לשם

בן דודי כאח לי הרח“ה משה דב ריבלין חי”ו

במורי דודי רבי בנימין ריבלין זצ"ל

 

הקדמה    🔗

ברוך המקום, ברוך הוא, שזיכני להעלות על ספר את ראשית יסודה של “חברת” “מאה שערים” ו“שכונתה” שממנה פינה וממנה יתד לכל בנין הישוב מכמה וכמה בחינות, וביחוד לישוב היהודי, בירושלים. “נחלת-שבעה” מעבר מזה, מדרום לדרך יפו “ומאה שערים” מעבר מזה מצפון לה בדרך שכם, הם היסוד לשני גושי הישוב היהודי הגדול מחוץ לחומה המשתרעים היום מצפון ומדרום לדרך יפו.

אספתי את החומר, ככל אשר היה לאל ידי מן העתונות שהופיעה בזמן בנין השכונה, וכן מן הספרים השונים שבהם נזכר הענין. כמו כן השתמשתי בתעודות נדפסות וגם כאלה שנשמרו בכתב יד העוסקים “במאה שערים”, ביחוד: גליון היסוד בתרלד, ספר תקנות מאה שערים ופנקסי החשבונות של רבי אברהם פראסט קארפו, הנותנים כמה וכמה פרטים גם בענינים אחרים, והמפיצים אור בהיר על מהלך הבנין והתושבים הראשונים. גם השתמשתי במה שנעשה בירושלים לפני עת הוסד מאה שערים, כדי להשוות בענינים אשר יבארו לנו את התפתחות הישוב בזה. וכן רשמתי בהערות כמה ענינים מן ההווי הירושלמי, שיש לחשוש שלא יהיו ברבות הימים כדבר האבוד. הרבה מאד עמדה לי בעבודתי זו החקירה והדרישה מפי היחידים השרידים אנשי מעלה ואנשי אמת, שמפיהם יכלתי לברר כמה פרשיות סתומות. הבאתי בכל מקום את הדברים בשם אומרם. ובזה הנני להביע לכלם יחד את תודתי על אשר לא נלאו להענות לי ככל אשר דרשתי מהם והטרחתי אותם. יעמדו כלם על הברכה.

רואה אנכי זכות לעצמי שבזה רשמתי מקצת מן המקצת ממפעלי העולים תלמידי הגר“א בעלי “חזון ציון, שהניחו את היסוד לכל בנין הישוב ומפעלי צאציהם אחריהם. שכן היה כל מפעל זה מיוסד על מסורת תלמידי הגר”א, שיטתם ותכניתם על=פי מצוות רבם הגר”א זצ"ל, ואם כי בתחילה נדמה לי שפרשה קטנה היא זו, הלכה וגדלה והתרחבה לשמחתי, להציג לפחות מצבה דלה זו ביחס למפעלם של הבונים הראשונים אשר שמה נשכח ברבות הימים, ולא נמצא מה שהוא להעלותו על ספר.

יתכן שנעלמו ממני כמה פרטים וכן כמה אישים, אשר נטלו חלק בעבודת בנין זו, ותקותי היא שאלה יודעים מה שהוא שנעלם ממנו יבואו בהערותיהם להשלים הדברים ומהם תסתייע מילתא.

לבסוף עלי להעיר, כי במה שנוגע לאישים, טפלתי הרבה יותר באלה שאינם ידועים לנו, אחרי שהידועים מפורסמים, והסתפקתי בפרטים קצרים עליהם שיש בהן מן החדוש.

התחלתי בחבורי, אחרי אסיפת החומר, בחדש מנחם אב תש“ג וכליתי מלאכתי בחדש ניסן תש”ד, בשנת מלאת שבעים שנה ליסוד מאה שערים. כן יזכני ה' להעלות על ספר דברי ימי יתר השכונות הראשונות בירושלים.

 

א. חברת “מאה שערים” ומיסדיה    🔗

שנות תרכט – תרלז היו שנות התעוררות לבנין שכונות ירושלים שלא היו כמותן. עד שלא נבנתה שכונת נחלת-שבעה כולה (תרכט) התחילו בבנין מאה-שערים (תרלד), ושנה לאחר-כך יסדו את אבן-ישראל ובית דוד (תרלה) וטרם יצאה השנה נוסדה משכנות-ישראל (תרלה) וסמוך לזה בית-יעקב (תרלו). ואולם לא במקרה היה הדבר. היתה יד מכוונת ועין צופיה למרחוק: חברת “בוני ירושלים”, שיסד רבי יוסף ריבלין עוד בימי עלומיו בשנת תריז¹. זכר החברה “בוני ירושלים” בא גם בהודעה על דבר יסוד “מאה-שערים”. הר“י ריבלין מונה² את “הנבחרים לראש החברה “בוני ירושלים”: גיסי³ הרב הג' ר' אליעזר דן רלב”ג נ”י, הרב הג' ר' שלמה זלמן בהר“נ נ”י, הרב ר' שלמה זלמן לעווי, הרב ר' אברהם מבריסק⁴, הנגידים הנכבדים הר' בנציון ליאון, הר' משה גראף מבריינסק, ר' יעקב (אליעזר) רייפמן נ“י, הר' הר”ר ישעיה בהר' אורי⁵, הר“ר יואל משה בהר”מ⁶, הר' אריה ליב הורביץ⁷, ר' יעקב יוסף גאלדשמיט⁸ מאמסטרדם, ואני הח“מ⁹ - אלה כלם נבחרו ברוב דעות נעלמות”. ראשית מפעלו של ועד זה היתה בנין שכונת מאה שערים, וכל החברים הללו חתומים גם על “גליון תרלד”, ששמש כעין תעודת חברות לחברי מאה שערים¹⁰.

מלכתחלה לא היה שם השכונה “מאה שערים”, אלא שם “החברה”, שהתאגדה לבנין השכונה הזאת. במאמרו של רבי יוסף ריבלין נאמר: “כי על כן קראנו שם חברתנו “מאה שערים” ושם המקום “רחובות”¹¹; ואולם השם “רחובות” נשכח כמעט תכף להולדו. ומעין הוא ששם זה – “רחובות” – נתן לשכונת הבוכרים, שנבנתה בשנת תרנא¹², והיתה המשך לשכונת מאה-שערים והשכונות שנבנו אחריה בית ישראל¹³ ושערי-פנה¹⁴. שם “החברה” “מאה-שערים” נזכר בכמה מקומות ב”ספר התקנות למאה שערים"¹⁵. במשך הזמן קבלה השכונה את השם “מאה-שערים” ובו מציינים אותה כמה פעמים באותו ספר התקנות¹⁶.

החברה חוסלה אחרי שהוטלו הגורלות על הבתים בי"ב מר חשון תרמא: “אחרי שני הגורלות נשלמה כל מלאכת חברת מאה שערים בעזר הבונה ירושלים”¹⁷.

גם השם “מאה-שערים” וגם השם “רחובות” מיוסדים על הפסוקים בפרשת “תולדות”, שבה נוסדה החברה: “וימצא בשנה ההיא מאה שערים”¹⁸, “ויקרא שמה רחובות”¹⁹. וכן נזכר גם במאמר הר“י ריבלין²⁰: “ושם המקום רחובות כי עתה ירחיב ה' לנו”²¹. ואולם אומרים, שבשם “מאה שערים” צפן הר”י ריבלין את מקורה של תנועת בנין ירושלם, שהוציאה לפועל את תנועת “חזון ציון”, אשר חזה תלמיד הגר“א רבי בנימין ריבלס, ושהיתה הסבה לעלית הפּרושִים בראשות תלמידי הגר”א רבי מנדיל, רבי ישראל, רבי סעדיה ורבי הלל בר' בנימין משקלוב²², ואחריהם רבי משה מגיד בן רבי הלל²³ אמנם השם “מאה שערים” במלואו אינו נזכר בפזמוני הרי“ר²⁴, שחברם כעשרים שנה לני הוסד מאה שערים, ואולם האסוסיאציה של “מאה” ו”שערים" כבר באה בפזמונים.

המקור הראשון שלפנינו בדבר יסוד מאה שערים הוא מאמר הר“י ריבלין ב”הלבנון“, כב כסלו תרלד, היינו רק ימים מועטים אחרי הוסד החברה. מתוכו נראה ברור שיסוד מאה שערים לא היה אלא המשך מפעל “בוני ירושלים”, אחרי יסוד “נחלת שבעה”, ושיוזם השכונה היה “הועד הכללי כנסת ישראל”, הידוע בשם “ועד כל הכוללים”²⁵, שמנהלו היה רבי יוסף ריבלין בעצמו. הוא כותב בענין זה לאמר: “הועד הגדול אשר בצדק יקרא “כנסת-ישראל” רבות וגדולות עשתה ידו” “ויהי במושב יחידים מבני ועדנו, והדבר הנורא היה מדברנו וחלף ומחץ ראשנו” “בפינו דברנו ובידי מלאתי הערכתי גליון נושא עליו בקצרה את הרעיון הנשגב המעורר על הענין אשר לפנינו, ובשנים שלשה ימים והנה החברה נוסדה ותתן יד בשערי בת ציון”. העובדא שהר”י ריבלין היה גם היוזם הראשון וגם מיסד חברת “מאה שערים” מוצאת לה אשור גם בכתב-ידו של הרי“ר, שבה נשמרה ההצעה הראשונה²⁶, וגם בספר התקנות שבו נאמר מפורש: “ונזכיר לטוב את הר' יוסף בהר”ר אברהם בנימין אשר לו בא הדבר הגדול הזה ברעיון וקבץ חברים, הזוכה לזאת להתעורר לו מלמעלה²⁷ המחשבה הנוראה לבנות חורבה מחורבות ירושלים עיה”ק ת"ו, מה גדול זכותו בזה ובבא ולעתיד לבוא²⁸.

עדויות על ענין יסוד מאה-שערים וכל שתים עשרה השכונות הראשונות מחוץ לחומה על-ידי הר“ר יוסף ריבלין הננו מוצאים אצל הרי”מ פינס²⁹, ר“ד ילין³⁰, הר”ר יעקב בכרך³¹, “אחיאסף” בעריכת רמ“ל לילינבלום³², אליעזר בן-יהודה³³, ה”ר יוזל בה“ר בן-ציון ליאון, בן אחד המיסדים הראשונים³⁴, “שמש-צדקה”³⁵ דין וחשבון מפעולות הועד הכללי לשנת תרנז, א. ש. הירשברג³⁶. מתוך עדויות זקני ירושלים יש לציין כאן את דברי ר' יוסף אפשטיין, מגבאי שכנות מאה שערים³⁷: “אם אמנם בן משפחתו של הרי”ר אני, ואולי הנני פסול לעדות, אבל ישנם עוד עשרות זקנים החיים אתנו כיום הזה ועדי ראיה הזוכרים היטב את פעולותיו הנשגבות של הרי”ר ביסוד “חברת מאה-שערים” ובנינה, שהוא היה המחולל, הנושא והדואג העיקרי של כל הענינים. ולמעשה קנה הוא לבדו את הקרקע הראשונה. אנו, ותיקי ירושלים, אין אנו זקוקים ל“חתיכות” שהקריאו כאן מ“החבצלת” “המגיד” ו“הצפירה”, אנו כל זאת בעינינו ראינו".

בין נשיאי הועד של שכונת מאה שערים מוצאים אנו בפנקסי היסוד את הגאון הצדיק רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי³⁸. ואמנם הוא היה האיש שהשקיע במשך כל ימי חייו הרבה עמל ומרץ בשכונת מאה שערים. הוא לקח חלק מעשי בבנין וסדור השכונה במשך כל הזמן, והכל לשם שמים, כי גם בית לא היה לו מעולם במאה שערים, כיון שהיה עני ואביון ומתפרנס מעמלו בלמדו תלמידים מצוינים: אף לא גר מעולם במאה שערים אלא בעיר העתיקה ב”בתי-מחסה" שעל הר ציון. האידיאל שלו עד ימיו האחרונים היה ישוב זה של מאה שערים; מסירותו לענין היתה בלי גבול, ונשאר לה זכר: מסופר עליו ועל ר' בן-ציון ליאון, שהשגיחו על העבודה והמלאכה בחפירות הבורות ולא פעם התעפרו בעפרו של המקום והשתתפו הם בעצמם בעבודה³⁹. הר“ר שלמה זלמן בהר”ן היה גם העושה את החשבונות עם מטרי, הקבלן הנוצרי של הבנין, והיה נאלץ לעתים להתחבא מפניו ביום הששי – יום השלום, כשהיתה הקופה ריקה ולא היה במה לשלם⁴⁰. הר“י ריבלין אמר, שבשמו של הרש”ז בהר“ן מרומזת מסירותו לבנין ירושלים, שכן “וישבה ירושלם לבטח”, “עת לבנות” הן גימטריות “שלמה זלמן בן נחום בן אברהם” (958)⁴¹. כשהציעו לו חברי מאה שערים בית (בן חדר אחד) במתנה כגמול לעמול ומסירות נפשו ביסוד החברה ובנין השכונה, כעס ואיים בהתפטרות אם יזכירו לו עוד פעם אחת הצעה כזאת⁴². גם מתוך חשבונות ר' אברהם פראסט-קורפו, הנמצאים ברשותי⁴³, וכן משטר מכירה של ר' משה צבי לעווינזאהן משנת תרלד⁴⁴ נראה שהכספים של החברים והוצאות הבנין עברו במקרים רבים תחת ידו של הרש”ז בהר“ן. לזכותו של הרש”ז בהר“ן יש גם לזקוף בחלק גדול את קביעת ההלכה היהודית לקו ב”תקנות" מאה שערים של שנת תרמא, ובזה ענין רב לכל מי שעוסק במשפט היהודי. על הדו“ח מפעולת הועד הזמני בשנת “בונה ירושלים” (תרמט) חתום הרש”ז בהר“ן האחרון⁴⁵, ואולם כפי שהיו נוהגים נקיי הדעת שבירושלים, היה העסקן העיקרי חותם דוקא באחרונה משום צניעות, דרך שאחז בה גם הר”י ריבלין תמיד⁴⁶. הרש“ז בהר”ן היה גם מן “המופקדים” מפי הבד“ץ בשעת שומת הבתים, אחרי שנגמרו מאה ואחד בתים בשנת תרמ”א⁴⁷. בכלל היתה משפחת לעווי⁴⁸, ביחוד בני רבי יעקב ליב לעווי, בני דודו של הרש“ז בהר”ן מסורים לשכונה זו, וסמכותם היתה רבה כאן, ובמשך דור ידעו אותם תושבי מאה-שערים כ“מיוחסים” בירושלים. בספר התקנות נזכר אחד מהם שהיה “איש תמים בכל מעשיו גדול בתורה הרבה שלמה זלמן זצ”ל בהרב הצדיק המפורסם מו“ה יעקב ליב לעווי נ”י," בן-דודו של הר' שלמה זלמן בהר“ן, שהיה המכריע בדבר בחירת המקום שעליו נבנתה שכונת מאה שערים⁴⁹. הוא נמנה גם על חברי הועד הראשון⁵⁰. רבי יעקב יהודה ליב לעווי חתום עם הגאון רבי שמואל סלנט על מכתב לואי לתקנות⁵¹, וגם ישב בראש הבד”צ בשעת הטלת הגורל הגדול⁵². כן היו בני הרי“ל לעווי האחרים: רבי אהרון ור' מרדכי, שמתו בשבוע אחד, מנלהבי עסקני מאה שערים⁵³. ר' מרדכי היה בזמן הראשון גם הגזבר של מאה שערים, וכן נזכר גם הרב ר' אשר לעמיל אחיו של הרי”ל לעווי, בין האידיאולוגים של בנין ירושלים⁵⁴; אחיהם רבי נחום משאדיק, אביו של הרש“ז בהר”ן, “אחד מהקדושים והגדולים אשר בירושלים תובב”א"⁵⁵.

בן אחר למשפחת לעווי זכור לטוב, והוא הרב רבי אברהם פראסט-קורפו, בן דודם של הרש“ז בהר”ן, והרש“ז בהרי”ל לעווי⁵⁶. ואף על-פי שלא נמנה על נשיאי הועד בראשית הוסדו, לפי פנקס היסוד, הננו מוצאים אותו בקונטרס “שלום ירושלים” הנזכר במאמר הרי“ר בתוך חברי הועד הראשון; עליו רשום בספר התקנות⁵⁷: “על הטוב יזכר שם הרב ר' אברהם נ”י בהרב הג' מו”ה ישראל זצ“ל, אשר כל החשבונות מכל ההוצאה וההכנסה היו על ידו (מלבד איזה שנים פרטיים), הגם כי הטרחה בזה הוא רב מאד לא התעצל בזה, ואיש אמונים הוא לנו”. למעשה היה גם בועד השכונה מראשית הוסדה ועד יומו האחרון וגם בין מסדרי תקנותיה⁵⁸. הוא גר בתמידות במאה שערים עד יום פטירתו, (תרמט) היה מתחילת היסוד המפקח הראשי על עבודת הבנין, וביתו היה המרכז לכל עניני השכונה. הר“ר אברהם פראסט היה מן הרוקחים הראשונים בירושלים, רוקח בית-החולים “בוקר-חולים” בעיר העתיקה⁵⁹, והיה הרופא של שכונת מאה שערים⁶⁰ ומציל נפשות רבות בעזרתו הרפואית. הוא היה גם גדול בתורה, מתלמידי הרב ר' משה יהודה ליב מקוטנא בעל “זית רענן” והיה “נותן שעורים חריפים למופלגי בני ציון היקרים בשכנות מאה שערים שהיה ממיסדיה דואג לקיומה והפרחתה וכמו כן בשכונת בית דוד שנבנתה על ידו ובהשתדלותו”⁶¹. בידינו נמצאים חשבונות מאה שערים והכנסת האורחים בכתב-ידו. הר”ר אברהם פראסט היה מכונה במאה שערים בפי קטן וגדול “הדוד” וכשם שחבבוהו כן היתה גם אימתו מוטלת עליהם, והכל היו רועדים מפניו⁶².

כן היה בין נשיאי הועד הגאון רבי מאיר אויערבאך, הרב מקאליש, שנדב את עזרת-הנשים לביהמ“ד “ישועות יעקב” במאה שערים⁶³. מספרים שכשהיו נאלצים בשעת הדחק ללוות כספים ברבית בראשית הבנין, היה הר”י ריבלין אחראי למלווה על סמך שעבודם של כספי החלוקה של החברים והמעות לצרכי הכלל, שעברו תחת ידו. ואולם המלוה לא הסתפק בכך ובקש עוד ערב עשיר ממש, ונתן עיניו ברבי מאיר אויערבאך שהיה עשיר גדול⁶⁴. הלכו אליו ר' זלמן בהרי“ל והרי”ר לבקשו שיהיה ערב. אמר להם: “ומה יהיה השכר?” כשתמהו, אמר להם: “כוונתי, השכר שעלי לשלם בעד זה, שאני זוכה במצווה גדולה כזו, מבלי כל הפסד ממון?” אמר לו הרש“ז בהרי”ל: “אם כן ינדב רבנו זהובים כמספר השם “מאיר” לקניית הקרקע”. אמר רבי מאיר: “מסכים אני לתת סכום זה להוצאת קניית הקרקע ועוד סכום כזה לעזרת הבנין”. ענה הרי“ר לעומתו: “צאו וראו שכפל השם “מאיר” הוא בגימטריה “שלמה זלמן”, שמו של הרש”ז בהרי”ל⁶⁵.

במיוחד יש לציין את רבי משה יצחק גולדשמיד, אחד מעסקני ירושלים שעמלו כל חייהם עם הישוב לשם-שמים ובל טהור ונשכחו כמעט. מלבד מה שהוא נזכר בין חברי ועד השומא בשנת תרמא⁶⁶, בשומת שני שלישי הבתים, נזכר מפעלו בציון מיוחד בספר התקנות⁶⁷: “זכות גדולה לר' משה יצחק נ”י בהר“ר יהודה ליב ז”ל⁶⁸, כי בחכמתו ובפעולתו היה ביכלתנו לעשות שאר הקושאנעס כידוע, ולולא הוא מי יודע מה עלתה בזה"⁶⁹.

תפקיד ראשון במעלה היה לחבר הועד הראשון רבי בן-ציון ליאון. בנו הר“ר יוזיל ליאון מזכיר במאמרו ⁷⁰, שבו הוא מדבר על סדרי הנקיון במאה-שערים, שאדמת מאה-שערים נקנתה על-ידי שלשה: הר”ר בן-ציון ליאון והג“ר שלמה זלמן בהר”ן לעווי והר' יוסף ריבלין⁷¹. חקו של רב“צ ליאון בקניות אלה היה גדול ביחוד בזה, שהיה העשיר היחידי בין השלשה⁷², ונתן סכום כסף בהלואה לשם קניה זו. בספר התקנות נזכר, שלפי התקנות היו צריכים לרשום את הקרקע בערכאות על שם חמשה: ילידי טורקיה, אוסטריה, אשכנז, רוסיה ואנגליה. ואולם בהערה שם נזכר, כי “דבר קשה היה אז לקיים התנאי הזה בתחלת הקנייה ונכתבה החיג”ע⁷³ על שם המנוח מו”ה בן-ציון ליאון ז“ל, כי הוא היה תחת ממשלת ענגלאד”⁷⁴. הסבה העיקרית לרשימת הקרקעות על שמו היתה ההון שהשקיע הרב“צ ליאון בקנייה. גם על שטר המכר לאחד החברים, לה”ר משה צבי לעוינזאהן שנשמר עד היום, חתום רק רב“צ ליאון. פטירתו גרמה לפיכך גם קשיים בעשיית הקושאנים, כמו שנזכר במקום שני: “פטירת הר' בן-ציון ליאון ז”ל בהרב ר' אריה ליב זצ”ל (הוא אשר היה עוסק וטורח ויגע ועמל הרבה בזה, וכבר נזכר בתחלת הספר זכות המצוה הזאת יגן עליו בעוה"ב אמן), גרמה הוצאה גדולה ורבה למאד בעשיית הקושאנעס כידוע“⁷⁵. לזכותו נרשם עוד במקום אחר: “וכאן מקום להזכירו לטוב על עמלו ויגיעו בעד החברה ובכבודו היה מגן על החברה לעיני הגויים מנוחתו כבוד ונבג”ע⁷⁶. זכרו לתפארת לכל זרעו לדור ודור”⁷⁷. הוא היה גם מחברי ועד השומא, ששמו את הבתים עפ“י בד”ץ בשליש האחד, בחמשים בתים⁷⁸. בשני השלישים האחרים היה השלישי הרי“מ גולדשמיד, כנראה משום שהיו לו לרב”צ ליאון בהם נומערן, ולכן לא השתתף בשומתם. בספר התקנות נזכר: “ארבעת הנומערין מז, מח, מט, נ', קנה אותם הנגיד רבי בן-ציון ליאון ז”ל בעד שני מאות וששים ושנים לירא טורקי במקח קכ“א גרוש הלי”ט"⁷⁹

מלבד אלה היה בועד הראשון הר' משה ב“ר ארי' גראף מבריינסק, שנזכר גם הוא בזכרון מיוחד: “ויזכר לזכרון עולם הר' משה גראף ז”ל מבריינסק שהוא היה מתחלה אחד מהועד. ועל ידו נוסדו ונבנו הבתים של חברת “בית יעקב”, בגן עדן יהי' נפשו ורוחו ונשמתו ויזכה לעמוד לקץ הימין”⁸⁰. הוא נזכר גם ב“הלבנון” בין חברי הועד הראשון וכן בגליון תרלד⁸¹. הוא היה גם כן עשיר נכסים. כמובן שנשיאי הועד הכללי הגר“מ אויערבאך וה”ר שמואל סלאנט⁸² נתנו אף הם ידם כנשיאים ראשונים לבנין.

אם נבוא לסכם את רשימת הנותנים יד לבנין, נמצא, שרובם היו קרובים קרבת משפחה לר' יוסף ריבלין: הרש“ז בהרי”ל לעווי, הר“י אורנשטיין וה”ר אברהם פראסט-קורפו היו חתניו של רבי משה ריבלין, המגיד משקלוב⁸³, ודודיו של הר“י ריבלין; הר' אליעזר דן רלב”ג היה, כפי שהוא מזכיר, גיסו ⁸⁴ וכן הר' משה יצחק גולדשמיד ור' יעקב יוסף גולדשמיד; הר' אריה ליב הורוביץ היה חתנו של הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין⁸⁵; הרש“ז בהר”ן היה בן-דודו של הרי“ר⁸⁶. היזמה יצאה מ”הועד-הכללי כנסת ישראל“, שמיסדו והרוח החיה בו היה הרי”ר⁸⁷. ואכן גם שאר החתומים היו מאנשי הועד הכללי וקשורים אליו. ידוע הוא שפקידי הועד הכללי אז: הר' יעקב יהודה חפץ⁸⁸ והר' שמעון מונזון⁸⁹, וכן ר' מנחם משה בן הרה“ג הר' אליהו יהושע ריבלין⁹⁰ היו פעילים מאד. גם רבי בן-ציון ליאון היה מחותן להרי”ר, שבנו ר' יוזיל ליאון הנזכר נשא את נכדת ר' משה מגיד⁹¹. ענין זה נתן מקום לתוקפים את הר“י ריבלין להאחז בו וכשמצאו בפזמוניו בדבר יסוד השכונות את הבטויים “עת-דודים”, “כי בא מועד”, הלעיזו עליו בכתבי פלסתר: “עת דודים-ובני דודים”, היינו שאין כונת הרי”ר אלא לשם עסקים והוא משתמש לצורך עסקיו בדודיו ובני דודיו. “זה דוד וזה בן דוד, זה שמשו ראשון וזה שמשו שני, הצד השוה בהם שכלם הם עבדי יוסף”. “כי בא מועד”, פרשו “בית מועד לכל חי” לקבור בו את החברים במדבר שממה ולהוציא כסף המגיע להם מהחלוקה. קטרוגים מעין אלו על “משפחת המלוכה”⁹² נשמעו ב“קונטרסים” וב“מודעות” בחוצות קריה ובעתון “החבצלת”. זאת היתה התקופה שבה התלקחה בכל עוזה המחלוקת בדבר החצר, ההקדש לתלמוד-תורה של חורבת ר' יהודה החסיד, בין מנהיגי האשכנזים ובין הרב רבי שאול בנימין מראדישקעוויץ, הידועה בשם “מחלקת חצר הרדישקביצר”⁹³. ביחוד הפליגה בדברי גנות וחרפות ה“מודעה” שנדפסה אז ונדבקה בחוצות בשם “בונה ירושלם בעולה”, דברי לעג לחברת “בוני ירושלם” שיסד הרי“ר, שכן היה הרי”ר במשך כל ימי חייו המטרה לכל החיצים בכל המחלקות שהיו נגד “הישוב” הבונה של “הועד הכללי”. מצד אחד נכון הדבר שהרוב בכל אלה שאנו מוצאים אותם עוסקים בעניני השכונות בכלל היו קרוביו ואנשי שלומו של הר“י ריבלין, והסבה לכך יש למצוא בזה, שקל היה לו להשפיע על אלה להתמכר לרעיון בנין ירושלם. רעיון אבותיו בהשפעת הגר”א, ולקבל על עצמם חבלי היצירה. לעתים היו לא גדולים ובני-סמכא לתריס בפני המקטרגים. מפורסם הוא, עד כמה השפיע בגמטריאות לעורר רבים לבנין, בהראותו לכל אחד רמז בשמו על עצם בנין ירושלים בכלל או על שם השכונה שאליה נרשם כחבר.

 

ב. ארגון החברה ויחס בני חוץ-לארץ אליה    🔗

יסוד מאה שערים נראה לר“י כהתחלה להוציא לפועל את תכניתו שכנה אותה בשם “הלאן הגדול”, או כמו שהוא מכניה בכמה מפזמוניו בשם “מרחביה”⁹⁴. ענין זה ציין בזמנו מתוך הכרה גם מתנגדו ברבות הימים⁹⁵, אליעזר בן-יהודה באמרו: “ויעל ברוח ר' יוסף ריבלין רעיון גדול אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלים היהודים, כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים” וכו'⁹⁶; “הדבר הזה אשר הועיל לרבוי נחלאות היהודים בעירנו ירשם לזכותו באמת בספר “דברי הימים” ⁹⁷. אחרי יסוד נחלת-שבעה התחיל במאה-שערים. ועד כמה נחשבה נחלת-שבעה כקלה לעומת מאה-שערים⁹⁸, כבר בעת ההיא, נראה מזה שבספר התקנות אין מזכירין אותה כלל כצעד הראשון לפריצת החומה וליציאה למרחב, כאילו היתה רק מאה-שערים המפעל הראשון: “זעיר שם, זעיר שם התחילו העם להתרבות, עד שנת תרלד רבו ב”ה העם למעלה ראש, עד כי צר היה להם המקום שישבו כלואים לפנים מן החומה הבנויה כעת”⁹⁹. ב”הלבנון“¹⁰⁰ כותב ר' יוסף ריבלין בעצמו בקשר עם יסוד חברת “מאה שערים”: “ועתה התקוה מרחפת ונשקפת לנו כמו שחר, כי החברה הזאת תגדל תעש בדים ותשלח פארות ותעש חיל באפרתה”. לפי מושג הימים ההם היתה למאה שערים תכנית עיר: “עיר בת מאה ושבעה עשר בתים”¹⁰¹. והרי”ר מביע תקותו: “יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה “מאה שערים”, כי אם “אלף שערים” בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר”¹⁰².

באופן פורמלי יסד הרי“ר את הועד הראשון למאה שערים באור ליום ה' ר”ח כסלו תרלד, כנזכר בספר התקנות. בקשר עם הדברים על הרי“ר “שלו בא הדבר ברעיון וקבץ חברים”, נאמר להלן: “ותיכף יצאה המצוה הנוראה הזאת מכח אל הפועל, כי ביום ד' עשינו וועד, ועד שבת קודש לסדר וימצא מאה שערים נתקבץ מאה ושבעה עשר חברים”¹⁰³. ומפליא הוא שכבר בכ”ב בכסלו תרלד באו הדברים עם התקנות ב“הלבנון” וגם זה שהקניה יצאה מיד לפועל. ברור הדבר שהיו הכנות מרובות קודם לכך הן בבקשת הקרקע והן בקבוץ החברים, והרי“ר, כדרכו, לבנות הכל על רמזים וגמטריאות, הוא הוא שעכב את יסוד החברה באופן ממשי ל”חדש כסלו" שהוא בגמטריה “אבן-שלמה”, שכידוע אמר הגר“א שבפסוק זה מרומז שמו הוא בתורה¹⁰⁴. על זמן יסוד החברה מודיע הרי”ר ב“הלבנון”: “והחברה נתיסדה ביום ה' ר”ח כסלו תרלד לסדר ברכת ה' את יצחק וימצא מאה שערים וכו'“¹⁰⁵. בספר התקנות מסופר בהמשך לדבר יסוד החברה: “ואחר-כך בעוד איזה ימים נתוסף עד מאה וארבעים חברים”¹⁰⁶. במקום אחר נאמר שם: “כי עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש”¹⁰⁷. בגליון תקנות תרלד נאמר בהערה: “כי אחרי. שבת קודש נתוסף בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”¹⁰⁸. וב”הלבנון" מאותו זמן מודיע הרי"ר: “ועד היום כבר עד מאה וחמשים איש נמצאים בהחברה”¹⁰⁹.

עם רעיון יסוד מאה שערים תכן הר“י ריבלין תכנית למשוך גם יהודים בעלי הון מחוץ-לארץ, שישתתפו אם כחברים רוכשי בתים בחברה ואם כמלוים הלואה למפעל הגדול הזה. רעיון זה לא חדש היה אתו אז וכבר בא לידי הבעה קודם לכן בפזמוניו: “יעודי הק' בפרטיהם לנו לעינים, נחזור לענין שהחילותי פעמים”. הוא היה דורש: “ורב שלום בניך” – אל תקרא בניך אלא בוניך – וסמוך לה “בצדקה תכונני” – סמכי רבנן שאינה נפדית אלא בצדקה על ידי בניך-בוניך; לדעת “ותיקים” פרושה משום כך: בניך הם בוניך”. ובכן הזכות נתנה בזה גם לרחוקים, בני ישראל כלם, להקרא בניך בוניך, “וכל איש ואשה שבטי יה נדבת חובה שנתית לבנין נחלת ה' מחצית השקל יתנו מתוך צפיה, אחת בשנה ביום “טו מנחם אב” כמנין “ציון”, ולאות שש הויה¹¹⁰, בתנאי מוקדם לבלתי גרוע בזה מנדבת רמבעה”נ ו“קרן מרחביה”¹¹¹. הכונה בדברים אלה היא, שהוא תתכן לו בתכנית מלבד כספי החלוקה – קופת רמבעה“נ, ומלבד “קרן מרחביה”, מעין “קרן-הקיימת לישראל” שלנו, לשם רכישת נחלאות – עוד קרן שלישית, “קרן בנין”, לצרך בנין השכונות ההולכות ונבנות. ענין זה של קרנות כאלה בא לידי הבעה גם במקומות אחרים בפזמוניו. ב”הלבנון“¹¹² פונה הר”י ריבלין גם לאנשי חוץ-לארץ להשיג מהם “הלואה בחמשה אחוזים או ששה בבטיחות הקונסול הבריטי, האשכנזי או העסטרי”. ואולם איש לא נענה מחוץ-לארץ. בענין זה הננו מוצאים גם הערה בספר התקנות¹¹³ לאמר: “אלו היו לנו בתחלה ובראשונה עזר גמילות חסדים לא היה עולה ערך כל נומר אפילו החצי מהשומא¹¹⁴), כי ערך הבתים והשומא היא מסבת הנשך והרבית אשר היתה אוכלת ולהבתי מדרשים והבורות ושאר צרכי רבים ותקון הגגות בשנים הראשונות והדרכים”¹¹⁵). כן בא ענין זה לידי הבעה גם במקום שני בספר התקנות, בענין רכישת הקרקע, שהאשימו את בני הישוב הישן בהתרשלות בגאולת האדמה. שם נאמר: “גם אם היה לנו מתחלה איזה סך בגמילות-חסד, היה לכל חבר וחבר ערך קרקע כפל ומשולש יותר מכעת, כי אז היה ביכולת לקנות במקום הקדוש הזה עוד נחלה מרווחת ומבורכת במקח הזול”¹¹⁶. לבוזי שמו של אותו הקבוץ הקטן של הישוב אז, לאלה שעוללו בעפר קרנו וגם ל“מבקרים” ההיסטוריים, כביכול, אותם החותמים גם כיום בחותם “המדע” את ההיסטוריה של “הישוב הישן” ומנהיגיו, ממוני החלוקה והכוללים “שהנהגתם לא ישרה בעיניהם” אין תשובה נאה יותר מדברי אותם הבונים עצמם לאמר: “ישימו נא האנשים ההם מחסום למו פיהם ויזהרו מלהוציא שמץ על חסרון הטוב שבארה”ק בעת חורבנה בעוונותינו הרבים וכל שכן על עם הקדוש אשר בתוכה“. “יושבי ארץ הקודש שפלים ונכלמים בעיני עצמם”¹¹⁷. נאמנה עלינו עדות ראיה של משה מונטיפיורי בספר “משה וירושלם”¹¹⁸ ודברי רי”מ פינס שאמר לו מונטיפיורי¹¹⁹: “אם היו חברי הועד שומעים לקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה שהיו קרקעות בזול מאד, ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, ולא היה להם כלל לשלוח איש לקנות קרקעות, כי על-ידי מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד”. ההתמרמרות היא על כך, שלא זו בלבד שלא באו לעזרתם בכספים ולא עודדום בדברים, אלא שעוד הרבו להשפיל אותם ולבזותם עד כדי כך, שבני הישוב נעשו גם בעיני עצמם שפלים ונכלמים. הר“י ריבלין עצמו מדבר רתת בענין יהודי חוץ-לארץ, שלא באו לעזרת הבונים, במאמריו תוך ויכוח עם בוזי ירושלים ויושביה¹²⁰: “חברת מאה שערים תוכיח במקום אשר שמה שממה אלפים שנה ולא עבר אדם שם, הנה עשרים בתים כבר הנם בנויים ומיושבים… וב”ה בני חוץ-לארץ לא הטו אזנם לקול הקריאה של ועד החברה לעזור בהלוואות לא בנדבות, והחברה צועדת בסולם ההצלחה צעדי ענק לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה' ורצונו כי עתה לחננה”. והוא ממשיך את דבריו: “זהו מצב יושבי ירושלים אשר ישפטוהו רופאיו כי חולה הוא ויעמלו לרפאותו – ובל יאמר שכן חליתי¹²¹, כי ב”ה יש דברים הרבה אשר יושבי ירושלים בעצמם הגבירו חילים ליסדם ויעשו חיל בעזה“י”¹²². ענין זה נזכר גם במכתב מאת הועד של חברי מאה שערים ובתוכם הרי"ר¹²³.

ואולם אם אמנם היתה “החברה הזאת מיושבי ירושלים החרבה והשוממה אשר חייהם תלויים להם מנגד מעוני ומחסור… ולא האמינו כל יושבי ירושלים… כי יוכלו העניים האלה לקמץ מעיסתם ולהוציא לאור את הפעולה הגדולה ונשגבה הזאת”¹²⁴, “ורבים וכן גדולי ירושלים היו מחרישים ומשתאים מתחלה… בהוסד החברה מאה שערים… היצליח ה' את מעשה החברה בהיות הדבר נגד השכל ונגד הטבע”¹²⁵ - “הוציא ה' את צדקותינו. בואו ונספרה בציון את מעשה ה' אלהינו… מאז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ורוח קדש החל לפעם בלבות יקירי ירושלים להתאגד באגודה אחת לכונן החברה “מאה שערים” היתה דרך החברה צלחה! כי עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש ורובם יקירי ערך ותלמידי חכמים”¹²⁶. “ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה ויושע בציון עם עני ודל. מנהלי החברה התנהלו לאטם לרגל החברים העניים אשר אתם וירעו את צאנם ברחמים רבים. את הכושל החזיקו ואת הנופל העמידו ולא הודח מהן נדח. ומעט מעט לאחד אחד שלמו חוקם, והתקנה המבואר בגליון סעיף ה'¹²⁷ היתה כמעט אך למותר”¹²⁸. האחריות המוסרית של החברים כלפי חבריהם יכולה לשמש דוגמא למופת עד היום הזה: “אלה אשר בעו”ה נשארו אלמנות וכן עוד איזה אנשים אשר פתאום קרה להם סיבות רח“ל, היה הועד מוכרח להלוות על נשך לתת להם מעותיהם בחזרה, אם כי היא נגד התקנה, אמנם מצד כי ישראל רחמים בני רחמנים עשינו לפנים משורת הדין (כי כן כח הועד לשנות כפי הזמן וראות עיניהם כמבואר לעיל")¹²⁹. עקרון זה של אחריות הדדית בבנין הישוב בא לידי בטוי בפזמוני הרי”ר; הוא דורש “ישרו בערבה מסלה לאלקינו”¹³⁰, “ערבות זה לזה בקנה מדה שוה”¹³¹. “גדולי ירושלים… עתה כאשר ראו עשרים בתים וכו' אז אשרו וקימו כולם כי מאת ה' היתה זאת”¹³². רק אנשים יודעים בירושלים צרי עין ומתוך פניות פרטיות וכן בגולה, דוקא מאלה שקמו והתעוררו לבנין הישוב, אלא שראו בישוב ירושלים, כביכול, משום התחרות בקיים ומשום בקשה לקעקע ביצתו, הוסיפו לידות אבנים באנשים טהורי רוח ונפש אלה, ואמנם לא נעשה דבר בירושלים מתוך נפש ואידיאל טהור כבנין מאה שערים. הראשונים היו רובם אנשים יקרי ערך ותלמידי חכמים¹³³. ונכונים הדברים הבאים המצוינים את תושבי מאה שערים: “רובם יקירי ירושלים ותלמידי חכמים עוסקים בתורה מתוך עוני, ואיש את רעהו באהבה ואחוה ושלום וריעות. בם רבנים יושבים על מדין ומורי הוראה בקהלות קדושות בחוץ-לארץ”¹³⁴. דברים אלה ידועים היטב גם לנו, בני-הדור הקרובים לתקופה זו. מאה שערים היתה מעין מרכז התורה ויראת-שמים צרופה בתוך ירושלים, כמו שמצוין בספר התקנות, כתוספת לדיבור על יושבי ירושלים: “ומה גם המקום המקודש מאה שערים הבנוי לתלפיות מלאה חכמים וסופרים צדיקים ונבונים נחלה אשר תתהלל בפי כל רואיה”¹³⁵. וכן “הנחלה הטהורה והמבורכת הזאת לאחוזת חברים חכמים ורבנים יראים ושלמים מלאי “תורה”¹³⁶. אמנם מצד אחר נעשתה מאה שערים גם למרכז הקנאות הדתית הקיצונית, ועוד בראשית ימיה נפלתה בזה מן השכונה “אבן ישראל”, שנוסדה מיד אחריה, והיתה נחשבת לשכונת “משכילים” וגם חופשים, ביחוד וכשפרצה המחלוקת נד הרי”מ פינס, כמו שעוד נראה להלן. ואולם יש להוציא מן הלב, שכל יושבי מאה שערים היו חיים רק על למוד תורה. היו בתוכה כבר בראשית הבנותה גם סוחרים וגם בעלי מלאכה רבים וגם פועלים פשוטים “אשר היום להם למלאכה איש איש אחר מסחרו וקנינו להביא טרף לביתו”¹³⁷. גם בספר התקנות נזכר שיש בה אנשים העוסקים במלאכה¹³⁸. מתושבי מאה שערים היו גם רבים ראשונים לצאת לפתח-תקוה, ולהמנות על “אגודת מיסדי הישוב”, אשר ראשית מעשיה היתה חברת “פתח-תקוה”¹³⁹. משפחת ראב האונגרית המפורסמת בפתח-תקוה עד היום, משפחת שיין, משפחת ר' זרח בארנעט והר' משה צבי לעווינזאהן ועוד¹⁴⁰, היוו אגודה שעמדה תחת השפעת הרי“ל לעווי¹⁴¹, ושפטרונה היה הרב מבריסק, הגאון רבי יהושע ליב דיסקין¹⁴². מטרת אגודה זו היתה לשמור על הישוב החקלאי שיוקם על טהרת הקודש ובמדה ידועה לקדם פני הרעה, שחששו לה מצד השפעת “החפשים”¹⁴³. מענין הדבר, שתכניתה של אגודת ישוב זו התאימה לתכנית חברת “מאה שערים”, בהיותה גם היא תכנית של עשר שנים ושל מאה חברים¹⁴⁴, “בכל שנה יבנו לכל-הפחות עשרה בתים”¹⁴⁵. דרך הגורל, השומא, התקנות בדבר חברים בלתי רצויים¹⁴⁶, סדר התשלומים¹⁴⁷, מוסדות המושבה¹⁴⁸, מנין חברי הועד, ז' טובי העיר¹⁴⁹, –כל אלה לא רק שהיו מיוסדים ברוחן של תקנות של מאה שערים, אלא שגם בסגנון התקנות יש למצוא הרבה העתקות מתקנות מאה שערים¹⁵⁰. מלבד הפרקים המיוחדים למושבה כגון: “הלכות התלויות בארץ¹⁵¹, ו”שבתות ומועדים”¹⁵², מסודרות התקנות כמתכונת הפרקים של תקנות “מאה שערים” משנת תרמא, ולפעמים גם הועתקו מלה במלה, בתוספת סעיפים לצרכי המקום¹⁵³.

 

ג. הגיגי גאולה    🔗

עוד בשנת תרלב יגע הר' יוסף ריבלין למצוא קרקע מתאימה להגדלת הפעולות, להוציא לפועל את ה“תכנית הרחבה” – “הפלאן הגדול”. באותה שנה התקשרו הוא ורעיו וגם ערבים נכבדים, ובתוכם אחי המופתי אז, עם סרסורים ובעלי קרקעות ערביים בדבר קנית שטחים גדולים הנמצאים במרחק לא-רב מערבית צפונית לעיר העתיקה. שטחים אלו הכילו כמה מאות דונמים, שמחירם היה שונה, לפי תנאי החלקות השונות, מצבן וטיב הקרקעות, מחמש פרוטות תורכיות ועד חצי גרוש תורכי האמה. חלקות שונות מתוך אלה היו נטועות כרמי גפן ועצים אחרים¹⁵⁴. אחרי בנין הבתים הראשונים נמצאו עוד על המגרש עצי זית, והילדים היו מוסקים אותם¹⁵⁵). חלקות אלו הן השטחים שעליהן נבנו במשך הזמן השכונות “מאה-שערים”, “מוצררה”, “בית ישראל” וסביבותיהן. לכתחלה היתה הכונה ליסד לא רק שכונת בתים לדירה אלא מעין משק זעיר. השם “מאה-שערים” והפסוק הנלוה אליו כמוטו “ויזרע יצחק וכו'”, גם הם מרמזים על המטרה הזאת. יצויין הדבר, שבמשך כמה שנים אחרי בנין הבתים הראשונים היו “שני הרבי זלמנים” (בני דודים): הרש“ז בחרי”ל לעווי והרש“ז בהר”ן לעווי, הנזכרים לעיל, זורעים כאן, על הקרקע הפנויה ועל שטחי כפרים קרובים שחכרו בסביבה, חטים למצה שמורה, ואת הרווחים הקדישו לעזרה לנישואים לבחורים בני-תורה מצויינים¹⁵⁶. מובן מאליו שגם זריעת חטים זו על-ידי קרוביו של הרי“ר נתנה מקום ללעז בזמנו, שכל זה אינו אלא עסק פרטי של הרי”ר ודודו הרש“ז בהרי”ל ובן-דודו הרש“ז בהר”ן.

קנייה זו לא התנהלה במישרין. קבלני הערבים לא יכלו לעמוד בהתחייבותם שהתחייבו להכין את כל ענייני המכר של השטחים בצורה חוקית מוחלטת עד למועד הקבוע, ביחוד לא יכלו לקיים התנאי שכל החלקות תהיינה מחוברות זו לזו בשטח אחד באין חציצה ביניהן. מהרפתקאות הקנייה נשארו לזכרון גם אפיזודות אחדות.

והרי אחת מהן: ליד הקרקע שעליה נבנתה השכונה, במקום שעומד היום “בית כנסת עדת בוקראשט”, גר בזמן ההוא מסיונר גרמני, שהיה בביתו מועדון מסיונרי. לגרמני זה היה כרם גדול, שבו עבד אחד מהערבים הפלאחים, שלהם היתה שייכת אדמת מאה-שערים. הגרמני דבר הרבה אל פועלו שלא ימכור חלקו ליהוּדים. לבסוף הבטיח לו הפלאח שלא ימכור, ואולם מכר מבלי שגלה את הדבר לגרמני. הגרמני מצדו בקש להקדימו, ומחשש שמא ימכור – הרגו וטמן אותו בתוך אדמתו, ולא זו בלבד אלא שהעליל על היהודים שהם הרגוהו. כל תושבי הכפר שעל ההרים באו אל הפחה ודרשו משפט. הפחה הבין, שלא היהודים הרגוהו, ואולם הפלאחים התרו בפחה, שאם הוא לא יגאל את דמי בן-כפרם, ימצאו בעצמם הדרך לגאול דמו, ונקמתם תכוון בעיקר אל ראש הועד האשכנזי, שכן היה הוא המעונין העיקרי ברצח זה. הפחה שחשש לדבר שלח את סגנו להרי“ר ויעץ אותו לעזוב את העיר, ואם אפשר הדבר גם את הארץ, כי אין אדם שיוכל לעמוד בפני מרי-הנפש גואלי הדם עת יחם לבם. וכן יעץ הקונסול האנגלי, שהרי”ר היה אז נתינו. (שכן היו הריבלינים בני חסות אנגלית אז, כמו שהיה נהוג לקבל חסות ממשלה זרה. הרי“ר וכל משפחתו קבלו את הנתינות התורכית רק בשנת תרנב, כאשר נגזר על העליה ומכירת קרקעות, והפחה הוכיח את הרי”ר, שהיהודים בארץ אינם אלא סוכני ארצות המערב; אז ענה לו הרי"ר שאין הדבר כך, וסימן לדבר שהוא נכון לקבל מיד את האזרחות התורכית, ובזה קנה את לב הפחה התורכי שהיה לאומי קיצוני “הצפירה” תרנא גליון 182). הרי“ר נאלץ להחבא זמן מה. הדבר היה כחצי שנה עוד לפני שנוסד הועד הראשון של חברת “מאה-שערים”. בעלילה זו היתה צפונה סכנה לכל החברה, והיה הדבר קרוב, שהכסף שהשקיע כבר בקניית הקרקע, ושנלקח בעיקר בהלואה מהרב”צ ליאון, ילך גם הוא לאבוד. נוסף על כך הוציאו מתנגדיו של הרי“ר שמועה, שחטף את הכספים מהחברים העניים וברח. קשה היה אז מצבו של הרי”ר, ואולם ממוני הכוללים והרבנים, וביחוד הגאון רבי מאיר אויערבאך, אמצו את לבו. הרי“ר היה מרבה להתפלל ו”לעשות סגולות שונות“, על-פי הקבלה. וביום שעשה את ה”סגולה" האחרונה, קבל ידיעה מהפחה, שנתגלה הדבר שהגרמני הרג את הערבי, ונתברר הדבר גם לפלאחים¹⁵⁷. את המאורע הזה ציינו זקני מאה שערים כ“נס של מאה שערים”.

