הנפשות:

אִיוֹב, בּעל אחוּזה גדוֹלה, כּבן 65

פּוּעָה, אשתוֹ, כבת 60

ְיִמיָמה, בּתם, בּת 20

קְצִיעָה, בּתם, בּת 18

קְנַז, מנהל המשק, בּשנוֹת החמשים

סָלוּא, פּוֹעל קשיש

לוֹטָן, פּקיד מחלקת החקירוֹת, בּשנוֹת הארבּעים

אוֹמָר, פּקיד מחלקת החקירוֹת, בּן 25

מֵירָב, פּקיד מחלקת החקירוֹת, בּן 50

עֵינָן, ידיד של קציעה, בּן 20

שׁלוֹשׁת רֵעֵי איוֹב

פּוֹעלים

הזמן:

עשׂרים שׁנה לאחר האסוֹן שׁארע לאיוֹב ולמשׁפחתוֹ.

תמוּנה א' – שעת בּוֹקר של יוֹם קיץ, בּעוֹנת הבּציר.

תמוּנה ב' – ערב אוֹתוֹ יוֹם.

תמוּנה ג' – שעת בּוֹקר, לאחר שבוּע.

תמונה ד' – שעת ערב מוּקדמת, למחרת.

המקוֹם:

בּיתוֹ שׁל איוֹב. ארץ עוּץ.

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

שעת בּוֹקר מאוּחרת

בּיתו של איוֹב. בּית איכּרים אמיד, רחב מידוֹת. בּחדר הגדוֹל – שוּלחן, כּסאוֹת, מזווה. על האצטבּאוֹת כּלי-חרס עתיקים רבּים. דלת אחת פּוֹנה לחזית הבּית, שניה – לחצר, לכּרמים. מסדרוֹן צר מוֹביל ליתר החדרים

ימימה עוֹסקת בֹניקוּי החדר, מוֹחה אבק מן החפצים. עוֹשׂה את מלאכתה בּאיטיות, מפסיקה מדי פעם, כּמקשיבה לזמזוּם הקוֹלוֹת שבּחוּץ, אוֹ להרהוּריה. נכנסת פּוּעה, שוֹפעת מרץ וחיוּניוּת, לבוּשה שׂמלת עבוֹדה.

פּוּעה (עם פּתיחת הדלת מן החצר) המוֹן פּרי היוֹם, המוֹן. אין די סלים לבּוֹצרים. קנז איננוּ. שרב. צריכים להיוֹת פֹּה עוֹד שנים-שלוֹשה, לֹא ראית?

ימימה בּמסדרוֹן, נדמה לי.

פועה (נכנסת למסדרון, קוֹלה נשמע משם) אבּא בּיקב, סלוּא עם הפּרדוֹת. איזה קיטוֹר! לא כּיבּית את האש!

ימימה כּן, שכחתי…

פּוּעה (קוֹלה מן המסדרוֹן) שנים. כּן, יש עוֹד אחד. (חוֹזרת ושלוֹשה סלים בּידה) שלוֹש עגלוֹת פּרי כּבר הגיעוּ ליקב מאז הבֹּקר… מדוּע כּל החלוֹנוֹת סגוּרים בּחוֹם הזה? (ניגשת ופוֹתחת חלוֹן אחד, ושני) למה את חוֹששת מפּני קצת אויר צח?

ימימה הגיע מכתב מקציעה.

פּוּעה (בֹהתרגשוּת. מניחה את הסלים) הראי! אֵיפֹה?

ימימה (מוֹסרת לה מכתב מן המזווה) עוֹמדת לבוֹא בּשבוּע הבּא.

פּוּעה חוּפשה? (נוֹטלת את המכתב וקוֹראת) הוֹ, זוֹ בּאמת בּשׂוֹרה!

זוֹ בּאמת בּשׂוֹרה!

ימימה (ממשיכה בעבוֹדתה. בשקט) הצלחה.

פּוּעה וכזֹאת! (ממשיכה לקרוא, בהתפּעלות) בחֹדש הבֹא? כּן, בּחֹדש הבּא! הוֹפעה! (אל ימימה) היית מאמינה?

ימימה (בּצניעוּת) תמיד ידענוּ.

פּוּעה כּמובן ידענוּ, אבל ראשוֹנה מבֵּין חמש-עשׂרה! תארי לךְ, קציעה על הבּמה! קהל! שׁׂרה! הוֹ, היא מאוּשרת!

ימימה אבּא לא ישׂמח כּל-כּךְ…

ּפּוּּעה (בּביטוּל) הוּא ישׂמח, ישׂמח… (ממשיכה לקרוֹא במכתב) הפתעה?

ימימה חבר בּודאי.

פּוּעה תביא אוֹתוֹ הנה?

ימימה מדוּע לא?

פּוּעה (לאחר רגע של היסוס) חֹם נוֹרא. (מוֹחה את זעתה במטפּחת ומתיישבת בקצה הכּסא)

ימימה שרב. רוֹצה מים? (יוֹצאת למסדרוֹן. חוֹזרת ומביאה כּוֹס מים קרים ומגישה לפועה)

פּוֹעה (לאחר לגימה) אֵינֵךְ רוֹאה איש!

ימימה (מסתכּלת בה בתמהוֹן) מה?

פּוֹעה אינך יוֹצאת. בּבּית.

ימימה (בחיוך עגוּם) אוֹתך, את אבּא… חמשים פּוֹעלים…

פּוּעה כּמה זמן לא היית כּבר בּעיר?

ימימה (בשמץ אירוֹניה) בּעוֹנה הבּוֹערת?

פּוּעה לפני חֹדשַׁים נסעת עם קנז לקניוֹת, חזרת – כּאילו סוּפת-אבק עברה עליךְ. עינים אדוּמוֹת, שׂער פּרוּע… לא יכֹלתי להציל דבר מפּיך.

ימימה אינני אוֹהבת את העיר. אַת יוֹדעת.

פּוּעה אינךְ ילדה כּבר.

ימימה (בּאירוֹניה עצוּבה) עשׂרים. לא מאוּחר מדי.

פּוּעה אדם יוֹשב תחת גפנוֹ, עוצם את עיניו וּמצפּה שהאֶשכּוֹל ישׁוֹר אל פּיו.

ימימה (צוחקת) הפה סגור, אמא! העינים – פקוחות.

פּוּעה בּערבים שקט. כּלבים. צרצרים. אין איש מיל על מיל מסביב. ואַת שוֹכבת שם וקוֹראת, עד חצוֹת, אחרי…

ימימה יוֹם בהיר אחד, בּשעה כּמוֹ זאת, הדלת תפּתח ו… בּחיר לבּי יעמֹד על הסף, יוֹשיט את ידוֹ, לקחתֵּני אל מעבר להרים…

פּוּעה נס שכּזה.

ימימה ואני אחריו – הרחק הרחק! (צוֹחקת, ניגשת אל פּוּעה ונוֹשקת על מצחה) אַל דאגה, אמא.

פּוּעה (קמה) בּעוֹד ימים אחדים יגָּמר הבּציר, כּוּלם יסתלקוּ להם, ואז, שוּב – דממה, דממה, רק כּרמים ושׂדוֹת מסביב…

ימימה וּזריחוֹת וּשקיעוֹת, ושלכת – כּמוֹ צבע של דם…

פּוּעה (מסתכּלת בה רגע. בּפתאוֹם) מה אני עוֹמדת כֹאן… (פֹוֹנה לצאת. חוזרת, כּמגלה סוֹד) אבּא מתכּוֹנן לערוֹךְ משתה גדוֹל לסיוּם הבּציר.

ימימה (ברתיעה) בּשביל מי?

פּוּעה אנחנוּ, הפּוֹעלים. קנז יזמין מנגנים. חג גדוֹל יהיה.

ימימה אבּא? משתה?

פּוּעה היבוּל הגדוֹל בּיוֹתר מאז ניטע הכּרם! לא שִׂמחה?

ימימה למי?

פּוּעה עבדוּ קשה, האנשים, מדוּע לא לשתף… יש בּךְ מין גאוה משוּנה, לפעמים!

ימימה (מתקשחת) גאוה אַת קוֹראת לזה?

פּוּעה מדוּע לא תשׂמחי? אני אוֹמרת חג, – פתאֹם כּל הנוֹצוֹת מסתמרוֹת לךְ כּאילוּ נץ חג מעליךְ… הנה קציעה…

ימימה אני יוֹדעת.

פּוּעה מעוֹלם לֹא חוֹששת…

ימימה אני יוֹדעת, אמא.

פּוּעה אַת מדאיגה אוֹתי…

ימימה (תוֹך כּדי ניגוּב כּד-חרס) אמרתי לךְ: יוֹם בּהיר אחד, תפּתח הדלת… (צוארו של הכּד נשבר בּידה. בבהלה) הוֹ, מה זה קוֹרה לי היוֹם…

פּוּעה (ניגשת אליה) הראי… הוֹ, אין דבר, אפשר להדבּיק את זה.

ימימה (צוֹנחת אל הכּסא, חלקי הכּד בּידיה) אינני יוֹדעת מה קוֹרה לי היוֹם… (מכסה את פּניה בּסינרה)

פּוּעה הוֹ, בּאמת, איזה אסוֹן! בּין כּךְ וכךְ יוֹתר מדי כּדים בּבּית. כּל שבר-כּד שאַבּא מגלה בּחריש, הוּא צריך להכניס הבּיתה! די לךְ, די. (נוֹטלת את שברי הכּד ומניחה אותם על האצטבה) אני חוֹזרת לכּרם. כּשתגמרי, תבוֹאי גם אַת. ואם יחזֹר קנז, שלחי אוֹתוֹ מיד. (נוֹטלת את הסלים ופוֹנה לצאת. מתעכּבת רגע ליד הדלת ונסתכּלת בּימימה, שפּניה עדיין מכוּסוֹת בּסינרה) תכּנסי ליקב, תראי כּמה יין! נחלים! (יוֹצאת)

ימימה קמה. נוֹטלת את שברי הכּד, נכנסת למסדרוֹן, מצד הכּרם נשמע קוֹל אוֹפנים, קריאוֹת פּוֹעלים מרחוֹק. ימימה חוֹזרת ומטאטא בּידה. סוֹגרת את החלוֹן שפּתחה פּוּעה. מתחילה לטאטא. מצד החזית נשמע זמזוּם מכוֹנית מתקרבת. היא מפסיקה במלאכתה ומקשיבה. המכוֹנית נעצרת. לאחר רגע נשמעת דפיקה על הדלת. ימימה פּוֹתחת. בּפתח מוֹפיעים לוֹטן ואוֹמר.

לוֹטן (בּרוּח טוֹבה) בֹּקר טוֹב.

ואוֹמר (בּנימוּס) בֹּקר טוֹב.

ימימה (בּהיסוּס) בֹּקר טוֹב… הכּנסוּ בּבקשה.

לוֹטן, למעלה מבן-40, בּטוּח בּעצמוֹ, מרוּצה מעצמוֹ, חפשי בּהליכוֹתיו. אוֹמר, צעיר כּבן 25, יפהפה, מסוּגר, הססן. שניהם לבוּשים בּהידוּר, בּחליפוֹת, עניבוֹת ומגבּעוֹת. לוֹטן נוֹשׂא תיק תחת שחיוֹ

לוֹטן נוּכל לדבּר עם בּעל-הבּית?

ימימה אבּא בּכּרם עכשיו…

לוֹטן עוֹנת הבּציר, מה? צר לנוּ להפסיקוֹ מהעבוֹדה אבל בּכל-זאת נבקשךְ לקרֹא לוֹ, אם לא יקשה עליךְ. אמרי לוֹ ממחלקת החקירוֹת בּאוּ. (מוֹציא טבלת-זיהוּי מכּיס חגוֹרתו).

ימימה (בחרדה) אל אבּא?…

לוֹטן אין צֹרך להבּהל, עלמה צעירה. לֹא כּל בּיקור מטעם מחלקת החקירוֹת מוּפנה נגד אדם, לפעמים הוּא עשׂוּי להיוֹת בּעדוֹ…

ימימה (חרדה אינה סרה) שבוּ בּבקשה. אֵלך לקרֹא לוֹ.

לוֹטן אנוּ מוֹדים לךְ מאֹד.

ימימה יוֹצאת

אוּמר נבהלה המסכּנה.

לוֹטן יש אנשים שכּשאתה מראה להם את טבלית-הזיהוּי הם מחווירים כּאילו כּל חייהם הם מצפּים לשליחי ההוֹצאה-לפֹּעל. שׂים לב לדבר. אני מוֹציא – וּמסתכּל בּעיניהם. אינני אוֹמר רגשי אשמה, אבל הפּחד הזה, מפּני החוֹק…

אוֹמר אני מתאר לעצמי שכֹל אדם יש לוֹ איזה צרוֹר של עבירוֹת…

לוֹטן הוֹ, כּן… (סוֹקר את החדר) בּית גדוֹל, גדוֹל אפילוּ מן הישן.

אוֹמר זוֹכר את הישן?

לוּטן הייתי בֹוֹ פּעם, עם אבי המנוֹח. בן אַרבּע-עשׂרה, או חמש-עשׂרה. זוֹכר ריח של גבינוֹת ושל יין. הגבינוֹת הכי טוֹבוֹת בּמחוֹז, היין הכי טוֹב בּמחוֹז. (צוֹחק) אבל מסריח. אחוּזה גדוֹלה היתה לוֹ – בּקר, רפתוֹת, מחסנים, יער. משתאוֹת. בּכל שבוּע – משתה. היינוּ שוֹמעים את הנגינה מרחוֹק, והאמהוֹת היוּ מפחידוֹת את הילדים – יֵצא זאב מן היער של איוֹב ויטרֹף אוֹתךָ (צוֹחק, מראה על הנוֹף הנשקף מבּעד לחלוֹן) שׂדוֹת, כּרמים, יקב. ליין יש מחיר טוֹב היוֹם. (מסתוֹבב בּחדר בּחוֹפשיוּת) רהיטים מעץ אלוֹן, כּלי זכוּכית, כּלי-חרס… רק הספרים אינם. ספרים היוּ לוֹ אז הרבּה. קיר שלם. אנציקלוֹפּדיוֹת, כּריכוֹת זהב. נשׂרפוּ כּמוּבן. איש אמיד היה – וּפילוֹסוֹף. עכשיו – איש אמיד. (נגש אל האצטבה) עתיקוֹת… (נוֹגע באחד הכּדים) קשקש בּכּדים האלה, מה תמצא? – דינרים בּודאי. (צוֹחק).

אוֹמר אוּלי אֵפר. מספּרים שהיה יוֹשב בּתוֹך האפר וּמתגרד בּחרס.

לוֹטן התאוֹשש מהר! תראה מה הספּיק בּמשך עשׂרים שנה!

אוּמר בּעשׂרים שנה אפשר להספּיק הרבּה.

לוּטן (ניגש אליו ושם ידיו על שתי כּתפיו בּחיבּה) וּמה הספקנוּ אנחנוּ, מה? פּקידים! פּקידים החיים על משׂכּּרת! אבי היה אִכָּר בּעל משק זעיר ושקוּע בּחוֹבוֹת כּל ימיו. תּפּוּחי-אדמה, זה מה שאני זוֹכר. כּשזקוּק היה לזרעים, היה הוֹלךְ אל איוֹב וּמבקש הלואה…

אוֹמר קיבּל?

לוֹטן קיבּל! מדוּע לא? אבל היה מי שהתעשר והיה מי שהתרוֹשש… כּפוֹת המאֹזנים, ידידי הצעיר: כּשאחת עוֹלה – תמיד השניה יוֹרדת! (עוֹמד וּמסתכּל בּחלוֹן) מי היה מאמין? כּמוּ אז! יוֹתר מאז! מאה פּוֹעלים עוֹבדים כּאן בּודאי…

אוֹמר מגיע לוֹ, לאחר כּל מה…

לוֹטן בּהחלט! בּהחלט! (צוֹחק צחוֹק יבש)

אוֹמר מדוּע אתה צוֹחק?

לוֹטן נזכּר בּאבי המסכּן, שתוֹלעים אוֹכלוֹת את בּשׂרוֹ. אוֹתן התוֹלעים שאכלוּ את תּפוּחי-האדמה שלוֹ. לא מצחיק?

אוֹמר אינני רוֹאה מה מצחיק כּאן.

לוֹטן אתה יוֹדע כּמה דוֹרוֹת אנחנוּ בּארץ הזֹאת? כּמוֹ היערוֹת שבאֹפק! אבי-אבי-אבי היה צייד. בֵרֵא עצים, עקר שרשים בּצפּרנים. לפני חמש-מאוֹת שנה!

אוֹמר וּבכן?

לוֹטן וּבכן? – וֹבכן, כֹשהייתי ילד והייתי הוֹלך ללקט פּטריוֹת בּשביל אמי, הייתי רוֹאה מרחוֹק את העדרים של איוֹב. אליוֹת שמנוֹת. ים של כּבשים. סוּסים מאחוֹר. שוֹטים צוֹלפים. כּמה דוֹרוֹת איוֹב בּארץ הזֹאת? נחש!

אוֹמר הוּא נֹכרי כּאן, בּארץ עוּץ, אני יֹודע.

לוֹטן שנַים! אביו. הוּא. בּעצמךָ אמרת – נֹכרי.

אוֹמר אבל האדמה הזאת…

לוֹטן שלוֹ! כּדת וכדין! רציתי רק לציין עוּבדה קטנה…

אוֹמר הוּא לֹא עֹשק איש, אני חוֹשב…

לוֹטן איש ישר! אין ספק (בּקוֹל) אבל הגוֹרל, ידידי, הגוֹרל מפתיע יוֹתר מן הנס!

אוֹמר בּלתי הגיוֹני, אתה רוֹצה לוֹמר.

לוֹטן בּדיוק. אתה יוֹדע, לאחר האסוֹן שקרה לוֹ, כּשהכֹּל נשׂרף, הבּנים נהרגוּ, נשאר ללא כּתוּנת לבשׂרוֹ, אֵפר, אֵפר, רק ערמה של אֵפר – איש לא האמין, גם איש אחד לֹא, שהוּא יקוּם אֵי-פעםֱֱ! מאַין! אֵיךְ? והנה… עוֹף החוֹל, אני אוֹמר! נשׂרף וקם מאפרוֹ וּפוֹרשׂ שוּב כּנפים וּמעוֹפף, גאֶה, על פּני כּל המישוֹר! כֹח חיים של יבּלית ממש!

אוֹמר (בּזהירוּת) מקנא בּוֹ?

לוֹטן מקנא? על מה?

אוֹמר על… העֹשר הזה…

לוֹטן לוֹמר לךָ את האמת – אני שׂמח! ראשית, מגיע לוֹ, כּפי שאתה אוֹמר. בּהחלט מגיע לוֹ לאחר מה שעבר עליו. ושנית… תאר לךָ אילוּ היה נשאר בחֹסר-כֹּל, כּמוֹ אז, מיד אחרי האסוֹן… קרבּן נצחי! רוח רפאים מתהלכת בֹין החיים! שמע, ידידי, שני דברים אני שׂוֹנא יוֹתר מכֹּל – רחמים ורגשי אשמה. אני שׂוֹנא לרחם ונתקף בּחילה מרגשי אשמה…

אוֹמר אינני מבין מדוּע צריך היית להרגיש רגשי אשמה.

לוֹטן מדוּע! (לאחר הרהוּר קל) אתה רוֹאה קבּצן בּרחוֹב, עטוּף סחבוֹת, חוֹלה-עוֹר, פּוֹשט יד – נדמה לךָ כּאילוּ אתה אָשם בּמשהוּ, שוּתף לאיזה פּשע… אין לזה שוּם סיבּה הגיוֹנית, כּמוּבן… בּן כּמה היית כּשקרה העניין ההוּא? חמש? שש?

אוֹמר אני זוֹכר שלאחר שנים היתה אמי אוֹמרת “אלֹהים העניש אוֹתוֹ”. אשה אדוּקה.

לוֹטן אני הייתי בּן עשׂרים ושלש. זוֹכר את השׂריפה כּמוֹ היום. בּאוֹפק. כּל הכּפר עמד והסתכּל. השמים היוּ אדוּמים כּאילוּ הר-געש התפּרץ. למחרת בּא מישהוּ והוֹדיע שכּל המשפּחה נספּתה, יחד עם הבּקר, האסמים… (שוֹקע בהרהוּרים כשהוּא מסתכּל מבּעד לחלוֹן אל הכּרמים) “אלֹהים העניש אוֹתוֹ” – כּן. אבל מי שמאמין בּעֹנש מאמין גם בשׂכר. מה אוֹמרת אמךָ היוֹם, לאחר… הנה הוּא בּא.

נכנסים איוֹב וימימה איוֹב, פניו עטוּרוֹת זקן שׂיבה, אך אדם בּמלוֹא-אוֹנוֹ, בּעל גוּף בּריא, לבוּש בּגדי עבוֹדה, ידיו נוֹטפוֹת מים לאחר שרחצן בחוּץ

איוב (עם כּניסתו) צר לי שהיה עליכם לחכּוֹת. העוֹנה הבּוֹערת עכשיו ו…

לוֹטן לוֹטן שמי. אוֹמר.

איוֹב (לוּחץ את ידיהם) בּרוּך בּוֹאכם. דרך ארוּכּה עשׂיתם מה? (אל ימימה) רוּצי, אמרי לאמא שאוֹרחים בּאוּ והיוּ רוֹצים ודאי לסעֹד את לבּם בּמשהוּ.

ימימה פּוֹנה לצאת

לוֹטן לא לא, אל תטריחי את עצמך. (אל איוב) היינו רוצים לדר אתך שעה קלה.

ימימה מהססת רגע, אחר יוֹצאת

איוֹב שבוּ, איפֹא (פּוֹנה אל המזווה) כּוֹס יין תשתוּ בּכל זאת, מפּרי כּרמי.

לוֹטן יבוּל טוֹב היה השנה, מה?

לוֹטן ואוֹמר מתיישבים אל השולחן

איוֹב לחייכם!

לוֹטן ואוֹמר לחייךָ! (משיקים כּוֹסוֹת וטוֹעמים)

לוֹטן יין טוֹב. מן היקב שלךָ, כּמוּבן.

איוֹב שלש-עשׂרה, בּאוֹתה שנה שנוֹלדה בּתי הצעירה, קרן-הפּוּך.

אוֹמר שתי בּנוֹת לךָ…

איוֹב שלש. הבּכירה, זוֹ שראיתם, אחת לוֹמדת בּעיר, והקטנה גם כּן מחוּץ לבּית, בּפנימיה.

לוֹטן אתה אינךָ יכוֹל לזכּוֹר אוֹתי, כּמוּבן, אבל אני זוֹכר אוֹתך. הייתי פֹּה פּעם… בּבּית הישן זֹאת-אוֹמרת… יחד עם אבי המנוֹח.

איוֹב היית עוֹד נער, אם כּן.

לוֹטן הוֹ, כּן. ארבּע-עשׂרה, חמש-עשׂרה. אבי היה קוֹנה אצלךָ צרעים, חריצי-גבינה… אוּלי אתה זוֹכר אוֹתוֹ, עֵילָם.

איוֹב עילם… לֹא. זכרוֹני קהה בּמקצת בשנים האחרוֹנוֹת. זִקְנה.

לוֹטן היינו שכנים, אם אפשר לומר כך. מן הכפר שעל-יד היער.

איוֹב כּן, רבּים היוּ בּאים אלי משם.

לוֹטן עזרת לוֹ לא פּעם בּשׁעת-הדחק. תמיד היה אסיר תוֹדה לךָ, והצטער שלא יכוֹל היה לגמֹל לךָ בּמשהוּ. היה חוֹלה בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת, סבל הרבּה, היה יוֹצא לשׂדה בּבֹּקר, עוֹבד שעתים-שלֹש וחוֹזר. לא יכוֹל היה להמשיך. הסתיידוּת העוֹרקים אמרוּ, אחר-כּך דלקת-הפֹרקים, אבל הרוֹפאים אי-אפשר לסמֹךְ עליהם, רוֹשמים תרוֹפוֹת וזהוּ. עד היוֹם עוֹמדוֹת דמעוֹת בּעיני כֹשאני נזכּר כּמה סבל.

איוֹב כֹן, לֹא טוֹב היוֹת חוֹלה, לֹא טוֹב.

לוֹטן המשק התרוֹשש, כּמוּבן, לא היה מי שיעבֹד, הייתי בּן יחיד ורציתי ללמֹד. הצעירים עוֹזבים את הכֹפר, אתה יוֹדע. אז הכּל התחסל, וזהוּ. בּעצם, חבל. כּשאני מגיע לסביבה הזֹאת אני די מתרגש. ריח השׂדוֹת, האוֹרנים. הרבּה זכרוֹנוֹת.

איוֹב הילדוּת, כּן.

לוֹטן זהוּ, מלווה אוֹתךָ עד יוֹם מוֹתךָ. רק קֹדם סיפּרתי לוֹ, איך מרחוֹק הייתי רוֹאה את עדר הכּבשׂים שלךָ, כּשהייתי ילד. היה לךָ כּלב רוֹעים גדוֹל, צהוֹב, שקראוּ לוֹ אַרסוּף, נכוֹן?

איוֹב יתכן יתכן…

לוֹטן אתה רוֹאה! אני זוֹכר. הרבּה פּרטים אני זוֹכר. זוֹכר אפילוּ את צבע הסוּסים, האוּרוה, האסם… היה אצלךָ מנהל-עבוֹדה שהיה מבקר הרבּה אצלנוּ… איש בּעל מרץ, פּיקח, מפוּלפּל… תן לי להִזָּכר בשמו… קנַז?

איוֹב יש לךָ זכרוֹן טוֹב. הוּא כּאן. מנהל-המשק גם היוֹם.

לוֹטן חי! הייתי רוֹצה לפגֹש אוֹתוֹ! זכרוֹנוֹת…

איוֹב (אל אוֹמר) אתה – גם כּן מן הסביבה הזֹאת?

