“הטנגו הוא ריטואל” – אומר פול לז’אן לפני ריקוד “הטנגו האחרון” שלהם, סמוך לסיום הטראגי של הקשר ביניהם. משפט זה הוא המפתח להבנת הסרט “הטאנגו האחרון בפאריס”, אחת מיצירות המופת בסגנון “תיאטרון הריטואל”, שהצליח לפתח בשנים האחרונות שפה אוניברסאלית, משותפת ליוצרים ממזרח וממערב, שאליה מתנקזים כל זרמי התיאטרון והקולנוע המודרניים.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסים בין גבר ואשה, כפי שרואה אותם הבמאי-היוצר ברנרדו ברטולוצ’י. יחסים אלה, כפי שגורס הבמאי, הם בטהרתם הגורלית ריטואל של אבדן והרס עצמי, שזיקת הגומלין ביניהם בלתי-נמנעת. זהו תהליך דיאלקטי, גזור מראש בשלבי התפתחותו, הכנעת האשה על-ידי הגבר; הכנעה זו היא התגברות הדרגתית של תלות הגבר באשה, תלות המכניע בנכנעת לו – ככל שהוא משפיל אותה ומכניע אותה יותר, כך גוברת הזדקקותו אליה והופכת לחלק ממנו, על-ידי עצם תהליך כניעתה והתמסרותה. בסיום התהליך – שלב אחרי שלב – הכוח הופך לחולשה והחולשה הופכת לכוח. המכניע הופך לנכנע והאישה הנכנעת משתחררת מן הכבלים. הגבר משפיל את האשה תוך כדי הפשלת עצמו עד תום (שתי הסצינות ה“סדומיות”, שהן שיאים סימליים של אבדן והרס עצמי). בכך מתמצים יחסי הגבר והאשה ולא נותר להם אלא להיפסק, לחדול.

הוא רוצה לחרוג מגזירת הגורל של הריטואל האנונימי, שהוא עצמו בחר, ולהימלט ליחסים אישיים שבין אנשים חיים, בעלי זהות, שם, כתובת ומקצוע – אנשים אינדיבידואליים (בעיר או בכפר, בכל מקום ספציפי שהיא תבחר). היא אינה רוצה או אינה יכולה להמשיך את היחסים עם הגבר, שמיצו את עצמם וחרגו מן החוקיות הגורלית שנכפתה על שניהם. לאחר שהמכניע נכנע הריהו כשמשון שנגזזו מחלפות ראשו. לדלילה אין חפץ בו. הריטואל הגיע לסיומו. הגבר החזק והמכניע כרוך אחרי האשה החלשה והמושפלת, המואסת בו. הוא אוהב אותה, מציע לה נישואין ורוצה לדעת את שמה. שמי ז’אן", היא אומרת לו בסוף הסרט והורגת אותו. ההתוודעות האישית היא סוף היחסים ביניהם.

הריטואל הוא טקס פולחני, גזור וקבוע, שכל אחד משלביו, והמעברים הבלתי-נמנעים משלב לשלב, מסמלים גורליות נחרצת, שאינה יכולה להיות מושפעת מן המקריות האינדיווידואלית, הביוגראפית-פסיכולוגית, של לובש מסכה ממלא תפקיד. הפולחן הוא אחיד, חוזר על עצמו בהכרחיות גורלית, בלתי נמנע. כיוון שהוא אנונימי אין טוב מלהמחישו במסכות, המטשטשות ומעלימות את תווי-הייחוד של נושאיהן.

פול וז’אן מחליפים במהלך הסרט מספר מצומצם מאד של הבעות פנים החוזרות על עצמן. כמעט ואין סימן לסערת יצרים או לרגשות לפני האקטים המיניים, שאותם הם מבצעים כתרגילי ריתמיקה, או כתנועות בלט מסוגננות, ללא הבעה אישית-אנושית. קרקור התרנגולות וגעיית הפרות, שהם מחקים, במקום דו-שיח משמעותי ביניהם, הם סמליים לחוסר ההתייחסות האישית-האנושית במגעם ההדדי.

אחדות זאת של תוכן וצורה בולטת גם על דמויות הרקע. רוזה, אשתו של פול שהתאבדה, בגדה בו עם דייר בבית-מלון שהיה שייך לה. היא קנתה למאהב בדיוק אותו חלוק שקנתה לבעלה, כדי שהדמיון בין שני הגברים יהיה מלא, כדמיון שבין שתי מסכות-בובות, נטולות יחוד אינדיווידואלי. היא אהבה קירות לבנים, חסרי יחוד אף הם, היא קילפה את הצבע מעל קירות חדרי ביתו של המאהב, כדי שיהיו לבנים בדיוק כמו קירות חדרי הדירה המשותפת לה ולבעלה. היא שוכבת מתה במיטתה, עדויה זרי פרחים, ופניה כמסכה. הוא מדבר והיא אינה עונה. כך לאחר המוות וכך היה גם כשהיתה בחיים.

ארוסה של הנערה ז’אן הוא במאי סרטים, סטריאוטיפ, המתנהג כמסיכה-בובה של כל במאי בכל מקום. אין לו יחס אישי אל אהובתו והוא משתמש בה כבדמות סימלית לסרט על אהבה, סרט נטול התייחסות אישית אל הנערה שאותה הוא אוהב או איננו אוהב. “הבה נהפוך את המקרי לגורלי”, הוא אומר לה בתהליך ההסרטה. וכך משופע “הטאנגו האחרון” כולו בסימליות, אחידה במשמעותה, עד למשמעויות הקטנות ביותר.

“הטנגו האחרון בפאריס” הוא ריטואל של יחסי גבר-אשה, צרופים ומטוהרים מכל סוג, מכל הפרעה או התערבות חיצוניות – יחסים כפי שגורס ברטולוצ’י. את תפיסתו זאת הוא מציג בסרט כניסוי של מבחנה בתנאי מעבדה אופטימאליים. כך נראית זיקת-הגומלין האמיתית בין הגבר לאשה, כשהיא מופרדת מכל הנסיבות המקריות והלא-מהותיות של יחסיהם ההדדיים, כאשר מצליחים להתעלם מהרקע האינדיווידואלי של כל אחד' מבני הזוג, שאין לו שייכות לזיקת-הגומלין ביניהם. הזיקה הזאת בטהרתה ובגורליותה האימננטית, היא זיקה דיאלקטית של הכנעה-כניעה, שסיומה הטראגי, המאכל את עצמו, הוא בלתי נמנע.

כך, לפחות, גורס ברטולוצ’י ואת תפיסתו זו הוא היטיב להמחיש בשפת קולנוע מעוצבת לפרטי-פרטיה.

8.6.73

אירן ידועה בעולם כארץ יצוא נפט, כאחת הארצות העשירות בתבל. היא ידועה גם כארץ השטיחים, ובמידה פחותה כאחת מארצות יצוא הקוויאר. כשמגיעים לאירן, מציצים לתוכה ומגלים גם דברים מופלאים אחרים.

המוזאיקה הפרסית המיוחדת במינה, על המורכבות המפותלת, המסוגננת והמחושבת שלה, על פרטי הפרטים ושלל הגוונים, המצליחה ליצור הרמוניה בין התמונה הכוללת לבין הפרטים הבודדים המרכיבים אותה, תוך ניצול מדוקדק של השטח. והשני – ה“זור חאנא”. ההתעמלות האקרובטית המסורתית של אירן, שמועדוניה, בעלי מבנה מיוחד, פזורים בכל רחבי אירן; בטהרן בלבד אפשר למצוא 21 מועדונים מסוג זה.

תחילה אתה מתייחס אל יצירות המוזאיקה הפרסיות כאל יצירות אמנות מרהיבה ומתפעל ככל תייר משיאי האמנות הזו במסגדים המפורסמים של איספהן. אתה חוזר אליהן במחשבתך שוב ושוב, כשאתה מנסה להבין את מדיניות החוץ האירנית, את מהלכיה המפותלים והמאוזנים עד לפרטי פרטים; וכך גם את מערכת היחסים בין ארה“ב לבין בריה”מ, בין מדינות ערב לבין עצמן, בינן לבין ישראל, בין העירקים לכורדים ובין מדינות המפרץ הפרסי הגדולות והקטנות.

תמונת המוזאיקה הפרסית חוזרת אליך גם כשאתה עוקב אחר התפתחות מדיניות הפנים של השאה ודרכי ביצועה של “המהפכה הלבנה”, המורכבת ממערכת רפורמות הבנוייה על איזונים פנימיים מוזרים ביותר – שאינם נראים לעין במבט ראשון, אלא רק לאחר התעמקות רבה והתבוננות ממושכת. אתה חוזר אל התמונה הזו ונעזר בה שוב ושוב ככל שאתה מרבה להיתקל בתמיהות של ישראלים וזרים אחרים המנהלים עסקים באירן והמופתעים מדי פעם מצורת החשיבה ומדרכי התגובה של האירנים. לתוך זמן לא רב, אתה מגיע למסקנה שהמוזאיקה הפרסית הטביעה את חותמה על המנטליות האירנית, “מוח המוזאיקה” האיראני, שהוא מורכב יותר ומתוחכם מכפי שנדמה. ואז אפשר להבין שהמורכבות הזו היא לעיתים בבחינת עושר השמור לבעליו, ומשמש גם כנגדו. חלקיק אחד חסר מקלקל את ההרמוניה, קוטע את הקו ומשבש את שלמות התמונה. וכשנוסף החלקיק החסר ונוספת החוליה המקשרת את יתר החוליות, רק אז מתבהרת התמונה כולה.

הפולחן של “זור חאנא”

סימן ההיכר האירני השני ידוע פחות, אם כי גם הוא משמש אטרקציה לתיירים לא מעטים. ה“זור חאנא” (בתרגום: “בית הכוח” ) הוא סוג מסויים של פעילות גופנית אירנית מסורתית המגיעה לשיאים של אקרובטיקה עוצרת נשימה. לאמיתו של דבר ה“זור חאנא” הוא ריטואל (טקס פולחני) מדוקדק שבו השתמרו מסורות אירניות עתיקות מראשית האיסלאם השיעי ומכל התקופות שקדמו לאיסלאם. דיקלום הפסוקים הדתיים המלווים את תנועות הגוף יחד עם הלמות התוף וצלצול הפעמון לקוחים מהקוראן, מפרקי התפילה השיעיים ואף מ“ספר מלכים” (“שאה נאמא”) של פירדוסי, המתאר את עלילות הגבורה האגדיים של רוסטאם וחבר מרעיו, שחיו לפני תקופת האיסלאם.

לפני 150 שנה נרשמו באורח שיטתי כללי הטקס הפולחני הזה, שתחילתו לפני אלפי שנים, ותאוריו הראשוניים נמצאים בספר ההיסטוריה של הרודוטוס. הטקס מגיע לשיאים של שליטה עצמית, ריסון רפלקסים, הרמוניה פיזית ונפשית של המתעמלים. התרגילים כוללים תנועות שונות, תוך שימוש באלות עץ קלות וכבדות, במגן עץ כבד ובשרשרות ברזל כבדות דמויות קשת. את האלות מניפים בקצב מעל לראש ועל הגב בתנועות הדומות לתנועות סיגוף והתגודדות של תהלוכות האבל והקינה השיעיים לזכר הקורבנות הקדושים של עלי ובניו חוסיין וחסן. לאחר מכן עובר הטקס הפולחני לתנועות ניתור וסחרור של המתעמל סביב עצמו על רגל אחת, כשהרגל השניה משמשת כמתנע ושתי הזרועות פרושות לרווחה כמין מדחף, כשבשיא הסחרור אין הזרועות נראות לעין. להטוט אקרובטי נוסף הוא זריקת אלות גדולות וכבדות באויר וקליטתן לסירוגין, ולבסוף – היאבקות.

כל התרגילים הללו נעשים כשחצי הגוף העליון חשוף וכשכל המתעמלים מצטופפים בתוך זירה משושה או מרובעת, הנמצאת בתוך מבנה בעל כיפה עגולה, כשעל דוכן גבוה יושב שר הטקס (“מורצ’ד”), שהוא בבחינת “ראש המיסדר”, העורך את הטקס ומשמיע את פסוקי הפולחן למתן הוראות למתעמלים כשהוא מצלצל בפעמון והולם בתוף בעל תהודה אדירה ומעוררת, המעבירה אל המאזין את הריתמוס הריטואליסטי. המבנה בעל הכיפה בנוי על-פי הדגם של מנזרי הדרווישים המסתגפים ומקדישים עצמם לחיי צניעות, פרישות ומילוי מצוות. הטקס כולו רצוף מחוותך ונימוסים מדוקדקים של קידות, דברי שבח וויתור הדדיים.

לא קל להתקבל למסדר ה“זור חאנא”. לאחר מבחן מדוקדק מתחילה דרגת חניכות ממושכת עד שה“חניך” רוכש את ההרמוניה והאיזון של הגוף והנפש והאיזון של הדרווישים לביצוע התרגילים. לאחריה באה דרגת “בוגר”, ו“משתלם”, שכבר הגיע לכלל דרגה של “אביר המיסדר”.ומעליו – האביר המושלם בכל ה“מעלות”, המסוגל לשמש כמנהיג המעמלים והמובילים בזירה עצמה. בראש סולם ההיררכיה של מיסדר ה“זור חאנא” עומד שר הטקס, ה“מורצ’ד”, המנצח על המחולות, המצלצל בפעמון והמכה בתוף הגודל, המרעיד והמהמם.

כללי הפולחן המדוקדקים האלה נשמעים ומתקיימים בכל מועדוני ה“זור חאנא” החדשים והישנים ומדיניות הממשלה היא להרבות את מספרם ולהפיץ את תרבות הגוף והנפש המגולמת בספורט לאומי זה. חברי מיסדר ה“זור חאנא” הם מנאמני השאה ומשמשים גם מעין “מיליציה אזרחית” מתנדבת לשמירה על הכתר. כך קרה בשנת 1953, כאשר נאלץ השאה להימלט לרומא מפני נסיון ההפיכה של ראש הממשלה מוסאדק. זיקה זו בין מועדוני ה“זור חאנא” לבין השאה אינה מפתיעה. מי שמתבונן במוסדות אירניים חדשים וישנים ובדפוסי התנהגותם, מי שמנסה להבין את הדיאלוג הזה – יכול להיעזר במפתח שמעניק לו ה“זור חאנא”. מתחת לקליפה הקוסמופוליטית הבין-לאומית הדקה של לבוש ונימוסי התנהגות אחידים השוררים בעולם, לא יקשה לחשוף כאן את הלמות התוף, צלצולי הפעמונים, קידות האדיבות והריתמוס הפיזי והנפשי של מבצעי הזריזות והראווה של תרגילי ה“זור חאנא”. “השאטר” הפרסי, הרץ המלכותי קל הרגלים ואמיץ הלב, הגיבור המציל והמושיע בעת צרה, האביר הממזג בתוכו את “הטוב והיפה” שהוא האב-טיפוס של פולחן ה“זור חאנא” – “השאטר” הפרסי הזה, שהיה קיים מאות בשנים עד המאה שעברה, חי עדיין בלב כל באירן ומשתדל להפליא ולהדהים את רואיו ושומעיו בכל קצווי תבל.

ציור הלקוח כאילו מספרות המדע הבדיוני

השאה רוצה להקפיץ את אירן קדימה, בקפיצות גדולות – להגיע תוך עשר שנים לרמת ההתפתחות של ארצות מערב אירופה, ואף לעבור אותן תוך עשרים שנה – ללמוד מן המורים ולעלות עליהם. השאה מצליח להדביק רבים מבני עמו בשאיפה העזה להצטיין, להדהים את העולם בהישגים ולהתגבר על הרגשת ההתבטלות בפני ה“חאריג’י” (תוצרת חוץ) גם על-ידי ראוותנות נטולת בסיס. השאה נוהג לומר, כי על האירנים לא להסתפק ב,טוב" או “בטוב מאוד”, אלא לשאוף ל“מצויין” ול“מעולה”, ובינתיים קונים מן הטוב ביותר והיקר ביותר ובכמות העולה על הדרוש. השאפתנות החיובית כשלעצמה גורמת לבזבוז ומסייעת לשחיתות, שהיא מכת-מדינה באירן. תשלום אחוזים מכל עסקה לממונים, אינו בחזקת חריג. אירן רוכשת את הציוד המתקדם והמשוכלל ביותר, בתחום הטכנולוגיה הצבאית, בתחום הטכנולוגיה האזרחית. לאירן צי רחפות במפרץ הפרסי, מסוקי “קוברה” ומפציצי אפ-14" ו“אפ-15”, משחתות אמריקניות מודרניות, בצי ובחיל האויר, בהיקף דומה כמו לחילות ארצות הברית. לעומת זאת בתחום האזרחי סובלת איראן מרשת טלפונים שאינה מדביקה את הצרכים. יחד עם זאת מקימים רשת תקשורת המבוססת על מערכת לוויינים שתאפשר לא רק שיחות טלפון וטלקס בלי הגבלה, אלא גם קליטת שידורי טלויזיה מכל רחבי תבל והקמת מערכת טלויזיה חינוכית ו“אוניברסיטה של האוויר”, שתגיע לכל כפר נידח ברחבי אירן.

נמל התעופה של אירן אינו מן המודרניים בעולם ולא הרבה נעשה לשיפוצו. בעתיד יבנה נמל תעופה חדש שיהיה מן המשוכללים ביותר בעולם. וכך בתחומי חיים אחרים. ההווה באירן הוא פרוזדור בין העבר לעתיד. תושבי אירן מתבשרים יום-יום על התקדמות לקראת העתיד, וספק אם הם מוכנים לכך כראוי ואם לא יבוא עליהם כהלם.

בינתים נעשית התקדמות רבה בכל השטחים. ביקרנו במפעל להרכבת מכוניות הנקרא “אירן ניישונל” ושהוא הראשון והמצליח ביותר מבין 12 מפעלי הרכבת מכוניות הקיימים כבר. התרשמנו לטובה מהניקיון, החריצות והמשמעת בעבודה, המושפעים בלי ספק משלבי החניכות והקידום הנהוגים במפעל, כשלכל אחד משלבי הקידום סימן-היכר חיצוני המתבטא בצבע שונה של חלוק עבודה ובמשכורת שונה בין דרגה לדרגה. היחסים שבין מנהלי המפעל לבין עובדיו מושפעים מן הדוגמה היפנית, שגם היא השכילה למזג דפוסי התנהגות מסורתיים עם צרכי היעול של טכנולוגיה מודרנית. המפעל מטפח יחסי עבודה ושכר עם העובדים הבנויים על זיקה משפחית, או כמעט מסדרית. המפעל מספק לעובדיו שיכון חינם (הם משלמים רק בעד השימוש במים, חשמל וגז), הכולל גם טיפול רפואי וחינוך מגן ילדים ועד בית ספר וחנות קואופרטיבית שבה קונה עובד-המפעל מצרכים בהנחה של 25 אחוז (שאותה מכסה המפעל), שהיא תוספת שכר עקיפה. המפעל מסייע לכל עובד באורח אישי בארועים משפחתיים. בשטח המפעל מתקני ספורט תחת כיפת השמים ואולמות סגורים, מגרשי כדורגל, כדורסל וכדור-עף, טניס וטניס-שולחן, בריכת שחיה – וכמובן גם מועדון “זור חאנא”.

כתוצאה מכך נוצרת הרגשת שייכות חזקה מאוד בין העובדים למפעל. עליית שכר נהוגה כל שנה ומצטרפות אליה הטבות של שיתוף ברווחים בצורה של משכורות חודשיות נוספות. ולאחרונה גם שיתוף בבעלות המפעל, שפירושו – קבלת הלוואה בתנאים נוחים, המאפשרים את רכישת מניות המפעל עד לגובה סכום מסויים במשך עשר שנים.

ניצול סמלי העבר הרחוק והקרוב

את הרגשת השייכות החזקה הזו הממשלה רוצה לגייס גם למסגרת החדשה שהוקמה ושמה “ראסטאחיז” (“התחיה”). מפועלי “אירן ניישונל” שמעתי את התשובה: כולנו חברים במפלגה. ואכן היא הוקמה כאיחוד של שתי המפלגות שהיו קיימות קודם לכן – “אירן החדשה” (“איראן נובין”) ומפלגת “העם” (“מרדום”). במקום התקשרויות רופפות של חברי המג’ליס מהמעמד הבינוני, רוצה השאה לגייס למפלגה החדשה את ההמונים ולהפעיל אותם לביצוע עקרונות “המהפכה הלבנה”, המזכיר הכללי של המפלגה החדשה הוא ראש הממשלה אמיר עבאס הוביידה וסגנו הוא שר המסחר הנמרץ והפעלתני פרידון מהדווי, העומד בראש המערכה נגד הפקעת המחירים והספסרות. כשר המסחר מוציא מהדווי את צווי הפיקוח על המחירים; וכעומד בראש מנגנון המפלגה, מגיס את הפועלים והסטודנטים ומארגן אותם לשמור על קיום צווי-הפיקוח הלכה למעשה. תלונות הפועלים והסטודנטים, כמו תלונות הצרכנים והנפגעים, מביאות לפעולה מיידית של אכיפת צווי-הפיקוח והטלת קנסות כבדים, צווי הגליה ועונשי מאסר.

גיוס ההמונים והפעלתם לביצוע משימות “המהפכה של השאה והעם” הם לחם חוקו של המשטר האירני. הוא מעורר לשם כך את הרגשת השייכות “המיסדרית” ואת החוויה הקולקטיבית באמצעות עצרת המונים ומפגני ראווה המיועדים להחייאת ערכי העבר והפעלתם למען צרכי העתיד.

בשנת 1971 חגגה אירן ברוב פאר והדר את מלאת 2,500 שנה למלוכה האירנית, שנוסדה על-ידי כורש וממשיכו הגדול דריווש. ובשנת 1976 ימלאו 50 שנה לשושלת הפאהלוית – היינו, יום עליית אביו של השאה, ריזה שאה, לכס המלוכה. הצבא, ארגוני הספורט, מועדוני ה“זור חאנא”, מפלגת ה“ראסטאחיז” החדשה ומשפחת המלוכה הזוהרת בראשות השאה ואשתו הקיסרית היפהפיה, שהיא גם “עוצר הקיסר”– הקיסרית “שאהבאנו” פארה – הכל תורמים לטיפוח האוירה הריטואליסטית של הלמות תופים, צלצול פעמונים, קידות אדיבות ומבצעי ראווה מרהיבי עיניים.

תוכן הפולחן החדש הוא תכליתי ופרגמטי. מטרותיו הן משימותיה של “המהפכה הלבנה” – פיתוח חקלאות ותעשייה, בניית סכרים ומפעלי יצור, הגדלת הצדק הסוציאלי, חידוש פני המסחר, פיזור האוכלוסיה, בעיקר לאזורים שמדרום לאיספהן; כיום היא נוטה להצטופף בצפון ובעיקר בסביבות טהרן. משימות הפיתוח של “המהפכה הלבנה” הן אדירות מימדים. הן כוללות את שינוי דמותו של העם כמנוף לשינוי פניה של הארץ. המרטירולוגיה המוסלמית השיעית מתאימה לכך פחות מתפארת הקיסרות הפרסית של כורש ודריווש מלפני אלפי שנים ושל השושלת הפאהלווית החדשה ביובל השנים האחרון. השאה משתדל להעתיק את הדגש החוויתי הלאומי מן הפולחן המרטירולוגי השיעי אל פולחן העוצמה הלאומית הכלכלית החדשה והקידמה הסוציאלית. אך העתקת דגש זה חייבת להתבצע בצורה מאוזנת, שקולה ומפותלת, בלי להחליש את קצב התנופה קדימה, תוך ניצול סמלי העבר. בד בבד עם הנדסת סכרים ופעלים חייב השאה לעסוק בהנדסת הנפש האירנית באמצעות לשון הסמלים של הריטואל הלאומי העתיק וישומה מחדש.

סימנים וסיכויים

“השאטר” הפרסי מן העבר עודנו חי וקיים, ורוצה לחדש ימיו כקדם ולהצטיין בכל “הטוב והיפה” כמיטב אגדות אירן. הוא מכיר בפיגורו המדעי והטכנולוגי ובחולשתו הכלכלית והצבאית ורוצה לסתום במהירות את פעם הפיגור והחולשה, פרי הכיבוש הזר והממושך והסיוע של משתפי פעולה מימין ומשמאל – מראשי “העולמה” החשוכים, מבעלי הקרקעות הגדולים ומהרדיקלים השמאלניים, ובכללם מפלגת “טודה” הקומוניסטי, שחברו יחד על מנת להפיל את השאה הנוכחי ולהחליש כל שלטון מרכזי יעיל – כפי שנהגו קודמיהם בדורות הקודמים.

