חלק לא מבוטל משיחותיהם של דיפלומאטים ומדינאים ישראלים ואמריקנים מוקדש לוויכוח על הערכות-מצב בנוגע להתפתחויות באזור. יתכן מאד שבוויכוח זה נעוץ שורש הוויכוחים במישור המעשי – על ניסוחי עמדות והצעות ועל השאלה איך להתקדם לקראת הסדר מדיני כזה או אחר של העימות הישראלי-ערבי.

הוויכוח במישור של הערכות-מצב מתמצה בשאלה: “לטובת מי פועל גורם הזמן?”. אמנם, קל להתחמק משאלה זו בתשובה שהזמן פועל לטובת מי שמיטיב לנצל אותו וכי כשלעצמו אין הוא משפיע לכאן או לכאן. אבל אין זו יותר מהתחמקות. כי בשאלה עצמה כלולות גם השאלות: מי מיטיב לנצל את גורם הזמן? ומה היה קורה אילו היו שני הצדדים עושים בגורם הזמן את השימוש האפשרי היעיל ביותר?

אין ספק שהמדיניות הישראלית מבוססת על הערכה, כי גורם הזמן פועל לטובתה ואף לטובת ארה“ב וכי הוא ימשיך לפעול לכיוון זה כל עוד יתקיימו שני תנאים: האחד – התעצמות ישראלית גוברת, המקטינה את הסיכוי של נצחון צבאי על ישראל ומגדילה את סכנות חידוש המלחמה נגד ישראל; והשני – התגברות התקווה הערבית להגיע לנצחון מדיני על ישראל על-ידי תקיעת טריז בינה לבין ארה”ב ועל-ידי בידודה של ישראל מידידותיה.

לפי הערכה ישראלית זאת חייב להישמר כל הזמן איזון עדין בין חיזוק האגרוף הישראלי לבין המשך קריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים. וכן חייב להישמר איזון בין נפנוף בשוט הישראלי לבין נפנוף בגזר האמריקני. אם תצליח הדיפלומאטיה האמריקנית לשמור על איזון עדין זה, כפי שהצליחה עד כה, מותר להניח כי תימשך המגמה הנוכחית של ההתפתחויות בעולם הערבי. מגמה זאת מתאפיינת על-ידי חיזוק גורמי המתינות והריסון והחלשת גורמי הקיצוניות וההרפתקנות.

בימים ובשבועות האחרונים מתחילה אפילו סוריה הפנאטית להראות סימנים של מתינות ושל רצון לא להישאר יוצאת דופן בקרב שכנותיה של ישראל. הסורים מתחילים לגשש את דרכם לעבר “הפתרון המדיני” של “החזרת השטחים הכבושים”. המאלף ביותר הוא שגישושים סוריים אלה נעשו בוושינגטון. מי היה מאמין בכך לפני זמן קצר בלבד? תמורה זאת המסתמנת במדיניות הסורית תבסס עוד יותר את נצחונו של המלך חוסיין על המחבלים ותטה עוד יותר את המאזן הערבי הכולל למתינות וריסון.

את ההכרזה על הקמת הפדראציה המשולשת – שהיתה מלווה בנימה קיצונית ובחזרה חלית על עקרונות חארטום – אפשר לראות כצ’ק דחוי שאין כוונה לפרוע אותו בעתיס הנראה לעין. מישאל-העם שנקבע ל-1 בספטמבר 1971 צריך להוות צעד ראשון בצעדים חוקתיים אחרים, אשר איש אינו יכול להתנבא מתי יסתיימו וכיצד. התוצאה המעשית היחידה של ההכרזה על הקמת הפדראציה היא במתן הארכת-זמן נוספת לממשלת מצרים להמשיך במאמצים לפתרון מדיני ולהאריך, למעשה, את הפסקת האש.

התגברות המתינות והריסון העצמי בעולם הערבי יכולה להיזקף, בלי ספק, לזכות המדיניות האמריקנית המשולבת והמאוזנת של נפנוף “שוט ישראלי וגזר אמריקני”. אל-אף הסתירה המהותית בין שני אלה (שהרי “השוט הישראלי” הוא מתוצרת ארה"ב בחלקו הגדול ואילו “הגזר האמריקני” שאותו חומדים המצרים, צומח בגבולות הבטחון של ישראל). עובדה היא, שעד כה הצליחו האמריקנים בכך והצלחה זאת נשענה בלי ספק על המדיניות הישראלית, שידעה אף היא למזג כל הזמן תקיפות עם גמישות. גם ישראל מעוניינת שקריצת-העין האמריקנית לעבר מצרים תימשך, ובלבד שקריצות אלו לא יהיו תכופות מדי ולא יבואו על חשבון חיזוקה הבלתי-פוסק של ישראל, שהודות לו, נאלצים המצרים להזדקק לקריצות-העין האמריקניות.

יש יסוד להניח כי במדיניות האמריקנית מתרוצצות שתי אסכולות סותרות. מצד אחד קיימת, כנראה, האסכולה הגורסת כי הזמן אינו פועל לרעת ארה"ב בזירה המזרח-תיכונית וכי בשלב הנראה לעין יש להמשיך במדיניות של “איך להתקדם לקראת פתרון מדיני בלי להגיע אליו”; לעומת זאת, ניתן להבחין באסכולה מנוגדת השלטת, כנראה, במיניסטריון-החוץ האמריקני ואשר בה סכנות רבות לא רק לבטחונה של ישראל אלא גם לאינטרסים האמריקניים ולשלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

לפי אסכולה זאת פועלים האמריקנים בבהילות ובחיפזון, מתוך תחושה שנפתחה לפניהם בארצות ערב הזדמנות חד-פעמית חולפת, שיש למהר ולנצלה עד תום אף אם העניין כרוך בתשלום מחיר גבוה ביותר.

מכאן נובעת, כנראה, העובדה שהאמריקנים היו מוכנים לנטוש באופן פתאומי למדי את התנגדותם לפתיחת תעלת סואץ במסגרת הסכם חלקי. מכאן נבעה כנראה “עצת-אחיתופל” האמריקנית לשגריר יארינג “המסכן”, שרצה להשיג “במכה אחת” התחייבות ישראלית לנסיגה משארם א-שייך. לא פחות ולא יותר.

היתה זאת טעות מדהימה בתוכנה ובעיתוייה. משום שהיתה סתירה קוטבית בין שתי התכניות שבאו בעת ובעונה אחת – הצעת הסדר חלקי לפתיחת התעלה, מצד אחד, ודרישת יארינג לשלום באמצעות נסיגה טוטאלית, מצד שני. סתירה זאת ניתן לפרש בשתי צורות. האחת, כפשוטה, שהאמריקנים נחפזים כל כך עד שאין הם בוחלים בשום אמצעי היכול לקדם פתרון מדיני, לפני שתוחמץ ההזדמנות החד-פעמית. והשניה – שקיימת מעין “קנוניה מדומה” בין ישראל לבין ארה"ב, לפיה חותרות שתי המדינות להרוויח זמן, תוך חלוקת עבודה בלתי-מתואמת, שעולה בקנה אחד למעשה. יתכן מאד, שבלי להודות בכך מסכימים גם האמריקנים כי אסור להיחפז יתר על המידה ולפי שעה יש “להתקדם בלי להגיע”, כדי לאפשר לתהליך הגברת המתינות והריסון והריאליזם בעולם הערבי להגיע לבשלות רבה יותר.

4.4.71

דומה כי הגיעה השעה לבחון מחדש את עמדותיה המוצהרות של ישראל ביחס לתפקידו של האו"ם בסכסוך הישראלי ערבי ובמיוחד – ביחס לתוקפה של החלטת מועצת הבטחון

1. דומה כי כדאי שדוברי ישראל יאמרו בפה מלא שעל האו"ם למשוך את ידיו מטיפול בסכסוך, משום שהוא רק מפריע לפתרונו ומעכב כל התקדמות לקראת פתרון.

על החלטה 242 צריך לומר את האמת כפשוטה. היתה זו החלטה, אשר נשאה אופי מבצעי מיידי. היא התקבלה בנובמבר 1967 והתיחסה למצב שנוצר זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים, כאשר הפסקת האש היתה בתוקפה. היא היתה בשעתו דחופה וקראה למזכיר האו"ם לשלוח מיד שליח מיוחד לאזור, כדי שיוכל להתחיל שיחות בין הצדדים על מנת לכונן שלום ביניהם.

הדחיפות המבצעית הזו לא נשאה פירות. הערבים סרבו לשאת ולתת עם ישראל במישרין או בעקיפין. מאז ועד היום נערכו כמה מלחמות נוספות בין ישראל לבין שכנותיה ביוזמתן, תוך הפרת הפסקת האש. היתה מלחמת ההתשה המצרית, שעלתה לישראל בקורבנות רבים בנפש וברכוש. נערכה ועדיין נמשכת בחלקה מלחמת חבלה וטרור מבסיסים במדינות ערב ובמימונן, המטילה אף היא על ישראל מס דמים ועול כספי לא מבוטל. עקב המשך מעשי האיבה הערבית נאלצה ישראל להגדיל פי כמה וכמה את הוצאות הבטחון שלה, המטילות על אזרחי ישראל נטל כבד של מסים ושרות צבאי ממושך בסדיר ובמילואים. נשאלת השאלה הפשוטה – מדוע חייבת ישראל לזלזל בכל הקורבנות הללו ואיזו זכות יש למדינות אחרות לחייבה לזלזול כזה בדם ובקורבנות של אזרחיה. והרי לא כך קרה בעבר.

מלחמת העצמאות, אשר נפתחה ביוזמת הערבים, ביטלה את תוקפה של החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית. הערבים מחו בדם את גבולות החלוקה והסכימו ב-1949 על קווי שביתת נשק, תוך קביעה ברורה על-פי דרישתם, שאין אלה גבולות סופיים. מלחמת ששת הימים, שנפתחה אף היא ביוזמת הערבים, מחתה בדם את קווי שביתת הנשק והחליפה אותם בקווי הפסקת האש של ה-12 ביוני 1967, בהסכמת מדינות ערב.

ישראל הטיבה לעשות כאשר קיבלה בזמנו את החלטת מועצת הבטחון 242 כיסוד למשא-ומתן על הסכם שלום. ישראל הטיבה לעשות גם כאשר הסכימה לחידוש הפסקת האש באוגוסט 1970. אך מאז חלו שינויים רבים במצב ביוזמת הערבים וביוזמת רוב המדינות החברות באו"ם ובמועצת הבטחון. לא ביוזמת ישראל.

שינוי אחד במצב נוצר על-ידי השגריר גונאר יארינג בתזכירו מפברואר 1971. הוא מצא לנכון לשנות את החלטת 242 ולפרט את גבולות הנסיגה הישראלית מסיני, אשר לא פורטו באותה החלטה. שינוי דומה חל במצב על-ידי הבריטים בתכנית הארוגייט מנובמבר 1970, אשר רק באחרונה נתבשרנו מחדש מפי השר הבריטי לורד באלניל, כי היא משקפת את עמדת ממשלתו לגבי החלטה 242. והצהרה מחייבת דומה ניתנה מפי הנציג הבריטי במועצת הבטחון. ובכן – הבריטים מוסמכים יותר מאתנו לקבוע את עמדת ממשלת בריטניה ואם ממשלה זאת חדלה מתמיכתה בהחלטה 242, שהיא עצמה השתתפה בניסוחה, אין לנו אלא לכבד את רצונה ולרשום לפנינו כי מבחינת בריטניה החלטה 242, כפי שהיא וכפי שאנו קיבלנו אותה, אינה קיימת עוד.

אך לא רק הבריטים, רוב המדינות החברות באו"ם אימצו את תזכיר יארינג מפברואר 1971 ואף הן הסירו בכך את תמיכתן בהחלטה המקורית של 242. הצטרפו לכך רוב המדינות החברות במועצת הבטחון, אשר אף הן קראו לאמץ את התזכיר המבטל את החלטה 242. ונשאלת השאלה – מדוע לא תקבל ישראל את עמדתן העקרונית של כל המדינות הללו ותודיע אף היא בעקבותיהן, כי החלטה 242 חדלה להיות “מטבע עובר לסוחר”, או לפחות כי חל פיחות בערך ההחלטה, עד כדי כך שאין טעם להשתמש בה בעיסקות חליפין מדיניות.

עמדתה העקרונית של ממשלת בריטניה נכונה ביסודה. על-פי הערכתה התיישנה החלטה 242 מנובמבר 1967 והפכה חסרת-ערך. ומאחר והחלטה זאת אינה יכולה להועיל בקידום השלום באזור, אין צורך לשמר אותה באורח מלאכותי וכל מדינה רשאית להציע הצעות אחרות, המקדמות את האינטרסים של כל אחת מהן, לפי ראות עיניה. האינטרס הבריטי, לדעת ממשלת בריטניה, הוא לחזר אחרי הערבים – תוך התחרות בצרפת ובארה“ב – כדי להבטיח את זרימת הנפט ואת הפקדונות הערביים לבנקים של ה”סיטי" ואת חלקה של בריטניה בשוק הערבי. כדי להבטיח אינטרסים אלה פירסמו הבריטים את “תכנית הארוגייט”, שהקשר בינה לבין קידום השלום באזור הוא הקשר בין המחסינים של היום לבין השלג דאשתקד. שיקולים דומים מנחים את עמדתן של רוב המדינות החברות באו"ם, אשר ניערו את חוצנן מהחלטה 242, המקורית. גם ישראל צריכה ללכת בעקבותיהן ולפעול אף היא על-פי האינטרסים הנוכחיים שלה. והאינטרסים של ישראל כיום הם להבטיח את גבולותיה וחיי אזרחיה, לחסוך בדם ולשכנע את הערבים כי ייכשלו בכל נסיונותיהם להפעיל לחץ בין-לאומי על ישראל וכי בסופו של דבר לא יהיה להם מנוס מלשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום.

כדי לדרבן את הערבים לשאת ולתת עם ישראל היא חייבת להבהיר להם, כי נקודת המוצא לכל משא ומתן בינם לבין ישראל תהיה נעוצה בעתיד ולא בעבר. נקודת המוצא לכל משא ומתן תהיה נעוצה בהכרח במצב שיהיה קיים באותו זמן בו יסכימו הערבים לפתוח במשא ומתן כזה. על פי הכלל – כל הקודם זוכה. לא יכול להיות דירבון טוב יותר למשא-ומתן מאשר עמדה כזאת. והיפוכו של דבר היא כל הבטחה כי משא ומתן בעתיד – ולו גם עתיד רחוק ביותר – תהיה נעוצה בנקודת זמן קפואה בעבר וכי זכויותיהם לפי החלטה 242 מובטחות להם בכל מקרה. אם יגיע לכאן מזכיר או“ם ד”ר קורט ואלדהיים, יהיה טעם להסביר לו את תפקידו השלילי של האו"ם, המפריע לקידום השלום באזור. כדאי להבהיר לו שהערבים הם-הם החייבים להיות מעוניינים בשימור החלטה 242 המקורית בעוד שמבחינתה של ישראל ההחלטה היא מיושנת ולא-רלוונטית.

כדאי לזכור, כי החלטה 242 התיישנה מבחינה נוספת. ההחלטה קבעה בזמנו את העיקרון שכיבוש צבאי כשלעצמו אינו יכול להקנות זכות על שטחים כבושים. אך עקרון זה אינו רלוונטי לגבי המציאות הקיימת, מאחר שמאז ועד עתה חלפו שש שנים, אשר במהלכן קרו דברים רבים נוסף לכיבוש הצבאי של יוני 1967. מאז ועד היום התחוללו מלחמות נוספות, ומרוצי חימוש נוספים, אשר יצרו צרכים הגנתיים חדשים. מאז השקיעה ישראל בשטחים ובתושביהם השקעות כספיות רבות ואף חידשה והחייתה את הקשר הרגשי הקולקטיבי שלה, אשר היה רדום קודם לכן, עם השטחים הללו, שהם מולדתה ההיסטורית. אילו היו הערבים מסכימים לפעול על-פי החלטה 242 מייד עם קבלתה, לא היו מתרחשים כל התהליכים שהתרחשו מאז. בנובמבר 1967 היה אולי מקום לדבר על קשר של כיבוש צבאי בלבד בין ישראל לשטחים, שהרי ישראל הגיעה אליהם רק על-ידי כיבוש צבאי שנכפה עליה. ואילו עתה – נדחק לצדדים זכר הכיבוש הצבאי כשלעצמו ותפסו מקום במציאות ובתודעה זיקות אחרות לגמרי, שאינן מוזכרות כלל בהחלטה 242. גם מבחינה זאת התיישנה ההחלטה ואיבדה את זיקתה למציאות.

ישראל חייבת להמשיך בפעולותיה המתוכננות והמוגבלות בהתאם להחלטות הממשלה, הן לגבי השטחים והן לגבי תושביהם הערבים. וכאשר יחליטו הערבים אי-פעם לשאת ולתת עם ישראל הם יצטרכו לקחת בחשבון את כל התוצאות של דחיית החלטתם זו, ואת כל העובדות שייווצרו עד אז.

27.7.73

מה היה קורה, אילו היתה מלחמת יום-הכיפורים מסתיימת בקילומטר ה-101 מתל-אביב, בפיתחת רפיח, או במחסום ארז מדרום, ובקיבוץ עין-גב או בדגניות מצפון? מה היה קורה אילו צה“ל נאלץ היה לסגת כתוצאה מלחץ של טורי השריון המצריים והסוריים ובולם אותם על אדמת ישראל ולא על אדמת מצרים וסוריה, ואילו “תפסה” הפסקת-האש מטעם האו”ם והמעצמות הגדולות את צה“ל במצב זה, ולא במצב שבו הוא היה? ומה היה קורה אילו היו המטוסים והטילים של המצרים והסורים פוגעים במרכזי הערים הגדולות וגורמים לאלפי אבידות בנפש, להרס אלפי בתי-מגורים ורק אחרי כל אלה היו צבאות האויב נעצרים, כאמור, על-ידי מאמץ בלימה נואש והירואי של צה”ל?

כל זה יכול היה לקרות. כך קרה לאומות אחרות שהופתעו, או שלא התכוננו למלחמה די-הצורך. דברים כאלה ודומיהם קרו במלחמת-העולם השניה לבריטים ולרוסים ואף לישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העצמאות. הם לא קרו לישראל הפעם. להיפך – קרו למדינות ערב השכנות בכל מלחמותיהן נגד ישראל וגם במלחמת יום-הכיפורים, שנסתיימה בקילומטר ה-101 מקהיר, בלב אדמת מצרים, ובקילומטר ה-43 מדמשק, ובתוצאות מדיניות, שיש בהן משום ויתור ערבי מרחיק-לכת על העמדות הערביות הקודמות, כפי שיוסבר להלן.

ואף-על-פי-כן, אילו היה מבקר בישראל שלאחר מלחמת יום-הכיפורים אורח מכוכב-לכת אחר, יתכן מאד שהרושם שלו היה שהמלחמה הסתיימה לא כפי שהסתיימה אלא בתוצאות צבאיות ומדיניות הפוכות. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו אך היו הישראלים מכנים מלחמה שהיתה מסתיימת ברפיח או במחסום ארז, אם הם מגדירים כ“מחדל” את המלחמה שהסתיימה בנצחון צבאי ומדיני מכריע ואינם חדלים לקונן עליה, בעוד שהבריטים למשל הפכו לאפוס של גבורה את האקט של הבריחה בעור שיניהם, לאחר מפלה צבאית מבישה בדנקירק, בתחילת מלחמת-העולם השניה.

האורח מכוכב-לכת אחר היה מגיע ודאי למסקנה שמצב-הרוח בישראל בשנים 1973- 1974 דומה יותר למצב-הרוח שהיה בצרפת בשנת 1940, או אפילו בארץ ישראל של השנים 1947- 1949, אף כי המצב בפועל היה ההיפך הגמור.

אורח זה היה שואל את עצמו אם אין סכנה שהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל יהפך לתבוסה מדינית ואולי גם צבאית בגלל המנצחים, המתעקשים להגדיר את נצחונם כאסון ומעודדים את אויביהם להתגרות בהם מחדש ולהציב לעצמם מטרות שלא היה עולה על דעתם לקוות להשיגן, לולא היו הישראלים המנצחים מתנהגים כמנוצחים.

האורח היה מוסיף ושואל מדוע מתנהגים הישראלים כך, והיה משיב, שאולי זה משום שהם מעריכים את המלחמה לא על-פי תוצאותיה אלא על-פי ההערכות והציפיות שקדמו לה ואשר לא כולן עמדו במבחן, אולי זה משום שהם מחטטים יותר מדי בעבר במקום לחשוב יותר על העתיד, ואולי זה משום שבכל כשלון צבאי, ולו גם חלקי ביותר, ולו גם כשלון שנהפך להצלחה ולנצחון, יש כאב ותחושת השפלה, וספק מנקר בלב אם לא היה אפשר להקטין את מספר הקרבנות ואם הקרבן המוכר והיקר לך לא היה בין הנותרים בחיים לולא הכשלון הצבאי.

בקצרה, האורח היה מגיע למסקנה, שהישראלים של שנת 1973- 1974 אינם הבריטים והרוסים, ושישראל אינה כרוב העמים, שיש להם עבר ממלכתי וצבאי בן מאות שנים. האורח היה מגיע למסקנה שכמו בכדורגל, גם במלחמות-של-ממש “אין הישראלים מסוגלים ליחס-ספורטיבי” – מאופק ושקול – כלפי הפסדים. שהם מפסידים גרועים" אם לתרגם מילולית את הביטוי האנגלי השגור.

מותר לנו לנחש שאילו יכולים היינו לעלעל בספרי ההיסטוריה שייכתבו על ימינו אלה, היינו רואים שמלחמת יום-הכיפורים מתוארת כנצחון ישראלי גדול אחרי מלחמה קשה וממושכת, שנפתחה במלחמת-ששת-הימים, נמשכה במלחמת-ההתשה, ההסתננות, החבלה והטרור בגבולות ישראל ומחוצה לה ונסתיימה במלחמת יום הכיפורים. תיאור זה יהיה נכון אם יאמר בהמשכו כי פירות הנצחון בוזבזו באשמת הישראלים, בלי כל סיבה אובייקטיבית או כורח חיצוני בלתי-נמנע. גם אם ייהפך הנצחון למפלה, חלילה, לא יהיה בכך כדי לבטל רטרואקטיבית את מה שקרה במציאות קודם-לכן, אלא רק כדי לקלקל אותו.

יש לתאר את המלחמה שהחלה ב-5 ליוני 1967 והסתיימה ב-24 באוקטובר 1973 כך: מה שישראל לא הצליחה להשיג במלחמת ששת הימים, היא השיגה כתוצאה ממלחמת יום-הכיפורים, והוא שבירת הקיפאון המדיני והתקדמות לקראת שלום על-פי תנאיה של ישראל ובניגוד לתנאים הערביים הקודמים.

במלחמת-ששת-הימים, שהיתה קרב הפתעה יזום בידי ישראל לאחר איום מצרי, ישראל נחלה נצחון מוחץ, צבאי וגאוגרפי. נצחון זה לא יצר מצב של הכרעה מדינית משום שלא אילץ את מדינות ערב לקבל את ההצעה הישראלית לסיום המלחמה. המלחמה נפסקה בלי להסתיים, התחדשה ונמשכה בצורות שונות לאחר שהערבים דחו את הצעת ישראל לפתוח איתה במשא-ומתן – בלי תנאים מוקדמים ובלי התחייבויות מוקדמות – על הסכם-שלום שלפיו יסוגו הישראלים לגבולות חדשים, ויחזירו למדינות ערב חלקים ניכרים מהשטחים שאיבדו במלחמה. המשא-ומתן הזה לא נפתח משום שהערבים עמדו בתוקף על נסיגת ישראל טוטאלית לגבולות 4 ביוני 1967, כתנאי מוקדם, כלומר, שישראל תתחייב קודם-כל ומראש על נסיגה כזאת, ורק אחר-כך יתנהל משא-ומתן על לוח זמנים לביצוע הנסיגה ועל סידורי בטחון שלא יכללו בהם שינויי גבול, ושינקטו לפי ההסכם רק לאחר הנסיגה הישראלית, או לפחות לאחר ההתחייבות העקרונית לנסיגה כזאת.

מצד הערבים היתה זאת עמדת מינימום התחלתית; במשך הזמן נוספה לה תביעה בלתי-מוגדרת של “החזרת זכויות הפלשתינאים”, שפירושה נסיגה נוספת לגבולות החלוקה משנת 1947 או פשרה בין שתי מפות ישנות שחלפו מן העולם. היתה זאת שוב עמדת מינימום ערבית, משום שהיו וקיימות תביעות ערביות קיצוניות יותר, השוללות כל משא-ומתן וכל הסכם עם ישראל גם לאחר שתתקבל התחייבות מוקדמת לנסיגה טוטאלית. בעמדה זו, לפיה נסיגה טוטאלית היא תנאי מוקדם למשא-ומתן כלשהו, תמכו רוב מדינות העולם. לא רק הסובייטים והמדינות הבלתי-מזדהות אלא גם האמריקנים, “בתכנית רוג’רס” מדצמבר 1969, שדרשה מישראל התחייבות מוקדמת לנסיגה מכל שטח סיני כתנאי מוקדם למשא-ומתן על הסכם שלום עם מצרים.

זה היה שורש הקיפאון המדיני שנמשך עד מלחמת יום-הכיפורים, ומנע כל משא-ומתן והסכם, מלבד הסכמי הפסקת-אש, והביא – במשך הזמן – לבידוד גובר של ישראל בעולם ולהתנכרות מדינית כלפיה, שהתבטאה בניתוק-יחסים ובהזדהויות עם הפירוש הערבי להחלטת מועצת הבטחון 242 בדבר נסיגה טוטאלית, “מכל השטחים”. על כל אלה נוסף “נשק הנפט”, שהופעל לפני מלחמת יום-הכיפורים ובמהלכה, ואשר איים על ישראל בצורה מעשית יותר של בידודה המדיני, ככל שנמשכה הלוחמה הערבית הפעילה נגד ישראל בטרור ובחבלה.

הקיפאון המדיני והבדידות המדינית הגוברת השתנו כליל אחרי מלחמת יום-הכיפורים, כתוצאה ישירה מהמצב הצבאי שבא בעקבותיה. מצב של איום מיידי בהכרעה מצד ישראל, שהתבטא בחציית התעלה ובהתקדמות צה“ל לעבר קהיר, שהצבא המצרי לא יכול היה לבלום אותה, ונשיא מצרים נאלץ בגללה לפנות בפעם הראשונה בקריאת “הצילו” לא רק לאו”ם ולברית-המועצות אלא גם לארצות-הברית. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים נאלץ נשיא מצרים לקבל תכתיב אמריקני ששיקף את תביעת היסוד הישראלית, וגם הסובייטים נאלצו לקבלו כדי להציל את הצבא המצרי מידי צה"ל המתקדם לעבר קהיר.

בתכתיב זה בא לידי בטוי ההבדל המכריע בין החלטת מועצת הבטחון 338 ובין ההחלטה 242. היה זה הישגו של שר החוץ האמריקני ד“ר הנרי קיסינג’ר, בביקורו במוסקווה בין 19 ל-22 באוקטובר. הוא הגיע לכך בכוח אוגדות צה”ל שחנו ממערב לתעלה ובעזרת “רכבת האוויר” האמריקנית שאיפשרה זאת. היה זאת ברית אמריקנית-ישראלית מובהקת. התערובת של חולשה וכוח, של טעויות בהערכה וכשלונות בביצוע, פינתה מקום להתגברות מדינית וצבאית מזהירה על כשלונות העבר וטעויותיו; נוצרה “סיטואציה של תכתיב אמריקני-ישראלי לסובייטים ולמצרים”, ופריה היה ההסכם האמריקני-סובייטי שהושג במוסקווה ושהביא להחלטה 338 ולכינון ועידת השלום בז’נווה, לפי תנאים אשר הערבים והסובייטים לא הסכימו להם לפני כן מעולם. הטעויות הישראליות בניצול ההצלחה של ועידת ז’נווה אינן גורעות מערכה כהישג של הכרעה צבאית-מדינית שלא היה כמותו לפני-כן ואשר עדיין לא מוצו כל היתרונות הגלומים בו גם לעתיד.

מהו ההבדל המהותי בין שתי ההחלטות המפורסמות של מועצת הבטחון? החלטה 242 לא חייבה את ישראל לבצע שום דבר שהיא לא תסכים לו, ולא חייבה את הערבים לפתוח במשא-ומתן עם ישראל על הסכם כזה. החלק האופרטיבי שלה קבע רק שעל מזכיר האו"ם לשלוח לאיזור נציג שתפקידו “לקדם הסכם” בין הצדדים. ומה יקרה אם לא יושג הסכם? שום דבר. ומה יקרה אם יסרבו הערבים לשאת ולתת עם ישראל? שום דבר. כלומר – ההחלטה לא חייבה את ישראל ואת הערבים למשא-ומתן לקראת הסכם, ואף לא לביצוע הסכם. כך נולד הקיפאון המדיני, שלא הועיל לישראל משום שלא היה מבוסס על הכרעה צבאית העשויה להפסיק את הלוחמה הערבית, וזו אמנם נמשכה, בצורות שונות, כמעט בלי הרף.

החלטה 338 חייבה את ישראל ואת מדינות ערב לבצע את הסכם השלום שיושג במשא-ומתן ביניהן בוועידת שלום בז’נווה. בצדק טען אחר-כך הנשיא ניקסון בשדר אל ראש הממשלה גולדה מאיר, כי בכך השיגו ישראל וארצות-הברית את הדבר ששאפו להשיגו 25 שנה. במידה רבה של צדק טען קיסינג’ר מיד אחר-כך שההחלטה אשר נפלה במוסקווה היתה הזדמנות שאסור להחמיצה, ומשום כך לא דחה אותה עד להתייעצות עם ישראל. קיסינג’ר הוסיף גם תירוץ טכני, שמכשיר הקשר שלו, שבו דיווח לוושינגטון על שיחותיו, חדל לפעול דווקא בשש השעות שבהן נפלה ההכרעה במוסקווה וממילא לא יכול היה להתקשר עם ירושלים. גם אם יש בכך פגם אסתטי וגם אם יש מקום לדרוש ש“הסכם בלי התייעצות מוקדמת עם ישראל עד לרגע האחרון” לא יהיה תקדים, אין בכך כדי לגרוע מערכו של ההסכם שהושג במוסקווה.

למעשה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים ואולי מתחילת הסכסוך בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, החל תהליך של “משא-ומתן פתוח”. בלי התחייבויות מוקדמות ובלי תנאים מוקדמים, שנקודת-המוצא שלו איננה הסוף, כפי שדרשו הערבים, הסובייטים והאמריקנים, אלא ההתחלה, כלומר, המשא ומתן איננו מתחיל בגבולות הסופיים ובתנאים הסופיים של הסכם השלום אלא הוא מתקדם, שלב אחרי שלב, וכל שלב נוסף נפתח לאחר השלב הקודם, מושפע מאופיו של השלב הקודם ומדרכי כיבודו, בדיוק כפי שדרשה ישראל כל השנים ובניגוד למה שדרשו הערבים כל השנים.

אין זאת רק שאלה של יוקרה. יש כאן תהליך פסיכולוגי ופוליטי של משא-ומתן ושל הסכמים חלקיים, שממשלת מצרים מוכרחה להצדיקו בפני עמה ובפני עמי-ערב האחרים ואשר יש לה אינטרס בקיומו, בהמשכו ובמשיכת מדינות ערביות אחרות – ובראשן סוריה – לתוכו. קפיצה ודאית לתוך עידן השלום אין בתהליך זה, כשם שלא היתה אפשרית גם אילו היה הסכם שלום נחתם מיד. אבל תהליך זה נעשה אפשרי בגלל תוצאותיה הצבאיות של מלחמת יום-הכיפורים, והוא הסיכוי והפתח הראשונים להתקדמות לקראת הרפיית הלוחמה, ומעבר הדרגתי למצב של אי-לוחמה ואולי גם של שלום.

