הכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בנוסף להכרה בירדן, כמוה כהכרה ב“פתח” כ“ממשלה בדרך” וביאסר עראפאת כראש המדינה בדרך. זוהי המשמעות הריאלית, לדעתי, והתוצאה הבלתי-נמנעת של הכרה כזאת בעת הזאת. מי שנוטה להכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בצורה זו או אחרת, כדאי שימתין להתפתחויות נוספות. לא עכשיו – זהו המכנה המשותף, שצריך להיות מוסכם על מצדדי ההכרה ועל שולליה. לא כל עוד יושב חוסיין על כסאו. לא כל עוד מיועדת “הישות הפלשתינאית” לרשת את ישראל במקום את ירדן.
יותר מפעם אחת למדנו בהיסטוריה ש“הטרוריסטים של אתמול הם ראשי המדינה של מחר”. קרה לא אחת, שהטרוריסטים של אתמול היו ונשארו פושעים מבוקשים, או גולים נצחיים חסרי מעמד ועמדה, בעוד שאחרים זכו בכס המנהיגות. לא כל התופס חרב הפך בהכרח לאוחז בשרביט המושלים. אילמלא כן, היתה ההיסטוריה משעממת מאד. כמעט כמו כמה פוליטיקאים והיסטוריונים, היודעים לקרוא רק פירוש אחד שלה.
אפילו המצדדים הנלהבים בהכרה ב“ישות הפלשתינאית” אינם רואים בה עובדה מעוצבת ומוגדרת, אלא תהליך היסטורי – בשלב מתקדם. המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית כיום של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר היא שהם מפוזרים בכל ארצות ערב. אין כפר או נקודת-ישוב ערבית אחת בשטחים שאין להם בני משפחה, קרובים ורחוקים בארצות ערב ושאין להם באותן ארצות נכסים והכנסות. הפלשתינאים קשורים אל העולם הערבי כולו בידיהם וברגליהם, בכיסם ובליבם, וזאת – בלי שקם בקרבם מרכז-כובד טבעי, בלי שיש בלבם נאמנות אחת דומיננטית. ערביי השטחים המוחזקים אינם בני-חורין לבחור להם מנהיגות לאומית, או אפילו להכיר במנהיגות אחת כזאת, על פי רצונם, ולא בגלל ישראל. אלא משום היותם מפורדים ומפוצלים בתוכם פנימה בין כל הנאמנויות הסותרות והשונות בעולם הערבי.
טוענים רבים למנהיגות
תהיה אשר תהיה הגדרתם הלאומית של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר, אי אפשר לכפור בכך שמנהיגות לאומית שלטת ומוכרת, לפי כל קריטריון, היא אחד המרכיבים המכריעים של ישות לאומית. כס המנהיגות הלאומית של ערביי פלשתינה פתוח לטוענים רבים. הטוען הראשי הוא המלך חוסיין, הנשען על הצבא הערבי הטוב ביותר – כוח צבאי הוא לעתים אחד המכריעים החשובים ביותר במאבק על כס שלטון ומנהיגות. חוסיין נתמך על-ידי רוב מדינות ערב, וכמה מהמעצמות האחרות ובראשן – ארצות הברית.
נאצר טוען אף הוא למנהיגות לאומית על ערביי פלשתינה, ודורש מהם נאמנות וצייתנות בהכרעות-היסוד של גורלם. וכמוהו – ה“בעת” הסורי, העיראקים ולאחרונה גם הסעודים, המנסים להחיות את מנהיגותו של חג' אמין אל-חוסייני.
לא מקרה הוא, שכמעט כל אחת ממדינות ערב משתדלת להקים לעצמה ארגון מחבלים נפרד. כשם שלא מקרה הוא שרובן טורחות להחזיק יחידות מצבאותיהן בשטח ירדן. אף אחת ממדינות ערב השכנות לא ויתרה על הזכות והאפשרות המעשית לספח לעצמה נתח משטח ירדן בבוא השעה ויחד עם זאת לכפוף לשלטונה חלק מתושביה הפלשתינאים. מציאות זאת אינה תלויה, כאמור, בישראל, והיא כופה שיתוק פוליטי על תושבי יהודה, שומרון ועזה. היא מונעת מהם בדרך זו הגדרה לאומית וכינון מנהיגות.
דגל המחבלים
בסיטואציה הזאת נחרתה סיסמת “הישות הפלשתינאית” על דגלם של ארגוני המחבלים וה“פתח” בראשם. היא עלתה כסיסמא להשמדת מדינת ישראל והחלפתה במדינה פלשתינאית לעתיד-לבוא. בדעת הקהל העולמית מזוהה סיסמא זאת עם ארגוני החבלה ועם יאסר עראפאת כנושא דגלה הראשי. מי שמכיר בזכותה של “הישות הפלשתינאית” להגדרה עצמית נפרדת, בנוסף לממשלת ירדן ולא במקומה, יקשה עליו מאוד לשלול את זכותה לכונן לעצמה מנהיגות מוכרת ונפרדת מממשלת ירדן. גורם זה הוא המונע הכרה ב“ישות הפלשתינאית” מצד מדינות תבל, כולל מדינות ערב וברית המועצות. הכל מבינים, כי הכרה כזאת פירושה למעשה הכרה ביאסר עראפאת כמנהיג “הישות הפלשתינאית”. ומכך נרתעים.
הנסיון הישראלי להתנות הכרה במנהיגות הלאומית הפלשתינאית בכך שתיבחר באורך דמוקרטי – לא יצלח, מן הטעם הפשוט – שרוב המדינות החדשות שקמו בארצות אסיה ואפריקה, פרט להודו, לא תומכות בכך. דמוקרטיה אינה נחשבת כתנאי הכרחי להכרה בין-לאומית. בחירת המנהיגות נחשבת בעיניהן לענין פנימי, וכן צורת הבחירה.
הכרה ישראלית ב“ישות הפלשתינאית” בשלב זה תחזק את מעמדו של יאסר עראפאת כמנהיג ה“ישות”, תגדיל את אמינותו כראש מדינה בדרך, תגביר את נאמנות תושבי השטחים ל“שליטם בעתיד” – נוסף על הפחד השורר בקרבם כבר עכשיו מפני מקורביו. ועל ישראל לטעון, כי הכירה בירדן כמדינה שרוב תושביה הם פלשתינאים וכי זכותם הבלעדית היא להגדיר את מדינתם כירדן או כפלשתינה, כחפצם. השאלה שנותרה היא אם ירדן מכירה בישראל – ולא להיפך.
השולל הכרה ב“ישות הפלשתינאית” איננו מחייב בהכרח אימוביליזם ישראלי וחוסר מעש לגבי הפלשתינאים. פתוחה לפני ישראל הדרך לעיצוב הנהגה ערבית אלטרנטיבית על-ידי טיפוח הגדרה עצמית בשטחים המוחזקים – הן במישור המוניציפאלי והן במישור המינהלי-הפונקציונלי, כלומר - העברת סמכויות לידי ערבים בתחומי החינוך, הבריאות, החקלאות והכלכלה, וכדומה. הקמת איגודים מקצועיים לערביי השטחים, המועסקים בישראל ובשטחים עצמם. התארגנות ומו"מ להגנה על האינטרסים הממשיים של ערביי השטחים – הכלכליים, החינוכיים והתרבותיים. זהו כור ההיתוך הטוב ביותר לצמיחת מנהיגות לאומית חדשה. מנהיגות שמתחילתה תהיה מודעת לדו-קיום ישראלי-ערבי. כמו בכל מושאי ההגשמה הציונית גם בענין זה – הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.
11.3.70
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.