריות ההשתלטות של האשה הנשלטת, אם כל חי, שממנה לוקח האיש ושאליו תשוקתו מרחם ומינקות עד לבגרות ולזיקנה ולרדתו אלי קבר. הציות לריתמוס הפנימי של הריטואל הוא המקביל ההתנהגותי הנרכש של הקוד הגנטי. הוא הכרחי וכפייתי. זה דטרמיניזם ביולוגי שאפשר לנסות להימלט מפניו בנסיון לשמור על “שיווי המשקל האינטלקטואלי”, אך כל מי שאינו יוצא מהעדר, שנשאר בתוכו, אין לו ברירה אלא לציית לחוקי הקיום השוררים בו ולהשתתף בטקסי הפולחן שלו כדי לשקוע בתוכו עד תחתית. זאת הבשורה של הרולד פינטר במחזהו “השיבה הביתה”. וזה המפתח להבנת המחזה זה, כמו מחזות וסרטים רבים אחרים בני אותו מקום ואותו זמן – שנות ה-60 וה-70. אלה משחקי מסכות סמויים מן העין של טקסי-פולחן מרומזים, המבוססים על מיתוסים קדומים במחלצות מודרניות. מיתוסים של עליה ונפילה ושל ציפיות נכזבות, שלא היו אלא אשליות מתחילתן עד סופן. מפני שהכל כבר קרה ויקרה במחזוריות גורלית של התחלה וסוף בלתי-נמנעים.

1.5.78

---

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

מאת

חגי אשד

פיג’י וטונגה – אתה נוחת בעולם אחר. הכל שונה ממה שהיה באוסטרליה ובניו-זילנד. פתאם אתה נוחת לתוך הצמחיה העשירה והמרהיבה, בגוונים של ירוק אדום צהוב סגול וחום, בכל הגדלים והצורות השונות, ולא תמיד ניתן להבחין בין אלה להללו ולדעת למי הפרחים שייכים ולמי העלים והרחבים, שצבעיהם בוהקים וניראים כאילו הם זורחים בשמש.

פתאום אתה נוחת, יחד עם נשיא המדינה חיים הרצוג ופמלייתו, לתוך עירבוביה, לא רק של צבעים וצורות, אלא גם של אנשים מנהגים וטקסים. ישן עם חדש, עבר הווה ועתיד. הכל יחד. תיחכום של אנשי העולם הגדול, שלמדו במוסדות ההשכלה האזרחיים והצבאיים הגבוהים באנגליה, יחד עם תמימות נינוחה של הילידים. אולי תמימות רק למראית עין. לאחר זמן מה אתה שואל את עצמך אם הם תמימים, או אתה תמים לגבי תמימותם, שכבר אינה מה שהיתה.

בסוף הסיור החטוף בפיג’י ובטונגה, בלב האוקינוס הרחוק מכל היבשות, אתה מגיע למסקנה שהרושם הראשון היה נכון. את פני נשיא המדינה, הבא לביקור ממלכתי, מקדם בשדה התעופה מיסדר צבאי בריטי, מדוקדק עד לפרט האחרון. הלבוש שלהם מבטא את דמותם האמיתית. החלק העליון, חולצה צבאית בריטית. החלק התחתון – חצאית בעלת קצוות מחודדים. תערובת של מימשל בריטי קולוניאלי, שהטביע כאן את חותמו העמוק, ושל דפוסי התנהגות שבטיים-קהילתיים-משפחתיים.

שילוב זה בלט במשך כל הביקור. לא רק בשדה התעופה. בטקס קבלת-פנים שבטי מסורתי שנערך לכבוד הנשיא הגישו משקה “חיקונה” (משורש צמחים, שקוצצים אותו דק, משרים אותו במים וסוחטים ומערבבים יחד), העניקו את ה“טאבוא” (שן של לויתן, עטופה בעלי דקל), מחאו מחיאות-כפיים קצובות לכבוד האורח רם-המעלה ונשאו נאומי ברכה על תכונותיו הטובות של הנשיא ושל עם התנ"ך שקם לתחיה. זה במקרהו של נשיא ישראל חיים הרצוג. לאורחים רמי-מעלה אחרים שמורים נאומי ברכה אחרים, כמובן.

לאחר הטקס השבטי הזה מקיימים מסדר צבאי בריטי, בנוסח ה“טאטו”, מבוצע להפליא. הפיג’יאנים הם גברים חסונים, שריריים וגבוהי-קומה. בהליכותיהם יש מין הדרת כבוד הכובשת את המסתכל. הכל מתנהל בדיוק לפי התוכנית ולפי כללי הטקס המקובלים.

עד אמצע המאה הקודמת אנשים אלה היו עדיין אוכלי-אדם, וניהלו מלחמות שבטים שאין להן סוף. אחר-כך קיבלו על עצמם את הנצרות, בחסדם של המיסיונרים האנגליים, ואת שלטון החוק והסדר הבריטיים. המלכה ויקטוריה קיבלה על עצמה, לפי בקשת ראשי השבטים בפיג’י, את השליטה באי.

כל זה לפי הידוע והמסופר על “משא האדם הלבן” שהיה מציאות באי ולא מיתוס. כל זה לפי הדחף הרומנטי-סקרני-חקרני, וגם נצלני, של מגלי יבשות ובוני אימפריה גדולה. כמו בעלילותיו של קפטן קוק האגדי, שרוב האיים בדרום הפאסיפיק חייבים לו את הציוויליזציה המערבית, האדמיניסטרציה והדמוקראטיה, אותה שילבו עם מסורתם השבטית.

עד מהרה מתברר שיש כאן כל מה שקיים גם במקומות אחרים. כמו מתחים עדתיים, ריב על השלטון ועל הקרקע, רצון לקיום חברה פלורליסטית, רבת-גזעים, כפי שהכל מקווים ומבטיחים. קיימות השפעות לוביות ואש“פיות וחדירה סובייטית לאיים קרובים ורחוקים. כל זה תוך מאבקי כוחות מדיניים ודיפלומטיים, בתוך קבוצת מדינות האיים של דרום הפאסיפיק, המאוגדות ב”פורום הפאסיפי“, שגם אוסטרליה וניו-זילנד שייכות אליו. האמריקנים מנסים עכשיו להחזיר לעצמם מה שהיה נדמה כשייך להם ממילא – השפעה פוליטית ואסטרטגית והסכם המבטיח באו”ם ובמוסדותיו את זכות דיג הטונה לאוניות דיג אמריקניות. הם מבקשים להשיג זאת תמורת תשלום קבוע למדינות האיים הללו והבטחה להגדלת התשלום, אם יעלו מחירי הטונה, אבל בעיקר הם מבקשים להגיע לכך שאניות-ריגול סובייטיות, העוסקות בדיג ובסיורים בלתי-מוסברים, לא יעגנו באיים הללו ולא ישוטו במימיהם.

מסתבר שפיג’י איננה אי נידח בקצווי האוקינוס. כך היא נראית אולי מישראל אבל לא מכאן. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כאן בפיג’י אתה למד כי היא מרכז איזור נרחב וחשוב. היא חשובה גם לנו בגלל הלחץ הערבי על ממשלתה להחרים את ישראל ולנדות אותה כגזענית וכבלתי-ראויה לבוא בקהל העמים. כאן מתברר שוב ושוב, שהערבים גורמים לנו להגיע לקצווי ארץ כדי להילחם בחרם ובנידוי שהם מבקשים להטיל עלינו. אגב, קשיי הדרך של נשיא מדינת ישראל לפיג’י ובחזרה הם עדות לכך, שיש חרם ויש מצור ערבי ומוסלמי על ישראל ברחבי תבל – ביבשה, בים ובאוויר. אי-אפשר להתעלם מהם, אי-אפשר שלא לנסות ולהתמודד עם השפעותיהם, לנסות ולהסיג אותם לאחור. גם כאן, בדרום הפאסיפיק.

שוב מתברר, כמו באפריקה ובדרום אמריקה, שכוחה של ישראל הוא ביכולת הקונסטרוקטיבית הטמונה בה. האיים אינם זקוקים כל-כך לכסף הערבי ולנפט הערבי. הם זקוקים למה שישראל יכולה להציע יותר ממדינות אחרות – כוח אדם מקצועי ומיומן, המוכן לבוא ולסייע בפעולות פיתוח שונות, מטעים שונים – מתוך דחף חלוצי, שעדיין קיים בתת-ההכרה של הישראלי המצוי, ובעיקר מתוך הרצון “לעשות כסף”. האמריקנים, ההולנדים, הגרמנים והניו-זילנדים משתכרים בארצם יותר משיקבלו כאן. לכן, מהמדינות המפותחות לא באים לפיג’י וזה מאפשר לישראל להשתמש בתקציבי הפיתוח של אותן ארצות שאינן מסוגלות לעשות בהם שימוש בעצמן.

בפיג’י ביקשו מהנשיא הרצוג הדרכה לראשי כפרים בפיתוח חקלאי. אלה מהם שמשרתים ביחידה של צבא פיג’י ב“יוניפיל”, יבואו להשתלמות בקיבוצים ובמושבים בתום שירותם (בגדודים המשרתים ב“יוניפיל” נעשית התחלופה אחת לחצי שנה). באי טונגה הסמוך ביקשו מישראל סיוע בהדברת מזיקים ובפיתוח שיטות להשקיה למלחמה בבצורת.

ביקשו גם מה שמבקשים איים אחרים – סיוע ישראלי עקיף בפיקוח על האמריקנים. זו כמעט בדיחה, אבל לא לגמרי. לפי הסכם הדיג עם כל מדינות דרום הפאסיפיק, מותר לאניות דיג אמריקניות לדוג בשטחי דג הטונה, העשירים ביותר בעולם, הנמצאים בשליטת של מדינות-האיים הללו. ממשלותיהן רוצות לפקוח עין גם על האמריקנים וגם על הסובייטים. הושמעה הדעה שמטוסי “ערבה” ישראלים יתאימו לצורך זה וגם לקיום תעבורה אווירית בין מאות האיים הזעירים השייכים לכל אחת ממדינות-האיים הזעירות הללו.

בנו של מלך טונגה, שהוא גם שר החוץ ושר ההגנה של הממלכה הזאת, יבוא לביקור בארץ (לא יהיה זה ביקורו הראשון בארץ). כדאי לא לזלזל בביקור כזה. ולא לזלזל במדינות-האיים הללו, אחרת נמצא את האוקינוס הזה “סגור” לגמרי לתנועת אניות, מטוסים ואזרחים ישראליים (בחלק מהאיים הללו כבר אין דריסת-רגל לישראלים).

עובדה היא שהערבים עושים מאמץ גדול בכיוון זה, ואם זה כל-כך חשוב להם, כדאי שזה יהיה חשוב גם לנו. באשר למניין הקולות באו"ם, ובעיקר מארצות עולם השלישי, גם לכך חשיבות לא מבוטלת. עובדה שאנו משקיעים מאמץ גדול בקרב מדינות אפריקה בכיוון זה. ואגב, לא תזיק לנו גם קצת רומנטיקה ציונית-קונסטרוקטיבית מחודשת, להראות לעצמנו ולעולם מה אנחנו מסוגלים לעשות בפיתוח ארצות ועמים שישן וחדש, עבר הווה ועתיד, משמשים אצלם בעירבוביה מרתקת.

בתאבון

זו לא מליצה. זו אמת, ואולי נכון יותר – חלום. הוא שייך לביקור הנשיאותי באי המלכותי טונגה, אצל מלך טונגה, שהיה אולי הגדול והשמן ביותר בעולם, אך בינתים הוא עשה דיאטה ועדיין הוא שמן מאוד וגודל למראה.

אבל לא זה הסיפור. נשיא המדינה והפמליה של עוזריו המדיניים, וחלק מהעתונאים, הוזמנו לכירה מלכותית. היא נערכה באוהל מאולתר, כשהאורחים יושבים על מחצלאות, על הרצפה, ליד שולחנות מאולתרים, שעליהם מגשים עמוסים בכל טוב, ערימות של מזון. קשה לתאר.

סוגי בשרים, דגים ופירות שהאי הטרופי הזה התברך בהם, וסלטים של ירקות ופירות מתובלים בסוגי בשר, והכל בפנכות עשויות מקליפות קוקוס ואננס שרוקנו מתוכנם, ובתוך שקיקים של עלי דקל ובננה. מי יכול היה אפילו “לגרד” את הערמות הללו. וזה הרעיון.

כל שולחן, שנישא על-ידי שמונה אנשים מחמת כובדו, נתרם על-ידי אחד הכפרים. רוב המזון שעל השולחן נשאר לאחר טעימות האורחים, ומוחזר אל הכפר התורם למאכל הכפריים עצמם. צדק סוציאלי במשטר המלוכני-הפיאודלי הזה.

היו ארבעה שולחנות לאורחים ואחד למלך ולנשיא ובני משפחותיהם – שולחן הכבוד. על כל שולחן סוגי מאכל אחרים. כך, למשל, זכה השולחן שלידנו בגדי צלוי – כולו על השולחן, ובקערות ענק של פירות לכל סוגיהם. ואגב, אי אפשר לברך שם ברכת “המוציא” כי לא היה כלל לחם, אלא “פרי הלחם” הגדל כאן על העצים וטעמו כלחם, וכן שורשים מקולפים שלא הצלחנו לברר את שמם וטיבם.

וכל כבודת המזון הזו עטופה בכילות נגד זבובים ולידנו, מאחורינו, ומאחורי כל אחד מהאורחים הישובים על המחצלת, ישובה על הקרקע עלמה טונגארית (ואחר כך הוברר לנו שכולן נסיכות, או שייכות למשפחות האצולה) והן מנפנפות במניפות שלושה קנים של צמח כלשהו, כדי לגרש את הזבובים, וגם מגישות לנו פנכות של מי ורדים לרחוץ את ידינו מהאוכל שנאכל באצבעותינו. ולניגוב ידים מגישות לנו מפית, העשויה ספק בד, ספק נייר, המיוצר כאן בכפרים כאריג הלאומי הצבוע בדוגמאות שונות. הבד עשוי משורשי עצים, ונקרא “בד טאבה”, וכל זה על הדשא שליד הארמון הכפרי על שפת הים, בצל עצים, כשתזמורת המשטרה מנעימה מנגינות וגם מלווה את עצמה כמקהלה קולית בעלת הרמוניה מופלאה של קולות, כאיש אחד.

הוא שאמרנו – כירה מלכותית שהיא ספק חלום, ספק מציאות, באי שהוא עבורנו קצה העולם. עצרנו את העולם וירדנו בטונגה ליום אחד, ככתוב בעלון הפרסומת של משרד-התיירות המקומי.

17.11.86

---

"בית מעופף" בין מים לשמים

מאת

חגי אשד

כשלושה שבועות בילינו ב“בית מעופף” בין מים לשמים, בין יבשת ליבשת, במטוס חיל האוויר הישראלי, שהוביל את נשיא המדינה חיים הרצוג – ואותנו יחד אתו – לכל המקומות השונים והמשונים שאליהם היה עליו להגיע, באוקיאניה ובדרום מזרח אסיה, שטח מפוזר ופרוש לרווחה על-פני הגלובוס. אי-אפשר להקיף אותו במבט אחד. כך הגענו לכל מקום בדיוק על פי לוח-הזמנים של יציאה בזמן ונחיתה בזמן, בין משמר כבוד ונגינת הימנונים ביציאה ובין משמר כבוד ונגינת הימנונים בכניסה. הכל על פי כל כללי הטקס. הכל בשמים לא נודעים, ששום מטוס ישראלי ושום טייס ישראלי לא טסו בנתיביהם, ולא ידעו מראש את כל פרטי המידע החיוניים שאצורים בדרך כלל במחשב ומוגשים לכל מטוס בקסטה מן המוכן.

כך טסים בדרך כלל בימינו. הכול, או כמעט הכול, מתוכנת וממוחשב, מה שנקרא פעם אוטומטי. לא הפעם, לא בטיסה הזאת. פה כמעט שום דבר לא ידוע מראש ואתה טס בפעם הראשונה בארץ לא נודעת. בשמים לא נודעים. אתה וכל אשר איתך. רחוק מהארץ, לא מחכים לך עם מידע, עצה ועזרה. יש קושי להשיג אשרת מעבר בשמים של כמה מהארצות שבדרך, שחלקן עוינות וחלקן מסרבות לשתף פעולה. וזה מסבך את בחירת הנתיבים לטיסה. וזה עדיין לא הכול הפמליה של הנשיא מנחיתה על הקברניט וצוותו הפתעות. גם מפני אנשים כאלה שומרים פקידי משרד החוץ בסוד את טונגה ואת הונג קונג ואת קולומבו שבסרי לנקה. מצחיקים ממש. ואז צוות האויר מתגייס בלי תלונות לעבודה נוספת, רבה וקשה, לחשב את מלאי הדלק ולברר את אורך המסלול בשדה-התעופה החדש ואת יכולתו לשאת נחיתה של מטוס 707.

טייסים וסבלים

זה לא מצחיק. אפילו שדה-התעופה של ולינגטון, בירת ניו-זילנד, קצר במסלוליו מכדי לקלוט מטוס 707, שכבר יצא משימוש ברוב הארצות, והמטוס שלנו נאלץ לנחות בשדה-תעופה באי הדרומי של ניו זילנד, בקרייסטצ’רץ', כדי שמשם יעבירו אותנו במטוסים קטנים אל ולינגטון.

רציתי לשתף אחרים במעט הרהורים וחוויות כתוצאה מביקור זה. בסרי-לנקה יש פיצול אתני רב – רוב של סינהאלזים ומיעוט של טמילים וקבוצות-משנה, של בני-תערובת מדורות קודמים, יוצאי חלציהם של הכובשים הפורטוגלים וההולנדים. מיעוט מופלה לרעה ועל כן הוא גם אינטליגנטי ופעלתני יותר. גם פיירינה דה-לימה, הקתולית שלוותה אותנו, היתה ממוצא פורטוגלי. עכשיו יש לה אתגר, “למכור את ישראל” ולבקר בארץ

בצפון סרי-לנקה מתנהלת מלחמה קשה נגד הטמילים מדרום הודו הפולשים לאי כדי להמריד את הטמילים שבצפונו, וממשלת הודו, לפעמים עוצמת עין ולפעמים מתמלאת דאגה וחרדה מפני תוצאות “היצוא המרדני” הזה, העלול ליצור מהומות ואי-שקט גם בהודו עצמה. וזה כבר קרה. ההודים מסייעים בדיכוי הטמילים, גם בהודו וגם בסרי-לנקה. ישראל היא המסייעת העיקרית לבטחונה של ממשלת סרי-לנקה, במכירת נשק.

סרי-לנקה נתונה לאיום מצד שכנתה האדירה הודו. ואילו סינגפור – לקוחה של מוצרים בטחוניים אחרים מישראל – נתונה לאיום המוסלמי, האינדונזי והמאלזי, המקיף את האי הסיני הסינגפורי המשגשג יותר משכנותיו ומעורר לכן את קנאתן. סינגפור נזקקת לעזרת ישראל, בעלת התושיה והנסיון הבטחוני שאין לו מתחרה ותחליף. לישראל נסיון עשיר בשטחים אחרים והיא עוזרת גם למדינות שיש להן צורך בסיוע קונסטרוקטיבי בפיתוח חקלאי, בשירותי חינוך למבוגרים ובבריאות הציבור. סיוע קונסטרוקטיבי, “הנשק הסודי” האמיתי שלה. של מדינת ישראל.

הענק מאחור

בכל הארצות והיבשות שבהן ביקרנו נשואות העיניים אל יפן ואל סין, שני הענקים של היום ובעיקר של מחר. יפן משמשת כיום כבנקאי של העולם כולו. יותר משהיא מייצאת מוצרי צריכה ואלקטרוניקה מכל הסוגים היא מייצאת כסף לאשראי, קודם כול לארצות הברית, לכסות את גרעונה בהון שנצבר ביפן כתוצאה ממכירת המוצרים היפניים שהאמריקנים מעדיפים לקנות. המיחזור החדש שמחזיק את כלכלת העולם. כך למדנו בהונג קונג.