אוֹמר לֹא. עירוֹני. נוֹלדתי בּעיר.

לוֹטן הדוֹר החדש: שאַפתן, צמא-דעת, ו– תלוּש ממסוֹרת! סיפּרתי לוֹ קֹדם כּמה כּיבּדוּ אוֹתךָ בּכל הכּפרים מסביב. אתה יוֹדע, על אבי השפּיע כּל-כּךְ האסוֹן הזה… שזמן רב לא יכוֹל היה להתאוֹשש. אלמלא היה חוֹלה…

איוֹב בּמה אוּכל לעזֹר לכם רבּוֹתי?

לוֹטן בּאנוּ לבקש את עזרתךָ בּזיהוּיוֹ של אדם אחד.

מוציא תיק-קרטוֹן מתוך תיק-העוֹר שלוֹ, פּוֹתחוֹ ומניחוֹ לפני איוֹב

לוֹטן המוּכּר לךָ האיש הזה?

איוֹב מעיין ממוּשכות בתצלום שלפניו, השניים מסתכּלים בֹוֹ בּמתיחוּת

איוֹב לא. לא זכוּר לי.

לוֹטן השתדל להִזָּכר.

איוֹב (לאחר עיוּן נוֹסף) לא. מי הוּא?

לוֹטן השם הֲדָד אוֹמר לךָ משהוּ?

איוֹב (בֹבהלה) הדד!

לוֹטן עכשיו זכוּר לךָ?

איוֹב (מעיין שוּב בתצלוּם) לא הייתי מכּיר. מה מעשׂיו?

לוֹטן מנהל חברה גדוֹלה. שיווּק. יצוּא-ויבוּא.

אוּמר אחזוּתוֹ גבלה בּאחוּזתךָ.

איוֹב כּן. הוא נטש אוֹתה. לא ידעתי שהוּא חי.

לוֹטן מה היוּ היחסים בּיניכם? כּלוֹמר, אז, כּשהיה עוֹד בּאחוּזתוֹ.

איוֹב בּינינוּ? שוּם יחסים מיוּחדים לֹא היוּ… לעתים היוּ פּוֹעליו בּאים לשאוֹל איזה כּלי… הוא עצמוֹ בּיקר כּאן בּודאי כּמה פּעמים… מדוּע?

לוֹטן שוּם מריבה?

איוֹב לֹא… לֹא זכוּר לי.

אוֹמר חיית בידידוּת עם שכניךָ?

איוֹב (בחיוּך מר) בּידידוּת?… שאלה תמימה בּמקצת לאחר… כּל מה שהיה… ראית פּעם שאל לוֹטש שן? לעתים נדמה לךָ שהוּא מחייך…

אוֹמר מעוֹלם לֹא חדשת בּמישהוּ, שהיה אחראי להצתה ו… לכל מה שקרה?

איוֹב בּמישהוּ מסוּיים? כּשמאוֹת אנשים – שכנים, כּפי שאתה אוֹמר – מכּל האחוּזוֹת והכּפרים שמסביב עוּמדים וּמסתכּלים על השׂריפה מרחוֹק ואיש אינוֹ ניגש לכבּוֹת – קשה לחשֹׁד בּמישהוּ מסוּיים, לֹא כן?

אוֹמר בּכל זֹאת, הרי היה מישהוּ, שעשׂה את המעשׂה בּפֹעל…

איוֹב (בּחיוּך של השלמה) איזוֹ חשיבוּת יש לדבר?

אוֹמר סלח לי שאני מטריח עליךָ בשאלוֹת… אני יוֹדע כּמה זה קשה… אוּלי גם לֹא נוֹגע כּל-כּך לעניין שבּשבילו בּאנוּ… שאלתי את עצמי מדוּע, בּעצם, לֹא פּנית אף פּעם לעזרת החוֹק, לשם גילוּי האשמים והענשתם?

איוֹב החוֹק?… בּידי מי היה החוֹק?… אתה איש צעיר, אינךָ יוֹדע אוּלי.. איש לֹא עזר לי לקוּם מן האֵפר. בּעשׂר אצבּעוֹתי – כּל זה… (מראה בּידוֹ לעבר החלוֹן)

אוֹמר כּן, אני יוֹדע. בּכל זֹאת… בּכל אדם יש איזה יצר טבעי של בּקשת נקם…

איוֹב על שבעה בּנים ושלֹש בּנוֹת?

שתיקה

לוֹטן נחזֹר לעניין שלפנינוּ. זכוּר לךָ אוּלי שהלווית לוֹ כּספים, לאיש הזה?

איוֹב אוּלי, לרבּים הלוויתי.

לוֹטן ששקע בּחוֹבוֹת ולֹא היה לוֹ להחזיר לךָ?

איוֹב (לאחר הרהוּר) אינני זוׁכר. את כּל ענייני הכּספים ניהל סוֹכן-המשק שלי, קנז. יתכן שהוּא זוֹכר. אפשר יהיה לשׁאֹל אוֹתוֹ. הרבּה חוֹבוֹת לֹא נפרעוּ. בּקשר עם זה בּיקשתם שאזהה אוֹתוֹ?

לוֹטן (לאחר שתיקה) האיש הזה חשוּד בּהצתה. (לאחר שתיקת תדהמה של איוב) יש עדוּיוֹת לכך שהוּא האיש ששלח אש בּביתךָ.

איוֹב המוּם. שתיקה ממוּשכת. מבּחוּץ נשמעוֹת קריאוֹת רחוֹקוֹת: “תקימוּ אוֹתה, לעזאזל” “תשקה אוֹתה יין” נכנס סלוֹא אחד הפוֹעלים

סלוּא (בפתח, מוּפתע משרוֹאה אורחים בבית) סליחה… (פּוֹנה לצאת)

איוֹב מה רצוֹנך, סלוּא?

סלוּא פּרדה אחת כּרעה תחתיה ואיננוּ יוּדעים מה לעשׂוֹת…

איוֹב הקימוּ אוֹתה, אינכם יכוֹלים להקימה?

סלוּא זבוּב רע עקץ אוֹתה, כּנראה. גהוּרה על האדמה, מחרחרת. נדמה כּאילוּ מוֹציאה את נשמתה…

איוֹב (קם) ׁסלחוּ לי. אצא לרגע לראוֹת מה קרה שם.

איוֹב יוֹצא. לוֹטן מוֹזג לכוֹסוֹ ושוֹתה

לוֹטן (מוֹחה את פּיו) עבוּדה מלוּכלכת. אמרתי עוֹד במשׂרד – עבוֹדה מלוּכלכת! למי נחוּץ כּל זה? (קם ומתהלך בחדר) תאר לךָ אדם חייב לךָ חוֹב, חוֹב גדוֹל, איננוּ פּוֹרע אוֹתוֹ, ואתה – שוֹכח מכּל העניין! (נוֹטל לידוֹ אחד מכלי-החרס שעל האצטבה) כּדים יפים. הייתי מוּכן לקנוֹת ממנוּ אחד מהם. אשתי אוּהבת אוֹתם מאֹד. בּן כּמה הכּד הזה אתה חוֹשב, עתיק מאד?

אוֹמר הוֹא לֹא שכח את החוֹב. הוּא אמר שלֹא ידע עליו כּלל.

לוֹטן (מחזיר את הכּד למקוֹמוֹ) לֹא ידע! תראה, אדם מצליח-בּעסקים כּמוֹהוּ, מסוּגל לשׁכֹּח חוֹב שהוּא חייב לאחרים, אבל לֹא מה שאחרים חייבים לוֹ! אחרת לא היה מגיע למה שהגיע. (פּוֹנה שוב אל הכּד) כּמה הוּא יכוֹל לדרֹש בּעד זה? חמשים? מאה?

אוֹמר שאל אוֹתוֹ.

לוֹטן (צוֹחק) יפנה אוֹתי אל קנז בּודאי. אוֹמר! למה נחוּץ לנוּ כּל העניין הזהת? ראית – הוּא עצמוֹ…

אוֹמר הוּא נדהם, זה מוּבן. פּתחנוּ לו פּצע שאוּלי כּבר נגלד.

לוֹטן זה בדיוּק מה שאני שׁוֹאל – לשם מה לפתֹּח פּצעים שנגלדוּ! מי ירוויח מכּךְ? נניח שהכֹל יוּכח – דבר שאני מפקפּק בּוֹ, כּיוון שאין עדוּיוֹת מספּיקוֹת; אבל נניח שיוּכח שאוֹתוֹ הדד שלח את הפּועֹל שלוֹ להצית את הבּית וגרם לכל ההרס…

אוֹמר ההרג. אנשים אחדים נשׂרפוּ חיים…

לוֹטן ההרג… (לאחר הרהוּר) מבּחינה משפּטית אינני בּטוּח שאפשר להאשימוֹ בּהרג. הוּא שלח להצית, אם עדוּתוֹ של אוֹתוֹ עיבל נכוֹנה. ייתכן שלא ידע על הימצאם של אנשים בּבּית…

אוֹמר לא ידע?

לוֹטן נקוּדה משפּטית עדינה, על-כּל-פּנים. אבל נניח. נניח שיוּרשע וּיפסקוּ לו כּמה שנים מאסר.

אוֹמר כּמה שנים? על הרג?

לוֹטן אַל תשכּח שעברוּ יוֹתר מעשׂרים שנה. מאסר-עוֹלם, למענךָ! למי זה יוֹעיל? – לקרבּן הפשע, ששוּקם בּינתים באֹפן מלא, ששכח אפילוּ את פּרצוּפוֹ של זה, ושלּא עשׂה דבר כּל השנים כּדי לחקֹר מי היה האשם?

אוֹמר אתה מניח אם כּן שפּוֹשע מסוּג זה יכוֹל להתהלך חֹפשי מבּלי לשׂאת בּעֹנש.

לוֹטן הוּא התהלך חֹפשי יוֹתר מעשׂרים שנה, האם הזיק למישהוּ? פּרט לאיזוֹ עבירה כּלכּלית שודאי יֵעָנש עליה היה אזרח שקט ושוֹמר חוֹק!

אוֹמר אם כּן הכֹּל נמחל לוֹ.

לוֹטן (מסתכל בּוֹ) אתה איש דתי, אוֹמר?

אוֹמר מדוּע?

לוֹטן אתה מדבּר בּמוּשׂגים דתיים, אם אתה שוֹאל אם הכֹּל נמחל לוֹ.

אוֹמר יתכן שמבּחינה מסוּימת… אני איש דתי.

לוֹטן אם כּן עליך להאמין שמי שמוּנה על הענשת החוֹטאים יעניש גם אוֹתוֹ. ואוּלי כּבר העניש.

אוֹמר בּזמן הקצר שאני עוֹבד בּמחלקת החקירוֹת לֹא שמעתי אף פּעם שיעבירוּ את ענייני הפּשיעה לידי ההשגחה.

לוֹטן בּמחלקת החקירוֹת, שאני עוֹבד בּה כּבר כּחמש-עשׂרה שנה, לא היה מקרה דוֹמה לזה.

אוֹמר מפּני שאיש לֹא תבע חקירה?

לוֹטן כּן, מפּני שאיש לא תבע חקירה.

אוֹמר קרבּן הפּשע צריך לבוֹא על סיפּוּקוֹ – זהוּ עקרוֹן מוּסכּם, נדמה לי.

לוֹטן אתה בּטּוח שאם הפּוֹשע יֵעָנש הוּא יבוֹא על סיפּוּקו? – אוּלי להיפך?

אוֹמר אתה מתכּוון לוֹמר שהוּא יצטער על כּך?

לוֹטן אני מתכּוון לוֹמר… תשמע, איוֹב הישן, הקרבּן – איננוּ עוֹד! הוּא לא קיים בּארץ עוּץ. האיש הזה שראית לפניךָ הוּא גלגוּל שני שלוֹ – בּעל אחוּזה מצליח, עשיר, עוֹשׂה עסקים טוֹבים, שכּל פּצעיו נרפאוּ והוּא שכח אוֹתם! אם אתה רוֹצה את טוֹבתוֹ – תן לוֹ לרבֹּץ בּמנוּחה, אתה מבין אוֹתי?

אוֹמר לֹא בדיוּק.

לוֹטן הוּא זר, תזכֹּר את זה! היה זה ונשאר זר! אף פּעם לא אהבוּ אוֹתוֹ, אם לדבר בּלשוֹן עדינה. אם יערךְ עכשיו משפּט ונתחיל לחטט בּתוֹךְ הרמץ… (אוחזו בכתפיו) הצדק איננוּ תמיד חסד, אוֹמר! לפעמים הוּא עשׂוׂיּ להביא קללה על אדם!

אוֹמר לשם מה בּאנוּ הנה?

לוֹטן בּאנוּ מפני שנשלחנוּ. בּאנוּ מפּני שהחוֹק דוֹרש חקירה. מפּני שמקרה עיוור גלגל אבן שהיתה מוּנחת בּשקט בּמקוֹמה וזוֹ גלגלה עוֹד אבנים. אל תחשֹׁב שאני לא אעשׂה מה שנדרש ממני. אני פּקיד ממוּשמע כּפי שאתה יוֹדע. אבל אם תשאל אוֹתי מה הייתי עוֹשׂה אילוּ היה הדבר בּידי…

צעדי איוב נשמעים. איוב נכנס

איוּב מתה. כּךְ, פּתאֹם. זבוּב-רע, אוֹ עקרב. נפלה ולא קמה.

לוֹטן צר לנוּ לשׁמע. הנזק גדוֹל בּודאי.

איוֹב הנזק – אפשר לש)את… אבל העוֹנה הבּוֹערת עכשיו, מוֹבילים פּרי בּעגלוֹת, וּכשפּרדה אחת חסרה…

לוֹטן היתה מבוּטחת לפחוֹת?

איוֹב יבוּא קנז מן העיר, אשלח אוּתוֹ לקנוֹת אחרת. (מתיישב אל השולחן)

אוֹמר תוּכל אוּלי לשאֹל בּינתים מאחד השכנים.

איוֹב (בּחיוּך מר) כּן… (מסלק עניין זה לחלוּטין) צר לי, רבּוֹתי, אבל אני חוֹשש שלא אוּכל לעזֹר לכם הרבּה…

אוֹמר (לאחר רגע של תדהמה) אינךָ מתאר לעצמךָ שיֵעשׂה משפּט בּלעדיךָ, ללֹא עדוּתךָ…

איוֹב אינני זוֹכר…אינני יוֹדע… אני… (עוֹצר בֹרוּחוֹ) מנין לכם שהוּא האיש?

לוֹטן יש עדוּת של אדם שהיה בּשעת מעשׂה. בּבחינת עד-מלךְ.

איוֹב מי הוּא?

לוֹטן מנהל-המשק שלוֹ בּאוֹתוֹ זמן.

אוֹמר עיבָל שמוֹ.

שתיקה

איוֹב איפה הוא?

לוֹטן פּקיד בּאֹותה חברה. הדד הוא הממוּנה עליו.

איוֹב מדוּע עכשיו?

לוֹטן נתפּס בּמעילה. עמדוּ לפטר אוֹתוֹ. בּתוֹר נקמה – הסגיר. נפל לבּוֹר – ומשך אחריו, כּמוֹ שאוֹמרים.

אוֹמר הוּא היה שם בּאוֹתוֹ לילה. שמע את ההוֹראוֹת. הוּא עצמוֹ היה שוּתף כּנראה…

איוֹב אוּלי… אוּלי הוּא משקר…

לוֹטן חקרנוּ אוֹתוֹ. יש יסוֹד לחשוֹב שאיננוּ משקר.

איוֹב ו… ההוּא – מוֹדה?

לוֹטן מכחיש כּמוּבן.

אוֹמר לכן חשוּבה כּל-כּך עדוּתךָ.

איוֹב על מה?

אוֹמר על… מה שהיה, בּאוֹתוֹ יוֹם, בּאוֹתוֹ לילה.

איוֹב שוֹתק

אוֹמר החוֹק הוּא לצדךָ, לאחר הכֹּל.

איוב איזה חוֹק?

אוֹמר חוֹק המדינה. האיש הזה התהלך חֹפשי…

איוֹב איפֹה… איפֹה היה החוֹק כּל השנים?

לוֹטן לֹא היתה שוּם עדוּת. בּעצם, לא היתה גם שוּם תביעה.

איוֹב איש לֹא ידע? איש מכּל אלה מסביב… לא ידע?

לוֹטן אוּלי היוּ חשדוֹת, אבל שוּם הוֹכחוֹת לֹא היוּ. על-כּל-פּנים, אין זה משנה לגבּי המצב עכשיו.

איוֹב איפֹה הוּא? אסוּר?

לוֹטן הוֹא בּמעצר, עד להשלמת החקירה.

אוֹמר ואי אפשר להשלים את החקירה עד שלא תיגבה עדוּתךָ.

איוֹב ואחר-כּךְ?

אוֹמר יערך משפּט, כּמוּבן.

איוֹב משפט…

לוֹטן הבאנוּ כּאן את העתק עדוּתוֹ של עיבל (מראה על התיק) תּוּכל לעיין בּה. אנחנוּ, מצדנוּ, לא היינוּ רוֹצים ללחֹץ עליךָ… זהוּ… מצב קשה, כּמוּבן… לחזֹר ולהיזכר בּכל אוֹתם… זכרוֹנוֹת לא נעימים בּיוֹתר… נוּכל לחזֹר מחר, אוֹ מחרתיים. (מצפה לתגוּבתוֹ)

איוֹב אני… זוֹ העוֹנה הבּוֹערת עכשיו… בּציר, דוֹרכים את היין בּיקב…

לוֹטן שלֹשה ימים יספּיקוּ?

איוֹב אינני יוֹדע… יש משלוֹחים… אני עוֹבד מבּקר עד ערב… אילוּ אפשר היה לדחוֹת עד שנסיים…

לוֹטן אנחנוּ מבינים למצבךָ, אבל עליךָ להבין גם למצבנוּ, יש פקוּדת מעצר ל-15 יום ועד אז עלינוּ להשלים את עריכת כּתב-האשמה. בּסוֹף השבוּע הבּא, אן כן? (קם)

איוב ואוֹמר קמים

לוטן (חוֹבש את מגבּעתו ומוֹשיט את ידוֹ, שאיוב כּאילוּ אינוֹ רוֹאה אוֹתה) נעים היה להכּירךָ, יוֹתר נכוֹן: להיזכר בּךָ. לא הזדקנת הרבּה. ואוֹתוֹ מרץ עלוּמים, אגב, (מראה על האצטבה) הכּדים האלה – איפֹה אתה משׂיג אוֹתם?

איוֹב (בּפיזור נפש) מפֹּה, מפֹׁה, מן האדמה.

לוֹטן כֹדים יפים. אני עצמי אַספן של כּלי-חרס, כּלוֹמר, לא אני אלא אשתי… להתראוֹת בּשבוּע הבּא, אם כּן. מיטב איחוּלי להצלחת הבּציר.

אוֹמר נפרד בּהרכּנת ראש של כּבוד. שניהם יוֹצאים. מבּחוּץ נשמע צקצוּק מזמרוֹת וקריאוֹת עוֹבדים. איוֹב, נסער, עוֹמד רגע מוּל הדלת הסגוּרה, אחר מתיישב אל השולחן, פוֹתח את התיק ומסתכּל בתמוּנה. דפיקה על הדלת. איוֹב קם ופוֹתח. אוֹמר בּפתח

אוֹמר סליחה, השארתי את המגבּעת. (ניגש אל הכּסא ונוֹטל את המגבּעת, לאחר היסוּס) אני מבין אוֹתךָ… בּכל-זֹאת, אם מוּתר לי להבּיע משאלה אישית… אינך ָצריך להימנע מלהעיד… זה חשוּב, אם לא בּשבילךָ, בּשביל… (מראה על העולם כּוּלוֹ) אני עצמי מתעניין מאֹד בּכל מה שקרה אז… מחוּץ לגדר התפקיד. הייתי רוֹצה אם אפשר להפּגש אתךָ פּעם… לא בּשעת העבוֹדה כּמוּבן.

איוֹב אינוֹ עוֹנה. אוֹמר משתחווה ויוֹצא

איוֹב פּוֹתח את הדלת, עוֹמד על הסף ומסתכּל לעבר הכּרמים. נשמע זמזוּם המכוֹנית המתרחקת

איוֹב (קוֹרא בקוֹל לעבר הכּרמים, בּכעס מוּפרז) מדוּע לֹא מוֹבילים שם אל היקב? הפּרי עוֹמד בּשמש וּמתקלקל! בּידים, אם אין עגלה, בּידים!

נכנסת פּוּעה. מבוֹהלת מדאגה

פּוּעה מה הם רצוּ? ממחלקת החקירוֹת, אמרה לי ימימה.

איוֹב (ממשיך להסתכּל לעבר הכּרמים) כּן, ממחלקת החקירוֹת.

פּוּעה מה רצוּ?

איוֹב (כנ"ל) עניין של חוֹב ישן.

פּוּעה חוּב שלא פּרעת?

איוֹב (כנ"ל) חוֹב שלא פּרעוּ לי.

פּוּעה אתה מסתיר ממני משהוּ. הרי לא בּאוּ בּעניין פּרעוֹן חוֹב ישן.

איוֹב קנז לא חזר עוֹד מן העיר, מה?

פּוּעה אתה לא אוֹמר לי את האמת, איוֹב.

איוֹב יצא בּבֹּקר ועדיין לא שב! יש משלוֹח יין, מטען שלם שלא נשלח!

פּוּעה מאשימים אוֹתנוּ בּמשהוּ?

איוֹב בּמה אפשר להאשים אוֹתנוּ?

פּוּעה לבּי אמר לי שהמשהוּ רע יקרה היום.

איוֹב שוּם דבר רע לא קרה.

פּוּעה מן הבֹּקר, בּאויר. קֹדם הפּרדה….

איוֹב תהיה פּרדה אחרת. שוּם אסוֹן לא קרה!

פּוּעה מה רצוּ אם כּן?

איוֹב (קוֹרא לעבר הכּרם) גלגלוּ את החביוֹת אל החצר! אל היקב, כּן, אל היקב!

יוצא בצעדים נמרצים. פּוּעה עוֹמדת ומסתכּלת אחריו, מוּכּת דאגה

מסך

תמוּנה שניה    🔗

שעת ערב של אוֹתוֹ יוֹם. על השוּלחן דוֹלקת מנוֹרה בעלת סוֹכך. פּוּעה יוֹשבת ליד השוּלחן וּבידה התיק הפּתוּח, בּוֹ היא מעיינת. איוֹב עוֹמד ליד החלוֹן, פּניו החוצה

איוֹב המשיכי.

פּוּעה (קוֹראת) “בּצהרים בּאוּ כּמה אדוֹנים מן האחוּזוֹת הסמוּכוֹת וסעדוּ יחד עם הדד. היתה העוֹנה הבּוֹערת, ואני הגעתי באיחוּר מן הכּרם. אני זוֹכר שדיבּרוּ על המחלה שפּשתה בּעדר הבּקר של איוֹב והדד אמר שהוּא מקווה שהיא לא תדבּיק את העדר שלוֹ. דיבּרוּ בליצנוּת, הי מבוּסמים בּמקצת מן היין, תמיד היו בּדיחוֹת רעוֹת על איוֹב, כּמוֹ על הגבינה המסריחה שלוֹ, אוֹ על הספרים בּארוֹנוֹ, שמדבּיקים את הנוֹגע בּהם בּצרעת”. (מפסיקה)

איוֹב המשיכי, המשיכי.

פּוּעה “אוֹ… על כּדים מלאים כּסף שהוּא טוֹמן בּאדמה כּדי שיצמיחוּ כּסף. שׂמתי לב שהדד היה בּמצב-רוּח רע בּמשך כּל זמן הסעוּדה… לא חשדתי בּמשהוּ מיוּחד כּי ידעתי שהוּא מוּדאג בּגלל החוֹב שהוּא חייב לאיוֹב. לפנוֹת-ערב, לאחר גמר העבוֹדה, שמעתיו אוֹמר לאחד הפּוֹעלים שישאר, כּדי להבעיר קוֹצים בּערב, בּחלקת השׂדה המערבית. התפּלאתי מאֹד על כּךְ, כּי מעוֹלם לֹא היה נהוּג להבעיר קוֹצים בּערב. למרוֹת שלֹא שיתף אוֹתי בּדבר, אמרתי לוֹ אחר-כּךְ: ‘שמעתי שציווית על הפּוֹעל להבעיר קוֹצים בּחלקה המערבית. הדבר מסוּכּן כּי רוּח מזרחית נוֹשבת והאש עלוּלה להתפּשט אל מעבר לגדר, לאחוֹז בשׂדה של איוֹב ואוּלי גם בּביתוֹ’…”

איוֹב אני נזכּר איךְ היה משסה את הכּלבים שלוֹ בּרוֹעים שלנוּ… ואז כּשאיבּדנוּ חצי עדר, לא היוּ אלה אנשים שׁלוֹ? קראי הלאה.

פּוּעה "… חזרתי והזהרתי אוֹתוֹ, אך הוּא אמר שמוּטב שלא אתערב, וּמוּטב שאֶדאג לאחוּזה שאני משגיח עליה מאשר לביתוֹ של איוֹב. בּערב ישבתי בּחדרי, כּבר התחלתי להתפּשט…

השוֹפט החוֹקר: ידעת שעלוּל לקרוֹת אסוֹן והלכת לישֹׁן?

עיבל" חששתי, כּמובן, אבל לא ראית את עצמי אחראי לכך.

השוֹפט החוֹקר: ולא עשׂית כּלוּם כּדי למנֹע את שׂריפת-הקוֹצים, שידעת שהיא מסוּכּנת?

עיבל: מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? הדד הוא אדם שאינוֹ סוֹבל שוּם התנגדוּת לוֹ. סוֹף-סוֹף הייתי רק שׂכיר.

השוֹפט החוֹקר: מדוּע לֹא הכלת להזהיר את איוֹב עצמוֹ?

