הכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בנוסף להכרה בירדן, כמוה כהכרה ב“פתח” כ“ממשלה בדרך” וביאסר עראפאת כראש המדינה בדרך. זוהי המשמעות הריאלית, לדעתי, והתוצאה הבלתי-נמנעת של הכרה כזאת בעת הזאת. מי שנוטה להכרה ב“ישות הפלשתינאית”, בצורה זו או אחרת, כדאי שימתין להתפתחויות נוספות. לא עכשיו – זהו המכנה המשותף, שצריך להיות מוסכם על מצדדי ההכרה ועל שולליה. לא כל עוד יושב חוסיין על כסאו. לא כל עוד מיועדת “הישות הפלשתינאית” לרשת את ישראל במקום את ירדן.

יותר מפעם אחת למדנו בהיסטוריה ש“הטרוריסטים של אתמול הם ראשי המדינה של מחר”. קרה לא אחת, שהטרוריסטים של אתמול היו ונשארו פושעים מבוקשים, או גולים נצחיים חסרי מעמד ועמדה, בעוד שאחרים זכו בכס המנהיגות. לא כל התופס חרב הפך בהכרח לאוחז בשרביט המושלים. אילמלא כן, היתה ההיסטוריה משעממת מאד. כמעט כמו כמה פוליטיקאים והיסטוריונים, היודעים לקרוא רק פירוש אחד שלה.

אפילו המצדדים הנלהבים בהכרה ב“ישות הפלשתינאית” אינם רואים בה עובדה מעוצבת ומוגדרת, אלא תהליך היסטורי – בשלב מתקדם. המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית כיום של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר היא שהם מפוזרים בכל ארצות ערב. אין כפר או נקודת-ישוב ערבית אחת בשטחים שאין להם בני משפחה, קרובים ורחוקים בארצות ערב ושאין להם באותן ארצות נכסים והכנסות. הפלשתינאים קשורים אל העולם הערבי כולו בידיהם וברגליהם, בכיסם ובליבם, וזאת – בלי שקם בקרבם מרכז-כובד טבעי, בלי שיש בלבם נאמנות אחת דומיננטית. ערביי השטחים המוחזקים אינם בני-חורין לבחור להם מנהיגות לאומית, או אפילו להכיר במנהיגות אחת כזאת, על פי רצונם, ולא בגלל ישראל. אלא משום היותם מפורדים ומפוצלים בתוכם פנימה בין כל הנאמנויות הסותרות והשונות בעולם הערבי.

טוענים רבים למנהיגות

תהיה אשר תהיה הגדרתם הלאומית של ערביי פלשתינה (א"י) לשעבר, אי אפשר לכפור בכך שמנהיגות לאומית שלטת ומוכרת, לפי כל קריטריון, היא אחד המרכיבים המכריעים של ישות לאומית. כס המנהיגות הלאומית של ערביי פלשתינה פתוח לטוענים רבים. הטוען הראשי הוא המלך חוסיין, הנשען על הצבא הערבי הטוב ביותר – כוח צבאי הוא לעתים אחד המכריעים החשובים ביותר במאבק על כס שלטון ומנהיגות. חוסיין נתמך על-ידי רוב מדינות ערב, וכמה מהמעצמות האחרות ובראשן – ארצות הברית.

נאצר טוען אף הוא למנהיגות לאומית על ערביי פלשתינה, ודורש מהם נאמנות וצייתנות בהכרעות-היסוד של גורלם. וכמוהו – ה“בעת” הסורי, העיראקים ולאחרונה גם הסעודים, המנסים להחיות את מנהיגותו של חג' אמין אל-חוסייני.

לא מקרה הוא, שכמעט כל אחת ממדינות ערב משתדלת להקים לעצמה ארגון מחבלים נפרד. כשם שלא מקרה הוא שרובן טורחות להחזיק יחידות מצבאותיהן בשטח ירדן. אף אחת ממדינות ערב השכנות לא ויתרה על הזכות והאפשרות המעשית לספח לעצמה נתח משטח ירדן בבוא השעה ויחד עם זאת לכפוף לשלטונה חלק מתושביה הפלשתינאים. מציאות זאת אינה תלויה, כאמור, בישראל, והיא כופה שיתוק פוליטי על תושבי יהודה, שומרון ועזה. היא מונעת מהם בדרך זו הגדרה לאומית וכינון מנהיגות.

דגל המחבלים

בסיטואציה הזאת נחרתה סיסמת “הישות הפלשתינאית” על דגלם של ארגוני המחבלים וה“פתח” בראשם. היא עלתה כסיסמא להשמדת מדינת ישראל והחלפתה במדינה פלשתינאית לעתיד-לבוא. בדעת הקהל העולמית מזוהה סיסמא זאת עם ארגוני החבלה ועם יאסר עראפאת כנושא דגלה הראשי. מי שמכיר בזכותה של “הישות הפלשתינאית” להגדרה עצמית נפרדת, בנוסף לממשלת ירדן ולא במקומה, יקשה עליו מאוד לשלול את זכותה לכונן לעצמה מנהיגות מוכרת ונפרדת מממשלת ירדן. גורם זה הוא המונע הכרה ב“ישות הפלשתינאית” מצד מדינות תבל, כולל מדינות ערב וברית המועצות. הכל מבינים, כי הכרה כזאת פירושה למעשה הכרה ביאסר עראפאת כמנהיג “הישות הפלשתינאית”. ומכך נרתעים.

הנסיון הישראלי להתנות הכרה במנהיגות הלאומית הפלשתינאית בכך שתיבחר באורך דמוקרטי – לא יצלח, מן הטעם הפשוט – שרוב המדינות החדשות שקמו בארצות אסיה ואפריקה, פרט להודו, לא תומכות בכך. דמוקרטיה אינה נחשבת כתנאי הכרחי להכרה בין-לאומית. בחירת המנהיגות נחשבת בעיניהן לענין פנימי, וכן צורת הבחירה.

הכרה ישראלית ב“ישות הפלשתינאית” בשלב זה תחזק את מעמדו של יאסר עראפאת כמנהיג ה“ישות”, תגדיל את אמינותו כראש מדינה בדרך, תגביר את נאמנות תושבי השטחים ל“שליטם בעתיד” – נוסף על הפחד השורר בקרבם כבר עכשיו מפני מקורביו. ועל ישראל לטעון, כי הכירה בירדן כמדינה שרוב תושביה הם פלשתינאים וכי זכותם הבלעדית היא להגדיר את מדינתם כירדן או כפלשתינה, כחפצם. השאלה שנותרה היא אם ירדן מכירה בישראל – ולא להיפך.

השולל הכרה ב“ישות הפלשתינאית” איננו מחייב בהכרח אימוביליזם ישראלי וחוסר מעש לגבי הפלשתינאים. פתוחה לפני ישראל הדרך לעיצוב הנהגה ערבית אלטרנטיבית על-ידי טיפוח הגדרה עצמית בשטחים המוחזקים – הן במישור המוניציפאלי והן במישור המינהלי-הפונקציונלי, כלומר - העברת סמכויות לידי ערבים בתחומי החינוך, הבריאות, החקלאות והכלכלה, וכדומה. הקמת איגודים מקצועיים לערביי השטחים, המועסקים בישראל ובשטחים עצמם. התארגנות ומו"מ להגנה על האינטרסים הממשיים של ערביי השטחים – הכלכליים, החינוכיים והתרבותיים. זהו כור ההיתוך הטוב ביותר לצמיחת מנהיגות לאומית חדשה. מנהיגות שמתחילתה תהיה מודעת לדו-קיום ישראלי-ערבי. כמו בכל מושאי ההגשמה הציונית גם בענין זה – הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

11.3.70

הבעיה הפלשתינאית תוסיף להטריד את המדיניות הישראלית בשבועות הקרובים ואף תציב בפניה בעיות הסברה לא-קלות. מעידות על כך ההצהרות האחרונות, החוזרות ונשנות, מצד ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין ושר החוץ אבא אבן על עמדת ישראל לגבי האפשרות של ניהול משא-ומתן בין נציגים ישראליים לבין נציגים פלשתינאים.

ספק רב, אם הכרזות אלה ישימו קץ לחשיבות הנושא, ונראה כי ישראל תצטרך להגדיר את עמדתה בצורה מלאה ומפורטת הן בפומבי והן במגעים דיפלומטיים עם האמריקנים. ההתחייבות האמריקנית-סובייטית בפגישת הפסגה על הצורך “לכבד את האינטרסים הלגיטימיים של העם הפלשתינאי” היא אות לבאות.

אחת הבעיות המטרידות ביותר להסברה הישראלית היא ההשוואה בין הגורל הפלשתינאי לבין הגורל היהודי, ובין שתי הזיקות הלאומיות הללו לגבי ארץ ישראל. אופיינית לכך היא רשימה שפורסמה ב“ניו יורק טיימס”, על שיחה עם פלשתינאי בקהיר, אשר סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה ומתלבט לגבי עתידו – בין הצטרפות למשרד האדריכלים של אחיו בסעודיה לבין הצטרפות לשורות המחבלים. הנימה העיקרית ברשימה זו היא ההשוואה בין מצבם של הפלשתינאים לזה של היהודים. הפלשתינאים, אנשי שיחו של הכתב האמריקני, מוצאים דמיון בין גורלם לבין הגורל היהודי. כדי להמחיש זאת, אחד מהם ציטט מדברי שיילוק ב“הסוחר מוונציה” של שקספיר.

לא רק ערבים חושבים כך. אחת הטענות העיקריות כנגד “ארץ הצבי” של ליובה אליאב היא הסימטריה המאולצת והמאונסת שהוא כופה לגבי הזיקה היהודית והערבית לארץ ישראל – על הרקע ההיסטורי של שתיהן, ועל עוצמת הרגשות, הזכות, הצורך וההכרח שבמימוש מדיני-לאומי של שתי זיקות לאומיות אלו לאותה ארץ מולדת.

דוגמה אחרת להשוואה זאת הוא המאבק למען החזרת מגורשי איקרית וברעם לכפריהם והשימוש שנעשה במהלך ההפגנות בסיסמה “אם אשכחך איקרית תשכח ימיני”. מקרה קיצוני זה חושף את הסילוף שבהשוואה בין החורבן והגאולה הקשורים בגלות, בסבל ובגעגועי העם היהודי לירושלים בשנות גלות, לבין המקרה הרדוד של הפלשתינאים, עם כל הכאב והצער הכרוכים בו, שהם כטיפה בים לעומת הסבל והערגה, שהם בעלי מימד היסטורי-אוניברסלי.

