עובדה היא שמוטי אשכנזי מעורר אהדה עמוקה בקרב חוגים נרחבים בדעת-הקהל. מובן מאליו, שכל מי שלא התנסה באותן חוויות שעברו על מפקד המוצב היחיד בקו בר-לב שלא נפל, קשה לו להתווכח עם מוטי אשכנזי ולהצביע גם על השלילה שבדבריו ובמעשיו. יתר על כן, לו היה מסתפק בהתרעה על העובדות, להן היה עד ישיר ושותף, והיה מעלה האשמות הקשורות בהן וקורא לחקירת האשמים ולהענשתם – קרוב לוודאי, שאי-אפשר היה למצוא בו פגם. אפשר היה אז להסתפק בביטויי אהדה והערכה על גילויי הגבורה והתושיה שלו בזמן המלחמה, וגם על אומץ הלב האזרחי שלו לאחריה. אך מוטי אשכנזי בחר להטיל את כל האחריות, האשמה, העונש, על אדם אחד בלבד – אדם שגם לו יש זכויות של אומץ לב, תושיה והקרבה שאינם פחותים משל כל אדם אחר – וזאת, מתוך הנמקות מוסריות ומעין-משפטיות, שאין מנוס מלהעמידן במבחן כולל של ההגיון וטובת-הכלל ואף של עיוותים וסכנות הכרוכים במעשיו ובסיבותיו, גם אם אין הוא מתכוון להם, או אף מודע לאפשרותם.

אין להתעלם מהצלחתו הראשונה והמיידית של מוטי אשכנזי להסיט את הוויכוח הציבורי, שניטש לפני הופעתו בנוגע לאחריות ולאשמה לכל מה שקרה בעבר ואף על אמצעי המניעה ושיקולים אחרים החלים על העתיד – מן האפיק שבו התנהל קודם לכן. דומה היה כי בתחילתו הקיף מעגל הביקורת מכלול רחב ומפורט יותר של אנשים ושל מושגים – בממשלה, בצמרת צה"ל ואף בהנהגת האופוזיציה, תוך ציפייה לתוצאות עבודתה של ועדת אגרנט, אשר יכללו לא רק מסקנות, אלא גם מימצאים עובדתיים, ששום אדם בר-דעת לא יוכל להתעלם מהם. אלה ואלה יגבשו את הויכוח הציבורי בכל הנושאים הכרוכים במלחמת יום-הכיפורים ובמה שקדם לה, ינפו אותו מכמה מסיגי הסילוף והטעו שדבקו בו ויסייעו בלי ספק בקביעת האחריות והאשמה בין המעורבים הישירים בדרגות השונות, יאפשרו לכמה מהם להתפטר ואחרים להעמיד לדין או לקרוא להם לאחריות על-פי כללי ההגיון, המשפט והצדק.

ועדת אגרנט היא ועדת חקירה משפטית, שיש לה הסמכויות לחקור ולברר את הכל. הועדה פועלת במלוא הקצב והיא עומדת לסיים את עבודתה תוך חודשים ספורים. הוועדה מונתה על-פי חוקי ישראל, על-פי החלטת הממשלה, על-ידי נשיא בית הדין העליון, תוך קבלת האישורים הדרושים מועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שבה משתתפים גם נציגי האופוזיציה. בועדה מכהנים שני שופטים עליונים, מבקר המדינה, וכן שני רבי-אלופים לשעבר ששיקול דעתם, נסיונם ואומץ לבם, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, אינם נופלים משל אלה המנסים להתעלם מהועדה ולקבוע מראש במה תעסוק ועדת אגרנט ובמה לא תעסוק. מדוע לא להתאזר בסבלנות חודשים ספורים בלבד עד שייצאו לאור מימצאיה העובדתיים, הבדוקים, השקולים והמדוייקים של הועדה, וכמובן המסקנות שהועדה תגיע אליהן, וכל מי שירצה יוכל לחלוק עליהם.

במקום להמתין לסיום עבודת הועדה מטיל מוטי אשכנזי את האשמה על אדם אחד בלבד. הטעות המונחת ביסוד האשמה זו נובעת מן המושג “מחדל”, שקנה לו שביתה בדעת הקהל עוד קודם לכן. מקופלת בו ההנחה, כי יש מקור אחד לכל מה שקרה ולא קרה במלחמת יום כיפור, בכשלונות ההתחלתיים שלה ובמספר הרב של הקורבנות. במבט בוחן יותר אפשר להצביע על שורה ארוכה של טעויות, הזנחות, הערכות שהתבדו ותכנונים שלא עלו יפה, וכל אלה נבעו ממקורות שונים ואף מנוגדים זה לזה. אלוף פלוני שהיה אחראי להצלחה גדולה הוא גם שהיה אחראי לטעות שגרמה לכשלונות. והוא הדין בשר אלמוני ובכל יתר השותפים לכשלונות ולהצלחות. ההכרה בריבוי ובשוני של מרכיבי “המחדל”, אין בה כדי לטשטש את האחריות, אלא להגדיר אותה במדויק, כדי שניתן יהיה להפיק ממנו את הלקחים הדרושים לעתיד וגם כדי להטיל את העונש במקרה שיהיה דרוש. ואם בכל זאת היה שורש אחד לכשלונות השונים, הוא נבע אולי מכך שנקלענו למלחמה לא רק נגד מדינות ערב אלא גם נגד ברית המועצות, גם אם היתה זאת “מלחמת מוחות” ולא מלחמה בין צבאות. נגד צה“ל ניצב לא רק נשק סובייטי אלא גם מאמץ שיטתי סובייטי של מודיעין, מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה ושל שיטות לחימה סובייטיות המותאמות לפעולה נגד צה”ל ולפגיעה בנקודות התורפה שלו, אשר רק מעצמת-על כברית המועצות יכולה להקדיש את המשאבים הדרושים לכך ולישומן היעיל. אזהרתו של דוד בן-גוריון, כי אל לישראל להסתבך במלחמה נגד מעצמה גדולה, (כשם שעליה לפעול תמיד בסיועה של מעצמה גדולה) הוכחה כנכונה לא רק לגבי הסתבכות במלחמה ממש אלא גם לגבי הסתבכות ב“מלחמת מוחות”, כאשר מול אלופי צה"ל עומדים הגנרלים והמרשלים של הצבא הסובייטי ונסיונם הצבאי העשיר והרב. ולמען האיזון כדאי לזכור, כי היה זה דווקא דיין, שיותר מכל אחר בצמרת הזהיר מפני ההיתקלות הישירה והעקיפה בסובייטים וחתר להינתקות ולהפרדה מהם במחיר גדול יותר מכפי שהיו מוכנים אחרים להציע. כשם שהיה זה דיין שחתר יותר מאחרים להסדר חלקי של פתיחת התעלה והיה מוכן להציע גם לכך מחיר גדול יותר מאחרים בגלל הרצון להינתק גם ממצרים, שהיא המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר.

כל הדברים הללו אין בהם כדי לגרוע מאחריותו של משה דיין כשר הבטחון וכמי שהיה רמטכ"ל לכל הטעויות והכשלונות שנחשפו במלחמת יום-הכיפורים. אלא שאת האחריות הזאת אפשר יהיה להעריך ולקבוע בהקשרה המלא רק לאור המימצאים והמסקנות של ועדת אגרנט, בין אם הם יקבעו את האחריות הזאת במפורש, בין אם ניתן יהיה להסתמך עליהם בקביעתה.

אחד הנושאים העיקריים שיהיה טעון תיקון, בין אם תתייחס אליו ועדת אגרנט בין אם לאו, הוא סמכויותיו של שר הבטחון לגבי הרמטכ“ל וצה”ל וקביעת כפיפותו לממשלה ולראש הממשלה. בנושא זה כרוכה אולי טעותו העיקרית של מוטי אשכנזי, כיון שאחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה“ל פחותה מאחריותו של כל שר אחר לנעשה בתחום משרדו. ליתר דיוק: אחריותו של שר הבטחון לנעשה בצה”ל פחותה מאחריותו לנעשה במשרד הבטחון. הרמטכ“ל מתמנה על-ידי הממשלה וכפוף לה. הממשלה דנה ומחליטה בנושאים צבאיים באורח שוטף ומקבלת דיווחים ישירים ובלתי תלויים מהרמטכ”ל, וזכותו וחובתו המלאות הן לחלוק על דעת שר הבטחון בפני הממשלה, המקבלת את החלטותיה ברוב דעות, כאשר במקרים רבים ובשאלות מכריעות למדי מתקבלות החלטות הממשלה בהתאם להמלצת הרמטכ“ל ונגד דעת שר הבטחון. כך קרה, למשל, בנוגע לתנאי ההסדר החלקי של פתיחת תעלת סואץ במאי 1971, כאשר הרמטכ”ל דאז רב-אלוף חיים בר-לב הכריע את הכף בסמכותו הצבאית – נגד ההצעה שנדונה, והמליץ בעד אותו מרחק נסיגה מן התעלה אותו הציע אלוף (מיל.) אריאל שרון. גם עתה, קו הגבעות ששימש “קו שני” בביצורי קו בר-לב, בניגוד לדעתו של שר הבטחון משה דיין, שהיה מוכן כבר בתקופה ההיא, משיקולים מדיניים וצבאיים גם יחד, לסגת עד קו מעברי המיתלה והג’ידי.

ואין זו דוגמה יחידה להכרעות שהתקבלו בממשלה או על-ידי ראש הממשלה בהתייעצות עם כמה שרים ומפקדי צה“ל נגד דעתו של שר הבטחון, שנשאר במיעוט. קשה להצביע על החלטות הממשלה בנוגע למבנים של גני ילדים ותכניות לימוד בבתי ספר, או בנוגע לפעולה סדירה של כל משרד ממשלתי אחר, כפי שנהוג הדבר לגבי צה”ל, שהפיקוד העליון שלו הוא ממשלת ישראל.

קשה להאמין שלאחר שתסיים ועדת אגרנט את עבודתה, ישארו הדברים כמו שהם ולא יהיו חילופים, פיטורים, והתפטרויות ואולי גם העמדות לדין. ודאי וודאי שלאחר שתסיים את עבודתה יהיה במה להיאחז בביקורת על הממשלה, על שר זה או אחר, על צה"ל ועל מפקדיו ועל נוהלי הממשלה והצבא, וכן בדרישות לשינויים ולחילופים. כיוון שמועד סיום עבודתה אינו רחוק, אפשרי הדבר ואף הכרחי להתאזר בסבלנות ולא לתת פורקן ליצרים גם אם הם מובנים. יש לשמור ולקיים את תקינות ההליכים הדמוקרטיים והחוקיים במדינת ישראל. אם הליכים אלה יופרו, יהיה זה נצחונם הגדול ביותר של הערבים על ישראל.

15.2.74

אין ספק שהממשלה חייבת לבצע את פסק-הדין של בית-המשפט העליון ככתבו וכלשונו. אבל חובת הממשלה לציית לפסק-הדין אינה שוללת את זכותו של כל אזרח למתוח ביקורת על פסק-הדין וגם על הממשלה, שיצרה את הפירצה כאחראית ובעלת סמכות ביצוע מדיניות הביטחון של מדינת-ישראל.

הפירצה לא הובקעה בפסק-הדין האחרון בעניין אלון-מורה, אלא בפסקי-דין קודמים בעניין מתתיהו ובית-אל; שם נקבעו הקריטריונים לפיהם ניתן פסק-הדין הפעם. במקרים הקודמים, וגם במקרה האחרון, הסכימה הממשלה להעביר לבית-המשפט את ההכרעה בעניינים שהם באחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כפי שיוסבר להלן התעלם בית המשפט מההכרעה בעניינים שבאחריות ובסמכות של זרועות ההחלטה והביצוע השונות שלה. כגון קביעת מקומן של התנחלויות לצרכים צבאיים במסגרת כוללת ומשותפת של שיקולים ציוניים, מדיניים וצבאיים העשויים כולם מיקשה אחת מאז מלחמת ששת-הימים ובימי כל הממשלות שכיהנו בישראל מאז.

להתעלמות זאת של בית המשפט סייעה טעות נוספת, הנעוצה בפלפול הדוקטרינארי והסמאנטי של “גוש אמונים”, שניסה לתקוע טריז ולפורר לרסיסים את המקשה האחת הזאת; למרבה הטעות והצער הוא זכר לגושפנקה של בית-המשפט העליון.

פסק-הדין עומד ונופל על מסקנה מרכזית אחת ששימשה לו בסיס. בית-המשפטי שאל את עצמו שאלה מכרעת: האם תפיסת קרקע לצורך הקמת התנחלות אלון-מורה נעשתה בגין צרכים צבאיים – כפי שנובע מאמנת האג, או שהיא נעשתה מסיבות אחרות ולמטרות אחרות, לא צבאיות בלבד. תשובת בית-המשפט היתה כי תפיסת הקרקע והקמת התנחלות אלון-מורה נעשו לא מטעמים צבאיים. משום כך יש לפנות את ההתנחלות מהשטחים שנתפסו לצורך הקמתה שלא כדין.

מסקנה זו התבססה על העובדות הבאות: ההחלטה על הקמת ההתנחלות התקבלה בראשונה על-ידי הדרג המדיני ורק אחר-כך על-ידי הדרג הצבאי, כפי שמעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות בנושא התפיסה וההקמה של ההתנחלות. ההחלטה התקבלה בלחץ ההפגנות של “גוש אמונים” וגם על כך מעיד סדר הזמנים של הדיונים וההחלטות. לחץ זה ושיקולים ציוניים ומדיניים של הממשלה היו הגורם הדומינאנטי בקבלת ההחלטה ולא חוות-דעת הרמטכ"ל על החשיבות הצבאית של ההתנחלות במסגרת ההגנה המרחבית. חוות-דעת זאת יכולה להיות כנה ונכונה כשלעצמה, אבל לא היא שהשפיעה במידה מכרעת על קבלת ההחלטה על-ידי הדרג המדיני.

השופט העליון ויתקון הוסיף כנימוק את חוות-דעתו של שר הבטחון, החולק על דעת הרמטכ"ל. מחלוקת זאת בין שני מומחים צבאיים מחזקת את הספק של בית-המשפט בדבר היות הצורך הצבאי גורם עיקרי בהקמת התנחלות אלון-מורה ואף בתועלת הצבאית של ההתנחלות.

תוך יראת כבוד ובכל הצניעות, נראה לי, שמערכת ההבחנות של פסקי-הדין בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, ובין שיקול מדיני לבין שיקול צבאי, לוקה בתיאור סכימתי ומתעלם מהמציאות. תיאור זה חוטא לעיקר העיקרים של מבנה הממשלה ותפקודה ול“אני מאמין” הבסיסי שלה בענייני התנחלות ובטחון. התצהיר של הרמטכ“ל הוא הביטוי הנאמן של מדיניות הממשלה לפני תחילת הדיונים על הקמת אלון-מורה, מתחילת הקמתה של הממשלה. הממשלה הזאת והעומד בראשה משוכנעים שהתנחלות בכל שטחי ארץ-ישראל היא צורך צבאי מובהק. ראש-הממשלה עצמו חוזר ומדבר על סכנת הסתננות רצחנית וירי קטיושות ועל הצורך למנוע כל אלה על-ידי התנחלות. תפיסה זאת באה לידי ביטוי במצע הבחירות של הליכוד, בקווי היסוד של הממשלה, בהודעות הממשלה בכנסת ואף במהלך המשא-ומתן על הסכמי קמפ-דייוויד. המשך ההתנחלויות ביהודה ובשומרון היה למנחם בגין תנאי בל יעבור לקבלת הסכם-השלום. בעניין זה אין בגין נגרר אחרי המפד”ל ו“גוש אמונים”. הקמת התנחלויות כצורך צבאי, בטחוני, מדיני וציוני – בלי מתן ערך דומינאנטי לאף אחד מגורמים אלה – היא בבחינת מושכל ראשון לראש-הממשלה ולממשלתו, גם אם יש מיעוט של שרים בכירים, ובכללם שר הביטחון בכבודו ובעצמו, המסתייגים מתפיסה זאת.

לא כל התיישבות יהודית בארץ-ישראל יש בה תועלת בטחונית; אבל כל התיישבות בטחונית היא ממילא התיישבות ציונית. מבחינה זאת אין כל משמעות לפלפול הדוקטרינארי של אנשי “גוש אמונים” שבית-המשפט אימץ אותו לעצמו בניגוד מובהק לגישת הממשלה וצה“ל. לא רק בענייני התנחלות יש מחלוקת בין מומחים צבאיים. אין נושא צבאי שאינו שנוי במחלוקת בין מומחים צבאיים; כך היה לגבי הקמת קו בר-לב בזמנו וכך לגבי איתור מוצגים וימ”חים, ביצורים וקווי תחבורה ואספקה ועוד. מוזרה מאד התרשמותו העזה של השופט ויתקון מהמחלוקת בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, שנחשפה בפניו הפעם עד כדי כך שהוא רואה בה מצב ללא אח ורע בפסיקה הישראלית (אילו היו מובאות בפני בית-המשפט תביעות אחרות בתחום הצבאי היה מתברר לו שמחלוקת כזאת היא חזון נפרץ).

גם השאלה של מוקדם ומאוחר בסר הדיונים בממשלה אינה כה חשובה. לא יעלה על הדעת להטיל ספק בשיקוליה הציוניים של הממשלה ובנאמנותה למצעה רק משום שאין היא פותחת את ישיבותיה בשירת “התקווה”, או בקריאת מגילת-העצמאות שלה. השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין צרכים צבאיים, מדיניים וציוניים הוא לגבי הממשלה הזאת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה וכך יכול היה בית המשפט העליון להתייחס אליו אילמלא המכשול שהושם בפניו על-ידי אנשי “גוש אמונים”. הם, כדברי תצהירם – מתכוונים לשם שמיים,להגשמת היעוד ולקיום מצוות ישוב ארץ-ישראל, ולא לצרכי בטחון. אבל בינתיים ידם האחת מחזיקה בשלח למלא תפקידי הגנה מרחבית לפי פקודת צה“ל. אם צה”ל היה משלב אותם בסידורי ההגנה המרחבית שלו, לא היה מקום לבית-משפט להטיל ספק בכך שהם ממלאים תפקיד צבאי. כוונה שבלב, שאינה עומדת בסתירה עם המעשה הצבאי המוטל עליהם, אין בה כדי לגרוע מחשיבותו ותועלתו הצבאית של המעשה הזה. המחלוקת בענייני אמונות ודעות בקרב חיילי צה"ל אינה מעלה ואינה מורידה לגבי חובת מילוי התפקיד המוטל עליהם על-ידי מפקדיהם, כל עוד הם ממלאים אותו כהלכה ולשביעות-רצון המפקדים.

הלחץ של “גוש אמונים” על הממשלה לקבל את ההחלטה על הקמת ההתנחלות אין בו כדי להוכיח שההחלטה התקבלה רק בגלל הלחץ הזה. בכל מדינה דמוקרטית פועלות קבוצות לוחץ שונות. בתוך הפרלמנט, במסדרונותיו ואף מחוצה לו. כמה קבוצות כאלה נזקקות להפגנות, שביתות-שבת וצעדים שונים שאינם של מחאה ומרי פאסיבי. היות הלחץ אין בו כדי להוכיח שהוא אינו מוצדק, או שהוא עומד בניגוד למדיניות הממשלה ולהתחייבויותיה. הלוחץ יכול להיות נושה שתובע מהממשלה לפרוע שטר שהיא חתמה עליו מרצונה ולפי מיטב הכרתה ועתה היא מהססת לפרוע אותו בגלל לחצים נגדיים. הלחץ של “גוש אמונים” גרם לממשלה לפרוע שטר של הקמת התנחלויות לצרכים בטחוניים שנכתב ונחתם על-ידה.