השיטה של “משא ומתן פתוח”, שלב אחרי שלב, מעניקה לישראל את כוח-המיקוח הגדול ביותר ומאפשרת לה לקבל את התמורה הרבה ביותר בעד כל וויתור. גם ארצות-הברית מעוניינת שישראל תקבל במהלך המו"מ תמורה טובה ככל האפשר ושיתגבשו יחסים של “תן וקח” בין הצדדים, משום שאם לא יתגבשו יחסים הדדיים כאלה לא תושג המטרה האמריקנית, שהיא הרפיית המתיחות הישראלית-ערבית. שהרי באמצעות מתיחות זאת מגבירה ברית-המועצות את חדירתה והתבססותה הצבאית והמדינית במזרח התיכון. לכן מופרז מאוד החשש שארצות-הברית מעוניינת לסייע למצרים לאלץ את ישראל לנסיגה טוטאלית בלי להרגיל את המצרים למחשבה שעליהם לתת לישראל ולא רק לקבל ממנה חזרה את פיסות הקרקע שהצליחה לכבוש. סביר יותר להניח שהאמריקנים מעוניינים בקיום התהליך ובזירוזו, אך לא יביאו לביטולו על-ידי תאוצה מופרזת. על ההתקדמות להיות הדרגתית, ועל תודעת הציבור – הן בישראל והן במדינות ערב, לעכל היטב את כל שלביה – אחרת לא ישיג התרגיל את מטרתו העיקרית. על כן, על האמריקנים להבטיח בלי הרף לא רק גמישות ישראלית שתספיק כדי למנוע את הקיפאון אלא גם עוצמה ישראלית צבאית שתספיק כדי להרתיע את הערבים מקטיעת התהליך ומפניה מחודשת לדרך המלחמה.

את תוצאות מלחמת יום-הכיפורים אפשר למדוד לא רק על-פי ההבדל שבין החלטת מועצת-הבטחון 338 ובין החלטה 242 וביתרון היסודי שיש לישראל בהחלטה 338 לעומת ההחלטה הקודמת. אפשר למדוד את הנצחון הישראלי גם לפי שינוי שחל בעמדת מצרים, ואשר התבטא בשתי ההופעות של הנשיא סאדאת, האחת בפני מועצת העם המצרית ב-16 באוקטובר 1973 והשניה במסיבת-עיתונאים ב-31 באוקטובר 1973. בהופעה הראשונה אמר סאדאת, שראה עצמו מנצח: “אנחנו נסכים להפסקת אש על בסיס נסיגה מיידית של הכוחות הישראלים מכל האדמות הכבושות, אל הקווים שמלפני ה-5 ביוני 1967, וזאת תחת פיקוח בין-לאומי. עם השלמת הנסיגה מול האדמות הללו נהיה מוכנים להשתתף מיד בוועידת שלום בין לאומית באו”ם".

אחרי כמה ימים נאלץ הנשיא סאדאת לבקש הפסקת-אש בלי שום תנאים מוקדמים, לפיה הכוחות של שני הצדדים נשארו במקומותיהם, והתחייב להסכים לוועידת שלום בז’נווה לפני כל התחייבות ישראלית על נסיגה לגבולות כלשהם. סאדאת ויתר איפוא על תנאיו להפסקת-אש, כיוון שהתברר לו כי צה“ל מתקדם במלוא הכוח לעבר קהיר ועומד לכתר את הארמיה השלישית, פאר הצבא המצרי שלא היה בכוחו לעצור את צה”ל. כך הסבירו לו גם הסובייטים. היה זה אקט של הצמדת קנה-אקדח ישראלי לרקה המצרית. המצרים פנו אל האמריקנים בקריאת “הצילו”, שיעצרו את ישראל מללחוץ על ההדק, ואלה אילצו את הסובייטים להצטרף אליהם בקבלת דרישות-היסוד הישראליות למשא-ומתן בלי התחייבות לנסיגה טוטאלית. כך הסתיימה מלחמת יום-הכיפורים בהכרעה צבאית ישראלית שלא היתה כמוה בכל המלחמות הקודמות, והמצרים קיבלו את התכתיב האמריקני-סובייטי-ישראלי בכוח פריצת צה"ל למערב התעלה.

צה"ל ניצל את המשך הירי מצד מצרים כדי להמשיך בתנופת התקדמותו עד שהושלמו כיתור הארמיה השלישית וניתוק הציר סואץ-קהיר. בכך הופרה למעשה הבטחת האמריקנים לסובייטים, שניתנה במוסקווה כמה ימים קודם לכן וקיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון, ואשר מטרתה היתה למנוע את כיתור הארמיה השלישית ואת השמדתה.

האמריקנים הבטיחו לעצור את המשך התקדמות צה"ל ולמנוע את כיתור הארמיה השלישית והשמדתה תמורת הסכמת הסובייטים לוויתור על הדרישה שנמשכה שש שנים רצופות להתחייבות ישראלית לנסיגה טוטאלית והתניית כל משא-ומתן בהתחייבות מוקדמת כזאת. הבטחה אמריקנית זו קיבלה את הגושפנקה של החלטת מועצת הבטחון לאחר שגם ישראל הביעה את הסכמתה לכך. הסובייטים ראו את עצמם מרומים על-ידי האמריקנים, והישראלים. הם טענו כי המשך הירי הסטאטי מצד המצרים, שאפשר היה להשיב עליו בחילופי אש, אינו דומה להמשך התקדמות הצבא בשטח להשגת מטרה צבאית אשר לשם מניעתה הסכימו הסובייטים והמצרים להפסיק את האש ולוותר על תנאיהם המוקדמים.

זה היה הרקע לוויכוח האמריקני-ישראלי בעניין הסרת הכיתור מעל הארמיה השלישית. על-פי פשרה שהושגה, לא הוסר הכיתור, אך ישראל נתנה רשות להעביר שיירות אספקה תחת פיקוח ישראלי ותמורת הבטחות מצריות – לשחרר שבויים ולהסיר את הסגר הימי בבאב-אל-מנדב שבדרום ים-סוף. זה היה הרקע לעימות הצבאי “על הסף” בין ארצות-הברית וברית-המועצות, שבו איימו הסובייטים בהתערבות צבאית לשם הגשת סיוע לארמיה השלישית המכותרת, והאמריקנים הכריזו על כוננות צבאית עליונה כדי למנוע התערבות כזאת ולהגן בכך על ההישג הצבאי הישראלי. פעולותיה של ישראל בין 22 ל-24 באוקטובר היו מוצדקות. אבל יש לזכור את הרקע הבין-לאומי המתוח לוויכוח האמריקני-ישראלי, שהסתיים בפשרה אשר סיפקה את עיקר הדרישות הישראליות ולא החלישה את כוח המיקוח שלה כלפי מצרים. כך הושגה סדרת הסכמים של הפסקת-אש והפרדת-כוחות, ותוך כדי כך התכנסה ועידת שלום בז’נווה. כל אחד מהשלבים הללו במשא-והמתן הפתוח היה רצוף מיקוח ישראלי נוקשה, וניצול הקלפים הצבאיים והמדיניים שהשיגה ישראל במלחמת יום-הכיפורים. כך מולאו כמה דרישות ישראליות כגון שחרור השבויים במצריים, הסרת ההסגר הימי בבאב-אל-מנדב והבטחה לא לחדשו, דילול משמעותי של הכוחות המצריים ממזרח לתעלה והבטחה להתיר מעבר מטענים ישראליים בתעלת סואץ מיד לאחר פתיחתה, כחלק מהסכם הפרדת הכוחות.

ועידת השלום בז’נווה כונסה ונערכה בהרכב הבין-לאומי הנוח ביותר לישראל. הורחקו ממנה גורמים עוינים המהווים רוב יציב נגדה במסגרת האו“ם – הכולל את המדינות הבלתי-מזדהות ומדינות אירופה המערבית; צרפת, בריטניה, יוגוסלביה וגיניאה נעדרו מז’נווה. נוסף על כך ניתנה לוועידה גושפנקה יחסית של האו”ם. לא רק נעדר ממנה רוב אנטי-ישראלי יציב, אלא גם נקבע שהחלטותיה יתקבלו לא על-פי הצבעת רוב, כמו בכל אגפי האו"ם, אלא בקונצנסוס, כלומר בהסכמה כללית.

לקראת הועידה ובמהלכה חל שינוי לטובה בסגנון היחסים בין ברית-המועצות וישראל. ביטוי לכך היה בעצם הפגישה בין שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שהיה אחד מיושבי-הראש של הועידה, ובין שר החוץ הישראלי אבא אבן, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, בסגנון הדברים שנאמרו בפגישה זאת, וכן בנאום הפתיחה של גרומיקו במליאת הוועידה, שהיה מתון יחסית לעומת ההתבטאויות הסובייטיות לפני הוועידה ואחריה. את הסחף שחל אחרי הוועידה אפשר לזקוף בעיקר לחובת ארצות-הברית ובמעט לחובת ישראל, ששתיהן לא גמלו כראוי לסובייטים על מחוות המתינות היחסית. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר היה סוליסט במשא-והמתן על הסכם ההפרדה בין מצרים וישראל, מעמדה של ברית-המועצות במזרח התיכון נחלש והיא לא קיבלה תמורה הולמת. ישראל לא יכלה לחרוג מן המסגרת שקבעו האמריקנים. יתר על כן – המצרים לא היו מעוניינים לשתף את הסובייטים בחתימה על הסכם הפרדת-הכוחות, ועמדו על כך שהחתימה תיעשה לא בז’נווה אלא בירושלים, באסואן ובקילומטר ה-101. כתוצאה מכך הקשיחו הסובייטים את יחסם כלפי המאמץ האמריקני לקידום הסכמים בין ישראל ובין מדינות ערב ואף כלפי ישראל.

יתכן שמשגה זה יתוקן לגבי הסכם-ההפרדה עם סוריה, ויתכן שהמחיר שידרשו הסובייטים תמורת שיתופם בהכנת ההסכם יהיה גדול מדי. מכל מקום משגה זה אינו מפחית את התועלת הפוטנציאלית של ועידת ז’נווה גם בתחום שיפור היחסים בין ברית-המועצות וישראל, בכיוון של נורמליזציה ביחסים אלה.

אחת התוצאות החיוביות ביותר של מלחמת יום-הכיפורים היא פנייתם של המצרים לעזרת ארצות-הברית, גם אם היו לכך כמה תוצאות לוואי בלתי-רצויות. צה"ל אילץ את המצרים לבקש מהאמריקנים לבלום את התקדמותו לעבר קהיר, ולאחר-מכן התרגלו המצרים לסמוך על הבטחות אמריקניות לגבי המשך הנסיגה הישראלית מאדמת מצרים, בידיעה שעליהם לשלם את התמורה לא רק לאמריקנים אלא גם לישראלים.

מלחמת יום-הכיפורים הכינה את התנאים לתהליך הרצוי לישראל, אשר התחיל במצרים. יתכן ותהליך זה יעלה בעתיד על שרטון, או יביא לריאקציה בכיוון הפוך. התהליך הוא חיובי ומתבטא בהפניית עיקר תשומת-הלב לשיקום ופיתוח כלכלי וחברתי, הקשור בסיוע אמריקני. המצרים מקווים שהאמריקנים יביאו ישועה לכלכלה המצרית המתפוררת ויסייעו להם במשיכת הון השקעות לא רק מארצות-הברית אלא גם משאר ארצות המערב, ומארצות הנפט הערביות, וכן בהכוונתו ובניצולו של הון זה.

אם יעלו המצרים מחדש על דרך המלחמה, הם יסתכנו בהרס מפעלי הפיתוח והתכניות שלהם באיזור התעלה, וכן בהרעת יחסיהם עם ארצות-הברית ובהפחתת הסיוע הכלכלי, המדעי והטכנולוגי שתכניותיהם להבראה כלכלית מתבססות עליו. ידיעת סיכון זה היא הערובה להמשך המדיניות המצרית הקיימת, שהאוריינטציה שלה היא על פיתוח כלכלי ועל סיוע אמריקני, ומתינות כלפי ישראל.

ישראל צריכה ויכולה להזין תהליך חיובי זה בעיקר בשלביו ההתחלתיים, עד שיתחילו להתממש תכניות הפיתוח במצרים, והזרימה של הסיוע האמריקני תגביר את התלות בהמשך סיוע זה וממילא את המשך הריסון כלפי ישראל, ותמנע את חידוש הלחימה. הזנה זאת פירושה משא-ומתן פתוח והסכמים שנכללת בהם נסיגה הדרגתית ישראלית, שלב אחרי שלב, וויתור הדרגתי על המלחמה כנגד ישראל.

גם הספקן הגדול ביותר יודה כי בתהליך זה קיים הסיכוי הטוב ביותר עד כה להפסקת המלחמה בין ישראל למצרים, ליצירת אינטרס מצרי וערבי בהימנעות ממלחמה, ולהתקדמות לקראת נורמליזציה ביחסי ישראל-ערב, שתתבטא בהסדרים מדיניים יציבים שיהיו שלב בדרך לשלום בעתיד הרחוק יותר.

הוויתורים שנדרשו עד כה מישראל כדי להזין תהליך חיובי זה לא היו בלתי-סבירים או בלתי-אפשריים. כל ויתור היה הדדי והבטיח את המשך התהליך הממשי, שבו מעוניינת ישראל: חיזוק הנטיה המצרית לפיתוח כלכלי בסיוע אמריקני. יש מקום לקוות להמשך התהליכים החיוביים במצרים ובעולם הערבי, שישראל תקטוף את פירותיהם, תוך הקפדה על חיזוקה הצבאי של ישראל ועל שמירת האופציות הצבאיות שלה למקרה שתהליכים אלה יעצרו או ישנו את כיוונם. בעניין זה יתכן שתימשך תמימות-דעים מלאה בין ישראל וארצות-הברית, שהתחשלה מאז מלחמת יום-הכיפורים כתוצאה מהנצחון הצבאי והמדיני שנחלה ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ומדיני של ארצות-הברית. גם חישול הברית בין ארצות-הברית וישראל, יש לראות כאחד מפירות הנצחון הזה.

19.4.74

הנסיך פאהד הסעודי, המיועד לשמש כיורשו של המלך פייצל, הכריז על שיפור ניכר במדיניות האמריקנית כלפי הערבים ועל נכונות לשיפורים נוספים. מומחים ופקידי מינהל אמריקניים יטענו, בעיקר בשיחות “לא לייחוס”, כי כל שיפור בעמדה הסעודית החשוכה והקנאית לא רק כלפי ארה"ב, אלא כלפי אפשרויות מעשיות של הסדר מדיני עם ישראל. שיפור כזה כל גם בעמדת מדינות ערביות אחרות. והוא עדיין זעום בהשוואה לרצוי ולניתן להשגה ברבות הזמן.

בכך נעוצה, אולי, תמצית המדיניות האמריקנית הנוכחית והדילמה הגורלית הכרוכה בה – מי “ישפר” את מי, מי ישתנה יותר ממי כתוצאה מהברית האמריקנית-ערבית החדשה ההולכת ומתהדקת, האם ישנו האמריקנים את יחסם לסכסוך הישראלי-ערבי יותר משישנו הערבים את יחסם לישראל או להיפך? התשובה לכך תמונה בעתיד, אבל כבר כאת האמריקנים משתדלים להקים מערכת משוכללת ומשוקללת עד לפרטי-פרטיה של תמריצים ובלמים – כלפי הערבים וכלפי ישראל – שתהיה מאוזנת כהלכה ותגרום לתהליך בלתי פוסק של שנוי בעולם הערבי ובישראל לקראת יצירת מצב של שלום והסדר מדיני יציב.

קיומה של ישראל חזקה הוא חלק בלתי-נפרד מהמערכת הכוללת הזאת על-פי התכנון האמריקני. ישראל מילאה תפקיד גורלי מכריע בהטיית הכף לטובת האוריינטציה האמריקנית במצרים ובסעודיה ובעקבותיהן גם במדינות ערביות אחרות. ישראל מילאה תפקיד זה במלחמת יום-הכיפורים, כשהערבים אולצו לפנות אל האמריקנים להתערב לטובתם ולהצילם.

הטיית הכף הערבים לטובת האוריינטציה האמריקנית לא היתה מבצע חד-פעמי חולף, אלא תהליך ממושך למדי של שנוי פנימי בלתי-פוסק בעולם הערבי, בעיקר בשתי מדינות המפתח – מצרים וסעודיה. תהליך זה חייב להיות בלתי פוסק, תוך התגברות על מצבי קיפאון ומשבר והמשך תנופה רצופה. הוא חייב להיות ממושך למדי, כאשר טווח הזמן המשוער כפי שהוא נראה לעין כיום הוא כחמש שנים. זמן זה יכול להשתנות על-פי קצב ההתקדמות והשינויים הפנימיים במרכיבי המערכת.

הנצחון הצבאי של ישראל במלחמת יום-הכיפורים, כמו גם הצלחתו של המבצע המצרי לחציית התעלה ו“לפריצת קו בר-לב”, הם שאיפשרו את תהליך השנוי האמור ואת ההכרעה בצמרת השלטון המצרית והסעודית למען כינון ברית כלכלית, מדינית וצבאית עם ארה“ב. ההכרעה בסעודיה היתה כרוכה בשאלת השימוש ב”נשק הנפט" ובהבנה שאליה הגיעה צמרת המימשל הסעודית, כי הבעיה העיקרית שבפניה ניצבת סעודיה היא לנצל את הכנסות הנפט העצומות בצורה הטובה ביותר, מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית וצבאית. התשובה שניתנה לכך היא, כי ארה"ב יכולה לשמש מקום לניצול יעיל של הכנסות הנפט העצומות תוך הבטחת התמורה הטובה ביותר האפשרית. אין מומחים יותר מהאמריקנים “לעשיית כסף על-ידי כסף”.

מובן מאליו שהשאלה אינה מצטמצמת לעשיית רווחים בלבד. על פי הגרסה בוושינגטון המלך פייצל התנגד להפעלת “נשק הנפט” נגד האמריקנים והוא החליט לראשונה להשתמש בו לאחר שנוכח, בביקורו בקאהיר מספר חודשים לפני מלחמת יום-הכיפורים, כי הנשיא סאדאת גמר אומר בנפשו לפתוח במלחמה. המלך פייצל שידל אותו להימנע מכך משום שחשש מהתוצאות הצבאיות. לשם כך היה מוכן להפעיל לראשונה את “נשק הנפט” כפי שהוא עשה לפני מלחמת יום-הכיפורים, על מנת למנוע אותה.

הנסיבות השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר שמלחמה לא נמנעה, והסתיימה בתוצאות לא קטסטרופליות מבחינה ערבית, אלא בנצחון ישראלי מאוזן, שהשאיר גם לערבים מרחב מחיה של הרגשת כבוד וסיפוק, ולאחר שארה"ב מילאה בסיום המלחמה את תפקיד המציל והמושיע מפני תבוסה ערבית קטסטרופלית, כשם שהיתה המסייעת והמחזקת של ישראל.

בנסיבות החדשות שנוצרו על-ידי מלחמת יום-הכיפורים יכול היה המלך פייצל לחזור בהדרגה אל מדיניות הנפט המסורתית שלו, שיתוף פעולה הדוק עם האמריקנים, וזאת לאחר שהשימוש המוגבל והמוצלח של “נשק הנפט” על-ידי הגבלת האספקה, כבר גרם לעליה עצומה בהכנסות הנפט הסעודיות. הסעודים מבינים, כי אסור לשחק בנשק הנפט יתר על המידה וכי אי-אפשר “לחנוק את כל העולם כל הזמן” בלי שהדבר יגרום לתגובה חמורה ביותר במוקדם או במאוחר. ואגב, זהו אחד התפקידים המיועדים לישראל חזקה במזרח התיכון על-ידי האמריקנים, להזהיר את מדינות הנפט הערביות מפני שימוש מופרז בנשק הנפט נגד המערב. דווקא בגלל משבר האנרגיה והתלות המערבית חסרת התקדים במדינות הנפט הערביות, נזקק המערב לישראל כ“כלב שמירה”, הקשור לשרשרת אמריקנית, אשר תאפשר לו לנעוץ את שיניו אם יתגרו בו אלה יתר על המידה.

הצורך האמריקני בקיומה של ישראל חזקה וגמישה במזרח התיכון נעוץ בסבך הסתירות הפנימיות, שבו נתונים ערב הסעודית והעולם הערבי כולו כאשר עליהם לעבור דרך ארוכה ורבת מוקשים בתהליך השנוי הפנימי. סעודיה, שהיא מדינת הנפט הערבית הגדולה והחשובה ביותר, היא מצד אחד פרו-אמריקנית ביותר ומהצד השני אנטי-ישראלית ביותר. תהליך השנוי שעליו מדובר צריך להיות תהליך של הידוק הברית האמריקנית-ערבית תוך השלמה עם קיומה של ישראל חזקה בתמיכתה ובסיועה של ארה"ב. סעודיה היא גם המדינה הערבית המוסלמית הקנאית והחשוכה ביותר מצד אחד, ומצד שני בצמרת המימשל שלה מצויה שיכבה משכילה, בוגרת אוניברסיטאות עילית אמריקניות, הדוגלת באוריינטציה אמריקנית.

כל מי שנפגש עם המלך פייצל חייב להאזין במשך חצי שעה לפחות לתשפוכת בלתי-מופרעת של ה“אני מאמין” שלו נגד "הקשר הקומוניסטי-ציוני-אימפריאליסטי ואף למשאלתו האחרונה, כי לפני שייאסף אל אבותיו הוא רוצה לעלות לרגל למקומות הקדושים בירושלים, מבלי שנוכחותם של יהודים, ובמיוחד של נערות ישראליות בחצאיות מיני, תשבית את טעם קיום מצוות העליה לרגל של הוד מלכותו הסעודי. סתירה פנימית חמורה ומדאיגה זו, בה שרויה ערב הסעודית, ממחישה את כיברת הדרך הארוכה שעדיין צריכה לעבור המדיניות האמריקנית לפני שתצליח לכונן מערכת מאוזנת של תמריצים ובלמים, פיתויים ואיומים גם יחד, שתוביל ליצירת מצב של שלום במזרח התיכון.

סיכויי הצלחתה של המדיניות האמריקנית נעוצים בכך שככל שיתקדם כינונה של מערכת כזאת, יהיה לערבים יותר מה להפסיד מחידוש המלחמה, ולהרוויח יותר ממניעת חידושה ומהתקדמות לקראת שלום. הצלחת מדיניות זאת תלויה ביצירת שרשרת ארוכה של מצבי “אי-לוחמה בפועל”, שכל אחד יהיה למשך תקופת זמן. כל מצב כזה, או כל שלב בדרך ההתקדמות הארוכה, צריך להבטיח את חיזוק יסודות הקבע של אי-לוחמה והחלשת גורמי האיבה. ההנחה הטמונה ביסוד המדיניות האמריקנית הזאת היא, שככל שתתחשל הברית הכלכלית והמדינית עם מדינות המפתח הערביות מצרים וסעודיה, כן יתגברו המעצורים לחידוש המלחמה ויגדל הסיכון להפסדים הכרוכים בכך.

הנחה זאת מבטיחה את כדאיות הסיכון הישראלי הכרוך במדיניות האמריקנית הנוכחית. ההגיון הפנימי שהיה טמון ביסוד ההצעה הישראלית המקורית להסכם חלקי עם מצרים לפתיחת התעלה, מיושם עתה על המערכת של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו. הסכמי ההפרדה עם מצרים ועם סוריה הם פירותיה הראשוניים של מלחמת יום-הכיפורים. וכן תוצאה ארוכת טווח, שאיפשרה את ההסכמים הללו ואת מה שיבוא בעקבותיהם – כינונו של ציר וושינגטון-קהיר-ריאד, שמתאפשר כל עוד אחד המרכיבים שלו הוא ישראל חזקה.

10.6.74

ראש הממשלה יצחק רבין הבטיח, כי הממשלה והכנסת ידונו בקרוב בנושא ההתנחלות ולאמיתו של דבר כבר הוחלט בכנסת על קיום דיון כזה. יתר על-כן – לא יהיה מנוס מדיון זה לקראת המשא ומתן עם המלך חוסיין על הסכם שלום או על הסדר מדיני כלשהו בין ישראל לבין ירדן.

בכל מקרה יש לדון בכובד-ראש בבעיה הקשה ביותר מכל הבעיות שיהיו כרוכות במשא-ומתן על הסכמי שלום עם מדינות ערב – בעית יהודה ושומרון. בבעיה זאת מתמקדים כל הנושאים של הסכסוך הישראלי- ערבי: בעית הגבולות, הבעיה הדמוגרפית, הבעיה הפלשתינאית ובעית הזכויות ההיסטוריות על ארץ ישראל. זוהי הבעיה השנויה ביותר במחלוקת בדעת הקהל ובקרב רוב המפלגות בישראל. ואפשר לומר שלגביה העם חצוי.

לגבי רמת-הגולן אין כמעט מחלוקת שאסור להחזירה וממילא יש להתנחל בה באורח קבע – אף-על-פי שבכך כמעט ברור שנחרץ הגורל לחידוש המלחמה על-ידי סוריה. לגבי סיני אין כמעט מחלוקת על כך שיש לוותר על רובו שגדול של חצי האי ולפרז אותו, פרט לרצועה שמפיתחת רפיח עד שארם-א-שיך. ואילו לגבי יהודה ושומרון אין תמימות דעים כזאת.

קשה להצביע על פתרון ישראלי שיהיה מוסכם על רוב הציבור בישראל ועל גורם ערבי כלשהו. “תכנית אלון” שנויה יותר במחלוקת בדעת הקהל בישראל לאחר שהוברר ששום גורם ערבי אינו מוכן לקבלה.

דווקא בגלל החרפת הבעיה הפלשתינאית מתברר, כי אי אפשר להחזיר את יהודה ושומרון לירדן ולפרז אותם, משום שאם המלך חוסיין לא יוכל להחזיר את צבאו לשם, הוא לא יוכל להבטיח את שליטתו על ריכוזי האוכלוסיה הפלשתינאית ולא יוכל למנוע פעילות חבלנית נגדו ונגד ישראל. בעיה בטחונית זו אינה ניתנת לפיתרון על-ידי התיישבות ושליטה ישראלית בבקעת הירדן בלבד, כפי שמציעה “תכנית אלון”, משום שיש לדאוג להקמת המתקנים הדרושים לבטחון בגב ההר ביהודה ושומרון. אם יהיה הסכם עם המלך חוסיין, לא ברור כמה זמן יחזיק ההסדר מעמד ומה יהיו הזכויות שינתנו על-ידו לפלשתינאים.

מתקבל על הדעת ששיקולים אלה יחייבו את ממשלת ישראל לא לוותר על קיום מחנות ומתקנים צבאיים בגב ההר ביהודה ובשומרון לפחות לתקופת מעבר ארוכה עד לפתרון משביע רצון של הבעיה הפלשתינאית ושל התביעות הערביות כלפי ישראל. מקובל על רבים כי הגבולות המוסכמים בין ישראל לבין ירדן יצטרכו להיות גבולות פתוחים. פועלים ערבים מיהודה, שומרון ורצועת עזה יוכלו להמשיך לעבוד במשק הישראלי וישראלים יוכלו ליהנות מתנועה חופשית בכל שטח יהודה ושומרון שיימסר למימשל אזרחי ירדני.

יסודות אלה של הסכם עתידי בין ישראל לירדן נראים כמעט בלתי נמנעים, לפחות לתקופת מעבר ארוכה. גם במסדרונות הממשל בוושינגטון אפשר למצוא הדים ל“רעיונות מוזרים” אלה. אם יושג הסכם ישראלי-ירדני שיכלול נוכחות צבאית ישראלית ביהודה ובשומרון בצד ממשל אזרחי, ירדני, ואולי נוכחות צבאית ירדנית מוגבלת – אין זה כה מופרז להניח, שהסכם זה יכלול גם זכות התיישבות יהודית מוגבלת ומוסכמת, וזכות תנועה מוגבלת ומוסמכת של פועלי השטחים למקומות תעסוקה בישראל.

הרעיון אינו חדש ומוזר. יותר מפעם אחת דובר על דגם הסכם שיהיה מבוסס על חלוקת השלטון ביהודה ובשומרון בין ישראל לירדן במקום על חלוקת השטח ביניהן, “חלוקה פונקציונלית” במקום “חלוקה טריטוריאלית”. אבא אבן מזכיר בהקשר זה את הדגם של הקהיליה האירופית, של השוק המשותף, ואפשר להוסיף לכך גם את נאט"ו, שהוא הסכם הגנה צבאי המאפשר נוכחות של צבאות שונים באותה טריטוריה. זאת בתנאי שיש הסכם על כך וקיים רצון של שני הצדדים להגיע להסכם כזה ולקיים אותו, לפחות לתקופת מעבר ממושכת. הרעיון הזה נראה אולי דמיוני יותר מהסכם שלום כלשהו בין ישראל לירדן בהסכמת מצרים, סוריה וסעודיה. יתכן מאוד שדגם ההסכם של שלטון משותף ישראלי-ירדני כהסכם-מעבר לתקופה ממושכת לא יקרא בשם הסכם שלום אך אם יהיה בו פתרון מניח את הדעת למספר גדול של בעיות, ואם יראה על ידי הצדדים כהסכם שניתן לחיות איתו בתנאי שלא יקרא הסכם שלום – ניחא.

בוושינגטון אפשר למצוא תמיכה בפשרות של הסכם אי-לוחמה בין ישראל לירדן שיבטיח לא רק מימשל ירדני, אלא גם אוטונומיה פלשתינאית מסויימת בצד נוכחות ישראלית מוסכמת – התישבותית וצבאית. בקצרה – מזיגה של תכניות אלון, דיין וחוסיין, שתאפשר, בין היתר, התיישבות בלי סיפוח.

רעיונות אלה יוכלו לעמוד למבחן מעשי כאשר יתחיל משא-ומתן בין ישראל לירדן על הסכם שלום או על הסדר מדיני אחר. תוך תקופה קצרה יוברר, אם המלך חוסיין מסוגל לשאת ולתת עם ישראל על בסיס ריאליסטי, תוך נכונות לפשרו הדדיות. עוד יוברר, אם המלך חוסיין מתכוון ברצינות למה שאמר כל השנים, כי הוא דורש מישראל נסיגה טוטאלית, כולל מירושלים המזרחית, ורק לאחר מכן יוכל הוא לבדו להגיע להסכם עם הפלשתינאים על עתיד יהודה ושומרון – בלי שלישראל תהיה זכות או אפשרות להשתתף בקביעת עתידם של אזורים שהם כה חיוניים לה, מבחינה בטחונית.

בנושא ההתנחלות בגב ההר בשומרון, כפי שרוצים מתנחלי גוש “אמונים” – יש חשיבות מכרעת לגורם העיתוי. התנחלות עתה, לאחר שישראל נמנעה מכך במשך שבע שנים, יש בה כדי לפגוע בסיכויי המשא-ומתן עם המלך חוסיין, דווקא כאשר ממשלת ישראל החליטה להעדיף משא-ומתן כזה על כל צורה של הכרה ביצוג פלשתינאי נפרד. לעומת זאת ישראל תוכל לעמוד כל זכות התיישבות היהודית במשא-ומתן עם ירדן ואף לממשה, אם יתברר שהמלך חוסיין שולל מכל וכל הסכם של פשרה הדדית המתחשבת בזכויות ובאינטרסים של כל הצדדים.

2.8.74

בכל מלכודת יש פתיון מצודד הקורץ לקורבן; בלעדיו לא תוכל המלכודת למלא את תפקידה. אפשר שרבים העכברים בארץ המצטערים על הזדמנויות שהחמיצו כאשר לא נכנסו לתוך מלכודת שנטמנה להם. אילו ניסו לטעום מהפתיון לא היו יכולים להצטער על כך, אך כיוון שלא ניסו הם בני מזל דיים להמשיך ולהצטער. לגבי אותה “אורגיה-זוטא” של “החמצת הזדמנויות” שנערכה לישראל מאז הופעת יאסר עראפאת בעצרת האו"ם וקבלת הפנים שזכה לה, התמזל מזלה של ישראל שלא עטה על הפתיונות השונים ולא הכניסה עצמה למלכודות מסוכנות וחסרות מוצא.

בהתייסרות העצמית של “החמצת הזדמנויות” יש משום סתירה. שתי גישות מנוגדות באות בה לידי ביטוי. יש המצטערים על החמצת הזדמנויות להגיע להסכם שלום עם המלך חוסיין ויש המצטערים על החמצת הזדמנויות לטפח מנהיגות פלשתינאית בגדה המערבית של ירדן שתשמש כתובת אלטרנטיבית לאש“ף ותמנע מה שקרה לאחר-מכן, כאשר אש”ף הוכר עם יאסר עראפאת בראשו, כנציג החוקי היחיד של העם הפלשתינאי.

אפשר לקצר את הדיון בכל הטענות הללו על-ידי נסיון לערער את הנחת-היסוד של טענות אלה. על-פי הנחה זאת קיים גורם ערבי כלשהו, המסוגל או להינתק מהעולם הערבי כפי שהוא כיום, או לרופף את קשריו איתו ולהגיע להסדר נפרד עם ישראל, יקרא הסכם זה ככל שיקרא. על-פי הנחה זאת צריכה ישראל לחפש דרך לתקוע טריז בין גורמים ערביים כלשהם, כאילו קיימת במקום זה או אחר נקודה ארכימדית – מדינית או צבאית – שצריך לחפש אותה ולהפוך באמצעותה את הקערה על פיה.