המאמר ב“ניו יורק טיימס”, כמו “ארץ הצבי”, מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים בישראל ומחוצה לה המטפחים מיתוס כוזב והפוך לגבי “הגורל היהודי של הפלשתינאים”. הנזק לישראל הוא ברור. האהדה וההזדהות עם גורלו וסבלו של העם היהודי, כמו רגשות האשם כלפיו מצד דעת הקהל הנאורה בעמים הנוצרים, מועתקת לעבר הפלשתינאים וכלפי היהודים חשים האשמה וגינוי מוסרי. המערכת המדינית וההסברתית של ישראל חייבת להפריך מיתוס כוזב זה, שסכנתו אינה נופלת מזו של תכניות מדיניות מעשיות, שמפניהן ישראל יודעת להתגונן.

הפלשתינאים המדברים על קיומו של עם פלשתינאי מיוחד רואים אותו כחלק בלתי-נפרד מהאומה הערבית הגדולה והזהות הלאומית שלהם היא לפחות כפולה. פלשתינאי יכול לראות את עצמו משולל חלק מזכויותיו הלאומיות בכך שאין לו אזרחות של מדינה פלשתינאית נפרדת על כל ההיבטים שלה. אך גם במקרה הגרוע ביותר אין הוא יכול לראות את עצמו משולל כל זהות לאומית. הלאומיות הערבית האחידה והכוללת היא יסוד מהותי של הלאומיות הנפרדת של כל אחד מעמי ערב. וכל פלשתינאי בעל תודעה לאומית הוא בעל זהות ובעל פוטנציאל הניתן למימוש בכל אחת ממדינות ערב הקיימות ובעיקר בירדן, שהיא מדינת הפלשתינאים החולשת על רוב שטחה של פלשתין.

פלשתינאי יכול לטעון טענת קיפוח ושלילת חלק מזכויותיו, כשם שטענה כזאת נטענת על-ידי כל ערבי בכל אחת ממדינות ערב הבלתי-דמוקרטיות, המושחתות והמפגרות. אך אין בכך כדי לשלול את כל זכויותיו הלאומיות, בדומה למצב היפותטי של יהודי החי בארצות אחרות, אילו מדינת ישראל לא היתה קיימת.

קיומן של 19 מדינות ערביות הוא מימוש ההכרה הלאומית של כל ערבי באשר הוא. ואין למדינות אלו כל קושי להעניק את אזרחותן לכל פלשתינאי הרוצה בכך, דוגמת ירדן ועיראק, או דוגמת הזכות לאזרחות הניתנת לכל יהודי העולה למדינת ישראל. רוב מדינות ערב היו נשכרות מכך, כיוון שהפלשתינאים הם היסוד המשכיל, המאומן והפעיל ביותר בעולם הערבי. מדינות ערב אינן משמשות כגולה לגבי הפלשתינאי והוא לגביהן אינו בגדר מעמסה כלכלית או חברתית, אילולא רצו מדינות ערב להפכו למעמסה במתכוון.

אין להתכחש למצוקה האישית והלאומית, שהיא מנת חלקו של פלשתינאי הער למצבו והרוצה להידמות לערבי בן למדינה ערבית אחרת. מצוקה זאת אינה עולה על מצוקתם של בני מיעוטים לאומיים רבים, או של גולים ונודדים שמצאו להם מקלט ובית לאומי חדש, ברחבי תבל. לעומת האחרונים שפר חלקם של הפלשתינאים – שהרי הם חיים בארץ ערבית אחרת, שהיא כאמור חלק בלתי נפרד מאותה תרבות, דת, שפה והכרה לאומית.

הערבים מתאכזרים איש לרעהו ואומה לרעותה. במדינות ערב שורר משטר של קיפוח, אפליות ורדיפות, ואם הפלשתינאים אינם נקלטים בלב שלם על-ידי אחיהם עצמם ובשרם – זוהי תופעה מצערת ומעוררת אהדה. אין היא בשום פנים ואופן אשמתה של ישראל.

הפלשתינאים אינם כה מסכנים, כפי שהם רוצים שנחוש כלפיהם. אדונים הם לאוצרות כל הארץ. יש הרוצה לראות במזרח התיכון את מחנות הפליטים ויש הרוצה לראות את מגדלי קידוח הנפט ואת מפעלי הזיקוק הענקיים וההון הזורם לקופות מדינות העולם הערבי. את הנפט אי-אפשר לקחת מהם ואילו את מחנות הפליטים איש אינו מאלצם לקיים. מאחורי הפלשתינאים ניצבים מאה מיליון ערבים ולצידם ניצבות מעצמות – כבריה"מ, סין, הודו, אינדונזיה, פקיסטן, חלק ניכר מאפריקה ועוד. הפלשתינאים מודעים לעובדה זו ולכן אין הם נואשים מן התקווה לנצח ולחסל את ישראל.

כשם שאין אפשרות להתעלם מן המצוקה הפלשתינאית – אשר איננה בראש סולם המצוקה של בני מיעוטים לאומיים שונים ברחבי תבל – כך גם אי-אפשר להתעלם מפוטנציאל העוצמה הערבית, מבחינה כמותית – כלכלית, דמוגרפית וצבאית.

לפלשתינאים אלטרנטיבות לאומיות רבות, בעד שלישראל קיימת רק אלטרנטיבה אחת. הסבל הפלשתינאי העיקרי אינו נובע ממצבם הקשה של הפלשתינאים, אלא מרצונם לנצח את ישראל ולשלול ממנה את קיומה, ומהרגשת הבושה והתסכול עקב הכשלונות החוזרים ונשנים לעשות זאת. הפלשתינאים אינם סובלים ממה שאין להם, אלא ממה שיש לישראל ומהרצון לקחת זאת ממנה. זהו סבל הנובע מרגשות נקם. הרוצה לרחם על הפלשתינאים, חייב ליות מודע לאלטרנטיבות הלאומיות הרבות העומדות בפניהם ואף לתאוות הנקם והשנאה שבהם ולתוצאות האכזריות האפשריות של הרחמים עליהם.

6.7.73

מדינת ישראל נתונה עתה במצב של “הסתערות פלשתינאית” קשה ויעילה מכל הכיוונים. באותה תקופה ממש מועלה הנושא הפלשתינאי בעצרת האו“ם, ב”מיסמך סאונדרס“, על-ידי הנשיא סאדאת בביקורו בארה”ב וגם על-ידי הסורים, שהפכו עצמם לנושאי הדגל הפלשתינאי-אש“פי והזוכים לסיועו של מזכיר האו”ם ד“ר קורט ואלדהיים, המנהל איתם משא ומתן בשאלת ייצוג אש”ף לרגל הארכת מנדט כוח האו"ם בגולן. ואם לא די בכל אלה מועלה הנושא הפלשתינאי גם על-ידי הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית בירושלים, המסרבים להשתתף בשמירה נגד המחבלים והעונדים על דש בגדם את התו: “אני פלשתינאי”.

סטודנטים אלה סיפקו תזכורת מועילה למימד האמיתי של הבעיה הפלשתינאית. שהרי רק “חרש שוטה וקטן” – אם להשתמש בהגדרה התלמודית – יוכלו להתעלם מן האפשרות, שמיד לאחר הקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה – אם תיכפה על ישראל נסיגה משטחים אלה – תקום תנועה בקרב ערביי ישראל, בקרב הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובכל יתר האוניברסיטאות, שתקרא להצטרפות למדינה פלשתינאית. דגלה של תנועה זו יהיה: “גם אנחנו פלשתינאים וגם השטחים שעליהם אנו יושבים הם חלק מפלשתינה”. הם גם ידרשו לעצמם את זכות ההגדרה העצמית עד ליצירת מדינה נפרדת מישראל.

יש לקוות כי רוב ערביי ישראל לא יצטרפו לתנועה כזו, אבל אין ביטחון מלא בכך. ומכל מקום – הרוב בעצרת האו“ם יסתפק גם בהיוצרות מיעוט בקרב ערביי ישראל, שיגדיר את עצמו כפלשתינאי ויטען כנגד נישול וקיפוח על-ידי “המדינה הציונית הגזענית”. הויכוח על איכלוס הגליל יעשה נושא בין-לאומי, שידון בועדות או”ם שונות. “הזכויות הלגיטימיות של המיעוט הפלשתינאי בישראל”, יעלו בקנה אחד עם “הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים בלבנון” שמוצאם מ“ישראל הקטנה” ואשר ידרשו “לחזור לבתיהם” במדינתם הפלשתינאית.

ההתפתחויות האחרונות, החל מהפגנות הסטודנטים הערבים “סרבני השמירה” באוניברסיטה בירושלים ועד תיווכו המזיק של ואלדהיים בנושא הפלשתינאי – מעידות על ממדיה האמיתיים של הבעיה, שאיננה אם להכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי ואיך לנסח את תנאי ההכרה הישראלית. הבעיה המכרעת היא מהי עמדת ישראל – הלכה למעשה – בשאלת הקמת מדינה פלשתינאית. השאלה העומדת בפני הכרעה היא, האם שוללת ישראל הקמת מדינה פלשתינאית בשטחים שממנה היא נדרשת לסגת (יהודה ושומרון ורצועת עזה) בראשות יאסר ערפאת ובהנהגת אש”ף, או האם מוכנה ישראל להשלים עם הקמת מדינה כזו ואף לשאת ולתת עם ערפאת (אם הלה יאות לשאת ולתת עם ישראל).

והיה וישראל תחליט להשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” הרי לא יהיה מנוס מלהכיר באש“ף ולשאת ולתת עם ערפאת. אך אם ישראל תחליט, כי היא שוללת הקמת מדינה כזו, הרי לא תיוושע מתכסיס מילולי זה או אחר של הכרה באש”ף “על תנאי”. אם ישראל תכריז עתה על נכונותה לקבל את העמדה האמריקאית, שהיתה במקורה “הצעת יריב” – היינו, הכרה באש“ף, תמורת הכרתו בישראל והפסקת הטרור – יראה הדבר כצעד ישראלי נוסף בכיוון השלמה עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות ערפאת. הדבר יראה כתחילתם של מיקוח ומשא ומתן עקיף, על תנאי ההכרה במדינה כזו. לאחר צעד ראשון זה, תידרש ישראל, במוקדם או במאוחר, לעשות צעדי ויתור נוספים, ככתוב ב”מיסמך סאונדרס“, בעוד שאש”ף לא ידרש להכיר בישראל מפורשות, אלא רק להסכים לקבלת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 לאחר שמועצת הביטחון תכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי, כדוגמת ההכרה שניתנה לאש”ף ע“י האו”ם. לא מן הנמנע, שעל כך נשאו ונתנו הסורים עם ואלדהיים, וכי זה הכיוון שאליו חותרת ארה"ב בעתיד הקרוב.