הלחץ הנגדי, שעיכב את הקמת ההתנחלויות, הוא מדיני באופיו וכוונתו היתה לא להפריע למשא-ומתן לשלום ולא לפגוע עוד יותר בתדמיתה של ישראל בעולם. השיקול המדיני נגד ההתנחלות יכול להיות מוצדק מאד כשלעצמו, אבל הממשלה הזאת חרתה על דגלה לא להפוך את הלחץ המדיני לשיקול מכריע ולתת עדיפות לשיקול הצבאי, שהוא בבחינת התחייבות קבועה ועומדת. הלחץ של “גוש אמונים” והמפד“ל, גם אם נבע משיקולים לאומיים ודתיים גרידא, יכול היה לסייע לצה”ל לפעול לפי תפיסתו הצבאית של הרמטכ“ל ולפי קווי היסוד והחלטות הממשלה, כלומר, למלא אחר הצרכים הצבאיים הנראים בעיניו (לפי תצהיר הרמטכ"ל) ולהקים את ההתנחלות באלון-מורה. זאת לצורך הגנה מרחבית, על כל תפקידיה בביטחון שוטף ובביטחון יסודי, לפי המינוח המקובל בצה”ל, שבית-המשפט פסח עליו.

הפירוק לגורמים צבאיים ומדיניים, זה לעומת זה, בנושא ההתיישבות הבטחונית, מופרך; כן גם הפרדה בין הדרג הצבאי והמדיני בנושאי התישבות. כל ממשלות ישראל גרסו שילוב ותיאום בין-משרדי ובין-דרגי בנושא ההתיישבות בין זרועות השלטון ובין תנועות ההתיישבות ההתנדבותיות, כדי להבטיח את התפיסה האינטגראטיבית של התיישבות ובטחון, תפיסה שתענה על כל הצרכים בצורה הטובה ביותר ואף תבטיח את כוח האדם הדרוש למילוי התפקיד הצבאי של ההתיישבות. מאז ומתמיד סיפקו תנועו-ההתיישבות האזרחיות והפוליטיות את כוח האדם על-פי המוטיבאציה האישית, האידיאולוגית והתנועתית השונה. כמוהן גם “גוש אמונים” עכשיו. גם בעבר היו לחצים של תנועות-התישבות לגבי המיקום והמועד של התנחלותם. כך קרה ברמת-הגולן ובגוש-עציון. הלחץ הזה אין בו הוכחה שאין ערך צבאי לישובים שהוקמו באיזורים אלו.

הקמת הנח“ל כזרוע להתיישבות היתה צריכה לשמש בידי בית-המשפט הוכחה לשילוב זה, הבלתי ניתן להפרדה, גם בקבלת ההחלטיות וגם בביצוען בנושאי התיישבות ובטחון, לפי תפיסת הממשלה וצה”ל מקדמת דנא. ביטוי מכריע לשילוב זה הוא קיומה של הועדה להתיישבות המשותפת לממשלה, להסתדרות הציונית העולמית ולגורמי צה“ל. בראש הוועדה הזאת עמדו תמיד שרים בעלי רקע בטחוני וצבאי מובהק – השרים ישראל גלילי ויגאל אלון בממשלה הקודמת והשר אריאל שרון בממשלה הנוכחית. כל מהותה ותיפקודה של הוועדה להתיישבות לגשר על ההפרדה המלאכותית בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני ולהבטיח ששיקולי ההתיישבות והביטחון יהיו כמיקשה אחת, על כל משמעויותיהם. תפקידה של הועדה הזאת הוא מקצועי-צבאי מובהק והיא הגורם שצריך לקבוע את אתרי ההתנחלויות ואת סדר-הזמנים של הדיונים ושל ההחלטות. מעולם לא עלה על דעת מישהו לראות בה דרג מדיני גרידא, ששיקולים צבאיים אינם מנחים אותו. תפקיד מקצועי-צבאי זה של הוועדה להתיישבות מקבל חיזוק מכך שהממשלה הנוכחית העבירה לוועדת-שרים לענייני ביטחון, בראשות ראש-הממשלה עצמו, את קבלת ההחלטות העקרוניות, בעוד הוועדה להתיישבות עוסקת בביצוע בתוקף היותה גוף בין-משרדי, בין-דרגי, בהשתתפות שרים, פקידים וקציני צה”ל המייצגים את הגופים הצבאיים והמקצועיים העוסקים במיפוי הביצורים והיישובים. מיקומו של הישוב אלון מורה לא צץ לפתע לאחר ההפגנה של “גוש אמונים” בשנת 1979. היה זה מיקום מומלץ מועדף לאחר בירורים קודמים ממושכים גם בדרגים צבאיים וגם בדרגים התיישבותיים. עובדה היא שמיקום זה הופיע כבר באוקטובר 1978 במפת ההתיישבות של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית.

גם בממשלות הקודמות היה ויכוח על תפיסות שונות בנושאי ההתיישבות הביטחוניים. המפורסמת ביותר היא המחלוקת על “תכנית אלון”, שהוועדה להתיישבות – בראשות השרים גלילי ואלון – ביצעה אותה בלי שאושרה פורמלית כתכנית כוללת על-ידי הממשלה ובלי ששר-הביטחון דאז, משה דיין, תמך בה. גם אז אושרו להקמה פעם אחר פעם ישובים אלה ואחרים שהיו חלק מן התכנית הכוללת שלא הובאה לאישור. גם אז היה כל אישור נפרד כזה כרוך במערכת לחצים דומה. גם אז קבעה עמדת ראש-הממשלה, בתמיכת רוב השרים, והמדיניות הזאת הופעלה על-ידי הוועדה להתיישבות בתיאום עם הרמטכ"ל והכפופים לו; הם פעלו בהתאם להחלטות הממשלה ובניגוד לחוות דעתו המקצועית של שר-הביטחון משה דיין, שהיה בעל עבר צבאי. ולא היה עולה על הדעת להטיל ספק, בגלל זה, במניעיה ושיקוליה של הממשלה בנושאי ההתיישבות והביטחון.

קיימת הקבלה מלאה בין תקדימים מהעבר לבין מה שקורה עכשיו בממשלה. אמנם האישים התחלפו, גם התפיסה הבטחונית-התיישבותית השתנתה, אך בעינו נשאר השילוב האינטגראטיבי של השיקולים הצבאיים, המדיניים, הציוניים וההתיישבותיים. נשאר השילוב התיפקודי בין כל הדרגים והגופים העוסקים בהתיישבות ונשאר הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בנושאי ההתיישבות והביטחון, ומחלוקת בין שר-הביטחון לבין “שרים בטחוניים” אחרים והרמטכ"ל, הפועלים בתיאום מלא עם ראש-הממשלה. נשארו גם תופעות של לחץ מצד גופים התיישבותיים ופוליטיים על הממשלה בתביעה שתפעל לפי מדיניותה ותתגבר על לחצים נגדיים והתחייבויות סותרות.

בית-המשפט העליון התעלם מהשילוב הזה, שהוא אחד מסימני הייחוד של מדינת-ישראל וממשלותיה מאז ועד היום. כאילו אין בית-המשפט העליון יושב בתוך עמו וכאילו לא שמע על קיום הנח"ל ועל קיום ועדת השרים לענייני התיישבות ועל הוויכוח בעבר על “תכנית אלון”, קו בר-לב, תפיסת ההגנה המרחבית ועוד מחלוקות דומות. בהתעלמות זאת שלל בית-המשפט העליון את סמכותה של הממשלה להחליט ולבצע ולהמשיך לתפקד לפי הדפוסים הקיימים של זרועות הביצוע שלה, בתחום המשולב של התנחלות וביטחון, על-פי התחייבויותיה הבין-לאומיות כפי שהיא מבינה אותן. בכלל זה – ויתור על כל סיני כדי להמשיך ולהקים התנחלויות בטחוניות-צבאיות בעזרת אנשי “גוש אמונים”, אף-על-פי שיש להם מוטיבציה שונה ואין הם רוצים להעלות את השיקול הבטחוני על דל שפתיהם.

בית-המשפט העליון פירק באורח מלאכותי את השילוב הבלתי-ניתן-להפרדה של מכלול השיקולים ושל רצף הדיונים בכל הדרגים ובכל גופי ההתישבות הבטחונית. פירוק זה הביא למסקנה המוטעית שההתנחלות באילון-מורה הוקמה לא כדי למלא צרכים צבאיים, אלא צרכים אחרים, ועל כן יש לסלקה ממקומה.

להגנת בית-המשפט העליון יאמר שנציגי הממשלה, שהופיעו בפניו, לא עמדו על מכלול שיקוליה ודיוניה של הממשלה בנושא ההתנחלות מתחילתם. גם בית-המשפט העליון וגם הממשלה ונציגיה, שהופיעו בפניו, שכחו לא רק את מבנה הממשלה, תיפקודה וסמכויות ההחלטה והביצוע של זרועותיה ודרגיה מאז הקמת המדינה. נשכחה מהם גם המסורת של הגשמת הציונות מתחילתה: איך הוקמו ופעלו המוסדות המישבים והביטחוניים, איך חולקו האחריות והסמכות ואיך הובטחו השילוב והתיאום ביניהם כמיקשה אחת. בכוח המסורת הזאת הגענו עד הלום. עתה הלב חרד; האם לא ערערו פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בנושאי ההתנחלות את כל אלה ולא העמידו אותם בסימן שאלה מחודש? רק בית המשפט העליון עצמו יכול לתקן את שגיאתו, אם יגיע למסקנה שהוא שגה בפסקי-הדין האחרונים בנושאי ההתנחלות ולו גם באשמת הממשלה וצורת ההסתמכות שלה על החוק הבין-לאומי הקיים. אין דרך אחרת לתיקון השגגה. אם אכן נעשתה.

2.11.79

במאמרי בנוגע לפסק הדין של בית המשפט העליון נפלה טעו דפוס, שבה הושמטו שתלי שורות בתחילת המאמר. נאמר בהן כי בית-המשפט העליון התעלם ממבנה הממשלה ומדרכי תיפקודה, בתחום הצר שבו עסק פסק הדין – קביעת מקומן של התנחלויות לצרכים צבאיים. הפעם אני רוצה להוסיף שיניים לטענת ההתעלמות ולהעלות טענה חמורה יותר: פסק הדין של בית המשפט העליון בענייני אילון מורה, כמו כל פסקי הדין שקדמו לו בנושאי ההתנחלות לצרכי בטחון (צרכי צבא), מבוסס על תפיסה טכנוקרטית של מהות השלטון וסמכויותיו. בית המשפט שאל את עצמו, פעם אחר פעם, מהו הפירוש הנכון למושג צרכי הצבא, במובן שהוא מופיע באמנת האג, ומי מוסמך לפרש אותו.

התשובות שניתנו בפסקי הדין השונים הן שרק מומחים מקצועיים, ובמקרה זה קצינים בכירים, יכולים לפרש את המושג צרכי צבא ולא נבחרי ציבור, המכהנים כשרים, ולא הממשלה או ועדות שרים, הנקראים דרג מדיני במובן הגורע מסמכותם לפרש ולקבוע מה הם צרכי הצבא. במקרה של מחלוקת בין המומחים המקצועיים לגבי צרכי הצבא יקבעו השופטים מה הם צרכי הצבא ולא נבחרי הציבור, שאינם מומחים מקצועיים לא לענייני צבא ולא לענייני חוק. מסכנים נבחרי הציבור ומסכנה הדמוקרטיה שמתיימרת להעניק להם אחריות וסמכות להחליט ולבצע את מדיניות הממשלה ואת החלטות הכנסת. אלה הם שני מוסדות הנבחרים על-ידי המוני העם, שבודאי אינם מומחים מקצועיים לא לצרכי צבא ולא לענייני חוק ומשפט.

השופט העליון אלפרד ויתקון מנה בהנמקתו שני סוגים של שרי בטחון – האחד שהוא מומחה צבאי בכוח היותו בעבר קצין בכיר בצה“ל, והשני שהוא סתם נבחר ציבור ולא מילא בעבר תפקיד בכיר בצה”ל. הראשון יכול להתערב בפירוש ובקביעה של צרכי הצבא. השני – לא. נבחרי הציבור, המכונים על דרך ההפחתה והגריעה “דרג מדיני”, לא זו בלבד שאינם מוסמכים לפרש ולקבוע מה הם צרכי הצבא, אלא אסור להם אפילו ליזום דיון בנושא זה. נבחרי הציבור בסופו של דבר אסור להם לאשר או ליזום בנושא צרכי הצבא. מה נותר להם לעשות? לקרוא את פסקי הדין של בית המשפט העליון ולבצע אותם, לא רק ככתבם וכלשונם, אלא גם כרוחם.

לא זו בלבד שהצבא הוא שצריך ליזום את ההצעות בתחום צרכי הצבא ולדרג המדיני מותר לדון בהצעות רק לאחר שהוגשו, אסור לדרג המדיני להיות מושפע בהחלטותיו על-ידי לחץ פוליטי של תנועות, מפלגות ואישי ציבור בקואליציה ובאופוזיציה ואף לא בתנועות ההתיישבות האזרחיות. לחץ פוליטי פסול מעיקרו. רק השיקולים של המומחים הצבאיים המקצועיים צריכים לקבוע. כלומר, החלטות ממשלה בנושאים צבאיים פסולות או מועמדות בספק על-ידי הרשות השופטת בכל מקרה שהיזמה להן לא באה מהדרג הצבאי. וכן כשהן שנויות במחלוקת בין מומחים צבאיים שווים במשקל מומחיותם (כמו הרמטכ"ל ושר הבטחון) ושהושפעו מלחץ פוליטי ומשיקולים מדיניים (בשיעור שבית המשפט יגדיר אותו כבעל משקל דומיננטי).

לפי קריטריונים אלה של בית המשפט העליון בישראל היו נפסלות מיסודן כל ההתנחלויות שהוקמו על קרקע פרטית ברמת הגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בקרית ארבע, בימית ובפיתחת רפיח. את תכנית אלון, כמפה להתיישבות, לא יזם הדרג הצבאי, לפי מינוחו של בית המשפט העליון, יזם אותו השר יגאל אלון. אולי בית המשפט דן אותו לקולא בתוקף תפקידיו הצבאיים הבכירים ולא בתוקף היותו שר וסגן ראש הממשלה. כך גם התכנית ליישובי פיתחת רפיח והקמת ימית, שהיוזם שלה לא היה הצבא, אלא משה דיין. הוא לא עשה זאת כשר הבטחון אלא כאיש ציבור וכחבר ממשלה, המציע תכניות לממשלה ולציבור הרחב בויכוח הלאומי שהתנהל בשעתו. כל התכניות הללו התקבלו ובוצעו בלחץ של קבוצות לחץ התיישבותיות ופוליטיות.

במאמר קודם עמדנו על כך שבין הצרכים הצבאיים בישראל כלולה, באורח אינטגרלי, הקמת יישובים אזרחיים, שהקמתם נדונה ברציפות ובמשולב על-ידי גופים מדיניים וצבאיים. רצף משולב זה מתמקד בדיונים ובהחלטות של הממשלה ושל ועדותיה לענייני בטחון ולהתיישבות. הועדה להתיישבות משותפת קם להסתדרות הציונית העולמית ופועלת יחד עם גורמי צה“ל ועם תנועות ההתיישבות האזרחית, המספקות את כוח האדם להתיישבות. לכל אחד מגרעיני ההתיישבות יש מוטיבציה אישית, תנועתית ואידיאולוגית משלו, נוסף על שיקולי הבטחון וצרכי הצבא. המכשיר הצבאי לביצוע החלטות ועדת השרים לענייני ההתיישבות הוא הנח”ל, שתפקידו להקים ישובים אזרחיים חקלאיים (ולאחרונה גם עירוניים) לצרכים בטחוניים. כל מערכת המושגים והכלים שעל יסודם פועלת ממשלת ישראל, וצה"ל פועל על פי החלטותיה, לא היתה עומדת במבחן הביקורת של בית המשפט העליון ועל-פי פירוש שהוא החליט לתת לשתי השאלות: מה הם צרכי הצבא לפי אמנת האג ומי מוסמך לפרש אותם.

התשובה שבית המשפט העליון היה יכול והיה צריך לתת היא שעם צרכי הצבא בישראל, מאז הקמת המדינה ועד היום. נמנים הקמת ישובים אזרחיים, שמיקומם נקבע לפי מערכת שיקולים משולבת – צבאית ומדינית – שתפקידם לסייע לבטחון ולהתיישבות בעזרת המומחים הצבאיים וההתיישבותיים העומדים לרשותה. הממשלה והועדות לבטחון ולהתיישבות, בעזרת מומחים אלה, הן המוסמכות לקבוע מה הם צרכי הצבא. העובדה שהחלטות הממשלה מתקבלות באוירה של ויכוח ולחץ פוליטי לגיטימי, היא סממן הכרחי של כל משטר דמוקרטי. תמוה מאוד שבית המשפט העליון רואה בכך עילה לפסול את החלטות הממשלה או להטיל ספק במניעיה.

בית המשפט העליון, בפסקי הדין שלו בעניין ההתנחלויות, העמיד בסימן שאלה את אחריות הממשלה, את סמכותה ואת מושגי היסוד הציוניים והדמוקרטים בנושאי צבא ובטחון. את צרכי הצבא בישראל קבעו בעבר לא רק קצינים שופטים, אלא גם ובעיקר נבחרי הציבור ואנשי התיישבות. הממשלה התחמקה ממילוי אחריותה וסמכותה כמופקדת על בטחון ישראל ובית המשפט העליון חדר לתחומה. שני מוסדות אלה צריכים למצוא דרך לחזור למקום הנכון לפי רצונם החופשי.

4.11.79

סוף-סוף בא מישהו ו“תפס מנהיגות”. מישהו שזה תפקידו וזו סמכותו, לתפוס מנהיגות. לתפוס ולשאת בה ולא לברוח ממנה ומן האחריות שהיא מטילה עליו. לכושרו של צה“ל למלא את תפקידיו ולהגן על קיום המדינה הלכה למעשה אחראי הרמטכ”ל ולא הפרקליט הצבאי הראשי. הפצ“ר יכול וצריך ליעץ, להבהיר את ההיבטים המשפטיים של מותר ואסור מבחינה חוקית מוגדרת. אין זה תפקידו, בלי לגרוע מכבודו, להורות לרמטכ”ל מה לעשות ומה לא לעשות מעבר לכך.

תפקידו של הרמטכ“ל להבטיח שמקרים כמו אסון הפיגוע בצור לא ישנו. לטפח מחדש את רוח היוזמה, התושיה והתחבולה בצה”ל. לחדש את רוח ה“אחרי” שבה הצטיינו קציניו ומפקדיו כל השנים. זו אחריותו וזו סמכותו של הרמטכ“ל להחליט מה טוב ומה לא לקידומו של צה”ל בהווה ובעתיד. לא של הפצ"ר ולא של היועץ המשפטי לממשלה.

לא תמיד אפשר למתוח קו ברור בין השאלה של מותר ואסור לבין השאלות של מועיל ומזיק בתחומי המדיניות והביצוע. יותר ויותר אנחנו עדים לסחף ולכירסום בין אלה לאלה. הפרדת הרשויות בישראל מתכרסמת על-ידי הרשות המשפטית. הזרוע המשפטית בישראל – באמצעות היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, בעיקר בשבתו כבג"ץ – נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקיד הרשות המבצעת וגם את תפקיד הרשות המחוקקת.

