רקע
דוד בן־גוריון
המדיניות החיצונית והפנימית של ההנהלה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הוצאת ההנהלה הציונית; י"ג ניסן תרצ"ד

הדברים שבקונטרס זה נאמרו בישיבת הועד הפועל הציוני בירושלם, יג ניסן תרצד, בתשובת ההנהלה הציונית לוויכוח הכללי.

רבותי, בישיבה זו של הועד הפועל הציוני, הראשונה בארצישראליותה ועבריותה, אנו נתבעים כולנו להגברת היכולת הקולקטיבית של התנועה הציונית, לא רק במסקנות אלא גם בבירורים. ויש להצטער צער רב על שניתן עד עכשיו מקום כל כך רחב לפולמוס אישי ומפלגתי בלבד. איש מאתנו אינו צריך להיות כל כך תמים ולהניח שבתנועה גדולה ומפוזרת של עם מפוזר ומפורד רב־מפלגות וחטיבות תהא שוררת הרמוניה אידילית של מלאכים. אולם נראה לי שהפעם הודגשה הסאה בווכחנות המפלגתית – ואני אתאמץ להמנע ככל האפשר מפולמוס זה ואנסה לברר את הדברים לגופם, ואם אגע פעם או פעמים בדברי אחד המתווכחים, אעשה זאת לא לשם קנטור, אלא לשם הבהרת הדברים.

וקודם כל אני רוצה לעקור רושם מוטעה אחד, שעלול היה להיווצר מדברי שנים או שלושה חברים של האופוזיציה – כאילו אנו עומדים לא בישיבה של ועד פועל ציוני אלא בקונגרס, ולפנינו ניצבות הפעם כל השאלות העומדות על סדר יומו של הקונגרס: התווית דרך, קביעת תכנית ובחירת הנהלה, אין טעות גדולה מזו. התאספנו למושב של הועד הפועל – ולא נעשה מלאכתו של הקונגרס. הקונגרס האחרון התכנס בפרג – ויתאסף שוב במועד הנקוב בחוקת ההסתדרות, ורק בקונגרס הבא יעשו הדברים שיש לעשותם בקונגרס, ודברי הקונגרס האחרון יקומו במידה לא פחותה מאשר קמו דברי הקונגרסים שקדמו לו. כמובן, יש מקום להערכות שונות של הקונגרס הי״ח – ואיני מתרעם ואיני משתומם על כמה וכמה הערכות קשות, שנשמעו עד עכשיו, מקצתן בצדק, ומקצתן מטעמים אחרים לגמרי. אין בדעתי להעריך עכשיו את הקונגרס האחרון – אגיד רק זאת: הערכה אובייקטיבית של הקונגרס הי״ח תתכן רק בקונגרס הי״ט, כשישמע הדו״ח של ההנהלה הנוכחית, וכל מי שרוצה להוציא משפט צדק באחריות ציונית – יחכה בהוצאת משפטו עד הקונגרס הי״ט שיתכנס במועדו הנכון.

מה טיבה של הנהלה זו

דובר הרבה, אולי יותר מדי, על ההנהלה בישיבה זו, ושמענו שההנהלה שנבחרה בפרג מחוסרת סמכות, כשרון, יכולת, אינה יודעת לטעון בשם העם היהודי וכו׳ וכו'. אין את נפשי לחטט בנימוקי הבקורת הזועמת הזאת. אבל תרשו נא לי להגיד מהי הנהלה זו.

ההנהלה מורכבת משני סוגים של חברים, ונדמה לי שכל החימה והקטרוג ניתכו על ראש ההנהלה אך ורק בגלל חלק אחד של חבריה. וכחבר הנמנה על חלק זה, מותר לי לציין את הדבר שכמה מן המשטינים והמקטרגים אינם מפרשים משום מה.