עיבל: זה היה מתפּרש כּמעילה באֵמוּן. אני מעוֹלם לֹא עשׂיתי משהוּ מאחוֹרי גבּוֹ של מעבידי"…

איוֹב (מתפּרץ בּאמצע קריאתה) מעילה בּאמוּן! כּלב שפל! לֹא יכוֹל היה לשלֹח מישהוּ! אחר-כּךְ, כּשהשוֹפט שֹׁואל אוֹתוֹ מדוּע לֹא הלך לשמֹר על האש, בּמקוֹם ללכת לחדרוֹ – הוּא עוֹנה לוֹ: (מצטט בקוֹל נלעג) “אני לא הייתי פוֹעל שחוֹר. הייתי מנהל. יש גם עניין של כּבוֹד עצמי, כּבוֹד המשׂרה!” (בּצעקה) כּבוֹד המשׂרה!… מתי הוֹאיל לצאת מחדרוֹ? כּשראה כּבר את הלהבוֹת מרחוׁק! כּשהבּית כּבר היה אחוּז בּאש!

פּוּעה לא ידענוּ שהיה זה הדד?

איוֹב (בּסערת רוּח) כּוּלם! הוּא, ואנשיו, והצבוֹע הזה, – כּוּלם!

פּוּעה אתה זוֹכר מה היה כּששלחת את קנז לגבּוֹת ממנוּ את החוֹב. הלא קנז סיפּר אחר-כּךְ: איים! איים שישׂרֹף את השׂדוֹת אם לֹא נניח לוֹ! לא האמנוּ!

איוֹב קראי, קראי.

פּוּעה (ממשיכה לקרוּא) “… בּחצר עמדוּ הרבּה אנשים, כּל אנשי האחוּזה שלנוּ וגם מן האחוּזוֹת הסמוּכוֹת בּאוּ. אמרתי להדד: הזהרתי אוֹתךָ שזה מה שיקרה. הוּא ענה לי: אני לֹא אחראי בּעד הרוּח. הרוּח אשמה, לֹא אני. אמרתי לוֹ שצריך לעשׂוֹת משהוּ, להציל מה שאפשר. אבל האנשים צחקוּ, אמרוּ שהבּית שלוֹ מבוּטח בּסכוּם כּפוּל משוֹויוֹ, אחרים אמרוּ שלֹא נוֹרא, לאיוֹב יש כּסף טמוּן בּאדמה והכּסף לא נשׂרף. התלוֹצצוּ”.

איוֹב על היריוֹת הוּא לא מספּר כּלוּם. לֹא היוּ יריוֹת! הלּא אליאָב נהרג מכּדוּר! ראוּמה נהרגה מכּדוּר!

פּוּעה (לאחר שתיקה. ממשיכה לקרוֹא) "השוֹפט החוֹקר: אתה לֹא עשׂית כּלוּם, אם כּן.

עיבל: מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? המרחק מבּית האחוּזה שלנוּ לשלוֹ הוּא כּחמש מאוֹת צעד. אני עצמי איש חוֹלה, כּפי שאדוֹני רוֹאה. כּל שנוֹתי סוֹבל משגרוֹן. מה יכוֹלתי לעשׂוֹת?

השוֹפט החוֹקר: מדוּע לֹא הוֹדעת למשטרה, מיד אחר המקרה, על כּל מה שידעת.

עיבל: אין לי טבע של מלשין, אדוֹני. זה בניגוּד למצפּוּני וּבניגוּד לחינוּךְ שקיבּלתי מנעוּרי.

השוֹפט החוֹקר: וחששת לאבּד את משׂרתך, כּמוּבן.

עיבל: לֹא הייתי אוֹמר שזה היה המניע העמוֹק שלי. אוּלי אפשר לקרֹא לזה רגש של כּבוֹד עצמי, של…

איוֹב זה מספּיק. (ניגש אל השולחן וסוֹגר את התיק)

שתיקה, השׂיחה להלן מתנהלת כּמוֹ נפילת טיפּוֹת בּדממה

פּוּעה מה עכשיו?

איוֹב הם יחזרוּ. בּעוֹד שבוּע.

פּוּעה מה אמרת להם?

איוֹב אמרתי שעלי לסיים את הבּציר.

פּוּעה יהיה משפּט?

איוֹב יהיה בּודאי.

פּוּעה רצוּ שתעיד.

איוֹב כּן.

פּוּעה פּתאֹם. הכֹּל. רעד עוֹבר בּי.

איוֹב עשׂרים שנה. מנהל חברה שיווּק. יצוּא-ויבוּא. חי בּשקט. איש לא יוֹדע.

פּוּעה ידעוּ. שתקוּ.

איוֹב כּן.

פּוּעה חשבתי שלֹא חי עוּד.

איוֹב כּן.

פּוּעה תעיד?

איוֹב על היריוֹת לֹא סיפּר כּלוּם. לֹא היוּ יריוֹת!

פּוּעה אני חוֹשבת על קציעה.

איוֹב מה על קציעה?

פּוּעה המשפּט. כּל מה שהיה.

איוֹב כּן.

פּוּעה ודוקא עכשיו. חג. פּתאֹם רעמים. כּמוֹ אז.

איוֹב (לאחר שתיקה. לעצמוֹ) ארץ עוּץ, ארץ עוּץ. שׂדוֹת, כּרמים, יערוֹת, שמים בּהירים. פּתאֹם עיט סוֹבב סוֹבב למעלה. שקט.

פּוּעה עשׂרים שנה.

איוֹב סגוּרים.

פּוּעה והוּא חי. חֹפשי.

איוֹב (מתאוֹשש) נסיים את הבּציר. נחרֹש. נצריך לזבּל את החלקה הדרוֹמית.

פּוּעה גם המשתה?

איוֹב נקיים אוֹתוֹ. עבדוּ קשה, האנשים. גם אנחנוּ. יהיוּ מנגנים, יין, הכֹּל.

פּוּעה והמשפט?

איוֹב בלעדַי! בלעדַי! (לאחר שתיקה) היכן ימימה?

פּוּעה הכֹּל יעלה שוּב, כּמוֹ מאוׁב.

איוֹב הלכה לישׁוֹן ימימה?

פּוּעה בּיקב. עוֹזרת למשמרת הלילה בּאריזה.

איוֹב (בּרוֹגז) מדוּע אַת מרשה לה זֹאת? מן הבֹּקר ללא שעה אחת של מנוּחה.

פּוּעה עקשנית, אתה מכּיר אוֹתה.

איוֹב (קם) אין די ידים בּלעדיה? (פּוֹנה לדלת החצר) אמרתי לי כּמה פּעמים שלא תתערב בּמשמרת הלילה! ציויתי עליה…

נשמעוֹת דפיקוֹת על הדלת החיצוֹנית. איוב נגש לפתוֹח. נכנס קנז

פּוּעה קנז! כּבר חששנו לךָ! יצאת בּבֹּקר – חסרוּ סלים לבּציר, חביוֹת לא הגיעוּ – רק עכשיו אתה חוֹזר מן העיר!

קנז כּן, רק עכשיו.

איוֹב מה עיכּב אוֹתךָ? אני בּלעדיךָ – אפילוּ יוֹם אחד אינני יכוֹל להשתלט על המוֹן העוֹבדים הזה!

פּוּעה הפּרדה השחוֹרה מתה.

קנז איך? מה קרה?

פּוּעה נפלה בּאמצע העבוֹדה. עקיצת עקרב כּנראה.

קנז פּרדה טוֹבה היתה. נשאר פּרי בּכּרם, אם כּן.

איוֹב תצטרך לקנוֹת אחרת. דבר ראשוֹן בּבֹּקר, עם השכּמה. מה עם החביוֹת?

קנז הן תגענה, מחר.

איוֹב שילמת?

קנז כּן, שילמתי. בּקבּוּקים יש עוֹד כּאלפים נדמה לי.

פּוּעה הלילה אוֹרזים. נוּכל לשלח שתי משׂאיוֹת בּבֹּקר.

קנז מחירים טוֹבים, אמרוּ לי בּחברה. גם בּחוּץ-לארץ.

פּוּעה שוֹלחים החוּצה?

קנז את הרֹב. משתלם. נגמֹר טוֹב את השנה.

פּוּעה הרבה פּרי היה היוֹם.

איוֹב (אל פּוּעה) גשי ליקב וקראי לימימה. (אל קנז) שעה כּל כּך מאוּחרת והיא עוֹד עוֹבדת.

פּוּעה (קמה. אל קנז) אתה רעב בּודאי, אגיש לךָ משהוּ.

קנז לא, תוֹדה, אכלתי לפני בּוֹאי.

פּוּעה (בּדרכּה לדלת) פּניך חיוורוֹת כּאילוּ רעבת כּל היוֹם.

קנז עיף.

פּוּעה עיף מאד. שכב לנוּח. (יוֹצאת)

איוֹב שב. מה עיכּב אוֹתךָ בּעיר עד עכשיו?

קנז נקראתי לחקירה.

איוֹב (בבהלה) אתה? בּאיזה עניין?

קנז פּקיד אחד נתפּס בּמעילה, רצוּ שאעיד.

איוֹב (לאחר שתיקה, מסתיר את תדהמתו) פּקיד של מי?

קנז של החברה. נוֹכל קטן. זייף את החשבוֹנוֹת וּמשךְ כּספים לעצמוֹ. שׁלשׁ שעוֹת היה עלי להמתין ועוֹד שׁלשׁ שעוֹת לענוֹת על שאלוֹת אוויליוֹת. יצאתי סחוּט כּוּלי.

איוֹב מדּע צריך היית אתה להעיד?

קנז אנחנוֹ משווקים דרכּם, אז חשבוּ שאני יוֹדע משהוּ. הראוֹ לי את ספרי-החשבּוֹנוֹת ועל כּל מספּר שאלוּ – היה משלוֹח זה – לא היה? אני יכוֹל לזכֹּר? את משלוֹחי היין האחרוֹנים זכרתי, אבל מלפני שנתים, ארבּע, חמש? ונוֹסף על זה עוֹד חֹמרי האריזה – כּמה חביוֹת קיבּלנו, כּמה בּקבּוּקים, כּמה אַרגזים, איךְ, מתי?

איוֹב והוּא?

קנז מי?

איוֹב הפּקיד… הכחיש?

קנז תלה הכֹּל בּמנהל, כּמוּבן.

איוֹב איזה מנהל?

קנז של החברה!.. (מנסה לעוֹדדוּ מתוֹך חשש) אינך צריךָ להיוֹת מוּדאג. הוּא ישלם אם יימצא אשם. החברה תשלם. מה שמגיע לנוּ נקבּל. חברה כּזאת לא פּוֹשטת רגל בּגלל מעילה של כּמה אלפים.

איוֹב אֵין חשש, אתה אוֹמר.

קנז בּהחלט! הכֹּל יתנהל כּרגיל ואת היין נמשיך לשלֹח, מחר, מחרתים, עד סוֹף העוֹנה. מישהוּ יתן שם את הדין, לנוּ זה לא נוֹגע. (לאחר שתיקה) כּמה שוֹלחים מחר?

איוֹב (לאחר שתיקה) הפּקיד הזה… בּמה הוּא מאשים את המנהל?

קנז אי-סדרים. ספירה לא נכוֹנה, רישוּם מרוּשל… אני יוֹדע? עלילוֹת, כּמוּבן. נתפּס – מנסה לטפֹּל את האַשמה על גבוֹהים ממנוּ…

איוֹב והמנהל… לא אשם בּכלוּם?

קנז כּמוּבן לא!

איוֹב אתה מכּיר אוֹתוֹ?

קנז מה פּירוּש מכּיר? יוֹתר מחמש שנים שאנחנוּ משווקים דרכּם… (בּצחוֹק עצבּני) אני רוֹאה ששוּב אני עוֹמד בּחקירה…

איוֹב (לאחר שתיקה) קנז, למה לא סיפּרת לי מעוֹלם שמנהל החברה הזֹאת הוּא הדד?

קנז (נדהם. מעיף עין על התיק שעל השולחן) הם היוּ פּה?

איוֹב אתה יוֹדע מיהוּ הדד.

קנז (ברוֹגז שמתוֹך התגוֹננוּת) אתה לא שאַלת! אף פּעם לֹא שאַלת! בּעצם אף פּעם לא התעניינת בּכל הנעשׂה בּעיר. עשׂית את עבוֹדת המשק ולי השארת את העסקים. אני חוֹשב שכּל השנים האלה לא היית אף פּעם אחת בּמשׂרדי החברה.

איוֹב אתה יוֹדע שאינני נוֹסע העירה.

קנז אפילוּ בּספרי החשבּוֹנוֹת לא הצצת אף פּעם. היית מקבּל את ההכנסוֹת של מכירת הפּרי, מכירת היין, התוֹצרת, נוֹתן לי בּשביל הפּוֹעלים, ההוֹצאוֹת… לֹא שאלת אף פּעם מה המצב בּשׁוּק, מה המחירים, מה השׂכר, אוּלי אני מרמה אוֹתךָ בּכלל…

איוֹב נתתי בּךָ אֵמוּן, קנז.

קנז ואני לֹא הפרתי אוֹתוֹ, אתה יוֹדע את זה. אלמלא זֹאת לֹא היינוּ מגעים למה שהגענוּ, תוֹך… שנים לא רבּוֹת כּל-כּךָ. מלֹא-כלוּם, בּעצם מלֹא-כלוּם. הכֹּל היה הרוּס, לֹא? רק האדמה היתה.

איוֹב אתה יוֹדע מי היה הדד, קנז.

קנז היוּ סכסוּכים, סכסוּכי-שכנים. אבל עשׂרים שנה עברוּ. הוּא שכח. אנחנוּ שכחנוּ, הכֹּל השתנה.

איוֹב סכסוּכים אתה אוֹמר.

קנז אוּלי אֵיבה, נכוֹן. אבל אנחנוֹ לֹא מדבֹרים בֹרגשוֹת, אנחנוֹ מדבּרים בּעסקים. אני לא התחתנתי אתּוֹ ואתה לֹא שתית אתּוֹ יין. הוּא מנהל חברה, זה הכֹּל. חברה טוֹבה, שעוֹשׂה עסקים טוֹבים. משוּם כּךְ התקשרתי אתה. תרשה לי להזכּיר לךָ… אינני מחזיק טוֹבה לעצמי, אבל אתה לא חשבת כּלל שתוּכל להתחיל מחדש. האסוֹן הכריע אוֹתךְ. חרסים, חרסים, זה כֹּל מה שהיה. בּאתי אליךָ, כּמה זמן אחרי זה? שנתים! ואמרת לי, בּשביל מי? היית מיוּאש. אבל התחלנו לגזֹם, נטענוּ את החסר. לויתי כּספים פֹּה ושם, ידעתי שנוּכל להחזיר. היה שוּק טוֹב לענבי יין. בּעיר נפתחו מסבּאות רבּוֹת, דרשוּ כּמוּיוֹת גדוֹלוֹת של יין ולֹא היה. היה לי חוּש לזה. וכך התקדמנוּ, צעד צעד. נטענוּ עוֹד. הקמנוּ את היקב. בּשביל מה עשׂיתי אתת כּל זה? קיבּלתי עשׂרה אחוּזים מן ההכנסוֹת, אבל יכֹלתי ללכת גם למקוֹם אחר. היו מקבּלים אוֹתי בזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. עכשיו אתה מאשים אוֹתי שהתקשרתי עם חברה שהמנהל שלה היה פּעם, לפני המבּוּל, שׂוֹנא שלך. אבל לֹא שאַלת מי היה המנהל! לֹא שאלת בּכלל. אוּלי גם ניהלתי עסקים לא כּשרים, אוּלי עשׂיתי מעשׁי תרמית, אתה הרי לֹא שאלת!

איוֹב כּן, לֹא שאלתי.

קנז (לאחר שתיקה) מה הם רצוּ כּאן, החוֹקרים?

איוֹב אתה יוֹדע, קנז, מה הם רצוּ.

קנז אני אינני יוֹדע. אני יוֹדע שהפּקיד נתפּס בּמעילה והוּא טוֹען שהדד היה שוּתף לה.

איוֹב רק?

קנז מה עוֹד?

איוֹב האיש הזה שׂרף את הבּית, קנז, ואתה יוֹדע את זה!

קנז אֵיך? מי אמר?

איוֹב אתה ידעת מי שלח אש!

קנז איש לֹא ידע. גם את לֹא!

איוֹב אתה זוֹכר אתה לילה ההוּא. קנז! אתה יוֹדע! (בּהתרגשוּת) האיש ששיווק את היין שלי הוּא האיש ששפך את דמי, קנז! הוּא רוֹצח!

קנז אינני מבין… לשם זה בּאוּ?

איוֹב אתה ידעת! כּל השנים ידעת! הוֹדה, ידעת שהוּא!

קנז אֵיך ידעתי? אֵיך יכֹלתי לדעת? הלֹא התהלך חֹפשי! איש לֹא האשים אוֹתוֹ, עשׂרים שנה! הלֹא אילוּ היה… רוֹצח כּמוֹ שאתה אוֹמר… לא יכוֹל היה לעמוֹד בּרֹאש החברה הזֹאת, היה נשפּט, היה נענש, אינני מבין…

איוֹב אתה הכּרת אוֹתוֹ, עוד מלפני זה!

קנז הכּרתי! את כּוּלם הכּרתי! כּוּלם לטשוּ עינים! לא הפסקנוּ לחיוֹת בּגלל זה! מה רצית שאעשׂה. –

איוֹב (נוֹקב אוֹתוֹ בּעיניו. אינוֹ יוֹדע להחליט אם הוא דוֹבר אמת או שקר) מה היה אתּוֹ לאחר האסוֹן? לאן נעלם?

קנז אינני יוֹדע… הוּא מכר את האחוּזה. אחר-כּךְ איש לֹא שמע עליו. רק לאחר שהתקשרנו עם החברה נוֹדע לי שהמנהל שלה הוא אוֹתוֹ הדד… אתה לֹא שאלת.

איוֹב (בתוֹקף) אבל אתה, אתה למה לֹא אמרת לי כּשנוֹדע לךָ!

קנז ידעתי כֹמוֹבן שזה יצער אוֹתךָ, בּגלל… היחסים שהיוּ בּינינוּ אז…

איוֹב אם כּן למה לֹא הפסקת! למה לֹא הלכת לחברה אחרת!

קנז כּי זוֹ הטוֹבה בּיוֹתר, ואני דאגתי לטוֹבתך, רק לטוֹבתךָ!

שתיקה

איוֹב אתה זוֹכר את הלילה ההוּא. תזכּיר לי. תזכּיר לי אֵיךְ אֵרע הדבר.

קנז למה להיזכר, למה…

איוֹב אני רוֹצה להיזכר, תזכּיר לי.

קנז אתה… רוֹצים שתעיד נגדוֹ?

איוֹב בּיקשתי ממךָ, מה היה? ישבנוּ סביב השוּלחן, כּוּלנוּ, הבּנים, אתה, סעדנו, שתינוּ… מה היה אחר-כּךָ?

קנז (נרגז שכּוֹפים אוֹתוֹ) הוֹ, אתה זוֹכר כּמוֹני.

איוֹב ראינוּ את האש בּחצר. אליאב פּרץ החוּצה… מאַין בּאוּ היריוֹת?

קנז (בּרוֹגז) אינני זוֹכר! אתה בּא אלי בּשאלוֹת על פּרטים מלפני עשׂרים שנה! אינני חייב לזכֹּר דברים כּאלה!

נכנסות פּוּעה וימימה. ימימה, ידה נו­ֹטפת דם. פּוּעה תוֹמכת אוֹתה בּזרֹועה.

איוֹב (קם בבהלה) מה קרה?

קנז (מושיבה את ימימה על הכּסא) שבי, אביא תּחבֹּשת. החזיקי את היה מוּרמת!

ממהרת פנימה, למסדרון

איוֹב איך זה קרה? מה היה?

ימימה אמא עם הבּהלה שלה תמיד. שוּם דבר, שבר זכוּכית.

איוֹב איך שבר זכוּכית? נכנס פּנימה?

ימימה לא נכנס. נשבּר בּקבּוּק ונפצעתי בּו, זה הכֹּל.

איוֹב כּמה דם! נשבּר בּידךְ?

קנזֹ את חיוורת, אוּלי מוּטב שתשכּבי.

ימימה הוֹ, זה יעבֹר תיכף.

פּוּעה חוֹזרת עם תּחבֹוֹשת, צמר-גפן, חמרי חיטוי

פוּעה (תוֹך כּדי חיטוּי) תיכף יפּסק. רחצנוּ בּמים והדם ממשיך לזוּב. חתך עמוֹק. צריך לקשֹׁר היטב. כּוֹאב?

ימימה כּלל לֹא כּוֹאב, אמרתי לךְ.

איוֹב אֵיך נשבּר הבּקבּוֹק בּתוֹך היד!

ימימה לא בּתוֹך היד. נשבּר לארץ, רציתי לאסֹף את השברים ונפצעתי זה הכֹּל.

פּוּעה (תוך כּדי חבישה) חשבתי שיין, כּשנכנסתּי. אני רוֹאה דם! והיא עוֹמדת חסרת-אוֹנים ואינה עוֹשׂה דבר! איך נוֹתנים לדם לזוּב כּך ולא עוֹצרים, אוֹ רוֹחצים! אלמלא הייתי נכנסת…

קנז חתך עמוֹק בּודאי…

איוֹב אמרתי, חזרתי ואמרתי,שאינךְ צריכה להיכּנס ליקב בּלילה! העבוֹדה תעשה גם בֹלעדיךְ! לשם מה הלכת לשם?

ימימה ידעתי שיש משלוֹח בֹּקר וצריך להספּיק לארֹז…

פּוּעה אם כּן הפּלת ארגז ושברת מה בּקבּוּקים.

ימימה משוּם שאיש לֹא עזר לי להרים אוֹתוֹ.

איוֹב ואַת נסית להרים ארגז כּבד בּעצמךְ?

ימימה לֹא עזרוּ לי.

פּוּעה מפּני שאינם אוֹהבים שאַת נמצאת שם, אַת יודעת את זה, ואינךְ צריכה כּלל להתערב בּעבוֹדה. (קוֹשרת את התחבּוֹשת) זהוּ. אני מקווה שלא תהיה דלקת. לכי לשכּב. אני חוֹזרת ליקב. אֶראֶה מה עוֹשׂים.

קנז אֵלךְ אתּךְ. עלי לרשֹׁם עוֹד את הארגזים. כּמה ארזוֹ עד עכשיו?

פּוּעה נספֹּר. השגח עליה, איוֹב, שתלך לישוֹן.

פּוּעה וקנז יוֹצאים. ימימה מליטה פּניה בּכפּוֹת ידיה

איוֹב כּוֹאב?

ימימה הם צוֹחקים. תמיד הם צוֹחקים כּשנוֹפלים כּדים מידי.

איוֹב הפּוֹעלים?

ימימה (מתייפּחת. אחר מגלה פּניה) אתה תעיד?

איוֹב (נחרד) אעיד? היכן?

איוֹב (לאחר שתיקה) אַת יוֹדעת אם כּן.

ימימה תמיד ידעתי.

איוֹב מה ידיעת?

ימימה הכּל. רק לא ידעתי מי. אתה המוּם. כּאילו נפל עליךָ אסוֹן. אתה ואמא. אוׁבדי עצוֹת. האם לֹא ציפּיתם ליוֹם הזה?

איוֹב אַת עוֹד ילדה, ימימה.

ימימה ילדה? כּשהייתי בּת שמוֹנה, וחרשוּ אצלנוּ, הלכתי יחפה בּתלם והיוּ המוֹן חרסים שׂרוּפים. שאלתי את אמא: מה זה, היתה פּעם שׂריפה אצלנוּ? אמרי לי, הוֹ, אלה עתידים! הייתי חשדנית קטנה. אוּלי על-פּי הקוֹל שלה הרגשתי שהיא משקרת. פּעם כּשגילינוּ כּד מפֹוּיח, שאלתי את החוֹרש. אמר לי, בּצחֹוק, לא סיפּרוּ לךְ? לפני שנוֹלדת נפלה כּאן אש מן השמים! מן השמים? שאלתי. כּן, אמר, זה השׂטן! השׂטן מפיח לפעמים רוּח גדוֹלה ונוֹפלת אש מן השמים. לא האמנתי, אבל פּחדתי. ידעתי ששוֹמרים סוֹד מפּני. הייתי מקשיבה. בּלילה היוּ לי אֹזנים חדוֹת מאֹד, דקוֹת וארוּכּוֹת כּמוֹ משׁוֹשׁים. הייתי שׁוֹמעת בּהן כּל רחש שמעבר לקיר. את האנחוֹת של אמא, את הלחשים שלךָ, כּשהיית מנסה לנחם אוֹתה. אספתי, אספתי לי הכֹּל.

איוֹב לֹא דיבּרת. אף פּעם לא דיבּרת.

ימימה לֹא. מאז היה זה הסוֹד שלי. הייתי שוֹכבת בּמטה ומחבּקת אוֹתוֹ. כּמוֹ כּר. כּמוֹ חית-בּית. והייתי חוֹלמת בּהקיץ… אילוּ ידעת על מה… שאם אמצא פּעם את האיש הזה, את האנשים האלה… (שתיקה) אף פּעם לא רצית לנקֹם?

איוֹב קיללתי. הרבּה.

ימימה אף פּעם לֹא שמעתי אוֹתךָ. מקלל.

איוֹב לפני שנוֹלדת.

ימימה וּמאז?

איוֹב אני עוֹבד.

ימימה אתה חוֹשב שהבּדיחוֹת ההן על איוֹב לא מתהלכוֹת גם היוֹם?

איוֹב אילוּ בדיחוֹת?

ימימה על… כּדים מלאים כּסף שאתה טוֹמן בּאדמה כּדי שיצמיחוּ כּסף… על מחלוֹת-עוֹר מידבּקוֹת…

איוֹב מתי שמעת זֹאת?