נתחיל מהרשות המבצעת. עם כל הכבוד לבג“ץ, הוא לא היה צריך לקבל החלטה בעניין טיסות-שכר שיפגעו בתירות לישראל, או יקדמו אותה. זה תפקידם של השרים והמשרדים המופקדים על כך. זה עניין כלכלי. שופטים אינם נושאים באחריות לגורל המשק. הם לא ישאו בתוצאות החלטותיהם הנכונות או המוטעות, הכושלות או המוצלחות. הם לא עומדים לבחירה ולהחלפה. הם מעל לרצון העם במשך כל תקופת חייהם. אין זה תפקידם לנהל את המשק ואת כלכלת המדינה, גם לא לקבוע את מדיניות החוץ והבטחון ואת גבולות ההתנחלות, לא לפקד על צה”ל. אלה תפקידיה של הרשות המבצעת.

הזרוע המשפטית נוטלת על עצמה יותר ויותר גם את תפקידי הרשות המחוקקת, מפני שאין לנו שני בתי-מחוקקים – בית נבחרים וסינאט, למשל – שהאחד היה יכול לאזן, לקזז ולסנן את החלטות רעהו. לכל בית כזה אינטרסים משורינים ו“פרות קדושות” וכללי משחק וגם דינמיקה קבוצתית סוחפת מפעם לפעם. בחקיקה השוטפת אין בלמים ואיזונים, נוסף על כך שחסרים הבלם וההגה של חוקה שאיננה.

לוועדות-הכנסת אין סמכות חקירה, שבלעדיה אין פיקוח ממשי על הזרוע המבצעת, ובעיקר לא על “האצבעות” שלה, שהן פקידי המשרדים השונים. לוועדות-הכנסת אין גם סמכות תיקצוב. בלי תיקצוב אין ריבונות ממשית. יש מלים ריקות ונירות מתעופפים ברוח או מעלים אבק בארכיונים.

כך מצטברים חללים ריקים בדמוקרטיה הישראלית. כך מתערער כל הזמן שיווי-המשקל של הפרדת הרשויות בישראל. בית-המשפט העליון נוטל על עצמו יותר ויותר תפקיד של רשות מבצעת ושל רשות מחוקקת, באמצעות פסקי-דין ומתן פירוש מחייב לחוקים, אף לאלו של ועדות הכנסת שאין להן שיניים של פיקוח וריסון – כלפי פקידי המשרדים השונים, המהווים רשות מוסמכת להוצאת צווים ולתיקון תקנות שרירותיות לעיתים.

את התפקידים הללו ממלא בית-המשפט העליון באורח חלקי ומקרי, שהרי אין לו סמכות ליזום חקירות וחקיקות או להחליט החלטות הנוגעות לביצוע מדיניות הממשלה. לדיינים אין אלא מה שלפניהם. הם מחליטים רק לפי מה שהובא לפניהם על-ידי אחרים, על פי יזמתם.

לעירבוב הרשויות בישראל מצטרפים גם היועץ המשפטי לממשלה וגם הפרקליט הצבאי הראשי, כמו במקרה של אסון הפיגוע בצור. הרמטכ“ל רב-אלוף משה לוי “שם רגל” ועצר לרגע את המירוץ הזה. הלוואי שיצליח לעצור אותו ליותר מרגע אחד ואולי אפילו לשנות את כיוונו. צריך לחדש את הפרדת הרשויות בישראל, כדי שכל אחת מהן תישא במלוא האחריות ותפעיל את מלוא הסמכויות המוענקות לה, מכוחה של דמוקרטיה יציבה ומאוזנת. במערכה הזאת ירה הרמטכ”ל את היריה הראשונה. וגם אם לא התכוון לכך, כדאי לצייר את ה“בול” שבו פגעה היריה.

צריך לקוות שהרמטכ"ל לא יחזור בו מהחלטתו. היא צריכה לשמש כקריאת “אחרי” לחידוש הפרדת הרשויות בישראל. “לתפיסת מנהיגות” על-ידי כל מי שתפקידו וסמכותו מחיבים אותו לכך. לשאת באחריות ולהפעיל סמכות.

10.7.84

הרמטכ“ל נושא באחריות מלאה להכנת צה”ל ולכוננותו שלו בהגנה על בטחון ישראל וחיי אזרחיה מפני האויב. הרמטכ“ל נושא באחריות מלאה לכל מה שצה”ל עושה בכל נושאי הבטחון המופקדים בידיו, כל הזמן. לא רק כאשר מישהו פונה לבג"ץ נגדו.

לבג“ץ, לעומת זאת, יש את מלוא הסמכות לא לאפשר לרמטכ”ל למלא את תפקידו. כמתחייב מהאחריות שהוא נושא בה. לשופט אין אלא מה שלפניו, מה שמובא אליו בשיטה של “פגע וברח”. מאלצים אותו להתערב בשיקולי הרשות המבצעת, מחוץ להקשר הכולל של מדיניותה וההשלכות הנובעות מהתערבותו החלקית, הבלתי שווה ובלתי מאוזנת, המערערת את שיווי המשקל בין זרועות הממשל השונות. עובדה זו בולטת לעין. זה תהליך מתמשך וגובר שאי אפשר להתעלם ממנו.

בישראל מתחולל ערעור מתמשך של שווי משקל של “מערכת האיזונים והבלמים” בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הכף נוטה יותר ויותר לצד הזרוע המשפטית על חשבון סמכות הממשלה והכנסת. גם את הכנסת מכפיף בג“ץ יותר לסמכותו העליונה. בשלב זה רק את ההחלטות של הועדות. בעתיד אולי גם את חוקי הכנסת; אם ימצא בבג”ץ שהם עומדים בסתירה לחוקים אחרים, זה לא בלתי אפשרי. לא מעבר לגבולות הדמיון, אם להסתמך על כברת הדרך שהזרוע המשפטית כבר עשתה בהכפפת זרועות המימשל האחרות לסמכותה.

בג“ץ אינו נושא באחריות למניעת פעילות חבלנית בשטחים ובישראל. אבל יש לו מלוא הסמכות לכבול את ידיו של הרמטכ”ל (והכפופים לו) ולמנוע ממנו לנקוט אמצעים של מניעה, ענישה והתרעה הדרושים למילוי התפקיד המוטל עליו, לפי שיקול דעתו ואחריותו, גם אם הם במסגרת החוק. בג“ץ בודק עכשיו לא רק את חוקיות הגירושים שאלוף הפיקוד הורה לבצע, אלא את שיקול דעתו של האלוף בהפעלת האמצעים הללו, שננקטים על-פי מדיניות הממשלה. בג”ץ “נכנס לנעליו” של האלוף ושוקל במקומו את השיקולים המתחייבים מהאחריות המוטלת עליו, כאילו הוא הרמטכ“ל, או שר הבטחון, או ראש הממשלה, או הממשלה כולה. בג”ץ בודק לא אם המדיניות והאמצעים הנגזרים ממנה הם חוקיים, אלא אם הם דרושים ומועילים והכרחיים לבטחון ישראל. על נושא זה בג"ץ אינו מופקד ואינו יכול להיות מופקד. לא בעניין הנידון על ידו ולא בכל השלכותיו האחרות, הישירות והעקיפות.

מה שנכון לגבי העימות בג“ץ-רמטכ”ל נכון בצורה אחרת גם לגבי העימות יועץ משפטי-רמטכ“ל. אותה דילמה עקרונית בין סמכות בלי אחריות לבין אחריות בלי סמכות. בטחון ישראל נקלע לשטח הפקר שבין סמכות לאחריות ואולי לשטח הנרחב יותר שבין חוסר סמכות וחוסר אחריות, שבין חריגה אל מעל לסמכות ובריחה אל מתחת לאחריות, מה שנקרא “נטילת החוק לידיים” מצד אחד, ו”ראש קטן" מהצד האחר. אלה פוחדים מוועדות חקירה ועושים פחות מן הנדרש ואלה טוענים שידי זרועות הבטחון כבולות ונוטלים לעצמם רשות לפעול מעבר למותר. כדי לבלום את שני התהליכים השליליים הללו יש לבלום את התהליך של ערעור שיווי המשקל בין רשויות השלטון השונות. הרשות השיפוטית צריכה “לעשות דיאטה” מרצון. לבדוק את עצמה – אם היא לא משמינה ומכבידה יתר על המידה. גם היועץ המשפטי לממשלה.

18.8.85

“ועדת בייסקי”, כמו ועדות חקירה שקדמו לה, אינה עומדת בשני מבחנים עיקריים – לא במבחן הצדק ולא במבחן התועלת.

ועדת החקירה הממלכתית או המשפטית, כפי שהיא נקראת בישראל, התגלתה בכל המקרים שחקרה עד כה כגיליוטינה לעריפת ראשיהם של שעירים לעזאזל ותו לא. כל יתר המלצותיה ומסקנותיה נשארות על הנייר ורק מפעל חייהם ושמם הטוב של השעירים לעזאזל מתגלגלים כגולגולת כרותה בכיכר העיר, לקול מצהלות ההמון. הפעם אפילו האספסוף אינו שש לבעוט בראשית המתגלגלים. הכל חשים שהצדק לא נראה, מן הטעם הפשוט שהוא לא נעשה. לא צדק ולא תועלת.

תחושה זו נגרמה, קודם כל, על-ידי העונש הדרקוני “לכל החיים”, שאפילו רוצח בכוונה תחילה פטור ממנו. אמנם מנהלי הבנקים לא ישבו בבית-סוהר, אבל גם ביתו של אדם יכול להפוך לבית-כלא לכל החיים לאדם שעיסוקו וכבודו המקצועי האישי נשללו ממנו. למה לכל החיים?

שאלה זו אינה הקשה ביותר. למה לא הפוליטיקאים? למה לא יורם ארידור ואברהם שפירא, שהוועדה מצאה כי הם הוליכו אותנו שולל לגבי ערכן האמיתי של מניות הבנקים? ולמה כל אלה שפרשו מתפקידיהם הקודמים במערכת הבנקאית או הפוליטית וזכו, משום כך, לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד? למה אלה יוכלו לחזור לתפקיד דומה, או אפילו לזכות בקידום, או סתם להמשיך ולהזיק לכולנו בוועדת הכספים הכל-יכולה של הכנסת? יורם ארידור ואברהם שפירא ימשיכו. ועוד איך.

למי מספרים שהבוחר בישראל יכול להעניש את הדרג הפוליטי הנבחר? חברי “ועדת בייסקי” אולי חיים בארץ אחרת, שבה נהוגה שיטת בחירות שונה. בישראל שלנו מי שקונה מלפפון פוליטי, חייב לשלם ולקבל גם עגבניה רקובה ובצל מעופש, הכלולים באותה רשימה. מי שרוצה ליכוד, למען “ארץ ישראל השלמה”, יקבל את יורם ארידור – זה שרוקן את הקופה הציבורית והפרטית של כולנו. מי שרוצה “תורה ומצוות ומעשים טובים” בנוסח החרדי של ימינו, יקבל את אברהם שפירא – זה שהכפיל פי שישה את המחיר של מניות הבנקים, שכולנו נשלם במסים שלנו למיעוט שיש לו מניות כאלה. בדרג הפוליטי בישראל אין שכר ועונש ליחידים.

“ועדת בייסקי” לא הענישה אותם והסתפקה בעריפת ראשים של כמה מאלה שמתחת לדרג הפוליטי. “ועדת אגרנט” עשתה אותו דבר, ואולי לא ידעה. “ועדת כהן”, שעשתה דבר דומה, לא התכוונה למה שעשתה. “ועדת בייסקי”, שבאה אחריהן, היתה צריכה ללמוד מנסיון קודמותיה. היא לא עשתה זאת. זהו מחדל חמור, זהו עוול משווע.

זה לא רק בלתי-צודק. החסינות שמוענקת לדרג הפוליטי מפני עריפת ראשים, פעם אחר פעם, היא הערובה הבטוחה ביותר שהמלצותיה של ועדת החקירה – כל ועדת חקירה – לא יבוצעו. שהרי הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להחליט ולבצע את ההחלטות הקשות והבלתי-נעימות – ואולי גם הבלתי-ישימות – הכרוכות בהמלצות ועדת החקירה. הפוליטיקאים הם אלה שצריכים לבצע את חילופי הגברי של הדרג המקצועי ולהבטיח את השינויים בדפוסי-עבודתו. זוכרים את “יס מיניסטר?” זה נכון גם בשפה העברית וגם בארצנו. האם “ועדת בייסקי” לא ידעה? אם הפוליטיקאים לא נענשים אישית למה שיסתבכו במריבות האין-סופיות שוועדת החקירה הנכבדה ממליצה עליהן? כולם מתחמקים ו“מורחים” את ההמלצות “עד הפעם הבאה”. הדרג המקצועי מתגונן בפני “הגיליוטינה” השרירותית של ועדות החקירה הניחתת רק על ראשו. התוצאה היא – כל תכסיסי החיפוי ההדדי של “שתוק לי ואשתוק לך”, שנוקט הדרג המקצועי בכל המערכות הביצועיות בישראל – בכלכלה, במינהל וגם בצבא. זוהי התוצאה של שיטת ועדות החקירה בישראל, המופעלת לאחר כל מחדל במקום מינהל תקין שיש בו הגדרות מדוייקות של אחריות וסמכות ושל שכר ועונש.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, שכחה שהשאלות החשובות ביותר הן לא “מה לעשות” או “איך לעשות”. כולנו מכירים את התרופות למחלות הישראליות. השאלות העיקריות הן “כמה ו”מתי". מהו המינון האפשרי של כל אחת מהתרופות, כדי שהחולה לא ימות מנטילתן, ומהו העיתוי הפוליטי והציבורי, המבטיח את הסכמת החולה לריפויו, מרצון או מאונס. זו מלאכתם של הפוליטיקאים. זו אחריותם העיקרית. זו הסמכות שאסור להם להתחמק ממנה. דווקא הם זקוקים לאיום של גיליוטינה פוליטית וציבורית במקרה של מחדל בתחום אחריותם וסמכותם. ודווקא הם זכו לחנינה על העבר ולחסינות לעתיד. דווקא הם לא נענשו.

אם יש הצדקה לענישה פוליטית וציבורית על-ידי ועדת חקירה, היא צריכה לחול דווקא על הדרג הפוליטי ולא על הדרג המקצועי, הזכאי להגנה משפטית מסודרת ומקובלת, על-פי כל ההליכים הקבועים בחוק.

“ועדת בייסקי”, כמו קודמותיה, אינה רק ועדת חקירה. היא בעצם ועדת ענישה. זוהי המצאה ישראלית מיוחדת, שיש בה כדי לעורר ספקות ותהיות גם מבחינת הצדק וגם מבחינת התועלת. אמנם “ענישה” יכולה להיכלל במונחים “המלצות ומסקנות”, אבל לא לפי מה שנראה ככללי הצדק הטבעי. שהרי חקירה צריכה להיות השלב הראשון של עשיית הצדק ולא האחרון והסופי. הדעת נותנת שאחרי חקירה שתפקידה לברר עובדות שנויות במחלוקת, צריכה לבוא הגדרה ברורה של עבירה ושל אישום עבריינים או נאשמים, על-פי סעיפי חוק מוגדרים וחומר ראיות שיכול להיות קביל בבית-המשפט. את החומר הזה ואת ההגדרות הללו צריכה ועדת החקירה להעביר לבדיקתו של היועץ המשפטי לממשלה ולחקירת המשטרה, שרק היא מוסמכת לערוך חקירות פליליות שיוגשו כחומר ראיות קביל. רק לאחר מכן אפשר לתבוע את הנאשמים ולהעמידם למשפט, ולאפשר להם הגנה מסודרת על סעיפי אישום וחומר אישום מוגדרים, ורק אחר כך להענישם על-פי פסק-דין וגזר-דין לאחר שמיצו את זכות הערעור עליהם.

ועדת החקירה הישראלית הפכה למעשה למין אנדרוגינוס משפטי, ציבורי ומוסרי, שהוא פחות מחקירה משטרתית סדירה ויותר מענישה משפטית מקובלת. “ההמלצות והמסקנות” הסתמיות לכאורה של ועדת חקירה, הופכות, במין דילוג פרוע על-פני כל שלבי עשיית הצדק, לפסק-דין ראשון ואחרון, סופי ומוחלט, בלי שום זכות של ערעור ובלי שקדמה לו אפשרות של הגנה מלאה. אולי זה בסדר מבחינה חוקית, אבל זה לא צודק מבחינה מוסרית ואנושית. העונש של התפטרות או פיטורים “לכל החיים” הוא עונש דרקוני. הוא הוטל על-ידי ועדת חקירה שאינה אלא “גיליוטינה” לשעירים לעזאזל.

צריך לעצור את הגיליוטינה הזאת ולבחון מחדש את פעולתה ואת תוצאותיה. ראשי הבנקים שראשיהם נערפו על ידה, ראויים אולי לעונש, אבל לא לעונש כזה ולא בהליך כזה. הם יגלו אומץ לב ציבורי ויעשו שירות מועיל לעשיית הצדק בישראל אם יסרבו להתפטר. ובוודאי לא בלי יורם ארידור ואברהם שפירא. מנהלי הבנקים נהגו בחוסר זהירות ותוך הפרת חוקי התנועה כשהם שתויים, אך מי שהשקה אותם לשכרה ועודד את כולם לנהיגה פרועה היו יורם ארידור וקודמו, שמחה ארליך, ושוטרי התנועה שעצמו עין היו לא רק נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום והכפופים לו אלא גם “האחיתופל הכלכלי” אברהם שפירא. הפוליטיקאים אשמים יותר ממנהלי הבנקים. הם קבעו את המדיניות ואת הנורמות שהמנהלים – וכולנו יחד – היינו קורבנותיהן. מנהלי הבנקים יטיבו לעשות אם יתעלמו מהטפות המוסר הצדקניות של חבר הכנסת הנכבדים. לא פלא שהם, כפוליטיקאים הנהנים מחסינות מוחלטת, שבעי רצון מהמלצות “ועדת בייסקי”, שפסחו עליהם. שחברי הכנסת יצמצמו את חסינותם המוחלטת קודם שיתחילו לבעוט בראשיהם הערופים של מנהלי הבנקים.

29.4.86

אפשר למצוא כמה קווי דמיון בין פרשת פולארד, מבחינה פנים-אמריקנית, לבין פרשת ראש השב"כ בישראל. גם כאן וגם שם חושפות הפרשות הללו מאבק הולך ונמשך בין הזרוע המשפטית, על חלקיה השונים, לבין הממשל שם והממשלה כאן, אשר מופקדים על מכלול האינטרסים של טובת הציבור וטובת המדינה ועל קיום שלטון החוק הלכה למעשה. יש כאן ושם בלבול מושגים מוטעה ומזיק בעניין זה.

הממשלה, ולא הזרוע המשפטית, היא המופקדת על שלטון החוק, כלומר הביצוע הכולל והשיטתי של מכלול החוקים וההחלטות של הגוף המחוקק, הכנסת. תפקידה של הזרוע המשפטית הוא לפקח על ביצוע החוק על-ידי הממשלה, ולמנוע חריגות ממנו, בלי להפריע לביצועו הלכה למעשה על-ידי הממשלה. הדבר דומה לשוטר תנועה שנדמה לו שהוא הנהג. את התנועה מקיים הנהג. שוטר התנועה דואג לאכוף את החוק, שנהג אחד לא יפריע לנהג אחר, וכלל הנהגים יוכלו לנוע על הכביש ולהגיע למחוז חפצם. אין זה תפקידו של שוטר התנועה להסיע את הנוסעים ולקיים את התנועה – לאשר אותה ולא להפריע לה.

