רקע
קדיש יהודה סילמן
ויהי בימי אחשורוש
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב, הוצאת ליהודים; תרפ"ט

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוש

בְּלִיל מָסוֹרֶת וּמוֹדֶרְנִיּוּת, צְלִיל עָבַר

וְהֹוֶה, כְּלִיל מְצִיאוּת וּמַה שֶּׁלֹּא הָיָה

וְלֹא נִבְרָא, שְׁבִיל רְצִינוּת וַהֲבָלִים

אֲסוּרִים מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּמִפּוּרִים

 

הַנְּפָשׁוֹת

אֲחַשְׁוֵרוֹש

מְהוּמָן

הָמָן

זֶרֶשׁ

וַיְזָתָא

בִּגְתָן (מופס)

תֶּרֶשׁ (מופס)

הֵגָי

מָרְדְּכָי

אֶסְתֵּר

תְּכֵלֶת-לָבָן

אַרְבַּע נְעָרוֹת

אֲחַשְׁדַרְפְּנִים

חָבֵר «לַאֲגֻדַּת יִשְׂרָאֵל»

מִזְרָחי

שְׁלֹשָׁה יְהוּדִים מִתְבּוֹלְלִים

קָהָל, וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.

 

מחזה א

גינת הביתן של המלך אחשורוש. עמודי שיש, גלילי זהב וכסף תקועים בהם, עליהם מתוחים חבלי בוץ וארגמן, על החבלים – שטיחים של חור כרפס ותכלת. ספות ומטות זהב וכסף בירכתים. באמצע – שולחנות רבים, כסאות למושב האורחים. על השולחנות כַּדֵי ייִן וכלים מכלים שונים. האורחים מרבים לשתות ולשוחח. המלך

יושב אל השולחן בראש הבמה. מסביביו שבעת רואי פניו.

בהעלות המסך נשמע קול תרועת הסריסים: עוּרה! עוּרה! נשיאת

כוסות-שתיה בצריחה.

אחשורוש: הָבו! שתו! (הכל שותים) אין אונס, אין קונֵס. הבו! שתו! (שותים) לכל העולם נודע בטלגרף אלחוטי, כי היום שלש שנים למלכותי (כלם: עורה! עורה!) ובכן: הכל כמסוֹס, כוס אחר כוס! גִמְאוּ! שתו! (שותים, צוחקים ומתנועעים) כל עמִי והסריסים, יינות בזה אחר זה מכניסים. איש איש ישמח וישישה: בארצי אין הגבלת הכניסה… (כלם: עורה! עורה!) לעשות כרצון איש ואיש. פעם ראשונה (שותים) פעם שניה (שותים), פעם שליש… (שותים) מהומן! שתה הכוסות עד תוּמן! מה אִתּךָ בִּזתא, קיבתךָ לא נִסתה? האח, חרבונה! (בנגון). מה נשתנה הלילה הזה, מה שׁוּנָה!… הוי ואתה אצל היין בִגתא, כשור אצל השִקתה. ואתה אבגתא, מה נשתתקתָּ? זֵתר! זֵתר! נגן על מֵיתר! ובגתא אבגתא וכרכַס שם יכרכרו יבגתו ויאבגתו עד זוֹב דם! (זֵתר מנגן והללו רוקדים).

ויזתא: (מפריע הנגינה תמיד בהכותו בתוף ובמצלתים).

(לזיתר) כיד המלך!

(לרוקדים) כרגל המלך!

(לשותים) כפי המלך!

אחשורוש: מֶרֶס! מלא את הכרס! (מרס כסופק על הכרס) ממוכן! לשתות עוד הֱיֵה מוכן! (הוא אוסף בקבוקים רבים ופותח את פיו: כֻּלוֹ מוכן) תרשיש אדמתא, קפצו אחרי ויזתא! (קופצים אחריו ומחקים אותו) כרשנא-מרסנא! אחריהם אל העם הרסו נא! (קופצים אחריהם ומחקים את תנועותיהם) שֵתר! שֵׁתר! התחבר אל זֵתר! (גם הוא מנגן).

ויזתא: (נגש אל המלך):

מלך רם ונִשא!

הכל שותים, גם אשר לא נִסָּה!

במלכותךָ אין חוטאים

הכל צדיקים, הכל שותים.

במדינותיך אין דופי וחֵטא

הכל שותים ולא בטֵית.

כדת פרס ומדי

אין אומרים ליין: די!

מִכַּד, מחבית, מִטון,

קונדיטון ופסינטון.

מי מֵאה כדים לא שָׁתָן

יקחהו השטן! (צוחק).

אחשורוש: בלי ויזתא אין מלך קַיָּם

לשתות, לשתות, מלוא הים.

(נהנה מרקידות ויזתא וקפיצותיו)

אך, ויזתא!

שם איש אחד לא שתה!

(ויזתא קופץ לשם)

אך ויזתא, ויזתא!

קפוץ מעלה, קפוץ מטה! (ויזתא קופץ)

הללו רוקדים, הללו מנגנים, הללו שרים: בלי ויזתא אין מלך קַיָם… קולות «עורה».. הערבוביה הולכת ומנמיכה. בסוף מסתדרת מקהלה:

המקהלה: אל תשתו מן הקטנים }

יין חם, יין דם; } דם! דם! דם!

אל תסתכלו בקנקנים } בם! בם! בם!

אלא בַּיֵש בּם. }

שולחן א. (שלשה פרסים יושבים, שותים ושרים)

אך זה יין, יין, יין,

בכל שושן כמוהו אין.

השותה כוסות רק שתים

לא יעמוד על הרגלים…

ויזתא: (בא במצלתים)

אך זה יין, יין, יין,

בכל שושן כמוהו אין.

שולחן ב. (כנ"ל)

הודו, הודו, לאחשורוש

מלך פרס, ולמדי הראש!

גבוא עולם, אש וזין

הוא משקנו את היין!

(ויזתא בא ושר הלווי: אך זה יין וכו'.)

שולחן ג. (כנ"ל)

זה אָדָם היה ראשון

אַחַר… אַחַר היה קַיִן;

מי רוצה היום לישון

אם יש יין, יין, יין… (מפהקים)

שולחן ד. (שלשה יהודים יראי ה' מתפללים, מרדכי בתוכם).

מזרחי: (בנגון התלמוד):

אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי,

מה רוצה ממנו הגוי?

מה רוצה, זה דם מוצה?

שֶמָא לטובתנו מתכּוֵן זה נושכנו נשך

הרי היין יֵין נסך…

שמא לרעתנו אֲסָפָנו אל הגן

מאי קא משמע לן? מאי קמ"ל?

אוי, אוי, אוי וכו'

אגודאי: (כנ"ל)

אַי, אַי, אַי, אַי, אַי, אַי,

מתי יִגָמר המשתה ודי?

מיום שחרב ביהמ"ק לנו חוק:

אסור בעולם הזה לצחוק.

ואיך הפרנו דין מימים ימימה

ובאנו הֵנה לכבוד לגימה?

אי, אי, אי וכו'

מרדכי: על פי הדין

דין המלכות דין,

אנו צריכים לבכות,

אבל חייבים לשתות…

אגב קהל עשיר ורב גוָנים,

ובחורי חמד.

אפשר לאסף מזומנים

בקופסה של הקרן הקימת.

אגודאי (מושך שולחן מיוחד לצדו):

בפת בג לא אתגָּאֵל,

בקרן קימת לא אגָּאֵל,

מ«כנסת» זו לא אתפָּעֵל.

(מושך)

מזרחי ומרדכי (מושכים שולחן):

אוי, רעיון הכנסת אָבוּד,

הוא מושך לחוּד.

