הפתרון של אוטונומיה לתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הוא סוס הצולע על יותר מרגל אחת. הפתרון היה כזה בעבר, כשהציעו אותו שולמית אלוני ולפני כן יגאל אלון, וכזה הוא גם כאשר מציע אותו ראש הממשלה מנחם בגין. מי שאומר “אוטונומיה” ומתכוון לכך, ומי שאינו רוצה שאוטונומיה תהווה שלב מעבר להיפרדות, חייב לומר “פדרציה”, שיש בה אוטונומיה חוקתית מסויימת ומוגדרת לא רק לאזור אחד ולחלק אחד של האוכלוסיה, אלא לכל אזוריה וחלקיה – היהודיים והערביים גם יחד.
כשבאים להציע לפלשתינאים “אוטונומיה” מתוך כוונה שהם יקבלו את ההצעה ויחיו לפיה יש צורך להציע להם “פדרציה”, שהיא מדינה משותפת, שבה רוב התושבים מכריע בעניינים הנוגעים לכלל והמיעוט קובע לגבי עניינים הנוגעים רק לו.
להציע לתושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה אוטונומיה פירושו להציע להם גם השתתפות בממשל המרכזי באותם נושאים, בהתאם לחלקם היחסי באוכלוסיה, ובמספר האזורים (המחוזות) הכלולים בפדרציה: בכל החוקות הפדרליות הקיימות אין זכות היפרדות למיעוט הכלול במחוזות האוטונומיים. ולא מוכרת בהן הזכות להגדרה עצמית עד כדי היפרדות. בכל מדינה פדרלית הרוב מחליט. והיפרדות של מיעוט בניגוד לדעת הרוב היא בגדר מעשה מרידה ומלחמת אזרחים.
בדרך זו תימנע חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל המערבית, שאותה שולל בכל תוקף מנחם בגין.
פתרון פדרלי יכול להבטיח אוטונומיה תרבותית, חינוכית ודתית לערבים וליהודים גם יחד. הוא יכול להבטיח זכות להתיישב ולגור בכל האזורים, בלי הפלייה. הוא מטיל את חובת ההגנה, השירות הצבאי וקיום הבסיסים והמתקנים הצבאיים על כל האזרחים בכל האזורים. פתרון זה כרוך בבעיות וסכנות לא מעטות. אוטונומיה פירושה התמודדות הלכה למעשה עם כל הבעיות הכרוכות בכינון פדרציה. שמעון פרס היטיב לעשות כשהעלה נושא זה על סדר היום הלאומי לפני שנם אחדות. כדאי לחזור ולדון בהצעה זאת על כל האפשרויות – הטובות והרעות.
נושא אחר שהיה שנוי במחלוקת בשנים עברו הוא – שהמפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי נמצא בידי מצרים ולא בידי ירדן ובוודאי שלא בידי הפלשתינאים. ירדן והפלשתינאים חלשים מכדי לעשות ויתור כלשהו על דעת עצמם. הם יכולים להיות לכל היותר חתם שני ושלישי לכל הסכם, שעליו צריכה להתנוסס קודם כל חתימתו של החתם הראשון, החתם המצרי. סוריה גם היא אינה יכולה להיות חתם ראשון – מפחד עירק ומפחד בעיות פנימיות שבתוכה. סוריה היא מדינת קואליציה על בסיס אידיאולוגי, אתני וחברתי. החלוקה הפנימית בתוכה מוצאת את ביטויה בקיום כיתות קצינים שונות, הנלחמות זו בזו ומקיימות ביניהן איזון רופף, שאינו מאפשר לסוריה להיות גורם עצמאי מכריע. מצב זה מחזק את הרצון והצורך של מצרים לנסות לפתור את הבעיות הכלל-ערביות ובעיקר את הבעיה הפלשתינאית. היא אינה יכולה לסרב אפילו לסורים ולדרישתם להחזרת רמת הגולן. המפתח לפתרון נמצא בידי מצרים. היא המדינה הערבית היחידה, היכולה להחליט על גורלה ומהלכיה ולאלץ את הגורמים הערביים האחרים להסתגל ולהתאים את עצמם, לטוב ולרע, להחלטה המצרית.
בשנת 1971 היתה נטושה מחלוקת בנושא זה בין משה דיין ליגאל אלון. דיין גרס, שהמפתח לשבירת הקיפאון המסוכן שאליו נקלעה ישראל נמצא במצרים. אלון לעומתו סבר שהמפתח נמצא בידי ירדן. גולדה מאיר שמרה על “איזון שלילי” בין שניהם ודחתה הצעות לנסיגה ישראלית הן בחזית המצרית והן בחזית הירדנית. קשה להטיל ספק בכך, שדיין צדק במחלוקת בינו לבין אלון.
בין משה דיין ויגאל אלון היו חילוקי דעות גם לגבי תכנית ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. אלון גרס – בתכנית הנקראת על שמו – התיישבות חקלאית בשטחים הריקים ובעיקר בבקעת הירדן. דיין סבר שיש להקים מחנות צבא בגב ההר, שיהוו גרעין לשירותים אזרחיים עירוניים בתוכם וסביבם ושיהפכו במרוצת השנים ל“ערי מבצר”, וישמשו להגנת השפלה מבלי שיתוו גבולות מדיניים.
ההכרעה במערך היתה לטובת “תכנית אלון” ונגד “תכנית דיין”. ומה לגבי התוצאה הממשית? הלחץ של “היונים” במערך נגד שתי התכניות גם יחד הצטרף לחולשת הרצון הציוני לעלייה ולהתיישבות בכל שטחי ארץ-ישראל. לאחר עשר שנים של שלטון ישראלי ביהודה ושומרון יש היום יישוב יהודי דליל של כמה אלפי מתיישבים בתוך כמיליון ערבים.
הוחמצה הזדמנות היסטורית להגשמת הציונות ולשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. העם היהודי לא עלה לישראל בהמוניו. תנועת העבודה, שביכולתה ליישב את הארץ, לא עשתה זאת בקנה מידה ראוי לשמו בשטחים החדשים, והתנועה הרביזיוניסטית על גלגוליה המאוחרים, שרצתה ליישב ולהתיישב, לא יכלה לעשות זאת משום שמעולם לא עסקה בהתיישבות בקנה מידה גדול. “שערי השמיים והארץ” שנפתחו לעליה ולהתיישבות נרחבות, להקמת מעוזי בטחון חיוניים בגב ההר, עומדים שוממים. אלא אם כן יקרה עוד נס.
פתרון פדרלי יוכל, אולי, לאפשר את התרחשותו של נס כזה.
23.12.77
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.