השאה רוצה להתגבר על הטראומות של הכיבוש הרוסי-בריטי במלחמת העולם השניה, והצלתו על-ידי האמריקנים מידי הקואליציה הימנית-שמאלית בראשות ראש הממשלה שלה מוסאדק באוגוסט 1953. “הברית הבלתי קדושה של השחור והאדום” – כך כינה השאה את מתנגדיו מימין ומשמאל, מבית ומחוץ, ואותם הוא רוצה לעקור משורש ובמקומם הוא רוצה לכונן חברה חדשה. מלאכה זו טרם הושלמה והתחברותו של השאה אל בני בריתו החדשים במדינות ערב, ובכללם אש“ף – אינה מקטינה את הסיכונים האורבים לשאה ול”מהפכה הלבנה" שלו בדרך החתחתים הארוכה.

28.11.75

שפת הסמלים של הרולד פינטר במחזה “השיבה הביתה” לקוחה מעולם הסמלים של ריטואלים שבטיים-עדריים המחזירים את האדם אל שורשי הקיום הפרימיטיבי, הקמאי, הינקותי התת-אישי והתת-תרבותי, אל קשר הגבר לאשה שתחילתו בקשר הטבור אל הרחם. “השיבה הביתה” הוא “מחזה משפחתי” על-פי מיטב האירוניה של פינטר (הושפע ממנו “אלבום של תמונות המשפחה” של נפתלי יבין) – פירוק המשפחה ופירוק האדם, התא היסודי שלה, לגורמים הטרום-משפחתיים וטרום-אנושיים.

המחזה אינו על בני-אדם אלא על שלב קמאי-טרומי שלהם וממילא אין לחפש בהתנהגותם סיבתיות פסיכולוגית או סוציולוגית במובן המקובל. אפשר רק לנתח התנהגות זו כפי שמנתחים התנהגות של קופים וחיות-עדר אחרות. כמו בכל המחזות השייכים לסוג התיאטרון הריטואלי, יש כאן משחק מסכות מסוגנן. בטקסי פולחן משתמשים במסכות של חיות, כדי לבטא את הכוחות היצריים-החייתיים שבאדם, הקובעים את כללי מלחמת הקיום שלו ואת גורלו. היצורים התת-אנושיים, הנסוגים אל מצבם הילדותי-עוברי, מחופשים לבני-אדם. המסכות הן הפרצופים האישיים כביכול של מיצגי הכוחות הקמאיים, וכשמדובר במסכה אין מקום לניתוח פסיכולוגי, אלא רק לנסיון להבין מה היא מסמלת ואיזה אלמנט קמאי-עוברי היא מייצגת.

גילוי העריות הוא השיא הבלתי-נמנע של תהליך ההתפרקות מאיסורים, מערכים תרבותיים ומנורמות חברתיות המאפיינות את החברה של ימינו. המסר המוסרי שלה הוא שזה סופה הבלתי-נמנע של המתירנות המוסרית, שביטויה הראשון והקל כיותר הוא המתירנות המינית. למרבה האירוניה בשורה זאת באה מארץ הקידמה אמריקה. את הבשורה מביאים שני החוזרים ממנה אל מערת-העדר שבמולדת התרבות ששקעה, אנגליה. שני הנציגים הם הבן, טדי, "הדוקטור לפילוסופיה כפי שמטעימים בני המשפחה בלגלוג, ואשתו רות, ספק דוגמנית ספק זונה בעבר ואשת פרופסור בקמפוס אמריקני סופר-מודרני בהווה. היא אומרת לבני המשפחה: באמריקה יש הרבה גילוי עריות (כאן יש משחק-מלים באנגלית; ספקת-היצרים שנהפכה לאשת-פרופסור מעודנת כביכול אומרת במקום “אינסקס” (גילוי עריות) “אינסקטס” (חרקים). השגיאה הזאת אינה מפריעה לבני המשפחה). הם נתפסים לפיתוי שבהצעתה המרומזת. הבה נעשה זאת גם אנחנו, כאן, כמו באמריקה, גילוי עריות, אני ואתם.

טדי מייצג, במלים מפורשות, את הקוטב השני. בהתפרצות שלאחר ייאוש (“אתם לא תבינו בין כה וכה מה אני עושה שם” (הוא אומר: אני שומר על שיווי-המשקל האינטלקטואלי שלי. אתם לא מסוגלים לכך. אתם אבודים בתוך זה. אבודים בתוך מה? בתוך ההיפך משיווי משקל אינטלקטואלי, בתוך תהום ההתמסרות ליצרים הקמאיים-עדריים-עובריים ששיאו הוא גילוי העריות. ה“דוקטור לפילוסופיה” נשאר מחוץ למערת היצרים העדרים ואינו שוקע בתחתיתה. הוא חוזר אל הקוטב האחר, הקוטב האינטלקטואלי-פילוסופי, של אותה אמריקה שאשתו הביאה ממנה את בשורת השקיעה, השתלטות היצרים והרס הנורמות החברתיות, בשורת גילוי-העריות. השיא, תמונת הסיום – טקס פולחני על כל סממניו, מסוגנן להפליא. במרכז החדר ניצבת הכורסה שהיתה שייכת לאב המשפחה לשעבר, החזק והשתלטני, כס השלטון שממנו הוא ממשיך להטיל את חתיתו על הכל, על אף זיקנתו וחולשתו. טקס ההדחה מתחולל לנגד עיניו, הוא כורע על ברכיו ומתחנן כילד, שוקע לאחור ולמטה, מכס השלטון אל הרצפה, אל התחתית. הזקן האימתני שנהפך לילד עלוב מיבב ומתחנן “תני לי נשיקה”, “גם אני גבר”.

“טקס ההדחה” הוא רק אחד המרכיבים של הטקס העיקרי, “טקס ההכתרה” של האשה באשר היא אשה (בני המשפחה אומרים לאורך כל המחזה: דרושה אשה בבית. היתה אשה בבית. אין אשה בבית. הכוונה לאם שמתה ועתה תפסה את מקומה במשפחה האשה החדשה, הכלה, אשת הבן מאמריקה). על כורסת השליט לשעבר, במרכז החדר, הוא מרכז “המערה” ומרכז העולם, יושבת האשה-האם-אשת-הבן-הזונה-האלה-הקדושה, שהבטיחה לספק הכל לכולם, שעליה כל מחסורם מכאן ולהבא. היא תפרנס אותם ותספק להם את כל צרכיהם הקיומיים: מגע פיסי (“תני לי לנגוע בך”, מבקש הבן שני, לני, הסרסור, בתחילת תהליך גילוי העריות ופורקן היצרים הקיומיים הינקותיים-העובריים). מזון ומקום מסתור (הבית-המערב). היא תפרנס אותם כזונה פשוטו כמשמעו היא תעניק להם נשיקות, כאשה-אם, כפי שכבר עשתה לגיסה הצעיר ג’ואי, היא תלטף את ראשיהם כילדים אחוזי חרדה ומחפשי חום (ראשו של ג’ואי הצעיר מונח על ברכיה כאילו מצא את אמו האבודה). היא תשלוט בהם ביד רמה (היא אומרת ללני בקול מצווה של אם: “בוא שב על ברכי”,וכאשר הוא מאיים לקחת את כוס-המים שלה היא אומרת: “אני אקח אותך”), ותהיה אשת-חיק לכל בני המשפחה, ותספק את צרכיהם המיניים, אולי רק את צרכיהם של הבנים ולא של האב, המתחנן על ברכיו לקבל את חלקו וחושש להיות מקופח. מקופח פוטנציאלי אחר, שאינו מסוגל להתמודד עם המצב החדש, הוא אחי האב, סם הנהג. הוא מתמוטט על הרצפה לפני שאחיו כורע על ברכיו. מה קרה לדוד? למה התמוטט, ספק חי ספק מת? במהלך המחזה נרמזת יותר מפעם אחת האפשרות של גילוי-עריות בינו ובין גיסתו, האם המתה, המוזכרת כ“אשה החסרה”. הוא הוביל אותה במכוניתו – מכונית פאר להשכרה עם הנהג – כשישבה על המושב האחורי עם ידיד-משפחה, והוא מכחיש שהתעלסה אתם, וככל הכחשה גם זאת משאירה אותנו עם צל הספק והחשד. כנראה היא עשתה זאת לאם-האשה-האחות-המתרועעת-עם גברים (“זונה או חובבת”, מה ההבדל?) נולדו שלושה בנים, ולא ברור ממי, מהאב? מאחיו? מידידי המשפחה? גם לאשה החדשה, היורשת אלת מקומה ואת תפקידה, יש שלושה בנים, ואחרי שהכרנו אותה איננו מוכנים להישבע שכולם מבעלה.

דוד סם, החי תחת קורת-גג אח עם כל המשפחה-העדר, נשאר רווק זקן, נאמן לזכר גיסתו ולירושת תפקידיה במטבח, ומושך אליו את שנאת אחיו הבכור ואת התנפלויותיו. נראה שהלה אינו יכול להשתחרר מהחשד שאחיו היה שותפו לחיק אשתו, או לפחות סייע לשותפים אחרים להתעלס אתה במושב האחורי של מכוניו. בקיצור, כבר היו דברים מעולם במשפחה הזאת, והדוד-הגיס סם הוא העד הטוב ביותר לכך. מי כמוהו יודע מה היה ומה יהיה. אשה אחת ירשה את תפקידה-מקומה של אשה אחרת, ועל כולם להתמודד על מקומם החדש במצב החדש, לאחר ההדחה וההכתרה. האב מתחנן, אחיו מתמוטט מפני שאינו יכול להתמודד, והנפגע העיקרי, הבן הבכור לני, בעלה לשעבר, חוזר לאמריקה אל “שיווי המשקל האינטלקטואלי” שלו שמחוץ למשחק.

את מצבה הרב-משמעי של האשה ואת ריבוי התפקידים שהיא עתידה למלא מסמל טקס ההתעלסות שהיא מבצעת עם ג’ואי לעיני כל המשפחה. ג’ואי מנשק לה בעמידה והיא מחזירה לו נשיקה, הוא שוכב עליה על הספה והיא מושכת-מגלגלת אותו למטה אל הרצפה ושוכבת עליו וחוזר חלילה. אשה-אם-בת-זונה. האשה באשר היא אשה, שמהותה כאלה-קדושה, נחשפת בטקס גילוי העריות, טקס הכתרתה והשתלטותה הסופית על עדר הזכרים שארי-בשרה, המתרפקים עליה, מתאנים אליה, סובבים אותה ומשתלטים עליה. היא שולטת בהם בכוח זיקתם הקיומית-קמאית של כל הגברים-ילדים-עוברים.

“השיבה הביתה” סובב על מיתוס האשה-הנחש המפתה והמדיחה, הנשלטת-השולטת שתשוקת הגברים אליה, בניגוד למיתוס התנ"כי על הנחש והאשה, ועל העונש הנצחי של האשה, שמאיש לוקחה, “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך”. זה טקס פולחני של הדחת האב על-ידי אשת-הבן הבכור, היורשת את האם המתה כראש-המשפחה האמיתי, עם כל תפקידיה הסותרים-משלימים, תוך נישול הבן הבכור ממשפחתו ומזכות-הבכורה שלו לראשות בה.

הטקס הפולחני הוא הציות המסוגנן והסמלי לריתמוס הפנימי של קול היצרים והצרכים הפיסיים הראשוניים, הפרימיטיביים, הינקותיים, הוא ציות לגורל הבלתי נמנע ולחוקיו על-ידי חיקויו וריצוי פניו, תוך השלמה אתו. הוא מנגנון של הנחלה מדור לדור של הנסיון הנצבר של חוקי הקיום הבלתי-נמנעים – מחזוריות עונות השנה, מחזוריות הפריון והקמילה, הלידה והמוות, הרעב והציד, השלום והמלחמה, מחזוריות היחסים בין הגבר לאשה ובין הורים לבנים, ובמקרה שלפנינו – מחזוריות ההשתלטות של האשה הנשלטת, אם כל חי, שממנה לוקח האיש ושאליו תשוקתו מרחם ומינקות עד לבגרות ולזיקנה ולרדתו אלי קבר. הציות לריתמוס הפנימי של הריטואל הוא המקביל ההתנהגותי הנרכש של הקוד הגנטי. הוא הכרחי וכפייתי. זה דטרמיניזם ביולוגי שאפשר לנסות להימלט מפניו בנסיון לשמור על “שיווי המשקל האינטלקטואלי”, אך כל מי שאינו יוצא מהעדר, שנשאר בתוכו, אין לו ברירה אלא לציית לחוקי הקיום השוררים בו ולהשתתף בטקסי הפולחן שלו כדי לשקוע בתוכו עד תחתית. זאת הבשורה של הרולד פינטר במחזהו “השיבה הביתה”. וזה המפתח להבנת המחזה זה, כמו מחזות וסרטים רבים אחרים בני אותו מקום ואותו זמן – שנות ה-60 וה-70. אלה משחקי מסכות סמויים מן העין של טקסי-פולחן מרומזים, המבוססים על מיתוסים קדומים במחלצות מודרניות. מיתוסים של עליה ונפילה ושל ציפיות נכזבות, שלא היו אלא אשליות מתחילתן עד סופן. מפני שהכל כבר קרה ויקרה במחזוריות גורלית של התחלה וסוף בלתי-נמנעים.

1.5.78

פיג’י וטונגה – אתה נוחת בעולם אחר. הכל שונה ממה שהיה באוסטרליה ובניו-זילנד. פתאם אתה נוחת לתוך הצמחיה העשירה והמרהיבה, בגוונים של ירוק אדום צהוב סגול וחום, בכל הגדלים והצורות השונות, ולא תמיד ניתן להבחין בין אלה להללו ולדעת למי הפרחים שייכים ולמי העלים והרחבים, שצבעיהם בוהקים וניראים כאילו הם זורחים בשמש.

פתאום אתה נוחת, יחד עם נשיא המדינה חיים הרצוג ופמלייתו, לתוך עירבוביה, לא רק של צבעים וצורות, אלא גם של אנשים מנהגים וטקסים. ישן עם חדש, עבר הווה ועתיד. הכל יחד. תיחכום של אנשי העולם הגדול, שלמדו במוסדות ההשכלה האזרחיים והצבאיים הגבוהים באנגליה, יחד עם תמימות נינוחה של הילידים. אולי תמימות רק למראית עין. לאחר זמן מה אתה שואל את עצמך אם הם תמימים, או אתה תמים לגבי תמימותם, שכבר אינה מה שהיתה.

בסוף הסיור החטוף בפיג’י ובטונגה, בלב האוקינוס הרחוק מכל היבשות, אתה מגיע למסקנה שהרושם הראשון היה נכון. את פני נשיא המדינה, הבא לביקור ממלכתי, מקדם בשדה התעופה מיסדר צבאי בריטי, מדוקדק עד לפרט האחרון. הלבוש שלהם מבטא את דמותם האמיתית. החלק העליון, חולצה צבאית בריטית. החלק התחתון – חצאית בעלת קצוות מחודדים. תערובת של מימשל בריטי קולוניאלי, שהטביע כאן את חותמו העמוק, ושל דפוסי התנהגות שבטיים-קהילתיים-משפחתיים.

שילוב זה בלט במשך כל הביקור. לא רק בשדה התעופה. בטקס קבלת-פנים שבטי מסורתי שנערך לכבוד הנשיא הגישו משקה “חיקונה” (משורש צמחים, שקוצצים אותו דק, משרים אותו במים וסוחטים ומערבבים יחד), העניקו את ה“טאבוא” (שן של לויתן, עטופה בעלי דקל), מחאו מחיאות-כפיים קצובות לכבוד האורח רם-המעלה ונשאו נאומי ברכה על תכונותיו הטובות של הנשיא ושל עם התנ"ך שקם לתחיה. זה במקרהו של נשיא ישראל חיים הרצוג. לאורחים רמי-מעלה אחרים שמורים נאומי ברכה אחרים, כמובן.

לאחר הטקס השבטי הזה מקיימים מסדר צבאי בריטי, בנוסח ה“טאטו”, מבוצע להפליא. הפיג’יאנים הם גברים חסונים, שריריים וגבוהי-קומה. בהליכותיהם יש מין הדרת כבוד הכובשת את המסתכל. הכל מתנהל בדיוק לפי התוכנית ולפי כללי הטקס המקובלים.

עד אמצע המאה הקודמת אנשים אלה היו עדיין אוכלי-אדם, וניהלו מלחמות שבטים שאין להן סוף. אחר-כך קיבלו על עצמם את הנצרות, בחסדם של המיסיונרים האנגליים, ואת שלטון החוק והסדר הבריטיים. המלכה ויקטוריה קיבלה על עצמה, לפי בקשת ראשי השבטים בפיג’י, את השליטה באי.

כל זה לפי הידוע והמסופר על “משא האדם הלבן” שהיה מציאות באי ולא מיתוס. כל זה לפי הדחף הרומנטי-סקרני-חקרני, וגם נצלני, של מגלי יבשות ובוני אימפריה גדולה. כמו בעלילותיו של קפטן קוק האגדי, שרוב האיים בדרום הפאסיפיק חייבים לו את הציוויליזציה המערבית, האדמיניסטרציה והדמוקראטיה, אותה שילבו עם מסורתם השבטית.

עד מהרה מתברר שיש כאן כל מה שקיים גם במקומות אחרים. כמו מתחים עדתיים, ריב על השלטון ועל הקרקע, רצון לקיום חברה פלורליסטית, רבת-גזעים, כפי שהכל מקווים ומבטיחים. קיימות השפעות לוביות ואש“פיות וחדירה סובייטית לאיים קרובים ורחוקים. כל זה תוך מאבקי כוחות מדיניים ודיפלומטיים, בתוך קבוצת מדינות האיים של דרום הפאסיפיק, המאוגדות ב”פורום הפאסיפי“, שגם אוסטרליה וניו-זילנד שייכות אליו. האמריקנים מנסים עכשיו להחזיר לעצמם מה שהיה נדמה כשייך להם ממילא – השפעה פוליטית ואסטרטגית והסכם המבטיח באו”ם ובמוסדותיו את זכות דיג הטונה לאוניות דיג אמריקניות. הם מבקשים להשיג זאת תמורת תשלום קבוע למדינות האיים הללו והבטחה להגדלת התשלום, אם יעלו מחירי הטונה, אבל בעיקר הם מבקשים להגיע לכך שאניות-ריגול סובייטיות, העוסקות בדיג ובסיורים בלתי-מוסברים, לא יעגנו באיים הללו ולא ישוטו במימיהם.

מסתבר שפיג’י איננה אי נידח בקצווי האוקינוס. כך היא נראית אולי מישראל אבל לא מכאן. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כאן בפיג’י אתה למד כי היא מרכז איזור נרחב וחשוב. היא חשובה גם לנו בגלל הלחץ הערבי על ממשלתה להחרים את ישראל ולנדות אותה כגזענית וכבלתי-ראויה לבוא בקהל העמים. כאן מתברר שוב ושוב, שהערבים גורמים לנו להגיע לקצווי ארץ כדי להילחם בחרם ובנידוי שהם מבקשים להטיל עלינו. אגב, קשיי הדרך של נשיא מדינת ישראל לפיג’י ובחזרה הם עדות לכך, שיש חרם ויש מצור ערבי ומוסלמי על ישראל ברחבי תבל – ביבשה, בים ובאוויר. אי-אפשר להתעלם מהם, אי-אפשר שלא לנסות ולהתמודד עם השפעותיהם, לנסות ולהסיג אותם לאחור. גם כאן, בדרום הפאסיפיק.

שוב מתברר, כמו באפריקה ובדרום אמריקה, שכוחה של ישראל הוא ביכולת הקונסטרוקטיבית הטמונה בה. האיים אינם זקוקים כל-כך לכסף הערבי ולנפט הערבי. הם זקוקים למה שישראל יכולה להציע יותר ממדינות אחרות – כוח אדם מקצועי ומיומן, המוכן לבוא ולסייע בפעולות פיתוח שונות, מטעים שונים – מתוך דחף חלוצי, שעדיין קיים בתת-ההכרה של הישראלי המצוי, ובעיקר מתוך הרצון “לעשות כסף”. האמריקנים, ההולנדים, הגרמנים והניו-זילנדים משתכרים בארצם יותר משיקבלו כאן. לכן, מהמדינות המפותחות לא באים לפיג’י וזה מאפשר לישראל להשתמש בתקציבי הפיתוח של אותן ארצות שאינן מסוגלות לעשות בהם שימוש בעצמן.

בפיג’י ביקשו מהנשיא הרצוג הדרכה לראשי כפרים בפיתוח חקלאי. אלה מהם שמשרתים ביחידה של צבא פיג’י ב“יוניפיל”, יבואו להשתלמות בקיבוצים ובמושבים בתום שירותם (בגדודים המשרתים ב“יוניפיל” נעשית התחלופה אחת לחצי שנה). באי טונגה הסמוך ביקשו מישראל סיוע בהדברת מזיקים ובפיתוח שיטות להשקיה למלחמה בבצורת.

ביקשו גם מה שמבקשים איים אחרים – סיוע ישראלי עקיף בפיקוח על האמריקנים. זו כמעט בדיחה, אבל לא לגמרי. לפי הסכם הדיג עם כל מדינות דרום הפאסיפיק, מותר לאניות דיג אמריקניות לדוג בשטחי דג הטונה, העשירים ביותר בעולם, הנמצאים בשליטת של מדינות-האיים הללו. ממשלותיהן רוצות לפקוח עין גם על האמריקנים וגם על הסובייטים. הושמעה הדעה שמטוסי “ערבה” ישראלים יתאימו לצורך זה וגם לקיום תעבורה אווירית בין מאות האיים הזעירים השייכים לכל אחת ממדינות-האיים הזעירות הללו.

בנו של מלך טונגה, שהוא גם שר החוץ ושר ההגנה של הממלכה הזאת, יבוא לביקור בארץ (לא יהיה זה ביקורו הראשון בארץ). כדאי לא לזלזל בביקור כזה. ולא לזלזל במדינות-האיים הללו, אחרת נמצא את האוקינוס הזה “סגור” לגמרי לתנועת אניות, מטוסים ואזרחים ישראליים (בחלק מהאיים הללו כבר אין דריסת-רגל לישראלים).

עובדה היא שהערבים עושים מאמץ גדול בכיוון זה, ואם זה כל-כך חשוב להם, כדאי שזה יהיה חשוב גם לנו. באשר למניין הקולות באו"ם, ובעיקר מארצות עולם השלישי, גם לכך חשיבות לא מבוטלת. עובדה שאנו משקיעים מאמץ גדול בקרב מדינות אפריקה בכיוון זה. ואגב, לא תזיק לנו גם קצת רומנטיקה ציונית-קונסטרוקטיבית מחודשת, להראות לעצמנו ולעולם מה אנחנו מסוגלים לעשות בפיתוח ארצות ועמים שישן וחדש, עבר הווה ועתיד, משמשים אצלם בעירבוביה מרתקת.

בתאבון

זו לא מליצה. זו אמת, ואולי נכון יותר – חלום. הוא שייך לביקור הנשיאותי באי המלכותי טונגה, אצל מלך טונגה, שהיה אולי הגדול והשמן ביותר בעולם, אך בינתים הוא עשה דיאטה ועדיין הוא שמן מאוד וגודל למראה.

אבל לא זה הסיפור. נשיא המדינה והפמליה של עוזריו המדיניים, וחלק מהעתונאים, הוזמנו לכירה מלכותית. היא נערכה באוהל מאולתר, כשהאורחים יושבים על מחצלאות, על הרצפה, ליד שולחנות מאולתרים, שעליהם מגשים עמוסים בכל טוב, ערימות של מזון. קשה לתאר.

סוגי בשרים, דגים ופירות שהאי הטרופי הזה התברך בהם, וסלטים של ירקות ופירות מתובלים בסוגי בשר, והכל בפנכות עשויות מקליפות קוקוס ואננס שרוקנו מתוכנם, ובתוך שקיקים של עלי דקל ובננה. מי יכול היה אפילו “לגרד” את הערמות הללו. וזה הרעיון.

כל שולחן, שנישא על-ידי שמונה אנשים מחמת כובדו, נתרם על-ידי אחד הכפרים. רוב המזון שעל השולחן נשאר לאחר טעימות האורחים, ומוחזר אל הכפר התורם למאכל הכפריים עצמם. צדק סוציאלי במשטר המלוכני-הפיאודלי הזה.