חלוקת תפקידים זו מהותית, אמיתית, בין הזרוע המשפטית, על כל חלקיה (היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה אמורים להיות החלק הצנוע יותר, והפחות יהיר ומתנשא, של הזרוע הזאת), לבין הממשלה, שעליה מוטלת האחריות להנהיג את כלל הנוסעים לעבר יעדיהם. שוטר התנועה שלנו יכול לסייע לנהגים להגיע למחוז חפצם, אבל לעיתים הוא מפריע וגורם לפקקי תנועה מיותרים ואף לתאונות דרכים מתוך כך שהוא מוציא את הנהגים מכליהם על-ידי יחס של התנשאות והתעמרות. דברים כאלה קורים כל יום בדרכי הארץ והעולם. כך בפרשת פולארד ובפרשת ראש השב"כ.

אין מדינה בעולם שאינה נאלצת לבצע פעולות בלתי חוקיות למען בטחונה ובטחון אזרחיה ובעיקר במלחמה נגד הטרור. פעולות ריגול ו“פעולות מיוחדות” כוללות גם הריגה של אזרחים המעורבים בפעולות טרור ורצח, בלי משפט, אם הדבר נחשב על-ידי הארגונים החשאיים כחיוני לסלק אותם מן הדרך. האישור של הדרג המדיני אינו עושה את המעשה הבלתי חוקי לחוקי. גם אם ועדות הקונגרס שם, או הכנסת כאן, ידעו מראש או לאחר מעשה על פעולה בלתי חוקית, שהתבצעה למען בטחון המדינה, יהיה בכך רק כדי להגדיל את מספר השותפים לעבירה, אך לא לשנות את מהותה. במדינת ישראל הצעירה וחסרת הנסיון הממלכתי יש אנשים שאינם מבינים זאת, ונתפסים לויכוח מילולי עקר וחסר משמעות על היחס בין החוק לבטחון.

הבטחון בארץ ובעולם מחייב עשיית פעולות בלתי חוקיות בחשאיות גמורה, על מנת להצליח וגם על מנת למנוע מבוכה ומשברים מיותרים בין ממשלות. אלה מעדיפות לעצום עין ולא לדעת על פעולות בלתי חוקיות שכולן מבצעות (חרושצ’וב התרעם מאוד על הנשיא אייזנהאור, שהודה בפומבי באחריות למטוס יו-2 שהופל מעל ברית המועצות ובגין הודאה זאת אולץ חרושצ’וב לבטל את פגישת הפיסגה).

אנשים חסרי נסיון בישראל אינם מבינים את כלל היסוד של חשאיות, שפירושו שיתוף בסוד לא לפי היררכיה, אלא לפי הצורך במילוי התפקיד. סמל בחיל המודיעין יודע הרבה סודות חיוניים, ששרים בממשלה אינם יודעים. הזרוע המשפטית בכל מדינה מתוקנת מעדיפה לא לדעת, וממילא לא לאשר פעולות בלתי חוקיות של ממשלתה. גם זו נורמה של הסכמה שבשתיקה.

הפיקוח המדיני לא נועד להפוך את הבלתי חוקי לחוקי – אלא להבטיח שמספר הפעולות הבלתי חוקיות והיקפן יהיה מצומצם עד למינימום ההכרחי, וכדי למנוע שימוש לרעה בהכרח הלא מגונה של פעולות חשאיות ובלתי חוקיות. בפרשת אוטובוס 300 היו תקלות רבות על-פי הכללים האמורים. לא שהכללים היו רעים, אלא הפעלתם היתה רצופת תקלות בשעת מעשה ולאחריו. ובעיקר – המינוי של ועדת זורע ושל ועדת יונה בלטמן, שאסור היה לעשותן שותפות לידיעה ולאישור של פעולות בלתי חוקיות, שאין בהן פסול יסודי ומהותי כשלעצמן. אנשי חוק ומשפט לא צריכים להיכנס בסוד פעולות שנעשות מחוץ לכללים המקובלים של חוק ומשפט. זוהי הנורמה המקובלת בכל מדינות הדמוקרטיה מאז ומעולם. הפסול הוא לא בשיטה, שהיא חיונית ובלתי נמנעת, אלא בחריגות ממנה, שמהן אפשר להמנע. הפסול הוא בדרכי הפיקוח למניעת החריגות, שאותן צריך לשפר פעם אחר פעם, כאשר מתגלה תקלה בביצוען.

היועץ המשפטי לשעבר, יצחק זמיר, והעוזרות שלו, יהודית קארפ ודורית בייניש, נקלעו זה זמן רב למאבק כוח גם עם הצבא וגם עם השב“כ, על אישור פעולות ומניעתן. פרשת אוטובוס 300 היא רק קצה הקרחון במאבק המתמשך הזה, שכמעט שיתק את פעולות השב”כ בכמה תחומים, הפריע לפעולות הצבא וגרם להתנגשות חריפה בין הרמטכ“ל לבין היועץ המשפטי הקודם. לאחרונה נאשמו זמיר וכן הפרקליטות קארפ ובייניש בגיוס העיתונות למאבק נגד ראש השב”כ, על-ידי הדלפות בלתי חוקיות. אם תתמנה ועדת חקירה היא תצטרך לחקור גם את ההאשמות נגד השלישיה הזאת, ותצטרך להמליץ על דרכים למניעת מאבק כוח בין הנהג לשוטר התנועה, הגורם לפקקי תנועה ולתאונות דרכים מיותרות.

12.6.86

בפני ממשלת ישראל ניצבת עתה להכרעה שאלה פשוטה מאוד, חדה וחלקה, ששום היסוסי חולשה ושום פלפולים משפטניים אין בכוחם לערפל אותה. השאלה היא לא אם לחקור את פרשת ראש השב"כ – אלא מה לחקור וכיצד לחקור.

הדרך האחת אומרת כי כל הפעולות שבוצעו על-ידי השב"כ למען בטחון ישראל – ובכללן הריגת מחבלים – יתכן ונעשו בעבר בלי סייגים ברורים של מותר ואסור מבחינת האישור לפני מעשה והדיווח לאחריו. היעדר סייגים ברורים לא נבע מכוונה רעה, אלא מהנסיבות של פעולה למען בטחון באיזור של דמדומים גם מבחינת החוקיות וגם מבחינת החשאיות. אם לא היו סייגים מספיקים כאלה בעבר, יש צורך לתקן עתה את הטעון תיקון ולקבוע אותם לעתיד. מטרת החקירה במקרה זה היא לקבוע כללים ברורים של “עשה ולא תעשה”, “מותר ואסור” והגברת הפיקוח של הדרג המדיני – בדיקת העבר על מנת להפיק לקחים לעתיד, כולל מסקנות ארגוניות ואישיות, למניעת תקלות ככל האפשר.

הדרך האחרת היא הדרך שנקט בה יצחק זמיר – ופירושה שהדגש העיקרי צריך להיות חקירת העבר על מנת לחשוף ולמצוא עבירות פליליות ועבריינים פליליים והענשתם בכל חומר הדין גם אם החוק הפלילי הרגיל לא נועד לחול על איזור הדמדומים של פעולת השב“כ ויתר זרועות המודיעין והבטחון בישראל ובארצות אחרות. מטרת החקירה במקרה זה תהיה להעמיד לדין פלילי אנשים משירות הבטחון הכללי – מראש השב”כ ומטה – ולהענישם ככתוב בספר החוקים, כולל שנות מאסר ארוכות יחד עם פושעים אחרים. לצורך חקירה כזאת המשטרה מתאימה ביותר. היא מסוגלת ומוסמכת לחקור עבירות פליליות שנעשו בעבר ולא להמליץ המלצות לעתיד. היא חייבת לקבוע כל מעשה בלתי חוקי שנעשה, בלי להתחשב במטרות ובנסיבות המיוחדות של עשייתו. גם אם נעשה בתום לב, לטובת בטחון ישראל, על-פי תקדימים רבים בעבר ובהווה.

אם הדגש הוא על הדרך הראשונה של חקירה למען הפקת לקחים לעתיד, הדבר צריך להיקבע באופן ברור בהחלטת הממשלה לגבי סמכויות הגוף החוקר והרכבו. אם הדבר מחייב שינוי חוקים קיימים, הכנסת מוסמכת לשנותם. החוק קיים למען טובת האזרח, הציבור והמדינה ולמען בטחונה וקיומה. ולא להיפך. ואם מתברר שהחוק הקיים הוא רע, והוא פוגע בכל אלה, צריך לשנותו. גם חוק ועדות החקירה הקיים טעון שינויים, נוכח הכשלונות הטרגיים של הוועדות שהוקמו לפיו וגרמו יותר נזק מתועלת. נוכח התופעה ההרסנית של “הראש הקטן”, שהיא אחת התוצאות של משטר ועדות החקירה בישראל.

תפקידו של ראש הממשלה להחליט על קו הפעולה שהוא בוחר בו ולעשות ככל יכולתו לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות והציבור הרחב כולו בצידקת החלטתו. זהו יסוד המשטר הדמוקרטי, ששלטון החוק הוא חלק ממנו ולא מעליו. רק במדינות טוטאליטאריות שלטון החוק עומד מעל לרצון הרוב הדמוקרטי ונציגותו הנבחרת.

נוצר רושם שאנשי החוק שלנו נוטשים את הקרקע הדמוקרטית שעליה ניצב שלטון החוק. פרופסור יצחק זמיר, השרים משה שחל ואמנון רובינשטיין וכל יתר חברי “גילדת” המשפטנים עתירת ההון, היוקרה והמעמד, כולל המשפטנים מן האקדמיה, חיים בהרגשה ששלטון החוק, על-פי פירושם, עומד מעל לכל שיקול של טובת הציבור והמדינה. כאילו שהפירוש שהם בוחרים לתת לשלטון החוק הוא הפירוש היחיד האפשרי. כאילו שלטון החוק אינו נותן מקום לשיקול דעת ולבחירה בין קווי פעולה שונים. כאילו הוא מנגנון אוטומטי, שאפשר להפעילו רק בכיוון אחד, על-ידי לחיצה על כפתור. כאילו שלטון החוק הוא שלטון של גיליוטינה, שיש לה כיוון אחד, “בלתי הפיך”, כפי שמכנה זאת משה שחל, ואחת מטרתה – עריפת ראשים. כך נעשה צדק בישראל, כביכול, על-ידי ועדות החקירה המהוללות שלנו, שכל תוצאותיהן היו עריפת ראשים. לא בלי מידה רבה של איפה ואיפה וחוסר צדק מקומם ומשווע. כל המסקנות האחרות של כל ועדות החקירה כמעט שלא יושמו. עכשיו רוצים לערוף את ראשו של ראש השב"כ, הגיליוטינה שלנו לא תעלה חלודה. הצדק שוב ישתולל.

ידועה ונפוצה הביקורת בציבור ובעתונות על חולשת הממשלה כלפי הזרוע המשפטית. הטענה היא שהממשלה בחולשתה יוצרת חלל ריק והזרוע המשפטית ממלאת אותו ומסרסת בזאת את רצון הממשלה ויכולתה למלא את חובתה ולקיים את שלטון החוק למעשה. המקרה של ראש השב“כ הוא דוגמה מובהקת לכך. חולשת הממשלה היא שאיפשרה את התנהגותו של יצחק זמיר, שגבלה במרדנות ובהתנשאות כלפי הממשלה כולה, אפילו לפי מסקנות ועדת אגרנט, שגם הן לא עומדות בפני ביקורת. זמיר לא קיים את חובת ההתייעצות על-פי כוונתה האמיתית. הוא העמיד את עצמו מעל לכל שיקול אחר ודחה כל דרך אחרת לטיפול בפרשה, בהחלטה נחושה לגרור את ראש השב”כ לחקירה משטרתית ומשם לבית סוהר כאחד הפושעים הפליליים. וזאת בתמיכת “גילדת” המשפטנים שלנו. עכשיו “הגילדה” הזאת מאיימת על היועץ המשפטי לממשלה, חריש, שאם הוא “יטייח” את הפרשה לפי דעתה, כלומר אם לא יפעל במלוא מרצו להעמדת ראש השב"כ לדין, “הגילדה” הזאת לא תיתן לו מנוח. זו כבר ממש אוזורפציה. פתאום כבר אין חשיבות לעצמאות מעמדו של היועץ המשפטי. פתאום עליו להיכנע לתכתיב של “הגילדה” המקצועית שלו.

הם שוכחים, כי החוק נבחן בתוצאותיו ולא בכוונת המחוקק, כי החוק קיים למען העם ולא להיפך, וכי אנשי החוק הם משרתי הציבור. הם “מצפצפים” על הממשלה ועל העומד בראשה. האמת היא שתפקידו של ראש הממשלה להציל את שלטון החוק מידי מגיניו, כביכול, המערערים אותו למעשה. וזאת לדעת – אם תידחה הדרך השקולה והאחראית של העדפת טובת העתיד ותיבחר דרך של ענישה שרירותית בלתי-מתחשבת, אם וכאשר יועמדו ראשי השב"כ לדין וישלחו חלילה לבית הסוהר, תהיה בישראל רעידת אדמה שכמוה לא היתה. תתערער כליל תחושת הבטחון והצדק של אזרחי ישראל בממשלתם ובמשטר הדמוקרטי כולו. רק מי שנמצא בין כתליה של “גילדה” מקצועית סגורה ומתנשאת כמו “גילדת” המשפטנים שלנו – רק הוא יכול להיות כה אטום לסכנה החמורה הזאת לשלטון החוק ולמשטר הדמוקרטי כולו. תהיה כאן התקוממות והיא תהיה מוצדקת. בעיקר משום שיש דרך אחרת – צודקת יותר ומועילה יותר.

זוהי שעת מבחן עליונה ליועץ המשפטי לממשלה, לממשלה כולה, ובעיקר לראש הממשלה. עליו תיפול האחריות לאסון הגדול שעלולים להמיט עלינו אנשים חסרי אחריות בקרב המשפטנים והעתונאים, אם הוא לא יתייצב מולם במלוא העוז והתוקף. ולהיפך – אם ימלא ראש הממשלה את חובתו – ברכת הציבור כולו תלווה אותו. ואשר לעתונאים ולמשפטנים – אל דאגה. הם יאמרו ויכתבו את ההיפך. זה כבר קרה. ויקרה גם הפעם. העיקר הוא לקבל את ההחלטה הנכונה, לשכנע את העם בצידקתה ולהוציא אותה אל הפועל.

20.6.86

למשוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק מיוחסת האימרה – ואולי היתה זאת נבואה ממש – על מדינת היהודים העתידה לקום: אם תהיה יהודית, היא לא תהיה מדינה. החלק השני של נבואתו הולך ומתגשם עתה לנגד עינינו. גם באגף הדתי-חרדי של חיינו וגם באגף החילוני, את יסודותיה של מדינת ישראל מקעקעים אלה הדוגלים בשלטון ההלכה מעל לכל ואלה הדוגלים בשלטון החוק מעל לכל.

ממעוף הציפור, או מנסיון למבט היסטורי, יש הבדל קטן מאד בין אלה לאלה. מחד גיסא, רבנים ודיינים וראשי ישיבות ומאידך גיסא, שופטים, פרקליטים וראשי פקולטות למשפטים באוניברסיטאות. אלה מתעלמים מן הצורך לפסוק הלכות לשם “תיקונו של עולם” ו“משום דרכי שלום” ואלה מתעלמים מטובת הציבור וטובת המדינה, שהן המקבילות של ימינו לעקרונות התלמודיים הזנוחים הללו. אלה ואלה – רק הזקן, הפיאות ולבוש השחורים מבדיל ביניהם – “עוקרים הרים” של פלפול הלכתי, או משפטי וטוחנים אותם זה בזה, בחריפות ובבקיאות שלא היו מביישות את אבותיהם ואבות אבותיהם, דורות של רבנים וראשי ישיבות בתפוצות הגולה, ובכל אתר ואתר שבו הגויים הם שנשאו באחריות לקיום ממלכתי-ארצי של עמים ומדינות וכל יושביהן. כולל קיומו של המיעוט היהודי, שחי לו מסוגר בתוך הגטו הרוחני שלו, ניזון מאחרים ומוגן על ידם. את מחיר הקיום הפיזי בזמן ובמקום – שילמו הגויים. והיהודים נהנו מן הפירות של ה“גויים” בלי לשלם את המחיר המוסרי והאינטלקטואלי שהם שילמו. היהודים יכלו ליהרג על קוצו של יוד של האמת המוחלטת והבלתי-מתפשרת שלהם. וכך גם לאחר שיצאו מחממת ה“גטו” ונתפזרו בין האומות כשאור שבעיסה. לא כעיסה עצמה, שהיא ענין לגויים – לזרוע, לקצור, לטחון ולשאוב מים. במידה ובאחריות, שישארו גם למחר. להיות יהודי משמע – לא ללוש את העיסה, לא ללכלך את הידיים.

נבואתו של ביאליק מתקיימת. יש לנו מדינה משום שעדיין יש לנו ממשלה, הנושאת באחריות בפני בוחריה לטובתם, לבטחונם ולקיומם. היא ולא הרבנים דורשי ההלכות המנותקות מתיקונו של עולם ומשום דרכי שלום. היא ולא המשפטנים, שכל עניינם במיצוי עד תום של המילה הכתובה של החוק, גם אם אי-אפשר לחיות לפיה. אבל מיום ליום ומשנה לשנה יש לנו פחות מדינה משום שיש לנו פחות ממשלה. יש לנו פחות ממשלה משום שיש לנו יותר רבנים ויותר משפטנים, הכובלים את ידיה ורגליה ומונעים ממנה לקיים את חובתה כלפי אזרחי המדינה, שבחרו בה בבחירות דמוקרטיות.

הרבנים והמשפטנים הם אנשים חופשיים ומאושרים. הם אינם נושאים באחריות, אבל נהנים ממלוא הסמכות. גן עדן ממש. מקסימום סמכות ומינימום אחריות. והממשלה נטחנת בטחנות החוק וההלכה ונשארת קירחת מכאן ומכאן. בלי סמכות ובלי אחריות.

כל ועדת חקירה משפטית נוספת גורעת עוד ועוד מסמכותה ומאחריותה של הממשלה. תהליך זה התחיל בוועדת אגרנט לאחר מלחמת יום-הכיפורים, עקב כשלונה של הממשלה בתחום האחריות לבטחון המדינה והתערערות בטחונה העצמי. היא העמידה את עצמה למשפט השופטים במקום למשפט הבוחרים. מי שנבחר על-ידי הציבור במישרין חייב לחוש אחריות כלפי בוחריו ואם נכשל עליו להתפטר, ואין צורך בשום ועדות חקירה משפטיות כדי לקיים את החובה הדמוקרטית האלמנטרית הזאת. כשנכשלים מתפטרים ולא נבחרים מחדש, אם הציבור שוכנע באחריות הנכשל לכשלונו. כך נהוג בכל המדינות. שרים מתפטרים או מפוטרים, נבחרים מחדש או פורשים מהחיים הפוליטיים, בלי להמתין לפסקי דין של ועדת חקירה.

נבואתו של ביאליק הולכת ומתגשמת בעצם ימים אלה. הממשלה מעמידה את עצמה למשפט בפני ועדת חקירה משפטית במקום שחבריה יעמידו את עצמם למשפטו של העם בקלפי בבוא השעה. ואולי להיפך – אולי הדרישה להקמת ועדת חקירה משפטית תגרום למשבר קואליציוני ולהקדמת הבחירות והעם יעמוד אז בפני בחירה בין אלה שכביכול דאגת הבטחון היא בראש מענייניהם, לבין אלה שדאגת שלטון החוק קודמת בעיניהם לכל דאגה אחרת. אולי זה לא יהיה כך, אבל זה ייראה כך בעיני חלק גדול של ציבור הבוחרים. מי שרוצה להעניק לליכוד את הבונוס האלקטוראלי הזה – שיעמוד בכל תוקף על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בענין האחריות לאירועי אוטובוס 300, גם במחיר משבר קואליציוני והקדמת הבחירות. אבל - זה מיותר לגמרי. מי שרוצה להביע אי-אמון בשמיר ולדרוש את פירוק ממשלת האחדות הלאומית יכול לעשות זאת בלי ועדת חקירה.