ב-13 באוקטובר 86 נפגשו בסן-פרנציסקו שרי האוצר של ארצות-הברית ויפן בלי נציג אירופי ושניהם יחד קבעו את שער הריבית החדש לפיו ינהג המשק העולמי כולו. כך נקבעה לפי השבועון “אסיה-ויק”, היוצא בהונג קונג, ההסטוריה של ימינו. אלה “שני הגדולים” חורצי גורלנו הכלכלי.

סין היא הענק שבאיחור רב אבל בקפיצות גדולות חותרת קדימה. מהפכה תרבותית ולאחריה עוד מהפכה תרבותית. והפעם כדי להכות את הפיאודליזם בעזרת הקפיטליזם ולהשתחרר מכבלי המרקסיזם. להניע את מאות מיליוני הסינים לעבוד יותר, להרוויח יותר, ליצר יותר ולייצא יותר. ללמוד מהונג קונג ומסינגפור. כמו שאמר דנג הגדול כשביקר בסינגפור בשנת 1978: אם קבוצה קטנה כזאת של סינים כאן יכולה לעשות זאת, גם אנחנו נוכל לעשות זאת. מאז הוא מנסה לישם אמרה זו.

סין רוצה לקלוט לתוכה את הונג קונג בסבלנות. לא יהיה שינוי כלשהו בהונג קונג במשך 50 השנים הראשונות לאחר הסיפוח, שיצא לפועל לקראת שנת 2000. זאת על פי ההסכם עם בריטניה, המתבצע כבר בימינו אלה, צעד אחר צעד. הסינים מקווים שטייוואן תלך בעקבות הונג קונג לאחר שנת 2000, לאחר שיעלם הדור שנלחם ב“סין האדומה” המורדת, ולאחר שייווכחו, מהדוגמא של הונג קונג, שיוזמה פרטית איננה פסולה ואסורה ושהיא אפילו רצויה בסין העתידה. אם סין תהיה כמו הונג קונג וטייוואן, דרום קוריאה וסינגפור כיום, יהיה העולם שלנו עולם אחר לגמרי.

אוסטרליה, יבשת בפני עצמה, משחרת לפתחה של יפן לקבלת הלוואות והשקעות ומשתדלת לייצא לסין יצוא תעשייתי שעדיין אין לה. אוסטרליה מכה על חטא. היא הארץ המתפתחת היחידה שאפשר לשתות בה מים מהברז בלי חשש. כלומר, כלכלתה מבוססת על מוצרים שמחיריהם בשוק העולמי, יורידים, והיא לא דאגה בעוד מועד לפתח בתוכה את תעשיות העתיד.

אוסטרליה הגדולה והריקה מתושבים מעוררת חרדה בקרב הרגישים והנבונים שבבניה. הם מסתכלים צפונה אל אינדונזיה העניה והצפופה, שתמנה בסוף המאה 200 מליון אנשים שילחצו לרשת את הארץ הגדולה והרחבה והריקה שמדרום להם והשייכת בעצם להם משום שהילידים של אוסטרליה, האבאוריג’ינס – מוצאים מאינדונזיה של היום. מצב זה דומה למצבה של דרום-אפריקה. הדאגה למחר, החרדה מפני הפער של שטחי אדמה ריקים מאדם, לעומת צפיפות אוכלוסין גדולה המאיימת על שטחים אלה.

באוסטרליה קיימת חרדה, ובריחה גם למדינות שמעבר לאוקינוס, לאמריקה, לבריטניה. יש עושר צבור ויש שפע. ויש מרוץ כנגד הזמן, בגלל מהירותם של השכנים שמצפון, ובלי המטריה האמריקנית מה יהיה? החרדה בתוך שפע מולידה גילויים שמזכירים את ישראל: שביתות קשות שאינן מתחשבות במצב המשק, אבטלה גוברת ואינפלציה. אך להם יש רזרבות ויש השקעות אמריקניות ויפניות ואפילו השקעות מהונג קונג וסינגפור. האח הגדול החדש יציל את המשק האוסטרלי. אבל האם זה היה החלום האוסטרלי – כשהתחילה בה ההתיישבות האנגלית, לפני 200 שנה?

גם הניו-זילנדים נושאים עימם מזכרת עוון, בגלל המאורים שקדמו להם בישוב האיים שלהם, וההתיישבות האנגלית נישלה ודחקה אותם מאדמתם. עכשיו הם מנסים לטפח יחד איתם מורשת פאסיפית משותפת. זה החלום המשותף לכל מדינות האיים בדרום הפאסיפיק. הוא מתקשר עם החלום הפאסיפי על הזהות החדשה של “האגן הפאסיפי” או “המסגרת הפאסיפית”. ב“מסגרת” הזאת נכללות יפן, סין, ברית-המועצות, ארצות הברית, קנדה, וגם ארצות דרום אמריקה, מאחר וגם הן שוכנות לחופיו של האוקינוס הזה יחד עם אוסטרליה וניו-זילנד.

נשיא המדינה חיים הרצוג, בסיורו הממלכתי, היפנה את תשומת ליבנו אל העולם החדש הזה, עולם שבו אנחנו יכולים וחייבים לתת ולקבל. לתת סיוע טכני, חקלאי ואחר למדינות האיים הקטנות, המאמינות בתושיה המיוחדת של ישראל הקטנה-גדולה, לקבל הון השקעות מהבנקאי העולמי – יפן – החדש, ובמקביל הזמנות-יצוא מהענק הסיני הקם על רגליו. הנשיא הרצוג גילה תפיסה נכונה של המקום שישראל יכולה וצריכה לתפוס בעולם החדש הזה.

המלאכה רבה והערבים כבר הגיעו אל כמה ארצות והצליחו לנעול אותן בפנינו. שערים אחרים עדיין פתוחים ויש לנו כבר דריסת כף-רגל בפתח. צריך לבסס ולהרחיב פתח זה. השערים הגדולים של יפן וסין עדיין לא נפתחו בפנינו כראוי, כדרוש וכמקווה להשקעות וליצוא, אולם בכל מקום בו אנו נמצאים אנחנו הופכים לגורם שיש להתחשב בו.

נלוויתי אל הנשיא הרצוג בסיורו בעולם הגדול בשלושת השבועות האחרונים. ראיתי אותו מקרוב מסביר ללא לאות מהי ישראל, מהי מדיניותה כלפי הערבים וכלפי האיזור שבו ביקרנו, מנסה לשכנע את שומעיו בשותפות הצרכים והגורל בינינו ובינם. אני מקווה שביקורו לא יהיה לשווא אלא ישמש נדבך נוסף בבניין שישראל כבר התחילה להקים בעולם החדש הזה. אולי עכשיו היא תעשה יותר.

28.11.86

---

אני גנוב על נעמי שמר

מאת

חגי אשד

פתאום מתברר שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. שהיא לא רק תל-אביב. אולי ידענו, או יכולנו לדעת, את זה גם קודם לכן. “הגל התל-אביבי” באופנת המשוררים והסופרים, העתונאים, הציירים, הפסלים והמוסיקאים, אינו חדש. כולם מנסים לתת לו ביטוי, כל הזמן. כולם “מגלים את תל-אביב”, אבל עד שבאה נעמי שמר עם “חפצים אישיים” שלה ועם “גג” ועם משה בקר, לא חשבנו, לא חשנו ולא תפסנו שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. ארץ-ישראל של נעמי שמר וממילא גם שלנו, של כולנו. תל-אביב של נעמי שמר בניב, בצליל, בלחן, בקצב – בקולו התל-אביבי של משה בקר. בלעדיה לא ידענו מה אנחנו אוהבים באמת בארץ ישראל, לא היינו יכולים לדעת מה אנחנו אוהבים בתל-אביב.

פתאום מתברר שארץ-ישראל היא לא רק עבר. היא לא רק מה שהיה והלך לאיבוד ולא יחזור עוד לעולם. פתאום מברר שארץ-ישראל היא גם הווה וגם עתיד. לך לתל-אביב ותראה בעצמך עכשיו, אחרי נעמי שמר, זה לא “קונץ”. עכשיו צריך להיות עיוור וחירש, כדי לא לחוש שתל-אביב נוצרת כל יום מחדש על-ידי אנשים שהיו, ואנשים שעוד יהיו, ואנשים שכבר שייכים להווה וההווה שייך להם. אנשים חדשים, צעירים וצעירים מאד, וגם כאלה שאינם צעירים ויש בהם הכוח להתחדש כל יום. ועוד איך. נעמי שמר תפסה אותם ואותנו.

פתאום אנחנו רואים וחשים שתל-אביב היא לא רק יבוא ולא רק חיקוי לועזי מנופח ומגוחך, אף-על-פי שיש בה הרבה מכל אלה. יותר מדי. והיא לא רק “ניו-יורק לעניים”, אף-על-פי שיש בה סממנים רבים של קריקטורה של ניו-יורק ולוס-אנג’לס וכל היתר. פתאום אנחנו תופסים שתל-אביב היא לא רק “מובלעת מתנפחת” בתוך ארץ-ישראל האמיתית שמחוץ לה. ורחוב דיזנגוף הוא לא רק “פרוזדור משום-מקום לשום-מקום”. שכל זה שייך בהחלט, למרות הכל, לארץ-ישראל המשתנה והמתחדשת כל יום על-ידי האנשים החדשים והישנים שגרים וחיים בה בעברית, שגם היא מתחדשת כל יום. עברת תל-אביבית. עברית ארץ-ישראלית. בלי פוליטיקה.

פתאום מתברר שאפשר לאהוב את ארץ-ישראל לא רק בכאב ולא רק בגעגועים ולא רק בנוסטלגיה, אלא גם בשמחה אמיתית ובקצב סוחף של ההווה והעתיד. פתאום מתברר שארץ-ישראל היא צעירה לא-איכפתית ועליזה. ארץ-ישראל תל-אביבית. שיש לה רחובות ושיכונים, משעממים, מכוערים, אבל יש לה גם קרקע ושמים. צריך להסתכל ולראות – אותה הקרקע ואותם השמים. וגגות פרטיים וגינות עם עצים, צמחים ופרחים של ארץ-ישראל הים-תיכונית והמדברית. ויש לחה גם חוף ים – הים התיכון, שגם הוא שלנו, כמו של כל העמים השוכנים לחופו, כל עמי הים התיכון. כמונו – כמוהם.

ורק גבולות אין לה לארץ-ישראל התל-אביבית. נראה שהיא מסתדרת בינתיים בלעדיהם. נראה שאפשר לחיות ולשיר גם בלי שיודעים איפה הגבול ואיפה הוא יהיה. לא כדאי להתווכח כל הזמן. עובדה שנעמי שמר התפייסה עם התל-אביב הזאת ואימצה אותה לעצמה וממילא לכולנו. בינתיים. וכשהיא התפייסה עם תל-אביב, סימן שארץ-ישראל כולה התפייסה עם תל-אביב. וגם להיפך. יש תחושה באוויר של פיוס תת-קרקעי כזה. בלי פוליטיקה. יש אווירה כזאת. לו יהי.

זה הכוח המיוחד שיש לה, לנעמי שמר. רק לה. יש גם לאחרים כוח כזה, או דומה, אבל אחר. לא כמוה, לא כמו שלה. כוח המלה. כוח הצליל. כוח הזמר. כוח השיר. כוח הטעם המיוחד, שהוא היוצר את הטעם של כולנו. היא חוצבת את המלים והצלילים מליבנו. היא מגלה לנו מה חשנו תמיד ולא ידענו שחשנו. מה רצינו לשיר ולא ידענו איך. ועכשיו, כשהיא “גנובה על העיר הזאת”, כולנו גנובים עליה, לא יועיל לנו. ומה שלא יהיה, אני גנוב על נעמי שמר היא בשבילי ארץ ישראל. כל השנים. ואם היא החליטה שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל, אני הולך אחריה בעיניים עצומות.

7.6.87

---

שעת בוקר עם דאלידה

מאת

חגי אשד

כשהיא התאבדה בפאריס ספדתי לה בליבי. אחותנו דאלידה הים-תיכונית. היא תמיד עשתה לנו משהו. המצריה שגלתה מארצה ושרה באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית. כאילו אין לה שפה ושורשים משלה. תמיד במבטא זר, “מזרחי”. אבל היא היתה שייכת איכשהו אלינו, אנחנו היינו שייכים איכשהו אליה. כששמענו אותה חשנו בעליל שהיא מהמזרח התיכון וגם אנחנו מהמזרח התיכון. היא שייכת לארצות הים התיכון שבשפתיהן היא שרה, גם אנחנו שייכים לארצות הים התיכון ולכל מה שמתהווה בהן, מארץ ישראל עד יוון, מאיטליה עד צרפת וספרד. לחלקנו – ואולי לרובנו – המוסיקה הערבית והצפון-אפריקנית נשמעת אחרת, מוכרת יותר, שייכת יותר. תרבות ים-תיכונית, מנטליות ים-תיכונית, פולקלור ים-תיכוני, לגווניו השונים, כמובן. יש לנו משהו משותף. היא הזכירה אותו בקולה וגם במראיה. היא ביטאה אותו בשירים פשוטים, שירי אהבה וגעגועים. “רומנטיקה ים-תיכונית”. מלים דביקות בחום השמש.

עכשיו נשמעים שיריה ב“שעת בוקר” ב“קול ישראל” – שעה עם דאלידה. שוב נשמע הקול החם וה“ר” “המזרחית” הקשה שלה, הכאילו-זרה לצרפתית. שפת שיריה מסגירה את מוצאה המצרי ואת קירבתה אלינו. גם אנחנו מהמזרח. זו עובדה. היא היתה רחוקה מלהיות זמרת מי יודע מה. לא היתה לה שליטה מלאה במיתרי הקול. קול ש“נשבר” במעברים. אין דבר, רצינו להגיד לה. זה בסדר. תמשיכי. כשאוהבים, אוהבים דווקא את המגרעות והכישלונות. המעלות וההצלחות אינן זקוקות לאהבה. הן הולכות על רגלי עצמן. היא ביטאה אותנו גם כך. אולי דווקא כך. עם החולשות. היה בה משהו שביר. לא רק בקולה. היא לא מצאה את מקומה בארצה ובמולדתה. התרחקה מהים התיכון. היתה זרה ובודדה. אומרים, שהתלוננה לפני שנטלה את נפשה בכפה בפאריס הרחוקה.היא לא ידעה שהיא לא לבד. שקולה אינו שייך רק לה. שהיא לא סתם זמרת, שיש רבות כמוה ואפשר, אללי, גם בלעדיה. זה לא היה כך והיא לא ידעה.

היא היתה ים-תיכונית. היא הזכירה לנו, בלי שתדע, שאנחנו חוזרים למזרח התיכון החם, הרועש והדביק, אל הים התיכון, חופיו המלוחים וזריחותיו הבהירות והתכולות, לאחר שהתרחקנו מהם מאוד'. זה כוחן של מלים פשוטות, סנטימנטליות, רומנטיות, הנשמעות בקול רם ועמוק לא-אמון דיו, עם “ר” “מזרחית” קשה ומתגלגלת. כמו אצלנו. בבית. היא לא ידעה וגם אנחנו לא כל-כך ידענו. כששומעים אותה ב“קול ישראל” בשעת בוקר עם דאלידה נזכרים שהיא היתה מכאן ושגם אנחנו מכאן.

10.7.87

---

לא היה כמותו עוד

מאת

חגי אשד

לא היה כמותו עוד. ראש וראשון לאמני הבידור העברי הקל בדורנו. הוא היה אחד מיוצרי השפה העברית המדוברת, החיה, שפת העם, כפי שהיא נהגית, כפי שהיא מבוטאת, כפי שהיא נראית ונשמעת – שפה מדוברת, פשוטו כמשמעו. בפיו ובהבעות פניו ובתנועות גופו היא היתה שפה חיה, אמינה, קולחת, שפת יום-יום. שפת השכונות, הרחוב, התחנה המרכזית, השוק. כל מקום שאליו נקלעים יוצאי כל העדות והגלויות ומגששים דרכם ומאמצים לשונם ואוזנם להבין ולדבר איש אל רעהו שפה אחת ודברים אחדים. שפה עברית ברורה לכולם, מובנת לכולם. מבטאת את כולם. שפה אשכנזית-ספרדית, ירושלמית, כל-ישראלית – שפתנו העברית, אנה היינו באים בלעדיה. שפה בלולה וממוזגת ויצוקה לאחת. שפתו של שייקה אופיר. שפה של פולקלור – הווי ודמויות בעלות ייחוד ואופי, שאצלו הפכה להרמוניה מושלמת של שפתה הפה, העין והאוזן. תנועות הידיים האשכנזיות-מזרחיות תנועות הגוף והבעות הפנים, שתמיד היתה נסוכה עליהן אהבה לדמויות שאותן הוא עיצב. שום לגלוג של רשעות. רק חום והזדהות אמיתית. וכולנו צחקנו מעומק הלב לדמויות הללו – צחוק מתגלגל של עם אחד, שיש לו הומור עברי אחד, המשמח את לב כולנו.

את השפה הנמוכה – לשון הרחוב, השוק, השכונות והעדות –הפך שייקה אופיר ליותר משהיא היתה. הוא הפך אותה איך שהוא לשפה בינונית, ששימשה תשתית הכרחית לשפה חיה, שבה מתערבבות יחד שלוש השכבות הללו. בלי התשתית הנמוכה היה קורס תחתיו מבנה-העל שהצליחו להקים מעליה כל יוצרי שפת הספרות העברית הפורחת והמשגשגת בארצנו. הוא לא היה יחיד בדורו בכל אלה. שפה על כל רבדיה היא יצירה של דורות, כמובן. גם שפת הפולקלור וההומור. אבל לא היה עוד אחד כמוהו. הוא הפך לנסיך הבידור הקל, שהפך לאמן קלאסי, יוצר אסכולה, כבר בימי חייו.

זכה והקים לו תלמידים-יורשים-ממשיכים. “הגשש החיוור” הם שייקה אופיר כפול שלושה, ואולי חלקי שלושה. הם היו אנדרטה חיה לשייקה אופיר בחייו. תמיד הזכירו אותו, אולי יותר משהתכוונו לכך. ועל אחת כמה וכמה –כך הם יהיו לאחר מותו.

18.8.87

---

יומן: החיים כצוואה

מאת

חגי אשד

שנת 1984

ביקור של היכרות. “סיור מודרך” בקומת הרדיו-תראפיה. למטה, הקומה הנמוכה ביותר. מעין מרתף. ת’4, מתחת לקומת הכניסה “מכון שרת”. לקומה זו לא מגיעים במקרה. לא עוברים דרכה לאגפים אחרים של “הדסה” ולא למחלקות אחרות. אף לא לביקורים של חולים. כאן נמצאים רק מטופלים ומטפלים ובני לוויה שמובילים את המטופלים. הכל נראה חדיש ונאה, הדפסים של ציירים ישראלים. בחירה טובה. ריהוט כמו בחדר קבלה של רופא בביתו, לא בבית חולים. שקט. לא ההמולה התמידית של בית החולים “הדסה”.

הקירות וחדרי הטיפול שמשני צדדי המסדרון כאילו סופגים לתוכם את הכאבים, הפחדים. “פוקסי” מראה לי את המקום שבו אקבל את טיפול הקרינה. כאן שוכבים. זו המכונה הגדולה הסובבת מעליך ומתחתיך מכל הצדדים. כמה דקות. בלי שום תחושה מיוחדת. אתה קם והולך. יום יום, חמש פעמים בשבוע, בהפסקות קלות. לפי כמות הקרינה שתצטרך לקבל התהליך ימשך למעלה מחודשיים. זה הכל. מה אחר-כך? יש סיכוי טוב (85%) שתבריא. אחת לכמה חודשים בדיקות ומעקב, ונקווה לטוב.