ושוב היה מעשה: כשהיה הכל מוכן לאשור הקניה של החלקה הראשונה בערכאות כחוק, התעקש אחד מבעלי החלקה הערבים וסרב לחתום והציג תנאים חדשים קשים. באותו זמן נאסר בנו יחידו של אותו ערבי בעלילה שדקר אחת מבנות משפחתו והיה צפוי לעונש חמור. יעצוהו מכריו של האב לפנות להרי“ר, שהיתה לו השפעה על הפחה התורכי, שהלה יפנה להפחה ויברר לו כי עלילה היא זו ובנו חף מפשע. כשבא לפני הרי”ר, אמר לו: “וכיצד אאמין אנכי לדבריך, והרי גם אתה פושע שאינך עומד בדבורך, ואחרי שגמרנו ענין הקנייה אתה בא עלינו בטענות?” פרץ הערבי בבכי ואמר להרי"ר: “צדקת ממני, והריני מוכן ומזומן לקיים המכירה ולאשרה כחוק תיכף ומי, סלח לי והצל את בני”. הענין סודר במשך שני ימים, המכירה נתאשרה כחוק וגם בן הערבי שוחרר.

ערעורים שונים היו גם אחרי שנים, ובהם פעל הרי"מ גולדשמיד, כאשר הזכרנו לעיל.

ואולם בענין בחירת המקום לבנין היו גם חלוקי דעות בין החברים הראשונים. “לרגל השממון הגדול הנשקף אז על פני המקום הזה, היה לב איזה מהועד חוכך מלייסד הישוב במקום הזה, כי אז היה ביכולת לקנות מקום הנשקף על פני דרך המלך¹⁵⁸. אמנם דעת רוב אנשי הועד הראשון היו נוטים למקום הזה (ואם כי לא היה ברור כונתם ורצונם מאיזה טעם)¹⁵⁹, הלכו אז שנים מאנשי הועד בסתר, אחד מהם היה איש אמונים תמים בכל מעשיו, הרב ר' שלמה זלמן זצ”ל בהרב הצדיק הגדול המפורסם מו“ה יעקב יהודא ליב לעווי נ”י – אל איש אחד גדול הדור מיחידי סגולה שבירושלים עה“ק ת”ו ואמר שלפי דעתו אין לבחר במקום שמם מלא נחשים ועקרבים, שכפי הנראה לא עבר בו אדם מזמן חורבן הבית, והשיב¹⁶⁰ שיש לבחור במקום הקרוב יותר להר הבית, שכן פירשו הראשונים ז“ל: “כי ירחק ממך המקום אשר יבחר¹⁶¹ – סרסהו ודרשהו¹⁶², כי ירחק המקום, היינו מקום המקדש, דע כי ממך הסבה ואתה הגורם, כי אם היית כדאי וראוי, היית זוכה להיות מקום מושבך קרוב יותר אל המקדש (אם כי לדין עשר קדושות¹⁶³ אין נפקא מינה)… ועל פיו הסכמנו למקום הזה שהוא ערך ח' רגעים מלצד צפונית מערבית מהר-הבית, ולפי שהדרך¹⁶⁴ הוא בהקף מבנינים ושדות בערך מהלך י”ב רגעים”¹⁶⁵.

המיסדים הראשונים ראו בבחירת המקום לא רק בנין אלא גם “אתחלתא דגאולה”. “קודם ביאת הקץ רבים מבני אברהם ע”ה יתנוצצו בהם רוח טהרה לעלות לארה“ק ת”ו… יתנדבו הרבה מישראל תופשי התורה וחסידים ואנשי מעשה לבוא לדור בא“י ולהתישב בירושלם עיה”ק איש איש כפי נדבת לבו… וכאשר יתישבו שם למען היות להם ניר ויתד נאמן בהר הקדש בירושלם ישמע הבורא ית' שועתם ויקרב קץ הגאולה“¹⁶⁶. ההבלטה היא כאן דוקא ושוב ירושלים, כשיטת הגר”א וגדולי תלמידיו שבכרו את ירושלים ובקשו לתקוע בה יתד נאמן. “וכאשר נעשה המוטל עלינו אזי מובטחים אנו כי נחם ינחמנו לקבץ נדחינו ואז יגל יעקב ישמח יהודה”¹⁶⁷. ענין זה על דבר ההכנה לגאולה עובר כחוט השני בהקדמות ובהוספות לספר התקנות¹⁶⁸. על שער הספר וכן בתוכו¹⁶⁹ בא כמוטו הפסוק: “והדשן וכל השדמות עד נחל קדרון עד פנת שער הסוסים מזרחה קדש לה' לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם”¹⁷⁰. המיסדים ראו בכך השגחה קדומה, שהמקום הזה שהם הולכים לבנות “הוכן והורם מעת בלע ה' חומת בת ציון לנטות קו על המקום הזה שיהיה אבן הפנה, אבן הראשה לבנות ירושלם על תלה ולהשיבה לקדמותה ולחדש נעוריה, ודברי בן חלקיה¹⁷¹ מעוז ומבטח לנו”¹⁷². יצויין הדבר שגם בפזמוני הרי“ר נמצא פזמון גדול בשם “בשעריך ירושלם”¹⁷³ ומוטו לו “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”¹⁷⁴, ענין הנמצא גם בספר התקנות: “בכיבוש גליותת כשרוצים לבוא לארץ-ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך”¹⁷⁵. התוכן של הפזמון “בשעריך ירושלם” הוא זה: תכלית המלחמה בעמלק היא להגיע לגאולה השלמה והיא “תקון עולם במלכות שדי”, שכן גם מלכות ישראל וגם בנין בית-המקדש אינם משלימים עדיין את הגאולה עד שנגיע לידי תקון עולם במלכות שדי “טהרת הגוף וקדושת הנפש”. צעד ראשון לתכלית זו הוא להעביר את רוח הטומאה מן הארץ אשר עיקרה וצבאה מרוכזים בשערי ירושלים משעת חורבנה. אין הגאולה באה עד שיהא חבור גמור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה עד ש”רגלי קומת ברוש" “הני נצח והוד” (של עשר הספירות), תעמודנה על הדום רגלי ה' בירושלים ושעריה, והוא סוד “עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם” “ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו”¹⁷⁶. מתוך כך הוא מוכיח שיש לגשת לפעולה מיד בתכנית מעשית מסודרת על-פי יעודי הנביאים ודעת חכמינו ז“ל בנגלה ובנסתר ועפ”י הוראות הגר“א לתלמידיו¹⁷⁷. וראשית כל צריך להרחיק את כחות הטומאה של שרו של עשו הס”מ העמלק וכל צבאו, את הלילית ות“פ חילותיה, המרוכזים ומבוצרים בשערי ירושלים – “ל’פ’ת’ח חטאת רובץ” – בזמן חורבנה. וחמשה הקיפי שטחים הם בסביבי ירושלים מרכז מקום הקדושה. היקף א': שטח ת”ק על ת“ק אמה הוא מקום המקדש, מול פתח היכל לבנת הספיר והוא שער השמים. היקף ב': מסביב לו, “לב ירושלם” אלפים על אלפים אמה”. היקף ג‘: חומת ירושלים “מדתן שלשתים ששת אלפים על ששת אלפים אמה”. היקף ד’: מסביב להן “שערי ירושלם” היקף של מאה ושמונה אלף אמות. היקף ה‘: פרזות ירושלם, מדתן ת’ על ת' פרסאות והן כל שטח ארץ-ישראל. כחות הטומאה וצבאותם, כל תאוותם היא להתפרץ לתוך שער הקדושה לתוך ההיקף הראשון, וממנו לפתח היכל לבנת הספיר, זה שער השמים, כדי להתדבק בקדושה העליונה ולחסום המעבר של זכויות ישראל. ואולם הם אינם מרוכזים אלא בשערי ירושלים, שכן להיקף השטח של חומות ירושלים אין בכוחם להכנס, כמו שכתוב “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה”¹⁷⁸. “כל הלילה” פרושו: גם בזמן הגלות אין לטומאה שליטה להיכנס לתום זה. תחומם הוא איפוא, בשטח השערים, כמו שנאמר “באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל”¹⁷⁹, “לפתח חטאת רובץ”¹⁸⁰ - לפתח ראשי תיבות: “לילית ת”פ חיילות“. “ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו”¹⁸¹ זהו שרו של עשו. “עברו עברו בשערים”¹⁸² “לשון כפולה עברו ובערו שעיר משערי אריאל”. הדרך היחידה לגאולה היא מלחמה לה' בעמלק במקום שהוא מרוכז בשערי ירושלם. בתוך מקום בצורו של עמלק יש לבנות “אהלי יעקב ומשכנות ישראל¹⁸³. וכשיהיה בהם “קול יעקב ואורות ישראל ונרות שבת ויום-טוב בנועם זמרתם נר “תורה זה לעומת זה” “כל אלה יכלו זכרם” של כחות הטומאה וצבאותיה, שכן ביחוד בערבי שבתות ומועדי ה‘, בזמן ובמקום הקדושה, בשעת פגישת השנים, אוזרים אלה (כחות הטומאה) את כל כחות שליטתם להבקיע להם דרך לבצע זממם: “לאכל את יעקב באש חמתם, את בית-ישראל להשמיד כל מאויים”. “משיבי מלחמה שערה” “עברו בשערים פנו דרך העם” "בשערים עברו בהם סלו המסילה, פנו דרך בשערי ירושלם, ובנפול הר עשו בשערי ירושלם ונפל בכל העולם כלו, כי בהם, כמבואר, נצחון הגאולה. אז יהיו הדום רגלי ה’ הספירות נצח והוד עומדות שוות בשעריה משמאל ומימין רגליהן רגל ישרה, והיו “בית-יעקב “הוד” תמכי ד”מלכות ויסוד” משמאל ו”אבן ישראל” “נצח” תמכי ד“מלכות ויסוד” מימן – שוות. בפזמונו מרמז הוא ש“בית יעקב עולה בגימטריא ל”אבן ישראל“¹⁸⁴ ושניהם ביחד בגימטריא “בשעריך ירושלם”. וכאן הוא מרמז על חלומו הידוע של הגר”א ושיטתו בנסיעתו לירושלים, וסימן ברכה הוא באותות בית אבותיו, כי “בשעריך ירושלם” עולה בגימטריא “אליהו בן שלמה זלמן בן ישכר”. “ובשערי ירושלם כי יוכלו עמוד, בהם נצחון הגאולה לפי היסוד”¹⁸⁵. “עברו בשערים פנו דרך העם, בשערים עברו בהם סלו המסלה דרך העם, בשערי ירושלם היא, כי בהם, כמבואר, נצחון הגאולה”¹⁸⁶. “בשעריך בתוכם הכרעת עולם, בהן “בירושלם הבנויה”¹⁸⁷ תכריע נהורא דנוגה מירושלם דלעילא מישרין תשפיע, בלי שום מפריע”¹⁸⁸, “אז כעיר שחוברה לה יחדו עיר ה' של מעלה ומטה מתחברין. בחורי ציון מ”לב ירושלם" אל שעריה למלחמת ה' מתאזרין" “אהלי יעקב ומשכנות בישראל בחרבות שעריה היא מלחמתנו לבנות החרבות בהיקף הרבבות” “בניה ויושביה הם צבאותינו, מכאן חמשה “מכם” מאה ירדפו ומאה רבבה ירדפו אל נכון בינו”¹⁸⁹.

בספר התקנות מובא, שלפי מה שהעלו מן התלמוד¹⁹⁰ היה מקום זה שבחרו כלול גם בתוך חומת ירושלים קמייתא¹⁹¹. וכן נאמר שם: “וברור הוא כי הנחלה הזאת היתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר, כי-אם ערך שמונה רגעים”¹⁹². הוכחה לרחשים אלו הם גם הפסוקים המעטרים את “שער” ספר התקנוּת, שכולם צופנים כסופי גאולה וקרבתה. “ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקרא לך פורץ גדר משובב נתיבות לשבת”¹⁹³. “הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי”¹⁹⁴, “ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו”¹⁹⁵. על הכונה לגאולה שלמה ובנין ביהמ“ק, ענין שבא לידי הבעה גם בפזמוני הר”י ריבלין, הננו מיצאים בשער הספר את הפסוקים: “וישבה ירושלם לבטח”¹⁹⁶, “ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב”¹⁹⁷. הם משוים את מפעלם למפעל עולי גלות בבל: “כי כמקרה אבותניו עת שבו אסירי התקוה לבצרון… ורוח ה' התנוססה על בחיריו אז עזרא, נחמי' וחבריהם לעלות בראש גאולים לנהל צאן קדש אל מקום רבצם, להשיב בנים אל גבולם, וברוב עמל ותלאה וברוב פחד ובהלה ענו בדרך כחם, עדי הגיעם למחוז חפצם נחלת אבותיהם ארץ הצבי” “וכולם כאחד כקטן כגדול זקנים ונערים הטו שכמם, למלאכת עבודת הקודש הזאת, בכל מלאכה בחמר ובלבנים, לא נחו ולא שקטו” “ובהכשל כחם – כי העפר הרבה – בכל זאת חגרו שארית כחם, וזכרון ה' היה מעוזם, וככה לא התרפו ממלאכתם ולא הרפו ידיהם ובעוז כחם עמדו על מעמדם כאריות גבורים, כעמודי שיש נגד כל מקרה ופגע, נגד כל אסון כל נגע, עדי חפץ ה' הצליח בידם להעמיד את חומת ירושלים על תלה סביב, וליסד היכל ה' על מקומו הראשון”… – “וככה כמקרה אבותינו אז, כן קרה גם אותנו בדורנו זה” “בדורנו זה אשר כל משכיל יבין וכל עין ישר נוכח יביט, כי מכנף הארץ יחלו לרנן כל כוכבי בקר **וקרוב קץ חשכת גלותנו”** “בחשכת ליל גלותנו כולנו כצאן תעינו וכעורים נגשש קיר, ואין אתנו יודע הרך מגאולתינו ופדות נפשנו אם כבר אינש עם ענני שמיא את, ומלכנו יבוא לנו צדיק ונושע, ופתאום ירעיש ה' שמים וארץ ויחשוף זרוע קדשו לעיני הגויים וכעננים קלים נפוצותינו יקבץ… ורגע יהפוך ארץ נשמה לגן עדן ה', ובית המקדש בנוי ומשוכלל… או תתהפך בחבליה ובציריה ותפעה ותשם יחד, כאשר עינינו רואות כעת בעוה”ר, ואך עני ורוכב על החמור נגיע איש מכאובות וידוע חולי… ובשובה ונחת נושע, עדי יבואו ורננו במרום הר ציון ונהרו על טוב ה‘" “כי דרך הגאולה היא לפי הזכות והזכות לפי המעשה והמעשה בידי הבחירה והבחירה דרכה נסתרה”¹⁹⁸. “ואם לאט¹⁹⁹ לאט ירום קרנינו, הלא עלינו להביט ולהתבונן על פעמי רגלינו, צעדי הישועה, ובעינים חודרות על כל מעלה ומעלה, מדרגה ומדרגה עדי הגיענו למרום חביון עוזינו”, "אכן אם ה’ יבנה בית לא יעמלו לשוא כל בוניו", “כי אין מעצור לפני חפץ ה' וכל אבני נגף וצור מכשול לפניו למישור. אנחנו רואים את שפל מצב לאומינו בכל ארצות פזוריהם, ואנחנו רואים את שממות ארצנו וחורבן עיר קדשנו ושריפת בית מקדשינו, ואת האבנים הגדולות המונחים על פי הבאר מעין הישועה²⁰⁰ ודרך הטבע הרחוקה עד מאד. אך בראותנו את יד ה' הטובה על חברתנו, כי לא דרך הטבע דרכנו לא נביט עוד על המכשולים והמעצורים אשר עינינו הרואות, ואך מצפים אנחנו כי קרובה ישועתנו לבוא וצדקותינו להגלות, כי אך אמור יאמר ה' לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה ולעדרי הקודש האספו והתקבצו ולבית המקדש יבנה ויתרומם, ואך הוא אמר ויהי”²⁰¹.

השפעות בנין “מאה שערים” לעורר תקוות גאולה היו מרובות עד כדי כך שגם שני בתי-הדין בירושלים מסיקים שמבנינה מתחילה הגאולה: “ועתה אתה רואה משכנות שאננים בתים מבורכים וכו', מצפים אנחנו כי השוכן בציון יראנו מהרה עוד בימינו ירושלים בבנינה ובית המקדש נכון יהיה על ראש ההרים לתלפיות ומלך המשיח ימלוך בתוכה”²⁰²; במקום אחר מובאים דברי הרב ר' אשר למיל²⁰³, “שדרש קודם נסיעתו לארה”ק זה ערך קרוב לחמשים שנה“²⁰⁴ “וכאשר נעשה המוטל עלינו אזי מובטחים אנחנו כי נחם ינחמנו לקבץ נדחינו”²⁰⁵; המדרש לפסוק “ברוך אתה בעיר²⁰⁶ זו ירושלם”, נותן מקום גם לרמזי “קצין”: “ברוך אתה” בגמטריא “תרלד”, “שנה שהמקום המקודש הזה –נוסדה”, “ואימתי מראה הקב”ה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלם ויחזור הגליות לתוכה”²⁰⁷; וכן נראה ברור גם מיתר המדרשים המובאים שם²⁰⁸. אלה העולים עם תלמידי הגר"א, ראו בישוב ירושלים יסוד ראשון לגאולה. ובצדק הם אומרים מתוך הכרה: “שהיינו אנחנו אבני היסוד להתחלת בנין וישיבת ירושלים”²⁰⁹.

כך החלט על דבר קנין “הנחלה המקודשה מאה שערים”²¹⁰ “שלא על פי הטבע” “למרות שלא עלה בדעת ורעיון כי במדבר החרב ושמם מקום תנים ויענים, משכן חיות וזאבי טרף יומם וליל”²¹¹ אפשר יהיה להתקיים. ולמרות טענותיהם של כמה אנשים: “מי אכזר ויחרף נפשו על מרומי שדה לשכון באהלי פחד אלה”. ואמנם המקום “היה מעון גם לנחשים ועקרבים; ופעם אחת הקיץ²¹² עקרב את אחד הילדים²¹³ ותהי היללה גדולה עד מאוד; אכן ראינו בזה את מעשי ה', כי לא אונה להילד הזה כל נזק, כמאמרם ז”ל; “מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים”²¹⁴, ואחרי עבור עשרים וארבע שעות שב ורפא לו"²¹⁵. הם בחרו דוקא במקום הזה, אם כי “רבים וכן גדולי ירושלים מתחלה בהוסד החברה היו מחרישים ומשתאים היצליח ה' את מעשה החברה בהיות הדבר נגד השכל ונגד הטבע”, “כי המקום הזה היה חרב ושמם ולא פנה אדם לשם מזמן חורבן בית המקדש עד העת והזמן הזה”²¹⁶, “כי בעת ההיא הערה ה' רוחו ממרום על בני ציון היקרים לצאת לישע עיר קדשנו, לא הביטו על הדרך אם ישר ונכון הוא לפניהם, אם דרכם דרך הטבע והשכל, רק באלהי מעוזם בטחו ויאזרו חיל ויבואו בברית חבורה ואגודה אחת”²¹⁷; “אכן כן דרך ה' לפעמים יתן חכמה וילכד חכמים בערמתם, ולפעמים יעצים עיני אדם להדריכו בדרך ישרה, וגם ישים מתג ורסן לבלי לכת אחרי שכלם ותבונתם, כי אם אל אשר יצוום לבצע בזה אמרתו ולהוציא לאור פעולתו אשר עין בעין ראינו את זאת, אם נביט ונתבונן בעין פקוחה על הימים אשר בם נוסדה חברתנו”²¹⁸. מיסדי מאה שערים גם לא החזיקו טובה לעצמם, ולא דברו גדולות על הקרבה עצמית מדעת מעצם כוחם וחילם, אלא ראו עצמם ככלי וכמכשיר ביד ההשגחה להוציא חפצה באחרית הימים.

מאה שערים נקנתה בזמן אשר לא הרהיב איש יהודי לצאת מן החומה, בשעה שהיו סכנות מרחפות על המקום, ורבים היו המקרים של התנפלויות. ואולם המיסדים לא שמו לב לכל אלה, כשנרצח ר' ישראל חיים שעהנבוים במאה שערים, כפי שנראה להלן, הספידו הרי“ר בפסוק: “ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי”²¹⁹ ואמר, כי הקרבן הזה יוסיף לנו עוז ועצמה בפני השטן בעזרת ה', ועל יד מטת הנרצח נקבל על עצמנו להתעורר בכל האמצעים להקים את בנין שאר הבתים חיש מהר. ואמנם לפי מה שמסרו לי זקנים, היתה זאת אחת הסבות לגמור לפני שעברו עשר שנות התכנית את כל התבה המרובעת ולהעמיד השערים. מספרים, שבשעת הספדו של הרי”ר היו נשים מרות נפש באותו מעמד, שקראו לעומתו: המסית לגור במדבר. ואולם הרה“צ רבי זלמן בהר”ן השתיקן ואמר להן: “אתן מדברות נגד שליחות שמים בבנין ירושלים”²²⁰.

 

ד. נחלת מאה שערים    🔗

הקרקע שעליה נבנתה שכונת מאה שערים נקראה בערבית “כרם כדכוד”²²¹, וגם השם “כדכוד” נתן מקום ל“סימנים”. מספרים שבשעת קניית הקרקע אמר אחד מידידיו להרי“ר: “היכן אתה קונה? בקצה העולם, בכרם “קדקוד”, מעון השודדים. הכל יחול על ראשך”. ענה לו הרי”ר: “הרי מקרא מלא הוא מה שאמרת: “עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו”²²². “קדקד” – הרי “קדקוד” ו”נזיר אחיו" בגימטריא “רבלין”²²³. בספר התקנות נאמר: “כרם כדכוד”, אשר הוכן ואשר הורם מעת בלע ה' חומת בת ציון לנטות קו על המקום הזה שיהיה אבן הפינה אבן הראשה לבנות ירושלם על תילה ולהשיבה לקדמותה ולחדש נעוריה“²²⁴. דברים אלה מיוסדים על המדרש לפסוק “ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח”²²⁵, “עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשה על שלשה לחקק בהם עשר על עשרים ומעמידם בשערי ירושלים”²²⁶. גם הרי“ר בפזמוניו אומר בענין זה: “ונראה ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך²²⁷ לאבני אקדח” לסהד וסעד סימני קודש בג’נ’ת אגוז (סו"ק) ל”חזון היסוד" על “אבן שלמה”, “פתרוני מרומים לחזון ציון והגאולה השלמה”²²⁸.

“במצאם את המקום המוכן²²⁹ הזה” קנו במקום הזה בראשונה כברת ארץ אשר הכילה מדתה חמשה ועשרים אלף אמות מרובעות²³⁰ או ארבעה עשר דולם²³¹ וישלמו בעדה סך חמשה ועשרים אלף ושש מאות ושמונה גרוש טורקי“²³². קניה ראשונה זו השלמה מיד. בקניה השניה “אחרי שבת קודש עזר לנו השוכן בציון והרחיב לנו הגבול מאה שערים עד מאה ושלשים דולם”²³³. בהשמטות ותקונים נאמר: “אחרי שבת קודש, צ”ל אחר זמן ועידן” וכו' עד שנים ושלשים דולם וחצי“²³⁴. קניה נוספת זו נעשתה גם היא בשתי פעמים, כפי שנראה ממה שנאמר²³⁵: “ואחרי כן עמד ה' לימין החברה להרחיב את גבולה ויקנו עוד כברת ארץ גדולה בסך שנים עשר אלף ומאתים ואחד וששים גרוש טורקי, ועוד כברת ארץ שלישית בסך שנים עשר אלף ושלשה וארבעים גרוש טורקי”, “ואז נשלמה נחלת מאה שערים לכל גבולה סביב כאשר היא עתה²³⁶, המכילה מדתה שנים ושלשים דולם וחצי”. הנחלה הכילה איפוא בשלמותה שלשים ושנים דולם או שלשים ושנים וחצי ועלתה בסך הכל בסכום של 53912 גרוש טורקי, היינו בסכום של חמש מאות ושלשים ותשעה נאפוליון זהב ושנים עשר גרוש. מתוך מאמר הרי”ר²³⁷ יוצא, שמחיר המגרש עלה בשתי לירות טורקיות. שם נאמר: “ושני לי”ט בעד השדה“, היינו המגרש. מחיר זה היה בקניה גדולה. שם נאמר: “איש יחידי לא ישיג חלק בשדה לבנין דירה בפחות מעשרה לירה טורקי”. “רק על-ידי קניה גדולה השיגו מגרש במחיר זה”. לפי דברי זקנים עלתה האמה חצי גרוש טורקי וביחד עם ההוצאות החוקיות וה”חיצוניות" עד לגרוש טורקי בערך. ואולם יש להוסיף שהיתה “קופה צנועה”, שממנה היו מוציאים הוצאות, שאי-אפשר היה לפרטן ולפרסמן. תשובתו של רבי עקיבא לעהרין לבעל “החבצלת”, כשתקף את הרי“ר שידו תכון עם שותפו רבי יעקב רוז מזכיר פקוא”מ (פקידי ואמרכלי אמסטרדם), והם עוסקים ביחד בסתר במסחר קרקעות בא“י רומזת לענין זה. מרכז קופה זו היה באמסטרדם (ראה הלבנון תרלה, גליון 29, כ"ו אדר). הרי”ר, עוד מימי נעוריו עשה מגבית מיוחדת למטרה זו בעזרת חבריו ר' משה יצחק גולדשמידט, ר' זליג הויזדארף, ר' נתן גרינגארט והגזברות היתה תחת-ידי הרב רבי יעקב ליב לעווי ובתקופה קודמת גם תחת יד החכם-באשי רבי דוד חזן. קופה זו נקראה “קופת מטמונים” או קופת יחי“ס (יחידי סגולה) להרי”ר היה מגיע ערך שלש מאות נאפוליון זהב שהשקיע מהקופה המיוחדת, קופת מטמונים, שהיה תחת ידי יחי"ס קנין אדמת מאה שערים עבור הוצאות סופיות נחוצות “להפחה הכי טוב”, שנתנו לו באמצעות פסקאל. אחרי שעבר כמה זמן והזכיר הדבר קבל תשובות של חרפות מפי אנשים אחדים.

לפי תקנה א' של שנת תרלד – שנת יסוד החברה – “תכתב החיג’ע על שם חמשת אנשים” ילידי טורקיה, אוסטריה, אשכנז, רוסיה ואנגליה²³⁸. הכונה היתה כפולה: מצד אחד חפצו להיות בטוחים בהגנת הממשלות השונות על המקום ויושביו בשעת הצורך מפני לחץ השלטונות הטורקיים המקומיים. מספרים, שאמנם לא יכלו השוטרים להכנס לשכונה בלי רשות הקונסול האנגלי, שרב“צ ליאון היה נתינו²³⁹. נתין טורקי היה נחוץ מפאת הקשר עם שלטונות הארץ. מצד שני היתה גם כונה למשוך יהודי חו”ל בהלואות ובקניות, ועל-ידי פקוח באי-כח ממשלות אלו אמרו לרכוש אמון יהודי הארצות והמלצת הקונסולים, שהיו גם הם מעונינים להגביר השפעתם בארץ, ולו גם על-ידי מוסדות יהודים שהיו תחת נתינותם²⁴⁰. כבר הזכרנו לעיל שבקשו הלואות על סמך ערבות ופקוח קונסולי חוץ-לארץ²⁴¹. למעשה נכתבה החג’ה בערכאות על שם “המנוח מו”ה בן ציון ליאון, כי הוא היה תחת ממשלת ענגלאנד"²⁴². הנמוק העיקרי לכך היה משום שממנו לקחו חלק חשוב מהכספים בהלואה לקנית הקרקע, כנזכר לעיל²⁴³, ובקשו לתת לו ערבות על ההון שהשקיע. נתין אנגלי היה רצוי מתוך הקשרים עם מונטיפיורי וסביבתו, שחפצו למשוך אותם להתענין בבנין ירושלים,נ ענין שהגיע גם לידי הגשמה אחר-כך ביסוד חברת “מזכרת משה”, שמפעלה הקיים היחידי בארץ, אחרי כל הנסיונות, הוא קרן לבנין בתים עד היום²⁴⁴. על דבר יחס הקונסול האנגלי לשכונה נשארו גם אפיזודות שונות²⁴⁵.

מלבד מה שהשתמשו “שני הר' זלמנים” בקרקע לזריעת חטה שמורה, כנזכר לעיל²⁴⁶, נטה הרי“ר בקיץ אהל גדול על המגרש, והיה שולח לשם חולי קדחת עניים לשם החלפת אויר בעזרת “הועד הכללי כנסת ישראל” שהיה מנהלו²⁴⁷. המקום היה מפורסם באוירו הצח, וגם מהנוצרים האירופיים היו יוצאים לשם להבראה. זכורים לזקנים ד”ר שפלין, רופא אנגלי, ומומר יהודי הילביץ, שהיו באים לגן שהיה במערב השכונה. כבר הזכרתי לעיל, כי היה שם גם מיסיון גרמני²⁴⁸.

 

ה. תכנית הבנין    🔗

התכנית לבנין השכונה נערכה “הכל בכתב מיד אדריכל אמן אשר השכיל במועצות ודעת”²⁴⁹, הוא האדריכל הידוע שיק, זה שנתפרסם ביחוד על-ידי “תבנית בית המקדש” שערך ושהיה קרוב מאד ליהודים וידידם הנאמן. סדור התכנית על ידי שיק מזכיר הרי“ר בהלבנון²⁵⁰, וכן מספר על זה שנים רבות אחר-כך ר' יוזל ליאון במאמרו ב”הצבי" (ראה גם “ארץ חמדה” לא. ז. הירשברג: “בנאי וירטמברגי וד”ר שיק שמו" (עמו' 319).

מיד אחרי הקניה סדרו את הכברה²⁵¹ הזאת כעיר בת “מאה ושבעה עשר בתים”²⁵² “בעד מאה ושבעה עשר אנשים”²⁵³. ואולם תיכף לכך עם הרחבת הגבולות נתוסף מספר “בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”²⁵⁴ “ובמשך ששה שנים משנת תרלד עד שנת תרמא נבנו מאה ואחד בתים” “וכן הוטל הגורל באותה שנה על מאה ואחד נומרין”²⁵⁵.

תכנית השכונה נקבעה “באר-היטב בפנקס החברה”²⁵⁶. בתקנות תרלד מובאת התכנית בקצרה “כי יהיו הבתים בנויים סביב השדה,²⁵⁷ כמו תבה מד' רוחותיה”. הכונה היתה לסגור את הישוב מסביב לשם שמירה. “ויהיה לכל חצר ותשמישיו (שטח) כאשר ישית הועד, ובתוך ישאר מקום פנוי כר נרחב בשותפות לכל בני החברה”. “שמה יהיו בורות מים ושמה יהיה מקום לבית-הכנסת, כאשר ירחיב ה' את גבולנו, שמה יטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים”²⁵⁸. השטח שנשאר פנוי בתוך הכיל מקום פנוי של חמשה דונם ויותר, ושם נבנו מוסדות צבוריים שונים כבתי המדרש, הכנסת אורחים, בתי התלמוד תורה והחצר הגדולה לתלמוד תורה “בית אברהם”²⁵⁹. בנוגע ל“כר הנרחב” מציינים שם, כי בתחילה, כשסודרה התכנית, לא היתה אפשרות לקיים התקנה הזאת ולהפריש כר נרחב, “כי לא היה לנו כי-אם בערך ארבעה עשר דולם. אמנם בעזר השוכן בציון אשר קנינו אח”כ עד שנים ושלשים דולם עלה בידינו לעשות הכל כאשר מבואר בצד י“א”²⁶⁰. לפי עמוד י“א “נתוסף נחלה ושדה לכל בית עד חמשה עשר אמות גם אכסדרה לפני הבית”, בעוד שבתחלה “לפי מדת הקרקע שהיתה לנו היתה מגעת לכל חבר לפני ביתו ערך חמש אמות נחלה פנויה וגם בין שורה לשורה – היינו חלל התבה הנזכרת בתכנית – לא היה מקום כי אם על דרך מצער”²⁶¹. לכל נומר היה “בית”, שפרושו הוא חדר יחיד. “אכסדרה” פרושה פרוזדור או מסדרון, והוא חדר צר לפני החדר הגדול, היינו הבית²⁶²: “הבית הפנימי מכיל שש אמות על שבע והחיצון שש על ארבע”. “האכסדרה שנבנתה לכל בית היתה מחזיקה בארכה ארבע אמות ברחב כל הבית, לפניה נחלה פנויה חמשה עשר אמות ברוחב כל הבית”²⁶³. בענין הרחב נאמר: מדת רוב החדרים חמשה עשר אמות על שמונה אמות רחב”²⁶⁴. רחב הנחלה היה איפוא שמונה אמות בדרך כלל, ואולם “יש אשר נתרבתה המדה באורך כמו השורה הראשונה העומדת על דרך המלך ניתן לה שש עשרה אמות לתשלום מידת הלוגאן²⁶⁵, ויש אשר נתמעטה המדה כמו הארבעה בתים וחצי הראשונים מהשורה הנזכרת לצד ירושלים, ועוד כמוהם אצל בתים אחרים עבור דרך הרבים העוברת לפני חצריהם”²⁶⁶.

לפי תקנות תרלד “יהיה לכל בית חצר ותשמישיו”²⁶⁷. ואולם בבנין סודר שהיתה החצר משותפת לשני בתים באין מחיצה ביניהם. והמחיצה בין החצרות היתה חלקית על ידי המטבח שנבנה ליד כל בית בחצר המשותפת, מטבח הבית האחד לימין והשני לשמאל חליפות וקירות המטבחים היו משותפים לשני חצרות. המטבח היה צר מאד ובו היו בונים כיריים של חמר, שאבנים שקועות בו. עצם הכירה נבנה על כַּן של חומר ובצדה היה חור שדרכו היו גורפים את האפר שנפל לתוך החלל מתוך העינים, שתים או שלש, שהיו על גג הכירה ובתוכן קני ברזל, שעליהם היו עורכים את פחמי-העץ. את הפחמים היו ערבים מוכרים בשקים, שהביאום עמוסים על הגמלים על פי הרוב מערבות הירדן – מקום שם עסקו בשריפת העצים לפחמים; סרסורים יהודים מיוחדים היו לכך²⁶⁸, שהיו מתווכים בין בעל הפחמים הערבי ובין הקונה היהודי. את חלקם העליון של הכיריים שעליו היו שופתים את הקדרות היו נותצים לפני הפסח, מלבנים את קני הברזל ובונים חלק הכיריים העליון מחדש כשר לפסח. זה היה מעשה הכיריים בכל השכונות גם בימים שאחרי כן. במטבח היה על הרוב גם מדף או מדפים לאורך הקירות שעליהם היו עורכים את הכלים. ענין המטבח במאה-שערים נזכר רק במאמר הרי“ר הקובע “בית תבשיל לכל אחד”²⁶⁹; בנין המטבח לא היה אבן כבניני הבית אלא חמר, או גם עץ; בספר התקנות עצמו אין כל פרטים בענין המטבח. מלבד דבר הזהירות ב”עשן", “שלא יגרום בזה שום היזק, או צער לחברו ולשכנו הרחוק והקרוב”, ועל בעל-הבית “לתקן שלא יגיע שום היזק או עשן וכדומה לרשות חברו כלל” “ולא מהני בזה חזקה”²⁷⁰, “ואף בעשן שאינו תדיר”. תקנה זו בדבר העשן היא גם “מטעם נוי ולהשקיט המריבות”²⁷¹.

“בתי המחראות”, היינו בתי הכסא והבורות לשופכים, – היו משותפים לשני שכנים ועומדים על גבול השותפים. “סדר עמידתם בבתי החברה, בקצה הגבול אשר נגד הבתים משותפים לשנים”²⁷². בתי-הכסא היו על-פי-הרוב בנויים אבנים; בנוגע לבורות השופכין²⁷³ היה לפי סבות חיצוניות טכניות, פעמים הרבה שהיה בור השופכין יותר מחציו בגבול האחד, והננו מוצאים תקנות בענין, אם אחד רוצה לבנות בית-כסא ובור-שופכין לעצמו שהרשות “ביד כל אחד לשנות בית הכסא שלו למקום אחר ולסתום את הדזארע בחלקו ואך שיבנה מחיצה למטה על הגבול שלא יקלקל את חלק חברו. ואלה שנבנו יותר מחציים על גבול האחד אין להשני שום זכות בהנכנס לגבול חבירו ולא יועיל בזה חזקה כלל”²⁷⁴. כן נתנה אח"כ רשות ביד כל חבר לעשות לו ביב אצל חצרו, באופן שפי הביב יהיה בחצרו. ואם ירצה האחד לשנות מקום הביב – הרשות בידו. ואם ירצה לקרבו אל הבתים – מחויב הוא להרחיק מגבול שכנו, “בכדי שלא יגיע לו שום נזק”²⁷⁵.

השכונה נבנתה כאמור בצורת תיבה, כדוגמא שכבר היתה בבנין נחלת-שבעה להלכה, ולפי דוגמא זו נבנו אחרי כן כל יתר השכונות: משכנות ישראל ואבן-ישראל והשכונות הראשונות של חברת “מזכרת-משה” לזכר משה מונטיפיורי וברובן גם אלו שלאחריהן. היתה הכונה בזה שיוכלו להתבצר מבפנים ולסגור הכניסות בשעת הצורך. למאה שערים עשו גם שערים²⁷⁶; בשכונות האחרות היה בתוך ההקף, על פי הרוב במגרש השכונה שהיה בחלל התבה, גם הבור של השכונה ומסביב לו גן. גם למאה-שערים היתה, כאמור, תכנית של הגן. ואולם בדברם בספר התקנות על דבר מטע אילנות, שהיה בתכנית, באה ההערה, ש“החפץ הזה נשאר מעל מטעם שמצד הדין אין עושים גנות ופרדסין בירושלים, וברור הוא כי הנחלה הזאת היתה בתוך העיר, כי אינה רחוקה מהר הבית מצפון בדרך ישר כי-אם ערך שמונה רגעים, אף שלכאורה היה נראה להתיר בזמן הזה כמו שאר הדברים האסורים בירושלם או בארץ-ישראל כגידול תרנגולים ובהמה דקה שאינם נוהגים בזמן הזה”. אחרי שקלא וטריא של ההלכה באו לידי החלטה, ש“אין להורות בזה לא איסור ולא היתר”. על-כל-פנים מפני המחמירים לא יצא דבר זה לפועל, ו“רק ליחיד הנוטע בתוך שלו אין למחות”²⁷⁷. גם אחרי הגורל הגדול בשנת תרמא נזכר “שהרשות ביד כל אחד לבנות ולגדור ולנטוע” ברשותו ²⁷⁸. וכן נזכר באותן תקנות בענין “נטיית אילן לרשות הרבים”²⁷⁹.

היות שמספר החברים עלה על מספר הבתים שיכלו לבנות בהקף – היינו מאה ואחד בית, סודרו שורות באמצע שבהם חלקו את המגרשים ליתר החברים. בשנת תרמא נאמר “וכל השורות העומדות באמצע, תכיל כל מדת נומר אחד מקום הבית והחצר שני מאות ועשרים וארבע אמות מרובעות”²⁸⁰.

 

ו. הבנין וראשית ההתישבות    🔗

תכנית הבנין של חברת “מאה שערים” היתה לכתחלה תכנית של עשר שנים, מיום הוסד החברה בתרלד. החברה קבלה על עצמה לגמור במשך עשר שנים את כל בניני החברים. ענין זה נזכר בתקנות החברה שפרסם הרי“ר, שלפיהן נמשך התשלום של כל חבר עד עשר שנים²⁸¹. בתקנה משנת תרמא נזכר ענין זה בסעיף הקובע, ש”האנשים אשר לא יבנו בתיהם במשך העשרה שנים של בנין החברה, וישלם להחברה דמי חלק הקרקע אין על החברה עוד להשתדל בבנינו“²⁸². חבר כזה היתה לו חלקה במאה שערים ונחשב עוד לחבר, וחובות החברה היו חלות גם עליו, ביחוד החובה לשמור על תכניתה הכללית של השכונה. גם כשהוא בונה על חשבונו “אין לו רשות לבנות כי-אם כפי סדר עמידת כל בניני החברה²⁸³ שלא יתקלקלו הדרכים וכדומה, ועליו לקנות מים לצורך הבנין”²⁸⁴, בעוד ש”בניני החברה – היינו שנבנו על ידי החברה תוך עשר השנים – נבנו ממי הבורות“²⁸⁵ ואף-על-פי שלמפגר יש גם חלק בבנין הבורות “אינו יכול לתבוע עכשיו” – זכותו להשתמש במי הבורות – “והמים – שהשתמשו בהם מן הבורות בזמן הבנין – היו ריוח הזמן ההוא”, לפי ההלכה האומרת, ש”אם אחד נשתמש זמן אין השני יכול להשתמש זמן כנגדם“. “והיתה תקנה בזה שכל המים שבאים לבורות לא יזכה בהם, כי אם המשתמש בהם זכה, ואין השותפות כי-אם בבור עצמו, והמים שלקח כל אחד – מהבונים בתוך עשר השנים – אינו כי-אם תשמיש בדבר המשותף”²⁸⁶. לבונים אחרי עשר שנים נתנה הרשות בבנותם בימות החורף ליקח מים מ”הדזארעס"²⁸⁷. מתוך תקנות אלו שומעים אנחנו הד לשאלת המים, שהיתה תמיד אחת השאלות הקשות ביותר בעניני הבנין. על-פי-הרוב היו מבכרים, למרות הקשיים שבדבר, לבנות בעונת החרף, שאז גשמי הברכה מצויים ונקוים בגבים שמסביב למקום הבנין²⁸⁸. בקיץ היו משתמשים לעתים גם במי שופכין לבנין, דבר שגרם גם אחר-כך כמה תקלות לדרי הבית.

ההכנות לבנין נעשו מיד עם קנית הקרקע. “כאשר קמה הנחלה נחלה להחברה לכל גבולה סביב נתן ה' בלב יושבי ירושלם עיה”ק תובב“א להביא את צוארותיהם בעול משא החברה, ולהעמיס על שכמם את כל עבודות החברה לנצח על מלאכת הבנין” ו“חיש מהר החלו להכין אבנים עפר וסיד וכל צרכי הבנין”²⁸⁹. את אבן הפינה הניחו בחדש אייר תרלד – כלומר חמשה חדשים אחרי הוסד החברה – ב“שער האמצעי”²⁹⁰ בצפון מאה שערים²⁹¹. שם הקבלן לחמרי הבנין, נוצרי, נשאר חרות בזכרונם של הראשונים הוא “מיטרי” (דימטריוס), וכן שם הבנאי אף הוא נוצרי מיכאיל²⁹², שניהם מבית-לחם²⁹³, שכן היו בתקופה הראשונה רק מומחים נוצרים לבנין²⁹⁴. בפנקס חשבונותיו של הר“ר אברהם פראסט-קורפו נזכר פעמים הגוי אליאס: “100 גרוש בעד הכחול (הטיח) להגוי אליאס”²⁹⁵. גוי זה היה כנראה מביא חמרים לבנין והיה טייח, והוא נזכר גם בחשבונות הבור. בחשבונות אלה נזכרים גם “להפלאח בעד מים להכנ”א (להכנסת-אורחים) 5 חמורים 10 גרוש”. “להגוי על מים 12,0”. כן נזכר בחשבון הגוי סאלאח (צאלח) החוצב אבנים מהבאר בסכומים שונים, “להגוי עבור סיד”, “עבור קעשעב” מהגוי סאלאח²⁹⁶, ו“פילווער” (אבק שרפה) להפצצת הבור. גוי זה היה גם מתקן הגגות, וחשבונות שונים לתקון גגותיהם של ר' אבא מזיימיל, ר' ישראל שיין ור' דובער מחב“ד (הוא רבי דב עטינגר) נזכרים בחשבונות. בהוצאות אלו יש גם “להמוכטאר מליפטא (המוכתר מלפתא) 76 גרוש”²⁹⁷; לרבי ישעיה בעד הנוצרי אחי זיבראן (ג’ובראן) 285 גרוש”. ואולם מלבד עבודות הבנין הננו מוצאים בתוך החשבונות של הר“ר אברהם פראסט-קורפו גם שמות בעלי מלאכה יהודים. הרבה פעמים נזכר ר' מרדכי נגר שקבל בעד חלונות, פתחים, וקנית מסמרים. כן נזכר ר' יצחק נפח בעד הגראטעס (שבכות הברזל) בחלונות, ואתו יחד ר' בן-ציון שעסק בעבודות הכיפה, ופעמים אחרות נזכר ר' בן-ציון זה לחוד שקבל “שכר-מלאכה”, מבלי להזכיר איזו. הסבל, שהיה מביא חמרים מן העיר, היה יהודי ידוע ר' ישראל מאהליווער, פעם נזכר בשמו “לר' ישראל מאהליווער בעד הבאת ברזל 2 גרוש” ופעם בסתם “להנושא ברזל מהחלונות 4 גרוש”. לר' צבי בלעכער (פחח) בעד הגג לדירת השחור (השומר) 61,20 גרוש”. ה“צעצער” (סתת) נזכר בסכום 32,20 גרוש בעד קביעת הגראטעס (שבכות הברזל בחלונות); ואולם כפי הנראה היו אז הסתתים גויים. בעבודות הגג ותקונם עסק בשנים הראשונות יהודי יקר מראשוני תושבי מאה שערים, אדם גדול בתורה, ר' טעוויל (טוביה גולדברג, מחותנו של ר' מנחם משה בהרה"ג ר' אליהו יהושע רבלין. הוא היה עולה על הגגות בימות הגשמים הקשים ומכסה אותם בזפת, כי לא רצה ליהנות אלא מיגיע כפיו²⁹⁸.

ב“הלבנון” שנת תרלה מודיע “בר”ק“²⁹⁹. ש”חברת מאה שערים הצליח כבר חפצם בידם ובנו עשרה בתים נאים מחוץ לעיר בהנחלה השפרה לנו בכרם כדכוד, וידם נטויה לבנות עוד עשרה בתים לעשר משפחות. גם בור למקווה מי מטר גדול מאד יחפרו בנחלתם. יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה הזאת “מאה שערים” כי-אם “אלף-שערים”, בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר, כי לרגלי התמורות במדינות באו מצפת ירושלימה כמאה נפש אדם ישראל חדשים. אז יאמר באמת: “צר לי המקום שאלון בירושלים”³⁰⁰, כי גם עתה כבר עלה שכר הדירות למעלה ראש, ועוד מעט ותבוקש גם דירה סרוחה ולא תמצא“. פעם שניה במכתב ועד מאה שערים ב”הלבנון“³⁰¹ כתוב: “בכלות השנה הראשונה להוסד החברה יגמר בנין עשרה בתים הראשונים בתכנית המהנדס שיק.” “במסלה ההיא ששם עלה לפני שנה בין סלעי מגור במסלה במשעול צר עקלתון, עתה במסלה יעלה עלימו, צל כותל אחד ושמונים אמה אורך באמת הבנין נטוי על ראשו של זה שעבר כאן תחלה בלהטי השמש” “עשרים חלונות”³⁰²; “מספר החברים מאה ושבעה עשר”; “אין להשיג עוד נומער”; “יש המבקשים נומער וחצי נומער ואינם משיגים”; “וכעת האומנין עומדים בראש הנדבך העליון לרצף הגגות בטיח ואבנים למנוע הדלף ולגמור בנין כיפת הבית העשירי”; “ועוד הסכים הועד לבנות לפני כל בית אכסדרה מקורה³⁰³ שהיא משמשת תשמישים לבית”. יחד עם עשרת הבתים הראשונים חצבו גם את הבור הראשון; “גם בור חצבו קרוב לעשרת הבתים, ארכו שלשים אמה ורחבו שמונה ועמקו שש אמות”; “את הבור בנו במחיר ששת אלפים פרנק שלקחו בהלואה מסוכן החברה הרב”צ ליאון” “בידו נמסר עסק הבנין והוא נכבד בבית הקונסולאט לממשלת בריטניה ועל ידו³⁰⁴ הוציא הרשיון לבנין כל בתי החברה ועל ידו עשה החוזה עם הבונים את הבתים והבור”³⁰⁵. לפי הרשום בספר-התקנות, נשלמו בשנת תרלה בימי חנוכה עשרה בתים³⁰⁶, היינו שמונה חדשים בערך אחרי שהונחה אבן הפינה בחדש אייר, כנזכר לעיל. וכשם ש“המניעה הראשונה”, היינו עניות “יושבי ירושלים החרבה והשוממה והבזויה אשר חייהם תלויים להם מנגד מעוני ומחוסר”³⁰⁷, לא עמדה למפגיע לקנות החלקה ולגשת לבנין, כן לא עמדה למעצור בראשית ההתישבות גם “המניעה השניה של סכנות נפשות”, “אשר היתה כראי מוצק בלבות כל יודעי שכל ובינה, מי יהין להתישב שמה, גם היא לא עמדה לשטן על הדרך הקודש הזה, כי אך בנה נבנו עשרה הבתים הראשונים וה' נתן בלב האנשים מאנשי החברה להתנדב בראש כהחלוץ העובר לפני אחיו”,³⁰⁸… “והאנשים המתנדבים הראשונים התאחזו בהבתים, וה' שומר ישראל פרש כנפיו עליהם ולא היה כל פחד במגורם וישבו שלוים ושקטים שאננים ובטוחים, אין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם ואין כל פחד ומגור מסביב. ואם אמנם תלאות רבות סבלו המתנדבים בראשית התישבם, כי היו כמו שוכני חדרים בארץ מלחמה ולא תשב… ולכל דבר צרך נפש האדם נאלצו ללכת העירה ועוד תלאות רבות. אכן ה' נתן שמחה בלבם ונשאו כולם בשמחת לב כמו הולך בחליל; ממחזה השממון הנורא הנשקף מבעד חלונותיהם התענגו כמו על מחזה גני שעשועים וכרמי חמד וקולות היבבות אשר הקיפום בלילה מסביב מהשועלים וזאבי ערבות וכל חיתו שדי היטיבו לבם כמו נגן”³⁰⁹. “החברים המתנדבים בחרו לנפשם לצאת להתישב פה בראשונה, הם יושבים באהבה ושמחה ורוב שלום בחדות הבונה ירושלים, כי זכו לזאת בגלות המר הזה טרם ביאת משיח בן-דוד, למרות אשר זאת היתה למשא על היושבים כי תכף בתחילת הלילה היו צריכים לסגור החלונות והדלת מכל בית עד אור הבוקר מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים וחיות משונים” ³¹⁰. לעתים לא היו יוצאים גם לתפלת מנחה וערבית בצבור משום שעם הערב היום היו השועלים באים וקונים להם שביתה בבית שרק נפתחה דלתו³¹¹. ואמנם “מתנדבים” ו“חלוץ” של כל הישוב הירושלמי היו אותם עשרת האנשים שיצאו לגור בעשרת הבתים הראשונים, והיו כולם כנזכר מחברי החברה “מאה שערים”, אם גם לא כולם היו אלה שזכו בגורל בבתים, כי נמצאו אחדים שהיו רק “שכנים” פי שעה, שהתנדבו לצאת לשממה, בעוד שהזוכים נשארו עדיין במקומות מגורם בעיר העתיקה. ואולם המתנדבים לא החזיקו טובה לעצמם. את סכנת הנפשות שעמדו בה ראו רק כחפץ ה' שבחר בהם דוקא. “אכן כן דרכי ה' לפעמים יעצים עיני אדם להדריכו בדרך ישרה וגם ישים מתג ורסן לבלי לכת אחרי שכלם ותבונתם, כי אם אל אשר יצום”³¹². הם מלאו שליחות משמים מבלי שהכירו בעצמם את ערך המעשה. דומה שאי אפשר לתת תמונה בהירה יותר מהסכנה בכל המובנים, מהמחסור בכל דבר, מן הגילה ברעדה שמלאה את נפשם, מן האמונה הגדולה בגאולה שלמה, מן ההתכוננות אליה, מזו שנתנה לנו בדברי הראשונים, שנכתבו חלקם באותו זמן וחלקם רק שנים מספר לאחר-כן.