מדינה פלשתינאית “שלישית” תהווה סכנת-מוות לישראל, לא רק משום שערביי ישראל ירצו להתנתק מישראל ולהיספח אליה. גם אילו היתה הנהגת אש"ף רוצה להכיר בקיומה של ישראל, מדינות ערב הקיצוניות לא יתנו לה מנוח וילחצו עליה להמשיך ולהציק לישראל עד רדתה. סוריה, עיראק, לוב, אלג’יר, סעודיה ואולי אף מצרים עלולות לא לראות סוף פסוק בהקמת מדינה פלשתינאית כזו. קירבתה של מדינה כזו למרכזי האוכלוסיה בישראל תהפוך אותה להרסנית וקטלנית. ירושלים, תל-אביב, נמל התעופה בלוד וכו' יהיו בתווך ירי של טילי-כתף, או כל כלי ירייה אישי אחר. הסיכוי שמדינה פלשתינאית זו תהיה מפורזת הוא אפסי. מדינה יכולה להסכים לפירוז חלק משטחה, אם היא מעוניינת בהסכם כזה וריכוז כוחה הצבאי מתאפשר באזורים אחרים של המדינה. אבל מדינה שתקום ביהודה ושומרון וברצועת עזה תרצה לקיים צבא ולהחזיק בו, אחרת היא לא תיראה כמדינה ריבונית. נוסף לכך, בעינה נשארת בעיית הפלשתינאים בלבנון, שהם ארגוני המחבלים ומבצעי פעולות החבלה והרצח נגד ישראל. האחרונים אינם תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה ואין הם רוצים לנטוש את ביירות ואת בסיסיהם בלבנון ולהחליפם בשכם, בחברון ובמחנות פליטים חדשים – בהם יהיו זרים ובלתי רצויים. התוצאה הבלתי-נמנעת כמעט היא – המשך פעולות האיבה נגד ישראל והסיכוי הטוב יותר להנחית על ישראל מהלומת-מוות מיידית מהגבולות החדשים.

ממשלת ישראל חייבת לצאת במסע הסברה נגד הקמת מדינה פלשתינאית ולתאר לעולם את סכנת המוות האורבת מהקמתה לישראל. במצב זה לא יהיה מנוס מהכרזה ישראלית מפורשת, בנוסח ההכרזות מלפני מלחמת ששת הימים, שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית “שלישית” בראשות ערפאת יחשב על-ידי ישראל “קאזוס בלי”. אם יגרום הדבר ללחץ על ישראל כדי להרתיע אותה ממלחמה כזו לא יהיה מנוס מלהקדים ולצאת למלחמה לפני שלחץ אפשרי יחליש אותה עוד יותר ולפני שמדינות ערב יתחזקו. הדרך למניעת הקמת מדינה פלשתינאית היא לשכנע את מדינות העולם שישראל נחושה בדעתה להגן על קיומה בכל האמצעים העומדים לרשותה וכי היא רואה בהקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” סכנת מוות שיש להלחם נגדה. ממילא אין טעם לעשות שום צעד העלול להתפרש כנכונות ישראלית להשלים עם הקמת מדינה “שלישית” בראשות אש"ף.

ישראל חייבת להצביע על האלטרנטיבה הפלשתינאית היחידה הבאה בחשבון. אלטרנטיבה זו היא הפיכת ירדן לפלשתינה. ירדן חייבת להחיות את הקיום הפלשתינאי אשר היא היא שמחתה אותו מעל פני האדמה. שהרי תחילת הבעיה היתה ניתוק ירדן מהשטח המקורי של פלשתינה. לאחר מכן פלשה לשטח שהיה מיועד להקמת המדינה הפלשתינאית, מחקה את השם “פלשתינה” והפכה את תושביו הפלשתינאים לאזרחים ירדנים. ישראל לא יצרה את הבעיה הפלשתינאית אלא ירדן היא המדינה שגרמה לכך כששללה את הריבונות והזהות המדינית הפלשתינאית. קיום מדינת ישראל יצר רק את בעיית הפליטים, אבל לבעיה זו אין הפלשתינאים עצמם מייחסים עתה כל חשיבות.

לסיכום קיימות עתה שתי בעיות: האחת, החזרת הזהות הפלשתינאית המדינית אל מפת העולם. ולכך יכולה לתת ירדן את התשובה על-ידי שינוי שמה וכינונה כמדינה פלשתינאית וקליטת כל הפליטים הפלשתינאים, כולל אלה הנמצאים בלבנון. השניה, המשך קיום מדינת ישראל, שמדינות ערב רוצות לשים לה קץ, באמצעות הבעיה הפלשתינאית. הפתרון היחיד שאינו מבוסס על השמדת ישראל הוא הפיכת ירדן לפלשתינה וריכוז רוב הפלשתינאים בשטח ירדן, כמדינתם הריבונית. לפתרון זה ישראל צריכה לחתור בכל כוחה כאלטרנטיבה היחידה לנסיון לחסלה בשלבים.

28.11.75

מדיניות “הגדר הטובה” כלפי לבנון עוררה מחדש בקרב כמה חוגים בישראל את התביעה להחזרת פליטי איקרית ובירעם “לבתיהם ולאדמותיהם”. תביעה מחודשת זו מתבססת על כמה טיעונים הטומנים בחובם סיכונים אפשריים וכדאי להסביר כמה מהטעויות ולהזכיר כמה מהסיכונים הכרוכים במילוי התביעה.

ראשית, כדאי לזכור כי אין עדין ודאות לגבי תוצאות המלחמה בלבנון, בטווח המיידי והארוך, לא ברור מה צפוי לנו בגבול הישראלי-לבנוני, עם סיום המלחמה. יש לקוות שלא יתחדשו פעולות המחבלים נגד ישראל מבסיסים בלבנון, אך אין ודאות בכך. עם כל התקוות להמשכה של מדיניות “הגדר הטובה” ותוצאותיה החיוביות לעתיד לבוא, מוקדם עדיין לקבל אותה כמציאות-קבע צבאית ומדינית, ומוטב להשהות מסקנות ארוכות טווח לפי שעה.

ואין להזדרז כעת בהחזרת הגלגל אחורנית באיקרית ובירעם. הטיעון העיקרי להחזרת פליטי שני כפרים אלה לבתיהם היה – ההבטחה שניתנה להם כשפונו מבתיהם בזמן מלחמת העצמאות, להחזירם לבתיהם עם תום הקרבות. הניסוח המילולי המדוייק של תנאי זה אינו ברור ואינו חשוב כל-כך. חשובה יותר היא ההנחה שהיתה כלולה בו ממילא ושהיתה אז מובנת מאליה והיא – שלאחר הקרבות יושם קץ למלחמה ויכון שלום. איש לא העלה אז בדעתו, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל תימשך מאז ועד היום בהפוגות חלקיות קצרות וחולפות, ושסיום הקרבות לא ישים קץ למלחמה ולהמשך הקרבות.

מבחינה זו, לכן, התנאי של ההחזרה בתום הקרבות לא נתמלא על-ידי הצד הערבי וממילא אינו מתמלא על-ידי הצד הישראלי. ואם בא חבר-הכנסת יצחק נבון ודורש עכשיו מילוי הבטחה שהוא נתן בזמנו אישית לערבי מאבו-גוש, בתוקף תפקידו כמפקד הש"י בירושלים, יש מקום לטעון שהבטחתו היתה אף היא מבוססת על ההנחה המובנת מאליה שלא נתמלאה – ההנחה ששוב ישכון שלום וכי תחדל המלחמה הערבית נגד ישראל.

יתר על-כן, המלחמה הערבית נגד ישראל נמשכת מאז ועד היום לא רק במישור הצבאי, לא רק במובן של שימוש בכוח צבאי סדיר ובלתי סדיר נגד מדינת ישראל, בגבולות המדינה ובטרור על אזרחיה הנמצאים בחו"ל. אחד מאמצעי הלחימה העיקריים במלחמה טוטאלית ומתמשכת זו הוא השימוש הפוליטי והתעמולתי בסיסמה של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו”, שאותה משמיעים הפלשתינאים ותומכיהם. סיסמה זו טעונה חומר נפץ משפטי, מדיני ורגשי שיש בו משום קעקוע מדינת ישראל מיסודותיה. “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” היא סיסמת הקרב העיקרית של ארגוני המחבלים הפלשתינאים והיא המוטיב התעמולתי היעיל ביותר בקרב דעת הקהל המערבית.

משאלה הומאניטרית זו בעיקרה נוגעת לשיפור מצבם של פליטים חסרי-כל, שהשאירו את רכושם מאחוריהם כאשר נמלטו מאימת הקרבות, או גורשו בכוח. אלא שמילוי תביעה זו פירושה החזרת גלגל ההסטוריה אחורנית עד לתקופה שלפני הקמת המדינה ולפני תחילת ההגשמה הציונית. פירושה, הפיכת תושבי ישראל היהודים לפליטים, או למיעוט הנתון לחסדי הרוב הערבי-פלשתינאי. סיסמה זו בשקר יסודה משתי סיבות: ראשית – היא כופרת בעובדה שההתיישבות היהודית בארץ-ישראל שלפני הקמת המדינה היתה מבוססת על רכישת קרקעות, תוך מתן תמורה כלכלית ישירה ועקיפה לבעלי הקרקע ולמעבדיה וכן לכלל האוכלוסיה הפלשתינאית, שהעלתה את רמת-חייה כתוצאה מההתיישבות היהודית והחיים במחיצת היהודים. ושנית – היא משכיחה את העובדה שהבריחה הגדולה של הפליטים הפלשתינאים היתה כתוצאה מהמלחמה שהערבים פתחו בה וטרם חדלו, ותוצאה זו צריכה להיבחן בהקשר ההיסטורי והבין-לאומי של מלחמות דומות, כמו בקפריסין ובלבנון, מלחמת הודו-פאקיסטאן בעבר, שאף בהן היתה תערובת של מלחמת אזרחים ומלחמה בין מדינות שכנות שביסודן סכסוך בין קבוצות לאומיות ודתיות אשר הוכרע בבריחת התושבים ובחילופי שטחים ואוכלוסין תוך אובדן חיי אדם רבים ורכוש רב. הסיסמה הערבית-פלשתינאית של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” מתכוונת גם לאדמות בגבולות “הקו הירוק”. שהרי מתוך השטחים הכלולים בגבולות אלה ברחו רוב הפליטים הפלשתינאים, ואליהם הם דורשים כעת לחזור.