כאן אני עתיד לבלות חודשיים-שלושה, לפגוש כמעט כל יום צעירים וזקנים, נשים וגברים, יהודים וערבים. אתה שומע סיפורים. אתה רואה את המראות. הנה אשה אלגנטית ומטופחת למראה. אתה עתיד לראות איך היא מתקפלת ומשתוחחת ומתכרכמת. הקאות, עיניים דומעות. קרובי משפחה מודאגים, מדוכאים. חולים אחרים מאוששים, רגילים, מקווים לטוב. משלימים עם מצבם. מחליפים מידע על התרופות, הטיפולים השונים, התגובות. אגף הסרטן.

שבת, 16.6.84

חשבתי על הכותרת הזאת ועל הצורך לכתוב עליה אתמול כשנהגתי במכונית בדרך חזרה מתל-אביב. הנושא קיים בתוכי כל הזמן אבל הוא ניעור מחדש בגלל ה-14 ביוני, היום שבו עברתי ניתוח לב פתוח לפני שנה בדיוק, ב-14 ביוני 1983.

לא בדיוק הרהורים. יותר נכון – שיחות. אני משוחח כל הזמן. הוא קיים בתוכי. הוא חבר נאמן. אני יודע שניפגש ואני מהרהר עליו ועלי ואיך זה יהיה כשנהיה יחד. כשנשקיף יחד על האחרים. לחדול מלהתקיים? לא. להתקיים בצורה אחרת. המתים חיים איתנו, בתוכנו. המוות הוא מותם של אלה שזוכרים וחושבים על המת, כשהם חדלים להתקיים או לחשוב עליו. שפר חלקם של היוצרים למיניהם, שקיומם הונצח – זו מילה כל כך מדויקת – בכתב, בפיסול, ביצירה מוסיקלית. גם של הפוליטיקאים ואנשי הצבא. הם מעצבים גורלם של אחרים. הם זכורים לטוב ולרע. זמן רב אחרי מותם. ואולי דווקא אז הם מתחילים לחיות מחדש, בצורה אחרת. אולי אמיתית יותר. הם חיים בזכרון האנשים, בתודעתם, בהתנהגותם, בעיצוב גורלם.

החיים הם השקעה לזמן ארוך. פיקדון בידי אחרים. אלה שיהפכו את חייך לחייהם. כשתמות כבר לא תוכל לשנות את הפיקדון. לא להוסיף ולא לגרוע. אחרים יעשו זאת.

פרידה? אולי. אני איפרד, כנראה. הם לא ייפרדו. לא בהכרח. זה תלוי במה שאעשה עכשיו. עד שאמות.

המוות המתקרב הוא הנותן טעם לחיים. אם אני לא רוצה להיפרד מהם, מכולם, אני חייב לעשות עכשיו כל מה שאני יכול, כדי שיזכרו אותי, כדי שימשיכו להרגיש בי, בקיומי לאחר המוות, במה שעשיתי כשהייתי בחיים. כך אמשיך להתקיים. כך אקטין את צער הפרידה. תהיה זו פרידה חלקית. זו לא תהיה פרידה. זה לא יהיה רק צער. תהיה גם תשומת לב, נתינת דעת, המשך הקשר והמגע.

צריך לעשות כל מה שאני יכול לעשות. טוב יותר. חד יותר. תמציתי יותר. לכתוב צוואה כל יום. את זה אני רוצה שיזכרו. על זה אני רוצה שיחשבו. לזה אני רוצה שיקשיבו. כל אלה שאני מכיר, שקרובים לי, שאיכפת לי מה קורה להם. מה יעשו. מה יחשבו. זה טעם החיים. להיות קיים, פועל, מורגש, משפיע, משתתף. זה יוכל להימשך עד שהם ימשכו. גם אחרי זה. כל עוד שיהיה מישהו שיהיה מעוניין. צריך לכתוב טוב. חד. בהיר. תמציתי. לחשוף, להגדיר נכון. לעצמך ולזולתך. להם.

מאבי המנוח לא נפרדתי במחשבתי. אני משוחח אתו כל יום. כל הזמן. כשהלכתי לניתוח לפני שנה הוא היה איתי, בתוכי. הוא עודד אותי וחיזק את רוחי. לא לפחד. להיות בטוח שאתגבר, שהכל יעבור בשלום, שהכאבים יחלפו וגם הפחדים. אליו התפללתי וביקשתי שיעזור לי להתגבר על הפחדים, הכאבים. שיישאר איתי ובתוכי עד שזה יעבור. הוא חי בתוכי כל הזמן. עם רגשי האשם על הסוף המכוער בבית לווינשטיין.

לא המוות מצער. מה שקדם לו. הכיעור והנוולות של הדעיכה. הסניליות. אובדן השליטה העצמית על הוגף, על השכל, על המוח, על אברי הגוף. להיות מוגבל וחסר ישע. כמה טוב יהיה למות לפני זה. בלי זה. לחיות עד מאה ועשרים שנה. איזו איוולת. איזו קללה. זה נאמר בלשון סגי-נהור. חס וחלילה לא לחיות אפילו רגע אחד לאחר שאתה חדל לתפקד, חדל להיות משמעותי לעצמך ולזולתך, חדל להמשיך לעשות דברים הראויים להיזכר לטובה על-ידי הקרובים לך.

הזיקנה היא עונש. המוות הוא חנינה מהעונש. גם לך וגם לקרובים אליך. מוות לפני הזיקנה הוא גאולה. אינני פוחד מהמוות, אלא מהיסורים, הדעיכה, התלות, ההכבדה, הכאב שלך ושל הקרובים לך. למות בלי זה. לפני זה. אולי זה כבר התחיל? לחיות עם הסרטן. לחיות עם לב שעבר ניתוח. ריפוי ולא הבראה. הסרטן מפחיד יותר. הוא מוכר פחות. הוא נעלם, אורב, מסתתר בתוכך. אולי יגיח ויפגע ולא ירפה מן הטרף. אולי לא. הלב ניתן לאבחון, למעקב, לטיפול. הסרטן – פחות. הרבה פחות. הבלתי נודע חזק יותר מן הנודע. מפחיד יותר. דומיננטי.

לחיות עם הסרטן זה לעבור לאגף הנידונים למוות. זהו זה, אתה מסומן. אתה אחד מהם. זה לא הם. זה אתה. זה אני. אני שייך להם. לרופאים, למטפלים, לכל אחד שיודע יותר ממני עלי ועל מצבי. על הסרטן שלי. הם לא אומרים ולא יגידו לי כל מה שהם יודעים, כל מה שהם חוששים או מביאים בחשבון כאפשרות. אני תלוי בהם. אינני יכול לטפל בבעיה שלי. רק לעשות מה שאומרים לי לעשות. ולהמתין.

לחיות באגף הנידונים למוות, בלי תאריך של ביצוע גזר הדין. בלי לדעת איך יתבצע ומתי. ואולי אזכה בחנינה. יש סיכוי לחנינה, כך הם אומרים. או כן או לא.

מרירות? כבר לא. בצורה מסויימת אני מעל לזה. רגל אחת פה, רגל שנייה שם. במקום שהם לא נמצאים בו, או לא יודעים ולא חשים שגם הם מתקרבים אליו ואולי יעברו אליו לפני. הם לא יודעים. אני יודע וחש שכבר התחלתי לעבור מכאן לשם. כל מה שאני עושה ורוצה לעשות זה חלק מתהליך המעבר. זו הצוואה מה שאני רוצה שישאר ממני אחרי.

לא מרירות, לא פחד. אין אונים של המתנה. תזכורות בלתי פוסקות, מטרידות. לא כאבים ממש. לחצים, צריבות. להזכיר לך כל הזמן, שלא תשכח מה מצבך האמיתי. זה חי בתוכך כל הזמן. אתה מרגיש אותו.

הסרטן. הלב. לחץ דם נמוך. סחרחורות חולשה. עייפות. צרבת. הפרעות של גזים. בקע סרעפתי. שם יפה להטרדות לא נעימות. תרופות. הרבה תרופות. להמתין לבדיקות הבאות. להיות תלוי ברופאים.

אין לי טענות אליהם. הם צריכים להגן על עצמם מפני הסבל שהם חיים בסביבתו. אם יזדהו יותר מדי, אם יהיו מעורבים יותר מדי בגורלם של החולים, בסבלם, איך יוכלו להחזיק מעמד. הם חייבים לשמור על מרחק. הם מספרים לי כל מיני סיפורים. חלק מן האמת. לא כולה. חלק מהאמת אינו ידוע גם להם ואולי רובה. אי-ודאות. למה להטריד ולהדאיג שלא לצורך. אין לי טענות אליהם אבל הסעד שהם יכולים לתת לי הוא חלקי בלבד. צריך להחזיק מעמד לבד. בכוחך. במעשיך. ביחסך אל המוות. אל החיים שלפני המוות ולאחריו.

להתגבר על המוות אתה צריך לבד.

לא מרירות של מחלות ממיתות, מחלות-מוות. מרירות של בזבוז, של חיים מבוזבזים, מיותרים. חוסר מעש. חוסר הכרה. אין סדן ואולי גם לא פטיש. לא כפי שהייתי רוצה שיהיו. חיים בשולי הדרך. מחוץ לזרם. בצד. חצי צופה, משקיף, חצי משתתף. ואולי בפרופורציה גרועה יותר. הרבה מזה ומעט מזה. מישהו מקשיב לך? למישהו איכפת? גם מבחינה זאת המוות הוא הקלה. סוף לבזבוז. אם בלעדי שיהיה בלעדי.

לכתוב צוואה כל יום. החיים כצוואה. המתים מצווים את החיים לא רק במותם, גם בחייהם. בעיקר בחייהם. לא במותם ציוו לנו את החיים. בחייהם עד למותם. לא פולחן המוות. פולחן החיים הנמשכים לאחר המוות. בכוח המעשים, בכוח הדברים של החיים.

תאריכים. עוד תאריכים. היום 17 ביוני. זה התחיל לפני שמונה חודשים. ב-16 באוקטובר הייתי אצל ד"ר עמוס שפירא. הוא קבע, ביופסיה של הערמונית. פתק ההפנייה אל התור לאגף הסרטן. כבר קודם לכן ידעתי שזהו זה. לפני ניתוח הלב, כשהתלוננתי על הפרעות שתן, כפי שזה נקרא, דקירות, צריבות, מעצורים, מה שהיה נדמה לי ככאב בכליות. בחלק התחתון של הבטן וגם מצד הגב. בשתי נקודות. כאב עמום. בין לחץ לדקירה קהה. זה נמשך ומתחדש גם עכשיו. האם זה יחלוף או שזה סימן להתחדשות המחלה לאחר ההקרנות. חמישה חודשים לאחר שהסתיימו ההקרנות, ב-17 בינואר השנה.

הרופאים אומרים שנרפאתי. ייתכן. ייתכן שלא. הם לא יאמרו ואסור להם להגיד שלא. צריך לחיות באי-ודאות בלי לברוח ממנה לחיק האשליות. לשמור על שיווי משקל בין כאן לשם. ברגל אחת כאן וברגל שניה שם. בלי לאבד את שיווי המשקל. להמשיך ללכת. יציב. להתקדם הלאה והלאה. להביט קדימה ואחורה כל הזמן. בלי אשליות ובלי ייאוש. בלי לאבד את טעם החיים. להיפך. זהו טעם החיים בתמציתו, שיהיה המשך גם אחר כך.

לפני הניתוח בדק אותי ד"ר פרלברג ורשם בתיק את הבדיקות שאצטרך לעשות. האחרונה – לאחר הניתוח: ביופסיה. זה נשמע לי כמו גזר דין מוות. זהו זה. לא מניתוח הלב. מסרטן. גם זה וגם זה.

הבדיחה על נפוליאון ועל 21 הסיבות לאי-ההצלחה בכיבוש העיר הנצורה. הסיבה הראשונה: לא היו פגזים לתותחים ואי-אפשר היה להרעיש את העיר. “מספיק,” אמר נפוליאון לפי הסיפור. לא צריך לדעת את יתר הסיבות. איזו טעות פטאלית. צריך לדעת את כל הסיבות, למקרים אחרים. להפקת לקחים. צריך לדעת את כולן, את השילוב בין כמה מהן.

לפני שהלכתי לבית החולים “הדסה” לניתוח הלב, בא אלי ביוזמתו “שורצי”. לעודד אותי. הסיפור שלו בכתב ובעל-פה הפחיד אותי מאד. הוא מתאר אדם אחד מהאוניברסיטה ששכב על ידו ואמר לו כך וכך. סיפור מן החיים. יומיים לאחר הניתוח הוא מת בחדר ההתאוששות. מתים מזה. הולכים בדעה צלולה. לא במצב חירום. לפי בחירה. (“יש ברירה”). ולא מתאוששים. זה יכול לקרות גם לי. פשוט מאד. ואחר-כך עוד סיפורים דומים. אבל לא זה העיקר. בין היתר, כדי לעודד ולהתעודד, אומר עוד “שורצי” אני מתנחם כל הזמן בכך שיש לי רק מחלת לב ולא סרטן. ואני, ברפלקס מיידי, שואל את עצמי סתם כך: למה לא שניהם. הצגה של “או – או” תמיד מעוררת אצלי את התגובה של “למה לא גם וגם”? למה “רק כך”? למה לא “גם כך וגם כך”?. ובכן, גם זה וגם זה. גם ניתוח לב פתוח וגם הקרנות נגד סרטן.

אותו סיפור התחיל קודם. טעויות של רופאים. כמו אצל נפוליאון. אמרו שיש לי בקע סרעפתי. רואים בצילום. בקע קטן. אין טעם בניתוח. צריך לחיות עם זה (זאת אני עושה גם עכשיו ואמשיך לעשות זאת עד הסוף). לפעמים כאבים חזקים. על-פי-רוב שום דבר. מפעם לפעם צרבת, חמיצות. לחץ של גזים על הלב. זה מסביר את התופעות שאחר-כך הסתבר שאולי הן קשורות בהיצרות עורקי הלב. תעוקת חזה. “אנגינה פקטוריס”. עד עכשיו אינני יודע מה מבין “21 הסיבות” גורם לי לסחרחורת, לחולשה, להתכווצויות שרירים פתאומיות וחולפות. ברגליים, בגב, בכפות הידיים, בזרת הימנית והשמאלית. בקע סרעפתי. לחץ דם נמוך. אולי היצרות מתחדשת של העורקים. הניתוח הוא רק החלפת הצנרת, לא החלפת הדם שזורם בצנרת ומפריש מתוכו משקעים על דפנות העורקים.

היצרות כלי הדם. למה רק בלב? גם באבר המין, שנפגע גם מההקרנות על הערמונית וסביבתה. דלקת בשלפוחית השתן. אולי לא תחלוף אף פעם. צריך להצטייד בסבלנות. אולי תעבור ואולי לא. גם התפקוד המיני המלא. בינתיים הוא חלקי בלבד. גם זו לטובה. ניתוח של הוצאת הערמונית היה מבטל אותו כליל. עכשיו יש סיכוי. לחיות באי-ודאות.

לא להגיב כמו קודם. לראות בחורה, “חתיכה” או אשה יפה ומושכת, ולהיות מנוע מלדמיין אותך ואותה יחד. שתהיה שלך. אפילו לחלום אי-אפשר. לא כדאי. לא הוגן. מה יש לי להציע לה? אולי זה יחזור.

חמישה חודשים לאחר סיום ההקרנות. חודשיים וחצי של הקרנות. חמישה ימים בשבוע. כמה הפסקות בגלל כאבים של כוויות, צריכות, חריפות בהטלת שתן. להפסיק כדי שלא תהיה דלקת תמידית, שלא תחלוף. ואולי ההפסקות לא היו מספיקות. עובדה שזה לא עבר לגמרי. אבל השתפר מאד.

הקרנות ב“מכון שרת” בקומת הקרקע, או התת-קרקע. ת’4. זה הסימון. זה הקוד לאגף הסרטן. אגף ההקרנות. אגף הנידונים למוות. אגף הנידונים לחיים של חנינה. אגף הנידונים לסבל, לכאבים, לפחדים, לאשליות ואולי לריפוי מלא. אמיתי. אגף החיים כאן ושם. ברגל אחת כאן, ברגל שנייה שם. אגף השומרים על שיווי משקל פנימי בין כאן לשם. בינם לבין הבריאים הסובבים אותם. בני המשפחה. הרופאים והמטפלים.

מתחמקים מלפגוש מכרים. לא נעים. הסרטן הוא סוד. לא מגלים כמעט לאף אחד. לא רוצה רחמים שדל רשעות. לא רוצה נדנוד של סקרנות, אדיבות וצורך לדווח שוב ושוב לכל שואל מספיק שאני צריך לדווח באריכות על עסקי הלב שלי ואיך אני מבריא מחלים ומתאושש ומתגבר על הניתוח ותוצאותיו. להיפך, יותר בריא. יותר חזק. יותר רענן. יותר מלא שמחת חיים ועבודה ויצירה. הכל נכון. אבל רק חלק מן האמת. החלק העיקרי של סיפור הוא סוד. סרטן. הסוד הוא כוח. כל סוד. אינני זקוק לרחמים, להתפעלות, להשתתפות בכל צורה שהיא של אף אחד. אני לבדי בין כאן לשם.

ביופסיה של הערמונית. כמה ימים אחר כך, ב-30 באוקטובר, “פוקסי” בא הביתה בערב וזהו זה. סרטן. במצב התחלתי. סגור בתוך קופסית הערמונית. הדרגה “בי.B=2” סיכוי הריפוי 90 אחוז. קודם היה רק 85 אחוז. אפשר לחשוב גם על ה-10 או 15 אחוז שלא נרפאים. לאחר סיום ההקרנות הסיכוי עלה ל-97 אחוז. נשארו 3. אבל מוקדם לדעת. יש צורך בבדיקות חוזרות. יש אפשרות שיחזור באותו מקום ויש אפשרות של התפשטות לאיברים אחרים וזה כמובן פחות סימפטי. יש אפשרות של התפשטותך מיקרוסקופית שאינה ניתנת לאבחנה בבדיקות השונות. מיפויים. צילומים. שיקופים. כבד. עצמות. בלוטות. בסורק הממוחשב. ברנטגן. אני נהיה צרכן גדול של מכשירי “אלסינט”. הכל תוצרת הארץ. חומרי ניגוד בשתיה, בהזרקה. כל פעם חרדות שלפני ואחרי. בדיקת היצרות של צינור השתן – האחרונה שלפני הביופסיה. זו בדיקה כואבת. קטטר. סימולציה שלפני ההקרנה כדי לקבוע את מפת ההקרנות ולצייר אותה על החלק התחתון של הבטן. להיות מסומן. להיזהר שהמקלחת לא תטשטש את קוי המפה. הסימולציה כואבת. שוב קטטר. לשכב בלי לנוע. הגב כואב גם כן. צריך סבלנות. עוד ועוד. סופרים שוב ושוב. אני אומר לעצמי שזה יעבור. זה הרי לא יכול להימשך עד אין סוף. אני רואה את אבי והוא אומר לי זאת. אני מאמין לו. עוד בדיקה כואבת. הכואבת ביותר. לימפוגרפיה. אי-אפשר להרדים. רק הרדמה מקומית חלקית לאחר הזרקת נוזל בצבע ירוק בין אצבעות הרגליים. החומר הירוק מתחיל לזרום לאט-לאט במעלה כף הרגל בחלק העליון. צבע ירוק. בינתיים הוא נשאר. האחות אמרה שהוא ישאר שנה. ואחר-כך הזרקת חומר הניגוד. לתוך כלי הלימפה. זה כואב באמת. הרופא לא כל כך מצליח. הוא לא מוצא את הורידים, כלי הלימפה, הדקיקים, העמוקים בתוך העור. מתחת לעור. ברגל שמאל הוא מצא בפעם הראשונה. ברגל ימין רק הנסיון השלישי הצליח. ובינתיים צריך לשכב על הגב בלי לזוז. גם זה עבר. אחר-כך צילום רנטגן. אין התפשטות של הסרטן ללימפות, לעצמות, לכבד, לאגן. אין. יש סיכוי. צריך לקוות. צריך להאמין שהרופאים אומרים את כל האמת ולא רק חלק ממנה. נוח להאמין. למה “בי.=2”? ד“ר שושנה ריזל אומרת שה-2 פירושו שהסרטן פגע בשתי האונות של הערמונית. ייתכן. למה “בי.=2” ולא “איי”? כי הוא כבר התקדם בכל זאת. האמת היא שהלכתי לקופת-חולים כמה פעמים בשנים הקודמות. הרגשתי כאבים שבאו וחלפו במקום שהוא מול הערמונית. עכשיו אני יודע את הקשר. הרופא של קופת-חולים לא מצא. טעות באבחון? כל כך הרבה סיפורים על טעויות. הרופאים אומרים שאי-אפשר היה לדעת קודם. הסרטן קטן מאד. יש אנשים רבים שיש להם סרטן שלא מתפשט שנים ארוכות. רק בגלל ניתוח הלב והבדיקה הקפדנית יותר ב”הדסה" מחשש לסיבוכים בניתוח ולאחר הניתוח נעשתה בדיקה יסודית יותר. איך אמר לי ד"ר פרלברג? הערמונית שלך קטנה אבל פראית. “פוקסי” אומר שרק אחרי שנתיים אפשר יהיה לומר בוודאות שהסרטן לא התפשט ולא הצמיח גרורות במקומות אחרים בגוף. שנתים של המתנה לאישור החנינה. ובינתיים עוד הרבה בדיקות והמתנות בדרך. ושוב כאבים באותו מקום ואי-ודאות. לחיות כאן ושם. עכשיו ואחר-כך.