היו ארבעה שולחנות לאורחים ואחד למלך ולנשיא ובני משפחותיהם – שולחן הכבוד. על כל שולחן סוגי מאכל אחרים. כך, למשל, זכה השולחן שלידנו בגדי צלוי – כולו על השולחן, ובקערות ענק של פירות לכל סוגיהם. ואגב, אי אפשר לברך שם ברכת “המוציא” כי לא היה כלל לחם, אלא “פרי הלחם” הגדל כאן על העצים וטעמו כלחם, וכן שורשים מקולפים שלא הצלחנו לברר את שמם וטיבם.

וכל כבודת המזון הזו עטופה בכילות נגד זבובים ולידנו, מאחורינו, ומאחורי כל אחד מהאורחים הישובים על המחצלת, ישובה על הקרקע עלמה טונגארית (ואחר כך הוברר לנו שכולן נסיכות, או שייכות למשפחות האצולה) והן מנפנפות במניפות שלושה קנים של צמח כלשהו, כדי לגרש את הזבובים, וגם מגישות לנו פנכות של מי ורדים לרחוץ את ידינו מהאוכל שנאכל באצבעותינו. ולניגוב ידים מגישות לנו מפית, העשויה ספק בד, ספק נייר, המיוצר כאן בכפרים כאריג הלאומי הצבוע בדוגמאות שונות. הבד עשוי משורשי עצים, ונקרא “בד טאבה”, וכל זה על הדשא שליד הארמון הכפרי על שפת הים, בצל עצים, כשתזמורת המשטרה מנעימה מנגינות וגם מלווה את עצמה כמקהלה קולית בעלת הרמוניה מופלאה של קולות, כאיש אחד.

הוא שאמרנו – כירה מלכותית שהיא ספק חלום, ספק מציאות, באי שהוא עבורנו קצה העולם. עצרנו את העולם וירדנו בטונגה ליום אחד, ככתוב בעלון הפרסומת של משרד-התיירות המקומי.

17.11.86

כשלושה שבועות בילינו ב“בית מעופף” בין מים לשמים, בין יבשת ליבשת, במטוס חיל האוויר הישראלי, שהוביל את נשיא המדינה חיים הרצוג – ואותנו יחד אתו – לכל המקומות השונים והמשונים שאליהם היה עליו להגיע, באוקיאניה ובדרום מזרח אסיה, שטח מפוזר ופרוש לרווחה על-פני הגלובוס. אי-אפשר להקיף אותו במבט אחד. כך הגענו לכל מקום בדיוק על פי לוח-הזמנים של יציאה בזמן ונחיתה בזמן, בין משמר כבוד ונגינת הימנונים ביציאה ובין משמר כבוד ונגינת הימנונים בכניסה. הכל על פי כל כללי הטקס. הכל בשמים לא נודעים, ששום מטוס ישראלי ושום טייס ישראלי לא טסו בנתיביהם, ולא ידעו מראש את כל פרטי המידע החיוניים שאצורים בדרך כלל במחשב ומוגשים לכל מטוס בקסטה מן המוכן.

כך טסים בדרך כלל בימינו. הכול, או כמעט הכול, מתוכנת וממוחשב, מה שנקרא פעם אוטומטי. לא הפעם, לא בטיסה הזאת. פה כמעט שום דבר לא ידוע מראש ואתה טס בפעם הראשונה בארץ לא נודעת. בשמים לא נודעים. אתה וכל אשר איתך. רחוק מהארץ, לא מחכים לך עם מידע, עצה ועזרה. יש קושי להשיג אשרת מעבר בשמים של כמה מהארצות שבדרך, שחלקן עוינות וחלקן מסרבות לשתף פעולה. וזה מסבך את בחירת הנתיבים לטיסה. וזה עדיין לא הכול הפמליה של הנשיא מנחיתה על הקברניט וצוותו הפתעות. גם מפני אנשים כאלה שומרים פקידי משרד החוץ בסוד את טונגה ואת הונג קונג ואת קולומבו שבסרי לנקה. מצחיקים ממש. ואז צוות האויר מתגייס בלי תלונות לעבודה נוספת, רבה וקשה, לחשב את מלאי הדלק ולברר את אורך המסלול בשדה-התעופה החדש ואת יכולתו לשאת נחיתה של מטוס 707.

טייסים וסבלים

זה לא מצחיק. אפילו שדה-התעופה של ולינגטון, בירת ניו-זילנד, קצר במסלוליו מכדי לקלוט מטוס 707, שכבר יצא משימוש ברוב הארצות, והמטוס שלנו נאלץ לנחות בשדה-תעופה באי הדרומי של ניו זילנד, בקרייסטצ’רץ', כדי שמשם יעבירו אותנו במטוסים קטנים אל ולינגטון.

רציתי לשתף אחרים במעט הרהורים וחוויות כתוצאה מביקור זה. בסרי-לנקה יש פיצול אתני רב – רוב של סינהאלזים ומיעוט של טמילים וקבוצות-משנה, של בני-תערובת מדורות קודמים, יוצאי חלציהם של הכובשים הפורטוגלים וההולנדים. מיעוט מופלה לרעה ועל כן הוא גם אינטליגנטי ופעלתני יותר. גם פיירינה דה-לימה, הקתולית שלוותה אותנו, היתה ממוצא פורטוגלי. עכשיו יש לה אתגר, “למכור את ישראל” ולבקר בארץ

בצפון סרי-לנקה מתנהלת מלחמה קשה נגד הטמילים מדרום הודו הפולשים לאי כדי להמריד את הטמילים שבצפונו, וממשלת הודו, לפעמים עוצמת עין ולפעמים מתמלאת דאגה וחרדה מפני תוצאות “היצוא המרדני” הזה, העלול ליצור מהומות ואי-שקט גם בהודו עצמה. וזה כבר קרה. ההודים מסייעים בדיכוי הטמילים, גם בהודו וגם בסרי-לנקה. ישראל היא המסייעת העיקרית לבטחונה של ממשלת סרי-לנקה, במכירת נשק.

סרי-לנקה נתונה לאיום מצד שכנתה האדירה הודו. ואילו סינגפור – לקוחה של מוצרים בטחוניים אחרים מישראל – נתונה לאיום המוסלמי, האינדונזי והמאלזי, המקיף את האי הסיני הסינגפורי המשגשג יותר משכנותיו ומעורר לכן את קנאתן. סינגפור נזקקת לעזרת ישראל, בעלת התושיה והנסיון הבטחוני שאין לו מתחרה ותחליף. לישראל נסיון עשיר בשטחים אחרים והיא עוזרת גם למדינות שיש להן צורך בסיוע קונסטרוקטיבי בפיתוח חקלאי, בשירותי חינוך למבוגרים ובבריאות הציבור. סיוע קונסטרוקטיבי, “הנשק הסודי” האמיתי שלה. של מדינת ישראל.

הענק מאחור

בכל הארצות והיבשות שבהן ביקרנו נשואות העיניים אל יפן ואל סין, שני הענקים של היום ובעיקר של מחר. יפן משמשת כיום כבנקאי של העולם כולו. יותר משהיא מייצאת מוצרי צריכה ואלקטרוניקה מכל הסוגים היא מייצאת כסף לאשראי, קודם כול לארצות הברית, לכסות את גרעונה בהון שנצבר ביפן כתוצאה ממכירת המוצרים היפניים שהאמריקנים מעדיפים לקנות. המיחזור החדש שמחזיק את כלכלת העולם. כך למדנו בהונג קונג.

ב-13 באוקטובר 86 נפגשו בסן-פרנציסקו שרי האוצר של ארצות-הברית ויפן בלי נציג אירופי ושניהם יחד קבעו את שער הריבית החדש לפיו ינהג המשק העולמי כולו. כך נקבעה לפי השבועון “אסיה-ויק”, היוצא בהונג קונג, ההסטוריה של ימינו. אלה “שני הגדולים” חורצי גורלנו הכלכלי.

סין היא הענק שבאיחור רב אבל בקפיצות גדולות חותרת קדימה. מהפכה תרבותית ולאחריה עוד מהפכה תרבותית. והפעם כדי להכות את הפיאודליזם בעזרת הקפיטליזם ולהשתחרר מכבלי המרקסיזם. להניע את מאות מיליוני הסינים לעבוד יותר, להרוויח יותר, ליצר יותר ולייצא יותר. ללמוד מהונג קונג ומסינגפור. כמו שאמר דנג הגדול כשביקר בסינגפור בשנת 1978: אם קבוצה קטנה כזאת של סינים כאן יכולה לעשות זאת, גם אנחנו נוכל לעשות זאת. מאז הוא מנסה לישם אמרה זו.

סין רוצה לקלוט לתוכה את הונג קונג בסבלנות. לא יהיה שינוי כלשהו בהונג קונג במשך 50 השנים הראשונות לאחר הסיפוח, שיצא לפועל לקראת שנת 2000. זאת על פי ההסכם עם בריטניה, המתבצע כבר בימינו אלה, צעד אחר צעד. הסינים מקווים שטייוואן תלך בעקבות הונג קונג לאחר שנת 2000, לאחר שיעלם הדור שנלחם ב“סין האדומה” המורדת, ולאחר שייווכחו, מהדוגמא של הונג קונג, שיוזמה פרטית איננה פסולה ואסורה ושהיא אפילו רצויה בסין העתידה. אם סין תהיה כמו הונג קונג וטייוואן, דרום קוריאה וסינגפור כיום, יהיה העולם שלנו עולם אחר לגמרי.

אוסטרליה, יבשת בפני עצמה, משחרת לפתחה של יפן לקבלת הלוואות והשקעות ומשתדלת לייצא לסין יצוא תעשייתי שעדיין אין לה. אוסטרליה מכה על חטא. היא הארץ המתפתחת היחידה שאפשר לשתות בה מים מהברז בלי חשש. כלומר, כלכלתה מבוססת על מוצרים שמחיריהם בשוק העולמי, יורידים, והיא לא דאגה בעוד מועד לפתח בתוכה את תעשיות העתיד.

אוסטרליה הגדולה והריקה מתושבים מעוררת חרדה בקרב הרגישים והנבונים שבבניה. הם מסתכלים צפונה אל אינדונזיה העניה והצפופה, שתמנה בסוף המאה 200 מליון אנשים שילחצו לרשת את הארץ הגדולה והרחבה והריקה שמדרום להם והשייכת בעצם להם משום שהילידים של אוסטרליה, האבאוריג’ינס – מוצאים מאינדונזיה של היום. מצב זה דומה למצבה של דרום-אפריקה. הדאגה למחר, החרדה מפני הפער של שטחי אדמה ריקים מאדם, לעומת צפיפות אוכלוסין גדולה המאיימת על שטחים אלה.

באוסטרליה קיימת חרדה, ובריחה גם למדינות שמעבר לאוקינוס, לאמריקה, לבריטניה. יש עושר צבור ויש שפע. ויש מרוץ כנגד הזמן, בגלל מהירותם של השכנים שמצפון, ובלי המטריה האמריקנית מה יהיה? החרדה בתוך שפע מולידה גילויים שמזכירים את ישראל: שביתות קשות שאינן מתחשבות במצב המשק, אבטלה גוברת ואינפלציה. אך להם יש רזרבות ויש השקעות אמריקניות ויפניות ואפילו השקעות מהונג קונג וסינגפור. האח הגדול החדש יציל את המשק האוסטרלי. אבל האם זה היה החלום האוסטרלי – כשהתחילה בה ההתיישבות האנגלית, לפני 200 שנה?

גם הניו-זילנדים נושאים עימם מזכרת עוון, בגלל המאורים שקדמו להם בישוב האיים שלהם, וההתיישבות האנגלית נישלה ודחקה אותם מאדמתם. עכשיו הם מנסים לטפח יחד איתם מורשת פאסיפית משותפת. זה החלום המשותף לכל מדינות האיים בדרום הפאסיפיק. הוא מתקשר עם החלום הפאסיפי על הזהות החדשה של “האגן הפאסיפי” או “המסגרת הפאסיפית”. ב“מסגרת” הזאת נכללות יפן, סין, ברית-המועצות, ארצות הברית, קנדה, וגם ארצות דרום אמריקה, מאחר וגם הן שוכנות לחופיו של האוקינוס הזה יחד עם אוסטרליה וניו-זילנד.

נשיא המדינה חיים הרצוג, בסיורו הממלכתי, היפנה את תשומת ליבנו אל העולם החדש הזה, עולם שבו אנחנו יכולים וחייבים לתת ולקבל. לתת סיוע טכני, חקלאי ואחר למדינות האיים הקטנות, המאמינות בתושיה המיוחדת של ישראל הקטנה-גדולה, לקבל הון השקעות מהבנקאי העולמי – יפן – החדש, ובמקביל הזמנות-יצוא מהענק הסיני הקם על רגליו. הנשיא הרצוג גילה תפיסה נכונה של המקום שישראל יכולה וצריכה לתפוס בעולם החדש הזה.

המלאכה רבה והערבים כבר הגיעו אל כמה ארצות והצליחו לנעול אותן בפנינו. שערים אחרים עדיין פתוחים ויש לנו כבר דריסת כף-רגל בפתח. צריך לבסס ולהרחיב פתח זה. השערים הגדולים של יפן וסין עדיין לא נפתחו בפנינו כראוי, כדרוש וכמקווה להשקעות וליצוא, אולם בכל מקום בו אנו נמצאים אנחנו הופכים לגורם שיש להתחשב בו.

נלוויתי אל הנשיא הרצוג בסיורו בעולם הגדול בשלושת השבועות האחרונים. ראיתי אותו מקרוב מסביר ללא לאות מהי ישראל, מהי מדיניותה כלפי הערבים וכלפי האיזור שבו ביקרנו, מנסה לשכנע את שומעיו בשותפות הצרכים והגורל בינינו ובינם. אני מקווה שביקורו לא יהיה לשווא אלא ישמש נדבך נוסף בבניין שישראל כבר התחילה להקים בעולם החדש הזה. אולי עכשיו היא תעשה יותר.

28.11.86

פתאום מתברר שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. שהיא לא רק תל-אביב. אולי ידענו, או יכולנו לדעת, את זה גם קודם לכן. “הגל התל-אביבי” באופנת המשוררים והסופרים, העתונאים, הציירים, הפסלים והמוסיקאים, אינו חדש. כולם מנסים לתת לו ביטוי, כל הזמן. כולם “מגלים את תל-אביב”, אבל עד שבאה נעמי שמר עם “חפצים אישיים” שלה ועם “גג” ועם משה בקר, לא חשבנו, לא חשנו ולא תפסנו שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. ארץ-ישראל של נעמי שמר וממילא גם שלנו, של כולנו. תל-אביב של נעמי שמר בניב, בצליל, בלחן, בקצב – בקולו התל-אביבי של משה בקר. בלעדיה לא ידענו מה אנחנו אוהבים באמת בארץ ישראל, לא היינו יכולים לדעת מה אנחנו אוהבים בתל-אביב.

פתאום מתברר שארץ-ישראל היא לא רק עבר. היא לא רק מה שהיה והלך לאיבוד ולא יחזור עוד לעולם. פתאום מברר שארץ-ישראל היא גם הווה וגם עתיד. לך לתל-אביב ותראה בעצמך עכשיו, אחרי נעמי שמר, זה לא “קונץ”. עכשיו צריך להיות עיוור וחירש, כדי לא לחוש שתל-אביב נוצרת כל יום מחדש על-ידי אנשים שהיו, ואנשים שעוד יהיו, ואנשים שכבר שייכים להווה וההווה שייך להם. אנשים חדשים, צעירים וצעירים מאד, וגם כאלה שאינם צעירים ויש בהם הכוח להתחדש כל יום. ועוד איך. נעמי שמר תפסה אותם ואותנו.

פתאום אנחנו רואים וחשים שתל-אביב היא לא רק יבוא ולא רק חיקוי לועזי מנופח ומגוחך, אף-על-פי שיש בה הרבה מכל אלה. יותר מדי. והיא לא רק “ניו-יורק לעניים”, אף-על-פי שיש בה סממנים רבים של קריקטורה של ניו-יורק ולוס-אנג’לס וכל היתר. פתאום אנחנו תופסים שתל-אביב היא לא רק “מובלעת מתנפחת” בתוך ארץ-ישראל האמיתית שמחוץ לה. ורחוב דיזנגוף הוא לא רק “פרוזדור משום-מקום לשום-מקום”. שכל זה שייך בהחלט, למרות הכל, לארץ-ישראל המשתנה והמתחדשת כל יום על-ידי האנשים החדשים והישנים שגרים וחיים בה בעברית, שגם היא מתחדשת כל יום. עברת תל-אביבית. עברית ארץ-ישראלית. בלי פוליטיקה.

פתאום מתברר שאפשר לאהוב את ארץ-ישראל לא רק בכאב ולא רק בגעגועים ולא רק בנוסטלגיה, אלא גם בשמחה אמיתית ובקצב סוחף של ההווה והעתיד. פתאום מתברר שארץ-ישראל היא צעירה לא-איכפתית ועליזה. ארץ-ישראל תל-אביבית. שיש לה רחובות ושיכונים, משעממים, מכוערים, אבל יש לה גם קרקע ושמים. צריך להסתכל ולראות – אותה הקרקע ואותם השמים. וגגות פרטיים וגינות עם עצים, צמחים ופרחים של ארץ-ישראל הים-תיכונית והמדברית. ויש לחה גם חוף ים – הים התיכון, שגם הוא שלנו, כמו של כל העמים השוכנים לחופו, כל עמי הים התיכון. כמונו – כמוהם.

ורק גבולות אין לה לארץ-ישראל התל-אביבית. נראה שהיא מסתדרת בינתיים בלעדיהם. נראה שאפשר לחיות ולשיר גם בלי שיודעים איפה הגבול ואיפה הוא יהיה. לא כדאי להתווכח כל הזמן. עובדה שנעמי שמר התפייסה עם התל-אביב הזאת ואימצה אותה לעצמה וממילא לכולנו. בינתיים. וכשהיא התפייסה עם תל-אביב, סימן שארץ-ישראל כולה התפייסה עם תל-אביב. וגם להיפך. יש תחושה באוויר של פיוס תת-קרקעי כזה. בלי פוליטיקה. יש אווירה כזאת. לו יהי.

זה הכוח המיוחד שיש לה, לנעמי שמר. רק לה. יש גם לאחרים כוח כזה, או דומה, אבל אחר. לא כמוה, לא כמו שלה. כוח המלה. כוח הצליל. כוח הזמר. כוח השיר. כוח הטעם המיוחד, שהוא היוצר את הטעם של כולנו. היא חוצבת את המלים והצלילים מליבנו. היא מגלה לנו מה חשנו תמיד ולא ידענו שחשנו. מה רצינו לשיר ולא ידענו איך. ועכשיו, כשהיא “גנובה על העיר הזאת”, כולנו גנובים עליה, לא יועיל לנו. ומה שלא יהיה, אני גנוב על נעמי שמר היא בשבילי ארץ ישראל. כל השנים. ואם היא החליטה שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל, אני הולך אחריה בעיניים עצומות.

7.6.87

כשהיא התאבדה בפאריס ספדתי לה בליבי. אחותנו דאלידה הים-תיכונית. היא תמיד עשתה לנו משהו. המצריה שגלתה מארצה ושרה באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית. כאילו אין לה שפה ושורשים משלה. תמיד במבטא זר, “מזרחי”. אבל היא היתה שייכת איכשהו אלינו, אנחנו היינו שייכים איכשהו אליה. כששמענו אותה חשנו בעליל שהיא מהמזרח התיכון וגם אנחנו מהמזרח התיכון. היא שייכת לארצות הים התיכון שבשפתיהן היא שרה, גם אנחנו שייכים לארצות הים התיכון ולכל מה שמתהווה בהן, מארץ ישראל עד יוון, מאיטליה עד צרפת וספרד. לחלקנו – ואולי לרובנו – המוסיקה הערבית והצפון-אפריקנית נשמעת אחרת, מוכרת יותר, שייכת יותר. תרבות ים-תיכונית, מנטליות ים-תיכונית, פולקלור ים-תיכוני, לגווניו השונים, כמובן. יש לנו משהו משותף. היא הזכירה אותו בקולה וגם במראיה. היא ביטאה אותו בשירים פשוטים, שירי אהבה וגעגועים. “רומנטיקה ים-תיכונית”. מלים דביקות בחום השמש.

עכשיו נשמעים שיריה ב“שעת בוקר” ב“קול ישראל” – שעה עם דאלידה. שוב נשמע הקול החם וה“ר” “המזרחית” הקשה שלה, הכאילו-זרה לצרפתית. שפת שיריה מסגירה את מוצאה המצרי ואת קירבתה אלינו. גם אנחנו מהמזרח. זו עובדה. היא היתה רחוקה מלהיות זמרת מי יודע מה. לא היתה לה שליטה מלאה במיתרי הקול. קול ש“נשבר” במעברים. אין דבר, רצינו להגיד לה. זה בסדר. תמשיכי. כשאוהבים, אוהבים דווקא את המגרעות והכישלונות. המעלות וההצלחות אינן זקוקות לאהבה. הן הולכות על רגלי עצמן. היא ביטאה אותנו גם כך. אולי דווקא כך. עם החולשות. היה בה משהו שביר. לא רק בקולה. היא לא מצאה את מקומה בארצה ובמולדתה. התרחקה מהים התיכון. היתה זרה ובודדה. אומרים, שהתלוננה לפני שנטלה את נפשה בכפה בפאריס הרחוקה.היא לא ידעה שהיא לא לבד. שקולה אינו שייך רק לה. שהיא לא סתם זמרת, שיש רבות כמוה ואפשר, אללי, גם בלעדיה. זה לא היה כך והיא לא ידעה.

היא היתה ים-תיכונית. היא הזכירה לנו, בלי שתדע, שאנחנו חוזרים למזרח התיכון החם, הרועש והדביק, אל הים התיכון, חופיו המלוחים וזריחותיו הבהירות והתכולות, לאחר שהתרחקנו מהם מאוד'. זה כוחן של מלים פשוטות, סנטימנטליות, רומנטיות, הנשמעות בקול רם ועמוק לא-אמון דיו, עם “ר” “מזרחית” קשה ומתגלגלת. כמו אצלנו. בבית. היא לא ידעה וגם אנחנו לא כל-כך ידענו. כששומעים אותה ב“קול ישראל” בשעת בוקר עם דאלידה נזכרים שהיא היתה מכאן ושגם אנחנו מכאן.

10.7.87

לא היה כמותו עוד. ראש וראשון לאמני הבידור העברי הקל בדורנו. הוא היה אחד מיוצרי השפה העברית המדוברת, החיה, שפת העם, כפי שהיא נהגית, כפי שהיא מבוטאת, כפי שהיא נראית ונשמעת – שפה מדוברת, פשוטו כמשמעו. בפיו ובהבעות פניו ובתנועות גופו היא היתה שפה חיה, אמינה, קולחת, שפת יום-יום. שפת השכונות, הרחוב, התחנה המרכזית, השוק. כל מקום שאליו נקלעים יוצאי כל העדות והגלויות ומגששים דרכם ומאמצים לשונם ואוזנם להבין ולדבר איש אל רעהו שפה אחת ודברים אחדים. שפה עברית ברורה לכולם, מובנת לכולם. מבטאת את כולם. שפה אשכנזית-ספרדית, ירושלמית, כל-ישראלית – שפתנו העברית, אנה היינו באים בלעדיה. שפה בלולה וממוזגת ויצוקה לאחת. שפתו של שייקה אופיר. שפה של פולקלור – הווי ודמויות בעלות ייחוד ואופי, שאצלו הפכה להרמוניה מושלמת של שפתה הפה, העין והאוזן. תנועות הידיים האשכנזיות-מזרחיות תנועות הגוף והבעות הפנים, שתמיד היתה נסוכה עליהן אהבה לדמויות שאותן הוא עיצב. שום לגלוג של רשעות. רק חום והזדהות אמיתית. וכולנו צחקנו מעומק הלב לדמויות הללו – צחוק מתגלגל של עם אחד, שיש לו הומור עברי אחד, המשמח את לב כולנו.