אגודאי (מושך בחזקה):

תמיד להשתַּדֵּל,

להתבַּדֵּל,

ואז – יתגַדֵּל

ויתקדש שמנו רַבָּא

ול«כנסת» חטוטרת על גַבָּה,

ויַצְמַח פורקנא

בזו השנה,

ויקרב משיכה, משיכה (מושך).

ויזתא: (נִגש)

הוי, יהודים, כְּבוּדים!

שתו דוּדים, דוּדים!

(כלם מרימים כוסותיהם בחרדה, מגיעים אל פיהם ועושים עצמם שותים.

שירתם הקודמת נמשכת)

שולחן ה. (שלשה יהודים מתבוללים)

אחד: האח! מה מיד מלכנו נִתַּן –

הוד כזה בכל גינת הביתן!

איזה נוי, יפוי, קשוט, שִפּוּר, –

תכלת, כרפס, חור… (שותה בתיאבון)

שני: חור! הקטן זה החור?

בחית גדולה הוא. הבט, שור!

הכל רן, הכל שר.

בהט ושש וסוחרת ודַר… (שותה. נשמע קול היהודים החרדים)

שלישי: מה עושים פה אלה הבטלנים?

שָמעו יין ובאו הלקקנים;

מה שירתם שם ומה שֵחָם

מרחוק עולה רֵיחָם… (שותה בזו אחר זו)

אחד משולחן ו. (בירכתי הבמה)

אל היין לוּ גם נשים

הביא זה חכם חרשים!

לא. הוא מלעיט אָדוֹם, אָדוֹם.

ואתה שתֵה, הָקֵא וָדוֹם! (מתפתל בשתיָתו)

שני משולחן ו. «השתיה כדת»! כדת טִפֵּשׁ,

עוד מעט כל שולחן רִפֵּשׁ;

הוי מי יסבול הַשְתִי, הַסְחִי,

ומי ינקה הַקִיא נָקי? (עומד להקיא; שותה שוב)

שלישי משולחן ו. הוי, זה אדום, אדום, אדום,

נשתה מאה ושמונים יום;

«אין אונס» – אך עין המלך בָּנו.

להמית בשתי את כֻּלנו…

הוי נשתה, הנה אָתָא,

זה ויזתא נין המדתא,

זה מרגל אורב, אורב,

הוא אלינו מתקרב…

כלם (בקול שמחה): הוי, מלצר ראשון, מלוא קיתון!

תן קונדיטון וגם פסינטון,

חה, חה, חה, נשתה רֵעים,

הן כלנו כה צמאים… (חוזרים)

(ויזתא שר את פזמונו והולך)

אחד משולחן ו. נמות בַּשְׁתִי, בַּשְׁתִי, בַּשְׁתִי.

לוּ הביא לנו את וַשתי

ממקום זה לא משתי;

חי חרבי וחי קשתי!

(שופך את היין תחת השולחן)

מרדכי משולחן ד. אִי, אִי, אִי, אִי, אִי, אִי,

מי יתן, מי יתן, מי, מי, מי.

מי יתן ונסתלק

זה נינו של עמלק,

זה שורש פורה רוש –

ויזתא של אחשורוש…

אִי, אִי, אִי, אִי, אִי, אִי.

אגודאי: (משם)

אַי, אַי, אַי, אַי, אַי, אַי.

כיצד ומדוע, למה ולמאי

חטאתָ שאול מלכנו באגַג?

והוא נזקק לאשה קודם שנהרג!

אַי, אי, אי וכו'

מזרחי: אוי. אוי, אוי, אוי, אוי, אוי!

מה רוצה ממנו הגוי?

למה לנו זה כל הנוי?

עוד דברי בלע אשמע: פוי!

יביאו הנה את וַשתי ערומה

הוי עיני, מוטב תהיה עצומה!

אוי, אוי, אוי וכו'

שני משולחן ו. נמות בשתי, בשתי, בשתי,

אני מראש את זה חשתי.

ורק קרב אלי מלצר

להשקות, ושחדתיו בדינר.

איש איש נוהם, רוטן,

ושוחד למלצר נותן.

אחד משולחן ה. הוי רב השתי

הוי רב הסחי.

מי יתן ולא אנומה

עת תבוא וַשתי ערומה. (מנמנם)

שני: הייתי מוחל לו למלך כל הָדָר

בהט ושש וסוחרת ודר,

וכל היינות וכל הלחשים,

ובלבד אשנב למשתה הנשים. (מנמנם)

שלישי: בי דמי תוסס, דם הנוער.

הייתי מוחל גם על התואר

שקבלתי היום בגן…

שני: תואר אחשדרפן?

שלישי: לא. אחשתרן.

שני: (אינו שומע מתוך נמנום) אחשדרפן?

ראשון: (כנ"ל) אחשדרפן?

שלישי: (כנ"ל) אחשתרן…

(חוזרים על זה בשיר מתוך נמנום)

רבים מהשותים מתרוממים ממקומותיהם, מפהקים, מתפתלים, נופלים על המטות והספות באין אונים.

מהומן: (עובר בין כל המסובים, בא עד המלך. משתחוה).

מלך פרס, מדי, וכוש והודו

כל העמים לך יקדו ויודו,

רבים שתו יינך, רבים ישתו,

בגנת ביתן עבדיך קִשטו;

גם ושתי עם כל הנשים

שתו יפה, אך האנשים,

אם יוסיפו שתות ושתות

הן יגיעו עד שערי מוֹת.

אדוני המלך מהודו עד כוש,

שמעתי בעם שירת קשקוש,

ובתוכה קול מרד חשתי:

העם דורש את וַשתי…

העם אומר: ושתי מין פוליטיקה

מסתירים אותה ודנים בשתיקה.

ועתה נשתנה העם כָּלָה.

הוא אומר: פוליטיקה הלאה!

הוא אינו רוצה לדעת פוליטיקה מאומה,

ושתי צריכה לבוא ערומה.

למה להסתיר ולמה לגַזֵם?

ידע העם: בעד ישראל או בעד מין קאזם?

ושמע מלך אדיר לבלי חת:

כס כל מלך נד ומט,

אם לא לעם ישמע, יֵאות;

כי לא כמו שהיו לפנים

עתה העם והאחשדרפנים,

ועתה תן האות!

אדוני המלך מהודו ועד כוש,

הרבה למדתי מהודו. שם גוש

מאוחד היה, וברצוני נתחלק.

צריך למצוא בכל מקום בן עמלק,

בעל כשרון, זרזיר מתנים,

שונא נצח לירושלים.

וגם להסכים צריך לכל חוג,

וצריך גם במרדכי נגד קטרוג.

את זה לעודד, ועל זה להטיל פחד,

ולשאת במאזנים הכל יחד.

אומרים: ושתי שנאה סתומה,

והיא צריכה להתגלות ערומה.

ושתי כמו שהיא!

אחשורוש: כה גם דבַר פי.

ועתה העף עפעף, הרם הריסים,

צא ומצא את הסריסים,

ואמור: את ושתי, בקשתי!

מהומן: כדברך המלך

לפקודתך אלך. (יוצא)

(תנועה בעם. השם ושתי עובר מפה לפה. מפהקים. מתנערים, ישנים מתעוררים ושם ושתי על שפתיהם)

ויזתא: (נגש עד המלך)

אדוני המלך, אליך נגשתי.

העם מורד, דורש את ושתי.

הוי, מרד! מרד! מרד!

הַכֵּהו בחבלי זרד!

איך ימרודו? חוצפה מנין?

ואתה כיד המלך נתת יין.

(שר פזמונו)

אחשורוש: פיך כֶּסל, שטות וסכל

ומאום אין בך כל שכל.

מה זה עסקך?

ויזתא: עסקי?

אני גם שתיתי ויסקי,

וכל השלחנות מלאים נִסכִּי.