להכין את עליזה עכשיו לאחר כך. להרגיל אותה לאורח המחשבה של כאן ושם. אני מנסה לעשות זאת שוב ושוב. מסביר. מספר. מתאר את מחשבותי והרגשותי. את כל ההכנות הכספיות האפשריות כבר עשיתי. כל הביטוחים האפשריים. נקווה שלא יכזיבו כשיהיה צורך לקבל אותם. להיעזר בחוש ההומור שלה. היא תהיה “אלמנה עליזה”. הילדות כבר גדולות. הן יתרגלו. שוכחים מהר. אפשר גם להיזכר בלי כאב. באהבה. בסלחנות. עם אשה טובה אפשר לעבור גם ימים רעים. היא תחזיק מעמד. עכשיו ואחר-כך.

**18.6.84 **

צעדה יומית. ללכת כל יום. כל ערב. ארבעה קילומטר. באותו מסלול. בסביבות הבית, לבד. אויר ירושלמי צלול. בהתחלה קצת קשה. לחצים בחזה, בנשימה. קלים מאד. זה עובר. הגוף נכנס לקצב של הליכה. גם הנשימה. כפות הרגליים, בעיקר העקבים טופפים בחוזקה על המדרכה. זה ממריץ את הדם, את הנשימה. המחשבות מתחילות להתעורר. הדמיון. הזיכרון. פולמוס שממנו צומחים מאמרים. ניסוחים חדים. שיחות עם המוות, על המוות, אל המוות, רגיעה. זכרונות מהניתוח, ולאחריו. זה לא היה פיקניק. את הפרטים אני כבר לא זוכר. הדחקה. היו כאבים ופחדים ואזעקות ובדיקות בסורק הממוחשב. בדיקה נוספת של גלי המוח. ועוד אחת של כלי הדם. אולי יש קריש או סחיף בדם שעלול להגיע למוח, לגרום למין שבץ. היתה לי התכווצות שנמשכה חצי שעה בכף היד. מין שיתוק חולף. לא מצאו את הסיבה. אבל שוב אינפוזיה ודחיית השחרור מבית חולים. ותרופות נגד קרישת דם ומדידה של הקרישה ודחייה של הבדיקות האורולוגיות, של הביופסיה, עד להפסקת התרופות נגד קרישת דם. סיפורים.

סיפור מחדר ההתאוששות לאחר הניתוח, על השפעה עמוקה של המורפין שקיבלתי להרדמה והמשיך לטשטש אותי. הייתי “מסטול”. נשמע לא רע. כאב לי פחות אבל לא נשמתי בכוחות עצמי ולא היתה לי קואורדינציה, כנראה. פחדים של עליזה שאשאר פגוע בשכל. זה עוד היה חסר לה. ועד שהתרגלתי להשתעל כדי להוציא את הליחה שלא תעבור לריאות ולא תגרום לדלקת, לזיהומים. הבעיות של מנותחי לב.

צעדה יומית קבועה. ושוב הפסקה. בגלל אזהרה של ד"ר זאב ושלר שאסור לי להצטנן כי בגלל ההקרנות נפגע לי המנגנון החיסוני וכל הצטננות עלולה להסתבך. בערב אתה עלול להצטנן. הפסקתי את הצעדה. נגמרה לי “גאוות היחידה” האישית שלי. אין הישג כל יום מחדש. מסתפקים באופני כושר בבית. זה לא אותו דבר. יש קסם בהליכה, בצעדה היומית לבד. אחרי חודשיים נגמרו ההקרנות התחלתי לחזור לאט לאט אל הצעדה היומית.

שנה של מחלות ובתי חולים. יותר משנה. קרדיולוגיה ב“ביקור חולים”. שטרן. צבעוני וכל היתר. חירורגית לב וחזה ב“הדסה”. פיזיותרפיה ב“הדסה”. אורולוגיה. אונקולוגיה. מכון רנטגן והסורק הממוחשב (פעמיים, אחד במוח אחד באגן) ומיפוי עצמות וחזה וכבד ועוד מיפויים ובדיקות וספירות דם ובדיקות במחלקת עצבים בגלל ההתכווצויות. בלי למצוא סיבות. “נייר מעניין כבר לא יצא לי ממך”, אמר הרופא הבודק. צורה טובה להרגיע חולה. להיות מומחה למומחים, דוקטור לדוקטורים. אלה רוצים לנתח, כמה שיותר. אלה רוצים “מקרים” מעניינים שאפשר לפרסם עליהם “נייר” מעניין. רוצים התקדמות וקידום. אין לי טענות. מנהגו של עולם. מנהגם של אנשים. רופאים כבני אדם. את החידות של האונקולוגים לא הצלחתי לפצח. הם לא אומרים הכל. הם אומרים מעט. הם יודעים מעט. ואני עוד פחות.

18.6.84

התשוקה הזאת אל המוות. מלפני מחלת הלב. מלפני מחלת הסרטן. מלפני שידעתי עליהן. מה הקשר בין המלנכוליה, הגעגועים אל המנוחה והנחלה האמיתיות של בית קברות, בצל העצים, לבין החסימות בעורקי הלב. המשקעים בדם. כנראה שהלב אינו רק משאבה עם שריר. משהו מניע את השריר הזה כל הזמן. זאת המשאבה כולה. את הדם שהוא הנפש. עוד יתגלו קשרים עמוקים יותר מהידועים היום בין הגוף והנפש. הדם. החמצן לנשימה. הלב המניע את הכל. המוח המארגן, המפקד והמצווה. הסרטן הוא שיבוש של פקודות המוח, של הסדר והארגון שלו, של תכנית האב שממנו היא באה. העצב העמוק הוא מקור השיבוש והעיוות. הכמיהה אל המנוחה והנחלה של הפסקת פעולתם של הלב והמוח. ואולי השיבוש הוא שמוליד את הכמיהה הזאת, את ההכנה הנפשית למה שעתיד להתרחש. יש זיקת גומלין בין גוף לנפש – בכך אני מאמין. אני חש בזאת אני יכול להעיד על כך.

מיד לאחר ניתוח הלב – דיכאון. פחד עמוק. ייאוש. אחר-כך – לא ברור מתי אחר כך, כבר אינני זוכר את המעבר הזה – התרוממות רוח. צומחות לך כנפיים של שמחה ותקווה. אולי זה קורה כשהלב נרפא באמת ומתחיל לפעול אחרת משפעל קודם. זרימת הדם. אספקת החמצן לגוף. למוח.

שתי מחלות עמוקות אלה של גוף ונפש, של לב ומוח, קיננו בתוכי כמה שנים. צמחו בתוכי לאט-לאט ואני לא ידעתי. חשתי ולא ידעתי. תחושה של מוות מתקרב ובא. הוא היה יכול לבוא לפני למעלה משנה. ב-2 במאי 1983 ביום חמישי בשעה 2 אחר-הצהריים, כשהלמה בחזה שלי מכת כאב שכמוהו לא ידעתי ולא חשתי אף פעם – לא קודם לכן ולא לאחר מכן. רק עוד פעם אחת באותו יום ועוד פעם למחרת, כשכבר שכבתי במחלקה לטיפול נמרץ ב“ביקור חולים” אליה הובלתי באמבולנס המציל נפשות של “שח”ל" (שירות חולי לב) שהוזעק הביתה. בדיקת א.ק.ג. “קורדיל” מתחת ללשון ועוד אחד. ללא הועיל. הנשמת חמצן במסיכה. אינפוזיות. הכאב נחלש במקצת. עייפות נוראה וחולשה. רפיון שלא מהעולם הזה. רחובות פנויים מתחבורה. מזל של ירושלים ביום חמישי בשעה 2 אחר-הצהריים. “ביקור חולים” תורן. מתחיל הטיפול שכבר אינני זוכר את פרטיו. תרופות ועוד תרופות. מסכת חצן. לנוח. להמעיט ככל האפשר בתנועות. כאבי ראש חזקים. אינפוזיות. כדורי שינה. התייצבות הדרגתית. חולשות. קימה הדרגתית. קודם ישיבה על המיטה אחר-כך על כסא ואחר-כך קימה על הרגליים והליכה, קריאה. הרבה קריאה. וקצת ביקורים. כך עוברים שבועיים-שלושה. ואחר-כך צינתור וזהו זה. שש חסימות בשלושת העורקים. הלב חסום כמעט לגמרי. צריך לעבור ניתוח לב פתוח. אני מסכים כמובן ולאחת האחיות אני מגלה שאני מקווה למות בניתוח. זו תהיה הקלה גדולה – כך אני חש. החיים הם עומס. מועקה. כדאי להשתחרר. אבל כוח החיים כאן ועכשיו, הרגלי החיים – דוחים הצידה את הרהורי הפרישה מכאן ועכשיו. ניתוח. שיהיה ניתוח. ויש בעיות מעשיות. צריך לעושת דיאטה. לרזות. צריך להבטיח שאתקבל לניתוח עכשיו. למרות השביתה ב“הדסה”. “פוקסי” יעזור. קודם חוזרים הביתה למנוחה והמתנה ואחר-כך נוסעים ל“הדסה” לבדיקות, השגחה והידחקות לתור של הניתוח אצל פרופ' בורמן.

זה לא התחיל באותו יום חמישי. היו התרעות ואזעקות במשך כמה חודשים ובעיקר בשבועיים האחרונים. קוצר נשימה. שטפון של זיעה קרה וחמה וחוסר כוח לזוז. רצון לשבת מיד כמעט באפיסת כוחות. לנוח. לאכול גלידה. לשתות תה קר. ככה זה התחיל בצ’פלו שבסיציליה. חילופי בדיחות עם עליזה על “המנוח מצ’פלו” ואיך להעביר את הארון לפלרמו ומשם לנאפולי ומשם לארץ. מסובך. והעניין נגמר בבדיחות. כמו הבדיחות של אשכול. לא על אשכול. יהודי פיקח. היתה לו בדיחה לכל דבר. גומרים את העניין בבדיחה. כולם צוחקים ומחליפים נושא. רגע אחד – מה עם הבעיה שעליה ובקשר אליה סיפרו את הבדיחה? גם על כך יש בדיחה ובזה באמת נגמר העניין. לבן-גוריון לא היה חוש הומור. הוא לא סיפר בדיחות. הוא “לקח על עצמו” את העניינים שבהם טיפל ברצינות תהומית. נודניק. עקשן. אני נהגתי כמו אשכול. בדיחה על “המנוח מצ’פלו” וזהו זה. וכך בפעמים נוספות בירושלים. בדיחות על זה שעוד אקבל התקפת לב. אבל לא רק בדיחות. בצד הבדיחות לקחתי גם בחשבון, ברצינות, את האפשרות שיהיה לי התקף לב ואסתלק מכאן “במכה אחת”, בשקט. בלי בעיות. איזו הקלה. עד אותו יום חמישי אחרי הצהריים.

ב“ביקור חולים” וב“הדסה” אמרו לי – אני לא זוכר מי – שמי שרוצה למות, או פוחד שימות בניתוח – סיכויו לחיות ולהחלים מהניתוח קטנים מאד. צריך להאמין, לקוות, לרצות. היטלטלתי בין כאן לשם. לא רציתי לקוות. פחדתי. השלמתי. רציתי לצאת מזה ולנסות עוד פעם, איך זה להיות בריא.

כחודש אחרי הניתוח זה כבר היה כך. רצון החיים התעורר. התחזק. עם הידיעה שזה לא נגמר. יש עוד משהו. ישנו פסק דין שני, אחר. התזכורות שלו שלא נעלמות, שמתגברות. הכאבים, הדקירות. הצריבות למטה. לא בלב. לא בחזה. לא בקשר ללב. צל הסרטן. עוד זה מדבר וזה בא. זה לא חלף וזה מחכה.

צריך להתכונן לעוד ניתוח. לסידרה של ניתוחים. להתאושש. להתחזק. לעשות דיאטה. ללכת. לאסוף כוח. שרירים. כושר גופני. לחזק את הלב שיוכל לעמוד במעמסה הבאה של עוד ניתוח. כך חשבתי. בביטחון כמעט מלא שזה מה שצפוי לי. צריך לעבור גם את זה. צריך לחיות כראוי כל עוד חיים. כשנמות – נמות. לחיות כמו שצריך. לא בגבורה, אבל לא בצורה עלובה. כמו שלימד אותי אבי, כמו שאני רוצה שיזכרו אותי, אלה שיזכרו אותי. הקרובים לי ביותר. עליזה. חברים וחברות שישאלו אותה. אולי גם הילדות. בינתיים הן לא יודעות כלום על הסרטן. גם לגבי הלב הן לא מודאגות. עליזה אמרה להן שזה לא מסוכן. ועובדה שחזרתי הביתה. חוזרים מזה. זה עובר. פעם הן יידעו וחשוב לי מה הן יידעו.

9.7.84

עוד רישום באיחור מה. עכשיו עולים הזכרונות מהימים הראשונים שלאחר היציאה מבית החולים לפני כשנה. הימים של תחילת יולי. ימים של כאבים מתמשכים, פחדים ודיכאון. ימים שלפני ההתאוששות שמתחילה אחר-כך וההתעוררות הרגשית, תחושת הכוח, התקווה, הגאווה החבויה והגלויה על ההישגים של ההתאוששות וההתגברות הפיזית. כאבים בחזה במקום הניתוח, העצם שנשברה ומתאחה. הקול הצרוד והחשש לאיבודו, ללא שוב. בליעת אוויר עצבנית. התרופות נגד קרישת דם. הסכנה של סחיף דם העלול לגרום לשבץ. החשש התעורר בגלל התכווצות-שיתוק בכף היד השמאלית למשך חצי שעה וגם בלחיים, בסביבות הפה. בדיקות של הסורק הממוחשב. של מערכת כלי הדם, של גלי המוח. נהפכתי לאחר האנשים הבדוקים ביותר, נבדק ובדוק.

שבת של פעילות חברתית. פגישות עם אנשים. עם פרופסור דן כספי מאוניברסיטת באר-שבע. במחלקה לחקר הסרטן. מקווה שלתוך חמש השנים הבאות תהיה פריצת דרך בריפוי הסרטן “לא בפטיש”, כמו עכשיו, לדבריו. טיפול בהורמונים שמחזקים או מחלישים את המערכת החיסונית. חזר על ההסבר שתופעות סרטניות קיימות אצל אנשים רבים, אולי הרוב, כל הזמן, אלא שהמערכת החיסונית מדכאה ובולמת את התפשטותן.

אמר שתופעות של דיכאון ומתח נפשי יכול להיות שהן משפיעות על החלשת המערכת החיסונית. גם הסרטן וגם מחלות הלב יכולות להיות מחלות פסיכוסומטיות. שמעתי את דבריו ורק אחר-כך התוודעתי אליו בשתי המחלות האלו ואמרתי שזו בדיוק היתה תחושתי. לפי התצפית שלי על מנותחי הלב ועל המעלות ומורדות של דיכאון והתרוממות רוח שקשורות ככל הנראה במצבו הפיזי של הלב כשהוא פגוע, מוגבל ומופרע וכשהוא מתאושש ומתחזק ומגביר את פעילותו.

גם לגבי הסרטן היתה לי תחושה כזאת והוא דייק וקשר אותה בהשפעה על המערכת החיסונית – חיזוקה והחלשתה.

תיאר את הריצה (ג’וגינג) שהוא עושה כפעולה שיוצרת התמכרות רגשית. משחררת פעילות הורמונאלית (?) שדומה להשפעת סמים מעוררים (?). אמרתי שיש לי תחושה דומה בזמן הצעדה הרגלית הנמרצת והקצבית שלי בעיקר בשלבים המתקדמים שלה. לא מיד בהתחלה. ההשפעה של טפיחת כף הרגל על מירוץ הדם, על הקצב וההרמוניה של פעולת הלב. “צעדת האווז”, הטפיחה החזקה של החלק הקדמי של כף הרגל, מחזקת עוד יותר את ההשפעה המעוררת הזאת.

אלה נושאים מעניינים למחקר, לתצפית אינטגרטיבית של רופאים מתחומים שונים. זה לא נעשה וחבל. פרופ' כספי אמר שבאוניברסיטת באר-שבע בפקולטה לרפואה יש דגש הרבה יותר חזק על ההתיחסות לחולה ולא למחלה או המחלות השונות של החולה. להאזין לחולה. להסתכל עליו. לא רק על הבדיקות. עמד על שני מכשולים. אחד שעמדתי עליו בעצמי.

הרופאים נזהרים ממעורבות יתר בבעיות החולה כמנגנון של הגנה עצמית. שומרים על מרחק. השני – סכנת היהירות וההתנשאות של “ותחסרהו מעט מאלוהים”. הוא אמר זאת. משחקים את התפקיד של אלוהים לגבי החולים. אני הייתי מוסיף לזה גם את החשש מהתחרות, השתלטות והשגת יתרונות של תחום אחד על משנהו.

אחר חצות, 16.7.84

עוד הרהורים על המוות שחלפו במוחי במשך היום. להשלים עם המוות זה להיות כאילו בחופשה. חופשה ממושכת. אתה כאן ולא כאן. אתה מנותק מן העולם הממשי. העולם שלך. אתה מחוץ לחיים. בלי הרגשת שייכות. בלי בעיות של סטטוס ושל היררכיה ושל קידום. בלי אמביציות. אתה קיים ולא קיים. קיום חלקי, קיום חצוי לשניים. החלק החי שבך מסתכל על החלק המת, המנותק, זה שמבחוץ. מין ניכור אובייקטיבי. בתוכך. מתוכך החוצה. אתה יותר לא כאן מאשר כאן. אתה יותר מעל מאשר בתוכו. אתה יותר בחוץ, מאשר בפנים.

לעתים המוות נראה לי בדמות אדם שממתין לי. את הפרצוף אינני רואה. הוא כאילו מוסתר אבל שופע חום ידידותי. המחשבה עליו נעימה, חביבה. אנחנו ניפגש. בבוא השעה. לא בוער. יש זמן. יש ברירה. יש לאן ללכת.

עוד על ספרו של חנוך ברטוב. באמצע הקריאה. סיפור מהאמצע. הסאגה של משפחה ישראלית-יהודית לתולדותיה. כמה דורות. כמה ענפים ושורשים בעולם הישן. בישראל (כפרוזדור? כמלון לילה?). בעולם החדש. פגישה והתנחשלות של זרמים רבים, זרמי מחשבה ומעשה. גלגולים יהודיים משם לכאן ומכאן לשם. גורל דפוק. תקוע. כמו שהוא אומר. מלא מרירות. בלי נדיבות. בלי אהבה. בלי אהבה למהפכה הציונית הגדולה שהעניקה חיים, כוח, חופש בחירה, אנרגיה יצירתית שופעת בכל תחומי החיים. תחיה והתחדשות של כוחות אדירים מן העבר, מדור כובשי כנען. חולמים, לוחמים ועושים מעשים גדולים בהצלחה. מהפכה שהצליחה. תחושה של “אנחנו שוב על המפה”. רק כאן. כל זה חסר אצלו ואצל הסופרים האחרים. טעם החיים ולא רק טעם המוות. טעם המחיר. טעם הקורבן שאינו קורבן חינם ואינו קורבן שווא. המוות אינו מנצח את החיים, הממשיכים לחיות.

