לילד הזה התפללו כל אלה שתבעו לעשות שימוש בכלי המיוחד הנקרא ועדת חקירה. ועדת לנדוי הוציאה את האמת לאור כשלנגד עיניה טובת הציבור וצרכי המדינה במלוא היקפם. הוועדה נמנעה מלהפוך עצמה לטריבונל עממי או לבית-דין שדה, המשמש חוקר, תובע, שופט ומוציא לפועל גם יחד. היא עסקה בהבראת חוסנה של הדמוקרטיה ובחיזוק שלטון החוק ולא בעריפת ראשים, כמו כמה מקודמותיה. היא התרכזה בתפקידה העיקרי והיחודי של ועדת חקירה – בירור מכלול העובדות לאמיתן, בלי סייג ובלי התגדרות בבקעה המשפטית הצרה של הוכחת אשמתו של נאשם פלוני לפי עבירה אלמונית.

לכך נדרשה הקמתו של מוסד ועדת החקירה ולכך היא נבראה. עתה יש לנגד עינינו מודל של ועדת חקירה “פאר אקסלאנס”. ועדת לנדוי החזירה למוסד ועדת החקירה את כבודו האבוד והשיבה אותו על כנו כבראשונה. ממנה יוכלו ללמוד ועדות החקירה בעתיד וכמוה יוכלו לשאוף לעשות. יש בידינו עכשיו ספר לימוד ממש, בבחינת הפוך בו והפוך בו שהכל בו – על שיטות החקירה של שירות הבטחון ועל כל הפרשיות שהוא היה מעורב בהן ב-16 השנים האחרונות. יש בו הלכות רבות הנהוגות גם בישראל וגם בארצות אחרות, לגבי המותר והאסור בלחימה נגד הטירור – הנגע המודרני, האכזר והמסוכן לעצם קיומה של מדינה דמוקראטית ולחיי אזרחיה. זה הנגע שמלחמה בו היא בחזקת פיקוח נפש ממש.

לכאורה הדברים הבאים ידועים וברורים, אך מרוב שיגרה עלול אדם לשכוח שהמלחמה בטירור – לרבות המלחמה כנגד “החתרנות המדינית שהיא כיום מרכיב חשוב בפעילות אש”ף בשטחים“, כפי שקובעת ועדת לנדוי – היא בחזקת הצלת נפשות, פשוטו כמשמעו וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. חייב כל אדם לראות לנגד עיניו את עצמו ואת בני משפחתו הקרובים לו ביותר, כאשר הוא בא להטיל סייגים על השב”כ במאמציו להציל את חייהם.

מעתה ואילך אפשר לפתוח פרק חדש בדיון הציבורי בנושא זה. כל אזרח נאור ובר-דעת וכל אדם בעל יושר אינטלקטואלי ומקצועי – יהיה זה פרקליט מדינה, פרופסור למשפטים, או עתונאי – שנדרש לנושאי השב“כ ודרכי מלחמתו באש”ף, יכול ורשאי להיות חכם לאחר מעשה ולומר לעצמו: אילו ידעתי מלכתחילה מה שאני יודע עכשיו, הייתי יכול לכלכל את דעותי ואת עמדותי אחרת. למדנו ואנחנו יודעים מה היה, ולמה, וממתי, וראוי לכולנו לבחון ולקבוע מחדש את דעותינו ואת עמדותינו מכאן ולהבא. יהיה זה מבחן מעניין לרבים מאתנו. עכשיו נוכל להבחין בנקל בין צדקנים וצבועים לבין אלה שהאמת וטובת הציבור ומאזני הצדק כלפי נחקרים וחוקרים, אנשי טירור וקורבנותיהם גם יחד, הם לנגד עיניהם. עכשיו נוכל לדעת מי הוגה את המלים “שלטון החוק” כצפצוף הזרזיר או כצריחת העורב (ומי לא יבין כי נמשלו של בעל הכנף הראשון הם כמה מהעתונאים, ונמשלו של בעל הכנף השני הם כמה מהמשפטנים ומוריהם, שלא לחינם הם הולכים זה אצל זה, כאשר מדובר בצדקנות ובצביעות). ולעומתם נדע, מי משתדל להבחין ביושר ובאומץ-לב, כפי שעשתה ועדת לנדוי, בין שלל הדילמות והאפשרויות המנוגדות.

כדאי להזכיר לאותם “זרזירים ועורבים” כמה אמיתות הכלולות בדו“ח ועדת לנדוי. בדו”ח נקבע כי ראשי השב“כ ואנשי יחידת החוקרים שלו – מלמעלה עד למטה – נהגו להעיד עדות שקר בבתי-המשפט, כל אימת שנשאלו על דרכי החקירה שבהן נתקבלה הודאת הנאשמים במעשי הטירור שהם ביצעו. לא נקבע כי כל ההודאות, או רובן, היו הודאות שוא ולא הודאות אמת. צריך להבחין היטב בין הודאות שוא להודאות אמת שנתקבלו באמצעים פסולים ואינן פסולות לצורך הרשעת האשמים, על-פי הנהוג בבית-המשפט הישראלי. עדיין השאלה המכרעת היא האם הנאשם היה אשם במה שהורשע בו או לא. גם אם ידרוש מי שידרוש חזרה על משפט-הזוטא, אל לו להניח כי הוא יזוכה בהכרח מהרשעתו, אך ורק משום שאנשי השב”כ העידו עדות שקר כאשר הכחישו כי הודאתו נתקבלה באמצעים פסולים.