יש גורסים שאפשר היה לבודד את המלך חוסיין מזיקתו ומנאמנותו לעולם הערבי, כולו או חלקו, ולהגיע איתו להסכם נפרד, שיוכל להחזיק מעמד כמה שנים. יש הגורסים שמכיוון שלמלך חוסיין יש אינטרס לחיות בשלום עם ישראל יותר משיש לכל גורם ערבי אחר ומכיוון שהוא הגיע להכרה שאין מנוס מלהסתגל לעובדת קיומה של ישראל – כדאי ואפשר להגיע להסכם נפרד איתו, הסכם שיבטיח לויתורים גדולים מאוד, שיאפשרו לו לקבל את השלמת העולם הערבי, מראש או בדיעבד.

מנקודת ראותו של המלך חוסיין זהו רק חלק מהתמונה ולא החלק המכריע. לגביו, זיקתו לעולם הערבי ותלותו בעולם זה – ככל שיבעט בו וינעץ סכינים בגבו – הן המכריעות. נוסף לזיקתו הפאן-ערבית של המלך חוסיין, הקיימת כגורם פעיל ומכריע בלב כל שליטי ערב, משפיעה עליו בהכרח עובדת היותו מייצג הפלשתינאים, המפוזרים בכל חלקי העולם הערבי והמקיימים קשרי משפחה, כלכלה ולימודים זה עם זה. מה יועיל לחוסיין הסכם עם ישראל, שיבודד אותו ואת נתיניו בהסגר יחד עם ישראל?

על זיקה זאת יש להוסיף את הפחד מפני כוחה של ישראל ואת הרגשת הצורך לקיים סולידאריות צבאית ומדינית עם העולם הערבי, או לפחות עם אחד מחלקיו החשובים. על-פי הערכה זאת לא היה מעולם סיכוי להסכם נפרד עם ירדן או עם גורם ערבי אחר, לבד ממצרים, שבהיותה הגדולה והחזקה שבמדינות ערב היא עשויה לשמש קטר הגורר אחריו, מרצון או מאונס, כמה קרונות ערביים אחרים. אך כפי שמתברר עתה אפילו מצרים הגדולה נעצרת ונגררת אחרי גורמים ערביים אחרים. אם מצרים כך, ירדן, שאינה מסוגלת לשמש קטר בעולם הערבי, לא כל שכן. לכל היותר היא יכולה להיות אחד הקרונות הערביים הראשונים.

נוסף על התלות הכלכלית של ירדן בעולם הערבי הכריעה את הכף תלותה המיוחדת במלך פייסל הסעודי, שהיטה את הכף לפני ועידת רבאט נגד החזרת שלטון ירדן לגדה המערבית ובעד הקמת מדינה פלשתינאית נפרדת, ראש-חץ במערכה הערבית נגד ישראל. עובדה זו היא ההוכחה הניצחת נגד ההתייסרות הישראלית על “החמצת הזדמנויות”. סיכוייו של המלך חוסיין להחזיר את שלטונו על הגדה המערבית של ממלכתו לשעבר היו תלויים מלכתחילה בהסכמתם של פייסל וסאדאת ולא רק בהסכמתה של ישראל. כשהחליטו הללו להכיר בזכות אש"ף על כל השטח הנמצא עתה בשליטת ישראל, נסתם הגולל על תקוות חוסיין להחזיר את הגדה המערבית לשלטונו, וזאת עד שיחול שינוי בעמדת סעודיה ומצרים ללא קשר לעמדת ישראל.

את סיכויי ההסכם הנפרד בין ישראל לבין ירדן טירפדו מלכתחילה עמדתו הקנאית של המלך פייסל והתנגדותו לכל פשרה בעניין ירושלים. מתברר כי רצונו להחזיר את ירושלים לריבונות ערבית ומוסלמית מלאה (לפחות “ירושלים הערבית”) חזק יותר מפחדו מפני התגברות ההשפעה הסובייטית במזרח-התיכון. נראה גם כי אינו רוצה בהסדר של פשרה והשלמה עם קיום ישראל באמצעות חוסיין, אלא בהסדר של מדינה במנהיגות עראפאת, שתהיה ראש חץ, להמשך המלחמה עד להריסתה הגמורה של ישראל.

הכרעה זאת לגבי המלך חוסיין נפלה בפגישת המלך פייסל עם הנשיא סאדאת כאשר בהודעה המשותפת המצרית-סעודית, ב-7 באוגוסט 1974, הודגשה התמיכה בהחלטות ועידת אלג’יר, שהכירה באש“ף כבנציג החוקי היחיד של העם הפלשתיני. בכך נקטף באיבו ניצוץ התקווה שזרח למלך חוסיין כשלושה שבועות קודם לכן, בביקורו במצרים, כאשר נקבע בהודעה המשותפת בינו לבין הנשיא סאדאת (ב-18 ביולי 1974) כי אש”ף הוא הנציג החוקי של הפלשתינאים, פרט לאלה המתגוררים בירדן. הודעה זו השאירה פתח לסיכוי מעורפל, כי נציגותו של חוסיין תוכר לגבי הפלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית, שהיא חלק מירדן. לאחר מכן הוברר, כי אפילו מצרים עצמה לא קיבלה החלטה חד-משמעית כזאת ובהודעה משותפת עם המלך פייסל, הוברר בעליל כי נחרץ גורלו של המלך חוסיין שלא לזכות בברכתו של שום גורם ערבי לחזור לשטחי יהודה ושומרון, אף לא זמנית.

כל ההתחכמויות הישראליות, האמריקניות והירדניות, על “הסכם הפרדה” ישראלי-ירדני, אפילו מהדורה של “הסכם יריחו”, לא היו משנות את עמדת פייסל וסאדאת, שנקבעה כבר קודם לכן. שני אלה היו דורשים מחוסיין, בכל מקרה, למסור לשליטת עראפאת כל שטח “שישוחרר” משלטון ישראל. “ההזדמנות” הישראלית של “הסכם יריחו” היתה הופכת, בתוך ימים או שבועות, למלכודת; היתה נוצרת מובלעת של אש"ף בפאתי ירושלים, והיינו יכולים להיות עדים “לפגישה היסטורית” של פייסל, סאדאת, חוסיין ועראפאת ביריחו, תוך שבועת-נצח ערבית “לשחרר את פלשתין”.

מה שאמור לגבי המלך חוסיין, אמור על אחת כמה וכמה לגבי כל גורם פלשתינאי שירצה לשמור על זיקתו לעולם הערבי. שום גורם פלשתינאי, המסוגל להגיע להסכם כלשהו ולקיים אותו, לא יכול לוותר על זיקה זו. על אחת כמה וכמה שכל מנהיגי הגדה פחדו מהטירור של אש"ף, שרק הפחד מאמצעי-הנגד הישראליים יכול היה לאזן אותו. הרפיית השליטה הישראלית, הכרוכה בהכרח בכל צורה של “אוטונומיה”, היתה מפירה את האיזון העדין של שני פחדים מנוגדים אלה, מבלי שהיתה מאפשרת להגיע להסכם נפרד כלשהו.

כשם שחוסיין לא היה יכול, כך לא יכול היה שום גורם פלשתינאי אחר להגיע להסכם נפרד עם ישראל בלי ברכתם והסכמתם של שליטי ערב, על כל פנים לא בלי ברכת המלך פייסל והנשיא סאדאת. שתי חתימות אלה חייבות להופיע על כל הסכם ועל כל מסמך בר-תוקף בעולם הערבי. אך גם שתי חתימות אלה לא תמיד מספקות. אף הנשיא סאדאת יהסס מאד להגיע להסכם עם ישראל, שיראה כהסכם נפרד, ויעדיף להקדים לכך הסכם בוועידת ז’נווה, שיתן לו “אור ירוק” להגיע להסכם נוסף עם ישראל.

אין מנוס לישראל מהתמודדות בחזית רחבה עם העולם הערבי, על מרכיביו העיקריים, תוך התקדמות זהירה ואיטית. התמודדות זו כרוכה במתח בלתי-פוסק של עימותים ופשרות בין הערבים לבין ישראל, ואף בין הערבים לבין עצמם. לא תהיה כל תזוזה משמעותית בחזית הירדנית-פלשתינאית לפני שתיפול הכרעה נוספת ביחסי ישראל מצרים, הכרוכה בפתיחת התעלה, ולפני שתיפול הכרעה כזו או אחרת בחזית הנפט.

21.11.74

את הסיפור הזה ואת המוסר-השכל שלו חובה לשנן עתה באזני חברי הממשלה, ובמיוחד באזני צוות השרים שינהל את השיחות עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר, שיגיע לארץ כאורח רשמי של ישראל. את המוסר-השכל הזה כדאי שישננו לעצמם גם מעצבי דעת הקהל באמצעי התקשורת וכל מי שרואה עצמו מעורב ומעוניין בדרמה המרתקת והמתוחכמת שמספק הרב-אמן הדיפלומטי לכל הצופים במהלכיו.

האמת החשובה ביותר, הנשמטת על פי רוב מהתודעה הישראלית הקולקטיבית ומתודעתו של כל ישראלי בנפרד, היא מצוקתו של הזולת. האימרה “אדם קרוב אצל עצמו” נכונה כל כך לגבי הישראלי עד שהוא מחמיץ אפילו את ההנאה, שלא לדבר על היתרון המעשי, שבידיעה המפורטת של נקודות-התורפה של הזולת; ועל אחת כמה וכמה של היריב. הישראלי המצוי מיטלטל בין הזלזול בכוחו של האויב ובין התעלמות מחולשותיו, בין רחמים עצמיים לבין “שוויץ” וביטול הזולת, וכל אלה נובעים מהעדר בטחון עצמי ואיזון שקול.

הלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור

הדברים אמורים בראיה מפוכחת של המצוקה המצרית החמורה בטווח המידי ובעתיד, שאינה עומדת בניגוד לסיכויי ההתקדמות וההתעצמות בטווח רחוק יותר. הדברים אמורים במגבלות נשק הנפט בטווח המידי, תוך ראית הסכנות האיומות הכרוכות בצבירת הכנסות של העולם הערבי ובעוצמה האדירה שהוא עשוי לקנות בעזרת כספים אלה. הדברים אמורים באומדן נכון של מירווח התימרון הצר למדי של אשף הדיפלומטיה האישית הבא בשערינו ובאבחון שיטות פעולתו המעודנות והסמויות מן העין, שהמונח “לחץ”, שרגילים להשתמש בו לגביהן, הוא כהלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור. משום מה סבור הישראלי המצוי שלחץ ישיר וגס הוא אמצעי יעיל ומסוכן יותר מפיתוי ושידול ומניפולציות עקיפות, ואולי לא מיותר לחזור ולומר שאין טעות גדולה מזו המתבטאת בריקוד העממי הישראלי “הורה לחץ”, שבו חלק מן הישראלים רוקעים ברגליהם “לחץ” “לחץ” ויתרם קוראים בגרון “אין לחץ, אין לחץ”, וקיסינג’ר מנצח על תזמורת פילהרמונית. האמת היא – שהדילמה הישראלית האמיתית נובעת מן הצורך להאזין לעצות ידידותיות ולשיקולי-דעת רציניים שאי-אפשר לפסול אותם על הסף כ“לחץ” – גם אם הם מלווים בתרגילי-עזר של “תן וקח” ושל שימוש משוכלל בגורם הזמן, כפי שיוסבר להלן – ומצד שני אין צורך לבלוע ולעכל אותם רק בגלל כוח ההגיון הטמון בהם לפי מיטב כושר השכנוע של קיסינג’ר. כללי ההתנהגות הישראלית המקובלים, רעשנות, הידחקות והידחפות, אינם מתאימים להילוך על חבל דק, הנדרש עתה מישראל.

מוח צלול וקר ועצבים חזקים

המזרח התיכון כיום משול ל“קרקס המוות” שמתבצעים בו להטוטים מסוכנים – מהליכה על חבל דק עד ריקוד חרבות. דימוי זה קולע יותר מהדימויים הנדושים של “תסביך מצדה” ו“תסביך שמשון” מפני שהוא מקיף לא רק את ישראל אלא גם את המשתתפים האחרים, המהלכים במציאות המזרח-תיכונית על אותו חבל דק. לישראל ולמדינות האחרות יש מירווח-תימרון צר ביותר אך בעל פוטנציאל מכריע בחשיבותו, ולקראת ביקורו ש קיסינג’ר יש לערוך מחדש מאזן של כוח מיקוח ושל מירווח תימרון של כל הצדדים. לשם כך דרושים מוח צלול וקר ועצבים חזקים, משום שאלה משחקים מסוכנים ואפשר להפסיד בהם וגם לזכות בהם.

נתחיל בישראל. לאן היא רוצה להגיע בהילוך על החבל הדק ומהן התהומות הנשקפות אליה משני הצדדים? ישראל רוצה להגיע להסדר מדיני עם מדינות ערב השכנות, שיהיה, בתוכנו ובחלק מהגדרותיו, הסכם של שלום, או סיום הלוחמה, או לפחות דחיית המלחמה לדור הבא, על מנת להמשיך בהגשמת הציונות – עליה, התיישבות, קידום כלכלי, מדעי וטכנולוגי. לשם כך הוקמה מדינת ישראל ולא כדי לעמוד במלחמת-תמיד מתישה נגד מדינות ערב. ישראל מוכנה לקבל על עצמה סיכונים רבים בהתקדמות לקראת הסדר מדיני וצבאי בתנאי שתהיה בו הבטחה לשלום בעתיד. היא מוכנה להתקדם לקראתו בדרכים שונות. דרך אחת היא הסכמים חלקיים, בשלבים, באמצעות תיווך אמריקני, דרך שניה יכולה להיות באמצעות הסכמים כוללים יותר תמורת ויתורים גדולים יותר בעזרת תיווך אמריקני או תיווך אמריקני-סובייטי במסגרת ועידת השלום בז’נווה.

ישראל שואפת באמת ובתמים להדדיות מצד הערבים, להבטחה לתמורה על ויתוריה. אם לא יציעו הערבים ויתורים ממשיים לישראל קשה לראות כיצד תנסה ממשלתה וכיצד תצליח לשכנע את דעת הקהל להסכים לנסיגה מסיני, שתחשוף את ישראל לסכנות צבאיות וכלכליות חמורות. האמת היא שלקראת בואו של קיסינג’ר מצפה ישראל לסימן מקהיר, אות של רצון טוב להתקדם לקראת שלום, גם אם אות זה לא יוגדר במונחים של תנאים ברורים וחד-משמעיים. כאשר נאמר בישראל כי על מצרים לבצע את המהלך הבא, אמירה זו אינה מהלך טקטי אלא גם משאת-נפש כנה, ותהיה זאת טעות חמורה מצד המצרים ומצד האמריקנים להתעלם ממנה.

ישראלים רבים חוששים מרוח הרפאים של “תכנית רוג’רס”, כלומר מהסכם כפוי על-ידי שתי מעצמות-העל או על-ידי ארצות הברית לבדה, שיכלול נסיגה ישראלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 ולו גם בתיקונים זעירים. ישראל חוששת מנסיגה כפויה בשלבים בשעה שהערבים מתחזקים בעוצמה צבאית, בעוצמה כלכלית וכן בסחף הגובר לטובתם, בדעת הקהל העולמית ובעמדת ממשלות המערב ובכללן ארה"ב. הפיתוי הערבי לחסל את ישראל מתחזק ככל שישראל נסוגה ונחלשת.

לא תהיה תפארתה על דרך האיומים

בישראל גוברת ההרגשה שנסיגה טוטאלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 בתנאים הקיימים – היא בגדר כניעה לאומית שכמוה כהתאבדות בשעה שנשק הנפט נשאר בידי הערבים במלוא עוצמתו, ונמשך מירוץ החימוש בין ברית-המועצות ומדינות המערב, מי ימלא יותר את מחסני הנשק הערביים. הנכונות הישראלית להתנגד לכפיית נסיגה טוטאלית בתנאים אלה גברה אף היא. המצרים והאמריקנים מתייחסים עתה ביתר רצינות לאפשרות שישראל תילחם, אם תרגיש שהיא נלחצת וגבה אל הקיר. הלך-רוח לאומי זה של התאוששות, התבצרות וכוננות מלחמתית אינו סוד למשקיפים זרים, והוא חלק בלתי-נפרד מכוח ההרתעה הישראלי המתחזק בחודשים האחרונים.

ישראל זוכה כיום ליתר אמון, מאחר ודובריה מסרבים להיבהל מהאיומים המצריים, על דחיית חידוש השיט בתעלת סואץ לפני שתבצע נסיגה נוספת בסיני, על אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו“ם אם לא תבצע נסיגה עד אפריל, כפי שקבע הנשיא סאדאת, ועל הליכה לוועידת ז’נווה אם לא תמלא ישראל את התכתיב המצרי המועבר אליה באמצעות קיסינג’ר. למצרים הובהר עוד קודם לכן כי ישראל אינה נרתעת מהליכה לז’נווה לפני שיושג איתה הסכם נוסף, ותוך זמן קצר יובהר לה, כי גם האיום של אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו”ם בחודש אפריל אינו מבהיל את ישראל, וכי היא לא תסכים לשלם מחיר מיוחד בעד הארכה נוספת של המנדט הזה. ישראל מבוצרת בסיני וברמת-הגולן וערוכה למלחמה, ותוכל להגן על עצמה גם בלי כוח החרום של האו"ם, גם אם ועידת ז’נווה תתכנס ותעלה על שרטון וגם אם סאדאת ידחה את חידוש השיט בתעלת סואץ.

על-פי הלך-הרוח בירושלים לקראת ביקורו של קיסינג’ר יוברר למצרים עד מהרה כי לא תהיה תפארתה על דרך האיומים בלבד וכי עליה להציע לישראל ויתור כזה או אחר שייחשב בעיניה כמתאים לגודל הוויתור הנדרש ממנה. ישראל תשקול היטב אם יש טעם בדחיית ההליכה לז’נווה לאחר נסיגה נוספת בסיני, כדי לבצע נסיגות ברמת-הגולן וביהודה ושומרון בתמיכת האמריקנים. כאשר יבקר קיסינג’ר בירושלים הוא יפגש עם צוות שרים שיציג לו שאלות רבות לגבי לוח-הזמנים האמריקני, לגבי היעדים הבאים במזרח התיכון ולגבי הצעדים הבאים.

ישראל יכולה להרשות לעצמה עמדת-מיקוח יציבה כזאת משום שהצליחה להתאושש ולהתבצר במהירות מפתיעה יחסית וגם משום שמצרים עדיין רחוקה מלהיחלץ מהבעיות שהיא לכודה בהן. הסיוע הכספי והצבאי המובטח לה ישא פירות, במקרה הטוב ביותר, תוך כמה שנים, גם אם תורגש הקלה מיידית בתחומים שונים. בטווח הקצר נמצאת מצרים בדילמה בין אוריינטציה אמריקנית ובין אוריינטציה סובייטית, בין חידוש השיט בתעלת סואץ והשלמת שיקום אזור התעלה לבין הגברת הכוננות המלחמתית באזור זה, בין עידוד השקעות-הון פרטיות זרות לבין צחצוח חרבות מלחמתי המרתיע משקיעים פרטיים זרים, בין היצמדות מלאה לסוריה ולחזית האחדות הערבית הכוללת לבין הצורך לצעוד צעד אחד קדימה, נפרד, לקראת הפסקת הלוחמה או דחייתה.

מצרים נמצאת בין שלום למלחמה, בין ארצות-הברית לברית-המועצות, בין סוריה ל“מצרים תחילה”. אפשר לגשר על ניגודים אלה, אך אין זה קל. המאמץ המוצלח ביותר דורש זמן ממושך למדי, והנשיא סאדאת ממחיש זאת מאז מלחמת יום-הכיפורים. הוא מתמרן בלי הרף, מתקדם לקראת יעדיו עקב בצד אגודל, מחפה על חולשתו ומסווה את נקודות-התורפה המסוכנות שלו במעטה של איומים שאין בהם ממש. ודאי שאין טעם לחזור על השגיאה האומללה שלפני מלחמת יום-הכיפורים ולזלזל באיומים המצריים – ומשום כך נערכת ישראל למלחמה במלוא הרצינות כאילו היא עלולה לפרוץ בכל יום ובכל שעה – דווקא משום כך ישראל לא תוותר על עמדות-המיקוח שלה בלי תמורה הולמת ובלי התקדמות הדדית לקראת מצב-גומלין חדש של התרחקות מחידוש הלוחמה והפחתה הדרגתית נוספת של מצב הלוחמה.

גם הסובייטים אינם מקילים על מצרים. במאמץ לטרפד את תיווכו הבלעדי של קיסינג’ר בין ישראל למצרים ובלחצם לחידוש מיידי של ועידת ז’נווה הם מעמיקים את הקרע, ואת המתח הפנימי, בין מצרים ובין סוריה. המצרים יודעים שהליכה לז’נווה לא תחיש את הנסיגה הישראלית ברמת-הגולן, בעיקר אם היא תהיה למורת-רוח האמריקנים, אבל היא תעכב את הנסיגה הישראלית הנוספת בסיני ותאט עוד יותר את ביצוע תכניות הפיתוח המצריות ואת הסיוע האמריקני לביצוען. ברית המועצות מחדדת את עמדתה האנטי-ישראלית בתמיכה בעמדות ערביות קיצוניות, ותוך כדי כך היא גורמת לשיפור כוח-המיקוח ומירווח-התימרון של ישראל. ברית-המועצות הביאה לכך שהאמריקנים והמצרים חוששים מוועידת ז’נווה יותר מאשר הישראלים ויש להם אינטרס לדחות את הוועידה ולהכשיל אותה כל עוד היא מתכנסת כמהלך סובייטי המכוון לטרפד את התקרבותם ההדדית. כך ישראל יכולה להסתייע בתמרונים הסובייטים גם כאשר הם מכוונים נגדה, וכפי שהניסיון הוכיח, כל הקצנה של העמדות הערביות– דוגמת מה שקרה בוועידת רבאט – מסייעת לישראל, לפחות בטווח המיידי. כשם שוועידת רבאט הוציאה את ירדן ממעגל המיקוח עם ישראל והשאירה בידי ישראל את יהודה ושומרון להמשך ההתנחלות וביצור גבולות הבטחון החדשים העתידים בגזרה זו, כך עשויה ועידת ז’נווה להגביל את חופש הפעולה המצרי ולאפשר לישראל להמשיך בהתנחלות ובביצור גבולות הבטחון העתידים גם בגיזרה המצרית.

על היחסים המוזרים בין ברית-המועצות ובין ישראל אפשר לומר בלשון התלמוד: זה נהנה וזה לא חסר. על אחת כמה וכמה כאשר תתכנס ועידת ז’נווה, ולסובייטים יהיה עניין לא לגרום לפיצוצה מיד אלא להנציח את מעמדם כמתווכים שווי-ערך לאמריקנים, אלא אם כן החליטו הסובייטים לגרום למלחמה חדשה במזרח התיכון במתכוון. אם זאת מדיניותם – דבר שיש להטיל בו ספק רב – אין הם זקוקים לז’נווה דווקא. מלחמה חדשה אפשר להצית ללא בעיות מיוחדות בגבול הסורי-ישראלי.

שיקולים אלה ידועים היטב לקיסינג’ר, ולכן סביר להניח שהוא יבוא למזרח התיכון לא כדי לאיים וללחוץ, כפי שמציעים לא ישראלים רבים, אלא כדי להביא הצעות חיוביות ומועילות בנוסח האמריקני המקובל של “תן וקח” (אופייני שבעברית נהוג לומר “קח ותן” בשעה שבאנגלית אומרים “תן וקח”). הוא כבר החל לתת לישראל, למצרים ואפילו לסוריה סוגים שונים של סיוע אמריקני ושל הבטחות לעתיד לבוא. הוא יציע לישראל לתת “משהו” למצרים ולמצרים לתת “משהו” לישראל, כדי שכולם יוכלו לתת ולקחת, וישתדל לדחות ככל האפשר את כניסת סוריה לתהליך זה. בשיחותיו עם המצרים והסורים לא יתחייב מראש אלא על המינימום ההכרחי ולא יפעל בקוצר הנשימה נטול-הרסן האופייני למרבה הצער לישראלים רבים המציעים לו בכל אמצעי התקשורת שיבטיח למצרים הכל. מיד. היא יתנה את כל ההבטחות החלקיות בקשרי-גומלין עקיפים באמצעות לוחות זמנים “מקבילים” ורצף של מהלכים שיתבצעו בזה אחר זה או בו-זמנית.

לדחוף לפני שיהיה מאוחר

ההסכם הבא עם מצרים עשוי להיות מורכב מכמה שלבים המורכבים מביצוע ומהמתנות בין השלבים, שכל אחד מהם מורכב מ“תן וקח” דו-צדדי או תלת צדדי (היינו ישראלי-אמריקני-מצרי). משכי-הזמן בין השלבים ישמשו נושא למיקוח והזמן שידרש לתהליך המיקוח ייכלל בחשבון הזמן שיחלוף מתחילה ועד השלמת ההסכם הבא אחריו. אם רוצים שההסכם יבוצע במלואו תוך שלוש ארבע שנים או תוך חמש שבע שנים, למשל, אפשר לחלק את הזמן בין משא-ומתן בשלבים, ובין ביצוע ההסכם בשלבים אשר ייחתם למועד קצר יותר. בין ביקור לביקור ידון קיסינג’ר על הביקור שיבוא אחריו ועל צורת המשא-ומתן של ההסכם הבא. אל נא נשכח כי נקבעים לוחות זמנים של משלוחי סיוע צבאי וכלכלי, אשר תאריכיהם תואמים כאילו את לוחות-הזמנים המתוכננים של המהלכים הדיפלומטיים הבאים. אפשר לכנות בשם לחץ את התהליך הקיסינג’רי הזה, של תיווך ומשא-ומתן, אלא שזה יהיה ויכוח סמאנטי בלבד משום שאז יהיה צורך למצוא מונח אחר המציין פעולה חד-צדדית שיש בה אילוץ לפעול לפי תכתיב, בלי להבטיח תמורה, בלי להקפיד על “תן וקח” לכל הנוגעים בדבר ובלי ליצור מאזן-כוחות חדש במקום הקודם. שהרי יש לזכור: הסכמי הפרדה לא עירערו את מאזן-הכוחות בין ישראל ובין מצרים וסוריה. הם החליפו מאזן-כוחות אחד במאזן-כוחות אחר, שהיה נוח ומועיל יותר לכל הצדדים. זה יכול לקרות גם הפעם, אם כי אין כל ודאות שאמנם כך יקרה.

אם יחליטו הסובייטים לטרפד את התהליך הזה ולגרום למלחמה חדשה בין ישראל לערבים, ייתכן שהם יצליחו. אם הסורים יעדיפו לשמש כלי-שרת בידי הסובייטים ייתכן שהם יכשילו את המצרים וממילא גם את האמריקנים. אם הנשיא סאדאת ישתטה לפתע, וינסה להשיג מישראל יותר ממה שהוא מוכן לתת לה בתמורה, ייתכן שלא יהיה מנוס ממלחמה שגם המצרים וגם הישראלים אינם מעוניינים בה. אם ישראל תיתקף בבהלה ותוותר יותר המינימום ההכרחי בלי לקבל תמורה הולמת, היא עלולה להגביר את הציפיות המצריות, הסוריות והסובייטיות כלפיה ולהכניס את עצמה שוב למבוי סתום, וגם זאת דרך להכשלת הדיפלומטיה האמריקנית. אולי גם קיסינג’ר עלול היהפך לפתע לישראלי קצר-רוח ומרוט-עצבים, דוחף ונדחף, לוחץ ונלחץ, מרחם על עצמו ודורס את זולתו. במקרה כזה יצטרף גם הוא למעגל הרוקדים “הורה לחץ”, ואז תפרוץ מהר מאוד עוד מלחמה במזרח התיכון, משום שכולם יפעלו בניגוד לציפיות הסבירות והמועילות יותר לעצמם ולזולתם, כולם יחששו מפני הרע ביותר ויחליטו להקדים תרופה למכה, לדחוף ולהידחף לפני שיהיה מאוחר מדי. חזות חשה זאת איננה בלתי-נמנעת, ומשום כך אני מוכן להמר שהיא לא תקרה. על כל פנים לא הפעם.

7.2.75

מתקבל מאד על הדעת שמעשה הרצח של המחבלים במלון “סבוי” בתל-אביב לא יהיה האחרון וכי צפויים נסיונות נוספים מסוגו. קשה לא לראות את הקשר בין המעשה לבין מועד בואו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר למצרים בתחילת מסע התיווך שלו בינה לבין ישראל. אש“ף מתייצב עתה בלוי נגד התיווך האמריקני ורוצה לפעול להכשלתו. התפקיד שמילאה מצרים במעשה הרצח האחרון ותגובתה עליו עדיין טעונים הבהרה. ייתכן מאד שהיא מילאה תפקיד כפול – כגורם תומך ומסייע לאש”ף, כאחד האמצעים להגברת הלחץ והאיום על קיסינג’ר ועל ישראל, וכקרבן אפשרי של איומי טרור ורצח מצד אש“ף, אם ינסה הנשיא סאדאת לנטוש את החזית הערבית המשותפת נגד ישראל ויאות לחתום אתה על הסכם נוסף. קודמו של סאדאת, הנשיא נאצר, הזהיר כי סכנת מוות אורבת לכל מנהיג ערבי אשר יחתום על הסכם-שלום עם ישראל. היה זה, כזכור, בעת נסיון התיווך של האמריקני אנדרסון, שעליו רמז מפעם לפעם ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון. מעשה הטרור והרצח של אש”ף יכולים לשמש אמצעי בידי סאדאת ולהיות מכוונים נגדו בעת ובעונה אחת והשפעתם המעשית על סיכויי הצלחתו של קיסינג’ר במסעו הנוכחי רחוקה מלהיות ברורה. בינתיים נזקקת מצרים לאמצעי איום ולחץ כדי לשפר את עמדת המיקוח שלה כלפי ישראל ואף כלפי קיסינג’ר. משום שבניגוד לשמועות שהפיצה קהיר בימים האחרונים הרי ההסכם הבא בין ישראל למצרים עדיין רחוק והפער בין עמדות שתי המדינות עודנו גדול מאד. על-פי ההדלפות מקהיר נראה שהמצרים רוצים לקבל מישראל מה שהיא מוכנה לתת בהסכם ארוך-טווח ולתת בתמורתו מה שישראל מוכנה לקבל במסגרת הסכם קצר-טווח.

תמורת נסיגה מוגבלת של 30 ו- 50 קילומטר בלי המעברים ובלי אבו-רודס היתה ישראל מוכנה להסתפק בתמורה מדינית מוגבלת לטווח של שנים מצומצם יותר. בעד נסיגה גדולה יותר דורשת ישראל התחייבות מצרית של אי-לוחמה לעשר שנים לכל הפחות. עתה נמסר מקהיר כי המצרים מוכנים להתחייב להימנעות מחידוש הלחימה למשך שנתיים בלבד ובתמורה הם רוצים נסיגה ישראלית עמוקה. במקום התחייבות ישירה וגלויה של מצרים כלפי ישראל מציעים המצרים התחייבות מצידם כלפי ארה"ב ורק בעקיפין כלפי ישראל. במקום התחייבות בעלת אופי מדיני מציעים המצרים הסכם-הפרדה נוסף בעל אופי צבאי בעיקר.

בגלל פער זה בין עמדות שני הצדדים נזקקים המצרים להיערכות צבאית מתוגברת שיש בה משום יצירת איום צבאי נגד ישראל לקראת תחילת תיווכו של קיסינג’ר. נראה כי המצרים מתכוננים לאפשרות של הליכה “על הסף” של תהום המלחמה.

ישראל מצידה החליטה על “פרופיל נמוך” של תגובות הצהרתיות לגבי האיום המלחמתי הכרוך בהיערכות הצבאית המצרית. אבל לא מן הנמנע כי יהיה צורך להגדרה ישראלית מחודשת ל“קאזוס באלי” שלה, כפי שהיה נהוג בשנים עברו. בתקופתו של דוד בן-גוריון נזקקה ישראל, כזכור, להגדרות ברורות למדי של מצבים איתם לא תוכל להשלים ושאם הם יווצרו על-ידי הערבים תהיה נאלצת להפעיל את זכות ההגנה העצמית. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל כללה, את חידוש ההסגר הימי במיצרי טיראן וסנפיר, את הטית מקורות הירדן, או בתקופה אחרת – כניסת צבא עירקי לירדן ועוד.