עוד באותה שנה, שנת תרלה, במשך הקיץ, נשלמו עוד עשרה בתים בהמשך השורה הצפונית מן הצד השני ל“שער האמצעי” כלפי מערב³¹³. ובאותה שנת תרלה נבנו גם בניני הצבור הראשונים וההכרחיים ביותר. יחד עם עשרת הבתים הראשונים חפרו וחצבו את הבור האמצעי שבנינו התחיל כבר קודם “הוא הבור האמצעי אשר הבית-מדרש “ישועות יעקב” עומד עליו עתה”³¹⁴, וכן בנו תנור משותף לאפות לחם כדרך התנורים שנבנו גם בשכונות אחר-כך, ושהיו מחכירים אותו לאופה³¹⁵. התנור הראשון עמד במקום הכניסה אל התלמוד-תורה וישיבת מאה שערים כיום ³¹⁶.

דין וחשבון ממהלך הבנין בסוף שנת תרלה כותב הרי“ר בתוך תשובה ל”בוזי ירושלים“³¹⁷: “חברת מאה שערים תוכיח במקום אשר שאה שממה אלפים שנה ולא עבר אדם שם, הנה עשרים בתים בנויים ומיושבים ובור גדול מלא מים וחוזה עשו לבנין עשרה בתים עוד בקיץ” – היינו העשרת השלישית שלפי התכנית היו צריכים להקימה רק בשנת תרלו. כל הבנין עד אז נעשה רק מכספי החברים בלי שום עזרה מן החוץ. בני חו”ל “לא הטו אזנם לקול הקריאה של ועד החברה לעזור בהלואות ולא בנדבות”. עם עשרים הבתים הראשונים נבנה גם מקוה טהרה בשנת תרלה³¹⁸. “בית הטבילה נבנה בקצה עשרים הבתים ממולם, לעומת נומר י”ט שנמצא אחר השער³¹⁹. “לעומת הרחוב נכנסת בית הטבילה מעט ברוחבו של נומר כ‘, באופן שנומר כ’ נשארה חצרו שבעה אמות וחמשה אגודלים”³²⁰.

אחרי בנין עשרים הבתים הראשונים התחילו לדאוג לבנין בית-המדרש. “אבן הפנה לבנין בית-המדרש הונח ביום ט' כסלו תרלד”. לפי הנזכר בספר התקנות בעמו' לב, היינו תשעה ימים אחרי הוסד החברה, ועוד כחמשה חדשים לפני שהונחה אבן הפנה לבנין עשרת הבתים הראשונים בחדש אייר כנזכר לעיל. תאריך זה, ט' כסלו, להנחת אבן הפינה נזכר גם בעמו' יא-יב בלא ציון השנה. מתוך ההמשך, המספר שהיו אז כבר עשרים בתים מתקבל רושם כאילו הנחת אבן-הפינה היתה בט' כסלו תרלה. לעומת זה נזכר שבחנכה תרלה נשלמו רק עשרה בתים³²¹, ובנין עשרת הבתים השניים היה בקיץ תרלה³²². בנין ביהמ“ד נשלם בתרלו-תרלז כאמור להלן. גם בעמ' לב נזכר: “בהיות עשרים בתים בנויים ועדיין לא היה מקום קדוש מיוחד לתפלה”. כנראה שהנחת אבן הפנה לבית-המדרש היתה איפוא בשנת תרלו, בית-המדרש נבנה על הבור האמצעי כנזכר, והוא הנקרא עד היום בשם “ישועת יעקב” על שם “המנדב הראשון הגביר המנוח מוה”ר יוסף יהושע במוה”ר יעקב מטראנו ז“ל ואשתו הנדיבה מ' יענטע נ”ע שנדב מכספו סך תשעת אלפים ושש מאות גרוש טורקי לבנין בית-המדרש" “לתורה ולתפלה” “ויקרא את שמו לזכרון בשם “ישועת יעקב” “וגם ספרים רבירם נדב לבית מדרשו הזה. זכרו לברכה ויהי לו יד ושם לזכרון עולם טוב מבנים ומבנות”³²³. כנראה הלך המנדב ערירי. הוא נפטר טו אלול תרלח³²⁴. בספר התקנות נרשמה לזכרון חגיגת אבן-הפנה לבית-המדרש הזה, שהיתה מאורע ממש בחיי ירושלים בעת ההיא: “עתה בראותם כי בעזר ה' דרך החברה צלחה וגם יונח אבן הפנה לביהמ”ד הנ”ל, אז אשרו וקיימו כולם יחד כי מאת ה' היתה זאת, ועדת ישראל בעיה“ק ירושלים היתה צהלה ושמחה, וכל גאוני וגדולי ונכבדי העיר והמון רב יצאו היום הזה כולם השדה אל המקום ההוא, והרב הגאון הגדול עטרת ישראל מוהר”ר מאיר אויערבאך זצ“ל מחבר ס' “אמרי בינה” עמד בראש הנאספים האלה בלב מלא שמחה וגיל, כאלו זכה בעיניו לראות התחלת בנין ירושלים ויבקש לכתוב על הספר את שמות החברים הראשונים אשר התנדבו להתישב בראשונה, וישם את הספר תוך בקבוק זכוכית, וישימהו תוך האבן לזכרון נצח. ואחרי כן בידו הקדושה ירה אבן הפנה, וכל העם הריעו תרועה גדולה והלל לה'”³²⁵. הגר“מ אויערבאך זצ”ל “נדב חמש מאות גרוש לבנין הבימה בביהמ”ד ישועת יעקב“³²⁶. כן נזכר בענין בנין “עזרת נשים” לבית-מדרש זה: “ואחרי אשר הונח אבן הפינה ביום ט' כסלו תרלה³²⁷ (?) ליסוד בנין בית-המדרש “ישועת יעקב” הזה, מצאה החברה חן גם בעיני הרב הגאון מוה”ר מאיר בהגאון מוה”ר איציק אויערבאך זצ“ל, בראותו כי מה' היתה הדבר ויד ה' עשתה כל זאת לכונן החברה הרוממה הזאת ליסוד מוסד להתחלת בנין ירושלם, וינדב מכספו סך חמשה אלף ושש מאות וחמשים גרוש טורקי לבנות בית עזרת נשים מחובר יחד עם בית-מדרש “ישועת יעקב”, כי ניחם על נדבת בנין הביהמ”ד הזה, כי הקדימו אחר, ויפרש בעת חנוכת המזבח כי הקדיש את הבית הגדול הזה לבית תפלה לנשים וללמוד בתוכה עם תינוקות של בית רבן³²⁸ זכותו יגן עלינו וזכרו יהיה לברכה בפה כל ישראל עד ביאת הגואל“³²⁹. ברשימת היאהר-צייטים של המנדבים נרשם גם “הרב הגאון הצדיק ר' מאיר בהרב הגאון ר' יצחק זצ”ל (מנדב העזרת נשים לביהמ"ד “ישועת יעקב”), נפטר ה' אייר תרלח”³³⁰.

בשנות תרלו – תרלז נבנו ונשלמו עוד תשעה ועשרים בתים משער ירושלם³³¹ עד השער האמצעי³³² ועד הקצה עד שער ליפתה³³³ ובעת ההיא נשלמה גם מלאכת בית המדרש “ישועת יעקב” על הבור האמצעי וגם עזרת הנשים בצד הבית הזה³³⁴. בשנים הבאות תרלח-תרלט נבנו ונשלמו שנים עשר בתים מ“שער ליפתא” עד “שער הריחים”³³⁵ ועשרה בתים לצד דרום משער ירושלים עד שער “בית-דוד” שהיה פונה לשכונת “בית דוד”³³⁶. “בהשנים האלה נשלמה גם העבודה הגדולה במלאכת הבור הגדול אשר ישתרע על צד הדרך משער ליפתא עד לעומת הבית-כנסת ישועת יעקב”³³⁷. הבור הגדול הזה “שבעים אמה יכיל מדת ארכו עשר אמות רחבו ועשר אמות עמקו”³³⁸, ולפי נוסח אחר “שבעים ושתים אמה אורך על רחב מעשר עד שתים עשרה ועמקו כרחבו”³³⁹, גם הוא במרכז השכונה והמשך בשורה ישרה להבור האמצעי שהזכרנו לעיל“. בשנים בין תרלח ותרמ לא התנהלה מלאכת הבנין באותו מרץ ששאפו לו הבונים, כי “באמצע השנים האלה היו ג' שנים יוקר גדול בירושלם ולא נבנה כלל רק איזה דברים קטנים כידוע”³⁴⁰. לא נתמלאה התקוה לבנות עד תרלח את כל השכונה. ב”העברי" כותב הסופר המיוחד מירושלם, בחתימת “רואה ואינו נראה” כך: “בצפיתנו נצפה כי עד שנת תרלח יבנו כל הבתים לערך באי בריתה”³⁴¹ של חברת מאה שערים. על היוקר והלחץ של הממשלה בעת ההיא הננו שומעים גם ברשימה מירושלים ב“העברי”³⁴² וגם במקום אחר במכתבו של שמעון מינץ מגרמניה משוועדט על נהר אודר, המספר על מכתב שנתקבל בענין זה מרבני ירושלים הספרדים עם האשכנזים³⁴³. לפי החשבון של מאה ואחד בתים שנבנו במשך כל הזמן, יוצא שנבנו בשנים אלה רק אחד עשר בתים. ההקף של השכונה נשלם בשנת תרמ. “בשנה תרם נשלמו תשעה ועשרים בתים משער בית דוד עד שער התוך ועד שער הריחים, ובזה נשלמו כל הבתים סביב ונסתמו פרצי חומת מאה שערים”³⁴⁴ “ונסגרה החומה סביב”³⁴⁵. דחיפה לגמור ההקף נתן הרצח של ר' ישראל חיים שעהנבוים ז"ל, כמו שהזכרנו לעיל.

לפי הרשום נמשכו שתי שורות מקבילות לאורך השכונה ממערב למזרח, האחת לצד מזרחית צפונית, שהכילה חמשים בתים מנומר א' עד נומר ג, ושניה לצד צפונית מערבית מנומר נא עד נומר צב ושורה לצד מזרחית דרומית מנומר צג עד קא³⁴⁶, היינו לעבר בתי כולל וארשא כיום. השורות נחשבות כאן לפי נומרין ואינן שורות ישרות לפי רוחות העולם, אלא כפי סדר בנינן, כרשום לעיל.

בשנת תרמא, כבר התחילו בבנין בתים גם באמצע השכונה, בחלל התיבה. “בשנת תרמא נשלמו ששה הבתים האמצעיים הראשונים³⁴⁷ ובשנת תרמב עוד חמשה בתים אמצעיים השניים”³⁴⁸ בשורות האמצעיות³⁴⁹. בזה כמובן נפגמה תכנית הכר הנרחב שהיה בכונה תחילה להשאיר³⁵⁰. כן נבנה אז הבור השלישי, “הבור העליון”³⁵¹. הבור השלישי היה קטן מהשנים הראשונים, “עשרים אמה ארכו וששה על ששה עמקו ורחבו”³⁵². בשנים אלו, תרמא-תרמב, נבנו גם בתי-צבור, “בתי הכנסת-אורחים ארבעה בתים לעומת בית-הכנסת “ישועת יעקב” ובתי תלמוד תורה”. חמשה בתים לצד מערב בית הכנסת³⁵³ נבנו בשנת תרמא. ובשנה שלאחריה “תרמב נבנה בית המדרש העליון על ביהמ”ד ישועת יעקב וגם החצר הגדול בית אברהם עבור התלמוד-תורה לצד דרום בתי-המדרשים“³⁵⁴. באותה שנה העמידו גם את השערים והמנעולים והבריחים³⁵⁵. השערים קיימים עד היום הזה, אם כי נשכח שמם בקרב הימים, ובתקופות מאוחרות קבלו חליפות “שמות עממיים” לפי בעלי-בתים שכנים להם, וכיוצא בזה. שמות השערים היו אז: 1) “השער האמצעי”, הוא השער שבו הונחה אבן הפינה הראשונה לבנין השכונה, והוא מצד צפון באמצע השורה ³⁵⁶, 2) שער ירושלים ממזרח לשכונה בצד הפונה לירושלים³⁵⁷, 3) שער ליפתא לצד מערב הפונה לעבר הכפר לפיתא³⁵⁸, 4) שער הריחים, על שם הריחים שהקים שם רבי משה לייב פרידלנדר, אביו של הרה”ג רבי יעקב מן³⁵⁹ לצד דרומית מערבית, 5) “שער התוך” מזרחה לו 6) “שער בית דוד”³⁶⁰ ממזרח לו, הוא השער האחרון מצד דרום. מלבד זה נזכר עוד שבשנת תרמד התחילו לסקל המסלה ולתקן את הדרכים ובשנה הזאת נבנה בית עזרת הנשים העליון³⁶¹.

מתוך הנאמר בדין-וחשבון בשנת תרמט הננו רואים בדרך כלל את התקדמות השכונה אחרי שנות תרלד-תרמא, שהיו בעצם תקופת הבנין, תקופה של שש שנים, היינו ארבע שנים פחות ממה שהיה במחשבה תחלה, כשקבעו את תקופת הבנין לעשר שנים. בשנת תרמא “מתנוססת החברה מאה שערים בהדרה, כעיר שחוברה לה יחדו. מאה ועשרים ושנים בתים בנויים ועומדים לתלפיות לבד האכסדראות אשר לפני הבתים, מלבד הבתים שנבנו אח”כ עד תשלום מאה וארבעים נומערין, ומלבד הבתים והבנינים הקטנים אשר בנו החברים אחרי הגורל הגדול על חצרותיהם, ומלבד הבתים הבנויים סביבותיה"³⁶².

במשך הזמן נוספו, איפוא, לא רק שורות של בתים באמצע לפי התכנית המורחבת, ולא רק בנינים על החצרות – מה שלא היה לשבח השכונה, שנעשתה כבר אז צרה וצפופה – אלא גם התרחב הבנין מסביב. “החלוץ” הראשון שפרץ את חומות מאה שערים, היה רבי משה ליב פרידלנדר.

הוא בנה לו שם לא רק בית, אלא גם הקים טחנה, במקום שנבנתה אחר-כך המאפיה של הר' יהושע ברמן; רבי משה ליב היה גם גדול בתורה הנגלית וגם בתורת הסוד. וזוכרים עוד זקני מאה שערים את האור שהיה מנצנץ בחלונות ביתו בשעות מאוחרות בלילה, כי עסק אז בלמוד קבלה³⁶³. במשך השנים הבאות נבנו שם עוד חצרות מספר: חצרות שרה די בריסקרין³⁶⁴ מול בתי ווראשע, חייה רייצה, ור' יעקב לייב. נפתח גם בית חרושת למי סודה שפתחה משפחת ברגמן העתיקה בירושלים³⁶⁵.

במשך הזמן התחילו גם לפתוח חנויות במאה שערים. שתי החנויות הראשונות היו לצרכי אכל. לפני כן היו תושבי מאה שערים נזקקים בכל לעיר העתיקה, “ולכל דבר צורך נפש אדם נאלצו ללכת העירה”³⁶⁶. אפיזודות שונות נשמרו לנו על אופן הבאת צרכי האוכל מן העיר העתיקה למאה שערים:

להובלת המצרכים קנו שלשה חמורים. את חצי מחירם נתנו התושבים ואת החצי השני נתן הרי“ר מקופת “הועד הכללי כנסת ישראל” ומקופת אמשטרדם. החמורים היו עומדים באורוה, שהיתה בתחנת השמירה ב”בית-דוד“. והזקנים זוכרים עדיין את התגרות שנפלו בין בעלות הבית, מי תשים צרכיה ראשונה וכמה תשים³⁶⁷. ולפניה החנויות הראשונות היו: חנותו של ר' שמואל בה”ר נפתלי הלוי רוהלד שו“ב, עוד חנותה של יהודית, דודתו של הגרי”מ מושקין, שנשאה אח“כ להר”ר אריה ליב הורביץ לומזער, ממיסדי נחלת-שבעה ומאה שערים³⁶⁸, כן נשאר ספור, בנוסחאות שונות, בדבר המילדת שהיתה דרושה לילד אשה במאה שערים בליל גשם³⁶⁹.

כן סודרה התחנה הראשונה לשרות עגלות בירושלים במאה שערים שרבו אוכלסיה ונוצר החבור הזה בינה ובין העיר העתיקה. (ר"ש מאשייעף). העגלה הראשונה שהוביל העגלון הירושלמי ר' יעקב איציק עמדה על מאה-שערים (הרא"ח צוועבנער).

 

ז. תשלומי החברים ותנאי השכון    🔗

התשלום הראשון ששלמו החברים עם הצטרפם לחברת “מאה שערים”, עוד לפני קניית הקרקע, היה מאג’ידי אחת, בערך ארבעה שילינג. בספר התקנות נאמר: “ובאו כולם בברית יחד בתתם כל אחד שקל כסף מאג’ידי אחת”³⁷⁰. “ובמצאם את המקום הזה – היינו בשעת קניית הקרקע – הוסיפו החברים ויתנו עוד כל אחד שני לי”ט“³⁷¹. בענין זה נאמר גם בתקנות שבמאמר הרי”ר ב“הלבנון”³⁷²: “מאה אנשים לכל הפחות יביאו שנים שנים לירה טורקי (א' 23 פרנק) כל אחד והיו מאתים לירה טורקי ובהם תקנה החברה חלקת שדה גדולה מחוץ לעיר, אשר תספיק למאה בתים וחצרות”. בגליון תרלד שבידי, ששמש תעודת חבר של רמ“צ לעווינזאהן, נדפסו מן הצד שתי שורות: א. “למקנת השדה בחדש טבת תרלד, 239 גרוש 30 פרוטות” – היינו שזה היה התשלום הראשון של חבר שנספח לאגודה. השורה השניה היא: “ולבנין הבית בשנה הראשונה” – כאן נפתח חשבון של תשלומים לשעורים. לדוגמא: רמ”צ לעווינזאהן, בעל התעודה שאתנו, שלם את הסכום הראשון הנזכר, שהיה כנראה קבוע לכולם, עם הכנסו לחברה בתרלד, שכן נדפס הסכום הזה בכולם שוה: ואחר כן תשלומים לשיעורין. “ב' אדר, תרלד, - 110 גרוש; ר”ח מנחם אב – 110 גרוש; ג' חשון תרלה – 330 גרוש“. עד ח' ניסן תרמד שלם 10, 6011 גרוש. לפי התקנות הראשונות³⁷³ נקבע: “אחרי קניית השדה יוקח מבעלי החברה חמשה חמשה לירה טורקי מכל אחד והיו חמש מאות ליר”ט, אשר שיערו היטב יודעי בנין, כי בכסף הזה יבנו עשרה בתים עם בית תבשיל לכל אחד”. לפי מה שנאמר בעתון “העברי”³⁷⁴, “הסכימו לעשות חבורה אשר כל אחד החברים יתן מדי שנה בשנה לערך שלשים רו”כ“³⁷⁵. וכן נזכר שם, “כסף הנגבה מהחברים חמש ליר”ט בכל שנה ושנה”³⁷⁶, למעשה היתה “גבית דמי שנתי מהחברים יותר מחמשה לי”ט בכל שנה“³⁷⁷. בשנת תרלה נזכר ב”הלבנון" שאותה שנה לקחה החברה מאת כל אחד שש לירות טורקיות לצורך הבנין, בשעה ש“החליטו לסדר גם אכסדרות לבתים”³⁷⁸. לפי התקנות הראשונות³⁷⁹, ניתנה הנחה מיוחדה למי שמכניס חמשים ושתים לירות, שיוכל לבנות ביתו מיד: “איש החפץ לתת מיד החמשים ליר”ט בעד הבית ושתי ליר“ט בעד השדה³⁸⁰, יבנה ביתו מיד, וישנם כמה החפצים בזה”. פרוש הדבר הוא, שחבר כזה אינו צריך לחכות עד שיזכה בבית בגורל, ואינו צריך עוד לשלם שכר דירה בהכנסו לביתו במשך עשר שנות התכנית עד גמר בנין השכונה, שכן הוטל על אלה הזוכים בבתים בגורל בתוך עשר השנים שכר דירה לפי התקנות הראשונות³⁸¹, באשר לא היתה כאן זכיה בגורל אלא לגבי התישבות ולא בספקולציות של ריוח כספים. שם נאמר: “בהגמר בנין הטור הראשון עשרת בתים בשנה הראשונה בגורל יכנסו לדור בהם עשרה מבני החברה… וכמה שיהיה צריך לשלם הזוכה שכר דירתו זאת, בעוד שחבריו משלמים בעיר³⁸², כי לא לאטעריי הוא זה, כי אם שותפות ישרה וזכות אחד לכולם – הכל יסודר על ידי בעלי הועד בעזה”י“. בענין זה הננו מוצאים גם בשנת תרלה בדין וחשבון של הועד הראשון³⁸³, המודיע אחרי בנין עשרים הבתים הראשונים, “שהועד חשבו להטיל על החברים רק שלשה נאפוליונים (60 פרנק) שכר דירה לשנה לאלה שזכו בגורל ונכנסו לדור בבתים לפני שאר החברים”. גם ב”העברי“³⁸⁴ נזכר, שהנכנסים בגורל “ישלמו שכירות מעט”. בחשבונות הר' אברהם פראסט נזכר: “ה' דר”ח אדר תרלז, נתן הר' הושע ב”ר זאב חלוץ³⁸⁵, על חשבון דמי דירה 190,20 גרוש". וכן נאמר בתקנות תרלד³⁸⁶, “ומי אשר יצא לו בית בגורל יכנס לדור בו או להשכיר לאיש הרצוי להועד וידור בהבית³⁸⁷, בתורת שכירות עד כלות כל בניני החברה. ובכל שנות הבנין כה היושב בבית הזה אינו יפה מכח יתר בני החברה לכל פרטי החברה”. מתוך כך נמצאנו, אגב, למדים גם זה, שלא תמיד היו התושבים הראשונים גם בעלי בתים. היו גם תושבים ראשונים שנכנסו בשכירות.

רוב החברים היו עניים, והרבה מאד סמכו עצמם על שעבוד הכולל, כי הלואות מחוץ לארץ לא הגיעו, כנזכר לעיל. על ערך החלוקה להרחבת הבנין הננו שומעים במאמר הגנה של ראשי הקהל בירושלים, ובראשם הגאון רבי שמואל סלאנט, ב“המגיד”³⁸⁸: “ואם תחפצו אחים יקרים לדעת מה רב ערכה של החלוקה התבוננו נא על הישוב המרומם והנהדר אשר הקימה בהררי קדש, כמה בתים וחצרות ערים וישובים בנתה כמו רמים במרום ציון, כי למקבלי החלוקה היושבים בירושלים נלוו גם בעלי ממון מאחינו ואלה בפרוטי ואלה בכח ידם וחריצותם יחד הגדילו מעשיהם. ולולא החלוקה אֵם הישוב והורתו הרי כל אלה לא היו ולא נבראו ולא עלו על לב לעולם”. ועוד קודם להם, בשנת תרמד, כתב אליעזר בן-יהודה בעצמו:³⁸⁹ “והחלוקה אשר נתנה יכולת לאלפי יהודים להאחז בארץ ישראל ולפרות ולרבות בה אף לעשות בה מסחר ולקנות אדמה ולבנות בתים – האומנם לא הביאה לנו כל תועלת במחיר הכסף אשר הוצאנו?”. בשנת תרמו מעיר “הצבי”³⁹⁰ של בן יהודה במאמר “צדקה וחשבון” על חשבון כולל רייסין, כי סופר הכוללים (הוא הר"י ריבלין) אומר, “כי מגבית ארץ-ישראל (המדובר הוא שם על כסף רמבעה"נ) לא לצדקה נתנה, כי אם לכונן חרבות ירושלים ולהושיב נשמותיה”. וכן מעיד א.ש. הירשברג: “אך הרבה יותר יש להשתומם על שכונות היהודים שנבנו אבן בידי אחינו העניים מקבלי החלוקה בכסף אשר חשכו מן האוכל אשר לפיהם ולפי טפיהם”³⁹¹. על סמך שעבוד הכולל קבלו הלואות או שהחברה עצמה קבלה שטרות כולל. קבלת שטרות כוללות כתשלום נזכר הרבה בחשבונות הר“ר אברהם פראסט³⁹², וכן בחוזה של רמ”צ לעווינזאהן נזכר שטר מכולל חב“ד חשון תרמא³⁹³, וכן י”ט טבת, שטר מכולל סובלאק³⁹⁴, מלבד שטר הכולל היה שעבוד החלוקה לכל צורותיה יסוד חשוב ביסוד השכונה הזאת כמו בשכונות האחרות. גם זאת היתה אחת הסבות שהחברים היו בעיקר אשכנזים פרושים, שהועד הכללי היה יכול להיות ערב בעדם, משום שכספי תמיכתם באו על ידו ועל-ידי הכוללות שהיו קשורים אליו. מהחסידים לא היו כמעט חברים; מחב"ד היו יחידים; מהספרדים לא היה איש. נוסח התפלה היה כנוסח הפרושים³⁹⁵. ספרדים אינם נזכרים אלא בענין התלמוד-תורה, שמטרתו להכניס ילדים פרושים, חסידים וספרדים באין הפרש³⁹⁶.

הגביה נעשתה על-ידי הגזבר שלא על-מנת לקבל פרס³⁹⁷. כדי להקל על העניים בתשלומי חמש הלירות הטורקיות השנתיות נקבעה עוד בתרלד התקנה “להרחיב הנתינות”³⁹⁸, היינו, לחלק התשלומים לשעורים ולא לגבות את חמש הלי“ט בפעם אחת ו”להודיע חדש ימים קדם למען יוכל כל אחד למצוא מקום מוצא לכסף“³⁹⁹. “אבל לא יעבור שום איש את הזמן המוגבל יום אחד, ומי שיעבור ולא יביא, וישלח לו הועד שלש התראות ויניחו לו איזה ריוח (זמן) בין התראה להתראה, ולא יביא – הרשות בידם להוציאו מן החברה, וגם מן הבית אשר יושב בה, אם כבר זכה בגורל ראשון, והכסף אשר כבר נתן נשאר בקופת החברה עד כלות בעזה”י⁴⁰⁰ כל בניני החברה, ואז יושב לו, ויהי לו על זה פתקא מהועד. וזה יהיה משפט האיש אשר יפרד מהחברה בהכרח או ברצון. כמו כן יהיה בכל התשלומים של החברה משפט אחד לכולם הן היושבים בבתים והן שאינם יושבים עדנה”⁴⁰¹. לפי תקנות תרמא⁴⁰² “מחיבים החברים בכל לסבול בעול ההוצאה אם יצא ח”ו ערעור חיצוני⁴⁰³ על בית אחד או חלון אחד מהחברה עד עשר שנים מזמן הגורל הגדול" – היינו האחריות היתה הדדית למשך עשרים שנים אחרי הגורל הגדול, שהיה בשנת תרמא – "וכן להקדים רחמים להקל המסים כפי אשר ישיתו עליו הזטע⁴⁰⁴. “הוצאה” זו היתה כשבאו בדברים עם קובעי מסי הרכוש של הממשלה, שלא ישימו את המסים בשרירות לב, ענין שהיה מסור בידי השמאים שנתמנו לכך מצד הממשלה והעיריה בימי שלטון הטורקים, והיו השמאים משתמשים בזה לסחיטת כספים⁴⁰⁵. ענין תשלום המסים לממשלה היה, כנראה, קולקטיבי בעד הנחלה כולה באופן שנעשה על-ידי הועד. בתקנה זו השאירו את המשא המתן בדבר תשלום מסים קולקטיבי לעולם בידי השכונה, על-ידי בא כחה – הועד.

מלבד התשלומים האלה של הבתים יש להזכיר עוד את התשלום החדשי, שהוטל אחר כך, אחרי גמר הבנין, בתקנות תרמא: “על החברים והשכנים היושבים במאה-שערים ת”ו לישא במשא הקהל לשלם כל אחד ששים פרוטה לכל חודש, בית גדול אחד גרוש ובית קטן עשרים פרוטות על הוצאות העיר“⁴⁰⁶; פרוש הדבר הוא שכל דירה הכילה בית גדול, הוא החדר הגדול, ובית קטן הוא האכסדרה הנזכרת. לתקנה זו נוסף ש”גם אם יבנו עלִיה⁴⁰⁷ או בית קטן יתן כסף אשר מהבית הגדול והקטן (דהיינו האכסדרה), וכל זה יגבו גם מבית שכור, “ועל השוכר לשלם”⁴⁰⁸, כלומר המסים להוצאות השכונה היו חובות הדר ולא חובות בעל הבית; משום כך תקנו שאם הבית עומד ריק ואין דר בו אין לשלם מס זה, ורק אם בעל-הבית היה איש עשיר הטילו עליו מסים, כפי ההערה: “ואם יעמוד פנוי ולא ישכור⁴⁰⁹ אין עליו ליתן, ואם בעל-הבית הוא איש עשיר צריך ליתן מכל בית גדול כקטן וכן מהאכסדרה הכל בערך הנ”ל, כי חושבים בזה גם לפי ממון"⁴¹⁰. הוצאות העיר היו: “לשכור שומר ונכרי לשבת ויום-טוב, לכבד השוקים, להדליק פנסין בלילות החשכה וכדומה”⁴¹¹. “גובי המסים יהיו האופים בטובתם ושלא בטובתם”⁴¹², היינו שאפשר היה להכריחם על כך.

הכנסה מיוחדת היתה מן המים, הכנסה שהיתה מוקדשת במיוחד לחפירת בורות חדשים: “אם יבנה איש עליה על גגו, מחויב ליתן להחברה שכר מים שלשה לי”ט, ובזה קונה הוא זכות בהבורות גם לאויר גגו מלמעלה כפי הזכות שיש לו למטה. וכן אם יעשה איזה איש עסק או מלאכה שצריך לזה מים רבים יותר מעשרים נאדות לשבוע ישלם בעד המים כפי שומת הזט“ע, לבד מאשר יעשה בור בחצרו, ומהכסף הזה יעשו בורות חדשים”⁴¹³.

המחיר שעלו הנומערין השונים הננו מוצאים בשומת השמים שהפקדו מטעם בית-הדין, שנמסרה בדין וחשבון מיום ח' חשון תרמא⁴¹⁴. כדי לדעת ערך הבנין המשותף אז, יש לשים לב לערך בנין בית פרטי בעת ההיא: “איש יחידי לא ישיג חלק בשדה לבנין בפחות מעשרה לי”ט, ואיש יחידי לא יבנה בית⁴¹⁵ בפחות מששים או שבעים לי“ט, ורק על ידי קנייה גדולה ובנין גדול הכסף ההוא דיו”⁴¹⁶. כמו כן מענינת הערכת הבנין כשמשוים את הוצאות בנין מאה-שערים עם הוצאות בנין בתי יהודא טורא, “שכונת שאננים”, שנבנו מכסף עזבונו של מר יהודא טורא מניואורלינס על-ידי האפוטרופסים השר משה מונטיפיורי ומר גרשון קורסט⁴¹⁷ בשנים תרטו-תריז⁴¹⁸. השואה כזו מביא “רואה ואינו נראה”, כתב “העברי”, האומר: “שגגה יצאה מלפניו⁴¹⁹, כי השר הזה מאהבתו הרבה לעיר קדשינו וברצותו כי לא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן חשב, שאם יתן בקבלנות לאחד מילידי לאנדאן, ייטיב מאשר יתן על יד אחד מיושבי הארץ. אמנם האמת לא כן הדבר, יען הלאנדאני, אשר היה גר בארץ הזאת, כל צרכיו נעשו על-ידי עושי רצונו ותרב ההוצאה עד מאד, לא כן יליד הארץ, הוא יודע עת המקנה מסיד ואבנים גם יודע איך להתנהג עם עושי מלאכתו העצלים – ועל הכל כי הוא יסתפק בריוח מועט, והכל יודעים שבהסך 6000 פונט שהוציא על הבתים (26) שבנה ראשונה, היה יכול לבנות בהם ששים בתים, וגם הבנין היה יותר טוב. וגם האדריכל אשר יעמוד על עושי המלאכה ימצא פה באופן היותר נעלה. אך כוונתו⁴²⁰ רצויה היתה. ברכת העניים על ראשו יחול”⁴²¹. המגרש של “שכונת שאננים” עולה ל- 225 66 אמות מרובעות, כלומר ארבעים ואחד דונם וחצי בערך עלו סך אלף לירה שטרלינג⁴²², בה בשעה ששלשים ושנים וחצי הדונם של מאה שערים עלו רק חמש מאות ושלשים ותשעה נאפוליון זהב ושנים עשר גרוש, כאשר ראינו לעיל. במאה שערים עלה המחיר המקסימלי של נומר למאה לירות טורקיות⁴²³; בתים אחדים מתשעים ועד תשעים ושמונה לי“ט⁴²⁴; אחדים משמונים ועד תשעים⁴²⁵; אחדים בין שבעים ובין שמונים⁴²⁶; אחדים בין ששים ובין שבעים⁴²⁷. המחיר היקר ביותר של נומר היה איפוא מאה לי”ט (רק שני נומרין), הזול ביותר – ששים (רק שלשה נומרין): המחיר הממוצע עלה בערך שמונים לי"ט הנומר.

כבר הזכרנו לעיל את מדת החצרות בדרך כלל⁴²⁸. ואולם בספר התקנות נמצאות המידות המפורטות של כל נומר ונומר בדיוק לא רק במדת האמות אלא גם לפי ה“אגודלים” היתרים על האמה לאורך ולרוחב; כן הזכרנו כבר לעיל את מדת כל נומר בשורות העומדות באמצע⁴²⁹.

 

ח. סדר ההתנחלות    🔗

סדר ההתנחלות כבר נקבע בתקנות הראשונות עם יסוד החברה. תקנה ד' מהתקנות הראשונות⁴³⁰ אומרת: “בהגמר בנין הטור הראשון עשרת הבתים בשנה הראשונה בגורל יכנסו לדור בהם עשרה מבני החברה ואופן הגורל לכל פרטיו – הכל יסודר על-ידי בעלי הועד בעזה”י“. ענין הגורל נזכר גם ב”העברי", כפי שהיה כבר אז למעשה: “וכל שנה יבנו עשרה בתים ועל פי גורל יזכו עשרה בעלי-בתים לישב בהם”⁴³¹. בתקנות תרלד נקבעה תקנה זו⁴³²: “משפטי הגורלות כך יהיו: בכל שנה בהגמר בניני אותה שנה, יעשה הועד גורל במעמד כל החברה, ומי שלא בא בטלה דעתו, ומי שלא ירצה להטיל את עצמו בגורל הרשות בידו”; - הכונה היתה כאן לירא ורך הלבב, שלא הסכים להיות מהמתנחלים הראשונים, לצאת למקום השמם. הנחה יתרה ניתנה לאלה גם בתקנה אחרת: “ומי אשר יצא לו בית בגורל יכנס לדור בו או להשכירו לאיש הראוי לועד”. על הטלת הגורל הראשונה שנעשתה בצורה חגיגית בשנת תרלד מספרים חברי הועד הראשון⁴³³: “החגיגה נערכה בחג הסוכות, –שלפי הנזכר בספר התקנות היה קבוע אחר כך לזמן בחירת הועד –⁴³⁴ הגורל הוטל ויצאו עשרה שמחים וטובי לב, ויתר בני החברה ברכו אותם בכל לב”.

גורל שנתי זה, שהיה נוהג במשך שנות הבנין מתרלד עד תרמ“א. נקרא בשם: “הגורל הקטן”⁴³⁵. נראה הדבר משם שעשרת הראשונים היו בעיקר מתנחלים בהתנדבות, ורק בשנים שלאחר –כך, אחרי המתנדבים הראשונים, התעוררה התשוקה בלבות כל החברים ובכל שנה ושנה אחרי הגורל הקטן התישבו חברים חדשים “בשמחה ובטוב לב” – עד שנת תרמא שאז נשלמה מלאכת החברה כאשר הזכרנו⁴³⁶. ענין התנדבות הראשונים. אם כי גם הם זכו בגורל, כנראה, מודגש בספר התקנות גם בכמה מקומות אחרים: “והאנשים המתנדבים הראשונים התאחזו בהבתים”⁴³⁷. כמו כן מדובר על זה, שהחברים המתנדבים “בחרו לנפשם לצאת להתישב בהן בראשונה”. ההערכה שכבר העריכו אז את המתנדבים הראשונים, “החלוצים” בלשון דורנו, באה לידי הבעה על-ידי הגר”מ אויערבאך שבקש לכתוב את שמות החברים הללו על ספר “וישם את הספר תוך בקבוק זכוכית וישימהו תחת אבן היסוד של בית המדרש הראשון “למזכרת נצח”⁴³⁸. היתה כאן “התנדבות”, כשם שהיתה ביציאה הראשונה לגור ב”נחלת שבעה"⁴³⁹.

“הגורל הקטן” לא הקנה לזוכים בו זכות מוחלטת על הבתים שהתישבו בם. לפי התקנות “ידור הזוכהּ בהבית בתורת שכירות עד כלות כל בניני החברה”⁴⁴⁰,

וגם שלמו שכר דירהּ ידוע, כנזכר לעיל⁴⁴¹, “וכל שנות הבנין כח היושב בבית הזה אינו יפה מכוח יתר בני החברה לכל פרטי החברה, ואם ירצה לבנות סמוך לביתו גם בהחצר המיוחד לו ישאל רשות מהועד, והם יסדרו לו סדר הבנין, וידעו היטב כמה שהוציא למען בצאת הגורל השני יושב לו כסף הוצאותיו מהבא⁴⁴² אם לא נתקלקל ואם עודנו שוה הכסף שהוציא כפי ראות עיני הועד”.

“הגורל השני” נקרא גם בשם “הגורל הגדול”⁴⁴³. הוא כבר נקבע על פי תקנות הרי"ר⁴⁴⁴ ותקנות תרלד; “ככלות כל בניני החברה יהיה גורל שני כללי לכל הבתים במעמד כל בני החברה ורבים אנשים מצוינים להסיר כל לעז מהגורל, ובתחילה ישומו הבתים, והבית המעולה מצד בנינו או מקומו יעלה בדמים, ומי שיזכה בו יתן העלוי⁴⁴⁵ ומי שלא ירצה בו ובעלויו לא יבוא שמו בגורל הבית ההוא, והזוכה בבית בגורל השני הזה, אחר שכבר שילם כל הוצאות בנין ביתו יותן לו שכר מכר כדת⁴⁴⁶ מהועד ובחתימת האנשים אשר החיג’ע⁴⁴⁷ היא על שמם ואם ירצה חיג’ע במחכמה⁴⁴⁸ מחויבים האנשים ההם ללכת חנם להודות ולהצדיק⁴⁴⁹ לו המכירה על הבית והמיוחד לו אצל ביתו”. הדרך הרגילה היתה שרק הועד היה נותן שטר מכירה מבלי לרשום האחוזות בערכאות על שם בעליהן בספרי האחוזה של הממשלה, מפאת הקשיים שהיו כרוכים בזה לא רק מסבות טכניות אלא גם בגלל סדרי הפקידות הטורקית, שהיתה מכבידה על כל פעולהּ, ואפילו חוקית שבחוקית ודורשת “בקשישים” על כל צעד. היו מסדרים, איפוא מעין “ספרי-אחוזה” יהודים והאחוזה נרשמה בספרים אלה על שם הבעלים, אחרי שהאנשים, שעל שמם נרשמו האחוזות בערכאות, נתנו לבעלים שטר מכירה עברי מבלי אשור מיוחד מהערכאות, ורשמו הדבר בפנקסי השכונה⁴⁵⁰.

הגורל הגדול סודר בשנת תרמא, שלש שנים לפני גמר עשר שנות התכנית שתוכנהּ מראש. לפני שנגשו לעצם הגורל הגדול “בחרו שמאים נאמנים היודעים ובקיאים בטיב בנינים”⁴⁵¹. השמאים שהופקדו מטעם הבית-דין צדק היו רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי⁴⁵² ורבי אברהם בר' ראובן⁴⁵³. בשליש הראשון מהבתים היה השמאי השלישי, כמו שהזכרנו לעיל, רב”צ ליאון, בשני השלישים האחרונים רבי משה יצחק גולדשמיד⁴⁵⁴. “עוד לפני שנערכה השומא הכריזו כמה פעמים בבתי כנסיות ומדרשות וגם הודעות דבוקות ברחובות ובשוקים, כי כל הרוצה לערער ולבחר אנשים אחרים על השומא יבוא ויערער. אמנם החברים כולם כאחד קיימו וקבלו את האנשים האלה אשר נבחרו מהבית-דין צדק הי”ו שהמה ישומו בטוב שכלם לפי הזמן כל בית ובית ולפי מקומו בשעתו כראוי ונכון, ולא היה פוצה פה ומצפצף, ואחרי כן אשרו וקימו הבד“צ דעה”ק ירושלם את השומא הזאת ואת כל ההכרזות וההודעות, כי אין אחרי מעשה בית-דין כלום. ובלילה אור ליום ב‘, ה’ לחדש חשון, התאספו כל החברים בבית המדרש ישועות יעקב, עד אשר נמלא הבית מפה לפה, והנרות מאירים כלפידים, ולעומת ארון הקודש ערוך השלחן וכסאות סביב. בראש ישבו הבד“צ דקהל קדש ירושלם⁴⁵⁵, ואל ימינם ושמאלם ישבו רבנים גדולים ורבני ונכבדי החברה, והגורלות וכל הכתבים הדרושים לזה הכל מוכן לפניהם”⁴⁵⁶. “טרם הטלת הגורל הגדול חתמו הבד”צ את ניירי השומא"⁴⁵⁷.

“אז החלו כל הקהל הק(דוש) להתפלל בנעימה את המזמור “מכתם לדוד”⁴⁵⁸, “אתה תומיך גורלי”⁴⁵⁹, לפני ארון הקודש בקול שמחה ובלב מלא תקוה כי בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו, ואחרי התפלה קול דממה שוררת בכל פינות הבית; ומוצא הגורל החל, ויזכה כל איש את ביתו ואת נחלתו אשר הוכן לו מאת ה'”⁴⁶⁰. “בשעת הגורל לא הודיעו עדיין לחברים את שומת הבתים רק אחרי שני ימים פתחו את השומא – שניירותיה היו חתומים בידי רב”צ ליאון כאמור – ואמרו לכל אחד מהזוכים את סכום ביתו אשר עלה בגורל הצדק"⁴⁶¹. “ואחרי הגורל ששו ושמחו כל בני החברה איש איש בנחלתו, כי חבלו נפל לו בנעימים”⁴⁶². ואולם היו גם מקרים שאחרי הגורל עשו חליפין באופן פרטי על יסוד מסחרי. “ואחדים אשר נחלתם לא שפרה להם, וימירו נחלתם איש ברעהו, וירצו את חבריהם ברצי כסף, ואחרי כן התאחזו כולם על נחלתם בשלום ובמישור”⁴⁶³.

אולם “בעת הגורל עדיין לא נשלמו כי אם מאה ואחד בתים ועוד נשארו תשעה ושלשים חברים”,⁴⁶⁴ שכן נתוסף מספר החברים עד מאה וארבעים כאמור⁴⁶⁵. שלשים ותשעה אלה היו “אשר לא השיגה ידם להגיע למטרת חפצם כמספר החברים הזוכים בהבתים, אשר שלמו חוקם כדת”⁴⁶⁶. כנראה פגרו חברים אלה בתשלום חמש הלירות הטורקיות לשנה להוצאות הבנין, והיתה להם זכות רק למגרשים. הם “נשארו רק על נחלתם בהקרקע”⁴⁶⁷. אך גם חלוקת המגרשים נעשתה על-פי גורל “ויטילו גם המה גורל על חלקיהם ביום י”ב לחדש מרחשון, ויצא הגורל גם על חלקיהם הּאלה להחברים הזוכים בנחלת קרקע לבנין"⁴⁶⁸.

עם הטלת הגורלות האלה בשנת תרמא בטלה למעשה החברה הקואופרטיבית “חברת מאה שערים”, “השלמהּ כל מלאכת החברה הקדושה מאה-שערים תובב”א בעזר הבונה ירושלם"⁴⁶⁹ ובאה במקומה השכונה: “המקום מאה-שערים”⁴⁷⁰, “הנחלה המקודשת מאה שערים”⁴⁷¹, “נחלת מאה שערים”⁴⁷².

לפי תקנה ט' מתקנות תרלד⁴⁷³ סדדו מיד, שהחברים אשר “שלמו חוקם התחילו כל אחד לקחת תעודה מהממשלה על בתיהם, חצריהם ונחלתם, וכל אחד יקום מעתה על נחלתו עד כי יבוא שילה”⁴⁷⁴. היו קשיים בדבר התעודות מהממשלה (הקושאנים) מאחר שרב"צ ליאון, שעל שמו היו רשומים האחוזות, נפטר כבר לפני כן וענין עשיית הקושאנים “גרם הוצאה גדולה ורבה למאד”⁴⁷⁵. כבר הזכרנו שביחוד פעל בענין זה רבי משה יצחק גולדשמיד "שמחמתו ובפעולתו היה ביכלתנו לעשות שאר הקושאנעס ולולא הוא מי יודע מה עלתה בזה⁴⁷⁶. לפי תקנה ט' מתקנות תרלד, “על חלקו של היחיד הנכלל בשדה השותפות – היינו המגרש הצבורי והבור וכדומה – לא יותן חיג’ע לעולם לא ימכר ולא יגאל”⁴⁷⁷.

ענין זה מודגש גם בסעיף ג' מתקנות תרלד במפורש: “ובתוך ישאר מקום פנוי רב נרחב לכל בני החברה – אך לא ינתן על זה שטר מכר לעולם”⁴⁷⁸. ואולם “מחמת סבות הזמן נתבטלה זאת התקנה וגם על זה קיבל כל אחד קושאן”⁴⁷⁹.

נשאלת השאלה: היות והתכנית היתה מלכתחילה לעשר שנים ובשנת תרמא, זמן חסול החברה, נשארו עוד ארבע שנים, מה יהיה משפט החברים שלא מלאו חובתם בתשלומים, או שנשארו חייבים דמי חלק הקרקע להחברה. מתוך לאו של אחת התקנות בשנת תרמא הננו שומעים הן; בה נאמר: “האנשים אשר לא יבנו בתיהם במשך עשר שנים של בנין החברה, וישלם להחברה דמי הקרקע – כלומר אף-על-פי שישלם דמי הקרקע – אין על החברה עוד להשתדל בבנינו”⁴⁸⁰. מתוך זה נראה שאחרי תרמא לא היתה עוד חובה לבנות את הבתים לשאר החברים אלא רק “להשתדל בבנינו”. אחרי עבור עשר השנים היה על הבונה גם “לקנות מים לצורך הבנין”. כן נראה מכלל הן לאו בנוגע לאלה שלא שלמו את כל חובותיהם בסעיף ב' מתקנות תרמא, האומר: “כל אחד מהחברים שלא נשאר חייב להחברה יקבל קושאן על ביתו ועל חצירו שלפני ביתו”⁴⁸¹. אם כן החייבים – והיו כאלה – לא קבלו קושאן אלא אחרי שסלקו כל חובותיהם⁴⁸². הוצאות הקושאן היו על החברים⁴⁸³.

רוב הבעלים בשנת תרמא היו החברים הראשונים. רק מספר קטן של בתים עברו לידים אחרות: “נשאר עוד איזה נומרין, כי אלה אשר בעו”ה⁴⁸⁴ נשארו אלמנות וכן עוד איזה אנשים אשר פתאום קרה להם סיבות רח“ל⁴⁸⁵ היה הועד מוכרח להלוות על נשך לתת להם מעותיהם בחזרה” והיו צריכים “להשיג קונים לקנות הנומערין האלה שהחזרנו המעות לבעליהם, כדי שיהיה בתשלומי מאה וארבעים נומערין”⁴⁸⁶.