בהנהלה זו יש סוג אחד של חברים שנבחרו לכך בזכות עצמם. לא אמנה את שמותיהם – אין צורך בכך. השמות האלה ידועים זה כמה בכל רחבי התנועה ובכל תפוצות ישראל, ואיני יכול לתאר לי שום הנהלה ציונית הראויה לשם זה בלי חברים אלה, כולם או מקצתם. עמדת החברים האלה בתנועה הציונית אינה תלויה בהערכות ״הבקורת״ הניתנות מתוך חשבון זה או אחר. שום מפלגה ושום אופוזיציה אין ביכולתה לערער את עמדתם שכבשו לעצמם בתוך ההיסטוריה של התנועה הציונית, ואולי ראוי להגיד: בהיסטוריה החדשה של העם העברי. ואין בידי שום איש מכם להורידם ממקומם ולהשמיט מתחתם את הכסא – כסא־הכבוד הציוני, שעליו הם יושבים – לא רק בזכות הבחירה אלא בזכות מפעל חייהם. – בין שיש עליו גושפנקא רשמית ובין שאין. אנשים אלה יהיו לכבוד ולתפארת לכל הנהלה ציונית, ואין כל אמת – לא רק אמת אובייקטיבית, זו שקשה מאוד לעמוד על טיבה, אלא אין גם אמת סובייקטיבית בכל דברי הלעג והגנות אשר נשמעו באספות ובנאומים ובעתונים ביחס להנהלה זו – במידה שחברים אלה מהווים את ההנהלה. אין איש נבון וישר בתנועה ובעם שיאמין בכל הלזות הזאת. כי חברים אלה של ההנהלה שמם נזדהה עם כל הכיבושים הפוליטיים וההתישבותיים של התנועה הציונית בדורנו; איני יודע אף שם אחד בהסתדרות הציונית, מלבד אחד שאף הוא עומד בראש מוסד ציוני מרכזי, אשר ישווה לשמות החברים בהנהלה זו, וכל תנועה המכבדת את עצמה תרצה לראות אנשים אלה בקרב הנהלתה.

ובהנהלה זו יש סוג אחר של חברים – אלה שנבחרו להנהלה לא בזכות עצמם, אלא בזכות שולחיהם. כוונתי לארבעת החברים ממפלגת הפועלים שיש לי הכבוד להיות אחד מהם, ואני מקווה ששלושת חברי למפלגה לא יתרעמו עלי אם אומר, כי ארבעתנו יושבים בהנהלה לא בזכות עצמנו. איני יודע מה הן זכויותינו האישיות אשר הרימו אותנו לעמוד עם שאר חברי ההנהלה בראש העם העברי בדורנו. כי ההנהלה הציונית היא הנהלת העם העברי בדורנו. לא בזכותנו האישית הגענו לכך, אלא בזכות שולחינו, – בזכות הציבור שאנו מייצגים, ועלי עכשיו להגיד מי הם השולחים האלה ומהו הציבור אשר בזכותם אנו משתתפים בהנהלה זו.

אין שמץ של אמת בכל הלעז שמלעיזים על האישים הגדולים ביותר בתנועה הציונית המהווים את החלק הראשון של חברי הנהלה זו. לעז בלתי הוגן זה הוא מהם והלאה. ואין שמץ של אמת, אף לא אמת סובייקטיבית, בכל הלעז והלהג שטופלים על הציבור, אשר בזכותו יושבים ארבעתנו בהנהלה זו. כל אותם התארים וההגדרות שניתנו בעתונות האופוזיציה ובדברי כמה מהמתווכחים בישיבה זו לציבור זה – הם מהאמת והלאה.

מי הם שולחינו

הציבור אשר שלח אותנו להנהלה הציונית – אינו לא צד, לא מפלגה ולא מעמד. פועלי ארץ־ישראל אשר בשמם ובזכותם אנו יושבים בהנהלה – הם חיל האמונים של העם העברי, צבא־ההגשמה של חזון הגאולה ההיסטורי של ישראל במולדתו. מקום זה הם כבשו לעצמם בתולדות הציונות – ובהיסטוריה היהודית – לא בבחירות, אלא בברית החיים והמות אשר כרתו בגופם ובנפשם עם מפעל ההגשמה הציונית. לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים נכונה עמדתם – אלא בפרדסי יהודה ושדות הגליל, בביצות העמק וקברות השמירה וההגנה. לא באומר ובדברים – אלא בלשדם ודמם קידשו את חזון התקומה של עמם. ולכל מלעיז ומשטין, מלהג ומתקלס בצבא חלוצים זה אני אומר: של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא!