החזרת פליטי אבו-גוש לבתיהם ולאדמתם תהיה הצעד הראשון למימוש הזכות שאותה תובעים כל הפליטים הערבים. כל היא תיראה על-ידי הפלשתינאים עצמם ותומכיהם. מחווה חד-פעמית של ישראל בגין קיום ההבטחה שניתנה בשעתו לאחר סיום הקרבות, תוכל להיראות על-ידי הפלשתינאים כהודאה ישראלית בצידקת תביעתם וקבלת “דין ההיסטוריה” על-ידי ישראל והתנועה הציונית. שיבה כזו תרעיד לבבות פלשתינאים רבים ותגרום במוקדם או במאוחר לרעידת-האדמה מתחת לרגלי מדינת ישראל. טקס יישוב איקרית ובירעם מחדש יהיה יום חג גדול לכל הרוצים להחזיר את גלגל ההיסטוריה 30 שנה אחורנית ואף מוקדם יותר. אל פליטי איקרית ובירעם ירצו להצטרף פליטי 23 כפרים אחרים בגליל, שנשארו בשטח ישראל, ואולי יבקשו להצטרף אליהם גם פליטים שנמלטו ללבנון וירצו לחזור באמצעות “הגדר הטובה”. אפשרות זו היתה סבירה למדי גם קודם-לכן, אך אי-אפשר להתעלם ממנה בשום פנים – לאחר “יום האדמה” בגליל ונוכח תנועת ההתנגדות הגוברת בקרב ערביי ישראל להפקעת הקרקעות, ולו גם תמורת פיצויים ניכרים בכסף ובקרקע חילופית.

במקום להיכנע לתביעה המחודשת של החזרת פליטי איקרית ובירעם לבתיהם ולאדמותיהם, על הממשלה להסביר לפליטים אלה ולתומכיהם בישראל ובמערב, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל עדיין נמשכת, ואין לראות את סופה. משום כך טרם התמלא התנאי של סיום הקרבות במובן האמיתי והממשי שלו. כאשר ייכון השלום ויושם קץ למלחמה הערבית נגד ישראל, ייכללו בהסכם השלום הסדרים רבים שיפתרו תביעות, ויהיו חלק בלתי נפרד מהסכם שלום שישים קץ למלחמה ולתביעה להחזיר אחורנית את גלגל ההיסטוריה.

24.9.76

החלטתה של המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק בסוף השבוע שעבר הוגדרה בוושינגטון כסטירת לחי לסעודים. למה דווקא לסעודים? המקורות האמריקניים טענו, שהסעודים הבטיחו להם שאש”ף יחליט סוף-סוף לקבל את החלטת 242 של מועצת הבטחון. הסעודים ובני שיחם האמריקנים קיוו, כי בכך ייפתח פתח לשיתופו של אש“ף במאמצי השלום האמריקניים ולתחילת הלחץ האמריקני על ישראל להכיר באש”ף ולסגת מהשטחים. פתח כזה לא נפתח עדיין, אך הוא גם לא ננעל. הוא עלול להיפתח מחדש בעתיד הלא רחוק.

מבשרים על כך קולות בקהיר ובוושינגטון, וכן ידיעות מירושלים. ההסתגלות האמריקנית לאש“ף ואל עולם המושגים שלו לא הסתיימה. בחודש מארס, ערב כינוס המועצה הלאומית של אש”ף, עדיין הביעו האמריקנים תקווה לשינוי “האמנה הפלשתינאית”. דבר זה לא קרה. ערב כינוס המועצה המרכזית של אש“ף בדמשק, הסתפקו האמריקנים בהבאת תקווה שאש”ף יקבל את החלטה 242, בתוספת פירוש פלשתינאי. גם דבר זה לא קרה. ומה הלאה? על-פי הסימנים צפוי כרסום נוסף בתנאים האמריקניים להכרה באש"ף ואפשר שיפתח משא-ומתן רשמי וגלוי אתו, כבר בתקופה הקרובה.

בינתיים ניתנה לישראל ארכה קצרה להתכונן למערכה הגדולה על דעת הקהל, המערכה לחידוש ההכרה בצידקתן ובזכויותיהן של ישראל ושל התנועה הציונית.

אש"ף הצליח – מאז הקמתו בראשית 1965 – לכרסם ביסודותיה של הכרה זו ולחולל סחף נגד ישראל בדעת הקהל העולמית. באמצעי התקשורת ובאוניברסיטאות, ולא רק בארצות המערב – אפילו בישראל עצמה.

אש"ף ניצב על סף נצחונו העיקרי – לזכות בהכרה אמריקנית מבלי שיבטל או ישנה את “האמנה הפלשתינאית”.

נצחון זה עלול להביא לעימות בין ישראל לארצות-הברית. יתכן שהעימות יהיה קצר ויתכן שיהיה ממושך. על כל פנים הוא יגרום לחידוש הוויכוח הציוני בישראל עצמה, ברחבי העם היהודי ובין ישראל וארצות-הברית. התועלת שישראל תפיק מנצחון אש“ף ומקבלת האמנה הפלשתינאית תהיה נקודת מוצא להתמודדות מחודשת, בכך שהוויכוח יוחזר לנקודת המוצא – שנת 1917, ההתחלה של “הפלישה הציונית” (בנוסח “האמנה הפלשתינאית”), שנת הצהרת בלפור והנחת היסודות למנדט הבריטי בארץ ישראל. אפשר להתחיל את המשא-ומתן הישראלי-ערבי מנקודת המוצא בהווה, ואפשר להתחיל מנקודת המוצא של העבר. קיומה של מדינת ישראל וכוחו של צהל משמשים חומת מגן מספיקה לניהול ויכוח כזה, כפי שמציע אש”ף, וכפי שמסכימים עימו המערב אירופים והאמריקנים.

“האמנה הפלשתינאית” בנויה על שלושה מיתוסים: מיתוס ההתעלמות מקיומו של עם פלשתינאי ומזכות ההגדרה העצמית שלו, מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני והמיתוס של נישול עם מאדמותיו. אלה הם שלושת המיתוסים הפלשתינאים העיקריים שעליהם נסב הוויכוח הציוני מתחילתו, ושעליהם מתבססת גם האמנה הפלשתינאית.

לעומת “אמיתות” אלו יש להזכיר, כי הצהרת בלפור והמנדט לא היו מבוססים על התעלמות מעקרון ההגדרה העצמית, אלא להיפך – על יישומו לגבי העם היהודי, לגבי הקשר ההיסטורי שלו עם ארץ-ישראל (פלשתינה) ולגבי זכותו להקים בה מחדש את ביתו הלאומי. מהעם הערבי לא נשללה זכותו להגדרה עצמית. היא הוענקה לו על-ידי חבר-הלאומים דאז בכל מדינה ומדינה (לאחר תקופת מנדט זמנית) ונועדה להיות מיושמת במדינה הערבית הגדולה והמאוחדת לעתיד לבוא. את ערביי ארץ ישראל ראה המנדט וראתה הציונות כחלק מהעם הערבי הזכאי לעצמאות לאומית מלאה במדינתו. דוגמה טובה ביותר יכולה להיות קיומם של מיעוטים גרמניים בצ’כוסלובקיה (הסודטים), בפולין, בארצות הבלטיות ובצרפת, שראו עצמם כחלק מהעם הגרמני שביטויו הלאומי המלא הוא בגרמניה, בעוד שהם אזרחים בעלי זכויות מלאות במדינותיהם השונות, כאזרחים בודדים וכשייכים למיעוט דתי, תרבותי או לאומי.

בהתאם לכך הוכרו גם זכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושבי ארץ ישראל, שהוגדרה כמיועדת להיות ביתו הלאומי של העם היהודי. עד היום חלוקים הערבים עצמם לגבי זכות ההגדרה הלאומית העצמית של הפלשתינאים בתוככי ירדן או סוריה. ירדן רואה בפלשתינאים שלה ירדנים, והסורים רואים גם באלה וגם באלה – סורים. לאמיתו של דבר, לא יכון שלום של אמת באיזור אלא כאשר ייחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין המדינה הערבית ממזרח לה, שתהיה ככל הנראה סורית-ירדנית-פלשתינאית, שתכלול גם את החלקים המוסלמיים של לבנון ותיישב בתוכה את כל הפליטים הערבים.

מיתוס ההשתלטות של עם אחד על השני

ההכרה הבין-לאומית שניתנה לזכותו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל היתה מבוססת, כאמור, על ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בעובדה שאין עם ערבי פלשתינאי (כפי שגורסים עד עצם היום הזה גם הירדנים והסורים) ובכך שארץ-ישראל לא היתה מעולם מדינה ערבית נפרדת, אלא מחולקת בין מחוזות דמשק וביירות ותת-מחוז של ירושלים, שכל אחד מהם היה פרובינציה נידחת ומדולדלת באימפריה המוסלמית ובאימפריה העותומנית במאות הקודמות. ניצני ההכרה הלאומית שהתעוררו בקרב ערביי ארץ-ישראל היו ניצנים של הכרה לאומית ערבית, ואיזור “פלסטין” היה אחד ממרכיביה.

הצהרת בלפור והמנדט ניתנו על-ידי הקהילה הבין-לאומית לעם היהודי כולו, שהיה אז מיעוט קטן בארץ-ישראל – כ-65 אלף נפש בלבד. על מנת שיהפוך לרוב ברבות השנים, ועל-מנת שערביי ארץ-ישראל, שהיו אז רוב גדול, יהפכו למיעוט. הבית הלאומי נועד מתחילתו להפוך למדינה יהודית של העם היהודי כולו ולא רק של היישוב שחי בארץ. הוויכוח הציוני בעד או נגד הקמת המדינה היה בעיקר ויכוח על עיתוי – אם להקים את המדינה לאלתר, על-פי הביטוי שהיה מקובל אז – או לדחות את הקמתה. ההתנגדות הציונית להקמת המדינה היתה התנגדות להקמת מדינה יהודית בטרם הפכו בה היהודים לרוב.

היתה התנגדות לוויתור על המנדט. תפקידו היה לאפשר התיישבות יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל. בקיצור: היתה אז התנגדות לוויתור על המשך העליה וההתיישבות או להגבלתן. גם כאשר ניטש הוויכוח בעד או נגד הקמת מדינה לאלתר, לא היתה מחלוקת על עיקרון מספר אחד של הציונות – יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל על-ידי עליה והתיישבות ובאמצעות הפיכת הערבים למיעוט.

מיתוס ההתעלמות

לא היתה התעלמות ציונית מקיום הערבים ומזכויותיהם בארץ-ישראל, היתה החלטה נחושה לא להתנות את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים, משום שלעם היהודי אין מולדת אחרת, וכן משום שלערבים אין זכויות לאומיות בארץ-ישראל וְיש להם זכויות לאומיות מלאות במדינה הערבית הגדולה לעתיד לבוא ובמדינות הערביות הקיימות בהווה.

לא היתה התעלמות מזכויות ערביי ארץ-ישראל אלא הכרה נכונה, כי אין להם יותר מאשר זכויות לכל המיעוטים בארצות אירופה, שזכותם להגדרה עצמית הוכפפה לעיקרון הריבונות הלגיטימית של המדינות השונות, שכל אחת מהן איכלסה מיעוטים אתניים, תרבותיים ודתיים שונים. עיקרון ההגדרה העצמית אינו סותר את ריבונותן של המדינות הקיימות – באירופה, באסיה ובאפריקה.