בשנת תרמא קמו המתישבים על נחלתם באופן שהיתה “הרשות ביד כל אחד לבנות ולגדור ולנטוע למכור ולמשכן בחלקו כחפצו ורצונו בכל אחוזתו ובנין ביתו מתהום ארעא עד רום רקיעא והכל קם לאחוזת עולם לו ולב”כ⁴⁸⁷ וליו"א⁴⁸⁸

בלי שום טוען ומערער על זה ושום אינש לא ימחה בידו בכל אשר יעשה בביתו ובאחוזתו – רק באופן שלא יעבור על דבר אחד מהפרטים והתנאים הבאים בספר התקנות הזה, בין מהתקנות המבוארות בגליון החברה בין מהתקנות הנקבעות מהחברה אחרי כן", היינו מתקנות תרלד, תקנות תרמא וכן מהתקנות שהמושב יקבל עליו אחרי כן.

 

ט. המתישבים הראשונים    🔗

כבר הזכרנו לעיל את הנבחרים לראש החברה “בוני ירושלים” בשנת תרלד. בשנת תרמט, שנת “בונה ירושלם”, חתומים חברי “הועד הזמני”, היינו הועד השנתי שנבחר לשכונה באותו זמן, או ז' טובי העיר: “ישראל איסר בה”ר משה הלוי,⁴⁸⁹ אברהם בהר“י ז”ל⁴⁹⁰, דוד בה“ר חיים צבי חתן הגאון הצדיק מוה' אברהם שאג זצ”ל (בעהמ“ס אהל אברהם אבד”ק קובערסדארף))⁴⁹¹, אהרן העשיל בהר“י ז”ל⁴⁹², משה צבי בר' אריה⁴⁹³, ישראל בר' יצחק צבי⁴⁹⁴, שלמה זלמן בהר“ן ז”ל"⁴⁹⁵. לזכותו של ועד זה תזקף הדפסת “ספר התקנות למאה שערים”, התעודה היותר מקיפה לתולדות מאה שערים “שיצא לאור במפעלות הועד הזמני בשנת בונה ירושלם” (תרמט)⁴⁹⁶.

ואלה הם חברי הוועד המקומי ועסקני השכונה חליפות בתקופה הראשונה: ר' אברהם קורפו. ר' משה יהושע לאבל, ר' משה הערש לעוינזאהן. ר' משה שו“ב פראנקנטל, ר' יעקב יהודא חפץ, ר' אלטער אנטיפולר בנזימאן, ר' אהרן שמש, ר' בן ציון קורנאל, ר' צבי הירש אלי' זלמג’ס, ר' שמואל בארזינר הומינער, ר' אהרן בהר”יל לעווי, ר' יוסף עפשטיין ר' ישראל שמעון שיין אזולאי, ר' בן ציון ברז' באביס וואלפענזאן, ר' דוב עטינגער, ר' אהרן הערשיל שו“ב, ר' יהודה ברגמאן, ר' צבי הירש טרכטינברג, ר' יעקב מוזשיריצער רא, ר' שמחה סולובייציק, לונדינער, ר' אלי' גודל, בעקער (חתן ר"י ספיר), ר' זרח ברנט, ר' יהושע ז’קש, ר' ר”א קאלינער, ר' שמואל בר' נפתלי ראהלד, ר' שלמה פאובריקנט עלבא. ר' שמחה יאניאער, ר' יעקב חתן ראד' רלבג‘. ר’ בכור אזולאי ר' חיים טוריווער, ר' יעקב בר' ישראל, ר' יצחק יעקב מביאליסטוק, ר' מיוטל יחיאל בער’ס ר' ישראל חיים שיינבוים, ר' ברוך יעקב זיסערמן, ר' משה ליב כהנא, ר' יוסף מינסקר הלפרין. ר' אליעזר לארין, ר' ליב מאהליבר, ר' מאיר קאוועברנר, ר' יצחק זאב סופר, ר' אליעזר זלקין, ר' יחזקאל צוובניר⁴⁹⁷.

על דבר המתישבים הראשונים אין לנו אלא שברי-תעודות. מספר החברים בדיוק גם הוא אינו ברור למדי. הר“י רבלין אמר גם עליהם גימטריא “ורב שלום בניך” בגימטריא “מאה שערים”⁴⁹⁸. במאמר הרי”ר, ב“הלבנון יח טבת תרלד גליון 21. המכתב נכתב בירושלים בתאריך כ”ב כסלו תרלד. וכן עמוד 17 שורה 8 ועמוד 55 שורה 22., נאמר “ועד היום כבר עד מאה וחמשים איש נמצאים בחברה⁴⁹⁹. בגליון תקנות תרלד נזכר, כי זה בעד מאה אנשים⁵⁰⁰. בגליון תקנות תרלד שנדפס ב”ספר התקנות" נאמר “כי זהו בעד מאה ושבעה עשר אנשים”⁵⁰¹. בהערה שם נאמר ש“נתוסף בני החברה עד מאה וארבעים בהסכם כל בני החברה”⁵⁰². בדין וחשבון משנת תרמט נאמר: “עד מהרה נקבצו באו יחד כל החברים יותר ממאה ושלשים איש”⁵⁰³. נראה הדבר שהמספר הזה עולה ויורד יורד ועולה במשך הזמן, על ידי יציאת חברים ותוספת כמו שנזכר גם לעיל. בספר החשבונות להר' אברהם קורפו הננו מוצאים חשבונות מיוחדים לר' אהרן שמש, לר' אבא מזעמיל, לר' אברהם קורפו, לר' אהרן בהרש“ז, לר' בן-ציון וואלפינזאהן, לר' דובער חבד, להרבנית מבריסק, לר' הושע בר' זאב חלוץ, לר' חיים יעקב, לר' ישראל שמעון שיין, לר' יעקב בהרש, לר' יעקב משה, לר' יחיאל בהרי”ץ. מלבד אלה נמצאה רשימה בסוף ספר החשבונות המכילה מלבד את הנזכרים את: ר' אברהם בהרן, ר' יהושע יונה, האשה חנה טאהלאו, הא' חנה חיה, ר' יוסף שמואל, ר' חיים שערשאו, ר' אלתר ברש, ר' מרקיל נגר, ר' בן-ציון קרניאל, הא' חיה רבקה, ר' לייב סובלאק, ר' לייב כץ, ר' משה צבי, ר' יחיאל ברמן, ר' שמחה, ר' לייב צעריקאווער, ר' משה יהושע לעבל, ר' אלתר אנטיפאלי.

רשימה על-פי מקורות שונים ומפי זקנים, המכילה את התושבים דירים ובעלי-בתים, שגרו הן בקביעות והן לסרוגין וחליפות בתקופה שבין תרלד ותרמ"א. היא זו:

ר' אברהם קורפו, ר' יוסף ריבלין, ר' אלתר אנטיפולר, ר' אהרן שמש ר' בן-ציון קורנל, ר' ישסאל שמעון שיין, ר' יעקב יהודה חפץ, ר' אשר אליעזר לעווי, ר' משה צבי לעווינזאהן, ר' בן ציון וואלפינזאן, ר' דובער עטינגר, ר' יהושע זקש (חלוץ) ר' אברהם בהרן לעווי, ר' שמואל בארזינער הומינער, ר' אלטיר ברש, ר' שמחה לאנדינער סאלובייציק, ר' לייב טשערקובר. ר' משה יהושע לעבל, ר' יהושע יונה, ר' ישראל חיים שענבוים, ר' יחיאל מאנקעס, ר' אברהם פ“ח, ר' מנחם משה ריבלין, ר' ליב מאהליבער, ר' יעקב ר' ליישקעס רלב”ג, ר' אהרן העשיל שו“ב, ר' יחיאל הקר, ר' חיים שערשאב, ר' ליב כהן, ר' יהושע מלוצין, ר' מרדכי בהרי”ל לעווי, ר' העשיל אלי' זאליס, ר' יצחק קיניג, ר' שלמה פאבריקאנט עלבא, ר' חיים סלומון ר' זרח ברנעט, הא' מינקע וויספיש (בר"מ מגיד), ר' חיים כהן נאוואלער, ר' אהרן בהרי“ל לעווי, ר' אליעזר סלאנטער, ר' אלתר פרומעס, ר' מרדכי בן נח, ר' ליב חברונער, ר' יעקב רייפמאן, ר' שמעון נגר, ר' משה שו”ב, פרנקענטאל, ר' א. קארלינער ר' שמחה יאנאווער, ר' בכור אזולאי, ר' חיים טוריבער, ר' יעקב ב“ר ישראל, ר' ישראל מאהליבער, ר' מאיר קאוועברנער, ר' משה סלאנט, ר' מיכל חייט, ר' הלל ריבלין, ר' מארקיל נגר, ר' ירוחם מוכר חלב, ר' יחיאל ברמאן, האשה הענע ח”י, ר' אבא זעמעל, ר' יעקב דוד סלאטקין, ר' אהרן הערש שוב, ר' אברהם בר' שכנא, רחל יודאס ברגמן, ר' הערשיל אברהם איצעס, ר' שמואל בער, ר' יעקב מוזעריצער, ר' אלי' גדול בעקער, ר' טבל (חותן ר' ליב קצב). ר' יצחק רקובר (חותנו של ר' ר“ח רקובר, ר' אריה ליב ב”ר אלימלך, ר' אהרן בהרי“ל לעווי ר' ליב זקס, ר' ישראל מאהליבער, ר' הדענעבורגער, ר' יוסף עפשטיין, ר' צבי שיינקער, ר' בעריל מונעס, ר' שמואל נפתלי’ס רוהלד, ר' יעקב חאסלאווצער, ר' יצחק בלעכער, ר' איצע (דער יאהר איידעס), ר' פישל, ר' יעקב ב”ר ישראל (חותן ר' אברהם יעקב הכהן). ר' ישראל איסר לעווי (ממונה כולל סלונים), ר' יצחק יעקב מביאליסטאק (גבאי ביהכנ"ס), ר' מאטיל יחיאל בער’ס (מקריטשעב), ר' מנחם בלעכער, הא' ריינע דיא רביצין (שפירא), ר' בבל, ר' ברוך יעקב זיסערמאן, ר' משה טאבאצניק, ר' יוסף רוזינטאל המוכתר ואחיו ר' אברהם קאוועברענער, ר' אלכסנדר זיסקינד סגל אביו של ר' אברהם יצחק סגל, הא' בריינע אשת ר' יוסף (זקנתו של הגרי“מ חרל”פ), ר' ה. אביו של ר' ישראל פארבער שרייבער, ר' חיים מלמד (מדנבורג), ר' חנא (דיא כשרה בהמה), ר' משה לייב כהנא, ר' יוסף מינסקער היילפרין, ר' דוד שותק, ר' אליעזר לאפין, ר' יצחק מאשייף, ר' יחזקאל צוועבנער, ר' יצחק זאב סופר, ר‘… אביו של אלי’ נוס-בישליק, ר' יעקב מנקר בר' ישראל, ר' אליעזר זלקין משקלאב (גבאי בת"ת עץ חיים), ר' יעקב אלי' פערלקווארט, ר' צבי הירש כהנא שפירא⁵⁰⁴. שלשה נכנסו ראשונים עוד לפני הגמר טיח בבתים, כדי לפרוץ פרץ בפחד מפני הסכנה של כרם קדקוד ולעורר להתישבות במקום, והם הר"י ריבלין, הר' אברהם פראסט קורפו והר' אהרן שמש.

 

י. פרושים חסידים וקנאים    🔗

כאמור היו מיסדי השכונה פרושים ויסדוה על יסוד אידיאלי הגר“א. גם משפחת לעווי כלה נמנתה על הפרושים⁵⁰⁵. הרבה ספורים מסופרים על דבר הקנאות הפרושית נגד החסידים בתקופה ההיא⁵⁰⁶, שאז החריפה מלחמתם של הרי”ד פרומקין גם נגד הועד-הכללי, ביחוד נגד רבי יוסף ריבלין. משום כך לא נזכרו לא יסוד מאה שערים ולא דרך בנינה ב“חבצלת” תרלד-תרלה. גם כשנזכרה ב“חבצלת”⁵⁰⁷ ההתנפלות על “הבתים הבנויים מחוץ לעיר” לא דובר מאומה על השכונות. רק בגליון 27 (ב' אייר תרלה) יש רמז לדבר בתוך התנפלות על ר' יוסף ריבלין: “מדוע הפקידו את ה… ריבלין למושל על ירושלים”, “האיש הזה לפתע פתאום עלה על במתי העשר. ומדי שנה בשנה, יוסיף לבנות בתים על בתיו אשר מחוץ לעיר. ומאין עשה לו את כל העשר הזה”. כאן אנו שומעים גם טרוניה של בני כולל הו“ד, שלא היו זקוקים לבתים אחרי בנין “בתי מחסה” על הר ציון. באותה “חבצלת” נאמר: “הן זאת דבר גלוי וידוע, רבים מיחידי ירושלים גדוליה ונכבדיה וגם כל בני כולל הו”ד יצעקו אל פקידי אמשטרדם להסיר מעליהם את הנגע הזה ולא יענו”. וכשבקרו בארץ מונטגו ואשר וברפורט שלהם הרימו על נס את החברות לבנין בתים ואמרו “לפני שנתים או שלש שנים נוסדה חברה כזאת והצליחו מאד, עד כי רבים יחפצו לעשות כמעשיהם אם יהיה אך לאל ידם”, מעיר ה“חבצלת”: “אודות החברה הזאת ומטרתה נדבר אי”ה לעת מצוא“⁵⁰⁸. לעומת זה נזכר בפרטי פרטים ר' דוד רייז ויסוד “בית דוד”. אז נגמרו עשרה בתים על הככר שקנה ר' דוד רייז מחוץ לשערי העיר⁵⁰⁹. ויש לציין, שהחסידים מצדם, ובראשם גיסו של הרי”ד פרומקין הר“ר ניסן בק, יסדו גם הם חברה לבנין בתים אחרי הוסד השכונות הראשונות של הפרושים. היא שכונה “בתי ניסן בק” עד היום. ה”חבצלת" מודיע⁵¹⁰ בפרטי פרטים “על חברה ממקהלות החסידים אשר מטרתה לבנות בתים וחצרות למושב מחוץ לשערי ירושלים אשר במשך עשרים שנה ישלמו החברים את הקרן עם ההכשר, בין שער שכם ומראת יפו, חמשים בתים ובית תפלה וכל הדרוש”. נכרת התנגדות להשפעתם של הפרושים בתקנה ש“לבני החברה הזאת יסופחו גם אנשים אחרים מיתר המקהלות בלי הבדל”. השכונה הזאת צריכה היתה להקרא על שם מונטיפיורי, שמלאו לו אז תשעים שנה. אחרי שהרי“ד פרומקין בקש לקרא את הספריה הראשונה שיסד בירושלים על שם מונטיפיורי ומונטיפיורי הסכים תחילה, ואח”כ הודיע שלא לקראה על שמו כל עוד לא יסכימו רבני ירושלים (הראל"צ הרב אברהם אשכנזי, הרב מאיר אוירבאך והרב שמואל סלנט)⁵¹¹. הבתים נקראו בשם “אהלי משה ויהודית”, והרחוב העובר על ידם “רחוב מונטיפיורי”. הדבר היה חדשים מספר לפני בקורו של מונטיפיורי בירושלים. בה“חבצלת”⁵¹² בא תזכיר בתהלות למונטיפיורי עם תקנות בשבח בנין בתים בחתימת “פקידי אהלי משה ויהודית”, כאילו היו הם הראשונים ולא קדמם איש בבנין. ויש לציין שגם לזה לא שת מונטיפיורי לבו, ובבקורו בירושלים שבועות מספר אחר-כך, לא נזכר ב“חבצלת” כלום על יחסו לשכונה זו, ממה שיש להסיק שגם זה לא קבל. על דבר התנגשות בין חסידים ומתנגדים מספרים, שהיתה שמחה של מצוה ושתו החסידים קצת יותר על המדה, והיה אתם גם הר' שמחה לאנדינער סאלובייציק. כשהיו בגלופין התחילו לספר על ה“רבי” ונפלאותיו, וגנה הר“ר שמחה את ה”רבי“, והגיעו הדברים עד לידי כך שהכריזו החבד”יים שיתנו פרס למי שיסיר את ראשו של ר' שמחה. ואולם גם בספר התקנות הננו מוצאים תקנה מפורשת בענין נוסח התפילה, “שיהיה כמנהג כוללות פרושים פעה”ק ירושלים ת“ו וחק עולם הוא עד ביאת הגואל, ואין רשות לשום אדם לשנות ואם ירצו אחדים לשנות להתפלל נוסח אחר יקבצו להם מנין מיוחד בבית מיוחד, ברשות הועד”⁵¹³. רק בתלמוד-תורה לא. הפרידו בין פרושים לחסידים וכן לא ספרדים⁵¹⁴. בדין וחשבון לשנת תרמא נזכר כבר ביהמ“ד חסידים בנוסח ספרד. יש לציין שמן החסידים לא היו כמעט בין הראשונים, רק מחסידי חב”ד⁵¹⁵. באותו זמן הרי נקנה המגרש על-ידי מנהיג החסידים בעת ההיא ר' ניסן ב“ר ישראל בק להקמת השכונה הנזכרת וקרא למקום ההוא “רחבות משה ויהודית”⁵¹⁶. אפשר שהחסידים לא הצטרפו גם מצדם משום שאז היתה המחלוקת הגדולה נגד “הוועד הכללי” מצד חברת “תפארת ירושלים”, שבראשה עמד הרי”ד פרומקין וה“חבצלת”.

בהשפעת משפחת לעווי הפכה מאה שערים למרכז הדתיות הקיצונית, והרבה ספורים מסופרים בענין זה⁵¹⁷. גם ר' אברהם קורפו היה דתי קיצוני והשפעתו היתה גדולה כאשר הזכרנו. עם בוא הרב מבריסק הגרי“ל דיסקין היתה מאה שערים נוהה הרבה אחריו; כבר הזכרנו השפעת מאה שערים בענין יסוד פתח-תקוה⁵¹⁸. עוד בראשית ימיה נפלתה בזה מן השכונה “אבן ישראל”, שנוסדה מיד אחריה⁵¹⁹, ושהיתה נחשבת לשכונת משכילים וגם “חפשים”, ביחוד אחרי שהתפרצה המחלוקת בדבר בית-המדרש שפתח הרי”מ פינס ב“אבן ישראל”. הדברים הגיעו עד לידי כך, שהיו כאלה במאה שערים שדעתם לא היתה בתקופה ידועה נוחה גם מהר“י רבלין שבביתו ב”אבן ישראל" התאכסן פינס ושהיה מתומכיו. גם בתקנות הננו שומעים הד חזק להשקפה קיצונית זו; תקנה אחת אומרת “שאסור לשום איש למשכן נחלתו או חלק ממנה לא רק לשאינו-ישראל אלא גם לאחד מכת הפורצים בדברי רז”ל, ואם יעבור איש על זה מופרש ומובדל מן החברה ואין לו זכות בזכיות חברה, מעת יודע הדבר עדי ישוב ויתקן עותתו“⁵²⁰. במקום אחר בספר התקנות⁵²¹, באה עוד הדגשה מיוחדת: “וכן אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר”, פירוש הדבר שאין הם מעמידים עוד כל יהודי בחזקת כשרות. יש לציין שתקנות אלו תוקנו אחרי המלחמה בין סיעת הרב מבריסק ובין סיעת מנהיגי ירושלים, שבראשם עמדו הגר”ש סלאנט והר“י ריבלין, ושמצאה לה בטוי במלחמה נגד הרי”מ פינס. שנות תרמ-תרמא הן השנים שבהן התלקחה המלחמה הזאת בכל תקפה. ואכן, בשנת תרמג, זמן קצר אחרי האסור על ביהכ“נ של הרי”מ פינס והחרם על הר“י ריבלין⁵²², נתארגנה הגנה רוחנית מיוחדת על מאה שערים והשוכנים בה מההשפעה של שכונות “דרך-יפו” וביחוד “אבן-ישראל” ו”משכנות-ישראל“, שבהן היתה השפעת פינס וחבריו ניכרת. בשכונות אלו גרו גם כמה ספרדים, שמסרו בניהם לביה”ס של כי“ח בהנהלת נסים בכר. בראש ההגנה הרוחנית הזאת עמדו הר' ישעיה אורנשטיין, הר' שמואל בארעזינער, הרה”ג ר' אליעזר דן רלב“ג, הר' שלמה עלבא פאבריקאנט, גם שני בני הדוד הרה”ג ר' זלמן בהר“ן והרש”ז בהרי“ל הצטרפו לכמה עקרים של הגנה זו. עקרי ההחלטות היו אז: לא להשכיר דירה לספרדי, אם לא בהסכמה מיוחדת מועד ההגנה, שכן יש חשש שיכניס בניו לבי”ס של נסים בכר (כי"ח); לא לשלוח שום ילד לחדרים של מלמדי תינוקות שב“באן-ישראל” ו“משכנות ישראל”, ולא לתת להר“י ריבלין לדרוש במאה שערים, כי אף-על-פי שקבל נזיפה והוסר מעליו החרם שהחרימוהו, הרי היו לו קשרים אמיצים עם הרי”מ פינס. כמו כן הוחלט שלא להשתדך עם נועלי ה“שטיבלעטען”, היינו נעלים עם גומי, שכן מצאה לה “הפריצות” בטוי גם בתלבושת חיצונית, בנעלים גבוהות לעומת נעלים חצאיות או סנדלים, שהיו נועלים רוב בני ירושלים. מספרים, שבשנת תרמב, אחרי שהוכרז החרם על הרי“ר בקשר עם בית-מדרשו של הרי”מ פינס באבן-ישראל, דרש הרי“ר בביהכנ”ס במאה-שערים על דבר תכניתו של “אלף-שערים”, ואז התנפלו עליו מסיעת הקנאים וצעקו אחריו: “צא מכאן”. אמר להם: “לפני תשע שנים כשהלכתי במקום הזה, שהיה שומם, היה לבי נוקפני בדבר אחריות הסכנה, ודאגתי: מי יודע אם נצליח שיגורוו כאן בני אדם, ועכשיו ברוך-השם זכיתי שיש כאן גם אנשים המגרשים אותי מכאן”. כן דקדקו בטהרת המשפחה עד שלא בטחו במקואות של אחרים, “ואין לשום אשה ללכת למקוה אחרת זולתי להמקוה השייך להקהל”⁵²³. ביחס לאורחים נאמר “אם יראה וישמע עליו דברים אשר לא כדת יוציאוהו מהבתים האלה של הכנסת אורחים – תיכף ומיד בעל-כרחו וגגם לא יושכר לו מקום בכל חברתנו”⁵²⁴. אולם עם כל זאת גדולה זכותם בישוב הארץ, שהיו הראשונים למחשבה ולבנין ובזה עלו על הרבה מה“משכילים”, אשר ידו בהם אבנים. חבת ארץ-ישראל וההתעוררות לישוב מבצבצות לא רק מן התקנות, אלא באה לידי הבעה בכמה וכמה מקומות בצורות שונות. הם האמינו בגאולה קרובה, וחשבו לקרב אותה במעשיהם.

 

יא. ההנהלה והצבור    🔗

­המקורות שבכתב הראשונים לתולדות מאה-שערים הם, כמו שכבר ראינו: א) מאמר הרי“ר בהלבנון תרלד, גליון 21, המכיל גם ה' תקנות יסודיות, שנערכו ראשונה עוד בר”ח כסלו תרלד; ב) גליון תקנות תרלד, ששמשו תעודת חבר, ושנמסרו לחברים הראשונים לפי התאריך בשפולי התעודה, שנדפסה בט“ו שבט תרלר (למקנת השדה שלמו עוד לפני כן בחדש טבת תרלד 239,30 גרוש כפי שמודפס בראש הדף). תעודה זו נדפסה כמעט בלי שנויים⁵²⁵ ב”ספר התקנות" שנדפס מחדש; ג) פנקסי החשבונות להר' אברהם פראסט-קורפו הנזכרים לעיל; ד) ספר התקנות למאה שערים משנת תרמט. ספר זה מקיף מלבד התקנות גם את ההיסטוריה של מאה שערים מיום הוסדה עד שנת תרמט. ואולם כשם בבנין מאה שערים, כן אפשר להבחין גם בו שתי תקופות נפרדות: א) תקופת הבנין משנת תרלד ועד שנת תרמא. ב) תקופת ההתפתחות וההתבססות משנת תרמא ועד שנת תרמט. וג תקנותוסכל בפני עצמו נושא חותמו המיוחד. שש התקנות שנתפרסמו ב“הלבנון” הן אותן שתוקנו בשעת יסוד החברה, ומהוות מעין תכנית שתכנו המיסדים. הן מדברות על אגודה של מאה איש, על בחירת ועד לקנית הקרקע ולתקנת התקנות, על התשלומים הראשונים ועל ראשית הבנין. תקנות תרלד עוסקות ב“תקנות ובסדרים אשר אדני חברתנו מאה-שערים עליהן הטבעו” ולשם זה “נדפס גליון החברה לזכרון בראשונה בשנת תרלד”⁵²⁶, ו“פעם שניה בספר התקנות בשנת תרמט”⁵²⁷. תקנות אלו המכילות י“א סעיפים תוקנו אחרי קניית כרם כדכוד⁵²⁸, ועוסקות: א) ברשום הקרקע בספרי האחוזה של הממשלה, ב) בועד ותפקידו, ג) בתכנית השכונה בדרך כלל, ד) בחובות משמעת לועד, ה) בתשלומים, ו) בשכנים שאינם רצויים, בעיקר מבחינה חברתית, ז) ביחסי שכנים בבנין, ח) בגורל שנתי בתקופת הבנין, ט) בגורל הגדול המחלט, אחרי כלות שנות הבנין, י) בבנין בור, יא) בזכויות החברים המתישבים ושאינם יושבים עדיין. ואולם בשנת תרמא, עם הגורל הגדול, היה הכרח לחוקק חוקה רחבה יותר, המקפת את חיי העיר לכל פרטיהם. בדרך כלל יש להעיר שתקנות אלו מלבד מה שהן “חוקה” נפלאה למופת, היכולה לשמש חומר, בסיס ודוגמא גם כיום לחברות התישבות, הנה חין ערכן הוא בזה, שהן מיוסדות כולן על המשפט היהודי בעמקות נפלאה. נראה הדבר שעסקו ביסודן שנים יחד: הגאון רבי שלמה זלמן בהר”ן והר“ר יוסף ריבלין. מספרים שהמומחה שבמומחים בעניני אחוזות ובנינים בכל אותו הדור, הרה”ג רבי יעקב מן, שהיה ה“בורר” המומחה בכל סכסוכי נחלאות, מפאת גדולתו בתורה מצד אחד וידיעותיו הרחבות בעניני בנין מצד שני, היה גונז אתו למשמרת תמיד “ספר תקנות מאה שערים”, שהיה לו לעינים בפסקי הדין שלו, והיה מפליג בשבח תקנות אלו⁵²⁹.

ספר התקנות של תרמא מכיל פרקים אלו: א) משפטי האחוזות וגבולותיהם סביב (ז' סעיפים), ב) בחירת הועד (ה' סעיפים), ג) עסקי שכנים (ד' סעיפים), ד) המצרים המשותפים (ה' סעיפים), ה) הנהגות הישוב (י' סעיפים), ו) צרכי הרבים (ד' סעיפים), ז) הנהגת בתי כנסיות ובתי מדרשות (ה' סעיפים), ח) תלמוד תורה (ב' סעיפים), ט) בקור חולים (ג' סעיפים), י) גמילות חסדים (ב' סעיפים), יא) הכנסת אורחים (ד' סעיפים)⁵³⁰. פרקים אלו מכילים איפוא חוקה שלמה, הכוללת מלבד תקנות הישוב באשר הוא ישוב גם את סדור החנוך, הבריאות והעזרה הסוציאלית ואף גם את הדאגה לעולים חדשים מחוץ לארץ. דומה כאלו מאה שערים רוצה ליצור לה אוטונומיה גם כלפי הישוב הקיים בעיר העתיקה, ומפתחת מוסדות מקבילים, לא רק לוקליים שהמקום גורם אלא גם צבוריים כלליים, ענין שגרם לכך שבאמת נעשתה מאה שערים, בזמנה חטיבה מיוחדת בישוב מכמה בחינות, כאשר הזכרנו לעיל, ובקשה גם להסיר מעליה במובן ידוע במשך הזמן את ראשותו של הישוב הירושלמי בנהותה אחרי הרב מבריסק, כנזכר. נוצרו כאן חומות, ביחוד אחרי שהתחילו כבר אז רוחות חדשות מנשבות מכל הבחינות, וביחוד במה שנוגע ל“השכלה”. מתוך זה שבקשו להבטיח את קיום החומה לדורות קבעו, ש“התקנות האלה חובה – לא רק לשעה אלא לכל הבאים בבריתה מעתה ועד עולם הם באים על-מנת לקבל עליהם כל התקנות האמורים בה, ואין רשות לשום חבר או להיושב בהמקום הזה לערער אפילו על תקנה אחת מכל התקנות האלו, כי על פיהם אך שלום ואחדות ימצא בה וצדק ילין בה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן”⁵³¹.

הנהלת הישוב נמסרה לועד, שעל יסוד המנהג היהודי היו חבריו שבעה, “ז' טובי העיר”⁵³². לפי תקנות תרלד היה זמן בחירת הועד ביום הוסד החברה, הוא ר“ח כסלו, אחת לשתי שנים⁵³³. לפי תקנות תרמא נקבע זמן הבחירות בחול המועד סוכות⁵³⁴. בתקנות תרלד נקבע ש”יבחרו בני החברה ועד חדש על-פי רוב דעות נעלמות" ולא להחליף את כל חברי הועד בפעם אחת בחדשים, “רק נבחרו מהועד הראשון ארבעה או חמישה שיהיו בהועד החדש”⁵³⁵. וכן לפי תקנות תרמא “יחליפו מקצתם”, או אפשר “גם להסכים על הועד הקודם”⁵³⁶. בענין בחירת הועד נקבע בתקנות תרמא סדר כזה: “בבוקר יום א' דחול –המועד סוכות יוכרז בבתי כנסיות ומדרשות במאה שערים להאסף כל בני החברה לעת ערב לביהמ”ד העליון. ויעשה קלפי מכל החברים בעלי-הבתים הגברים⁵³⁷ וכל נומר יחשב לדעה אחת⁵³⁸ ויטילו גורל על שלשה ועשרים בוררים ושלשה ועשרים ממלאי מקומות לעיני הבד“צ דק”ק אשכנזים הי“ו” “והכ”ג אנשים להם כוח כל בני החברה“⁵³⁹. כ”ג אלה נבחרו, איפוא, לא על דעת הבוחרים, אלא על פי גורל. “כ”ג אלה יתאספו למחרת היום ההוא לישא וליתן באמ“ו⁵⁴⁰ בלי שום משוא פנים, ועל-פי רוב דעות יובחר זט”ע וסוכן נאמן“. בהערה לסעיף זה נאמר: “ויבררו בעלי-מדע⁵⁴¹ לומדי תורה ושונאי בצע אוהבים זה לזה”; בתנאי של “אוהבים זה לזה” קבעו תריס בפני סכסוכים פנימיים בין חברי הועד לבין עצמם ותקון זה נעשה גם על יסוד מאמר התלמוד בסנהדרין “ששני תלמידי-חכמים ששונאין זה לזה אין יושבין בדין יחד”; ופרש הרמב”ם טעם לדבר: “שדעת כל אחד לסתור דעת חבירו משנאתו ויצא מתוך כך משפט מעוקל”. “בחירת שבעת חברי הועד יכתב בספר ויחתם מהכ”ג אנשים ומהבד“צ על מנוי הועד, ועל-פי הועד הזה תתנהג החברה לפי התקנות עד בחירה חדשה”⁵⁴². תפקידם של אותם כ“ג הנבחרים על-פי הגורל לא נגמר לחלוטין עם בחירת שבעה חברי הועד. הם היו מהוים מעין “ועד מפקח” והשבעה נחשבו ל”ועד הפועל“. ויתר על כן, “הרשות ביד, כ”ג הבוררים להחליף מיעוט מהועד כל אימת שירצו אף תוך ימי בחירתם בהסכם כולם”, היינו אם כל כ“ג הבוררים היו בענין ההחלפה בדעה אחת. אך גם “אז אין בידם להחליף רוב מהועד עד יום הבחירה”⁵⁴³. המספר כ”ג נקבע על יסוד מספר חברי סנהדרין קטנה. נוסף על מוסדות אלו נזכרת עוד אינסטציה של כ“ג אנשים, שהיה “הועד הפועל” ממנה אותם לפי הערה לסעיף ב', היינו: “הדבר הגדול אשר יובא לפני הועד לעשות ואקילעס⁵⁴⁴ או להחליף גבאים. מאיזו חברה⁵⁴⁵ וכדומה יאספו להם הועד אנשים יראי אלהים חכמי לב עד כ”ג כמנין סנהדרי קטנה, ועל פי רוב דעות יקום דבר”⁵⁴⁶. כ“ג אלה לא היו נבחרים קבועים, אלא נבחרים לפי הצורך בכל פעם מחדש. ביחוד הורגש הצורך לכ”ג מעין אלה, כששבעה טובי-העיר לא היו רובם תלמידי-חכמים, שאז לא יכול “מושבם להיות כדין הדיינים”⁵⁴⁷, ובאופן כזה לא יכלו להחליט על דעת עצמם גם בעניין הנוגע לרוח לזה והפסד לזה, אלא אחרי ש“אספו להם כ”ג אנשים יראי אלהים חכמי התורה, עד כ“ג”.

עם בחירת הועד החדש ימסר לו הועד הקודם את כל החשבונות והפנקסאות וכל השייך להחברה, לפי תקנות תרלד⁵⁴⁸. וכן נאמר בתקנות תרמא: “בכל שתי שנים עת הבחירה מחויבים הועד הקדום והסוכן למסור ליד הועד החדש כל הפנקסאות והחותם וקופת החברה וכדומה, כל השייך להוועד והסוכן, וחשבון צדק מכל שתי השנים והכל מסודר כראוי”⁵⁴⁹.

ועד השכונה הזה של זט“ע נקרא “הועד הזמני”⁵⁵⁰, היינו הועד בשעתו, “הועד הנבחר בזמנו”⁵⁵¹. תפקידו היה מעין תפקיד הנהלת עיריה ומועצתה ויותר מזה, לי כמעט נתנה סמכות של שלטון אוטונומי מוחלט בגבולות השכונה. בתקנות תרלד הוגדרה סמכותו כך: “גם אחרי כלות כל בניני החברה יהיה ועד כזה למען ישמור את המקום והבנינים בנקיות וסדדים וישמרהו מכל ריב ומדון בין השכנים ובפרט בענינים הנוגעים אל הנחלה המשותפת לכל החברה ואשר בין איש לרעהו ולשכנו”⁵⁵², לפי אותן התקנות היה הוא, במשך זמן הבנין, גובה את “תשלומי הכסף השנתי”⁵⁵³, מסדר הגורל הראשון, ועוסק בבנין הצרכים הצבוריים, כגון בור. לפי תקנות תרמא היתה לו זכות וטו על העברת בית או נחלה מרשות לרשות: “אין רשות לשום אדם למכור נחלתו בלי רשיון הז' טובי העיר לאיש הישר בעיניהם, ואשר יקנה בלי רשות אין לו חלק בכל זכויות השייכים להחברה”⁵⁵⁴. “עליו-על הועד – לעיין במילי דמתא בכלל ובפרט, להשגיח על טובת הכלל בהכנסה והוצאה, לבנות ולתקן למכור ולהשכיר ולהשגיח על קיום התקנות הקבועות בספר הזה”⁵⁵⁵. נתן לועד כח של בית-דין, “ויהיה מושבם כמושב הדיינין” עד כדי כך “שיש כח להועד אף בדבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי למגדר מילתא, כי כן קבלו עליהם” “וכן יכולים לקבל עדות, ובידם להתיר הסכמה בחרם”. “ועליהם להנהיג, בני המקום בהתנהגות ישרות, לכונן חברות לדבר-מצוה: תלמוד-תורה משמורים⁵⁵⁶, ש”ס, משניות, ביקור-חולים, לינת-הצדק, גמילות-חסד, הכנסת-אורחים, ויהיה הכל תחת השגחתם או המנויין על ידם”⁵⁵⁷ ), כלומר, שהם ממנים ועדים משנים תחת פקוחם למטרות שונות. על הועד היה לדאוג “להרבות הכנסות הדרושות להוצאות צרכי רבים” “ולגבות את המוטל על החדרים”, ליצור קופת ריזירבה “לבל יצטרכו לתבוע לעת הצורך לנקיון הבורות והשווקים ותיקון הצינורות”. “אם יצטרכו לסתור איזה צינורי מים אין היחידים יכולים לעכב, כי הוא טובת הכלל”, כלומר שאם כי הצינורות נחשבו לרכוש בעל הבית, יכול הועד להפקיעם מרשותו ולסתרם. הועד היה גם “משפט השלום” של הישוב: “אם יהיה דין ודברים ביניהם (בין התושבים) יגישו משפטם אל הועד”⁵⁵⁸. “כל איש אשר יזיד ללכת בערכאות של גויים בדין-ודברים שיהיה לו עם חבירו בלי רשות הבד”צ או הזט“ע, הרי הוא מופרש ומובדל מהחברה, ואין לו שום זכות בזכיות החברה עד שיקבל דין הבד”צ או הזט“ע”⁵⁵⁹. לפי תקנות תרלד היה הועד יכול גם להוציא חבר מהחברה בתנאים ידועים וגם להכריחו לצאת מביתו⁵⁶⁰. “מנהג פשוט הוא מה שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימים ועושים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים ומסורים דמי”⁵⁶¹. הועד היה המשגיח על הרכוש הצבורי, על “כל הדברים השייכים אל הכלל כמו בתי-כנסת ומדרשות והחצר אשר סביבותיהם והתנורים ובית הטבילה ובתי הכנסת אורחים ובתי תלמוד תורה”⁵⁶².

ואולם בתוך התקנות הננו מוצאים גם הגבלות לסמכויות הועד. בהערה לסעיף המדבר על כוחו של הועד נאמר: “וכל דבריהם יהיו בנחת אם יצטרכו להטיל עול על הצבור”⁵⁶³. כבר הזכרנו שכ“ג הבוררים, שנבחרו על-פי גורל “יכולים גם להחליף מעוט מהועד כל אימת שירצו”. הגבלת כח הועד נמצאת גם בענין הוצאת בנין לרשות הרבים, ש”אין מועיל בזה רשות זט“ע אפילו במעמד אנשי העיר”⁵⁶⁴. וכן נמצא בהערה אחת: “כל מחשבה פוסלת כמו יוהרא וגאוה המצויה בעוסקים עם הצבור היא כנופיא שאינה לשם שמים”⁵⁶⁵. הועד כפוף לתקנות שנקבעו. “על-פי הועד תתנהג החברה לפי התקנות המובארות בזה הספר”.

כן לא יוכל הועד לחדש מוסדות צבוריים ולהרשות חברות פרטיות או לתת זכיונות למי שהוא בנגוד לאינטרסים הצבוריים⁵⁶⁶. גם בתקנות תרלד נאמר: “והועד ישתדל להפיק חפץ בני החברה בסדר שזה נהנה וזה לא חסר”⁵⁶⁷. כמו כן נאסר על הזט"ע להסכים ליסוד מוסדות צבוריים, שיהיו לרועץ למוסדות הקימים במאה שערים, או אולי גם בדרך כלל.

כאמור היו ועדי-משנה, שהיו ממונים על-ידי הועד לתפקידים שונים, ותחת פקוחו. לפי זה היה ועד של ג' אנשים שהיו ממונים על התנורים, כדי שלא יפריזו האופים על שכר האפיה יותר מאופי ירושלים⁵⁶⁸. ולא יסיגו איש גבול רעהו⁵⁶⁹. וכן היו גבאי בתי כנסיות ומדרשות נבחרים על ידי הזט“ע⁵⁷⁰. והכנסות אלו נתונות תחת פקוח הזט”ע. ולא זו בלבד אלא ש“הרשות ביד ועד חדש לשנות הגבאים כפי ראות עיניהם”. “לתלמוד תורה יכונן הועד גם חברה גם ימנה גבאים”⁵⁷¹ וכן לבקור-חולים⁵⁷² ולהכנסת-אורחים⁵⁷³. לועדי המשנה היו בוררים מן המעולים והמיוחדים שבחברה. בהערה אחת⁵⁷⁴ בדיון על הנהגת הישוב מודגש, ש“גם הנבחרים לועדים אלה ובכל התמנות שיהיה” "יהיה דוקא כנזכר לעיל בבחירת הועד לומדי תורה שונאי בצע ואוהבים זה לזה⁵⁷⁵.

גם סדרי עבודת הועד נקבעו בתקנות: הועד מחויב להתאסף כולו לא פחות מפעם אחת בחדש לעיין במילי דמתא בכלל ובפרט “ויהיה מושבם כמושב הדיינין” “וכאשר יתאספו יחד על-פי רוב דעות יקום דבר, אף אם המעוט יאמרו אין אנו יודעים⁵⁷⁶, דכן הותנה לילך אחרי הרוב, ואם יקראו כל זט”ע על האספה ולא יבואו כי אם רובם, להם כח כל הזט“ע. ומה שעשו עשו, ואין הנשמטין⁵⁷⁷ יכולים לערער כלל. וזולת בדבר אשר נשאו ונתנו בזה כל הזט”ע ועדיין לא נגמר, בזה אין להם רשות לגמור כי-אם במעמד כולם על-פי רוב דעות“⁵⁷⁸. “אם יסלק אחד מהזט”ע את עצמו טרם יודע להיכן הדין נוטה⁵⁷⁹. אין רשות להנשארים לגמור כמו בדיינים”⁵⁸⁰. בענין דרך החתימה נאמר: “אין לשום אחד מבעלי הועד לחתום לשום איש ביחיד הן (בענין) השייך ליחיד או לרבים, כי אם דוקא בצרוף כולם⁵⁸¹ על פי-רוב דעות⁵⁸², כי רבים מכשולים המגיעים והגיעו שכולם חותמים זה אחרי זה⁵⁸³. כל אחד רואה חתימת יד חברו⁵⁸⁴ ואין שום אחד רוצה ליכנס לבדו בקטטה. מתוך כך (יוצא) המשפט מעוקל”⁵⁸⁵. בסעיף מיוחד ובהערות באה גם הזהרה מוסרית לחברי הועד: “המצוה האמורה בדיינים, שלא יאמר אני זיכיתי, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, נאמרה גם על הזט”ע", “ואף אם יאמר: אני מן המזכין, דאז אינו גורם שנאה לחבריו, שאין הבעל דין יודע מי עוד המזכין ומי המחיבין וכן נמי לאחרים⁵⁸⁶ אסור לומר כן להנדון”⁵⁸⁷.

וכשם שנקבעו חובות הועד על פי המשפט היהודי, כן נקבעו חובות החברים. עוד בשנת תרלד נקבע בתקנות ש“כל אחד מבני החברה חובתו לשמוע אל הועד הנבחר בזמנו לכל דבר הנוגע אל הנחלה והבנינים ותשלומי הכסף ומושב הבתים (היינו תקנות המושב) – ומכירה וקנין וכדומה. ואין רשות לשום איש מהחברה למכור, למשכן, להשכיר, להחליף אחר במקומו, רק בידיעת ורשות הועד”⁵⁸⁸. כן מוצאים אנו עוד בתרלד: “למען הרחק מן החברה ומבתי מושבתם כל הדבר הגורם ריב חס-ושלום נוסדה תקנה, אשר אם אחד וחמשים איש מבני החברה, יעידו על אחד כי הוא איש מדנים ותככים יודיעוהו הוועד כי חובתו לצאת מהחברה ונחלה לא יהיה לו בחברתינו ובהר נחלתם וגם אם כבר שילם כל כסף הבנין יושב לו כל כספו וחלק לא יהיה לו בקרב החברה, ויצא גם בעל-כרחו, ואם שכניו הקרובים אל ביתו לא יסבלוהו, ולא ימצאו נ”א איש להעיד, זה מסור בידי הועד וישכילו ויתבוננו היטב, ואם אמת דברו השכנים מוכרח לצאת מביתו ומהחברה“⁵⁸⁹. בשנת תרמא אשרו שוב בתקנה מיוחדת את סעיף ד' של תרלד הנזכר שלפיה: “אין רשות לשום אדם למכור נחלתו בלי רשיון הזט”ע לאיש הישר בעיניהם”. בסעיף זה נוספה עוד הדגשה: “וכן אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר”⁵⁹⁰. תקנה מיוחדת אחרת אוסרת לשום אדם, בין יחיד ובין רבים, “לעשות שום בנין או מלאכה או עסק או מסחר שיוגרע בזה הכנסת הקהל, אף אם ירצו לשלם מכיסו להקהל את הגרעון”⁵⁹¹. בזה שמרו מצד אחד על הצבור והמושב מפני התחרויות, שלפעמים נובעת מהם, אמנם, הקלה לפרט, כגון תנור פרטי, ואולי גם הזלת מחירים, ואולם יש בהם קלקלה למושב ותכונתו כמושב מאורגן. מכת יסוד מוסדות, שכלפי חוץ נראו כמוסדות צבוריים, ואולם לפי האמת לא היו אלא “מוסדות פרטיים” ולעתים רק שמות של “פירמה” גרידא לקבוץ נדבות, ידועה בדברי ימי הישוב הישן; והרבה גרמו אלה לא רק לירידתם של מוסדות הצבור המוסמכים, אלא גם לקלקלת המוסר וירידתו ולחלול שם ירושלים בכל תפוצות הגולה. לענין זה מכוונת הסיפא של התקנה: “וכן אסור לשום חבר או שכן היושב במאה שערים ת”ו לפרוש עצמו מהצבור בכל עניניהם אף בדבר שלא יגרום כי-אם מעט היזק להקהל, ואפילו להביא הכנסה לאיזו חברה תלמוד-תורה, גמילות-חסד וכדומה אף בהסכם הזט“ע”. כאן היתה השקפה ישובית יותר רחבה, שרצתה לשמור על הסמכות להנהגת הישוב האשכנזי הכללי. בכלל נתחייב כל אחד מהתושבים “לשמור עצמו בכל מעשהו אף בחדרי חדרים שלא יגרום שום היזק או צער לחברו ולשכנו הרחוק והקרוב אף שום השמעת קול או עשן או נדנוד קרקע. ואף אם השכנים הקרובים מוחלים לו, הרשות ביד הרחוקים למחות נגדו… ומחויבים השכנים לשמור עצמם מגרימת היזק לחבירו אף שלא מגיריה דיליה, ויהיה בינהם שלום ורעות ואם יהיה ביניהם דין-ודברים יגישו משפטם אל הועד”⁵⁹².

וכאן יש להעיר שמלבד “החברים” בעלי בתים במאה שערים, כבר היו עם בנין הבתים הראשונים גם “שכנים” שגרו בשכירות. כאלה יש כבר ברשימת התושבים, שנזכרה לעיל, ועם הרחבת הבנין הלך מספר השכנים הלוך ורב. ענין השכנים כבר נזכר בתקנות תרלד עם התחלת הבנין. בתקנה ד' מדובר על השכרת בית, שאינה יכולה להיות אלא ברשות הועד⁵⁹³. וכן נזכר בהן, שמי שזכה בגורל הקטן “יכול להשכירו לאיש הרצוי לועד”⁵⁹⁴. בתקנות תרמא בא האיסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר“⁵⁹⁵, ענין החוזר גם ביחס לאורחים⁵⁹⁶. על כל פנים היתה כבר בשנת תרמט לפחות מחצית התושבים של שכנים, שכן נזכר מספר המשפחות, מאתים וחמשים משפחות בערך⁵⁹⁷. בנוגע לשכנים יש לציין, שלא רק שלא היתה להם זכות להבחר לא בכ”ג הבוררים ולא בזט“ע, אלא גם לא לבחור. רשות זו ניתנה, כפי שראינו, רק לבני החברה לפי הנומר ו”כל נומר נחשב לדעה“⁵⁹⁸. ואולם חובת שמירת תקנות החברה הוטלה גם על השכנים: “אין רשות לשום חבר או להיושב במקום הזה לערער אפילו על תקנה אחת בכל התקנות האלה”⁵⁹⁹. באשר לחובת הנקיון, מודגש ש”על החברים והיושבים בחברתינו מאה שערים להזהר בנקיון המקום"⁶⁰⁰ וכן “אסור לשום חבר או שכן היושב במאה שערים וכו' לפרוש עצמו מהצבור בכל עניניהם”⁶⁰¹. המסים החדשיים, גרוש או גרוש וחצי לחדש, מוטלים “על כל החברים והשכנים היושבים במאה שערים ת”ו⁶⁰², משום שמסים אלו חובת הדיר הם. לעומת זה היו לשכנים זכויות שוות בכל צרכי הרבים, בבתי-הכנסת ובתי המדרשות והתנורים ובית-הטבילה, ובית הכנסת אורחים ובתי התלמוד-תורה. “וכל זה שוה זכות השכנים ובעלי הבתים לא יבוכר איש על רעהו”⁶⁰³. בועדי-המשנה לא נזכר שיהיו דוקא מבעלי-הבתים, ונראה שהיו ממנים להם גם מבין השכנים. בנוגע למקום קבוע בבית-הכנסת, שנוהגת בו חזקה, נאמר: “אם ישמרו לשלם דמי שנתם⁶⁰⁴ יהיה שכן או חבר או מחוץ למאה שערים יש להם דין חזקה”⁶⁰⁵. התלמוד תורה היה “לבני החברה והיושבים פה ובסביבותיה”⁶⁰⁶. “חברת ביקור חולים תביא תועלת לכל יושבי מאה שערים”⁶⁰⁷. בענין גמילות חסד נראה שהחברה נתנה הלואות “לכל איש”⁶⁰⁸ “לאחינו בקדש”⁶⁰⁹, כנראה גם ליושב ירושלים סתם. מההדגשה על הצרך בגמילות חסד בפרט בזמן “משך-הדירות”, נראה שמזה נהנו בעיקר השכנים.