ושתי אשה טובה באִשׁוֹת

ויש לה הרבה דרישות…

אחשורוש: ויזתא, על צוארך חֶבֶל!

אַל תפיח הֶבֶל!

ויזתא: כן, המלך, דברך צדק.

אין אני אלא קוץ וחֵדק.

אחשורוש: יביאוה! יראוה!

בטפשותה! בפטפוטה!

בעוונה! בקלונה!

כל שרי המדינות והמסים!

הנה שבים כבר הסריסים.

מהומן: אדוני המלך! נפשי לך תֶהֱמָיָה!

קרה דבר אשר לא היה

על הארץ למטה ובשמי מעלה:

אשה כי תתריז כלפי בעלה…

אחשורוש: מה? מה? מה? איה ושתי?

מסתתרת עוד כאשר נִחשתי?

מהומן: לא, המלך. היא עושה העויה.

היא, כנראה, שתתה לרויה.

והיא…

אחשורוש: מרד ומרי!

מהומן: קנים והי…

אחשורוש: איך לא תשמע לי? מה פירוש?

הלא אני המולך מהודו ועד כוש!

מהומן: כוש-כוש,

והיא כולה נָחוש,

ואל בינתה תשָען

ולבוא הנה תמָאן.

אחשורוש: אבל אולי יש לה כאב שִׁנים?

מהומן: בריאה היא שבעתים.

אחשורוש: אולי יש לה כאב מעים?

מהומן: בריאה היא שבעתים.

אחשורוש: אולי לָחֳלִי עינים, רגלים?

מהומן: בריאה היא שבעתים.

אחשורוש: אלי חָרשו לה האזנים?

מהומן: בריאה היא שבעתים.

אחשורוש: אולי ציץ לה צץ על מצח?

מהומן: יש לה שנאת נצח.

אחשורוש: למה? לשלום?

מהומן: לשלום החלום!

אחשורוש: הלא נתתי לה יתרון זכויות.

מהומן: היא אומרת: הזכויות דחויות.

אחשורוש: הלא יש לה קרקעות

ומשרות לעושי פרעות!

מהומן: היא אומרת: לקחתי ואדרוש עוד

יש לי דרישות, יש לי דרָשות.

אחשורוש: לך וקרא אותה שנית!

אין אשה בממלכתי סרבנית.

מהומן: (משתחוה)

כדברך, המלך,

לפקודתך אלך. (יוצא עם הסריסים)

תנועה בעם: אחשורוש מאכיל לענה ורוש.

רעדה. צפיה.

ויזתא: (נגש אל המלך, משתחוה)

אדוני המלך אחשורוש,

לכל המלכים אתה הראש.

ישמע העם כי תתיז ראש

וְיִרְפֶּה מִמֶּרֶד וְיַחֲלֹש.

ובכן תן פחדך על עם לא נאמן,

שים עליו את אבי, את המן.

הוא אותו ידַכֵּא,

הוא אותו כה יכה,

ביד חזקה שתים, שתים.

מקל חובלים לו כמוהו אין.

תנועה בעם: ויזתא נין המדתא, פרובוקטור-פרובוקטורתא. חרדה. חוזרים ובאים

מן הספות ומן המטות ומתישבים לשולחנות.

אחד משולחן א: קכ"ז מדינות כָּבַשׁ

והוא עד היום כֹחו תָּשׁ.

זה כח אשה החָלָש

חזק מכל אשר כָּבַש,

יפול כל מלך, ולנֶצח

האשה עם המצח.

אחד משולחן ב: הַתֵּז יתיז, הכה יך,

אבל לבו אחר כך

יֵבְךְ, כלו יֵרך,

אם ימית יורשת עצר

זו נינת נבוכדנצר.

שני: מי יודע אנה נֵרֶד

אם לא יֵעור עוד מרד.

הן מלבד כל הפרסים

יש בארץ גם טרסים.

סובלים הם ונאנחים,

במדרגה שניה הם אזרחים,

ואומרים: בגתן ותרש

חורשים מזמות חרש…

מהומן: (שב עם הסריסים)

אהה, אדוני המלך, אל יתעלף!

ושתי אומרת: לא, באלף!

גם למרגליות מלוא החופן

היא לא תעָתר בשום אופן,

היא אומרת כה, כה, כה,

לא תבוא, לא, לא, לא!

אחשורוש: חזיז ורעם!

כה דִבְּרָה הפעם!

מה חמתי בוערת

על זאת הממזרת! (שותה)

בגתא, אבגתא, זיתר,

כרשנא, אדמתא, שֵיתָר,

אף אתה חרבונה, ביזתא, מהומן,

הלא אם יסופר לא יאומן:

סרבנית!

אִמרו: סרבנית!

**הסריסים וכל היושבים לשולחנות: **

סרבנית!

אחשורוש: מרדנית!

כלם: מרדנית!

אחשורוש: חוצפנית!

כלם: חוצפנית!

אחשורוש: אחת ואין שנית!

כלם: אחת ואין שנית!

אחשורוש: קולנית!

כלם: קולנית!

אחשורוש: יצאנית!

כלם: יצאנית!

אחשורוש: רתחנית!

כלם: רתחנית!

אחשורוש: אחת ואין שנית!

כלם: אחת ואין שנית!

מהומן: המלך לעולם יהי חי!

על פי דת פרס ומדי:

אשה מבקשת זכות לה

פסק דין מוּת לה!

אם לא – תתעורַרנה

שרות פרס ומדי ותאמרנה

ותתחצפנה ותתכעֵסנה

ואת הפסוק תסָרֵסנה:

לאמר: «והיא תמשול בך!»

לכן, הלכך, לפיכך –

אחת דתה להמית!

הכל: להמית! להמית!

מהומן: להיות הבעל שורר עולמית!

כלם: עולמית! עולמית!

אחשורוש: העם!

כלם: מלך רם!

אחשורוש: על היין פְּשׁוֹט! (כלם נושאים כוסותיהם)

לשתות! לשתות!

כלם: לשתות! לשתות! (שותים)

מהומן: למלך זכות!

כלם: זכות!

מהומן: לושתי מוּת!

כלם: מוּת!

אחשורוש: העם, העם!

כלם: מלך רם!

אחשורוש: אל היין פּשׁוט! (הכל ממהרים למזוג כוסותיהם)

לשתות! לשתות! (הכל שותים)

בכל הכוחות! לשתות! לשתות!

על הוצאות המדינה!

מחבית, מכד, מִלָּגִינָא!

לשתות! לשתות!

(מוזגים שנית, שלישית, רביעית בחפזון ומריקים בחפזון אל הפה, כשמתפתלים ונופלים זה על זה וזה מול זה).

כלם: (מתוך שכיבה)

בכל הכוחות!

ויזתא: (מתהלך בין השוכבים)

אך זה יין, יין, יין,

בכל שושן כמוהו אין…

המסך

 

מחזה ב

בית הנערות המפואר. שולחנות-שולחנות עם כל מיני תמרוקים. כל מיני שמלות צבעונין, על הקירות מראות גדולות וקטנות. נערה נערה נכנסת בתלבשתה, מביטה

במראות, מתגנדרת, מצטבעת בפוך.

מרדכי מתהלך מסביב לבית. יושב. נשמע קולו בניגון איכה:

מרדכי. דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד. כל שעריה שוממין. כהניה נאנחים, בתולותיה נוגות והיא מר לה. היו צריה לראש… קרא עלי מועד לשבור בחורי, גת דָרך ה' לבתולת בת יהודה… שמעו נא כל העמים וראו מכאובי: בתולותי ובחורי הלכו בשבי…

הגי: (מסדר מנות, תמרוקים. משתתף בקול מרדכי העצוב. בגתן בא. אחריו גם תֶרש).