ימימה לֹא פּעם ולֹא פּעמים. כּשאני בּוֹצרת. שתים אוֹ שלש שוּרוֹת מימיני או משׂמאלי. כּשאינם חשים בּי. אוֹ כּשאני מתהלכת בּכּרם בּאין רוֹאה. אוֹ בֹיקב אוֹ כּשהייתי בּעיר, אתה אינךָ מאזין. אתה כּל כּךְ טרוּד בּעבוֹדה שאף פּעם אינךָ מאזין למה שמדבּרים האנשים בּיניהם. וּבנוֹכחוּתךָ הם נזהרים, כּמוּבן. אליךָ מדבּרים אחרת, בּכבוֹד, בּהתרפסוּת. אתה התבּצרת לךָ בּעבוֹדתךָ כּמוֹ חפרפּרת בּתוֹך המחילה שלה. נדמה לךָ שאתה מוּגן בּתוֹכה. נדמה לךָ.

איוֹב אינךְ מבינה שאני ּכבר מעבר לזה?

ימימה מעבר למה?

איוֹב כּבר ראיתי הכֹּל. עין בּעין. כּבן ששים וחמש אני היוֹם.

ימימה יש לךָ בּנוֹת. שלֹש בּנוֹת.

איוֹב מה מנעתי מכּן?

ימימה (לאחר שתיקה) לֹא סיפרתי לךָ. (מתגבּרת על היסוּסים) לפני שלֹש שנים, כּשעוֹד למדתי בּעיר, חזרתי הבּיתה לסוֹף השבוּע. לפנוֹת ערב, כּמעט חשכה היתה, יצאתי לטייל בּכּרם. חשבתי שאין איש. מישהוּ הגיח פּתאֹם מתוֹך החֹרשה. התלווה אלי, אחר כּך ניסה להיטפּל. כּשנעשׂה תוֹקפּני, סטרתי לוֹ על הלחי. נדהם, הסתּכּל בּי, אחר כּך אמר… (מליטה פּניה בּידיה)

איוֹב אמרי, אמרי.

ימימה (מגלה פּניה. בּדמעוֹת בּעיניה) הוֹ, כּמה שאני שׂוֹנאת אוֹתם…

איוֹב מה אמר?

ימימה חבל שנוֹלדת אחרי השׂריפה, אמר. הפסדת מראֶה נהדר! (מתייפּחת אל כּפּות ידיה)

איוֹב (לאחר שתיקה) מי זה היה?

ימימה (בבכי) ואתה עוֹרך להם משתה. חג. סיוּם העוֹנה. אתה לֹא מרגיש כּלל כּמה נחשים זוֹחלים בּכּרם. בּכּרם שלך. לא מרגיש…

איוֹב (בקוֹל) שאלתי מי זה היה!

ימימה הוֹ, מה זה חשוּב. כּוּלם כּךְ, כּוּלם. תּן להם רק הזדמנוּת.

איוֹב למה לֹא סיפּרת לי מיד.

ימימה ועכשיו אתה עוֹד מהסס, אם להעיד – אוֹ לא. שוּם יצר נקם אין בּךָ? שוּם יצר נקם?

איוֹב (בּחיּוך מר) נקם? (קם, פּוֹנה אל החלון, מסתכּל אל החצר החשוּכה. אמר פּוֹנה אל ימימה) כּלוּם לֹא נוֹתר אז, אחר האסוֹן, את יוֹדעת. ישבתי בּאפר וקיללתי את היוֹם בּוֹ נוֹלדתי. אדמה חרוּכה, שברים, חרסים. צעקתי צדק, שוּם קוֹל לֹא ענה. אל מי? רק אמךְ ואני. לבד. זה הדבר הנוֹרא. אתה צוֹעק צדק, נקם – שוֹמע צחוֹק מתגלגל בשׂדוֹת, לבד. למוּת?.. כּן. אדם מבקש למוּת. אבל… לֹא. בּעצם, לֹא. ואחר-כּךְ, איזה קוֹל אמר לי: צדק? – מי אוֹמר שקיים, מי אוֹמר שהעוֹלם מיוּסד עליו? על שׂכר הטוֹב, על עֹנש הרה? אוּלי זוֹ המצאת דמיוֹן בּכלל? דמיוֹן של אדם עשוּק, חלש, המקווה לשילוּמים על סבלוֹ? אם יש צדק – הרי חייב הוּא להתגלוֹת בּכל הבּריאה, לא כן? גם בּין החיוֹת, בּין צמחים… היכן הוּא מתגלה… האם הנץ הטוֹרף את האנקוֹר בּא על עוֹנשוֹ? אוֹ היבּלית החוֹנקת את שֹרשי הגפן? האנקוֹר לא יחיה אם יצעק צדק!.. עליו להסתתר, לבנוֹת לוֹ קן בּטוּח! טעוּת! טעוּת דמיוֹן!.. כּן, נדמה שאין בּזה נחמה, בּידיעה הזאת, אבל יש בּה כּוֹח. התחלתי להבין שהעוֹלם הוּא קיוּם. זה הכּל. קיוּם. לחיוֹת! לחיות! את אוֹמרת נקם. מה יכוֹלתי לעשׂוֹת בּיצר הנקם שלי? מה? אין נקם, יש קיוּם! הקיוּם יכוּל להיוֹת גם נקם, אם את רוֹצה. את ילדה,ימימה, כּן. גם עם מחשבוֹת הנקם שלךְ, את ילדה. אינך יוֹדעת מה זה צמיחת חיים חדשים. תּינוֹק נוֹלד, גדל, בּוֹכה, צוֹחק, פּוֹעה את המלה הראשוֹנה. צריך להאכיל אוֹתוֹ להלבּישו, למנוֹע ממנו כּאבים, להצילו ממחלוֹת. האוֹר בּעיניו כּשנוֹשׂאים אוֹתוֹ למעלה בּזרוֹעוֹת. בּוֹנים לוֹ בּית. נוֹטעים כּרם. אוֹספים יבוּל. קיוּם חדש. צוֹברים כּוֹח. יוֹתר מנקם. יוֹתר מצדק. האם יש אוֹשר בּנקם? אבל בּקיוּם יש אוֹשר. את נוֹלדת. אחר-כּךְ קציעה, אחר-כּךְ קרן-הפּוּךְ, המשק מתרחב, מצמיח פּרי. אני קיים, ואמא, ואת, ואחיוֹתיך… את אוֹמרת נחשים בּכּרם. הקיוּם חזק מהם, דעי לך.

ויהיה חג. כּן. חג סיוּם עוֹנה. ונמשיך לעבוֹד. כּמוֹ כּל השנים. ואת צריכה לשׂמוֹח, בּת. (ימימה מתייפּחת) למה את בּוֹכה? (ניגש אליה ומלטף את ראשה) הוֹ, חדלי, חדלי. למה את בּוֹכה?

ימימה (בּדמעוֹת) מפּני שבּכל עוֹנה נדמה לי שזוֹ העוֹנה האחרוֹנה.

איוֹב (בּרוגז-מה) אַת אוֹמרת זֹאת? בּגילךְ? (בּתוֹקף) עליךְ ללמֹד לחיוֹת, בּת! כּן, לחיוֹת!

דפיקה על הדלת שאל החצר. נכנס סלוּא

סלוּא סליחה. קנז מבקש את המפתחוֹת של המחסן.

איוֹב (תוֹהה עליו רגע) כּן, מיד אתן לךָ. (אל ימימה, אוֹחז בּזרוֹעה) בּוֹאי, בּוֹאי, אַת עיפה, אַת צריכה לנוּח, לישֹׁן.

איוֹב מוֹביל את ימימה דרך המסדרוֹן לחדרה. סלוּא, עיניו משוֹטטוֹת בּחדר, כּמבקש לגלוֹת מה. ניגש בֹזהירות אל השוּלחן. פּוֹתח את התיק. מסתּכּל בּתמוּנה שבּוֹ. ממהר לסגוֹר. איוֹב חוֹזר וצרוֹר המפתחוֹת בּידוֹ.

סלוּא נפצעה. אמרתי לה, אל תרימי בּעצמךְ ארגז עם בּקבּוּקים. קשה בשביל בּחוּרה. לֹא, לֹא רוֹצה שיעזרוּ לה.

איוֹב פּצע קל. יתרפּא. פּוּעה בּיקב?

סלוּא בּיקב. אז מה? אז זברה חמישה בּקבּוּקים עם יין. חבל, זה כּסףֱ! חרוּצה מאד, אבל יוֹתר מדי. גם כּן לֹא טוֹב.

איוֹב כּן, אמרתי לה כּבר שלֹא תּעבֹד בּערב.

סלוּא לֹא אוֹהבים שהיא בּאה. היא לא מדבּרת עם אף אחד. חוֹשבים אוּלי יש לה משהוּ…

איוֹב תּמסֹר לפּוּעה שתבוֹא, סלוּא.

סלוּא כּן.

סלוּא יוֹצא. איוֹב מלווה אותו ועוֹמד על סף הדלת הפּתוּחה

איוֹב (קוֹרא החוּצה) סלוּא. בּוֹא היכּנס לרגע.

סלוּא חוֹזר. תוֹהה

איוֹב אתה זוֹכר את הדד.

סלוּא הדד, כּן. מאז, הוּא חי?

איוֹב מה עם האחוּזה שלוֹ?

סלוּא האחוּזה? מכר אוֹתה. אתה יוֹדע. הרבּה שנים.

איוֹב מי יוֹשב שם, בּבּית?

סלוּא ריק.

איוֹב אין איש?

סלוּא אין. הכֹּל נרקב. נחשים. עקרבּים.

איוֹב הכּרמים?

סלוּא פּרא. לא מעבּדים. בּאים אנשים מלקטים את העוֹללוֹת מן הגפנים. ראית: קוֹצים. מלא קוֹצים מסביב.

איוֹב נצטרך לחרֹש אוֹתם.

סלוּא (תמה) לחרֹש?

איוֹב כֹן. בּקצה הכּרם רצוּעה רחבה. אתה מבין?

סלוּא (תמה מאד) כּ––ן.

איוֹב רצוּעה חרוּשה, שתבדיל בּין האדמוֹת שלנוּ וּבין הבּוּר אינני רוֹצה שיגדלוּ קוֹצים מסביב לכּרם. הם מחניקים אוֹתוֹ. אתה מבין.

סלוּא (מסתכּל בּו) כּן. מתי?

איוֹב מחר. תתחילוּ מחר.

סלוּא (בחשכה) בעונה הבוערת?

איוֹב כּן, בעונה הבוערת!

סלוּא יוֹצא בּמהירוּת. איוֹב פּוֹתח את התיק. מעיין בּוֹ כּשדאגה כּבדה על פּניו.

– מסך –

 

מערכה שניה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

שעת לפני הצהרים, כשבוע לאחר מכן. סלוא ופועל מגלגלים חבית מן החצר אל חדר המגורים. בחדר ניכרים סימני תכונה לקראת החגיגה העומדת להיערך.

סלוּא נעמיד אוֹתם שם, פינה.

שניהם מוֹסיפים לגלגל, אחר מעמידים את החבית בּפּינה.

זהוּ, חבית כּזוֹ מספּיקה לבלבּל שלוֹשים רֹאש עד שלא ידע בּין היוּם לשלשוֹם.

פּוֹעל שלוֹשים רֹאש יהיוּ?

סלוּא שלוֹשים פָּה, ששים ידים, ששים רגלים, איפֹה יִמָּצא מקוֹם לכל אלה אינני יוֹדע.

פּוֹעל אם אתה סוֹפר ידים, לפי כּללי הצדק היה להזמין גם אוֹתי. חֹדש ימים הידים האלה נגנוּ בּמזמרוֹת בּכּרם, מבֹּקר על ערב.

סלוּא אמרתי לךָ, רק הקבוּעים. הזמניים – בּיקב. תקבּלוּ יין כּמוֹ כּוּלם.

פּוֹעל וּנלקט את העצמוֹת שתזרקוּ לנוּ.

סלוּא אמרתי לךָ, עוֹף לאיש, עוֹף לאיש. תרנגֹלוֹת שמנות אחת אחת. תאכל עד שתתפּקע. בּעל-הבּית לֹא מן הקמצנים.

פּוֹעל חייב לי בּעד השבוּע שעבר.

סלוּא החשבּוֹנוֹת – זה קנז. והוּא ישלם לךָ, אַל תדאג, עכשיו תביא את הארגז פּנימה.

הפּוֹעל יוֹצא אל החצר. סלוּא נגש אל המזווה, מוֹציא את בּקבּוּק היין, לוֹגם ממנוּ כּמה לגימוֹת מהירוֹת ומחזירוֹ משהוּא חש בּפּוֹעל. הפּוֹעל חוֹזר עם ארגז מלא שׂקיקים של דברי מתיקה.

פּוֹעל (מעמיד את הארגז ליד החבית) קנז אכל בֹּסר, מה?

סלוּא למה?

פּוֹעל הפּנים שלוֹ חמוּצוֹת בּימים האחרוֹנים. חיוּך לא ראיתי אצלוֹ אף פּעם, אבל עכשיו גם לֹא מדבּר. אתה שוֹאל אוֹתוֹ משהוּ – כּאילוּ לׁא שמע.

סלוּא אתה חוֹשב שקל לנהל אחוּזה כֹזוֹ. בּייחוּד בּעוֹנה הבּוֹערת. שבעים פּוֹעלים זמניים, שבעים דאגוֹת. (פּוֹתח שׂקיק אגוֹזים מן הארגז ומגישו לו) קח אחדים. שלֹא תגיד אחר-כּךְ שאיוֹב קמצן.

פּוֹעל (נוֹטל חוֹפן אגוֹזים) ידוּע: איש תם וישר וסר מרע. (מלא פּיו בּאגוֹזים) הסתּבּך, מה?

סלוּא (ממלא פּיו בּאגוֹזים) מי?

פּוֹעל… קנז. כּך אוֹמרים.

סלוּא מה אוֹמרים?

פּוֹעל הסתכסך עם בּעל-הבּית.

סלוּא מי סיפּר לך? מה הסתכסך?

פּוֹעל ענייני כּספים, אוֹ משהוּ. חשבּוֹן ישן.

סלוּא (בּרוֹגז מעוּשׂה) שתחנק עם האגוֹזים האלה. אם יש אדם אחד בּעוֹלם שאיוֹב סוֹמך עליו בּעינים עצוּמוֹת – זהו קנזּ. (ממלא פּיו בּחוֹפן נוֹסף) השני זה אני.

פּוֹעל זהוּ, שהיוּ לוֹ עינים עצוּמוֹת, ועכשיו פּקח אוֹתן.

סלוּא מה אתה מפטפּט, מה?

פּוֹעל אני מפטפּט מה שאני שוֹמע.

סלוּא מה אתה שוֹמע, אֹזני חמוֹר?

פּוֹעל מה שאוֹמרים: שקנז דרש את מה שמגיע לוֹ!

סלוּא ממה מגיע לוֹ?

פּוֹעל חלק כּחלק!

סלוּא אתה תמים כֹשׂה, אוֹ ערוּם כּשוּעל? של מי המשק הזה, של איוֹב אוֹ של קנז?

פּוֹעל אתה שׁוֹאל לפי החוֹק או לפי הצדק?

סלוּא לפי מה שאתה יוֹדע, אם אתה יוֹדע משהוּ.

פּוֹעל אם לפי החוֹק – המשק הוּא של איוֹב. כי החוֹק הוּא מה שרשוּם, והמשק רשוּם על שמוֹ. אבל אם לפי הצדק, – הוּא של שניהם. כּי אלמלא איוֹב – קנז לא היה מנהל, אבל אלמלא קנז – לאיוֹב אל היה משק.

סלוּא מי אמר לךָ את זה?

פּוֹעל יוֹדעים! מה היה לוֹ, לאיוֹב, לפני עשׂרים שנה?

סלוּא הצדק! (צוֹחק)

פּוֹעל ועכשיו?

סלוּא החוק! (צוֹחק)

פּוֹעל מי צוֹדק, אם כּן?..

דפיקה על הדלת. סלוּא ממהר להחביא את השׂקיק בֹמקוֹמוֹ. קוֹרא בקוֹל: כֹן

נכנס אוֹמר

אוֹמר אני… אל איוֹב. אין איש מבּני-הבּית?

סלוּא (תוֹהה עליו) בּכּרם. בּעבוֹדה. משהוּ דחוּף?

אוֹמר אפשר לקרֹא לוֹ?

סלוּא (ממשיך לתהוֹת עליו) סוֹף הבּציר היוֹם. הוּא בּחלקה האחרוֹנה. די רחוֹק. אפשר אוּלי למסֹר לוּ משהוּ.

אוֹמר תמסֹר לוֹ בּבקשה שאוֹמר רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ.

סלוּא הוּא יוֹדע בּאיזה עניין?

אוֹמר הוּא יוֹדע.

סלוּא (לאחר היסוּס. אל הפוּעל) גש תקרא לבעל-הבּית. תּגיד לוׁ שבּאוּ לראוֹת אוֹתוֹ. דחוּף.

פּוֹעל איך השם?

אוֹמר אוֹמר. הוּא יוֹדע.

פּוֹעל אוֹמר.

הפּוֹעל יוֹצא לחצר

סלוּא תוּכל לשבת בּינתים.

אוֹמר תוֹדה. (מתיישב אל השוּלחן. סוֹקר את החדר) מתכּוֹננים לחגיגה, אני רוֹאה.

סלוּא הוֹ, כּן. יבוּל טוֹב היה השנה. גם מחירים טוֹבים ליין. בּעל הבּית מחלק את השׂמחה עם כּוּלם. יד רחבה יש לוֹ.

אוֹמר הערב?

סלוּא מחר בּערב. יבוֹאוּ רבּים, גם מן העיר. המשפּחה, הסוֹכנים… אתה היית פֹּה בּשבוּע שעבר, אם איני טוֹעה.

אוֹמר כּן.

סלוּא עם עוֹד אחד. מחלקת החקירוֹת, אם אינני טוֹעה.

אוֹמר כּן.

סלוּא משהוּ לֹא בּסדר?

אוֹמר עם איוֹב? הוֹ, לֹא, הכֹּל בּסדר. מדוּע.

סלוּא אני יוֹדע? בּאים ממחלקת החקירוֹת, חוֹשבים אוֹלי משהוּ לֹא בּסדר.

אוֹמר (כמנסה) את איוֹב אפשר להאשים בּמשהוּ?

סלוּא ישמֹר אלֹהים! איש צדיק! ממש איש צדיק! אם יש צדיק אחד בּארץ – הרי זה איוֹב! לכן התפּלאתי כּל-כּךְ.

אוֹמר לֹא, אין זה נוֹגע לו.

סלוּא הייתי בּטוּח, כּמוּבן. אבל מפטפּטים, אתה יוֹדע. תֹמיד יש מי ששׂמח להפיץ כּל-מיני שמוּעוֹת.

אוֹמר איזה שמוּעוֹת?

סלוּא אני יוֹדע, סיבּוּכים כּספּיים אוֹ משהוּ. אין לזה כּל יסוֹד, כּמוּבן

אוֹמר אתה… כּבר זמן רב עוֹבד אצלוֹ?

סלוּא זמן אחד? שני זמנים. לפני – ואחרי. כּבר לֹא איש צעיר, כּפי שאתה רוֹאה.

אוֹמר הכּרת אוֹתוֹ עוֹד לפני האסוֹן, זֹאת אוֹמרת.

סלוּא הוֹ, כּן! בּגיל חמש-עשׂרה התחלתי לעבֹד אצלוֹ. אחר-כּך… עבדתי בּכל מיני מקוֹמוֹת. כּשנטעוּ שוּב את הכּרם – חזרתי. קנז החזיר אוֹתי, זה מנהל המשק.

אוֹמר הרבּה דברים השתנוּ מאז, מה?

סלוּא השתנוּ, כּמוּבן השתנוּ.

אוֹמר שב…

סלוּא אני בּאמצע העבוֹדה אני, יכּנס מישהוּ, יראה שאני יוֹשב… (מתיישב בקצה הכּסא) העוֹנה הבּוֹערת.

אוֹמר השתנוּ, אָמרת?

סלוּא הוּא השתנה. לֹא אוֹתוֹ בּן-אדם.

אוֹמר בּאיזה מוּבן?

סלוּא מפוּזר, כּכה, לֹא שׁוֹמע מה שמדבּרים אליו. אוֹ לא מבין. יכול לשכֹּח בּערב מה שאמר בּבֹּקר. פּעם הוּא אוֹמר לי לךְ תחרֹש את החלקה שעל-יד הבּאר ושוֹכח שכּבר אתמוֹל חרשתי את החלקה שעל-יד הבּאר. מבוּלבּל. זה הכֹּל מן האסוֹן ההוּא.

אוֹמר ולפני האסוֹן?

סלוּא הוֹ, לפני האסוֹן הוּא היה… מלך… מלךְ. הוֹלך כּמוֹ מלך, יוֹשב כּמוֹ מלך, מדבּר כּמוֹ מלך. מלך חכם. בּטוּח. לֹא מתרגז. לֹא מתפרץ. מספּיק תנוּעה של יד – יוֹדעים מה הוּא רוֹצה. עוֹשׂים מה שהוּא רוֹצה. היוֹם… אם לא קנז, הכֹּל היה פֹּה תֹהוּ-ובֹהוּ.

אוֹמר אתה היית פֹּה אָז?… בּערב השׂריפה?

סלוּא הייתי – בּטח הייתי. זוֹכר כּמוֹ היוׁם. ישנתי בּחצר, בּבּקתה. פּתאֹם – צעקוֹת, אֵש… דבר כּזה לֹא שוֹכחים עד יוֹם המוות.

אוֹמר אֵיךְ זה קרה? מה גרם לשׂריפה?

סלוּא לא יוֹדעים. הרוּח. היתה רוּח חזקה. אוּלי מן הקוֹצים. האש תפסה בּקוֹצים ועלתה אל הבּית. הכֹּל היה מהר מאֹד. עד הספּקנוּ לעשׂוֹת משהוּ כּבר לא היה כּלוּם.

אוֹמר אוֹמרים שהיוּ גם יריוֹת, זה נכוֹן?

סלוּא יריוֹת? לֹא שמעתי יריוֹת. אוּלי כּשישנתי. שכבתי לישוֹן בּשבע, שמוֹנה. השׂריפה היתה בּעשׂר. מי אוֹמר שהיוּ יריוֹת?… (בחרדה) יש איזה חקירה?

אוֹמר לא אהבוּ אוֹתוֹ, את איוֹב, מה?

סלוּא מי?

אוֹמר מסביב. השכנים. בּעלי-האחוּזוֹת, הכּפריים…

סלוּא הוֹ, כּיבּדוּ אוֹתוֹ! כּיבּדוּ אוֹתוֹ מאֹד!

אוֹמר כּיבּדוּ ושׂנא, מה?

סלוּא מי?.. לכל אדם יש גם שׂוֹנאים. בּייחוּד אם הוּא עשיר, מצליח.

אוֹמר והיוֹם?

סלוּא מכבֹדים אוֹתוֹ. בּטח מכבּדים.

אוֹמר הפּוֹעלים?

סלוּא אחד כּךְ ואחד כּךְ. תּמיד יש גם שׂוֹנאים… שׂנאה זה כּמוֹ אהבה, אדוֹני. אתה יכֹל לאהֹב באשה מרשעת ולֹא יפה ואתה יכוֹל לשֹנֹא בּן-אדם טוֹב וחכם… אין סיבּה.

אוֹמר מתוֹך קנאה אוּלי…

סלוּא אלי… ואלי לֹא. גם כּשלֹא היה מה לקנא, לגמרי לֹא, היוּ כּאלה ששׂנאוּ אוֹתוֹ…

אוֹמר אפילוּ אז, כּשאיבּד כּל מה שהיה לוֹ?

סלוּא זה מה שאני אוֹמר: אף פּעם אי אפשר לדעת למה שׂוֹנאים בּן-אדם. פּעם מפֹני שיוֹתר מדי טוֹב לוֹ, פֹעם מפּני שרע לוֹ…

אוֹמר אבל איש ישר כּמוֹהוּ…

סלוּא (בּעצבנוּת-מה) הוּא שוֹנה, אתה מבין… הוּא זר פֹּה! לֹא משלנוּ, לּא כּמוֹני וכמוֹךָ…

אוֹמר הוּא נוֹלד פֹּה, לֹא?

סלוּא זן אחר, אדוֹני! אילוּ עבדת בּכּרם היית יוֹדע מה זה: אתה נוֹטע זן אַחר של גפן, גם אחרי מאתים שנה זה יהיה זן אחר! מבין למה אי מתכוון?

אוֹמר ואַתּה? אֵיךְ אַתּה אתּוֹ?

סלוּא אני?.. אף פּעם לֹא עשׂה לי שוּם רע… את המשׂכֹּרת אני מקבּל… בּכל חג מתנוֹת… חוּפשה… הוּא איש נדיב איוֹב… לא מסתּכֹל על הפּרוּטה… (בּמפנה פּתאוֹמי) יש חשד עליו, שאַתּם בּאים הנה?

אוֹמר כּבר אמרתי לךָ.

סלוּא (כּאל איש אמוּנים) אתּי אפשר לדבּר בּגלוּי. אני מכּיר פֹּה כּל סדק. גם אֹזניים טוֹבוֹת יש לי.

אוֹמר אילוּ רציתי לחקֹר אוֹתךָ, אתה מתאר לעצמךָ שלֹא הייתי מהסס…

סלוּא חשבתי רק – אוּלי אני יכוֹל לעזֹר בּמשהוּ. אני מכּיר את כּוּלם. גם אז הכּרתי…

אוֹמר את מי הכּרת?

סלוּא כּוּלם… הפּוֹעלים, המנהלים, בּעלי-האחוּזוֹת…

נכנסת ימימה. אומר וסלוּא ממהרים לקום

אוֹמר בֹּקר טוֹב.