את השפה הנמוכה – לשון הרחוב, השוק, השכונות והעדות –הפך שייקה אופיר ליותר משהיא היתה. הוא הפך אותה איך שהוא לשפה בינונית, ששימשה תשתית הכרחית לשפה חיה, שבה מתערבבות יחד שלוש השכבות הללו. בלי התשתית הנמוכה היה קורס תחתיו מבנה-העל שהצליחו להקים מעליה כל יוצרי שפת הספרות העברית הפורחת והמשגשגת בארצנו. הוא לא היה יחיד בדורו בכל אלה. שפה על כל רבדיה היא יצירה של דורות, כמובן. גם שפת הפולקלור וההומור. אבל לא היה עוד אחד כמוהו. הוא הפך לנסיך הבידור הקל, שהפך לאמן קלאסי, יוצר אסכולה, כבר בימי חייו.

זכה והקים לו תלמידים-יורשים-ממשיכים. “הגשש החיוור” הם שייקה אופיר כפול שלושה, ואולי חלקי שלושה. הם היו אנדרטה חיה לשייקה אופיר בחייו. תמיד הזכירו אותו, אולי יותר משהתכוונו לכך. ועל אחת כמה וכמה –כך הם יהיו לאחר מותו.

18.8.87

שנת 1984

ביקור של היכרות. “סיור מודרך” בקומת הרדיו-תראפיה. למטה, הקומה הנמוכה ביותר. מעין מרתף. ת’4, מתחת לקומת הכניסה “מכון שרת”. לקומה זו לא מגיעים במקרה. לא עוברים דרכה לאגפים אחרים של “הדסה” ולא למחלקות אחרות. אף לא לביקורים של חולים. כאן נמצאים רק מטופלים ומטפלים ובני לוויה שמובילים את המטופלים. הכל נראה חדיש ונאה, הדפסים של ציירים ישראלים. בחירה טובה. ריהוט כמו בחדר קבלה של רופא בביתו, לא בבית חולים. שקט. לא ההמולה התמידית של בית החולים “הדסה”.

הקירות וחדרי הטיפול שמשני צדדי המסדרון כאילו סופגים לתוכם את הכאבים, הפחדים. “פוקסי” מראה לי את המקום שבו אקבל את טיפול הקרינה. כאן שוכבים. זו המכונה הגדולה הסובבת מעליך ומתחתיך מכל הצדדים. כמה דקות. בלי שום תחושה מיוחדת. אתה קם והולך. יום יום, חמש פעמים בשבוע, בהפסקות קלות. לפי כמות הקרינה שתצטרך לקבל התהליך ימשך למעלה מחודשיים. זה הכל. מה אחר-כך? יש סיכוי טוב (85%) שתבריא. אחת לכמה חודשים בדיקות ומעקב, ונקווה לטוב.

כאן אני עתיד לבלות חודשיים-שלושה, לפגוש כמעט כל יום צעירים וזקנים, נשים וגברים, יהודים וערבים. אתה שומע סיפורים. אתה רואה את המראות. הנה אשה אלגנטית ומטופחת למראה. אתה עתיד לראות איך היא מתקפלת ומשתוחחת ומתכרכמת. הקאות, עיניים דומעות. קרובי משפחה מודאגים, מדוכאים. חולים אחרים מאוששים, רגילים, מקווים לטוב. משלימים עם מצבם. מחליפים מידע על התרופות, הטיפולים השונים, התגובות. אגף הסרטן.

שבת, 16.6.84

חשבתי על הכותרת הזאת ועל הצורך לכתוב עליה אתמול כשנהגתי במכונית בדרך חזרה מתל-אביב. הנושא קיים בתוכי כל הזמן אבל הוא ניעור מחדש בגלל ה-14 ביוני, היום שבו עברתי ניתוח לב פתוח לפני שנה בדיוק, ב-14 ביוני 1983.

לא בדיוק הרהורים. יותר נכון – שיחות. אני משוחח כל הזמן. הוא קיים בתוכי. הוא חבר נאמן. אני יודע שניפגש ואני מהרהר עליו ועלי ואיך זה יהיה כשנהיה יחד. כשנשקיף יחד על האחרים. לחדול מלהתקיים? לא. להתקיים בצורה אחרת. המתים חיים איתנו, בתוכנו. המוות הוא מותם של אלה שזוכרים וחושבים על המת, כשהם חדלים להתקיים או לחשוב עליו. שפר חלקם של היוצרים למיניהם, שקיומם הונצח – זו מילה כל כך מדויקת – בכתב, בפיסול, ביצירה מוסיקלית. גם של הפוליטיקאים ואנשי הצבא. הם מעצבים גורלם של אחרים. הם זכורים לטוב ולרע. זמן רב אחרי מותם. ואולי דווקא אז הם מתחילים לחיות מחדש, בצורה אחרת. אולי אמיתית יותר. הם חיים בזכרון האנשים, בתודעתם, בהתנהגותם, בעיצוב גורלם.

החיים הם השקעה לזמן ארוך. פיקדון בידי אחרים. אלה שיהפכו את חייך לחייהם. כשתמות כבר לא תוכל לשנות את הפיקדון. לא להוסיף ולא לגרוע. אחרים יעשו זאת.

פרידה? אולי. אני איפרד, כנראה. הם לא ייפרדו. לא בהכרח. זה תלוי במה שאעשה עכשיו. עד שאמות.

המוות המתקרב הוא הנותן טעם לחיים. אם אני לא רוצה להיפרד מהם, מכולם, אני חייב לעשות עכשיו כל מה שאני יכול, כדי שיזכרו אותי, כדי שימשיכו להרגיש בי, בקיומי לאחר המוות, במה שעשיתי כשהייתי בחיים. כך אמשיך להתקיים. כך אקטין את צער הפרידה. תהיה זו פרידה חלקית. זו לא תהיה פרידה. זה לא יהיה רק צער. תהיה גם תשומת לב, נתינת דעת, המשך הקשר והמגע.

צריך לעשות כל מה שאני יכול לעשות. טוב יותר. חד יותר. תמציתי יותר. לכתוב צוואה כל יום. את זה אני רוצה שיזכרו. על זה אני רוצה שיחשבו. לזה אני רוצה שיקשיבו. כל אלה שאני מכיר, שקרובים לי, שאיכפת לי מה קורה להם. מה יעשו. מה יחשבו. זה טעם החיים. להיות קיים, פועל, מורגש, משפיע, משתתף. זה יוכל להימשך עד שהם ימשכו. גם אחרי זה. כל עוד שיהיה מישהו שיהיה מעוניין. צריך לכתוב טוב. חד. בהיר. תמציתי. לחשוף, להגדיר נכון. לעצמך ולזולתך. להם.

מאבי המנוח לא נפרדתי במחשבתי. אני משוחח אתו כל יום. כל הזמן. כשהלכתי לניתוח לפני שנה הוא היה איתי, בתוכי. הוא עודד אותי וחיזק את רוחי. לא לפחד. להיות בטוח שאתגבר, שהכל יעבור בשלום, שהכאבים יחלפו וגם הפחדים. אליו התפללתי וביקשתי שיעזור לי להתגבר על הפחדים, הכאבים. שיישאר איתי ובתוכי עד שזה יעבור. הוא חי בתוכי כל הזמן. עם רגשי האשם על הסוף המכוער בבית לווינשטיין.

לא המוות מצער. מה שקדם לו. הכיעור והנוולות של הדעיכה. הסניליות. אובדן השליטה העצמית על הוגף, על השכל, על המוח, על אברי הגוף. להיות מוגבל וחסר ישע. כמה טוב יהיה למות לפני זה. בלי זה. לחיות עד מאה ועשרים שנה. איזו איוולת. איזו קללה. זה נאמר בלשון סגי-נהור. חס וחלילה לא לחיות אפילו רגע אחד לאחר שאתה חדל לתפקד, חדל להיות משמעותי לעצמך ולזולתך, חדל להמשיך לעשות דברים הראויים להיזכר לטובה על-ידי הקרובים לך.

הזיקנה היא עונש. המוות הוא חנינה מהעונש. גם לך וגם לקרובים אליך. מוות לפני הזיקנה הוא גאולה. אינני פוחד מהמוות, אלא מהיסורים, הדעיכה, התלות, ההכבדה, הכאב שלך ושל הקרובים לך. למות בלי זה. לפני זה. אולי זה כבר התחיל? לחיות עם הסרטן. לחיות עם לב שעבר ניתוח. ריפוי ולא הבראה. הסרטן מפחיד יותר. הוא מוכר פחות. הוא נעלם, אורב, מסתתר בתוכך. אולי יגיח ויפגע ולא ירפה מן הטרף. אולי לא. הלב ניתן לאבחון, למעקב, לטיפול. הסרטן – פחות. הרבה פחות. הבלתי נודע חזק יותר מן הנודע. מפחיד יותר. דומיננטי.

לחיות עם הסרטן זה לעבור לאגף הנידונים למוות. זהו זה, אתה מסומן. אתה אחד מהם. זה לא הם. זה אתה. זה אני. אני שייך להם. לרופאים, למטפלים, לכל אחד שיודע יותר ממני עלי ועל מצבי. על הסרטן שלי. הם לא אומרים ולא יגידו לי כל מה שהם יודעים, כל מה שהם חוששים או מביאים בחשבון כאפשרות. אני תלוי בהם. אינני יכול לטפל בבעיה שלי. רק לעשות מה שאומרים לי לעשות. ולהמתין.

לחיות באגף הנידונים למוות, בלי תאריך של ביצוע גזר הדין. בלי לדעת איך יתבצע ומתי. ואולי אזכה בחנינה. יש סיכוי לחנינה, כך הם אומרים. או כן או לא.

מרירות? כבר לא. בצורה מסויימת אני מעל לזה. רגל אחת פה, רגל שנייה שם. במקום שהם לא נמצאים בו, או לא יודעים ולא חשים שגם הם מתקרבים אליו ואולי יעברו אליו לפני. הם לא יודעים. אני יודע וחש שכבר התחלתי לעבור מכאן לשם. כל מה שאני עושה ורוצה לעשות זה חלק מתהליך המעבר. זו הצוואה מה שאני רוצה שישאר ממני אחרי.

לא מרירות, לא פחד. אין אונים של המתנה. תזכורות בלתי פוסקות, מטרידות. לא כאבים ממש. לחצים, צריבות. להזכיר לך כל הזמן, שלא תשכח מה מצבך האמיתי. זה חי בתוכך כל הזמן. אתה מרגיש אותו.

הסרטן. הלב. לחץ דם נמוך. סחרחורות חולשה. עייפות. צרבת. הפרעות של גזים. בקע סרעפתי. שם יפה להטרדות לא נעימות. תרופות. הרבה תרופות. להמתין לבדיקות הבאות. להיות תלוי ברופאים.

אין לי טענות אליהם. הם צריכים להגן על עצמם מפני הסבל שהם חיים בסביבתו. אם יזדהו יותר מדי, אם יהיו מעורבים יותר מדי בגורלם של החולים, בסבלם, איך יוכלו להחזיק מעמד. הם חייבים לשמור על מרחק. הם מספרים לי כל מיני סיפורים. חלק מן האמת. לא כולה. חלק מהאמת אינו ידוע גם להם ואולי רובה. אי-ודאות. למה להטריד ולהדאיג שלא לצורך. אין לי טענות אליהם אבל הסעד שהם יכולים לתת לי הוא חלקי בלבד. צריך להחזיק מעמד לבד. בכוחך. במעשיך. ביחסך אל המוות. אל החיים שלפני המוות ולאחריו.

להתגבר על המוות אתה צריך לבד.

לא מרירות של מחלות ממיתות, מחלות-מוות. מרירות של בזבוז, של חיים מבוזבזים, מיותרים. חוסר מעש. חוסר הכרה. אין סדן ואולי גם לא פטיש. לא כפי שהייתי רוצה שיהיו. חיים בשולי הדרך. מחוץ לזרם. בצד. חצי צופה, משקיף, חצי משתתף. ואולי בפרופורציה גרועה יותר. הרבה מזה ומעט מזה. מישהו מקשיב לך? למישהו איכפת? גם מבחינה זאת המוות הוא הקלה. סוף לבזבוז. אם בלעדי שיהיה בלעדי.

לכתוב צוואה כל יום. החיים כצוואה. המתים מצווים את החיים לא רק במותם, גם בחייהם. בעיקר בחייהם. לא במותם ציוו לנו את החיים. בחייהם עד למותם. לא פולחן המוות. פולחן החיים הנמשכים לאחר המוות. בכוח המעשים, בכוח הדברים של החיים.

תאריכים. עוד תאריכים. היום 17 ביוני. זה התחיל לפני שמונה חודשים. ב-16 באוקטובר הייתי אצל ד"ר עמוס שפירא. הוא קבע, ביופסיה של הערמונית. פתק ההפנייה אל התור לאגף הסרטן. כבר קודם לכן ידעתי שזהו זה. לפני ניתוח הלב, כשהתלוננתי על הפרעות שתן, כפי שזה נקרא, דקירות, צריבות, מעצורים, מה שהיה נדמה לי ככאב בכליות. בחלק התחתון של הבטן וגם מצד הגב. בשתי נקודות. כאב עמום. בין לחץ לדקירה קהה. זה נמשך ומתחדש גם עכשיו. האם זה יחלוף או שזה סימן להתחדשות המחלה לאחר ההקרנות. חמישה חודשים לאחר שהסתיימו ההקרנות, ב-17 בינואר השנה.

הרופאים אומרים שנרפאתי. ייתכן. ייתכן שלא. הם לא יאמרו ואסור להם להגיד שלא. צריך לחיות באי-ודאות בלי לברוח ממנה לחיק האשליות. לשמור על שיווי משקל בין כאן לשם. ברגל אחת כאן וברגל שניה שם. בלי לאבד את שיווי המשקל. להמשיך ללכת. יציב. להתקדם הלאה והלאה. להביט קדימה ואחורה כל הזמן. בלי אשליות ובלי ייאוש. בלי לאבד את טעם החיים. להיפך. זהו טעם החיים בתמציתו, שיהיה המשך גם אחר כך.

לפני הניתוח בדק אותי ד"ר פרלברג ורשם בתיק את הבדיקות שאצטרך לעשות. האחרונה – לאחר הניתוח: ביופסיה. זה נשמע לי כמו גזר דין מוות. זהו זה. לא מניתוח הלב. מסרטן. גם זה וגם זה.

הבדיחה על נפוליאון ועל 21 הסיבות לאי-ההצלחה בכיבוש העיר הנצורה. הסיבה הראשונה: לא היו פגזים לתותחים ואי-אפשר היה להרעיש את העיר. “מספיק,” אמר נפוליאון לפי הסיפור. לא צריך לדעת את יתר הסיבות. איזו טעות פטאלית. צריך לדעת את כל הסיבות, למקרים אחרים. להפקת לקחים. צריך לדעת את כולן, את השילוב בין כמה מהן.

לפני שהלכתי לבית החולים “הדסה” לניתוח הלב, בא אלי ביוזמתו “שורצי”. לעודד אותי. הסיפור שלו בכתב ובעל-פה הפחיד אותי מאד. הוא מתאר אדם אחד מהאוניברסיטה ששכב על ידו ואמר לו כך וכך. סיפור מן החיים. יומיים לאחר הניתוח הוא מת בחדר ההתאוששות. מתים מזה. הולכים בדעה צלולה. לא במצב חירום. לפי בחירה. (“יש ברירה”). ולא מתאוששים. זה יכול לקרות גם לי. פשוט מאד. ואחר-כך עוד סיפורים דומים. אבל לא זה העיקר. בין היתר, כדי לעודד ולהתעודד, אומר עוד “שורצי” אני מתנחם כל הזמן בכך שיש לי רק מחלת לב ולא סרטן. ואני, ברפלקס מיידי, שואל את עצמי סתם כך: למה לא שניהם. הצגה של “או – או” תמיד מעוררת אצלי את התגובה של “למה לא גם וגם”? למה “רק כך”? למה לא “גם כך וגם כך”?. ובכן, גם זה וגם זה. גם ניתוח לב פתוח וגם הקרנות נגד סרטן.

אותו סיפור התחיל קודם. טעויות של רופאים. כמו אצל נפוליאון. אמרו שיש לי בקע סרעפתי. רואים בצילום. בקע קטן. אין טעם בניתוח. צריך לחיות עם זה (זאת אני עושה גם עכשיו ואמשיך לעשות זאת עד הסוף). לפעמים כאבים חזקים. על-פי-רוב שום דבר. מפעם לפעם צרבת, חמיצות. לחץ של גזים על הלב. זה מסביר את התופעות שאחר-כך הסתבר שאולי הן קשורות בהיצרות עורקי הלב. תעוקת חזה. “אנגינה פקטוריס”. עד עכשיו אינני יודע מה מבין “21 הסיבות” גורם לי לסחרחורת, לחולשה, להתכווצויות שרירים פתאומיות וחולפות. ברגליים, בגב, בכפות הידיים, בזרת הימנית והשמאלית. בקע סרעפתי. לחץ דם נמוך. אולי היצרות מתחדשת של העורקים. הניתוח הוא רק החלפת הצנרת, לא החלפת הדם שזורם בצנרת ומפריש מתוכו משקעים על דפנות העורקים.

היצרות כלי הדם. למה רק בלב? גם באבר המין, שנפגע גם מההקרנות על הערמונית וסביבתה. דלקת בשלפוחית השתן. אולי לא תחלוף אף פעם. צריך להצטייד בסבלנות. אולי תעבור ואולי לא. גם התפקוד המיני המלא. בינתיים הוא חלקי בלבד. גם זו לטובה. ניתוח של הוצאת הערמונית היה מבטל אותו כליל. עכשיו יש סיכוי. לחיות באי-ודאות.

לא להגיב כמו קודם. לראות בחורה, “חתיכה” או אשה יפה ומושכת, ולהיות מנוע מלדמיין אותך ואותה יחד. שתהיה שלך. אפילו לחלום אי-אפשר. לא כדאי. לא הוגן. מה יש לי להציע לה? אולי זה יחזור.

חמישה חודשים לאחר סיום ההקרנות. חודשיים וחצי של הקרנות. חמישה ימים בשבוע. כמה הפסקות בגלל כאבים של כוויות, צריכות, חריפות בהטלת שתן. להפסיק כדי שלא תהיה דלקת תמידית, שלא תחלוף. ואולי ההפסקות לא היו מספיקות. עובדה שזה לא עבר לגמרי. אבל השתפר מאד.

הקרנות ב“מכון שרת” בקומת הקרקע, או התת-קרקע. ת’4. זה הסימון. זה הקוד לאגף הסרטן. אגף ההקרנות. אגף הנידונים למוות. אגף הנידונים לחיים של חנינה. אגף הנידונים לסבל, לכאבים, לפחדים, לאשליות ואולי לריפוי מלא. אמיתי. אגף החיים כאן ושם. ברגל אחת כאן, ברגל שנייה שם. אגף השומרים על שיווי משקל פנימי בין כאן לשם. בינם לבין הבריאים הסובבים אותם. בני המשפחה. הרופאים והמטפלים.

מתחמקים מלפגוש מכרים. לא נעים. הסרטן הוא סוד. לא מגלים כמעט לאף אחד. לא רוצה רחמים שדל רשעות. לא רוצה נדנוד של סקרנות, אדיבות וצורך לדווח שוב ושוב לכל שואל מספיק שאני צריך לדווח באריכות על עסקי הלב שלי ואיך אני מבריא מחלים ומתאושש ומתגבר על הניתוח ותוצאותיו. להיפך, יותר בריא. יותר חזק. יותר רענן. יותר מלא שמחת חיים ועבודה ויצירה. הכל נכון. אבל רק חלק מן האמת. החלק העיקרי של סיפור הוא סוד. סרטן. הסוד הוא כוח. כל סוד. אינני זקוק לרחמים, להתפעלות, להשתתפות בכל צורה שהיא של אף אחד. אני לבדי בין כאן לשם.

ביופסיה של הערמונית. כמה ימים אחר כך, ב-30 באוקטובר, “פוקסי” בא הביתה בערב וזהו זה. סרטן. במצב התחלתי. סגור בתוך קופסית הערמונית. הדרגה “בי.B=2” סיכוי הריפוי 90 אחוז. קודם היה רק 85 אחוז. אפשר לחשוב גם על ה-10 או 15 אחוז שלא נרפאים. לאחר סיום ההקרנות הסיכוי עלה ל-97 אחוז. נשארו 3. אבל מוקדם לדעת. יש צורך בבדיקות חוזרות. יש אפשרות שיחזור באותו מקום ויש אפשרות של התפשטות לאיברים אחרים וזה כמובן פחות סימפטי. יש אפשרות של התפשטותך מיקרוסקופית שאינה ניתנת לאבחנה בבדיקות השונות. מיפויים. צילומים. שיקופים. כבד. עצמות. בלוטות. בסורק הממוחשב. ברנטגן. אני נהיה צרכן גדול של מכשירי “אלסינט”. הכל תוצרת הארץ. חומרי ניגוד בשתיה, בהזרקה. כל פעם חרדות שלפני ואחרי. בדיקת היצרות של צינור השתן – האחרונה שלפני הביופסיה. זו בדיקה כואבת. קטטר. סימולציה שלפני ההקרנה כדי לקבוע את מפת ההקרנות ולצייר אותה על החלק התחתון של הבטן. להיות מסומן. להיזהר שהמקלחת לא תטשטש את קוי המפה. הסימולציה כואבת. שוב קטטר. לשכב בלי לנוע. הגב כואב גם כן. צריך סבלנות. עוד ועוד. סופרים שוב ושוב. אני אומר לעצמי שזה יעבור. זה הרי לא יכול להימשך עד אין סוף. אני רואה את אבי והוא אומר לי זאת. אני מאמין לו. עוד בדיקה כואבת. הכואבת ביותר. לימפוגרפיה. אי-אפשר להרדים. רק הרדמה מקומית חלקית לאחר הזרקת נוזל בצבע ירוק בין אצבעות הרגליים. החומר הירוק מתחיל לזרום לאט-לאט במעלה כף הרגל בחלק העליון. צבע ירוק. בינתיים הוא נשאר. האחות אמרה שהוא ישאר שנה. ואחר-כך הזרקת חומר הניגוד. לתוך כלי הלימפה. זה כואב באמת. הרופא לא כל כך מצליח. הוא לא מוצא את הורידים, כלי הלימפה, הדקיקים, העמוקים בתוך העור. מתחת לעור. ברגל שמאל הוא מצא בפעם הראשונה. ברגל ימין רק הנסיון השלישי הצליח. ובינתיים צריך לשכב על הגב בלי לזוז. גם זה עבר. אחר-כך צילום רנטגן. אין התפשטות של הסרטן ללימפות, לעצמות, לכבד, לאגן. אין. יש סיכוי. צריך לקוות. צריך להאמין שהרופאים אומרים את כל האמת ולא רק חלק ממנה. נוח להאמין. למה “בי.=2”? ד“ר שושנה ריזל אומרת שה-2 פירושו שהסרטן פגע בשתי האונות של הערמונית. ייתכן. למה “בי.=2” ולא “איי”? כי הוא כבר התקדם בכל זאת. האמת היא שהלכתי לקופת-חולים כמה פעמים בשנים הקודמות. הרגשתי כאבים שבאו וחלפו במקום שהוא מול הערמונית. עכשיו אני יודע את הקשר. הרופא של קופת-חולים לא מצא. טעות באבחון? כל כך הרבה סיפורים על טעויות. הרופאים אומרים שאי-אפשר היה לדעת קודם. הסרטן קטן מאד. יש אנשים רבים שיש להם סרטן שלא מתפשט שנים ארוכות. רק בגלל ניתוח הלב והבדיקה הקפדנית יותר ב”הדסה" מחשש לסיבוכים בניתוח ולאחר הניתוח נעשתה בדיקה יסודית יותר. איך אמר לי ד"ר פרלברג? הערמונית שלך קטנה אבל פראית. “פוקסי” אומר שרק אחרי שנתיים אפשר יהיה לומר בוודאות שהסרטן לא התפשט ולא הצמיח גרורות במקומות אחרים בגוף. שנתים של המתנה לאישור החנינה. ובינתיים עוד הרבה בדיקות והמתנות בדרך. ושוב כאבים באותו מקום ואי-ודאות. לחיות כאן ושם. עכשיו ואחר-כך.

להכין את עליזה עכשיו לאחר כך. להרגיל אותה לאורח המחשבה של כאן ושם. אני מנסה לעשות זאת שוב ושוב. מסביר. מספר. מתאר את מחשבותי והרגשותי. את כל ההכנות הכספיות האפשריות כבר עשיתי. כל הביטוחים האפשריים. נקווה שלא יכזיבו כשיהיה צורך לקבל אותם. להיעזר בחוש ההומור שלה. היא תהיה “אלמנה עליזה”. הילדות כבר גדולות. הן יתרגלו. שוכחים מהר. אפשר גם להיזכר בלי כאב. באהבה. בסלחנות. עם אשה טובה אפשר לעבור גם ימים רעים. היא תחזיק מעמד. עכשיו ואחר-כך.