הגדרה מחודשת של ה“קאזוס באלי” עכשיו יכולה לפטור את ישראל מהצורך להשיב על השאלה הכוללנית – האם היא תהיה הראשונה לפתוח באש ומה תהיה התגובה האמריקנית במקרה כזה. סנטור פרסי, למשל, הציג את השאלה הזאת ואף נתן תגובה אמריקנית שלילית ביותר על כל מקרה של פתיחה באש מצד ישראל. התשובה הנכונה והמועילה יותר מבחינת ישראל צריכה להיות – הגדר הצעדים הערביים שישראל תיאלץ לראות בהם מעשה תוקפנות נגדה המחייב תגובה. הגדרה זאת מאפשרת להסביר מראש את עמדתה, ובכך גם ליצור מימד נוסף של הרתעה ושל סיכול האיום המצרי של מדיניות “על סף”, תוך כדי מאמצי התיווך של קיסינג’ר. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל צריכה להיות אחד מנושאי המשא-ומתן על ההסכם הבא עם מצרים ואף להיות חלק בלתי-נפרד מההסכם כשיושג ובכך גם לשמש ערובה לקיומו. הכרה אמריקנית פומבית ב“קאזוס באלי” של ישראל היא גם ערובה לקיום הסכם ישראלי-מצרי ובבחינת הרתעה נוספת נגד נסיון מצרי להפר את ההסכם בצורה שתיחשב כהתגרות מלחמתית המצדיקה הגנה עצמית. אלא שבכך לא יוכל המשא-ומתן להצטמצם. המצרים יאלצו לתת לישראל תמורה גדולה יותר משהציעו עד כה תמורת נסיגה ישראלית עמוקה. הסיכוי לכך נעוץ בשיתוף האינטרסים בין ארה“ב לבין הנשיא סאדאת, המבוסס על יצירת תנאים שיאפשרו הינתקות מירבית בין מצרים לבין ברה”מ. הנשיא סאדאת אינו מעוניין ככל הנראה להיות תלוי באספקה צבאית סובייטית, משום שהיא מבטיחה את הזיקה בין הצבא המצרי לבין הספקים הסובייטים ואף את המתח המלחמתי באזור ואת ליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. כל אלה מכבידים על מדיניות ההתקרבות המצרית-אמריקנית שעליה נשען הנשיא סאדאת ואף יוצרים איום של חתרנות פנים-מצרית ובין-ערבית נגד משטרו של סאדאת. הדרך היחידה להינתקות מצרית מהטבור הצבאי הסובייטי היא דרך ההסכם ארוך-הטווח עם ישראל. הסכם לשנתיים בלבד הוא בגדר דחיית המלחמה לשנתיים בלבד, כלומר: הוא מנציח את התלות הצבאית בברית-המועצות. ואילו הסכם לעשר שנים לפחות הוא הסכם שיוצר מרחב-זמן מספיק להינתקות מהטבור הסובייטי ולהיצמדות לזה האמריקני. וזאת – בתנאי שנוצרים תנאי בטחון הדרושים מנקודת ראותו של הנשיא סאדאת, היינו, נסיגה ישראלית עמוקה, פירוז ופיקוח או"ם קבועים לכל אורך תקופת ההסכם, וסיוע אמריקני כלכלי וצבאי כשיופסק הסיוע הצבאי הסובייטי.

ישראל מצידה יכולה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולנבחריה – לא רק לממשל האמריקני – את הצורך והתועלת שבהסכם ישראלי-מצרי ארוך טווח. הסכם כזה ישרת אינטרס אמריקני מובהק, שם שישרת אינטרס ישראלי במניעת מלחמה ובקידום השלום, שהוא גם אינטרס אמריקני ומצרי, לא פחות משהוא אינטרס ישראלי.

הסיכוי להשגת הסכם ישראלי-מצרי תלוי ביכולת הנשיא סאדאת להכריז עליו בגלוי ולהסביר לעם המצרי את הצורך ואת התועלת בהשגתו ובקיומו. עתה הוא רגע המיבחן המכריע לנשיא סאדאת – האם הוא רוצה בחידוש המלחמה תוך שנתיים, או האם הוא רוצה בתקופת-מעבר ממושכת בת עשר שנים לפחות ממלחמה לשלום, מסיוע סובייטי לסיוע אמריקני, ממירוץ חימוש לפיתוח כלכלי מואץ. הבחירה בין שתי אפשרויות מנוגדות אלה צריכה להיעשות בגלוי ובפה מלא בעברית ובערבית, בירושלים ובקאהיר. המבחן יהיה קשה וטבעי שהנשיא סאדאת ינסה להתחמק ממנו, אך יש לקוות כי גם ישראל וגם ארה"ב, ובסופו של דבר גם סאדאת עצמו – יבינו כי הגיע רגע האמת וכי הבחירה צריכה להיעשות עתה.

7.3.75

הסכנה העיקרית האורבת לישראל היא שתצא קרחת מכאן ומכאן – שלום ובטחון לא נשיג ואת ההזדמנות ההיסטורית להתיישב ברחבי ארץ ישראל נחמיץ. מי שרוצה לקונן על “שבע השנים האבודות” שבין שתי מלחמות, יכול לקונן מצד אחד על החמצת ההזדמנות לשלום, אשר ספק אם היה בהן ממש, ומצד שני על החמצת ההזדמנות לשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהיו בהישג ידינו. אפילו מטרה התיישבותית כ“עיבוי ירושלים”, שהיתה חזונו של דוד בן-גוריון לאחר מלחמת ששת הימים, נאלצה להמתין לשר השיכון אברהם עופר, השואף להגשים אותה באיחור משווע ובעידן של דילדול משאבים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

תזכורת מחודשת לסכנה כפולה זו האורבת לישראל ניתנת לנו יום יום בזירת האו“ם על-ידי “הריטואל הפלשתינאי” של “הוקעת הציונות הגזענית”. תזכורת נוספת ניתנה על-ידי “הפארסה המקסיקנית” אשר יש בה כדי ללמד על אופיו ועל מנהגיו של העולם בו אנו חיים – על העמדת פנים נלעגת של צביעות וכניסה לעריצות גם יחד. (אין טעם לקונן על מנהגיו של עולם זה, שגיבוריו הטובים והרעים הם יאסר ערפאת מצד אחד והנשיא המקסיקני מצד שני ואשר שר החוץ יגאל אלון ונציגנו באו"ם חיים הרצוג עדיין מחפשים אליו מסילות). די לנו בהגדרתו של השגריר האמריקאי באו”ם פטריק מויניהאן על עצרת האו"ם, שתירשם לדראון עולם.

השאלה איננה רק שאלה של גינוי והוקעה ומדובר לא רק בעצרת האו“ם. רק מעטים יחלקו על כך, שהעולם בו אנו חיים הוא עולם שבו שוררת עריצות וכניעה לה – עריצות קומוניסטית, עריצות נפט, עריצות “העולם השלישי” ושל הנוהים אחריה והנכנעים לה. עולם זה דורש עתה מישראל לסגת מיהודה, שומרון ורצועת עזה ולהסכים לכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף. מי שמסכים להקמת מדינת אש“ף או מי שסבור שלא יהיה מנוס מכך חייב להסכים לשאת ולתת עם נציגי אש”ף. אך מי שרואה במדינת אש“ף מדינה-מפלצת, שיש להילחם נגדה במלוא הכוח, חייב לעמוד בתוקף נגד כל מגע עם נציגי אש”ף בכל ניסיון דיפלומטי שהוא.

יש לזכור כי ויתור על ההתיישבות אין בו משום מענה לאתגר הממשי שבפניו ניצבת ישראל. ויתור זה לא יספק את מדינות ערב, לא את מדינות הגוש הקומוניסטי, לא את מדינות העולם השלישי ואף לא את המדינות והמעצמות המחפשות פשרה עם אש“ף. ויתור על ההתיישבות לא ייחשב על-ידי שום גורם בין-לאומי כתרומה ישראלית מספקת לשלום, לא ייחשב כהיענות לדרישות הפלשתינאים או כסיפוק מתאים לזכויותיהם הלאומיות, ולאינטרסים הלגיטימיים שלהם. הקרע בין ישראל לבין הרוב המכריע של המדינות החברות באו”ם נובע מאי-הסכמת ישראל לסגת מכל “השטחים הכבושים”, מאי-השלמתה עם הקמת מדינת אש“ף בעתיד ומאי-נכונותה לסייע להקמתה של זו בהווה על-ידי ישיבה ליד שולחן אחד עם נציגי אש”ף, וחיפוש נוסחה שתוכל להיחשב כהכרה מספקת מצד אש“ף בעובדת קיום ישראל ובהחלטות מועצת הבטחון 242 ו-338. עד כה לא נמצאה נוסחה שאש”ף יהיה מוכן לקבל אותה. לכן אין הקרע הבין-לאומי עם ישראל הופך ללחץ ממשי עליה. אבל אם תימצא נוסחה שאש"ף יסכים – יגבר הלחץ על ישראל מצב הרוב הבין-לאומי האנטי-ישראלי.

על הפרק תעמוד השאלה אם ישראל תיכנע לתכתיב בין-לאומי של הקמת מדינת אש"ף בגבולות 4 ביוני – או אם תגלה נכונות לא רק להילחם על נפשה. נכונות זו תהיה חייבת לכלול לא רק נכונות מלחמתית וצבאית, אלא גם כלכלית ונפשית לעמוד על רגליה.

רק אם תוכח לעין כל נכונות ישראל להילחם ולעמוד במלוא כוחה נגד הקמת מדינת אש“ף יש סיכוי שיחלש ויעלם במשך הזמן הלחץ הבין-לאומי. מדובר באפשרות של מצור בין-לאומי ממושך שעשוי להימשך כל עוד תימשך תלות המערב בנפט הערבי; כל עוד תמשיך אירופה המערבית להיות מפורדת וחלשה; כל עוד לא יהווה האיום הסיני על ברית-המועצות משקל שכנגד לכוחה הצבאי והגרעיני המכריע של ברה”מ; כל עוד תמשיך ארה"ב ללקק את פצעי וייטנאם ווטרגייט ולהימצא בנסיגה והסתגרות בתוך עצמה.

כל הגורמים הללו תורמים לחולשת המערכת הבין-לאומית ולחשיפתה ללחצים ערביים יעילים. חולשת המערכת הבין-לאומית אינה תלויה בישראל ובמדיניותה. גורמים אלה קיימים אם תנהל ישראל מדיניות של התיישבות או לא. כל עוד תאפשר המערכת הבין-לאומית לחץ ערבי לחיסול ישראל הוא ימשך. וכל ויתור ישראלי וגילוי של חולשה מצד ישראל יגבירו אותו. אין הכרח שהחולשה הבין-לאומית הנוכחית תימשך בלי סוף. יתכן שכבר בשנות השמונים יתגלו סימנים של שיפור שילכו ויתחזקו בשנות התשעים, לקראת שנת 2000. תלות המערב בנפט הערבי תיעלם או תיקטן מאוד. השוק האירופי המשותף יהפך לענק כלכלי, מדיני וצבאי מאוחד ובעל כושר הכרעה ופעולה יותר מכפי שהוא עכשיו. סין תגיע למאזן הרתעה גרעיני עם ברית-המועצות וממילא תוכל ארה“ב לשמש לשון מאזניים בין-גושית ואף יפאן תוכל לגלות כוח עמידה נגד הסחטנות הערבית, אם תרצה בכך. חלק גדול מהמדינות הקיקיוניות של העולם השלישי המהוות עתה את הרוב באו”ם יתפוררו ויתמזגו מחדש בצורות שונות ומכל מקום, השפעתן הנוכחית תיעלם. גם ישראל עצמה תוכל להוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל המדעי והטכנולוגי הגלום בה ולהגיע למאזן אימה צבאי מדעי וטכנולוגי עם העולם הערבי כולו. מדינות הנפט הערביות טרם עלו בשנתיים האחרונות על דרך חד-סיטרית של פיתוח ויצירת עוצמה, אלא להיפך, ניתן להבחין בעליה על דרך של בזבוז, שחיקה ואי-ניצול הכנסות הנפט בצורה מועילה.

כל האפשרויות אללו אינן ודאיות, אבל אין גם ודאות שלא יקרו. לישראל אין מנוס אלא להמתין עד שנת 2000 – עד לשחרור העולם מהסחטנות הערבית-סובייטית הנוכחית.

על ישראל התחפר ולהתבצר בכל רחבי הארץ ולהיות מוכנה למלחמת-הכרעה, אם תיכפה עליה קודם לכן. אין לה מנוס מעמידה ממושכת בתנאים של מצור בין-לאומי, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה כלכלית ונפשית. דווקא בגלל תנאי המצור וההתחפרות בהם היא שרוייה עתה, ניתנת לישראל, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, ההזדמנות להבראה כלכלית, להורדת השומן, לחיזוק השרירים, להפשלת השרוולים ולכינון משטר חיים של עבודה, ייצור ויצוא ושל התיישבות בתנאים חלוציים ברחבי ארץ-ישראל.

19.12.75

מתברר שוועידת ז’נווה עלולה להיות “מלכודת פלשתינאית” לישראל, ושישראל וארצות-הברית עלו על מסלולים המובילים לעימות ביניהן. חידוש כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל הוא הדרך היחידה למנוע עימות בינה ובין ארצות-הברית. כשישראל אומרת שהיא לא תהיה “צ’כוסלובקיה שניה”, תהיה זאת אשליה טרגית, אם לא נבין שאין לאמירה תקיפה זו כיסוי של אמינות. הכל משוכנעים שאין לישראל ברירה אלא להיכנע לתכתיב אמריקני, ומאמינים שישראל תיכנס ל“מלכודת הפלשתינאית” בז’נווה ולא תוכל להיחלץ ממנה, ושבסופו של דבר תיסוג לגבולות הרביעי ביוני 1967 ותשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, ולו גם במסווה כלשהו. נגד שרשרת הנחות זאת על ישראל להציב שרשרת הנחות נגדית – ולעורר אמון בתקפן: – שישראל תילחם נגד כפיית “פתרון פלשתינאי” עליה, ושהיא מציעה דרך חלופית, שהיא הרע במיעוטו. על ישראל לבחון את הדרכים הקיצוניות והמסוכנות הפתוחות לפניה, גם אם הסיכון נראה לא סביר כיום. על-פי קצב ההתפתחויות, ולפי התאוצה שכופה ארצות-הברית על הקצב הזה מה שנראה היום כסיכון מופרז עלול להיראות למחרת כסיכון בלתי-נמנע.

לישראל אין ברירה, אלא לבחון אלטרנטיבות צבאיות ומדיניות. ממלחמה יזומה עד לנסיון להגיע לתיאום עם ברית-המועצות. על-מנת למנוע פתרון פלשתינאי כפוי יש לאחוז בכל האמצעים המדיניים וההסברתיים כדי לשכנע את המימשל האמריקני שלא יעלה על מסלול חד-סטרי המוביל לפתרון כזה. קשה לומר שהממשלה הישראלית החדשה הצליחה יותר מקודמתה לחדש את כוח ההרתעה הצבאי והמדיני של ישראל. על-פי התבטאויותיו של הנשיא סאדאת היא נכשלה בכך כשלון חרוץ. סאדאת אומר בגלוי שהוא מזלזל בהצהרותיו של “גנרל דיין” והכרזותיה של ממשלת ישראל, המשתנות כמעט יום יום, ומה שהיה בחזקת איסור גמור אתמול היום הוא לא רק מותר אלא גם כדאי. הנשיא סאדאת מכריז שאין לו משא-ומתן עם ישראל אלא עם ארצות-הברית ושלאמיתו של דבר הוא נושא עיניו לשלום עם ארצות-הברית ולא לשלום עם ישראל. ואילו שר החוץ משה דיין משמיע שוב ושוב את הכרזותיו הנמהרות על רצונה של מצרים לעשות שלום עם ישראל ואין הוא מבחין בין שלום עם ישראל ובין שלום עם ארצות-הברית, והרי בין שני סוגי השלום הללו יש רק חפיפה חלקית ולא זהות. הכרזות אלה מובילות למסקנה שישראל תסתפק בסופו של דבר בשלום מצרי-אמריקני ולא בשלום מצרי-ישראלי. מפני שארצות-הברית בסופו של דבר תכפה על ישראל את כל הוויתורים הדרושים לכינון ידידות אמריקנית-מצרית, שלא יהיה בה יסוד של שלום מצרי-ישראלי.

הנשיא קרטר עשה הכל כדי לחזק את אמונתו של הנשיא סאדאת בכך שארצות-הברית תוציא למענו את הערמונים הישראליים מן האש, והוא גם עשה הכל כדי לשכנע את אש“ף שלאמיתו של דבר אין הוא מוכרח להכיר בהחלטה 242 ושהאמריקנים יסללו את דרכו לוועידת ז’נווה בעזרת ישראל ועל חשבונה. כבר עכשיו נשאר רק מעט מאוד מהחלטה 242 ואף מההסכמים בין ארצות-הברית לישראל בנושא ועידת ז’נווה. ב”נייר העבודה" שהביא עמו שר החוץ משה דיין יש כירסום מהותי של ההחלטה ושל ההסכמים. זאת החוליה האחרונה, לפי שעה, ברצף הכרסומים שהתחיל בביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין בוושינגטון.

ויתור על עמדות

ברצף זה היו ארבעה שלבים עד כה. אפשר לטעון שההחלטה ללכת לז’נווה בלי הסכם מוקדם עם ארצות-הברית על מהלכיה והחלטותיה של הועידה היתה מוטעית. אפשר לטעון שההסכמה להופעת משלחת ערבית מאוחדת בז’נווה היתה מוטעית מפני שזאת הפירצה הראשונה בחומה הבצורה של החלטות 242 ו-338, שלפיהן יתנהל המשא-ומתן בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב. אפשר לטעון שההסכמה לכך שהנושא הפלשתינאי ידון בנפרד, במסגרת קבוצת עבודה מיוחדת, היתה מוטעית וכן ההסכמה להשתתפות נציגים פלשתינאים שאינם חלק מהמשלחת הירדנית או המצרית, שדרכן עלולים אש“ף ומדינה פלשתינאית נפרדת בראשותו להיכנס לועידת ז’נווה. לכל אלה אפשר להוסיף את הטעות הרביעית, ההשלמה המהירה של ישראל עם ההודעה המשותפת האמריקנית-סובייטית על כינוס ועידת ז’נווה לא יאוחר מדצמבר 1977, שהעמידה את ישראל לפני עובדה ושיש עמה אולטימטום אמריקני-סובייטי. שתי המעצמות קבעו מועד לכינוס הוועידה, בין אם תסכים ישראל לתנאים המוקדמים שיקבעו עד אז ובין אם לא תסכים להם. על טעויות אלא אפשר לומר שבכולן יש ויתור ישראלי חד-צדדי בלי ויתור מקביל מצד מדינות ערב ובלי ויתור כלשהו מצד אש”ף, שכל מלאכתו נעשית על-ידי אחרים, ובראש ובראשונה בידי האמריקנים. ישראל ויתרה על העמדות שהעניקו לה החלטות 242 ו-338 וההסכמים בינה לבין ארצות-הברית בנושא ועידת ז’נווה. יש יסוד של אשליה בטענה שהסכמים אלה נשארו בתקפם – למען הדיון: נשארו בתוקף אך ורק הסעיפים שישראל עדין לא ויתרה עליהם. לא נשארו בתוקף הסעיפים שהיא כבר ויתרה עליהם – כשם שיש יסוד של אשליה בטענה שישראל אינה נדרשת להסכים להודעה האמריקנית-סובייטית כתנאי לכינוס ועידת ז’נווה. ישראל נדרשה לא להסכים מיד לכל סעיפי ההודעה אלא רק לקבל הלכה למעשה סעיף אחר סעיף, לפי הקצב והעיתוי שתקבע ארצות-הברית. לסעיפים הפלשתינאיים שבהודעה כבר הסכימה ישראל למעשה, בכך שהסכימה לדון בנושא הפלשתינאי בקבוצת-עבודה מיוחדת שתהיה בה משלחת פלשתינאית נפרדת. לאחר כל אלה לא ברור איך תוכל ישראל לחסום את דרכם של אש"ף ושל מדינתו הפלשתינאית אל שולחן הדיונים בז’נווה.

עתה לא נותרה לנו דרך אחרת אלא לומר “לא”, כפי שמבטיח שר החוץ משה דיין, אם יהיה נסיון לקיים בוועידה דיון בנושא המדינה הפלשתינאית בהשתתפות נציגי אש“ף. הצרה היא, שאין אמינות להבטחתו של דיין, עד עתה הוכיח הנסיון שה”לאו" של ישראל מסתיים תמיד ב“הן”, ובמהירות רבה. התהליך המזורז של כירסום בעמדות ישראל שביצרו הממשלות הקודמות בעמל רב אינו מותיר לישראל אלא אפשרות אחת: להכין כבר עתה את ה“לא” שתאמר בז’נווה בכל המישורים, הצבאי, המדיני וההסברתי. רק כאשר יהיה ברור שישראל מתכוננת ברצינות לאלטרנטיבות אחרות, יהיה סיכוי כלשהו לכך שתהליך ההידרדרות הנוכחי יבלם ושאפשר יהיה לבצר קו הגנה חדש סביב עמדותיה של ישראל.

תיאום עם ברית-המועצות

המכבש הקרטרי ימשיך לדרוס את עמדותיה המדיניות והמשפטיות של ישראל כל זמן שהיא תמשיך לסגת ולהפקיר עמדות מבוצרות. הוא ימשיך לנוע קדימה כל זמן שישראל לא תגיע לנקודה שממנה לא תיסוג, כל זמן שהיא לא תעדיף להילחם, נגד כל נסיגה נוספת. זאת המשמעות הפשוטה של הקביעה, “ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה שניה”.

דרום לבנון הוא המבחן המובהק לרצינותן ולאמינותן של הצהרות ממשלת ישראל בתחומים אחרים. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מדרום לבנון, תמורת הבטחה שארגוני המחבלים יסוגו מעמדותיהם לאחר מכן ושישראל תתחייב להפסקת-אש (חד-צדדית למעשה), לא חיזקה את אמינות ממשלת ישראל, שהנשיא סאדאת לועג לה בפומבי. סאדאת טען שאין הוא מיחס חשיבות כלשהי לדברים הבאים מישראל, ולמרבה הצער יש להודות שנסיגת ישראל מדרום לבנון – לאחר ההבטחה הפומבית של ראש הממשלה מנחם בגין שישראל לא תפקיר את המיעוט הנוצרי – חיזקה טענה זו. יתכן שההכרזה היתה מיותרת ומזיקה, אבל לאחר שהושמעה, הבעיה היא לא רק גורל המיעוט הנוצרי אלא גורל אמינותה של ממשלת ישראל. האמינות היא קלפי-המיקוח וערובות-הבטחון של ישראל, והזלזול של סאדאת עולה בקנה-אחד עם הזלזול של המימשל האמריקני ב“לאווים” של ממשלת ישראל, ההופכים ל“הנים” במהירות. על ישראל למתוח “קו אדום” לא רק בדרום לבנון אלא גם על המפה המדינית והבטחונית. עליה לעורר באחרים הרגשה שלחף מופרז עליה, במגמה למנוע מלחמה חדשה במזרח התיכון, ישיג את ההיפך.

אם אין מנוס ממלחמה נוספת מוטב לפתוח בה לפני שתחול הרעה נוספת ביחסי הכוחות בין ישראל לשכנותיה. פורסמה ידיעה שלפיה ישראל עוסקת בהגדרת מטרות המלחמה. נקווה שידיעה זאת נכונה, ושההגדרה הזאת גמישה ומתאימה למצבי-מלחמה שונים וגם למצב של סף-מלחמה כזה שאנו מתקרבים אליו. נקווה שההנחה המשותפת בכל המצבים האפשריים תהיה שיש להעביר במהירות את המלחמה אל ארצות ערב, כדי שההתערבות הצבאית האפשרית של ארצות-הברית וברית-המועצות להפסקת המלחמה תהיה בתחומי ארצות ערב, וכדי שאחת מתוצאות המלחמה החדשה במזרח התיכון תהיה נוכחות צבאית של שתי מעצמות-העל בתחומי מדינות ערב. נוכחות צבאית כזאת בתקופת מעבר ממושכת בין מלחמה לשלום, עשויה להיות ערובת-בטחון ונקודת-פתיחה למשא-ומתן בין ישראל ובין שכנותיה.

“המכבש הקרטרי” עולה על ישראל בגלל שארצות-הברית מניחה שישראל חוששת יותר מכל מפני מלחמה ומפני קרע ביחסיה אתה, ושישראל תעדיף, בסופו של דבר, כניעה על פני מלחמה בלי הסכמה אמריקנית מראש. כל זמן שישראל לא תעורר בראשי המימשל האמריקני ספק בנכונותה ל הנחת-יסוד זאת, ימשיך “המכבש הקרטרי” לנוע לקראתה, תוך זלזול ב“לאווים” שלה ובאזהרותיה, והנשיא סאדאת ימשיך ללעוג לתחזיותיו של משה דיין בנושא כוונותיה של מצרים לשלום עם ישראל.

מצב מעבר מסוכן

מצב של סף-מלחמה מחייב תיאום מוקדם בין ישראל ובין ברית-המועצות. לברית-המועצות יש הרבה מה להפסיד ולהרוויח מתיאום כזה, בעיקר אם יהיה לה ברור שלאחר שנזרקה ממצרים היא עלולה להיזרק ממדינות ערביות נוספות, ושישראל לא תשלים בשום פנים עם הקמת מדינת אש“ף שאולי תהיה בסיס צבאי סובייטי. אם ישתכנעו הסובייטים שהקמת מדינת אש”ף תהיה אפשרית רק כתוצאה ממלחמה רבתי במזרח התיכון הם ישקלו מחדש את מאזן הסיכונים והרווחים שלהם ממלחמה כזאת, ויראו שאפשרות הקמתה של מדינת אש"ף היא רווח קטן ועומת הסיכונים הכבירים הכרוכים במלחמה נוספת.

תוצאה מתקבל על הדעת יותר ממלחמה כזאת היא חיזוק מעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון, אם לא תתערב ברית-המועצות בכוח צבאי ניכר, ותסתכן בעימות צבאי עם ארצות-הברית. סביר להניח שמדינות ערביות מסויימות, יבקשו התערבות צבאית נגד ישראל מארצות-הברית ולא מברית-המועצות. כיום ברית-המועצות היא רק שחקנית-משנה בזירת המזרח התיכון, והתפקיד הראשי הוא של ארצות-הברית.

לברית-המועצות אין כוח ואין רצון לכפות על הערבים הסדר שהם אינם רוצים בו. היא יכולה לסייע להם לכפות על ישראל תנאים קשים יותר, שיושגו בלחץ אמריקני, ואין להניח שמדינות ערב אינן מבינות זאת. לכן הן פונות לעזרת ארצות-הברית ולא לעזרת ברית-המועצות, הפרדוכס בעניין זה הוא שמי שיכולה להעניק לברית-המועצות מעמד כלשהוא במזרח התיכון היא ארצות-הברית והיא עשתה זאת בהודעה משותפת, שהעניקה לסובייטים יותר ממה שהיה להם, יותר ממה שיכלו להשיג בכוחות עצמם ויותר ממה שהם יכולים לגמול לה. זה מצב מעבר מסוכן. לברית-המועצות כיום יש אחיזה במזרח התיכון בעיקר בחסדה של ארצות-הברית ובסיוע גורמי-משנה בעולם הערבי, אלא אם כן תפרוץ באיזור מלחמה חדשה, עם סיכונים וסיכויים חדשים לכל הצדדים.

במוקדם או במאוחר תגיע ברית-המועצות למסקנה – שנוכחות קבע שלה במזרח התיכון מותנית בתיאום עם ישראל ובהסכמתה.

הסכם שיבטיח עליה המונית של יהודי ברית-המועצות וערובות סובייטיות לישראל עשוי להיות שלב חשוב בהגשמת הציונות ולספק לסובייטים בסיס מוצק ביותר לנוכחותם במזרח התיכון. מדינות ערב, ארצות-הברית ומדינות מערב אירופה ישלימו אתה. הסכם כזה יהפוך את ישראל ל“פינלנד של המזרח התיכון” בתנאים טובים מאלה של פינלנד, בגלל ריחוקה הגיאוגרפי של ישראל מברית-המועצות ובגלל קשריה המיוחדים עם יהודי ארצות-הברית. הסכם כזה עדיף על הקמת מדינת אש"ף שתהיה בסיס סובייטי באיזור ושישראל תהיה קרבנה העיקרי. בסיס סובייטי רעוע זה יהיה מסוכן לשלום ולא יביא להסדר-קבע שכל הצדדים יכבדו אותו.

ישראל צודקת

אפשר לראות במחשבות על אפשרות של הסכם ישראלי סובייטי “הרהורי בגידה”, הפרת הסולידריות של ישראל עם מדינות המערב ועם ארצות-הברית בראשן, אבל האמת המצערת היא שבזכות ארצות-הברית מתקיים מעמדה של ברית-המועצות באיזור. מוטב שמעמד זה יהיה מבוסס על הסכם עם ישראל מאשר שיופעל נגדה. נסיון אמריקני-אירופי לכפות נסיגה טוטאלית על ישראל ולכונן מדינה של אש"ף הוא בגידת המערב בישראל, הפרת הסולידריות שלו עם מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים והומניים ומחיקת חובו לעם היהודי על אלפיים שנות רדיפות.

אמנם, מדינות המערב רוחצות בנקיון כפיהן ומטילות על ישראל אשמות כדי להצדיק את בגידתן בה, בעיקר בנושא הפלשתינאי. מהכרזותיהן משתמע שישראל שוללת מהעם הפלשתינאי את “זכויותיו הלגיטימיות” ואינה מסתפקת בזכות הקיום שלה על אדמה ערבית, שהיתה אמורה להיות שייכת לעם הפלשתינאי. נושא זה הוא מחדל גדול של מדינת ישראל. היא ויתרה על המאבק האידיאולוגי והזניחה את הטיעונים הציוניים, שנשמעו משחר הציונות עד הקמת המדינה, על הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ-ישראל ועל זכותו להקים בה מחדש את מדינתו, תוך התחשבות בזכות הקיום של התושבים הערבים. התחשבות זאת הגיעה לשיאה בהסכמה לחלוקת הארץ כמה פעמים. גם את גבולות המנדט המקוריים הגדירה “אחדות העבודה” כחלוקה וכקריעת השטחים שנכללו במנדט הצרפתי על סוריה ולבנון בצפון ארץ-ישראל, וקריעת עבר-הירדן המזרחי הוגדרה כחלוקה שנייה של ארץ-ישראל ההיסטורית, שלא לדבר על החלוקות הנוספות של ועדת פיל (1937) ושל החלטת האו"ם (1947).

עם הגברת הכוננות למלחמה, על ישראל להיערך למערכת הסברה על צידקת הציונות. עליה להפסיק את “המלחמה המדומה” שניהלה עד עתה בחזית ההסברה. אם דעת הקהל העולמית תשוכנע שישראל תילחם, היא תהיה קשובה יותר לטענותיה על צידקתה ועל העוול המוסרי שנעשה בהעדפת “הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי” על-פני “זכות הקיום של מדינת ישראל”.

האלטרנטיבה הישראלית

מול סכנת המלחמה העלולה לפרוץ בגלל הנסיון לכפות “שלום פלשתינאי”, על ישראל לומר את האמת: מקסימום שאפשר להשיג בעתיד הנראה לעין הוא הסדר, שתיכלל בו תקופת מבחן לנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, שתימשך עשר שנים לפחות ושתלווה בערובות אמריקניות וסובייטיות. הסדרי-הביניים לא ישנו את זכויות הריבונות הקיימות, ויאפשרו נוכחות צבאית ישראלית באזורי מפתח, עם נוכחות צבאית ערבית והמשך התיישבות יהודית מוסכמת, שגבולותיה לא יקבעו בשלב זה. בהסדר-ביניים כזה, לעשר שנים, אפשר לכלול נאמנות ישראלית ירדנית ביהודה ושומרון וברצועת עזה והסדרי-ביניים ברמת-הגולן ובסיני. כפיית ישראל לנסיגה טוטלית כיום, ולו גם תמורת הסכם-שלום חוזי מלא, תסכן את בטחונה וכמעט ברור שהיא תוביל למלחמה רבתי במזרח התיכון. כדאי שגם ממשלת ישראל וגם ממשלת ארצות-הברית יחדלו להתפלל לשלום חוזי עם נסיגה כמעט טוטלית. מוטב שהממשלות המעורבות יתנו את דעתן לכינון הסדרי-בינים לתקופת מעבר ממושכת, העשויים למנוע מלחמה ולהבטיח התקדמות הדרגתית לקראת שלום.