ימימה (בּקרירוּת) אוּכל לעזֹר לךָ בּמשהוּ?

אוֹמר בּיקשתי לראוֹת את אביךְ. בּאתי אֹמנם ללֹא הוֹדעה מוּקדמת, אבל חשבתי שיוּכל להתפּנוֹת לשעה קלה.

ימימה הוּא רחוֹק מכּאן. בּשׂדוֹת. אינני יוֹדעת מתי יחזֹר. אוּלי תּוּכל למסֹר לי, אם זה משהוּ דחוּף.

אוֹמר (בּהיסוּס) רציתי להוֹדיע לוֹ…

סלוּא (מבין שהוא מתבקש להסתלק) שאביא את יתר החבילוֹת פּנימה, גברת ימימה?

ימימה אתה יכוֹל ללכת. אקרא לךָ.

סלוּא יוֹצא

אוֹמר רציתי להוֹדיע לוֹ… האם אַת יוֹדעת את העניין שבּגללוֹ בּאנוּ בּשבוּע שעבר?

ימימה כֹן, ידוּע לי.

אוֹמר אם כּן… יבוֹאוּ לבקר אוֹתוֹ. שוּב.

ימימה נשמה לי שהוּא יוֹדע על כּך, לֹא?

אוֹמר כּן, אבל הבּיקוּר יהיה מוּקדם יוֹתר. אוּלי עוֹד הערב, אוֹ מחר.

ימימה חשבתי שאַתה עצמךָ…

אוֹמר לֹא, אני לֹא בּתפקיד עכשיו. אני עצמי גם לֹא אשתתף בּחקירה… אַתּ… הנוּכל לשבת לרגע?

ימימה בּבקשה.

שניהם מתיישבים

אוֹמר האם… האם אביךְ הראה לךְ את התיק?

ימימה כן, ראיתי.

אוֹמר אַת יוֹדעת אם כּן מיהוּ האיש שנגדוֹ מתנהלת החקירה.

ימימה כּן.

אוֹמר גם מה מעשׂיו עכשיו.

ימימה מנהל חברת שיווּק, אם אינני טוֹעה.

אוֹמר אַת יוֹדעת אֶת שמה.

ימימה כּן, רשוּם שם. מדוּע?

אוֹמר אַת… אֵינךְ יוֹדעת בּמקרה אם עמדתם בּקשרים כּלשהם עם החברה הזֹאת.

ימימה (בתדהמה) קשרים?

אוֹמר אני מתכּוון עסקיים, כּמוּבן…

ימימה (בתדהמה) אנחנוּ? איזוֹ מחשבה שׂטנית עוֹלה בּדעתךָ?

אוֹמר אוּלי… אוּלי אַתּ פּשוּט אינךְ יוֹדעת…

ימימה (מסוֹערת) אבי.. עם האיש הזה!.. רק מֹח מעוּות, מעוּות לגמרי יכוֹל היה להמציא… זה נוֹרא… אֵיךְ אַתה מעז… (קמה) תרשה לי לֹא להמשיך בּשׂיחה זוֹ.

אוֹמר שבי עוֹד רגע.

ימימה זה משפּיל! מרוּשע!.. לֹא הייתי מאמינה…

אוֹמר שבי רגע בּבקשה… (מיישבת בּעל כּוֹרחה) אני רק שאלתי. ידעתי, בּעצמי שיש כּאן איזו טעוּת. או עלילה.

ימימה למה שאלת אם כּן?.. לשם מה בּאת? לחקֹר את אבי על עלילה כּזֹאת?

אוֹמר לֹא. אמרתי לךָ, לֹא בּאתי בּתפקיד. בּאפֹן אישי. רציתי רק להוֹדיע לוֹ שיבוֹאוּ אליו. היוֹם, אוֹ מחר.

ימימה אבל הוּא יוֹדע את זה!

אוֹמר רציתי… לשׂוֹחח אתּוֹ. לנסוֹת להשפּיע עליו…

ימימה שיסתלק מן התביעה? שלֹא יעיד?

אוֹמר (בּחיוּך עגוּם) מדוּע את מתייחסת אלי בּאֵיבה? הלֹא יתכן שאני רוֹצה בּטוֹבתוֹ. יתכן, לֹא?

ימימה אינני יכוֹלה להאמין בּזה, אחרי…

אוֹמר לֹא כּוּלם אוֹיבים איוֹב. ישנם גם אנשים שרוֹצים שייעשׂה לוֹ צדק.

ימימה ישנם? איפֹה היוּ כּל השנים? מדוּע לֹא תּבעוּ זֹאת עד המקרה הזה, שגם הוּא… מעין תאוּנה?

אוֹמר אולי לא ידעוּ.

ימימה איש לא ידע?

אוֹמר אלה שידעוּ היוּ ודאי בּני-בּרית שלוֹ, והאחרים… אנשים בּוֹרחים בּדרך-כּלל משאלוֹת על גוֹרלם של אחרים.

ימימה אדישים, אתה רוֹצה לוֹמר.

אוֹמר אבל לֹא אוֹיבים…

ימימה אין הבדל. אין… אדם שבּיתוֹ נשׂרף, אין הבדל בּשבילוֹ אם אנשים לא עוֹזרים לוֹ לכבּות את השׂריפה מתוֹך אדישוּת או מתוך אֵיבה.

אוֹמר יש אנשים שלֹא ראוּ את השׂריפה, וּבכל-זאֹת… זה כמו ֹסיוֹט בּשבילם שאיש לֹא עזר לכּבות… מציק להם… המראה הזה.

ימימה אוּלי. אינני יוֹדעת. זה עניינם.

אוֹמר אוּלי הם חשים איזוֹ אַשמה… אוּלי הם רוֹצים לכפּר…

ימימה אֵיך לכפּר?

אוֹמר לעשׂוֹת משהוּ, לעזֹר…

ימימה אינני מכּירה כּאלה.

אוֹמר אַת חוֹשבת שכּל העוֹלם כּוּלוֹ קשר קשר נגד איוֹב וּמשפּחתוּ?

ימימה שוּם דבר לֹא קרה עדיין שיעקֹר ממני את ההרגשה הזֹאת.

אוֹמר הוֹ, אבל זוֹ שטוּת, אין כּל סיבּה…

ימימה אנחנוּ זרים. היינוּ. נהיה. חוֹמה. חוֹמה עבה, גבוֹהה.

אוֹמר מדוּע אֵינךְ עוֹשה משהוּ כּדי… להבקיע אוֹתה?

ימימה אני?

אוֹמר מדוּע לֹא לנסוֹת, לפחוֹת? הלֹא סוֹף-סוֹף… כּוּלנוּ בּני אדם, אוֹתן החוּלשוֹת, אוֹתם המוּמים, אפשר להגיע זה אל זה…

ימימה אינני מאמינה.

אוֹמר ואם אוֹשיט לךְ יד, מעל ל… חוֹמה, כּפי שאַת קוֹראת לזה, לא תוֹשיטי גם את את ידיךְ?

ימימה לא.

אוֹמר מדוּע?

ימימה אינני יכוֹלה להסבּיר לךָ את זה.

אוֹמר הלֹא אין לךְ סיבּה לשׂנֹא אוֹתי!.. (שתיקה) אוֹ אוּלי אַת חוֹשדת בּי? (שתיקה) מה עלי לעשׂוֹת כּדי שתאמיני לי? (שתיקה) הוֹ, זה פּשוּט מייאש!

ימימה מה מייאש?

אוֹמר הידיעה הזֹאת, שבּעצם… זה אוֹתוֹ דבר, משני עברי החוֹמה… מכּאן וּמכּאן…

ימימה רק תמימים מאמינים שהעולם מתחלק לרודפים שהם רעים ונרדפים שהם טובים. אתה חשוב שהסבל מטהר?

אוֹמר רציתי להאמין בּזה.

ימימה מפּני שמעוֹלם לא סבלת כּנראה. ישנם אנשים שהסבל משמיד בּתוֹכם את כּל הצמחים ומשאיר רק פּרח שחור אחד – השׂנאה. והוּא גדל! משׂגשׂג!

אוֹמר קשה מאֹד לחיוֹת כּךְ.

ימימה אוּלי. ואוּלי לֹא. אוּלי זה מחסן. אינךָ חוֹשב כּךְ?

אוֹמר אם גם אני אחשֹׁב כּךְ – יהיה הדבר מייאש עוֹד יוֹתר!

ימימה (בּיתר רוֹך) מדוּע בּעצם תרצה להוֹשיט לי יד, כּמוֹ שאתה אוֹמר. אינךָ מכּיר אוֹתי.

אוֹמר (לאחר היסוּס) אוֹמר לךְ, כּשקרה מה שקרא לאביךְ – הייתי ילד. בּן חמש אוֹ שש. לּא ידעתי כּלוּם, כּמוּבן. כּשבּגרתי – שמעתי מפּעם לפעם על איוֹב. וכששאלתי מדוּע ארע לוֹ כּל זה – היוּ אוּמרים לי כּי עֹנש הוּא מן השמים. הייתי תוֹהה, הרבּה תוֹהה, אֵילו חטאים נוֹראים חטא האיש הזה, שעֹנש כּה קשה בּא עליו. והרי אנשים רבּים סביבי חטאוּ גם הם – ולא נענשוּ. זוּ הותה חידה בּעיני, חידה אפלה. כּשם שחידה אפלה היתה בּעיני, מדוּע, למרוֹת כּל הפּגעים שבּאו על איוֹב, עדיין מוֹסיפים לדבּר בּוֹ מתוֹך אֵיבה. אמרתי לעצמי: משהוּ אינוֹ כּשוּרה עם האיש הזה. מוּכרח להיוֹת. וחשבתי: אילוּ ניתן לי פּעם אחת לראוֹת אוֹתוֹ, רק לראוֹת ודאי אבין הכֹּל! והיה בּא העניין הזה, עם גלוּי האַשמה, התביעה לדין, החקירה… המקרה המוּזר הזה שדוקא אני משלח אליו… והנה… עמדתי מוּלוֹ. פּנים אל פּנים.

ימימה (בּחיוּך) וּמה הבנת?

אוֹמר הבנתי? לֹא, לֹא הבנתי, רק את עצמי הבנתי. הבנתי שאני חייב לעשׂוֹת. להבקיע. לנסוֹת להבקיע. וּלשם כּךְ צריךְ שקֹדם כֹּל יעשׂה לוֹ צדק.

ימימה אמרת שבּאת… כּדי לשוֹחח אתּוֹ, להשפּיע… על מה?

אוֹמר שיעיד. שיעיד בּמשפּט.

ימימה הוּא אמר שלֹא יעיד?

אוֹמר היה לי רֹשם כּזה. זה מה שהפליא אוֹתי. עוֹד דבר שלֹא הבנתי. חשבתי שבּשבילוֹ יהיה זה מעין פּיצוּי… לא, לֹא פּיצוּי. אני יוֹדע. לֹא יכוֹל להיוֹת. אבל… נדמה היה לי שהוּא יהיה ראשוֹן שיתבּע את זה… אחר-כךְ, כשהרהרתי בּדבר, התחלתי להבין אוֹתוֹ… הרצוֹן לשכּוֹח…

ימימה הוּא לֹא שכח.

אוֹמר כּן, כּמוּבן. אבל הקֹשי לפתֹח מחדש… פּצע, שהזמן… לֹא ריפּא, כּמוּבן, אבל הגליד… וּבכל-זֹאת, חשבתי שעלי להשפּיע עליו… מפּני שאם יסתלק – הרי העניין אבוּד. לֹא יהיה מי שיתבּע את דינוֹ. יהיה אפילוּ מי שינצל את ההזדמנוּת לצאת נגדוֹ…

ימימה נגדוֹ? בּמה?

אוֹמר (בּגמגוּם) תמיד… אפשר למצֹא משהוּ…

ימימה נגד אַבּא? אינני מבינה…

אוֹמר לכן רציתי להזהיר אוֹתוֹ…

דפיקוֹת מהירוֹת על הדלת ומיד פּוֹרצת אל החדר קציעה. בּעקבוֹתיה עינן, צעיר יפהפה לבוּש הדר. אוֹמר קם

קציעה (נוֹפלת על צואר ימימה) ימימה!

ימימה אַת!

קציעה (מבחינה באוֹמר) הוֹ, סליחה! (מוֹשיטה לוֹ יד) קציעה שמי. עינן.

אוֹמר (מוֹשיט ידו לשניהם) נעים לי מאֹד. אוֹמר, (אל ימימה) עלי ללכת. מקווה שנתראה עוֹד. (משתחווה לכולם)

ימימה (מלווה אוֹתוֹ) אמסֹר לאבּא מה שאמרת, ו… (בּהכרת-תוֹדה כּנה) אני מוֹדה לךָ.

אוֹמר (בהתנצלוּת) המעט שיכוֹלתי לעשׂוֹת… נתראה עוֹד?

ימימה (לאחר היסוּס) לֹא, אל תבוֹא, לֹא.

אוֹמר יוֹצא

קציעה (מיד בצאתו) בּחוּר יפה. מי זה היה?

ימימה (בּביטוּל) עסקים… (בחוֹם) מה נש…

קציעה לא הצגתי אֶתכם עדיין! (מראה על ימימה) אחוֹתי הטוֹבה, החכמה, הרעה. מפּני שאף פּעם איננה בּאה לבקר אוֹתי – ימימה;

עינן (אל ימימה) אחוֹתךְ אוֹמרת שאביכן הוא בּעל תוֹדעה משפּחתית.

ימימה (בתמהוֹן, כמגינה על אביה) כּן?

קציעה אַת יוֹדעת – אני רק מזכּירה שמוֹ של בּחוּר – אבּא מתעיניין בּמשפּחה. וּבכן – (מראה על עינן בּחגיגיוּת כעל פּסל) משפחת גוֹמר, גוֹמר את גוֹמר עוֹרכי-דין, האב חבר מוֹעצת-העיר, חבר לשכּת המסחר, ארגוּן ותיקי המלחמה, האגוּדה לשיקוּם האסיר – מה עוֹד?

עינן (טוֹפח בּזריזוּת על כּיסי מכנסיו) איפֹה אילן-היוּחסין שלי? – שכחתי אוֹתוֹ בּמכוֹנית, אני רוֹאה.

קציעה שארוּץ להביא?

עינן (אל ימימה) בבית יש לנוּ בּאמת אילן יוּחסין, תלוּי על הקיר, בּמסגרת. קציעה משקה אוֹתוֹ בּכל פּעם שהיא בּאה, בּתקווה…

קציעה (בהתפּנקוּת) שיגדל בּעוֹד ענף אחד, קטן-קטן… (פּוֹנה בחמימות אל ימימה) ימימה! מה אצלךְ? כּבר יוֹתר מחֹדש שלֹא הייתי כּאן!

ימימה הכֹּל כּרגיל… עוֹבדים… אצלךְ נשתנה משהוּ…

קציעה (אוּחזת בּכתפיה) הוֹ, אני מאוּשרת! מאושרת!.. תארי לךְ, חמש עשׂרה-בּחוּרוֹת בּאוֹת למבחן… הלב מנתר לי – מתפּלץ! עינן יוֹשב על-ידי, מחזיק את ידי חזק-חזק ולוֹחש “תצליחי, תצליחי, תראי שתצליחי”, אני רוֹעדת כּוּלי…

עינן בּרגע שפּתחה לשיר – ידעתי שזהוּ! זכתה! ללֹא השוואה כּלל! צלילים – זמיר בּיער! (מסתכּל בּחלוֹן, בּדרך לצוֹן) יש זמירים אצלכם?

ימימה יש!

עינן ידעתי שלמדה ממישהוּ! וכעבֹר שבוּע (מצטט) “היוֹת והתיאטרוֹן המוּסיקאלי המכוּנה כּאן צד א‘, מעוּניין וכו’ וכו‘, והיוֹת וּקציעה, המכוּנה כאן צד בּ’”…

קציעה (אל ימימה) תארת לךְ אֵי-פּעם שאהיה מכוּנה “צד ב'”? זה הוּא ניסח את החוֹזה! (אל ימימה) אינךְ שׂמחה?

ימימה אני מברכת אוֹתך

קציעה אז למה אַת עצוּבה?

ימימה עיפה קצת, זה הכֹּל…

קציעה לֹא, מוּדאגת. קרה משהוּ?

ימימה (משתדלת לשׂמוֹח) שוּם דבר!.. אלך לקרּא לאבּא ואמא.

קציעה בּאמצע העבוֹדה… אוֹלי ניגש אליהם…

ימימה אין דבר, חכּוּ כּאן… (בּדרכה החוּצה) הוֹ, לא כּיבּדתי אתכם בּכלוּם…

קציעה נדאג לעצמנוּ, ימימה.

ימימה תתמצאי?

קציעה עדיין זוֹכרת?

ימימה יוֹצאת

קציעה (מתרפּקת על עינן) שׂמח? שּבּאת?

עינן צריך היה להכּיר סוֹף-סוֹף את השׂדה בּוֹ מצח הוורד הזה… (נוֹשק על שׂפתיה)

קציעה לא כּךְ תיארת לעצמךָ…

עינן המ… (מסתכּל על סביבוֹ)

קציעה חשבת – מפֹאר יוֹתר…

עינן (מסתכּל על סביבוֹ. אחר-כּךְ לוֹחש אל אוֹזנה) מה – עוֹשׂה – אבּא – שלךְ – עם כּל הכּסף שלוֹ?

קציעה (נרתעת) הכּסף?

עינן כּרמים! יקב! שׂדוֹת!

קציעה אבּא? הּוּא לֹא מבין כּלוּם בּענייני כּספים!

עינן (בּאי-אמוּן) הוֹ!..

קציעה בּאמת לֹא! ושׂוֹנא פּאר, שׂוֹנא מוֹתרוֹת… אינני זוֹכרת מתי קנוּ איזה רהיט חדש בּבּית הזה…

עינן (מסתּכּל על סביבוֹ) נזירי מאֹד… (עינוֹ נתקלת בּכּדים והוּא קרב אליהם) הוֹ, אני רוֹאה בּמה הוּא משקיע כּספּוֹ – בּכּדים!

קציעה (צוֹחקת) אלה? הוּא מוֹצא אוֹתם כּאן! באדמה!

עינן (מחזיק כּד בּידוֹ) יפים! חשבתי עתיקים!

קציעה בּודאי עתיקים! אבל מכּאן!

עינן (ממשש בּאצבּעוֹ) פּיח?

קציעה היתה פֹּה פּעם שׂריפה גדוֹלה.

עינן (כּאילוּ דרך-אגב, מבּלי שאת את מבּטוֹ אליה) כּן? מתי?

קציעה הוֹ, עוֹד לפני שנוֹלדתי. הכּרם, השׂדוֹת…

עינן (כּנ"ל) אֵיךְ זה קרה?

קציעה בּרק, אני חוֹשבת. אף פּעם לֹא הצלחתי להיוודע בּדיוּק. ימימה אוֹמרת – מישהוּ שלח אש. בּזדוֹן.

עינן (כּנ"ל) בּזדוֹן?

קציעה (בּצחוֹק קל) “אוֹיבים של אבּא” – כּךְ היתה אוֹמרת כּשהיינוּ ילדוֹת. אינני חוֹשבת שלאבֹא הו אוֹיבים אֵי-פעם.

עינן חשדנית, מה?

קציעה תמיד היוּ לה איזה סוֹדוֹת.

עינן יהירה בּמקצת, לֹא?

קציעה יהירה? הוֹ, לֹא! מסתגרת. אבל היא טוֹבה. מאֹד טוֹבה, עוֹד תּכּיר אותה (בּעליזוּת) ואת אבּא תּכּיר, ואת אמא… (בּאינטימיוּת) הגד, בּשוֹּם אֹפן לֹא תוֹכל לחזֹר הנה מחר? לשעה-שעתים? לחגיגה לפחוֹת?

עינן איךְ? בּבֹּקר עלי להיוֹת בּמשׂרד של אבּא, בּערב שיעוּרים…

קציעה (מתבּכיינת) מה אעשׂה כּאן זמן רב כּל-כּךְ בּלעדיךָ? (עוֹשׂה עצמה מתייפּחת

עינן (מלטף עת שׂערה ומפזם) "הרגעי, אַרנבת-בּר, הרגעי, הציידים שכבו לישֹׁן, האש בּאָח דוֹעכת, הרגעי…

קציעה (נוֹשׂאת ראשה אליו) הגד… אוּלי תֹאמר לי סוֹף-סוֹף מה רוֹצה אביךָ שתדּבר עם אבי?

עינן (נוֹהם אל פּניה כּזאב טוֹרף) הוֹ!

קציעה איזה סוֹד הוּא זה שאסוּר ליד לדעת אוֹתוֹ!

עינן (נוֹהם כּנ"ל) הוֹ!

קציעה ואם אעמֹד מאחוֹרי החלוֹן ואקשיב?

עינן (בּקוֹל של זאב אגדי) אז הזאב יטרֹף אוֹתךָ, אַרנבת קטנה!.. (חוֹבק את כּתפיה) לֹא, בּאמת. תשאירי אוֹתנוּ לבדנוּ. לשעה קלה. ענייני עסקים.

קציעה איזה עסקים?

עינן אבי רוֹצה להציע לוֹ… עִסקה מסוּימת.

קציעה הוֹ, אבּא איננוּ מבין בזה כּלוּם!

עינן עניינים שלטוֹבתוֹ – יבין.

קציעה חוֹזה או משהוּ?

עינן מעין זה.

קציעה אם כּן מדוּע אסוּר לי לשמֹע?

עינן (מתייצב כּחייל) גבירתי הכּפריה הצעירה! לפי החינוּך הטוֹב שקיבּלתי בּמשפּחתי – ענייני עסקים מתנהלים רק בּין גבר לגבר!

קציעה (מצייצת) ואם אַרנבת קטנה תציץ מן החוֹר…

עינן (נוֹהם עליה) הוֹ!

שניהם צוֹחקים. נכנסת פּוּעה

קציעה תכּירי את הזאב – עינן שמוֹ.

פּוּעה (מוֹשיטה לו את ידה) אני פּוֹחדת.

עינן זאב עירוֹני – לא מסוּכּן.

פּוּעה (אל קציעה) אני מבינה שזוֹ ההפתעה שכּתבת עליה.

קציעה אם כּתבתי – כּבר אין זוֹ הפתעה.

פּוּעה (אל עינן) אתה ממשפּחת גוֹמר.

עינן אחוֹתה הספּיקה לספּר לךְ!

פּוּעה ראיתי את שלט המשפֹחה על המכוֹנית שבּחוּץ.

קציעה (מצדיעה) שתי חרבוֹת מצוּלבוֹת וראש של צבי בֹאמצע! “צדק, אֹמץ, תוּשיה”. (אל עינן) אגב, מה מסמל הצבי?

עינן זה… אני מתאר לי מפּני שאבוֹת-אבוֹתי היוּ ציידים. (אל פּוּעה) אַת מכּירה את שלט-המשפּחה שלנוּ!

פּוּעה מלפני שנים רבּוֹת! היה זמן שהיוּ לכם שׂדוֹת-מרעה בּסביבה ועל עמוּדי הגדרוֹת היה מוּדבק השלט הזה. אזהרה! (אל קציעה, בּחגיגיוּת) וּבכן בּעוֹד – חדש!

קציעה הוֹ, אמא, אינךְ יוֹדעת מה זה בּשבילי! איזה תפקיד! וּמחזה נפלא – צבעוֹני, עליז, תוֹסס… (מסתוֹבבת סביב עצמה שיכּוֹרה מאוֹשר) קהל! תשוּאוֹת! פּרחים! (מפסיקה, פּוֹנה אל עינן) והכֹּל בּזכוּתוֹ: הוּא עוֹדד אוֹתי, הוּא אימץ את ידי, הוּא טיפּל בּכל העניינים – אלמלא הוּא, הייתי תוֹעה בּיער הזה ולֹא יוֹצאת ממנו!ֹ

עינן (נוֹהם על אוֹזנה) הוֹ!

פּוּעה אֵיך נפגשת עם הזאב הזה?

קציעה וּבכן: (מתכּוֹננת לספּר סיפּוּר ארוֹך) ערב אחד אני יוֹשבת בּמוֹעדוֹן עם עוֹד שתי חברוֹת וּליד שוּלחן סמוּך – שלוֹשה בּחוּרים נחמדים… נרוֹת מכּאן, נרוֹת מכּאן…

עינן הסיפּוּר הרגיל: הוא לוֹטש עין אליה, היא מציצה בּוֹ בּפחד. “לאן פּניךְ מוּעדוֹת, כִּפּה אדוּמה?”…

קציעה הקיצוּר:ניגש אל השוּלחן שלנוּ, ביקש רשוּת לשבת, סמך את פּניו מוֹל פּני…

עינן דפיקוֹת-לב: פּם-פּם-פּם!

קציעה ושוֹאל בּלי בּוּשה" “נכוֹן שאַת זר פֹּה?” – “נכוֹן. מנין לךָ?” – על-פּי הפּרצוּף". – “הפּרצוּף?” – “כּן. יש בּךְ משהוּ מיוּחד, זר, בּלתי-רגיל”…

עינן (מכריז) התזמֹרת! ריקוּדים!..

נכנס איוֹב

קציעה אבּא! (מתחבּקת אתוֹ) הכּר: עינן.

עינן (בּנימוּס רב) נעים לי מאֹד להכּיר אֹתךָ.

איוֹב בּרוּכים הבּאים. (בּמבוּכה) זוֹ… המכוֹנית שלךָ, שם, בּחוּץ.

קציעה ספּוֹרט! צריךְ היית לראוֹת אוֹתוֹ נוֹהג בּה – מאה וחמשים לשעה!

איוֹב מסוּכּן.

פּוּעה משפּחת גוֹמר, זוֹכר?

קציעה (מכריזה) גוֹמר את גוֹמר עוֹרכי-דין, חבר מוֹעצת-העיר, ארגוּן ותיקי המלחמה…

עינן (בּצניעוּת) הכּרוֹז ההוֹלך לפני, רק חצוֹצרה חסרה לה!

