תלויים שני כדורים קטנים, מטוֹענים חשמל מתנגד, שניהם סמוכים זה לזה, על שני חוטים מיוחדים בחלל האויר, - ואין הם פועלים כלום, אלא נמשכים זה אל זה ונדחפים זה מזה. כך רגע לאחר רגע.
רגע אחד רצים זה כנגד זה באהבה ובגעגועים – אחדות שתהיה, להתחבר רוצים הם; ורגע שני הם קופצים זה מזה בשׂנאה ובגוֹעל והם מתרחקים זה מזה ככל האפשר.
וכן הדבר בין עמים.
לכּל זמן, אומר שלמה.
זמנים של משיכה הדדית וריצה זה כנגד זה, וזמנים של התרחקות ודחיה באים בחילוּפין.
אלה הם מוֹמנטים היסטוריים; תיזה ואנטיתזה.
ברגע של משיכה הדדית גובר הרגש האנושי, הנלבב, לכל מה שהוא אנושי. משתזרים מחוטי-זהב נלבבים האידיאלים הכלל-אנושיים ונארגים האינטרסים הכלל-אנושיים…
ברגע של דחיה נמשך כל עם בחזרה אל עצמו, הוא רוצה בהתבודדות, בחשבון-הנפש, להעמיק חקר בנשמתו של עצמו, רוצה לדלות מתוך האוצרות שמתחת לסף-ההכרה. אותה שעה פונה כל עם אל העבודה בביתו הוא, והוא מפתח את עצמותו שלו; והוא טוֹוה ואורג את החוטים המתמשכים מפנימיותו, מנשמתו, את העממי, את הלאומי המיוחד לו.
והסינתיזה?
אנושות העתיד, שתהיה מורכבת מעמים יחידים חפשיים, עצמאיים ועצמיים.
רחוק העתיד; זמן רב יימשך עוד התהליך ההיסטורי של משיכה הדדית ודחיה, - התקופות הללו מתחלפות במהירות גדלה והולכת, אף-על-פי-כן נמשת כל תקופה כזאת זמן ארוך למדי, וחיי האדם כל-כך קצרים…
חי אדם את חייו הקצרים מתוך זכרון קצר באחת מן התקופות, והריהו סובר, שכך הם כל הזמנים; ואם התקופה נגמרת בחייו עוד, והוא עצמו אינו מסוגל עוד להשתנות, - כבר הוא מוּרגל, כבר מאוֹבּן, - הריהו רוצה להמשיך את התקופה היוצאת ולהאריכה על כרחה! ואם אינו יכול, - ידיו של אדם קצרות מדי, רפויות מדי, - הריהו מתיישב לו ועוצם את העינַיִם, שלא יראה לפחות מה שמשתנה בלא השתתפותו ושלא ברצונו, והוא יושב בחבּוּק ידים וחולם לו את דורו שלו, את התיזה שלו…
זו היא הדיאַגנוֹזה שלכם, המתבוללים… ועכשיו, אומרים, התעוררתם מחלומכם, פקחתם את עיניכם ואתם מבקשים עבודה…
זהו נצחוננו אנו.
אנו הרגשנו תכף ומיד, שאביב-העמים חלף-עבר, שהחורף ממשמש ובא, רוחות רעות מבשׂרות את בואו, ומיהרנו לחזור הביתה.
החורף הולך ובא, רוחות מבשׂרות את בואו – העבודה מרוּבּה מאד, צריך לטוּח את הסדקים בקירות, לתקן את הפרצות בגג, לתקן את בדק החלונות, להכין חמרי הסקה ושמן למאור וגם – לחם… ואנו נגשנו מיד אל המלאכה בביתנו…
אתם נשארתם בבתים זרים, באולמות זרים, אבני-נגף הייתם לפני רגליהם של אחרים.
שם רב כל-כך האור, רב העושר, ובבית עניות ואפילה…
וחיים זרים חייתם, עבודת זרים עשׂיתם. ורמזו לכם רמיזה, שאין אתם רצויים, שאין חסרות שם ידים לעבודה. והלכתם אתם והתפזרתם, שתהיו מועטים יותר במקום אחד, אפשר יניחו אתכם עמהם…
ואם נפגשו שנים מכם במקום אחד, מיד נרתעתם זה מזה – שלא להיות שנַיִם יחדיו, שלא להיות יתירים ומיותרים בעיני הזולת. ואם עבר מישהו מכם לפני מראָה, וראה פתאום את הבבואה של עצמו, מיד נרתע לאחוריו. את המסכה של עצמו לא הכיר; סבור היה, אחר מהלך כאן…
ולאחר שגם היחידים נעשׂו מיותרים, וגם בשביל היחידים חסרו סכין ומזלג ליד השולחן הזר, והכּעכּוּע גם הוא לא הועיל – הסתלקתם אל הצד, התיישבתם בקרן-זוית מוצלת ומאופלת, את עיניכם עצמתם וחלום חלמתם, וכך נרדמתם.
ועכשיו נתעוררתם! עבודה מבקשים אתם, ושוב אצלנו!
אמנם, זהו נצחוננו, אך רגלינו לא נעמיד, כמנצחים, על צוַארכם, ואת פתח ביתנו לא נסגור בפניכם; ליד שולחן-העבודה שלנו לא תהא עבודה חסרה בשבילכם – קבּל נקבּל אתכם, נתן לכם לגשת לעבודה, אך ננהג בכם מנהג קבּלהו וחשדהו… שמור נשמור על אצבעותיכם…
שלא תהיו אוסרים וזורעים כלאַיִם, שלא תהיו טוֹוים ואורגים שעטנז, שלא תהיו מבריחי-מכס המכניסים בגבולנו דברים האסורים…
כי העבודה אצלנו עבודה של חשבון-הנפש היא, עבודת הקודש, וכשרה היא צריכה להיות וטהורה…
הזמנים משתנים… לפנים היה כל גר מעורר אצלנו שׂשׂון ושׂמחה, היה ממלא אותנו גאוָה: ראו, מי זה חזר אלינו!
כהיום הזה שוב אין אנו עניים כל-כך!
אם רוצים אתם לקחת מאתנו: חמימות, הרגשת בית, מה שיש לנו – כל-מה שאתם רוצים…
אם רוצים אתם לתת לנו, חייבים אנו לדעת מה: מטבעות-זהב או אסימונים?
הזמנים משתנים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.