בתנועה הציונית יש הרבה מהנס. זוהי תנועה מופלאת ומשונה שאין משלה בתנועות הלאומיות שבעולם. אין זו תנועה של עם משועבד בארצו המתנער ומתפרץ בפני משעבדיו, כי אם תנועה של עם מפוזר ומפורד, מנותק לא עשרות ולא מאות אלא אלפי שנים ממולדתו, ספק עם ספק אבק־אנשים פורח בחלל העולם. ועם־לא־עם זה שמר בלבו זיקה בל־תימחה למולדתו הרחוקה־הרחוקה, מרחק־משנה של זמן ומקום, והריהו משתוקק ומעפיל מקץ ימים לשוב לארץ עברו ולהקים שממותיה.

נס החלוציות

ובתוך נס זה קם נס שני, נס בתוך נס; קם שבט חדש בישראל אשר ידע לקדש בחייו ובמותו את החזון המופלא של עמו. בכל הדורות קמו לנו קדושים אשר ידעו לחרף נפשם למות על קדשי אומתם – אבל הדבר הגדול שנפל בדורנו הוא, שלא יחיד ולא יחידי סגולה, אלא לעשרות, למאות ולאלפים באו מיטב צעירינו וצעירותינו, ולא ברגע של סכנה והתעלות הנשמה ידעו למסור את נפשם, אלא יום־יום ולילה־לילה, במסירת חיים מתמדת, התיצבו במערכת היצירה והבנין, השמירה וההגנה ויגלמו חלום עמם במפעל חיים, ולא נרתעו גם מהמאמץ העליון של אדם עלי אדמות – כאשר יעידו הקברות החדשים של שומרינו ומגינינו בס׳גרה ובכנרת, בתל־חי ובחולדה ובכל שאר הנקודות העבריות שנתקדשו בדמי חברינו.

לתופעת הגבורה הזאת בתולדות תנועתנו אנו קוראים בשם חלוציות, ובזכות חלוציות זו עשתה הציונות את החיל הרב אשר עשתה במשך חמשים שנה אלה.

גבורה לאומית זו נצנצה ראשונה בימי ביל״ו – ובהיסטוריה החדשה שלנו לא יתכן שם נערץ יותר משם חלוצים ראשונים אלה. אולם נדמה היה כאילו נדעך הניצוץ שהבהב פעם ושתים – עד שהורם לפני יותר מחצי יובל שנים ע״י דור חדש של מעפילים דגל העבודה והגבורה הציונית, וכאילו מתוך מעין סתרים רב אונים שהובקע אחרי הסתערות אדירה סמויה מן העין פרץ זרם חלוצים, זרם מתגבר והולך בלי הרף, תחילה בודדים ויחידים, אח״כ עשרות ומאות, אח״כ אלפים ורבבות – ואני מאמין שעוד יהיו למאות אלפים, – אשר העמידו לשרות הגאולה של עמם וארצם את הדבר היחיד והאחד שראוי לתת למשאת נפש גדולה – את עצמם.

לא כחולמים וכמתגעגעים, לא כמטיפים וחובבים נספחו לציונות, לציונות מילולית ומופשטת שאינה מחייבת ואינה משנה כלום, – אלא כמגשימי החזון בחייהם יום יום באו לציון – באו לציון החרבה, הדלה והעזובה מבלי אשר נקראו, ובכל להט אמונתם ואהבת נעוריהם דבקו בסלעי המולדת, חולותיה הקודחים וביצותיה הממאירות, ובזיעת אפם ובדם לבבם הקימו את המפעל החי והגדול של הציונות המתגשמת – וביצירה זו כבשו את מקומם בתנועה הציונית.

לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים – בפרדסי פתח־תקוה ובכרמי ראשון ורחובות, בשדות סג׳רה ומסחה, בביצות השומרון ובמרחבי יזרעאל, במרומי הגליל ובמישורי השרון, כשידם האחת עושה במעדר ובמחרשה וידם השניה אוחזת ברובה – באלה כבשו פועלי א״י את מקומם ועמדתם בישוב. לא לעצמם, לא למפלגתם ולא למעמדם בלבד כבשו מקום זה – כי מכל המפלגות ומכל המעמדות בגולה באו חלוצים ועשו את מלאכתם בשליחות העם, וקיבלו על עצמם שליחות זו כצו־חיים ומות, ללא כל תנאי ובלא כל שעורים, כאשר יעשה את שליחותו צבא נאמן במלחמת־גורל.