בגתן: הגי, תן מנה

גם לבגתנא!

הגי: לא מקצתה ולא כֻּלה.

כל מנה היא לבתולה.

בגתן: גם אני סריס, בְּתוּל,

כמוךָ עץ בול…

הגי: שמע, אל תעלה אף

אתה שומר הסף!

ואיך עזבתָ המלך

ותלך?

בגתן: מצדי אין המלך הכל.

אני שמאל שבשמאל.

לא תִּפוֹל שִנו ושערתו,

הוא שוכב במטתו.

תרש: אכן הוא נם

החכם.

בגתן: הגם אתה פה, תרש,

באתָ הֵנה חרש?

תרש: אותי ואותך תופשים,

שנינו מופסים.

בגתן: אמור, למה באת עָדַי?

אתה מקבל משכורת ממָדַי?

תרש: ומה נשמתי – צִמוּק?

גם אני רוצה תמרוק.

בגתן: צריך לסדר אקציה

על דעת הפרקציה.

לסַמֵם לעזעזל!

תרש: יערל. (מתלחשים חרש)

בגתנא,

מה הכוָנָה? (שוב מתלחשים)

בגתן: (בקול)

תרש, תרש,

אל פיךָ פֶרש.

תרש: בגתנא דום

פיך סתום!

בגתן: ידעתיך, כלב!

תרש: אתה כלב פי אלף.

(מכים איש את רעהו)


נערה א. (בחוטם עקום, מתגנדרת)

הרי חָטמי יפה, כלל לא רע.

וכֻלי יפה ומה מגָרָה.

אומרים: איננו חכם.

על מטתו תמיד הוא נם.

רוצה לעשות כרצון איש ואיש

וכרצון אשה ואשה? אוי עסק ביש!

ארקוד לפניו כך וכך

ובין זרועותי יָנַח…

(רוקדת)

מרדכי: (מציץ) בת עכו"ם.

בגתן: חוטם עקום…

בגתן ותרש: (מוחאים כף):

רקדי רקדי, די;

היום הן הגי.

אך היום חיש גָז,

ומחר שעשגָז.

נערה ב. המלך גזֵרה גָזַר

והחַיָט גִזרה גָזַר,

אוי חיט, ימח שמו:

שכח פה ושכח פה…

מה עשיתי? הטלֵאתי טלאים

והנה שמלה רַבַּת צבעים…

הם יכו המלך בעוָרון,

ואני ארקוד וארון…

(רוקדת)

מרדכי: (מציץ)

בת עַכּוּ"ם.

בגתן: חזה רקוּם.

בגתן ותרש: (כנ"ל)

נערה ג. (מתאבקת, מתפרכסת)

רק כחל ושרק ופרכוס

למוֹלֵך מהודו ועד כוּש.

חושיו טֻמטמו ואינם עֵרים

גם עיניו היפות בסנוַרים.

פה על צוארי צַלָקות וכויות;

הוא לא יראה. עליהן מרגליות.

וזרועי נחושת. צוארו אחבק, –

התֶרח הזה בין ידי יֵחָנֵק.

(רוקדת)

מרדכי: (מציץ)

כושית…

תרש: חִפושית.

בגתן ותרש: (כנ"ל)

נערה ד. (בתסרוקת קרוחה)

כֻלי יפה ונעימה

זרועי רכה וחמימה,

אבל כרעמת סוס על השוקת

כן היא התסרוקת.

אוי, תסרוקת, אוי, תסרוקת!

והמלך גנדרן וקוקֶט!

(לוקחת שערות וחובשת לראשה)

כך, כך. אבוא בתסרָקְתי

ודי. רעל בו יצקתי…

(רוקדת)

מרדכי: (מציץ)

הודִיה.

תרש: גם זאת ברִיה.

בגתן ותרש: (כנ"ל)

(ארבעתן רוקדות ויוצאות. קולו של מרדכי נשמע בבכיו מבחוץ)

הגי: (עובר בחדרים, מזלף ריחות בשמים, מריח, מתעקם, מתענג)

אני מזַלֵּף ומזלף ומזַלֵּף,

ומלמד כל יום: פַתַּח אַלֶף.

נותן לכל אחת תמרוק ומנה

זה שנים עשר חודש בשנה.

ואהה! כל עמלי לשוא, לשוא.

שַאלו את הסריס הסָב.

לפנים היו נערות, נערות!

איזו פנים ואיזו שערות.

איזו שפתים ואיזו עינים,

כל אחת האירה כשמש שמים,

כל אחת אמרה בלי כל שפה:

אני כֻלי חן, אני יפה…

אין בי מום, אין בי דופי –

ועתה… שקר החן והבל היופי,

שקר העולם ושקר הנערה

הכל מביטים רק אל הקערה…

הוי, סריס אני, אך לא סר טעמי:

אין מלכה למלך מבנות עמי…

אין יופי אמִתִּי. רק אִבּוּק ותמרוק,

הוי, גרש את וַשתי והוא חָנוּק…

(אסתר נכנסת, צנועה בלבושה, עומדת לפני המראה)

(בלחש) אכן, זאת היא אחת, זאת היא אחת,

מאלפי בתולות געולות רק בה נחת. (קם לקראתה)

מה שלומך אסתר-הדסה?

נפשי לקראתך נמַסָה…

אסתר: שלום לי, הגי, אני מוכנה.

כבר מלאו ימי, כבר תמה שנה.

הגי: (רוקד סביבה)

העוד מנה? העוד תמרוק?

אסתר: לא. אינני כנערות השוק.

הגי: העוד שמן אסוך?

ועוד מעט פוך?

אסתר: לא. די,

הֵגי!

הגי: אולי אתן לך רק

עוד מעט אבק?

אסתר: די נתמרקתי, די נתאבקתי,

די נתעצבתי, די פה שתקתי,

מאז נפרדתי מעמי ומביתי,

ולקריאת המלך הובאתי.

את נפשי שכחתי מאז פה נסגרתי,

ולעדנת גֵוי פה נתמכרתי.

עתה הובילני אל פתח בית המלך

לנסות את מזלי שמה אלך.

הגי: נשבעתי בבעל, באלילות מַעַל,

כי כוכבך לפני המלך יַעַל,

כי אין כמוך בכל בנות שושן.

המלך ינשק ידיִך וימששן.

בך חן שבעתים וכמה וכמה,

תחפור הלבנה ובושה החמה.

לא תמרוקים לך, לא מור לא נֶתר,

מחר אַת מלכה ובראשך הכתר…

נערות: (שרות)

הגי חמור פֶּטר, הגי חמור פֶּטר!

מרבה הוא להג וגם שפת יֶתֶר,

(כל אחת רוקדת ושרה):

רק לי, רק לי, רק לי, הכתר!

רק לי, רק לי, רק לי, הכתר!

בגתן ותרש: (מתראים עומדים, מאזינים לסוף השיר, פותחים בקול שיר המהפכה)

נעזוב הישן זה בן הכֶּלַח

העולם התפל, אסיר המלך,

הלאה משעבדים, נוגשים, נושים,

מלכי עולם, הָאֲחַשְׁוֵרוֹשִים…

אסתר: אודךָ על הראותךָ לי חסד וטוּב.

מאז נכלאתי בבית זה כצפור בכלוב

שקדת עלי אף כי לא ידעתני,

ודאגת לי באין יודע מי ומה אני.

אכן הגי הטוב, אני חסדך אשמורה

רק אל נא תשלה את נפשי הטהורה.

אין אני למלכות כל כך משתוקקת

מי יודע כמוני כי אני ירקרקת.

הנערות: (כנ"ל)

ירקרקת, ירקרקת, ירקרקת, ירקרקת,

שוקקת, שוקקת, ומתפקקת מתפקקת.