**18.6.84 **

צעדה יומית. ללכת כל יום. כל ערב. ארבעה קילומטר. באותו מסלול. בסביבות הבית, לבד. אויר ירושלמי צלול. בהתחלה קצת קשה. לחצים בחזה, בנשימה. קלים מאד. זה עובר. הגוף נכנס לקצב של הליכה. גם הנשימה. כפות הרגליים, בעיקר העקבים טופפים בחוזקה על המדרכה. זה ממריץ את הדם, את הנשימה. המחשבות מתחילות להתעורר. הדמיון. הזיכרון. פולמוס שממנו צומחים מאמרים. ניסוחים חדים. שיחות עם המוות, על המוות, אל המוות, רגיעה. זכרונות מהניתוח, ולאחריו. זה לא היה פיקניק. את הפרטים אני כבר לא זוכר. הדחקה. היו כאבים ופחדים ואזעקות ובדיקות בסורק הממוחשב. בדיקה נוספת של גלי המוח. ועוד אחת של כלי הדם. אולי יש קריש או סחיף בדם שעלול להגיע למוח, לגרום למין שבץ. היתה לי התכווצות שנמשכה חצי שעה בכף היד. מין שיתוק חולף. לא מצאו את הסיבה. אבל שוב אינפוזיה ודחיית השחרור מבית חולים. ותרופות נגד קרישת דם ומדידה של הקרישה ודחייה של הבדיקות האורולוגיות, של הביופסיה, עד להפסקת התרופות נגד קרישת דם. סיפורים.

סיפור מחדר ההתאוששות לאחר הניתוח, על השפעה עמוקה של המורפין שקיבלתי להרדמה והמשיך לטשטש אותי. הייתי “מסטול”. נשמע לא רע. כאב לי פחות אבל לא נשמתי בכוחות עצמי ולא היתה לי קואורדינציה, כנראה. פחדים של עליזה שאשאר פגוע בשכל. זה עוד היה חסר לה. ועד שהתרגלתי להשתעל כדי להוציא את הליחה שלא תעבור לריאות ולא תגרום לדלקת, לזיהומים. הבעיות של מנותחי לב.

צעדה יומית קבועה. ושוב הפסקה. בגלל אזהרה של ד"ר זאב ושלר שאסור לי להצטנן כי בגלל ההקרנות נפגע לי המנגנון החיסוני וכל הצטננות עלולה להסתבך. בערב אתה עלול להצטנן. הפסקתי את הצעדה. נגמרה לי “גאוות היחידה” האישית שלי. אין הישג כל יום מחדש. מסתפקים באופני כושר בבית. זה לא אותו דבר. יש קסם בהליכה, בצעדה היומית לבד. אחרי חודשיים נגמרו ההקרנות התחלתי לחזור לאט לאט אל הצעדה היומית.

שנה של מחלות ובתי חולים. יותר משנה. קרדיולוגיה ב“ביקור חולים”. שטרן. צבעוני וכל היתר. חירורגית לב וחזה ב“הדסה”. פיזיותרפיה ב“הדסה”. אורולוגיה. אונקולוגיה. מכון רנטגן והסורק הממוחשב (פעמיים, אחד במוח אחד באגן) ומיפוי עצמות וחזה וכבד ועוד מיפויים ובדיקות וספירות דם ובדיקות במחלקת עצבים בגלל ההתכווצויות. בלי למצוא סיבות. “נייר מעניין כבר לא יצא לי ממך”, אמר הרופא הבודק. צורה טובה להרגיע חולה. להיות מומחה למומחים, דוקטור לדוקטורים. אלה רוצים לנתח, כמה שיותר. אלה רוצים “מקרים” מעניינים שאפשר לפרסם עליהם “נייר” מעניין. רוצים התקדמות וקידום. אין לי טענות. מנהגו של עולם. מנהגם של אנשים. רופאים כבני אדם. את החידות של האונקולוגים לא הצלחתי לפצח. הם לא אומרים הכל. הם אומרים מעט. הם יודעים מעט. ואני עוד פחות.

18.6.84

התשוקה הזאת אל המוות. מלפני מחלת הלב. מלפני מחלת הסרטן. מלפני שידעתי עליהן. מה הקשר בין המלנכוליה, הגעגועים אל המנוחה והנחלה האמיתיות של בית קברות, בצל העצים, לבין החסימות בעורקי הלב. המשקעים בדם. כנראה שהלב אינו רק משאבה עם שריר. משהו מניע את השריר הזה כל הזמן. זאת המשאבה כולה. את הדם שהוא הנפש. עוד יתגלו קשרים עמוקים יותר מהידועים היום בין הגוף והנפש. הדם. החמצן לנשימה. הלב המניע את הכל. המוח המארגן, המפקד והמצווה. הסרטן הוא שיבוש של פקודות המוח, של הסדר והארגון שלו, של תכנית האב שממנו היא באה. העצב העמוק הוא מקור השיבוש והעיוות. הכמיהה אל המנוחה והנחלה של הפסקת פעולתם של הלב והמוח. ואולי השיבוש הוא שמוליד את הכמיהה הזאת, את ההכנה הנפשית למה שעתיד להתרחש. יש זיקת גומלין בין גוף לנפש – בכך אני מאמין. אני חש בזאת אני יכול להעיד על כך.

מיד לאחר ניתוח הלב – דיכאון. פחד עמוק. ייאוש. אחר-כך – לא ברור מתי אחר כך, כבר אינני זוכר את המעבר הזה – התרוממות רוח. צומחות לך כנפיים של שמחה ותקווה. אולי זה קורה כשהלב נרפא באמת ומתחיל לפעול אחרת משפעל קודם. זרימת הדם. אספקת החמצן לגוף. למוח.

שתי מחלות עמוקות אלה של גוף ונפש, של לב ומוח, קיננו בתוכי כמה שנים. צמחו בתוכי לאט-לאט ואני לא ידעתי. חשתי ולא ידעתי. תחושה של מוות מתקרב ובא. הוא היה יכול לבוא לפני למעלה משנה. ב-2 במאי 1983 ביום חמישי בשעה 2 אחר-הצהריים, כשהלמה בחזה שלי מכת כאב שכמוהו לא ידעתי ולא חשתי אף פעם – לא קודם לכן ולא לאחר מכן. רק עוד פעם אחת באותו יום ועוד פעם למחרת, כשכבר שכבתי במחלקה לטיפול נמרץ ב“ביקור חולים” אליה הובלתי באמבולנס המציל נפשות של “שח”ל" (שירות חולי לב) שהוזעק הביתה. בדיקת א.ק.ג. “קורדיל” מתחת ללשון ועוד אחד. ללא הועיל. הנשמת חמצן במסיכה. אינפוזיות. הכאב נחלש במקצת. עייפות נוראה וחולשה. רפיון שלא מהעולם הזה. רחובות פנויים מתחבורה. מזל של ירושלים ביום חמישי בשעה 2 אחר-הצהריים. “ביקור חולים” תורן. מתחיל הטיפול שכבר אינני זוכר את פרטיו. תרופות ועוד תרופות. מסכת חצן. לנוח. להמעיט ככל האפשר בתנועות. כאבי ראש חזקים. אינפוזיות. כדורי שינה. התייצבות הדרגתית. חולשות. קימה הדרגתית. קודם ישיבה על המיטה אחר-כך על כסא ואחר-כך קימה על הרגליים והליכה, קריאה. הרבה קריאה. וקצת ביקורים. כך עוברים שבועיים-שלושה. ואחר-כך צינתור וזהו זה. שש חסימות בשלושת העורקים. הלב חסום כמעט לגמרי. צריך לעבור ניתוח לב פתוח. אני מסכים כמובן ולאחת האחיות אני מגלה שאני מקווה למות בניתוח. זו תהיה הקלה גדולה – כך אני חש. החיים הם עומס. מועקה. כדאי להשתחרר. אבל כוח החיים כאן ועכשיו, הרגלי החיים – דוחים הצידה את הרהורי הפרישה מכאן ועכשיו. ניתוח. שיהיה ניתוח. ויש בעיות מעשיות. צריך לעושת דיאטה. לרזות. צריך להבטיח שאתקבל לניתוח עכשיו. למרות השביתה ב“הדסה”. “פוקסי” יעזור. קודם חוזרים הביתה למנוחה והמתנה ואחר-כך נוסעים ל“הדסה” לבדיקות, השגחה והידחקות לתור של הניתוח אצל פרופ' בורמן.

זה לא התחיל באותו יום חמישי. היו התרעות ואזעקות במשך כמה חודשים ובעיקר בשבועיים האחרונים. קוצר נשימה. שטפון של זיעה קרה וחמה וחוסר כוח לזוז. רצון לשבת מיד כמעט באפיסת כוחות. לנוח. לאכול גלידה. לשתות תה קר. ככה זה התחיל בצ’פלו שבסיציליה. חילופי בדיחות עם עליזה על “המנוח מצ’פלו” ואיך להעביר את הארון לפלרמו ומשם לנאפולי ומשם לארץ. מסובך. והעניין נגמר בבדיחות. כמו הבדיחות של אשכול. לא על אשכול. יהודי פיקח. היתה לו בדיחה לכל דבר. גומרים את העניין בבדיחה. כולם צוחקים ומחליפים נושא. רגע אחד – מה עם הבעיה שעליה ובקשר אליה סיפרו את הבדיחה? גם על כך יש בדיחה ובזה באמת נגמר העניין. לבן-גוריון לא היה חוש הומור. הוא לא סיפר בדיחות. הוא “לקח על עצמו” את העניינים שבהם טיפל ברצינות תהומית. נודניק. עקשן. אני נהגתי כמו אשכול. בדיחה על “המנוח מצ’פלו” וזהו זה. וכך בפעמים נוספות בירושלים. בדיחות על זה שעוד אקבל התקפת לב. אבל לא רק בדיחות. בצד הבדיחות לקחתי גם בחשבון, ברצינות, את האפשרות שיהיה לי התקף לב ואסתלק מכאן “במכה אחת”, בשקט. בלי בעיות. איזו הקלה. עד אותו יום חמישי אחרי הצהריים.

ב“ביקור חולים” וב“הדסה” אמרו לי – אני לא זוכר מי – שמי שרוצה למות, או פוחד שימות בניתוח – סיכויו לחיות ולהחלים מהניתוח קטנים מאד. צריך להאמין, לקוות, לרצות. היטלטלתי בין כאן לשם. לא רציתי לקוות. פחדתי. השלמתי. רציתי לצאת מזה ולנסות עוד פעם, איך זה להיות בריא.

כחודש אחרי הניתוח זה כבר היה כך. רצון החיים התעורר. התחזק. עם הידיעה שזה לא נגמר. יש עוד משהו. ישנו פסק דין שני, אחר. התזכורות שלו שלא נעלמות, שמתגברות. הכאבים, הדקירות. הצריבות למטה. לא בלב. לא בחזה. לא בקשר ללב. צל הסרטן. עוד זה מדבר וזה בא. זה לא חלף וזה מחכה.

צריך להתכונן לעוד ניתוח. לסידרה של ניתוחים. להתאושש. להתחזק. לעשות דיאטה. ללכת. לאסוף כוח. שרירים. כושר גופני. לחזק את הלב שיוכל לעמוד במעמסה הבאה של עוד ניתוח. כך חשבתי. בביטחון כמעט מלא שזה מה שצפוי לי. צריך לעבור גם את זה. צריך לחיות כראוי כל עוד חיים. כשנמות – נמות. לחיות כמו שצריך. לא בגבורה, אבל לא בצורה עלובה. כמו שלימד אותי אבי, כמו שאני רוצה שיזכרו אותי, אלה שיזכרו אותי. הקרובים לי ביותר. עליזה. חברים וחברות שישאלו אותה. אולי גם הילדות. בינתיים הן לא יודעות כלום על הסרטן. גם לגבי הלב הן לא מודאגות. עליזה אמרה להן שזה לא מסוכן. ועובדה שחזרתי הביתה. חוזרים מזה. זה עובר. פעם הן יידעו וחשוב לי מה הן יידעו.

9.7.84

עוד רישום באיחור מה. עכשיו עולים הזכרונות מהימים הראשונים שלאחר היציאה מבית החולים לפני כשנה. הימים של תחילת יולי. ימים של כאבים מתמשכים, פחדים ודיכאון. ימים שלפני ההתאוששות שמתחילה אחר-כך וההתעוררות הרגשית, תחושת הכוח, התקווה, הגאווה החבויה והגלויה על ההישגים של ההתאוששות וההתגברות הפיזית. כאבים בחזה במקום הניתוח, העצם שנשברה ומתאחה. הקול הצרוד והחשש לאיבודו, ללא שוב. בליעת אוויר עצבנית. התרופות נגד קרישת דם. הסכנה של סחיף דם העלול לגרום לשבץ. החשש התעורר בגלל התכווצות-שיתוק בכף היד השמאלית למשך חצי שעה וגם בלחיים, בסביבות הפה. בדיקות של הסורק הממוחשב. של מערכת כלי הדם, של גלי המוח. נהפכתי לאחר האנשים הבדוקים ביותר, נבדק ובדוק.

שבת של פעילות חברתית. פגישות עם אנשים. עם פרופסור דן כספי מאוניברסיטת באר-שבע. במחלקה לחקר הסרטן. מקווה שלתוך חמש השנים הבאות תהיה פריצת דרך בריפוי הסרטן “לא בפטיש”, כמו עכשיו, לדבריו. טיפול בהורמונים שמחזקים או מחלישים את המערכת החיסונית. חזר על ההסבר שתופעות סרטניות קיימות אצל אנשים רבים, אולי הרוב, כל הזמן, אלא שהמערכת החיסונית מדכאה ובולמת את התפשטותן.

אמר שתופעות של דיכאון ומתח נפשי יכול להיות שהן משפיעות על החלשת המערכת החיסונית. גם הסרטן וגם מחלות הלב יכולות להיות מחלות פסיכוסומטיות. שמעתי את דבריו ורק אחר-כך התוודעתי אליו בשתי המחלות האלו ואמרתי שזו בדיוק היתה תחושתי. לפי התצפית שלי על מנותחי הלב ועל המעלות ומורדות של דיכאון והתרוממות רוח שקשורות ככל הנראה במצבו הפיזי של הלב כשהוא פגוע, מוגבל ומופרע וכשהוא מתאושש ומתחזק ומגביר את פעילותו.

גם לגבי הסרטן היתה לי תחושה כזאת והוא דייק וקשר אותה בהשפעה על המערכת החיסונית – חיזוקה והחלשתה.

תיאר את הריצה (ג’וגינג) שהוא עושה כפעולה שיוצרת התמכרות רגשית. משחררת פעילות הורמונאלית (?) שדומה להשפעת סמים מעוררים (?). אמרתי שיש לי תחושה דומה בזמן הצעדה הרגלית הנמרצת והקצבית שלי בעיקר בשלבים המתקדמים שלה. לא מיד בהתחלה. ההשפעה של טפיחת כף הרגל על מירוץ הדם, על הקצב וההרמוניה של פעולת הלב. “צעדת האווז”, הטפיחה החזקה של החלק הקדמי של כף הרגל, מחזקת עוד יותר את ההשפעה המעוררת הזאת.

אלה נושאים מעניינים למחקר, לתצפית אינטגרטיבית של רופאים מתחומים שונים. זה לא נעשה וחבל. פרופ' כספי אמר שבאוניברסיטת באר-שבע בפקולטה לרפואה יש דגש הרבה יותר חזק על ההתיחסות לחולה ולא למחלה או המחלות השונות של החולה. להאזין לחולה. להסתכל עליו. לא רק על הבדיקות. עמד על שני מכשולים. אחד שעמדתי עליו בעצמי.

הרופאים נזהרים ממעורבות יתר בבעיות החולה כמנגנון של הגנה עצמית. שומרים על מרחק. השני – סכנת היהירות וההתנשאות של “ותחסרהו מעט מאלוהים”. הוא אמר זאת. משחקים את התפקיד של אלוהים לגבי החולים. אני הייתי מוסיף לזה גם את החשש מהתחרות, השתלטות והשגת יתרונות של תחום אחד על משנהו.

אחר חצות, 16.7.84

עוד הרהורים על המוות שחלפו במוחי במשך היום. להשלים עם המוות זה להיות כאילו בחופשה. חופשה ממושכת. אתה כאן ולא כאן. אתה מנותק מן העולם הממשי. העולם שלך. אתה מחוץ לחיים. בלי הרגשת שייכות. בלי בעיות של סטטוס ושל היררכיה ושל קידום. בלי אמביציות. אתה קיים ולא קיים. קיום חלקי, קיום חצוי לשניים. החלק החי שבך מסתכל על החלק המת, המנותק, זה שמבחוץ. מין ניכור אובייקטיבי. בתוכך. מתוכך החוצה. אתה יותר לא כאן מאשר כאן. אתה יותר מעל מאשר בתוכו. אתה יותר בחוץ, מאשר בפנים.

לעתים המוות נראה לי בדמות אדם שממתין לי. את הפרצוף אינני רואה. הוא כאילו מוסתר אבל שופע חום ידידותי. המחשבה עליו נעימה, חביבה. אנחנו ניפגש. בבוא השעה. לא בוער. יש זמן. יש ברירה. יש לאן ללכת.

עוד על ספרו של חנוך ברטוב. באמצע הקריאה. סיפור מהאמצע. הסאגה של משפחה ישראלית-יהודית לתולדותיה. כמה דורות. כמה ענפים ושורשים בעולם הישן. בישראל (כפרוזדור? כמלון לילה?). בעולם החדש. פגישה והתנחשלות של זרמים רבים, זרמי מחשבה ומעשה. גלגולים יהודיים משם לכאן ומכאן לשם. גורל דפוק. תקוע. כמו שהוא אומר. מלא מרירות. בלי נדיבות. בלי אהבה. בלי אהבה למהפכה הציונית הגדולה שהעניקה חיים, כוח, חופש בחירה, אנרגיה יצירתית שופעת בכל תחומי החיים. תחיה והתחדשות של כוחות אדירים מן העבר, מדור כובשי כנען. חולמים, לוחמים ועושים מעשים גדולים בהצלחה. מהפכה שהצליחה. תחושה של “אנחנו שוב על המפה”. רק כאן. כל זה חסר אצלו ואצל הסופרים האחרים. טעם החיים ולא רק טעם המוות. טעם המחיר. טעם הקורבן שאינו קורבן חינם ואינו קורבן שווא. המוות אינו מנצח את החיים, הממשיכים לחיות.

לחיות פירושו לשנות. החיים הם שינוי. גם במוות יש כוח לחולל שינוי ולא תמיד המוות שם קץ לשינוי שממשיך להתחולל גם לאחר המוות. החיים מטביעים את רישומם על המשך תהליכי השינוי וההתחדשות לאחר מותם. בחייהם ובמותם. זה יסוד של התגברות על המוות, יסוד של אופטימיות תוך ההשלמה עם המוות.

2–3.8.84

לאחר חצות. לאחר צעדת חמשת הקילומטרים. ההתעוררות הרגילה שבמהלך הצעדה ולאחריה. סיכום פרק. השבוע היו שתי בדיקות תלת-חודשיות. באונקולוגיה אצל ד“ר שולמית ריזל ובאורולוגיה אצל ד”ר עמוס שפירא. עוד ארכה של שלושה חודשים. אבל הפעם בתקווה גדולה יותר. על כל פנים – לא ההיפך מזה.

ושוב – הניגוד בין מה ששני הרופאים אמרו הפעם וגם בין מה שכל אחד מהם אמר הפעם ובפעמים קודמות. איך אומרת עליזה? הם לא יודעים מה יהיה. אין להם מושג. אתה שואל אז הם ממציאים משהו כדי להשיב לך. לא לגמרי כך. לא תמיד. אולי יותר נכון להשוות את ידיעותיהם לפנס כיס קטן במעברה האפילה. לא תמיד הוא מכוון אל הנקודה הנכונה. לא תמיד הוא מאפשר לראות משהו. מין גישוש כמעט עיוור של קרן אור צרה וחלשה בתוך החשיכה הכבדה.

היא בדקה ואמרה שהערמונית חלקה. על כך הוא העיר אחר-כך כמעט בלגלוג: רק כעבור שנה, לאחר סוף ההקרנה. כלומר בעוד חצי שנה, אפשר יהיה לדעת אם הכל עבר ואין חזרה. הוא לעומת זאת היה שבע רצון ממצב השלפוחית. כל אחד וליטרת הבשר שלו לשלושת החודשים הבאים אין חדשות. כלומר – החדשות הן טובות.

מה שלא יהיה – צריך לחזור לחיים הרגילים. גם בהרגשה הפנימית. לחזור לעבודה. ליותר משמעת עצמית. גם בדיאטה. הלוואי.

שבת 18.8.84

גלים של דיכאון עמוק. רצון שהכל ייגמר. לא להיות כאן. לא להיות. למות. להיות מיותר. אתרום את גווייתי למדע, כפי שזה נקרא. לפחות לא אהיה מיותר במותי. אועיל גם לחקר או ללימוד הלב וגם ללימוד הסרטן.

נזכרתי שגם היו לי היום כאבים עמומים באזור הערמונית והשלפוחית. גם הרגשה של תעוקה בלב. נשימה כבדה וכאילו מופרעת. האם יש קשר בין הדיכאון לבין הכאבים הללו? מה גורם למה? מה תופעת לוואי למה. גלי הדיכאון והכאבים באו בנפרד וכאילו בלי שום קשר. רק אחר-כך נזכרתי שבעצם זהו יום של שלושתם יחד.

היסוד הוא ההרגשה שאתה מיותר ואולי הכל מיותר ואתה לבד עם עצמך וגם זה מיותר, מעיק. שייגמר.

מה שמעורר אותי מפעם לפעם זהו הרצון להיאבק. הדחף לכתוב דברים שעלו בדעתי, שהרגיזו אותי. ניסוחים של פולמוס, ביקורת, תגובה למה שקראתי ושמעתי. לא כך אלא כך. מחשבות על העתיד, על העלול לקרות, להתפתח, על מה שאפשר לעשות וצריך לעשות. אבל ספק אם יש מי שיעשה ולי אין קשר אל העושים. הכל מנותק ורחוק. מעבר להישג יד. אולי מישהו קורא את המאמרים. אולי מישהו מושפע.

מוצאי שבת, 29.6.85

בחזרה אל הרהורי היומן על התפתחות המחלה והרגשותי כלפיה. נקלעתי לויכוח בין רופאים שאני יכול רק לנחש את כלליו. עמוס שפירא האורולוג ממליץ לעושת ביופסיה של הערמונית. בלגלוג: הם (האונקולוגים) חוששים שיוברר שהטיפול (רדיו-תרפיה) שלהם לא הועיל. לאחר בדיקה באצבע הוא קובע: יש מימצא שלא ברור מהו. אבל זה לא בוער. מראה לי בעקומה שאפשר יהיה לדכא את הגידול גם לאחר כמה זמן גם אם מנקודת התפשטות גבוהה יותר. סוג הגידול שיש לי לא פראי. “מובחן היטב”, “נבדל למדי” (Well differentiated). לדבריו, אין שום סיבה לא לעשות את הביופסיה. היא לא יכולה לגרום נזק. אבל שיחליט פרופ' צבי פוקס. הוא הרופא שלך. יש לך אמון בו. עם ד"ר ושלר הוא לא מוצא טעם לדבר. כבר דיברתי איתו עשרות פעמים.

לדידם זה ויכוח מעין מדעי. לגבי הויכוח יכול לחרוץ את חיי ואת איכות חיי לפי הטיפול שעליו הם יחליטו. מעניין. ייתכן שיהיה צורך לעקר אותי משום שטיפול הורמונאלי נגד ההורמון הגברי (טסטוסטרון) יכול לפגוע בלב ובכלי הדם ואינו מומלץ במצבי. אבל דיה לצרה בשעתה.