לחיות פירושו לשנות. החיים הם שינוי. גם במוות יש כוח לחולל שינוי ולא תמיד המוות שם קץ לשינוי שממשיך להתחולל גם לאחר המוות. החיים מטביעים את רישומם על המשך תהליכי השינוי וההתחדשות לאחר מותם. בחייהם ובמותם. זה יסוד של התגברות על המוות, יסוד של אופטימיות תוך ההשלמה עם המוות.

2–3.8.84

לאחר חצות. לאחר צעדת חמשת הקילומטרים. ההתעוררות הרגילה שבמהלך הצעדה ולאחריה. סיכום פרק. השבוע היו שתי בדיקות תלת-חודשיות. באונקולוגיה אצל ד“ר שולמית ריזל ובאורולוגיה אצל ד”ר עמוס שפירא. עוד ארכה של שלושה חודשים. אבל הפעם בתקווה גדולה יותר. על כל פנים – לא ההיפך מזה.

ושוב – הניגוד בין מה ששני הרופאים אמרו הפעם וגם בין מה שכל אחד מהם אמר הפעם ובפעמים קודמות. איך אומרת עליזה? הם לא יודעים מה יהיה. אין להם מושג. אתה שואל אז הם ממציאים משהו כדי להשיב לך. לא לגמרי כך. לא תמיד. אולי יותר נכון להשוות את ידיעותיהם לפנס כיס קטן במעברה האפילה. לא תמיד הוא מכוון אל הנקודה הנכונה. לא תמיד הוא מאפשר לראות משהו. מין גישוש כמעט עיוור של קרן אור צרה וחלשה בתוך החשיכה הכבדה.

היא בדקה ואמרה שהערמונית חלקה. על כך הוא העיר אחר-כך כמעט בלגלוג: רק כעבור שנה, לאחר סוף ההקרנה. כלומר בעוד חצי שנה, אפשר יהיה לדעת אם הכל עבר ואין חזרה. הוא לעומת זאת היה שבע רצון ממצב השלפוחית. כל אחד וליטרת הבשר שלו לשלושת החודשים הבאים אין חדשות. כלומר – החדשות הן טובות.

מה שלא יהיה – צריך לחזור לחיים הרגילים. גם בהרגשה הפנימית. לחזור לעבודה. ליותר משמעת עצמית. גם בדיאטה. הלוואי.

שבת 18.8.84

גלים של דיכאון עמוק. רצון שהכל ייגמר. לא להיות כאן. לא להיות. למות. להיות מיותר. אתרום את גווייתי למדע, כפי שזה נקרא. לפחות לא אהיה מיותר במותי. אועיל גם לחקר או ללימוד הלב וגם ללימוד הסרטן.

נזכרתי שגם היו לי היום כאבים עמומים באזור הערמונית והשלפוחית. גם הרגשה של תעוקה בלב. נשימה כבדה וכאילו מופרעת. האם יש קשר בין הדיכאון לבין הכאבים הללו? מה גורם למה? מה תופעת לוואי למה. גלי הדיכאון והכאבים באו בנפרד וכאילו בלי שום קשר. רק אחר-כך נזכרתי שבעצם זהו יום של שלושתם יחד.

היסוד הוא ההרגשה שאתה מיותר ואולי הכל מיותר ואתה לבד עם עצמך וגם זה מיותר, מעיק. שייגמר.

מה שמעורר אותי מפעם לפעם זהו הרצון להיאבק. הדחף לכתוב דברים שעלו בדעתי, שהרגיזו אותי. ניסוחים של פולמוס, ביקורת, תגובה למה שקראתי ושמעתי. לא כך אלא כך. מחשבות על העתיד, על העלול לקרות, להתפתח, על מה שאפשר לעשות וצריך לעשות. אבל ספק אם יש מי שיעשה ולי אין קשר אל העושים. הכל מנותק ורחוק. מעבר להישג יד. אולי מישהו קורא את המאמרים. אולי מישהו מושפע.

מוצאי שבת, 29.6.85

בחזרה אל הרהורי היומן על התפתחות המחלה והרגשותי כלפיה. נקלעתי לויכוח בין רופאים שאני יכול רק לנחש את כלליו. עמוס שפירא האורולוג ממליץ לעושת ביופסיה של הערמונית. בלגלוג: הם (האונקולוגים) חוששים שיוברר שהטיפול (רדיו-תרפיה) שלהם לא הועיל. לאחר בדיקה באצבע הוא קובע: יש מימצא שלא ברור מהו. אבל זה לא בוער. מראה לי בעקומה שאפשר יהיה לדכא את הגידול גם לאחר כמה זמן גם אם מנקודת התפשטות גבוהה יותר. סוג הגידול שיש לי לא פראי. “מובחן היטב”, “נבדל למדי” (Well differentiated). לדבריו, אין שום סיבה לא לעשות את הביופסיה. היא לא יכולה לגרום נזק. אבל שיחליט פרופ' צבי פוקס. הוא הרופא שלך. יש לך אמון בו. עם ד"ר ושלר הוא לא מוצא טעם לדבר. כבר דיברתי איתו עשרות פעמים.

לדידם זה ויכוח מעין מדעי. לגבי הויכוח יכול לחרוץ את חיי ואת איכות חיי לפי הטיפול שעליו הם יחליטו. מעניין. ייתכן שיהיה צורך לעקר אותי משום שטיפול הורמונאלי נגד ההורמון הגברי (טסטוסטרון) יכול לפגוע בלב ובכלי הדם ואינו מומלץ במצבי. אבל דיה לצרה בשעתה.

“פוקסי” מתנגד לביופסיה. הוא סותר את עצמו לגבי המועד שבו יש טעם לעשותה. רק כעבור שנה, הוא אומר. אני אומר לו שכבר עברו שנה וחמישה חודשים מאז סיום הטיפול בקרינה. הוא בכל זאת רוצה שד"ר ושלר יעשה לי בדיקות נוספות לפני הביופסיה. אני מבין שיש כאן מחלוקת בין האורולוג שרוצה לנתח – ובעצם הוא המליץ על ניתוח מההתחלה – לבין האונקולוג שמאמין שהטיפול הקרינתי יכול לפתור את הבעיה. ביופסיה כאילו תחזיר אותי לתחום הכרעתו וטיפולו של האונקולוג שעדיין לא רוצה להרים ידיים ולהודות שהטיפול שלו לא הועיל. מעניין. “פוקסי” אמר לי בטלפון לא להיכנס למתח. אמרתי לו שאני לא חי במתח מיוחד נוסף למתח המסוים שאני שרוי בו כל הזמן. הידיעה על מצבי. נוסף לכך יש לי תזכורות בלתי פוסקות כמעט של דקירות וצריבות למרות הכדורים שאני לוקח עכשיו באורח קבוע (שישה “סדורל” וארבעה “פרובאנתין”) נוסף לארבעת כדורי “קרדוקסין” בעסקי לב. לתוך כמה ימים הוא יצטרך להחליט. וגם אני.

מוצאי שבת 29.6.85

הרהורים על ההבדל בין מחלת הלב והסרטן.

מחלת הלב ובעיקר של מנותחי לב היא מחלה “אופטימית”. אין הרגשה של גזר דין מוות. להיפך – עתיד חדש נפתח, לפחות בתקווה. הסרטן היא מחלה פסימית. גורלך נחרץ. זו רק שאלה של זמן. המוות ניבט ממך. בורחים ממך. לא מרחמים עליך אלא על עצמם. חוששים שאתה כאילו נושא קללת גורל. גם עבורם. אם יימלטו ממך יימלטו מגורלם הרע שאולי מצפה גם להם ולקרובים להם ביותר. אתה מקולל. שהכל כבר ייגמר כדי שיוכלו לשכוח מה שקרה לך ומה שעלול לקרות להם, בקירבתם.

ניתוח לב מחלה מקרבת. סרטן – מחלה מפרידה, מרחיקה. מפחידה. אות קין.

2.7.85

הפעם לאחר צעדת בוקר קצרה. ניסיתי להמחיש לעצמי ככל האפשר את התחושה של נוכחות המוות (אולי לומר “מלאך המוות” ללא הצליל המאיים, שאינני מתכוון אליו) בהרהורים שלי עליו, בשיחות שאני מנהל איתו. לא שיחות, כי זה לא דו-שיח, כמובן. אני מדבר והוא מחייך, כאילו אומר ולא אומר. זוהי נוכחות לא נוכחת. אבל בשום פנים ואופן לא רק בלתי-נוכחת. זוהי נוכחות. ישות דמויית פנים. פנים חייכניות, נינוחות, שופעות טוב לב וסבלנות מבינה וסלחנית, שכאילו אומרת לי בלי הרף אל תמהר. תגיע מתי שתגיע. תמיד אחכה לך. מקומך מובטח בלי שום צל של ספק. תישאר במקום שאתה נמצא כמה שאתה רוצה. אני אתך ולשרותך בכל עת, בכל רגע. זוהי נוכחות מרגיעה, נוסכת ביטחון וודאות.

דמות הפנים הזאת של נוכחות המוות, או נציגו, ממוקמת באורח קבע במקום אחד. באלכסון, מימין, קצת מעל לראשי, מרחפת באויר קרוב לראשי, אולי כמטחווי יד. מין צל פנימי החוצה, או צל חיצוני פנימה, שהולך איתי באשר אלך. אולי זה חלק מעצמי, שמקשיב לי ברצון טוב ובהסכמה מלאה. זו לא נוכחות שופטת ותובעת. היא לא אקטיבית. היא קיימת – וזה הכל. מה שיש לה לומר היא תאמר לי אחר-כך, כשאגיע אליה. לא עכשיו. עכשיו יש מרחק סמוי, חיץ אוורירי של “כאן ושם בעת ובעונה אחת”. בשום פנים לא ההיפך מזה. לא "לא כאן ולא שם, אלא במפורש “כאן ושם” בו-זמנית.

יש לה, אולי, קשר עם אבי. קשר במובן של מעין חפיפה חלקית לפחות. אולי דמיון סמוי, אולי היכרות הדדית ביניהם. אותו סוג של האצלת רגיעה וביטחון שאני חש רוב הזמן, כל אימת שנוכחותה מורגשת על-ידי, כאשר אני כמעט רואה את הדמות הטובה הזאת.

לדידי, זו צורה מסוימת של השלמה עם המוות. לחיות אילו בשלום פנימי. לא שלום של כניעה וייאוש וחידלון, אלא של המשכיות כאן ושם. המשכיות מסוג אחר, אבל המשכיות. אולי תחושת הקשר עם אבי גורמת לכך. אולי זוהי מין תחושה טרום-דתית של גלגול נשמות, יותר נכון – של הנוכחות המשפיעה שלהן, גם אם בעקיפין. אולי זוהי צורה מסוימת של אי. אס. פי – תפיסה מחוץ לחושים. שאגב, יש לה משמעות רק כאשר היא עוברת לתפיסה חושית או שכלית, הכרתית.

בינתים גובר הכאב בשריר הירך, קרוב למותניים. עוד תזכורת של המיחושים הבלתי-מוסברים. התכווצות שרירים. אך מה הסיבה לה? האם היא קשורה בהתפשטות הסרטן? האם הרופאים יודעים לאבחן התפשטות כזאת מההתחלה? או אולי רק לאחר ההתחלה? הפרסומים בעתונות בנושאים אלה חושפים אי-ודאות, ספקות, גישושים, העמדת פנים של מקצועות הרפואה והמחקר השונים. אין להאשים אותם על כך. צריך לחיות עם הספק. להפוך אותו לוודאות הפוכה של נוכחות המוות עם ספירת זמן לאחור ולא עם תקווה-חרדה של “יהיה או לא יהיה”. יהיה. השאלה מתי ואיך היא פחות מציקה.

יום ששי בבוקר, 12.7.85

עוד הרהורי צעדה בבוקר. בעקבות מישדר בטלויזיה אתמול על מוח האדם, על הזיכרון – היכן הוא נקלט ונצבר ומהיכן הוא נשלף. גם – איך והיכן הוא מוצפן. לא רק הזיכרון האישי הישיר אלא גם התורשתי. זו גם שאלת הקשר עם העבר ועם הזיכרון הישיר של אבי בתוכי, כנוכחות חיה, מתמדת, נוכחות של שיחה וגם סוג מסויים של האזנה שלו לדברי, לפניה שלי אליו. קליטה חושית ועל-חושית, מחוץ לחושים. אם אבי האמין בקיומה של אלוהות, כישות החורצת גורל והתנהגות, אמונה זאת עברה אל מוחי בלי ידיעתי, ושל אבותיו ואבות אבותיו בשלשלת הדורות עד לאותו דור שהאמין בהתגלות הישירה. קובע המבחן הסובייקטיבי של האמונה והיא הנצברת והמוצפנת בלי ידיעתי, בניגוד לאמונתי אני ולדעותי עליה. גם המבחן האובייקטיבי של אמונות, דעות ועובדות על-ידי בחינה חוזרת שלהן, על-ידי הוכחה חוזרת של תקפותן ואמיתותן, גם המבחן האובייקטיבי הזה כפוף למבחן הסובייקטיבי שהוא שמקבל את תוצאות המבחן האובייקטיבי ומאשר אותן.

כל ההרהורים הללו מתקשרים עם שאלת המוות כחידלון, כהפסקת הקיום, כסיום סופי, מלא ומוחלט של הקיום האישי המסומן והמוגדר, הקיום הפועל, משפיע ומשתנה. הזיכרון הישיר והעקיף סותר את תוקפן של האמירות הללו, יותר נכון – מסייג אותן. הזיכרון הוא המשך החיים לאחר המוות. השאלה היא אם הזיכרון הוא פעולה נפשית בלבד (ומהי פעולה נפשית בלבד) או שהוא ממוקם באזור מסויים של המוח כחומר פיזי, כתהליך ביוכימי. תהליכים ביוכימיים באמצעות חומר מסוים שינתן להפרדה ולייצור ולשימוש מבוקר ומכוון בנקודות מובחנות בחלקי המוח השונים. הזיכרון הוא הנפש והוא ממוקם ומאותר ונתון אולי לתיפעול. גם הקליטה והאיחסון וגם השליפה לצורך שימוש מבוקר ומכוון, מתוכנת, חוזר על עצמו ומשתנה מחדש, מתחדש בחלקו ומשתמר בחלקו.

ההרהורים על המוות מעוררים את השאלה – האם אתה רוצה באמת להיזכר, כלומר להמשיך להתקיים גם לאחר המוות, להמשיך להשפיע על החיים לטוב ולרע. מעניין מה חשב משה דיין, ואם חשב על כך במודע, כאשר אמר וכתב שלא איכפת לו מה יקרה לאחר מותו ואיך יזכרו אותו ושלא יזכירו אותו ולא “ינציחו את זכרו”, כשחילק את ירושתו באורח כמעט מופגן של זלזול במה שיחשבו עליו צאצאיו, כאילו בהתרסה שישנאו אותו ויתנכרו לו ולזכרו. זוהי שאיפה אל המוות המוחלט, הטוטאלי, הסופי באמת. למות עד הסוף. פרט לאשתו רחל שאין לו ממנה יורש. את שנאת עצמו הוא העביר אל שנאת יורשיו. סוג מסוים של איבוד עצמי לדעת, לא פיזי אלא נפשי. שלא יזכרו אותי לטובה. כל מה שעשיתי למען עצמי עשיתי, כי כך רציתי לעשות. כאן ועכשיו. כנראה שהוא באמת היה אגואיסט מוחלט שקיים יחסי אהבה-שנאה עם עצמו עד הסוף.

אם אתה רוצה להיזכר אתה לא רוצה למות. לדחות את המוות, להגביל את משמעותו, להמשיך את החיים ככל האפשר, את קיום הנפש באמצעות הזיכרון המועבר והמוצפן. אולי יגיעו פעם לאפשרות שליפתו, כפי שזה בלשון המחשבים. בחיים ולאחר המוות.

ההרהורים על המוות, ההשלמה אילו, אין בהם כדי להחליש את רצון החיים כל עוד אתה חי ואף מעבר לכך, כאמור, אתה חי כאן ועכשיו. אתה חי בהווה מתמשך מן העבר אל העתיד. משמעות ישירה יש רק להווה. אין סיבה שההווה ייגרע על-ידי היגרעות העתיד. השאלה היא מה היחס שלך אל ההווה שמחוץ לך. האם איכפת לך מה קורה בעולם שמחוץ לך – אם אתה מעוניין לדעת, להבין, להשפיע. העולם ממשיך להתקיים ולנוע ואתה בתוכו, כחלק ממנו. הוא ימשיך להתקיים אחריך. אתה יכול להשלים עם המוות ולחיות כל רגע באורח אינטנסיבי ובלתי-מופרע לחלוטין. עובדה.

הזיכרון והאסוציאציות שלו והדיווח עליהם מופיעים כמין קול פנימי שדובר אליך, שאתה דובר אליו. כמה קולות שמדברים זה לזה, או במקביל, כל אחד לעצמו ונכנסים אחד לתוך השני וכל היתר. מלים, משפטים קטועים, תרגום ופירוש לרגשות,לצלילים, לריחות, לעתים כדו-שיח פנימי, או רב-שיח, או הרצאת דברים לקהלים שונים, לאנשים שונים. המשך הויכוח והשיחה, חזרה על מה שאמרת ועל מה שתאמר או חשבת לומר והיית צריך לומר. לפעמים בהרמוניה ולפעמים בקקופוניה, בליל שסוע, מופרע ומפריע.

מהיכן נובעים הקולות הללו של הזיכרון. זיכרון צבור ומוצפן, כאמור? לפחות בחלקו אתה זוכר את הזיכרון, את מה שדיווחת עליו בפעם הראשונה, החריץ הראשון בפס הזיכרון. הזיכרון חוזר אל החריץ הקיים. החריץ הראשון הוא הקובע. הוא שיחזור של מה שהיה. לא בדיוק. הזיכרון משכיח. הזיכרון של מה שהיה משכיח או מדחיק את מה שהיה ולא נזכר בפעם הראשונה. הזיכרון פועל גם לאחר מכן. יש הסתעפויות ויש זכרונות נוספים אבל החריץ הראשון נשאר דומיננטי ברוב המקרים. העצלות גורמת לכך. אתה חוזר על עצמך. בערך. לא בדיוק. מי שרוצה לזכור בדיוק צריך להתאמץ מאד בפעם הראשונה. להשתדל לדייק ככל האפשר. כשאתה מספר אתה צריך לזכור ולהזכיר לעצמך מה אתה לא מספר. להיזהר בעיקר מהזיכרון המדומה של מה שלא היה. אתה מגזים. אתה מדחיק פרטים לא נעימים ומשלה את עצמך מבלי משים שהם לא קרו ושזה היה אחרת. יותר טוב. יותר יפה מכפי שזה היה באמת. אתה שומע את עצמך מדבר ומספר ואתה מאמין לעצמך וחוזר עוד ועוד על מה שאמרת בפעם הראשונה. וכבר אתה לא מסוגל להבחין בין מה שהיה ובין מה שאמרת לעצמך ולאחרים שהיה. אפשר לחזור ולהיזכר מחדש במה שהיה אבל הזיכרון משכיח את הזיכרון. חלק את החלק. חלק מהזיכרון משכיח חלק אחר שלו. כל זיכרון הוא מאבק סמוי בין הזיכרון לשיכחה, בין הקולות הפנימיים השונים. הקול הפנימי גובר על החיצוני. המבחן הסובייקטיבי – שהוא הקול הפנימי – הוא המכריע ובפניו עומד למבחן המבחן האובייקטיבי. הסובייקטיבי מאמץ לעצמו ומטמיע בתוכו חלק מהאובייקטיבי. כל היתר – שלא אומץ ולא הוטמע – הוא שנותר בגדר אובייקטיבי.