רק לי, רק לי, רק לי הכתר!

רק לי, רק לי, רק לי הכתר!

הגי: מי הוא אביך – אך בתי לי היית,

חֵן וֵנוס שמים את שתית ורוִית,

אַת פרח השוֹשן, אַת כל חמדת שוּשן,

יראך המלך ומעונג ידושן.

אף מרדכי בחכמה בֹּרַך

ידעתי קרובך הוא היהודי ושאֵרָך.

לבי לך, אסתר, בתר-בתר;

נשבעתי כי לך ורק לך הכתר.

הנערות: (כנ"ל)

אסתר: (נשמע קול תפלתו של מרדכי)

אני שומעת קול מרדכי מתפלל

הביאהו נא הנה, הגי. לאֵל.

בודאי דבר לו אלי. (הגי מכניס את מרדכי)

מרדכי: (משתאה ליָפיָה)

שָנָה מאז אותך הֵנה הובלתי

כל היום צמתי והתפללתי.

יהי היום הזה מאושר וברוך

אני רואה: חוט חן עליך משוּך.

אסתר: תן תודה, שארי היקר, מרדכי,

לשר הנצב לפניך, הגי.

עתה יואיל השר לעזבני,

מרדכי שארי יברכני.

(הגי מתרחק)

מרדכי: (נושא ידיו עליה, מברכה בלחש, וגומר בנגון הבדחן לפני הכנסת כלה)

אַת בת מלכים, בת שאול,

אַת כֻלך זיו תום, גן נעול.

יתומה היית, אין אב אין אֵם,

עתה לכי ומלכי עליהם.

רע לעמך, כלו בגלות,

ואת תגיעי למלכות:

בארמון המלך ובכל הודו

זכרי את עמך ומרודו.

אסתר: הֱיה מרדכי סמוך בבִטחה

אהיה כתמיד באָמנה אתךָ,

ובעלות אָשרי בעולמי

לא אשכח, לא אשכח עמי.

מרדכי: (מסב אותה לפִנה כלחש)

עתה לך סוד אגלה

חובתי למלכות אמלא:

בגתן ותרש התלחשו חרש:

לשים בכוס המלך ארס…

אסתר: אהה! אעמוד על המשמרת

ויֵרשם שמךָ לעד למזכרת.

(בקול) מרדכי, האגיד שם המולדת?

מרדכי: אין אסתר מגדת!

אסתר: בצער, כשאהיה רועדת?

מרדכי: אין אסתר מגדת!

אסתר: בעצבון, כשאהיה בודדת?

מרדכי: אין אסתר מגדת!

אסתר: בשמחה, כשאהיה רוקדת?

מרדכי: אין אסתר מגדת!

אסתר: בשעה נחוצה, מיוחדת?

מרדכי: אז אסתר מגדת! (חוזרים בשיר על האחרון, אסתר יוצאת)

מרדכי: (נשען על קיר. בוכה ומתפלל)

לפני שער המלך התהלכתי.

יום-יום התפללתי ונאנחתי,

עתה צפור מקִנִי שלחתי,

מי יודע לאן? מי יודע לְמַה!

פתח שער, בעת נעילת שער,

הוי בזה היום!

צרה אחר צרה מתרַגְשה,

כנסת עמךָ עומדה מבַקְשה;

מתנשא לשרור זה המן הרשע,

מי יודע מה? מי יודע לְמָה?

פתח שער, בעת נעילת שער,

הוי לאסתר היום! (יוצא)

ויזתא: (פורץ בשחוק)

חה, חה, חה, חה, חה, חה. }

} שנית

אסתר תהיה מלכה… }

מרדכי יושב בשער

ואבי על השער.

מה תועיל אסתר-הדסה

עת אבי יִתְנַשָּׂא!

חה חה וכו'

אבי סדר הכל ברִשעו,

וגם בבקשישו,

עוד מעט ואחשורוש

יעשהו לכל השרים ראש.

חה חה וכו'

זו הצנועה ירקרקת,

זו תמלוך המפונקת?

לה דרושה עוד מינקת,

בידה מחזקת!…

חה חה וכו'

נראה יום מחר

ולשעשגז תמָסַר,

היא תקבל מַלְקָה

זו אסתר «המלכה».

חה חה וכו'

המסך

 

מחזה ג

בית המן

המן (דופק על דלת חדר אשתו קולו הולך ורם): זרש, זרש, זרש, זרש!

זרש: אני באה, אני באה. «זרש זרש», אינך יכול לדבר חרש?

המן: אוי, ראשי כואב! אוי, כל הגֵו. (נופל על הספה)

זרש: מה יש? (ממשמשת בראשו) ראש כָּאֵש…

המן: אוי, זרש, זרש! הביאי אספרין בעד גרש.

זרש: חרפה! ראש השרים אצל אחשורוש, ויש לו כאב ראש!

המן: גם שר רם אינו אלא בשר ודם! ועלי להשקיט כל ריב בין ניטיב לניטיב. יש במדינה שני עמים, פרסים וטרסים. מה שרוצים הפרסים לא טוב לטרסים, ומה שעושים הטרסים לא טוב לפרסים. הפרסים מרובים והטרסים מועטים. אלה יושבים באהלים ואלה בבתים. אלה אוהבי שממה ואלה מבקשים להתישב על האדמה. אלה רוכבים על גמל ואלה מבקשים למדינה נמל. אלה נגד חשמל ואלה בעד חשמל. אלה עצלים לא ידעו בושת, ואלה מיסדים בתי חרושת, אלה תמיד צועקים ומריבים ואלה מיסדים «תל אביבים», ועל צד האמת כולם נייטיבים… ועלי, המן בן המדתא, לשים לב אם הכל «כצעקתה», לשים לב אם הכל כשתיקה, ולנהל פוליטיקה, ולהחזיק בידים את המאזנים, מעט לכאן ומעט לכאן, מעט פרסית ומעט טרסית, מעט ממשלה מתוקה ומעט ממשלה ארסית, להביע שמחה ולהביע אנחה, מעט כך ומעט ככה. אוי, אוי, אוי, זרש אשתי, הלואי ולא הייתי בשושן בגשתי למשרה זו רמה, לפני שנים כמה וכמה. אוי, אוי, אוי. אַי אי אי, חרפה וקלון. אולי תתני לי מעט או-דֵה-קולון.

זרש: (בכעס. זורקת עליו מי קולון) שוד ושבר, להיות אשה לגבר, לא יצלח צלוח, שתמיד אין לו כח.

המן: אל תכעסי, זרש. אל תפטפֵּטי. אל תזכירי חֶטאי. הן לי עשרה בנים, בנים כדרבנים! מכאב ראש מי נסתר? אפילו לא מיניסטר!

זרש: הגד את האמת! מה אתה שוכב כמת? איפה הכאב? באיזה מקום בגֵו (ממשמשת באבריו)? מה? איפה? היכן? מאי?

המן: אוי, זרש, כואב לי מרדכי!

זרש: זה מרדכי עוד חי? זה היהודי? זה מרודי?

המן: כך, זרש, אוצרי חמודי! כואב לי תמיד היהודי. זה היהודי כואב לי פה, כואב לי שם, הוא הרעל אשר בדם.

זרש: הוי. בוש! שר אחשורוש (שמה מים על ראשו)! למה תשכב כמת בארון? מפני מה היהודי לך כעצם בגרון?

המן: (בוכה, מתיפח) הוא שם לא קם… הוא לא נע ולא זע… טילתי ואלך בשער המלך, והנה וַי וַי, יושב שם מרדכי. הכל קמו. ממני נדהמו. והוא שם לא קם, לא זז. אוי, היהודי, מרודי, אני יודעהו מאז. הוא מין עקשן. תמיד רצה קרקעות בית שאן. גם לחיליו המשוחררים תן לו עמקים והרים! אוי אוי אוי, אַי אַי אַי.