וכשבא משבר בתנועה הציונית והסתדרותה, כשנתגלו סימני זקנה ואפיסות כוחות בתנועה, כשניבעו פירצות מסוכנות במסגרת ההסתדרות, ועצם מהותו של הרעיון הציוני עמד להסתלף ולהסתרס מתכנו ההיסטורי – הרגיש צבא החלוצים שהגיעה שעתו לעמוד בפרץ, וכאשר נענו באמונה למעלה מחצי יובל שנים לתביעת המפעל הציוני בארץ – נענו הפעם לתביעת התנועה הציונית בעולם, ונתגייסו במלוא יכלתם להגביר ולרענן את התנועה, לבצר את ההסתדרות, ולהגדיל את כשרון פעולתה ולעמוד על משמר האמת והטוהר של הרעיון הציוני והמפעל הציוני.

ושליחי הציבור החלוצי הזה יחד עם האישים הציונים אשר שמם נקשר את הכיבושים המדיניים והקולוניזטוריים של הציונית בדורנו – הם הם שמהווים הנהלה זו, והרוח אשר הדריך את האישים האלה ואת מחנה החלוצים ביצירתם ובמלחמתם, בחייהם ובמותם, זהו הרוח אשר ידריך את פעולתה של ההנהלה הזאת.

אמצעי ומטרה

אומרים שלהנהלה זו אין שיטה ואין תכנית. רבותי, הפרוגרמה של הנהלה זו כתובה וחתומה על דפי המפעל שכל התנועה הציונית בימינו עומדת עליו. ואם יש עוד צורך לפרש פרוגרמה זו מהי – מהי שיטת ההנהלה בפוליטיקה החיצונית והפנימית שלנו, אנסה להגדירה במלה אחת: קואופרציה. קואופרציה בפוליטיקה החיצונית: קואופרציה עם ממשלת המנדט וקואופרציה עם שכנינו הערבים, גם בארץ זו וגם בארצות השכנות. וקואופרציה בפוליטיקה הפנימית: קואופרציה של כל כוחות העם העברי בגולה ובארץ. אולם עלי להוסיף: הקואופרציה אינה מטרה לעצמה. אין אנו רוצים בקואופרציה לשם קואופרציה. גם הקואופרציה עם כוחות חוץ וגם הקואופרציה עם כוחות־פנים אינה אלא אמצעי למטרה, ואין כל ברכה בקואופרציה אלא במידה שהיא משמשת את המטרה, והמטרה היא – הגשמת הציונות, והגשמה מלאה של הציונות.

וגם דבר זה טעון הדגשה: לא ציונות חלקית, לא ציונות מקוטעת ולא ציונות מסולפת. חזון הגאולה של העם היהודי נסתלף לא פעם בהיסטוריה היהודית, והרעיון המשיחי הצמיח לא פעם משיחי שקר. המטרה המרחפת לפני עינינו היא לא גאולת חלק של העם ולא גאולה חלקית של העם – אלא גאולה מלאה של העם בשלמותו. זוהי המטרה העומדת לפני התנועה, ומתוך ראית מטרה זו ולשמה צריכה לפעול ההנהלה בכל שטחי עבודתה.

קואופרציה עם ממשלת המנדט

אנו מחייבים קואופרציה ביחסינו עם ממשלת המנדט. בוויכוח נאשמנו גם בטון של נצחון ושביעת רצון וגם בהרכנת ראש וצידוק הדין. מי שיקרא בתום לב ובלי דעה קדומה את הדו״ח של המחלקה המדינית בלונדון ובירושלים לא יוכל למצוא בהם תרועת נצחון ואף לא המתקת הדין. מצבנו הפוליטי מתואר כהויתו, על אוריו וצלליו, והתאבקותנו הקשה והמרה במשך חמשת החדשים נמסרה לכם על הישיגיה וקוצר ידה. ואין להתפלא אולי על דברי ההבאי והקנטור והקטרוג של כל אלה שמלאכתם בכך, אולם לצערי עלי לציין שגם בדבריו של האיש שכולנו שומעים בהוקרה ובאהבה – גם בדברי אוסישקין על המצב הפוליטי – לא היה משום ראיית הדברים לאמיתותם.