כדי להדגיש את אחריותו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לכל התקלות והשיבושים בחקירת הפרשה הזאת – מן הרגע שהוא לא מנע בתוקף את הקמת ועדת זורע ואת מינוי צוות בלטמן לאחר מכן, אין שום צורך בוועדת חקירה לשם כך. מספיק שראש הממשלה שמעון פרס יאמר בפה מלא שהוא לא ידע על חלקו של יצחק שמיר בפרשה כשהוא מסר לו את ראשות הממשלה. יצחק שמיר יעמוד אז בפני הברירה להודות בכך בפה מלא או לנסות להכחיש. אם הוא יבחר להכחיש, הוא יוכל לחזור על ההכחשה גם בפני ועדת חקירה ואז תהיה זאת עדות מול עדות של שני ראשי ממשלה בישראל, והשופטים יצטרכו לפסוק מי משניהם משקר. למי זה יועיל? בכל מקרה – ציבור הבוחרים הוא שצריך להכריע למי הוא מאמין יותר – לשמעון פרס, או ליצחק שמיר, בענין זה כמו בכל ענין אחר. על מי הוא סומך יותר? מי נראה בעיניו מסוגל יותר לשאת באחריות העליונה למדינה כראש ממשלה. הבחירה הזאת וההכרעה של הבוחרים הן ציפור נפשה של הדמוקרטיה. העם צריך לבחור ולא הפרקליטים והמשפטנים, שאין הם נושאים באחריות למעשיהם בפני העם, אלא רק בפני “הגילדה” הסגורה של משפטנים, כמותם.

בכל המהומה הזאת של שקיעת סמכותה של הממשלה וערעור יסודות קיומה של המדינה מזדקר כמגדלור נשיא המדינה חיים הרצוג, שהוא מופת של קבלת אחריות וקבלת החלטה אמיצה לטובת הציבור ולטובת המדינה. הוא עשה מה שעשה בהסתמך על החלטת הקבינט, שהוא הנושא באחריות לקיום הממשלה בישראל הלכה למעשה. עכשיו נוצר הרושם שחלק מחברי הקבינט והממשלה רוצים לפגוע ביוקרתו של נשיא המדינה, המגלם באישיותו את קיום המדינה. בכך יערערו עוד יותר את אשיות קיומנו הממלכתי.

הנשיא פעל, כדי למנוע את הצורך בחקירת העבר, אשר תגרום בהכרח לחשיפת דרכי פעולתו של השב"כ בכל שנות המדינה. לא תוכל להיות חקירה רק נגד יצחק שמיר. הוא יוכל לטעון שהוא פעל כפי שפעלו קודמיו. וכל חקירה של העבר לא תוכל להיעצר בנקודה שבה יבקשו שתיעצר הממנים את חברי הוועדה. אלא אם כן יגבילו אותה במפורש להמלצות ולהצעות לגבי העתיד, ולשם כך אין צורך בוועדת חקירה משפטית, אלא בוועדה מקצועית של ראשי שירותי המודיעין והבטחון ומשפטנים, שיש להם נסיון בסוגיות אלה, ואשר יודעים ומבינים מהו מחיר בטחוננו וקיומנו הממלכתי במלחמה נגד הטירור. היזהרו מנבואתו של ביאליק.

27.6.86

אילו ישראל היתה ארץ הדמוקרטיה והרוח הספורטיבית כאנגליה ולא מה שהיא – ארץ נביאי האמת והשקר הצודקים כעיני עצמם תמיד ובכל – היינו עדים לחזיון הפוך מזה שחזינו בו לאחר פרסום הדין של בג“ץ בעניין השב”כ. מי שניחן בגישה דמוקרטית באמת לא מתעלם מהחלטת הרוב ולא מנסה להתנחם בדעת המיעוט, שהיא כדעתו והיא הוכחה להמשך צידקתו המוחלטת למרות הכל, למרות החלטת הרוב נגדו. בחברה דמוקרטית תקינה יודעים הכל כי החלטת הרוב היא ההחלטה המחייבת.

מי שניחן ברוח ספורטיבית באמת מסוגל להפסיד בצורה נאותה, בלי לראות בכך חורבן בית שלישי לאומי ואישי. יש מנצחים ויש מנוצחים. אפילו בסיום מערכת בחירות שהיא גורלית למתמודדים ולחברה כולה יותר מפסיקת בג"ץ השבוע, נהוג בארצות רבות שהמפסיד שולח איחולי הצלחה למנצח. אבל איפה אנחנו ואיפה אנגליה.

אילו היינו אנגליה היו נשיא המדינה חיים הרצוג והיועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש מוצפים במאות מברקים של בקשת סליחה ומחילה ושל איחולים וברכות ממשפטנים ועתונאים שביזו אותם וליגלגו עליהם רק משום ששניהם פעלו אחרת מכפי שמחרפיהם ומגדפיהם רצו שהם ינהגו.

איך שלא “נסובב” את החלטת בג"ץ תישאר בעינה הקביעה המנומקת והמפורטת שיש לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט, וכי עבריין הוא לא רק מי שנידון, אלא גם כל מי שהוא בחזקת נאשם ואפילו מי שרק מיוחסת לו עבירה. נשיא בית המשפט העליון מבסס את קביעתו על עשרות מובאות מדבריהם של שופטי בית המשפט העליון שנדרשו לנושא זה בהחלטות קודמות של בית המשפט העליון, ואף של יועצים משפטיים קודמים, וקובע כי “נשיא המדינה (הפעיל) את סמכותו… על יסוד גישה פרשנית שתאמה את זו המקובלת לפי פסיקתו של בית משפט זה במשך שלושים וחמש השנים האחרונות ואשר לאורה מוקנית לנשיא המדינה הסמכות להעניק חנינה גם לפני הרשעה בדין”.

על האמור לעיל היתה נטושה המחלוקת החריפה ועל כך נמתחה הביקורת כנגד נשיא המדינה ונגד חוות דעתו של היועץ חריש, שהיתה בניגוד לדעת קודמו, יצחק זמיר. הרצוג וחריש צדקו. מחרפיהם ומגדפיהם – טעו. אך זה לא הסוף. נשיא בית המשפט העליון נדרש לחוות דעתו של יצחק זמיר, אשר לפיה אין לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט. המלה “נדרש” היא עדינה מאד בהשוואה למה שעושה שמגר לזמיר. לאורך 30 עמודים של פסק דין לא משאיר נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר אבן על אבן מכל הנמקותיו של זמיר. (30 עמודים מתוך 70 העמודים של כל פסק הדין שלו הם הרבה בכמות, ולא רק באיכות, כדי להרוס את בניין נימוקיו של זמיר). יוצא איפוא שחריש, שנאלץ לקבל החלטה במהירות רבה, הגיע להחלטה נכונה ומבוססת יותר מזו של זמיר, שנתקבלה בתנאים של נינוחות והעדר לחץ של זמן. אפילו על כך מגיעה לחריש ברכה מיוחדת מצד מתנגדיו המשפטנים השותפים לתבוסתו המשפטית של זמיר. יצחק זמיר והשופט העליון אהרון ברק, ששניהם חברים טובים, הם יוצאי דופן בגישתם בקרב הציבור של שופטים עליונים ויועצים משפטיים בעבר ובהווה, וזאת – בניגוד קוטבי לרושם שקיבל הציבור בישראל נוכח הרעש האדיר שהקים קומץ של משפטנים ועתונאים נגד נשיא המדינה חיים הרצוג ונגד היועץ המשפטי יוסף חריש. שטיפת מוח קולקטיבית בנוסח סובייטי.

יכול להיות שיהיה עוד סיבוב במאבק המשפטי הזה ויכול להיות שהוא יסתיים אחרת. גם אז החלטת הרוב היא שתהיה החלטת בית משפט העליון ולא אחרת. בינתיים, מי שנחל מפלה בסיבוב הנוכחי ראוי לו לגלות רוח ספורטיבית ודמוקרטית ולברך את המנצחים.

יכול להיות שבית הנבחרים שלנו ישעה לעצתו המרומזת של נשיא בין המשפט העליון מאיר שמגר ואחרים לפיה יש אולי מקום לחקיקה נוספת, כדי לשנות את מוסד החנינה בישראל, בלי לבטלו כליל. יכול להיות שתהיה חקיקה בכיוון הפוך, שתעניק לנשיא סמכויות חנינה נרחבות יותר ומוגדרות בצורה מחייבת וברורה יותר מסמכויותיו הנוכחיות. בעיקר בעניני בטחון, וזאת – נוכח כשלונו של היועץ המשפטי הקודם וטעויותיו הרבות. יכול מאד להיות שתהיה חקיקה שתגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה להבא, תפריד ותחלק אותן בין אנשים שונים ואף תעביר כמה מהן לועדות גופים המורכבות מכמה אנשים. יכול להיות שסמכויות שונות לא ישארו בתחום סמכותו הבלעדית של אדם אחד, שנהנה מסמכויות דיקטטוריות כמעט. אפילו נשיא בית המשפט העליון אינו דן יחיד ואפילו על החלטה של שלושה שופטים עליונים יכול להיות ערעור ודיון חוזר בפני חמישה שופטים עליונים או יותר. עוד התברר מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, כי היועץ המשפטי לממשלה הפעיל את סמכותו לעכב הליכים פליליים באלפי תיקים בשנים האחרונות. לאחר “שנקטפו אוזניו” של היועץ המשפטי הקודם יש מקום לחרדה ולדאגה מפני הסמכויות הבלתי-מוגלות כמעט המוענקות לו.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת מותחת בפסק הדין שלה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה בנושא שהוא עיקר הדיון בפרשת השב"כ. לאמיתו של דבר השופטת בן-פורת קרובה ביותר להצדקת החלטתו של נשיא המדינה במטרתה המקורית, כלומר – להעניק חנינה על מנת להפסיק את החקירה המשטרתית.

השופטת בן-פורת אינה משוכנעת כלל שאין ליועץ הממשלתי לממשלה סמכות להפסיק חקירה לאחר שזו החלה: “ניתן אולי לחלוק על מסקנתו ולגרוס שהמשטרה בהיותה זרוע של היועץ המשפטי לממשלה לשם חקירת פשעים, חייבת לפעול במצוותו וממילא רשאי ומוסמך היועץ המשפטי להפסיק חקירה, אולם הדבר אינו נקי מספק”. ועל כן: “בהנחה, שאמנם כך הוא, היינו שהמשטרה חייבת על פי דין להמשיך בחקירת פשע (שדבר ביצועו הובא לידיעתה) ואח”כ להעביר את החומר שהושג בחקירה אל פרקליט המחוז, כי אז עשויה הסמכות להעניק חנינה להיות הדרך היחידה להפסיק חקירה המסכנת אינטרס ציבורי חיוני, כגון את בטחון המדינה“. זה בדיוק מה שעשה נשיא המדינה. ומיד בהמשך: “דברי ועדת אגרנט שהובאו לעיל, לפיהם בתנאים מסויימים עשוי עניין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית יפים גם למניעת חקירה למטרה דומה. וכאמור, לא מן הנמנע, שאז (להבדיל מהשלב בו מועבר חומר החקירה מהמשטרה לפרקליט המחוז) הדרך היחידה לעושת כן היא דרך החנינה על-ידי נשיא המדינה”. זו בדיוק היתה ההנמקה של נשיא המדינה חיים הרצוג כאשר החליט על הענקת החנינה. “נוכח הודעתו החד-משמעית של היועץ המשפטי בישיבת הקבינט, כי אין מנוס מהפעלת החקירה המשטרתית הפרשה, נוצר מצב שאנשי השב”כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם ייחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה ולפעול בדרך שפעלתי”.

כל אדם בר דעת יכול להבין בעליל כי מטרת החנינה היתה למנוע חקירה משטרתית שיש בה כדי לגרום נזק לבטחון המדינה על-ידי חשיפת סודות בטחוניים כמוסים ביותר וכי מטרתו זאת של הנשיא מעוגנת כל כולה בהנמקתה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת. חנינה היא דרך יחידה למנוע חקירה משטרתית, אם נכון הדבר שהיועץ המשפטי עצמו אינו יכול להפסיק חקירה כזאת. וגם בכך יש ספק, כאמור, ספק לקולא. דברים אלה כוחם יפה גם כעת, גם לעתיד. ואם לא – ייתכן ויהיה צורך בחקיקה מיוחדת הקובעת סמכות כזאת, וזאת – לאחר שהוברר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר פעל בדרך שרירותית שאינה מתחייבת בהכרח מן החוק הקיים.

היועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר “ציפצף”, כידוע, על ראש הממשלה ויתר השרים בניגוד לרוחן של הנחיות ועדת אגרנט הקובעות כי על השרים “מוטלת האחריות הראשונית לדאוג לבל יפגעו האינטרסים של המדינה מבחינה בטחונית… (ואשר) הינם יותר מנוסים ובקיאים ממנו בשטחים הללו”. אנשי השב"כ חשופים עכשיו לחקירת המשטרה כאילו היו עבריינים פליליים וזהו מצב מוסרי ונזק בטחוני אפשרי. המשטרה עדיין עומד בפני מבחן של שמירת סודיות ואם היא לא תעמוד במבחן יצטרך היועץ המשפטי לממשלה לשקול מחדש את סמכויותיו להפסקת חקירה משטרתית ברוח דבריה של השופטת בן–פורת. ובכל מקרה – לאחר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר נהג כפי שנהג ולאחר שקבוצת אוהדיו המשפטנים והעתונאים נוהגת כפי שהיא נוהגת, בלי שמץ של רוח דמוקרטית וספורטיבית ולאחר שהממשלה נכנעה ללחץ של הקבוצה הכפייתית הזאת, אולי אין מנוס מהתערבות הכנסת על-ידי סידרה של פעולות חקיקה שתבהיר באורח חד-משמעי את מה שנאמר עד עכשיו ברמז, בתקווה שהיועץ המשפטי וקבוצת אוהדיו יבינו את שלא רצו להבין. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שירות הבטחון הכללי, שיעניק הגנה משפטית למשרתי הציבור המסורים והנאמנים ביותר שיש לנו. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שיגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה וחבר עוזריו בפרקליטות המדינה, שסיבכו את מדינת ישראל בצרה גדולה ומיותרת. ואולי אין מנוס מחקיקת חוק שיעניק לנשיא המדינה סמכויות ברורות להענקת חנינה גם לפני משפט לאנשי השירותים החשאיים אם הם מעדו וכשלו תוך ביצוע פעולות בשליחות תפקידם בשירות העם והמדינה ובמידה שהיועץ המשפטי ירצה להעמידם לדין בלי כל התחשבות בנסיבות המקרה ובתוצאות האפשריות של חקירתם והעמדתם לדין. זה מה שקרה ויש למנוע ששערוריה כזאת תחזור על עצמה, ולו גם בדרך של חקיקה מפורשת. לצערנו הרב אנחנו לא חיים באנגליה ומה שמובן מאליו שם, לא מובן כאן כלל.

ולסיום: מאליו מובן שהיועץ המשפטי לממשלה חייב להמליץ על הענקת חנינה לכל יתר המעורבים באותה פרשה עצמה שבגינה זכו לחנינה מי שזכו. זו תהיה אותה חנינה עצמה, שכבר ניתנה לפי סמכות נשיא המדינה. וכי יעלה על הדעת שדווקא ראובן חזק, למשל, לא יקבל חנינה על מעורבותו בכל הפשרה? וכי תיתכן הפלייה בינו לבין פלג רדאי ובינם לבין כל היתר?

8.8.86

האשמות הדדיות. אם אכן יוברר בתום חקירת המשטרה בפרשת השב"כ, כי היא ניצבת בפני שאלה חדה וברורה, “מי נתן את ההוראה?” – אולי לא יהיה מנוס מלשקול מחדש את האפשרות של מינוי ועדת חקירה משפטית, כדי שהיא תשתדל להגיע לחקר האמת ולתת תשובה מוסמכת ככל האפשר לשאלה הזאת. ועדה כזו תהיה עדיפה על חקירה של “ועדת שרים” בנוסח תביעותיהם של משה שחל ואמנון רובינשטיין.

וזאת, אם יוברר בעליל שראש השב“כ אברהם שלום קיבל הוראה מפורטת וברורה לפני מעשה, ואישור לאחר מכן, לבצע את כל מה שביצע בפרשת אוטובוס 300 ובחקירות שהתנהלו לאחריה. לעומתו מכחיש ראש הממשלה דאז את הטענות של ראש השב”כ מכל וכל. במקרה כזה יכול להיות שאחד משניהם לא אומר אמת, או שהיתה ביניהם אי-הבנה, או שרשרת של אי-הבנות וטעויות, לגבי מה שאושר, מה שבוצע, מה שדווח וכיצד. אם מציגים שניים אלה, זה לעומת זה, האשמות הדדיות חמורות, עלול להיווצר מצב שיחייב לנסות להגיע לחקר האמת, גם אם אין שום ודאות שהנסיון יעלה יפה. מצב כזה לא היה קודם לכן, פרט לשמועות שהוכחשו, אך הוא עשוי להיווצר בעקבות חקירת המשטרה באורח מוסמך ומחייב.

הדברים נאמרים בידיעה ברורה שחוק ועדות החקירה הקיים הוא חוק פגום ומסוכן, שאפשר לעשות בו שימוש מוטעה ומזיק מאין כמוהו, כפי שאכן קרה בעבר. מסיבה זאת יהיה צורך להגדיר היטב את נושאי החקירה, לפרט מראש מה אין היא כוללת ואף להגביל מראש את מסקנותיה.

“אחד מול אחד”. צריך לקבוע מראש שזו תהיה ועדה לחקר העובדות ולהמלצות הנובעות מהן במישרין בלבד, ולא ועדה להסקת מסקנות אישיות, שהן בגדר חריצת-דין וענישה, בלי “גיליוטינות” בפעם הזאת. יש לנסות לברר את האמת בשאלה – מי נתן את ההוראה – אשר ניצבת מול חוקרי המשטרה בצורה חדה ומקוטבת – “אחד מול אחד”. במקרה כזה צריך לחקור את כולם, כולל הדרג המדיני. אפשר היה לחסוך את כל התהפוכות הללו בשלב הרבה יותר מוקדם אילו היתה נערכת חקירה מקצועית על-ידי ראש השב“כ לשעבר יוסף הרמלין, שהיה לו סיכוי סביר להגיע לחקר האמת בכוח הכרת “השירות”, אנשיו ודרכי פעולתם במצבים דומים ושונים בעבר. סיכוי זה טורפד כידוע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהתעקש על חקירה משטרתית דווקא. עכשיו אולי לא יהיה מנוס מוועדת חקירה משפטית. ועדת החקירה, אם תתמנה, תצטרך לחקור את כל המעורבים בפרשה מתחילתה, ובכלל זה גם את פרשת היחסים בין השב”כ לפרקליטות המדינה, שמא מערכת יחסים זו גרמה להיווצרות מצב של “בידוי” ו“חיפוי” שרשרת המעידות וההסתבכויות בפרשה. נוצר מצב של יחסי “חתול ועכבר” בין שתי הזרועות של שלטון החוק במדינה, שהרי השב“כ נועד לקיים את שלטון החוק הלכה למעשה, לא פחות מפרקליטות המדינה, הנוהגת בנושא זה מנהג של “אני ואפסי עוד”. בפרפראזה אחרת: “המדינה היא שלטון החוק, ושלטון החוק זה אני”. “אני” היועץ המשפטי לממשלה ו”אני" אחד מפרקליטי המדינה מתנהגים לעתים כאילו כל אחד מהם הוא התגלמות שלטון החוק, בלי שיש ביקורת שיפוטית מספקת או אכיפה של שלטון החוק, כאשר יש מקום לטענה שהם עצמם פועלים בניגוד לו. אם תתמנה ועדת חקירה, תצטרך לחקור ולבדוק אם לא נוצר מצב שבו הזרוע המבצעת – במקרה זה ראש הממשלה והשב"כ הכפוף לו – היתה מוגבלת ומנועה על-ידי היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה מלבצע את המוטל עליה על-ידי חוקי הכנסת והחלטותיה. ואם לא, נוצר ימצב של סתירה חריפה לקיום שלטון החוק במובן המעשי ונותרה דרך יחידה, שהיא עקיפת הגבלותיהם והנחיותיהם של אלה האמורים לפקח על קיום שלטון החוק.