נקבע, בניגוד לסברת רבים, כי במצבים מסויימים יש הצדקה מוסרית ויש גם הגנה חוקית, בישראל ובמדינות אחרות, על החוקרים המשתמשים באמצעים של לחץ ואלימות פיסית מתונה בחקירתם של אנשי טירור. אין זה “איזור דמדומים” ואין זה שטח פרוץ לכל חוקר לעשות שימוש בכל אמצעי של לחץ ועינויים בעת החקירה של אנשי טירור, לפי שיקול דעתו. יש הרבה הלכות פסוקות וחוות-דעת מקצועיות בישראל ובארצות אחרות על המבחנים והסייגים השונים לגבי השימוש באלימות בחקירות כאלה. יש, קודם כל, המבחן ההגיוני של “תפיסת הרע במיעוטו”, כלומר שהחוקר “ינהג כפי שנהג כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למונען בדרך אחרת”, “ובלבד שלא עשה יותר משהיה צורך סביר לעשות לאותה מטרה, ושהרעה שהוא גרם איננה בלתי שקולה כנגד הרעה שמנע”. דוגמה קיצונית היא הצדקה לעינויו של חשוד לשם גילוי מיקומה של פצצה בבניין הומה מאנשים, למען הצלת חיי אדם. נוסף לכך מדגישה הוועדה את הצורך בדרכי פיקוח שונות בשעת מעשה ולאחריו, אם לא היתה חריגה מן הסייגים הדרושים בעת החקירה. אין זה שטח הפקר והוא לא צריך להיות כזה לצורך מלחמה יעילה בטירור.

ראשי השב“כ טענו להגנתם כי נהגו לשקר בבתי-המשפט בנוגע לדרכי החקירה, משום שלדעתם לא היתה דרך אחרת למלחמה בטרור. הם האמינו כי יש ניגוד בין קיום שלטון החוק בבתי-המשפט לבין צרכי הלחימה בטירור וכי הצורך במידור ובשמירת הסודיות של שיטות החקירה ומקורות המידע קודמים לכל שיקול של שלטון החוק. דעה זאת הוקעה ונשללה לחלוטין על-ידי ועדת לנדוי מכמה וכמה סיבות. ראשית, ולדעת הוועדה, כמו לדעת בית-המשפט העליון ורבים אחרים, מדינה דמוקרטית אינה יכולה לוותר בשום פנים על הערך המוסרי העליון של שלטון החוק, כי בנפשה הדבר. שנית, שלטון החוק יכול לאפשר את המלחמה היעילה בטירור במסגרת החוק. וזאת בניגוד לדעתם המקצועית של ראשי השב”כ וכל אנשי יחידת החוקרים (אגב, כדאי לזכור כי מדובר רק ביחידה זאת וביועצים המשפטיים ולא ביחידות אחרות של השב"כ).

לגבי השאלה העקרונית אין מקום לוויכוח. לגבי השאלה המעשית – היא חייבת לעמוד למבחן מדוקדק מכאן ולהבא. השב“כ יצטרך להשתדל ולמצוא אלטרנטיבה חוקית לדרכי המלחמה בטירור. ועדת לנדוי הגישה, בחלק החסוי של הדו”ח שלה, המלצות מעשיות רבות. היא קבעה כי מכאן ולהבא יוגבל המידור המוחלט שממנו נהנה השב“כ למעשה, אם לא להלכה, כלפי גופי שלטון אחרים. יורחב הפיקוח מטעם ראש הממשלה, באמצעות יועצו הצבאי, ועדת שרים מצומצמת, מבקר המדינה וגם ועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לענייני השירותים החשאיים. נקבעו גם נהלים מפורטים לחקירת תלונות על חוקרים. מאלף הדבר שהוועדה העדיפה את הנוהל שהציע השב”כ על הנוהל שהציעו היועץ המשפטי ועוזריו וכי ועדת לנדוי המליצה על פיוס בין שני גופים אלה. המלצה זאת תצטרך לעמוד למבחן והיא מחייבת את שני הצדדים.

כל ההמלצות וההצעות של ועדת לנדוי יצטרכו לעמוד עכשיו במבחן הביצוע והביקורת של הממשלה, הכנסת, מבקר המדינה, קהילת המשפטנים, אמצעי התקשורת ודעת-הקהל. הערובה לקיום שלטון החוק היא בחוסנה של הדמוקרטיה בתוכה פנימה. שום קביים לא יועילו לה אם אינה יכולה להלך על רגליה שלה. ועדת החקירה התגלתה הפעם ככלי-עזר חשוב ומועיל מאין כמוהו להבטחת חוסנה של הדמוקרטיה ולקיום שלטון החוק, ועל כך היא ראויה לתודה ולתהילה. הודות לה, כולנו יכולים להיות מכאן ולהבא חכמים יותר מכפי שהיינו קודם לכן וגם צודקים יותר.

3.11.87