זרש: ומה בדבר המועצה המחוקקת?

המן: שאלי את אסתר הירקרקת (מדבר מתוך חום) הוי אסתר – היא בי חושקת! היא אלי משתוקקת. היא ירקרקת. היא יסורי ממתקת. אני והמלכה את המלכות נחַלְקה. חציה לי וחציה לה, לה ברכה ולי קללה. לא. הקללה החמורה לזרש הארורה. זרש, פרש, אספרין בעד גרש…

זרש: וי, וי לי. אתה חושק על המלכה, תקבל ממני מלקה. לא מלכה בכף אלא מלקה בקוף ובאף (מכה אותו). וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש. אחת למעלה ושתים למטה (המן מתנפל עליה, היא חוזרת ומתנפלת עליו) וי, וי, זה אתה! רשע, כלב! אַכּךָ אלף! וי, וי, זה אתה! וי, וי, זה אתה!

ויזתא: (בא במרוצה): הנני כי קראתם לי: וי–ז–תא! (מתבונן למכים) מי כאן למעלה ומי כאן למטה? איזה מהומה רבה? היכן אמא, היכן אבא?

המן: (קם) היא הכַּתני, הלקַתני, דחפַתני, הממַתני. אני פצוע, את פצועה?

זרש: הוא הכַני, הלקַני, דחפני, הממני! אני פצועה, אתה פצוע?

המן: (חוזר).

זרש: (חוזרת).

ויזתא: (מתבונן בפצעים) וי וי זו את? וי וי זה אתה? אל נא תהי כמת. הֱיֵה חי. את היהודים תמית הָמֵת, את כל עם מרדכי! לא ירא מכבודךָ, לא קם מפניךָ, לא נע ימינה ושמאלה, יֵרד שאולה! אם מפי לשמוע עצה תחכו, לא זה את זו תכו, אלא את היהודים הכו. אם יש פחד שמא העבדים יתקשרו יחד יֵאספו גדודים-גדודים – צריך לקום ולהכות את היהודים! מי צועק בפרס להקל מעליו את המס? לכל יהודי יש חנות, וכל יהודי מוכן לפורענות. יבוזו את היהודים ויהיה מס דודי-דודים!

המן: (מחבק את ויזתא): הוי מורַג בן דַיִש, חלמיש צור ושַיִש, אחד מעשרה בנים נעלֶה, ויזתאלֶה. אמור: מי יתָלה? מי? מרדכי או אני?

זרש: (מחבקת את ויזתא מן הצד השני) אני על בנֶי העַיִש. הוי, גדי בן תיש, שמיר ושית, עיִר בן אתון, פתן בן בטן, צוף ונופת. אמור: על מי אשפוך טִנופת? על מרדכי או על אבא או על הבהמה על גבה?

ויזתא: (מחבק את אביו ואמו, בנגון) אבא, כה אמר בן זקוניךָ. נכון אני לשרתךָ. «כל טנופת לא תטנפךָ»! אבא, אתה איל ואני טלה, עתה נשתה מלא, מלא. נעשה עץ ומרדכי יתָּלה!

תכלת-לבן: מרדכי לא יתלה! (שותים כלם)

ויזתא: גם אני שכור כלוט. אני צריך לשלוט, את מרדכי צריך לתלות, ואת העץ לכרות, מתוך גני, כמו שעושה בוסתאני.

המן: עץ יהיה בן כמה?

זרש: מכאן עד גלגל החמה!

ויזתא: חמשים אמה.

תכלת-לבן: מרדכי ישאר חי.

המן: עתה, עתה, ויזתא, ויזתא. איפה כל הבנים?

ויזתא: נתפוררו לדומיניונים: וְאֵת אוֹסְטְרַלִיָתָא ואת נְיוּ-פִינְלַנְדִיֶתָא ואת סוּד אִפְרִיקָתָ ואת זלנדיָתָא ואת אִירְלֵנְדַשְׁתָּא ואת קַנַדָתָא!

זרש: ודומיניון של מרדכי? פלשתינה אַ"י?

המן: למרדכי לא צריך דומיניון. לו נחוץ «מנין» להתפלל, מנין מודרני, חדיש, ולאחר שיתלה יגידו שם קדיש. הוא רק יפרנס את הנשמה ויבכה על שממה, ויתעסק בויכוחים וריבות ויבנה ישיבות וילמד «מדע טהור» על פי מנורת המאור, ויבלה זמן בבטלה על פי הקבלה. וגם שמעתי, ויזָתי, שייַסד מרכז דתי, ובו אוניברסיטה, גדולה, נפלאה, אמִתה, ובה קתדרה, כגון: לתורת לשון הז’רגון. (בנגון) כי מציון תצא ז’רגון ודבר פיטרושקא מירושלים!

ויזתא: לא. לא. לא. גם דומיניון של מנין לא נתן לו. אבי, אבי, הלא מרדכי ועמו מתפללים אצל הכותל המערבי, ושופכים שם דמעות. ולנו אין מזה כל מעות. ופעם מן החלון הצצתי שם ציצה, והנה יש להם מחיצה… ועומדים שם זקן וטף.

המן: כבר שלחו עליהם את דף. אני המן בן המדתא האגגי, אקצוף עליהם מביתי, מחלוני, מגגי. אני עמלקי בן עמלקי, נושא נחש בחיקי; עוד מיום צאתם ממצרים. מלחמה לי לדור-דור עם אלהי ירושלים! ואשיר להם באחרונה שירת ברבור. הבה אשתי ובני ונפיל פור: באיזו חודש טוב לאבד את היהודים, העקודים, הנקודים, הברודים, ושללם לבוז.

זרש: ואחר כך נשתה גזוז (מנמנמת).

המן: צריך ליצור גם שיטת מכס, שיפול לידינו כל נכס, לקיים «ושללם לבוז».

זרש: ואחר כך נשתה גזוז (מנמנמת).

המן: צריך לא רק לרשת את הונם, אלא גם לבטל את לשונם. לשונם ושללם יחד, לבוז, לבוז, לבוז.

זרש: גזוז, גזוז, גזוז (נרדמת).

המן: ובכן, ויזתא, עוּר. נפיל פור. שתינו, אכלנו לשובע. תן את הכובע. (יושבים ורושמים פתקאות ושרים).

המן: לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ חוּר

לָנוּ פּוּר

יְהוּדִי, שׁוּר,

מִפָּנַי גוּר.

ויזתא: אַתָּה אֲרִי,

אָנֹכִי גוּר,

עַל הַיְּהוּדִים

נַפִּיל פּוּר.

תכלת-לבן: הַבֵּן גּוּר,

וְהָאָב בּוּר,

תִּפְּלוּ לַנּוּר,

לְמָרְדְּכַי אוּר.

המן: (מוציא פתקא) בנובמבר יצא הפור!

ויזתא: לא. לא. אז קבלו הכרזת בלפור. (מוציא פתקא)

בדצמבר. טוב ונעים!

המן: לא. אז קמו החשמונאים. (מוציא)

במאי, במאי, זה לא רע.

ויזתא: לא. לא. אז שוַרצבורד הרג את פטלורה. (מוציא)

בינואר! זה טוב, זה טוב.

המן: אוי בחודש זה הרג קולנברג את סלשצ’וב. (מוציא)

עכשו פתקא טובה כבר, בַאֲדר, באדר!

בחודש זה להרגם באמת גדול יצרי.

בו מת רבם משה המצרי.

ויזתא: ובחודש זה נהרגו מעַם מרדכי

גם במושב תל-חי.

זרש: (מתעוררת) ותכשיטיהם נשלול, הכל, ושללם לבוז,

ונשתה גזוז.