זה לא רק זיכרון. בליל של רגשות, מחשבות, תגובות, סתירות פנימיות, פחדים, תשוקות, אהבות, שנאות. אבל כולם צריכים לעבור דרך הכור המצרף של הזיכרון, שמארגן או מפזר אותם. מחדד או מעמעם, משקיע ומדחיק או מעלה ומבליט ומשליט על כל היתר. הזיכרון הוא הנפש.

המשך למחרת 13.7.85

נכון יותר לומר ההיפך – הנפש היא הזיכרון. היא הכוח שמארגן את הזיכרון, שמפעיל אותו. בתוכו או מחוצה לו – זו שאלה. הזיכרון הוא העושה אותנו למה שהננו, הוא המכתיב לנו את תגובותינו הפנימיות והחיצוניות, בזו אחר זו, זו בתוך זו וכנגד זו ואת הבליל של כולן יחד. הזיכרון הוא המכתיב את החזרה האין-סופית כמעט על אותם דברים עצמם במלים ובמעשים ובמחשבות ובדפוסי התנהגות. כמו תקליט שהמחט מסתובבת באותו חריץ כל הזמן.

אם וכאשר יתגלה החומר הביוכימי שאוצר בתוכו את הזיכרון ואת המיקום המדויק בתוך המוח שבו נערכים חילופי החומר הביוכימי הזה אפשר יהיה אולי לנסות לאתר את הכוחות המניעים את החומר הזה. מה מעורר אותו, מה מכוון אותו – כוחות מן העבר, כוח התורשה שאינו כלה לעולם עד למות אחרון הצאצאים של האב הקדמון – שהם נושאי זכרון ההתגלות – שהוא האמין שנגלתה לו וכיוונה את צעדיו ומעשיו ומחשבותיו ורגשותיו, באמצעות הזיכרון של ההתגלות או של האמונה בהתגלות ושל התכתיב (מצוות עשה ולא תעשה ו“האני מאמין”) שהוא הטיל עליו ועל צאצאיו. להיות דתי פירושו להיות נושא של זכרון אבותיך ואבות-אבותיך בעוצמה דומיננטית לגבי זכרונות אחרים.

הזיכרון הוא המסננת של התגובות וההחלטות שהעולם החיצוני הבלתי תלוי בך מציב בפניך כאתגר. הוא גם הווסת שלהן. וגם המניע אותן.

בנושא אחר. תכנית רדיו על מחקר שנעשה באנגליה שלפיו גברה התמותה בקרב מובטלים עקב הדיכאון והחרדה. זה הזכיר לי ניסוח של סברה על מהות הקשר בין המחלות שלי – לב וסרטן – לבין מצבי הנפשי. לא רק שלי. ייתכן שההשפעה היא על החלשת המנגנון החיסוני נגד מחלות שיש לך נטיה לחלות בהן עקב סיבות שונות, אולי מלידה. הדיכאון הנפשי מדכא את המנגנון החיסוני. אולי.

1.9.85

סרטן הוא סיפור של סימני שאלה.

סימני שאלה מתמשכים, מתחזקים, נחלשים אך לא חולפים לעולם.

סימני שאלה מתרבים וכל אחד מהם הוא סימן שאלה, שאין לו רק תשובה אחת. יש חיפוש אחר תשובות ויש לו סימני דרך, תזכורות והצטלבויות והסתעפויות – וכל אחד מהם הוא עוד סימן שאלה.

סרטן הוא סיפור של כאב ומוות מתקרב. כאב ופחד מפני כאב בגירוי הדדי גובר. פחד מפני הכאב הגובה והמוות המתקרב והסבל וחוסר התוחלת והמועקה המתמשכים שלך ושל הסובבים אותך והקרובים אליך.

סרטן הוא סיפור של התמודדות והתגברות על הסבל, הפחד והייאוש, התקווה והרצון להתקיים ולחיות בכל התנאים.

סרטן הוא סיפור מפחיד לכל מי שאינו חולה. לכל הבריאים והחוששים לחלות. סיפור של גורל שאין לעמוד מולו, שיכול לפקוד כל אחד. זה שוב קרה. זה שוב פסח עלי הפעם בינתיים. כדאי להדחיק אותו ולהתרחק ממנו, ממי שמבשר עליו, ממי שמהווה איום כתזכורת לכל היתר.

שבת, אחה"צ, 21.9.85

אופטימיות מבפנים ומבחוץ.

אופטימיות מנגד, “כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”, אופטימיות ממרחק – מרחק של דחוי ודוחה, מורחק מעצמו, לא שייך, שייך מבחוץ, מתקרב ומתרחק ושוב מתרחק עד לנקודת המגע, מבחוץ, להתרחק עד סף הניכור ולהתקרב עד סף ההזדהות. לא לעבור את הסף, כי מנגד תהיה, תראה ותחשוב ותכתוב, בטלטלה אין-סופית. להתייאש ולקוות כל הזמן.

שייך ללא-שייכים, למעטים מול רבים, למיעוט מול הרוב, לאחד מול כולם. הרבה תורשה, כמו אבי וגם בצורה אחרת כמו אמי, להיות לבד, אבל לא בתוך עצמי. לבד בתוך העולם, לבד בתוך הסובב אותך. לבד ואיכפתי כל הזמן מעורב מבחוץ. הרבה סביבה. טראומות של דחיה ושל עכבות, דחיה מבחוץ שנגרמת על-ידי עכבות מבפנים. עכבות מתפרצות ודוחות, מזינות את עצמן מבחוץ ומבפנים.

לחשוב לבד, להבין לבד, לעתים לפני אחרים, לרוב אחרי אחרים, לבד, בכוחות עצמך, בלי עזרה, בלי יחד, לא עם החבר’ה, רק לפעמים, פה ושם, באורח יוצא מהכלל, לזמן קצר, חולף.

מזדהה מבחוץ. בעיקר עם הקצוות. וגם נדחה על ידם. הם לא רואים את הקצה האחר. רק מבחוץ לגמרי אפשר לראות את כל הקצוות, להבין אותם, עם קצת אהדה, עם תערובת של אהבה-שנאה במקרים הקיצוניים ושל דחייה-משיכה עמומות יותר ברוב המקרים. יש משהו במה שהוא אומר, טוב שיש אחד כמוהו, לעורר, להזכיר, להתנגד, לערער את הביטחון העצמי, לעורר מאמץ נגדי, לגרום לשינוי, להתפשרות הכרחית. שמע את הצד השני. כלל גודל במשפט, בחיים, במחשבה, במעשה. שמע את הצד השני וחשוב עליו, על מה שהוא אומר ויאמר, על מה שהוא עושה ויעשה.

את זה אפשר לעשות רק מבחוץ. להיות שופט, לא להיות מעורב עם צד אחד. בדידות של שופט. לשמור על מרחק. להתקרב ושוב להתרחק ושוב להתקרב ולהתרחק. להצדיק ולהרשיע. שופט עושה זאת בהזמנה. אד-הוק. פגע וברח. הוא לא צריך להמשיך באותו עניין. לא יכול. אני ממשיך. עייפות מצטברת של כאבים ישנים וחדשים והתגברות עליהם. ובכל זאת זה לא מסביר את האופטימיות המתחדשת, הפורצת, המבוקרת, המסוננת, הדועכת והמתחדשת וחוזר חלילה. מאין זה בא. זה בכל זאת עניין של תורשה יהודית. זה בגנים. זה אבי ואבי-אביו וכנראה, גם אמי והוריה. אופטימיות יהודית. האמונה בביאת המשיח היא רק לבוש חיצוני מילולי, הכרתי, של אופטימיות ממעמקים וממרחקים. אופטימיות פנימית-חיצונית – מתוכך ומחוץ לדברים שמחוצה לך. אופטימיות יהודית.

היהודי כאדם בודד בסבלו ובאמונתו והיחד שלו הוא בכוח המצוות. מצוות עשה ולא תעשה במניין, בקהילה. ביחד, לא לבד. במצוות הרב וכל כלי הקודש למיניהם. ברית מילה, חברה קדישא, גמילות חסדים לחלשים, לנזקקים, לחולים, לזקנים, לאלמנות, ליתומים, לקרובי משפחה בודדים. כמעט לכולנו. בבוא שעתנו. היהודי הוא חייה של משפחה וקהילה. של תפילה וקיום מצוות כל יום תמיד. הקהילה היא מולדתו והשולחן ערוך הוא חוקת החיים שלו והרב הוא השליט הכל יכול, שעל פיו יישק כל דבר, מרצון.

יש בדידות גם באמצע ומלמעלה. זו היתה התגלית הפרטית שלי גם לגבי שמעון פרס וגם לגבי דוד בן-גוריון וחבר עוזריו. מבודד ונצור בצמרת. כך זה היה לדידי בתקופת “הפרשה” ובמה שקדם לה, בשנים שלאחר מבצע סיני. אנשים שנואים ונרדפים על לא עוון בכפם – בלי פרופורציה, לפחות. הצטברות של שנאות של כל הקצוות שטעמו את הטעם המתוק של להיות יחד במחנה גדול, אדיר, של כל המיעוטים שהפכו לרוב. המירדף אחרי האויב המשותף והמוכה חימם את ליבם. כל השוליים הפכו מרכז והמרכז נדחף החוצה אל המדבר. המרכז קסם לי. בדרך החוצה, בקרב המאסף הנואש, ואני ידעתי אל מי אני מצטרף. חגיגה של שנאה ונקמה ואני ליד המוקד הנצור והמובס. בהתנדבות כאובה מאד. טראומטית. כך הזדהיתי עם המרכז מבחוץ. תחנה אחרונה בדרך ארוכה. הדרך מהקצוות אל המרכז שהיתה רצופה פילוגים ואיחודים לדעה על מנת להתפלג שוב. הלח“י, השמאל שבלח”י, מפ“ם. מפא”י. דרך של טראומות ואכזבות והתפכחויות כואבות. ליפול ולקום מחדש. באופטימיות מתחדשת.

זה התחיל בחינוך דתי-לאומי-אזרחי. לא רביזיוניסטי. מחוץ לתלם. דרכו של אבי. להימצא במקרה או לא במקרה בדרך מיוחדת, נפרדת, מחוץ למסגרת. מתמרד נגד הזרם הדתי הנפרד של “המזרחי”, שבו הוא שימש כמורה ומנהל. בעד ביטול הזרמים. אבי לא עצר אותי כשהלכתי לירושלים ללמוד ב“אלומה”, לבד, בלי מסגרת קולטת. בלי חברים מהכיתה. בלי להכיר אף אחד. כשלון של מזל רע. מחלה ארוכה תיכף בהתחלה שמכבידה על ההסתגלות ונוסף לה חברות עם עוד נפש בודדת – יהודה אגסי, שהלך גם הוא בדרכים משלו, שהובילו אותו לאחר מכן אל סוף מר בבית חולים לחולי נפש.

ובירושלים – מגורים ביחד עם אליהו מולדובן. העציר המשוחרר-המתייצב לאחר מזרע. אחיו של דייר המשנה שלנו בתל-אביב עזרה בן-גמא. סיפורי מחתרת ומאסרים ורדיפות. מכאן בחזרה לתל-אביב ואחר-כך ללח"י. ברית הבודדים, הנרדפים, המאמינים והמקווים. שוב לבד, אחד על אחד. רוב הזמן. לבד עם הממליץ – נדב (משה ערמוני ז"ל).

לבד עם האחראי – פנחס גינוסר. לבד עם החבר לתא מרדכי (מנחם ריבנבך, שנהרג אחר-כך בשוד הבנק הפולני). הרבה חברויות מוגבלות אחר כך, פרט לאריאלה ז“ל, שזה סיפור אחר. חברות עם האחראיות עדית וגאולה (עמליה) ואחר-כך עם יהודה בן-דוד (ז"ל) וחסיה שפירא ושוב פנחס גינוסר השב מהגלות. והקשרים עם החברים מהקומוניסטים העברים – זרים, מעניינים, מאלפים, דעת מרכסיסטים עם טעם של כפירה לאחר מכן. שוב תערובת של יחד מבחוץ, של חיפוש דרך, אמונה, זהות והשתייכות, בלי למצוא אותם. וכך גם בתא הסטודנטים של מפ”ם שהתאסף כדי לפרוש ולהתפרק לכל הקצוות. ובשבילי – כדי להגיע דרך הקצה אל הקצה שבמרכז ולמעלה, שנדחה החוצה אל עוד סיטואציה של פילוג מהמרכז ולא מהקצוות – רפ"י. עוד חבורה שהתאספה כדי להתפזר. אבל אני לתוכה כבר לא נאספתי. הייתי במרחק מבחוץ ממש, בלונדון. בגלות נעימה ומרוחקת בלי להתקרב. להיות רחוק. להתעניין בדברים בלי להזדהות ובלי להיות מעורב ובלי להימצא על הנדנדה אין-סופית של התקרבות-התרחקות וחוזר חלילה. לשמור על מרחק כמעט כל הזמן. להתמסר לסבלותי האישיים ולצאת מהם שוב על-ידי אופטימיות שרירותית-פנימית, של לוח זמנים להיחלצות מנישואין כושלים וכאובים ואהבהבים לא נעימים במיוחד אל נורמליות של נישואין ואבהות ושייכות. אי קטן של שייכות בתוך הים הגדול של הלבד, כמאז, כמקודם, כמתמיד. על גלים של האופטימיות מבפנים ומבחוץ שהיא מקור הכוח היחיד.

26.9.85

חיים מנגד

“והיו חייך תלויים לך מנגד”

“כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”.

סתם ארץ. כל ארץ. כל מחוז חפץ. כל ארץ

בחירה. מנגד. תמיד מנגד.

אלה דברים שאני רוצה שיראו אור וייקראו על-ידי הרבים לאחר מותי. כדי להיזכר, להיות נזכר אחרי מותי. אני מאמין שלנשמה יש קיום לאחר המוות. קיום אחר. קיום של זיכרון מודע ובלתי-מודע. קיום שנבלע בתוך קיום אחר. ככל שגובר יסוד הזיכרון המודע כן גובר יסוד החיים שלאחר המוות, יסוד הקיום החי, המשפיע, העובר מאיש לאיש ומדור לדור. החיים הם זיכרון ואני רוצה שדברי יזכרו. שיוכלו להיזכר על-ידי מי שירצה לזכור אותם. זהו חפץ החיים. חיים ומוות מעורבים זה בזה בלי הפרדה. טעם החיים הוא טעם המוות ועטם המתח האדיר בין שניהם. זה מנגד לזה. ואין זה בלי זה.

ד., שאותו פגשתי בקומת המרתף ת’4 כשהוא מלווה את אשתו לטיפוליה הקשים – ומאור הפנים שלה לא עזב אותה גם בפעם האחרונה שראיתיה, כשאמר לי ד. שנותנים לה זריקות מדומות להרגשה טובה משום שכבר אין מה לטפל בה – אומר לי לאחר מותה בפגישה אקראית: אני קורא כל מה שאתה כותב. אני יודע מה שהם אינם יודעים. אני יודע מה עובר עליך באמת. אני יודע מה עבר עלי ועליה. חיים עם הסרטן והמאבק נגדו הם חיים של עוצמה אדירה. אתה חזק יותר מכולם. כך אתה מרגיש וזה מורגש בכתיבתך. אולי הוא צודק, בצורה מסוימת. אלה חיים שמעל לחיים ומעבר להם. אתה כאן ולא כאן במין אלכסון גבוה. מביט למטה. מעל ומעבר. מנגד.

כשנפגשנו ב-ת’4 בפעם הראשונה החלפנו רשמים. אני קראתי אז את “שוגון”. היא סיימה את קריאתו קודם לכן. מתאים לחולי סרטן היא אמרה. נכון. כשסיימתי לקרוא אותו התמלאתי צער של פרידה ושל געגועים אל האנשים הנפלאים והמרתקים ההם שהפכו לחלק מחיי בימי הקריאה הארוכים של הספר הארוך-הקצרצר הזה. ספר של חוכמת חיים ומוות, של השלמה איתה והנאה מן העוצמה והשלווה שיש בהשלמה הזו, שאותה ניסיתי להגדיר קודם לכן, שאני חש עצמי שותף לה, חי בתוכה ומכוחה, במין רצף אחד של תחושת חיים-מוות-חיים-מוות. לא הייתי קורא לזה גלגול נשמות, אלא מין רצף של היבלעות והיטמעות של דבר בתוך דבר. הישארות הנפש. נשמת אבותי ואבות אבותי בתוכי ונגדי, מבפנים ומבחוץ. היא לא באה מן האין. לא במבחן היחיד האפשרי, שהוא המבחן הסובייקטיבי, מבחן ה“אני”. כל המבחנים האחרים עומדים למבחן האחד והיחיד. החותך והמכריע שאין בלתו – מבחן ה“אני” הבוחן, הבוחר והמאמץ לעצמו ולתוכו את האמיתות האובייקטיביות שמחוצה לו ומנגד לו. ה“נגד” שהוא המתח של הקיום של האני בתוך העולם ומחוצה לו גם יחד.

3.10.85

הישארות הנפש

אמונה בהישארות הנפש באמצעות הזיכרון מדור לדור. זכרו של אדם הוא נפשו והוא הצינור בין נפשו של הזוכר לבין נפשו של הזכור.

לחיים, לזיכרון, לנפש, יש שיעור בחייו של אדם ולאחר מותו. יש שמתגלים לאחר מותם, ויצירתם ומעשיהם בחייהם לא היו נחשבים ואולי גם לא ידועים, זוכים למעין חיים שלאחר המוות.

ויש אנשים שקיומם היה צנוע בחייהם ונשאר צנוע לאחר מותם – בזכרונם של בודדים. קיום עמום מוליד זיכרון עמום. עוצמת הישארות הנפש לאחר המוות כעוצמת הנפש בחיים. לא בהישארות עמומה.

מוצאי שבת 2.11.85

שוב ימים של זיכרון ותיעוד והפעם בתחושה של התגברות ותקווה. אולי התחלה של שיפור. 30 באוקטובר – שנתיים לגזר הדין – “יש לך סרטן”. ימים אלה לפני שנתיים מיום תחילת הבדיקות וההקרנות עד 17 בינואר. במועד זה בערך שוב אעבור סידרת בדיקות. הכאבים באורח פלא נחלשו מאד בבת אחת לאחר שהפסקתי ליטול את התרופות משככות הכאבים שאולי גרמו להמשכם ואף להתגברותם. מי יודע. “סדורל” ו“פרובאנתין”. לאחר הפעם השלישית בחדר המיון. הפעם ב“הדסה” הר-הצופים. שלישית לאחר הניתוח. התעלפות. איבוד הכרה תוך כאב בחצי הגוף התחתון – מהמותניים ומטה אבל רק ברגליים. תחושה מפחידה של אין-אונים. איבוד השליטה על גופך ואחר-כך על הכרתך.

הסתלקות מהעולם הזה. אולי זהו טעם המוות. הפחד מהתקף לב, דווקא, ונטילת תרופות נגדו (קורדיל ופלסתר “ניטרודרם”) שהורידו עוד יותר את לחץ הדם הנמוך. בחדר המיון חמצן ואינפוזיה. מצב של איבוד נוזלים לאחר שני ימים של דיאטה קיצונית מדי מרצון. 650 קלוריות. השעות הארוכות בכנסת ביום שני. הדרמה של הויכוח המדיני, איומי הסרק של דוד לוי ונאום התשובה הפולמוסי העוקצני (סו-סוף) של שמעון פרס. ולמחרת הבדיקה אצל דני צבעוני שאישרה את תוצאות ה-א.ק.ג. פעמיים ב“הדסה”. לא קשור בלב. וההתייעצות שלו, המאולצת על-ידי, עם עמוס שפירא (שוב אותה תופעה: רופאים אינם אוהבים להתייעץ זה עם זה). קרדיולוג לחוד ואורולוג לחוד. הם מאד לא בטוחים בעצמם וחוששים מביקורת מקצועית. נוח להם עם החולים ובני משפחתם הבערים, הפתאים, המאמינים בסמכותם. כנראה. ההחלטה המשותפת להפסקה הדרגתית של תרופה אחת ואחר-כך של השנייה. לשבוע. הפסקתי מיד הכל. גם זאת וגם זאת. בינתיים הועילה הפסקת התרופות הללו. נראה לכמה זמן. נקווה לתמיד. הרגשה נעימה, משוחררת. להשתחרר מהדקירות והצריבות ושהלכו ותכפו, הלכו והתחדדו.