סוג מיוחד היה כבר אז הישוב שנוצר בסביבות מאה שערים, היינו מחוץ לתבה המרובעת המוקפת שערים. על ראשית ההתפתחות דברנו לעיל. בסיכום של “ספר התקנות” בשנת הדפסו (תרמ"ט) מדובר בגאון על “הבתים הבנויים סביבותיה”⁶¹⁰. אז היו כבר שכונות שלמות בנות למאה-שערים. בשנת תרמו נקנה המגרש הראשון של שכונת בית ישראל. הקרקע לשכונת ויטנברג נקנתה ע“י ר' משה ויטנברג עוד בשנת תרמה, וכן נקנה המגרש של שכונת שערי פינה בין מאה שערים ובין בית-ישראל בשנת תרמח. מתוך התקנות נראה, שכבר לפני שנת תרמא, הצטרפו לשכונה כמה מהגרים בסביבה ו”נשאו גם במשא הקהל“⁶¹¹. שם נקבע ש”הדרים מחוץ למאה שערים ונושאים במשא הקהל כהיושבים פנימה זכות אחד להם בדבר התנור עם החברים", וכן בחזקת מקום בבית-הכנסת והתלמוד תורה.

 

יב. התרחבות הבנין מבפנים לשכונה    🔗

מקום מיוחד בסדורים תופסים הבנינים הנוספים על התכנית. לפי התכנית היו הבתים צריכים להבנות בארבע שורות בהיקף התבה, המקום הפנוי באמצע נקבע לבורות ולבית הכנסת⁶¹². מתחילה לא נתנה רשות גם לגדור החצרות. לפי תקנות תרלד⁶¹³ נתנה רשות כזאת בהסתייגות מיוחדת: “מי שלוקח שני בתים או קרובים או אוהבים הרוצים להיות בתיהם קרובים וסמוכים זה לזה ולהגביל חצרם להם לבדם, ישתדל הועד להפיק חפצם בכל האפשרות אף אחרי הגורל הראשון, ואחרי הגורל השני יותן החפץ הזה בלי מפריע”. ואכן בתקנות תרמא, אחרי הגורל הגדול, נאמר: “הרשות ביד כל אחד לגדור גבולו ולמנוע הילוך המים ממנו מהחצרים וגגות של חברו”⁶¹⁴. כאן נזכרה יתר על כן תקנה בדבר מחיצות בין הבתים: “אם איש ירצה לעשות מחיצה בינו לבין שותפו – אף שעמד כך כמה שנים בלא מחיצה לא מהני מחילה – מחויב השותף ליתן לו חצי הוצאות כותל אבנים וחצי מקום הכותל⁶¹⁵, ולא יכול לומר לו די לי בכותל מהוצא ודפנא”⁶¹⁶. ובתוספת לזה מדובר על כך ש“שכן יכול להכריח שכנו לבנות בין שניהם גבול או גזית” ולא מהוצא ודפנה “דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו”⁶¹⁷. נפרדו הרשויות עד כדי כך שתוקנה תקנה ש“אם יפתח איש חלון או פתח לרשות חברו אף אם אינו מזיקו בהיזק ראיה מחויב לסתום תיכף, ולא מהני בזה חזקה, כי כן קבלו עליהם החברים”⁶¹⁸. בתקופה ההיא כבר סודרה התכנית של שורות אמצעיות בתוך התיבה⁶¹⁹, ותוקנה רק תקנה שגם בשורות אלו אין רשות לבנות, כי-אם לפי סדר עמידת כל בניני החברה, שלא יתקלקלו הדרכים וכדומה⁶²⁰. שאלת רשות היחיד ורשות הרבים נעשית אקטואלית ומתקנים תקנות בענין זה: “כל המוציא איזה בנין לרשות הרבים אין לו תקנה, ולא מהני בזה מחילה, ואף שזה שייך לחברה פרטית ולא לרבים בעלמא, ואינו מועיל בזה רשות הזט”ע במעמד אנשי העיר“⁶²¹. “וכן לא יפתח איש פתח בית-הכסא לרשות-הרבים ואף למבוי שאינו מפולש, ואין מועיל רשות זט”ע ולא מחילה וכן הותנה בזה שכל המבואות שייכים זה לזה וכמפולשים יחשבו”. “וכן חלונות של יחידים הפתוחים לגבול הקדש אין להם חזקה לעולם, ויכולים הקהל לסמוך בנינם בקצה גבולם ממש ולסתום את חלונות היחידים מכל צדדי גבולם בכל עת שירצו”.

ענין מיוחד נעשה אז בנין העליות על הבתים, שהיו מתחילה רק על הקרקע וכן מרתפים מתחת לקרקע ובתים נוספים באותה חצר. אחרי הגורל הגדול בשנת תרמא הותר בנין עליות ומרתפים. אחרי הגורל השני הותר לכל אחד “לעשות בחלקו כחפצו ורצונו בכל אחוזתו ובנין ביתו מתהום ארעא עד רום רקיעא⁶²² “ואם ירצה אחד לבנות על גגו וחצרו הרשות בידו לבנות”⁶²³, כלומר לא היה גם חוב להשאיר מקום פנוי בחצר. ואולם בענין זה תקנו תקנות שונות השייכות לשכנים או לצבור ורשות הרבים. “מי שירצה לבנות עלייה על ביתו אין שכנו יכול לעכב בשביל קלקול גגו, כי אם שמחויב הבונה להשליש הוצאות לתקן תיכף כל מה שקלקל ולהחזירו כבראשונה. אמנם בימי הגשמים או קרוב להם יכול למחות בידו ואם התחיל בימי הקיץ ונתעכב עד ימות הגשמים מחויב הוא לתקן את גג חברו באמצע בנינו, ולעכב בנינו עד הקיץ, ואחר גמר בנינו יתקן פעם שנית”. רשות נתנה לכל אדם לבנות בית או עליה או מרתף בחצר המשותפת “ובזמן שירצה שכנו להשתמש בכותל הזה או לסמוך בנינו לכותל אף במקצתו מחויב הוא לשלם לו חצי הוצאות כפי שומת הזט”ע וטרם ישלם לו אין לו רשות להשתמש בכותל או לסמוך לו”. לעומת זה חיב הבונה כותל על המיצר כשהוא עושה ארונות בכותל להשאיר מקום שגם שכנו, כשיבנה, יוכל לעשות ארונות מצדו, כמו שעשה הוא, ולבלי להעמיק ארונותיו בעובי הקיר יתר על המדה⁶²⁴. בענין חפירת בור או מרתף, במקום סמוי מן העין, מודגש במיוחד ש“הוא מחויב להעמיד המחיצה בקרקע (היינו מתחת לאדמה) על מיצר שניהם”. וגם כאן חוזר התנאי ש“אימת שירצה חברו להשתמש בכותל הזה יתן לו חצי הוצאותיו”. תקון מיוחד תקנו בנוגע לחציבה בסלעים לצורך הבור או המרתף, שאי אפשר לדייק בזה במצרים מפני הסלעים מצד אחד, ומצד השני יכול גם להגיע היזק לבנין השכן מתוך ההפצצה של הסלעים באבק-שריפה. לפיכך נקבע ש“אם יצטרך לחצוב באבן מחויב חברו ליתן לו הוצאת חציבת המקום הנכנס לחלקו תיכף בעת החציבה. ואם לא ירצה חברו יתרה אותו בפני הזט”ע והם יתנו לו כתב תעודה לזכרון ההתראה, והוא נפטר מלחפור בגבול חברו, ואם ירצה חברו לאחר זמן לחפור בגבולו מחוייב הוא להרחיק (מגבול חברו) בכדי שלא יגרום לו נזק, וכפי ראות עיני הזט“ע. כנראה שתקנה זו לטובת החופר בראשונה היתה מכוונת לעודד את רבוי הבורות הפרטיים בכדי לכנס בהם מים, כשם שנתנה לאלה החופרים בורות גם רשות להשתמש לצרכי בנינם במימי הבורות הצבוריים, בה בשעה שלבנין עליות היה הבונה צריך לשלם שלש לירות טורקיות כדי לקנות זכות למים⁶²⁵, ולבנין לא נתן לו מים מן הבורות⁶²⁶. כן יש תקנות לשמור על רשות הרבים בעת הוספת הבנינים. בענין הוצאת זיזין וגזוזטראות ונטיית אילן לרשות הרבים נהגו על פי תקנות ההלכה היהודית⁶²⁷. בענין המרתפים נמצא סיג מיוחד, ש”הנומערין (השורות האמצעיות שבצד הבורות הצבוריים והצנורות) אין להם רשות לעשות מרתף ולא שום חפירה וכדומה תחת הקרקע טרם ראיית הועד את המקום, שלא יגרום חס ושלום היזק להבורות"⁶²⁸. וכן נזכר דבר זה בענין הביבין שנתנה רשות לסדרם ליד החצר מתחת לדרך “זולת אותם הסמוכים להבורות אין להם רשות זה מפני קלקול הבורות”⁶²⁹.

בשנת תרמ"ט היו כבר בתים נוספים גם בחצרות. מלבד הבתים “הנומערין” נזכרים “הבתים והבנינים הקטנים אשר בנו החברים אחרי הגורל על חצרותיהם”⁶³⁰.

 

יג. נקיון ומים    🔗

דאגה מיוחדת הוקדשה בתחילה לנוי המושב ונקיונו. בתקנות תרלד כבר מדובר על דבר “נטיעת אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי המקום”⁶³¹. במקום עצמו נמצאו עצי זית מקדמת דנא⁶³². כבר הזכרנו לעיל את החששות שנתעוררו בענין נטיעות בירושלים מצד ההלכה⁶³³. ואולם הבונים הראשונים ראו את מאה-שערים “נראה לעין כל בהודה והדרה”, “בתים בנויים ועומדים לתלפיות”⁶³⁴. בדברם על התקנה בענין שריית טיט והכנת אבנים ברשות הרבים לשם בנין, בין בימות החמה בין “בימות הגשמים”, שנהגו בזה לפי ההלכה היהודית⁶³⁵, הם מזכירים את ענין נוי העיר, “דמשום נוי העיר אין בני העיר יכולים למחול ולא גזבר”, ומוסיפים “יגל נפשנו תודות לאל שזכינו לראות בנין עיר בחורבת ירושלים לתפארת ישראל ונוהג בה דין נוי העיר. ה' יזכנו לראות בבנין העיר על מכונה בב”א⁶³⁶. וכן נתן טעם בנוגע לעשן שאסור להעלות בשכונה “מטעם נוי א”י“. מטעם זה גם אין רשות לשום אדם לעשות רפת בקר או גדרות צאן אף בביתו וחצרו בלי רשיון הועד”⁶³⁷. חלק מהכנסות המושב הוקדש כרזרבה לנקיון הבורות והשווקים“⁶³⁸ והמסים הרגילים הוצאו בחלקם לכבד השווקים⁶³⁹. במקום המדבר על כך נאמר בהערה: “וכל אשר יזיד לשפוך אשפתות בחוץ, אשר על ידן יוגרם איזה נזק, אף שחפקיר רשותו ובורו דין בור להם”⁶⁴⁰. כן קבלו עליהם למען לא יאונה מכשול⁶⁴¹. בסעיף מיוחד נאמר “והיה מחנך קדוש זו מצות עשה בתורה, על כן מחוייבים כל החברים והיושבים בחברתינו מאה-שערים ת”ו להזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד הן ברשותו ןהן ברשות הרבים שלפני חצרו, וכן בנקיון בתי המחראות שלא יגרום חס-ושלום נזק בבריאות האויר כידוע ולא ישפכו אשפתות ומים סרוחים, והעובר על זה פעם ושתים בשלישי ענש יענש. ולהשומעים יונעם”. בשאלת הנקיון יש להעיר על שני דברים: ביבין צבוריים לא היו בתחילה, ואולם נתנה רשות ביד כל חבר לעשות לו ביב מתחת לדרך אצל חצרו, באופן שפי הביב יהיה בחצרו ושהכיפה תהיה חזקה, ונמוכה מהדרך “וישפוך עליה עפר הרבה להשוות פני הדרך”. “מקום פיתוחו לנקיון יהיה דוקא בחצרו לא ברשות הרבים”⁶⁴². כמו כן “לא יפנה איש פתח בית-כסא לרשות הרבים”. “הוצאות נקיון בתי המחראות המשתייכים לשנים חל על שניהם”⁶⁴³.

סדור המים תופס אף הוא מקום חשוב בסדרי השכונה ותקנותיה. כבר ספרנו על שלשת הבורות שחפרו במשך זמן בנין השכונה⁶⁴⁴, וכן על העדוד שנתן לחופר בור פרטי בחצרו⁶⁴⁵. הכנסת המים העודפים, כלומר של זה המשתמש במים לשם עסק או מלאכה עודף על מכסת המים, שנקבעה לשמוש הרגיל, הוקדשה לחפור בורות חדשים. בתרמא מבליט ספר התקנות בגאון ש“צער חסרון המים אשר יסבלו רוב יושבי ירושלים לא תדע החברה, כי על מים רבים היא יושבת”⁶⁴⁶. הדאגה למים תפסה מקום ראשון עוד בתקנות תרלד והוטל על בני החברה לתת לצורך בנין הבור השלישי חלק כחלק. בקשר עם זה כבר העירו שם ש“משפטי המים להשכנים והבנינים וכדומה יבואו ב”ספר התקנות בפנקס החברה“⁶⁴⁷. במשך הזמן הכילו הבורות הצבוריים יחד נפח של 9160 אמות מעוקבות, את המים היו מכנסים לבורות מן הגשמים בחורף דרך הצנורות היורדים מן הגגות⁶⁴⁸. כשם שהיה נהוג גם בשכונות שנבנו אחר-כך. ואם כי “צנורי המים שעל הגגות כפי שחלקה החברה זכה כל אחד בשלו עד עולם” נעשו “תקוני הצנורות כפי מה שנראה מהכנסות הצבור על-ידי-הועד”⁶⁴⁹. “ואם יצטרכו לסתור איזה צנורי מים אין היחידים יכולים לעכב כי היא טובת הכלל”, מלבד דרך הצנורות היו מקווים מים גם מן הגגות, החצרות והרחובות, ביחוד כשהיו שנות בצורת ומי הצנורות לא היו מספיקים למלא הבורות. מתוך כך יש להבין גם את ההוצאה המיוחדת לנקיון השווקים הנזכרת יחד עם נקיון הבורות ותיקון הצינורות “שילכו המים נקיים אל הבורות”. הלוך המים דרך הגגות והחצרות בחרף נמצא גם בתקנה הנותנת “הרשות בידי כל איש לגדור גבולו ולמנוע המים ממנו מהחצרים ומהגגות של חברו ואך להשורה העומדת על דרך המלך מחוייבים החברים לפנות דרך למימיהם מחצר לחצר עד יגיעו לצנור הבור או להצנור היוצא לחוץ, כי השורה הנזכרת נמוכה מרשות הרבים שאצלה ואין דרך שיבואו המים לצינור, כי אם דרך החצרים והגגות”⁶⁵⁰. דאגה מיוחדת לבורות נמצאית בשמירה על הבורות מנזק של בנין המרתפים, בורות וביבין, הנבנים סמוך לבורות הצבוריים⁶⁵¹. במשך שנות הבנין ניתן מים גם לצורך הבנין מבורות הציבור⁶⁵². ואולם אחרי עשר שנות הבנין על הבונה וביתו-שבמאה וארבעים בתי החברים – לקנות מים לצורך הבנין. מפני הדחק במים השתמשו לצורך בנין במים שנקוו בגבים (דזארעס) ואלה “יכול (הבונה) בימות החורף ליקח מהדזארעס”. הנחה מיוחדת נתנה להשתמש במי הצבור “לאשר יעשה בור בחצירו”⁶⁵³. הבונה עליה, עליו לשלם שלש לירות טורקיות “ובזה הוא קונה זכות בהבורות גם לאויר גגו שלמעלה כפי הזכות שיש לו למטה”. מכסת המים לשמוש נקבעה ל”עשרים נאדות לשבוע לנומער“⁶⁵⁴. “אם יעשה איש איזה עסק או מלאכה שצריך לזה מים יותר מעשרים נאדות לשבוע ישלם בעד המים כפי שומת זט”ע”. ואולם מים נתנו לו מהבורות הצבוריים⁶⁵⁵.

 

יד. שמירה והגנה    🔗

חלוצי ירושלים ראו את עצמם כבונים הראשונים, שבי ציון בימי עזרא ונחמיה ומהם, מכוח עבודתם המתמיד ומהתלהבותם הבלתי פוסקת, שאבו גם הללו עוז ועדוד. תמיד עמדה לפניהם דמות אבות-אבותיהם, בוני ירושלים והמקדש אשר “כולם כאחד כקטן כגדול זקנים ונערים הטו שכמם למלאכת עבודת הקודש הזאת, בכל מלאכה בחמר ובלבנים, לא נחו ולא שקטו. הלילה להם למשמר והיום למלאכה ושופרות מוכנים בידיהם להריע ולהצריח בפחד פתאום… וככה לא התרפו ממלאכתם ולא הרפו ידיהם. ובעוז כוחם עמדו על מעמדם כאריות גבורים, כעמודי שיש נגד כל מקרה כל פגע כל אסון כל נגע עדי חפץ ה' הצליח בידם להעמיד את חומת ירושלים על תלה סביב וליסד היכל ה' על מקומו הראשון”⁶⁵⁶. ואמנם כבר הזכרנו לעיל את החלק בעבודה ממש, בחמר ובאבנים, שלקחו גם גדולי העסקנים של מאה שערים כר' אברהם קורפו, ר' בנציון ליאון, ר' זלמן בהרן, הר“י רבלין והרמ”צ לעווענזאהן⁶⁵⁷, אך גם הילדים השתתפו בעבודה לפי כחותיהם; כשבאו מ“החדר” היו נושאים אבנים לבנינים ומסייעים לעובדים⁶⁵⁸, ואף הילדות הקטנות עזרו בבנין.⁶⁵⁹

על מצב הבטחון בכלל מסופר בספר התקנות, ש“עד העת ההיא לא הרהיב איש יהודי את נפשו לצאת את החומה ולחוץ, כי אך עשרה צעדים כאשר הלך האיש משערי העיר וחוצה היתה סכנה איומה מרחפת על ראשו, וסביב ירושלים על כל מגרשיה היתה תוהו ובוהו ונשקף על פני הישימון, ואך שודדי יום כמלאכי משחית נראו לפעמים על פני הכפים והצורים הנוראים אשר שממות עולם עליהם”⁶⁶⁰.

“מי אכזר יחרף נפשו… להיות כמטרה לחצי זעמי שודדי יום ולילה אשר יחדו יסלו עליהם דרכם וגדודיהם יחנו מסביב וירמסו ויטרפו ואין מציל”⁶⁶¹. בנין השכונה בצורת תבה סגורה עם שערים, מנעולים ובריחים גם הוא נעשה לשם שמירה והגנה. אפשר הדבר שהתקנה בדבר חלון, שבתנאים ידועים אפשר לפתוח לרשות אחר – מה שהיה אסור בדרך כלל – נבעה מטעמי הגנה. הדבר הותר “כשהיה כתוב ונרשם בפנקסי הקהל, כי כן הותנה מטעם כמוס”⁶⁶². כל עוד לא נסגרה התבה – עד שנת תרמ – היתה השכונה בלתי מוגנת, ובזמן בנין הבתים הראשונים הקימו להם סביב גדר אבנים גבוהה וחומת עפר להגנה⁶⁶³. בעצם התקנות לא נזכרה שמירה אלא פעם אחת בענין “הוצאות העיר”, שנכללו בהם “לשכור שומר ונכרי לשבת ויום טוב”. לשם שמירה נהגו להדליק פנסין בלילות החשכות“⁶⁶⁴. בספר החשבונות של הר' אברהם פראסט-קורפו, שתחת ידי נמצא חשבון מיוחד בשם: “חשבון מהשחור”⁶⁶⁵ משנת תרלז: מי”ט כסלו תרלז עד כ“ד סיון קבל בתשלומין לשעורין 860 גרוש ועשרים פרוטות. במקום שני באותם החשבונות נזכר גם שמו: “ר”ח תמוז נתתי לחאג' אחמד 35 גרוש”. בתחלה היה השומר מסתובב בפנים התבה אחרי שנעלו השערים בלילה. ואולם אחרי שהיה מעשה ופרצו גנבים בקיר מבחוץ דרך החלונות ונכנסו לבית אחד, תקנו, שיהיו השערים ננעלים והשומר היה מקיף את השכונה מסביב⁶⁶⁶. לשומר תקנו חדר בתוך קיר השער האמצעי⁶⁶⁷, ואולם מלבד השומר הערבי ארגן הרי“ר חברת “בעלי לינה ושמירה”, רובם מתנדבים לשמירה בישובים החדשים: נחלת שבעה, מאה שערים ואבן-ישראל, שנוסדה סמוך לכך, בשנת תרלה⁶⁶⁸. מלבד תושבי השכונות היו בחברה זו גם מתושבי העיר העתיקה, שהיו יוצאים לעת ערב בקבוצות ללון בשכונות החדשות ולשמור חליפות, כשהיה עדיין הישוב מצער. השומרים היו מתחלפים בחצות הלילה⁶⁶⁹. שמירות כאלו של התושבים, לפי התור, נמשכו עוד בימי ילדותי, ביחוד בלילות החרף הארוכים, הגשומים והחשוכים; בתקופות שנה אלו רבו הגנבות. השומרים האלה היה מתפקידם לעתים קרובות להיות שומרים ל”שומר", לחאג', שלא ילך לו לחדרו או לאחת מפנות השכונה לישון. לעתים היה גם חשוד שידו עם הגנבים, באשר לפנים היו מארגנים גנבות כאלו שומרים, שפטרום מסבות שונות.

מלבד השמירה המקומית בכל שכונה היתה כבר אז שמירה כללית מאורגנת, שנקראה בשם “השמירה המשולשת” לשלש השכונות הראשונות: נחלת שבעה, מאה שערים ואבן ישראל. בין שלש שכונות הללו סללו שביל הצלה מיוחד שהיה עובר בתוך השדות השוממים, לקשר ביניהן. השביל נמשך מנחלת שבעה עד מאה שערים, במקום שנמצא כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים, וממאה שערים, ועד אבן ישראל עבר השביל על יד קבר עכאשה והמסגד שליד זכרון משה, ומאבן ישראל נסב השביל עד נחלת שבעה מאחורי דרך יפו, מדרום לה. באמצע השביל היו שתי תחנות; התחנה האחת בתוך בין נחלת שבעה ומאה שערים, במקום שעליה נבנתה חצר “בית-דוד”. שם עמד בית-כפרי על מגרש מוקף אבנים, שכרו את הבית הזה והושיבו בו את גר הצדק אברהם חסן ושלמו לו שכר חדשי, שיהא נמצא הכן כל הלילה בבית זה. כשנודע הדבר, שמגרש זה עומד להמכר למנזר הרוסים, הזדרזו, ביזמת רבי שלמה זלמן בהרי"ל לעווי, והמגרש נקנה תחלה על ידי רבי יעקב לייב לעווי והגאון רבי מאיר אויערבאך ועוד באותה שנה נמכר להגביר ר' דוד רייז, שבנה החצר על שמו “בית-דוד” והקדישה⁶⁷⁰. התחנה השניה היתה בתוך צריף קטן שהעמידו בחצר המסגד הנזכר בתשלום שכר מועט לשומרי המסגד, והושיבו בצריף יהודי מוגרבי אחד בשם בכור. לשומרים נמסרו פנסים, שהיו נותנים בהם אותות וסימנים כפי שנקבע מראש לכל מקרה⁶⁷¹. היתה אמנם גם שמירה של שוטרי הממשלה שהיו מסובבים מזמן לזמן את השכונה⁶⁷². ואולם לא הממשלה היתה ממנה אותם לכך, אלא שמלאו תפקידם בעד טובת-הנאה וקשרי ידידות שהיו בין הממשלה והשוטרים ובין “ועד כל הכוללים, כנסת ישראל” ואמסטרדם⁶⁷³.

ראש הדגל של השמירה במאה שערים היה הר' אברהם פראסט-קורפו. בראש “השמירה המשולשת” לשלש השכונות עמד הר“י ריבלין, שהמציא את הכספים לכך. גם בעד מפעלו זה שקל הרי”ר למטרפסיה, וב“הצפירה”⁶⁷⁴ התקיפוהו, כשלא שלמו זמן מה לשוטרים מחסר כסף. גם בשנים שלאחר-כך, כשגר הרי"ר באבן-ישראל, ומאוחר יותר במשכנות-ישראל, היה סר ללון שתי פעמים בשבוע במאה שערים, ובכל פעם שהיה חשש לדבר, היה קם בלילה, לוקח אתו שוטר ומסובב את שלש השכונות. לעתים קרובות היה מסדר סעודות לחברי אגודת “בעלי לינה ושמירה” בלילות בשירה ובזמרה, והיה מעניק זכויות מיוחדות אחרות לעוסקים בשמירה⁶⁷⁵. הרבה מספרים הזקנים בדבר סעודות של מצוה, כגון סיום מסכת, שהיו מסדרים לעתים קרובות בימים ההם בשכונות כדי להפיג הפחד בלילות. בבית אחד התושבים הראשונים, הר' שמחה לונדנר סלויציג היו מסדרים סעודות מלוה מלכה במוצאי-שבתות⁶⁷⁶. הטבריני ותזמרתו, שאמנם לא ידעו לנגן יותר משלש מנגינות היו מיטיבים נגן בסעודות אלו. כשהיתה החבורה סובבת ברחוב לשמור היו שרים את הפסוק: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל⁶⁷⁷.

המנצחים הראשונים על השמירה בזמן הראשון היו: ר' מרדכי בן נח שולמאן⁶⁷⁸, שהיה מצטיין בגבורתו; חכם נסים, שמש ספרדי, שהיה גבר אלים ור' דוב בר מוני “בערל מונעס”. מקיצי השומרים ונותני אותות אזעקה היו: ר' הלל ריבלין⁶⁷⁹ במאה שערים, שהיה מכונה “בעל-הפעמון” (דער מיטן גלעקיל) על שם הפעמון⁶⁸⁰ שהשתמש בו בשעת הצורך, ור' שמעון שמש⁶⁸¹ מונזון בשכונת אבן-ישראל. בהרבה מקרים רציניים מלאו שני אלה תפקידים מתוך סכנת נפשות ממש. היו גם בעלי אקדחים, ביניהם רבי יהודה ראב, מראשוני פתח-תקוה, ר' מנדיל גרובער ווקאף, נכדו של הגאון רבי ישראל משקלוב, בעל “פאת-השולחן”, ור' בעריל טענצער (מרקד)⁶⁸². על בעלי האקדחים דרש הרי"ר; “כחצים ביד גבור כן בני הנעורים”⁶⁸³; כחצים – כחוזי “חזון-ציון”⁶⁸⁴, שכן “ביד-גבור” בגמטריה “חזון ציון”, כן בני הנעורים-המחזיקים בנשק להגנה.

בענין השמירה נשארו אפיזודות שונות. ר' שלמה בירער⁶⁸⁵ מספר: בליל שבת אחד אחר חצות, שבועות אחדים אחרי ההתנפלות על נחלת-שבעה בשנת תרלה, שמע הרי“ר בחלומו קריאות; “ליל שמורים” פעמים אחדות⁶⁸⁶, ושיער שאירע משהו במאה שערים, שכן “ליל שמורים” בגמטריה “מאה-שערים”. הוא גר אז בשבתות בנחלת-שבעה; מיד עלה על הגג ושרק בחליל, באו לקראתו קומיסר ושני שוטרים, אמר להם: “בואו ונמהר למאה שערים”, והלך אתם יחד גם, ר' שלמה בירער; בדרכם מצאו את הגר אברהם חסן רץ לקראתם וספר להם, שפניו מועדות אל הרי”ר, משום ששמע צעקות איומות מצד מאה שערים. כשקרבו לשכונה שמעו קולות קוראים לעזרה; “הצילו”. הקומיסר והשוטרים ירו ברוביהם באויר, וחשש הרי"ר שקולות היריה יבהילו את תושבי מאה שערים עוד יותר, רץ לפניהם הוא ור' שלמה בירער כשהם צועקים בקול: “הננו כאן עם שוטרים”. ואכן היו במאה שערים שני שודדים שירו יריה אחת וברחו. מיד יצאו אחדים מהתושבים מבתיהם, וסובבו על כל הבתים כשהם מודיעים; “ר' יאשע כאן עם שוטרים. הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו”. ותיכף הלכו כולם יחד מבית לבית, ונתנו תרופות וקוניאק לאותם שנבהלו, ביחוד לנשים, “מי יתאר – סיים ר' שלמה – את הסכנה והתשועה שהיתה אז”.

מקרי ההתנפלות אירעו אמנם במאה שערים, כשם שקרו בשאר השכונות הראשונות⁶⁸⁷ ויותר מהם. כשבנו את הבור הגדול נהרג ערבי שנשא על גבו אבן-גדולה להורידה לבור. וקמה מהומה מחשש של התנפלות הערבים ואולם המאורע הזה עבר בשלום⁶⁸⁸. מאורע שנחרת בלב הראשונים הוא ההתנפלות על בית ביילע האמריקאית. בעלה ר' שמואל, שהיה מראשוני התושבים במאה-שערים נהרג בהתנפלות זו וממנה נתקו נזמים וקרעו את אזנה. במקרה זה התערב גם הקונסול האמריקאי; שמהר למקום. השודדים היו חיות רעות ממש. היה גם מקרה שבאו לאנוס אשה, והנפח יוסף לורך נלחם בהם ונצחם. בין הגבורים אמיצי הלב שנלחמו בערבים זכורים ר' בן-ציון ליאון, ר' אלטער אנטיפאלער, ר' בן-ציון קורניל, האחים ר' זונדל ור' אברהם פח ור' הושע זקס. ביחוד הצטיין בזה ר' גדליה בקר, שמאימתו פחתו ההתנפלויות. הוא היה בעל כח ואמיץ רוח ולב. נוהג היה לתפוס את הגנבים, להכניסם בעצם היום לעין כל לבית-המרחץ, לטבול רצועה במי המקוה, ולהצליף עליהם, עד שנפלה חתיתו על כל הגנבים בסביבה⁶⁸⁹.

המפורסמת בין ההתנפלויות היא ההתנפלות, שבה נרצח ר' ישראל חיים שעהנבוים ביום ב' ניסן תרמ בידי שודדים⁶⁹⁰. השודדים באו לכתחילה, לפי מה שמספרים, להנקם בר' גדליהו בקר; לדברי אחד הזקנים, בא שודד אל החאג' ובקש ממנו לתת לו מקום ללון במאה-שערים. כשלא נתן לו התחיל להתחצף, ירד ר' בן-ציון ליאון ובקש לאסרו ואמר לחאג' בערבית: “תן לי חבל”. כששמע השודד כך התחיל להתאבק ונתאספו התושבים. ר' ישראל חיים שעהנבוים נאבק אתו ונהרג. בהתנפלות זו נפצעו גם הר' משה צבי לעווענזאהן ור' אשר זליג בלום⁶⁹¹. לפי עדות אחרת נפצע אז גם הר' הושע זקס חלוץ⁶⁹²; ולפי עוד עדות גם ר' אלטער אנטיפאלער, ר' מרדכי בן נח, ר' יחיאל הקר ובנו ר' לייזער וכן ר' יעקב רייפמן. כבר הזכרנו שאחרי רצח זה מהרו להשלים ההיקף, שעד אז לא היו אלא שלש שורות. היתה גם התנפלות על שני ילדים שהלכו ללמוד לעיר העתיקה בחורבת ר' יהודה החסיד, ואנסום. מנהל התלמוד תורה “עץ חיים”, הר' זלמן חיים ריבלין, תבע את האנשים על-ידי הקונסול הבריטי, ושלמו פצויים⁶⁹³.

גם מריבות פנימיות קרו. היה מעשה ואדם גס בשם פרידלנדר מבסרביה חרף את בני מאה-שערים ופרצה מריבה. הדבר קרה בפורים וקראו לו “פורים של מלחמה”. ב“מלחמה” זו נטלו חלק בראש רב“צ קורניל, ר' אלטער אנטיפאלער והאחים פח⁶⁹⁴. כן מסופר, שפעם באו גנבי ליפתא ואיימו שיטבחו את כל תושבי מאה שערים. הלכו הר”ז בהר“ן ורב”צ ליאון והביאו חיל טורקי להגן על השכונה⁶⁹⁵. בשנים שאחרי כן, קרה רצח התימני, שהרגו המסיונר הגרמני כנזכר לעיל. המעשה היה כך: תימני זרק מה שהוא לחצר הגרמני. כעס הגרמני ושלח משרתו לקרוא לתימני בערמה ולהגיד לו שהגרמני חפץ למסור לו עבודה. התימני בא והגרמני בעט בו והרגו. אז החרימו היהודים את הגרמני וכל משפחתו. שלא יעסקו אתם במסחר⁶⁹⁶.

 

טו. התנורים והאופים    🔗

אחת הדאגות הראשונות, במה שנוגע לצרכי הרבים, היתה הדאגה לבנין תנור, שבו היו כל בני השכונה אופים לחם, כדרך שהיה נהוג גם בעיר העתיקה, וגם בשכונות שנבנו אחר-כך⁶⁹⁷. יחד עם בנין עשרת הבתים הראשונים, בסוף קיץ תרלה, כבר נבנה התנור ונשלם עם תשלום עשרת הבתים השניים⁶⁹⁸, ליד בית-המדרש “ישועת-יעקב”, מתחת לבנין הישיבה⁶⁹⁹. בשנת תרמא כבר היו תנורים אחדים⁷⁰⁰. במקום אחד הננו מוצאים בחשבונות הכספים: בחצר “בית אברהם”, השייך לתלמוד תורה, תקון תנורים וחשבון תנורים וכל מכשיריהם⁷⁰¹. תנורים אלו היו של “הקדשות”, שהקדישו מנדבים על-מנת שהכנסתם תהיה קודש לדברים שבצבור או לדברים שבצדקה⁷⁰². התנורים היו רשומים “הקדש וואקעף בנימוסי הממשלה”. “ולא ינתן עליהם קושאן לעולם”. הם עמדו תחת השגחת ועד השכונה: “הועד הזמני יהיו תמיד משגיחים עליהם”⁷⁰³. לפי התקנות נקבע, “כי התנורים יושכרו בכל שנה במאזאט”⁷⁰⁴ – בהכרזה פומבית – לכל המרבה בשכר חכירתם. הם היו נשכרים “לאופים מובדלים” ולא כל התנורים לאופה אחד. הכונה היתה שלא לרכז את ענין האפיה ביד אחת, משום תקנת מעשה האפיה שיהיה טיבו משובח, שלא יוכל החוכר לעשות כרצונו. בנידון זה עוררו את האופים להתחרות זה בזה בטיב מלאכתם: “אכן להתפאר במלאכתם להשביע רצון בעלי הבתים כל המרבה הרי זה משובח”; ואולם בתקון לסעיף זה נאמר: “ואם יראה הועד לפי דעתו שיותר טוב להשכיר לאחד יכולים לעשות כפי שכלם בצדק ואמת”⁷⁰⁵. ואמנם מקרים כאלו היו במציאות. הרב רבי שמחה הלוי סלויציג, מראשוני תושבי מאה שערים, היה חוכר את התנורים ושוכר אופים. הועד היה מחדש את החוזה (קונטראקט) בכל שנה “וכל אופני האופים יבואו תמיד בהקונטראקט שיעשו הועד עמהם בכל שנה ולפי העת והזמן”⁷⁰⁶. לשם פקוח על עניני האפיה נתמנתה ועדת-משנה של שלשה אנשים שתפקידם היה לפקח “שלא יפריזו על מחיר האפיה יותר מאופי ירושלים עיה”ק, ולא יסיגו איש גבול רעהו“, היינו שלא יאפו למי שמנשאר חייב לאופה השני, ולא יקבלו בעל-הבית שיעזב את האופה השני באמצע חודש ולא חודש לפני הרגל⁷⁰⁷ ולפני הפורים”. תקנה אחרונה זו תובן בשים לב שברגל ובפורים היו פועלי האופים מקבלים מתנות כסף מאת בעלי הבתים, ענין שהיה נוהג גם בשכונות שנבנו אחר-כך. כפי שהזכרנו כבר הוטל על האופים להיות בטובתם ושלא בטובתם גובי המס החדשי שהוטל על החברים והשכנים⁷⁰⁸. מלבד זה נתחייבו האופים לאפות לחם בחנם לאורחים המתאכסנים בהכנסת אורחים שבוע ראשון בלי תשלום⁷⁰⁹. מתוך התקנה “שהדרים מחוץ למאה-שערים ונושאים במשא הקהל היושבים בה זכות אחד להם בדבר התנורים עם החברים” נראה, שתנורים אלו שמשו לכל הסביבה. בכל אופן נאמר מפורש שבענין התנורים, כמו בשאר צרכי הרבים, “שוה זכות השכנים ובעלי החברה לא יבוכר איש על רעהו”.

לאופים הראשונים נמנו כאלה שהביאו תועלת מיוחדת לשכונה, כמו שנמסרו עבודות שונות למגיני השכונה כנזכר לעיל. ביחוד יש להזכיר את ר' גדליה בקר, האופה הראשון. הוא היה אדם פשוט ויקר, מוכן לעזור לכל בכל עת צרה⁷¹⁰. ר' גדליה בקר היה ממזריץ או מבריסק, והצטיין בהגנה ובשמירה; הוא היה גבה קומה, זקנו הצהוב נמשך עד לחזהו ופאותיו ארוכות, היה חובש שטריימל בשבת. מטבעו היה מעורב מאד עם הבריות ומוכן תמיד לעזור. ר' גדליה בקר עזב אחר-כך את הארץ ונסע לאמריקא, ואחרי שנים מספר חזר משם, כשכל תכונתו נשתנתה. היה מתבודד ומעין מרה שחורה נפלה עליו. נסתלקה מעליו “אתערותא דלעילא”⁷¹¹. אתו יחד היה אחר-כך, כשחכר ר' שמחה סולבייציג את התנורים, האופה הר' אליהו גודאל, חתנו של רבי יעקב ספיר בעל “אבן-ספיר”, שהיה גם הוא תלמיד חכם ורב פעלים בישוב מסביב למאה שערים וכן בישוב החקלאי⁷¹². בזמן יותר מאוחר היו האופים בפועל ברובם מעדות המזרח⁷¹³.

בין מוסדות השכונה יש עוד להזכיר את “בית-הטבילה”. מתוך צרכים דתיים נבנה “מקוה טהרה” כבר בסוף קיץ תרלה, ובשנת תרמט נזכרו “בתים למקואות טהרה”. לפי התקנות “מחויבים למנות על בית-הטבילה תלמיד חכם מיוחד היודע להורות וישגיח שיהיה בתקון הכשר לבנות ישראל, ואין לשום אשה ללכת למקוה אחרת, זולת להמקוה השייך להקהל”. טעמה של תקנה זו הוא לא לשם “הכנסה צבורית”, אלא כדי לשמור על חוקי הטהרה כדין וכדת.

 

טז. בתי-כנסת ובתי מדרשות    🔗

במשך תקופה זו, משנת תרלד עד שנת תרמ“א, נתרבה גם הרכוש הצבורי. בתקנות תרלד כבר מדובר על “הנחלה המשותפת לכל החבורה”, היינו הככר, המקום הפנוי בתוך ש”נשאר בשותפות לכל החברה“. “שלא ינתן עליו שטר מכר לעולם”⁷¹⁴. “על חלקו – של כל אחד הנכלל בתוך שדה השותפות – לא יותן היג’ע (שטר-מכר) לעולם ולא ימכר ולא יגאל”⁷¹⁵. הבורות נחשבו אף הם לקנין הצבור. וכן הכתלים המשותפים שבצדי השערים⁷¹⁶. במשך הזמן הלכו ונתוספו עליהם קמעא קמעא: “בתי-הכנסת ומדרשות והחצר אשר סביבותיהם, התנורים, בית-הטבילה, ובתי-הכנסת-אורחים ובתי תלמוד-תורה”, רכוש צבורי, שנבנה בחלקו מהכנסות החברים ובחלקו מנדיבים “שלא ינתן עליהם קושאן לעולם. רק יהיו הקדש (וואקעף) בנמוסי הממשלה⁷¹⁷. מלבד אלה היו כבר אז בתים מקדשים לקרן-קיים, שפירותיהם היו קודש לעניני צדקה שונים, ביחוד לתלמוד-תורה⁷¹⁸. באותו זמן כבר היו במאה שערים גם בתי-הקדש שהקדישום בעליהם “להיות יושבים בו תלמידי חכמים עניים, חליפות מספר שנים על-פי הגורל ועל-פי דעת הואקילעס (האפוטרופוסים)”. כאלה היו נומר 20, נדבת הר' הנגיד מוה' אברהם צבי איידעלמאן, ונומר קטו-קטז' נדבת האשה הגבירה מ' שרה דעוויס מאמעריקא, שהקדישה את ביתה עבור תלמידי חכמים עניים לאחר פטירתה. וכן מסר הרב מקאליש זצ”ל את ביתו לדירה לתלמיד-חכם גדול, הרב הגאון רבי צבי כהנא שפירא, חתנו של רבי שלמה זלמן בהרי”ל לעווי, שהרב מקאליש נתן לו גם נדוניא⁷¹⁹. כן נזכר כבר באותה תקופה גם הקדש מיוחד לכולל “שנדב ביתו לאחר איו”ש, הרב ישראל איסר בהר“ר משה הלוי ז”ל⁷²⁰, שקבע שישכירו את הדירה שלו ומשכרה ינתן מאה וחמישים גרוש לכולל סלונים והשאר לדברים שבצדקה אחרים. וכן נזכר הקדש שני לכולל, הוא אכסדרת נומר קלו, שהקדיש הר"ר משה בר' אהרן ממוזעריטש לכולל וארשה⁷²¹.

הבית הצבורי הראשון שדאגו לבנינו יחד עם הבור היה בית-הכנסת. מקומו נקבע עוד בתקנות תרלד על הככר הפנויה בשכונה בתוך⁷²². את פרשת בנין בית-הכנסת הראשון, “ישועת יעקב” ועזרת הנשים אשר לו כבר הזכרנו לעיל⁷²³. בשנות תרלו-תרלז, עם השלמת עשרים הבתים הראשונים, נשלמה גם מלאכת בית המדרש “ישועת יעקב על הבור האמצעי”⁷²⁴. ואולם כבר בשנת תרמא, אחרי הגורל הגדול כשכל החברים התאחזו איש על ביתו ונחלתו, היה בית המדרש “ישועת יעקב”, קטן מהכיל את כל קהל עדתינו ה' יחים וישמרם, ויהיה הדוחק גדול בבית-המדרש הזה, אז התנדבה האשה החשובה הנדיבת רוח מרת חנה חי‘⁷²⁵ בת ר’ יהודא לעשות זכרון לה ולאישה המנוח מו“ה שלמה אהרן במוהר”ר אשר ז“ל ונדבה מכספה סך חמשת אלפים ותשע מאות וארבעה וחמישים גרוש טורקי ליסד בית המדרש העליון ומזה התחילו לכונן את בית-המדרש העליון”⁷²⁶. ואולם כסף זה לא הספיק לכונן את בית המדרש ה“מתנוסס היום לכבוד ולתפארת” “באמצע עסק הבנין מבית המדרש העליון הזה עלו על הר הקודש ירושלים שני אורחים נכבדים מעיר באמבאי, שם האחד כמ”ר יצחק זאלאמאן נ“י וחבירו הנדיב היקר רודף צדקה וחסד, ויבואו לשאול בשלום ירושלם ולהתפלל במקום המקודש ולקונן על חרבותיה, ולבקר את שרידי עתיקי מחמודיה, והאורחים האלה אוו למושב למו את מקום חברתינו ובעיני אהבה וחן הביטו על החברה על תכונותיה ואנשיה ויתפרדו מהחברה באהבה וידידות וישובו לדרכם, ובבואם אל ביתם הרימו את נדבתם, וישלחו הנה סך חמשת אלפים ושבע מאות ותשעה ושמונים גרוש טורקי למען היות להם חלק בקודש בבנין בית המדרש העליון העומד ממעל לבית המדרש ישועות יעקב”. זאת היתה איפא הנדבה הראשונה למאה שערים מאנשי חוץ-לארץ, נדיבי ראיה, שראו את התפתחות הישוב בעיניהם. “בשנת תרמב נבנה בית המדרש העליון⁷²⁷. לפני זה כסו את גג ביהמ”ד “ישועת יעקב”, שהיה שטוח, ברעפים משום שהיתה הכפה דולפת מזרם המטר⁷²⁸. “בשנת תרמד נבנה הבית עזרת נשים העליון”. בענין עזרת נשים זו מסופר: “עינינו ראו ושמחו, קהל עדתינו יושבים שלוים ושקטים איש את רעהו בשלום ובמישור באהבה ובאחוה, שני בתי מדרשות לתורה ותפלה, בית המדרש לתפלה בותיקין⁷²⁹ ולחברה ש”ס – אך בנות ישראל מקרבות את משפטן, מדוע יגרע חלקן גם הנה בבית התפלה, כי עזרת הנשים אשר יסד הגאון מקאליש זצ“ל קטן מהכיל, ובעת התפלה תגשנה אשה את רעותה, והיו עומדים צפופים מאד, עד כי ביום שבת אחד בתפלת הבוקר התעלפה אשה אחת מרוב הלחץ והדוחק. אז הסכים הועד לבנות בית עזרת נשים מחובר לבית המדרש העליון. בעת ההיא התנדב הישיש הנכבד מוה”ר אברהם אבא במו' יצחק נ“י מווערבילאו⁷³⁰ סך אלף גרוש טורקי ליסד בית עזרת נשים למעלה נשען על צלע בית המדרש העליון, ואחריו לוה הועד סך רב ועזר השי”ת ונשלמה המלאכה הזאת ברוב הדר ויופי על ראש השנה שנת תרמה"⁷³¹.

לבנין עזרת נשים זו השתמשו גם בנירות ערך (שמענטיפער – מסלת הברזל וקאנסילאט), שנתנו הנדיב הישיש ר' משה מבריסק ואשתו לבנות ארבעה בתים להכנסת אורחים, אולם בגלל ירידת ערכם של הנירות הסכים הועד למוכרם ולהשקיע את הכספים שיקבל בעזרת הנשים בלבד⁷³².

אך עוד לפני שנבנתה עזרת הנשים סדרו כבר בימים-נוראים על הגג סכה של ארבע מחצלאות והנשים התפללו בה. וגם אחרי שנגמר בנינה לא נגמרו המדרגות, והוצרכו הנשים לעלות לעזרת נשים בסולם. כאמור נבנה עוד לפני תרמד בית מדרש לותיקין ולתורה וש“ס, באופן שהיו אז שלשה בתי כנסיות. בקשר לבית המדרש “ישועות יעקב”, נזכר גם הקדש ספרים. ר' יוסף יהושע מטארני הנזכר “נדב גם ספרים רבים לבית מדרשו הזה”, וכמהו גם “הישיש המנוח מוה”ר משה במוה”ר אליעזר אברהם ז“ל מבריסק”⁷³³. כמו כן היה כבר אז גם “הקדש” בית להוצאות ביהמ“ד “ישועות יעקב”; “האיש היקר מוה' מנחם מענדיל במוה”ר חיים ז”ל מעיר בילסק“, שהיה שנים אחדות גבאי בביהמ”ד “ישועות יעקב” ועסק בצרכי צבור באמונה, השאיר אחריו ברכה את בית דירתו, אשר קנה מהחברה בסך שלשת אלפים גרוש, וצוה “כי אחרי אריכת ימי אשתו תהי' הכנסת הבית הזה קודש לצורך הוצאות ביהמ”ד הזה עד ביאת הגואל"⁷³⁴.