21.10.77

הנשיא המצרי אנואר סאדאת יהיה מעוניין להציג את ביקורו בישראל כהצלחה גדולה, אם קיבל מישראל תמורה מידית ישירה או לא קיבל, אם עשתה ישראל מחווה כלשהי לקראתו או לא עשתה.

הנשיא סאדאת ימנע ככל הנראה ממתיחת ביקורת על קבלת הפנים שזכה לה בישראל, או על תוצאות הביקור. הוא לא ירצה ליצור רושם שחזר מישראל בידיים ריקות. ניתן היה להבחין באכזבה מסויימת בין נציגי העתונות העולמית והישראלית שליוו את הביקור, על כך שישראל לא השכילה לגמול לסאדאת במחווה כלשהי על ביקורו בישראל. הדבר בא לידי ביטוי במסיבת עתונאים שנערכה לסיכום הביקור, ויש להניח שעוד יהיו לכך הדים בעתיד. זכה סאדאת ומלאכת ההסברה שלו נעשית בידי אחרים. יש להניח שהוא יסתפק בכך ולא ירצה לגרוע מהצלחת ביקורו, על-ידי ביקורת על ישראל. כך נוצר אינטרס משותף מצרי-ישראלי של המשך התנופה המדינית, בעקבות הביקור. הנשיא המצרי וראש ממשלת ישראל נמצאים מבחינה זאת בסירה אחת.

אם סאדאת נחל אכזבה כלשהי בביקורו הוא נתן לה ביטוי בעקיפין, כאשר הרבה לשבח את ראשי האופוזיציה שמעון פרס וגולדה מאיר. את שמעון פרס הוא שיבח על נאומו הקונסטרוקטיבי ולגבי גולדה מאיר הוא הדגיש, כי בימי כהונתה התחיל המאמץ להשגת שלום. ראש הממשלה לא זכה לשבחים על נאומו והיתה זאת שתיקה שנשמעה היטב. מי שעקב בטלויזיה אחרי הפגישות של סאדאת עם סיעת הליכוד ועם סיעת המערך בכנסת יכול היה להבחין בנקל בהבדל באווירה ששררה בשתי הפגישות. הפגישה עם סיעת המערך הצטיינה באווירה ידידותית, כמעט חמה. מה שאין כן לגבי הפגישה עם הליכוד, שהתנהלה באווירה נוקשה וקרירה. אין זאת רק שאלה של חלוקת מחמאות ושבחים, אלא של המשך התנופה לקראת שלום והמחיר שישראל תצטרך לשלם תמורתו.

המסר העיקרי שהשאיר סאדאת אחריו בביקורו בישראל נאמר על-ידו בסיום מסיבת העתונאים אתמול: לא יהיה מנוס מהחלטות קשות ודרסטיות. אני קיבלתי החלטה כזאת בעצם בואי לישראל, ועכשיו תורכם לקבל החלטה כזאת. כיוון שישראל לא נתנה לסאדאת תמורה מיידית הנראית לעין כל, היא נשארה במצב של בעלת חוב למצרים וככל שידחה פרעון החוב כן הוא יתפח ויגדל. לא כך היה קורה אילו השכילה הממשלה לגלות יותר דמיון ויותר תושיה ולגמול לסאדאת מייד בוויתור כלשהו שיש בדעתה לעשות בעתיד במהלך המשא-ומתן. קשה להצביע על ויתור מסויים שיכול היה להראות כמחווה שוות ערך לזאת של סאדאת. אבל על הממשלה היה לעשות מאמץ ולקוות שהוא יזכה להערכה בין-לאומית נאותה.

לא יעלה על הדעת שאין לישראל על מה לוותר למצרים בעתיד, משום שפירוש הדבר שאין לה על מה לשאת ולתת. ראוי היה שוויתור אפשרי כזה ינתן בחלקו מייד כמיקדמה על-חשבון העתיד. עובדה היא שטרם נקבע מועד ביקור-הגומלין של ראש הממשלה מנחם בגין בקהיר, אף על פי שבגין הביע כמה פעמים בפומבי את רצונו לערוך ביקור כזה. לדחיית הביקור בקהיר לא ניתן הסבר רשמי. מכיוון שכך נוצר הרושם שהדבר נגרם מאכזבה מצרית בגלל היעדר מחווה ישראלית, וישראל תצטרך לשלם בעתיד מחיר גבוה יותר בעד הטיסה לקהיר של ראש ממשלת ישראל.

יש טעם לדון בנושא זה כיוון שהוא מעורר דילמה עקרונית ומכריעה בחשיבותה לעתיד לבוא. השאלה היא לא רק על מה לוותר אלא למי לוותר: לאמריקנים או למצרים. בעבר נעשו הוויתורים הישראליים בעיקר לאמריקנים והם שנתנו לישראל את התמורה הישירה בסיוע כלכלי וצבאי, בעוד שהתמורה המצרית ניתנה לארצות-הברית. כלומר – עד כה נעשו הוויתורים הישראליים במתכונת של עיסקה משולשת – ישראלית-אמריקנית-מצרית. אופייני לעיסקות אלה היה שהוויתורים הישראליים המכאיבים נעשו תחת לחץ אמריקני בהתרוצצויות של קיסינג’ר בירושלים ושל שר החוץ משה דיין בניו-יורק.

בביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים נפתח עידן חדש שאליו פיללה ישראל כל השנים – העידן של משא-ומתן ישיר וגלוי לעין כל בדרג הגבוה ביותר. עידן חדש זה מחייב שמכאן ולהבא ייעשו הוויתורים הישראליים למצרים ולא למתווכים האמריקנים.

משא-ומתן ישיר פירושו ויתורים ישירים. יש להניח שהאמריקנים מצידם חייבו התפתחות זו. את תפקידם כמתווכים יעדיפו למלא באורח חיובי ע“י מתן סיוע כלכלי, ואולי גם צבאי, מאשר ע”י הפעלת לחץ על ישראל כדי לאלץ אותה לעשות את הוויתורים שממילא תעשה בשלב זה או אחר.

מן הראוי שהממשלה, הכנסת ודעת הקהל בישראל יפיקו את הלקחים הדרושים מביקורו של הנשיא סאדאת. יש לקוות כי התנופה המדינית שנפתחה עם הביקור תימשך. ויהיו דרושות החלטות קשות ודראסטיות מצד מצרים ויתר מדינות ערב ומצד ישראל. את הוויתורים המכאיבים שישראל תצטרך לעשות מוטב לה לעשות במישרין למדינות ערב ולקבל את התמורה גם היא במישרין.

22.11.77

בסיעת המערך בכנסת התגלתה השבוע תמימות-דעים מפתיעה בנושא הפשרה הפונקציונלית ביהודה ושומרון. “יונים” ו“ניצים” במפלגת העבודה התאחדו בתמיכה בפשרה כזאת כהסדר ביניים לתקופת מעבר והצטרפו אליהם גם חברי מפ"ם, איש איש וטעמו עמו. בכך השתחררה מפלגת העבודה מהכובל אותה לפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון כדרך יחידה להסדר ולהתקדמות לקראת שלום. בכך היא מציעה מוצא מהמבוי הסתום לגבי פתרון בעית יהודה ושומרון והבעיה הפלשתינאית לתקופת מעבר ממושכת, שאחריה יוכל להימצא פתרון קבע בתנאים נוחים יותר הן לישראל והן למדינות ערב השכנות.

הפשרה הפונקציונלית יכולה ללבוש צורות שונות. “נוסחת בז’ז’ינסקי” מבוססת על אותה גישה. גם הנשיא סאדאת בביקורו בירושלים הציע גירסה מסויימת של פשרה פונקציונלית לגבי פתרון בעיית ירושלים. סאדאת הכיר באחדותה של העיר במישור המוניציפאלי ובראש העיר המאוחדת טדי קולק. עד כדי כך שאת תרומתו למסגד “אל-אקצה” ולעדה הקופטית בעיר העתיקה בחר להעביר, ולו גם באורח סמלי, באמצעות ראש העיר. בעת ובעונה אחת הדגיש סאדאת את הצורך בחידוש הריבונות הערבית בחלק מירושלים מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע באחדותה. אין לראות בכך הסדר לבעית ירושלים, שישראל יכולה או צריכה לקבל אותו כמו שהוא. כשם שגם “נוסחת בז’ז’ינסקי” נשארה מעורפלת. ולאמיתו של דבר המונח “פשרה פונקציונלית” כל כולו מסמן עיקרון, שניתן ליישום בצורות רבות ושונות ובכך מעלתו העיקרית. יש בו קצה חוט למשא-ומתן, למניעת מבוי סתום ולמציאת הסדר בבעיות הקשות ביותר שנוצרו על-ידי הסכסוך הישראלי ערבי – בעית ירושלים והבעיה הפלשתינאית.

אחת המעלות העיקריות של הסדר ביניים ביהודה ושומרון היא בכך, שהיא מעניקה הזדמנות נוספת לפתרון בעית אש“ף על-ידי פירוקו וחיסולו של ארגון זה. שהרי עצם קיומו של אש”ף הפך למכשול העיקרי בדרך לשלום ולפתרון הבעיה הפלשתינאית.

אש“ף הוא ארגון גג של ארגונים פלשתינאים, שכל אחד מהם תלוי במדינות ערב השונות. מוטב לנהל את המשא-ומתן עם המדינות הערביות עצמן בנפרד, או במשותף, מאשר עם מסגרת הגג הפלשתינאית. אם נגדיר את אש”ף כארגון נאצי, או לא, אין להכחיש שהוא קיצוני יותר מכל מדינות ערב השכנות. מצרים, ירדן, לבנון ואפילו סוריה כבר חתמו על כמה הסכמים עם מדינת ישראל – מהסכם שביתת הנשק ועד הסכם הפרדה. בין ישראל לירדן קיימים גשרים פתוחים ודו-קיום מינהלי וכלכלי בגדה המערבית. בין ישראל ללבנון קיימת גדר טובה. בין ישראל למצרים היו וישנן תחנות התראה, כביש צבאי משותף בדרום סיני ושיתוף פעולה ידידותי למדי בהווה. אפילו עם סוריה יש הסדרי גבול של מפגשי דרוזים והבנה מסוימת לגבי לבנון.

בין אש“ף וישראל מפרידה תהום של שנאה שאינה ניתנת לגישור. זה שלוש שנים ויותר קיבל אש”ף לגיטימציה כהנהגה הלאומית היחידה והמוכרת של העם הפלשתינאי, בתחילה על-ידי רוב מדינות הליגה הערבית בפגישת הפיסגה ברבאט ואחר-כך על-ידי עצרת האו“ם ועל-ידי רוב מדינות תבל. בחודשים האחרונים נוסף לכך “חיזור” נמרץ ביותר של נשיא ארצות-הברית ושל המימשל האמריקני. הנהגת אש”ף ידעה היטב, שאילו היתה מצליחה להתגבר על שנאתה הפתולוגית לישראל, להודות שהיא מכירה בקיומה ומשלימה אתה, היתה יוצרת לחץ בין-לאומי על ישראל להכיר באש“ף ומי יודע איך היתה ישראל מצליחה לעמוד בו. אש”ף הוא גולם שקם על יוצרו. מדינות ערב הן שהקימו אותו והן שצריכות לפרק אותו, להתעלם ממנו, לשלול ממנו את ההכרה כנציג העם הפלשתינאי ועל אחת כמה וכמה – נציג בלעדי שלו. מדינות ערב, מצרים וירדן בראשן, צריכות ליטול לידיהן מחדש את המנהיגות ואת הסמכות לנהל משא-ומתן ולקבל הכרעות לגבי גורלו של העם הפלשתינאי, לאחר שהנהגת אש"ף התגלתה פעם אחר פעם כגוף עקר, אכול שנאה וחסר יכולת הכרעה אשר כוחו רק להזיק ולהפריע.

פשרה פונקציונלית בין ישראל לירדן ביהודה ושומרון תאפשר לממשלת ירדן ולאוכלוסיה הפלשתינאית להחזיר לעצמן את הייצוג העצמי שנשלל מהן באורח אימנתי ושרירותי על-ידי ארגוני טרור וחבלה ומסגרת הגג שלהם – אש“ף. המשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון בתקופת המעבר, יחד עם ממשלת ירדן ונציגי האוכלוסיה, יוכל להבטיח את פירוקו של אש”ף ולהניח יסודות להסכם קבע ביהודה ושומרון לעתיד לבוא.

אין להניח, שממשלת ישראל יכולה להסכים בפה מלא להסדר כזה של הבעיה או שהניסוחים המקובלים עליה יכולים למנוע מבוי סתום. מבחינה זאת יכולה מפלגת העבודה למלא תפקיד מועיל וחשוב באופוזיציה: היא תציג הסדר, שהממשלה תוכל לקבלו כהצעת פשרה במהלך המשא-ומתן ולא כנקודת מוצא. זו תהיה תרומתה של האופוזיציה לממשלה – וגם לעצמה. הדיון בסיעת המערך בכנסת גילה לפתע תמימות דעים שלא הורגלנו לה קודם לכן. לפתע כאילו נעלמה רוח הפלגנות והקנטרנות האישית, שכמעט נעשתה לסימן היכר של מפלגת העבודה. ואולי זו אחת מתוצאות הלוואי החיוביות של ביקור סאדאת בישראל – שבמהלכו התגלתה סיעת המערך בכנסת במיטבה ועתה היא ממשיכה לפעול באותה רוח.

2.12.77

הנשיא סאדאת חוזר בנאומיו ובשיחותיו על הטיעון ש“דוקטרינת הבטחון” של ישראל התמוטטה במלחמת יום כיפור. לדבריו הוכח, שאין ערך בטחוני לשטחים מבוצרים (ראה מה שקרה ל“קו בר-לב”) ואין ערך בטחוני לישובים (ראה מה קרה ליישובי רמת הגולן שפונו עם פרוץ הקרבות). בהסתמך על דוגמאות אלה מסביר סאדאת לאנשי שיחו כי בטחון יושג רק על-ידי שלום ועל-ידי השלמת הערבים עם קיום מדינת ישראל בין מדינות ערב הלכה למעשה. את זאת סאדאת מציע לישראל בתנאי שתוותר על שטחים (התפשטות, כדבריו).

טיעון זה אינו חדש. הוא מקובל גם על אמריקנים וישראלים לא מעטים. ובודאי שיש בו יותר מגרעין של אמת. ודאי שמצב של שלום הוא המצב הבטוח ביותר. ובניסוח מתוחכם יותר: צריך להיזהר מאפשרות של מעגל קסמים, שבו דווקא הרצון להחזיק בשטחים למטרות בטחון דוחף את הצד שכנגד לא להשלים עם אחזקת שטחים זו ולנסות להחזירם לעצמו בכוח.

ובניסוח חיובי: ויתור על שטחים מסלק תמריץ להתקפה וככזה יוצר בטחון. הטיעון הנגדי המקובל הוא, שכיבוש השטחים אינו התמריץ היחידי לתוקפנות והתמריץ או הפיתוי לא יסולק גם לאחר הנסיגה משטחים. כיוון שכך, יש צורך בגבולות בני-הגנה כחלק מהרתעה צבאית כוללת, כדי לרסן את הפיתוי גם בעתיד. הבעיה היא איך לקיים מאזן של החלשת התמריץ לתוקפנות על-ידי נסיגה גדולה ככל האפשר, מבלי לוותר על יסוד ההרתעה והיכולת להתגונן למקרה שהפיתוי לכך ימשך וייצא מן הכוח אל הפועל.

הפתרון המקובל ביותר לבעייה זאת הוא הכללת גורם הזמן במאזן הכולל של בטחון ושלום והתקדמות לקראתו בשלבים, על-פי לוח זמנים גמיש או קבוע מראש.

הכוונה היא לתקופת מעבר דינאמית, להסכם שלום עם ערובות לביצועו, בשלבים מוגדרים, על-פי לוח זמנים קבוע.

כל שלב יאפשר לבנות בהדרגה את בניין השלום. הוא יהיה מבוסס על סיכונים מבוקרים משני הצדדים ועל החלשת התמריצים לתוקפנות ולקיום מאזן של הרתעה. כל שלב כזה יוכל ליצור אמון הדדי ולהחליש את החשדנות ואת האיבה משני הצדדים ולהניח בכך נדבך מוצק לקראת השלב הבא, שיכלול סיכונים מבוקרים נוספים.

בתפיסה זאת כשלעצמה אין חידוש, אך בכל זאת יש טעם להזכירה שוב, גם משום שנוטים לשכוח אותה וגם משום שישומה כרוך בסיבוכים לא קלים. תפיסה זאת היתה מונחת ביסוד “תכנית ברוקינגס” האמריקנית, שבהכנתה השתתפו כמה מאישי המפתח במימשל האמריקאי. הם מדברים על תקופת מעבר של חמש שנים לביצוע כל הסכם שיושג, או לשלב המעבר לקראת ביצועו.

אילו היה מדובר רק על שלום בין ישראל למצרים, היה קל למדי לישם תפיסה זאת. אלא שהנשיא סאדאת שולל הסכם נפרד עם ישראל והוא מתנה אותו בפתרון הבעיה הפלשתינאית ובהסכם שלום עם ירדן. לסאדאת אין שליטה על הפלשתינאים ולא על ירדן. ושני אלה תלויים במדינות החזית המזרחית, שהציר העיקרי שלה הוא סוריה (והיא כוללת גם את עיראק וסעודיה ואף קשורה בחזית הסירוב הערבית). סאדאת אינו יכול להציע לישראל שלום כולל והכרת הערבים בקיומה באותו מובן שעליו הוא מדבר, כלומר “שלום במקום בטחון”. יתר על כן, במשווה כזאת של שלום ובטחון הגורמים העיקריים נעלמים. לא ידוע איך ומתי תוכל להיפתר הבעיה הפלשתינאית, ולא ידוע מתי ישלימו גם הסורים עם קיום ישראל ובאילו תנאים.

מבחינה צבאית וגיאוגרפית אין אפשרות להפריד בין החזיתות של ישראל, בעיקר לא אחרי נסיגה מסיני. אילת היא נקודת התורפה הישראלית הבולטת ביותר משום שהיא נמצאת שתי חזיתות. וכך גם חבל לכיש. אם ישראל תיסוג מפיתחת רפיח, כפי שדורש סאדאת, תיווצר רציפות מצרית-ירדנית ברצועת עזה. הוא הדין במיצרי אילת אם ישראל תיסוג משארם א-שייך. שארם א-שייך נמצאת בגבול סעודיה. איי טיראן וסנפיר הם סעידיים. גם סעודיה תצטרך להתחייב לחופש השיט וגם היא עלולה לתמוך במדינות “החזית המזרחית” בעתיד ולסכן את ישראל (האם יש בטחון, שהמשטר הנוכחי ישאר על כנו בשנות השמונים?). המסקנה היא, שכל עוד אורבת סכנה של התקפה ממזרח אין אפשרות להשלים את הנסיגה הישראלית מרצועת הבטחון בקידמת סיני.

ממילא לא יהיה מנוס מקביעת לוח זמנים “פתוח”. ציר הזמן של הנסיגה מסיני יצטרך להיות מורכב מכמה שלבים ולהיות משולב עם פתרון הבעיה הפלשתינאית וביצוע הסכם שלום עם ירדן ולפחות להגיע להסכם של אי-לוחמה עם סוריה. אי-אפשר יהיה להשלים את הנסיגה בחזית אחת בלבד, לפני שיושג מצב של שלום ובטחון בכולן.

וכך אנו מגיעים באורח בלתי-נמנע אל הצורך בתקופת מעבר ממושכת ומדורגת מהמצב הנוכחי למצב של שלום. כך נשמטת הקרקע מתחת למשוואה המדומה של סאדאת על “שלום הוא בטחון”, כך אנו חוזרים אל האמת הישנה נושנה, שהשלום אינו ניתן להשגה בשיטה של “זבנג וגמרנו”.

כמו בעבר לא יהיה לישראל מנוס מלבסס את התקדמותה לשלום על הסכמי שלום, על גבולות בטחון ועל הסדרים מוצקים לבטחון שוטף ולבטחון יסודי.

בשני אלה נועד לישובי הספר תפקיד חיוני.

בניגוד לגירסתו של סאדאת – אחד מלקחי מלחמת יום-הכיפורים הוא, שהישובים משולבים במערכת ההגנה הכוללת והם לא יפונו במקרה של מלחמה כמו שקרה בעבר. נועדו להם גם תפקידים בטחוניים לימי רגיעה יחסית, בתקופת המעבר הממושכת עד שישכון השלום.

19.2.78

אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו במלחמה האחרונה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) הוא ששר הביטחון עזר וייצמן כינה אותה “מלחמה משונה”. לאמיתו של דבר, מבצע זה – בשלב השלישי והמכריע שלו – נחשב לאחד המבצעים “הנורמלים” ביותר של צה"ל.

המבצע התנהל מתחילתו ועד סופו לפי דגם כמעט אחיד – דגם תלת-שלבי, כפי שיוסבר להלן – שניתן להגדירו כ“דגם הקלאסי” של מלחמות ישראל הגדולות והקטנות מאז מלחמת השחרור.

קווי ההיכר של דגם זה הם קודם כל שילוב של אמצעים צבאיים ומדיניים והיותו דגם של “מלחמה מוגבלת” המסתיימת בהסדר חלקי וזמני. זו מלחמה שאינה יכולה להגיע להכרעה אסטרטגית משום שהתערבות המעצמות מונעת יצירת תכתיב צבאי-מדיני של ישראל כלפי המדינות הערביות השכנות, או אחת מהן. התערבות המעצמות מפסיקה את המלחמה לפני שהיא מגיעה למצב של הכרעה. דגם קבוע זה של התערבות המעצמות הגדולות למניעת הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל – קובע כי מלחמות ישראל הן בהכרח מלחמות מוגבלות המסתיימות בהסדרים חלקיים וזמניים. בכל הסדר כזה טמון באורח בלתי נמנע כמעט הזרע של המלחמה המוגבלת הבאה. משום כך יטיבו קציני המילואים חברי “שלום עכשיו” לעשות, אם יפנו את מכתבם ואת הפגנותיהם כלפי המעצמות הגדולות (וארצות הברית בראשן), הפועלות במזרח התיכון על-פי “אסטרטגיה של מניעת הכרעה” הגורמת מניעת יציבות ויצירת אילוץ קבע לסידרת מלחמות קטנות והסדרים חלקיים וזמניים כדוגמת מלחמת לבנון, המתנהלת מספר שנים, שהמלחמה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) היא אחת מהסתעפויותיה. מצב זה יוכל להסתיים רק כאשר יתמלא מחדש החלל הריק הבין-מעצמתי ויוחזר על כנו שיווי המשקל האזורי במזרח התיכון. כלומר – רק כאשר המעצמות הגדולות יחזרו לקיים נוכחות קבע, מדינית וצבאית, במזרח התיכון ויחלקו ביניהן אזורי ההשפעה. רק במסגרת כוללת זאת (מעין הסכם “יאלטה” מזרח תיכוני, אולי, גם בהשתתפות צרפת ובריטניה) תהיה תועלת בערובת בטחון אמריקנית לישראל, או ליתר דיוק בערובה אמריקנית-סובייטית. ישראל זקוקה גם לערובת בטחון סובייטית, שתוכל להנתן רק במסגרת הסכם בין-מעצמתי כולל לאי-התקפה ולמניעת חתרנות ומעשי טרור וחבלה, משום שמצד ברית-המועצות ולא מצד ארצות-הברית אורבת הסכנה הנוכחית לבטחון ישראל ולשיווי המשקל המזרח תיכוני.

הסכם כזה הוא הרע במיעוטו הן מבחינת המעצמות – הבטחת שלום העולם ומניעת שימוש לרעה בכוח הנפט הערבי – והן מבחינת בטחון ישראל. והשגתו צריכה להיות המטרה האסטרטגית העיקרית של ישראל. לכך צריכה להיות מכוונת מדיניות-החוץ הישראלית – השגת הסכמים ובריתות שיאפשרו לישראל לשמש קאטאליזטור חיובי – בשילוב של אמצעים – צבאיים ומדיניים – לכינון הסכם בין-מעצמתי במזרח התיכון.

יסוד ראשון למבנה השלום הבין-מעצמתי והאיזורי בעתיד הונח במלחמת יום הכיפורים ובכינון ועידת השלום בז’נווה על סמך החלטת מועצת הבטחון 338, שנתקבלה על-פי הסכם קיסינג’ר-ברז’נייב במוסקבה, אך הזדמנות זו לא נוצלה במלואה. “מבצע ליטאני” יכול להניח יסוד נוסף למבנה זה, אולי בעזרת מעורבו אירופית מחודשת, במסגרת כוח או“ם, שצרפת תהיה ראש החץ שלה, אבל בעיקר תלוי הדבר בארה”ב ובברית המועצות ואף במידת התקיפות שישראל תגלה במהלך המשא ומתן על תנאי הפינוי מדרום לבנון וההסדר שיכון בעקבותיו.

לשר הבטחון עזר וייצמן – ולאחרים בממשלה, בכנסת ובעיתונות – לא היה כל יסוד להיות מופתעים משני השלבים הראשונים של ”מבצע ליטאני" – לפני התערבות ארה“ב והאו”ם ולאחריה – ומהחשיבות המכרעת של השלב השלישי שלו.

גם בעבר התנהלו מבצעי צה"ל על-פי דגם של שלושה שלבים, שהוא כאמור “הדגם הקלאסי” של רוב מלחמות ישראל.

הלחימה עצמה התנהלה כמעט תמיד – בשני שלבים. האחד – עד לתחילה התערבות המעצמות והשני – לאחר ההתערבות והדרישה לכינוס מועצת הביטחון, להפסקת אש ולנסיגה מיידית, ועד לסיום סופי של הלחימה. כך היה בסיום מלחמת ששת הימים, כשנכבשה רמת הגולן בחלקה הגדול לאחר תחילת התערבות המעצמות. כך היה בסיום מלחמת יום-הכיפורים, כשהכיתור של הצבא המצרי עד הקילומטר ה-101 ועד עדבייה (בחוף ים סוף) הושג רק לאחר הפסקת האש הראשונה. המקבילה הערבית לשלב השני של הלחימה היא “מלחמת התשה ארטילרית” או המשך הסתננויות מחבלים לאחר הפסקת האש, עד לסיום המיקוח על תנאי ההסדר ששם קץ לכל פעולות הלחימה. גם מלחמת ששת הימים אינה יוצאת מכלל זה, בהבדל אחד – ששלב הפינוי והמיקוח נמשך עד היום ואין מנוס ממנו. כך קרה גם ב“מבצע ליטאני”.

הפנייה האמריקנית למועצת הביטחון היא שהניעה את ישראל לעבור מהשלב הראשון של כיבוש “רצועת בטחון צרה” סמוך לגבול ישראל לשלב השני של כיבוש דרום לבנון כדי להבטיח שכוח או“ם יוצב על הליטאני ולא על גבול ישראל וכדי להעניק לישראל קלפי מיקוח בשלב השלישי – שלב הפינוי וההסדר. במקביל לכך נמשך ירי קטישות עיראקי-אש”פי. לא היו אלה תאונות מקריות ולא היה בהן כדי להפתיע. כך היה כמעט תמיד לאחר השלב המבצעי הראשון – גם בעבר. השלב המבצעי הראשון הוא שלב ההסתערות וההתקדמות עד לסף הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל, ומיד לאחריו שלב ההתערבות המעצמתית והבלימה עד להיעצרות סופית, ובשלב זה נערכת ישראל לקראת השלב השלישי והמכריע – שלב הפינוי, תוך משא ומתן על תנאי ההסדר המדיני-צבאי שלאחר מכן. יש לקוות, שהמטכ"ל על אגפי התכנון והמבצעים שלו מתורגלים לתכנן את מהלכי הקרב על-פי הדגם התלת-שלבי של מלחמות ישראל. ויש לקוות, שממשלת ישראל משכילה לכלכל את צעדיה על-פי דגם זה.

וצריך הדבר להיאמר במפורש: אם תוחמץ ההזדמנות הנוכחית להתקדמות לקראת כינון מבנה שלום במזרח התיכון, לא יהיה מנוס מ“מלחמה מוגבלת” נוספת בסדרת המלחמות המוגבלות במזרח התיכון. דבר זה תלוי במידה רבה בתוצאות המדיניות של “מבצע ליטאני”, הנמצא בשלבו המכריע. ישראל צריכה לשאול את עצמה ואת ארצות הברית לאיזה הסדר מקומי ואזורי יש לחתור.

ארצות הברית צריכה לתת תשובה עד מתי תפעל על-פי אסטרטגיה של מניעת הכרעה במלחמות ישראל-ערב, עד מתי תמשיך במדיניותה המתסכלת, לפיה היא מסייעת לישראל לעשות לקיומה ולבטחונה אך מונעת ממנה לקצור את הפירות המדיניים של נצחונותיה הצבאיים, העולים לה בדם רב. מכל מקום: כל עוד תמשיך ארצות הברית במניעת הכרעות צבאיות בסכסוך הישראלי-ערבי, לא יהיה מנוס לקציני המילואים של תנועת “שלום עכשיו” מלהניח את עטיהם ולשלוף שוב את חרבותיהם. רק הסכם בין-מעצמתי כולל על חלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה יוכל ליצור שיווי משקל חדש – ולהביא בכך לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ולמניעת “המלחמות המוגבלות” החוזרות ונשנות, המסתיימות בהסדרים חלקיים ובני-חלוף.

14.4.78

בוויכוח על הסכם השלום עם מצרים קיימות שאלות מהעבר ושאלות לגבי העתיד.

כבר עכשיו מתעוררת מחלוקת מעשית לגבי השאלה, מתי לדון במהות האוטונומיה – האם לפני החתימה על הסכם השלום או לאחריה? תוך זמן קצר עשויה להתעורר מחלוקת כפולה בנושא הירדני – האם לצרף את ירדן למשא-ומתן על עתיד האוטונומיה ועל עתיד יהודה ושומרון, ומתי? וקשורות בכך שאלות נוספות, האם כדאי לכונן ברצועת עזה אוטונומיה נפרדת מזאת שביהודה ושומרון, האם להחזיר את מצרים ואת ירדן למעמד דומה לזה שהיה להן בעבר. ואיך תושפע מכך מדיניות ההתנחלות ביהודה ושומרון. מה תהיה עמדת ארצות-הברית בכל השאלות האלה והאם עלינו לתאם אתה מראש את עמדותינו?

בנושאים אלה היה צורך לדון במכלול אחד לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים ולאמיתו של דבר אפילו לפני החתימה על הסכמי קמפ-דייויד. ברגע זה הוויכוח הוא מאוחר מדי ומוקדם מדי. הסכמי קמפ-דייויד, שהיו מכריעים לגבי השאלות האמורות, נחתמו, והסכם השלום עם מצרים סוכם בצורה שאינה ניתנת לשינוי משמעותי והוא בגדר “קח או הנח” (תרגום חופשי של הביטוי האנגלי השגור). אי-חתימה על ההסכם הוא התאבדות פוליטית, לממשלה ולתומכיה ולמפלגת העבודה. חודש לאחר החתימה יתחיל המשא-ומתן על האוטונומיה. במהלך חודש זה יהיה מקום לוויכוח גדול בכל המסגרות האפשריות בממשלה, בכנסת ובוועדותיה, במפלגות השונות ובציבור הרחב.

יושב ראש מפלגת העבודה כבר הזדרז לזרוק את הכדור למגרש המשחקים המדיני, בנאום הברכה שלו בכנסת לכבוד הנשיא קארטר. שמעון פרס כבר נקט עמדה בשאלה המפלגת את מחנה ה“יונים” בישראל לשתי אסכולות עיקריות, האסכולה ה“פלשתינאית” והאסכולה ה“ירדנית”. כמה משקיפים קלי דעת טעו להבין את דבריו כחזרה על “נוסחת יריב-שם-טוב, שהיא על-פי מהותה “נוסחה פלשתינאית-אש”פית: נוסחה זאת מיועדת על-פי טיבה לפתוח במשא-ומתן עם אש”ף על “פתרון פלשתינאי” לבעיה הפלשתינאית, אם וכאשר יאות לכך אש“ף עצמו וימלא תנאים מוסכמים. פרס הדגיש, כי הוא שולל כל משא-ומתן עם אש”ף ואף חזר והדגיש את ההזמנה לירדן ולמלך חוסיין לשקול מחדש את עמדתו ולהצטרף למשא-ומתן עם ישראל על הסכם שלום. יש בכך ביטוי מחודש לעמדה המוצהרת של מפלגת העבודה, המעדיפה פשרה טריטוריאלית וכינון מדינה ירדנית-פלשתינאית שתיתן ביטוי לזהות העצמית של הפלשתינאים ושתכלול את שטח עבר הירדן המזרחי ותספח גם את תושבי הגדה. לאמיתו של דבר התחייבה הממשלה בהסכמי קמפ-דייויד שהאוטונומיה היא הסדר לתקופת מעבר של חמש שנים לכל היותר. ההסכמים הללו קובעים את הצורך לנהל משא-ומתן עם ירדן גם על הסכם שלום אתה, גם על עתיד הגדה ופתרון הבעיה הפלשתינאית.