מדברי אוסישקין ומדברי אחרים יוצא שמצבנו הפוליטי הולך ורע מיום ליום, ועמדה אחר עמדה נשמטת מתחת רגלינו בארץ. ואילו היינו מקריאים כאן כמה מן הנאומים הפוליטיים בישיבות ובקונגרסים הקודמים – הייתם שומעים שעל טענות אלו חזרו בכל פעם; יוצא איפוא, שכל הזמן אנו הולכים מדחי אל דחי. ואני שואל כאן שאלת־תם פשוטה: האומנם מצבנו עכשיו יותר רע משהיה לפני שנה, ולפני שנה יותר משהיה לפני שנתים, ולפני שנתים יותר מלפני חמש שנים וכן הלאה? אמרו, שהממשלה לוקחת את כספי היהודים ובמקום לקיים את הבטחתה לסייע לבית לאומי עברי היא הולכת ומקימה בארץ זו בית לאומי ערבי. אין אני סניגורה של ממשלת המנדט, ויחד עם חברי עמדתי במערכה פוליטית כבדה אשר טרם נסתיימה; ואם כי ידעתי שאותו חלק מהאופוזיציה המתפרנס מסלף וזיוף דברי מתנגדיו ישתמש לרעה בדברי, הריני רואה חובה לעצמי להעמיד את הדברים על אמיתותם. לא נכון הדבר שלפני 17 שנה – מבלי לדבר על התקופה התורכית – היתה הארץ הזאת בית לאומי עברי, ולאחר שבאו האנגלים החלו תחת מסוה של הצהרת בלפור להקים פה בית לאומי ערבי, והארץ הולכת ונהפכת מארץ יהודית לארץ ערבית. האמת היא קרובה הרבה יותר להיפך מזה. ארץ זו היתה בדורותינו ארץ ערבית בעיקרה, ובמשך כמה עשרות שנים היה פה ישוב יהודי דל וקטן וגלותי – והנה התחיל לצמוח כאן ישוב יהודי חדש על יסודות לאומיים; מקודם, מלפני חמשים שנה, גרעין קטן, שהלך והתרחב באיטיות מודרגת. בסוף מלחמת העולם, לאחר האבדות הקשות של רעב ומצוקה ורדיפות במשך ארבע שנים, עמד הישוב היהודי על חמשים וחמשת אלפים איש – וכיום אנו עומדים בישוב של רבע מיליון וארץ זו אין לה עוד צביון ערבי בלבד, ואין משקה משק ערבי בלבד ואין תרבותה ערבית בלבד. העם היהודי הטביע שוב חותם בל ימחה על ארץ עברו. התרבות החדשה שנוצרה בארץ הזאת היא בתשעים למאה תרבות עברית, ישוביה וענפי משקה החדשים הם בעיקרם יהודיים, ענפי כלכלה מרכזיים אחדים הם יהודיים, והאוכלוסין היהודים שעלו כבר על החלק החמשי מכל תושבי הארץ מתרבים בימינו אלה בשעור כזה שלא היה כמותו כל השנים, ובשנה האחרונה בלבד נכנסו לארץ כמספר עולי בבל.

הטמפו של העליה בחדשים האחרונים עלה – על אף כל המכשולים והמעצורים המלאכותיים, ואם העליה תתמיד בטמפו זה עוד ארבע חמש שנים ללא שינוי – נגיע לידי הכפלת מספרנו בארץ. וישוב יהודי של חצי מיליון בארץ זו היה משנה לגמרי את מעמדנו הפוליטי כלפי חוץ וכלפי פנים. ואעפי״כ לא היה טון של נצחון ואף לא של סיפוק בדו״ח של ההנהלה – ולא רק מפני הגזירות על התיירים ולא רק מפני הקיצוץ האכזרי של מכסת העליה העובדת, שהביא לידי מחנק איום בכל המשק היהודי בעיר ובכפר, ולא רק מפני קיפוח חלקנו בתקציב הממשלתי ובעבודות המדינה ובכוחות הבטחון שבארץ, ולא רק מפני שורה של חוקים והצעות־חוקים שאנו רואים בהם הכבדה בלתי מוצדקת ועיכובים מלאכותיים להרחבת מפעלנו בארץ. מצבנו הוא חמור מפני שהועמדנו לפני מפנה חדש בתולדות עם ישראל. בשנה הקודמת נפל דבר המחייב מידות חדשות וטמפו חדש בבנין הארץ, והדבר שנפל הוא – התערערות האילוסיה של אמנציפציה ושל בטחון בקיום היהודים בגולה.