היתה תקווה שהערבים ישלימו עם רעיון הציונות וריכוז רוב העם היהודי בארצו על-ידי המשך העליה וההתיישבות. היו נסיונות לשכנע את הערבים על הטובה שתצמח להם משיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם מדינת ישראל והתועלת שתבוא לעם הערבי כולו בשטחה של המדינה הערבית הגדולה – תמורת אפשרות לחיות במחיצת היהודים. אמונה ציונית זו לא פגה עד היום.

מיתוס הנישול

אשר למיתוס הנישול של ערביי ארץ-ישראל מעל אדמותיהם. רוב האדמות בארץ-ישראל הן אדמות מדינה מלפני המנדט ולאחריו. מאז שהיו שייכות לסולטן העותומני וכעת, שהן שייכות לממשלת ישראל כממשלה יורשת של ממשלת המנדט (בשטח מדינת ישראל ובשטחי המנדט האחרים הנמצאים בשליטתה, בהעדר ריבונות חוקית אחרת מאז ועד היום). אדמות המדינה יועדו על-ידי המנדט (סעיף 6) להתיישבות צפופה של יהודים, כחלק בלתי נפרד מהקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ממשלת המנדט התכחשה להתחייבויותיה אלו, ומנעה התיישבות יהודית צפופה על אדמות המדינה במקום לעודד אותה. במקום זאת היא העניקה לערבים אדמות מדינה במחיר זול והללו מכרו אותן ליהודים במחירים יקרים מאוד.

ההתנגדות הערבית המזויינת להגשמת הציונות, לקיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל על פי החלטת האו“ם, גרמה לשפיכות דמים ומלחמות עד עצם היום הזה. למלחמה יש מחיר וכך נוצרו בעיית הפליטים, בעיית הקרקעות הנטושות ומיתוס השיבה “לביתנו ולאדמותינו”, שמטרתו לטשטש את תוצאות המלחמה שעדיין לא נסתיימה. העליה, ההתיישבות וההגנה עליהן נמשכות. ההתנגדות הערבית שדגלה הוא האמנה הפלשתינאית ומנהיגה אש”ף הביאה אותנו עד הלום.

ובכך חוזר הסיפור אל ההתחלה. אפשר לנסות להגיע לסיום המלחמה ולהשלמתה עם תוצאותיה מנקודת המוצא של ההווה, כפי שמציעה ישראל. ואפשר לנסות להגיע לכך מנקודת המוצא של ההתחלה, כפי שמציעה האמנה הפלשתינאית. אלא שאז אין ירדן ואין עם ערבי פלשתינאי, אלא יש סוריה-רבה ופרובינציות שלה, שנקראו במשך ההיסטוריה בשמות שונים ומתחלפים. ויש מדינת ישראל, שתצטרך בסופו-של-דבר להגיע להסכם של שלום עם “הפיקוד המאוחד” של החזית “המזרחית”, כלומר עם סוריה.

2.9.77

הפתרון של אוטונומיה לתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הוא סוס הצולע על יותר מרגל אחת. הפתרון היה כזה בעבר, כשהציעו אותו שולמית אלוני ולפני כן יגאל אלון, וכזה הוא גם כאשר מציע אותו ראש הממשלה מנחם בגין. מי שאומר “אוטונומיה” ומתכוון לכך, ומי שאינו רוצה שאוטונומיה תהווה שלב מעבר להיפרדות, חייב לומר “פדרציה”, שיש בה אוטונומיה חוקתית מסויימת ומוגדרת לא רק לאזור אחד ולחלק אחד של האוכלוסיה, אלא לכל אזוריה וחלקיה – היהודיים והערביים גם יחד.

כשבאים להציע לפלשתינאים “אוטונומיה” מתוך כוונה שהם יקבלו את ההצעה ויחיו לפיה יש צורך להציע להם “פדרציה”, שהיא מדינה משותפת, שבה רוב התושבים מכריע בעניינים הנוגעים לכלל והמיעוט קובע לגבי עניינים הנוגעים רק לו.

להציע לתושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה אוטונומיה פירושו להציע להם גם השתתפות בממשל המרכזי באותם נושאים, בהתאם לחלקם היחסי באוכלוסיה, ובמספר האזורים (המחוזות) הכלולים בפדרציה: בכל החוקות הפדרליות הקיימות אין זכות היפרדות למיעוט הכלול במחוזות האוטונומיים. ולא מוכרת בהן הזכות להגדרה עצמית עד כדי היפרדות. בכל מדינה פדרלית הרוב מחליט. והיפרדות של מיעוט בניגוד לדעת הרוב היא בגדר מעשה מרידה ומלחמת אזרחים.

בדרך זו תימנע חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל המערבית, שאותה שולל בכל תוקף מנחם בגין.

פתרון פדרלי יכול להבטיח אוטונומיה תרבותית, חינוכית ודתית לערבים וליהודים גם יחד. הוא יכול להבטיח זכות להתיישב ולגור בכל האזורים, בלי הפלייה. הוא מטיל את חובת ההגנה, השירות הצבאי וקיום הבסיסים והמתקנים הצבאיים על כל האזרחים בכל האזורים. פתרון זה כרוך בבעיות וסכנות לא מעטות. אוטונומיה פירושה התמודדות הלכה למעשה עם כל הבעיות הכרוכות בכינון פדרציה. שמעון פרס היטיב לעשות כשהעלה נושא זה על סדר היום הלאומי לפני שנם אחדות. כדאי לחזור ולדון בהצעה זאת על כל האפשרויות – הטובות והרעות.

נושא אחר שהיה שנוי במחלוקת בשנים עברו הוא – שהמפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי נמצא בידי מצרים ולא בידי ירדן ובוודאי שלא בידי הפלשתינאים. ירדן והפלשתינאים חלשים מכדי לעשות ויתור כלשהו על דעת עצמם. הם יכולים להיות לכל היותר חתם שני ושלישי לכל הסכם, שעליו צריכה להתנוסס קודם כל חתימתו של החתם הראשון, החתם המצרי. סוריה גם היא אינה יכולה להיות חתם ראשון – מפחד עירק ומפחד בעיות פנימיות שבתוכה. סוריה היא מדינת קואליציה על בסיס אידיאולוגי, אתני וחברתי. החלוקה הפנימית בתוכה מוצאת את ביטויה בקיום כיתות קצינים שונות, הנלחמות זו בזו ומקיימות ביניהן איזון רופף, שאינו מאפשר לסוריה להיות גורם עצמאי מכריע. מצב זה מחזק את הרצון והצורך של מצרים לנסות לפתור את הבעיות הכלל-ערביות ובעיקר את הבעיה הפלשתינאית. היא אינה יכולה לסרב אפילו לסורים ולדרישתם להחזרת רמת הגולן. המפתח לפתרון נמצא בידי מצרים. היא המדינה הערבית היחידה, היכולה להחליט על גורלה ומהלכיה ולאלץ את הגורמים הערביים האחרים להסתגל ולהתאים את עצמם, לטוב ולרע, להחלטה המצרית.

בשנת 1971 היתה נטושה מחלוקת בנושא זה בין משה דיין ליגאל אלון. דיין גרס, שהמפתח לשבירת הקיפאון המסוכן שאליו נקלעה ישראל נמצא במצרים. אלון לעומתו סבר שהמפתח נמצא בידי ירדן. גולדה מאיר שמרה על “איזון שלילי” בין שניהם ודחתה הצעות לנסיגה ישראלית הן בחזית המצרית והן בחזית הירדנית. קשה להטיל ספק בכך, שדיין צדק במחלוקת בינו לבין אלון.

בין משה דיין ויגאל אלון היו חילוקי דעות גם לגבי תכנית ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. אלון גרס – בתכנית הנקראת על שמו – התיישבות חקלאית בשטחים הריקים ובעיקר בבקעת הירדן. דיין סבר שיש להקים מחנות צבא בגב ההר, שיהוו גרעין לשירותים אזרחיים עירוניים בתוכם וסביבם ושיהפכו במרוצת השנים ל“ערי מבצר”, וישמשו להגנת השפלה מבלי שיתוו גבולות מדיניים.

ההכרעה במערך היתה לטובת “תכנית אלון” ונגד “תכנית דיין”. ומה לגבי התוצאה הממשית? הלחץ של “היונים” במערך נגד שתי התכניות גם יחד הצטרף לחולשת הרצון הציוני לעלייה ולהתיישבות בכל שטחי ארץ-ישראל. לאחר עשר שנים של שלטון ישראלי ביהודה ושומרון יש היום יישוב יהודי דליל של כמה אלפי מתיישבים בתוך כמיליון ערבים.

הוחמצה הזדמנות היסטורית להגשמת הציונות ולשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. העם היהודי לא עלה לישראל בהמוניו. תנועת העבודה, שביכולתה ליישב את הארץ, לא עשתה זאת בקנה מידה ראוי לשמו בשטחים החדשים, והתנועה הרביזיוניסטית על גלגוליה המאוחרים, שרצתה ליישב ולהתיישב, לא יכלה לעשות זאת משום שמעולם לא עסקה בהתיישבות בקנה מידה גדול. “שערי השמיים והארץ” שנפתחו לעליה ולהתיישבות נרחבות, להקמת מעוזי בטחון חיוניים בגב ההר, עומדים שוממים. אלא אם כן יקרה עוד נס.

פתרון פדרלי יוכל, אולי, לאפשר את התרחשותו של נס כזה.

23.12.77

המלך חוסיין עושה זאת בחיבוק. הוא מחבק את יאסר ערפאת ומשמיט את הקרקע של הגדה המערבית מתחת לרגליו. בשבחים וקילוסים, בתשלום מס שפתיים לאש"ף, בעמידה משותפת בחזית המאוחדת נגד סוריה ונגד ישראל ובעקיפין גם – נגד ארצות-הברית, בנסיון אחרון לתקוע טריז בינה לבין ישראל ולזכות בתמיכתה לנסיגה טוטאלית של ישראל מכל השטחים ביהודה ושומרון. המלך חוסיין מנסה לשנות את המפה הפוליטית של הגדה המערבית, לכבוש אותה מחדש באמצעים מדיניים. זוהי תקוותם האחרונה של הפלשתינאים לפתרון, והסיכוי המוחשי ביותר לעשות זאת באמצעות המלך חוסיין, המחבק את יאסר ערפאת חסר האונים, המרחף באוויר ללא קרקע תחת רגליו, ללא יכולת להיחלץ מהחיבוק הכובל.