הממשלה תצטרך לשקול את האפשרויות השונות – “הירדנית” ו“הפלשתינאית-אש”פית" – בנושא האוטונומיה ובנושא המשא ומתן עם ירדן. לאחר שיחתם הסכם השלום עם מצרים תמצא ישראל את עצמה, תוך זמן קצר ביותר, בלב המפה המזרח-תיכונית ובתוך הסכסוכים הפנימיים הבין-ערביים. אחד החידושים העיקריים של הסכם זה הוא בכך שישראל תצטרך לנקוט עמדה בעד גורם ערבי אחד ונגד משנהו, לקבל ולתת יתרונות וטובות הנאה, תוך מקח ומימכר בלתי פוסקים בצרוף איומים ופיתויים בנוסח המזרח-תיכוני המקובל. ישראל נמצאת בתווך – בין מצרים, שתחזור להשפיע ברצועת עזה, לבין ירדן, שתחזור, אולי, להשפיע ביהודה ושומרון. בקרב האוכלוסיה וראשיה בשטחים אלה תגבר ההתרוצצות בין הנאמנויות והזהויות השונות. בתוך הקלחת הבין-ערבית הזאת תבחש גם ארצות-הברית וכך יגדל הסבך עוד יותר. הבעיות יחדלו להיות בעתיד “בעיות טכניות” מקומיות שעתה הן בטיפולם השיגרתי של קציני צה"ל והממונים עליהם במימשל הצבאי. בעיות אלה יעברו לטיפול ממשלת ישראל על משרדיה השונים. לא יהיה מנוס מהיערכות חדשה של הממשלה, הכנסת וועדותיה, לקראת הפיכתה של ישראל למדינה מזרח-תיכונית שיש לה לא רק בעיות בטחון עם מדינות ערב אלא גם יחסי שכנות טובים ורעים בסגנון האזור.

סימן שאלה ועוד מן העתיד הקרוב. ייתכן והסכם השלום עם מצרים יהיה כרוך בהסדרים צבאיים שיבטיחו נוכחות צבאית אמריקנית בישראל ובמצרים. דבר זה יתברר עם סיום השלב הראשון של הנסיגה הישראלית מסיני, כשיתחיל להיבנות המערך הצבאי החדש בסיני, ואולי אפילו קודם לכן. על כך יצטרכו הסובייטים להגיב – או שיסכימו עם הנוכחות האמריקנית החדשה באזור זה של העולם, או שינסו לערער ולעקור אותה לפני שתכה שורש.

לסיכום, על כל הבעיות האלה תצטרך ישראל להמשיך “להסתכל דרך הכוונת התחתונה”, והאצבע תצטרך להיות קרובה כל הזמן להדק, כמו לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים. ישראל תצטרך להסתכל עתה לכיוונים רבים יותר ולקבל החלטות קשות יותר, שעד עכשיו יכלה לדחותן. עד כה לא היתה ישראל מעורבת באורח פעיל בענייני האזור ולא נמצאה, לאמיתו של דבר, על המפה המזרח-תיכונית, אלא בשוליה. בקרוב מאוד נמצא את עצמנו נעים מן השוליים החיצוניים לעבר מוקד התרחשויות בין-ערביות בלב המזרח התיכון, כשענני המלחמה וקרני אור של שלום מתחלפים במהירות ולעתים תכופות.

16.3.79

השאלה המפורסמת שהציג הנשיא ג’ונסון לראש הממשלה לוי אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים היתה איזו ישראל אתה רוצה? – היא נשארה בלי תשובה. לוי אשכול לא השיב, כי החליט שלא להחליט, או שלא החליט מה להחליט, ובקיצור: מפני שהעדיף למעשה אסטרטגיה של דחיית ההכרעה.

אפשרות זאת אינה פתוחה בפני מנחם בגין. ראשית, כיון שהוא עצמו החליט להחליט עכשיו. הוא עצמו בחר באסטרטגיה של הכרעה. הוא עצמו פתח, על פי דבריו, ביוזמה של משא-ומתן ישיר עם הנשיא סאדאת על הסכם שלום סופי ולא על עוד הסכם ביניים. שנית, לשאלה “איזו ישראל רוצה מנחם בגין?” נוספה שאלה טורדנית יותר: איזו מדינה פלשתינאית רוצים הפלשתינאים ותומכיהם החזקים והרבים? ומהו הויתור שמנחם בגין מוכן לעשות עכשיו כדי לאפשר את הקמתה בעתיד?

סתירת כזאת יכולה להימשך אך ורק אם יחסי הכוחות הריאליים מאפשרים לישראל לכפות את רצונה. וגם זאת במחיר מדיני ותעמולתי כבד של אובדן אמינות ויוקרה. ישראל משלמת יום יום מחיר של החלשת כוחה המדיני הריאלי. את שטר הגינוי של מדינות השוק האירופי, תצטרך ישראל לפרוע במוקדם או במאוחר. ואין זה השטר היחיד העומד לפרעון. ישראל מאבדת כוח תמרון וכושר מיקוח בגלל הסתירה הפנימית שהיא עצמה נקלעה לתוכה.

הסתירה הפנימית הזאת, בין טקטיקה לאסטרטגיה, עומדת בניגוד ליחסי הכוחות הריאליים ולשיווי-המשקל הפנימי והחיצוני שעליו חייבת ישראל לשמור, אם אינה רוצה שמעמדה יתמוטט כליל. ברצוני להזכיר ארבעה גורמים עיקריים למאזן הכוחות המזרח-תיכוני שלעל ישראל להביא בחשבון: האחד – כוח המיקוח והתכתיב של הנפט הערבי; השני – חולשת רצונה והחלטתה של ישראל להפעיל את כוחה הצבאי נגד תכתיב הנפט (מי שמכריז השכם והערב – “לא עוד מלחמה” ו“הקץ ליתמות ושכול” בשעה שמלחמת הנפט הערבי נגדו הולכת וגוברת, מה לו כי ילין על התערערות מאזן הכוחות הריאלי לרעתו?); השלישי – ההכרה הבין-לאומית באש“ף ובתביעה להקמת מדינה פלשתינית. והרביעי – אי-יכולתה של ארה”ב לכפות על בריה"מ “שלום אמריקני” במזרח התיכון.

זהו מאזן הכוחות המזרח-תיכוני והגלובאלי ואפשר להוסיף עליו נגד ישראל את הגורם של הגברת האיום הצבאי ערבי עליה בחזית המזרחית ואולי גם בחזית המצרית. מאזן זה של כוחות וגורמים אינו מאפשר לישראל להמשיך לאורך ימים בסתירה בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין טקטיקה של דחייה לגבי הנושא הפלשתינאי (שש שנים של משא-ומתן ואוטונומיה) לבין אסטרטגיה של הכרעה לגבי הנושאים המצריים (נסיגה ונורמליזציה בתוך שלוש שנים). הנשיא סאדאת לא ירצה ולא יוכל לעמוד בסתירה הזאת, גם אם ידחה את פיצוץ המשא-ומתן עד לאחר השלמת השלב הראשון של הנסיגה בסיני. אחר-כך יתחיל שעון החול של הסכם השלום הישראלי-מצרי להתרוקן מדי יום. ארצות-הברית תוכל אז להגביר את לחצה על ישראל ולא תימנע מלעכב את הסיוע לישראל ואף את ביצוע חלקה בהסכם השלום.

לאחר שישראל חתמה על הנוסחה הפלשתינאית בהסכמי “קמפ דייויד” אין לה דרך חזרה. עליה להציע לה גם פתרון. פתרון כזה אינו נמצא אך ורק בשטחי יהודה, שומרון ועזה. פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה – כולל את בעיית הפליטים, ומתן זכות להגדרה עצמית הקמת מדינה פלשתינאית – מוכרח לכלול את שטח מדינת ירדן ולבוא במקומה ברובו. אם תוקם מדינה פלשתינאית במקום ירדן אפשר יהיה להגיע ביתר קלות להסדר קונפדרטיבי ישראלי-פלשתינאי לגבי יהודה, שומרון ועזה ואף לגבי מעמד ירושלים. אפשר יהיה לעשות זאת במסגרת “ועידת ז’נווה”, בהשתתפותה ובהסכמתה של ברית-המועצות. כל נסיון להעמיד את פתרון הבעיה הפלשתינאית, על כל היבטיה, על הכתפיים הצרות והרעועות של יהודה, שומרון ועזה “בחיבוק מסוכן של המותניים הצרים” של ישראל בגבולות “הקו הירוק”, יגרום להתמוטטות שתיהן במלחמה בלתי נמנעת, תוך זמן קצר.

מה שנאמר עד כה ברמז ובשפה רפה יהיה על ישראל לומר בקרוב בפה מלא: להציע הקמת מדינה פלשתינאית בירדן, תוך פשרה טריטוריאלית או קונפדרטיבית ביהודה, שומרון ועזה, ולהודיע שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה בלבד יוביל למלחמה במוקדם או במאוחר. אם עמדה ישראלית כזאת תהיה אמינה יש לקוות שארצות העולם יעדיפו פתרון של שלום על זה של מלחמה.

שעת ההכרעה קרובה יותר משרוצה בגין. ראש הממשלה חייב עכשיו שתי תשובות במקום התשובה האחת שאשכול לא נתן בזמנו (בתמיכת בגין אז): איזו ישראל הוא רוצה ועל איזו מדינה פלשתינאית הוא מוכן להסכים.

22.6.79

ממשלת ישראל גילתה חוסר הבנה מדינית ולא רק חוסר כבוד לאומי, כשמיהרה להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים צבאיים בהיערכות המזרח-תיכונית נגד הסובייטים. האמריקנים הגיבו על החיבוק הישראלי הטרדני לא רק בעלבון, כשהיטו לנו עורף, אלא אפילו במכת אגרוף ובבעיטה עזה שיש בהן כדי להסב כאב ונזק. “במקום להציע לנו בסיסים ושירותים צבאיים שאיננו זקוקים להם – לא מכם”, אומרים האמריקנים לישראלים, “טוב תעשו אם תגדילו את ויתוריכם לפלשתינאים, כדי שאנחנו האמריקנים נוכל לקבל בסיסים ושירותים צבאיים הדרושים לנו מארצות ערב”. ואגב, אם כך יקרה – יקטן עוד יותר ערכו האסטרטגי של “הכושי” הישראלי ששימש שושבין הברית האמריקנית-מצרית. בכך יסתיים תפקידה של ישראל “כנושא הכלים” בטקס הכתרתו של הנשיא סאדאת, כעושה-השלום וכבעל-הברית ומקבל-הסיוע של האמריקנים במזרח התיכון. או אז – לא רק מצרים תעמוד לימין ארה"ב נגד הסובייטים, אלא גם ארצות ערב אחרות – סעודיה, מדינות המפרץ הפרסי, ירדן ואולי גם עירק. כך נכנסה ישראל לתוך מעגל קסמים של בזיון וקצף.

כל זה נובע מחוסר מחשבה מעמיקה ומהעדר דמיון מספיק של ראיה לעתיד לגבי האינטרסים האסטרטגיים והמדיניים של ישראל בזירת ההתמודדות האיזורית והבין-גושית במזרח התיכון. כל עוד אין לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים הם משתדלים להשתלט עליהם על-ידי ערעור המצב הקיים, חתירה תחת עמדות המערב באיזור ותמיכה בגורמי טרור, חבלה והפיכה צבאית ומדינית בארצות הנפט ובסביבתן. ייתכן מאד שאם יהיה לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים והם יהיו גורם במצב הקיים ובשיווי המשקל הבין-מעצמתי במזרח התיכון – ממילא לא יהיה להם אינטרס לערער אותו. לא יהיה להם עניין לתמוך באש"ף, אלא יהיה להם אינטרס לרסן ולמתן אותו ולהביא לפתרון של שלום ובטחון במזרח התיכון כולו, וממילא גם של הסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם – אין ודאות שכך יקרה בעתיד, אבל יש ודאות לגבי הקורות אותנו בעבר ובהווה. עובדה היא שכל עוד הסובייטים בחוץ ואין להם חלק בנפט המזרח-תיכוני, יש להם אינטרס בערעור הקיים באזור כדי להקל על חדירתם לתוכו. וכל כך – עד שהאמריקנים יצליחו ליצור כוח נגדי, צבאי ומדיני, שהסובייטים יאלצו להתחשב בו ויעצרו.

במצב הקיים ישראל יוצאת קירחת מכאן ומכאן. הסובייטים מעניקים סיוע צבאי בלתי מוגבל למדינות ערב המאיימות על שלמותה ובטחונה של ישראל. הם תומכים באש“ף ומעלים את סף הציפיות שלו, להכרעת ישראל ולאילוצה לסגת מיהודה, שומרון וחבל עזה, ולכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף – מדינה שלא תכיר בישראל ולא תעשה איתה שלום. הסובייטים גם פלשו לאפגניסטן והם יכולים להפעיל במשולב את כל אמצעי החתירה, הלחץ והשיגור של כוחות צבא סדירים ביבשה, באוויר ובים.

האמריקנים והמערב-אירופים מתרחקים מישראל. הם מעניקים למדינות ערב סיוע צבאי בלתי מוגבל באיכות ובכמות, בלי כל דאגה לשמור על מאזן כוחות בינן לבין ישראל. האירופים ויתרו על הניסיון לרסן את אש“ף או למתן אותו ומחר עלולה גם ארה”ב ללכת בעקבותיהם, בגלוי או בסתר. לאחר ששני המנהיגים הסוציאליסטיים קרייסקי ובראנדט העניקו לעראפאת הכשר מוסרי ומדיני, בלי להתנות הכשר זה בהכרת אש“ף בישראל, נשמט מידי האירופים כל רסן וכל אמצעי מיקוח, שכנוע והשפעה. לא ייפלא שאיש מראשי אש”ף אינו סבור שעליהם לשנות את האמנה הפלשתינאית, והם משוכנעים שיזכו בהכרה דיפלומטית מלאה ויניעו את מעצמות המערב ללחוץ על ישראל שתיתן לאש“ף את מבוקשו בלי תמורה. אם תימשך התחרות הנוכחית בין שני הגושים על חסדי אש”ף לא ירחק היום שבו יופעל על ישראל לחץ אמריקני ואירופי המלווה בסנקציות צבאיות וכלכליות להסכים להקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, אפילו אם מדינה זאת תהיה במצב מלחמה עם ישראל כמו ירדן וסוריה.

מה על ישראל לעשות? קודם כל לא להידחק למשחק הבין-מעצמתי, שאיש אינו רוצה לשתף אותה בו. לא להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים נגד הסובייטים; אפילו עם תתבקש לעשות זאת כדאי לה לשקול את הדרישה זמן ממושך ככל שתוכל. אם ישראל לא תתנדב להציע לאמריקנים בסיסים היא תוכל להתגונן ביתר הצלחה מפני דרישתם “לנדב” ויתורים לפלשתינאים.

אין זה אינטרס ישראלי שלסובייטים לא יהיה חלק בנפט המזרח-תיכוני. אין זה אינטרס ישראלי שהסובייטים לא מעוניינים לשמור על היציבות ועל הסטטוס-קוו החדש ורוצים לערער אותו. אין זה אינטרס ישראלי להתגרות בסובייטים שלא לצורך ועל ממשלת ישראל הנוכחית ללמוד מהמישגה ההיסטורי שעשתה ישראל בשנת 1950, בזמן מלחמת קוריאה, כשקפצה בראש והתנדבה להיות השושבינה באו"ם בקבלת החלטות נגד הסובייטים. מי יודע אם “בהתנדבות” זו לא תרמה ישראל להרעת יחסה של ברית-המועצות כלפיה, ולהידרדרות היחסים ביניהן בשנים שלאחר מכן.

ישראל היא עכשיו בחזקת “שחקן ספסל” בעתודה האמריקנית המזרח-תיכונית. עדיף לה להמשיך לשבת על הספסל ולא להיות בחמישיה הפותחת. עדיף לישראל שהמשחק יסתיים בתיקו – לא בנצחון סובייטי מכריע, או בנצחון אמריקני מכריע, ושהתוצאה תהיה – חלוקת המזרח התיכון ומקורות הנפט שבו בחלוקה שווה פחות או יותר בין ארה“ב לברה”מ. עדיף לישראל שייווצר שיווי-משקל מזרח-תיכוני ובין-מעצמתי חדש, שבו שני הצדדים ירצו וייאלצו לשמור על מאזן הכוחות ביניהם, ואף להעניק לא לגיטימציה על-פי המתכונת האירופית, פחות או יותר. עדיף לישראל להשתלב בהסדר האזורי והבין-מעצמתי הזה, משום שרק בכוחו להעניק לה שלום ובטחון. אין בכוחה של ישראל בלבד להעניק לעצמה שלום ובטחון, אפילו עם תיסוג עד לגדות הירקון או תשתרע על שתי גדות הירדן. ישראל צריכה לשמור על כוחותיה ועל כבודה, להתערב במשחק האומות רק כדי למנוע בה פגיעה ישירה, בבטחונה ובקיומה; ולא לשמש בשר תותחים במלחמות לא לה, או שמן על גלגלי המהפכה המכוונת נגדה.

גם לאמריקנים וגם למצרים נוח יותר שישראל תשמור על מרחק בינה לבינם ותישאר לשבת על הספסל. האינטרס האמריקני העיקרי הוא שמדינת ישראל, על כל משאביה האנושיים, המדעיים והטכנולוגיים, על הפוטנציאל הצבאי והאסטרטגי שלה, על דרכי התחבורה שהיא חולשת עליהן באוויר, בים וביבשה – לא תיפול לידי הסובייטים ולא תשמש בידיהם קרש קפיצה להתפשטות נוספת. זהו האינטרס ההגנתי העיקרי המשותף לישראל, לארה"ב ולמצרים, והוא כשלעצמו מספיק בהחלט גם לנו וגם להם. גם הנשיא סאדאת אינו זקוק לחברתנו בברית הצבאית המתהדקת בינו לבין האמריקנים, נגד הסובייטים ונגד אלו מבין מדינות-ערב והאיסלם שאולי יתייצבו לצד הסובייטים. בין האמריקנים לסובייטים כדאי לנו לשמור על מידה של נייטראליות והגנה עצמית.

18.1.80

דבריו של חסן תוהאמי על ארץ ישראל, פלשתין, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, אינם בגדר התפרצות רגשית גרידא. יש להם שרשים בהיסטוריה ותהודת-מעמקים בהווה. נזכרנו בדבריו בעת טיול רגלי שערכנו במדבר יהודה, מדרום לכביש ירושלים-יריחו, בדרך התהלוכות לחאן נבי מוסה (קברו של משה, לפי אחת המסורות המוסלמיות). נמסר, כי בקרוב יערכו בחאן שיפוצים יסודיים, בכספי הוואקף והתרומות הגדולות שהוא נהנה מהן באחרונה כחלק מעמידתו במערכה נגד ישראל. לפי ידיעה אחרת עתיד היה חסן תוהאמי לבקר בנבי-מוסה ולעמוד על תכנית השיפוצים. ספק אם הדבר יתאפשר – ההתנגדות הערבית והמוסלמית למצרים ולהסכם קמפ-דייוויד גברה באחרונה ונראה שאפילו דבריו של תוהאמי לא יצליחו לרכך אותה.

צעדנו בדרך הרים קלה להליכה. הדרך כבר איננה בשימוש ושיני הזמן טישטשו אותה, עד שחזר והזכיר אותה הארכיאולוג דני בהט – שהדריך אותנו בטיול ההיכרות הזה. מהדרך שרדו אותות של סלילה, חציבה וסימון, ואף כבשן לשריפת סיד, ששימש לעבודות-תיקון. היא נסללה לראשונה במאה ה-13, על ידי השולטאן הממלוכי (המצרי) בייברס – שגרש את אחרוני הצלבנים מארץ ישראל, שנשא את דגל הג’האד האנטי-צלבני ואף אסר על נוצרים ויהודים את הכניסה למערת המכפלה, אתר קברי האבות בחברון. (פרטים אלה ותיאור מדוקדק ומפורט ביותר של “מקאם נבי מוסא ותולדותיו” כלולים במאמרו של פרופסור שמואל תמרי, מאוניברסיטת בר-אילן, שהופיע ב“קתדרה”, גליון 11. שום חוקר מוסלמי לא הירבה לחקור אתר זה, כמו חוקר האיסלם הישראלי).

דרך ההרים מתחילה בחאן אל-אחמר, שהיה תחנה בדרך העליה לרגל לנבי מוסה, שיצאה מהעיר העתיקה בירושלים, מביתו של המופתי. חאן אל-אחמר נבנה על הריסותיו של מינזר ביזנטי, שהוקם על-ידי הנזיר אבטימיוס, במאה החמישית. עדיין נמצאים לידו בורות מים ריקים, שנהרסו על-ידי הבדואים (“אבות המדבר” ולא “בני המדבר”, על-פי האימרה הידועה שמצטט דני בהט). הריסות חאן אל-אחמר נחקרות עתה על-ידי ארכיאולוגים מיוון. הוא נמצא במישור האדומים, סמוך מאד לאזור התעשיה הישראלי, המוקם עתה שם בתנופה גדולה וממנו נשקפים מעלה אדומים א‘, שהוקם בימי ממשלת המערך, ומעלה אדומים ב’, שהוקם בחודשים האחרונים. זה בצד זה, נמצאים משקעים של תרבויות דתיות של הנצרות והאיסלאם, ששקעו והתעוררו לתחיה, בצד תרבות ישראלית טכנולוגית מודרנית, שמי יודע עד מתי תישאר ומי ירש אותה.

הדרך מחאן אל-אחמר לנבי מוסא תוקנה במאה ה-18 על-ידי השלטון העותמני, שתיקן גם את נבי מוסה והוסיף עליו. הדרך שימשה לתהלוכות העליה-לרגל, כמשקל נגד למועד העליה-לרגל של היהודים בפסח ושל הנוצרים בחג הפסחא. הן נערכו כל שנה, מאז ימי ביברס ועד לשלטונו של המלך חוסיין, שביטל את התהלוכות הללו, שהיו מוקד קבוע של הסתה דתית-לאומנית ובסיומן פרצו תמיד מהומות דמים. בתקופת המנדט שימשו את הלאומנות הפלשתינאית שגאתה נגד היהודים, נגד הבריטים ואף נגד השלטון ההאשמי בעבר הירדן.

תוהאמי מזכיר לנו, שלדידו מדינת ישראל כולה נמצאת על “אדמה מוסלמית שדודה”. גם מוסלמית וגם שדודה. תוהאמי הוא הנציג של הרובד המוסלמי בריקמה הלאומית המצרית, הקיים בצד שני רבדים אחרים – הרובד הערבי והרובד הפרעוני. הרובד הערבי נמצא עתה בשלב של הדחקה מסויימת. הרובד הפרעוני קיים כתשתית, שאיננה יכולה לשמש תחליף לא לרובד הערבי ולא לרובד המוסלמי, הגועש בלי הרף מתחת לפני השטח. חסן תוהאמי הוא נין ונצר לשולטן הממלוכי-מצרי בייברס, מגרש הצלבנים, מי שאסר על הכניסה למערת המכפלה, הקים את נבי מוסה וסלל את הדרך אליו מירושלים המוסלמית. האם השולטן ביירבס חי וקיים? האם הוא מתעורר לתחיה גם במצרים?

הנשיא סאדאת לא השתיק את חסן תוהאמי, לא הרחיק אותו מתפקידו ולא החליש את מעמדו. ראיונותיו של חסן תוהאמי, המתפרסמים עתה, הם עדות מובהקת לעצמתו הדורסנית של הכוח הזה, המדבר מגרונו של תוהאמי.

מדינת ישראל נמצאת על אדמה מוסלמית שדודה. המכנה המשותף בין תוהאמי לבין דוברי אש"ף השונים הוא הדגש על “המימד המוסרי” של מדינת ישראל. ישראל חייבת להודות בכך, שעצם קיומה הוא מעשה עושק וגזל. היא הוקמה על “אדמה שדודה”. הנסיגה מסיני איננה ויתור ישראלי הראוי לתמורה ולהדדיות. אין הדדיות ואין סימטריה בין השודד לנשדד, בין גזילה לבין החזרתה לבעליה החוקיים. רק הזכויות הפלשתינאיות הן לגיטימיות והזכויות הנוגדות אותן – היהודיות, הציוניות, הישראליות – הן בלתי לגיטימיות. זאת בשורתו העיקרית של חסן תוהאמי. בעידן השלום שלאחר שתהיה נכונה להחזיר את הגזילה לבעליה, רק אז יוכל להיפתח עידן של נדיבות-לב מוסלמית וערבית כלפי המציאות הישראלית הקיימת. תהיה זאת נדיבות של התחשבות בעצם קיומה “הבלתי לגיטימי” של ישראל ואף בצרכי הבטחון של הקיום הזה, כמעשה חד-צדדי, כאקט של עשיית שלום וסיום המלחמות על בסיס של הודאה ישראלית באשמתה והחזרת הצדק על כנו.

מה שהיה נכון בשלב הראשון לגבי סיני, שהוא “אדמה מצרית”, יהיה נכון בעתיד לגבי ישראל כולה, שהיא “אדמה מוסלמית שדודה”, שתישאר בידי ישראל בגבולות הסכם השלום, בזכות ההסכם הזה ולא בתוקף זכויות לגיטימיות כלשהן. אי-הסימטריה הזאת בין “הצדק הערבי” לבין “אי-הצדק הישראלי” נקבעה בהסכם קמפ-דייויד, שמזכיר רק את “הזכויות הלגיטימיות” הפלשתינאיות ואת צרכי הבטחון של ישראל בלבד.

תוהאמי מדגיש את “הצדק המוסלמי” במקום את “הצדק הפלשתינאי”. “הצדק המוסלמי” הוא באופנה עתה, זהו “צדק אנטי-סובייטי”, צדק מחירי נפט ופטרודולרים. לדידו של תוהאמי הוא חשוב מ“הצדק הפלשתינאי”, אבל לשניהם יש מכנה משותף חזק מאד, ומסוכן לעתידה של ישראל ולעצם קיומה בעיני עצמה, בעיני יהדות העולם ובעיני העולם כולו. קשה להעלות על הדעת איך ייכון שלום בלי שישראל תמצא דרך להזכיר לעצמה ולעולם, כי גם לה יש “זכויות לגיטימיות” בארץ-ישראל, כי ארץ-ישראל היא גם ארץ התנ“ך, וכי התנ”ך הוא יסוד התרבות וההיסטוריה של עמי הנצרות והאיסלאם, וכי עם ישראל הוא עם התנ"ך, החוזר לארצו.

דבריו של תוהאמי מזכירים את המימד האידיאולוגי והמוסרי של הסכסוך הישראלי-ערבי. הם כופים על ישראל ויכוח גם במישור הזה. אין להניח שהנשיא סאדאת מצידו מעוניין בויכוח הזה ובחידושו דווקא עכשיו. תוהאמי מעורר כוחות, שלסאדאת ולמצרים אין שליטה עליהם – הפלשתינאים, האיסלם. אבל אולי סאדאת רואה בתוהאמי מעין “אריק שרון מצרי”. סאדאת מאותת לבגין ומציב בפניו ברירה חדה: אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלי – בלי יהודה ושומרון, בלי ירושלים המוסלמית והנוצרית – אז יהיה זה שלום בלי תוהאמי, ולעומת זאת אם אתה רוצה בשלום על-פי התנאים שלך – שלום עם יהודה ושומרון, עם ירושלים ועם התנחלויות, שלום עם “גוש אמונים” ואריק שרון – אזי יהיה זה שלום גם עם תוהאמי ו“האחים המוסלמים”.

נראה שתוהאמי הוא “האני האחר” של סאדאת, כשם שאריק שרון הוא “האני האחר” של מנחם בגין. שניהם משמיעים קולות חריגים וצורמים אבל נראה שהם מבטאים את הגיגיהם וכיסופיהם העמוקים – זה של סאדאת וזה של בגין. ואולי לא יהיה מנוס מהתנגשות ומפשרה חדשה, אחרת, בין שני אלו.

14.2.80

אם יש אדם שמנחם בגין חייב לו תודה על נצחונו בבחירות, יותר מכל אדם אחר, הריהו – נשיא מצרים אנואר סאדאת. לא זו בלבד שסאדאת הסכים לפגישה איתו באופירה, שהפכה לאחד מקלפי התעמולה החשובים של הליכוד, אלא שהוא התערב לטובת בגין פעם אחר פעם עד לימים האחרונים של ערב הבחירות.

סאדאת חזר והדגיש, שמדיניות השלום תימשך בכל מקרה ושום דבר לא יסיט אותה לאחור. סאדאת גם מסייע לבגין בזירוז הרכבת הממשלה. הוא מביע נכונות להזמין את בגין לפגישה באלכסנדריה לפני נסיעתו לארה"ב באוגוסט, אם עד אז תושלם הרכבת הממשלה.

סאדאת אינו עושה זאת בחינם, ולא בלי תמורה. הוא האיש היודע היטב מה הוא עושה ולפי כל הסימנים הוא רואה בבגין מנהיג ישראלי, שאין כמותו בסיוע למצרים בהשגת מטרותיה ההיסטוריות. בגין משחר לידיו של סאדאת פעם אחר פעם. כיום, וכנראה גם בעתיד.

סאדאת חוזר ומגדיר את המטרות ההיסטוריות של מדיניות השלום המצרית. הוא אינו נושא את עיניו לרווחים קטנים וחד-פעמיים ואינו יוזם מלחמה חדשה נגד ישראל אחרי אפריל 1982. הדרך לא אצה לו לחזור לחיק משפחת עמי-ערב כקרוב עני הממתין לנידבת לב אחיו הסעודים ולמחילתם של העיראקים, הסורים והלובים. הוא אינו זקוק להם, ובוודאי שלא עכשיו. יותר מפעם אחת אמר סאדאת, שמצרים היא המדינה האמיתית היחידה באזור והעם המצרי הוא העם האמיתי היחיד – עם שיש לו היסטוריה של 1000 שנה כדבריו.

יתר הערבים הם ערב רב של שבטים שבראשם עומדים שליטים מושחתים ומנוונים. הישראלים, לדבריו, הם בוודאי לא עם ולא מדינה, אלא מין הוויה משונה, דתית בעיקרה, עם כמה סממני-לוואי אתניים ולאומיים לא ברורים.

להילחם נגד כל אלה – זה בזבוז משווע של אמצעים, משאבים ושל חיי-אדם. אפשר להשיג במדיניות של שלום ארוכת-טווח כך מה שרוצים ולא מצליחים להשיג בדרך המלחמה המסוכנת והבזבזנית. מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה, שמצרים היתה זקוקה לה להשגת מטרותיה. מכאן ואילך היא יכולה להתקדם בדרכי שלום לביצור מעמדה כגורם הדומיננטי בקרב מדינות האזור וכבעלת הברית העיקרית של ארצות-הברית.

חיזוק הברית עם ארצות-הברית חשוב למצרים עכשיו יותר מהחזרה אל חיק עמי-ערב. היא זקוקה עתה בעיקר לחיזוק מעמדה בארה“ב ולהגדלת חלקה בעוגת הסיוע האמריקני על חשבון יתר הנהנים שהרי יש גם גבול לסיוע האמריקני הכולל. מצרים של סאדאת רוצה להיות הדובר העיקרי של המזרח-התיכון בין המעצמות – ארה”ב, ברה“מ, אירופה – ולא הסעודים, העיראקים, הירדנים או אש”ף.

כל אחת ממדינות אלה לחוד וכולן יחד הן בנות תחרות של מצרים, על חלוקה בשלל האמריקני. ויותר מכולן ישראל. סאדאת אינו מעונין בשום אופציה אחרת במזרח-התיכון לשלום, לאחריות ולסיוע. לא אופציה ירדנית ולא סעודית. על אחת כמה וכמה שאין סאדאת מעוניין באופציה ישראלית כלשהי. רק אופציה מצרית.