מי נתן את ההוראה? במילים אחרות – יש מקום לחקירה ולבדיקה עובדתית של סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה הפועלים מטעמו, כיצד הופעלו במקרה זה, והאם לא עשו פלסתר את טענתם, שאין ניגוד בין שלטון החוק לבין צרכי הבטחון. האם אין הם פוגעים בצרכי הבטחון בשם שלטון החוק כביכול, על-פי הפירוש המיוחד שהם נותנים לכך ששלטון החוק ניתן לפירושים אחרים ומנוגדים. אולי זה הרקע למצב שנוצר בפרשת אוטובוס 300 והחקירות לאחריה, ואף המקור לשאלה – “מי נתן את ההוראה?”

סוף מעשה מעיד על תחילתו. פרקליטי המדינה, כך פורסם בעתונים, מסרבים לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב“כ, שזכו לחנינה כדת וכדין. סירוב זה חל גם על ביצוע הליכים משפטיים חיוניים לבטחון המדינה, כלומר, הליכים חיוניים למלחמה בטרור, כדי למנוע פגיעה בחיי אדם. זהו צורך בטחוני, שאין חשוב ממנו, והוא נדחה על-ידי פרקליטי המדינה על-פי שיקול דעתם, ובניגוד לחוקי המדינה. יש לזכור – החנינה שניתנה ליועצים המשפטיים של השב”כ מבטלת את העבירה שבביצועה הודו. החנינה מבטלת גם את העונש. היא מבטלת גם את הכתם שנלווה לביצוע העבירה, כך שלמעשה לא נשאר בהם שום פסול ורבב. כזהו החוק במדינת ישראל, ואם חוק זה לא נראה לפרקליטי המדינה הם רשאים להתפטר או לפרוש מתפקידם, אך לא לאלץ את היועצים המשפטיים של השב“כ לנהוג כך רק מפני שהם החליטו שכך יהיה. צמריך לזכור שהיתה כאן מעין “עסקת טיעון” שהפרקליטים עצמם עושים במקרים שהדבר נראה להם. ההודאה בעבירה בפרשת השב”כ ניתנה על מנת לאפשר את מתן החנינה, שהיא בגדר ביטול העבירה. לא היתה כלל הפרדה של זמן ומהות בין ההודאה בעבירה לבין מתן החנינה לאחר-מכן, כמעשה נפרד ובלתי-תלוי. יש הבדל מכריע בין שני המצבים הללו. כאן נעשתה פעולה כפולה שהיא בעצם פעולה אחת במהותה, כעין רישום חשבוני של סכום שווה – בצד ההוצאה ובצד ההכנסה, כדי לבטל זה את זה.

ההסכם הזה של “הודאה בעבירה לצורך ביטולה על ידי חנינה” נעשה כדי למנוע את הצורך בחקירה משטרתית, העלולה לחשוף סודות בטחוניים כמוסים, שגילויים עלול לגרום נזק כבד לבטחון המדינה, למעמדה הבין-לאומי ולהמשך המלחמה בטרור. על ההצדקה המשפטית האפשרית למניעת חקירה משטרתית על-ידי מתן חנינה עמדה המשנה לנשיא בין המשפט העליון, השופטת מרים בן-פורת, בפסק הדין של בג“ץ בעניין החנינות לאנשי השב”כ. היא הסתמכה בין היתר על פסק דין אחר של השופט אהרון ברק במק4רה שהיה דומה לפי דעתה וחיזק את גירסתה בעניין זה. ההדלפות מחקירת המשטרה מחזקות עוד יותר את הספקות בדבר תבונת החקירה הזאת.

היו דברים מעולם. מסיבה זאת הובטח למקבלי החנינה במפורש, שהם לא יפרשו מתפקידיהם ומעמדם לא יפגע, בהבדל מראש השב"כ, שרק לגביו נקבע במפורש שיפרוש מתפקידו, מכיוון שנתן להם את ההוראה והם ביצעו אותה. לטענתם לא היה להם כל יסוד לחשוב שהיא בלתי חוקית, מכיוון שכבר היו דברים מעולם.

אם המצב החוקי במדינת ישראל אינו מוצא חן בעיני פרקליטי המדינה, ואם גם העיסקה של “הודאה בעבירה לצורך חנינה, שתבטל את העבירה ואת הכתם שבביצועה (שטרם נחקרו וטרם הוכחו)” אינה נראית להם, הם רשאים להסיק את המסקנות, אבל אין להם זכות ליטול את החוק לידיהם בכוח המונופול המינהלי-התיפקודי במצוי בידיהם, ולכפות על זולתם להתפטר. במלים אחרות – הפרקליטים נוטלים לידיהם במקרה זה תפקיד שיפוטי-ענישתי – שהחוק אינו מעניק להם.

בית-המשפט העליון מצידו העמיד בסימן שאלה את מנהגם של הפרקליטים ליטול לידיהם תפקידים “שיפוטיים למעשה” שאין להם “על-ידי שימוש מופרז בעיסקת טיעון, שבה השופט צריך למלא תפקיד של חותמת גומי בלבד, באישור העונש שכבר נקבע על-ידי פרקליטי המדינה”.

ביקורת דומה נמתחה על-ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על השימוש המופרז של היועץ המשפטי לממשלה בסמכותו לעכב הליכים (מה שנקרא בלשון העם “סגירת תיקים”). "… אינני בטוח שהשימוש הנרחב בעיכוב הליכים באלפי הבקשות… תואם את הנחות היסוד של המחוקק… כמסתבר, אין מדובר על שימוש נדיר ויוצא דופן בסמכות, אלא בהליך שהפך בשנים האחרונות לנפוץ ביותר, שהדיון בו אינו פומבי, שנעשה ללא שיתוף של גורם נוסף וכאשר הביקורת השיפוטית או כל ביקורת אחרת על כך, היא בהכרח מועטת ביותר) (עמ' 33 בפסק הדין הנ"ל).

דבריו אלה של נשיא בית-המשפט העליון על אופן ההפעלה של סמכויות היועץ המשפטי בעניין עיכוב הליכים – כמו בעניין “עיסקות טיעון” מופרזות – יכולים לשמש יסוד לביקורת על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטי המדינה, הנוטלים לידיהם הלכה למעשה את שלטון החוק, מפרשים ומישמים אותו לפי שיקול דעתם הבלעדי, בלי ביקורת משפטית או אחרת. כפי שנהגו אולי גם בפרשת השב"כ מתחילתה וכפי שסיבכו אותה, אולי, שלא לצורך.

אם לא יהיה מנוס ממינוי ועדת חקירה משפטית, היא תצטרך לחקור גם את הנושא הזה ואף לפרסם המלצות חדשות לגבי סמכויות היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה, ודרכי הביקורת המשפטית והפרלמנטרית עליהם בעתיד – תיקון המלצות אגרנט מלפני כעשרים שנה. אם צריך לחקור, יש לחקור את כולם. גם את תפקידם בפרשת השב"כ. לא במקום כל האחרים, כמובן. בנוסף לכך.

5.9.86

“המחתרת היהודית”, כפי שהיא נקראה, נחשפה בשעתה. חבריה הובאו למשפט ונענשו כדין. חלקם ריצו את עונשם וחלקם זכו בהמתקת העונש לפי חנינת נשיא המדינה. אפשר היה לנהוג במידת הרחמים גם באלה שעדיין נותרו במאסר, אלמלא התנהגותם של הפועלים לטובתם. פעולה זאת למען “שחרור אסירי המחתרת” מחייבת לנהוג במידת הזהירות, יותר מאשר במידת הרחמים. אין כאן חרטה. אין כאן הפקת לקחים. זה סיפור שלא נגמר. יהיו לו עוד המשכים. צריך להיזהר. לא מהמחתרת עצמה, שכבר איננה עוד, אלא מספיחיה.

אם “המחתרת היהודית” עצמה היתה מסוכנת רק לערבים, הרי “ספיחי המחתרת” עלולים להיות מסוכנים בעיקר ליהודים. אין טעם לקרוא בשם האנשים והארגונים שבהם מדובר. נושא זה מצריך בדיקה רצינית. אין כוונה ל“גוש אמונים” עצמו ולא לארגון המיישב שלו “אמנה”. יש אחרים, בתוכם ובסביבתם, שמפרסמים כתבי פלסתר מסוכנים ביותר נגד הממשלה והעומדים בראשה. אלה הם כתבי שיטנה של האשמה בבגידה שנודף מהם ריח של הסתה לרצח. לא במפורש, כמובן, ואולי גם לא במתכוון. אבל מי שקורא את הכתבים הללו עוד בטרם החלה נסיגה כלשהי מ“יש”ע" (יהודה שומרון ועזה) עוד בטרם החל משא-ומתן כלשהו על נסיגה ועל תנאיה, יכול לשער ולחשוש מה יאמרו ויעשו, ולא רק מה יכתבו, כאשר יתחיל משא-ומתן על נסיגה ועל אחת כמה וכמה אם תהיה נסיגה כלשהי. ואם לא הם עצמם, הרי כל מי שקורא את דברי ההסתה שלהם. יש לחשוש שיהיה מי שיסיק את המסקנה, שהיא כמעט בלתי-נמנעת מתוך הכתוב – להתנגד בכוח הנשק לכל משא-ומתן ולכל החלטה על נסיגה, ולפעול בכוח נגד כל מי שאחראי לכך. מצב כזה עלול להסתיים בנסיון לרצח.

אסירי “המחתרת היהודית” אינם אשמים בכך, אבל על כך נאמר “אוי לרשע ואוי לשכנו”. הסביבה שלהם ושל חבריהם, המשתדלים למען שחרורם, לא התבדלה מן העדה הרעה שצמחה בקירבם ובשכנותם, ואינה מגלה סימני חרטה. אנשי “הלובי” למען שחרור אסירי המחתרת לא למדו לקח ממה שקרה לחבריהם. ההנמקות שלהם למען שחרור האסירים יש בהן משום ביזוי נשיא המדינה, שהוא הסמל העיקרי לריבונותה ואחדותה. לדידם הוא סתם בובה או חותמת גומי. הם רוצים ללחוץ על ראש הממשלה ועל ממלא-מקומו כדי שיעשו שימוש נכון בחותמת הגומי הזאת.

הם משוים את החנינה לאסירי המחתרת עם חנינה לאנשי השב“כ, שפעלו במסגר תפקידם הממלכתי, גם אם חרגו ממנו. החנינה לאנשי השב”כ ניתנה כדי למנוע נזקי חשיפה לשירות הבטחון הכללי, שהיו נגרמים אילו לא היתה ניתנת החנינה ואילו היתה מתנהלת חקירה משטרתית בלתי-מוגבלת על פעולת השב"כ בתחום המלחמה בטרור. זה היה שיקולו של נשיא המדינה, ודרושה מידה מופלגת של אטימות ועזות מצח כדי לערוך השוואה בין שתי קבוצות אלו.

אלה הם אנשים מסוכנים, המשחקים באש, בלי להבין אולי מה שהם עושים. הם לא מביאים בחשבון, כנראה, מה אחרים עלולים לעשות בהשפעת דברי ההסתה החמורים שלהם. אנשי “גוש אמונים” חייבים לשים קץ להסתה הפרועה והמסוכנת נגד ממשלת ישראל ואישיה, גם אם יחליטו על נסיגה וגם אם ינהלו על כך משא-ומתן. הם צריכים להביע חרטה גמורה ואמיתית על המעשים של “המחתרת היהודית”, שנעשו, ולהזהיר מפני מעשים של “ספיחי המחתרת”, בעתיד. כל עוד לא יישמעו דברי חרטה והזהרה מפורשים אלה, אין לנשיא המדינה ברירה. הוא חייב לנהוג באסירי המחתרת ובחבריהם במידת הזהירות ולא במידת הרחמים. גורל האסירים נמצא בידי חבריהם, דורשי טובתם כביכול, ולמעשה פועלים נגדם.

6.16.86

יש בארצנו, בלי ספק, אנשים מאושרים ריבם מספור, למרות הכל. אבל לשלושה אנשים בקרבנו יש הוכחות בכתב שהם מאושרים. שלושה אנשים שחיים בגן עדן של משפטנים. אלה הם, כמובן, שלושת החברים בצוות הבדיקה, שמונה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את חקירת המשטרה בפרשת השב"כ. יש בפיהם תשובות חד-משמעיות לכל השאלות.

הם ואנחנו. הם סמוכים ובטוחים, בלי כל ספק, כי החוק עונה על הכל, וחוקי המדינה עונים על כל הצרכים, גם על צורכי הבטחון כולם, בלי יוצא מן הכלל. גם אלה ש“בתחום הדמדומים” של ריגול בארצות זרות וריגול נגדי בארצנו, ומלחמה בטרור ובמבצעיו בארץ ובחוץ לארץ. גם אלה שבתחום המלחמה בטרור הבין-לאומי, זה המתנהל משטחה של מדינה אחת כנגד אזרחיהן ושטחן של מדינות אחרות. הכל מוגדר ומוסדר במסגרת החוק.

ואילו אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, קוראים בעיתונים, שכל מדינות העולם המתוקנות אינן יודעות איך אפשר ומותר לנהל מלחמה יעילה, במסגרת החוקים הקיימים, כנגד הטרור הבין-לאומי וכי מלחמה יעילה כזאת מחייבת שינויים בחוקים הקיימים בכל הארצות וגם בהסכמים ביניהן ואף במשפט הבין-לאומי הקיים.

אנחנו, האנשים הפשוטים והמודאגים, שומעים וקוראים על בעיית הטרור הבין-לאומי, ובעיקר חטיפת בני ערובה, למטרת רציחתם לאחר חקירה בעינויים קשים או למטרות מיקוח עם מדינות החוק המתוקנות. אנחנו רואים ושומעים איך מדינות נאלצות להפר את חוקיהן, את חוקי מדינות אחרות וגם את כללי המשפט הבין-לאומי הקיימים, על מנת להציל את חיי בני הערובה, בכל מחיר, כמעט. אנחנו שומעים את זעקת בני המשפחות של החטופים ואת הלחץ שהם לוחצים על ממשלותיהם, גם אצלנו, לעשות הכל כדי להחזיר אליהם את יקיריהם. ואנחנו רואים איך הממשלות השונות, בארצות החוק והמשפט המתוקנות, כמו ארה“ב, מסתבכות בכל מיני פעולות בלתי חוקיות, כגון הפצצת לוב, על מנת להרוג את שליטה קדאפי (אולי נאמר – לרצוח את השליט החוקי של מדינה חברה באו"ם?) ותוך כדי כך נהרגים (ואולי נאמר – נרצחים?) עשרות אזרחים לוביים חפים מפשע, שלא הועמדו לדין ולא הוכחה אשמתם במשפט. וכל מה שארה”ב עשתה באירן, לא על טהרת החוק, כדי להציל את בני הערובה האמריקנים.

אך למה לנו להרחיק את עדותנו. האם המלצר אחמד בושיקי מלילהאמר נהרג על פי חוקי המדינה שלנו? על-פי איזה מהם? האם הפקודה להרוג אותו ואחרים בארצות אירופה השונות היתה פקודה חוקית בעליל? האם צוות המשפטנים שלנו לא היה ממליץ להעמיד לדין את מי שנתן את ההוראה אז ואת כל מי שהיה מעורב בביצועה? ואילו מישהו היה נותן עכשיו הוראה להרוג את מרדכי וענונו, במקום להביאו למשפט, מתוך שיקול, שהוא נותן את ההוראה למען בטחון המדינה, כדי למנוע חשיפת סודות בטחוניים כמוסים וחיוניים – האם צוות המשפטנים שלנו היה טוען במקרה כזה, שנותן ההוראה נושא את שם הבטחון לשווא ויש להעמידו לדין באשמת רצח בכוונה תחילה, כדין כל עבריין פלילי אחר?

ושאלות קלות יותר – האם הבאת וענונו לארץ נעשתה על-פי חוקי המדינה? או הבאת אדולף אייכמן בשעתו? הלוואי והיינו בטוחים, כמו צוות המשפטנים שלנו, שחוקי המדינה מאפשרים את כל הפעולות שאנחנו יודעים ולא יודעים עליהן, הנעשות על ידי “המוסד” ושרותי הבטחון בארץ ובחוץ לארץ. ואז היינו שואלים, אולי, איזה צורך יש בהם. שיעשו לאגפים ולמחלקות באגף המודיעין של צה"ל ומשטרת ישראל. וכולנו היינו יכולים לישון אז בשקט ובבטחה. לא רק המשפטנים שלנו. מה יש – לנו לא מגיע?

אנחנו, האנשים הפשוטים, שאיננו משפטנים מלומדים, שרויים בכל זאת בדאגה, שמא אנשי “המוסד” ושירותי הבטחון והעומדים בראשם, יהיו חשופים מעכשיו לחקירה, כל ימי שני וחמישי, על רבות מהפעולות שהם עושים. ושמא הם יהיו מוטרדים מעכשיו בשאלות של “כיסוי” חוקי ומשפטי, רצוי במסמך כתוב וחתום, לפני כל הוראה שהם נותנים וכל פעולה שהם מבצעים, למקרה שהם יחקרו עליהם במשטרה, או בבית המשפט. ושמא הם יעדיפו מעכשיו שאנשי הטרור יחכו להם; שגילוי מוקש וחשיפת מניחיו ושולחיהם – יחכו עד לקבלת האישור בכתב לכל חקירה בשטח, לכל פעולה של סיכול ומניעה והצלת חיי אדם. אולי אנשי הבטחון שלנו, החיים ופועלים ב“אזור הדמדומים”, אינם מוטרדים. אולי כולם מאושרים כמו שלושת המשפטנים המאושרים שלנו. כמו כל חברי קהיליית המשפטנים והעיתונאים שלנו, שכולם סמוכים ובטוחים שהחוק יענה את הכל. הלוואי.

אני, למה אכחד, לא כל כך מאושר ולא כל כך רגוע, לא לגבי העתיד ולא לגבי העבר. חששתי ואני ממשיך לחשוש מפני יומרתם של המשפטנים שלנו, שיש להם, כביכול, תשובה לכל השאלות; ומפני נכונותם לשפוט לאחר מעשה, כאילו הם ידעו לפני כן מה הדבר שצף, כשמן על פני המים. חוכמה לאחר מעשה היא חוכמה קלה. חוכמת המשפטנים היא על פי רוב חוכמה הצבועה בשחור ולבן. החיים צבועים על פי רוב באפור. בעיקר בערפל הקרב, שהוא אפור מאוד, כידוע.