המן: נגמר. בזה החודש בארבעה עשר!

תכלת-לבן: עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבַד.

בַּאֲדָר משֶׁה נוֹלַד

וּבְתֵל-חַי הָיָה טְרוּמְפֶּלְדּוֹר,

לְזֵכֶר עוֹלָם נָתַן אוֹר.

מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק לְדוֹר דּוֹר!

וְיֵדַע הָמָן מִזֶּרַע אֲגָג

כִּי פּוּרִים יִהְיֶה לַיְהוּדִים חָג!

המסך

 

מחזה ד

שוק בשושן. בקרוב מקום בית-הכנסת. יהודים סוחרים ומוכרים ויהודים אחרים

לומדים ומתפללים.

  • אני מוכר טליתים, טליתים אני מוכר! טליתים!

  • אני מוכר תכריכים למתים!

– אני מוכר ציציות, ציציות, ציציות, שמונֶה כפולות, כשרות, לא פסולות!

– אצלי מבחר רב של «מענה לשון», של קינות, של סליחות לתשעה באב!

– לתקן, לתקן נעלים!

– מחזורים, סדורים לימים נוראים!

– מי ב«עונג שבת» ידושן יקנה גזוז משושן!

– לתקן, לתקן נעלים! (זה חוזר תמיד)

– מטריות, שמשיות, עניבות, כותנות, תוצרת הארץ!

– אנחנו ב«תרבות» סחור ומכור: «הסורר», «האדום והשחור», ואת הספר הנפלא «ניקַסוֹ»; רק קנו ושלמו, בקַסה!

– ואצלנו מבחר גדול של שלמה בן גבירול, ממיטב השיר רק ב«דביר»!

– עשיר ורש יקנו ספרי «מצפה» בעריכת בַּרש!

– ואנחנו לא שהיה-פעיה. אנחנו «מוריה»! כל היום נשננה: בואו וקנו, «לכו נרננה»!

– ואצלי כל טוב לרוב: לבטלן לשַחַק פספסת, לטוחן אפרכסת, לאשה דג עם קשקשת ולבהמה אפספסת, ולבהמה אפספסת!

– תופינים, תופינים, מכל המינים! לא לרזון, מזון. מִזַּן אל זָן! מזן אל זן! מזן אל זן!

– (יהודי מתפרץ) אוי, המן, המן!

– הה? מה? הה? מה?

– המן שלח פתשגן כתב, להרוג בנו רב.

– אוי, אבוי, אוי, אבוי.

– כתב פתשגן, כתב פתשגן.

– אוי מי יָגֵן מפני פַּתְשָׁגֶן? אוי מי יגן מפני פַּתְשָׁגֶן?

– נבכה, ניַלל.

– את שמו נקלל.

– לאלהינו נלך נתפלל.

– ומה אומר מרדכי? ומה עושה מרדכי? יושב בשער המלך ואל המלך לא ילך?

– הוא רוצה לתלות גם את מרדכי?

הוא יִתָּלֶה בודאי!

– מה אומר מרדכי? מה עושה מרדכי? הלא הוא שתדלן, ולא יבטל גזרת המן?

– מה אומר מרדכי? מה עושה מרדכי? אולי נשלח למלך את הוַעד הלאומי?

– מרדכי יאמר לאסתר: קומי!

– לא, לא! הוא יסתֵר את אסתר שלו!

– דומו. מרדכי בבית המדרש ילמד.

– דומו. מרדכי בודאי לאל יתפלל.

– אם מרדכי יתפלל וילמד, אל נירא ואל נפחד.

– כלנו נתפלל ונלמד, ולא נירא ולא נפחד.

– בכל זאת כדאי להזדיין גם בכלי זין.

– נתפלל ונלמד, ולא נירא ולא נפחד.

– הם יתפללו בכוָנה, ואנחנו נסדר הגנה.

– (מוציא פגיון) גם זה טוב לקורקבן של המן.

– (מוציא רומח) ואני את זה אחת, שתים, אכניס לכל פורע במעים.

– כבר היו לנו בריונים!

– צריך פעם לשים קץ לכל ההמנים!

– לכל השונאים!

– נלך לתפלה תחילה. נתפלל ונלמד ולא נירא ולא נפחד (הכל פונים לצד בית הכנסת קול תפלה עולה).

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה,

אַיֶּכָּה אֵל גִּבּוֹר, אֱלוֹהֵי אָבִי!

רְאֵה חֶרְפָּתֵנוּ אֵצֶל הַכּוֹתֶל הַמַּעֲרָבִי

אָסְרוּ עָלֵינוּ סַפְסָלִים לְהָבִיא…

אל מלך, יושב ערבי על יד הכותל המערבי. מתנהג בחשידות, גלו גילה ודיצה בדבר המחיצה ויעבור דף על פניה ויקרע בע"ין…

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,

כֵּן אֲנַחְנוּ בִּידֵי הָמָן הָעוֹצֵר,

בִּרְצוֹתוֹ אֶת כֻּלָּנוּ הוּא קוֹצֵר

כַּעֲנָבִים בַּסַּל הוּא בוֹצֵר.

וּבְכל זֹאת אָנוּ לְמַר, וְאֵין לָנוּ מַה לוֹמַר.

אל מלך יושב וכו'

תכלת-לבן: הַגְּזֵרָה בַּשָּׁמַיִם נִקְרַעַת, עוֹד מְעַט תִּוָּכְחוּ לָדַעַת. (הכל מביטים לצד ומתגלים פתאום סוס והמן ומרדכי. הם עומדים)

המן: (מכין את הסוס) לאט, לאט, והסוס מקושט.

מרדכי: כה אמר מרדכי: הקשוט לא די!

המן: (מסיר עדיו מעליו, גם בגדו העליון, גם השרשרת והשעון, שם על הסוס)

כבר כל תכשיטי פשטתי ואת הסוס קשטתי.

מרדכי: כה אמר מרדכי באון: עוד שהרון! ענקות, לא לחַכות! נטיפות עוד זוג, ולצואר זוג!

המן: אוי, עוד זוג, עוד שהרון! גדול העוון ונורא העוון!

מרדכי: אתה זוכר, המן, מי היה לבוש ארגמן?

המן: אני.

מרדכי: עתה הארגמן לי. אתה זוכר. סַפָּר, פר בן בקר, שפצעתני פעם בתער?

המן: אוי, אוי, לפנים, לפנים. אז הייתי כסיל ובער.

מרדכי: עתה אני יושב אצל המלך בשער.

המן: ואני, טפש, אמרתי לךָ לנוע.

מרדכי: אני לא שמעתי. לא נעתי ולא זעתי.

המן: מדוע?

מרדכי: כי אני מרדכי, ולי אלהים חי!

המן: הסוס כבר מוכן. קום!

מרדכי: חלילה. לא אעשה מאום. קודם אתפלל לאל:

כִּי הִנֵּה כַּתַּעַר בְּיַד הַסַּפַּר,

וְכַמִּסְפָּרַים בְּיַד הַתַּפָּר,

כֵּן אֲנַחְנוּ בִּידֵי הָמָן סַפָּר בֶּן כְפָר.

הָאַכְזָר, הַפָּר, הַשׁוֹר הַבָּר.

וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְמַר וכו'!

הקהל מצטרף למרדכי למנין ומתפלל «אזכרה אלהים» עד אל מלך, יושב.

מרדכי: (מתפלל ביחידות) ולמלשינים אל תהי תקוה… והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע וכו.

המן: עודךָ מתפלל? כל יהודי מתפלל?

מרדכי: כן, הולל! כל יהודי מתפלל.