איוֹב (אל עינן) לוֹמד?

עינן (בּנימוּס רב) לוֹמד ועוֹבד גם יחד. אני עוֹבד בּמשׂרדוֹ של אבי, ותוֹך כּדי כּך…

קציעה פּרח משפּטנים, כּמוֹ שקוֹראים לזה!

עינן (בּצניעוּת) שוּליה יוֹתר מאשר פּרח…

איוֹב מתכּוֹנן להיוֹת עוֹרךְ-דין?

עינן מקווה.

קציעה כּהתחלה. פּרקליטות המחוֹז, פּרקליטוּת המדינה…

עינן (אל קציעה) לאט יוֹתר…

איוֹב (אל קציעה) ומה אני שוֹמע עליךְ, בּת? הוֹפעה! להקת בּידוּר!

קציעה תיאטרוֹן, אבּא, לֹא להקת-בּידוּר…

פּוּעה (אל איוֹב) אמרתי לךָ כּמה פֹעמים שאין זה אוֹתוֹ דבר.

איוֹב (אל קציעה) נשׂגב ממני! לוֹמדים נגינה – יפה! שירה– יפה! תוֹרת הנגינה והשירה – יפה מאֹד! אבל לעלוֹת על בּמה וּלשעשע את הקהל!

עינן יש לה קוֹל נפלא. אני מעיד.

קציעה לשם מה לוֹמדים את כּל זה אם לא כּדי להוֹפיע פּעם!

איוֹב הוֹפעה רצינית, מכוּבּדת, אבל לא לצחק בּפני קהל בּאיזוֹ להקת בּידוּר!

פּוּעה אתה שוּב בּשלךָ! הסבּרתי לךָ…

איוֹב (אל קציעה ועינן) שבוּ, מדוּע אינכם יוֹשבים? (אל עינן) תשתה מפּרי הגפן… (פּוֹנה אל המזווה) וגם אַת, קציעה… קציעה גדלה עם הכּרם הזה… בּת כּמה היית כּשהיה הבּציר הראשוֹן? חמש.

קציעה (בּקוֹל של ילדה קטנה) חמש, אבּא!

פּוּעה (אל עינן) נטענוּ אוֹתוֹ בּשנה שבּה נוֹלדה. את הגפן הראשוֹנה קראנוּ על שמה.

עינן אם כּן חג כּפוּל יש לכם: יבוּל הכּרם ויבוּל הבּת! יין – ושיר!

קציעה (מחקה את עינן) מוּסיקה! ריקוּדים!

איוֹב (מוֹזג יין לכוֹסוֹת) כּן, יבוּל גדוֹל, יבול גדול… אֵת – פּוּעה?

פּוּעה הוֹ, לֹא, עוֹד יוֹם עבוֹדה ארָךֹ לפני.

איוֹב (נוֹשׂא את כּוֹסוֹ) לחיים!

קציעה לחייךָ, אבּא, ולךְ, אמא.

עינן מיטב בּרכוֹתי!

איוֹב זוֹכרת את הבּציר הראשוֹן, קציעה?

קציעה (בּקוֹל בּכייני) כּמה מסכּנים היינוֹ! לחם וענבים בּבֹּקר, לחם וענבים בּערב… כּוּתֹנת דקה לעוֹרי…

פּוּעה (אל עינן) כּל-כּךְ צנוּמה היתה אז, שאפשר היה לספֹר את צלעוֹתיה, אחת לאחת.

עינן כּן, סיפּרה לי שימים קשים היוּ לכם.

איוֹב (כּדי להפסיק בּנוֹשׂא זה) שבוּ אם כּן, מדוּע אַתם עוֹמדים?

קציעה אני אצא קצת עם אמא אל הכּרם, כּן, אמא? (על אזנוֹ של איוֹב) עינן רוֹצה לשׂוֹחח אתךָ בּיחידוּת (בּקוֹל גברי) שׂיחה שבּין גבר לגבר! (אוֹחזת בּידה של פּוּעה) החוּצה, הנשים, החוּצה! (מנפנפת לעינן) להתראוֹת גבר!

פּוּעה וקציעה יוֹצאוֹת

איוֹב שב… שניהם מתיישבים) כּמה זמן כּבר אתּם מכּירים זה את זה?

עינן שלוֹשה חֹדשים, יוֹתר.

איוֹב קציעה לֹא הזכּירה כּלל… רק בּמכתב האחרוֹן… משהוּ על “הפתעה”…

עינן פּגישה מקרית למדי, אבל התיידדנוּ מהר.

איוֹב נפגשים הרבּה?

עינן הוֹ, יוֹם יוֹם. יוֹתר נכוֹן – ערב ערב.

איוֹב מכּירה את… משפּחתךָ?

עינן הוֹ, כּן? כּמעט בּת-בּית אצלנוּ!

איוֹֹב כּךְ. (בּהתעוֹררוּת) לֹא, בּעניין ההוֹפעה הזֹאת, עם להקת הבֹידוּר, אני לֹא אתן את הסכּמתי לכךְ! אין מה לדבּר! בּעצם אנוּ רוֹצים שתשאר בּבּית חֹדש-חֹדשים, עד ראשית החֹרף.

עינן לדעתי תעשׂה לה עוול גדוֹל אם תמנע זֹאת ממנה, אבל אני…

איוֹב בּעניין זה ודאי רצתה שתדבּר אתי, לֹא כן?

עינן לֹא. היא איננה יוֹדעת כּלל את העניין שעליו בּרצוֹני לדבּר אתךָ. לא סיפּרתי לה, משוּם שהבנתי שאַתּם עצמכם… האם אני גוֹזל את זמנךָ? אתה בּאמצע העבוֹדה…

איוֹב לֹא לֹא, דבּר!

עינן בּעצם… אבי הוּא שהציע שאדבּר אתֹךָ.

איוֹב אביךָ? הוּא איננוּ מכּיר אוֹתי כּלל!

עינן לֹא, אבל… ידוּע לוֹ עניין החקירה נגד הדד.

איוֹב (לאחר שתיקה) כּךְ. מנין?

עינן המשׂרד שלוֹ מטפּל, בּין היתר, גם בּענייני החברה הזֹאת… ומכּיוון שהוּא מכּיר את קציעה, ויוֹדע שהיא בּתךָ… הציע לי לדבּר אתךָ.

איוֹב כּן. מה רצה שתדבּר אתּי?

עינן הוּא סבוּר… שעליךָ להסתלק מן התביעה.

איוֹב שאני אסתלק מן התביעה?

עינן כּן, זוֹ דעתוֹ.

איוֹב אני אינני התוֹבע! המדינה היא התוֹבעת!

עינן כּן. אבל הדבר תלוּי בּךָ. בּעדוּתךָ. כּלוֹמר, אם אתה לֹא תעיד…

איוֹב אביךָ סבוּר שאני אינני צריך להעיד?…

עינן הוּא… לטוֹבתךָ, כּמוּבן…

איוֹב כּן כּן, אבל מדוּע?

עינן קֹדם כּל משוּם שאין לזה סיכּוּי, לדעתוֹ. אין הוֹכחוֹת מספּיקוֹת. העדוּת של אוֹתוֹ איש שהיה אז מנהל המשק שלוֹ, היא לא מהימנת, וּודאי יפסלוּ אוֹתה. הוּא עשׂה זֹאת מתוֹך מניעים לא טהוֹרים. ועדוּיוֹת אחרוֹת… עברוּ עשׂרים שנה מאז ואי-אפשר יהיה לסמֹךְ על זכרוֹנם של העדים. כּך הוּא אמר.

איוֹב על זכרוֹני אי אפשר יהיה לסמֹךְ?

עינן אבל אתה, אם אינני טוֹעה… לא ראית ממש מי היה זה ששלח את האש, אוֹ ירה…

איוֹב אם כּן הדד יצא זכּאי והכֹּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם!

עינן אבל בּינתים… בּינתים הדבר עלוּל לעוֹרר שׂנאה נגדךָ…

איוֹב נגדי? על מה? שאעיד נגד רוֹצח שהתהלך חֹפשי?

עינן לֹא יאמינוּ. פּשוט לֹא יאמינוּ. יחשבוּ שאתה רוֹצה להתנכּל לוֹ. הדד הוּא אדם שמכבּדים אוֹתוֹ בּעיר – חבר בּמוֹסדוֹת שוֹנים. תוֹרם לחברוֹת-צדקה. כּל השנים לֹא נמצא בּוֹ כּל פּסוּל. לֹא יבינוּ אֵיךְ פּתאֹם לאחר עשׂרים שנה… וּמלבד זה, אבי אוֹמר שהוּא אפילוּ שילם לךָ חוֹב של חמשת אלפים שהיה חייב לךָ…

איוֹב (בּצעקה) הוּא? שילם לי חוֹב שהיה חייב לי?

עינן אבי אוֹמר שהדבר נראה משוּנה מאֹד ואם לאחר כּל זה אתה מוֹפיע נגדוֹ, כּאילוּ לא ידעת כּלל על קיוּמוֹ, כּאילו…

נכנס סלוּא

סלוּא (בפתח) סליחה.

איוֹב מה הדבר, סלוּא?

סלוּא הפּרוֹת בּרחוּ מן המרעה, פּתאֹם. אל הגבעוֹת. כּאילוּ רוּח רעה נכנסה בּהן.

איוֹב קחוּ את הסוּסים ורדפוּ אחריהן!

סלוּא רוֹדפים. אינני יוֹדע אם ישׂיגוּ. כּאילוּ רוּח רעה… רציתי רק שתדע.

סלוּא יוֹצא. לאחר רגע איוֹב קם, פּוֹנה אל הפֹתח לחצר

איוֹב (קוֹרא בּפּתח) סלוּא! אמֹר לקנז שיבוֹא הנה! אמֹר לוֹ שאני קוֹרא לוֹ! (עוֹמד עוֹד רגע בּפּתח, אחר-כּך פּוֹנה אל עינן, בּחמת רוּח) חמשת אלפים! שילם! ואני קיבּלתי! כּל השנים! אני! לקחתי כּסף מידי הרוֹצח הזה! ואביךָ מעליל עלי את השקר הזה!

עינן (נרגש מאד) אבי איננוּ מעליל. הוּא לא שיקר מעוֹלם.

איוֹב (סמוּך אליו) הוּא משקר! משקר, אם הוּא אוֹמר לךָ כּךְ!

עינן (קם. חיוור מהתרגשוּת) אני מצטער, אינני מוּכן לקבּל את העלבּוֹן הזה כּלפּי אבי.

איוֹב העלבּוֹן! (בּצחוֹק של בּוּז) לוֹמר על שרחצתי את ידי בּדם! שלקחתי כּסף מידי הרוֹצח הזה!

עינן (בּשקט, אך בתוֹקף) הוּא איננוּ רוֹצח.

איוֹב (בּצעקה) מאַין אתה יוֹדע שהוּא איננוּ רוֹצח?

עינן אני מכּיר אוֹתוֹ. הוּא אדם ישר. ועדין. כּן, עדין. ואיננו מסוּגל כּלל לעשׂוֹת דבר כּזה.

איוֹב ואביךָ ידיד שלוֹ?

עינן כּן. וּמכּיר אוֹתוֹ שנים רבּוֹת.

איוֹב וגם אתה. (מאבּד את עשתוֹנוֹתיו) היכן קציעה. אני רוֹצה שתשמע זֹאת! שתדע עם מי מתיידד החבר שלה!

עינן אתה תאַמלל אוֹתה אם תעיד נגד האיש הזה.

איוֹב הרוֹצח, תגיד, הרוֹצח!

עינן אינךָ רוֹצה שיצבּיעוּ עליה בּלכתה בּרחוֹב!

איוֹב שישליכוּ בּה אבנים!

עינן שיתרחקוּ מעליה!

איוֹב אתה תתרחק מעליה! (בּאיוּם) ומוּטב שתעשׂה זֹאת עכשיו!

עינן אני מציע לךָ לטוֹבתךָ…

איוֹב (בּצעקה) אתה מאַיים עלי! אתה בּא לביתי וּמאַיים עלי!

עינן (נסוֹג אל הדלת) אני מוֹדה לךָ על הכנסת האוֹרחים האדיבה.

איוֹב אני מקווה שזכוּר לךָ שקציעה היא בּתי!

עינן (על הסף) תוֹדה שהזכּרת לי, ניסיתי לשכֹּח זֹאת. (יוֹצא. לאחר רגע נשמע רעש מכוֹנית מתרחקת בּמהירות)

איוֹב (מתהלך בּחמת רוּח אנה ואנה) אל בּיתי פּנימה! אל בּיתי!

נכנס קנז

קנז קראת לי.

איוֹב הדד שילם לךָ חמשת אלפים? בּתוֹספת רבית? כּל השנים?

קנז (נדהם. שוֹקל את דבריו. אחר-כּך עוֹנה) כּן.

איוֹב כּדי שלֹא תחרֹץ לשוֹנךָ?

קנז אינני מבין מה אתה אוֹמר.

איוֹב כּדי שלֹא תספּר מה שידעת?

קנז אני לֹא ידעתי כּלוּם. גם היוֹם אינני יוֹדע.

איוֹב מה עשׂית בּכּסף הזה?

קנז תוּכל לגלוֹת זֹאת בּספרי החשבּוֹנוֹת, אם תבדֹק את טוּרי הזכוּת.

איוֹב למה לֹא אמרת לי, ששילם את החוֹב?

קנז אתה לא שאלת.

איוֹב אבל אתה הסתרת ממני!

קנז למה לֹא שאלת אף פּעם מאַין היה הכּסף לנטֹע את הכּרם? (בּרגֹז גוֹבר) מה היית עוֹשה בּלעדיו? מה? היית צוֹעק צדק? צוֹעק חמס? מתגוֹלל בּאפר וקוֹרא נקם? אני הקמתי אוֹתךָ!

איוֹב ואתה חשבת שאני אטע כּרם בּדמי-שֹׁחד אוֹ בּדמי-כֹּפר על דם הבּנים שלי! (בּשקט) סיים את עבוֹדתךָ. מחר תלך מכּאן. אין לי צֹרך בּךָ.

קנז (מסתכל בּוֹ רגע. אחר-כּך, בֹבּוז) איש תם וישר וסר מרע! למה לֹא שאַלת? נוֹח היה לךָ לֹא לשאֹל, מה? לא לדעת כּלוּם. לשבת על האדמה הזֹאת, לטעת כּרמים, לסחֹר בּיין עם אלה שאתה חוֹשב אוֹתם כֹאוֹיביךָ, ולֹא לדעת כּלוּם! יעשׂה קנז את המלאכה, ואני – ידי נקיות! איש תם וישר! אין עוֹד בּארץ ישר כּמוֹךָ! על-כּל-פּנים לא אני! אני מוֹדה – הסתתרתי מאחוֹרי גבּךָ. אבל גם אתּה – מאחוֹרי גבּי הסתתרת, לֹא כן? אני לפחוֹת לֹא רחצתי את ידי! למען בּצע-כּסף, כּן, למען בּצע-כּסף עבדתי אתּךָ! רק! לא, לא רק… רציתי גם לחסוֹת בּצלךָ, בּצלוֹ של צדיק, שטוּב-לבּוֹ וחסדיו יאירוּ את נשמתי האפלה… את טעית בּי, אבל גם אני טעיתי – בּךָ! אני אלך מכּאן. לא מחר – עכשיו. לעזאזל עם כּל זה. אני עוֹד אמצא את מקוֹמי בּארץ הזֹאת, אבל אתה?

קנז יוֹצא

איוֹב (לעצמוֹ) שׂטן!

נכנסוֹת פּוּעה וקציעה

קציעה יבוּל נהדר! נהדר! אינני זוֹכרת כּזה מעוֹדי! (מסתכלת סביבה) איפה עינן?

איוֹב הלך. (לאחר תדהמה של שתיהן, ביתר תוֹקף) כּן! הלךְ!

קציעה לאָן הלךְ?

פּוּעה מה קרה איוֹב?

איוֹב (בּצעקה) אוֹיב! היא הכניסה אוֹיב לביתי!

קציעה על מה אתה מדבּר אבּא? אינני מבּינה כּלוּם! אתה פּגעת בּוֹ? איפֹה הוּא? (מתפּרצת לעבר הדלת)

איוֹב (תוֹפס אוֹתה בּידה) הישארי פֹּה. הוּא היה מרעיל אוֹתךְ!

קציעה אבּא! אתה… אתה יצאת מדעתךָ…

פּוּעה מה קרה פֹה, איוֹב.

איוֹב (בּהחלטה תקיפה, בּעוֹדוֹ אוֹחז בּידה של קציעה) אני אעיד, פּוּעה. הם לּא יפחידוּ אוֹתי, איש לֹא יאיים עלי! איש לֹא יֹאמר לי להסתתר בּביתי. לשתֹק. אני לֹא אהיה בּן-בּריתוֹ של השׂטן, את בינה? אני אעיד!

– מסך –

תמונה שניה    🔗

שעת ערב מוּקדמת למחרת היוֹם. לחדר מראה חגיגי. שוּלחן מכוּסה מפּה, בּקבּוּקי יין, קערוֹת עם מאכלים שוֹנים לסעוּדה, וכו'. ימימה ממשיכה בּעריכתוֹ. איוֹב מחזיק בּידוֹ כּלי-חרס עתיק וּמתבוֹנן בּוֹ. שניהם לבוּשים חגיגית.

איוֹב בּן אלף שנה, יוֹתר. שימש כּנראה נר שמן אוֹ צנתר לבשׂמים. מוּזר: היה מוּנח בתעלת ההשקיה ורק היוֹם גיליתי אוֹתוֹ. (נוֹשאׂ אוֹתוֹ מוּל האוֹר) יפה, לֹא!

ימימה (מעמידה גביעים על השוּלחן) אני מעמידה ואינני יוֹדעת כּמה. מי יבוֹא? כּמה?

איוֹב (מוֹסיף להתבּוֹנן בּכּלי) מעניין שאין עליו שוּם ציוּר, שוּם קישוּט. וכל הכּלים כּךְ. שאלתי פּעם אדם מלוּמד אחד מה פּירוּש הדבר. אמר שהיתה כּאן כּנראה תּרבּוּת מיוּחדת בּמינה, שלֹא היוּ בּה אֵלים ולֹא היה בּה שוּם פּוּלחן. ועוּבדה: לֹא מצאנוּ כּאן אף פּסל אחד, אף צלם. גם לא שׂריד של מקדש כּלשהוּ. רק כּלים. כּלים ושברי-כּלים.

ימימה (תוך כּדי עריכה) אני עוֹברת בּחצר, אני שוֹמעת: “שיחזיר את הכּסף אם הוּא אוֹמר שלא ידע! מדוּע הוּא לֹא מחזיר?” והשני: “אתה מאמין בּאמת שלֹא ידע? חמשת אלפים – ולֹא ידע?”

איוֹב (מוֹסיף להתבּוֹנן בּכּלי. כּאילו לא שמע) בּכל זֹאת, אי-אפשר שלֹא האמינוּ בּכלוּם! בּמשהוּ בּודאי האמינוּ. אוּלי בּאדמה! בּכֹח החיים שלה! גבלוּ חמר מן האדמה, עשׂוּ ממנוּ כּלים וכךְ עבדוּ אוֹתה!.. אבל מה? בּא איזה גל ושטף אוֹתם ולֹא נשאר מהם זכר. חרסים, רק חרסים. (מחזיר את הכּלי למקוֹמוֹ על האצטבה)

ימימה (ממשיכה בּחוּט הקוֹדם) כּל הזבוּבים נעשׂוֹ צרעות פּתאֹם. בּין-יוֹם. מסוּכּן להתהלך בּכּרם. כּל הכּרם איזה קן של צרעוֹת זוֹממוֹת.

איוֹב (מנסה להתבּדח) פּוֹחדת מצרעוֹת, ציפּוֹרת-כּרמים שכּמוֹךְ?

ימימה (בּוֹהה לפניה) זה נוֹרא מה שקרה לנוּ, נוֹרא!

איוֹב מה נוֹרא?

ימימה מעוֹלם לֹא התבּיישתי. עכשיו… אני מתבּיישת. אני משפּילה את עיני… כּאילוּ… אני אשמה אוֹ משהוּ…

איוֹב אַת? בּפני מי?

ימימה אני עוֹברת בּכרם… מרגישה פּתאֹם… כּאילו לֹא שלי! אתה יוֹדע כֹמה אני אוֹהבת אוֹתוֹ. אבל הבֹּקר, אני רוֹאה את הגפנים, אני אוֹמרת לעצמי: הם לֹא שלךְ! הם לֹא שלךְ.. כּאילוּ ענבי-רעל גדלים עליהם. (בּרעדה) הרגשה נוֹראה.

איוֹב (בּאנחת הבנה) כּן, כּן. (מעוֹדד את עצמוֹ ואוֹתה) אבל צריך להבליג. עוֹד ימים אחדים – ולֹא תצטרכי להשפּיל את עיניךְ. הכֹּל יוודע. הכֹּל.

ימימה אני אוֹמרת לאחד הפּוֹעלים,“גש, תאסֹף את הסלים ותכניס אוֹתם למחסן”. הוּא עוֹמד וּמחייך מוּלי, בּשינים חשׂוּפוֹת, מין חיוּךְ מזֹהם כּזה, משפּיל… איךְ הוּא מעז! איך הוּא מעז לעמֹד ולֹא לעשׂוֹת מה שאני מצווה עליו! הייתי סוֹטרת לוֹ על פּניו! אבל בּאוֹתוֹ רגע אני חוֹשבת: אוּלי הוּא צוֹדק, בּעצם. אוּלי יש לוֹ זכוּת לעמֹד וּלחייך כּךְ מוּלי. אף פּעם לֹא קרה לי דבר כּזה!

איוֹב הכֹּל יוודע. הכֹּל. יהיה המשפּט. נעיד. כּל האמת.

ימימה לֹא ידענוּ. אבל מדוּע לֹא ידענוּ. אסוּר היה לנוּ לֹא לדעת! הלֹא השתמשנוּ בּכּסף הזה!

איוֹב כּן כּן.

ימימה עכשיו הפּוֹעלים אוֹמרים לעצמם: צדיק גדוֹל, איוֹב זה… נטע כּרם, עשׂה יין…

איוֹב (משגיח בּכּד השבוּר על האצטבה) מי שבר את הכּד הזה? הוּא היה שלם!

ימימה אני שברתי אוֹתוֹ. ניסיתי להדבּיק ולא הצלחתי.

איוֹב הפּלת אוֹתוֹ?

ימימה ניקיתי אוֹתוֹ ונשבּר בּידי, כּבר לפני שבוּע, אבל אתה…

מבּחוּץ נשמע קוֹלוֹ של סלוּא. סלוּא ופוּעה נראים בחצר

סלוּא אמרתי לכם: תּכּנסוּ, השולחן ערוּך, מחכּים לכם… אמרוּ: לֹא, טוֹב לנוּ גם פֹה עם הזמניים… אמרתי להם: אַתם מעליבים את בֹעל-הבּית, זה לכבוֹדכם הוּא עוֹשׂה את כּל זה… אמרוּ: מוותרים על הכּבוֹד… אמרתי להם: יין מקבּלים וכבוֹד לֹא מקבּלים? אמרוּ: היין בּשבילנוּ, הכּבוּד בּשביל הצדיקים… אמרתי להם: איוֹב הוּא כּמוֹ אבּא שלכם ואַתם…

פּוּעה אתה נכנס?

סלוֹא אֵיךְ אני אֶכּנס, גברת פּוּעה? קוֹץ אֶחד בּין שוֹשנים?

פּוּעה נכנסת פּנימה. סלוּא חוֹזר אל היקב

פּוּעה צוֹנחת אל כּיסא. איוֹב וימימה מצפּים לדברה

פּוּעה קנז הסית אוֹתם. לפני שהלך זרע ארס על סביבוֹ. אני נכנסת ליקב… כּבר יוֹשבים על הארגזים, עוֹמדים ליד הקירוֹת, ספלים מלאים יין… לוֹגמים… צוֹחקים… אינם רוֹצים כּלל לבוֹא. כּאילוּ איזה קשר… (לאחר שתיקה כּבדה) אתמוֹל העדר בֹוֹרח, קנז הוֹלך, היוֹם – הפּוֹעלים. (שתיקה) וקציעה שוֹכבת שם וּבוֹכה.

איוֹב (לאחר שתיקה, במאמץ של עידוּד) טוֹב. מוּטב כּךְ, נחֹג לבדנוּ. חג היוֹם, לֹא?.. (מתחיל למזוג יין לכוֹסוֹת) קראי לקציעה, ימימה.

ימימה יוֹצאת למסדרוֹן

פּוּעה כּאילוּ האדמה נשמטת… בּוֹנים, בּוֹנים… פּתאֹם – רוּח רעה עוֹברת, הקירוֹת רוֹעדים. אני חוֹשבת: אוּלי אנחנוּ טוֹעים!

איוֹב בּמה טוֹעים?

פּוּעה תמיד אמרת: אינני רוֹצה כּל מגע. כּל מגע. נעשׂה את שלנוּ. כּך נהגת… מדוּע לֹא עכשיו? עם המשפּט? צדק כּבר לא ייעשׂה לנוּ.

איוֹב האמת.

פּוּעה את האמת אנחנוּ יוֹדעים.

איוֹב לֹא די. לֹא. (מתיישב לדיה. מסבּיר בּשקט) האמת היתה נסתרת, פּוּעה. כּלוּאה בּין הכּתלים הללוּ. בּחוּץ התהלך השקר חֹפשי. מדבּק. מתפּשט. כּמוֹ סרטן. כּל הארץ נעשׂית נגוּעה ממנוּ. שקר הוּא מחלה! מסוּכּנת! מי יכוֹל לפקֹח את עיני האנשים אם לֹא אנחנוּ, עכשיו, כּשניתנת לנוּ הזדמנוּת לכך?