זו לא רק טקטיקה, זו גם אסטרטגיה (ואפילו יותר מזה) היכולה לחולל שינוי מהותי במפה הדמוגרפית והגיאוגרפית של הישות הפלשתינאית לעתיד לבוא, והנמצאת עדיין בשלב האחרון של התגבשותה המדינית-טריטוריאלית. לא היה בשום תקופה בהיסטוריה ועד לתחילת הציונות עם-מדינה פלשתינאי. הם באמת היו פרוזדור ושלוחה של ישות ערבית רחבה יותר. וזו לא המצאה ציונית. זו לא גזילה שגזלנו מהם. העם הערבי הפלשתינאי כישות עצמאית נפרדת תחילתו ריאקציה להתיישבות היהודית בארץ-ישראל. מאז טרם נקבעה סופית ההגדרה העצמית שלהם. על כך נטוש עדיין מאבק בין המלך חוסיין ליאסר ערפאת, מאבק בין ישות פלשתינאית נפרדת, שתאיים לבלוע את ירדן מבפנים, לבין ישות פלשתינאית-ירדנית משותפת וממוזגת בכור היתוך פנימי וחיצוני. זה קורה עכשיו לנגד עינינו. המאבק מתקרב לשיאו.

ליאסר ערפאת אין ברירה. הוא לא יכול, וגם לא רוצה, להיחלץ מחיבוקו של המלך חוסיין. הוא עכשיו אורח-גולה בחצרו של המלך, והמלך חוסיין בשלב זה הוא הנציג העיקרי של הציבור הפלשתינאי – בגדה המערבית. המלך חוסיין הרכיב ממשלה ירדנית-פלשתינאית המשמשת נציגות אותנטית (ובעלת הסמכות והכוח המדיני והצבאי) של הציבור הפלשתינאי בגדה המערבית. הציבור הזה הוא עתה הריכוז הפלשתינאי החשוב ביותר – היחיד שעל ייצוגו נטוש מאבק פנימי. המלך חוסיין וממשלתו נמצאים עתה בעמדת יתרון במאבק הזה, המתקרב לשיאו.

לאחר שתסתיים מלחמת לבנון, אפשר יהיה לדעת יותר כיצד השפיעה על מהות הבעיה הפלשתינאית ועל הסיכוי לפתרונה באמצעות ירדן. ההקשר ברור. אש“ף נעקר מבסיסו הטריטוריאלי-דמוגרפי-מדיני-צבאי בדרום לבנון ובביירות. התפצל לשתי הנהגות, הנלחמות זו בזו. האחת תלויה בסוריה והשניה בירדן. לאחת יש אוריינטציה אנטי-אמריקנית והיא ממשיכה לדגול ב”מאבק המזויין" ללא פשרות. לשניה יש אוריינטציה פרו-אמריקנית והעדפה של מאבק מדיני, בתנאי שתצליח לסכסך בין ארה"ב לישראל.

הנהנה העיקרי מהפיצול וממלחמת האחים בין פלגי אש“ף השונים הוא המלך חוסיין, המחזיק בידיו את המפתחות לפתרון הבעיה הפלשתינאית שנשמטו מידי אש”ף. ההבדל המכריע בין המצב שהיה לפני מלחמת לבנון ואחריה הוא שליאסר ערפאת אין עכשיו ברירה. הוא תלוי בחוסיין. גם תושבי השטחים יודעים זאת. וגם מנהיגיהם, שהתייצבו כולם (פרט לקומוניסטים) בקונסוליה האמריקנית במערב-ירושלים, לקבל את פני עוזר שר החוץ האמריקני ריצ’ארד מרפי. התייצבות כזאת לא היתה בעבר בקונסוליה האמריקנית. זהו מסימני המפנה במחנה הפלשתינאי.

זו לא קוניוקטורה חולפת. ירדן היא חלק מפלשתין. פלשתין היא חלק מירדן. אין זהות מלאה בין שתיהן, אבל יש חפיפה רחבה ועמוקה. הישות הפלשתינאית מעורבת ומחוברת יחד בירדן ובגדה המערבית בכל הרמות, החל ברמה המשפחתית הגרעינית, ברמת הנכסים הישירים ביותר ועכשיו – יותר מתמיד – גם ברמה הממשלתית. אותה הוויה ירדנית-פלשתינאית קיימת בצבא ובממשל על כל דרגיו, בדת ובתרבות, בכלכלה ובעסקים. ההוויה הזאת מתחזקת, מתגבשת ומתמזגת יותר ויותר.

למלך חוסיין נוח לעשות זאת בשיטת החיבוק. לנצל את ההזדמנות הנוכחית להגברת אחיזתו ושליטתו בתושבי השטחים, לדחות את ההתמודדות המכריעה בינו לבין יאסר ערפאת עד שיהיה בטוח בנצחונו. עד שיוברר לו שיש סיכוי לניהול משא-ומתן עם ישראל שיבטיח לעם הפלשתינאי יותר ממה שיש לו עכשיו – אפילו אוטונומיה נרחבת כהסדר ביניים – בדרך זו יבטיח חוסיין לעצמו תמיכה מספיקה בשטחים ובקרב רוב מדינות ערב (להוציא את סוריה ואירן. מצד סעודיה תספיק תמיכה בשתיקה).

פתרון ירדני זה לבעיה הפלשתינאית הוא הפתרון היחיד האפשרי. אין פירושו מחיקת הזהות הפלשתינאית ואין פירושו ויתור על הגדה המערבית. פירושו האמיתי הוא – העברת מרכז הכובד של הישות הפלשתינאית מירושלים לרבת-עמון, מהגדה המערבית לגדה המזרחית. זה ההבדל המכריע – היכן יהיה המוקד, היכן יהיה הבסיס העיקרי? היכן יהיה שווי המשקל הלאומי? – בלי ויתור ערבי על רוב שטחה של הגדה המערבית. בלי לבטל את הזיקה הלאומית היהודית ואת הסדרי הבטחון של ישראל לגבי יהודה ושומרון. בלי לפרק ישובים, בלי לצמצם נוכחות וחופש תנועה והתיישבות ישראליים. מעבר הדרגתי מאוטונומיה לערבים לאוטונומיה ליהודים. בשלטון משותף ישראלי-ירדני למשך תקופת מעבר מוסכמת.

הפתרון הירדני לבעיה הפלשתינאית היה היעד העיקרי של המדיניות הציונית המעשית בשנות השלושים והארבעים. אילו היו הבריטים מעניקים לפתרון זה בשעתו את מלוא תמיכתם, אפילו ערב הקמת המדינה, הוא היה יכול לצאת אל הפועל, אפילו בלי מלחמה. אך הבריטים לא רצו, ואולי לא יכלו, ויחסי הכוחות בעולם הערבי היו אז אחרים לגמרי.

עכשיו קיימת הזדמנות טובה יותר מאי-פעם בעבר. העולם הערבי מפוצל ומסוכסך. די להזכיר את מלחמת אירן-עירק, הרחוקה מסיום, הסכנות לערב הסעודית וליתר מדינות המפרץ הפרסי, הסכנה הלובית למצרים ולסודן, הבעיות הפנימיות הקשות של מצרים, המאלצות אותה עתה להיעזר בארצות-הברית יותר ויותר.

האילוץ העיקרי לפתרון ירדני של הבעיה הפלשתינאית מתבצע בלאו הכי בתהליך בלתי פוסק. מרכז הכובד הפלשתינאי עובר בצורה מתמידה לירדן. שם מרכז העסקים הפלשתינאי, לשם נוהרים הצעירים המוכשרים ובעלי היכולת. לשם זורמת הגירה פלשתינאית בלתי פוסקת גם אם לא בממדים גדולים. זהו תהליך דמוגרפי-גיאוגרפי של שינוי הישות הפלשתינאית. ולעומתו – התהליך של הגברת ההתיישבות היהודית והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. לדידם של הפלשתינאים גם כל השכונות מסביב לירושלים, המתאכלסות בלי הרף, הן חלק מהגדה המערבית ההולכת ונשמטת מתחת לרגליהם.

ירדן עדיין איננה פלשתין. לא לגמרי. והגדה המערבית היא עדיין חלק מירדן. בינתיים קיימת חפיפה חלקית גוברת בין ירדן לפלשתין. אם הירדנים והפלשתינאים יתמהמהו גם הפעם – תיווצר חפיפה מלאה, עד כדי זהות גמורה, בין ירדן לפלשתין. המפתח לפתרון הבעיה הפלשתינאית נמצא, כאמור, בידי המלך חוסיין. לרשותו חודשים ספורים להשתמש בו. האפשרות שהוא יעשה זאת נראית באופק, אבל היא עלולה לחלוף.

24.4.85

הבעיה הפלשתינאית ממשיכה להיות בעיה פוליטית הדומה למזג האויר. כולם מדברים עליה ואף אחד לא יכול לעשות דבר כדי לפתור אותה. לא מפני שלא רוצים ולא מנסים. מפני שאי-אפשר. משום שהפלשתינאים עצמם לא מאפשרים לאף אחד לעשות לפתרון בעייתם. נראה כאילו קיים במקום כלשהו מחשב-על פלשתינאי והוא מפיק מתוכו כל פעם את התשובה המשוכללת ביותר לגבי הצעד הבא – איך לסכל כל אפשרות של התקדמות בפתרון הבעיה הפלשתינאית. הם עושים זאת פעם אחר פעם.

עסמת עבד אל-מגיד, שר החוץ המצרי, הגיע לשיחות בנושא זה ושום דבר לא קרה ולא יקרה, עד אשר יסכים אש"ף לקבל את החלטה 242 ו-338 ולחדול מפעולות טרור ואלימות. לפחות, לתקופת משא ומתן. אילו היו מסכימים לתנאי פתיחה אלה, היה מתחיל משא ומתן לפתרון בעייתם. אבל הם מסרבים.

נדמה לפלשתינאים שהזמן פועל לטובתם. יאסר עראפאת משליך עכשיו את יהבו על האם הפלשתינאית הוולדנית. בינתיים קורים בשטח גם דברים אחרים. הפלשתינאים מאבדים כוח ועמדות ושטחים גדולים יותר מ“האדמה הפלשתינאית”, שהחזרה אליה כולה היא מטרתם העיקרית. הם מאבדים חיי אדם וגורמים סבל קשה לאחיהם – במחנות הפליטים בדרום לבנון ובבירות, למשל. ולא רק במישור ההומאניטרי, שלא נחשב בעיניהם כלל. הם אף נחלו מפלה פוליטית-אסטרטגית כבדה ביותר.