לעליזה יש עצבים חזקים, כנראה. נפילת הטלפון על הרצפה, כשהתעלפתי ונאחזתי בשולחן ומשכתי אתי בנפילה את מפת השולחן ומה שעליו, עוררה אותה משנתה ב-1.30 בלילה. לקפוץ מהמיטה ולראות את בעלה שכוב על הרצפה עם כוס זרוקה וטלפון על הרצפה. לא מראה מלבב.

שוב הרהורים על הזיכרון. זיכרון של חיים וזיכרון של מוות. יש הבדל בין זה לזה. זיכרון של החיים שלפני המוות הוא המשך החיים. הוא תחיה. אם יופיע פעם הספר על ראובן שילוח הוא יחזיר אותו לחיים. עכשיו הוא מת ונשכח. הוא וכל מה שעשה ואמר וכתב לטוב ולרע. לזכור זה להחיות. לזכור את המוות – לא בהכרח. תלוי במוות. יש מוות של “במותם ציוו לנו את החיים”. זו לא מליצה. מוות לעמן החיים האחרים, לפי הערכים שהיו תקפים לפני המוות ולאחריו. כמידת תקפותם של הערכים שבגללם ולמענם אדם מת, כך מידת הטעם של חייו ומותו ושל זכר חייו ומותו. יש מוות של כליון. מוות של כניעה ובגידה בערכי החיים. בערכם. יותר ויותר זוהי תחושתי לגבי השואה. היא מושכת את כולנו אליה בחזרה. אל הגולה ואל כיליונה המכוער, כליון של אי-ראיית הנולד, הימנעות מהמעשה שאפשר וצריך היה לעשותו, בריחה מעצמאות ומאחריות מלאה לגורלך. חיים של טפילות, אחרים משרתים אותך ומאפשרים את קיומך ופעילותך החלקיים, גם את ההתמחות וההצלחה המיוחדות שהן פרי הטפילות. החרידם, החוזרים בתשובה. החזרה אל הגלות גם בישראל. החזרה אל המהות היהודית החלקית, כמקווה. מהות של נוודות טפילית כשרונית היוצרת דחף של חרדה וצורך אדיר להצטיין, להצדיק את הקיום החריג, הטפילי, הנוודי, של מי שלא שייך לכאן ועכשיו, שיש לו עבר אחר ועתיד אחר וממילא גם הווה אחר, שונה. נוודים שנידונים לכליה פעם אחר פעם. בלי עצמאות ואחריות כוללות.

אם מדינת ישראל חפצת חיים עליה להשתחרר מזכר השואה, המושך אותה בחזרה אל הכיליון, אל ההתמכרות אליו. זכר השואה הוא המחסום הפסיכולוגי העיקרי בפני השלום, בפני האחריות לגורלך “במו ידיך”. כאילו זוהי קללת גורל בלתי-נמנעת. אפשר היה למנוע את השואה. אפשר לברוא “במו ידיך” עתיד טוב יותר. אפשר להתגונן בהצלחה ולנצח גם במלחמה וגם בשלום ולא להישמד מתוך כניעה והשלמה והיגררות אחרי השיגרה ואחרי העדר. הם הלכו כצאן לטבח. כעדר. הם חיו ומתו כעדר של נוודים חסרי מולדת, כמי שנדבקים אחד אל השני במקום אל ארצם. שאוהבים את ארצם מרחוק, בחוסר יושר ובחוסר אחריות. דברים קשים ומוגזמים, אבל “בכיוון הנכון”.

29.4.86

המוות הוא מעיין של חיים. כך הוא צריך להיות. כך הוא יכול להיות במין תגובה של התגברות על ידיעת הקץ המתקרב, הייסורים המלווים את בואו והפחדים משני אלה. לחיות עם הסרטן זה לחיות עם כאבים ופחדים מפני המוות ומפני מה שצפוי עד שיבוא. לחיות עם תזכורות בלתי פוסקות של פחדים וכאבים. אולי נכון יותר – חששות ומיחושים. ההתמשכות הכמעט בלתי פוסקת שלהם, המתחדשת שוב ושוב לפני שנשכח השיא הקודם גל נושק בגל, כמעט בלי הפוגה.

אלה גלים של אנרגיה. אלה הם דחפים של פעילות מואצת, מוגבהת, מחודדת יותר ויותר. זהו מעיין של מחשבות, תגובות, רצונות, החלטות ופעולות. אתה חי עם המוות, מתמודד אתו ומנסה להתגבר עליו. לידה מחדש של עצמך כל רגע בהתמודדות עם המוות כל רגע. מתח בלתי פוסק של התחלה וסוף, שהוא המשך של התחדשות.

תחושת הנוכחות של המוות הנמצא בתוכך והמגביר את שליטתו בגופך – זהו הסרטן. היא יכולה להיות מקור של עצב, דיכאון, רחמים עצמיים – למה דווקא אני, למה אין מרפא? איך זה קרה ומתי? איך זה יתגבר ויכאב עוד יותר ויתפרץ עוד יותר? אצלי, למזלי, זה לא כך. ההיפך, כאמור.

מחלת הלב, לאחר הניתוח, היא רק ברקע. כל עוד אין מכאובים מסויימים. אבל יש תזכורות עמומות. תעוקה מסויימת בחזה. נשימה קצרה. הפחד של ההשמנה והדחף (ההתאבדותי?) לזלול ולהשמין ולאכול דברי מתיקה מרגיעים ומענגים. גם זה טעם המוות המתקרב.

הצירוף של שתי המחלות הקטלניות הללו גורם לי לא לפחד. הפגישה המתמדת עם המוות אשר בתוכך מגביהה אותי בהרגשתי מעל לכל היתר. אני והם. אני מעבר מזה והם מעבר מזה. אני כבר שרוי בממלכת המוות ואיני פוחד מהחיים. מי שמתגבר על פחד המוות, מתגבר ממילא על פחד החיים. ליתר דיוק – ככל שאתה מתגבר על זה אתה מתגבר גם על זה. זוהי הגדרה אחרת של אותו מתח בין שני הקטבים. ככל שהנוכחות של שני הקטבים הללו מורגשת בעוצמה גדולה יותר, כן גובר מתח האנרגיה הפעילותית- שלא לומר היצירתית – במחשבתך, בדחף להגדיר לעצמך ולבטא אותה גם כלפי חוץ. לכתוב ולפרסם. זוהי מין צוואה מתחדשת כל יום. כל שעה.

יום הזיכרון תשמ"ו, 13.8.86

יום הזיכרון למתים. יום הפגישה עם המוות. עם זכרם החי של המתים במוחנו, בינינו לבין עצמנו, בתוכנו. טעם המוות הוא טעם המאבק שקדם לו וההמשכיות שגלומה בו ושצריכה להוציאו מן הכוח אל הפועל.

מקריות של עיתוי. אתמול אני עשיתי, כנראה, עוד צעד אחד אל הפגישה עם המוות. עליתי קומה ב“מכון שרת”. מ-ת’3 ל-ת’2. התוודעות חדשה לעוד מחלקה באגף הסרטן. התחלה של בדיקות לקראת טיפול חדש בהתקדמות המחלה. תגובה מוזרה מאד. לא דיכאון וחרדה, אלא, באמת ובתמים – כך זה קרה לי אתמול ונמשך אפילו עכשיו – מין שמחת חיים וששון אלי קרב. הקרב עם עצמי, במוחי, קרב של מלים ומחשבות שאני מנהל אותו בדיאלוג פנימי בלי פוסק. אני משוחח עם עצמי ומסביר לעצמי את המצב ומגדיר אותו במלים. כאילו אני שומע את עצמי מדבר אל האוזן הפנימית שבתוכי. הקרב עם עצמי הוא הקרב היחיד שבו אני יכול לנחול ניצחון מלא עד הסוף, עד נשימת אפי האחרונה.

בינתיים לא חרדה מפני הבלתי נודע אלא סקרנות וחקרנות. הרופא המטפל החדש שנפגשתי אתו אתמול ב-ת’2 – קומת הטיפולים הכימותראפיים – אמר לי, אתה עתונאי נכון? אם אתה רוצה לקרוא ספרות על כל מה שנדבר, אני מוכן להציע לך. אמרתי כן. בינתיים ריוויתי את סקרנותי בהרצאות של פרופ' ושלר ופרופ' שוש בירן. בסופו של דבר ההחלטיות הן תמיד בתחום ההגיון הפשוט. קומון-סנס. מאחר שמדובר באי-ודאות. שוקלים בין אפשרויות שונות של אבחון וממילא גם של טיפול. לא יודעים הכל ואומרים עוד פחות וחושבים בקול רם, כל פעם קצת אחרת. אפשר להיבהל מהסתירות הללו, אבל אני נוטה להבין את הרופאים. זה אפילו סימן לטובה. הם מחפשים כל הזמן], ומנסים, ואני יודע שאני מושא לחיפושים ולניסויים והטעות שלהם תעלה לי בסבל, שאולי אפשר היה למנוע אותו, וגם במוות שאולי לא יהיה הכרחי. לא בזמן שיקרה ולא בצורה שיבוא. אבל אין ואסור שתהיה מרירות בליבי עליהם ועל גורלי. זה חלק מן המאבק שהם מנהלים למעני ויחד אתי במיטב יכולתם. יותר מזה אי-אפשר לדרוש. אני רואה שהם מנסים באמת. ובשבילי זה צריך להספיק. זה גורלי וזה מאבקי ואשתדל לעמוד בו בכל כוחי.

יש לי כאבים בדרגות שונות שחלקם יכולים לנבוע מהטיפול הקרינתי בערמונית וסביבותיה – שלפוחית השתן, המעיים והסביבה. כאבים של צריבה, דקירה, התכווצויות. כנגד אלה אין מה לעשות. רק לקחת כדורים משככי כאבים. לעשות אמבטיות פושרות בסביבת הערמונית כדי להרחיב את כלי הדם שנפגעו בה ובסביבתה, כדי להרחיב את אספקת הדם שהיא המקילה על הכאבים, כך פחות או יותר הסביר לי ושלר, שנוטה להקל באבחון מצבי. קצת מתוך אינטרס אישי-מקצועי להגן על יעילות הטיפול הקרינתי שהוא – יחד עם צבי פוקס – קבעו את מינונו והמשכו. אולי הטיפול עצמו נעשה על-ידי טכנאי הרנטגן בצורה מרושלת והם גרמו לי נזק סביבתי מיותר.

אבל לא זה העיקר. הצילומים השונים – בעיקר מיפוי העצמות וגם צילום הסורק הממוחשב באזור האגן – מצביעים על שינויים בחוט השדרה. לפי תוצאות אלה הייתי צריך לחוש כאבים בעצמות. בינתיים אין לי כאבים חריגים. קצת כאבים בגב באזור המותניים – שם אובחן השינוי – (בחוליה ל4), קצת בעורף, לעתים בגב של כף הרגל הימנית ובעצם הבוהן, אבל זה יכול לנבוע מתופעות הסתיידות של גיל, זיקנה מוקדמת ר"ל (אגב, כל המחלות שיש לי, בלב ובערמונית, הן מחלות שכיחות הרבה יותר בגילאי השבעים, שדילגתי אליהם בהקדמה של שני עשורים). אולי הכדורים שאני בולע נגד כאבי הערמונית והשלפוחית משככים גם את כאבי העצמות.

המסקנה של ושלר ובירן – לנסות את הטיפול החדיש נגד ההורמון הזכרי (טסטוסטרון) – שהוא המקור הסביר להתפשטות הסרטנית בעמוד השדרה ובעצמות. תכשיר חדיש, שנמצא עדיין בשלב של ניסוי מדעי בחמש השנים האחרונות. “הדסה” ירושלים הוא חלק מהניסוי המדעי הבין-לאומי הזה. גם אני. עד עכשיו היו לו תוצאות טובות בעצירת הגידול.

יש תופעות לוואי? אני שואל. לא, הם אומרים. הנסיון שלי עד כה מלמד אותי שאין דבר כזה. אין תרופה בלי תוצאות לוואי. כל שלבי הטיפול הקודמים, שהיו לא קשים יחסית, לא היו בלי כאבים ואי-נעימויות ותוצאות לוואי. כמו סיפור הקרינה ותוצאותיה. נחיה ונראה. מעכשיו טיפל בי ד"ר אלי גז. הוא הסביר לי הכל בהרחבה. לקח מיד את בדיקות הדם והשתן וכבר ביום חמישי אבוא אליו שוב.

הטיפול – זריקה תת-עורית פעם בחודש, מין כמוסה שמוחדרת לדופן הבטן וצריכה להתמוסס לתוך הדם במשך חודש. היא צריכה להשפיע על יותרת המוח, שהיא הגורמת להפרשת ההורמון הזכרי באמצעות האשכים. נוסף לכך 3 כדורים ליום, במשך כמה ימים. יש תוצאות לוואי בכל זאת – דיכאון. קצת דיכאון. פגיעה בכושר המיני – איבוד הזיקפה והחשק המיני לכל זמן הטיפול. אפשר להפסיק את הטיפול ואז תוך חודש חוזר הכושר המיני למצבו הקודם. היות והמצב אצלי נמוך מאד כבר בלאו הכי, כתוצאה מהקרינה והכאבים בכל האזור, זה לא יכול להיות גורם נוסף לדיכאון אצלי. כבר התרגלתי והתגברתי. מה לעשות.

האלטרנטיבה היא כריתת אשכים ואז אובדן הכושר המיני הוא סופי. בלאו הכי ניתוח בשבילי הוא הטיפול הפחות מומלץ בגלל החשש לסיבוכים בלב ובעיות ההרדמה שאני סובל מהן לאחר הניתוח. מה עוד שלא ברור שזו אכן סיבת הכאבים וייתכן, כאמור, שהם רק תוצאה של הקרינה שהטיפול הזה לא ישנה אותם. איך אמרו לי? ננסה ונראה, אם הכאבים ייפסקו נדע שזו היתה הסיבה. אם לא ייפסקו, נדע שהם תוצאה של הקרינה ואין הרבה מה לעשות.

ההגיון אומר שיש גם אפשרות משולבת. גם כאבי הקרינה וגם כאבי התפשטות הסרטן כפי שמעידים הצילומים. דווקא ד"ר אלי גז הצעיר יותר אמר לי לאחר התבוננות בצילומים, בעיקר, מיפוי העצמות האחרון, שיש סימנים ברורים לשינוי וכדאי לטפל בשינוי הזה אפילו לפני שהוא גורם לכאבים בעצמות.

זה המצב שלפני המצב. נראה מה יהיה. יש בי סקרנות מחודשת ופעילות מוגברת של הרצון להיאבק, להתמודד, לנצח את עצמי במלים ומחשבות. גם את הכאבים והפחדים מפני הכאבים. לא מפני המוות. איתו כבר התיידדתי מזמן. הוא מחכה לי בסבלנות ובחיוך, כזכור לי. במוחי, כמובן, במלים שאני אומר לעצמי. אבל מאיפה הן באות המלים הללו? המחשבות האלה? מי נוטע אותן במוחי? כנראה שיש בכל זאת מין צורה של הישארות הנפש ומישהו בתוכי מראשיתי הוא האומר לי באמצעות מוחי את המלים הללו. מישהו שכבר נפגש עם המוות ומחכה לי בצורה מסויימת.

להיאסף אל אבותי. אמנם, במערות הקבורה מבית ראשון, מעל גיא בן-הינום, ראיתי את התמונה הפיזית של איסוף העצמות אל המקום החצוב בסלע והמיועד לכך. אבל הזיכרון במוח, במלים, הוא מעבר לאיסוף העצמות, שגם שרידיהן מספרות חלק קטן מסיפור העבר של האדם, שעצמותיו שרדו עד היום.

6:00 בבוקר, 16.5.86

אתמול התחלתי בטיפול האנטי-הורמונלי. “על ריפוי של המחלה אין מה לדבר” – אמר לי ד"ר גז. על מה כן? לבלום את התפשטותה? גם על כך לא רצה להתחייב. לא דיברו אתך על המחלה? הוא שאל. נותר לי להבין לבד שאולי יש סיכוי להאטה של ההתפשטות ואולי לדחיית הקץ. שאלתי על סטטיסטיקות בלי לפרט איזה. הוא אמר שאינו אוהב לתת סטטיסטיקות. תלוי אם הן לכל אורך השנים ואז כמובן התוצאות פחות מעודדות, או רק לגבי הטיפולים החדישים האחרונים. ואז יש להניח שיש תוצאות טובות יותר.

שאלתי אותו על שלבי המחלה בעבר והאם היו אפשרויות של טיפולים אחרים. בעניין זה הוא נתן תשובות יותר מלאות ומשום מה נטיתי לקבלן. הן התאימו יותר לקטעי התשובות שקיבלתי בעבר ושתמיד היו חלקיות ומקוטעות. בשחזור שלי התמונה במבט לאחור נראית כך.

בשלב שנתגלה בביופסיה שיש לי סרטן הערמונית, כבר המחלה היתה בשלב די מתקדם. בשתי האונות ולא רק באחת. הדרגה שסומנה “בי=2”. אבל כבר אז לא היה אפשר לדעת אם אין פיזור שלה גם באיברים אחרים. בעיקר בשלד, כלומר בעצמות. פוקס אמר פעם משהו על התפזרות מיקרוסקופית שאינה ניתנת לאבחון. מסיבה זאת, ניתוח של הערמונית אינו הטיפול המומלץ משום שניתוח עלול לגרום לריבוי של תאים סרטניים לא פחות מאשר לריבוי של תאים בריאים. לכן העדיפו טיפול קרינתי ממוקד בערמונית בתקווה שאפשר לעצור את ההתפשטות בערמונית עצמה, על-ידי הרס כל הסביבות של הגידולים. בתקווה שאין התפזרות נוספת שאז לא היה לה סימן לא בבדיקת הדם ולא במיפוי העצמות (השלד) ולא בבדיקת הסורק הממוחשב של האגן. הקרינה גרמה לתוצאות לוואי של כאבים שעלולים להימשך תמיד, כתוצאה מפגיעה בשלפוחית השתן, אולי גם במעיים וגם באשכים ובאבר המין. לפעמים יש התאוששות של המקומות הנפגעים בקרינה, אולי, לפעמים לא. זה שונה בכל מקרה ומקרה. כל מקרה הוא אדם. גם אני מקרה.

בינתיים אובחן בבדיקה ביד על-ידי האורולוג (ד"ר עמוס שפירא) המשך המימצאים של גידולים בערמונית והוא המליץ על ביופסיה כדי לבדוק זאת וכדי לנתח את הערמונית אם זה אכן כך. האונקולוגים התנגדו מן הטעם לעיל – שניתוח עלול לגרום לתוצאה הפוכה, אם יש כבר התפזרות של המחלה מעבר למוקדי הגידול בערמונית עצמה. כנראה שההנחה היא שהתפזרות זאת, אם כבר היא קיימת, היא אטית ואין מקום להחלטה מידית, אלא למעקב נוסף של הבדיקות האמורות.

התוצאות הראשונות של התפזרות המחלה בשלד התקבלו במיפוי העצמות, אבל לא ברור אם אלה אכן סימנים של התפזרות הסרטן בעצמות או סתם הסתיידות של זיקנה. משום שבדיקות הדם לא העידו על שינוי.