מענין במיוחד בנין ביהמ“ד לחסידים במאה שערים. כידוע נוסד ישוב מאה שערים בעיקר על-ידי “הפרושים” נושאי “חזון ציון” מתלמידי הגר”א. גם במבוא לספר התקנות מובלט חלקם של הפרושים בבנין ומרכזם בחורבת ר' יהודה החסיד. גם למעשה בא הדבר לידי הבעה בתקנה של תרמא האומרת: “נוסח התפלה יהיה כמנהג כוללות פרושים פעה”ק ירושלים ת“ו, וחוק עולם הוא עד ביאת הגואל, ואין רשות לשום אדם לשנות. ואם ירצו אחרים לשנות להתפלל נוסח אחר, יקבעו להם מנין מיוחד בבית מיוחד ברשות הועד”. רק על “מנין” “בבית” מדובר ולא על בית כנסת קבוע. גם בתקנה ה‘. שם, נזכר; “אם ירצו אחדים מהחברים⁷³⁵ לקבוע להם מנין מיוחד להתפלל בנוסח אחר”. ואולם עוד לפני שנת תרמט בא שנוי בדבר, ובתוך הזכויות שזכה להם הישוב במאה שערים מציינים גם בנין בית מדרש לחסידים. “אחרי כל אלה⁷³⁶ כי עזר לנו השוכן בציון ונתרבה הישוב ת”ל העיר ה’ הבונה ירושלם את לב הנדיב הר' ברוך נ“י ובנה לצד מערב אלה הבתי מדרשות ברחוב החמשית⁷³⁷ ביהמ”ד גדול ומפואר ועזרת נשים למעלה על גגי הבתים שלו. עבור בני כוללות חסידים וחב“ד היושבים במאה שערים ת”ו לזכר עולם יהי' לו ולאשתו תחי' עד ביאת ינון בב“א⁷³⁸. במקור יותר מאוחר נזכר “ר' משה קובלניק מפולוצק מגדולי סוחרי ריגה ולובאו שעלה לארץ בתרמז שבהשתדלותו נבנה בית מקדש לחסידי חב”ד, בנין נהדר אשר הוצאות בנינו עלו קרוב לשבע מאות לירא ורבות טרח ויגע עדי הצליח לאסוף את הכסף ולהקים את הבנין המפואר הזה”⁷³⁹. על כל פנים היה זה לא “מנין” ב“בית מיוחד” אלא “בימ”ד גדול ומפואר" שגם עזרת נשים לו. גם בסיכום נזכר במנין בתי-הכנסיות “ביהמ”ד חסידים בנוסח ספרד“. אך בית-הכנסת המרכזי נשאר בית-הכנסת “ישועות יעקב” שבו הוטל גם הגורל הגדול ובו רוכזו גם הספרים שנדבו. ואולם אחר-כך עברה ההגמוניה לבית המדרש העליון. ובו היו מסדרים בחירות הועד לשכונה. החזנים הראשונים בבתי הכנסת של הפרושים לימים נוראים היו: הרה”ג רבי שלמה זלמן בהר“ן לעווי, הר”י ריבלין, ר' יוסף מוהליבער, ר' אלטיר פרומיס ור' אלטער אנטיפלער-למוספים ור' משה ריבלין, אחי הרי"ר, ור' יעקב יהודה חפץ-לשחריתים⁷⁴⁰.

באותה תקופה נבנה כבר גם בית-כנסת מחוץ למאה שערים ובונהו היה ר' אליקים געציל אומיניטאוו מרעזיצא, והוא ביהמ“ד הקטן שנבנה ליד טחנת הר”ר משה ליב פרידלנדער שהיה בן עירו. ר' אליקים געציל קנה סמוך לטחנה כברת ארץ קטנה ובנה בית, המשמש כיום למחסן, לדירתו, וכן בור מים קטן, ועל הבית הקטן הקים בית-כנסת, שהקדישו והתנה תנאי בצוואתו, שמי מיורשיו שיעלה ראשון לא“י יוכל להשתמש בבית שמתחת לבית הכנסת וכן תהיינה שייכות לו הכנסות מי הבור, ואולם בית-הכנסת ישאר במקומו, וגם אסור למכור את הבית, הבור והנחלה. את בית-הכנסת בנה עוד בשנת תרלז, הצוואה נכתבה ביום ז' שבט תרמד ונחתמה ע”י הבד“צ בי”ט חשון תרמז. ר' אליקים געציל נפטר עוד לפני חתימתה בבי“ד בי”ט חשון תרמז. כמעט ששים שנה נשתקע הדבר. ורק לפני שנים מספר עלה היורש הראשון, נכדו מר מנחם איידעלאמן שהתאחז ביקנעם, והעלה אתו את העתק הצוואה ועפ“י פסק ביה”ד הותר לו למכור את הנחלה עם החדר והבור לאחים ברמן, בעלי המאפיה, שעל מקום טחנת רמ"ל פרידלנדר. לפי מה שמספרים, בנה ר' געציל גם את בית דירתו וגם את בית הכנסת מן המסד ועד הטפחות בעצם ידיו⁷⁴¹.

בתי הכנסיות והמדרשות היו, כאמור, “הקדש בנימוסי הממשלה”, והועד הזמני נתמנה להיות משגיח תמידי עליהם. ואולם ביד ועד השכונה היה רק הפקוח העליון, כלומר על יסוד בתי כנסת חדשים או על הצד הכספי שלהם. “הוצאות והכנסות בתי כנסיות ומדרשות דחברתינו שכבר נבנו ושעתידים להבנות יתנהגו יחד, כיס אחד יהיה לכולם, וכן אם ירצו אחדים מהחברים לקבוע להם מנין מיוחד להתפלל בנוסח אחר לא יותן להם רשות כי-אם על התנאי הזה”⁷⁴², אך להנהגה הפנימית של כל בית הכנסת היה ועד מיוחד: ועד זה לא היה נבחר על ידי מתפללי בית-הכנסת, אלא על ידי ועד השכונה, ולא זו בלבד אלא שכל ועד השכונה שנבחר מחדש בכל שנתים, היה ברשותו “לשנות הגבאים כפי ראות עיניהם”. גם הגבאים של המנין המיוחד, כלומר של החסידים, “יומנו על-פי הזט”ע ויתנהגו יחד עם יתר הגבאים למען יהיה שלום ורעות בין כל בני החברה“⁷⁴³. דבר זה, עד כמה שהוא מוזר, נראה, שנתקן מתוך הנמוק לסדר “חוקה” שלמה שלא להביא לידי פירוד. את הגבאים לבתי הכנסת היה הועד ממנה “מן הברורין שבתושבים⁷⁴⁴. תפקידם של גבאי בתי הכנסיות היה “להנהיג כל דבר בסדר נכון”, היינו הסדרים הפנימיים של בית הכנסת. הם היו משכירים את המקומות בבית הכנסת בכל שנה מחדש. ואולם לבטל חזקה על מקום בבית-הכנסת או להחליף המקומות היה כח רק ביד הועד של השכונה; ענין זה תלוי בפוליטיקה הכללית של השכונה. בהוספות באה אזהרה לגבאים, שלא לעשות דבר אשר יגרום “טרחא דציבורא” “ולא יהיה כבוד צבור קל”⁷⁴⁵. תקנה מיוחדת עוסקת בסדרי בית הכנסת בדרך כלל: “בבית ה' נהלך ברגש, שלא נדבר בביהכ”נ וביהמ”ד, וכל שכן בעת התפלה אעפ”י מי שהתפלל כבר ולהשומע יונעם"⁷⁴⁶. וכן אין לאכול בבית-הכנסת “מלבד אלה שהיו לומדים במשמורים בלילות שמותרים לאכול בבתי-הכנסת”.

בבתי המדרש היו שעורים רבים לתורה. בירושלים כולה נשמע אז קול התורה ברמה: “תלי”ת⁷⁴⁷ יש לנו ישיבות ודיבוק חברים בפלפול ובסברא, ואין לך חצר שאין תלמיד-חכם דר בה, וירושלים היא לתהלה ותפארת בגאוגים וצדיקים המפורסמים על פני תבל“, ומאה שערים עוד עלתה עליה והפכה מרכז תורני חשוב “מלאה חכמים וסופרים צדיקים ונבונים”⁷⁴⁸. “מורי-הצדק” הראשונים במאה-שערים היו הגאון רבי משה נחמיה כהנוב והרה”ג רבי אליעזר בן רלב"ג. אחד ממיסדיה שהתנדבו לבוא לשם חליפות כל אחד פעמים בשבוע שעה ליום לפסוק שאלות⁷⁴⁹; האחרון גם גר זמן ידוע בשכונה.

ואולם עד מהרה היו בין תושבי מאה-שערים “רבנים גדולים יושבי על מדין ומורי הוראות בקהלות קדושות בחוץ לארץ” וגם חברות שדאגו “להגדיל התורה ולהאדירה”⁷⁵⁰. “מה טובו אהלי יעקב! בתי כנסיות מתנוססות כאבני נזר מלאות מקהל הקדש, חברות ואגודות יקרות ונכבדות לשם ולתפארת”. “פה יושבים אגודה אחת ומקשיבים לקח מפי מורה זקן המושך לבם בהגדת מדרש רבה ופה יושבים חבורה ולומדים פרק משניות”. מלבד זה היתה “חברה ש”ס מאנשים נכבדים ובאים בימים עם רבם בראשם" ו“חברה משמורים העומדים בבית ה' בלילות⁷⁵¹. השעורים היו איפוא: ש”ס לבעלי בתים ישישים ות“ח, ומשניות ואגדה ליהודים פשוטים יותר. “חברת משמורים נוסדה כנראה לפי מתכנת החברה שהיתה קיימת עוד בראשית המאה הקודמת, בשנת תרז בעיר העתיקה, והיה מרכזה בבית הכנסת הישן “מנחם-ציון” שבחורבת רבי יהודה החסיד⁷⁵², כדי לקיים “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה”. ואולם גולת הכותרת בשעורי-התורה של מאה-שערים בראשיתה היתה “חברה ש”ס הנוסדת מאנשים צעירים לימים – שמים לילות כימים, בחירים וברורים כולם בני תורה ויראי ה' אשר היום להם למלאכה איש איש אחר מסחרו וקנינו להביא טרף לביתו, שמים הלילה למשמר וראשי דגליהם בראשם ובתשוקה נמרצה יתאספו כולם בבית מדרשם המיוחד להם⁷⁵³ ועל-פי גורל יושיבו אחד מקציהם בראש בכל לילה חליפות. והוא המורה וראש המדברים בלילה ההוא ומפלפלים כולם יחד בעומק התורה ומעמידים על אמיתות הלימוד”. זאת היתה חברה מסודרת ל”דגלים" ובראשם “ראשי דגל”.

החברים היו צעירים למדנים שתורתם לא היתה אומנותם ולא היו שומעים פסיביים בשעור, אלא מורים בו חליפות. כל סדור השעורים הללו לא היה מקרי ולא סודר בזמנו מאליו, אלא נוסד בכוונה תחלה שכן נזכר כבר סדור כזה בחובות ועד השכונה, “שעליהם (על הזט"ע) לכונן חברות”, בין יתר הדברים “למשמורים, ש”ס ומשניות".

מלבד החברות והשעורים שסודרו ע“י הועד היו גם שעורים וחברות לתורה שלא הובאו בחשבון. כן יסד לדוגמא אחד התושבים הראשונים, הרה”ג שמואל בארעזינער, חברת “שובבים תת”⁷⁵⁴, ומלבד התעניות והסליחות שהרבו בהן, גמרו את כל הש“ס בתוך שמונה שבועות אלו על-ידי חלוקת מסכתות לחברים. בסיום הש”ס, בסוף אותו הזמן, ערכו “סעודת סיום”, סעודה של מצוה⁷⁵⁵.

 

יז. בתי תלמוד תורה וחנוך    🔗

מקום מיוחד תופס במאה שערים ענין החנוך, תלמוד תורה. מחובות הועד, לפי תקנות תרמה, ללמנות חברות לדבר מצוה לתלמוד תורה⁷⁵⁶. ואכן דאגו לכך מכל הבחינות, עד שהגיעה מאה שערים כבר בשנים הראשונות למקום חשוב, שני לזה של חורבת רבי יהודה החסיד; לא רק מוסד של “תלמוד-תורה” היה בה, אלא גם ישיבה של לומדים מפוארת נוסדה בתוכה והיא התחרתה במוסדות החנוך שבחורבת רבי יהודה החסיד, שהתקיימו בימים ההם כבר קרוב ליובל שנים.

לכתחילה נוצר “תלמוד תורה” זה מתוך צורך חיוני, והיה מיועד רק לילדים קטנים. הזכרנו לעיל את ההתנפלות של אנסים על שני ילדים שהלכו ללמוד בעיר העתיקה. בתקנות תרמא נזכרת החלטה: “להסיר המכשול הגדול המונע טוב, שיצטרכו תינוקות של בית רבן לכתת רגלים בדרך רחוק ללכת העירה לתלמוד תורה, מוטל על הועד לתקן תלמוד תורה עם מלמדים ומשגיחים פה במקומנו, ולכונן חברה. מטרת החברה תהיה להכניס תחת כנפיה כל ילדי בני החברה והיושבים פה ובסביבותיה⁷⁵⁷. פרושים, חסידים, ספרדים⁷⁵⁸ באין הפרש”⁷⁵⁹. ההשגחה העליונה על בתי תלמוד-תורה היתה בידי ועד השכונה (הזט"ע); “בתי הת”ת הועד הזמני יהיו תמיד משגיחים עליהם“⁷⁶⁰, ובסעיף מיוחד מותנה ש”כל הגבאים דת“ת וכל התקנות והסוכן יהיה הכל על-פי הועד הזמני (הזט"ע) דוקא ועל פיהם תתנהג כפי התקנות”⁷⁶¹. המדובר הוא כאן על ועד משני מיוחד לתלמוד תורה, כדרך שסדרו ועדים משנים לענינים שונים. תכנית הלימודים, או כמו שהם מכנים אותה “סדר הלמודים”, תהיה: תורה שבכתב ושבעל פה, פירוש רש“י, תוספות (גפ"ת) ופלפול. “לא זולת, כפי דעת הרבנים הגאונים דפעה”ק ירושלים, ת”ו“. במלים “לא זולת” היתה הכוונה להגדיר, שלא רק שלא ילמדו שפות וחכמות חיצוניות, אלא גם כתב וחשבון, כיון שמהסיפא “כפי דעת הרבנים וכו'”, אפשר היה להסיק שמותר ללמד דקדוק כתב וחשבון שהונהגו בת”ת “עץ-חיים”. על כל פנים היו תושבי מאה שערים בזמן ההוא יותר קיצונים מאנשי “החורבה”, והשפעת הרב מבריסק היתה רבה עליהם. לענינים כאלה היו כנראה מורים פרטיים, כפי שאפשר להסיק מתוך התקנה שנתנה רשות לשכנים “למחות למלמדי תינוקות ללימוד אחר חוץ מתוה”ק" על איזו הפרעה מצד המלמדים ותלמידיהם⁷⁶². לעומת זאת “אין השכנים יכולים למחות למלמדי תינוקות בתוה”ק, אפילו יותר מחמישים, ואף שיש מקום בביהכ“נ ומדרש”, מכאן נראה שהיו גם מלמדים פרטיים לתורה שלמדו לילדים בבתיהם. על דבר רבוי הילדים בישוב במשך זמן קצר הננו שומעים בשנת תרמט, ש“התלמוד-תורה המתנהג כעת יכיל בו רק חלק עשירי לערך הנצרך, כי נמצאים עוד ילדים ובחורי חמד לבעלי בתים חשובים הבושים לקבל⁷⁶³ והמה עניים ודלים, כי על כן ישתדל הועד וראשי עם הקודש כרוה השוכן בציון להרחיב ולהגדיל את התלמוד תורה, שיתנהג הכל בצדק ובמישור ובאמת, על ידי סוכנים ומשגיחים וגבאים נאמנים צדיקים ונבונים וחכמי לב”. עמוד מיוחד בספר התקנות תרמט הוקדש לתעמולה לתלמוד תורה⁷⁶⁴.

תולדות התלמוד תורה והישיבה במאה שערים, הן למעשה פרק חשוב בתולדות הישוב. לכתחלה לא היה נגוד בין תלמוד תורה “עץ-חיים” שבחורבת ר' יהודה החסיד ובין זה שנוסד במאה שערים. כפי שיש להסיק ממכתב פסק-דין⁷⁶⁵ טוענים גבאי ת“ת מאה שערים שיש להם שטר מתנה על בתי הקדש (של חצר “בית אברהם”) מגבאי הת”ת אשר בחצר ר' יהודה החסיד. ואולם במשך הזמן, גוברת ההשפעה של הרב מבריסק על מאה שערים, וההתנגדות להשכלה, אחרי המלחמה נגד הרי“מ פינס, מביאה לידי כך שבמאה שערים נוצרת רשת חנוך חדשה, המתנגדת לת”ת שבחורבת ר' יהודה החסיד, שבראשה עומד הגר“ש סלאנט ומנהלה הוא רבי זלמן חיים ריבלין, אחיו של הר”י ריבלין.

האישיות הבולטת ביותר בדברי-ימי-תלמוד-תורה והישיבה במאה שערים הוא הרב הגאון מוה“ר שאול חיים הלוי הורוביץ, הידוע בשם הרב מדובראוונע, “שיסד וכונן את הישיבה הגדולה והת”ת במאה שערים יחד את בית מדרשו בבנין המוסד לתכלית שעורי תורה שונים עבור סוג הסוחרים ובעלי-בתים של מאה שערים וסביבותיה”⁷⁶⁶. מינויו מצוין בספר התקנות בציון מיוחד: “והנה נתמנה על-ידי הועד לגבאי ולמשגיח הרב הגדול מוה' שאול חיים נ”י רב דדובראוונע חתן הגאון הרב ר' טעבעלי ז“ל רב דק”ק מינסק יע“א”; “משנת תרמו ולהלן החצר (של הת"ת)⁷⁶⁷, הוא תחת ידי הרב הגדול מוה' שאול חיים נ”י רב דדובראוונע, כי הוא המנהיג והמנהל והמעשה מהת“ת בכל דבר כלל ופרט. זכרו וזכר אשתו מ' שורקא תחי' יהיה לדור דור עד כי יבוא שילה, והתלמידים היושבים לפני השוכן בציון יחשבו להם לבנים בזה ובבא אמן⁷⁶⁸. בהקדמה לקונטרס “פרי עץ חיים”⁷⁶⁹ הוא מזכיר “זכות הת”ת מתינוקות של בית רבן וזכות התורה הקדושה הלומדים בהישיבה הגדולה אשר כוננתי ויסדתי בעזה”י עמודי התורה והיראה קדישא ירושלם ת“ו במאה שערים”. כן הוא מזכיר את “גודל הטרדה העמוסה עלי ממרבית ההוצאות מהתלמוד-תורה והישיבה הגדולה ובית-התבשיל אשר אוכלים זה ערך שבעים בני-הישיבה והת”ת ערב ובוקר וצהרים אשר ההוצאה מכל אלה ערך מאה וחמשה ועשרים נפוליון זהב אלף רו“כ לכל חודש וחודש וההכרח אלצנו לבוא בחובות והנוגשים אצים ה' ירחם”⁷⁷⁰.

הרב מדובראוונע עלה ארצה בשנת תרמג, ואם כי בדעותיו השתייך למתונים – הוא היה מתלמידיו של רבי שלמה זלמן ברבי הלל ריבלין משקלאב, בעל “דברי שלמה”⁷⁷¹, -הרי על-פי המסבות נעשה חבר לקנאים מסיעת הרב מבריסק מתוך התחרות שבין רשת החנוך של מאה שערים ובין זו של “עץ-חיים”, שבחורבת רבי יהודה החסיד. התחרות זו באה לידי הבעה גם בזה, שהגר"ש סלנט לא נתן מעולם “תעודות” – “הסכמות” למוסדות החנוך של מאה שערים, והסתפק בזה שהכיר בהם במכתבים פרטיים לנדיבים ורבנים בחוץ-לארץ, כששאלוהו על מוסדות אלה. לעומת זה היה רבי חיים זוננפלד מתומכי המוסדות במאה שערים. מספרים, שכשנתקל הרב מדובראוונע, בהתנגדות מצד תלמוד-תורה “עץ חיים”, שאלו את רבי חיים: “כלום אין מר חושש לקפוח שכר פסיעות של ילדי מאה-שערים המכתתים רגליהם “לחורבה” בעיר העתיקה?” ענה להם רבי חיים: “אני מצדיק יסוד ת”ת חדש, שכן מקרא אני דורש “כל מקום אשר תדרוך בו כף רגלכם לכם נתתיו”.

האישיות המרכזית השניה במפעל החנוך במאה שערים היה אדם גדול בתורה ובעל מרץ נפלא, הרב הגאון ר' זרח בראווערמאן, שהיה מבני סיעתו של הרב מבריסק. הוא עלה לירושלים בשנת תרמז מהורודנא ובידו מכתב המלצה מהגאון הצדיק ר' נחומ’קה הוראדנער, ונדבק מיד ברב מבריסק. עשר שנים תמימות לא מש ר' זרח מאהלו של הרב מבריסק ורק אחרי שנפטר יצא רבי זרח למאה שערים, קבע בה דירתו והתמסר לחנוך הנוער. שקידתו העצומה בתורה ומרצו הרב עמדו לו לרכז במאה שערים חוג רחב של תלמידים מבני-ירושלים ויותר מזה של עולים חדשים מן הגולה. חוג זה היה הגרעין ליסוד “ישיבה גדולה על-יד הת”ת במאה שערים"⁷⁷².

מה שנוגע לסדור מקום לתלמוד תורה. כבר הזכרנו למעלה את התנאי שהתנה הרב מקאליש זצ“ל ש”עזרת-הנשים" שנדב לביהמ“ד “ישועת יעקב” תשמש גם “ללמוד בתוכה עם תינוקות של בית רבן”. שבתי המדרש שמשו “חדרים” ללמוד תינוקות נראה גם מתוך ההוספה ביחס למלמדי תינוקות “ואף שיש מקום בביהכ' ומדרש”⁷⁷³. ואולם בשביל “חדרים” לתלמוד-תורה במיוחד נבנו בראשונה בשנת תרלז שני חדרים, ליד בית המדרש “ישועת יעקב”, מכספי המנדב לאותו בית כנסת הר' יוסף יהושע מטארני ז”ל “ללמוד תורה ומצוות לתשב”ר הדרים במאה שערים עד אשר יכונן ה' את שערי ציון“⁷⁷⁴. ב”חדרים" אלה למדו שני מלמדים ושכרם היה משתלם בעיקר על-ידי הורי הילדים המעטים שנמצאו אז בשכונה. נראה שתלמוד-תורה “עץ-חיים” השתתף אף הוא בהחזקת שני המלמדים⁷⁷⁵ ו“עץ-חיים” היה הראשון ליסד תלמוד-תורה במאה-שערים, כשם שעזרו אחר-כך ליסוד תלמודי תורה גם בשכונות שנבנו מאוחר יותר. המטרה היתה להקים מעין רשת חנוך מרוכזת תחת רשות אחת של “כנסת ישראל” האשכנזית, ורק אחרי הנגודים בין סיעת הרב מבריסק ל“כנסת-ישראל” נפרדה מאה שערים מהם. מסמכים בענין זה אין לנו מלבד טענת גבאי ת“ת “מאה שערים” בזמן הסכסוך בענין חצר “בית-אברהם”, שגבאי תלמוד תורה “עץ חיים” נתנו להם חצר זו במתנה. מה שמראה על יחס חיובי לכתחלה מצד “החורבה” לגבי “מאה שערים”. שני ה”חדרים" לא הספיקו לאחר זמן קצר ואז הוסיף הר' יוסף יהושע מטארני על נדבתו “עוד סך ששת אלפים ושש מאות גרוש עבור בית אחר אירכת ימו”ש שלו ומכרו את הבית ובנו חמשה בתים קטנים שלא יבלבלו המלמדים זה לזה בבית אחד⁷⁷⁶ לתלמוד תורה לתנוקות של בית רבן, והנם החמשה החדרים העומדים היום לעומת בית המדרש “ישועות יעקב” לצד מערב⁷⁷⁷. בשנת תרמא נשלם בנינם של אותם חמשה הבתים הקטנים⁷⁷⁸. ואמנם היו אלה חדרי תלמוד תורה עד שנת תרמו, שאז נבנתה הקומה השניה. בשנת תרע נבנתה הקומה השלישית והושלמה בשנים לאחר כך מנדבות יחידים שונים.

ענין רב עליליה בדברי ימי ת“ת “מאה שערים”. הוא הקדש חצר “בית-אברהם”, שלכתחילה הוקדש כקרן-קיימת “להשכיר כל בית ובית ומהשכירות יהי' על הוצאות ת”ת ותיקוני הבתים, וחוץ מזה אין לעשות שום דבר בשום בית, אך החמשה בתים הקטנים נגד הבתי-מדרש מצד מערב אשר הניח הר' יוסף יהושע ז”ל המה לבדם הם אשר ילמדו בהם התשב“ר”⁷⁷⁹. וכך היה המעשה; בשנת תרמא עלה לירושלים הרב משה ליב כהנא⁷⁸⁰ מעיר קאלוואריע (סובלקי), לפני עלייתו הבטיח לו גיסו ר' אברהם אבא זייבערג מווילקאוויסקי לשלוח לו חמשת אלפים רובל, לרגלי הולדת לו בן זכר, על-מנת לבנות תלמוד תורה תשב“ר בירושלם⁷⁸¹, היינו בתי הקדש לתלמוד תורה. “שיהי' הקרן קיימת והפירות יהי' לעזרת הת”ת”⁷⁸². המנדב נפטר עוד לפני ששלם את הכסף⁷⁸³ והבנים קיימו את וואת אביהם ושלחו לדודם הר“ר משה ליב כהנא סך 4630 רובל לבצוע הקניה.⁷⁸⁴ על פי הוראתו של הרב מבריסק שאז היתה כבר השפעתו על מאה שערים רבה, וביזמתו של אחד מנהלי כל עניני מאה שערים בעת ההיא, הרה”ג רבי זלמן בהר“ן מסר ועד השכונה למטרה זו מגרש צבורי בדרום השכונה. הר”ר משה ליב עשרה בתים במאה שערים בסך 7400 רובל, וכאשר לא הספיק לו כסף בנה הנדיב הר“ר אברהם אבא לקח מכולל סובלאק הלואה⁷⁸⁵ ונתן להם תמורת זה הבתים לפי שטר שמסר בידי הכולל. אח”כ מסר הבתים לטובת הת“ת במאה שערים והכולל נתן לו שטר כל כך. דבר זה גרם לדין תורה עם הכולל, וביחוד עם גבאי ת”ת “עץ חיים” בשנת תרמה. גבאי ת“ת “עץ חיים” בחורבת ר”י החסיד טענו, שדעת המנדב היתה דווקא על הת“ת שבחצר רבי יהודה החסיד. נבחרו לדון ביניהם שלשה רבנים: הר”ר בנימין, מי שהיה אב“ד בק' סטופצי⁷⁸⁶, הר”ר יהושע בצלאל, מי שהיה אב“ד בק' מאלטש, ושהיה אז ראש-ישיבת “עץ חיים”⁷⁸⁷ והר”ר אברהם אבא יעקב מי שהיה הרב בק' פרעיוושלע ואז “מגיד-מישרים” בירושלים⁷⁸⁸. לפי דין תורה פסקו, אחרי שבדקו כל הכתבים והמכתבים ושמעו כל הטענות, שהבתים שייכים לת“ת “עץ חיים”, ומה שעשה הר”ר משה ליב כהנא אין בו ממש. יש לו הזכות רק לבית דירה בחצר לדור בו כל ימי חייו, כפי שכתבו היורשים וכפי שהסכימו כל הגבאים. אחרי פטירתו מחויבת אפילו אשתו לצאת משם; לכולל סובלאק יש לשלם חובם, ב“הטבה”⁷⁸⁹, עד שני חדשים, ואם לא יוכלו לשלם-עליהם למכור חלק מהבתים ולשלם בכסף שיקבלו. אחרי סלוק החוב יתן הר“ר זלמן בהר”ן קושאן על שם הר“ר משה ליב, אחרי שיתחיבו לעשות החצר הקדש, והאפוטרופוסים על ההקדש הזה בנמוסי הממשלה יהיו שני בני המנדב הנ”ל ואתם שלשה מגבאי ת“ת “עץ חיים”; ואם הר”ר משה ליב יסרב-על ר' זלמן בהר“ן לתת קושאן על שם הגבאים כפי ערך הסכום ששלחו בני המנדב, וכשישלחו הבנים את היתרה 370 רובל, התשלום ל-5000 רובל, שייך הכסף לת”ת “עץ חיים”. את טענתם של גבאי ת“ת “מאה שערים”, שיש להם שטר מתנה על הבתים הנ”ל מגבאי ת“ת “עץ חיים”, השאירו “בצריך עיון” ודרשו להביא שטר מתנה זה במשך חדש ימים. בספר התקנות נזכר ש”הנדיבים ה“ה הר”ר אברהם אבא ע“ה וזוגתו מ' רבקה ב”ר חיים הכהן נ“ע מוולקויסק הוציאו מכספם הון רב שש מאות ושלשה וארבעים נא”פ לבנות בתי תלמוד תורה בירושלם לתינוקות של בית רבן, ועל הטוב יזכר שם הרב ר' משה ליב כהנא נ“י שעל-ידו הובאו המעות ההם לירושלים ת”ו. והוסיפו החברים יושבי מאה שערים ת“ו כפי הסך המבואר, להלן בחשבון ונבנה מזה החצר “בית אברהם” העומד לדרום בתי המדרשים”⁷⁹⁰. “ועל הטוב יזכר גם שם המנדב היקר מו”ה אברהם יצחק ב“ר דוד ממינסק אשר התנדבו ארבעים לי”פ על בית בחצר בית אברהם השייך לת“ת שישב בו כל ימי חייו, ובכל שנה מזומן על הוצאות המלמדים בתלמוד תורה”. בגלל החובות הוכרחו לבקש נדיבים אחרים, וכן נדב הרב מדובראנונע 47 לי“פ “על מנת שישב בבית השלישי כל ימי חייו וימי חיי אשתו הרבנית תחי'”. וכן “נתנה היושבת בבית הרביעי נדבה שתשב בו כל ימי חייה הסך ששים לי”פ”. ועוד 45 לי“פ נתן אחד לישב בבית השלישי. גם משכנו את הבית השלישי והרביעי בסך תשעים לי”פ.

חצר “בית-אברהם נבנתה ממול ביהמ”ד מצד דרום. בספר התקנות מתוארת החצר על מדותיה בפרטות. היו בה שמונה בתים⁷⁹¹. ששה מהם בני שני חדרים, גדול וקטן, מטבח ומרתף ולשנים, העומדים בצפון, 4 חדרים ומטבח. לצד החצר סודרו גם תנורים, שעלו בסך 190 לי“פ והכנסתם היתה לתלמוד-תורה⁷⁹². מלבד הקדש זה לתלמוד תורה הננו מוצאים עוד הקדשות שונים: “המנדב היקר המנוח מו”ה יוסף יודיל ב”ר יהודה ליב ז“ל מקרימצוק אשר התנדב בית אחד לתלמוד תורה במאה שערים נומר ע”ד⁷⁹³. ועל הטוב יזכר שם המנדב המנוח מו“ה משה ב”ר צבי ז“ל אשר התנדב גם הוא בית אחד לת”ת במאה שערים“⁷⁹⁴; “ועל הטוב יזכר שם הר”ר משה ב”ר אהרן ז“ל ממעזריטש שהקדיש את ביתו נומער קל”ו⁷⁹⁵ לאחר אימו“ש לת”ת במאה שערים ת“ו”.

המלמדים הראשונים הזכורים לישישים הם; א) ר' מרדכי גדול, אביו של ר' ישראל יעקב, ב)מלמד דרדקי ר' איצי יעקב חתן רבי לייבצ’יק פוניוויזנער, שלמד בעזרת נשים של ביהכ“נ “ישועת יעקב” ג) רבי יעקב בנזימן, חייל רוסי ממלחמת פלבנה; הוא בא לארץ בהיותו אברך מוסמך לרבנות; מפני מחלת אשתו, שגרמה לו סבל רב, נאלץ לנסוע אתה לשם רפוי לגרמניה, ונשאר שם⁷⁹⁶. ד) המלמד הגדול היה ר' הירשל אברהם איציס, ממונה בכולל רייסין. אביו רבי אברהם איצי היה מהדור שעלה בימי רבי ישעיה ברדקי. והיה גיסו של הרה”ג רבי שמואל מוני זילברמן⁷⁹⁷. ה) כן שמש כבר אז מלמד מורי הרב החריף ר' דובר עטינגער חב"ד, הידוע בשם רבי בריל מרקס שהיה גם בין המתישבים הראשונים במאה שערים. כן זוכר אחד הזקנים⁷⁹⁸ את המלמד ר' מיכצה, הר' אברהם המבורגר⁷⁹⁹ ואת רבי זרח רקובר⁸⁰⁰. לפי דעה אחרת⁸⁰¹ היה רבי יוסיל מינסקער⁸⁰² המלמד הראשון.

מה שנוגע לחינוך הבנות, היתה אז במאה שערים “ריינע די רבצין”, אשת הר' יהושע ורבלונסקי⁸⁰³. היה לה בביתה “חדר” שלמדה בו לבנות קריאה עברית; כתיבה למדו הבנות, שהוריהן רצו בכך, מזקן אחד בשם ר' הרשיל⁸⁰⁴.

פרק מיוחד מהוה ענין ישיבת מאה שערים. ישיבה זו יסד הרב מדובראוונע עוד בשנת תרמד⁸⁰⁵, אם כי בספר התקנות שנדפס בשנת תרמט לא נזכרה עוד כמוסד בשום צורה. לעומת זה מזכיר הרב מדובראוונע בתרסד את “הישיבה הגדולה”⁸⁰⁶ וכבר אז פתח לידה “בית-תבשיל”. מרץ מיוחד השקיע בישיבת “מאה שערים” הרב זרח בראווערמאן, שהודות לשקידתו העצומה בתורה ומרצו הרב הצליח לרכז חוג רחב של תלמידים מבני ירושלים, ובעיקר מעולי הגולה⁸⁰⁷. בנין הישיבה בחצר בית-אברהם נבנה ליד חדרי הת"ת בשנת תרנו⁸⁰⁸.

ראוי לציין, שכשם שמאה-שערים נטלה חלק, על-פי השקפתה וסגנונה, ביסוד פתח-תקוה, כן יצאה מכאן שטת חנוך ארצית, שיוזמה היה הר"ז בראווערמאן. הוא לא הסתפק במוסד החנוך בירושלים, אלא יסד אגודה גדולה בשם “שומרי תורה”, שתפקידה היה להקים רשת של בתי-אולפנה גם בערים אחרות ובמושבות. גרעין בתי-החנוך הללו נבלע ברבות הימים בבתי-החנוך של פקידי ואמרכלי אמסטרדם בזמנו, והיום עברו לידי “אגודת-ישראל” בארץ⁸⁰⁹.

 

יח. גמילות חסדים ובקור חולים    🔗

כשם ששאפה מאה שערים לאוטונומיה בשדה החנוך, שאפה גם לאוטונומיה בשדה הפעולה הסוציאלית לכל הקיפה. אחת מפעולותיה הראשונות היה יסוד החברה לגמילות חסדים, שיסודה הוטל על הועד. כבר בתקנות תרמא נאמר⁸¹⁰; “כי זה דבר נורא מאד בעת אשר ירושלם עיה”ק היא בחורבנה ולית לה מגרמה כלום" ידעו הבונים הראשונים מנפשם בשעת הבנין עד כמה אכלה אותם הרבית⁸¹¹. פרק מיוחד בספר התקנות מדבר על “גודל מעלת מצות גמילות חסדים” “אחרי שגלינו מארצנו-לא נשתייר כי-אם גמילות חסדים”⁸¹². ואם כי היתה בעיר “גמילות חסדים שערי חסד”, שנוסדה עוד בשנת תרל⁸¹³, נגשו ליסוד “חברת גמילות חסדים” במאה שערים, בר“ח כסלו תרמב⁸¹⁴ – היינו כאותו יום שנוסדה חברת מאה שערים עצמה – “למחסה ולמגן לעני בשעת דחקו ותתאחנה שתי הקצוות תורה וגמילות חסדים אחוזים וצמודים יחד בתורתינו הקדושה”. בפרק י”א שבספר התקנות, המוקדש לגמילות חסדים, באו רק ב' סעיפים. ואולם נדפס גם “העתק מפנקס הגדול ספר התקנות מחברת גמילות חסדים בשנת תרמה. בתחילתו באו מכתבים מהרב מדובראוונע והרב מראדין⁸¹⁵ ואחרי ההקדמה באו התקנות בשמונה פרקים. המושג גמילות חסדים כולל, לפי מטרת החברה, את “תועלת הגוף והנשמה” ומלבד המטרה “לקיים את המצוה גמילות חסדים בנפשם ובמאודם, להמציא עזר וישע לעני בשעת דחקו” “גם לגמול חסדים של אמת להנשמה”⁸¹⁶. הם “כוננו קפה קרן קיים” להלואות גמילות חסדים, ותקנו שלא להוציא מהקופה אפילו הוצאה קלה ונחוצה והוצאות החברה תהיינה מכסף השנה הנגבה מהחברים, והשאר יכנס לקופה⁸¹⁷. תשלומי החברים היו “דמי קדימה למטה (היינו לפחות) ארבע פעמים ח”י גרוש טורקי לאיש, ושש פעמים ח”י לאשה “דמי השנה לא פחות משלשה גרוש בכל שנה ושנה”. ח“י היו מקבלים כחברים גם ילדים וילדות ועד שתמלאנה להם “ח”י שנים” או עד הנשואים ישלמו רק דמי הקדימה ח“י גרוש ואח”כ, כשיגדלו או ינשאו, “ישלמו עוד ח”י גרוש ויתחילו דמי השנה ויכנסו לכל התקנות כיתר החברים ובהפנקס הגדול אשר לחברה לא יכתבו רק אלה אשר שלמו את דמי הקדימה". “כל איש או אשה מהחברים שלא ישלמו את דמי הקדימה, עד הזמן המוגבל להם מהגבאים או דמי השנה עד שלש שנים, יתרו אותו הגבאים התראה אחת במקום שלש, וירחיבו לו זמן כפי ראות עיניהם, ואם לא ישוב לתקן את עותתו ולשלם את חובו גם אחרי הזמן הזה לא יחשב עוד האיש הזה או האשה הזאת לחבר בחברתנו, ואין להם שום דבר לתבוע מהחברה”⁸¹⁸.

בענין קבלת חברים היה עוסק אחד הגבאים, הנקרא בספר התקנות גבאי שני, זה “שאליו יפנה החפץ לבוא בברית החברה, והרשות לו להכניסו בצירוף הסכמת אחד משומרי התקנות ואין להם רשות להכניס בהחברה אנשים הידועים בבירור שלא יסכימו עליהם על הגבאים”⁸¹⁹.

כפי שהזכרנו היתה ההשגחה העליונה על חברה זו ביד הזט“ע – ועד מאה-שערים – או אלה המנויים על ידם. בפרק מיוחד מדובר ב”תקנות" גמילות חסד⁸²⁰, שגם חברה זו היתה מתנהגת “עפ”י זט“ע”, היינו ועד מאה שערים. ואולם לפי תקנות אלו, לא היו עוד מנויים עפ“י ועד מאה שערים אלא ש”בכל שנה ושנה בימי חנוכה, אחרי בקורת רואי החשבונות את כל הפנקסאות והקופה והמשכנות וההוצאות וההכנסות יעשו אספה כללית מכל בני החברה, ומי שלא יבא בטלה דעתו, והפנקס יהא פתוח, והחשבונות יהיו גלויים לכל החפץ לעיין בהם, וימסרו הקופה והמשכנות וכל הפנקסאות וכל השייך להחברה ביד הנבחר מרוב בני האסיפה לפי שעה⁸²¹ ואח“כ תעשה בחירה חדשה ואחר הבחירה ימסור הנבחר לפי שעה את הכל בידי הנבחרים החדשים”⁸²². בחירה זו, שהיתה “עפ”י קלפי“, כלומר, בחירות נעלמות, לא בחרה אלא “שבעה בוררים והם יבחרו את הגבאים והמנויים”, היינו: א) נאמן על הקופה, ב) גבאי ראשון ממונה על המשכנות, שע”פ פתקה מאתו ישיגו הלואה אצל הנאמן, ג) גבאי שני ממונה על הוצאות והכנסות החברה לבד ההלוואות – (הוא גם הממונה על קבלת חברים כנזכר לעיל), ד), ה) שני שומרי תקנות, ו, ז) שני רואי החשבונות. אלה היו הועד הפועל. שבעת הנבחרים “הבוררים” בקלפי היו מעין “המועצה” וההשגחה העליונה גם אחרי שנתמנה הועד הפועל, הם “שבעה אנשים מטובי החברה אשר יעמדו במקום רוב דעות בני החברה, בענין גדול כמו להוסיף או לשנות איזו תקנה ומאלה השבעה אף אחד יכול לעכב”. וכן “אם יצטרפו להחליף את אחד מהמנויים יאספו את שבעה הבוררים אשר יצאו בהקלפי שנה זו והם יבחרו את הנמנה מחדש”. היחס בין שבעת הבוררים לשבעת הממונים על-ידם הוא איפוא כיחס הכ“ג של ועד השכונה לזט”ע, כמו שבררנו לעיל. “על י”ד אנשים האלה-הועד המנהל והמועצה יחד – יובחר עוד ראש נכבד אחד הגדול מכל בני החברה, כל דבר גדול לא ייעשה בלתי ידיעתו והסכמתו“⁸²³. במיוחד מצוין ש”אם ימצאו רואי החשבונות איזה קלקול בקופה, ולא ימצאו את החשבון צדק, יעשו אספה מכל מנהלי החברה אשר הם חמשה עשר במספר, ויראו בשל מי הקלקול ויתקנו את המעוות“⁸²⁴. תפקיד רואי החשבונות היה “לבקר בכל שלשה חדשים את כל הפנקסאות וקופת החברה והמשכנות והוצאות והכנסות החברה, ויעשו חשבון צדק ויכתבו את היום ואת השעה ויעידו כי בעת הזאת מצאו את הכל על נכון ויחתומו בחתימת ידם”. “שומרי התקנות-עליהם להשגיח בכל עת ובכל שעה שתתנהג החברה על-פי התקנות הקבועות האמורות בספר הזה”⁸²⁵. מלבד האספה השנתית הכללית היתה שבת מיוחדת לחברה. “בכל שנה ביום שבת קודש לסדר “אז כסף תלוה”⁸²⁶ יתאספו כל אנשי החברה לביה”מ אשר יבחרו הגבאים להתפלל יחד ולעלות לתורה ולברך את כל החברים והמנדבים בברכת מי שברך והנדבות יובאו להקופה לקרן קיים ושמות המנדבים יורשמו בהפנקס לזכרון לפני ה'”⁸²⁷.

בספר תקנות מאה שערים מובלט ערך ההלואות האלה “בפרט במשך הדירות, אשר בעת ההיא תעלינה הכשר השטרות למעלה ראש”⁸²⁸. הלואות הלוו לחברים ולשאינם חברים. ההבדל בין החברים לשאינם חברים היה רק בסכום ההלואה. לאנשי החברה נתנו מאתים גרוש פי שנים מאשר לאחרים ובזמן שלא יספיק הכסף לכל הבאים לבקש גמילות חסד אז חבר קודם לשאינו חבר, והיושב במאה שערים קודם ליושב במקום אחר⁸²⁹. ההלואות עצמן היו “מעות מזומן ושטרי כוללות”, שנמצאו ממושכנים בקופה. הבטיחות מצד הלוה היתה משכנות בטוחים ושטרי כולל בטוחים, ואולם לשטרות כולל נתן היתרון: “על משכנות בטוחים הלוו שליש מפחות שוים ועל שטרי כוללות בטוחים כפי שוים” המלא⁸³⁰. כבר הזכרנו את סכום ההלואה לחבר ולמי שאינו חבר. ואולם לסכום זה נפתחה כעין קונטו לכל לוה, והיה יכול ללוות בשעורין. סכום ההלואה הקצובה לחבר ולשאינו חבר, אין חילוק בדבר אם ילוה בפעם אחת או בשנים ושלשה פעמים עד שישלים הסכום הנ“ל ולא יותר”⁸³¹. ואולם אם נמלאה הקונטו שלו לא יכול היה ללוות עוד: “חבר או שאינו חבר שלוה את סכומו הקצוב על שטר כולל לא ישיג עוד הלואה כל זמן שלא נגבה מהכולל עבור השטר, רק ישיג שטר כולל על משכון בטוח שליש פחות משויו, בלי הרחבת זמן מזמן פרעון השטר הכולל הזה”. היינו, היו מלוים שטר כולל אחר ללוה ששטר הכולל שמשכן לא נפרע, ואף זה נגד משכון. את שטר הכולל שלוה היה כמובן מוכר ברבית למלוי לרבית והיתה לו הצלה פורתא. ואולם זמן הפרעון למעות מזומן שלשה חדשים, ולשטר כולל שלשה חדשים ושלשה חדשים מיום כלות זמן הפרעון, הינו ניתן לו זמן שלשה חדשים אחרי שלוה “שטר כולל”, כיון שישלם בעדו רבית. לעומת זה לא נתנה ארכה כזו למי שלוה “שטר כולל”, נוסף על סכום ההלואה הקצובה. זה “רק ישיג שטר כולל על משכון בטוח שלהם פחות משוים, בלי הרחבת זמן מזמן הפרעון של השטר הכולל הזה”. סכום ההלואה על משכנות לאנשי החברה מאתים גרוש, “ואשר לא מאנשי החברה מאה גרוש מעות מזומן או שטר כולל”. סכום ההלואה על שטרי כוללות בטוחים היה; לחבר מאה גרוש למשך שנה, או מאתים לחצי שנה ולשאינו חבר חמשים גרוש למשך שנה ומאה לחצי שנה. אם יעברו שלשה חדשים והלוה לא יגאל המשכון, ישלחו אליו הגבאים התראה במקום שלש ע“י שמש החברה, וכשיעברו “שלשים יום אחרי ההתראה ימכר המשכון בלי שאלת פיו ובלי שומת בד”צ רק על פי מאזאט”⁸³², וממחיר המשכון תקבל החברה את החוב ואת ההוצאות שתעלה המכירה “והמותר לבעליו, וכן אם גאול יגאלנו בעליו בטרם ימכר עליו לשלם את ההוצאות שעלה להכנת המכירה”. ענין זה נעשה על פי הדין. ואם הלך הלוה לחו“ל או למדינת הים ואי-אפשר להתרות בו בפניו יהא המשכון מונח שלשה חדשים אחרים אחרי שלשה החדשים הראשונים וימכר המשכון כנ”ל. בעניני שטרות הכוללים אין פרט, שכן לא היו מלווים מלכתחילה אלא על שטרות כוללות בטוחים לחלוטין, כמו שמודגש בכל פעם שנזכר שטר כולל⁸³³. גם באשור ההלואה ובמסירתה נתקנה תקנה: “החפץ להשיג הלואה יבוא אל גבאי ראשון”, הממונה על המשכנות, “ויתן לו המשכון, ויחתום ידו על השטר חוב העשוי עפ”י תקון החברה ושטר חוב זה יהא מונח תחת ידי הגבאי הזה, והוא יתן להלוה פתקה להנאמן שיתן לו הלואה"⁸³⁴.

מלבד הכנסות החברים היו כבר גם עזבונות לגמילות-חסדים בזמן הראשון. עוד בתקנות תרמב התקינו “שכל מי שיניח עזבון לטובת החברה, כפי ערך הטובה יוסיפו לו זכויות וחסד של אמת”⁸³⁵. היינו אחרי פטירתו, למודים וקדיש. עזבונות כאלו נזכרים כבר ב“ספר התקנות של מאה שערים”: “למען מלאות החסרון הגדול אשר חסרנו עדין בחברתינו, נתן ה' רוח נדיבה בלב המנוח מו”ה אברהם יצחק ב“ר דוד ממינסק ז”ל וינדב עוד שלשת אלפים ליסד גמ“ח במחננו”⁸³⁶. זה היה איפוא היסוד הראשון בהקמת הקופה לגמ“ח. כן נזכר גם המנוח מו”ה אברהם אבא ב“ר יצחק שנדב סך חמש מאות גרוש למטרה הנ”ל⁸³⁷; וכן נזכרה נדבת ר' משה ב“ר אשר לת”ת, וחלק מהבית לביהמ“ד ולגמ”ח⁸³⁸; “גם האשה הנדיבה מ' חנה חי' התנדבה שני אלפים גרוש לחברתינו באופן שיתנו בכל שנה משכירות התנור מאה גר' על חה”פ (חג-הפסח) לחלק שומן לעניים ומאה ג' מרקחת לחולים“. כן עשו תעמולה גם לרכוש חברים בחוץ לארץ. פרק מיוחד עוסק ב”זכות אחינו שבגולה“. דמי קדימה של חברים מחו”ל היו ח“י רו”כ במקום ח"י גרוש, ודמי שנה כפי נדבת לבם. זכויותיהם היו; תפלות בשעת מחלה, ותפלות, למודים וקדיש אחרי פטירתם, “וכל חבר אשר ירבה נדבתו לקופת החברה כן יוסיפו לו הגבאים זכוית מיוחדות מקדישים ולמודי תיקונים ושעורים לתיקון עלוי נשמתו”⁸³⁹.