ממשלת לבנון חסרת אונים, אך נותר לה מספיק כוח ותוקף לבטל את “הסכם קהיר”, שתחילתו בשנת 1969, ושהעניק לאש“ף את הלגיטימציה לעצם שהותו בלבנון ולפעולותיו נגד ישראל בהגבלות מסויימות. עם ביטול “הסכם קהיר”, וממילא גם הלגיטימיות הפאן-ערבית, הגיעה לקיצה פעילותו של אש”ף כ“מדינה בתוך מדינה” על אדמת לבנון. דמם של הפלשתינאים בלבנון הותר על-ידי אחיהם הערבים. “אמל” השיעי רודף ומגרש אותם ממחנותיו. רבים קורבנות הפלשתינאים הנלחמים בשיעים מקורבנות הפלשתינאים במלחמתם בישראל. ולפלשתינאים בכללם ולכל תומכיהם כאן ושם לא איכפת מסבלם ששל אחיהם בלבנון. עלינו הם מתגוללים על כל סטירת לחי שמישהו מקבל “בשטח הכיבוש הישראלי”, בדהיישה, ובבלטה, ואילו במחנות בלבנון כבודם נרמס בראש חוצות ודמם נשפך כמים. ואין פוצה פה ומצפצף ולא נשמעים ברמה קולות זעקה של “צדקני כל הארצות”, כולל הישראלים.

לפלשתינאים מציעים כמה הצעות רציניות, שכל אחת מהן יכולה לשפר את חייהם עשרת מונים לעומת מצבם הנוכחי האומלל, פרי בחירתם. גם הסכם האוטונומיה לחמש שנים על-פי הצעת הליכוד וגם הצעת המערך על הסכם ישראלי-ירדני-פלשתינאי על פשרה טריטוריאלית או פונקציונלית, או מזיגה של שניהם. אילו היו הפלשתינאים מקבלים בשעתו את הצעת הליכוד, על-פי הסכם קמפ דייויד, היתה להם “מדינה פלשתינאית בדרך”, בתנאים טובים יותר מאלה שהיו לנו בתקופת המנדט. מצבם היה טוב יותר גם אילו היו מקבלים את ההצעה להתחיל את דרכם לעצמאות עם ירדן ויחד איתה להאבק על פשרה טריטוריאלית, או פונקציונלית, המוצעת להם. שני ההסכמים הללו היו זוכים לגושפנקה בינלאומית ובין-ערבית גם יחד. מצרים, סעודיה, המממנת אותם, ועוד מדינות ערביות היו מאשרות אותו. ארה“ב ובריה”מ גם יחד יהיו ערבות לקיום ההסכמים ולהמשך המשא ומתן על השלב הבא. גם הסינים והאירופים. לא זורקים אותם לכלבים לפי שתי החלופות הללו גם יחד. להיפך – הפלשתינאים עצמם, בסרבנותם העיקשת, הם ש“זורקים את עצמם לכלבים”.

נוצר פרדוכס. הצעת האוטונומיה של הליכוד היא הצעה יותר “פרו-אש”פית" מהצעת הפשרה הטריטוריאלית או הפונקציונלית של המערך, שהיא הצעה “פרו-ירדנית”. הליכוד מתעקש על אוטונומיה על-פי הסכם קמפ דייויד, מתעקש על “מדינה פלשתינאית בדרך”, בגבולות ה-4 ביוני 1967, עד לסנטימטר האחרון, לפי הצעת מנחם בגין; שתהיה ברשות אש“ף, מאחר ומומלציו הם שיבחרו למועצה המייעצת והמנהלת של האוטונומיה. (ראה “מועצת העם” ו“מינהלת העם” ערב הקמת המדינה, שהוחלפו בכנסת ישראל ובממשלת ישראל לאחר מכן). נראה שאנשי הליכוד אינם שומעים מה הם אומרים. לעומתם המערך מציע פתרון ירדני-פלשתינאי משותף עם ישראל. הצעה זו היא שיפור והתקדמות רציניים ביותר לפלשתינאים. שהרי הארץ שבה מדובר היא אחת, ואחת היא מערכת המים שלה, המבוססת על הירדן ומקורותיו ועל אגני ההיקוות התת-קרקעיים של מי הגשמים וכל תכניות האיגום והתיעול וההשקיה מאז “תכנית ג’ונסטון”; וגם השמים אינם ניתנים לחלוקה בעידן הטילים, המטוסים והלוחמה האלקטרונית. יש לזכור את הצורך ב”שמים נקיים" ממטוסים וטילים לטווח קצר, בינוני וארוך מעירק, מאירן ומסוריה. ומי פתי ויטען כי אפשר להבטיח “שמים נקיים” לנמל התעופה בן-גוריון, הרחוק שבעה קילומטרים מהגבול.

אין לחשוב על פתרון של חלוקה שאינו מבוסס על “איחוד כלכלי” ו“הגנה משותפת”. עיון בהחלטת האו“ם מ-29 בנובמבר 1947 מראה כי היא כללה חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, שיוקמו בתנאי שלום ושיתוף פעולה ישראלי-ערבי בין-לאומי, וגם, “איחוד כלכלי” מלא והקמת “ועדת הגנה” שתבטיח את בטחון שתי המדינות כאחת. זה מה שנקרא “פשרה פונקציונאלית” יחד עם “פשרה טריטוריאלית”. זאת היתה “תכנית החלוקה” וזה בדיוק מה שדרוש לנו גם עכשיו. כבר אז, בעידן מטוסי הבוכנה, מכונות היריה ותותחי ה”סיקס פאונדר“, הבין כל אדם רציני ואחראי שאי-אפשר להסתפק ב”פשרה טריטוריאלית" בלבד. המעבר ממאה שנות מלחמה לשלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל, חייב להעשות באמצעות הסדר של “פשרה פונקציונאלית” לתקופת מעבר של התאקלמות ושיתוף פעולה בדרכי שלום, קשה ככל שיהיה.

ירדן היא חלק בלתי-נפרד מהבעיה הפלשתינאית וגם מפתרונה. לפני מלחמת ששת הימים, התנהל בהצלחה רבה תהליך מכוון של עידוד הגירה מהגדה המערבית לגדה המזרחית של ממלכת ירדן וכתוצאה מכך אינטגרציה לאומית ירדנית-פלשתינאית. ירדן לא התירה הקמת אוניברסיטאות בגדה המערבית וגם לא פיתוח תעשייתי וחקלאי. ירושלים לא היתה בירת הממלכה. כך התקיים אז “טרנספר פלשתינאי בדרכי שלום”, כעניין פנים-ערבי לגמרי, “הטרנספר הפלשתינאי” היחיד המקובל. רק בדרכי שלום ובהסכם של כל המעורבים אפשר לעודד במישרין ובעקיפין תהליך הסטורי כזה של העתקת מוקד הלאומיות הפלשתינאית מירושלים לרבת עמון ומלוד ורמלה, יפו וחיפה, לריכוזים העירוניים בממלכת ירדן הפלשתינאית ובראש וראשונה – לרבת עמון.

תהליך הסטורי ודמוגראפי-גיאוגרפי כזה הוא התנאי האמיתי לפתרון בעיית הפליטים, שהיא המרכיב הפוליטי והטרוריסטי העיקרי במכלול הבעיה הפלשתינאית, שהיא גם הבעיה ההומאניטרית המציקה ביותר, ואין לה פתרון אחר, רק במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת. אלא אם כן רוצים להנציח את הסבל והמלחמות שהפלשתינאים היו ויהיו קורבנותיהם העיקריים. הסדר פונקציונלי משולש ישראלי-ירדני-פלשתינאי הוא נקודת המוצא ההכרחית. אם הפלשתינאים לא יקבלו אותו הם שוב יזרקו את עצמם לכלבים. צריך להגיד לפלשתינאים את האמת ולא לספר להם סיפורי כזב וסלף על אשמתה של ישראל במצבם האומלל, שהם עצמם עושים הכל כדי להיחלץ ממנו. הם המכשילים העיקריים של יוזמת השלום הישראלית, בגלל סירובם להסכים לתנאי הפתיחה שכולם מציעים להם לקבלם. אפילו הליכוד מציע להם הצעה שאסור היה לסרב לה. זו האמת: הם האשמים העיקריים במצבם. צריך לומר ולכתוב אותה שוב ושוב עד שאולי יתחילו להבין ויחדלו להיות נושא של איום וקללת-גורל לעצמם ולזולתם.

24.7.87

כולנו מאחלים הבראה מהירה לצלמת השבועון “טיים” רינה קסטלנואובו. בעלה, גם הוא צלם עתונות, צולם בתקרית בחברון מרביץ. אפשר להבין אותו. אין אדם נתפס על צערו כשאשתו מוטלת פצועה לפניו. המראה לא היה מלבב. מותר וחובה להבין לא רק אותו, אלא את כולנו – אזרחי ישראל – שצלמי העתונות והטלוויזיה פוגעים בנו וגורמים נזק חמור למדינה ולסיכויה להגיע להסדר של שלום ובטחון.

פגיעתם בנו חמורה יותר מפגיעת הפלשתינאים זורקי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה. הצלמים הם המכפיל של הנזק מן המתפרעים. בעזרת הצלמים נהרסה תדמיתה של ישראל בעולם ונשללו ממנה קלפי מיקוח במשא ומתן על גורלה ועתידה. כל הדמויים על היחס בין הראי והמציאות הקשורים לצילומי הטלוויזיה והעתונות הם דברי הבל. צילומי העתונות והטלוויזיה אינם ראי המציאות, אלא שבריר קטן שלה. כל מה שקדם לצילום הוא האמת המציאותית ואילו התצלום של השבריר האחרון שלה הוא סילוף נורא של המציאות. המצלמה אינה מצלמת מלים. ניבולי הפה המכוערים והשפלים של המפגינים הפוגעים בכבוד החיילים, אמותיהם ונשותיהם, הם חלק חשוב מאד של המציאות. צלמי העתונות אינם מצלמים את המלים וצלמי הטלוויזיה לא מקליטים אותן ולא מתרגמים אותן. רק מהעתונות הכתובה אנחנו יודעים מה קדם וגרם לתגובת החיילים. היומרה של הצלמים בשטח, שהם משקפים את האמת, היא יומרה מחוצפת.

כל צילום הוא סילוף מסוים של המציאות, מעצם טיבו, על פי הגדרתו, בלי שום כוונת זדון מצד המצלם. כשם שחצי אמת גרועה משקר, הרי שבריר קטן של אמת גרוע יותר מהרבה שקרים. הצלם אינו יכול לתאר מה עובר בנפשם של החיילים השומעים את דברי השנאה, הנאצה וההסתה המכוונים נגדם מצד המפגינים, עד אשר הם מתפרצים ומכים את המסיתים הללו כאשר הם נופלים לידיהם אחרי מירדף קשה ומתיש. החיילים עושים בכך מעשה צודק ומועיל גם יחד, משום שהענישה המיידית משמשת גם כהרתעה לרבים מהמפגינים.