מפנה חדש בתולדות עמנו

אנחנו הציונים לא האמנו, עוד לפני בוא היטלר, עוד לפני התרוששות יהודי פולניה, עוד לפני חורבן יהודי רוסיה, בחלום האמנציפציה ובאפשרות הקיום בגולה. בכל אופן לא אלה מאתנו אשר עזבו את הגולה לפני כל הפורעניות האלה ולפני מתן הצהרת בלפור, עוד בטרם היות סרטיפיקטים, וכשקשה היה, קשה מאוד מאוד, לחיות ולעבוד וליצור בארץ הזאת, הרבה יותר קשה מבכל הארצות שמתוכן יצאנו. אולם חלקים גדולים בעם היהודי בארצות רבות בגולה האמינו שיש אפשרות של קיום ויש תקוה לזכויות ויש בטחון בעתיד גם שם, בגולה. ועד לפני שנה אמרו לעצמם: ואם היהודים נרדפים ברוסיה, במרוקו וברומניה, ואם יש יהודים מרודים וסובלים בשאר ארצות מזרח אירופה או אסיה – הרי יש לעומתם ארצות של חופש ושויון ועמדה פוליטית וכלכלית איתנה כגרמניה, אנגליה, ארצות־הברית וכו׳. והדבר החמור והמכריע שנפל בשנה הקודמת הוא לא חורבן יהודי גרמניה בלבד – אלא חורבן האילוסיה של בטחון כלכלי ופוליטי ושל אמנציפציה בכל ארצות הגולה, בלי יוצא מן הכלל. גם מחוץ לגרמניה ואוסטריה, אין עכשיו אף ישוב יהודי אחד המרגיש קרקע בטוח תחת רגליו, אין בטחון לא בזכויות, לא ברכוש ולא בקיום. גם היהודי המתבולל, השולל את הציונות והרעיון הלאומי העברי, אינו מרגיש עוד את עצמו כאזרח שאנן, אפילו באותן הארצות שזכויותיו האזרחיות ושויונו טרם נפגעו בפועַל.

זהו השינוי הגדול, זהו המפנה החדש בתולדות עם ישראל – ולשינוי זה יש תוצאות. מן ההכרח שתהיינה תוצאות, בהגשמת הציונות.

החזון הציוני וגורמי־הגשמתו

אני מאמין כי החזון הציוני אינו נובע מתוך רדיפות, פרעות ודלדול כלכלי, אלא הוא טבוע ברצון הקיום הלאומי של האומה העברית, ברצון ההיסטורי של עם ישראל לקיים את עצמיותו על קרקע המולדת שבתוכה צמח ועוּצב הגניוס הלאומי שלו. זוהי מהותה הפנימית היסודית של השאיפה הציונית, ואין היא תלויה במסיבות החולפות והמשתנות של מצב היהודים בארצות שונות. אולם גורמי ההגשמה הציונית תלויים במסיבות הזמן והמקום של היהודים לתפוצותיהם ושל הארץ וסביבותיה.

בהכרתנו הציונית לא חל כל שינוי. ציונותנו אנו – וחלוציותנו הציונית – לא היתה קשורה בדלדול וברדיפות, כי מתוך בתים מלאים כל טוב ובשעה ששיחקה להם הרבולוציה הרוסית הראשונה באו חלוצי העבודה לפני יותר מחצי יובל שנים לארץ.

אולם בגורמי ההגשמה הציונית חל עכשיו שינוי גדול ומכריע, כי הפורעניות שנתרחשו בשנה הקודמת – והן הולכות ומתפשטות מארץ לארץ – ממריצות את צורך ההגשמה ויכלתה. גדלותו של הרעיון והמפעל הציוני הוא בזה שהוא עשוי להפוך כל אסון בגולה לכוח יוצר ומקדם בבנין הארץ.