כִּי הִנֵּה כַּטְלָאי בְּיַד הַחַיָּט

וְכַהֶגֶה בְּיַד הַשַּׁיָט

כֵּן רֶגַע לִתְקוּמָה «כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל» בִּיהוָּדה,

וְרֶגַע מִתְפָּרְדָה, מִתְבַּדְּלָה, וְהִנָּהּ אֲבוּדָה,

וּבְכָל זֹאת אָנוּ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָ«אֲגוּדָה»!

הקהל: אזכרה וכו' עד אל מלך, יושב (מרדכי ממשיך להתפלל)

המן: אוי, עודךָ מתפלל! עוברת בי חילה. אני ירא ממךָ, מרדכי, מן התפלה. (מרדכי ממשיך להתפלל «ולמלשינים») עד מתי תתפלל, מרדכי? חוסה עלי! מרדכי, יבורך שמך. בוא נא וַאֲרִימְךָ.

מרדכי: (מפסיק תפלתו) עוד חי אלהי ירושלים. גזרתך המן, לא מן השמים.

תכלת-לבן: המן גוזר גזרה ומרדכי מְבַטְלָהּ!

מרדכי: המן, הרם רגלי!

המן: אללי!

מרדכי: הרם, אַנטישֵם!

המן: (מנסה להרים) אתה גדול, מרדכי, אתה שמן!

מרדכי: מה שאני אומר אמוֹר: אָמֵן!

המן: (מנסה להרים) ארים, ארים. אוי, רגלים כמו הרים.

מרדכי: בן בלי שם, שכב והרֵם.

המן: אוי, שכבתי, עוד מעט והתעלפתי.

מרדכי: הרם, קומם, אל תנמנם!

המן: (מתחנן) מרדכי, מרדכילה, אתה חולה? (מחבקהו)

מרדכי: אמרת אלהים אותנו עזב. עתה תשכב ואני אעלה עליך על הגב.

המן: הוי, מרדכי, רב לי רב.

מרדכי: אתה המן ואני דת יחד – המנדט. ועל פי המנדט לעזור לי אתה חייב!

המן: מנדט – דבר שוא.

מרדכי: לא ולא! אתה התחייבת! עזור!

המן: קשה לי, קשה לי לעזור! כל מי שיש לו רגש בהֵמי וכל אנטישמי יאמר לךָ, חמודי, שקשה לעזור ליהודי.

מרדכי: כיצד? התחייבת! עוד לא שכבת! (משכיבהו)

המן: כן. כן. התחייבתי. בעסק ביש עצמי השכבתי.

מרדכי: (עולה על המן ועל הסוס) עכשו, המן, אני על הסוס!…

המן: הוי, מרדכי, חוס נא, חוס!

מרדכי: אני כבר רוכב.

המן: ואני בארץ שוכב.

מרדכי: עתה קום וקרא, כאשר אמר המלך כדברו:

המן: (מכריז) כ-כה י-ע-שה ל-איש א-שר ה-מ-לך.

מרדכי: קרא עד הסוף! לאט, אל תחטוף. אל תַשְמִיט. הלשון העברית לשון רשמית! קרא!

המן: אהה!

מרדכי: קרא!

המן: (מכריז) ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

מרדכי: המן. הזה קול אדם? קרא בקול רם!

המן: (בקול רם יותר) ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

מרדכי: המן! זה קול צפור מצפצפת.

המן: (בקול רם וחזק) ככה יעשה וכו'

מרדכי: זה קול שור ברפת.

המן: (מיטיב ומרים קול) ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

(מרדכי רוכב בין היהודים)

הקהל (שר): מרדכי על הסוס! (ד' פעמים. מוחא כפים).

המן: הוי מרדכי, חוס. אל תרוץ עם הסוס. אני כבר הולך שחוח, אין בִי כח. לך הדעה ולי הזעה. (נוגב הזעה) אתה רוכב לבוש תכלת ובוץ, ואני מסכן, רץ בחוץ. רגלי בבוץ בוצָצו ויהודיך עלי יתלוצָצו.

הקהל: מרדכי על הסוס (ד' פעמים).

תכלת-לבן: הנה קול תרועה! בשורת הישועה!

(נשמעים קולות תרועה. מן העבר השני מופיעה אסתר המלכה ונערותיה ההולכות ושרות).

נערות אסתר: יְחִי הַמֶּלֶךְ! תְּחִי הַמַּלְכָּה!

חֲמָתוֹ נִסְתַּלְּקָה.

לֹא הַשְׁמֵד וְלֹא אַבֵּד!

אֶת הַיְּהוּדִים לְכַבֵּד!

עַם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

עַם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה!

אסתר: בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ בַּצּוֹם יָשַׁבְתִּי

שְׁלשָׁה יָמִים אֲנִי רָעַבְתִּי

לָאֵל הִתְפַּלַּלְתִּי, מֵהַמֶּלֶךְ שָׁאַלְתִּי.

וְאֶת עַמִּי מֵאִבּוּד גָּאַלְתִּי.

הנערות: יחי המלך וכו'.

(נראה חרבונה)

קולות: הנה חרבונה, בא הנה.

חרבונה: (מסתובב לצד מרדכי ולצד המן): חרבונה, חרבונה, בא חֶלְבְּנָה וְּלבוֹנָה!

(מושך יהודים אל המן ומושך את המן ליהודים):

בואו הֵנה, בואו הֲלום!

אנכי מ«ברית שלום».

מרדכי מיוחס

גם המן מיוחס.

«הָמָן מן התורה מנין?»

«הֲמִן העץ»? למריבות קץ!

נעשה שלום, נשתה יין!

אסתר: (רואה את המן) אוי, המן הרע הזה!

הקהל (מראים באצבעות על המן): אוי, המן הרע הזה!

אסתר: אוי, המן הרע הזה!

הקהל: אוי, המן הרע הזה!

אסתר: את מרדכי היה מבזה

ולתלותו עשה העץ!

הקהל: עתה בא עליו הקץ!

אסתר והנערות: עתה בא עליו הקץ!

הקהל דוחף את המן ואינו נראה יותר.

(הנערות והקהל עושים עגול ואסתר ומרדכי רוקדים באמצע).

אסתר: עַד שַׁקַּמְתִּי, אֶסְתֵּר, שַׁקַּמְתִּי

הנערות והקהל שַׁקַּמְתְּ!

אסתר: חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ בָּרַע נִלְחַמְתִּי.

הנערות והקהל: נִלְחַמְתְּ.

אסתר: אֶת עַמִּי בַּגּוֹלָה רוֹמַמְתִּי.

הנערות והקהל: רוֹמַמְתְּ.

אסתר: עַד שַׁקַּמְתִּי, עַד שַׁקַּמְתִּי, עַד שַׁקַּמְתִּי!

הנערות והקהל שַקַמְתְּ, שַקַמְתְּ, שַקַמְתְּ!

כל הקהל: שושנת יעקב צהלה ושמחה

בראותם יחד תכלת מרדכי וכו'.

(פורץ ברקוד)

אֵל נֶאֱמָן

דוּן הוּא דָן

אֶת הָמָן

בְּשׁוּשָׁן;

אֵל אֵמוּן

עוֹד יָדוּן

אֶת הָמָן

בְּכָל זְמָן!

הָמָן כְּסִיל

הֵטִיל חִיל

פּוּר הִפִּיל,

פּוּר, פּוּר, פּוּר.

אַךְ אוֹר אֵל

לְיִשְׂרָאֵל

וְהוּא יָהֵל

אוּר, אוּר, אוּר.

הָרְשָׁעִים

הָרָעִים

הַפְּרָאִים

אֲרוּרִים;

יֵשׁ כֹּל יָכוֹל

וְיוֹם מָחוֹל

וְחַג גָּדוֹל

בַּפּוּרִים!

המלצות קוראים
תגיות