עובדה היא שמוטי אשכנזי מעורר אהדה עמוקה בקרב חוגים נרחבים בדעת-הקהל. מובן מאליו, שכל מי שלא התנסה באותן חוויות שעברו על מפקד המוצב היחיד בקו בר-לב שלא נפל, קשה לו להתווכח עם מוטי אשכנזי ולהצביע גם על השלילה שבדבריו ובמעשיו. יתר על כן, לו היה מסתפק בהתרעה על העובדות, להן היה עד ישיר ושותף, והיה מעלה האשמות הקשורות בהן וקורא לחקירת האשמים ולהענשתם – קרוב לוודאי, שאי-אפשר היה למצוא בו פגם. אפשר היה אז להסתפק בביטויי אהדה והערכה על גילויי הגבורה והתושיה שלו בזמן המלחמה, וגם על אומץ הלב האזרחי שלו לאחריה. אך מוטי אשכנזי בחר להטיל את כל האחריות, האשמה, העונש, על אדם אחד בלבד – אדם שגם לו יש זכויות של אומץ לב, תושיה והקרבה שאינם פחותים משל כל אדם אחר – וזאת, מתוך הנמקות מוסריות ומעין-משפטיות, שאין מנוס מלהעמידן במבחן כולל של ההגיון וטובת-הכלל ואף של עיוותים וסכנות הכרוכים במעשיו ובסיבותיו, גם אם אין הוא מתכוון להם, או אף מודע לאפשרותם.

אין להתעלם מהצלחתו הראשונה והמיידית של מוטי אשכנזי להסיט את הוויכוח הציבורי, שניטש לפני הופעתו בנוגע לאחריות ולאשמה לכל מה שקרה בעבר ואף על אמצעי המניעה ושיקולים אחרים החלים על העתיד – מן האפיק שבו התנהל קודם לכן. דומה היה כי בתחילתו הקיף מעגל הביקורת מכלול רחב ומפורט יותר של אנשים ושל מושגים – בממשלה, בצמרת צה"ל ואף בהנהגת האופוזיציה, תוך ציפייה לתוצאות עבודתה של ועדת אגרנט, אשר יכללו לא רק מסקנות, אלא גם מימצאים עובדתיים, ששום אדם בר-דעת לא יוכל להתעלם מהם. אלה ואלה יגבשו את הויכוח הציבורי בכל הנושאים הכרוכים במלחמת יום-הכיפורים ובמה שקדם לה, ינפו אותו מכמה מסיגי הסילוף והטעו שדבקו בו ויסייעו בלי ספק בקביעת האחריות והאשמה בין המעורבים הישירים בדרגות השונות, יאפשרו לכמה מהם להתפטר ואחרים להעמיד לדין או לקרוא להם לאחריות על-פי כללי ההגיון, המשפט והצדק.

ועדת אגרנט היא ועדת חקירה משפטית, שיש לה הסמכויות לחקור ולברר את הכל. הועדה פועלת במלוא הקצב והיא עומדת לסיים את עבודתה תוך חודשים ספורים. הוועדה מונתה על-פי חוקי ישראל, על-פי החלטת הממשלה, על-ידי נשיא בית הדין העליון, תוך קבלת האישורים הדרושים מועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שבה משתתפים גם נציגי האופוזיציה. בועדה מכהנים שני שופטים עליונים, מבקר המדינה, וכן שני רבי-אלופים לשעבר ששיקול דעתם, נסיונם ואומץ לבם, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, אינם נופלים משל אלה המנסים להתעלם מהועדה ולקבוע מראש במה תעסוק ועדת אגרנט ובמה לא תעסוק. מדוע לא להתאזר בסבלנות חודשים ספורים בלבד עד שייצאו לאור מימצאיה העובדתיים, הבדוקים, השקולים והמדוייקים של הועדה, וכמובן המסקנות שהועדה תגיע אליהן, וכל מי שירצה יוכל לחלוק עליהם.

במקום להמתין לסיום עבודת הועדה מטיל מוטי אשכנזי את האשמה על אדם אחד בלבד. הטעות המונחת ביסוד האשמה זו נובעת מן המושג “מחדל”, שקנה לו שביתה בדעת הקהל עוד קודם לכן. מקופלת בו ההנחה, כי יש מקור אחד לכל מה שקרה ולא קרה במלחמת יום כיפור, בכשלונות ההתחלתיים שלה ובמספר הרב של הקורבנות. במבט בוחן יותר אפשר להצביע על שורה ארוכה של טעויות, הזנחות, הערכות שהתבדו ותכנונים שלא עלו יפה, וכל אלה נבעו ממקורות שונים ואף מנוגדים זה לזה. אלוף פלוני שהיה אחראי להצלחה גדולה הוא גם שהיה אחראי לטעות שגרמה לכשלונות. והוא הדין בשר אלמוני ובכל יתר השותפים לכשלונות ולהצלחות. ההכרה בריבוי ובשוני של מרכיבי “המחדל”, אין בה כדי לטשטש את האחריות, אלא להגדיר אותה במדויק, כדי שניתן יהיה להפיק ממנו את הלקחים הדרושים לעתיד וגם כדי להטיל את העונש במקרה שיהיה דרוש. ואם בכל זאת היה שורש אחד לכשלונות השונים, הוא נבע אולי מכך שנקלענו למלחמה לא רק נגד מדינות ערב אלא גם נגד ברית המועצות, גם אם היתה זאת “מלחמת מוחות” ולא מלחמה בין צבאות. נגד צה“ל ניצב לא רק נשק סובייטי אלא גם מאמץ שיטתי סובייטי של מודיעין, מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה ושל שיטות לחימה סובייטיות המותאמות לפעולה נגד צה”ל ולפגיעה בנקודות התורפה שלו, אשר רק מעצמת-על כברית המועצות יכולה להקדיש את המשאבים הדרושים לכך ולישומן היעיל. אזהרתו של דוד בן-גוריון, כי אל לישראל להסתבך במלחמה נגד מעצמה גדולה, (כשם שעליה לפעול תמיד בסיועה של מעצמה גדולה) הוכחה כנכונה לא רק לגבי הסתבכות במלחמה ממש אלא גם לגבי הסתבכות ב“מלחמת מוחות”, כאשר מול אלופי צה"ל עומדים הגנרלים והמרשלים של הצבא הסובייטי ונסיונם הצבאי העשיר והרב. ולמען האיזון כדאי לזכור, כי היה זה דווקא דיין, שיותר מכל אחר בצמרת הזהיר מפני ההיתקלות הישירה והעקיפה בסובייטים וחתר להינתקות ולהפרדה מהם במחיר גדול יותר מכפי שהיו מוכנים אחרים להציע. כשם שהיה זה דיין שחתר יותר מאחרים להסדר חלקי של פתיחת התעלה והיה מוכן להציע גם לכך מחיר גדול יותר מאחרים בגלל הרצון להינתק גם ממצרים, שהיא המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר.