במושג “גמילות חסד”, היתה כאמור, כלולה לא רק “גמילות חסד בממון” אלא גם “בגופו ובמאודו”. ו“כן על בני החברה לעשות גמילות חסד כל אחד גם בגופו”. לכתחילה היה כלול בזה גם סעד החולה על ערש דוי⁸⁴⁰. בחברת גמילות חסדים של מאה שערים נמצאת תקנה; “ואם יחלה ח”ו מי מבני החברה, ישלח הגבאי שנים שנים אנשים מבני החברה לבקרו בכל יום משך חליו“. ואולם במשך הזמן נוסדה לשם כך חברה מיוחדת, כמו שנזכר כבר בחובות הועד, שעליו לכונן גם חברה לביקור חולים⁸⁴¹. ואמנם בשנים אלו – עד תרמט – הננו מוצאים בענין זה כדלקמן: “תוך בתי החסד השונים מתנוססת לרב עליליה גם חברת בקור חולים ולינת צדק אשר מטרתה לעזור כל נדכה וקשה יום בנפלו למשכב חלילה, והחברה הנעלה הזאת מתנהגת באופן מאד נעלה. ומה רב ערכה, תביא תועלת לכל יושבי מאה שערים ת”ו⁸⁴², כלומר, לא רק לחברים אלא גם לשכנים. לחברה זו היו עשרים תקנות בספר תקנותיה, ששלש מהן, הראשנות והעיקריות נעתקו בספר התקנות הכללי⁸⁴³. גם חברה זו היתה תחת פקוח של ועד השכונה-הזט”ע. הועד הרכיב מנגנון שלם לענין זה, שחבריו היו ארבעה גבאים, ארבעה מבקרים, נאמן, שני ראשי דגלים, שני רואי חשבונות, שומר תקנות ומזכיר, שעליהם היה להתאסף יחד אחת לחדש ולפקח על עניני החברה וצרכיה. המבקרים היו מעין מפקחים רשאיים על הפעולה. הם היו מבקרים ראשית כל את החולה: “אם יחלה איש מבני החברה חלילה יודיע לאחד המבקרים, ואם לפי דעת המבקר יצטרך לינה – (כלומר שמישהו ילון אצל החולה) – יודיע לראש דגל הזמני, והוא ישלח אנשים ללון על פי הסדר” ראש הדגל היה ממונה על מספר חברים, שהיה שולחם חליפות ללינה. היתה מסודרת גם עזרה רפואית. ביחוד לחברי החברה: “גבאי החברה וראשי דגלים מחויבים להשתדל אצל החולה מבני החברה בכל גופם, ולצוות להביא את הרופא לבית החולה, ואם החולה דל הוא ואין ידו משגת, אזי על גבאי החברה לתמכו ולסעדו בימי חליו מקופת החברה כפי אשר תשיג ידם לעת הזאת, והכל בדרך כבוד ובסבר פנים יפות”. לנשים חולות נשלחו נשים מבקרות: “וכמו כן לאשה חולנית תשלח החברה נשים מבקרות ככל הנ”ל“⁸⁴⁴. היתה זו בדרך כלל חברת “לינת צדק” מעין אלו שהיתה גם בשכונות החדשות האחרות מחוץ לעיר, כשכל עניני בתי החולים והרפואות היו מרוכזים בעיר העתיקה. לחברות אלו היו גם כל מיני כלים הנחוצים לחולה, והיו נתנים בהשאלה. בתקופה הראשונה היו המכשירים תחת ידי הר”ר מתתיהו עלבע⁸⁴⁵ אחר כך נמסרו לידי זקן אחד שהקצו לו גם צריף במבוא חצר “בית אברהם”. בית המרקחת הראשון של השכונה היה בחדר סמוך לבית הכנסת מצד צפון חצר “בית הרופא הראשון במאה שערים היה ה”טאלאנטער דוקטור" הוא הרב ר' זאב אסיא, ש“היה כאחד מרופאי ישראל אשר היו לתפארת עמנו בימי הבינים בארץ ספרד”⁸⁴⁶. הרוקח היה רבי אברהם פראסט קארפו, וברוב הימים גם ה“רופא”⁸⁴⁷. יש אומרים שהיה אז גם הרוקח הר“ר יהושע שטרין ממונקאץ, חתן הר”ר שמואל בריזנער, מראשוני תושבי מאה שערים⁸⁴⁸. בענין המסירות ההדדית של התושבים יש לציין, שפעם חלה מתישב והיה צריך לו קרח לרפואתו, יצאו כמה תושבים אל ההרים בראשית הקיץ לבקש “שלג” ומצאו ורפאוהו⁸⁴⁹.

הקדשות מיוחדים לצרכי בקור חולים אין אנו מוצאים, מלבד האשה חנה חיה הנזכרת לעיל שהניחה עזבון של מאה גרוש לשנה בשביל מרקחת לחולים.

התפלה לחולה היא גם בזמן המחלה: “אם ח”ו תמשך מחלתו יודיעו המבקרים ביום השלישי לחליו את צערו ברבים, לכל בני החברה לבקש עליו רחמים וכולם יזכירוהו בתפלתם בשמונה-עשרה, ולפעמים להתפלל בעדו בכנופיא בקיבוץ עשרה חברים באמירת תהלים ויהי-רצון באחת מבתי הכנסיות, ולפעמים אל כותל המערבי, והכל לפי ראות עיני הגבאים את כובד חולי החבר"⁸⁵⁰.

בנוגע לחברים מחוץ-לארץ תקנו ש“בכל מועדי ה' יתברכו בברכת מי-שברך לזכרון טוב בהיכל ה'”. “אם יחלה ח”ו אחד מהם או על כל צרה שלא תבוא יודיעו זאת להגבאים על-ידי מכתב או טעליגרף והגבאים ישלחו מנין עשרה חברים אצל כותל המערבי להתפלל בעדו".

במשך הזמן נפרדה כאמור, חברת “בקור חולים” מ“לינת-הצדק” והיתה לחברה מיוחדת, אבל הדאגה “לתועלת הנשמה” נשארה ביד החברה לגמילות חסדים, כלומר “לזכות את החברים גם אחרי אריכות ימיהם ושנותיהם לומר קדיש וללמוד ולהתפלל בעדם התיקונים ושיעורים לעילוי נשמתם, שינוחו בשלום על משכבם ונשמתם תהיינה צרורות בצרור החיים בגנזי מרומים בצל כנפי השכינה עדי יקיצו וירננו כל שוכני עפר”. דאגה זו התחילה בזה שעוררו את החולה המסוכן להתוודות, “ואם יראו המבקרים כי ח”ו תקיף עליו עלמא, יראו בהשכל ודעת להזכירו שיפשפש במעשיו ויתודה ויצוה לביתו"⁸⁵¹.

הדאגה העיקרית לנשמה באה אחרי המות: “אם ח”ו יעדר אחד מהחברה, איש או אשה, על החברה להושיב ישיבה בכל לילה, בהבית ששם היתה יציאת הנפש, משמר נכנס ומשמר יוצא היינו עד עלות השחר, ויצמצמו שיהיה בחצות הלילה מנין עשרה, וילמדו בכל לילה פרק משניות אות משם הנפטר, ויתפללו תפלת אנא⁸⁵² וקדיש⁸⁵³. לשם כך סודר, ש“החברה תתחלק לששה דגלים וכל דגל לשני משמרות, ובכל ימי השבעה ילכו הדגלים חליפות להתפלל תפילת ערבית וללמוד בהמשמורים ולהתפלל שחרית ומנחה כל דגל יום ביומו, ומי שלא ירצה ללכת או שיהיה אנוס או הנשים והקטנים”⁸⁵⁴, “ישלחו איש אחד במקומם או ישלמו כפי אשר ישיתו עליהם הגבאים”⁸⁵⁵. בענין חסורים והתרשלות נאמר, שאם לא ישלם זה שלא בא “שכר השכירים למלאות מקומו בהדגלים להתפלל וללמוד בהמשמורים יתרו בו הגבאים”, כמו בענין יתר התשלומים, ואם לא יתקן יוצא מן החברה “ואין לו שום דבר לתבוע מהחברה”⁸⁵⁶. “אם לא יהיה באפשרי להושיב ישיבה בבית הנפטר או שיהיה מעיר אחרת⁸⁵⁷. או מחוץ-לארץ, יהי מקום קבוע בבית אחד על חצר בית-הכנסת להתפלל וללמוד שם כתיקון החברה”⁸⁵⁸. “ההוצאות הנדרשות לישיבה בהלילות הנזכרות יהיו מעזבון הנפטר”⁸⁵⁹, “בכל שבת קודש בשנה ראשונה יזכירו נשמתו בביהכנ”ס, ובכל שנה ביום היא“צ יצוו הגבאים לאיש אחד מבני החברה שילמד משניות אותיות שם הנפטר ואותיות נשמה ויזכיר נשמתו בתפלת אנא ויאמר קדיש. ובכל מועדי ה' יזכירו הנפטרים מבני החברה בתפלת אל מלא רחמים”⁸⁶⁰. בנוגע לחברים מחוץ לארץ נהגו, שבשעה שתגיע הידיעה לירושלים על הפטירה יקבצו עשרה חברים וילמדו ויתפללו כנזכר לעיל, וינהגו בנפטר שנה ראשונה וביא"צ ובשבת ומועד “כמו להחברים שישבו בקודש”⁸⁶¹.

 

יט. הכנסת אורחים    🔗

דאגה מיוחדת, שהיא כולה חסד, ובמדה מרובה גם ענין לאומי מדיני, הוקדשה לאורחים, עולים חדשים, שבאו מן החוץ. פרק חשוב היא בתולדות-הישוב הישן, הדאגה לעליה והטפול בה. ראשי הישוב, וביניהם גם ממיסדי מאה שערים, עסקו בה מתוך מסירות נפש. חקירת אמת תפיץ בודאי גם אור על העלילה הנתעבה, שהעלילו על יושבי ירושלם, כאילו היתה עינם צרה ב“עליה חדשה”. כולל הפרושים מראשיתו עם התיסדות הישוב על-ידי תלמידי הגר“א עסק בקבלת עולים חדשים ובסדור שכונם. כבר באותם הימים סדרו בחורבת ר' יהודה החסיד חדרים להכנסת אורחים. הרבה מסורות נשמרו לנו בדבר אנשים ונשים, שעסקו ביחוד בהכנסת-אורחים. הרב ר' מרדכי שניצר, האומן הירושלמי עוד לפני יותר ממאה שנה, היה יוצא בכל יום את העיר לראות אם מישהוא עלה לאה”ק. והכניסו לביתו, אכסנו אצלו ברכילה שתיה ולינה בסבר פנים באהבה אחוה, עד שמצא מקום לדור בו⁸⁶². בין נשי אותו הדור היו מפורסמות כמכניסות אורחים באהבה רבקה אשת הר' זאב וואלפינזון⁸⁶³ וציפה קמיניץ אשת הרב ר' מנחם מנדיל מקמיניץ, בעל “קורות העתים”, “הראשונה להכנסת אורחים”⁸⁶⁴. גם מיסדי מאה שערים ראו סדור הכנסת אורחים כחובה מראשית התישבותם, ובתוך חובות הועד נמנה גם התפקיד “לכונן חברה להכנסת אורחים”⁸⁶⁵. ואמנם לפי מה שהזקנים מספרים סדרו כבר עם היבנות השכונה, בית-הכנסת-אורחים ארעי בבית שהיה שייך אחר-כך לר' שלמה סנדלר, אחד מגבאי מאה שערים, בצד מערב לשכונה אצל “שער-ליפתא”⁸⁶⁶. ונמצאה אשה מיוחדת שהקדישה כחה ומרצה להכנסת אורחים, היא חנה חיה הגבאית. בין האורחים הראשונים זכורים לזקנים התימנים שעלו לארץ, והציעו להם מצעים על גבי החלונות בבתי המדרש⁸⁶⁷. ואולם כבר בשנת תרלו הונח היסוד לבנינים מיוחדים. “ויסוד וקרן קיים על הדבר הטוב הזה הניח לנו הנדיב המנוח מוה”ר משה במוה“ר אליעזר אברהם ז”ל מבריסק, ואשתו הנדיבה מ' הינדע ב“ר חיים ארבעה בתים בנויים מצד דרומית מערבית לביהכ”נ ולא ישונה עד עולם“⁸⁶⁸. המנדב ר' משה ב”ר אליעזר אברהם נפטר עוד בה' טבת תרלו⁸⁶⁹, מה שמראה שכבר בשנה הראשונה ליסוד השכונה נתכנה התכנית. על כל פנים הננו מוצאים בחשבונות הר' אברהם קורפו שבידי חשבונות-בנין (וגם רצפות בכלל) משנת תרלז. על בנין בית הכנסת אורחים זה מדובר בפרטות גם בפרק “זכרון לטובה”⁸⁷⁰: “ואחרי כן⁸⁷¹ העיר ה' את רוח האיש היקר המנוח מוהר”ר משה במו“ה אליעזר אברהם ז”ל מבריסק ואשתו מרת הינדע נ“ע בת ר' חיים הכהן ז”ל וימהר גם הוא לבוא לעזרת ה' בגבורים, לעזרת חברתנו היקרה, וינדב מכספו סך חמשה עשר אלף ושלש מאות וארבעה וארבעים גרוש טורקי ליסוד נרצה לבנות בתים לשם הכנסת אורחים, והנה היום ארבעה בתים בתוך חצר מפואר העומדים לתלפיות לעומת ביהמ“ד ישועת יעקב בצד דרומית מערבית… עוד אבה הנדיב היקר הזה להיטב, כי השאיר אחריו להניח תוך קופת החברה ניירות שמענטיפער⁸⁷² וקאנסילאט אם יעלו על מצבם הראשון ולערכם השוה, יספיק מחירם לבנות עליות על ארבעה בתים האלה, ומגמתם כמגמת הבתים התחתונים להכנסת אורחים. אכן החפץ הזה לא הצליח, כי הניירות האלה מאז ועד הנה המה יורדים אך למטה, ולא יוסיפו לעלות עדי תמס יהלוכון. על כן הסכים הועד בבנותם למעלה את בית עזרת נשים החדשה⁸⁷³ למוכרם לפי הערך אשר ישיגו עתה ולהוציאם לעת עתה בהוצאות הבנין הזה ונכתב בפנקס-החברה”. ספר התקנות קובע, ש“בשנת תרמא נשלמו בתי הכנסת אורחים לעומת בית הכנסת “ישועת יעקב” מצד דרום”⁸⁷⁴. עד שנת תרמט לא היו להכנסת אורחים אלא חצר זו ובה ארבעה בתים להכנסת אורחים⁸⁷⁵. כנראה שלא הושב כל כסף מבנין עזרת הנשים לקופה. ב“ספר הזכרון” להכנסת אורחים⁸⁷⁶ נזכר: עוד נבנה בחצר הנ“ל עוד שני בתים קטנים המוקדשים מכלל הצבור “מאה שערים” גם בתי תבשיל וכל השייך להם”, היינו התושבים בעצמם התנדבו והרחיבו את הבנין. ואולם באמצע בא משבר קשה והננו מוצאים עדויות לחליפות והתמורות הרבות שחלו במוסד: “בזמן העבר זה לא כביר⁸⁷⁷ גברה המצוקה בשלמי חובה, שלמי צבור כמעט בסכנות נפשות, וכפדיון שבויים הוראת שעה היתה והתרנו לעצמנו לפי שעה להחליף את חצר הכנסת אורחים הנ”ל בבתים אחרים שעל בית-המרחץ, ונתנו חצר הכנסת-אורחים במשכנתא על זמן קצר, ואח“כ בסבה ובהכרח נושים רבים נמכרו (עפ"י מכירה והטבה) הבתים שהיו תמורת הכנסת אורחים, וכמעט ח”ו נתבטל כל ה“הכנסת אורחים”. לא מצאנו מרגוע לנפשנו והשקט לרוחינו, איך אבדנו טובה, איך נכשלנו ח“ו בהקדש רבים⁸⁷⁸ ובהקדש הנדיב הנ”ל. נתנו נפשינו על הדבר הזה לפדות ההקדש חצר “הכנסת אורחים” הנ“ל מידי המלוים ולהחזיר העטרה ליושנה, שיהי' ההקדש קיים לעד בלי שנוי ובלי תמורה, ובאופן ובתנאי הזה נתנו אלינו הרבנים ראשי הוועד הכללי הי”ו, מקופת העיר אשכנזים פרושים וחסידים סך תשעים נאפוליון בשטרותיהם ממרנא מוכז הנמכרים בשוק בדהבא פריכא על פדיון החצר של הכנסת אורחים הנ“ל, שנהי' אנחנו הח”מ ערבים בדבר לפדות החצר מכל חובה ושיעמוד החצר פתוח לרוחה ל“הכנסת אורחים” תמיר והקדש משותפת לכלל אשכנזים בעי“ק ירושלים ולק”ק מאה שערים ולהנדיב ר' משה וה' הינדע הנ“ל, החצר והבתים והבתי תבשיל והגגות וכל השייך להם מתהום ארעא ועד רום רקיע הוא הקדש הכנסת אורחים ואסור עלינו ועל כל בר ישראל לשנות ההקדש הזה אפי' מקצתו, וקבלנו עלינו ועל כל הנלוים אלינו ועל זרעינו וז”ז (וזרע זרעינו) ע“ס (עד-סוף) כל הדורות, ועל כל הבא לשרת בקדש בק”ק מ“ש (מאה שערים) הנ”ל, קבלה בנדר ובאיסור חמור מבלי לשנות כקוצו של יוד מההקדש הנ“ל, והרבנים מהוה”כ (מהועד הכללי כנסת ישראל) וראשי ועד דמאה שערים ימנו ויפקידו בכל עת גבאים על הכנסת אורחים. וכן לבנות על הגגות הרשות להוה“כ או לועד מ”ש רק לשם הכנסת אורחים בעד אחב“י אשכנזים פרושים וחסידים הי”ו ואסור עלינו למכור ולהשכין⁸⁷⁹ ולהרוס ולשנות ח“ו מההכנ”א לשום דבר שבעולם, אפילו אם ח“ו יסכימו רוב או כל דעת הקהל, דעת כולם בטלה לדעת תוה”ק ולדעת קבלת האיסור והנדר הזה, רק ההכ“א יעמוד עד תלו עד העולם. – כ”ז (כל זה) נעשה בכל תוקף ועוז באופן היותר מועיל, לפום דינא דת תורתינו הקדושה ובקגא“ס שקנו אחרים מידינו במדל”ב כתחז“ל ובביטול וכוו ובחיסול וכו' לדעת הרשב”א זללה“ה. ועד אמו”צ באנו על החתום בירחא' תליתאה דקבילנא ביה אוריתא שנת תרנ“ה לפ”ק פה ק“ק “מאה שערים” פרוזדור ירושלים עיה”ק תו“ב”⁸⁸⁰. לפי חוזה זה “נכנס המוסד הזה, תחת רשות המשותפת מאת ועד הכללי למקהלות אשכנזים פרושים וחסידים בעי”ק ת“ו עם ק”ק שכונת מאה שערים עפ“י השטר שותפות, המועתק בזה אות באות מגוף הכתב עם החתימות” שנמסר “לראיה מהימנא בידי הרבנים ראשי הועד הכללי דאשכנזים הי”ו פרושים וחסידים כל הכוללים, מאתנו ועד ק“ק מאה שערים ורוב מנין ורוב בנין הח”מ בהסכם ובמעמד כל העיר מאה שערים“. בראשית, שנת תרסב התעוררו פטרוני המוסד הזה, שהם ראשי הועד-הכללי וראשי ועד השכונה מאה שערים, להטבת מצבו ומעמדו של המפעל הזה, אשר ברוב הימים רבתה העזובה בו וגם נתקלקלו דלתותיו וחלונותיו, ועל כולם הורגש מאד חסרון בור מים; הוחלט אז לבחור באנשי מעשה שתחת השגחתם יתנהל המוסד בקביעות⁸⁸¹, ושהם ישתדלו בהשגת כספים לתקן את בדקי הבית, וידאגו לקיומו והרחבתו. באסיפה כללית נבחרו אז שלשה גבאים: ר' ארי' ליב ווישנאצקי (נפטר כ"ט שבט תרסב), ר' נחום כץ ור' ברוך יודא בלויא; “הגבאים הנבחרים האלה, בטוב לבם קבלו באהבה וברצון את המצוה הזאת עליהם, ויטו שכמם לסבול עמל ויגיעה רבה בעבודת הקודש הזאת, ויאספו נדבות (הלא הם כתובים בפרוטרוט איש על שמו, בספר החשבון) ויעשו תיקונים רבים וגדולים, ומהם הכי נכבד בור גדול למים אשר חצבו באמצע החצר, רצפת אבנים על פני כל החצר, דלתים וחלונות חדשים, בתי-תבשיל ועוד ועוד וישכללו את כל המוסד מבית ומחוץ, וימלאו את חסרון הכלים הדרושים לאורחים: מטות, כסאות, שלחנות ומנורות וכדומה, ויהי המוסד החסד הזה נאדר בקדש ונהדר בכבוד”⁸⁸². הבור נבנה בכספי נדבה של שלשה אנשים ואבן זכרון הוצבה בחצר לזכרם⁸⁸³. בסוף תרסג נתעוררו הגבאים הנ”ל להגדיל את המוסד; בגולה רבתה מצוקת היהודים ולארץ זרמו פליטים רבים שבקשו מחסה בבית הכנסת האורחים, מחוסר מקום נאלצו רבים מהם להתגורר בחוץ על פני החצר, והיה הכרח לבנות עוד בתים. - הגבאים לא חשכו עמל ואספו נדבות עד שהצליחו לבנות שלש קומות נוספות: “חדרים טובים ויפים מתוקנים בכל הכלים” וגם שני הבתים הקטנים, שנבנו מקודם בחצר ליד השער, נסתרו ונבנו מחדש. הנדבות לבנין זה נרשמו גם הן⁸⁸⁴. “בחדש אלול שנת תרסג נתן הועד הכללי הנ”ל סך חמשה ושלשים נאפאליאן" לבנין העליות. מלבד זב נתנו גם כוללים אחרים: כולל אמעריקא, אונגרין וחב"ד – כל אחד שני נאפאליאן.

בר“ח כסלו תרסד “נתן מעזבון המנוח הר”ר בונם עקשטיין ב”ר אהרן יהודא ז“ל מאונגרין אחיו הרה”ג הישיש הנכבד מוה“ר משה עקשטיין שליטא סך ארבעים נאפאליאון, לבנין בית על שמו ולזכרו”. מענין שבמכתב לואי “שטר חתום מאת הגבאים” נוספו זכויות מיוחדות לאורחים מאונגרין בשני סעיפים: “א) החדר הזה אשר בהכנ”א דין קדימה לאנשים אורחי אונגרין, כלומר בכל עת שיבוא איש מאונגרין לו משפט הבכורה ודין קדימה נגד שארי אורחים בחדר הזה, אם החדר יהיה פנוי. ב) אם יבוא אורח מאונגרין והחדר הנ“ל לא יהי' פנוי מאורחים, אזי יש לו גם-כן ד”ק (דין-קדימה) בחדר אחר מחדרים דהכנס“א זולת החדר הזה”. בהערה שם מבואר; “והיה לבאר הכונה הרצויה והברורה, עפ”י מה שהותנה בפירוש בזה, כי האורח מבני כולל אונגרין יש לו דין קדימה בחדר זה או בחדר אחר רק בעת אשר אין נמצא אז שום אורח אחר מאונגרין באחד מחדרי ההכנ“א, לא בחדר זה ולא בחדר אחר”. גמר העליות אשר משמאל הכניסה לחצר נעשה גם כן מנדבות שני אנשים שלזכר אחד מהם נקבעה טבלת-שיש⁸⁸⁵.

באותה שנה (תרסד) נבנו עליות גם מימין הכניסה לחצר. בראשית אלול תרסד נתנו ראשי הועד הכללי עוד שלשים וחמשה נאפאליאן לבנין העליות⁸⁸⁶. בפנקס נזכר בפרק ד' ע“ד השלמת בנין הכנסת אורחים; “ועתה, שילהי קייטא דשנת תרס”ד, עוסקים הגבאים הנ”ל בבנין עוד שלשה חדרים על גג שני הבתים אשר מימין הכניסה לחצר ויהיו מספר חדרי הכנסת אורחים שנים עשר. והנה מלבד העמל והתלאה אשר העמיסו עליהם הגבאים בעבודת הקודש הזאת, הנה משקיעים עתה כספם בבנין, בתורהת הלואה, בלב נכון ובטובם על חסדי אחינו אשר יתעוררו ברגשי קודש ואהבת חסד להביא עזרה להשלים זה הבנין, הנחוץ מאד מאד לפקוח נפש אורחים הרבים אשר בצל כנפיו יחסיון, והתקוה חזקה, כי בקרוב תכלה המלאכה וישרים יעלוזו וישמחו בבנין שלם, אשר נבנה כמו רמים בקדשו לכבוד ולתפארת לעמנו ולירושלים עיר קדשינו תובב“א”.

ארבע מתקנות הכנסת אורחים נדפסו בספר התקנות של שנת תרמט בפרק מיוחד. בפנקס הכנסת אורחים הנזכר נמצאות ז' תקנות שתוקנו בשנת תרסד, לפי תקנות תרמא היו בניני המוסד הקדש, והועד של השכונה היה המשגיח עליהם⁸⁸⁷. לפי תקנות הכנסת אורחים “על הזט”ע למנות על זה גבאים מיוחדים להשגיח על נקיון הבתים ושיקבל (ו) את האורחים בספ“י (בסבר פנים יפות). לאורחים עניים יותן גם ארוחה על ימים אחדים כפי הזמן המבואר בצואה שנדפס להלן בזה בקוצר⁸⁸⁸. ועל הזט”ע להמציא להגבאים הכנסה ע“ז (על-זה)”⁸⁸⁹. במשך הזמן היתה לועד הכנסת אורחים אוטונומיה יותר רחבה וגם הוטלה עליו הדאגה להכנסות. בתקנה א' שבפנקס הכנסת אורחים נקבע: “המפעל הזה בית הכנסת אורחים הכללי “אשל אברהם” יתנהג תחת השגחת הגבאים הנבחרים, והם יקחו לעזר איש כרצונם, אשר יהיה פקיד הבית על כל עניני ההנהגה הגשמית. על פיו יבואו האורחים ועל פיו יצאו”. לפי תקנה ז' שבפנקס “הגבאים מחויבים לבקר את הבית לכה”פ פעם אחת בשבוע, לפקח על עניניו, ולמלאות מחסוריו דבר בעתו“. לפי תקנה ב' שבפנקס “הבית פתוח לרוחה לכל איש אורח הבא מארץ אחרת או מעיר אחרת וכל הקודם זכה”.⁸⁹⁰ בתקנות תרמא הורחב הדיבור על ענין זה: “כל האורחים הבאים אשר אך הכרת פניהם ענתה בם כי מזרע היהודים המה כולם בחזקת כשרות. אולם אם יראה או ישמע עליו דברים אשר לא כדת, יוציאוהו מהבתים האלה תיכף ומיד בע”כ”. בענין זה קובעת תקנה ו' בפנקס: “האורח המשבית מנוחת שארי האורחים, או מפריע שלומם באיזה אופן שיהי' או כי לא ישרים דרכיו והנהגתו, יכול הפקיד להוציאו מן הבית מיד, בלי שום טו”מ (טענות ומענות) ופ“פ (ופתחון פה) כלל.” בענין סדר קבלת אורחים נאמר ב“פנקס” תקנה ג‘: כל אורח המבקש להכנס, עליו לפנות אל פקיד הבית, והוא יקח רשות, מהגבאים להכניסו. תקנה ד’ אומרת: “על האורח לתת ביד פקיד הבית, קודם לכניסה רבע הי”כ⁸⁹¹ על בדק הבית, ויוכל לשבת עד שלשים יום, ויותר מזה אין לו רשות להתמהמה כלל (מלבד ערבי שבתות וימים טובים, שבהם יותן הרחבת הזמן עד ממחרת השבת) ואפילו אין אורח אחר הצריך למקומו, ואם יסרב מלצאת יוכל הפקיד להשתמש בכל האמצעים להוציאו בעל כרחו“. ענין זה בא גם בתקנות תרמא, סעיף ב‘: “הזמן הניתן להאורחים לנוח בהבתים האלה, עד חודש ימים, ואחרי עבור החודש מיום בואו מחויב הוא לצאת מן הבתים האלו בלי שום עיכוב כלל”. בתקנות תרסד נוסף בסעיף ה’: “חובת האורחים להחזיק הבית והכלים בנקיון גמור עצהי”ט (על צד היותר טוב), לכבד את הבית בכל יום, ולרחוץ הרצפה וזכוכית החלונות לכה”פ (לכל הפחות) בכל ערב שבת, וכן להשגיח שלא יהי' שום הזיק וקלקול בהבית והכלים. ואם הזיק וקלקל חב באחריותם, ועליו לשלם תיכף ככל אשר יושת עליו עפ“י הגבאים”.

בתקנות תרמא נזכרת הנחה מיוחדת “לאורחים המתאכסנים בהכנסת אורחים שבוע ראשונה” ש“האופים מחויבים לאפות להם בחנם”⁸⁹². לפי מבקר בשנת תרפט⁸⁹³ היה בית הכנסת האורחים משמש לפני מלחמת העולם בתרעד כתחנה לזקנים, מעין בית עולים לבית היו אז 12 חדרים וארבעים ואחת מטה, לכל אורח נתונה הרשות להתאכסן בו עד שני שבועות; בתשלום 5 גרושים לשבוע מקבל האורח לינה, לחם ודג מלוח, טה וסוכר. הוצאת המוסד היו 7 לירות לחודש, ההכנסות היו מועד מאה שערים ומנדבות חוץ לארץ⁸⁹⁴.

 

כ. אחרית דבר    🔗

כך נוסדה מאה שערים על-ידי “אנשי החלוקה”, ראשי הועד הכללי – כנסת ישראל, הרבנים והממונים, ובססו אותה “קנאי ירושלים”, אשר קטני ארץ, שקטנם של המיסדים והמבססים עבה יותר ממתניהם, שמים אותם לבוז ולשמצה. המיסדים והבונים היו אנשי חזון ואמונה בעלי “חזון ציון”, ואנשי מעשה, אשר האמינו כי “מכנף הארץ יחלו לרנן כל כוכבי בוקר וקרוב קץ חשכת גלותנו, והביטו בעין חודרת על פני המזרח, כי מבין אישון חשך יחל להגיה ולהופיע שביבי אור על הררי קודש ולאט לאט עובר החשך מן הארץ”. ב“עינים נטויות ואזנים קשובות יחלו לה”, כי אך הגה יצא מפיו, “ויאמר ה' יהי אור ויהי אור, והשמש תצא ברוב זהרה ויאיר כל הארץ”⁸⁹⁵.

ואמנם בתם לב יכלו לומר כי “בהם בחר ה' ליסד אבן הפינה אבן הראשה”. מתוך אמונה והכרה הודיעו בשנת תרמט, כי “מצאו עליהם המצוה והחובה לכתוב התיסדותם” ורשמו לזכרון בספר “למען ידעו כל עם ה' כבני ציון כבני הגולה את מעשה ה' כי רבו” ולמען יאחזו בבנין גם הם כי “אין אתנו יודע מ(דרך) גאולתנו ופדות נפשנו”, אם בנס תבוא הישועה ואם במאמצי עליה. “עלינו להביט ולהתכונן על פעמי רגלינו, צעדי הישועה, ובעינים חודרות על כל מעלה ומעלה מדרגה ומדרגה, עדי הגיענו למרום חביון עזנו”⁸⁹⁶. אפילו שם הוי"ה שבה פותחים את תקנות חברת גמילות חסד, משקף את השאיפה שהונחה כיסוד-היסודות: “יבנה המקדש ויוסד ההיכל”⁸⁹⁷.

“מנהלי החברה התנהלו לאטם לרגלי החברים העניים אשר אתם וירעו את צאנם ברחמים רבים”⁸⁹⁸. מאה שערים נבנתה כולה כנחלת-שבעה לפניה, על פי האיניציאטיבה של בני ירושלם עצמם, אך מאה שערים הגדילה.

בזמן קצר, מתרלד עד תרמא, נשלם ישוב יהודי חדש לדוגמא ולמופת, בלי כל עזרה מן החוץ. התקוה גברה למראה ההצלחה, כי “ה' אשר הביאנו עד הלום והראינו את כל אלה, ינהלנו על דרך הקדש הלאה, וירום קרננו למעלה למעלה, ותחזינה עינינו את מלכנו ובא לנו צדיק ונושע, עת ינהרו פזורינו לציון חמדת חיינו המונים המונים מכל קצוי תבל” “ותחזינה עינינו ארצינו הנשמה נהפכה לעדן גן ה', וישראל ישכון בטח תחת גפנם ותאנתם ורבים כחול אשר על שפת הים”. “רוח ה' שפוכה על בחיריו וכבוד ה' ושכינת עזו חופף עלינו לעיני כל יושבי תבל ב”ב (במהרה בימינו) אמן"⁸⁹⁹. אלה בני ציון, בני החלוקה, עסקו כבר אז ביסוד ישוב חקלאי, בהכנות לעליה רחבה וחלמו על גאולה שלמה במלוא מובנה של המלה על יסוד התורה והמסורה. כל מה שנעשה אחריהם במשך כל התקופות, גם בזו של “חבת ציון” גם בזו של “ציון”, ואפילו בזו של השאיפות האחרונות שבאחרונות לגאולה שלמה, כבר היה מקופל כעץ בתוך גרעיני במפעלים שלאותם צעירי ירושלים, ובמפעלם יש לראות גרעין ראשון לישוב ולגאולה.

 

מלואים ותקונים    🔗

מחוץ לחומה לי. י. ריבלין עמוד 34. ראה גם שלשה עולמות לר“ח המבורגר עמוד פו ועל אודות בנ”ו שם עמוד עח. וכן מגנזי ירושלים לר“פ גריבסקי חוברת ו' עמוד כ”ט וכו' ושם גם תמונתו).

עמו' 16 גם במאמרו “שמחה בקציר” (יהודה-וירושלים חוברת ח' מזכיר הר"י ריבלין “ופתח תקותנו…במרחביה”

עמו' 17 בענין “חברים” שקצרה ידם לשלם את התשלומים לא היה הרי“ר – “ר' יושעה בונה השכונות” – מוציא אותם מן ה”חברה“, אלא מעביר אותם ואת תשלומיהם הראשונים ל”חברה" של שכונה חדשה שיסד. והיה פנקס מיוחד שהיה נקרא “ספר הגלגולים”. והיו כאלה שנתגלגלו בכל שתים-עשרה השכונות שיסד הרי“ר מ”נחלת-שבעה" ועד “עזרת-ישראל”. כן מספר חכם רבנו פאדרו שאביו העבר ע“י הרי”ר מ“אבן-ישראל” ל“משכנות-ישראל”, עד שעזר לו לבסוף לבנות בשכונת “מזכרת-משה”. פנקס זה היה שמור בידי הר' הלל בן הרי“ר, ומשכונת “מזכרת-משה” ואילך היו החשבונות האלה כתובים בכתב-יד אבי ז”ל הר' ראובן ריבלין.

עמוד 51 הערה 14 צריכה לבוא אחרי: “כראות עיני הועד”.

עמוד 55 במקום “אלי זלמג’ס” צ“ל “אלי זלמנס”. במקום “ר' אהרן הערשיל שו”ב צ”ל “ר' אהרן העשיל שו”ב. ר' מאיר קאוועברענער היה שם משפחתו פיקרסקי (הר"ח המבורגר).

עמוד 52 במקום “ר' ישסאל שמעון שיין” צ“ל: “ר' ישראל שמעון שיין” (ראה הערה עמוד 142), “ר' ישראל שמעון שיין היה ירא שמים, בר אוריין ובר אכהן ויחד עם זה כתבא-רבא והיה משתתף כסופר בעתונים כ”החבצלת” וכדומה. ומנהג היה בידו להדפיס בכל שנה חוברת לספירת-העומר ולחלקה בחנם לילדי מאה-שערים הוא היה חסיד ומשכיל כאחד, הדור בתארו ובמעשיו הטובים" (הר"ש מאשייעף)

עמוד 59 בענין פרושים וחסידים במאה שערים כותב לי הר“ש מאשייעף: “אין אני יודע איך היה היחס בין הפרושים והחסידים בראשית הוסד השכונה. אולם בתקופה זו שאני זוכר לא היה ניכר שום יחס בלתי ידידותי בין שתי הכתות הללו. אדרבא בועד השכונה השתתפו גם חסידים. ובכלל הרגישו את עצמם טוב בכל השטחים. לדעתי היו אז החסידים חלק ניכר מתושבי השכונה ומחוץ לבתי הכנסיות הגדולים של ר' ברוך שווארץ ושל חסידי חב”ד היו גם שטיבלאך של סוגי חסידים מיוחדים, ורשומם היה ניכר ביחוד בימי החגים כשעברו ברחובות בשירה ובזמרה כדרכם בקדש”.

כמן כן מעיר הנז' בענין קנאות והתקדמות במאה-שערים: “אם כי היתה מאה-שערים מאז מרכז הקנאות הקיצונית בירושלים, הנה היתה באותה שעה (בתקופה השניה) המרכז המודרני כביכול של הישוב בירושלים, וכל תגלית או המצאה חדשה מהעולם הגדול שהובא לירושלים, היו מביאים לראשונה במאה שערים. וזוכר אני למשל את פנס-הקסם הראשון שהובא לארץ על-ידי הרב ישעיה ראפילוביץ, שהוצג לראשונה במאה-שערים. אמנם היו מהקנאים שחשבו את זה למעשה כשפים כאילו החרימו את ההצגה, ובכל-זאת לא נשארו איש ואשה נער וזקן בשכונה ובסביבתה שלא באו לראות את הפלא הזה, שהוצג במקרה בבית אחי המנוח הר' יעקב מאשייעף ז”ל. והוא הדין בנוגע לפונוגראף הראשון שהובא לארץ על-ידי מר זקס, שהובא גם הוא לראשונה למרכז היהודי הזה, ובמשך שבועות וימים נהרו מכל צד לראות את התיבה המנגנת ולשמוע את פרקי החזנות, שמהפונוגראף נתגלגלו גם לבתי-הכנסת על-ידי חזניהם. ויש לציין כמו כן שדוקא מאה-שערים היתה בתקופתה השניה גם החלוצה בירושלים בעניני האופנה של הגברים וביחוד של הנשים על-ידי החייטים שעלו מחו“ל והתישבו בה, ומכל השכונות וגם מהעיר העתיקה היו באים לשכונה לשם תפירת מעיל או שמלה מודרנית לפי מושגי הימים ההם. כמו כן סודר תעול כללי עוד לפני יותר מיובל שנים וכן נעשה רצוף הרחובות באבנים עוד בזמן ההוא שהיה בזה משום חדוש גדול, ופעולות חשובות אלו שדרשו הרבה כספים וגם קרבנות כידוע, הועילו לא מעט להפחתת אי-הנקיון בשכונה, שכבר נגרם אז בסבת הצפיפות האיומה ואי-הסדר בבנין בתי הכסא”. חותנתי מרת אלטע בת הר' אבנר מספרת שהפונוגראף סודר בביתה, שחותני הראי' ריבלין הי“ו שכר אותו בשכר שנים-עשר נאפוליון זהב מהר' משה אליהו זקס בן הר”ר אברהם אלקנה זקס שהביאו לירושלים. שלשה ימים רבו המבקרים, ואחר כך חדלו, והיה לחותני הפסד, זה היה לפני 47 שנים.

עמוד 73 בענין הנקיון והבורות מסופר שלפני 57 שנים בערך התפשטה מחלה מדבקת בירושלים ובסביבותיה. הממשלה שלחה שליחים לשם שמירה על הנקיון ששפכו סיד בכל המקומות לשם חטוי. וכן בחרה בועד לבקר את השכונות, והיה בועד זה הרופא היוני ד“ר מזריקי הזקן, (היה עוד רופא יוני מזריקי הצעיר אחריו, והיה גם בבית-החולים “משגב-לדך”) שהאמינו בו רבים בירושלים, עד שהיה מקבל בעד בקור חצי לירה זהב צרפתית, סכום ענקי לפי ערך החיים בעת ההיא. כשבאו למאה-שערים אל הבור הצבורי הגדול, בקש הרופא לדלות לו דלי מים מהבור להריח בהם. אחרי שהריח בטעם התחיל לצעוק שזה פשוט סם המות, וצוה לסגור את הבור על מסגר. הבור הזה עומד לא רחוק מהבורות “של בתי-הכסא”. וגם הגשמים שנכנסים לבור עוברים דרך הרחובות. בזמן ההוא היו הבורות הפרטיים נקיים שבעליהם דקדקו למים שיכנסו מצנורות הגגות הנקיים. כנגד זה לא היתה ההשגחה מספיקה לבור הצבורי. באותו מקר אמר הר' משה ליב כהנא: גם בזה אנו רואים כמה טוב אויר א”י, שאילו היה קורה מקרה כזה בחו"ל היה גורם לאסונות הרבה יותר גדולים. (הרא"א כהנא).

עמוד 79 בענין הגנה תופס פרק מיוחד ענין העולים החדשים בזמנם. לפני 57 שנים בערך באו למאה-שערים שוטרים בלויית בא-כח הקונסול הרוסי לחפש את היהודים שנכנסו מרוסיה כתיירים. על-פי החוק נתנה רשות לאלה לשבות בארץ רק זמן של שלה חדשים. השוטרים חפשו יהודים שהכירום לפי תלבשתם המיוחדת שהם מארצות רוסיה, ועצרום בבית הכנסת והפקידו עליהם משמר ליד הכניסה. המהומה היתה גדולה. ואולם כשהגיע זמן תפלת המנחה חדרו יהודים שהיתה להם רשות הישיבה בארץ דרך החלונות לבית-הכנסת, ונשארו שם במקום העצורים שברחו דרך אותם חלונות. כשגמרה המשטרה את חפושיה, הובילו את הנמצאים בבית-הכנסת למשטרה, ושם הוברר הדבר לתמהונם הרב שלכלם יש רשות ישיבה בארץ ופטרום לשלום. (הרא"א כהנא).

מאה שערים משכה אליה את רוב העולים, שבה הרגישו את עצמם כמו בעירה יהודית על כל יתרונותיה ומגרעותיה בחינת “וזר לא יקרב”. והיו כמה מקרים שנכרי העיז להרים קולו בקללה וקבל ענשו משולם, מבלי שהעיז אפילו להגיש קובלנא אל המשטרה שהתיחסה לשכונה בכבוד. גרם לזה בזמן יותר מאוחר שהתרכזו בה הרבה נתינים אמריקאים שהקונסול האמריקני הגן עליהם. מחיר הצרכים שהובאו על-ידי הערבים נקבעו על-ידי תושבי השכונה, ולא העיז איש להפקיע את השער. וככה נתפרסמה מאה-שערים בין שכנינו כשכונה שאין להתגרות בה ובתושבים, וידעו שגם בלילות ישנה שמירה מאורגנת על-ידי אברכי השכונה היודעים להגן על נפשם ורכושם" (הר"ש מאשייעף).

ידוע היה ביחוד הקונסול הבריטי דיקסון שהגן על השכונה, והיה מעשה וחפשו תימנים תימנים נתיני תורכיה, ונמלטו אל מאה שערים כמו אל עיר מקלט נתחבאו שם שבועות. (מר אברהם גודאל).

והיה מעשה שלוו מת יהודי מוואלכי לקבורה בהר הזיתים. באו לקראתם ערבים ודרשו מהם כסף. הערבים היו חמשים במספר והתחילו מכים ביהודים. אחדים ברחו והשאירו את הנפטר. ואולם שלשה מיהודי וואלכי ר' משה ור' יוסף שני אחים בנאים ור' מתתיהו סתת, אנשים גבוהי קומה וגבורים, נכנסו בריב עם הערבים ופצעו כעשרים מהם, וקברו את המת וברחו הביתה. כשבקשום, נמלטו למאה-שערים ונשארו בה כשלשה או ארבעה חדשים, בהכנסת אורחים שבנו אז. הקיפו שוטרים את השערים ובדקו כל יוצא כדי למצוא שלשת אלה. והגיעו הדברים לקונסול הבריטי שקרא להר' אליהו גודאל ובקשו להוציא את האנשים. ענה לו שאינו יודע דבר, וכשיודע הדבר יגרשו אותם מהשכונה. לבסוף שלחו את האנשים האלה בחשאי מירושלים והסיעום לאמריקא, ואולם לשוטרים לא ניתנה רשות להכנס למאה שערים. ר' מתתיהו סתת שב אח"כ עם הגדוד העברי הראשון והיה סרג’נט בגדוד הפרדות, ומת כאן בארץ (מר אברהם גודאל).

כן סודרה לפני ארבעים וחמש שנים בערך משטרה במאה שערים עצמה ליד הכנסת אורחים משני יהודים בנימין זבטיה ומרדכי בוליס ( - אגב נזכר “מרדכי מסארייא – היינו בית פקידות הממשלה, שהיה ידוע בירושלים שנים רבות בשמו “מרדכי בוליס” גם בחשבונות הר”א קורפו, שקבל כספים בענין תקון הדרך - ). אתם היו שני ערבים ושני קצינים אחד מהחוסיינים והשני בנו של מושל-הצבא אז עבד-אלרחמאן פחה. קרא ר"א גודאל. שהיה נתין בריטי, לחאג' מוחמד ולעוד שני ערבים מוגרבים ויהודים אחדים ונכנסו למשטרה והוציאו הרהיטים וגרשו את השוטרים דרך “שער-ירושלים” וסגרו את המשטרה. אחד המשתתפים היה יהודי פרסי רחמים המוכר עוד כיום ירקות במאה-שערים. (מר אברהם גודאל)

הר"ר אריה ליב בנזימן מספר, שפעם בליל שבת הכניס ערבי מליפתא את ידו דרך החלון והכה את ר' אלטיר אנטיפוליר אביו שהיה שוכב על החלון. יצא אביו ותפסו ואסרוהו על הככר שבאמצע השכונה, והיה כל ילד עובר וצורד לו על חוטמו ואחר-כך מסרוהו למשטרה.

וכאן מקום להזכיר גם בענין המלחמה במסיון, שבזמן ההוא חלה גם פעולת הגברת פין אשת הקונסול פין, שסדרה עבודה ליהודים ב“כרם אברהם” הקרובה למאה שערים, עבודת סיתות. והיו דוקא הרוב מהעולים החדשים, שלא יכלו לעמוד בנסיון והחלו לעבוד שם. המריבה היתה כה חריפה עד שהגיעה לידי מהלומות ידים. אחדים מהעובדים עזבו את עבודתם שם למראה תקיפות שכניהם, ואחרים סרבו לעזוב, אך נאלצו לעזוב את השכונה (הרא"א כהנא) וראה “הצפירה” תרמג גליון 15 עמוד 119 ששם מסופר שהעובדים במסיון “הפחידו את ה' ריבלין (הוא הר"ר יוסף ריבלין) סופר הכוללות דפה כי יכוהו נפש” ושם מסופר כל ענין השערוריה שהיתה במאה שערים.

עמוד 84 “עזרת-נשים” בסוכה של מחצלאות על גבי כלונסאות סודרה לביהכ“נ “ישועת יעקב” למטה ולא לביהמ”ד העליון (הרבנית רבקה מושקין)

עמוד 85 לפי הקושאן מכיל בית המדרש של ר' אליקום געציל שלש מאות אמות מרובעות שגבולותיו צפון שושא סעתי. דרום משה ליבי (הוא הר' משה ליב פרידלנד), מזרח נחום האשכנזי, מערב חלם מורקוס. הבית כעת ישן בעל שתי קומות, בקומה העליונה בית-המדרש ובקומה התחתונה מחסן של מאפית בני הר' יהושע ברמן, שהיתה משלמת שכירות שנתית של 8 לא"י.

בנוגע למגרש והבית הנ"ל נמצאים סעיפים דלקמן בצואה:

בסוף סעיף ז' כתוב: “ובאם לא ירצו ח”ו בית לבית-המדרש אזי יעשו האפטרופסים כרצונם.

סעיף ט: “אם בוא יבוא אחד מיוצאי חלצי לפעה”ק אזי מי שיבא קודם לו משפט הקדימה ויקבל הבית התחתון וגם הפלאץ (המגרש) והבור של מים שייך לו, רק לביהמ“ד הנ”ל יותן להם מים כנ“ל. ובאם שירצה לבנות בית על הפלאץ אין בכח אנשי ביהמ”ד לעכב, רק יבנו כפי שירצו באין מוחה. ואין חלוק בין זכר בין נקבה שוין לדין קדימה ואין כח לאדם בעולם לערער ולהקשות בראיות שהן מיוצאי-חלצי" ועד שיבואו מי מיוצאי-חלצי אחרי פטירת זוגתי הנ“ל, השכירות מבית התחתון שייך לאנשי ביהמ”ד על הוצאות ביהמ“ד או לקנות ספרים בעד הכנסה הנ”ל, ותקון הבית שייך לאנשי ביהמ“ד ולא לבית התחתון”.

סעיף י “אין רשות לא לאנשי ביהמ”ד ולא ליוצאי-חלצי למכור או ליתן במתנה אפילו אמה אחת מהפלאץ עד עולם. רק באם ירצו לבנות עזרת-נשים רשאים לבנות באופן שלא יהיה היזק לבית התחתון" (מסרו לי העו“ד המנוח ד”ר א. ושיץ ז“ל וידידי מר ברוך ברמן בה”ר יהושע ברמן).

עמוד 87. בענין תושבי מאה שערים בשנת תרמא כותב הר' יעקב גולדמאן (האסיף תרמח כרך ד' עמוד 31): “חברת מאה שערים היושבת על דרך ההולך שכמה אשר בשנים האחרונות הרחיבה מקום אהליה' ותפרוץ ימין ושמאל, ותהי לעיר שכולה בני-ישראל ורוב יושביה מצויינים בעשרם, בתורתם ובחסידותם”.

עמוד 88 במקום “תקנות תרמה” צ“ל “תקנות תרמ”א”.

עמוד 93 בדבר ר' מרדכי גדול בעל-הקורא ראה מזכרונות איש ירושלים לר' אפרים כהן ח“א עמוד 51. ה”ר יצחק מאשייעף (לעיל עמוד 116) היה חתנו של ר' מרדכי גדול.

עמוד 94. המלמד ר' מיכצה היה נוהג לכבוש קלפות אבטיחים כדרך שכובשים מלפפונים, ואוכלם, ענין שנהגו בחו“ל ולא קבלוהו בא”י (הרא"ל בנזימאן).

עמוד 94 הר' ליב פוניוויזער חבר ספר על תריג מצוות שנדפס בירושלים. הוא עלה לארץ לפני 68 שנים. (מפי זקנים).

עמוד 99 בעיין גמילות-חסד מאה שערים ראה גם ר' יצקב גולדמאן, האסיף תרמח כרך ד' עמוד 31.

עמוד 104 שורה אחרונה במקום “ובחיסול” צ"ל “ובפיסול”.

עמוד 105. הר“ר נחום כץ ז”ל היה גם בין גבאי ועסקני ישיבת מאה שערים, הוא היה אישיות מפוארת בתורה ובמעשים טוב, והיה מסור בכלל לטובת המוסדות של מאה שערים בתקופה השניה. הוא היה גזבר בישיבה וגם הקדיש חלק מרכושו לטובת הישיבה. (רע"מ בלוי) כן היה במיסדי “בית היתומות הכללי”.