נוצר פאראדוקס: הפקודה להעניש במכות “על המקום” היא, אולי, הראויה ביותר לתואר “פקודה בלתי-חוקית” מן הטעם הפשוט שזוהי גזירה שרוב ציבור החיילים אינו יכול לעמוד בה, ורוב ההכאות המיידיות הללו אינן בגדר “חריגים”. בלעדיהן אי אפשר לדרוש מהחיילים למלא את תפקידם הקשה. יש הכרח להבחין בין תגובה מיידית סבירה ובלתי-נמנעת לבין ענישה לאחר מעשה “בדם קר”, שמגיעה עד להתעללות פיזית החורגת מן ההכרחי והנדרש. את ההבחנה הזאת יכולים וחייבים לעשות מפקדיהם של החיילים, ולא צלמי העתונות והטלוויזיה.

הנימוק היחיד לאיסור ההכאות המיידיות, תוך כדי פיזור ההפגנות ומייד לאחריהן, הוא נוכחותם של צלמי העתונות והטלוויזיה המצלמים כרצונם, תוך הפרת האיסור הצבאי החוקי. הם אורבים לחיילים כדי “לתפוס” אותם בשעת התפרצותם. מלאכה מלוכלכת זו נעשית כמקור פרנסה של הצלמים ומבזה את מדינת ישראל וחייליה ואין להשוות אותה לחופש העתונות ולחופש הוויכוח. קיימת חפיפה קטנה בלבד בין חופש הצילום לחופש העתונות וחופש הוויכוח הציבורי בחברה דמוקרטית.

ראוי ששר הבטחון, הרמטכ“ל ודובר צה”ל יחליטו על הגבלת חופש התנועה של הצלמים והרחקתם מחיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם הקשה והמתיש. מפקדיהם של החיילים צריכים לפקח עליהם ולא הצלמים. ואם הצלמים יפרו את ההגבלות הללו אפשר יהיה לשלול מהם את רשיון עבודתם ולנקוט כלפיהם באמצעי ענישה אחרים, כדי למנוע מהם את החופש לסלף את המציאות בטענה היומרנית ההפוכה. על מקבלי ההחלטות בישראל – ושופטי ישראל – לזכור שדווקא הדמוקרטיות הוותיקות בעולם אינן מזהות באופן מוחלט את חופש הצילום עם חופש העתונות. לדוגמה: הפרלמנט הבריטי – אם הפרלמנטים וערש הדמוקרטיה – אוסר (בהצבעות חוזרות ונשנות) הצבת מצלמות הטלוויזיה באולם הפרלמנט. חברי הפרלמנט מבינים שצלמי טלוויזיה יכולים לחבל בדמוקרטיה ולא לחזק אותה. הנעשה בכנסת מבחינה זאת יכול לשמש עדות לצדקת ההחלטה הזאת. מצלמות הטלוויזיה “מחליטות”, למעשה, למי מחברי הכנסת להעניק את חופש הדיבור והצילום בפני כל הציבור, ולא יושב ראש הבית. בקונגרס האמריקני קיימות הגבלות רבות על צילומי הטלוויזיה, הנעשים רק בזווית קבועה ובפיקוח הקונגרס עצמו. אין שום קדושה דמוקרטית לחופש המצלמה, ואין לערבבו עם חופש הדיבור והוויכוח. עובדה היא, שבתי המשפט בארץ ובעולם אוסרים לצלם באולמות המשפט, כשמתנהל משפט.

האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה מותר יהיה לחדור לחדר הניתוחים באמצע ניתוח, כדי לצלם את המנתח והמנותח מכל זווית הנראית להם? האם מותר לצלמים לפגוע בצנעת הפרט ולרמוס את כבודו, רק למען פרנסתם ותחרות פרועה ביניהם? האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה תינתן זכות הכרעה בתוצאות המאבק הגורלי שישראל מנהלת נגד ההתקוממות הפלשתינאית ונגד המפגינים, המפעילים תכסיסים שפלים נגד חיילי צה"ל, המנועים מלהגיב בגין פקודות מגבילות שניתנו להם בעיקר בגלל הצלמים?

6.3.88

המלך חוסיין כבר מתחיל להיות מורגש בהעדרו ממפת השטחים. ממש כמו הבריאות שמורגשת רק כשנופלים למשכב, או הכסף – בשעת חסרון כיס. כשיש כסף מזלזלים בחשיבותו. והבריאות מתקבלת כדבר מובן מאליו כל עוד הבנאדם בריא. כך גם “האופציה הירדנית” והמלך חוסיין, שאישר אותה פעם נוספת בהסכם לונדון באפריל 1987, למרות כזבי הליכוד. זו עובדה. לא המלך חוסיין ביטל אז את ההסכם, אלא יצחק שמיר הוא שדחה אותו. ועדיין המלך חוסיין נמצא ואף ימצא בעתיד בשכנותנו הקרובה על מפת האיזור.

הוא חסך מאיתנו הרבה צרות. אף אחד לא טרח לחשוב איזה וכמה. כל חכמי הליכוד זלזלו וממשיכים לזלזל בו ובאופציה הירדנית. גם בערכה וגם בעצם קיומה. כל עוד היא היתה קיימת. וכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. עכשיו מראה המלך חוסיין לכולם ש“הוא לא בכיס של אף אחד” ובתרגום ל“תו השעה”, הלקוח מפזמונה של סי היימן, “הוא לא עובד בשביל אף אחד”. קודם-כל לא בשביל יאסר ערפאת ולהבדיל לא בשביל יצחק שמיר. ובעקבותיהם גם לא בשביל הפרשנים למיניהם וגם הקריקטוריסטים שהתחרו ביניהם בציירם אותו כעכבר או כצפרדע. לא עוד. גם המהססים והמלגלגים כבר מתחילים לשאול מחדש אם היתה “אופציה ירדנית” או לא היתה, ולהצטער על הסתלקותה ולשאול בדאגה מה ניתן לעשות כדי להחזיר אותה, במקום להיכנע ל“אופציה של אש”ף". זו האמת. זו הדילמה.

נאום המלך חוסיין נראה רציני, מאיים ומטריד יותר ויותר מיום ליום, גם לאלה שזלזלו בו ברגע הראשון. ועדיין לא ברור איך יגיבו עליו ומה יעשו יאסר ערפאת וכל תומכי אש“ף בשטחים. עובדה שהם מתרוצצים עם כל מיני תכניות שונות ומבולבלות, הם וכל מדינות ערב שפגעו ביוקרתו של המלך חוסיין בוועידת הפסגה באלג’יר, כאילו היה אסופי ב”משפחת העמים הערבית". מה יעשו עכשיו כל תומכי המלך חוסיין בשטחים, שרצים עכשיו אל ארמונו לאחר שפחדו להתייצב לימינו מאז החלה האינתיפאדה?

ואצלנו בבית פנימה. למי יעניק יצחק שמיר אוטונומיה? עם מי הוא יעשה הסכם על חידוש הסכמי קמפ-דיוויד? עם המלך חוסיין, שלא רוצה בה? עם אש"ף המפולג והמסוכסך, ההוזה כל מיני תכניות כפיה ששום גורם ישראלי רציני לא ישלים איתן? ומה יעשה יצחק שמיר אם המלך חוסיין יבטל את הנתינות הירדנית של תושבי השטחים? האם שמיר יעניק להם אזרחות ישראלית וזכות בחירה לכנסת? או האם יכיר יצחק שמיר באזרחות פלשתינאית, אם זו תוענק להם על פי התכנית הפלשתינאית שפורסמה בטלוויזיה?

חכמי הליכוד התרברבו ולגלגו על האופציה הירדנית כאילו קיימת אופציה אחרת. כאילו המלך חוסיין מונח בכיסם ומחכה להוראות שיגיעו אליו ממצודת זאב. למלך חוסיין היה כדאי לשלם לישראל דמי ביטוח כל עוד היא פעלה כחברת ביטוח והבטיחה את יציבות כסאו בממלכתו. כך היה מקובל להאמין ולומר עד לאינתיפאדה. לא עוד. למה לחוסיין להמשיך לשלם פרמיה לחברת ביטוח שכבר אינה מבטחת ואינה משלמת את דמי הנזק ואינה מעניקה יציבות לכיסאו גם בממלכתו שלו?

שמעון פרס הבטיח למלך חוסיין תקווה לעתיד בטוח. עתיד של הידברות בכבוד על הסכם של תן וקח. בהסכם לונדון מאפריל 1987 הבטיחו שמעון פרס והמלך חוסיין זה לזה משא –ומתן על הסכם שלום, המבוסס על החלטת מועצת הבטחון 242. זה הסכם שלום המבוסס על “נסיגה משטחים”, לא מ“כל השטחים”. בניגוד להלעזותיהם של יצחק שמיר וכל “נסיכיו” השחצנים והרברבנים, החוזרים פעם אחר פעם על ההשמצה ששמעון פרס הבטיח למלך חוסיין נסיגה מכל השטחים. זה שקר.

האינתיפאדה, ככל שהתמשכה, בישרה למלך חוסיין כי עליו לבלום את התפשטותה לתוך שטח ירדן בכוחות עצמו. ואין הוא יכול לסמוך לשם כך על חברת הביטוח הישראלית. גם לא על האמריקנים וגם לא על מדינות ערב, שהחליטו בוועידת אלג’יר לפגוע במעמדו וביוקרתו ולהעניק את כל הכבוד והבטחון להנהגת אש“ף. אבל ההתעלמות מחוסיין, מכל הצדדים, היתה פיקציה. בלי הסכמת חוסיין אין מנוס לממשלת ישראל ולהנהגת אש”ף מלהתייצב פנים אל פנים – אם למשא-ומתן, ואם להמשך העימות בכל האמצעים העומדים לרשות שתיהן. גם הנהגת אש"ף וגם הנהגת הליכוד נמצאות עכשיו בדילמה.

איך יכולה הנהגת אש"ף להעביר תשלומים של מדינות ערב ולהעניק דרכונים ירדניים לתושבי השטחים בלי הסכמת המלך חוסיין וממשלת ישראל? למי יכולה הנהגת הליכוד להעניק אוטונומיה? עם מי היא יכולה לקיים את הסכמי קמפ-דיוויד? לשתי ההנהגות הכושלות הללו אין מנוס מלהודות בפה מלא, שאין להן כל הצעה וכל דרך של התקדמות לפתרון הבעיה הפלשתינאית, פרט לפתרון שהיתוו המלך חוסיין ושמעון פרס בהסכם לונדון באפריל 1987, זה שיצחק שמיר וחבריו רמסו ברגל גאווה, זה שהציע לישראל ולירדן עתיד של שלום ובטחון ומשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים. יש לקוות שלא יהיה מאוחר מכדי לחזור אל הדרך הזאת, לאחר שמפלגת העבודה תזכה בבחירות הבאות ברוב הדרוש לכך.

8.8.88