“פוקסי” מתנגד לביופסיה. הוא סותר את עצמו לגבי המועד שבו יש טעם לעשותה. רק כעבור שנה, הוא אומר. אני אומר לו שכבר עברו שנה וחמישה חודשים מאז סיום הטיפול בקרינה. הוא בכל זאת רוצה שד"ר ושלר יעשה לי בדיקות נוספות לפני הביופסיה. אני מבין שיש כאן מחלוקת בין האורולוג שרוצה לנתח – ובעצם הוא המליץ על ניתוח מההתחלה – לבין האונקולוג שמאמין שהטיפול הקרינתי יכול לפתור את הבעיה. ביופסיה כאילו תחזיר אותי לתחום הכרעתו וטיפולו של האונקולוג שעדיין לא רוצה להרים ידיים ולהודות שהטיפול שלו לא הועיל. מעניין. “פוקסי” אמר לי בטלפון לא להיכנס למתח. אמרתי לו שאני לא חי במתח מיוחד נוסף למתח המסוים שאני שרוי בו כל הזמן. הידיעה על מצבי. נוסף לכך יש לי תזכורות בלתי פוסקות כמעט של דקירות וצריבות למרות הכדורים שאני לוקח עכשיו באורח קבוע (שישה “סדורל” וארבעה “פרובאנתין”) נוסף לארבעת כדורי “קרדוקסין” בעסקי לב. לתוך כמה ימים הוא יצטרך להחליט. וגם אני.

מוצאי שבת 29.6.85

הרהורים על ההבדל בין מחלת הלב והסרטן.

מחלת הלב ובעיקר של מנותחי לב היא מחלה “אופטימית”. אין הרגשה של גזר דין מוות. להיפך – עתיד חדש נפתח, לפחות בתקווה. הסרטן היא מחלה פסימית. גורלך נחרץ. זו רק שאלה של זמן. המוות ניבט ממך. בורחים ממך. לא מרחמים עליך אלא על עצמם. חוששים שאתה כאילו נושא קללת גורל. גם עבורם. אם יימלטו ממך יימלטו מגורלם הרע שאולי מצפה גם להם ולקרובים להם ביותר. אתה מקולל. שהכל כבר ייגמר כדי שיוכלו לשכוח מה שקרה לך ומה שעלול לקרות להם, בקירבתם.

ניתוח לב מחלה מקרבת. סרטן – מחלה מפרידה, מרחיקה. מפחידה. אות קין.

2.7.85

הפעם לאחר צעדת בוקר קצרה. ניסיתי להמחיש לעצמי ככל האפשר את התחושה של נוכחות המוות (אולי לומר “מלאך המוות” ללא הצליל המאיים, שאינני מתכוון אליו) בהרהורים שלי עליו, בשיחות שאני מנהל איתו. לא שיחות, כי זה לא דו-שיח, כמובן. אני מדבר והוא מחייך, כאילו אומר ולא אומר. זוהי נוכחות לא נוכחת. אבל בשום פנים ואופן לא רק בלתי-נוכחת. זוהי נוכחות. ישות דמויית פנים. פנים חייכניות, נינוחות, שופעות טוב לב וסבלנות מבינה וסלחנית, שכאילו אומרת לי בלי הרף אל תמהר. תגיע מתי שתגיע. תמיד אחכה לך. מקומך מובטח בלי שום צל של ספק. תישאר במקום שאתה נמצא כמה שאתה רוצה. אני אתך ולשרותך בכל עת, בכל רגע. זוהי נוכחות מרגיעה, נוסכת ביטחון וודאות.

דמות הפנים הזאת של נוכחות המוות, או נציגו, ממוקמת באורח קבע במקום אחד. באלכסון, מימין, קצת מעל לראשי, מרחפת באויר קרוב לראשי, אולי כמטחווי יד. מין צל פנימי החוצה, או צל חיצוני פנימה, שהולך איתי באשר אלך. אולי זה חלק מעצמי, שמקשיב לי ברצון טוב ובהסכמה מלאה. זו לא נוכחות שופטת ותובעת. היא לא אקטיבית. היא קיימת – וזה הכל. מה שיש לה לומר היא תאמר לי אחר-כך, כשאגיע אליה. לא עכשיו. עכשיו יש מרחק סמוי, חיץ אוורירי של “כאן ושם בעת ובעונה אחת”. בשום פנים לא ההיפך מזה. לא "לא כאן ולא שם, אלא במפורש “כאן ושם” בו-זמנית.

יש לה, אולי, קשר עם אבי. קשר במובן של מעין חפיפה חלקית לפחות. אולי דמיון סמוי, אולי היכרות הדדית ביניהם. אותו סוג של האצלת רגיעה וביטחון שאני חש רוב הזמן, כל אימת שנוכחותה מורגשת על-ידי, כאשר אני כמעט רואה את הדמות הטובה הזאת.

לדידי, זו צורה מסוימת של השלמה עם המוות. לחיות אילו בשלום פנימי. לא שלום של כניעה וייאוש וחידלון, אלא של המשכיות כאן ושם. המשכיות מסוג אחר, אבל המשכיות. אולי תחושת הקשר עם אבי גורמת לכך. אולי זוהי מין תחושה טרום-דתית של גלגול נשמות, יותר נכון – של הנוכחות המשפיעה שלהן, גם אם בעקיפין. אולי זוהי צורה מסוימת של אי. אס. פי – תפיסה מחוץ לחושים. שאגב, יש לה משמעות רק כאשר היא עוברת לתפיסה חושית או שכלית, הכרתית.

בינתים גובר הכאב בשריר הירך, קרוב למותניים. עוד תזכורת של המיחושים הבלתי-מוסברים. התכווצות שרירים. אך מה הסיבה לה? האם היא קשורה בהתפשטות הסרטן? האם הרופאים יודעים לאבחן התפשטות כזאת מההתחלה? או אולי רק לאחר ההתחלה? הפרסומים בעתונות בנושאים אלה חושפים אי-ודאות, ספקות, גישושים, העמדת פנים של מקצועות הרפואה והמחקר השונים. אין להאשים אותם על כך. צריך לחיות עם הספק. להפוך אותו לוודאות הפוכה של נוכחות המוות עם ספירת זמן לאחור ולא עם תקווה-חרדה של “יהיה או לא יהיה”. יהיה. השאלה מתי ואיך היא פחות מציקה.

יום ששי בבוקר, 12.7.85

עוד הרהורי צעדה בבוקר. בעקבות מישדר בטלויזיה אתמול על מוח האדם, על הזיכרון – היכן הוא נקלט ונצבר ומהיכן הוא נשלף. גם – איך והיכן הוא מוצפן. לא רק הזיכרון האישי הישיר אלא גם התורשתי. זו גם שאלת הקשר עם העבר ועם הזיכרון הישיר של אבי בתוכי, כנוכחות חיה, מתמדת, נוכחות של שיחה וגם סוג מסויים של האזנה שלו לדברי, לפניה שלי אליו. קליטה חושית ועל-חושית, מחוץ לחושים. אם אבי האמין בקיומה של אלוהות, כישות החורצת גורל והתנהגות, אמונה זאת עברה אל מוחי בלי ידיעתי, ושל אבותיו ואבות אבותיו בשלשלת הדורות עד לאותו דור שהאמין בהתגלות הישירה. קובע המבחן הסובייקטיבי של האמונה והיא הנצברת והמוצפנת בלי ידיעתי, בניגוד לאמונתי אני ולדעותי עליה. גם המבחן האובייקטיבי של אמונות, דעות ועובדות על-ידי בחינה חוזרת שלהן, על-ידי הוכחה חוזרת של תקפותן ואמיתותן, גם המבחן האובייקטיבי הזה כפוף למבחן הסובייקטיבי שהוא שמקבל את תוצאות המבחן האובייקטיבי ומאשר אותן.

כל ההרהורים הללו מתקשרים עם שאלת המוות כחידלון, כהפסקת הקיום, כסיום סופי, מלא ומוחלט של הקיום האישי המסומן והמוגדר, הקיום הפועל, משפיע ומשתנה. הזיכרון הישיר והעקיף סותר את תוקפן של האמירות הללו, יותר נכון – מסייג אותן. הזיכרון הוא המשך החיים לאחר המוות. השאלה היא אם הזיכרון הוא פעולה נפשית בלבד (ומהי פעולה נפשית בלבד) או שהוא ממוקם באזור מסויים של המוח כחומר פיזי, כתהליך ביוכימי. תהליכים ביוכימיים באמצעות חומר מסוים שינתן להפרדה ולייצור ולשימוש מבוקר ומכוון בנקודות מובחנות בחלקי המוח השונים. הזיכרון הוא הנפש והוא ממוקם ומאותר ונתון אולי לתיפעול. גם הקליטה והאיחסון וגם השליפה לצורך שימוש מבוקר ומכוון, מתוכנת, חוזר על עצמו ומשתנה מחדש, מתחדש בחלקו ומשתמר בחלקו.

ההרהורים על המוות מעוררים את השאלה – האם אתה רוצה באמת להיזכר, כלומר להמשיך להתקיים גם לאחר המוות, להמשיך להשפיע על החיים לטוב ולרע. מעניין מה חשב משה דיין, ואם חשב על כך במודע, כאשר אמר וכתב שלא איכפת לו מה יקרה לאחר מותו ואיך יזכרו אותו ושלא יזכירו אותו ולא “ינציחו את זכרו”, כשחילק את ירושתו באורח כמעט מופגן של זלזול במה שיחשבו עליו צאצאיו, כאילו בהתרסה שישנאו אותו ויתנכרו לו ולזכרו. זוהי שאיפה אל המוות המוחלט, הטוטאלי, הסופי באמת. למות עד הסוף. פרט לאשתו רחל שאין לו ממנה יורש. את שנאת עצמו הוא העביר אל שנאת יורשיו. סוג מסוים של איבוד עצמי לדעת, לא פיזי אלא נפשי. שלא יזכרו אותי לטובה. כל מה שעשיתי למען עצמי עשיתי, כי כך רציתי לעשות. כאן ועכשיו. כנראה שהוא באמת היה אגואיסט מוחלט שקיים יחסי אהבה-שנאה עם עצמו עד הסוף.

אם אתה רוצה להיזכר אתה לא רוצה למות. לדחות את המוות, להגביל את משמעותו, להמשיך את החיים ככל האפשר, את קיום הנפש באמצעות הזיכרון המועבר והמוצפן. אולי יגיעו פעם לאפשרות שליפתו, כפי שזה בלשון המחשבים. בחיים ולאחר המוות.

ההרהורים על המוות, ההשלמה אילו, אין בהם כדי להחליש את רצון החיים כל עוד אתה חי ואף מעבר לכך, כאמור, אתה חי כאן ועכשיו. אתה חי בהווה מתמשך מן העבר אל העתיד. משמעות ישירה יש רק להווה. אין סיבה שההווה ייגרע על-ידי היגרעות העתיד. השאלה היא מה היחס שלך אל ההווה שמחוץ לך. האם איכפת לך מה קורה בעולם שמחוץ לך – אם אתה מעוניין לדעת, להבין, להשפיע. העולם ממשיך להתקיים ולנוע ואתה בתוכו, כחלק ממנו. הוא ימשיך להתקיים אחריך. אתה יכול להשלים עם המוות ולחיות כל רגע באורח אינטנסיבי ובלתי-מופרע לחלוטין. עובדה.

הזיכרון והאסוציאציות שלו והדיווח עליהם מופיעים כמין קול פנימי שדובר אליך, שאתה דובר אליו. כמה קולות שמדברים זה לזה, או במקביל, כל אחד לעצמו ונכנסים אחד לתוך השני וכל היתר. מלים, משפטים קטועים, תרגום ופירוש לרגשות,לצלילים, לריחות, לעתים כדו-שיח פנימי, או רב-שיח, או הרצאת דברים לקהלים שונים, לאנשים שונים. המשך הויכוח והשיחה, חזרה על מה שאמרת ועל מה שתאמר או חשבת לומר והיית צריך לומר. לפעמים בהרמוניה ולפעמים בקקופוניה, בליל שסוע, מופרע ומפריע.

מהיכן נובעים הקולות הללו של הזיכרון. זיכרון צבור ומוצפן, כאמור? לפחות בחלקו אתה זוכר את הזיכרון, את מה שדיווחת עליו בפעם הראשונה, החריץ הראשון בפס הזיכרון. הזיכרון חוזר אל החריץ הקיים. החריץ הראשון הוא הקובע. הוא שיחזור של מה שהיה. לא בדיוק. הזיכרון משכיח. הזיכרון של מה שהיה משכיח או מדחיק את מה שהיה ולא נזכר בפעם הראשונה. הזיכרון פועל גם לאחר מכן. יש הסתעפויות ויש זכרונות נוספים אבל החריץ הראשון נשאר דומיננטי ברוב המקרים. העצלות גורמת לכך. אתה חוזר על עצמך. בערך. לא בדיוק. מי שרוצה לזכור בדיוק צריך להתאמץ מאד בפעם הראשונה. להשתדל לדייק ככל האפשר. כשאתה מספר אתה צריך לזכור ולהזכיר לעצמך מה אתה לא מספר. להיזהר בעיקר מהזיכרון המדומה של מה שלא היה. אתה מגזים. אתה מדחיק פרטים לא נעימים ומשלה את עצמך מבלי משים שהם לא קרו ושזה היה אחרת. יותר טוב. יותר יפה מכפי שזה היה באמת. אתה שומע את עצמך מדבר ומספר ואתה מאמין לעצמך וחוזר עוד ועוד על מה שאמרת בפעם הראשונה. וכבר אתה לא מסוגל להבחין בין מה שהיה ובין מה שאמרת לעצמך ולאחרים שהיה. אפשר לחזור ולהיזכר מחדש במה שהיה אבל הזיכרון משכיח את הזיכרון. חלק את החלק. חלק מהזיכרון משכיח חלק אחר שלו. כל זיכרון הוא מאבק סמוי בין הזיכרון לשיכחה, בין הקולות הפנימיים השונים. הקול הפנימי גובר על החיצוני. המבחן הסובייקטיבי – שהוא הקול הפנימי – הוא המכריע ובפניו עומד למבחן המבחן האובייקטיבי. הסובייקטיבי מאמץ לעצמו ומטמיע בתוכו חלק מהאובייקטיבי. כל היתר – שלא אומץ ולא הוטמע – הוא שנותר בגדר אובייקטיבי.

זה לא רק זיכרון. בליל של רגשות, מחשבות, תגובות, סתירות פנימיות, פחדים, תשוקות, אהבות, שנאות. אבל כולם צריכים לעבור דרך הכור המצרף של הזיכרון, שמארגן או מפזר אותם. מחדד או מעמעם, משקיע ומדחיק או מעלה ומבליט ומשליט על כל היתר. הזיכרון הוא הנפש.

המשך למחרת 13.7.85

נכון יותר לומר ההיפך – הנפש היא הזיכרון. היא הכוח שמארגן את הזיכרון, שמפעיל אותו. בתוכו או מחוצה לו – זו שאלה. הזיכרון הוא העושה אותנו למה שהננו, הוא המכתיב לנו את תגובותינו הפנימיות והחיצוניות, בזו אחר זו, זו בתוך זו וכנגד זו ואת הבליל של כולן יחד. הזיכרון הוא המכתיב את החזרה האין-סופית כמעט על אותם דברים עצמם במלים ובמעשים ובמחשבות ובדפוסי התנהגות. כמו תקליט שהמחט מסתובבת באותו חריץ כל הזמן.

אם וכאשר יתגלה החומר הביוכימי שאוצר בתוכו את הזיכרון ואת המיקום המדויק בתוך המוח שבו נערכים חילופי החומר הביוכימי הזה אפשר יהיה אולי לנסות לאתר את הכוחות המניעים את החומר הזה. מה מעורר אותו, מה מכוון אותו – כוחות מן העבר, כוח התורשה שאינו כלה לעולם עד למות אחרון הצאצאים של האב הקדמון – שהם נושאי זכרון ההתגלות – שהוא האמין שנגלתה לו וכיוונה את צעדיו ומעשיו ומחשבותיו ורגשותיו, באמצעות הזיכרון של ההתגלות או של האמונה בהתגלות ושל התכתיב (מצוות עשה ולא תעשה ו“האני מאמין”) שהוא הטיל עליו ועל צאצאיו. להיות דתי פירושו להיות נושא של זכרון אבותיך ואבות-אבותיך בעוצמה דומיננטית לגבי זכרונות אחרים.

הזיכרון הוא המסננת של התגובות וההחלטות שהעולם החיצוני הבלתי תלוי בך מציב בפניך כאתגר. הוא גם הווסת שלהן. וגם המניע אותן.

בנושא אחר. תכנית רדיו על מחקר שנעשה באנגליה שלפיו גברה התמותה בקרב מובטלים עקב הדיכאון והחרדה. זה הזכיר לי ניסוח של סברה על מהות הקשר בין המחלות שלי – לב וסרטן – לבין מצבי הנפשי. לא רק שלי. ייתכן שההשפעה היא על החלשת המנגנון החיסוני נגד מחלות שיש לך נטיה לחלות בהן עקב סיבות שונות, אולי מלידה. הדיכאון הנפשי מדכא את המנגנון החיסוני. אולי.

1.9.85

סרטן הוא סיפור של סימני שאלה.

סימני שאלה מתמשכים, מתחזקים, נחלשים אך לא חולפים לעולם.

סימני שאלה מתרבים וכל אחד מהם הוא סימן שאלה, שאין לו רק תשובה אחת. יש חיפוש אחר תשובות ויש לו סימני דרך, תזכורות והצטלבויות והסתעפויות – וכל אחד מהם הוא עוד סימן שאלה.

סרטן הוא סיפור של כאב ומוות מתקרב. כאב ופחד מפני כאב בגירוי הדדי גובר. פחד מפני הכאב הגובה והמוות המתקרב והסבל וחוסר התוחלת והמועקה המתמשכים שלך ושל הסובבים אותך והקרובים אליך.

סרטן הוא סיפור של התמודדות והתגברות על הסבל, הפחד והייאוש, התקווה והרצון להתקיים ולחיות בכל התנאים.

סרטן הוא סיפור מפחיד לכל מי שאינו חולה. לכל הבריאים והחוששים לחלות. סיפור של גורל שאין לעמוד מולו, שיכול לפקוד כל אחד. זה שוב קרה. זה שוב פסח עלי הפעם בינתיים. כדאי להדחיק אותו ולהתרחק ממנו, ממי שמבשר עליו, ממי שמהווה איום כתזכורת לכל היתר.

שבת, אחה"צ, 21.9.85

אופטימיות מבפנים ומבחוץ.

אופטימיות מנגד, “כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”, אופטימיות ממרחק – מרחק של דחוי ודוחה, מורחק מעצמו, לא שייך, שייך מבחוץ, מתקרב ומתרחק ושוב מתרחק עד לנקודת המגע, מבחוץ, להתרחק עד סף הניכור ולהתקרב עד סף ההזדהות. לא לעבור את הסף, כי מנגד תהיה, תראה ותחשוב ותכתוב, בטלטלה אין-סופית. להתייאש ולקוות כל הזמן.

שייך ללא-שייכים, למעטים מול רבים, למיעוט מול הרוב, לאחד מול כולם. הרבה תורשה, כמו אבי וגם בצורה אחרת כמו אמי, להיות לבד, אבל לא בתוך עצמי. לבד בתוך העולם, לבד בתוך הסובב אותך. לבד ואיכפתי כל הזמן מעורב מבחוץ. הרבה סביבה. טראומות של דחיה ושל עכבות, דחיה מבחוץ שנגרמת על-ידי עכבות מבפנים. עכבות מתפרצות ודוחות, מזינות את עצמן מבחוץ ומבפנים.

לחשוב לבד, להבין לבד, לעתים לפני אחרים, לרוב אחרי אחרים, לבד, בכוחות עצמך, בלי עזרה, בלי יחד, לא עם החבר’ה, רק לפעמים, פה ושם, באורח יוצא מהכלל, לזמן קצר, חולף.

מזדהה מבחוץ. בעיקר עם הקצוות. וגם נדחה על ידם. הם לא רואים את הקצה האחר. רק מבחוץ לגמרי אפשר לראות את כל הקצוות, להבין אותם, עם קצת אהדה, עם תערובת של אהבה-שנאה במקרים הקיצוניים ושל דחייה-משיכה עמומות יותר ברוב המקרים. יש משהו במה שהוא אומר, טוב שיש אחד כמוהו, לעורר, להזכיר, להתנגד, לערער את הביטחון העצמי, לעורר מאמץ נגדי, לגרום לשינוי, להתפשרות הכרחית. שמע את הצד השני. כלל גודל במשפט, בחיים, במחשבה, במעשה. שמע את הצד השני וחשוב עליו, על מה שהוא אומר ויאמר, על מה שהוא עושה ויעשה.

את זה אפשר לעשות רק מבחוץ. להיות שופט, לא להיות מעורב עם צד אחד. בדידות של שופט. לשמור על מרחק. להתקרב ושוב להתרחק ושוב להתקרב ולהתרחק. להצדיק ולהרשיע. שופט עושה זאת בהזמנה. אד-הוק. פגע וברח. הוא לא צריך להמשיך באותו עניין. לא יכול. אני ממשיך. עייפות מצטברת של כאבים ישנים וחדשים והתגברות עליהם. ובכל זאת זה לא מסביר את האופטימיות המתחדשת, הפורצת, המבוקרת, המסוננת, הדועכת והמתחדשת וחוזר חלילה. מאין זה בא. זה בכל זאת עניין של תורשה יהודית. זה בגנים. זה אבי ואבי-אביו וכנראה, גם אמי והוריה. אופטימיות יהודית. האמונה בביאת המשיח היא רק לבוש חיצוני מילולי, הכרתי, של אופטימיות ממעמקים וממרחקים. אופטימיות פנימית-חיצונית – מתוכך ומחוץ לדברים שמחוצה לך. אופטימיות יהודית.

היהודי כאדם בודד בסבלו ובאמונתו והיחד שלו הוא בכוח המצוות. מצוות עשה ולא תעשה במניין, בקהילה. ביחד, לא לבד. במצוות הרב וכל כלי הקודש למיניהם. ברית מילה, חברה קדישא, גמילות חסדים לחלשים, לנזקקים, לחולים, לזקנים, לאלמנות, ליתומים, לקרובי משפחה בודדים. כמעט לכולנו. בבוא שעתנו. היהודי הוא חייה של משפחה וקהילה. של תפילה וקיום מצוות כל יום תמיד. הקהילה היא מולדתו והשולחן ערוך הוא חוקת החיים שלו והרב הוא השליט הכל יכול, שעל פיו יישק כל דבר, מרצון.

יש בדידות גם באמצע ומלמעלה. זו היתה התגלית הפרטית שלי גם לגבי שמעון פרס וגם לגבי דוד בן-גוריון וחבר עוזריו. מבודד ונצור בצמרת. כך זה היה לדידי בתקופת “הפרשה” ובמה שקדם לה, בשנים שלאחר מבצע סיני. אנשים שנואים ונרדפים על לא עוון בכפם – בלי פרופורציה, לפחות. הצטברות של שנאות של כל הקצוות שטעמו את הטעם המתוק של להיות יחד במחנה גדול, אדיר, של כל המיעוטים שהפכו לרוב. המירדף אחרי האויב המשותף והמוכה חימם את ליבם. כל השוליים הפכו מרכז והמרכז נדחף החוצה אל המדבר. המרכז קסם לי. בדרך החוצה, בקרב המאסף הנואש, ואני ידעתי אל מי אני מצטרף. חגיגה של שנאה ונקמה ואני ליד המוקד הנצור והמובס. בהתנדבות כאובה מאד. טראומטית. כך הזדהיתי עם המרכז מבחוץ. תחנה אחרונה בדרך ארוכה. הדרך מהקצוות אל המרכז שהיתה רצופה פילוגים ואיחודים לדעה על מנת להתפלג שוב. הלח“י, השמאל שבלח”י, מפ“ם. מפא”י. דרך של טראומות ואכזבות והתפכחויות כואבות. ליפול ולקום מחדש. באופטימיות מתחדשת.

זה התחיל בחינוך דתי-לאומי-אזרחי. לא רביזיוניסטי. מחוץ לתלם. דרכו של אבי. להימצא במקרה או לא במקרה בדרך מיוחדת, נפרדת, מחוץ למסגרת. מתמרד נגד הזרם הדתי הנפרד של “המזרחי”, שבו הוא שימש כמורה ומנהל. בעד ביטול הזרמים. אבי לא עצר אותי כשהלכתי לירושלים ללמוד ב“אלומה”, לבד, בלי מסגרת קולטת. בלי חברים מהכיתה. בלי להכיר אף אחד. כשלון של מזל רע. מחלה ארוכה תיכף בהתחלה שמכבידה על ההסתגלות ונוסף לה חברות עם עוד נפש בודדת – יהודה אגסי, שהלך גם הוא בדרכים משלו, שהובילו אותו לאחר מכן אל סוף מר בבית חולים לחולי נפש.

