“הטנגו הוא ריטואל” – אומר פול לז’אן לפני ריקוד “הטנגו האחרון” שלהם, סמוך לסיום הטראגי של הקשר ביניהם. משפט זה הוא המפתח להבנת הסרט “הטאנגו האחרון בפאריס”, אחת מיצירות המופת בסגנון “תיאטרון הריטואל”, שהצליח לפתח בשנים האחרונות שפה אוניברסאלית, משותפת ליוצרים ממזרח וממערב, שאליה מתנקזים כל זרמי התיאטרון והקולנוע המודרניים.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסים בין גבר ואשה, כפי שרואה אותם הבמאי-היוצר ברנרדו ברטולוצ’י. יחסים אלה, כפי שגורס הבמאי, הם בטהרתם הגורלית ריטואל של אבדן והרס עצמי, שזיקת הגומלין ביניהם בלתי-נמנעת. זהו תהליך דיאלקטי, גזור מראש בשלבי התפתחותו, הכנעת האשה על-ידי הגבר; הכנעה זו היא התגברות הדרגתית של תלות הגבר באשה, תלות המכניע בנכנעת לו – ככל שהוא משפיל אותה ומכניע אותה יותר, כך גוברת הזדקקותו אליה והופכת לחלק ממנו, על-ידי עצם תהליך כניעתה והתמסרותה. בסיום התהליך – שלב אחרי שלב – הכוח הופך לחולשה והחולשה הופכת לכוח. המכניע הופך לנכנע והאישה הנכנעת משתחררת מן הכבלים. הגבר משפיל את האשה תוך כדי הפשלת עצמו עד תום (שתי הסצינות ה“סדומיות”, שהן שיאים סימליים של אבדן והרס עצמי). בכך מתמצים יחסי הגבר והאשה ולא נותר להם אלא להיפסק, לחדול.

הוא רוצה לחרוג מגזירת הגורל של הריטואל האנונימי, שהוא עצמו בחר, ולהימלט ליחסים אישיים שבין אנשים חיים, בעלי זהות, שם, כתובת ומקצוע – אנשים אינדיבידואליים (בעיר או בכפר, בכל מקום ספציפי שהיא תבחר). היא אינה רוצה או אינה יכולה להמשיך את היחסים עם הגבר, שמיצו את עצמם וחרגו מן החוקיות הגורלית שנכפתה על שניהם. לאחר שהמכניע נכנע הריהו כשמשון שנגזזו מחלפות ראשו. לדלילה אין חפץ בו. הריטואל הגיע לסיומו. הגבר החזק והמכניע כרוך אחרי האשה החלשה והמושפלת, המואסת בו. הוא אוהב אותה, מציע לה נישואין ורוצה לדעת את שמה. שמי ז’אן", היא אומרת לו בסוף הסרט והורגת אותו. ההתוודעות האישית היא סוף היחסים ביניהם.

הריטואל הוא טקס פולחני, גזור וקבוע, שכל אחד משלביו, והמעברים הבלתי-נמנעים משלב לשלב, מסמלים גורליות נחרצת, שאינה יכולה להיות מושפעת מן המקריות האינדיווידואלית, הביוגראפית-פסיכולוגית, של לובש מסכה ממלא תפקיד. הפולחן הוא אחיד, חוזר על עצמו בהכרחיות גורלית, בלתי נמנע. כיוון שהוא אנונימי אין טוב מלהמחישו במסכות, המטשטשות ומעלימות את תווי-הייחוד של נושאיהן.

פול וז’אן מחליפים במהלך הסרט מספר מצומצם מאד של הבעות פנים החוזרות על עצמן. כמעט ואין סימן לסערת יצרים או לרגשות לפני האקטים המיניים, שאותם הם מבצעים כתרגילי ריתמיקה, או כתנועות בלט מסוגננות, ללא הבעה אישית-אנושית. קרקור התרנגולות וגעיית הפרות, שהם מחקים, במקום דו-שיח משמעותי ביניהם, הם סמליים לחוסר ההתייחסות האישית-האנושית במגעם ההדדי.

אחדות זאת של תוכן וצורה בולטת גם על דמויות הרקע. רוזה, אשתו של פול שהתאבדה, בגדה בו עם דייר בבית-מלון שהיה שייך לה. היא קנתה למאהב בדיוק אותו חלוק שקנתה לבעלה, כדי שהדמיון בין שני הגברים יהיה מלא, כדמיון שבין שתי מסכות-בובות, נטולות יחוד אינדיווידואלי. היא אהבה קירות לבנים, חסרי יחוד אף הם, היא קילפה את הצבע מעל קירות חדרי ביתו של המאהב, כדי שיהיו לבנים בדיוק כמו קירות חדרי הדירה המשותפת לה ולבעלה. היא שוכבת מתה במיטתה, עדויה זרי פרחים, ופניה כמסכה. הוא מדבר והיא אינה עונה. כך לאחר המוות וכך היה גם כשהיתה בחיים.

ארוסה של הנערה ז’אן הוא במאי סרטים, סטריאוטיפ, המתנהג כמסיכה-בובה של כל במאי בכל מקום. אין לו יחס אישי אל אהובתו והוא משתמש בה כבדמות סימלית לסרט על אהבה, סרט נטול התייחסות אישית אל הנערה שאותה הוא אוהב או איננו אוהב. “הבה נהפוך את המקרי לגורלי”, הוא אומר לה בתהליך ההסרטה. וכך משופע “הטאנגו האחרון” כולו בסימליות, אחידה במשמעותה, עד למשמעויות הקטנות ביותר.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסי גבר-אשה, צרופים ומטוהרים מכל סוג, מכל הפרעה או התערבות חיצוניות – יחסים כפי שגורס ברטולוצ’י. את תפיסתו זאת הוא מציג בסרט כניסוי של מבחנה בתנאי מעבדה אופטימאליים. כך נראית זיקת-הגומלין האמיתית בין הגבר לאשה, כשהיא מופרדת מכל הנסיבות המקריות והלא-מהותיות של יחסיהם ההדדיים, כאשר מצליחים להתעלם מהרקע האינדיווידואלי של כל אחד' מבני הזוג, שאין לו שייכות לזיקת-הגומלין ביניהם. הזיקה הזאת בטהרתה ובגורליותה האימננטית, היא זיקה דיאלקטית של הכנעה-כניעה, שסיומה הטראגי, המאכל את עצמו, הוא בלתי נמנע.

כך, לפחות, גורס ברטולוצ’י ואת תפיסתו זו הוא היטיב להמחיש בשפת קולנוע מעוצבת לפרטי-פרטיה.

8.6.73