פּוּעה אתה דוֹאג לעוֹלם, איוֹב?

איוֹב אנחנוּ חיים בּתוֹכוֹ. שלוֹשׁ בּנוֹת לנוּ. כּל החיים עוֹד לפניהן!

פּוּעה ואתה מאמין שתפקח עיני אנשים אל האמת!

איוֹב אוּלי עשׂרה. אוּלי חמישה, אוּלי שלוֹשה. מישהוּ עיניו תפּקחנה. הוּא יהיה בּן-בּרית. אוּלי גם יילחם. אוּלי ישנה משהוּ. אי-אפשר לחיוֹת תמיד מוּקפים בּחשיכה סביב-סביב. שלוֹשׁ בּנוֹת לנוּ!

פּוּעה (בּהתרגשוּת) אני שוֹכבת ערה בּלילה, וכל הסיוּטים של מה שיה, מה שיהיה… וחוֹשבת: אילוּ לֹא היה כּל זה! אילוּ לא היה…!

נכנסת ימימה

ימימה אני מדבּרת אליה והיא לֹא עוֹנה. שׁוֹכבת, שוֹתקת, בּוֹכה…

איוֹב (קם) אני אביא אוֹתה.

יוֹצא

ימימה לא הכנתי אותה…

פּוּעה למה?

ימימה לחיוֹת! פּשוּט לחיוֹת! לֹא סיפּרתם לה, אף פּעם לּא דיבּרתם אתּה על זה!

פּוּעה גם לךְ לֹא סיפּרנוּ.

ימימה חשבתם שלֹא יוודע לנוּ? הלֹא זה נמשך! אף פּעם לֹא נפסק!

פּוּעה מה לֹא נפסק?

ימימה השׂנאה וכל זה. רציתם שנגדל ּכמֹו צפרים בכֹרם – שמש, אוֹר, שפע של פרי… אין חיוֹת רעוֹת מסביב, אין!

פּוּעה לֹא ראינוּ אוֹתן.

ימימה לא רציתם לראוֹת. אני ראיתי – לכן ידעתי להיזהר! אבל קציעה…

פּוּעה ואַת – מאוּשרת יוֹתר, משוּם כּך?

ימימה (לאחר שתיקה) לֹא.

נגינה עליזה של תזמוֹרת נשמעת מן החצר. שתיהן מאזינוֹת

פּוּעה המנגנים בּאוּ בּכל זֹאת.

הנגינה מתגבּרת. מלוּוה קריאוֹת ושירה

פּוּעה הפּוֹעלים האלה… לא אוּכל לראוֹת גם אחד מהם. אינני יוֹדעת עם מי נעבֹד מעכשיו.

ימימה (בּצחוק מר) אוּלי לֹא נעבֹד…

פּוּעה מה?

ימימה סתם אמרתי.

פּוּעה הם שׂוֹנאים אוֹתנוּ. ממש.

ימימה למה אינךְ שֹוֹנאת אוֹתם?

נכנסים איוֹב וקציעה. איוֹב מוֹבילה אל השוּלחן. עיניה אדוּמוֹת מבּכי. הנגינה בּחצר נמשכת.

איוֹב (מוֹשיב אוֹתה אל השוּלחן) הנה, שבי כּאן… שבי… (קציעה מתיישבת לימין איוֹב, ימימה לידה, פּוּעה מוּלוֹ. איוֹב מוֹזג לגביעה של קציעה) חבל שקרן-הפּוּךְ איננה עמנוּ, השׂמחה היתה שלמה. וּבכן… (נוֹשׂא את כּוֹסוֹ) על מה נברךְ? נברךְ על יבוּל הכּרם ועל פּרי הגפן. נברך על היבוּל הגדוֹל בּיוֹתר מעז ניטע הכּרם. (טוֹעם מן היין, מתיישב) שתי, קציעה, שתי. (קציעה בּעל כּוֹרחה מגישה את הגביע לשׂפתיה) כּן. וּמה נֹאמר בּערב הזה?.. (מנסה לשווֹת חגיגיוּת לדבריו ולהפשיר את הקוֹר) סבוּרני שמצווה לספּר בּימים ההם, על ראשית הכּרם, לֹא, פּוּעה? אֶת הנטיעה ימימה אינה יכוֹלה לזכֹּר, כּמוּבן, כּי היתה רק בּת שנתיים, אבל את הבּציר הראשוֹן היא זוֹכרת, נכוֹן? מה היה לנוּ אז? כּרם קטן, מַאה אמה על שלוֹש מאוֹת אַמה, שתי פּרוֹת, עז אחת שעטיניה היוּ יבשים, צריף רעוֹע, דוֹלף בחֹרף, קוֹצים גבוֹהים מסביב… בֹּקר אחד ימימה נוֹעלת את הנעל, “עקרב!” היא צוֹעקת (צוֹחק) “עקרב!” – זוֹכרת? הוֹ, עקרבּים היוּ הרבּה, תחת כּל אבן!.. זוֹכרת, פּוּעה, כּשסיקלנוּ את החלקה השנייה והיינוּ זוֹרקים את האבנים אל תוֹך המריצה…

פּוּעה נחש.

איוֹב הוֹ, כּן! עכשיו אני נזכּר! (אל ימימה וקציעה) אתּן יוֹדעות שאמא שלכן בּמוֹ-ידי רוֹצצה נחש! הרימה את המעדר ו-הךְ! כּן, כּן! הו, חרוּצה היתה יוֹתר ממני – קמה בעוד חֹשׁךְ, חוֹלבת, מאכילה את העוֹפוֹת, את הפּרדה, יוֹצאת לשׂדה, מנכּשת עשׂבּים, עוֹדרת – עד לילה!

פּוּעה וימימה?

איוֹב ימימה!.. בּת שמוֹנה כּבר נוֹהגת בּעגלה וּמוֹבילה את כּדי החלב אל הכּפר! ואחר-כּךְ, כּשהחילוֹנוּ לבנוֹת את הבּית הזה, הרי עזרה לערבּב את הטיט! הבּנאים מגרשים אוֹתה והיא חוֹזרת, מגרשים – והיא חוֹזרת. וּבבּציר? – לֹא, בּבּציר היתה קציעה זריזה מכּוּלנוּ! היתה מקפּצת מגפן אל גפן עם המזמרה וגוֹזמת בּמהירוּת כּזּאת, שאיש מאיתּנוּ לֹא יכוֹל היה להשׂיג אוֹתה! כּשאני הייתי בּאמצע השוּרה, היא כּבר היתה בּסוֹפה! שׁרה! גוֹזמת ושׁרה! (אל קציעה) איזה שׁיר היה זה שהיית שרה תמיד? (קציעה אינה עוֹנה. מטפּחתה לעיניה) את זוֹכרת, פּוּעה?

פּוּעה (מנסה לשיר) “שרקרק אחד עמד על ענף, קיפּץ קיפּץ, פּרח ועף…”

איוֹב כּן! ואת שמוֹת הצפּרים… היא ידעה את כּוּלם! רוֹאה צפּוֹר – מיד מכנה אוֹתה בּשמה: קיכלי, דרוֹר, זרזיר, שרקרק…

פּוּעה על פּי הצפצוּפים הכּירה אוֹתם. יכלה לזהוֹת אוֹתם משמיעה. היוֹם שכחה בּודאי…

איוֹב הוֹ, דברים כּאלה לא שוֹכחים!.. אַת זוֹכרת, פּוּעה, כּשקציעה אָבדה לנוּ?

פּוּעה עם העז.

איוֹב זוֹכרת, ימימה, כּשקציעה הלכה לחפּשׂ את העז ולֹא חזרה עד הערב? בּכית: “קציעה לֹא תחזֹר, לֹא נראה אוֹתה עוֹד”… בּכל הסביבה חיפּשׂנוּ, עד היער… נס היה זה שמצאנוּ אוֹתה לפני החשיכה.

פּוּעה היא לא הבינה כּלל על מה היתה כּל המהוּמה. “חיפּשׂתי את העז”, אמר, “מפּני שפּחדתי שזאב יטרֹף אוֹתה”… “זאב?” – אני אוֹמרת לה – יש זאבים בּיער הזה?"…

קציעה מתייפּחת אל מטפּחתה

איוֹב הוֹ, חדלי, חדלי. (מתבּדח) מזכּירים “זאב”, היא בּוֹכה. שנים רבּוֹת עברוּ מאז! בּת כּמה היית, שש? שבע?.. בּאמת אינךְ ילדה כּבר.

קציעה (מתוֹך הבּכי) הוּא לא אשם, אני בּטוּחה בּזה, בּטוחה! אַתּם אינכם מכּירים אוֹתוֹ! כּל מה שאמר, רק לטוֹבתנוּ אמר!

איוֹב (בשקט) לא נדבּר בּזה עכשיו. חג הערב לֹא?

קציעה אני אוֹהבת אוֹתוֹ, זה מה שאני יוֹדעת, ולֹא תצליחוּ להפריד בּינינוּ.

ימימה הוּא לֹא אוֹהב אוֹתךְ, כּנראה.

קציעה למה אַת אוֹמרת דבר כּזה? למה?

ימימה אילוּ אהב אוֹתךְ בּאמת, לֹא היה אוֹמר דברים כּאלה לאבּא.

קציעה אבל הוּא לֹא ידע! לֹא ידע! גם עכשיו הוּא לֹא יוֹדע!

ימימה הוּא איים על אבּא!

קציעה אינני מאמינה. הוּא לֹא מסוּגל לזה…

ימימה אבּא לֹא אוֹמר אמת?

קציעה אבּא לֹא הבין אוֹתוֹ כּנראה! איךְ הוּא יכוֹל לדרֹש את רעתוֹ של אבּא אם הוּא אוֹהב אוֹתי! אני יוֹדעת שהוּא אוֹהב אוֹתי!

ימימה אילוּ היה דוֹרש את טוֹבתוֹ של אבּא, ואת טוֹבתךְ, – היה בּא ואוֹמר לוֹ: גלה את כּל האמת! אַל תחשׁשׁ מכּלוּם! לךְ למשפּט והוֹקע אוֹתוֹ! הוּא היה מוֹשיט יד לאבּא!

קציעה הוּא לֹא ידע! לֹא חשב על זה!.. הלֹא כּל הדברים האלה קרוּ כּשהיה תינוֹק… למה הוּא צריך לחשוֹב על זה?.. למה בּכלל?.. אין לנוּ זכוּת לאהֹב, לשֹׂמח, סתם כּךְ, כּמוֹ לכֹל האנשים בּעוֹלם?

פּוּעה (בשקט) קרה לנוּ משהוּ שלֹא קרה לכל האנשים בּעוֹלם…

קציעה אז למה צריך לזכֹּר את זה תמיד! למה?

ימימה מזכּירים לנוּ את זה, קציעה!

קציעה אז תמיד עלי להתהלך כּפוּפה? עם שׂק של זכרוֹנוֹת על גבּי? אסוּר לי לשׂמֹח, לאהֹב?.. כּל-כּךְ טוֹב היה לנוּ יחד… פּתאֹם… למה אסוּר לי להיוֹת קצת מאוּשרת? (מתייפּחת)

שתיקה. הנגינה בּחצר גוֹברת

קציעה (קמה פתאוֹם מן השוּלחן) אני הוֹלכת.

פּוּעה לאן אַת הוֹלכת?

קציעה (פּוֹנה אל דלת החצר) אינני יוֹדעת, ליקב.

פּוּעה (בּחרדה) מדוּע ליקב פּתאֹם?

קציעה לשׁכֹּח. פּשוּט לשכֹּח.

קציעה יוֹצאת. שתיקה. הנגינה גוּברת

פּוּעה לכי אליה, ימימה. אני חוֹששת לה.

ימימה קמה לאט, יוֹצאת. בּחצר נראה סלוּא, ספל יין בּידוֹ, מסתכּל בּה בּחיוּך.

ימימה מה אתה רוֹצה, סלוֹא?

סלוּא שוּם דבר, גברת ימימה, אני שׂמח שאתּ בּאה אלינוּ!

ימימה מתרחקת לעבר היקר. סלוּא אחריה.

פּוֹעה כּךְ. מתפּללים לגילוּי האמת, חוֹשבים שתגאל אוֹתנוּ, אבל היא כּל-כּךְ כּבדה, האמת הזֹאת, שאנחנוּ כּוֹרעים תחתיה כּמוֹ תחת אסוֹן.

שתיקה. נשמעת נגינה מן החצר. דפיקה על הדלת. פּוֹעה ואיוֹב נחרדים. איוֹב קם והוֹלך לפתוֹח. נכנסים לוֹטן ומירב

לוֹטן ערב טוֹב!

איוֹב (בּמאוֹר פּנים) הוֹ, ערב טוֹב! היכּנסוּ, היכּנסוּ!

לוֹטן (מציג אוֹתם) מירב, איוֹב, הגברת…

פּוּעה ערב טוֹב.

לוֹטן (בּהתנצלוּת) אני רוֹאה שבּאמצע סעוּדת-חג בּאנוֹ אליכם…

איוֹב לֹא לֹא, היכּנסוּ, הרי ציפּינוּ לבוֹאכם!

לוֹטן אוּלי תסיימוּ תחילה…

פּוּעה לֹא, אנחנוּ סיימנוּ, שבוּ בּבקשה.

לוֹטן ומירב מתיישבים. אחריהם איוֹב

פּוּעה אוּלי אשאיר אתכם לבדכם…

לוֹטן לֹא, תוּכלי להשאר. (פּוֹתח את תיקוֹ. מאזין רגע לנגינה) אני שוֹמע שחוֹגגים אצלכם…

איוֹב ּכּן, סיוּם הבּציר. נתנּוּ לפּוֹעלים לשׂמֹח קצת. הבאנוּ מנגנים מן העיר.

לוֹטן צר לי שאנחנוּ נאלצים להפריע לכם, אבל הדברים דוֹחקים יוּתר משחשבנו.

איוֹב כּן, אני משער לעצמי. גם אני הייתי רוֹצה שהדברים לֹא יארכוּ יוֹתר מדי.

לוֹטן (בּמעין פּיזוּר-נפש) אתה הספּקת לעיין בּתיק, כּמוֹבן.

איוֹב כּן. אספּר כּל מה שידוּע לי. מה שזכוּר לי. נעיד. שנינוּ נעיד. נעשׂה מה שאפשר…

פּוּעה הדבר בּא כּל-כּך בּמפתיע… לא העלינוּ בּדעתנוּ שאפשרי הדבר שפּוֹשע כּזה יתהלך חֹפשי עשׂרים שנה.

מירב (בּשקט) אַשמתוֹ לֹא הוּכחה עדיין…

איוֹב היא תוּכח, היא תוּכח! (אל לוֹטן) בּאוֹתוֹ יוֹם, לאחר שהלכתם, וקראתי את עדוּתוֹ של עיבל ואת כל פּרשת השאלוֹת-והתשוּבוֹת… פּתאֹם הכֹּל, הכֹּל עלה בּזכרוֹננוֹ, חי כּמוֹ בּאוֹתוֹ לילה עצמוֹ. האֵש, היריוֹת, כּל פּרטי-הפּרטים של מה שיה לפני-כן ואחרי כן…

פּוּעה לֹא קל יהיה לנוּ לעמֹד בּכךְ, בּשעת המשפּט, לחזֹר וּלספּר על כּל הזוועה הזֹאת.

מירב יהיה עליךְ להבליג על רגשוֹתיךְ, גבירתי. בּמשפּט – רק העוֹבדוֹת מדבּרוֹת. הרגשוֹת אין להם משקל על מֹאזני הצדק.

איוֹב (בּהחלטיוּת) כּן, עוּבדוֹת נספּר. כּמוּבן עוּבדוֹת. האם תרשמוּ את דברינוּ עכשיו?

לוֹטן (לאחר שתיקה) העניינים הסתבּכוּ בּמקצת מאז היינוּ אצלךָ לאחרוֹנה.

איוֹב הסתבּכוּ?..

לוֹטן אוֹתוֹ עיבל… הוּא הסתלק מעדוּתוֹ.

איוֹב (נדהם) אִיךְ?.. אינני מבין.. מה פּירוּש הסתלק…

לוֹטן הוּא טוֹען עכשיו שכּל מה שסיפּר תחילה היה שקר, שקר שהמציא מלבוֹ רק כּנקמה נגד הממוּנה עליו.

פּוּעה (בּחרדה גדוֹלה) אבל הדברים היוּ! ממש כּךְ! אינני תוֹפשׂת…

איוֹב איימוּ עליו! איימוּ עליו כּדי שיסתלק!

לוֹטן אינני סבוּר כּךְ. על-כּל-פּנים הדבר מוּטל עדיין בּספק, דוֹרש בּדיקה. כּמובן שחוֹקרים אוֹתוֹ. ממשיכים לחקוֹר.

מירב עליכם להבין שהדבר די מתקבּל על הדעת שפּקיד שהוּאשם על-ידי הממוּנה עליו בּמעילה, ימצא איזוֹ דרך להתנקם ּבֹו ויעליל עליו אפילוּ את העלילוֹת השפלוֹת בּיוֹתר.

איוֹב יש מי שמאמין להכחשה שלוֹ?

מירב אין זוֹ שאלה של מאמינים אוֹ לא מאמינים. יש פּנים לכאן וּלכאן. בּייחוּד שהחשוּד הוּא אדם, שעבר איזה עבירוֹת כּלכּליות, אבל מעוֹלם לא נאשם בּפשע!

איוֹב (כּמעט בּצעקה) אבל אני אעיד! אני, אני!

מירב (בּקוֹר רוּח) השאלה היא אם העדוּת שלךָ, של אדם הנוֹגע בּדבר בּאֹפן ישיר, תּספיק כּדי להרשיע אוֹתוֹ!

איוֹב השוֹפטים לא יאמינוּ לי? העוּלם לּא יאמין?

מירב (בּשקט) סוֹף-סוֹף עברוּ עשׂרים שנה…

איוֹב (בּצעקה) אבל הלילה ההוּא היה! היה!..

מירב השתדל לשלֹט בּעצבּיך, אדוּני. עוֹד תזדקק להם. התרגשוּתךָ אינה מוּבנת לי כּל-כּךְ, לאוֹר העוּבדה שעשׂרים שנה בּכל-זֹאת החרשת, לא נקפּת אצבּע!

איוֹב אבל אני לֹא ידעתי! לֹא ידעתי כּלל אם האיש הזה חי, היכן הוּא…

מירב (בּספקנות מוּדגשת) האֹמנם?

איוֹב אילוּ ידעתי שהוּא…

מירב מדוּע לֹא עשׂית דבר כּדי להיוודע היכן הוּא. זה לֹא עניין אוֹתךְ כּלל?

איוֹב אני… הרי בּקשׁי קמתי על רגלי, הכֹּל היה…

מירב (בּתוֹקף) אתה אינךָ עוֹנה על שאלתי, אדוֹני.

ֹאיוֹב איךְ יכֹלתי? הכֹּל היה שׂרוּף, צריכים היינוּ קֹדם-כּל ללקט את עצמוֹתינוּ…

מירב (בתוֹקף) אתה אינךָ עוֹנה על שאלתי, אדוֹני. אני שאלתי אם זה לֹא עניין אוֹתךָ בּכלל מי היה האיש והיכן הוּא, אם הוּא חי אוֹ מת, בּארץ אוֹ לֹא בּארץ, – ואתה משתמט מתשוּבה על-ידי סיפּוּרים מעוֹררי רחמים. אבקשךָ לענוֹת לי ישר: התעניינת? שאַלת?

איוֹב (לאחר שתיקה) לֹא.

מירב מדוּע? (איוֹב אינוֹ עוֹנה) אם כּן אני אוֹמר לךָ מדוּע! (בּתוֹקפּנוּת) מפּני שידעת! ועמדת בּקשרים אתּוֹ! והפקת תּוֹעלת ממנוּ! וגבית את חובךָ! חמשת אלפים! ורק עכשיו, כּשהפּרה הפסיקה לתת חלב – החלטת לשׁחט אוֹתה! נכוֹן?

פּוּעה (קמה, בּהרגשת חוּלשה) איוֹב… סלחוּ לי…

איוֹב (קם בּבהלה ותוֹמך בּה) מה קרה, פּוּעה?

פּוּעה אינני יכוֹלה…

איוֹב מוֹליך את פּוּעה דרך המסדרוֹן אל המדוֹר הפּנימי

מירב אני אוֹהב את ההצגוֹת האלה. ואתה תראה עוֹד מעט איךְ יכחיש את הכֹּל. לא ראיתי, לֹא שמעתי…

לוֹטן אבי היה אוֹמר: היזהר מן הצדיקים, יש להם צעדים שקטים…

מירב עכשיו אתה מבין איךְ הוּא זוֹכה בֹשני עוֹלמות גם יחד?

לוֹטן היית צריך להיוֹת פֹּה בּיוֹם. המשק המשׂגשׂג בּיוֹתר בּמחוֹז.

ֹמירב פּיקח מאֹד. ראית איךְ הוּא משתמט מתשוּבה ישירה?

לוֹטן נניח לנקוּדה זוֹ. נתקדם הלאה.

מירב נגּש לעניין, אם כּן.

לוֹטן כּן, השעה מתאחרת.

איוֹב חוֹזר

לוֹטן הוּטב לגברת?

איוֹב מתיישב בּדכּאוֹן כּבד

לוֹטן העניינים הסתּבּכוּ בּמקצת, כּפי שאמרתי קֹדם. הסתבּכוּ גם בּכיווּן אחר. בּקשר עם עניין המעילה, נעשׂתה בּדיקה מחוּדשת של כּל עסקי החברה שבּראשה עוֹמד הדד, התבּרר לנוּ – צר לי לוֹמר זאת – שהחברה עסקה, בּין היתר, גם בּהברחוֹת. (מצפּה לתגוּבה של איוֹב) אתה היית קשוּר בּחברה הזֹאת. שיווקת את היין שלךָ דרכּה.

איוֹב כּן.

לוֹטן היין שלךָ הוּא שהוּברח, בּין היתר.

מירב החברה עשׂתה רווחים גדוֹלים על-ידי הברחוֹת אלה. לךָ היה, כֹמוּבן, חלק ברווחים אלה.

לוֹטן הדבר ידוּע לךָ בּוודאי (מצפּה לתשובה) אתה מכחיש זֹאת?

מירב בּרצוֹני להעמיד אוֹתךָ על העוּבדה שזוֹהי עבירה חמוּרה על חוּקי המדינה וחל עליה עֹנש.

איוֹב לשם כּך בּאתם איפֹא.

לוֹטן אין זוֹ אשמתנוּ שהעניינים התגלגלוּ בּצוּרה כּזֹאת. עליךְ להבין שאנחנוּ איננוּ צד בּעניין, אנחנוּ רק ממלאים את תפקידנוּ.

איוֹב בּאתם להאשים אוֹתי, אם כּן.

לוֹטן המאשים הוא התוֹבע הכּללי. אם יוּברר, לאחר שיאסף כּל חֹמר ההוֹכחוֹת, שיש אמת בּטענה שהיית שותף לעסקי ההברחה אוֹ היתה לךָ הנאה מהם, ושהדבר נעשׂה בּידיעתךָ – אין ספק שתהיה כּלוּל בּכתב האישוּם ותצטרך לעמֹד למשפּט. אם תּכחיש את האַשמה, תוּכל כּמוּבן להגן על עצמךָ. בּינתים תפקידנוּ מצטמצם בּחקירה בּלבד. לשם כּך יהיה עלינוּ לשאֹל אוֹתךָ מספּר שאלוֹת. עלי רק להזהירךָ כּחוֹק שתשוּבוֹתיךָ עלוּלוֹת לשמש כּראָיה נגדךָ.

מירב (פּוֹתח את התיק. העט מוּכן בּידוֹ) רשוּם אצלנוּ שעסקיךָ עם החברה החלוּ לפני חמש וחצי שנים ובאמצעוּתה שיווקת את היין מיקבךָ, וקיבּלת את חֹמרי הגלם לאריזה וּלייצוּר המשקאוֹת. אני מניח שאֶת כֹּל היין שיווקת דרכּה. (מצפּה לתשובה. איוֹב אינוֹ עוֹנה. מירב ממשיך לעיין בּניירוֹת) לשם ייצוּר משקאוֹת מסוּימים השתמשת ּבכֹהל מיוּבא מן החוּץ, המהווה בּמקרים אחדים, כּשני-שליש מערך המוּצר ואשר חל עליו מכס בּשיעוּר של מחצית משוֹויוֹ. איךְ הגיע אליךָ כֹּהל זה? (מצפּה לתשוּבה. איוֹב אינוֹ עוֹנה)

לוֹטן קם בּינתיים, מתהלך בּחדר, מתעכּב ליד כּלי החרס וממשמש. בּמשך הפסקוֹת השתיקה נשמעת בבירוּר הנגינה מבּחוץ

מירב האם קיבּלת את כּוּלוֹ בּאמצעוּת החברה? את חלקוֹ? (מצפּה לתשוּבה. איוֹב אינוֹ עוֹנה) זכוּר לךָ אוּלי כּמה שילמת בּעדוֹ בּשנה זוֹ בּערךְ? (אין תגוּבה) שאלה דוֹמה לזוֹ קיימת בּיחס לחֹמרי האריזה – החביוֹת, הבּקבּוּקים, אביזרי הקישוּר. (אין תגוּבה) רשוּם אצלנוּ שכּמוּיוֹת של יין ששוּוקוּ לחוּץ לארץ והוּעברוּ בּרכּבוֹת, לֹא עברוּ את שלטוֹנוֹת המכס ולֹא שוּלם עליהם המס בּהתאם לתקנוֹת. מה ידוּע לךָ על כּךְ? (אין תגוּבה) אתה מסרב לענוֹת?