ובירושלים – מגורים ביחד עם אליהו מולדובן. העציר המשוחרר-המתייצב לאחר מזרע. אחיו של דייר המשנה שלנו בתל-אביב עזרה בן-גמא. סיפורי מחתרת ומאסרים ורדיפות. מכאן בחזרה לתל-אביב ואחר-כך ללח"י. ברית הבודדים, הנרדפים, המאמינים והמקווים. שוב לבד, אחד על אחד. רוב הזמן. לבד עם הממליץ – נדב (משה ערמוני ז"ל).

לבד עם האחראי – פנחס גינוסר. לבד עם החבר לתא מרדכי (מנחם ריבנבך, שנהרג אחר-כך בשוד הבנק הפולני). הרבה חברויות מוגבלות אחר כך, פרט לאריאלה ז“ל, שזה סיפור אחר. חברות עם האחראיות עדית וגאולה (עמליה) ואחר-כך עם יהודה בן-דוד (ז"ל) וחסיה שפירא ושוב פנחס גינוסר השב מהגלות. והקשרים עם החברים מהקומוניסטים העברים – זרים, מעניינים, מאלפים, דעת מרכסיסטים עם טעם של כפירה לאחר מכן. שוב תערובת של יחד מבחוץ, של חיפוש דרך, אמונה, זהות והשתייכות, בלי למצוא אותם. וכך גם בתא הסטודנטים של מפ”ם שהתאסף כדי לפרוש ולהתפרק לכל הקצוות. ובשבילי – כדי להגיע דרך הקצה אל הקצה שבמרכז ולמעלה, שנדחה החוצה אל עוד סיטואציה של פילוג מהמרכז ולא מהקצוות – רפ"י. עוד חבורה שהתאספה כדי להתפזר. אבל אני לתוכה כבר לא נאספתי. הייתי במרחק מבחוץ ממש, בלונדון. בגלות נעימה ומרוחקת בלי להתקרב. להיות רחוק. להתעניין בדברים בלי להזדהות ובלי להיות מעורב ובלי להימצא על הנדנדה אין-סופית של התקרבות-התרחקות וחוזר חלילה. לשמור על מרחק כמעט כל הזמן. להתמסר לסבלותי האישיים ולצאת מהם שוב על-ידי אופטימיות שרירותית-פנימית, של לוח זמנים להיחלצות מנישואין כושלים וכאובים ואהבהבים לא נעימים במיוחד אל נורמליות של נישואין ואבהות ושייכות. אי קטן של שייכות בתוך הים הגדול של הלבד, כמאז, כמקודם, כמתמיד. על גלים של האופטימיות מבפנים ומבחוץ שהיא מקור הכוח היחיד.

26.9.85

חיים מנגד

“והיו חייך תלויים לך מנגד”

“כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”.

סתם ארץ. כל ארץ. כל מחוז חפץ. כל ארץ

בחירה. מנגד. תמיד מנגד.

אלה דברים שאני רוצה שיראו אור וייקראו על-ידי הרבים לאחר מותי. כדי להיזכר, להיות נזכר אחרי מותי. אני מאמין שלנשמה יש קיום לאחר המוות. קיום אחר. קיום של זיכרון מודע ובלתי-מודע. קיום שנבלע בתוך קיום אחר. ככל שגובר יסוד הזיכרון המודע כן גובר יסוד החיים שלאחר המוות, יסוד הקיום החי, המשפיע, העובר מאיש לאיש ומדור לדור. החיים הם זיכרון ואני רוצה שדברי יזכרו. שיוכלו להיזכר על-ידי מי שירצה לזכור אותם. זהו חפץ החיים. חיים ומוות מעורבים זה בזה בלי הפרדה. טעם החיים הוא טעם המוות ועטם המתח האדיר בין שניהם. זה מנגד לזה. ואין זה בלי זה.

ד., שאותו פגשתי בקומת המרתף ת’4 כשהוא מלווה את אשתו לטיפוליה הקשים – ומאור הפנים שלה לא עזב אותה גם בפעם האחרונה שראיתיה, כשאמר לי ד. שנותנים לה זריקות מדומות להרגשה טובה משום שכבר אין מה לטפל בה – אומר לי לאחר מותה בפגישה אקראית: אני קורא כל מה שאתה כותב. אני יודע מה שהם אינם יודעים. אני יודע מה עובר עליך באמת. אני יודע מה עבר עלי ועליה. חיים עם הסרטן והמאבק נגדו הם חיים של עוצמה אדירה. אתה חזק יותר מכולם. כך אתה מרגיש וזה מורגש בכתיבתך. אולי הוא צודק, בצורה מסוימת. אלה חיים שמעל לחיים ומעבר להם. אתה כאן ולא כאן במין אלכסון גבוה. מביט למטה. מעל ומעבר. מנגד.

כשנפגשנו ב-ת’4 בפעם הראשונה החלפנו רשמים. אני קראתי אז את “שוגון”. היא סיימה את קריאתו קודם לכן. מתאים לחולי סרטן היא אמרה. נכון. כשסיימתי לקרוא אותו התמלאתי צער של פרידה ושל געגועים אל האנשים הנפלאים והמרתקים ההם שהפכו לחלק מחיי בימי הקריאה הארוכים של הספר הארוך-הקצרצר הזה. ספר של חוכמת חיים ומוות, של השלמה איתה והנאה מן העוצמה והשלווה שיש בהשלמה הזו, שאותה ניסיתי להגדיר קודם לכן, שאני חש עצמי שותף לה, חי בתוכה ומכוחה, במין רצף אחד של תחושת חיים-מוות-חיים-מוות. לא הייתי קורא לזה גלגול נשמות, אלא מין רצף של היבלעות והיטמעות של דבר בתוך דבר. הישארות הנפש. נשמת אבותי ואבות אבותי בתוכי ונגדי, מבפנים ומבחוץ. היא לא באה מן האין. לא במבחן היחיד האפשרי, שהוא המבחן הסובייקטיבי, מבחן ה“אני”. כל המבחנים האחרים עומדים למבחן האחד והיחיד. החותך והמכריע שאין בלתו – מבחן ה“אני” הבוחן, הבוחר והמאמץ לעצמו ולתוכו את האמיתות האובייקטיביות שמחוצה לו ומנגד לו. ה“נגד” שהוא המתח של הקיום של האני בתוך העולם ומחוצה לו גם יחד.

3.10.85

הישארות הנפש

אמונה בהישארות הנפש באמצעות הזיכרון מדור לדור. זכרו של אדם הוא נפשו והוא הצינור בין נפשו של הזוכר לבין נפשו של הזכור.

לחיים, לזיכרון, לנפש, יש שיעור בחייו של אדם ולאחר מותו. יש שמתגלים לאחר מותם, ויצירתם ומעשיהם בחייהם לא היו נחשבים ואולי גם לא ידועים, זוכים למעין חיים שלאחר המוות.

ויש אנשים שקיומם היה צנוע בחייהם ונשאר צנוע לאחר מותם – בזכרונם של בודדים. קיום עמום מוליד זיכרון עמום. עוצמת הישארות הנפש לאחר המוות כעוצמת הנפש בחיים. לא בהישארות עמומה.

מוצאי שבת 2.11.85

שוב ימים של זיכרון ותיעוד והפעם בתחושה של התגברות ותקווה. אולי התחלה של שיפור. 30 באוקטובר – שנתיים לגזר הדין – “יש לך סרטן”. ימים אלה לפני שנתיים מיום תחילת הבדיקות וההקרנות עד 17 בינואר. במועד זה בערך שוב אעבור סידרת בדיקות. הכאבים באורח פלא נחלשו מאד בבת אחת לאחר שהפסקתי ליטול את התרופות משככות הכאבים שאולי גרמו להמשכם ואף להתגברותם. מי יודע. “סדורל” ו“פרובאנתין”. לאחר הפעם השלישית בחדר המיון. הפעם ב“הדסה” הר-הצופים. שלישית לאחר הניתוח. התעלפות. איבוד הכרה תוך כאב בחצי הגוף התחתון – מהמותניים ומטה אבל רק ברגליים. תחושה מפחידה של אין-אונים. איבוד השליטה על גופך ואחר-כך על הכרתך.

הסתלקות מהעולם הזה. אולי זהו טעם המוות. הפחד מהתקף לב, דווקא, ונטילת תרופות נגדו (קורדיל ופלסתר “ניטרודרם”) שהורידו עוד יותר את לחץ הדם הנמוך. בחדר המיון חמצן ואינפוזיה. מצב של איבוד נוזלים לאחר שני ימים של דיאטה קיצונית מדי מרצון. 650 קלוריות. השעות הארוכות בכנסת ביום שני. הדרמה של הויכוח המדיני, איומי הסרק של דוד לוי ונאום התשובה הפולמוסי העוקצני (סו-סוף) של שמעון פרס. ולמחרת הבדיקה אצל דני צבעוני שאישרה את תוצאות ה-א.ק.ג. פעמיים ב“הדסה”. לא קשור בלב. וההתייעצות שלו, המאולצת על-ידי, עם עמוס שפירא (שוב אותה תופעה: רופאים אינם אוהבים להתייעץ זה עם זה). קרדיולוג לחוד ואורולוג לחוד. הם מאד לא בטוחים בעצמם וחוששים מביקורת מקצועית. נוח להם עם החולים ובני משפחתם הבערים, הפתאים, המאמינים בסמכותם. כנראה. ההחלטה המשותפת להפסקה הדרגתית של תרופה אחת ואחר-כך של השנייה. לשבוע. הפסקתי מיד הכל. גם זאת וגם זאת. בינתיים הועילה הפסקת התרופות הללו. נראה לכמה זמן. נקווה לתמיד. הרגשה נעימה, משוחררת. להשתחרר מהדקירות והצריבות ושהלכו ותכפו, הלכו והתחדדו.

לעליזה יש עצבים חזקים, כנראה. נפילת הטלפון על הרצפה, כשהתעלפתי ונאחזתי בשולחן ומשכתי אתי בנפילה את מפת השולחן ומה שעליו, עוררה אותה משנתה ב-1.30 בלילה. לקפוץ מהמיטה ולראות את בעלה שכוב על הרצפה עם כוס זרוקה וטלפון על הרצפה. לא מראה מלבב.

שוב הרהורים על הזיכרון. זיכרון של חיים וזיכרון של מוות. יש הבדל בין זה לזה. זיכרון של החיים שלפני המוות הוא המשך החיים. הוא תחיה. אם יופיע פעם הספר על ראובן שילוח הוא יחזיר אותו לחיים. עכשיו הוא מת ונשכח. הוא וכל מה שעשה ואמר וכתב לטוב ולרע. לזכור זה להחיות. לזכור את המוות – לא בהכרח. תלוי במוות. יש מוות של “במותם ציוו לנו את החיים”. זו לא מליצה. מוות לעמן החיים האחרים, לפי הערכים שהיו תקפים לפני המוות ולאחריו. כמידת תקפותם של הערכים שבגללם ולמענם אדם מת, כך מידת הטעם של חייו ומותו ושל זכר חייו ומותו. יש מוות של כליון. מוות של כניעה ובגידה בערכי החיים. בערכם. יותר ויותר זוהי תחושתי לגבי השואה. היא מושכת את כולנו אליה בחזרה. אל הגולה ואל כיליונה המכוער, כליון של אי-ראיית הנולד, הימנעות מהמעשה שאפשר וצריך היה לעשותו, בריחה מעצמאות ומאחריות מלאה לגורלך. חיים של טפילות, אחרים משרתים אותך ומאפשרים את קיומך ופעילותך החלקיים, גם את ההתמחות וההצלחה המיוחדות שהן פרי הטפילות. החרידם, החוזרים בתשובה. החזרה אל הגלות גם בישראל. החזרה אל המהות היהודית החלקית, כמקווה. מהות של נוודות טפילית כשרונית היוצרת דחף של חרדה וצורך אדיר להצטיין, להצדיק את הקיום החריג, הטפילי, הנוודי, של מי שלא שייך לכאן ועכשיו, שיש לו עבר אחר ועתיד אחר וממילא גם הווה אחר, שונה. נוודים שנידונים לכליה פעם אחר פעם. בלי עצמאות ואחריות כוללות.

אם מדינת ישראל חפצת חיים עליה להשתחרר מזכר השואה, המושך אותה בחזרה אל הכיליון, אל ההתמכרות אליו. זכר השואה הוא המחסום הפסיכולוגי העיקרי בפני השלום, בפני האחריות לגורלך “במו ידיך”. כאילו זוהי קללת גורל בלתי-נמנעת. אפשר היה למנוע את השואה. אפשר לברוא “במו ידיך” עתיד טוב יותר. אפשר להתגונן בהצלחה ולנצח גם במלחמה וגם בשלום ולא להישמד מתוך כניעה והשלמה והיגררות אחרי השיגרה ואחרי העדר. הם הלכו כצאן לטבח. כעדר. הם חיו ומתו כעדר של נוודים חסרי מולדת, כמי שנדבקים אחד אל השני במקום אל ארצם. שאוהבים את ארצם מרחוק, בחוסר יושר ובחוסר אחריות. דברים קשים ומוגזמים, אבל “בכיוון הנכון”.

29.4.86

המוות הוא מעיין של חיים. כך הוא צריך להיות. כך הוא יכול להיות במין תגובה של התגברות על ידיעת הקץ המתקרב, הייסורים המלווים את בואו והפחדים משני אלה. לחיות עם הסרטן זה לחיות עם כאבים ופחדים מפני המוות ומפני מה שצפוי עד שיבוא. לחיות עם תזכורות בלתי פוסקות של פחדים וכאבים. אולי נכון יותר – חששות ומיחושים. ההתמשכות הכמעט בלתי פוסקת שלהם, המתחדשת שוב ושוב לפני שנשכח השיא הקודם גל נושק בגל, כמעט בלי הפוגה.

אלה גלים של אנרגיה. אלה הם דחפים של פעילות מואצת, מוגבהת, מחודדת יותר ויותר. זהו מעיין של מחשבות, תגובות, רצונות, החלטות ופעולות. אתה חי עם המוות, מתמודד אתו ומנסה להתגבר עליו. לידה מחדש של עצמך כל רגע בהתמודדות עם המוות כל רגע. מתח בלתי פוסק של התחלה וסוף, שהוא המשך של התחדשות.

תחושת הנוכחות של המוות הנמצא בתוכך והמגביר את שליטתו בגופך – זהו הסרטן. היא יכולה להיות מקור של עצב, דיכאון, רחמים עצמיים – למה דווקא אני, למה אין מרפא? איך זה קרה ומתי? איך זה יתגבר ויכאב עוד יותר ויתפרץ עוד יותר? אצלי, למזלי, זה לא כך. ההיפך, כאמור.

מחלת הלב, לאחר הניתוח, היא רק ברקע. כל עוד אין מכאובים מסויימים. אבל יש תזכורות עמומות. תעוקה מסויימת בחזה. נשימה קצרה. הפחד של ההשמנה והדחף (ההתאבדותי?) לזלול ולהשמין ולאכול דברי מתיקה מרגיעים ומענגים. גם זה טעם המוות המתקרב.

הצירוף של שתי המחלות הקטלניות הללו גורם לי לא לפחד. הפגישה המתמדת עם המוות אשר בתוכך מגביהה אותי בהרגשתי מעל לכל היתר. אני והם. אני מעבר מזה והם מעבר מזה. אני כבר שרוי בממלכת המוות ואיני פוחד מהחיים. מי שמתגבר על פחד המוות, מתגבר ממילא על פחד החיים. ליתר דיוק – ככל שאתה מתגבר על זה אתה מתגבר גם על זה. זוהי הגדרה אחרת של אותו מתח בין שני הקטבים. ככל שהנוכחות של שני הקטבים הללו מורגשת בעוצמה גדולה יותר, כן גובר מתח האנרגיה הפעילותית- שלא לומר היצירתית – במחשבתך, בדחף להגדיר לעצמך ולבטא אותה גם כלפי חוץ. לכתוב ולפרסם. זוהי מין צוואה מתחדשת כל יום. כל שעה.

יום הזיכרון תשמ"ו, 13.8.86

יום הזיכרון למתים. יום הפגישה עם המוות. עם זכרם החי של המתים במוחנו, בינינו לבין עצמנו, בתוכנו. טעם המוות הוא טעם המאבק שקדם לו וההמשכיות שגלומה בו ושצריכה להוציאו מן הכוח אל הפועל.

מקריות של עיתוי. אתמול אני עשיתי, כנראה, עוד צעד אחד אל הפגישה עם המוות. עליתי קומה ב“מכון שרת”. מ-ת’3 ל-ת’2. התוודעות חדשה לעוד מחלקה באגף הסרטן. התחלה של בדיקות לקראת טיפול חדש בהתקדמות המחלה. תגובה מוזרה מאד. לא דיכאון וחרדה, אלא, באמת ובתמים – כך זה קרה לי אתמול ונמשך אפילו עכשיו – מין שמחת חיים וששון אלי קרב. הקרב עם עצמי, במוחי, קרב של מלים ומחשבות שאני מנהל אותו בדיאלוג פנימי בלי פוסק. אני משוחח עם עצמי ומסביר לעצמי את המצב ומגדיר אותו במלים. כאילו אני שומע את עצמי מדבר אל האוזן הפנימית שבתוכי. הקרב עם עצמי הוא הקרב היחיד שבו אני יכול לנחול ניצחון מלא עד הסוף, עד נשימת אפי האחרונה.

בינתיים לא חרדה מפני הבלתי נודע אלא סקרנות וחקרנות. הרופא המטפל החדש שנפגשתי אתו אתמול ב-ת’2 – קומת הטיפולים הכימותראפיים – אמר לי, אתה עתונאי נכון? אם אתה רוצה לקרוא ספרות על כל מה שנדבר, אני מוכן להציע לך. אמרתי כן. בינתיים ריוויתי את סקרנותי בהרצאות של פרופ' ושלר ופרופ' שוש בירן. בסופו של דבר ההחלטיות הן תמיד בתחום ההגיון הפשוט. קומון-סנס. מאחר שמדובר באי-ודאות. שוקלים בין אפשרויות שונות של אבחון וממילא גם של טיפול. לא יודעים הכל ואומרים עוד פחות וחושבים בקול רם, כל פעם קצת אחרת. אפשר להיבהל מהסתירות הללו, אבל אני נוטה להבין את הרופאים. זה אפילו סימן לטובה. הם מחפשים כל הזמן], ומנסים, ואני יודע שאני מושא לחיפושים ולניסויים והטעות שלהם תעלה לי בסבל, שאולי אפשר היה למנוע אותו, וגם במוות שאולי לא יהיה הכרחי. לא בזמן שיקרה ולא בצורה שיבוא. אבל אין ואסור שתהיה מרירות בליבי עליהם ועל גורלי. זה חלק מן המאבק שהם מנהלים למעני ויחד אתי במיטב יכולתם. יותר מזה אי-אפשר לדרוש. אני רואה שהם מנסים באמת. ובשבילי זה צריך להספיק. זה גורלי וזה מאבקי ואשתדל לעמוד בו בכל כוחי.

יש לי כאבים בדרגות שונות שחלקם יכולים לנבוע מהטיפול הקרינתי בערמונית וסביבותיה – שלפוחית השתן, המעיים והסביבה. כאבים של צריבה, דקירה, התכווצויות. כנגד אלה אין מה לעשות. רק לקחת כדורים משככי כאבים. לעשות אמבטיות פושרות בסביבת הערמונית כדי להרחיב את כלי הדם שנפגעו בה ובסביבתה, כדי להרחיב את אספקת הדם שהיא המקילה על הכאבים, כך פחות או יותר הסביר לי ושלר, שנוטה להקל באבחון מצבי. קצת מתוך אינטרס אישי-מקצועי להגן על יעילות הטיפול הקרינתי שהוא – יחד עם צבי פוקס – קבעו את מינונו והמשכו. אולי הטיפול עצמו נעשה על-ידי טכנאי הרנטגן בצורה מרושלת והם גרמו לי נזק סביבתי מיותר.

אבל לא זה העיקר. הצילומים השונים – בעיקר מיפוי העצמות וגם צילום הסורק הממוחשב באזור האגן – מצביעים על שינויים בחוט השדרה. לפי תוצאות אלה הייתי צריך לחוש כאבים בעצמות. בינתיים אין לי כאבים חריגים. קצת כאבים בגב באזור המותניים – שם אובחן השינוי – (בחוליה ל4), קצת בעורף, לעתים בגב של כף הרגל הימנית ובעצם הבוהן, אבל זה יכול לנבוע מתופעות הסתיידות של גיל, זיקנה מוקדמת ר"ל (אגב, כל המחלות שיש לי, בלב ובערמונית, הן מחלות שכיחות הרבה יותר בגילאי השבעים, שדילגתי אליהם בהקדמה של שני עשורים). אולי הכדורים שאני בולע נגד כאבי הערמונית והשלפוחית משככים גם את כאבי העצמות.

המסקנה של ושלר ובירן – לנסות את הטיפול החדיש נגד ההורמון הזכרי (טסטוסטרון) – שהוא המקור הסביר להתפשטות הסרטנית בעמוד השדרה ובעצמות. תכשיר חדיש, שנמצא עדיין בשלב של ניסוי מדעי בחמש השנים האחרונות. “הדסה” ירושלים הוא חלק מהניסוי המדעי הבין-לאומי הזה. גם אני. עד עכשיו היו לו תוצאות טובות בעצירת הגידול.

יש תופעות לוואי? אני שואל. לא, הם אומרים. הנסיון שלי עד כה מלמד אותי שאין דבר כזה. אין תרופה בלי תוצאות לוואי. כל שלבי הטיפול הקודמים, שהיו לא קשים יחסית, לא היו בלי כאבים ואי-נעימויות ותוצאות לוואי. כמו סיפור הקרינה ותוצאותיה. נחיה ונראה. מעכשיו טיפל בי ד"ר אלי גז. הוא הסביר לי הכל בהרחבה. לקח מיד את בדיקות הדם והשתן וכבר ביום חמישי אבוא אליו שוב.

הטיפול – זריקה תת-עורית פעם בחודש, מין כמוסה שמוחדרת לדופן הבטן וצריכה להתמוסס לתוך הדם במשך חודש. היא צריכה להשפיע על יותרת המוח, שהיא הגורמת להפרשת ההורמון הזכרי באמצעות האשכים. נוסף לכך 3 כדורים ליום, במשך כמה ימים. יש תוצאות לוואי בכל זאת – דיכאון. קצת דיכאון. פגיעה בכושר המיני – איבוד הזיקפה והחשק המיני לכל זמן הטיפול. אפשר להפסיק את הטיפול ואז תוך חודש חוזר הכושר המיני למצבו הקודם. היות והמצב אצלי נמוך מאד כבר בלאו הכי, כתוצאה מהקרינה והכאבים בכל האזור, זה לא יכול להיות גורם נוסף לדיכאון אצלי. כבר התרגלתי והתגברתי. מה לעשות.

האלטרנטיבה היא כריתת אשכים ואז אובדן הכושר המיני הוא סופי. בלאו הכי ניתוח בשבילי הוא הטיפול הפחות מומלץ בגלל החשש לסיבוכים בלב ובעיות ההרדמה שאני סובל מהן לאחר הניתוח. מה עוד שלא ברור שזו אכן סיבת הכאבים וייתכן, כאמור, שהם רק תוצאה של הקרינה שהטיפול הזה לא ישנה אותם. איך אמרו לי? ננסה ונראה, אם הכאבים ייפסקו נדע שזו היתה הסיבה. אם לא ייפסקו, נדע שהם תוצאה של הקרינה ואין הרבה מה לעשות.

ההגיון אומר שיש גם אפשרות משולבת. גם כאבי הקרינה וגם כאבי התפשטות הסרטן כפי שמעידים הצילומים. דווקא ד"ר אלי גז הצעיר יותר אמר לי לאחר התבוננות בצילומים, בעיקר, מיפוי העצמות האחרון, שיש סימנים ברורים לשינוי וכדאי לטפל בשינוי הזה אפילו לפני שהוא גורם לכאבים בעצמות.

זה המצב שלפני המצב. נראה מה יהיה. יש בי סקרנות מחודשת ופעילות מוגברת של הרצון להיאבק, להתמודד, לנצח את עצמי במלים ומחשבות. גם את הכאבים והפחדים מפני הכאבים. לא מפני המוות. איתו כבר התיידדתי מזמן. הוא מחכה לי בסבלנות ובחיוך, כזכור לי. במוחי, כמובן, במלים שאני אומר לעצמי. אבל מאיפה הן באות המלים הללו? המחשבות האלה? מי נוטע אותן במוחי? כנראה שיש בכל זאת מין צורה של הישארות הנפש ומישהו בתוכי מראשיתי הוא האומר לי באמצעות מוחי את המלים הללו. מישהו שכבר נפגש עם המוות ומחכה לי בצורה מסויימת.