כל הדברים הללו אין בהם כדי לגרוע מאחריותו של משה דיין כשר הבטחון וכמי שהיה רמטכ"ל לכל הטעויות והכשלונות שנחשפו במלחמת יום-הכיפורים. אלא שאת האחריות הזאת אפשר יהיה להעריך ולקבוע בהקשרה המלא רק לאור המימצאים והמסקנות של ועדת אגרנט, בין אם הם יקבעו את האחריות הזאת במפורש, בין אם ניתן יהיה להסתמך עליהם בקביעתה.

אחד הנושאים העיקריים שיהיה טעון תיקון, בין אם תתייחס אליו ועדת אגרנט בין אם לאו, הוא סמכויותיו של שר הבטחון לגבי הרמטכ“ל וצה”ל וקביעת כפיפותו לממשלה ולראש הממשלה. בנושא זה כרוכה אולי טעותו העיקרית של מוטי אשכנזי, כיון שאחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה“ל פחותה מאחריותו של כל שר אחר לנעשה בתחום משרדו. ליתר דיוק: אחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה”ל פחותה מאחריותו לנעשה במשרד הבטחון. הרמטכ“ל מתמנה על-ידי הממשלה וכפוף לה. הממשלה דנה ומחליטה בנושאים צבאיים באורח שוטף ומקבלת דיווחים ישירים ובלתי תלויים מהרמטכ”ל, וזכותו וחובתו המלאות הן לחלוק על דעת שר הבטחון בפני הממשלה, המקבלת את החלטותיה ברוב דעות, כאשר במקרים רבים ובשאלות מכריעות למדי מתקבלות החלטות הממשלה בהתאם להמלצת הרמטכ“ל ונגד דעת שר הבטחון. כך קרה, למשל, בנוגע לתנאי ההסדר החלקי של פתיחת תעלת סואץ במאי 1971, כאשר הרמטכ”ל דאז רב-אלוף חיים בר-לב הכריע את הכף בסמכותו הצבאית – נגד ההצעה שנדונה, והמליץ בעד אותו מרחק נסיגה מן התעלה אותו הציע אלוף (מיל.) אריאל שרון. גם עתה, קו הגבעות ששימש “קו שני” בביצורי קו בר-לב, בניגוד לדעתו של שר הבטחון משה דיין, שהיה מוכן כבר בתקופה ההיא, משיקולים מדיניים וצבאיים גם יחד, לסגת עד קו מעברי המיתלה והג’ידי.

ואין זו דוגמה יחידה להכרעות שהתקבלו בממשלה או על-ידי ראש הממשלה בהתייעצות עם כמה שרים ומפקדי צה“ל נגד דעתו של שר הבטחון, שנשאר במיעוט. קשה להצביע על החלטות הממשלה בנוגע למבנים של גני ילדים ותכניות לימוד בבתי ספר, או בנוגע לפעולה סדירה של כל משרד ממשלתי אחר, כפי שנהוג הדבר לגבי צה”ל, שהפיקוד העליון שלו הוא ממשלת ישראל.

קשה להאמין שלאחר שתסיים ועדת אגרנט את עבודתה, ישארו הדברים כמו שהם ולא יהיו חילופים, פיטורים, והתפטרויות ואולי גם העמדות לדין. ודאי וודאי שלאחר שתסיים את עבודתה יהיה במה להיאחז בביקורת על הממשלה, על שר זה או אחר, על צה"ל ועל מפקדיו ועל נוהלי הממשלה והצבא, וכן בדרישות לשינויים ולחילופים. כיוון שמועד סיום עבודתה אינו רחוק, אפשרי הדבר ואף הכרחי להתאזר בסבלנות ולא לתת פורקן ליצרים גם אם הם מובנים. יש לשמור ולקיים את תקינות ההליכים הדמוקרטיים והחוקיים במדינת ישראל. אם הליכים אלה יופרו, יהיה זה נצחונם הגדול ביותר של הערבים על ישראל.

15.2.74