חלק לא מבוטל משיחותיהם של דיפלומאטים ומדינאים ישראלים ואמריקנים מוקדש לוויכוח על הערכות-מצב בנוגע להתפתחויות באזור. יתכן מאד שבוויכוח זה נעוץ שורש הוויכוחים במישור המעשי – על ניסוחי עמדות והצעות ועל השאלה איך להתקדם לקראת הסדר מדיני כזה או אחר של העימות הישראלי-ערבי.
הוויכוח במישור של הערכות-מצב מתמצה בשאלה: “לטובת מי פועל גורם הזמן?”. אמנם, קל להתחמק משאלה זו בתשובה שהזמן פועל לטובת מי שמיטיב לנצל אותו וכי כשלעצמו אין הוא משפיע לכאן או לכאן. אבל אין זו יותר מהתחמקות. כי בשאלה עצמה כלולות גם השאלות: מי מיטיב לנצל את גורם הזמן? ומה היה קורה אילו היו שני הצדדים עושים בגורם הזמן את השימוש האפשרי היעיל ביותר?
אין ספק שהמדיניות הישראלית מבוססת על הערכה, כי גורם הזמן פועל לטובתה ואף לטובת ארה“ב וכי הוא ימשיך לפעול לכיוון זה כל עוד יתקיימו שני תנאים: האחד – התעצמות ישראלית גוברת, המקטינה את הסיכוי של נצחון צבאי על ישראל ומגדילה את סכנות חידוש המלחמה נגד ישראל; והשני – התגברות התקווה הערבית להגיע לנצחון מדיני על ישראל על-ידי תקיעת טריז בינה לבין ארה”ב ועל-ידי בידודה של ישראל מידידותיה.
לפי הערכה ישראלית זאת חייב להישמר כל הזמן איזון עדין בין חיזוק האגרוף הישראלי לבין המשך קריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים. וכן חייב להישמר איזון בין נפנוף בשוט הישראלי לבין נפנוף בגזר האמריקני. אם תצליח הדיפלומאטיה האמריקנית לשמור על איזון עדין זה, כפי שהצליחה עד כה, מותר להניח כי תימשך המגמה הנוכחית של ההתפתחויות בעולם הערבי. מגמה זאת מתאפיינת על-ידי חיזוק גורמי המתינות והריסון והחלשת גורמי הקיצוניות וההרפתקנות.
בימים ובשבועות האחרונים מתחילה אפילו סוריה הפנאטית להראות סימנים של מתינות ושל רצון לא להישאר יוצאת דופן בקרב שכנותיה של ישראל. הסורים מתחילים לגשש את דרכם לעבר “הפתרון המדיני” של “החזרת השטחים הכבושים”. המאלף ביותר הוא שגישושים סוריים אלה נעשו בוושינגטון. מי היה מאמין בכך לפני זמן קצר בלבד? תמורה זאת המסתמנת במדיניות הסורית תבסס עוד יותר את נצחונו של המלך חוסיין על המחבלים ותטה עוד יותר את המאזן הערבי הכולל למתינות וריסון.
את ההכרזה על הקמת הפדראציה המשולשת – שהיתה מלווה בנימה קיצונית ובחזרה חלית על עקרונות חארטום – אפשר לראות כצ’ק דחוי שאין כוונה לפרוע אותו בעתיס הנראה לעין. מישאל-העם שנקבע ל-1 בספטמבר 1971 צריך להוות צעד ראשון בצעדים חוקתיים אחרים, אשר איש אינו יכול להתנבא מתי יסתיימו וכיצד. התוצאה המעשית היחידה של ההכרזה על הקמת הפדראציה היא במתן הארכת-זמן נוספת לממשלת מצרים להמשיך במאמצים לפתרון מדיני ולהאריך, למעשה, את הפסקת האש.
התגברות המתינות והריסון העצמי בעולם הערבי יכולה להיזקף, בלי ספק, לזכות המדיניות האמריקנית המשולבת והמאוזנת של נפנוף “שוט ישראלי וגזר אמריקני”. אל-אף הסתירה המהותית בין שני אלה (שהרי “השוט הישראלי” הוא מתוצרת ארה"ב בחלקו הגדול ואילו “הגזר האמריקני” שאותו חומדים המצרים, צומח בגבולות הבטחון של ישראל). עובדה היא, שעד כה הצליחו האמריקנים בכך והצלחה זאת נשענה בלי ספק על המדיניות הישראלית, שידעה אף היא למזג כל הזמן תקיפות עם גמישות. גם ישראל מעוניינת שקריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים תימשך, ובלבד שקריצות אלו לא יהיו תכופות מדי ולא יבואו על חשבון חיזוקה הבלתי-פוסק של ישראל, שהודות לו, נאלצים המצרים להזדקק לקריצות-העין האמריקניות.
יש יסוד להניח כי במדיניות האמריקנית מתרוצצות שתי אסכולות סותרות. מצד אחד קיימת, כנראה, האסכולה הגורסת כי הזמן אינו פועל לרעת ארה"ב בזירה המזרח-תיכונית וכי בשלב הנראה לעין יש להמשיך במדיניות של “איך להתקדם לקראת פתרון מדיני בלי להגיע אליו”; לעומת זאת, ניתן להבחין באסכולה מנוגדת השלטת, כנראה, במיניסטריון-החוץ האמריקני ואשר בה סכנות רבות לא רק לבטחונה של ישראל אלא גם לאינטרסים האמריקניים ולשלום במזרח התיכון ובעולם כולו.
לפי אסכולה זאת פועלים האמריקנים בבהילות ובחיפזון, מתוך תחושה שנפתחה לפניהם בארצות ערב הזדמנות חד-פעמית חולפת, שיש למהר ולנצלה עד תום אף אם העניין כרוך בתשלום מחיר גבוה ביותר.
מכאן נובעת, כנראה, העובדה שהאמריקנים היו מוכנים לנטוש באופן פתאומי למדי את התנגדותם לפתיחת תעלת סואץ במסגרת הסכם חלקי. מכאן נבעה כנראה “עצת-אחיתופל” האמריקנית לשגריר יארינג “המסכן”, שרצה להשיג “במכה אחת” התחייבות ישראלית לנסיגה משארם א-שייך. לא פחות ולא יותר.
היתה זאת טעות מדהימה בתוכנה ובעיתוייה. משום שהיתה סתירה קוטבית בין שתי התכניות שבאו בעת ובעונה אחת – הצעת הסדר חלקי לפתיחת התעלה, מצד אחד, ודרישת יארינג לשלום באמצעות נסיגה טוטאלית, מצד שני. סתירה זאת ניתן לפרש בשתי צורות. האחת, כפשוטה, שהאמריקנים נחפזים כל כך עד שאין הם בוחלים בשום אמצעי היכול לקדם פתרון מדיני, לפני שתוחמץ ההזדמנות החד-פעמית. והשניה – שקיימת מעין “קנוניה מדומה” בין ישראל לבין ארה"ב, לפיה חותרות שתי המדינות להרוויח זמן, תוך חלוקת עבודה בלתי-מתואמת, שעולה בקנה אחד למעשה. יתכן מאד, שבלי להודות בכך מסכימים גם האמריקנים כי אסור להיחפז יתר על המידה ולפי שעה יש “להתקדם בלי להגיע”, כדי לאפשר לתהליך הגברת המתינות והריסון והריאליזם בעולם הערבי להגיע לבשלות רבה יותר.
4.4.71
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.