לוֹטן (ניגש לשולחן) עליךָ לדעת ששתיקתךָ עלוּלה להתפּרש כּהוֹדאה. בּעצם, אין ספק שכּךְ שהיא תתפּרש. אני מציע לךָ לענוֹת. (מצפּה. אל מירב) נדמה לי שיהיה עלינוּ ללכת אם כּן, מה?

מירב אם החשוּד מסרב לשתף פעוּלה עם חוֹקריו, נצטרך ללכת, כּמוּבן.

שניהם אוֹספים את כליהם

לוֹטן (בּפנוֹתם לצאת) צר לי שכּך התגלגלוּ הדברים. אני חוֹשש שאי שיתוּף הפּעוּלה מצדךָ משמיט את הקרקע גם מכּל תביעה אחרת. אתה יכוֹל עוֹד לחזֹר בּךָ. (מצפּה) מצטער. יתכן שהיינוּ יכוֹלים לעזֹר לךָ. אני, על-כּל-פּנים, כּאדם שהכּיר אוֹתך מנעוּריו… אבל רצוֹנךָ הוֹא כּבוֹדךָ.

מירב (בשקט, לאט) אני יכוֹל רק לוֹמר לךָ, שבּכל העניינים שעליהם סירבת לענוֹת, יש לנוּ עדוּת מפוֹרטת מפּי מנהל-המשק שלךָ, קנז… (מצפּה) נלךְ, אם כֹן. לילה טוֹב.

לוֹטן צר לי שאשתךָ… אני מקווה שיוּטב לה. אגב, (מראה על הכּדים) כּדים יפים! לילה טוֹב, אם כּן.

לוֹטן ומירב יוֹצאים

מירב (לאחר צאתם) פּיקח, אבל לֹא כּל כּךְ. לא תמיד השתיקה היא חֹכמה – את זה הוּא איננוּ יוֹדע.

לוטן ומירב מתרחקים

איוֹב (בּאנחה כּבדה) עוֹד זה מדבּר וזה בּא. עוֹד זה מדבּר וזה בּא.

איוֹב נשאר בּמקוֹמוֹ. נשמעת רק הנגינה. דפיקה על הדלת. איוֹב קם ובצעדים כּבדים הוֹלך לפּתוֹח. מוֹפיעים שלוֹשת הרעים. שלוֹשתם זקנים מעט מאיוֹב. מלבּוּשם ומראיהם דוֹמים זה לזה – כּשלוֹשה בּעלי-אחוּזוֹת.

שלוֹשת הרעים ערב טוֹב!

איוֹב מתבּוֹנן בּהם ואינוֹ מכּירם

רע א' אינך מכּיר אוֹתנוּ?

איוֹב (לאחר שמוֹׁסיף להתבּוֹנן בּהם) כּן. לא ראיתי אתכם מאז… שנים רבות עברו.

רע ב' מזדקנים. שנים עוֹברוּת ולֹא נפגשים. כּל אחד בּשלוֹ. והנה היוֹם… נזדמנוּ יחד שלוֹשתנוּ ואמרנוּ. נלךְ וּנברךְ את איוֹב ביוֹם שׂמחתוֹ.

איוֹב (בּעייפוּת רבּה) היכּנסוּ, שבוּ.

רע ב' סלח לנוּ שבֹאנוֹ כֹךְ, ללֹא כּל הוׁדעה מוּקדמת. אבל חשבנוּ, לֹא יהיה זה למוֹרת-רוּחךָ אם בּיוֹם חג לךָ…

איוֹב שבוּ, שבוּ, יפה שבּאתם.

השלוֹשה מתיישבים. איוֹב מוֹזג יין לכוֹסוֹתיהם

רע ג' (מסתכּל סביבוֹ) יפה אצלךָ, הכֹּל כּמעט כֹמוֹ אָז.

רע א' (נוֹשׂא את כּוֹסֹו) לחייך*! לחיי השעה הז_את!

השלוֹשה נוֹשׂאים כּוֹסוֹתיהם ושוֹתים. איוֹב מרים מעט את כּוֹסוֹ אך אינוֹ שוֹתה

רע ב' שׂמחנוּ מאֹד. בּאמת שׂמחנו מאֹד כּשנוֹדע לנוּ.

איוֹב כּשנוֹדע לכם…

רע ב' עניין המשפּט! שנתפּס סוֹף-סוֹף אוֹתוֹ נבל, יישׂפט ויבוֹא על עֹנשוֹ!

רע א' זוֹכר מה שאמרנוּ לךָ אז? – לעוֹלם אַל תחדל מקווֹת. גם אם יתמהמה – בּוֹא יבוֹא!

איוֹב (בּרוּח כּבדה) כּן, זהוּ מה שאמרתם לי אז.

רע א' ולֹא האמנת לנוּ! חשבת שלעוֹלם לא תקוּם מן האֵפר, לעוֹלם לֹא יהיה קץ לסבלךָ, וּלעוֹלם לא יבוֹא הפּוֹשע על עֹנשוֹ!

רע ב' כּמה קיללת אז! את כּל העוֹלם קיללת (בּצחוֹק) אפילוּ אוֹתנוּ!

איוֹב גם אתכם?

רע ב' אינךָ זוֹכר כּבר! חנפים קראת לנוּ! רגזת, לעגת, קראת לנוּ טוֹפלי-שקר, רוֹפאי-אליל, חכמים להרע, מדּברים בּלב-ולב… לֹא רצית לשמֹע!

רע א' כּמעט סילקת אוֹתנוּ מעל פּניךָ! ואנחנוּ – הרי רק לנחם אוֹתך היה כּל רצוֹננוּ אז! לטעת בּךָ תקוה!

איוֹב כּן, אני זוֹכר.

רע א' אתה זוֹכר מה ניבּאתי לךָ אז? – שאחריתךָ עוֹד תשׂגה מראשיתךָ ושכּל שׂוֹנאיך יבוֹשוּ! כּךְ, בּמלים אלה!

רע ב' ואתה חשבת שאנחנוּ מתקלסים בּךָ! לוֹעגים למשבתךָ!

איוֹב כּן, בּאמת צר לי ש…

רע ב' הוֹ! סלחנו לךָ! מזמן סלחנוּ לךָ! שכחנוּ כּבר! מלבד זה… אפשר היה להבין, בּמצבךָ אז… כּשהכֹּל נשׂרף…אדם בּמצב כּזה מאבּד את רֹאשוֹ, אפשר לוֹמר… רואה דברים רק מבּשׂרוֹ, חדל לשפֹּט את הנעשׂה סביבוֹ בּהיגיוֹן! זה מוּבן…

רע ג' (שכּל העת היה מסתכּל סביבוֹ על המצוּי בּחדר) שלוֹש בּנוֹת לךָ, נדמה לי.

איוֹב כּן, שלוֹש.

רע ג' גדוֹלוֹת.

איוֹב עשׂרים, שמוֹנה-עשׂרה, שלוֹש-עשׂרה.

רע ג' (בּזהירות) אשתךָ…

איוֹב היא בּחדר הסמוּך. היתה עייפה מאֹד ושכבה לישֹׁן.

רע א' כּמה היא היתה מיוּאשת אז! אי אפשר היה לדבּר אליה כּלל. אני זוֹכר שהיתה אילמת, משוּתקת, מרוֹב יגוֹן.

רע ג' יבוּל טוֹב היה לךָ השנה, שמעתי.

איוֹב כּן, ֹלא רע.

רע ג' מחירים טוֹבים לענבי-יין השנה. אני עצמי מצטער שנטעתי רק חלקה קטנה. כּמעט כּל הכּרם – ענבי-מאכל. מחירים ירוּדים. השוּק מוּצף… הכּדים האלה (מצבּיע על האצטבה) איפֹה קנית אוֹתם?

איוֹב הם מפֹּה. מן הדמה.

רע ג' אצלךָ בשדה! יפים מאֹד! ממש אוֹצר! רפת – יש לךָ?

איוֹב כּן. לֹא גדוֹלה.

רע ג' טוֹב. טוֹב מאֹד. אני תמיד טוֹען – משק מעוֹרב, זה הפתרוֹן. ענף אחד בּירידה, שני בּעלייה, אתה מפסיד קצת כּאן, מרויח יוֹתר שם. יש איזוןֱֱ!

רע ב' לֹא תמיד, לֹא תמיד. לי יש כּרם, שׂדוֹת חיטה, רפת – (צוּחק) שלוֹשתם בּהפסד.

רע ג' אַשמתךָ! ארגוּן לקוּי! הנה – תשאל את איוֹב איךְ הוּא מכלכּל את ענייניו! הכֹּל היה שׂרוֹּף אצלוֹ, ועכשיו –

רע א' ראוּי להערצה! אם לזכֹּר שמלֹא-כלוּם ממש…

רע ג' (בּאינטימיוּת) קיבּלת עזרה כּלשהי?

איוֹב ממי?

רע ג' אני מתכּוון – הלוואוֹת אוֹ משהוּ כּזה… סוֹף-סוֹף אחרי שהכֹּל נשׂרף…

איוֹב לֹא. לֹא קיבּלתי.

רע ב' חריצוּת, זה מה שעוֹשה את זה, חריצוּת והתמדה! בּאלה תמיד הצטיין איוֹב!.. (בּאינטימיוּת) מתי המשפּט?

איוֹב אינני יוֹדע עדיין. המוֹעד לא נקבּע.

רע ב' אבל כּתב-האישוּם מוּכן כּבר…

איוֹב כן, דוֹמני שכּן.

רע א' זוֹכר מה שאמרת אז? הארץ ניתנה בּידי רשע וּפני שוֹפטיה יכסה. הנה – הארץ לא בּידי רשע, וּפני השוֹפטים לֹא מכוּסים! אֹרךְ-רוּח, אמרנוּ לךָ אז, אֹרךְ-רוּח!

רע ב' אילוּ ּבאמת היו פּני הדברים כּפי שתיארת אוֹתם אז – הצוֹדקים סוֹבלים, הרשעים שוֹלטים וכדוֹמה – העוֹלם לֹא היה מתקיים יוֹם אחד!

רע א' לחשֹׁב שהרוֹצח התהלךְ חֹפשי עשׂרים שנה ואיש לֹא הרגיש בּזה! מסמר-שׂער ממש!

רע ב' היוּ אנשים שידעוּ, אני בּטוּח בּזה, אלא שלֹא רצוּ להסתכּן. למה להסתבּךְ?

רע א' זהוּ. לֹא רוֹצים להסתּבּךְ. תּזכּרוּ מה היה מיד אחר האסוֹן! מי בּא אל איוֹב לוֹמר לוֹ איזוֹ מילה טוֹבה, לעוֹדד אוֹתוֹ? – כּוּלם עמדוּ מרחוֹק! התרחקוּ מעליו כּמוּ מעל… מצוֹרע אוֹ משהוּ. אלמלא אנחנוּ…

רע ג' שלֹשה אנשים, מכֹּל עשׂרוֹת בּעלי האחוּזוֹת שׁבּסביבה, שכּוּלם היוּ ידידיו כּביכוֹל.

רע א' אני זוֹכר את הבֹּקר ההוּא… העשן העוֹלה מן החֹרבוֹת, העצים שנהפכו לאפר… הכֹּל איננוּ!… (רוֹעד מצמרמוֹרת) זוועה!

רע ב' מוּטב שלֹא תזכּיר. חֹדשים אחרי זה היוּ לי סיוּטים בּלילוֹת.

רע ג' (לאחר שתיקה, כּאילוּ כּדי לסלק את הנוֹשׂא הקוֹדם) בּכל זֹאת אני אוֹמר לכם – יין זה עסק טוֹב. עזבוּ כּל גידוּלים אחרים ועסקוּ בענבי-יין! כּשבּני אדם מאוּשרים – הם שוֹתים יין! כּשבני אדם מיוּאשים – שוּב הם שוֹתים יין! תמיד וּבכל מצב יהיה שוּק ליין! (אל איוֹב) צדקתי אוֹ לֹא?

איוֹב כן, כן…

רע ב' (בּאינטימיוּת) העדוּת שלךָ – כּבר מוּכנה?

איוֹב איךְ?

רע ב' כּוותי – אם ערכת לךָ את כּל הפּרטים… אתה יוֹדע אֵיך זה בּמשפּט… הפּרקליטים עם השאלוֹת המכשילות שלהם… לפעמים הם עלוּלים לבלבּל גם את האדם הישר בּיוֹתר.

איוֹב אני מקווה, אני מקווה.

רע א' יהיוּ גם עדים אחרים? כּלוֹמר… מלבדךָ וּמלבד אשתךָ…

איוֹב לֹא, אינני סבוּר.

רע ב' כּךְ כּלְ.

רע א' כּן, שוּב להיזכר בּכל זה…

שתיקה

איוֹב (בּגישוּש) אילוּ… אילוּ הייתי מבקש מכּם להעיד… הייתם מעידים?

רע ג' בּמשפּט?

איוֹב כּלוֹמר – אם יהיה צֹרךְ בּכךְ…

רע א' (אוֹטוֹמאטית) כּמוּבן! (נרתע) כּלוֹמר… אינני יוֹדע בּדיוק על מה נוּכל להעיד…

איוֹב מה שאַתּם יוֹדעים. מה שראיתם, שמעתם…

רע ב' אנחנוּ… בּעצם, הרי לא ראינוּ… כּלוֹמר, רק לאחר מעשׂה…

רע א' מה שידוּע לנוּ – אין בּזה, בּעצם, שוּם ראָיה נגד הפּוֹשע…

רע ג' מדוּע אתה שוֹאל? אין הוֹכחוֹת מספּיקוֹת?

איוֹב יש, יש. רק חשבתי – בּמקרה, אם יהיה צֹרך.

רע ג' הרי ישנוֹ עד המלך, כּפי ששמעתי.

איוֹב כּן, זה נכוֹן.

רע ב' יש איזה עיכּוב?

איוֹב לֹא לּא.

רע א' (לאחר שתיקה) אבל אם תמצא שיש צֹרךְ…

שתיקה מכבּידה

רע ג' טוֹב, רבוֹתי, נדמה לי שאיוֹב עייף למדי והיגיעה השעה ללכת.

רע א' כּן, נלך.

שלוֹשתם ואיוֹב קמים

רע א' (לוֹחץ את ידוֹ של איוֹב) אנוּ מברכים אוֹתךָ שוּב. מי יתן ותצליח בּכל מעשׂיךָ!

רע ג' (לוֹחץ את ידוֹ) וּבמשפּט, כּמוּבן.

רע ב' (לוֹחץ את ידוֹ) ואני שׂמח שמעט המרירוּת שהיתה בּינינוּ – נמוֹגה כּלֹא היתה. לילה טוֹב!

איוֹב לילה טוֹב.

שלוֹשת הרעים יוֹצאים. איוֹב פּוֹנה אל החלוֹן ומשקיף אל החצר. הנגינה נשמעת. רקיעוֹת רוֹקדים. קריאוֹת צהלה. נכנסת פּוּעה. פּרוּעת-שׂיער. סימני השינה בּפניה.

פּוּעה הלכוּ?

איוֹב מי?

פּוּעה אלה, ממחלקת החקירוֹת.

איוֹב כּן. הוּטב לךְ.

פּוּעה ישנתי. קציעה לא חזרה עדיין?

איוֹב לא. שתיהן לֹא חזרוּ.

פּוּעה אוּלי כּדאי לגשת לשם, לראוּת…

איוֹב אין צֹרךְ, אין צֹרךְ.

פּוּעה מה הן עוֹשׂוֹת שם, שעה כּל-כּךְ ארוּכּה?

איוֹב ימימה שם. אינני דוֹאג.

פּוּעה (צוֹנחת אל כּסא. מוחה את פּניה) איזה חלוֹם נוֹרא! חלמתי שקציעה יצאה מן הבּית, כּמוֹ אז… היתה לבוּשה בּשמלת הפּרחים הישנה… וקראתי לה, קראתי, אבל היא רצה רצה… לעבר היער… ידעתי שאסוֹן יקרה וצעקתי, חזרי, קציעה חזרי! אבל היא לא שמעה, ורדפתי אחריה, וּפתאֹם – כּל היער בּאש…

איוֹב אַת דוֹאגת לה. היא תתאוֹשש, תתאוֹשש…

פּוּעה המשפּט… יתקיים?

איוֹב כּן, פּוּעה, הוּא יתקיים.

פּוּעה ורק אנחנוּ נעיד?

איוֹב (מסתכּל בּה בּאהבה) את יוֹדעת בּמה אני נזכּר? אני נזכּר איךְ גזזת את שׂערךְ וּמכרת אוֹתוֹ כדי לקנוֹת שלוֹש כּכּרוֹת לחם…

פּוּעה והיוֹם, לא הייתי מוּכנה לעשׂוֹת זֹאת למענךָ?

איוֹב אינני ראוּי לזה. לא אז ולא עכשיו.

פּוּעה אינך ראוּי?

איוֹב זוֹכרת את שלוֹשת האנשים שבּאוּ אי אז, כּשישבתי בּאֵפר?

פּוּעה לֹא הייתי רוֹצה לראוֹת אוֹתם. עד יוֹם מוֹתי לא.

איוֹב אני חוֹשב שצדקוּ. צדקוּ כּשאמרו שאם בּא עלי אסוֹן – אוֹת הוּא כּי חטאתי.

פּוּעה אתה – חטאת?

איוֹב כּל ימי. מאָז ועד היוֹם הזה.

פּוּעה אתה?

איוֹב התעלמתי מן האמת, פּוּעה. חטא גדוֹל. חטא גדוֹל.

פּוּעה איזוֹ אמת?

איוֹב על בּני אדם. על עצמי. על העוֹלם כּוּלוֹ. אי אפשר לחיוֹת כּךְ. אסוּר. צריך לדעת את האמת.

פּוּעה מי יוֹדע – האמת מה היא?

איוֹב לא דרוּשה חֹכמה רבּה כּדי לדעת את האמת. דרוּש רק אֹמץ. להאמין בּמה שאתה רוֹאה, שוֹמע…

פּוּעה היה לךָ האֹמץ לחיוֹת. זה הרבּה מאֹד.

איוֹב (לאחר שתיקה) זוֹכרת אז, בּזמן השׂריפה, כּשכּוּלם עמדוּ מרחוֹק ואיש לֹא בּא לעזֹר? נשבּעתי אז שלעוֹלם, לעוֹלם לא אבּיט עוֹד בּפניהם, שידי תיבש אם אגע בּמה שידיהם תיגענה. שכחתי. לֹא, – השׁכּחתי! דחקתי. בּכֹח. כּדי לחיוֹת, כּמוֹ שאַת אוֹמרת. נטעתי את הכּרם, בּניתי את הבּית, עשׂיתי יין. על האדמה הזֹאת. עבדתי אתּם, סחרתי אתם, לחצתי את ידיהם. השקיתי אוֹתם יין! ידי אינן נקיוֹת, פּוּעה. הן נטמעוּ. אינני תם. אינני ישר. כּוּלם צדקוּ ממני. גם קנז, גם החוֹקרים האלה שמחר יביאו אוֹתי למשפּט. לחיוֹת, אַת אוֹמרת…

פּוּעה האם לֹא היתה לנוּ זכוּת לכך, אחר כּל הסבל שעבר עלינוּ?

איוֹב (בּהתרגשוּת גוֹברת) הסבל! אבל לא למדנוּ ממנוּ! כּלוּם לֹא למדנוּ! כּאילוּ לֹֹא היה, כּאילוּ… (משתדל להרגע) אז, כּשישבתי בּתוֹך האֵפר, אמרתי לעצמי: אם יש טעם לסבל, אם יש לוֹ לקח, אם יחסֹך סבל, אם ימס קצת מן הרשע, השׂנאה, הטמטוּם, האדישוּת – אני מוּכן! מוּכן לסבֹּל! (בּכאב עז) אבל אין לוֹ טעם! שוּם דבר לֹא משתנה אחריו! הוּא נמחק! הוא איננוּ! לֹא היה! נמחק כּמוֹ עקבוֹת של דם אחר הגשם! כּמוֹ נוֹצוֹת של צפּוֹר פּצוּעה אחר הרוּח! פּגר של כּלב מת – יש לוֹ טעם? איש לא ישאל אם היה טעם למוֹתוֹ! אין! אני רוֹאה מאה צפּרים מתוֹת בּשׂדה אחר הבּרד, מוּטלוֹת כּעשׂבּים נבוּלים – האם היה טעם לסבלן, למוֹתן? אין! שוֹם דבר בּעוֹלם לא ישתנה בּשל כּךְ! שוּב ירדוּ גשמים ושוּב תזרח השמש, ושוּב יטרֹף הנץ את היוֹנה ושוּב יכּה בּרד בּמאה צפֹּרים. “דם הבּנים צוֹעק”, אמרנוּ. שקר! הוּא לֹא צוֹעק! איש לֹא שמע אוֹתוֹ, איש לֹא ישמע…

מן היקב נשמעת שירה הוֹללת של שיכּוֹרים

שירת שיכּוֹרים איש צדיק היה בּאָרץ

איוֹב שמוֹ, איוֹב שׁמוֹ,

איש ישר ותם בּעוּץ

איוֹב שמוֹ, איוֹב שמוֹ…

פּועּה (בּחרדה) שיכּוֹרים! מדוּע הן לֹא חוֹזרוֹת? אוּלי ניגש לשם, איוֹב.

איוֹב אני לֹא אֵלךְ אליהם. גם אַת לֹא.

שירת שיכּוֹרים להדד אָמר: תן כּסף!

איוֹב שמוֹ, איוֹב שמוֹ,

את כּיסיו הריק בּשקט,

איוֹב שמוֹ, איוֹב שמוֹ…

פּוּעה ואיוֹב ניגשים אל החלוֹן ומסתכּלים החוּצה בּחרדה

שירת שיכֹּרים (המנגינה נעשׂית תוֹקפנית יוֹתר)

וּכשלכּסף בּא הסוֹף,

אָמר: עכשיו תּן אֶת הרֹאש!

כּי הצדק משתלם!

כּי הצדק משתלם!

השירה והנגינה הוֹפכים לקקפוניה של צחוק וקריאוֹת. צווחה חדה נשמעת

פּוּעה (נקפּצת ממקוֹמה) קציעה!

פּוּעה ואיוֹב חשים אל הדלת. ימימה פּוּרצת פּנימה, שׂמלתה קרוּעה, שׂערה פּרוּע

ימימה מתעללים בּה… זוֹרקים אוֹתה… אחד לשני, אחד לשני… (צוֹנחת אל כּסא וכוֹבשת ראשה בּידיה)

איוֹב (מתרוצץ למצוֹא איזה כּלי משחית) אני ארצח אוֹתם, ארצח! (תוֹפס גרזן מן המסדרוֹן ורץ כשהוּא קוֹרא) דם ישפך! דם!

פּוּעה ואיוֹב מתפּרצים החוּצה. ימימה נשארת במקוֹמה, כשראשה כּבוּש בּזרוֹעוֹתיה. מבּחוץ נשמעים קוֹלוֹת הצחוֹק והקריאוֹת. בּתוֹך זה:

קריאוֹת – הנה הם! בּאים! היזהרוּ! – קחוּ אוֹתה לכּרם! לכּרם! – היא שלנוּ, שלנוּ! – שלֹא תעז! – הצדיק עוֹד ירצח אוֹתךָ! – תלוּ אוֹתוֹ על העץ שהכין להדד! – זרֹק אוֹתה הנה! תמוּת, כּלב!

פּוֹרצים פּנימה: איוֹב, כּשהוּא נוֹשא בּזרוֹעוֹתיו את קציעה, פּצוּעה, קרוּעת בּגד, אחריהם – פּוּעה, הגרזן בּידה. פּועה מביאה מים ותחבּוֹשוֹת. היא, איוֹב וימימה מטפלים בּקציעה. תוֹך כּדי-כּך מתחדשת בּחוּץ המנגינה, וּמקהלת השיכּוֹרים נשמעת עתה מקרוֹב מאד:

שירת שיכּוֹרים איש צדיק היה בּאָרץ

איוֹב שמוֹ, איוֹב שמוֹ…

הקוֹלוֹת קרבים והוֹלכים ומהווים מצוֹר על הבּית. הם הוֹפּכים למקהלת איבה, הקוֹראת יחד:

הּכּדים עם הכּסף, איש צדיק!

הכּדים עם הכּסף, איש צדיק!

ושוּב לשירה:

שירת שיכּוֹרים כי הצדק משתלם,

כּי הצדק משתלם!

על-פּי רמז איוֹב – הוּא, ימימה ופּוּעה מגיפים את התריסים ואת הדלת בּבריחים. הקוֹלוֹת מתרחקים.

איוֹב (אל ימימה ופּוּעה בשקט) שׂקים. הביאוּ שׂקים. (משהן תוֹהוֹת לפשר דבריו) נארֹז. יוֹצאים מפֹה, יוֹצאים.

פוּעה וימימה מביאוֹת שׂקים. הן, קציעה ואיוֹב אוֹספים בּחפֹזוֹן כּלים שוֹנים מחדר זה ומהחדרים הסמוּכים ומכניסים אוֹתם לתוֹך השׂקים. ימימה מראה כּד לאיוֹב, כּשוֹאלת מה לעשׂוֹת בּוֹ

איוֹב (אל ימימה) החוֹצה! השליכי!

ימימה פּוֹתחת אחד החלוֹנוֹת ומשליכה החוּצה כּד ועוֹד כּד. עם כּך נשמעוֹת צהלוֹת שׂמחה בּחוּץ והקוֹלוֹת הקוֹדמים גוֹברים. לפתע בּוֹקעוֹת להבוֹת מן החצר ומאירוֹת את כּל הסביבה. היקב עוֹלה בּאש. איוֹב, פּוּעה, ימימה קציעה, עוֹמדים וּמתסכּלים בּלהבּות

ימימה (בּקוֹל חנוּק) העוֹנה הבּוֹערת, אבּא, העוֹנה הבּוֹערת…

ללא אוֹמר הם חוזרים ואוֹספים את הכּלים אל השׂקים. בּחוּץ גוֹברוֹת הלהבוֹת.

מסך