עמוד 110 להערה 4. ראה זכרון לחובבים הראשונים חוברת ו' עמוד 33. וכן זכר בזכרונות לבן-ירושלים עמוד 108 בין מבקרי החשבונות והמיעצים לתקונים בזמן יסוד המקולין הראשונים של האשכנזים בשנת תרלד.

שם הערה 5 במקום 666 צל 664. בספר “משה וירושלים” לר"מ מונטיפיורי נזכר “הסופר הר' ישעיה אורינשטיין” בתוך ראשי “מאה-שערים”.

עמוד 111 שתי השורות האחרונות שבעמוד מקומם בראש העמוד. בהערה 23 במקום “דבעי” צ“ל “דבעיא” כפי שכתוב בתלמוד, מסכת סוכה דף מא ע”א, ואז עולה הגמטריא.

עמוד 112 הערה 33. המלים “גליון 53” מיותרות.

עמו' 114 הערה 48. במקום “לב ירושלים” צ“ל “לב ירושלם”, שכן כתבו תמיד ירושלם כפי הכתוב בתנ”ך ואז עולה הגמטריא.

עמוד 114 הערה 48. הרש“ז בהרי”ל לעווי נפטר בן 59 ולא כפי שכתבו שהיה בן חמשים (בתו הסבתא מינה), נדפסו חדושי תורה ממנו בסוף “בית לאבות” לפרקי אבות שחבר אביו הרי“ל לעווי. וספר לי אדמו”ר הגרי“מ חרלפ שליטא, שראה ביד ה”ר אשר אליעזר בהרי“ל לעווי ספר חדושים מהרש”ז בהרי"ל למסכת ביצה.

עמוד 114 הערה 50. ב“המגיד” תרכ“ב גליון 26 מביא הד”ר חיים לוריא את דברי רבי יעקב ליב לעווי שאמר לו עוד בשנת תר“ט מפורש “שבארץ-ישראל מוסכם אצל כלם שבנין ירושלם ובנין ביהמ”ק תהיה לפני בוא משיח בן דוד”.

עמוד 115 הערה 64. במקום “הרב מקאלים” צ“ל “מקאליש”. מרת חנה שפיצר בת רבי צבי הירש כהנא שפירא מעירה לי שאביה נשא את אמה עוד בחיי אבי-אמה הרש”ז בהרי"ל לעווי.

עמו' 166 להערה 65. במקום “משנת תרלה” צ“ל “משנת תרל”ד”. עלי לציין בצער רב, שבימי נעורי לפני עשרים ותשע שנים פרסמתי גם אני בפיליטון בעתון “חדשות מהארץ” (יז טבת תרעט) “שהרב מקאליש הזהירו (את הרי"מ סלומון) שיצא בחרם ובאלה נגד המעשה שהוא אמר לעשות (בענין שכונת נחלת שבעה), וגם נגד העושה, אך ר' משה לא נרתע”. רצוני להצהיר שמאמר זה נכתב אז לפי חומר שמסר לי הר' טוביה סלומון הי“ו בהר”מ סלומון ז“ל מתוך פנקסו. כמו שהחמר שפרסמתי בפיליטון בה”אור" חשון תרע“ג, בניקרולוג למלאת שבעה ימים לפטירת הרי”מ סלומון ז“ל שמעתי הדברים מפי הר' טוביה הי”ו. וכבר בארתי בחוברת “ראשית יסוד הישוב מחוץ לחומה”, מה שנתברר לי מתוך חקירה ועיון במקורות הראשונים, שמיסד “נחלת שבעה” כמו שאר השכונות היה הר“י ריבלין, המכונה בשם “ר' יושעה בונה השכונות” ושהוא היה גם שיצא ראשונה לגור שם. וכן נתעיתי במנותי באותו מאמר ב”האור" בין השבעה את הר' אברהם רוטנברג חותנו של הרימ“ס שאינו נזכר בפנקס “נחלת שבעה” ולא מניתי את הר' חיים קובנר הלוי הנזכר שם. כן טעיתי במנותי את הר”ר אריה ליב בהגאון הצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט, במקום הר' אריה ליב הורביץ, בחוברת הנ“ל הבאתי את המקורות הראשונים על דבר יסוד “נחלת שבעה” חבריה ומתישביה הראשונים. ומענין הדבר שבספרו של הר' מרדכי הי”ו בהרי“מ סלומון (שלה דורות בישוב עמו' 152), ששם נמצא שוב כל הענין לא נזכר עוד הרב מקאליש אלא הגר”ש סלאנט שבשמעו את דבר קניית נחלת שבעה אמר: “משה שפקח הוא מה ראה לשטות זו”. (שם עמוד 153 בהערה 20). “אגדה” זו מופרכת מעיקרה בהיות שעוד ב“אור ליום ג' ב' אייר שנת תרכ”ט נאמר “ובהסכם כלנו בחרנו את מו”ר הרב הגאון מוה“ר שמואל סלאנט נ”י להיות נאמן חברתנו. וכל מיני הכנסות… הכל יכנס ליד הגרשס נ“י הנ”ל. ולחיבוב הענין כי רב הוא קבל עליו העבודה הזאת“. (פנקס נחלת שבעה, עמו' ד'. סעיף ט, נדפס בסוף זכרונות לבן ירושלים להר"י ילין). בנוגע ל”הרב מקאליש" – יש להעיר שהיה “רבה של ירושלים”, שקבל בשנת תר“ך “כתב רבנות” ונתמנה לרב ואב”ד ירושלים, כתב רבנות השמור עד היום ביד בן-נכדו הרה“ג רבי יצחק בהרה”ג רב מנחם אויערבאך, ושראוי להדפיסו. וכן הוא נזכר בכל מקום, כגון “הלבנון שנה ח' שנת תרלב גליון יט, עמוד 150 ששם נזכר “הרב הגאון האבדק’ק אשכנזים מוהר”מ אוירבאך נ”י החוסה בצל ממשלת בריטניה והרב הגאון מוהר“ש סאלנט החוסה בצל ממשלת אוסטריה” (ראה גם הלבנון תרל"ב גליון כח עמוד 200). ויש לבאר כאן את כל הבדותא הזאת שעברה בצורות שונות ביחס להרב מקאליש ז“ל: 1) עוד לפני יסוד מאה שערים בשנת תרלב, כשנתארגנה האגודה לקניית אדמת יריחו “התחברו עליהם גם אחדים מעשירי העיר הרה”ג מקאליש הרב ר' מאיר אויערבאך וכו' והשלישו לתחלת פרעון חצי מחיר המניות ביד הסוכן הרה”ג מקאליש הנ“ז” (זכרונות לבן ירושלים עמו' 66). ושם נאמר עוד: “הוחלט ברוב דעות להגיש לפחה רשימה של שמות הקונים שהם הרה”ג ר' מאיר אויערבאך וכו' (שם עמוד 68). 2) ועוד לפני כן, עוד לפני יסוד שכונת “נחלת-שבעה” מביא הרב יהודה אלקלעי בוכוח עם הגאון רבי מאיר אויערבאך, שעוד בשנת תרכב אמר הגר“מ אויערבאך: “אך אודות אשר יחפצו לקנות בארץ הקדושה שדות וכרמים ולעשות קולוניות, אשריהם אם ימצאו חפץ ויפיקו רצונם בזה להוציא אדמת קדש מכור הברזל. ומי יודע עד אנה יתעורר בזה התקשרות ישראל לאביהם שבשמים” (הלבנון שנה ראשונה, תרכג גליון 4). 3) בהלבנון תרכג גליון 8 נמצאים דברי הגר”מ אויערבאך מפורש: “אמנם ענין ישוב ארץ-ישראל להרבות כבוד בקנין אחוזות שדות וכרמים להושיב שמה מאחב”י ויהנו מיגיע כפם כבר מלתי אמורה, שהענין נכבד ונכון, ומחלק האנשים הטובים אשר יתאמצו בזה יהי חלקי“. ראה מאמר הרב יהודה אלקלעי המגיד תרלב גליון 3 מיום ז' שבט. הפולמוס בין הגר”מ אויערבאך ובין הר“י אלקלעי היו רק בתנאי הישוב ולא בעיקר הישוב. וכן הלבנון תרלב גליון לב עמוד 254 במאמר “המצר בצרת רבים” הוא מזכיר עדות הר”י אלקלעי ש“הרב הגאון אויערבאך נ”י קרא בגרון בהלבנון היוצא מירושלם שנה ראשונה נו' ח' ונו' ד' ליסד קולוניות באה“ק”. שח הרה“ג ר' מנחם אויערבאך ז”ל נכד הגר“מ אויערבאך, שכשקרא זקנו הגאון דברים אלה אמר בחיוך “לא רק מגרוני אני קורא אלא גם מהוני אני נותן”. כן התנגד הגר”מ אויערבאך לדברי-שפתיים שאין עמם מפעל כפים ממש, ושח נכדו הנ“ז שאמר בענין זה: כתוב ועשו גנות ואכלו פריהם (עמוס ט' י"ד). לשם מה הוסיף ואכלו את פריהם, הרי פשיטא היא שאם יעשו גנות יאכלו פריהם? אלא שהנביא ראה בנבואה שיבואו לעשות גנות על הנייר רק בדבר שפתים, ומהן לא יהיה מה לאכול. כן אמר: “בני ירושלם רוצים ומבקשים להוציא לחם מן הארץ ואפילו להוציא הארץ מלחמם” (היינו לחשוך מפתם כדי לגאול הארץ). ויש עוד חומר רב בענין יחסו של הגר”מ אויערבאך בענין עבודת האדמה וכן בדברי תלמידי הגר"א העולים הראשונים בעלי תנועת “חזון ציון”, שהרבו לדבר על “הקץ המגולה”, הקשור עם ישוב הארץ

במעשה ממש; עפ“י סנהדרין דף צ”ח ע"א. ולפעול על פיו.

עמוד 117 הערה 80. רבי משה גראף נזכר בזכרונות לבן ירושלים להר"י ילין עמוד 70, כחבר בחברת קניית אדמת יריחו, אשר תקרא “פתח-תקוה”.

עמו' 118 הערה 2. סמך לדבר עריכת “הצבי” אז על-ידי אנשי הועד הכללי “ועד כל הכוללים, אנו מוצאים ב”המליץ" יום ו' י“ג תמוז תרמו בהערה במאמר “אחד מן השוק”, הוא עוזר דוב ליפשיץ האומר: “עורך הצבי איננו כעת בביתו ומלאכתו נעשית על-ידי אחר”) וכן הוא אומר שם בדרך כלל “הצבי אשר רוח סופר הכוללים (הוא הר"י ריבלין) דובר בו, כמו למשל רוח ביסמארק מדבר במכ”ע נארד אלג, ציטג”.

עמוד 128 הערה 26. במקום “חג השבועות” צ"ל “שביעי של פסח ביום הששי”.

עמו' 129 הערה 15. מלבד אלה הנכרים נזכרים עוד אחרים מהם בחשבונות הר' אברהם קורפו. כמה פעמים נזכר הנוצרי “זאכער אחיו של מיטרע (דימטריוס) מהמלאכה והבור” והמוסלימים: “הגוי חאמד אוואד מכפר בית איקסה הנמצא על צלע הר מערבית-צפונית לליפתא, מוכר חמרי בנין. וכן הגוי אבו חאמאד סאלאח (צאלח) מבית-איקסה מלבד גויים מהכפר הזה, שאגב היה מפורסם בימי נעורי כקן של גנבים שבאו בלילות לשכונות ירושלים. נזכרים “גויים” – כנראה עובדים בעבודה שחורה מהכפרים: אנאטע, הוא הכפר הידוע מצפון לירושלים, משאפאט, הוא הכפר הנמצא בדרך רמלה לא רחוק מהכפר גבעה, מצפון לירושלים, וכן “גויים” מבית-איקסה הנזכרת. וכן נזכר הכפר בית-שילע “לגוי סלים יצחאק מכפר בית שילע”. הרבה גויים נזכרים מהכפר וואלשי, וואשי(?). “לגוי ססא שאניר (ופעמים אחדות: “שנאניר”) מכפר וואלשי”, וכן “סאלח עסעפי וואלשי”, וכן “סאלים סאפי” “לגוי אבעד שייך מכפר וואלשי”. כן נזכרים גם גויים מהכפר חלחול שעל דרך חברון “לגוי אחמד קאסאב מכפר חאלחאל” “לגוים מכפר חאלחאל”. “סאלים אלחדריע מכפר חאלחאל”. מהכפר ליפתע, נזכר: “לגוי אמחאמד (מחמד) מליפתא”. ופעם “לגוי מליפטע עבור ווארקע”, היינו מס הקרקעות. כנראה שמס זה שולם על ידו בזמן בינים, בטרם העבר חלק מהקרקע שנקנה ממנו על שם הקונים היהודים. באותם חשבונות נזכר “עבור ווארקע ע”י ר' יוזל ליאון, הוא בנו של רבי בן-ציון ליאון (ראה עמוד 11), והיה התשלום הזה אחרי פטירת אביו. מלבד אלה נזכרים שמות הגויים “הגוי מחמוד חודרי”. “הגוי חאסאן” “הגוי סאליבע” “הגוי אסטא דערויש”. “הגוי סאבי (או סאבע") לזה עפ”י הרב בעד “חביות שעמענטע”. “לגוי אבאד” “לסלאמי עבור עשיית בלאט (טיח) לבור”. “לחמאל” (סבל ערבי), עבור משא חביות שעמענט. “לגוי מאסא (מוסא) דרויש”. מלבד זה נזכרים תשלומי “באקשיש” שונים: “לקאוואסאס מסארייע” בקשיש”. “לקומיס (לקומיסר) מטארייע עבור השומר באקשיש”. – כנראה שהקומיסער בא בטענות על השומר הערבי ואסר אותו, ענין שהיה רגיל גם בשכונות אחרות, והיו צריכים להוציא את השומר ממאסרו. “לגוי המעהענדעס (המהנדס) מסרייע (היינו: הרשמי של הממשלה) באקשיש”, וכנראה לרשיון בניה, ענין הנזכר גם במקומות אחרים תשלומים בעד רשיון לבנין. “על-ידי מיטרע אכן דאהוד באקשיש”. “למרדכי מסרייע בעד תקון הדרך” (הוא מרדכי בוליס הנזכר לעיל).

עמו' 130 הערה 14. מלבד בעלי מלאכה יהודים שמניתי בעמוד 37 נזכרים בחשבונות הר“א קורפו עוד אלה: ר' יעקב שמיד, נפח שנזכר כמה פעמים בסכומים שונים בעד עבודת נפחות. ר' שמעון נגר. ר' שבתי נגר. ר' משה נגר. ר' יצחק בונה, מה שמראה שהתחילו כבר אז יהודים לעסוק גם במלאכת הבנין, ר' לייב גלעזער נזכר הרבה מאד, ועבודת הזגגים, כמו זו, של הנגרות נעשתה כנראה על-ידי יהודים. סבל נושא את “הגראטעס” (שבכות הברזל לחלונות) נזכר הרבה מאד אברהם גורזי. וכן “אהרן מתימן” מתקן דרכים “ספרדי מתימן מנקיון הבירקע” הברכה שעל יד הבור שדרכה נכנס המים לבור. “משה ספרדי עבור תקון הבור הגדול”. בין בעלי המלאכה נזכר גם “ר' משה ליב טעפער ע”ח הקאדוסעס(?). בדבר פקידים של השכונה, נראה שהיחידי שהיה קבוע הוא ר' שמואל (בה"ר נפתלי הלוי רוהלד ראה עמוד 44 וערך זה בעמו' 144). הרבה פעולות הוצאו לפעל על-ידו כפי הרשום בפנקסי הר”א קורפו, ופעם רשום: “לר' שמואל על שכירות שלו התשלום בעד שמונה חדשים 401,30 גרוש”. כמו כן נעשו תשלומים רבים ע“י הר' שמחה סולוביציג (ראה עמוד 143), שהיה חוכר התנורים (עמוד 81). כסופר מכתבים נזכר הר' מרדכי גרשון ווינבערג (ראה עמוד 169). וכן “לר' לעמיל בהר”ן שכר טרחה” וכן “לרב”צ קארנעל עבור כתיבת אדחאלי (ערצ’חאל-בקשה) לקונסול ענגליש".

עמוד 130 הערה 18. במקום “ר' לייב כץ” צ"ל “ר' לייב דץ”.

עמוד 133 הערה 83. הר“ח המבורגר מעיר לי; “את הכבשן הראשון סדר אחיו של רמ”ל פרידלנד הוא הר' דוד מרעזיצע מתלמידי “החכם-סופר”. כן לא סדרו כבשן בעזה. הר”ר יעקב יעקב מן לא סדר כבשן, אלא הקים בית חרושת לרצפות ממלט בבית-ישראל".

שם הערה 84. במקום “כרך ט' צ”ל “פרק ט”.

עמוד 139 ערך ר' משה צבי לעויינזאהן. “אעפ”י שה“ה גדול בתורה ומוכתר בנימוסין ובמדות, היה זמן רב מתפרנס מיגיע כפיו והיה קולה קפה וטוחנו ברחוב אצל שער ביתו” (הר"ח המבורגר).

שם ערך ר' משה יהושע לאבל. הוא היה מהפעילים התמידיים באנשי שלומו של הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין, ועזר בייסוד בית היתומים דיסקין (מפי זקנים).

עמוד 140 ערך ר' אהרן שמש יפה. ר' אהרן שמש היה בעסקנים הראשונים שיסדו את מוסד “בקור חולים” בעיר העתיקה בראשות הרש“ז בהרי”ל לעווי שזה היה עיקר מפעל חייו (הרא"ל בנזימן). ומספרת לי בתו, הסבתא מינה ריבלין תחי' שבשעה שיסדו את “בקור-חולים” בא אביה הרש“ז בהרי”ל לביתו ולקח כרים וכסתות מביתו ונתנם לבית בקור חולים. ר' אהרן שמש “הביא כל הרפואות של השר משה מונטיפיורי שהשתמש בהם בהיותו בירושלים (כנראה בשנת תרכ"ו) לבקור חולים בשם השר” (מגנזי ירושלים חוברת ד' עמוד ט). ראה רשימת הגבאים הראשונים והעסקנים “המגיד” תרכד גליון 34 עמוד 268 והלבנון תרכ"ח גליון 27 עמו' 429.

עמוד 140 ערך ר' אלטיר אנטיפולר. הקומביאל של כולל הורדנא היה בא לירושלים על שמו של ר' צבי אביו של ר' אלטיר. והכריחה אותו אשתו להחזירו, שלא חפצה לשמוע טרוניות בני הכולל בעניני כספים, וחששה לקללות בפרט שבנה ר' אלטיר היה בן יחיד. ר' אלטיר היה מספר שאביו קנה את “החכורה” במקום שנבנה עליו בנין בקור-חולים בעיר העתיקה (הרא"ל בנזימן) ובא שמו ברשימה הנזכרת לפני כן ו“המגיד” תרכד גליון 33, צבי הירש ב“מ משה יעקב ז”ל מאנטיפאלי.

עמוד 141 ערך ר' שמואל באריזנער. עלה לירושלים בן 26 בשנות תרלא או תרלג ממינסק. אביו הר“ר ישעיה היה רב בארעזין. ה”ר שמואל סדר חברת “תקון חצות” ובכל לילה היו הולכים לכותל מערבי לסדר שם תקון-חצות. הוא קנה שני נומערין במאה שערים. בתחלה לא הסכימה אשתו לצאת, ולא שמע לה ולקח את חפציו ואת ילדיו הקטנים ועבר לגור במאה שערים בבית שבנה. אחרי זמן יותר מחדש ימים והפצרות רבות של הרבנים עברה האשה לגור ב“מאה שערים”. כן יסד חברה לגמור ש“ס בשבועות שובבי”ם ת“ת, וכל חבר קבל על עצמו לגמור מסכת בשבועות אלה. בסעף השבועות סדרו סיום הש”ס בביתו. הוא נדב שני ספרי תורה לביהמ"ד “ישועת יעקב” (מפי נכדיו). על דבר פטירתו ראה “החבצלת” יא סיון תרסז.

עמוד 142 ערך ה“ר בן-ציון בה”ר זאב באבעס. בענין ה“ר זאב וואלפענזאהן נתין אוסטריה ונסיעתו ללונדון בענין יסוד “בנק” והיותו ממונה לכולל רייסין, ראה זכרונות לבן ירושלים להר”י ילין עמוד 13 ועמוד 111.

עמוד 142 ערך ה“ר דב עטינגער. לפי מה שמוסר לי הר”ח המבורגר מתוך ספרו “שלשה עולמות” ח“ב ההולך ונדפס, יצא ה”ר דב עטינגער ל“מאה שערים” מחמת המציק של “הנעלמים”, היינו שלא היו לא נתיני קונסול של ארץ זרה ולא עותומנים היינו שלא נרשמו בספרי הנפוש (ראה עמוד 149 ערך ה"ר אליעזר לאפין). כן נזכר שיצא ה“ר דב עטינגער פעם לחו”ל (זכרון לחובבים הראשונים לר"פ גריבסקי חוברת ח' עמוד 20). ומעיר לי אדמו“ר הגרי”מ חרלפ שליטא, שהרה“ג מנחם אויערבוך מזכיר בהקדמתו לספרו “זכות אבות”, שזקנו הגר”מ אויערבאך הרב מקאליש מינה את הר“ד עטינגער ללמדו, את נכדו, תורה. כן מביא הר”מ אויערבוך שם חדושי תורה משמו של רבו רבי דב הנ"ל. רבי דב היה מגדולי תלמידיו של הגאון הצדיק רבי צבי (הירש) מיכל שפירא. (מגנזי ירושלים חוב' ז) ברשומות “אחד הסופרים הותיקים בירושלים” בעמוד ג' של המאמר..

עמו' 143 ערך הר' יעקב מעזעריטשער. בספר התקנות עמוד לה אות ט נזכר: “בית מוה”ר יעקב ממוזעריטש. מול “שער בית דוד”.

שם ערך ה“ר שמחה סולובמציק. הוא היה בין אלה שחלו בשנת תרכ”ו בחולי רע והבריאו (שלשה עולמות לר“ח המבוגר ח”א עמוד צו – צז).

עמוד 144 ערך ה“ר יהושע זקס ואחיו ר' ליב ור' יעקב. ראשון למשפחה זו עלה עוד לפני מאה שנה דודם רבי יעקב זקס, שאלמנתו נשאה אחרי פטירתו לצדיק רבי יוסף זונדל סלאנט, היא רחל שהצריז’ס מהלל אותה מאד בצוואתו לבניו (ראה ספר הצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט לר' אליעזר ריבלין עמוד כ"ז וכו'). אבי האחים הנזכרים הר”ר זאב זקס עלה לפני תשעים שנה בערך. בעלותו מחא על זה שהיו נוהגים מירושלים לשלוח לגבאי החלוקת בחוץ-לארץ קבלות חתומות בחתימות ראשי הכוללות, ולהשאיר חלק את מקום הסכום, שהיו ממלאים הגבאים שם. טענתו היתה שהגבאים בחו“ל עושקים כסף העניים, מכניסים הרבה ושולחים לארץ-ישראל רק מעט. הוא היה שמש הכוללות ומחלק הכספים. משרתו זו ירש ממנו בנו ה”ר יהושע (הושע) זקס (ד“ר ברוך זקס בנו של ר' לייב זקס וחתן ד”ר אליעזר גרינהוט)

שם ערך ר' א. קרלנר. הוא מכר את ביתו לר' אריה ליב וישנאצקי אביו של סופר הועד הכללי ועד כל הכוללים ה“ר אלתר ווישנאצקי חתן הרי”ר (ראה לעיל עמוד 105).

עמו' 145 בערך ה’ר שלמה פאבריקאנט עלבע. בל“ג בעמר היו באים ספרדים מהעיר העתיקה להשתתף בהדלקה ב”מאה-שערים" ומשליכים לתוך ההדלקה בגדים. שכן אמרו שיש בזה משום סגולה לדחות שדים וחולי-רע. משום שקרוב לה במקום נמצא משכן שדים (מפי הזקנים).

עמו' 147 ערך ר' יעקב ב“ר ישראל זאלינער. ה”ר ישראל אוזאלינער היה תלמיד רבי מנחם מן ממינסק. ונזכר ב“שדה-חמד” לרבי חיים חזקיה מדיני, מערכת חמץ ומצה סימן יג, המעתיק מ“כבוד-הלבנון”, שנה י“ג: “עוד זאת חובתנו להודיע קשט אמרי אמת כי בעינינו ראינו בעיה”ק ירושלים ת”ו לפני י“ד שנים עושים מצות על המאשינע שהביאה לראשונה מטריעסט בעצמו ובכבודו הרב המאוה”ג הצדיק המפורסם מוהר“י אוזאלאנער שהיה לפנים דומץ בק”ק מינסק ואח“כ בעיה”ק ירושלים ת“ו והוא לבדו הכין לו מצות על המאשינע” (העיר לי אדמו“ר הגרי”מ חרלפ שליט"א וראה לעיל עמוד 149 ערך ר' יוסף הכהן היילפרין).

עמו' 148 ערך ה“ר משה לייב כהנא במקום “בקאלמאייא” צ”ל “בקאלוואריע” פלך סובאלק.

שם ערך ר' יוסף הכהן היילפרין. ראה “עבר וערב” לפרופ' אברהם שלום יהודה עמוד 254 וכו' המפליג בשבח רבו זה.

עמוד 149 ערך ר' אליעזר לאפין, ראה לוח א“י להרא”מ לונץ שנת תרעד עמוד 92 מכתבים שפירסם, וזכרונות לבן-ירושלים להר"י ילין עמוד 92.

עמוד 151 ערך ר' יעקב בהר“ש. הר”ר חיים המבורגר מעיר לי שר' יעקב בהר“ש הוא רבי יעקב בר' שמריהו והוא הר' יעקב שרהזון (ערך מיוחד לעיל עמוד 146). ומכאן מתברר שהיה לו בית משלו במאה שערים ולא היה שכן בלבד, כפי שהזכרתי לעיל 147). וכן נזכרים תשלומים במפורש שנתן על חשבון ביתו ר' יעקב בר' שמריהו עוד בשנת תרלז בפנקס הר”א קורפו.

עמוד 152 בערך ר' אברהם בהר“ן. במקום “ר' יצחק צבי טאפעציער”, צריך להיות “ר' יצחק יעקב” לפי מה שמעיר הר”ח המבורגר היה כך שמו. ובספרו שלשה עולמות ח"ב ההולך ונדפס הוא מביאו אילו פעמים וה שסיפר לו בדבר אומנותו.

גם כל עניני התישבות “רמה” על יד קבר שמואל הנביא, שיסד הרה“ג הרי”צ ריבלין נעשו במאה-שערים, והרש“ז בהרן היה מסייע על יד העוסקים והיה מרבה לדבר על ענין “קץ המגולה”, היסוד לעלית תלמידי הגר”א.

עמוד 155 ערך ר' יהושע מלוצין. במקום “הרב יעקב מנדיל מלוצין זאב תאומים” צ“ל “הרב יעקב בהיר מנדיל זאב תאומים מלוצין” על דבר ה”ר יעקב מלוצין ראה זכרונות לבן ירושלים לכ"מ ילין עמוד 10.

עמוד 157 ערך ר' מרדכי בן נח שולמאן. הוא היה גם מן העולים הראשונים על אדמת פתח-תקוה לשם שמירה והחזקת המקום (בנו ר' אשר שולמאן)

עמוד 157 ר' לייב חברונער זה וטויבע שמחה בת ר' אברהם מאיר לפשיץ נכדת הגאון רבי סעדיה משקלוב (תולדות חכמי ירושלם ח"ג עמוד 163) אשת ר' אברהם בנימין בהרה"ג ר' אליהו יהושע ריבלין (ספר היחס למשפחת ריבלין עמוד 41) החזיקו משנת תרלח במשך שתי שנים “בית-התבשיל” במאה שערים, והיה “וועד כל הכוללים” נותן לעניים פתקאות לקבל תבשיל חנם, בשעה שאמידים היו משלמים. בית-תבשיל זה בטל משום שהבית שבו היה “בית-תבשיל” יצא בגורל לחבר אחד, וזה לא ויתר על זכותו להכנס לביתו (מפי זקנים).

עמוד 159 ערך ר' יעקב דוד סלוטקין. אביו הר“ר משה קאלישער עלה לארץ ישראל כשעודנו בחור רווק, ונשא כאן אשה שהיתה עגונה בהמרצת רבני ירושלים אז, שנתנו לו גם את ברכתם לכך. ה”ר משה היה בעל-בית הגון ונחשב לנאמן, שהיו משלישים בידו “השלשות”. הוא חבר ספר “נר משה” לקוטים לזהר והיה במיסדי חברת שובבי-ים ת“ת” בירושלים והיה גם מוהל. נפטר ד' אלול תרנג. ר' יעקב דוד היה בעל בית-דפוס יחד עם ר' יצחק גשציני מווארשא (מו“ל העתון “שערי-ציון”, שערך ה”ר חיים פרס) והדפיס “סליחות לשובבי”ם ת“ת”. זמן מה היה סוחר בטבק יחד עם ה“ר אלתר ווארשאווסקי, שהיה אח”כ “המוכתר” מצד החסידים יחד עם המוכתר של “הפרושים” ה“ר יוסף רוזנטאל (הנזכר לעיל עמוד 163). הוא נפטר במושב-זקנים המאוחד י”א אדר תרצ"ח (בנו ה"ר שמואל סלוטקין).

עמוד 160 הר"ר אריה ליב דץ נפטר בתרעז ולא בתרעד.

עמוד 159 ה“ר שמואל בער היה אפוטרופוס מרת דיויס האמריקאית יחד עם ה”ר יחזקאל צוועבנער (עמוד 150) והיו לו שני נומערין במאה-שערים (חותני הרא"י ריבלין)

עמוד 161 ר' ליב זקס היה בתפקיד אדמיניסטרטור בבית החולים רוטשילד עוד בימי הדר' שוארץ (ראה לעיל עמו' 169). הוא היה יחד עם אחיו ר' יעקב וכן ר' אברהם פח רוזנטאל נחשבו על “משכילי” מאה שערים. והיה לו ספר תורה בביתו וסדר בו מנין עוד בשנים הראשונות לבנין מאה-שערים. במעשה הנזכר בענין ה“ר יוסף בהרב”צ הלוי הורוביץ (לעיל עמו' 177) היה ר' לייב חלוץ בראש העומדים לימינו. וכך היה מעשה: ה“ר יוסף ב”ר ברב“צ הלוי טפל בהר”מ פינס שחלה בדיפטיריט, וטפל בו כדרך שטפל כל ימיו בחולים מבלי לקבל שכר (ראה לעיל עמוד 169). קפץ עליו רוגזם של הקנאים ולא העלו אותו לתורה כל אותה שנה. כשהגיע מועד שמחת-תורה שח הר“י בהרה”ץ דאגתו לפני ר' לייב חלוץ וחבריו שלא עלה לתורה כל השנה. וכידוע יש חשש למי שלא עלה “לתורה במשך שנה תמימה שלא יוציא שנתו. הם הערימו ובליל שמחת תורה כשמכרו את “עליות” שבעת הקרואים הראשונים וחתן תורה ובראשית וכו‘, העלה ר’ לייב חלוץ על מחיר עליית “לוי”. כשהרגישו שאינו לוי הבינו שכוונתו להעלות את הר”י ברביץ הלוי, והעלו על המחיר עד שהעלה ר' ליב את המחיר עד עשרה נאפוליון זהב – סכום אסטרונומי ופרצה מחלוקת קשה בבית הכנסת עד שר’ק ליב ואחיו וחבריו הרסו בעצם החג את הסוכה שהיתה לפני בית-הכנסת על הבור הגדול ופגעו גם ברב מראדין שהיה עם הקנאים. למחרת בבקר שמחת-תורה בא ר' יעקב אחיו של ר' ליב והדף את העובר לפני התבה ועמד להתפלל במקומו עד שהגיע קריאת התורה ונצחו והעלו את ה“ר יוסף בהר”צ לעליית לוי (ד“ר ברוך זקס בנו של ה”ר ליב זקס). ר' ליב חלוץ (זקס) נזכרו תשלומיו בפנקס הר"א קורפו.

עמוד 161 הדנענבורגער בא עם אשתו ומת מיד אחרי בואו, ונודעה לשם רק היא (חותני הרא"י ריבלין)

שם, ר' ישראל מוהליבר היה מהעובדים עבודה קשה גם בבנין שכונות “אבן-ישראל” ו“משכנות ישראל”. והיה מעשה באחד הבתים במאה-שערים שנתרועע גגו, ובכל לילה היו נשמעים מתוכו קולות, והיו השכנים מפחדים שחששו לשדים שקננו בו, עד שיש בו ר' ישראל יחידי כמה לילות ולחש לחשיו, ומאז היו השכנים בטוחים שאין עוד חשש (מפי זקנים).

עמוד 162 במקום ר' צבי ווערבלונסקי “נגר” צ"ל “חרט” (דרקסלר). הישיש הר' צבי הוא אחד החרטים האומנים הראשונים בירושלים שעסקו בעבודת-אומנות בעץ.

עמוד 165 ר' אברהם יצחק סיג נלבע בירושלים כ“ו טבת תש”א.

עמוד 167 ר' יעקב אליהו פערילקווארט חותנו של הר' יעקב לוריא בה“ר נתנאל חתן הרה”ג ישעיהו ברדקי המפורסם. ידוע בנו ה“ר ישראל פערילקווארט מעסקני הישוב ביפו לפני ששים שנה, סוחר ברחוב הנמל ביפו, בעל לב טוב שעסק הרבה בעניני העולים לא”י לפשר בינם ובין בעלי-הסירות הערבים. היה יד ימינם של הר' שמעון רוקח וחבריו עסקני יפו בדור ההוא. ביחוד עסק בחברת “גמילות חסדים”. והיה מכונה “הגבאי” בה"א הידיעה (ה"ר עקיבא ליבריכט).

עמוד 169 ה“ר מרדכי גרשון ויינבערג ב”ר אברהם חיים ויינבערג עלה לא“י עם אביו וביתו, בהיותו, בן שה וחצי, בשנת תר”ך. בהיותו מחונן בכתב-יד יפה ומושך בעט סופר מהיר השתמשו בו במוסדות ובמפעלים שונים. בצעירותו היה מבאי-בית הגאון הר“מ אויערבאך שקרבו וכבדו. הרמ”ג ויינבערג העתיק לו את כתביו וערך את מכתביו הפרטיים. אח“כ פנה לעבודת מזכירות במוסדות שונים, היה שקדן במלאכתו, עבד בתום לב, והסתפק תמיד במועט, ובכל מקום שבקשו עזרתו בקסת-הסופר שלו לא סרב. כמה פעמים דרשוהו בבית הגרש”ס לטובת איזה מועד או הצבור, לרשום ולהעלות על הכתב את הדרוש לטובת הענין שבו היו דנים. כאשר נתקבל כסופר ומזכיר כולל הורדנא, השקיע הרבה כחות ומוח למנוע מחלוקת וחלוקי דעות, שהיו מתעוררים בין הממונים בארץ ובין גבאי רמבעה“נ בחו”ל, ובהסברותיו במכתביו השרה שלום. על-ידו והממונה הר' שמעון אלעזר כהנא נבנו בשנת תרנ“ד בתי כולל הורדנא, חצר מיוחדת, ליד שכונת מחנה-יהודה. כן עבד בלילות במזכירות של ישיבת “תורת-חיים” להרה”ג ר' יצחק ויניגראד בעת הוסדה, ועזר להקים את בנין הישיבה בעיר העתיקה בקרבת מקום-המקדש. בעד עבודתו זו היה מקבל שכר פעוט לפי שעות. וכן עבד לשם ישיבת “שערי-שמים” שנוסדה ללמוד הקבלה. וסדר המכתבים לגדולי ישראל והאדמורי“ם הקרובים לתורת הנסתר ומשכם לתמוך במוסד זה. אחרי מלחמת העולם הקודמת עבד גם ב”ועד הכללי" כל הכוללים. ו“בישיבת מאה שערים”. היה גם בראשוני המיסדים את שכונת “בית-ישראל”. בלי טובת הנאה כלל. כתב גם בעתוני זמנו, והשתתף ב“עברי-אנכי” ב“המגיד” וב“הצפירה”. נפטר כ“ג ניסן תרפ”א. בנו היה הד“ר ישראל ווינבערג מטובי המורים בביהמ”ד למורים של חברת “העזרה” יסוד יהודי גרמניה. חתניו הר' שלמה בהר' שמואל הלוי ראהלד הנזכר לעיל עמוד 144 והר' ישעיה קרלין מראשוני המורים העברים בזכרון יעקב וכעת בירושלים (חתניו הנז').

עמוד 170 ערך הר' טוביה רוזנטאל. חתנו של הר“ר טבלי רוזנטאל הוא הישיש הנכבד הר”ב אריה ליב ילקוט הי“ו מתושבי מאה שערים עד היום. ר' טבלי נפטר כ”ה ניסן תרס“ג ולא תרפ”ג (הר"ר זלמן בן-טובים).

עמוד 171 בענין הר' אבנר ראה "הרב החובב ר' יהושע זאב אבנר לבית זיססענוויין (מגנזי ירושלים לר"פ גריבסקי חוברת קח-קט).

עמוד 171 ערך ר' בנימין מוהליבר. הוא היה מלמד הנגונים בכל מוצאי שבת ל“חברת משמחים חתן וכלה” (ראה עמוד 159). ולפני הימים-הנוראים היה הר' יוסף ריבלין מלמדם נגוני חזנות. בנו הר' מנדיל יוסף היה מראשוני סוחרי היין במאה שערים (מפי זקנים).

עמוד 173 ערך הר“ר אברהם ובולניקר בחשבונות הר”א קורפו נזכר גם בנו “ר' דוב ב”ר אברהם מוואבולניק" בתור בעל-בית.

עמוד 173 ערך הר' יעקב זילבערמאן בטעות נמסר לי “זילבערמאן” וצ"ל “זילבערשטיין” והיה מכונה בשם “ר' יענקעלע בעל לשון קדש”.

עמוד 174 שורה 12 במקום “משיח יכול לשוא” צ"ל “משיח יכול לבוא”.

עמוד 175 ערך ר' דוב דייכובסקי כאמור היה בראש המתפללים ותיקין עם הנץ החמה. והיה מעשה ונאנח ר' דוב בשעת מנחה גדולה. כששאלו על כך הר' אברהם הכהן בן הגאון ר' ליפל חיים הכהן לסבת אנחתו, ענה, שבאותו יום לא כוונו להתפלל עם הנץ החמה, משום שהמאדין המוסלימי, - המכריז מעל המגדל לתפלה, שעל-פיו היו מכוונים את השעון בערב לשעה 13, והיו מחשבים לפי זה את זמן הנץ החמה – טעה יום לפני כן בשעת שקיעת החמה. כשצחק עליו הר' אברהם, אמר לו ר' דב: הרי כבודו אינו מתפלל אף פעם עם הנץ החמה. השיב לו ר' אברהם: כשישאלנו בבי"ד של מעלה, מדוע לא התפללתי עם הנץ-החמה, אביא את הרב אלפס לראיה, האומר שבזמן הזה אי-אפשר לכוון שעה זו. ואולם כשישאלו את מר על-כך יהא נאלץ להביא להגנתו את השיך המוסלמי לעד, ועל כך אני מצחק.

הר' אברהם הכהן הנ“ל עלה לא”י באלול שנת תרנ"ג עם אשתו ובנו הצעיר וקבע את דירתו במאה שערים. הוא היה ממונה כולל סובאלק. תלמיד חכם גדול פקח ובעל מדות טובות (הרא"א כהנא).

עמוד 175 ערך הר' אהרן מנדיל שפירא היה שו“ב בעיירה בחו”ל. במקום “חתניו הוא ר' צבי ור' דוד ז”ל צ“ל “חתנו הוא הר' דוד”. בנו של הר' אהרן מנדיל, ר' אברהם יהושע (ראה עמ 176) גר זה עשרות שנים בפריס, במקום שהוא מעסקני הציונות הותיקים, ושינה את שם משפחתו לשם דובובסקי, והוא חותנו של הד”ר שלמה ורבי.

עמוד 176 לסוף פרק ט. יש להוסיף:

הר' אריה ליב נאמן נולד במרינפול פלך סובאלק והיה תלמידו של הגאון ר' ליבלה פלוצקר. משם נסע לקיניגסברג ושם עסק במסחר, בתורה ובגמ“ח. ועל שם כך כנוהו במאה שערים בשם ר' ליבשיק קיניגיסברגר. עלה לא”י בערך בשנת תרנ“ז שהביאו לא”י בנו מר אבא נאמן, שהיה גר אז במושבה “זכרון יעקב” (אח"כ היה מר אבא נאמן בעל בית-חרושת ליציקה ביפו). ר' ליבציק לא מצא לו חברה במושבה זכרון יעקב, מלבד השו“ב הרב שמחה אסוביצקי שהיה אז גם רב בזכרון יעקב, ועלה לירושלים וקבע דירתו במאה שערים ועסק בתורה ובמצוות וביחוד בעניים שהתאכסנו בהכנסת-אורחים ומחוצה לו. היו כאלה שאמרו עליו שהוא מל”ו צדיקים. בנו ר' אבא גר כיום בשכונת “קרית משה בירושלים” (הרא"א כהנא).

הר“ר יצחק פראג הידוע מיסד ת”ת דורש ציון קנה נומר במאה-שערים בראשית הוסדה (הר"ז ריבלין).

הר“ר אברהם שואלס מחברון מחסידי חב”ד היה בתושבי מאה-שערים הידועים בתקופה הקדומה. אח“כ היה שד”ר ועד-כל-הכוללים כנסת ישראל, ועל ידו ובהשתדלות הר' מרדכי הירש שפירא הובאה נדבת ה' יוסף משה קרונהיימר לבנין “בתי קרונהיימער” על יד “בתי ברוידא”, שנבנו בימי שרות אבי הר' ראובן ז"ל בשכונת כנסת-ישראל.

הר“ר נחום כץ. היה בין גבאי ועסקני הישיבה. בעל-בית נכבד ואישיות מפוארה בתורה ובמעשים טובים, שהיה מסור לטובת מוסדות הצבור של מאה שערים. היה גזבר הישיבה וגם הקדיש חלק מרכושו לטובת הישיבה (הר"ע מבלוי). והיה במיסדי בית היתומות הכללי ביחד עם הר”ר אהרן בהר' דב עטינגער ז"ל והר' אלטיר ווי שנאצקי והר' זלמן ריבלין ועוד.

הר"ר יהושע צערווינסקי (מחותנו של ר' יהושע ברזילי הידוע). היה למדן ודרשן מפואר מגבאי הישיבה והמנצח על תעמולה ואוסף התמיכות שלה בחוץ לארץ (הרע"מ בלוי).

ה“ר נחום צבי הריס נפטר י”ז תמוז תרנח. גבאי ראשון בביהכנ“ס “ישועת יעקב”. אחרי פטירתו הקדיש חתנו הר”ב אברהם מרדכי מאקס את ביתו לבית-כנסת ל“אמריקנים” (זכרון לחובבים הראשונים חוברת ד' עמוד 47. ראה שער מקס לעיל עמוד 132).

בחשבונות הר“א קורפו נזכרים עוד סכומים שונים מר' עזריאל ליפשיץ. מר' אריה ליב ב”ר צבי מיאקעסטאוו ע“ח ה”ר יעקב מנווארדוק סכומים גדולים תשלום הבית ותשלום החצר. מר' גרשון מהאמסק. מה“ר יוסף מקאמיניץ. מר' אהרן ליב בן הרב דוויצין. מר' דב ב”ר ישראל ווינצוייג. מ“ר חיים יעקב הערמאן תשלום הבית. ר' שמעון אלי' סופר, ר' שמשון קרעמער, ר' זלמן יאלעס. (שכן). הנשים רייטשע' בריינע מקאמיניץ. הינדע בת הרש”מ, חי' ליבע א“ל ר' צבי מטריסק (חייט) פרומע זיסל אל' ר' נחום וישר חב”ד. ר' דוד יאלעס.

עמוד 177 הערה 18 במקום “נדפס במותו” צ“ל “נדפס בשלמותו”. ונדפס לפני כן בשלמותו בקונטרס מיוחד על-ידי הרי”מ פינס עצמו ונעתק בהמליץ תרמ“ב לא בשלמותו,עמוד 193 הערה 44 הר”ר אברהם המבורגר גר במאה שערים (ה"ר חיים המבורגר).

עמוד 194 הערה 54. חתנו של הרה“ג רבי זרח בראווערמאן הוא הרה”ג רבי יצחק יעקב וואכטפוגעל שהוא כיום המו"צ של מאה-שערים ואחד מעסקניה המצויינים.

עמוד 198 הערה 38 מצבת ר' זאב אסיא ב“ר משה מסלאנט נעתקה בפנקס ירושלים לר”פ גריבסקי חוברת א' עמוד כא. הוא היה גם גבאי של הכנסת אורחים בעיר העתיקה.

ובענין בקור חולים במאה שערים נמצאת בידי “מודעה אזהרה התראה אחרונה מחברת לינת הצדק (בשנת תרנ"ט) הנוסדה זה יותר מחמשה שנים”. היא מעירה ש“העיר מאה שערים והעיירות בסביבותיה נתרבו ודורשות לינות רבות”. אך “מהחברים מתרשלים בלינות, חדשים לא יבואו בברית החברים, בחשבם מה לי לבוא בברית החברה לשלם תשלום חדשי ולשמור חוק הלינות, הלא החברה פתוחה לשלוח לינות ולהלוות כלים ולעזור לכל עני כחבר ובלתי חבר”. “אמנם רבים מתלוננים ומצדיקים את עצמם בטענתם, כי חפצים גם הם להיות בברית החברה בתשלום חדשי וחוק הלינות, רק קשה להם לשלם דמי קדימה”. לזאת החליטו: 1) לקבל חברים עד פורים תרנט לכל החפץ להכנס לחברה “בלי שום דמי קדימה ורק בתשלום חדשי וחוק הלינות”. 2) “לא לענות כלל לינה לשום בן-אדם רק לבני החברה דוקא, כי רבים החברים הדורשים עזרתה ומשלוח הלינות והם קודמים”. 3) על החברים לשמור תורם ללכת ללינות ולשלם חובותיהם עד חוה“מ פסח, ואם לא יאבדו זכותם”. חתומים הגבאים יעקב מאנדילבוים שו“ב. יחזקאל צוועבנער. יוסף דויטש. באותה מודעה באה בסוף “רשימת כלים חדשים נוסף על הישנים” היינו קליסיטירין קטנים וגדולים. נומענע קליסטירין קטנים וגדולים. וואנע, אייז בייטלען גומענע. שפריצערס, בויך פלעשער, באנקעס מילך-ציערס. טערעמעטרין כו' כו' ומשאלת היא בחנם לכל הדורש לרפואה ובתנאי כפול להביא משכון בטוח עליהם”. כן נמצאת בידי הזמנה משנת תרנט פרשת בשלח באותיות מזהבות באידיש המזמינה לתפלה לאותה שבת החברה, על שם הפסוק “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו פסוק כ"ו) לתפלה בביהכ”נ ולקדושא רבא ועליה חתומים גבאי ומנהלי החברה: אלטער משה ליפא שו“ב. יחזקאל צוובנער, פייויל רייפמאן. בהערה נזכר שלהזמנה זו רצופה הקבלה על הכסף שנדב מקבל ההזמנה באותה שבת בשנה שעברה. הזמנה שניה הנמצאת אתי היא בעברית (כנראה שהראשונה מכוונת בעיקר לנשים), ובה מבקשים “לבוא לעלות לתורה ולהתברך בברכת “מי שברך לקופת החברה”. בה נזכר ש”אחר התפלה נתוועד יחד בבית אחד הגבאים ה”ר יעקב מאנדילבוים שו“ב מטוראוו להתענג שמה ולעשות קדושא רבא כתקנות החברה הי”ו".

עמוד 201 בענין הכנסת אורחים במאה שערים כותב לו הרא"א כהנא: “המהגרים החדשים נמשכו למאה שערים בגלל המדות היפות של תושביה וקבלת האורחים היפה.היו אנשים מיוחדים שדאגו לאורחים בזה שאספו אוכל, לבוש וכו'. גם בתי הכנסיות היו מלאים מעוברי ארח שלא הספיק להם המקום בבתי “הכנסת אורחים”. תמיד נמצאו אנשים ששאלו בבתי-הכנסיות את האורחים אם יש להם מקום להתארח, ובמקרה שלא היה מקום להתארח סדרו אותם לאכילה בבתי התושבים וללינה בבית-הכנסת אורחים או בבית-הכנסת”.

בדבר הכנסת-אורחים מאה שערים בתקופה מאוחרת חותר כותב לי הר"ש מאשייעף: “בתור מי שהיה בבחרותו מזכיר במוסד זה, אוכל למסור פרטים ולהעיד, שמוסד זה פעל גדולות ונצורות ביחוד בימי העליה השניה לארץ, שאז היה כמעט המוסד היחידי מסוג זה בירושלם, ונוסף לזה גם מודרני כביכול עם חדרים מוארים ורהיטים נקיים מתאימים וגם בית-תבשיל לאורחים לימי שבת וחג. ואפשר היה לראות לפעמים בבקר בהיר אחד עשרות עולים על בני-ביתם ומטלטליהם מסתדרים בבית זה בחנם או לכל היותר בתשלום רבע מג’ידי (שילינג בערך) לשבוע למיטה, לשם כיסוי הוצאות הנקיון והשמירה ושלש ארוחות לשבת. ועד היום אפשר לפגוש בירושלם בעלי-בתים נכבדים וגם עשירים, שבראשית בואם התאכסנו במוסד זה. ולא פעם התאכסנו בתוכו מראשוני החלוצים הוותיקים שעלו מהמושבות לרגל לירושלים בימי החגים”.