להיאסף אל אבותי. אמנם, במערות הקבורה מבית ראשון, מעל גיא בן-הינום, ראיתי את התמונה הפיזית של איסוף העצמות אל המקום החצוב בסלע והמיועד לכך. אבל הזיכרון במוח, במלים, הוא מעבר לאיסוף העצמות, שגם שרידיהן מספרות חלק קטן מסיפור העבר של האדם, שעצמותיו שרדו עד היום.

6:00 בבוקר, 16.5.86

אתמול התחלתי בטיפול האנטי-הורמונלי. “על ריפוי של המחלה אין מה לדבר” – אמר לי ד"ר גז. על מה כן? לבלום את התפשטותה? גם על כך לא רצה להתחייב. לא דיברו אתך על המחלה? הוא שאל. נותר לי להבין לבד שאולי יש סיכוי להאטה של ההתפשטות ואולי לדחיית הקץ. שאלתי על סטטיסטיקות בלי לפרט איזה. הוא אמר שאינו אוהב לתת סטטיסטיקות. תלוי אם הן לכל אורך השנים ואז כמובן התוצאות פחות מעודדות, או רק לגבי הטיפולים החדישים האחרונים. ואז יש להניח שיש תוצאות טובות יותר.

שאלתי אותו על שלבי המחלה בעבר והאם היו אפשרויות של טיפולים אחרים. בעניין זה הוא נתן תשובות יותר מלאות ומשום מה נטיתי לקבלן. הן התאימו יותר לקטעי התשובות שקיבלתי בעבר ושתמיד היו חלקיות ומקוטעות. בשחזור שלי התמונה במבט לאחור נראית כך.

בשלב שנתגלה בביופסיה שיש לי סרטן הערמונית, כבר המחלה היתה בשלב די מתקדם. בשתי האונות ולא רק באחת. הדרגה שסומנה “בי=2”. אבל כבר אז לא היה אפשר לדעת אם אין פיזור שלה גם באיברים אחרים. בעיקר בשלד, כלומר בעצמות. פוקס אמר פעם משהו על התפזרות מיקרוסקופית שאינה ניתנת לאבחון. מסיבה זאת, ניתוח של הערמונית אינו הטיפול המומלץ משום שניתוח עלול לגרום לריבוי של תאים סרטניים לא פחות מאשר לריבוי של תאים בריאים. לכן העדיפו טיפול קרינתי ממוקד בערמונית בתקווה שאפשר לעצור את ההתפשטות בערמונית עצמה, על-ידי הרס כל הסביבות של הגידולים. בתקווה שאין התפזרות נוספת שאז לא היה לה סימן לא בבדיקת הדם ולא במיפוי העצמות (השלד) ולא בבדיקת הסורק הממוחשב של האגן. הקרינה גרמה לתוצאות לוואי של כאבים שעלולים להימשך תמיד, כתוצאה מפגיעה בשלפוחית השתן, אולי גם במעיים וגם באשכים ובאבר המין. לפעמים יש התאוששות של המקומות הנפגעים בקרינה, אולי, לפעמים לא. זה שונה בכל מקרה ומקרה. כל מקרה הוא אדם. גם אני מקרה.

בינתיים אובחן בבדיקה ביד על-ידי האורולוג (ד"ר עמוס שפירא) המשך המימצאים של גידולים בערמונית והוא המליץ על ביופסיה כדי לבדוק זאת וכדי לנתח את הערמונית אם זה אכן כך. האונקולוגים התנגדו מן הטעם לעיל – שניתוח עלול לגרום לתוצאה הפוכה, אם יש כבר התפזרות של המחלה מעבר למוקדי הגידול בערמונית עצמה. כנראה שההנחה היא שהתפזרות זאת, אם כבר היא קיימת, היא אטית ואין מקום להחלטה מידית, אלא למעקב נוסף של הבדיקות האמורות.

התוצאות הראשונות של התפזרות המחלה בשלד התקבלו במיפוי העצמות, אבל לא ברור אם אלה אכן סימנים של התפזרות הסרטן בעצמות או סתם הסתיידות של זיקנה. משום שבדיקות הדם לא העידו על שינוי.

עכשיו בא ד"ר גז וקובע באוזני חד וחלק שהמיפוי מעיד על התפזרות בשלב שכבר אינו ניתן לבלימה סופית, כאמור. מה כן ניתן לעשות – סתם ולא פירש. בדיקות הדם, לדבריו, לא תמיד עולות בקנה אחד עם המיפוי והמיפוי לדבריו הוא כנראה העיקר. אולי הוא שש לפעול בשיטות שהוא מתמחה בהן? אולי הוא צעיר יותר ובטוח יותר בעצמו מבירן, ושלר ופוקס? ושלר הוא, כזכור, הכי אופטימי, בינתיים, ולא שש לטיפול תרופתי (“עיקור רפואי”). לבסוף הוא ביטל דעתו מפני דעתה של בירן בעיקר ביוזמתי עקב ההתלוננות שלי על כאבים גוברים. מה היה אם לא הייתי מתלונן? הם היו ממליצים להמתין?

הטיפול הוא לפי שיטתו של רופא קנדי, ד“ר פרדיננד לאברי מאוניברסיטת “לאוואל” בקוויבק, שפורסם עליה ב”דבר" לפי רויטר, לפני שנתיים. זהו טיפול משולב. דיכוי של ייצור הטסטוסטרון (“עיקור רפואי” במקום כירורגי על-ידי כריתת האשכים), שזה ייעשה על-ידי הזריקה התת-עורית החודשית. ובמקביל – שימוש בחומר אנטי-אנדרוגני טהור (“אנדרוקור”), הבולם את תהלים ייצור האנדרוגנים על-ידי המוח, כדי לדכא את ההורמונים המזינים את הגידול הסרטני.

אתמול לקחתי פעמיים את התרופה האנטי-אנדרוגנית (אנדרוקור) אחרי ארוחת צהרים וערב. תוצאות לוואי ראשונות – כאב ראש ואחר-כך ערפול קבוע בראש. אם הוא יימשך ייפגע הזיכרון וכושר כתיבת המאמרים על-ידי אולי. הכתיבה שלי עכשיו כר4וכה במאמץ של התגברות על תחושה של מין “האנגאובר”. הלילה היה הקשה ביותר הזכור לי מבחינת דקירות השלפוחית. הלכתי לישון בערך ב-12.30 והתעוררתי לאחר שעה שעתיים ואחר-כך שוב לאחר לשלוש ואחר-כך בחמש ועשרים. לא היתה תכיפות כזאת עד כה. כאשר גם בלילות הקשים ביותר היתה תכיפות של כל שעתים. בשש כבר היו דקירות קלות חדשות, אבל במצב של עירנות. והראש קצת מטושטש. אלה לא סימנים מעודדים. נראה מה יהיה.

היום בדיקת מאמץ אצל צבעוני בקרדיולוגית. כדורי ה“אנדרוקור” יורידו עוד יותר את הכושר הפיזי שלי, אני משער. שאלתי את גז והוא אמר לי לא לקחת את הכדור בבוקר. נראה מה יהיו התוצאות בחזית הלב, שהיא החזית השנייה והפחות קריטית שלי. כנראה שאמות מסרטן ולא מלב.

פרט שנשמט מהתיאור לעיל. ושלר מצא בבדיקה באצבע בי הערמונית גדלה, אבל לא במקום הגידול הסרטני וזה יכול להיות גידול לא ממאיר של זיקנה שגם הוא גורם לכאבים במתן השתן. עוד גורם המקשה על האבחון המדויק של מצבי, ועוד סיבה למתן עדיפות לתוצאות של מיפוי העצמות, כאמור. הרבה סימני שאלה. מאבק קשה ולא נעים. אולי הראש מטושטש שלא לצורך?

22.5.86

חיוך הסרטן

יש דבר כזה. לפחות אצלי. בתוכי. דבר מוזר. כנראה שזוהי מין אנרגיה של התמודדות והתגברות על כאבים. דיכאון ותחושת הסוף, שאולי ידחה. אולי נתגבר עליו וגם אם לא – הוא לא ינצח אותנו כל עוד זה תלוי בנו. זה תרגום חיצוני למלים של תגובה בלתי רצונית. אני מוצא את עצמי מחייך לעצמי במין פרץ של שמחת חיים. זהו זה. סתם כך. ומיד מתעוררות כל המחשבות והתגובות והניסוחים לעצמי ולזולתי. לכתוב אותם. למאמר הבא, הבא אחריו וזה שאחריו.

לפעמים זה בא בין גלי הכאבים. בין דקירה לצריבה ולהתכווצות. לפעמים זה חזק יותר מהכאבים. בינתיים. עוד לא התנסיתי אולי בכאבים חזקים יותר שמשתקים כל דבר אחר. והעיקר – הפסקתי לקחת את התרופה המטשטשת, המערפלת את הזיכרון ואת חדוות המחשבה, יום אחר לאחר שהתחלתי. עד לשובי מהנסיעה, גם בדיקת המאמץ של הלב היתה תקינה. ואולי גם החזרה אל עצמי, אל המחשבות והמלים שמבטאות אותן, היא מקור החיוך והשמחה.

נראה איך ארגיש בנסיעה ולאחריה. נשמע מה יגיד הרופא על תוצאות מיפוי העצמות. אתמול זה היה רע מאד. טישטוש של חולשה ודיכאון והינתקות מעצמי ומהעולם. לשקוע בחולשה. זה הורגש גם בכתיבת המאמר שיצא קצר ורע, אבל לא ויתרתי. לילה של התעוררות כמעט כל שעה עם כאבים ורק בין ארבע לשש קצת מנוחה. ואולי היה זה חמש וחצי. מאז – הוטב לי יחסית. ואולי גם זה גורם לשמחה פנימית.

22.1.87

מעין יומן, מעין צוואה על הישארות הנפש

לאחר הפסקה ארוכה –שוב שיחות עם עצמי על עצמי. כמו צוואה, למען הזיכרון של עצמי ושל אחרים, אחורי מותי.

אמר – ערב נדיר של שיחה עם עליזה וגם עם אריאלה, בקשר למאמרי הציוניים האחרונים מאתמול ושלשום, נגד תחיית האידיש בארצנו – “המימונה של הפולנים” – ונגד עוד גילוי של כפייה דתית מרצון – “הכיפה של צ’יץ'” – נגד הצעתו הנואלת, לימוד תנ"ך עם כיפה. שוחחנו גם על התגובות החיוביות הנלהבות שמעוררים מאמרי בעת האחרונה. זה היה בעקבות טלפון של חנה זמר כמה רגעים קודם לכן, לומר לי דברי שבח ולציין שאני נמצא בזמן האחרון בתנופה שלא היתה כמוה, ואם גם אני חש בכך, ואני מלמלתי “כן”.

כולם תוהים איזה שינוי חל בי לאחרונה וגם אני תוהה. כולם מייחסים זאת במעין הלצה לניתוח הלב והשפעותיו, ואולי יש בזה משהו, ואני תמיד שואל את עצמי אם מחלת הסרטן יש לה עלי השפעה של המרצה והתעוררות של כוחות גנוזים שמגוייסים עכשיו ליציאה מן הכוח אל הפועל. ואולי זו מין קריאת תגר פנימית מול המוות המתגבר בתוכי ונאבק כנגד התרופות הבולמות אותו והמחלישות את תנופת התקדמותו. כמעט שאני חש במאבקו של המוות, או של הסרטן, להתפשט בתוך עצמותי. הכאב של מאבק ההתפשטות הזה הוא בינתיים עמום, בא והולך, בא ולא נשאר. מי יודע לכמה זמן. מי יודע מתי יבוא ויישאר ויתגבר.

אני משתתף במאבק הזה בדיאלוג הבלתי-פוסק שאני מקיים עם עצמי, כאילו בשני קולות שמתערבבים זה בזה, אחד מספר והשני מתקן ומוסיף ומטה את הדיאלוג לכיוון אחר, כאילו שתי מערכות של אסוציאציות שמתערבבות זו בזו, מזכירות זו לזו דברים שהיו ונאמרו, ואולי יותר משתיים. והמוות כחידלון – והזיכרון הגובר עליו – הם תמיד שני הקטבים בדיאלוג הזה.

הסברתי אמש לעליזה את תחושתי לגבי הישארות הנפש, או אולי גלגול נשמות – באמצעות הזיכרון. הזיכרון של כל אחד מאיתנו אוצר בתוכו את הזיכרון של אבותינו ואבות אבותינו, וגם כמובן, של אימותינו ואמות-אימותינו בכל הדורות הקודמים עד האדם הראשון ועד חווה, אם-כל-חי. עד תחילתו הראשונית ביותר של הזיכרון האנושי המורש לצאצאיו, דרך תהליכי התורשה הביולוגיים והאחרים.

יש זיכרון מודע והוא כמו כל תופעות הטבע. הזיכרון ככוח פועל ומפעיל, ומתחדש, גם אחרי המוות, במוחם של הזוכרים. ככל שהאדם היה בימי חייו בעל כוח רצון ונוכחות חזקים, יצירתיות והטבעת חותם על סביבתו הקרובה והרחוקה, וככל שאלה היו חזקים יותר ומורגשים יותר, כן יהיה חזק הזיכרון של האיש ופועלו גם אחרי מותו הפיזי. יש מוות ביולוגי ויש מוות של חידלון כוח היצירה וההתחדשות של האיש בחייו. לאו דוקא בצורה של סניליות או מחלות זיקנה אחרות, שכמוהן כמוות לשיעורין. כוח היצירה, רוח אלוהים, מסתלקת מהאדם עוד בחייו. לפעמים אפילו לפני זקנתו. וזהו, אולי, תאריך מותו האמיתי, כאדם חי, יוצר ומחדש, ומוריש את יצירתו לבאים אחריו.

וראה זה פלא. לאחר מולו יכולה להיות לו עדנה. זכרון חייו ומעשיו מתעורר לחיים בזכרון האנשים. והזיכרון הזה יכול לחדש ולהתחדש במוחם ובליבם. והוא שנאמר שהאדם חי, כל עוד חיים אלה הזוכרים אותו, גם באורח פאסיבי – זוכרים ונעצבים ומזכירים דברים ומעשים. וגם באורח אקטיבי – בנוכחות פנימית חיה, משתנה, מתחדשת, פושטת צורה ולובשת צורה, כשכל פעם היא מתגלה בפנים אחרות, בהקשרים אחרים ובציוויי זיכרון חדשים ונוספים. לגבי הזוכרים את המת – הוא ממשיך לחיות בתוכם ולהיות חלק מהווייתם הנמשכת והמתחדשת.

ויש ככל הנראה גם זיכרון לא מודע. והוא המסקרן ביותר. בו טמון סוד ההוויה. בו שוכן אלוהיו של כל אדם – ואלוהי אבותיו – אלוהים, המצווה מבפנים והמכוון את התורשה ואת כוח הזיכרון הפעיל, לפי האפשרויות השונות הגנוזות בו, והמתגלות ופורצות לפי נסיבות הגורל ולפי חוקי הטבע הידועים והבלתי-ידועים, לפי שעה.

כשנדע יותר על המוח האנושי ועל הזיכרון האצור בחלקיו השונים וקשרי הגומלין ביניהם, נדע יותר על אלוהים ועל סוד החיים, המוות והישארות הנפש וגלגוליה. מה שידוע למין האנושי, על עצמו ועל העולם הסובב אותו, יש לו קיום חי ופעיל. מה שלא ידוע לאדם, כאילו אינו קיים עדיין, כאילו טרם נולד. עד לגילוי אמריקה, היא כאילו לא היתה קיימת. היא היתה ולא היתה.

כך לגבי כל תופעות הטבע. יש להן קיום פוטנציאלי אובייקטיבי, בלתי תלוי בתודעה ובתחושה הסובייקטיבית של האדם ובתפיסתו את הקיום האובייקטיבי. אבל הקיום האקטואלי, הממשי, זה שכבר יצא מן הכוח אל הפועל, תלוי לגמרי בסובייקט התופס ומפעיל אותו. זוהי הדיאלקטיקה של הבריאה והתפיסה האנושית הכרוכות זו בזו ומזינות זו את זו בתהליך עולה, בלתי פוסק. ככל שאתה יודע יותר וזוכר יותר – את ידיעותיך אתה ואת ידיעת כל הדורות הקודמים מן ההתחלה, גם את הזיכרון הנרכש וגם את הזיכרון המורש, התת-מודע, הקיים במוחך מרגע הלידה – כך אתה חושף יותר ובורא יותר את מה שהיה קיים באופן פוטנציאלי, גם בלי ידיעתך ובלי זכרונך.

מי שרוצה יכול לומר שלא אלוהים ברא את העולם, אלא האדם החוקר וחושף את סודותיו של העולם, הוא הבורא והוא היוצר והוא המפעיל אותו. לא אלוהים ברא את האדם, אלא האדם בורא את אלוהים, לפי תפיסתו והשגתו אותו ולפי מידת נכונותו לציית לחוקים ולמצוות שהוא מייחס לאלוהים כ“אני מצווה”, כמחוקק וכמתערב בחוקיו ובתוצאות מצוותיו.

אלוהים שקיים בתוך הטבע, כחוק וכציווי, נובע מאלוהים שקיים במוחנו. ורק אלוהים שבמוח האדם יכול לתת תוקף של קיום חי ופעיל לאלוהים שבטבע. לא אלוהים בחר בנו, אלא אנחנו בחרנו בו, בזכרון כל הדורות. דור דור ובחירתו, דור דור ואמונתו, דור דור והמצוות שהאדם בוחר לקיים, לא משום שאלוהים ציווה לקיימן, אלא משום שהוא-האדם בוחר להאמין בכך שאלוהים ציווה, או שהוא-האדם מקיים לפי בחירתו העצמית החופשית.

הייחוד היהודי בכל הדורות הוא הייחוד של קיום מצוות עשה ולא תעשה. יהודי הוא אדם שמקיים מצוות. מצוות שהוא בוחר בהן ומקבל על עצמו לקיימן. יהודי הוא הבוחר במצוות שהוא מקיים בין אם הוא מייחס אותן לאלוהים, בין אם הוא מייחס אותן לנטיות ליבו הוא, לפי השקפותיו ואמונותיו ולפי תחושת החובה והמצפון – יהיה מקורה אשר יהיה. יהודי הוא אדם שמקיים מצוות, למשל תרומות למגביות השונות, יותר מלא-יהודים משום שהזיכרון מתעורר בו מתוכו, הזיכרון המודע והלא-מודע, שהוא אולי המצפון והוא שמציק לו ויש לו הרגשת חובה לכלל ולפרט, וגם תחושת אשמה בלתי-פוסקת, הנובעת מאי-קיומן של כל החובות והמצוות, שהוא חש שהתחייב בקיומן.

מכאן הגעתי אל הגדרת זהותי העצמית כאדם וכיהודי המשתדל לקיים מצוות כל יום, מצוות ליבו ואמונתו לפי בחירתו החופשית, מתוך הדחף הבלתי-מודע של זיכרון כל הדורות וכל היהודים מקיימי המצוות בכל הדורות הקיים אי-שם במעבה מוחו. דור דור ומצוותיו, דור דור והאופן שבו הוא בוחר, או חש עצמו כפוי בצו כלשהו, לקיימן. לדידי, כל מאמר שאני כותב הוא בגדר מין מצווה שאני מקיים. ואני רוצה להשאיר לזיכרון את קיום המצוות הללו, לא כדי שמישהו יקיימן כמות שהן בגללי או למעני, אלא כדחף ותמריץ לקיום מצוות, כל מצוות שהן, שהוא, הזוכר והמזכיר אותי, יבחר לעצמו למלאן.

ועוד אמרתי לעליזה ולאריאלה – מה שאני אומר לעצמי – שלא אני המצאתי את הדברים. כל הדברים כבר נאמרו ונכתבו ואני מקיים מה שחי בתוכי, משום מה, כאילו למדתי אותן משתי דמויות האב המלוות אותי כל הזמן – דוד בן-גוריון, במישור המנהיגותי-הלאומי, כמחולל המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, הרחוקה מהשלמתה, ואבי זכרונו לברכה, כמגשים ציוויי המהפכה הציונית במישור האישי, שלו ושלי, בעליה לארץ בשנת 1925, בהוראת העברית שם בגולה, עוד לפני עלותו לארץ, ובחיבור ספר לימוד לעברית ששמו ותוכנו – “בארץ האבות והבנים” – הם כצוואה לי מאז שנולדתי כאן, בארץ הזאת הודות לו.

זיכרם וציווייהם חיים בתוכי כל הזמן, במין דיאלוג סמוי של “שידור על אותו גל”. אולי יגלו פעם את גלי המוח המשדרים מאדם לאדם, מדור לדור, מן המים לחיים ובחזרה. אני מאמין שיש דבר כזה.

2.5.1987

ערב יום הזיכרון. ערב של סיפורי שכול וכאב. היום, יום שבת, אני חש כאילו נפתח הפרק האחרון. כאילו הסוף מתקרב בקפיצות. כאב העצמות התפשט, התחזק ואינו מרפה גם אחרי נטילת גלולות “אופטלגין” ו“אקמול”. גם אחרי שהגדלתי את מספר כדורי ה“אנדרוקור” משלושה ביום לארבעה. האם אפשר יהיה לקחת יותר? האם זה יועיל? האם אזדקק לתרופות אחרות שיש להן תוצאות לוואי חמורות? האם אאבד את יכולתי לחשוב ולכתוב? ואולי שוב הקרנות? היכן? בכתפיים ובחזה, מקומות שכאב העצמות מתפשט בהם, ספק אם יוכלו להקרין בגלל קירבת הלב. ואולי בחוליית חוט השדרה המותנית – 4-L – שבה נתגלה סימן ראשון של התפשטות הסרטן בעצמות, ולו כספק בלבד, כפי שאמרו לי הרופאים. אבל מה זה יועיל?

הצרה היא שהרופאים לא יודעים ובכל מקרה לא אומרים כל מה שהם יודעים או חוששים. המוות המתקרב נהיה מוחשי יותר באמצעות הכאבים המתפשטים. בעצם, זה החלק הגרוע ביותר במחלת הסרטן. לא המוות עצמו המקדים לבוא בטרם עת, הרבה בטרם עת, אלא הכאבים והסבל שלפניו. מי יודע מה עוד מצפה לי. יש התחלות של כאב עמום באמצעות יד ימין, ובזרוע כולה, שיפריעו לי לכתוב. גם תחושה של תרדמה בגפיים השמאליות. לעתים גם “נתפס” לי העורף בקירבת הכתפיים, כאילו הוא נרדם.

דווקא עכשיו רכשתי מדפסת ולמדתי ליהנות מאפשרויותיה השונות. דווקא עכשיו אני חש יותר רצון ויכולת להביע מחשבות ודעות וליטול חלק במערכה על גורל הארץ הזאת, על הסיכוי לשלום שאולי נפתח. מי יודע. טוב שהצלחתי לכתוב לגליון יום העצמאות מחר את “הצוואה הרוחנית” שלי כפי שכיניתי את המאמר באוזני עליזה. ספק בצחוק ספק ברצינות אמרתי שזה המאמר שאני רוצה שיתפרם באחד מימי הזיכרון לאחר מותי. זה אני.

זה “המניפסט העברי” שלי.

חבל לי על הילדות שלי שאני אוהב אותן והן קרובות ללבי עכשיו יותר ויותר. אולי משום שדווקא עכשיו הן מתחילות לגדול ואפשר לדבר איתן כמעט על הכל, בעיקר עם אריאלה, כמובן. אבל גם עם עופרה. אני חושב שהייתי יכול להיות להן אבא טוב בשנים הבאות, עד שלא יצטרכו אותי ויסתפקו בחבר ואולי בבעל. נעים לראות אדם גדל ומתעצב לנגד עיניך בקפיצות גדולות קדימה ולמעלה. שני בני אדם עצמאים עם קווי ייחוד משל עצמן, כל אחת מהן. נעים לרואת את קווי הדמיון בינך לבין בנותיך ובינן לבין עליזה. יש קסם של מסתורין בתורשה, בזיכרון הדורות. צריך לקוות שבכל זאת נותר לי מספיק זמן לחיות ולהשתתף ולו גם כמסתכל ומעיר בלבד בסוד הצמיחה.

אולי ה“אקמול” יועיל במקצת. לכל המאוחר ב-14 במאי אני צריך להיות אצל ד"ר גז. נראה מה יש לו לומר.