סאדאת רוצה בהמשך מדיניות השלום שמצרית כלפי ישראל, גם אחרי אפריל 1982. משום שאין כמותה להשגת מטרות שהוא ומקורביו רוצים להשיגן. שישראל לא תוכל להפריע למצרים בזירה האמריקנית ושלא תוכל להתחרות בה.

מעבר למטרה הזאת ניצבות המטרות ארוכות הטווח של “כיווץ ישראל לממדיה הטבעיים” (באמצעי שלום), כלומר – גימודה והעמקת בידודה בעולם. תקיעת טריזים, שילכו ויתרחבו, בינה לבין ארה“ב (המימשל, הקונגרס, דעת הקהל), בינה לבין יהדות ארה”ב, והוקעתה דרך-קבע כמדינה המדכאת את “זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”, עושקת זכות וגזלנית.

מצרים לא תגיב על כך במלחמה, אלא בהתאפקות, בהוקעה וברכישת דעת-הקהל העולמית לצדה. היא תיראה בעיני כל ראויה לשבח, תמיכה וסיוע, על כך שאינה גומלת לישראל כגמולה ואינה מפירה את הסכם השלום, אלא רק מקפיאה את הנורמליזציה. (ואפילו בוחרת מתוכה את צימוקי הסיוע המועילים לה – תיירות, חקלאות, רפואה ועוד).

אלה הן המטרות של מדיניות השלום של סאדאת, כפי שנכתבו ונאמרו עשרות פעמים. התעלמות מהן דומה מאד להתעלמות מההכרזות הגלויות של סאדאת לפני מלחמת יום-הכיפורים שמצרים לא תימנע ממלחמה.

מי יותר ממנחם בגין יכול לסייע לסאדאת בהשגת המטרות הללו? מי כמוהו מקל על סאדאת את מלאכת ביצור מעמד מצרים בארצות-הברית? ומטרפד כל אופציה אחרת לשלום וליציבות במזרח-התיכון? מי יותר ממנחם בגין מפריע לאמריקנים לחפש לעצמם בני-שיח אחרים במזרח-התיכון נוסף למצרים? וחוסם בפני ישראל את חזרתה לדרך המשא-ומתן, פתרון הבעיה הפלשתינאית, השכנת שלום גם בחזית-המזרחית והצמדת השלום בחזית-המזרחית להשלמת הנסיגה מסיני?

אין כמו מנחם בגין לסייע לסאדאת בתהליך הנמכת קומתה של ישראל מבית ומחוץ. ב“כיווצה לממדיה הטבעיים”, בהעמקת בידודה בעולם, בתקיעת טריזים בינה לבין ארה"ב, בעירעור אחדות העם בישראל ובתפוצות, בהעמקת הפיצול העדתי בארץ ובארצות-הברית (הברית הלבבית הנלהבת עם האורתודוכסיה הקיצונית להעמקת החרם והנידוי על הקונסרבטיבים והרפורמים באמצעות שינוי חוק השבות). אין כמנחם בגין בהחלשת מקורות כוחה העיקריים של התחייה הציונית בדורנו – ההתיישבות העובדת, חברת העובדים, ההסתדרות.

לסאדאת לא אצה הדרך לשלום במזרח-התיכון. להיפך, סאדאת אינו ממהר לעזור בפתיחת אופציות נוספות לשלום בין ישראל לבין שכנותיה. הוא שולל את האופציה הירדנית והסעודית וכל אופציה ערבית אחרת שתפריע להשגת המטרות של מדיניות השלום המצרית כמתואר לעיל. סאדאת הבין היטב שהאופציה הירדנית של המערך אינה מועילה להשגת מטרותיו וכי ממשלה בראשות המערך תפריע לו.

הוא הזמין אליו למצרים את שמעון פרס, אבא אבן וחיים בר-לב ושם, כמארח, עשה סאדאת את הדבר הבלתי נסלח ביותר על-פי כללי קבלת האורחים בארצות-המזרח. הוא השמיט מתחת לרגליהם את השטיח של “האופציה הירדנית”, שיכול היה להצעיד את ישראל ואת האזור כולו לעבר שלום כולל (לפני השלמת הנסיגה הישראלית מכל סיני), והשאיר את המערך בלי אלטרנטיבה ריאלית למדיניות המבוי-הסתום של בגין.

סאדאת זקוק לבגין, ולבגין בלבד, כדי להמשיך בתהליך הנמכת קומתה של ישראל והתקדמות מצרים להשגת המטרות של מדיניות השלום שלו. סאדאת סייע לבגין להיבחר. הוא יודע את אשר הוא עושה. ואני שרויים בעיצומה של קונספציה ישראלית חדשה, המתעלמת ממטרותיה האמיתיות של מצרים ומן האמצעים שהיא בוחרת בהם להגשמת מטרותיה, פעם במלחמה ופעם בשלום.

10.7.81

היריה שפגעה בנשיא סאדאת והרגה אותו תוכל להיחשב כיריה הראשונה במלחמה הבאה במזרח התיכון. הנשיא סאדאת יוכל להיחשב כקורבן הראשון שלה. אין הכוונה למלחמה בין ישראל למצרים ואף לא למלחמה ישראלית-ערבית בעיקרה. היו אלה כדורי האיסלאם הקיצוני, שהרגו את הנשיא סאדאת. והשלום עם ישראל לא היה הסיבה העיקרית לרציחתו. ראיה טובה לכך יכולה לשמש העובדה, שכדורי האיסלאם הקיצוני מכוונים גם נגד שליט סוריה, אסד. גם אם דבק בו כתם הסכמי הפסקת אש והפרדת כוחות עם ישראל – לא בגלל זה נורים נגדו ונגד משטרו הכדורים הרצחניים של האיסלאם הקיצוני. הוא הדין בשאה האיראני, שאף הוא “חטא” במגעיו עם ישראל – הודח, ומשטרו עלה בלהבות לא בגלל “הסירכה הציונית” שלו. היא השתלבה במכלול חטאי השאה, לדעת מדיחיו נושאי דגל האיסלאם הקיצוני. (אם להאמין ל“כזבים של העתונות האימפריאליסטית” גם נאמני נאמניו של חומייני – או היה זה רק בני סאדר – טבלו במלחמת הקודש נגד עיראק כשבידיהם השרץ של מקח ומימכר עם ישראל ועם כלי נשקה).

נושא הדגל הראשי של האיסלאם הקיצוני, שליט לוב מועמר קדאפי, הוא בעל הברית העיקרי של ברית המועצות ומשמש גם חוד חנית למסע החתרנות וההתפשטות הסובייטי במזרח התיכון ובאפריקה. אבל לא כך חומייני, שהוא אויבם הנחרץ של פלגי השמאל באיראן. לעומת זאת, “האחים המוסלמים” בסוריה, בין קורבנותיהם נמצאים גם קצינים סובייטים ולא רק אנשי מימשל סורים. לא כך המוסלמים הקיצונים במצרים, שרצחו כנראה את סאדאת. בין כל ההתפרצויות הללו אין בהכרח קשר מאחד ומתאם. ואין גוף אחד, המכוון את כל הזרועות הללו. אבל יש לב אחד הפועם בהם ומפעיל אותם – לב האיסלאם הקיצוני. הדם הזורם בעורקיהם הוא הנפט, המקנה להם תחושה של עוצמה ושל בוז כלפי כל אלה, שנכנעים לעוצמת הנפט שהיא, “חרב האיסלאם” בימינו.

אמריקה של הנשיא רייגן מתרפסת בפני האיסלאם ב“עיסקת האייוואקס” ומוכנה להפקיר בידי שליטי האיסלאם את נשקה המתוחכם ביותר, בלי שום שיקול של תועלת צבאית, אלא אך ורק משום שכך עלה רצון שליטי האיסלאם והנפט. זהו התכתיב של השליטים האמיתיים לשליטים המדומים (כך לפחות נראה הדבר בעיניים מוסלמיות). אמריקה שופכת שמן על גלגלי המהפכה האיסלאמית של ימינו, ועל השנאה והבוז כלפיה, וכלפי כל מה שהיא מייצגת.

אמריקה של רייגן טוענת כלפי שליטי סעודיה, שהקומוניזם וברית-המועצות הם הסכנה העיקרית לשלומם ולבטחונם ואילו שליטים אלה טוענים כנגד רייגן, שהציונות וישראל הן הסכנה העיקרית לשלומם ולבטחונם. אבל האמת הנכתבת על מפת האיזור באותיות של דם ואש, כשהיריות שנורו לעבר סאדאת אינן הכתובת הראשונה, אמת זאת היא, שאויב השלום והבטחון במזרח התיכון ובעולם כולו הוא האיסלאם הקיצוני, שהדם הזורם בעורקיו הוא דם הנפט והכנסותיו והכוח המפעיל את זרועותיו השונות הוא כוח הטרור, הרצח והחתרנות. הטרור של האיסלאם הקיצוני פגע בסאדאת, קודם לכן בשאה האירני. הוא חותר תחת הסובייטים בסוריה. בולם אותם ומשבש את תוכניותיהם באיראן ובאפגניסטאן, שבה טרם הושלם הכיבוש הסובייטי וטרם פסקה ההתנגדות המזוינת האפגנית, הנתמכת על-ידי ארה"ב ואולי גם על-ידי מצרים.

הגולם קם על יוצרו. הברית, שהשאה האיראני כה היטיב להגדיר אותה כשפעלה נגדו, והיא גם הפועלת במצרים של סאדאת ושל יורשיו – “ברית האדום והשחור” – ברית זאת הופכת בסוריה, באפגניסטאן, אולי באיראן של חומייני ושל “המוג’אהידין חאלק” ואולי גם בברית המועצות עצמה, ברפובליקות המוסלמיות שלה – לברית שאפשר יהיה לכנות אותה “ברית הלבן והשחור” או “ברית הירוק והשחור”. על כל פנים זו תהיה ברית עם כוחות שדגלם אינו אדום.

האיסלאם הקיצוני משבש את קווי החלוקה הגלובאליים ואת כללי המשחק, המפרידים בין מזרח למערב ובין צפון לדרום. הוא פועל בכוח הנפט והטרור נגד מערב ונגד מזרח גם יחד. מנצל לטובתו את הצפון העשיר ואת הדרום העני. האיסלאם הקיצוני הוא אויב משותף לכולם. הצלחתו העיקרית נובעת מכך, שקורבנותיו משתדלים להתעלם מהסכנה שהוא מביא, ולהתחמק מהגדרתו כאויב השלום, הבטחון והקידמה של העולם כולו, על שתי חלוקותיו המצטלבות. הנשיא סאדאת הוא הקרבן האחרון של ההתחמקות הזאת.

אמריקה של רייגן, כמו של קארטר קודמו, מתחמקת מלראות את האוייב כמות שהוא. היא יוצקת שמן על מדורת הבוז והשנאה על-ידי התרפסותה בפני שליטי סעודיה כפי שהתעלמה קודם לכן מסכנת האיסלאם הקיצוני באיראן, ומוסיפה להתעלם מהסכנה של לוב בשליטת קדאפי, הנתמך על-ידי הסובייטים. לא רק אמריקה מתעלמת מהאויב האמיתי שלה, ומתחמקת מלהתמודד אתו. גם ארצות אירופה המערבית טומנות את ראשן בחול הפלשתינאי-האש“פי. במקום להתמודד עם הטרור של האיסלאם הקיצוני (הפוגע גם בסוריה וביתר גרורותיה של ברית-המועצות, שאין שום קשר בינן לבין ישראל והנושא הפלשתינאי-אש"פי), היא דוחפת את המזרח התיכון למלחמה נוספת נגד ישראל. כל תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף ועל-פי תנאיו, היא בגדר תמיכה במלחמה בלתי נמנעת נגד ישראל. משום שלא הממשלה הנוכחית בישראל ולא ממשלה בראשות המערך, ואף לא קואליציה לאומית אנטי-אש“פית שתקום בעת מלחמה כזאת – לא יכנעו לתכתיב חסלני כזה בלי מלחמה. הרבה מלחמות פרצו כתוצאה מחישוב מוטעה ואפילו כתוצאה מכוונות פאציפיסטיות והומניות. השאלה אם מדינות מערב אירופה יחפשו את התחליף האש”פי, כשם שאמריקה של רייגן מחפשת את התחליף הסעודי, להתמודדות עם האויב הממשי האורב להן.

רצח הנשיא סאדאת על-ידי מוסלמים קיצוניים, כמו העובדה שהנשיא סאדאת יצא למלחמה נגדם (וכנראה באיחור טראגי) – מצביעים על האויב האמיתי לשלום, לבטחון ולקידמה במזרח התיכון ואולי בעולם כולו. זהו האויב וזוהי החזית העיקרית שבה יוכרע השלום בין ישראל למצרים ובינה לבין יתר מדינות ערב. במזרח התיכון לא יכון שלום לפני שתיפול הכרעה ברורה בין איסלאם מתון לאיסלאם קיצוני, לפני שיעקרו משורש מרצחי הטרור והחתרנות של האיסלאם הקיצוני, שמעוזם העיקרי בלוב, שמתאמנים בלבנון ושמקור המימון שלהם – בסעודיה. רצח הנשיא סאדאת הוא, אולי, היריה הראשונה במלחמה הבאה הזאת.

על מעוזו העיקרי של האיסלאם הקיצוני תגן ברית-המועצות בלוב מפני מצרים, שתימצא לצורך זה תחת מטרייה אמריקנית. החזית השניה נגד האיסלאם הקיצוני נמצאת במגרש האימונים שלו בלבנון, וכאן נמצאת ישראל בחזית נגד סוריה, שתחוש לעזרת לוב, כדי להפנות את האויב הפנימי (האחים המוסלמים) נגד האויב החיצוני המשותף (ישראל). גם כאן לא יהיה מנוס מחיכוך מסוכן בין שתי מעצמות העל – האמריקנים והסובייטים. בשתי החזיתות שהוזכרו לעיל תיפול ההכרעה האמיתית לשלומו ולבטחונו של האזור ואולי של העולם כולו.

השאלה הגורלית היא אם גם ארצות הברית וברית המועצות יבינו כי האיסלאם הקיצוני הוא אויב משותף להן (כשם שגרמניה הנאצית היתה כזאת בעבר) וכי המשך ההתמודדות המבוקרת בין מזרח למערב ובין דרום לצפון עלה על שדה-מוקשים שאין להן בקרה עליו – האיסלאם הקיצוני הרצחני והסחטני, רוחש שנאה תהומית ובוז מוחלט גם לאמריקנים וגם לסובייטים. יש לא את השאיפה והבטחון המוחלט שהוא יירש ארץ במקום שתיהן או שיכסה את כולה בדם ואש.

כדי למנוע חזות אפוקאליפטית כזאת תהיה דרושה הידברות בין המעצמות בטרם תפרוץ מלחמה נוספת במזרח התיכון, במהלכה או במקרה הרע ביותר רק לאחר שתתקרב לסיומה. הידברות זאת לצורך ריסון האיסלאם הקיצוני היא האלטרנטיבה היחידה למלחמת עולם שלישית שתפרוץ כתוצאה מכדוריו של האיסלאם הקיצועי ומהצטברות עושר הנפט בידי שליטי האיסלאם והשימוש בו לערער היציבות הכלכלית והחברתית גם במערב וגם במזרח, גם בצפון וגם בדרום.

בישראל צריכה לעניין אותנו השאלה מה יקדם למה – האם השלמת פינוי סיני, להגברת המתיחות המלחמתית בחזית מצרים (וסודאן) עם לוב, והאם יושלם הפינוי לפני החרפת המתיחות המלחמתית בחזית לבנון לאחר סיום הפסקת האש מצד אש“ף. ואיך ישתלבו כל אלה יחד. זהו הנושא לתיאום איסטרטגי אמיתי בין ארה”ב לבין ישראל ומצרים במקום ההתעסקות במריבות התחליפיות על מטוסי “אייוואקס” ועל משא ומתן עם אש"ף.

12.10.81

הכל נאמר כבר ואין מה להוסיף ולחדש בנושא היחסים בין ישראל לברית-המועצות. לכאורה, אין כל משמעות לפניה ישראלית כזאת או אחרת לברית-המועצות. קיים קיפאון מוחלט – של ניגוד אינטרסים ושל איבה מלחמתית – מצד ברה"מ כלפינו ואין בכוחנו לעשות דבר כדי להפשיר את הקפאון הזה.

כל ההנחות הללו מוטעות ומכשילות. אפשר תמיד לשפר ולקלקל עוד יותר את מה שנראה אבוד. עם כל ההבדלים ברמת העוינות והקפאון ביחסים, אפשר בכל זאת ללמוד מהמתרחש בשנים האחרונות במסכת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה או מדינות מערב אירופה כשהיחסים עם ישראל היו בקפאון. הושגו שיפורים של סגנון ואווירה, שהניבו במשך הזמן גם פירות מעשיים.

לרשימת הטעויות אפשר להוסיף גם את ההנחה שנסיון לשפר את היחסים עם ברה“מ – יגרע בהכרח מיחסינו עם ארה”ב. אך לא כך. כל שיפור קל, אפילו במגעים הבין אישיים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא חל על נושאים מהותיים יותר – יכול לסייע למערכת יחסינו עם ארה"ב. שיפור כזה עשוי להחליש את הלחץ הערבי על מעצבי המדיניות בוושינגטון, היכולים לומר לערבים, שאפילו הסובייטים מתחשבים בקידום כמה מהאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מישראל. כל מעשה שתורם לחיזוק ההנחה הזאת יכול רק להועיל ולא להזיק לנו. את זאת ניסה לעשות ראש הממשלה יצחק שמיר בפנייתו אל הסובייטים, אבל אין די בכך.

צריך לבחון היטב את גבולות המותר והאסור, המזיק והמועיל ביחסינו עם האמריקנים והסובייטים ובזיקת-הגומלין ביחסים אלה. במסכת סבוכה זאת יש “כלל זהב” או “חוק ברזל”, והוא צריך להנחות את מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. לא תיתכן הרתעה ממלחמה ולא ייתכן בה נצחון צבאי, לאחר שפרצה, בלי עזרת ארה"ב, בלי סיוע צבאי וכלכלי ממנה, ובלי מחויבות אמריקאית להתערב במלחמה נגד התערבות סובייטית, כדי למנוע אותה ככל האפשר.

כל מה שתורם להעמקת המחויבות האמריקנית לקיומה, לשגשוגה ולבטחונה של ישראל קיים בו פוטנציאל של חיזוק ההרתעה מפני איום ערבי, או ערבי-סובייטי. הידוק היחסים בין ארה"ב לישראל יש בו כדי להרתיע את הסובייטים מלחצות “קו אדום” בין-מעצמתי גם במישור ההתייחסות המזרח-תיכונית כלפי ישראל. יש בו גם כדי לצנן את להט האיבה הסובייטית כלפינו.

יתר על כן, כשם שאין הרתעה בלי ארה“ב, כך גם לא ייתכן שלום כולל במזרח-התיכון בלי ברית-המועצות. מן הטעם הפשוט שיש בכוחם של הסובייטים להכשיל ולמנוע שלום כזה. יש להם אינטרס ומוטיבציה לא להשלים בשום פנים עם “פאקס אמריקנה” במזרח-התיכון. כל שלום במזרח-התיכון בלעדי הסובייטים כאילו הוא שלום נגדם. מבחינתם זהו אקט מלחמתי, והם יעשו הכל כדי לשבשו ולסכלו – זה לא יהיה שלום, במובן הפשוט והיסודי של המונח הזה. מ”חוק הברזל" המזרח-תיכוני הזה אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי המותר והאסור, המועיל והמזיק לגבי ה“עשה” ו“לא תעשה”. אם האמריקנים לא רוצים לחזק את מעמד הסובייטים במזרח-התיכון, אסור להם לנקוט יוזמות של שלום כולל – שרק יבליטו כי המפתח לשלום כזה נמצא בידי הסובייטים ואי-אפשר בלי הסכמתם ובלי ויתורים להם ולגרוריהם, הסורים, אש“ף או פלגים באש”ף. במקום שלום כולל צריכים האמריקנים להסתפק בהתקדמות לקראת שלום מלא בעתיד הרחוק, על-ידי הסדרים של הימנעות ממלחמה ושל שלום חלקי.

ישראל מצידה, אם ברצונה להימנע מסכסוך עם ארה“ב, צריכה להעדיף הסדרי ביניים של הרתעה ובלימה ופתרון בעיות בהדרגה. ההצלחה של מדיניות ההרתעה והבלימה, המבוססת על יחסים הדוקים ככל האפשר בין ארה”ב לישראל, תוכל הניע את הסובייטים לשנות את מדיניותם הנוכחית כלפי ישראל ולנסות להציע הצעות חדשות שיוכלו להיות קבילות יותר על ישראל ועל ארה"ב. שינוי כזה במדיניות הסובייטית כלפי ישראל יהיה בו כדי להניע את מדינות ערב לשנות את עמדתן בסכסוך הישראלי-ערבי.

זוהי סידרה של תנאים הכרחיים, שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו, ויחד יכולים לחולל את השינוי הרצוי בכוון של שלום במזרח-התיכון בעתיד.

לפי קריטריונים אלה, הסכם קמפ-דייוויד הזיק לתהליך השלום לא פחות משהועיל. הוא היה שלום חלקי ונפרד תמורת מחיר מלא וכולל. בלי הסובייטים, הפלשתינאים, הירדנים, והסעודים. את הנסיגה מכל סיני ואת הוויתור על הנפט ועל ימית צריך היה לנסות ולקשור ולהתנות בהתקדמות לכוון ארבעת גורמים אלו. האמריקנים יכלו להוציא את מצרים ממעגל המלחמה נגד ישראל וגם ממעגל התלות בסובייטים – תמורת מחיר ישראלי נמוך יותר. לפחות צריך היה לנסות לעשות זאת, אבל, כידוע, לא כך היה. ממשלת ישראל לא רצתה ולא ניסתה, ושילמה מחיר מלא תמורת הישג חלקי וזמני. אם כי חשוב מאוד כשלעצמו.

על פי האמור לעיל לא כדאי לאמריקנים – ולישראלים – לנסות להגיע להסדר כולל בלבנון בלי הסובייטים ובלי הסורים. די שהוא יהיה בלי הפלשתינאים, שכבר הוצאו מרשימת השותפים לכל הסדר בלבנון. צריך לנסות להגיע למערכת של הסדרי-ביניים גם עם ממשלת ביירות, ועם העדות השונות בלבנון – מרונים, דרוזים, שיעים וסונים – גם עם המנהיגים המקומיים והתושבים של האזורים השונים בלבנון. אלה הם שלושת החתכים של המבנה הלבנוני וכל הסדר בלבנון יצטרך לכלול את שלושתם יחד. אין בלבנון כתובת מרכזית אחת. אבל קיומן של כתובות שונות, מקבילות ומתחרות, אינו מונע בהכרח אפשרות של השגת הסדר, כל עוד הוא מוגדר ומקובל כהסדר-ביניים שאפשר לחיות אתו בעתיד הנראה לעין וכשכל אלטרנטיבה אחרת היא גרועה יותר ובלתי-נסבלת. להסדר ביניים כזה אפשר להשיג הסכמה סורית וסובייטית. כל עוד הנשיא רייגן אינו רוצה להגיע להסכם אמריקני-סובייטי בלבנון, עליו להסתפק בהסדרים חלקיים.

על-פי קריטריונים אלה “תכנית רייגן” היא תכנית-נפל מסוכנת, שרק תשחק לידי הסובייטים. הסובייטים יוכלו, כאמור, להשלים רק עם הסדר חלקי שאינו מתיימר להיות שלום כולל ומלא בלעדיהם. הסכמי ההפרדה של קיסינג’ר סיפקו כמה תקדימים לכללים של מותר ואסור מבחינת הסובייטים. הסדר חלקי שהאמריקנים תיווכו בהשגתו, והסובייטים נתבקשו לאשר אותו כהסדר זמני, עד לשיתופם בהסדר הכולל – עדיין מתקבל אצלם. התיימרות אמריקנית לכונן שלום כולל תוך דחיקת רגלי הסובייטים – תמריץ אותם להכשילו בכל האמצעים העומדים לרשותם. הוא הדין בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. המירב הניתן להשגה בלי זעזועים של מעשי מכשלה סובייטים הוא הסדר-ביניים של אוטונומיה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים, אולי גם בשיתופה של מצרים. רק עם הסדר כזה יסכימו אולי הסובייטים להשלים בשתיקה, בתנאי שהוא יהיה זמני וחלקי. עד שהם יחליטו שאין ברירה והגיע הזמן לשפר את יחסיהם עם ישראל. אז, יוכל להיפתח פרק חדש של התקדמות לשלום כולל ומלא במזרח-התיכון. ועד אז יש לעסוק בהתרעה ובבלימה, בהסדרים חלקיים ובשיפור יחסים טקטיים בכל המיגזרים.

16.12.83

בלי לגרוע כהוא זה מכבודם של הפרשנים הישראלים והמרוקנים, לא נטעה אם נאמר שהפרשן המוסמך לכוונותיו של המלך חסן, הוא המלך חסן עצמו. ועל כן הפרשנות החשובה ביותר לפגישה במרוקו עם שמעון פרס, היא זו שהשמיע המלך חסן בנאום אל בני עמו.

בנאום על רקע הפגישה הפומבית בין המלך חסן לשמעון פרס, נפתחו אפיקים חדשים להתקדמות לקראת שלום, גם מהצד הערבי וגם מהצד הישראלי. השאלה עכשיו היא אם אכן תהיה התקדמות כזאת. זה תלוי עכשיו בישראל, בירדן ובפלשתינאים, שהם בעלי הדבר העיקריים, וגם בנשיא מובארק במצרים, שהפגישה בינו לבין שמעון פרס היא הצעד הצפוי הבא. עוד יהיו הרבה תנודות וישמעו קולות צורמים מכאן ומשם, כמנהג האיזור בו אנו חיים.

המלך חסן דיבר אל בני עמו, ובאמצעותם עם העולם הערבי כולו, לא כפורש מן הציבור הערבי, ולא כמי שמנסה לעשות עוד “שלום נפרד” עם ישראל. להיפך. המלך חסן הדגיש כי נפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס בכוח החלטות הפיסגה הערבית ב“ועידת פאז”, לפני ארבע שנים. הוא עושה זאת כמי שעומד בראש הליגה הערבית ובראש “ועדת השבעה”, שעליה הטילה “ועידת פאז” לקיים את החלטותיה. המלך חסן, כבעל הסמכות הערבית העליונה, קבע הלכה חשובה מאוד. לפי החלטות “ועידת פאז”, אמר חסן, אין שום איסור להיפגש עם ישראל. מה שלא נאסר במפורש – מותר. זה היתר כללי שהמלך חסן נטל קודם כל לגבי עצמו, בשם “פיסגת פאז”, בבחינת “נאה דורש ונאה מקיים”. הוא הטיל אותו גם על כל גורם ערבי אחר שירצה בהיתר זה – גם על המצרים, שבכך הוסר מעליהם באורח עקרוני החרם הערבי, עקב מגעיהם עם ישראל; גם על המלך חוסיין וגם על נציגים פלשתינאיים שיהיו מקובלים על אש"ף.

המלך חסן איזכר את החלטות “ועידת רבאט” משנת 1974, שאש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי. הוא עשה זאת בנימה שהסתיימה בסימן שאלה. כמי שאומר – לאן הגעתם מאז ועד הלום בכוח ההחלטה ההיא? הוא אמר שהיו ויכוחים שמנעו התקדמות, ובזאת ענה למבקריו הפלשתינאים והערבים שבאו לבקר אותו על פגישתו עם שמעון פרס; פשפשו בכשלונות עצמכם והדרך שהלכתם בה, אתם לא השגתם דבר. מה שאני מנסה להשיג עכשיו, נוכח כשלונכם, הוא גם דרוש וגם מותר, על-פי “החלטות פאז”, שלא אסרו על שום מגע עם ישראל, כאמור. ההדגשה החוזרת ונשנית של המלך חסן על “החלטות פאז”, ודרישתו משמעון פרס לקבלן, היתה הדגשה חיונית למען לגיטימציה ערבית כוללת לפגישתו של המלך חסן עם שמעון פרס, ואף להמשך המגעים והפגישות עם ישראל מצד כל גורם ערבי אחר.

בכך נפתח אפיק לגיטימי להידברות עם ישראל מנקודת המוצא של “החלטות פאז”. נקודת מוצא איננה משמשת נקודת סיום. בפגישת פרס-חסן קבעו שני הצדדים את נקודות המוצא של שניהם ואת אפיקי ההתקדמות מנקודות מוצא אלה, זה לקראת זה. הצד הישראלי שולל את “החלטות פאז”. כך הודיע שמעון פרס למלך חסןף באורח החלטי ביותר. אבל בעמדת ישראל – כפי שנקבעה על-ידי ממשלת בגין לפני הסכמי קמפ דייוויד ועל-ידי כל הממשלות לאחריה – יש אפיקים פתוחים להידברות עם העולם הערבי כולו וגם עם הפלשתינאים. אין התנגדות ישראלית לועידה בין-לאומית, בהרכב מוסכם זה או אחר, בתנאי שלא תבוא במקום משא-ומתן ישיר בין הצדדים, אלא רק תשמש כפתיחה למשא-ומתן כזה. כך קרה בוועידת ז’נווה בדצמבר 1973 וכך הסכימה ממשלת בגין באוקטובר 1977.

יתר על כן, שר החוץ משה דיין מסר בשם ממשלת בגין על הסכמה להשתתפות של משלחת ערבית אחת, שבה ישתתפו נציגים פלשתינאים, שאינם נציגים מובהקים של אש“ף. כלומר – אם נפרש, כפי שעשה חסן לגבי “החלטות פאז” – מה שלא נאסר במפורש הריהו בגדר מותר. מותר לנציגים אלה להיות חברי אש”ף, ואף מקובלים עליו. זאת לא נאסר על-ידי ממשלת בגין וגם לא על-ידי ממשלת האחדות הלאומית, שהתחייבה לקיים את כל החלטות קודמותיה.

דוברי הליכוד נוהגים לטעון כי הסכמי קמפ דייוויד ביטלו את ההסכמים הקודמים של ממשלת הליכוד. טענה זאת היתה יכולה להיות תקפה אילו הסכמי קמפ דייוויד היו מתגשמים על כל סעיפיהם. אבל לא כך קרה. המשא ומתן הוקפא, כידוע. גם לאחר ביקור סאדאת בירושלים הסכימה ממשלת בגין להשתתף בוועידת קאהיר, שכינסה מצרים בהתאם לוועידת ז’נווה, בתוספת ייצוג לאש“ף. אש”ף מצידו החרים את הוועידה, אבל ישראל הסכימה להשתתף בוועידה.

דוברי הליכוד מצידם יכולים להתכחש להחלטות של ממשלות הליכוד הקודמות, אבל בכך יפרו את ההסכם שעל-פיו הוקמה ממשלת הליכוד הלאומית, בו נקבע כי יש לכבד החלטות אלה. דוברי הליכוד לא יוכלו לטעון שהמערך הפר הסכמים כדי לפוצץ את הסכם הרוטציה ברגע האחרון. ראש הממשלה שמעון פרס עשה כבר כמה צעדים נוספים בכיוון של קודמיו. ישראל הסכימה מחדש לוועידה בין-לאומית (“ליווי בין-לאומי”, “פורום בין-לאומי” וגם במפורש “ועידה בין-לאומית”). על כל אלה נמסרו הודעות חוזרות לכנסת. ישראל חזרה והסכימה למשא-ומתן עם משלחת ירדנית-פלשתינאית, בהשתתפות נציגים פלשתינאים המקובלים על אש"ף.

כל אלה יכולים לשמש עתה נקודות מוצא להתקדמות נוספת לקראת שלום. בעקבות ההיתר של המלך חסן לכל גורם ערבי, ובכל זה לנציגים פלשתינאים, להיפגש עם ישראל – ההתחלה יכולה להיעשות בוועידה בין-לאומית בהרכב מוסכם ובתנאי מוסכם, שלאחר הפתיחה יתחיל משא-ומתן ישיר בין הצדדים. הצד הערבי יגיש כנקודת מוצא את “החלטות פאז”, וישראל מצידה תציג כנקודת מוצא את החלטות ממשלות ישראל הקודמות והנוכחית. יש החלטות רבות כאלה לגבי נוהל המשא-ומתן והרכב המשתתפים, וגם פתרונות זמניים וקבועים בכל הנושאים שנכללו בהסכמי קמפ-דייוויד – עתיד השטחים לאחר האוטונומיה או לפניה, פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה והסכם שלום עם ירדן.