גם המעשים של ראש השב"כ אברהם שלום ושל הכפופים לו, המעורבים בפרשה, תחילתם באפור שהלך והצטבר, עד שהפך לשחור. תחילתם נעוצה במצב של מתח וחרדה והחלטה נחושה, לסכל ולמנוע מעשה חטיפה של בני ערובה, שהוא החמור והפוגע ביותר במדינת ישראל ובאזרחיה. המשכם בשרשרת של אי הבנות וטעויות, לגבי אמירות שנאמרו בצורה כללית ובלתי מחייבת.

יתכן שנאמרה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, הרבה לפני מעשה, אמירה כמו “אסור שיצאו חיים” - לגבי כל המשתתפים בנסיון לחטוף בני ערובה. למען יראו וייראו. להרתיע כל מי שירצה להשתתף במעשה החטיפה, כדי שיידע מראש שלא יצא חי מהמעשה; ולא רק שהוא עלול לעמוד למשפט ולהשתחרר לאחר מעשה החטיפה הבא של בני ערובה, שיעשו חבריו למען שחרורו. יתכן, למשל, שנאמרה על ידי שר הבטחון משה ארנס, או מישהו בקרבתו, אמירה של צער, ש“חבל שנשארו בחיים”, בעוד העלילה הטרגית טרם הגיעה לשיאה.

יתכן שאמירות כלליות אלה, שאולי יש בהן הבעת משאלה, ואולי רמז, לא מתן הוראות ממש, אם אכן נאמרו, הובנו בטעות על ידי השומע, כמתן סמכות ורשות להחליט ולבצע, לפי שיקול דעתו ולפי נסיבות המקרה. טעות אנושית טרגית. מה עוד שנסיבות המקרה מעידות לא רק על אי הבנה, אלא גם על שיקול דעת פגום ומוטעה מאוד, גם אילו ניתנו הרשות והסמכות להחליט.

מן הצד האחד עומדת שאלה קשה מאוד, שיש להתחשב בה כרקע להוצאת משפט על המעשה המוטעה והאסור. כל עוד אין לחברה האנושית כולה, כולל מדינות החוק הנאורות, תשובה יעילה לבעיה של חטיפת בני ערובה – לא לבעיית הסיכול והמניעה ולא לבעיית הענישה המרתיעה, שיש בה משום הצלת חיי אדם לעתיד – אל להם למשפטנים שלנו להניף דגל שחור מעל לכל מעשה שהוא בתחום הזה.

יש כאן לא רק מעשה של הריגת חיילים לאחר שהפסיקו להלחם, אלא גם שאלה נוקבת וחסרת מענה – איך להרתיע ולמנוע מעשים של חטיפת בני ערובה. זוהי שאלה מיוחדת אך ורק לגבי הנושא הזה. קיימת כאן בעיה קשה מאוד, בעיה מוסרית, לגבי החטופים ובני משפחותיהם, הזכאים להגנה ולמניעת סבלם האיום ולא רק להטיית כתף משפטנית קרה, של “אסור” ו“אין מה לעשות”.

וגם בעיה חוקית – לגבי ממשלה המפרה את חוקיה, כשהיא מנהלת משא ומתן עם פושעים אכזריים ומשלמת להם שכר על מעשה הפשע שלהם. משחררת אסירים שפוטים בהליכים מפוקפקים מבחינה חוקית. ועושה עוד מעשים של כניעה לסחטנות החוטפים. ראה פרשת אירן האמריקנית-ישראלית. אולי עצם הכניעה לחוטפים היא הפרת החוק. לפחות היא שמה אותו ללעג ולקלס ופוגעת בעיקרון של שוויון בפני החוק. את אברהם שלום, הבעייה הקשה הזאת הטרידה מאוד, לפני מעשה ובשעת מעשה. היא שדחפה אותו להסתבכות בשרשרת אי ההבנות והטעויות הטרגיות.

היתה כאן עוד הסתבכות שנעוצה בסיבוך ההתחלתי. הסתבכות של חיפוי ובידוי. גם היא נעוצה באי הבנה לגבי חובת הסודיות והמידור של שירותי הבטחון, כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ. היא פעלה בשני הכוונים. גם מבחוץ ומלמעלה – מצד ראש הממשלה. הרצון הכללי לדעת על שירות הבטחון כמה שפחות ולחשוף כמה שפחות. וגם מבפנים החוצה – החובה של משמעת ונאמנות בענייני סודיות, כלפי פנים וכלפי חוץ.

קל מאוד לטעות באי-הבנה לגבי הגבול בין המותר והאסור בתחום זה. מספיק לחשוב על המעקב של שירות הבטחון הבריטי אחרי ראש הממשלה הארולד וילסון וראייתו כ“סיכון בטחוני”. בלי לדווח לו, ולא לאף אחד אחר. וכל זאת בבריטניה – ערש הדמוקרטיה ושלטון החוק. סיפור “החפרפרות” בשירות הבטחון הבריטי. כל הסיפור מסמר השיער על מעשי הבגידה החמורים, בכל הדרגות בשירות הנועד למנוע מעשים כאלה. למי להאמין ובמי לחשוד. למי לספר ולמי לא לספר. מצב מסובך מאוד.

צריך למתוח קו ולהתוות גבול, של מותר ואסור, בכל אלה. ואם הוא לא נמתח בעבר, יש לקוות שימתח עכשיו. בכל מקום שהגבול הזה יקבע, ישארו סימני שאלה קשים, לגבי חובת המידור, הסודיות, המשמעת הפנימית והנאמנות לארגון הסגור, לחבריו ולמפקדיו. שום הגדרה חוקית לא יכולה לשמש תחליף ליחסים של אמון אישי הדדי בין ראש השירות לבין ראש הממשלה, ולמספר שרים וחברי כנסת, שהם שותפים לחלק קטן מסודות השירות הסגור הזה.

המשפטנים המאושרים שלנו לא מוטרדים, כנראה מכל הבעיות של שירות הבטחון הכללי, התנאים ההכרחיים לתפקודו, והטעויות ואי ההבנות העלולות לנבוע מתנאים אלה. כל אלה הן בעיות מלאות סתירות מסובכות ומסוכנות, לבטחון המדינה, לזכויות הפרט ולשמירה על שלטון החוק. המשפטנים שלנו החליטו שכל הסוגיות הללו, הקשורות כולן זו בזו, אינן בעיות בטחון.

נשארה בעית האחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה יצחק שמיר. מה רוצים ממנו? האם בענייני כלכלה הוא מתערב, יוזם, שואל שאלות? זה האיש וזה מנהגו, הוא זהיר מאוד, חסכן מופלג במילים. ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים. לעולם אינו ממהר להגיב. כך זה היה בסיפור של סברה ושתילה. כך זה היה בפרשת השב"כ. וכך בכל עניין. מי שלא רוצה באיש כזה כראש ממשלה – שיצביע נגדו. זה לא עניין למשפטנים ולחברי ועדת חקירה משפטית, יש נושאים שגם הם יכולים להביע עליהם דעה רק בקלפי. ככל האזרחים.

זה המזל הכפול שלנו בכל הפרשה. האחד, שהנשיא העניק חנינה לאנשי השב"כ – משום שהם הסתבכו בשרשרת של טעויות טרגיות תוך כדי מילוי תפקידם. והשני – סוכלה ההצעה למנות ועדת חקירה. הודות לשתי ההחלטות האמיצות והנבונות הללו של נשיא המדינה ושל רוב חברי הממשלה אפשר היה לנהל חקירה משטרתית מוגבלת לנסיבות המקרה עצמו, מבלי להסתבך בחקירות ובמשפטים שהיו נמשכים שנים ארוכות והיו חושפים את כל סודות שירות הבטחון, מתחילתו. למזלנו הטוב נמנעה חקירה מלאה כזו כתוצאה מהחנינה ומכך שלא הוקמה ועדת חקירה משפטית, שהיתה מרחיבה את היריעה עוד ועוד.

הדרך הטובה ביותר לטיפול בפרשה היתה זאת שרצה לבחור בה ראש הממשלה שמעון פרס – להטיל על ראש השב“כ בעבר, יוסף הרמלין, לבדוק מה קרה. הוא היה מסיים את הבדיקה תוך זמן קצר. כאדם מבפנים, לא היו אנשים השב”כ, וגם לא אברהם שלום, יכולים לספר לו מעשיות של חיפוי ובידוי. הוא מכיר אותם ואת כל הענינים מבפנים. בדרך זו אפשר היה לברר מה קרה בדיוק, לתקן את שצריך לתקן, להחליף ולסלק בשקט – לאחר הבדיקה הזאת ולא לפניה – את כל מי שהיה צריך להחליף ולסלק.

חבל מאוד שהיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר אסר על שמעון פרס ללכת בדרך הנבונה הזאת והתעקש על חקירה משטרתית מלאה בפרשה. כאילו מדובר בעבריינים פליליים שמקומם בבית הסוהר, יחד עם וענונו ועם המחבלים שהם עצמם הכניסו לכלא. הגיון זה בצירוף חוש הצדק של כל אלה שתמכו בהצעה האכזרית והמכוערת הזאת שללו את עוגן ההצלה היחיד של החנינה שהעניק להם נשיא המדינה.

הנשיא הבין שלא יכון בישראל משפט בלי צדק וכי חובת עם לגיבוריו האלמונים היא לחסוך מהם סאת יסורים והשפלה, גם אם מעדו וכשלו בסוף הדרך. את דרכם העלומה בשירות האומה ובטחון המדינה הם התחילו הרבה לפני התאונה הטרגית של אוטובוס 300 ואל לנו לשפוט אותם רק לפיה. אם נחסכו מהם זרי פרחים ותודת זרקורים לכל אורך דרכם, יש לחסוך מהם גם זרי קוצים וקיתונות גנאי בהגיעם לקיצה.

הנשיא הבין את ששלושת המשפטנים שלנו לא תפסו, כי טובת הציבור ובטחון המדינה גם יחד מחייבים לצמצם עד למינימום את נזקי החשיפה של שירות הבטחון ואת משבר האמון המתמשך בשורותיו, שהיו נגרמים אילו היתה נערכת חקירה על הכל. הענקת החנינה השיגה במידה רבה את שתי המטרות הצודקות שראה הנשיא לנגד עיניו ועל כך צריכה להיות נתונה לו תודת העם.

2.1.87

יכול מאוד להיות שלא יהיה מנוס בסופו של דבר ממינוי ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות החקירה 1967 ב“פרשת פולארד” וספיחיה. יכול להיות שגם הממשלה וגם הכנסת לא יוכלו לברר מה קרה וממילא לא לקבל החלטות מה לעשות. רק ועדת חקירה בראשות שופט בית משפט עליון שתורשה לחקור ולדעת את העובדות במדינת ישראל של ימינו, רק היא תורשה להמליץ מה לעשות ומה לא לעשות בפרשה. יכול להיות שעל הממשלה ועל הכנסת יגזרו שיתוק והמתנה פאסיווית לפסק-הדין של שופטי כל הארץ. זה כבר קרה בעבר וזה יכול בהחלט לקרות פעם נוספת בעתיד הקרוב. יהיה זה ביטוי נוסף ואולי אחרון, להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל – “הממשלה הנבחרת” חסרת האונים ו“הכנסת הנבחרת” חסרת הסמכויות, לאחר שיחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל – תתפנה סוף-סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני ומכריע בין שני גורמי הכוח והסמכות האמיתיים של המשטר בארצנו – האם יהיה זה משטר של “שלטון קצינים”, או של “שלטון המשפטנים” בישראל.

מובן מאליו שגם אלה וגם אלה יזדקקו לעלה תאנה דמוקרטי, שהוא אביזר קישוטי נחוץ ומועיל – אפילו במשטרים הקומוניסטיים – ואין שום סיבה להשליך אותו למחסן הגרוטאות בעיקר כאשר אין לו שיניים ואפילו לנבוח אין הוא מסוגל. הממשלה והכנסת לא יתבטלו חס וחלילה. הן ימשיכו להתקיים ולהתכנס ולקבל החלטות. גם השרים וגם חברי הכנסת ימשיכו להתכנס ולדון ולהחליט וגם למשוך את משכורותיהם וטובות ההנאה שלהם מן הקופה הציבורית. למה לא? אף אחד לא יתייחס ממילא ברצינות אל כל הפאסאדה הרעועה הזאת. ההחלטות האמיתיות יתקבלו בשתי “החונטות” השלטוניות האמיתיות – “החונטה של הקצינים” ו“החונטה של המשפטנים” – שבידיהן מצויות הסמכויות הממשיות, והן יונקות כבר עכשיו את הכוח והיוקרה שלהן מאמון הציבור בארץ ובעולם, כאשר כל תינוק בעריסתו וכל עורך עתון במערכתו יודעים שבלעדי שתיהן אסור ואי אפשר לה למדינה להתקיים אפילו רגע אחד והן מגלמות את המזיגה העליונה של הכוח והצדק שעליהם יכונו מוסדי הארץ.

מה שעתיד, כנראה, לקרות באחרית הימים הללו, הקרבים ובאים, הוא ששתי “החונטות” שלנו יצטרכו לחלק ביניהן את סמכויות השלטון ולקיים “מודוס ויונדי” בין שתיהן. אולי הן ייעזרו מפעם לפעם בעצת השרים וחברי הכנסת בענינים אלה. והחשוב מכל – בכל אחת משתי “החונטות” – הצבאית והמשפטנית – יכהנו גם עיתונאים, שיסבירו לדעת הקהל בעם ובעולם שבלעדי כל אחת מהן ובלעדי העיתונאים התומכים בהן – אי אפשר.

יש בתיאורי לעיל לא מעט סממנים של רומן בדיוני על העתיד הצפוי ל“ישראל 1987”, אבל יש בו הרבה יותר סממנים עובדתיים של אמת ומציאות, מן העבר ומן ההווה של ימים אלה. על כך נטוש המאבק והוא שיקבע את קו התיחום בין בדייה למציאות במדינת ישראל של ימינו. למי יש זכות וטו ולמי יש כוח להטיל וטו על החלטות הממשלה והכנסת? מי יקבע בסופו של דבר אם, למשל, תהיה ועדת חקירה כזאת או אחרת ומה יהיו סמכויותיה? ומי יקבע, למשל, אם רפי איתן ואביעם סלע ימשיכו לצפצף “על כל העולם” ולכהן במשרותיהם הנוכחיות, או אם הם יושעו מהן זמנית (מי יעז בכלל לחלום על הדחה סופית ובלתי חוזרת?). האם תקבע זאת הממשלה? האם יקבע זאת שר הבטחון? ייתכן מאוד שהוא ניסה או רצה. זה לא הועיל לו. את התוצאות עד כה, אנחנו יודעים.

האם תרהיב עוז ועדת המשנה של הכנסת לענייני השירותים החשאיים לנזוף ברמטכ“ל רב אלוף משה לוי, אשר הזדרז להעמיד בפני עובדה גם אותה ואת ועדת הבירור של הממשלה בהודיעו בפומבי שהוא, הרמטכ”ל, מתנגד לפגיעה בקידומו של אביעם סלע? כלומר, קידומו של הקצין הבכיר בחיל האויר הוא מעל לכל, מעל לממשלה ולכנסת, מעל ליחסינו עם הממשל האמריקני ומעל למצוקתם וחרדתם של יהודי ארה“ב. אנחנו יודעים שהרמטכ”ל לא עשה זאת על דעת עצמו. מאחוריו ניצבים קצינים בחיל האויר שכבר הביעו את דעתם בפני שר הבטחון, הממונה עליהם להלכה והכפוף להם למעשה. עובדה.

נחיה ונראה אם הכנסת תעז להחזיר את הרמטכ“ל למקומו הנכון, על-פי החוק, ותשחרר אותו מן המילכוד העצמי שלפיו הוא מונע את עצמו, כרמטכ”ל לשעבר, מלהתערב בסמכויות הרמטכ“ל דהיום. לדברי יצחק רבין: מה שהיה שנוא עלי בעבר, כאשר אני כיהנתי כרמטכ”ל, אל לי לעשות לחברי הרמטכ"ל, דעכשיו.

זו שטות כמובן, עדיין לא הוכח שכלל זה הועיל למדינה ולבטחון וליצחק רבין עצמו בימים ההם. נוסף על כך – טענה זאת יכולה לתפוס, אולי, לגבי סמכויות הרמטכ“ל בעניינים צבאיים – כלפי הצבא והקצינים הכפופים לו. לטענה כזאת אין שחר בעניינים שבין הצבא לבין הממשלה והכנסת ומשרדי ממשלה אחרים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ביחסי החוץ של ישראל. כל התחומים הללו צריכים להיות מסורים לגמרי לממשלה ולשר הבטחון, הממונה מטעמה על הצבא. אילו זה היה כך לא היינו מסתבכים ב”פלונטר הרביני" של קידום אביעם סלע דווקא עכשיו ולא היינו עדים לכל התופעות האחרות של היווצרות “חונטה” של קצינים, שמעמידה את שר הבטחון והממשלה בפני עובדות שאינן ניתנות לשינוי. וזו אזהרה ל“חונטה” השניה של ישראל – ל“חונטה” המשפטנית: מי ערב לה שאנשי הצבא יתייחסו אחרת להמלצות של ועדת חקירה משפטית בראשות שופט בית המשפט העליון? הרי גם אלה הן לא יותר מהמלצות שביצוען תלוי ברצונה ובכוחה של הממשלה לבצע אותן.

מכאן אנחנו חוזרים אל ההתחלה. קיימת בארצנו “חונטה” של משפטנים ועתונאים שמזלזלת זילזול גמור בכוחן ובסמכותן של הממשלה והכנסת לברר את העובדות ולקבל החלטות – כל אחת במישור שלה – מה לעשות ומה לא לעשות ב“פרשת פולארד” וגיבוריה, במקום לשאול את עצמה איך לחזק את הממשלה ואת הכנסת. המשפטנים והעיתונאים משלים את עצמם שאפשר למלא את מקום שני המוסדות הללו באמצעות הרשות המשפטית על כל שלוחותיה וזרועותיה, ובכללן – ועדת חקירה ממלכתית-משפטית. האם בתי המשפט והשופטים יכולים לשמש תחליף לממשלה ולשרים, לכנסת ולחבריה ולוועדותיה? מה קרה לרוב ההמלצות של ועדות החקירה המשפטיות? הן מעלות אבק בארכיוני הממשלה, משום שהממשלה חלשה מדי ואין בכוחה לבצען. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם?

הממשלה חייבת לברר ולדעת את כל העובדות הדרושות על מנת לקבל החלטות. אפילו לצורך מינוי ועדת חקירה משפטית בעתיד, שתוכל לחקור את כל העובדות, הבדיקות והבירורים הקודמים, אם יתברר שהללו לא היו מספיקים. מה הטעם בביזוי ועדת בירור ממשלתית, שתפעל באורח עצמאי ותאפשר לממשלה לדון ולהחליט לאחר בירור העובדות המסובכות והעלומות, גם אם אינן שנויות במחלוקת וכל מה שדרוש הוא “לעשות בהן סדר”? הכנסת חייבת לברר לעצמה באמצעות הועדות את העובדות הדרושות לה לצורך קבלת החלטות ופרסום מסקנות והמלצות. ובין שתי האפשרויות של ועדת חקירה משפטית או ועדת חקירה פרלמנטרית עדיפה האפשרות השניה באמצעות הענקת סמכויות מלאות של ועדת חקירה פרלמנטרית לוועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לשירותים החשאיים.