עכשיו בא ד"ר גז וקובע באוזני חד וחלק שהמיפוי מעיד על התפזרות בשלב שכבר אינו ניתן לבלימה סופית, כאמור. מה כן ניתן לעשות – סתם ולא פירש. בדיקות הדם, לדבריו, לא תמיד עולות בקנה אחד עם המיפוי והמיפוי לדבריו הוא כנראה העיקר. אולי הוא שש לפעול בשיטות שהוא מתמחה בהן? אולי הוא צעיר יותר ובטוח יותר בעצמו מבירן, ושלר ופוקס? ושלר הוא, כזכור, הכי אופטימי, בינתיים, ולא שש לטיפול תרופתי (“עיקור רפואי”). לבסוף הוא ביטל דעתו מפני דעתה של בירן בעיקר ביוזמתי עקב ההתלוננות שלי על כאבים גוברים. מה היה אם לא הייתי מתלונן? הם היו ממליצים להמתין?

הטיפול הוא לפי שיטתו של רופא קנדי, ד“ר פרדיננד לאברי מאוניברסיטת “לאוואל” בקוויבק, שפורסם עליה ב”דבר" לפי רויטר, לפני שנתיים. זהו טיפול משולב. דיכוי של ייצור הטסטוסטרון (“עיקור רפואי” במקום כירורגי על-ידי כריתת האשכים), שזה ייעשה על-ידי הזריקה התת-עורית החודשית. ובמקביל – שימוש בחומר אנטי-אנדרוגני טהור (“אנדרוקור”), הבולם את תהלים ייצור האנדרוגנים על-ידי המוח, כדי לדכא את ההורמונים המזינים את הגידול הסרטני.

אתמול לקחתי פעמיים את התרופה האנטי-אנדרוגנית (אנדרוקור) אחרי ארוחת צהרים וערב. תוצאות לוואי ראשונות – כאב ראש ואחר-כך ערפול קבוע בראש. אם הוא יימשך ייפגע הזיכרון וכושר כתיבת המאמרים על-ידי אולי. הכתיבה שלי עכשיו כר4וכה במאמץ של התגברות על תחושה של מין “האנגאובר”. הלילה היה הקשה ביותר הזכור לי מבחינת דקירות השלפוחית. הלכתי לישון בערך ב-12.30 והתעוררתי לאחר שעה שעתיים ואחר-כך שוב לאחר לשלוש ואחר-כך בחמש ועשרים. לא היתה תכיפות כזאת עד כה. כאשר גם בלילות הקשים ביותר היתה תכיפות של כל שעתים. בשש כבר היו דקירות קלות חדשות, אבל במצב של עירנות. והראש קצת מטושטש. אלה לא סימנים מעודדים. נראה מה יהיה.

היום בדיקת מאמץ אצל צבעוני בקרדיולוגית. כדורי ה“אנדרוקור” יורידו עוד יותר את הכושר הפיזי שלי, אני משער. שאלתי את גז והוא אמר לי לא לקחת את הכדור בבוקר. נראה מה יהיו התוצאות בחזית הלב, שהיא החזית השנייה והפחות קריטית שלי. כנראה שאמות מסרטן ולא מלב.

פרט שנשמט מהתיאור לעיל. ושלר מצא בבדיקה באצבע בי הערמונית גדלה, אבל לא במקום הגידול הסרטני וזה יכול להיות גידול לא ממאיר של זיקנה שגם הוא גורם לכאבים במתן השתן. עוד גורם המקשה על האבחון המדויק של מצבי, ועוד סיבה למתן עדיפות לתוצאות של מיפוי העצמות, כאמור. הרבה סימני שאלה. מאבק קשה ולא נעים. אולי הראש מטושטש שלא לצורך?

22.5.86

חיוך הסרטן

יש דבר כזה. לפחות אצלי. בתוכי. דבר מוזר. כנראה שזוהי מין אנרגיה של התמודדות והתגברות על כאבים. דיכאון ותחושת הסוף, שאולי ידחה. אולי נתגבר עליו וגם אם לא – הוא לא ינצח אותנו כל עוד זה תלוי בנו. זה תרגום חיצוני למלים של תגובה בלתי רצונית. אני מוצא את עצמי מחייך לעצמי במין פרץ של שמחת חיים. זהו זה. סתם כך. ומיד מתעוררות כל המחשבות והתגובות והניסוחים לעצמי ולזולתי. לכתוב אותם. למאמר הבא, הבא אחריו וזה שאחריו.

לפעמים זה בא בין גלי הכאבים. בין דקירה לצריבה ולהתכווצות. לפעמים זה חזק יותר מהכאבים. בינתיים. עוד לא התנסיתי אולי בכאבים חזקים יותר שמשתקים כל דבר אחר. והעיקר – הפסקתי לקחת את התרופה המטשטשת, המערפלת את הזיכרון ואת חדוות המחשבה, יום אחר לאחר שהתחלתי. עד לשובי מהנסיעה, גם בדיקת המאמץ של הלב היתה תקינה. ואולי גם החזרה אל עצמי, אל המחשבות והמלים שמבטאות אותן, היא מקור החיוך והשמחה.

נראה איך ארגיש בנסיעה ולאחריה. נשמע מה יגיד הרופא על תוצאות מיפוי העצמות. אתמול זה היה רע מאד. טישטוש של חולשה ודיכאון והינתקות מעצמי ומהעולם. לשקוע בחולשה. זה הורגש גם בכתיבת המאמר שיצא קצר ורע, אבל לא ויתרתי. לילה של התעוררות כמעט כל שעה עם כאבים ורק בין ארבע לשש קצת מנוחה. ואולי היה זה חמש וחצי. מאז – הוטב לי יחסית. ואולי גם זה גורם לשמחה פנימית.

22.1.87

מעין יומן, מעין צוואה על הישארות הנפש

לאחר הפסקה ארוכה –שוב שיחות עם עצמי על עצמי. כמו צוואה, למען הזיכרון של עצמי ושל אחרים, אחורי מותי.

אמר – ערב נדיר של שיחה עם עליזה וגם עם אריאלה, בקשר למאמרי הציוניים האחרונים מאתמול ושלשום, נגד תחיית האידיש בארצנו – “המימונה של הפולנים” – ונגד עוד גילוי של כפייה דתית מרצון – “הכיפה של צ’יץ'” – נגד הצעתו הנואלת, לימוד תנ"ך עם כיפה. שוחחנו גם על התגובות החיוביות הנלהבות שמעוררים מאמרי בעת האחרונה. זה היה בעקבות טלפון של חנה זמר כמה רגעים קודם לכן, לומר לי דברי שבח ולציין שאני נמצא בזמן האחרון בתנופה שלא היתה כמוה, ואם גם אני חש בכך, ואני מלמלתי “כן”.

כולם תוהים איזה שינוי חל בי לאחרונה וגם אני תוהה. כולם מייחסים זאת במעין הלצה לניתוח הלב והשפעותיו, ואולי יש בזה משהו, ואני תמיד שואל את עצמי אם מחלת הסרטן יש לה עלי השפעה של המרצה והתעוררות של כוחות גנוזים שמגוייסים עכשיו ליציאה מן הכוח אל הפועל. ואולי זו מין קריאת תגר פנימית מול המוות המתגבר בתוכי ונאבק כנגד התרופות הבולמות אותו והמחלישות את תנופת התקדמותו. כמעט שאני חש במאבקו של המוות, או של הסרטן, להתפשט בתוך עצמותי. הכאב של מאבק ההתפשטות הזה הוא בינתיים עמום, בא והולך, בא ולא נשאר. מי יודע לכמה זמן. מי יודע מתי יבוא ויישאר ויתגבר.

אני משתתף במאבק הזה בדיאלוג הבלתי-פוסק שאני מקיים עם עצמי, כאילו בשני קולות שמתערבבים זה בזה, אחד מספר והשני מתקן ומוסיף ומטה את הדיאלוג לכיוון אחר, כאילו שתי מערכות של אסוציאציות שמתערבבות זו בזו, מזכירות זו לזו דברים שהיו ונאמרו, ואולי יותר משתיים. והמוות כחידלון – והזיכרון הגובר עליו – הם תמיד שני הקטבים בדיאלוג הזה.

הסברתי אמש לעליזה את תחושתי לגבי הישארות הנפש, או אולי גלגול נשמות – באמצעות הזיכרון. הזיכרון של כל אחד מאיתנו אוצר בתוכו את הזיכרון של אבותינו ואבות אבותינו, וגם כמובן, של אימותינו ואמות-אימותינו בכל הדורות הקודמים עד האדם הראשון ועד חווה, אם-כל-חי. עד תחילתו הראשונית ביותר של הזיכרון האנושי המורש לצאצאיו, דרך תהליכי התורשה הביולוגיים והאחרים.

יש זיכרון מודע והוא כמו כל תופעות הטבע. הזיכרון ככוח פועל ומפעיל, ומתחדש, גם אחרי המוות, במוחם של הזוכרים. ככל שהאדם היה בימי חייו בעל כוח רצון ונוכחות חזקים, יצירתיות והטבעת חותם על סביבתו הקרובה והרחוקה, וככל שאלה היו חזקים יותר ומורגשים יותר, כן יהיה חזק הזיכרון של האיש ופועלו גם אחרי מותו הפיזי. יש מוות ביולוגי ויש מוות של חידלון כוח היצירה וההתחדשות של האיש בחייו. לאו דוקא בצורה של סניליות או מחלות זיקנה אחרות, שכמוהן כמוות לשיעורין. כוח היצירה, רוח אלוהים, מסתלקת מהאדם עוד בחייו. לפעמים אפילו לפני זקנתו. וזהו, אולי, תאריך מותו האמיתי, כאדם חי, יוצר ומחדש, ומוריש את יצירתו לבאים אחריו.

וראה זה פלא. לאחר מולו יכולה להיות לו עדנה. זכרון חייו ומעשיו מתעורר לחיים בזכרון האנשים. והזיכרון הזה יכול לחדש ולהתחדש במוחם ובליבם. והוא שנאמר שהאדם חי, כל עוד חיים אלה הזוכרים אותו, גם באורח פאסיבי – זוכרים ונעצבים ומזכירים דברים ומעשים. וגם באורח אקטיבי – בנוכחות פנימית חיה, משתנה, מתחדשת, פושטת צורה ולובשת צורה, כשכל פעם היא מתגלה בפנים אחרות, בהקשרים אחרים ובציוויי זיכרון חדשים ונוספים. לגבי הזוכרים את המת – הוא ממשיך לחיות בתוכם ולהיות חלק מהווייתם הנמשכת והמתחדשת.

ויש ככל הנראה גם זיכרון לא מודע. והוא המסקרן ביותר. בו טמון סוד ההוויה. בו שוכן אלוהיו של כל אדם – ואלוהי אבותיו – אלוהים, המצווה מבפנים והמכוון את התורשה ואת כוח הזיכרון הפעיל, לפי האפשרויות השונות הגנוזות בו, והמתגלות ופורצות לפי נסיבות הגורל ולפי חוקי הטבע הידועים והבלתי-ידועים, לפי שעה.

כשנדע יותר על המוח האנושי ועל הזיכרון האצור בחלקיו השונים וקשרי הגומלין ביניהם, נדע יותר על אלוהים ועל סוד החיים, המוות והישארות הנפש וגלגוליה. מה שידוע למין האנושי, על עצמו ועל העולם הסובב אותו, יש לו קיום חי ופעיל. מה שלא ידוע לאדם, כאילו אינו קיים עדיין, כאילו טרם נולד. עד לגילוי אמריקה, היא כאילו לא היתה קיימת. היא היתה ולא היתה.

כך לגבי כל תופעות הטבע. יש להן קיום פוטנציאלי אובייקטיבי, בלתי תלוי בתודעה ובתחושה הסובייקטיבית של האדם ובתפיסתו את הקיום האובייקטיבי. אבל הקיום האקטואלי, הממשי, זה שכבר יצא מן הכוח אל הפועל, תלוי לגמרי בסובייקט התופס ומפעיל אותו. זוהי הדיאלקטיקה של הבריאה והתפיסה האנושית הכרוכות זו בזו ומזינות זו את זו בתהליך עולה, בלתי פוסק. ככל שאתה יודע יותר וזוכר יותר – את ידיעותיך אתה ואת ידיעת כל הדורות הקודמים מן ההתחלה, גם את הזיכרון הנרכש וגם את הזיכרון המורש, התת-מודע, הקיים במוחך מרגע הלידה – כך אתה חושף יותר ובורא יותר את מה שהיה קיים באופן פוטנציאלי, גם בלי ידיעתך ובלי זכרונך.

מי שרוצה יכול לומר שלא אלוהים ברא את העולם, אלא האדם החוקר וחושף את סודותיו של העולם, הוא הבורא והוא היוצר והוא המפעיל אותו. לא אלוהים ברא את האדם, אלא האדם בורא את אלוהים, לפי תפיסתו והשגתו אותו ולפי מידת נכונותו לציית לחוקים ולמצוות שהוא מייחס לאלוהים כ“אני מצווה”, כמחוקק וכמתערב בחוקיו ובתוצאות מצוותיו.

אלוהים שקיים בתוך הטבע, כחוק וכציווי, נובע מאלוהים שקיים במוחנו. ורק אלוהים שבמוח האדם יכול לתת תוקף של קיום חי ופעיל לאלוהים שבטבע. לא אלוהים בחר בנו, אלא אנחנו בחרנו בו, בזכרון כל הדורות. דור דור ובחירתו, דור דור ואמונתו, דור דור והמצוות שהאדם בוחר לקיים, לא משום שאלוהים ציווה לקיימן, אלא משום שהוא-האדם בוחר להאמין בכך שאלוהים ציווה, או שהוא-האדם מקיים לפי בחירתו העצמית החופשית.

הייחוד היהודי בכל הדורות הוא הייחוד של קיום מצוות עשה ולא תעשה. יהודי הוא אדם שמקיים מצוות. מצוות שהוא בוחר בהן ומקבל על עצמו לקיימן. יהודי הוא הבוחר במצוות שהוא מקיים בין אם הוא מייחס אותן לאלוהים, בין אם הוא מייחס אותן לנטיות ליבו הוא, לפי השקפותיו ואמונותיו ולפי תחושת החובה והמצפון – יהיה מקורה אשר יהיה. יהודי הוא אדם שמקיים מצוות, למשל תרומות למגביות השונות, יותר מלא-יהודים משום שהזיכרון מתעורר בו מתוכו, הזיכרון המודע והלא-מודע, שהוא אולי המצפון והוא שמציק לו ויש לו הרגשת חובה לכלל ולפרט, וגם תחושת אשמה בלתי-פוסקת, הנובעת מאי-קיומן של כל החובות והמצוות, שהוא חש שהתחייב בקיומן.

מכאן הגעתי אל הגדרת זהותי העצמית כאדם וכיהודי המשתדל לקיים מצוות כל יום, מצוות ליבו ואמונתו לפי בחירתו החופשית, מתוך הדחף הבלתי-מודע של זיכרון כל הדורות וכל היהודים מקיימי המצוות בכל הדורות הקיים אי-שם במעבה מוחו. דור דור ומצוותיו, דור דור והאופן שבו הוא בוחר, או חש עצמו כפוי בצו כלשהו, לקיימן. לדידי, כל מאמר שאני כותב הוא בגדר מין מצווה שאני מקיים. ואני רוצה להשאיר לזיכרון את קיום המצוות הללו, לא כדי שמישהו יקיימן כמות שהן בגללי או למעני, אלא כדחף ותמריץ לקיום מצוות, כל מצוות שהן, שהוא, הזוכר והמזכיר אותי, יבחר לעצמו למלאן.

ועוד אמרתי לעליזה ולאריאלה – מה שאני אומר לעצמי – שלא אני המצאתי את הדברים. כל הדברים כבר נאמרו ונכתבו ואני מקיים מה שחי בתוכי, משום מה, כאילו למדתי אותן משתי דמויות האב המלוות אותי כל הזמן – דוד בן-גוריון, במישור המנהיגותי-הלאומי, כמחולל המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, הרחוקה מהשלמתה, ואבי זכרונו לברכה, כמגשים ציוויי המהפכה הציונית במישור האישי, שלו ושלי, בעליה לארץ בשנת 1925, בהוראת העברית שם בגולה, עוד לפני עלותו לארץ, ובחיבור ספר לימוד לעברית ששמו ותוכנו – “בארץ האבות והבנים” – הם כצוואה לי מאז שנולדתי כאן, בארץ הזאת הודות לו.

זיכרם וציווייהם חיים בתוכי כל הזמן, במין דיאלוג סמוי של “שידור על אותו גל”. אולי יגלו פעם את גלי המוח המשדרים מאדם לאדם, מדור לדור, מן המים לחיים ובחזרה. אני מאמין שיש דבר כזה.

2.5.1987

ערב יום הזיכרון. ערב של סיפורי שכול וכאב. היום, יום שבת, אני חש כאילו נפתח הפרק האחרון. כאילו הסוף מתקרב בקפיצות. כאב העצמות התפשט, התחזק ואינו מרפה גם אחרי נטילת גלולות “אופטלגין” ו“אקמול”. גם אחרי שהגדלתי את מספר כדורי ה“אנדרוקור” משלושה ביום לארבעה. האם אפשר יהיה לקחת יותר? האם זה יועיל? האם אזדקק לתרופות אחרות שיש להן תוצאות לוואי חמורות? האם אאבד את יכולתי לחשוב ולכתוב? ואולי שוב הקרנות? היכן? בכתפיים ובחזה, מקומות שכאב העצמות מתפשט בהם, ספק אם יוכלו להקרין בגלל קירבת הלב. ואולי בחוליית חוט השדרה המותנית – 4-L – שבה נתגלה סימן ראשון של התפשטות הסרטן בעצמות, ולו כספק בלבד, כפי שאמרו לי הרופאים. אבל מה זה יועיל?

הצרה היא שהרופאים לא יודעים ובכל מקרה לא אומרים כל מה שהם יודעים או חוששים. המוות המתקרב נהיה מוחשי יותר באמצעות הכאבים המתפשטים. בעצם, זה החלק הגרוע ביותר במחלת הסרטן. לא המוות עצמו המקדים לבוא בטרם עת, הרבה בטרם עת, אלא הכאבים והסבל שלפניו. מי יודע מה עוד מצפה לי. יש התחלות של כאב עמום באמצעות יד ימין, ובזרוע כולה, שיפריעו לי לכתוב. גם תחושה של תרדמה בגפיים השמאליות. לעתים גם “נתפס” לי העורף בקירבת הכתפיים, כאילו הוא נרדם.

דווקא עכשיו רכשתי מדפסת ולמדתי ליהנות מאפשרויותיה השונות. דווקא עכשיו אני חש יותר רצון ויכולת להביע מחשבות ודעות וליטול חלק במערכה על גורל הארץ הזאת, על הסיכוי לשלום שאולי נפתח. מי יודע. טוב שהצלחתי לכתוב לגליון יום העצמאות מחר את “הצוואה הרוחנית” שלי כפי שכיניתי את המאמר באוזני עליזה. ספק בצחוק ספק ברצינות אמרתי שזה המאמר שאני רוצה שיתפרם באחד מימי הזיכרון לאחר מותי. זה אני.

זה “המניפסט העברי” שלי.

חבל לי על הילדות שלי שאני אוהב אותן והן קרובות ללבי עכשיו יותר ויותר. אולי משום שדווקא עכשיו הן מתחילות לגדול ואפשר לדבר איתן כמעט על הכל, בעיקר עם אריאלה, כמובן. אבל גם עם עופרה. אני חושב שהייתי יכול להיות להן אבא טוב בשנים הבאות, עד שלא יצטרכו אותי ויסתפקו בחבר ואולי בבעל. נעים לראות אדם גדל ומתעצב לנגד עיניך בקפיצות גדולות קדימה ולמעלה. שני בני אדם עצמאים עם קווי ייחוד משל עצמן, כל אחת מהן. נעים לרואת את קווי הדמיון בינך לבין בנותיך ובינן לבין עליזה. יש קסם של מסתורין בתורשה, בזיכרון הדורות. צריך לקוות שבכל זאת נותר לי מספיק זמן לחיות ולהשתתף ולו גם כמסתכל ומעיר בלבד בסוד הצמיחה.

אולי ה“אקמול” יועיל במקצת. לכל המאוחר ב-14 במאי אני צריך להיות אצל ד"ר גז. נראה מה יש לו לומר.