משא-ומתן כזה לא נפתח מהיום למחר. קיימים עיכובים מהצד הערבי לא פחות מאשר מהצד הישראלי. הממשלה תספיק להתפלג ולהתפרק במהלך המשא-ומתן אם וכאשר יתנהל. בינתיים יש בעיות קשות ופילוגים בצד הערבי. גם בתגובה על פגישת שמעון פרס עם המלך חסן.

אש“ף כיום מסוכסך, מפולג ומפוזר, יותר מאשר אי-פעם. המלך חוסיין רוצה לנצל את מצבו של אש”ף כדי להחזיר לעצמו את עמדות ההשפעה שהיו לו בקרב תושבי השטחים. גם הסורים מעדיפים את השפעת חוסיין על שליטת ערפאת.

המלך חסן העמיד את הירדנים הסורים ותושבי השטחים בפני דילמה. יוזמתו עלולה לחזק את מעמדו של אש"ף כשותף למשא-ומתן בהתאם להחלטות פאז. המלך חוסיין חושש, כנראה, שישראל תמצא לה אפיק הידברות בנושא הפלשתינאי, שאיננו עובר דרך רבת-עמון אלא דרך רבאט בירת מרוקו. המלך חוסיין והסורים חוששים מתמיכת מרוקו ומצרים ביאסר ערפאת, שנוא נפשם ואויבם המשותף.

כך נקלעה ישראל לדילמה מעניינת. מול המחלוקת בעולם הערבי ניצבת עתה ישראל עם שתי אופציות לקידום תהליך השלום ולפתרון הבעיה הפלשתינאית. האחת היא “האופציה הירדנית”, שמתנהלת בחשאי ובעקיפין, בשטחים, בידיעת ישראל ובהסכמתה, גם אם בצורה אטית מדי. השניה היא “האופציה המרוקנית”, שנפתחה בגלוי על-ידי המלך חסן. אופציה זאת חיזקה את מעמדה של מצרים בעולם הערבי. היא זקוקה עתה לחיזוק גומלין מצד הנשיא מובארק. מה שנדרש עכשיו באורח מיידי הוא סיום פרשת טאבה והחייאת הסכם השלום הישראלי-מצרי. פגישת שמעון פרס עם הנשיא מובארק בהקדם האפשרי תמחיש לעין כל את קיום שתי האופציות לקידום השלום במזרח-התיכון, שנפתחו על-ידי פגישת שמעון פרס עם המלך חסן. זו תוכל להיות התוצאה הראשונה של הפגישה באי פראן.

25.7.86

משום מה מחפשים אצלנו כשלונות בהבנת הנקרא רק בקרב תלמידי כיתה ג' בבית הספר היסודי. למרבה הצער, יש כשלונות בהבנת הנקרא גם בקרב מבוגרים ואפילו בקרב אלה שמקצועם הוא כתיבה, כמו עיתונאים וחברי כנסת. זה לא שהם לא יודעים לקרוא. הם יודעים. והם גם מבינים בדרך-כלל את מה שהם עצמם כותבים. אבל, כשהם מנסים להבין מה שאחרים כותבים – הם נתקלים לא אחת בקשיי הבנה.

על-פי-רוב, זה קורה מסיבות פסיכולוגיות. עניין של מנטליות. זה מה שקורה, למשל, אצל רבנים אורתודוכסיים, או אנשי “נטורי קרתא”. לך תסביר להם את האור שביהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית. לך תשכנע רב אורתודוכסי ששני הזרמים האלו, כל אחד על-פי דרכו, יכולים להצליח יותר מהאורתודוכסים במניעת התבוללות ונישואי תערובת, ובקיום חלק מן המצוות.

בלתי אפשרי, הם לא יהיו מסוגלים לתפוס דבר כזה, אפילו אם הוא יהיה כתוב באותיות מאירות עיניים. אבל, כאמור לא רק הם. מסתבר שיש גם אורתודוכסים חילוניים. יש אפילו “נטורי קרתא” חילוניים. בחיים הפוליטיים. אפילו במפלגת העבודה שלנו. באגף “היוני” ובאגף “הנצי”.

גם אלה העומדים בראש “המכון הבין-לאומי לשלום”, הנוזפים בשר הבטחון יצחק רבין, על הכשלת כינוס אוניברסיטת סן-דייגו למען השלום. ולעומתם – אלה ששייכים ל“זרם המרכזי” במפלגת העבודה. כמו עמיתנו מאיר בראלי, שנוזף פעם בשמעון פרס ופעם אחרת בי, למשל. והכל מתוך קשיים בהבנת הנקרא. ואולי – וזה גרוע יותר – גם מתוך קשיים בהבנת הנעשה. גם לאלה וגם לאלה יש בעיה של הבנה, בעניין קידום השלום למעשה – עם מי כן, ועם מי לא. ושאלות אחרות הנובעות מן השאלה העיקרית.

כך, למשל, נוזף בראלי בשמעון פרס על שאמר, כביכול, ל“ניו-יורק טיימס” שיש זכות שווה ליהודים ולערבים בארץ-ישראל. בכך רואה בראלי ראייה נוספת ל“וותרנות המפליגה” של שמעון פרס בעת האחרונה. אבל, מה לעשות? שמעון פרס לא אמר, ו“ניו-יורק טיימס” לא הדפיס. בראלי תפס משהו, שצרם את אוזנו. זה הכל. האמת היא שפרס אמר שבירושלים יש לערבים וליהודים זכות שווה לבטחון, אבל האחריות לקיום הבטחון מוטלת עלינו. ועד אמר שבמדינת ישראל יש לערבים וליהודים זכויות שוות כאזרחים. מה פסול בשני אלה?

ומעניין לעניין באותו עניין. לפני תקופה מסוימת האשים אותי בראלי ב“דבר”, שלא קראתי את “האמנה הפלשתינאית”, משום שכביכול טענתי שאפשר לשנות אותה. וזו, לדעת בראלי, הוכחה ניצחת שלא קראתי אותה. אילו קראתי אותה הייתי יודע שאי-אפשר לשנותה, רק לבטלה. ברצוני להודיע כי קראתי גם קראתי אמנה זו. מי שלא קרא את שכתבתי הרי זה מוריק בראלי ידידי. הוא לא קרא את המלה “כביכול”, שאני כתבתי לפני המלים “לשנות אותה”.

הוא לא קרא, או לא הבין את מה שקרא, ומסתבר שלא תפס כלל שכל המשפט הזה במאמרי בא לציין את הטענות שאש“ף יכול לטעון בעניין “האמנה הפלשתינאית”, ולא את הטענות שלי. מה שאני טענתי הוא שוויכוח עם אש”ף על “האמנה הפלשתינאית” נמאס לכולם ומוטב שלא לאפשר לאש"ף להסיח את תשומת הלב ממעשיו – מעשי הטירור והרצח, הרמייה והכזב כלפי ישראלים ויהודים וגם כלפי ערבים מתונים – מעשים הזועקים לעין כל והפוסלים אותו כפארטנר למשא-ומתן ולתהליך השלום.

השאלה שבוויכוח היא לא אם לפסול את אש“ף, אלא איך לפסול אותו בצורה היעילה והמשכנעת ביותר, בעיני דעת-הקהל העולמית, הישראלית והיהודית. ואיך להחליש את כוחו והשפעתו באורח מעשי, בקרב התושבים הפלשתינאים בשטחים, ואיך לעשות זאת בשיתופו ותוך חיזוקו של המלך חוסיין, על חשבון כוחם והשפעתם של אש”ף ויאסר ערפאת. על כך נטושה המערכה.

שם המשחק הוא “ירדניזציה” של “הגדה המערבית” ורצועת עזה. זהו תהליך גלוי וסמוי שהתחיל לפני תקופה קצרה, אחרי עשר שנות מחדל ירדני בשטחים. הוא נעשה כיום באמצעים חיוביים ושליליים גם יחד. על-ידי השקעות הון ועידוד מפעלי פיתוח באמצעות אש"ף; באמצעים משטרתיים ובטחוניים שונים של לחץ בלתי נעים על-ידי ירדן ועל ידי ישראל.

אי אפשר להיות תמים בענין זה. מדובר בשיטת השימוש בשוט ובגזר. גירוש של ראשי אש“ף פעילים משטח הגדה ואיסור על יציאתם של תומכי אש”ף לכינוסים בין-לאומיים, כגון הכינוס באוניברסיטת סן-דייגו בארה“ב, יש בהם כדי לחזק את מעמד אש”ף בעולם. זו ברירה קשה ולא נעימה. מי שנושא באחריות חייב להחליט.

בפני כל שוחרי השלום והבטחון בישראלף במזרח התיכון ובעולם כולו – ניצבות לכאורה ארבע אפשרויות חלופיות לפתרון בעיית השטחים, או לפחות להתקדמות לקראת פתרון.

האחת – סיפוח השטחים לישראל, מעשה שיהיה אסון לאומי, בטחוני, דמוגרפי, דמוקרטי והסברתי. השניה – נסיגה טוטלית והקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש“ף של יאסר ערפאת בצד ישראל, בקשר כזה או אחר עם ירדן. אף זה יהיה אסון, משום שייווצרו שתי “מדינות לבנוניות”, שתנהלנה מלחמת אזרחים ושכנים באופן קבוע. שלישית – אוטונומיה בשטחים שתוקם על-פי הסכם קמפ-דייוויד, או באורח חד-צדדי, תוך שמירת האופציה לכיבוש ישראלי חוזר, אם אש”ף ישתלט עליה, או יצור שם תוהו ובוהו. וזה הרי מה שצפוי שיקרה, הכל יחזור למקומו בצורה גרועה יותר.

נשארת האפשרות הרביעית – והיא האפשרות המעשית היחידה לאמיתו של דבר – התקדמות לקראת חידוש השלטון הירדני בשטחים, בשיתוף עם ישראל, תוך קיום זכות ההתיישבות וההגנה על מדינת ישראל ותושביה בהסכם עם ירדן ועם נציגי התושבים. יצוג אותנטי של תושבי השטחים הוא חיוני להצלחת התהליך. כל הסכם שלום בעתיד יצטרך להיחתם בין ישראל לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית ממזרח לה, שבמסגרתה ישמרו הזכויות של ישראל ותושביה. זהו המירב הניתן להשגה בעתיד הנראה לעין. לא אף אחת משלוש האפשרויות האחרות.

לכל אורך הדרך, מעכשיו ועד להסכם השלום המיוחל בעתיד, צריך לעודד את היווצרותו של ייצוג פלשתינאי אותנטי, שיוכל לשמש כפרטנר למשא-ומתן ולהסכם על-פי הקווים האמורים. ההרכב האישי-שמי של הייצוג הפלשתינאי הזה צריך להיות מקובל על ישראל ועל ירדן. זה חשוב לכולנו לדעת מי יהיו שכנינו ושותפינו.

כולנו נצטרך לחיות ביחד – בשלום, בבטחון, ביציבות פוליטית ובשגשוג כלכלי – משני צדי הגבול. לכולנו יש אינטרס שלא תוקם בתוכנו ובקרבתנו לבנון שניה, שבה פלגי אש"ף היריבים רוצחים זה את זה, כולם יחד נלחמים בתומכי ירדן והכל מתאחדים באיבתם להסכם שלום עם ישראל, על פי האמור לעיל.

כבר עכשיו צריך להחליש את מעמדם הציבורי והפוליטי של מתנגדי השיתוף הישראלי-ירדני ולחזק את מעמדם של אלה שירצו לחיות בשלום עם עצמם ואיתנו. מוכרחים לבחור ולהעדיף את אלה. גם באמצעים לא נעימים. זו הדרך היחידה להתקדמות לשלום ולבטחון.

ירדן מתנה השגת הסכם שלום בעתיד במשא-ומתן לקראתו בהווה – בשיתופה של ברית המועצות. ייתכן שלא יהיה מנוס מקבלת תנאי זה, בסופו של דבר. ירדן חלשה מדי מלעשות שלום בלי ”המטריה" הסובייטית. וגם אנחנו יכולים לצאת נשכרים מכך. אבל התנאי הזה יוכל להתקבל רק בתמורה להבטחה – שברית-המועצות תתמוך בהסדר ישראלי-ירדני, על-פי הקווים האמורים.

לאמיתו של דבר – כינון שלום בין ישראל לירדן ולעם הפלשתינאי תלוי בהסכמה אמריקנית-סובייטית. כשם שהקמת מדינת ישראל התאפשרה על-ידי הסכמה כזאת. יש לכך סיכוי לא מבוטל, אך כמו כינון העצמאות גם כינון השלום תלוי בהתקדמותנו אנו לקראתו – בשוט ובגזר, בטוב וברע, למרות הקשיים בהבנת הנקרא והנעשה מימין ומשמאל. נתקדם לבד, אנחנו והירדנים, עד שתגיע שעת הכושר הבין-לאומית, כפי שהגיעה בעבר.

16.1.87

השבוע התברר שאין שום גורם בעולם שאיננו דוגל בשלום. כולם אוהבי שלום ורודפי שלום. על-פי תנאיהם הם, כמובן, ולא לפי תנאי יריביהם ואויביהם. אפילו המועצה הלאומית של אש“ף דיברה השבוע על תנאי השלום שלה. הם בעד ביצוע החלטת או”ם 181, שפירושה החלטת החלוקה משנת 1947, הקוראת להקמת מדינה יהודית בגבולות מפת החלוקה. הם גם בעד ועידה בין-לאומית שתכפה על ישראל לקבל את תנאי השלום החדשים של אש“ף. אם גבולות 1967 זכו מפיו של אבא אבן לכינוי “גבולות אושוויץ”, על אחת כמה וכמה “גבולות 1947”, שהם כמובן מרשם לחיסול ישראל “באמצעי שלום”. אבל במקום לקרוא לחיסול ישראל בשמו הם קוראים לו ועידת שלום בין-לאומית, שתכפה על ישראל קיום החלטת או”ם על החלוקה שמשמעותה נסיגה לגבולות החיסול. באלג’יר ראינו להקות זאבים המוכנים להתחפש לכבשים, אם זהו צו האופנה. אם זה מה שהסובייטים – משענתם הבין-לאומית היחידה של פלגי אש"ף – דורשים מהם: להתחפש לכבשים.

למה הסובייטים דורשים זאת מהם? למה טורחים הסובייטים ב“איחוד השורות” באש“ף, שפירושו הקצנה של “המתונים” באש”ף, והקטנת הסיכויים להדברות עם ישראל על-פי תנאיה? למה הסובייטים מנסים לפייס בין כל פלגי אש“ף לבין נשיא סוריה חאפז אסד? אולי הסובייטים רוצים להוליך את כולם לועידת שלום עם ישראל, על-פי תנאיהם של הסובייטים, שאינם קבילים עלינו ועל האמריקנים. ואולי קיימים עדיין בצמרת הסובייטית שני קווים סותרים אחד כנגד השני: האחד – קו המלחמתיות האנטי-ישראלית התומכת ב”חזית הסירוב" הערבית והפלשתינית, לעומת קו חדש, השני – הדוגל בהרפיית המתיחות בעולם כולו, וממילא גם בהידברות של שלום עם ישראל?

בינתיים כולם מדברים על שלום, זה לא באופנה כיום לא לדבר על שלום. בראש סדר היום הבין-לאומי עומד עכשיו המאבק על השלום ועל תנאיו. וזה מאבק רציני מאד. זו לא רק תחרות על פרס התחפושת הטובה ביותר. מי מצליח יותר להתחפש לכבש ומי ליונה. המאבק על תנאי השלום הוא מאבק רציני וחורץ גורלות. הוא מתחיל בשתי מעצמות-העל ומגיע עד לגורמים המקומיים השונים. גם אלינו. הוא מתחיל בכך שכל אדם בר-דעת מבין שמלחמה גרעינית ממש עלולה להביא לאבדון ולחיסול המין האנושי. ומירוץ החימוש כשלעצמו, החימוש כשלעצמו, גם בלי מלחמה, עלול להתיש את כל הצדדים ובעיקר את מעצמות העל. היא יביא אותן להתמוטטות ושקיעה מבפנים גם בלי מלחמה. קודם כל את הסובייטים, שהם חלשים פי כמה מבחינה כלכלית, אבל גם את האמריקנים, שהגרעון במאזן התשלומים שלהם הולך וגדל, והם בבעיות במלחמת מסחר עם היפנים ובקרוב גם עם האירופים.

עובדה היא שכולם מחפשים דרך להקטנת הנטל של מירוץ החימוש, להרפיית המתיחות ולהקהיית העוקץ של נקודות החיכוך העלולות לגרום לתבערת מלחמה. זה צו השעה הבין-לאומי – דבר אלי שלום. התחיל בכך גורבאצ’וב. הוא לא יוכל לעשות צחוק מעצמו לאורך זמן. אם יתברר שאין הוא מתכוון ברצינות למה שהוא אומר, או שאינו מסוגל לפרוע את שטרות התקווה וההבטחה הגדולה שהוא מפזר עכשיו לכל עבר – גם לעברנו – הוא יעוף, ביחד עם שטרותיו.

מדינת ישראל בוודאי צריכה לדבר שלום אל עצמה ואל זולתה. להעמיד אותו בראש מעיניה, להצטרף אל כל אלה שמעמידים אותו בראש סדר היום הבין-לאומי. ראשית, כיוון שהיא נושאת בנטל המלחמה כל הזמן – נטל כלכלי בלתי-נסבל כמעט, ונטל של הקזת דם בלתי-פוסקת. העם והנוער זכאים להיות משוכנעים שממשלתם עושה את כל המאמצים להקל על הנטל הזה ולהביא להפסקתו. שנית, על ישראל להיות שותפה להידברות העולמית על תנאיו ההכרחיים של השלום הזה. לא להיות מחוץ לתמונה כאשר תתחיל ההידברות על השלום במזרח התיכון ועל האטת מירוץ החימוש והקהיית מוקדי המתיחות. למה לנו שהאמריקנים ידברו עלינו עם הסובייטים בלעדינו? מוטב שהם ידברו איתנו על תנאינו לשלום, כי בלעדינו הוא לא יכון. מדובר על שלום איתנו.

טועים אלה שמשליכים את יהבם על שלום כפוי במזרח-התיכון. מי יכפה אותו על מי? הסובייטים לא ישלחו צבא למדינות ערב, כמו לאפגניסטן, למשל. הם מוגבלים ביכולתם ללחוץ ולאיים על הסורים. האחרונים יכולים לפנות לעזרת המערב. לא למלחמה, אלא להידברות על שלום. ואין להניח שהסובייטים ינסו להתחרות עם המערב על-ידי הגברת המתיחות המלחמתית באיזור. אם כך הם יעשו, הם יפעלו בניגוד לאינטרס העיקרי שלהם, הרפיית המתיחות, האטת מירוץ החימוש בעולם ושכנוע דעת-הקהל המערבית וממשלות המערב שזו כוונתם.

הסובייטים יודעים שאין בכוחם לכפות את תנאיהם על הערבים ושגם האמריקנים לא ירצו ולא יוכלו לכפות באורח חד-צדדי תנאי שלום על ישראל, שיהיו מסוכנים לבטחונה. משום שהדבר יוליך למלחמה במקום לשלום. מי שמתפלל לשלום של כפייה על-ידי המעצמות, אינו מעודכן בתנאים הבין-לאומיים הנוכחיים. גם לשתי מעצמות-העל אין מנוס מללכת בדרך הקשה והארוכה של הידברות, משא-ומתן ושכנוע. כפייה לא תועיל. היא לא תחזיק מעמד ותגרום להגברת המתיחות במזרח-התיכון במקום להרפייתה. אין מנוס לכולם מלדבר שלום ולהיאבק ברצינות על תנאיו. לנקוט יוזמות שלום ולא להרפות מהן. זה צו הרגע.

עלינו להדגיש את נכונותנו לשלום ולהציע הצעות מפורטות איך להתקדם לקראתו, כדי שהצעה שלנו תעמוד בראש סדר היום של המאמצים לקידום השלום ולא הצעות אחרות, עוינות ומסוכנות לנו. עלינו לקיים בידינו את יוזמת השלום, בלי להרפות ממנה, ולהיאבק למען קבלת תנאינו ההכרחיים לקידום השלום. כך יכולים אנו להעמיד את כל יתר הגורמים למבחן על כוונותיהם האמיתיות, מבלי להינזק. לא אנחנו עומדים עכשיו במבחן השלום. עומדים בכך הירדנים, הסובייטים וגם האמריקנים.

המלך חוסיין חזר והבטיח בצורות שונות, לבני שיח שונים, כי הוא מוכן ומזומן למשא ומתן ישיר עם ישראל, שיפתח בוועידה בין-לאומית, לפי מתכונת די דומה לוועידת ז’נווה משנת 1973. הוועידה תתפצל מייד לוועדות-משנה גיאוגרפיות שיהיו מבוססות על העיקרון של משא ומתן ישיר בין ישראל לבין משלחת ירדנית, שתכלול גם ייצוג פלשתיני. אחרי אלג’יר ברור לכל שזה לא יהיה ייצוג אש"פי. הוסכם במפורש שהוועידה הזאת לא תכפה החלטות ולא תוכל לבטל החלטות שיתקבלו בוועדות המשנה.

משא-ומתן כזה יהיה בהכרח ממושך ויתנהל בכמה שלבים. לאחר שהוועידה תפתח לא יהיה לסובייטים אינטרס לפוצץ אותה, על-ידי הפרת תנאי הפתיחה המוסכמים. מה הם ירוויחו מפיצוץ כזה? עצם הזמנתם לוועידה כיושבי-ראש שווים לאמריקנים מעניקה להם בונוס כפול – מעמד שווה לארצות הברית באיזור, שאין להם עכשיו, והכרה בהם כגורם מתון המסייע להפגת המתיחות ולקידום השלום. את הבונוסים הללו הם יאבדו אם יפוצצו את הוועידה ואם היא תתפזר בלי שום החלטות. כל ארצות העולם יראו שהם זאבים שהתחפשו לכבשים, או שהדוב הרוסי, אם להחליף את המשל, נשאר דוב. המטרה הסובייטית לצמצום מירוץ החימוש והאטת “מלחמת הכוכבים” תרחק מהם במקום להתקרב.

המלך חוסיין ירוויח הכרה בין-לאומית כנציג העם הפלשתינאי, לא פחות מאש“ף, ואולי יותר ממנו. עצם השתתפותו בוועידה כזאת יהיה איתות לתושבי השטחים שגורלם תלוי במלך חוסיין ובתוצאות שהוא ישיג בוועידה הבין-לאומית. גם הסורים ירוויחו מן הפגיעה באש”ף וביומרתו להיות הנציג הבלעדי של העם הפלשתיני. הסורים חושבים שהם המייצגים האמיתיים של העם הפלשתיני, שאיננו אלא חלק מסוריה, ומתכוונים לכך ברצינות ובסבלנות היסטורית בלי לוותר על השאיפה הלאומית הזאת. לדידם של הסורים – החלשת אש"ף על-ידי ירדן היא מטרת-ביניים רצוייה בהחלט.

הסורים ירצו להבטיח שהסובייטים לא יזנחו אותם ואת תביעותיהם בוועידה בין-לאומית ושיהיה ברור שמקומם צריך להיות מובטח בשלבים הבאים, כאשר ירצו להצטרף. הסובייטים ינסו לפשר בין הנשיא אסד לבין יאסר עראפאת ויצטרכו להחליט בצורה שתהיה ברורה לכל – מה מטרתו. נוסף על כך הסובייטים יצטרכו להחליט אם הם רוצים לסייע בקידום הסדר של שלום שישראל יכולה לחיות עם תנאיו, או לגרום להמשך המתיחות המלחמתית האנטי-ישראלית באיזור.

האמריקנים מחזיקים בינתיים בידיהם את המפתח להזמנת הסובייטים לוועידה בין-לאומית לשלום במזרח-התיכון. אם וכאשר יסכימו הישראלים והירדנים על תנאי הוועידה, יוכלו האמריקנים לשאת ולתת עם הסובייטים ולהבטיח את הסכמתם לתנאים אלה. זה מה שצפוי בשבועות ובחודשים הקרובים לקראת ועידת הפיסגה האמריקנית-סובייטית. כדאי לישראל להיות שותפה למשא-ומתן הזה בכל שלביו ולהיות בפנים ולא בחוץ. זו הכרעה שממשלת ישראל תצטרך לקבל במוקדם או במאוחר – האם ניראה בעיני כל כמפריעים להרפיית המתיחות בעולם ולקידום השלום באיזור או שניראה כמי שיוזמים ומסייעים להשגת שתי המטרות הללו, שהן חיוניות גם לנו.

24.4.87

נא להכיר: המהומות בשטחים אינן טירור ומלחמה נגדו. הן הבעיה הדמוגרפית של דור בני השטחים, כפי שהוא נקרא. זה הדור שקם על רגליו והתחיל למתוח את שריריו, בינתיים רק בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. זו הבעיה הדמוגרפית שהפכה בלי אזהרה מוקדמת מעתיד רחוק, להווה. וכנגדה – נסיון ישראלי לטאטא אותה החוצה, ובעצם – רק מתחת לשטיח. עד להודעה חדשה שתחזור אלינו בקרוב. הבעיה הדמוגרפית נפלה עלינו ועל שכנינו לפתע פתאום במלוא כובד משקלה באורח סטיכי, כפי שזה נקרא – לא כבעיה סטטיסטית לשנת אלפיים, אלא כמחיר שיש לשלמו עכשיו. זהו מחיר צבאי, פוליטי ומוסרי. זהו מחיר של דיכוי וגינוי והקצנה מכוערת ומסוכנת אצלם ואצלנו. זהו מחיר של הפיכת יחידות השדה של צה“ל למיליציה משטרתית שעוסקת בדיכוי מהומות במקום להתאמן למלחמה. ועל הכל – זהו מחיר של העברת הגה ההכרעות בגורלנו ועתידנו לידיהם של נערים. ונערים ימשלו בם. נערים ערבים בני חמש עשרה המשליכים אבנים על נערים ישראלים לובשי מדים, בני שמונה עשרה, שלוחצים על ההדק, אולי בלית ברירה ואולי גם כשאפשר היה להימנע מזה. מי יודע. בידי נערים אלה נמצאים עתה מצבנו ועתידנו. זה זרק אבן או לא זרק. זה פגע או לא פגע. זה ירה או לא ירה. וזה הרג, או רק פצע. רולטה ערבית-ישראלית בשטחים. וכל זה הולך וחוזר עלינו מסוף העולם ועד סופו ברעם של זעזוע וגינוי, כמו החלטת מועצת הבטחון החד-צדדית, וגם של דברי בלע וכסל, כמו התנהגותו הפרובוקטיבית והמחוצפת של השר הבריטי הזוטר דייוויד מלור, שעוררה זעם כללי מימין ומשמאל, של “יונים” ו”נצים" כאחד. מה יוצא לנו מזה שהוא נראה כמין קריקטורה של פקיד קולוניאלי מתקופת המנדט שבא להטיף מוסר ל“נייטיבס”? אולי זה לא יועיל לקריירה שלו ואולי כן. אנחנו נימצא מפסידים בכל מקרה.

יש לזכור: זו רק ההתחלה של המחשת הבעיה הדמוגרפית הלכה למעשה. היא חדלה להיות תחזית סטטיסטית לבנינו אחרינו. היא הפכה למציאות שלהם ושלנו. בינתיים רק בדיאלוג של אבנים ובקבוקי תבערה מול כדורים ורימוני גז וכל יתר אמצעי השיטור שהגיעו לשדה המערכה. ואולי דווקא לכן יש עדיין סיכוי להפיכתו לדיאלוג אחר – דיאלוג של שיחות על הסדרים, של רגיעה וצעדים ראשונים לקראת עתיד של שלום. אין ברירה. צריך לנסות ולהתחיל מחדש, בדרך אחרת. במקום לנסות להתקדם בדרכים החסומות מלמעלה, צריך לנסות ולשוחח עם האנשים במקום, מלמטה. עם כל אלה שמשלמים את המחיר של המהומות ועוד ישלמו.

לאחר שכל הנסיונות לנהל דיאלוג עם הממשלות והמנהיגים הגיעו למבוי סתום, כדאי לנסות ולנהל דיאלוג עם נציגי השטחים. כל אלה שנימאס להם להשלים עם המשך המצב הקיים, שילך וידרדר. אפילו עם מנהיגי דור בני השטחים. המבגרים והאחראים שבהם. לנסות לדבר עם הנציגים האותנטיים על הבעיה הדמוגרפית שלהם ושלנו. שהם ילחצו על ירדן ועל אש"ף לתת להם את הרשיון ואת תנאיו. גם להם אין פתרון לבעייה הדמוגרפית של רצועת עזה גם אם ניטוש אותה מחר. איך הם יפתרו את בעיותיהם הקשות והמסובכות?

הגינויים של מועצת הבטחון והנזיפות של האמריקנים והבריטים וכל היתר רק מחריפים את המצב. הם מעודדים את זורקי האבנים ובקבוקי התבערה להמשיך ולהגביר את המהומות עקובות הדמים. להמשיך לשחק ברולטה של השטחים. הם מעמיקים בישראל את ההרגשה של “העולם כולו נגדנו”. דיכוי המהומות ימשך ויגבר. גם הגירושים, לאחר מיצוי כל ההליכים המשפטיים בישראל.

זה המצב וזו התחזית לעתיד. תושבי השטחים ישלמו מחיר שיילך ויכבד ככל שימשכו המהומות. צריך לדבר איתם במישרין. בכל הדרגים. עם ראשי עיריות ומועצות מקומיות. עם מוכתרים וראשי המשפחות של שכם וחברון וכל היתר. עם ראשי הכלכלה והמסחר ועם אנשי הדת. גם עם מנהלי בתי הספר היסודיים והתיכוניים שהפכו למוקדי המהומות, כמו האוניברסיטאות בעבר. ואולי לא יהיה מנוס אלא לסגור אותם, כמו שנסגרו האוניברסיטאות עד ששקטו לפחות חלקית. אפשר להזכיר להם שגם הגשרים נשארו פתוחים בינתיים בלי הפרעה. סגירתם והפסקת תעסוקה בישראל של תושבי השטחים – עלולות להמיט על השטחים אסון כלכלי כבד. עדיין יש נקודות תורפה כואבות רבות שהמימשל הישראלי לא פגע בהן. ככל שיימשך דיכוי המהומות יחשפו אלה ותחריף הפגיעה בהן. נציגי התושבים בשטחים בכל הדרגים צריכים ויכולים להסביר לירדן ולאש“ף שאין להם ברירה, אלא להידבר עם ישראל כדי לשים קץ לאנרכיה ולחורבן הכלכלי המאיים עליהם. מה יישאר מה”צומוד" אם יוגשם התסריט הזה של הסלמת המהומות ודיכוין?

על מה אפשר לשוחח עם הנציגים האותנטיים של תושבי השטחים, איש איש במקומו, במעמדו ובתפקידו? על מניעת המהומות על ידי משטרה מקומית של תושבי השטחים, שתוקם אולי ביעוץ ירדני, כמוסכם בהסכמי קמפ דייוויד, אבל בהסכמה שקטה של ישראל. אפשר לשוחח איתם על כינון אוטונומיה דה-פקטו, בלי שום הסכמים חתומים. ואולי גם במראית עין של אילוץ ישראלי חד-צדדי על נציגי השטחים ליטול לידיהם את ניהול עניניהם, כדי למנוע אנרכיה והרס נוספים שלאף אחד מהם לא תהיה שליטה עליהם. התסריט הזה לא יוכל להתגשם בלי שימשך דיכוי המהומות במלוא התוקף, למרות כל הגינויים והנזיפות מבחוץ ומלמעלה. וזאת, כדי להמריץ את תושבי השטחים עצמם ואת דור בני השטחים עצמם לשים קץ למהומות, שהמשכתן ודיכוין יפגעו בהם יותר ויותר ויגרמו לנזק וסבל בלתי-נסבלים. רק אחרי שתוקם תשתית של אוטונמיה מלמטה, אפשר יהיה להלביש עליה הסכמים מלמעלה. רק אז אפשר יהיה לחדש את השיחות עם המלך חוסיין, שחיכה עד ששמעון פרס חדל להיות ראש ממשלה, ועם האמריקנים, שנסוגו ברגע האחרון ממילוי תפקידם בקידום השלום, ועם הסובייטים, שאיחרו להגמיש את עמדתם במידה מספקת, ואולי, אפילו, יצחק שמיר לא יתנגד לניסוי הזה. את התהליך הדיאלקטי הזה – אפשר וצריך להתחיל מעכשיו. כדאי לנסות. כל שאר הדרכים חסומות בלאו הכי.

8.1.88