מי שרוצה לחזק את הדמוקרטיה בישראל צריך לחזק את הממשלה ואת הכנסת ולא לבזות אותן בעיני הבריות, ולא להתכבד בקלון של חוסר האונים וחוסר הסמכויות. המשפטנים והעתונאים שלנו צריכים לתמוך בחיזוק סמכויות הממשלה והכנסת ולדרוש מהן להאבק נגד גורמי הכוח בצבא ובשירותים החשאיים, שהממשלה והכנסת מתקשות מאוד להטיל את מרותן עליהן. צריך לתמוך בוועדות הבירור והדיווח של הממשלה והכנסת ולגנות ולהתרות בכל שר ובכל מי שכפוף לו לבל יעיזו להפר את החלטות הוועדות הללו או להוליך אותן שולל. ולא לתת צידוק מראש להמרייה והולכת שולל. אחרת, כל מה שיישאר לנו הוא התיאור “המעין בדיוני” של שלטון הקצינים והמשפטנים בארצנו.

13.3.87

מה שקרה בדהיישה היה הרבה יותר ממעשה נבלה, מגונה יותר וגם חמור ומסוכן יותר. רק בגן העדן שבו חי ראש הממשלה יצחק שמיר, שבו הבעיות נפתרות מעצמן ואין צורך בהחלטות קשות וכאובות בשום עניין ובשום נושא, מפני שהכל “מסתדר מעצמו” במשך הזמן, יכול היה שמיר להשמיע את מה שיוחס לו בעתונות, שהביטוי של אלוף הפיקוד מצנע על “מעשה הנבלה” היה מיותר משום שהוא שילהב את היצרים. היצרים של מי? של אנשי “כך” ומתנחלי קרית ארבע, שאירגנו ותכננו את “פוגרום הענישה והנקמה” כנגד תושבי מחנה הפליטים בדהיישה, ובלי הבחנה דחפו והיכו את חיילי צה“ל ומפקדיהם? של אלה שמסרבים להיפגש עם אלוף הפיקוד “השמאלן” ומכנים את שר הבטחון יצחק רבין כ”רוצח"? אלה הם מעשים מתמשכים. זו לא רק התפרצות מבודדת.

יצחק שמיר היה צריך לגייס את בקיאותו במישנת לח"י, הלכה למעשה, על משמעות המעבר מצורת מאבק נמוכה יותר לגבוהה יותר. מה שקרה בדהיישה היה חמור ומסוכן יותר ממעשי הטרור והרצח של “המחתרת היהודית”. פעולות טרור נמצאות בשלב הנמוך ביותר של כל מאבק שהוא. ואילו המעבר למרי ציבורי רחב, שיש עמו סממנים של מרי אלים, נגד מרותם של הצבא והמשטרה הוא שלב גבוה יותר ומסוכן יותר במאבק. מה שקרה בדהיישה היה חזרה בהיקף רחב ומאורגן יותר של מה שקרה בליל הבקבוקים בקלקיליה. גם שם דחפו חיילים ופרצו מחסומים. הפעם ידו אבנים וירו על בתי התושבים. יש כאן התחלה של שיטה. לא מעשי טרור של בודדים במחתרת, אלא מעשים של מרי, התרסה וסירוב למלא פקודות של חיילים וקצינים, בריש גלי, תוך הפעלת כוח פיזי.

אילו היה זה מעשה טרור כמו בעבר לא היה ראש הממשלה יצחק שמיר מהסס לתת לשב“כ רשות לפעול נגד ארגון הטרור ולהעמיד את אנשיו לדין. אבל היות והללו “מסתפקים” רק בהפגנה אלימה נגד התושבים ונגד צה”ל, בידוי אבנים על תושבי המחנה בלי הבחנה, שמי כמוהם יודע וטוען כי הוא יכול להיות נשק קטלני, רק בחסימת דרכם של מפקדי צה“ל, בדחיפתם, בהכאתם, בהשפלתם ובביזויים – אזי התגובה היא בנוסח “לא נעים – לא נורא”. צריך להבין את תושבי קרית ארבע שמידים בהם אבנים ובקבוקי תבערה וצריך לחקור בצורה זו או אחרת את צה”ל למה אינו מונע את הפגיעות הללו ולומר שמוטב שיפעל נגד ערבים ולא נגד יהודים, ושיזהר יותר ויהיה איטי ומרוסן יותר בתגובותיו נגד פורצי החוק היהודים.

זו רק התחלה. קרית ארבע הפכה למעוז הראשון והגדול ביותר על מפת הארץ של אנשי “כך” והנגררים אחריהם. זה הישג אדיר של מאיר כהנא, שרק עכשיו, בדהיישה, אפשר להבין את משמעותו. זה הישג הרבה יותר חשוב ממקומו בכנסת. זה בסיס כוח מסוכן. מקרית ארבע יוצאת עכשיו אש ההסתה והארגון של ההפגנות ומעשי האלימות השונים, מכאן מנסים לערער את סמכותו של צה“ל והעומדים בראשו, להפיץ נגדם תעמולת השמצה והכפשה – ולהגביל את חופש פעולתם נגד פורעי החוק היהודים. ואגב, סירובם של אנשי קרית ארבע להיפגש עם אלוף מצנע הוא מעשה של מרי אזרחי נגד צה”ל, שהוא הריבון הצבאי והאזרחי בשטחים הנתונים על פי חוק למימשל צבאי. בקרית ארבע יוצרים עובדות וגוררים את הנהגת “גוש אמונים” המתונה ורפת-האונים.

אם הנהגת “גוש אמונים” תמשיך להיגרר ולהידרדר אחרי הקיצונים המטורפים של “כך” וקרית ארבע, אם לא תתייצב נגדם במלוא כוחה, וביד חזקה, היא תהיה כלולה בעדה הרעה הזאת בהנהגת מאיר כהנא. שום דברי הסתייגות לא יועילו לה. אם ישנו אירועי קלקיליה ודהיישה, לא יהיה מנוס מהפעלת כוחות של צה“ל והמשטרה נגד הפורעים ותומכיהם, לפיזור הפגנות, כולל הטלת רימוני עשן וירי של קליעי גומי. אם תחזור עוד דהיישה אחת לא יהיה מנוס מלעצור את המארגנים, גם למעצר מינהלי, ולהעמיד לדין את מי שיש נגדו הוכחות. לא להרשות להם להתפרע ולבזות את צה”ל. שמענו וראינו את תיאורו המדכא של המג"ד, איש מילואים, על מה שהיה בדהיישה. זה היה חזיון משפיל שאסור שיחזור שנית.

בדהיישה קמה לתחיה רוח הרפאים של “אלטלנה”. מה שהיה טמון באפשרות בעתיד, הפך להווה. הדילמה הזאת היתה קיימת. מצד אחד, ישובי “גוש אמונים” משולבים בהגנה המרחבית של צה“ל וכפופים למרותו ולפיקודו. לשם כך הוקצו להם נשק וכוח אדם של צה”ל. מן הצד השני, הם ראש גשר אידיאולוגי ופוליטי שמטרתו לגרור את מדינת-ישראל כולה, ואולי לכפות עליה את הגשמת המטרה של סיפוח השטחים לישראל והשלטת ריבונות ישראלית מלאה עליהם. בין שני התפקידים האלה היה קיים מההתחלה פוטנציאל של ניגוד והתנגשות בעתיד, כולל אפשרות של “אלטלנה” כזאת או אחרת. זה תלוי בהם. השאלה היא איך הם ינהגו ביום פקודה. אירועי קלקיליה ודהיישה אינם מבשרים טובות.

כל עוד אין הכרעה מדינית על עתיד השטחים, יכולים יישובי “גוש אמונים” למלא את התפקיד של הגנה מרחבית תחת מרות צה“ל ופיקודו. אבל כאשר תתקרב הכרעה כזאת וכאשר יתחיל משא ומתן על עתיד השטחים – או כפי שטוען הליכוד “משה ומתן ישיר עם ירדן בלבד” – הם יצטרכו לבחור ולהחליט. לשאול את עצמם: היקום הגרזן על מניפו? היקום “גוש אמונים” על צה”ל? בידיהם תהיה אז הבחירה בין ציות למרות צה"ל, גם אם יוטל על השטחים הסדר מדיני שאינו נראה להם, לבין התנגדות בכוח לביצוע ההסדר, שתצריך התגברות בכוח על התנגדותם. כדאי שידרשו לשאלה הזאת כבר עכשיו וישיבו עליה בלשון ברורה.

המעבר למרי ציבורי רחב, כבר עכשיו, נועד לכבול את ידיו של צה“ל בעתיד ולשלול מהממשלה, כבר בהווה, את האופציה של הסדר מדיני שאנשי קרית ארבע ומתנחלי “גוש אמונים” יתנגדו לו. הנהגת “גוש אמונים”, השואפת להיות ולהראות מתונה ושקולה, חייבת להבין כי היא ניצבת נוכח ניגוד קוטבי בין צורכי ההווה והעתיד. מנקודת ראות שלהם, ולא רק מנקודת ראותה של מדינת ישראל כולה. הם חייבים לבחור בין שני הצרכים המנוגדים – השתתפות במרי אלים נגד צה”ל, המערער את יסודות שלטונו בשטחים, או השתלבות בהגנה המרחבית של צה"ל וקבל מרותו ופיקודו המוחלטים, בלי תנאים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מי שנוטל חלק במעשים של מרי אלים נגד צה"ל, אינו יכול להיות משולב בהגנה המרחבית. הוא הופך את עצמו, כבר עכשיו, לאויב פנימי, פוטנציאלי ואקטואלי, לבטחון ישראל ולאופייה הדמוקרטי, שלא יהיה מנוס מלפעול נגדו במלוא הכוח, במוקדם או במאוחר. מוטב במוקדם. זה מה שקרה בדהיישה. זה היה הרבה יותר ממעשה נבלה.

12.6.87

לילד הזה התפללו כל אלה שתבעו לעשות שימוש בכלי המיוחד הנקרא ועדת חקירה. ועדת לנדוי הוציאה את האמת לאור כשלנגד עיניה טובת הציבור וצרכי המדינה במלוא היקפם. הוועדה נמנעה מלהפוך עצמה לטריבונל עממי או לבית-דין שדה, המשמש חוקר, תובע, שופט ומוציא לפועל גם יחד. היא עסקה בהבראת חוסנה של הדמוקרטיה ובחיזוק שלטון החוק ולא בעריפת ראשים, כמו כמה מקודמותיה. היא התרכזה בתפקידה העיקרי והיחודי של ועדת חקירה – בירור מכלול העובדות לאמיתן, בלי סייג ובלי התגדרות בבקעה המשפטית הצרה של הוכחת אשמתו של נאשם פלוני לפי עבירה אלמונית.

לכך נדרשה הקמתו של מוסד ועדת החקירה ולכך היא נבראה. עתה יש לנגד עינינו מודל של ועדת חקירה “פאר אקסלאנס”. ועדת לנדוי החזירה למוסד ועדת החקירה את כבודו האבוד והשיבה אותו על כנו כבראשונה. ממנה יוכלו ללמוד ועדות החקירה בעתיד וכמוה יוכלו לשאוף לעשות. יש בידינו עכשיו ספר לימוד ממש, בבחינת הפוך בו והפוך בו שהכל בו – על שיטות החקירה של שירות הבטחון ועל כל הפרשיות שהוא היה מעורב בהן ב-16 השנים האחרונות. יש בו הלכות רבות הנהוגות גם בישראל וגם בארצות אחרות, לגבי המותר והאסור בלחימה נגד הטירור – הנגע המודרני, האכזר והמסוכן לעצם קיומה של מדינה דמוקראטית ולחיי אזרחיה. זה הנגע שמלחמה בו היא בחזקת פיקוח נפש ממש.

לכאורה הדברים הבאים ידועים וברורים, אך מרוב שיגרה עלול אדם לשכוח שהמלחמה בטירור – לרבות המלחמה כנגד “החתרנות המדינית שהיא כיום מרכיב חשוב בפעילות אש”ף בשטחים“, כפי שקובעת ועדת לנדוי – היא בחזקת הצלת נפשות, פשוטו כמשמעו וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. חייב כל אדם לראות לנגד עיניו את עצמו ואת בני משפחתו הקרובים לו ביותר, כאשר הוא בא להטיל סייגים על השב”כ במאמציו להציל את חייהם.

מעתה ואילך אפשר לפתוח פרק חדש בדיון הציבורי בנושא זה. כל אזרח נאור ובר-דעת וכל אדם בעל יושר אינטלקטואלי ומקצועי – יהיה זה פרקליט מדינה, פרופסור למשפטים, או עתונאי – שנדרש לנושאי השב“כ ודרכי מלחמתו באש”ף, יכול ורשאי להיות חכם לאחר מעשה ולומר לעצמו: אילו ידעתי מלכתחילה מה שאני יודע עכשיו, הייתי יכול לכלכל את דעותי ואת עמדותי אחרת. למדנו ואנחנו יודעים מה היה, ולמה, וממתי, וראוי לכולנו לבחון ולקבוע מחדש את דעותינו ואת עמדותינו מכאן ולהבא. יהיה זה מבחן מעניין לרבים מאתנו. עכשיו נוכל להבחין בנקל בין צדקנים וצבועים לבין אלה שהאמת וטובת הציבור ומאזני הצדק כלפי נחקרים וחוקרים, אנשי טירור וקורבנותיהם גם יחד, הם לנגד עיניהם. עכשיו נוכל לדעת מי הוגה את המלים “שלטון החוק” כצפצוף הזרזיר או כצריחת העורב (ומי לא יבין כי נמשלו של בעל הכנף הראשון הם כמה מהעתונאים, ונמשלו של בעל הכנף השני הם כמה מהמשפטנים ומוריהם, שלא לחינם הם הולכים זה אצל זה, כאשר מדובר בצדקנות ובצביעות). ולעומתם נדע, מי משתדל להבחין ביושר ובאומץ-לב, כפי שעשתה ועדת לנדוי, בין שלל הדילמות והאפשרויות המנוגדות.

כדאי להזכיר לאותם “זרזירים ועורבים” כמה אמיתות הכלולות בדו“ח ועדת לנדוי. בדו”ח נקבע כי ראשי השב“כ ואנשי יחידת החוקרים שלו – מלמעלה עד למטה – נהגו להעיד עדות שקר בבתי-המשפט, כל אימת שנשאלו על דרכי החקירה שבהן נתקבלה הודאת הנאשמים במעשי הטירור שהם ביצעו. לא נקבע כי כל ההודאות, או רובן, היו הודאות שוא ולא הודאות אמת. צריך להבחין היטב בין הודאות שוא להודאות אמת שנתקבלו באמצעים פסולים ואינן פסולות לצורך הרשעת האשמים, על-פי הנהוג בבית-המשפט הישראלי. עדיין השאלה המכרעת היא האם הנאשם היה אשם במה שהורשע בו או לא. גם אם ידרוש מי שידרוש חזרה על משפט-הזוטא, אל לו להניח כי הוא יזוכה בהכרח מהרשעתו, אך ורק משום שאנשי השב”כ העידו עדות שקר כאשר הכחישו כי הודאתו נתקבלה באמצעים פסולים.

נקבע, בניגוד לסברת רבים, כי במצבים מסויימים יש הצדקה מוסרית ויש גם הגנה חוקית, בישראל ובמדינות אחרות, על החוקרים המשתמשים באמצעים של לחץ ואלימות פיסית מתונה בחקירתם של אנשי טירור. אין זה “איזור דמדומים” ואין זה שטח פרוץ לכל חוקר לעשות שימוש בכל אמצעי של לחץ ועינויים בעת החקירה של אנשי טירור, לפי שיקול דעתו. יש הרבה הלכות פסוקות וחוות-דעת מקצועיות בישראל ובארצות אחרות על המבחנים והסייגים השונים לגבי השימוש באלימות בחקירות כאלה. יש, קודם כל, המבחן ההגיוני של “תפיסת הרע במיעוטו”, כלומר שהחוקר “ינהג כפי שנהג כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למונען בדרך אחרת”, “ובלבד שלא עשה יותר משהיה צורך סביר לעשות לאותה מטרה, ושהרעה שהוא גרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע”. דוגמה קיצונית היא הצדקה לעינויו של חשוד לשם גילוי מיקומה של פצצה בבניין הומה מאנשים, למען הצלת חיי אדם. נוסף לכך מדגישה הוועדה את הצורך בדרכי פיקוח שונות בשעת מעשה ולאחריו, אם לא היתה חריגה מן הסייגים הדרושים בעת החקירה. אין זה שטח הפקר והוא לא צריך להיות כזה לצורך מלחמה יעילה בטירור.

ראשי השב“כ טענו להגנתם כי נהגו לשקר בבתי-המשפט בנוגע לדרכי החקירה, משום שלדעתם לא היתה דרך אחרת למלחמה בטרור. הם האמינו כי יש ניגוד בין קיום שלטון החוק בבתי-המשפט לבין צרכי הלחימה בטירור וכי הצורך במידור ובשמירת הסודיות של שיטות החקירה ומקורות המידע קודמים לכל שיקול של שלטון החוק. דעה זאת הוקעה ונשללה לחלוטין על-ידי ועדת לנדוי מכמה וכמה סיבות. ראשית, ולדעת הוועדה, כמו לדעת בית-המשפט העליון ורבים אחרים, מדינה דמוקרטית אינה יכולה לוותר בשום פנים על הערך המוסרי העליון של שלטון החוק, כי בנפשה הדבר. שנית, שלטון החוק יכול לאפשר את המלחמה היעילה בטירור במסגרת החוק. וזאת בניגוד לדעתם המקצועית של ראשי השב”כ וכל אנשי יחידת החוקרים (אגב, כדאי לזכור כי מדובר רק ביחידה זאת וביועצים המשפטיים ולא ביחידות אחרות של השב"כ).

לגבי השאלה העקרונית אין מקום לוויכוח. לגבי השאלה המעשית – היא חייבת לעמוד למבחן מדוקדק מכאן ולהבא. השב“כ יצטרך להשתדל ולמצוא אלטרנטיבה חוקית לדרכי המלחמה בטירור. ועדת לנדוי הגישה, בחלק החסוי של הדו”ח שלה, המלצות מעשיות רבות. היא קבעה כי מכאן ולהבא יוגבל המידור המוחלט שממנו נהנה השב“כ למעשה, אם לא להלכה, כלפי גופי שלטון אחרים. יורחב הפיקוח מטעם ראש הממשלה, באמצעות יועצו הצבאי, ועדת שרים מצומצמת, מבקר המדינה וגם ועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לענייני השירותים החשאיים. נקבעו גם נהלים מפורטים לחקירת תלונות על חוקרים. מאלף הדבר שהוועדה העדיפה את הנוהל שהציע השב”כ על הנוהל שהציעו היועץ המשפטי ועוזריו וכי ועדת לנדוי המליצה על פיוס בין שני גופים אלה. המלצה זאת תצטרך לעמוד למבחן והיא מחייבת את שני הצדדים.

כל ההמלצות וההצעות של ועדת לנדוי יצטרכו לעמוד עכשיו במבחן הביצוע והביקורת של הממשלה, הכנסת, מבקר המדינה, קהילת המשפטנים, אמצעי התקשורת ודעת-הקהל. הערובה לקיום שלטון החוק היא בחוסנה של הדמוקרטיה בתוכה פנימה. שום קביים לא יועילו לה אם אינה יכולה להלך על רגליה שלה. ועדת החקירה התגלתה הפעם ככלי-עזר חשוב ומועיל מאין כמוהו להבטחת חוסנה של הדמוקרטיה ולקיום שלטון החוק, ועל כך היא ראויה לתודה ולתהילה. הודות לה, כולנו יכולים להיות מכאן ולהבא חכמים יותר מכפי שהיינו קודם לכן וגם צודקים יותר.

3.11.87