השאלה המרכזית – מידות־העליה

ושעה זו היא חמורה וקשה כאשר לא היתה אף פעם בתולדות הציונות, לא מפני שנשתנָה לרעה יחסה של ממשלת המנדט, ובמקום בית לאומי עברי גמרה בלבה להקים בארץ בית לאומי ערבי – אלא מפני שהתמוטטות הגולה בכל תפוצותיה והריסת עמדת היהודים ובטחונם בכל הארצות הכשירה גורמי הגשמה רחבי מידה והיקף, שאין אנו מסוגלים להשתמש בהם מתוך מפריעים חיצוניים ופנימיים. זה שנים עמדנו בעליה של אלָפים, אולם משנה שעברה ואילך אנו עומדים לפני הסתערות של רבבות, לפני יכולת מתרחבת של הארץ ולפני צורך של העלאת המונים והשרשתם בארץ – ומשום כך יש עכשיו ערך ומשקל מיוחד, כאשר לא היה עד עכשיו, לשאלת יחסינו עם ממשלת המנדט.

כשהיה הוויכוח בינינו ובין הממשלה: אם יעלו במשך חצי שנה 1500 או רק 1000 עולים – היתה זאת בשבילנו שאלה חשובה למדי, כי גם עליית 500 יהודים אינה דבר קל, אבל מבחינת היקף ההגשמה ומהירותה לא היתה זו שאלה חיונית. 500 או 1000 עולים אינם מכריעים בגורל ההגשמה. אולם כשהגענו עכשיו למצב כזה, שהוויכוח הוא לא על מאות וגם לא על אלפים אחדים אלא על רבבות – הרי משקלה הפוליטי של השאלה משתנה בהחלט והדבר נעשה חמור ביותר; ואם כי הגענו לעליה של 30000 בשנה האחרונה אין אנו רשאים למצוא בזאת סיפוק ותנחומים, כי לאור השינוי שחל במצב העם העברי בעולם והיכולת העצומה שנתגלתה בגללו בהרחבת האפשרויות בארץ, – אין גידול העליה עומד בשום התאמה עם האפשרויות – מבלי לדבר על הצרכים – של שעה גדולה וחמורה זו.

אנו עומדים בוויכוח חמור ורציני עם הממשלה בשאלת מידות העליה, ועמדה זו או אחרת של הממשלה עלולה לשנות במשך זמן קצר, בתקופה של 3–4 שנים, את פני הדברים בארץ באופן יסודי, ומשום כך שאלת יחסינו עם ממשלת המנדט מקבלת חשיבות חיונית, ויותר מבכל הזמנים עלינו לברר ולהבהיר לעצמנו את עמדתנו כלפי הממשלה.

ממשלת־המנדט והממשלות האחרות

הנהלה זו, כהנהלות שקדמו לה, נאשמת בחוסר דרך או בדרך מזיקה, וכשהמאשימים נשאלים: מהי דרככם אתם? הרי אין בפיהם אלא תשובה אחת: לצעוק. ואין אני מזלזל כלל וכלל בתשובה זו. מכשירי הפעולה הפוליטיים שלנו הם מוגבלים ומצומצמים, ואין לזלזל בשום אמצעי שיש בכוחו להשפיע במשהו. אבל אני שואל: צעקה באזני מי? כל צעקה בחלל הריק או לתוך דות סתום לא תעלה ולא תוריד. המאמינים בכוח הצעקה צריכים לכוון אותה – או לאזני ממשלת המנדט או לאזני ממשלות אחרות או גם לאלה וגם לאלה.

מי הן הממשלות הזרות שנקבול לפניהן על ממשלת המנדט ואשר יאותו לנו להכריח את אנגליה למלא את התחייבויותיה כלפי העם העברי, שבלי ההכרחה הזאת לא יתמלאו? יש מדינות הרוצות לטרוף את העם העברי ולהעבירו מן העולם – המהן נבנה? יש מדינות שהיו בלי ספק מוכנות לעזור לנו בא״י – כי הן רוצות להפטר עד כמה שאפשר מהיהודים היושבים בארצם, ואלו הן מדינות מזרח אירופה. ואיני מקל כלל בעזרה המדינית שמדינות אלו עלולות לתת לנו – כי לא נימוקיהן הפנימיים אלא מעשיהן האובייקטיביים חשובים בשבילנו, וכל עזרה שתוגש לנו תבורך. אולם רק תמים ומוכה־סנוורים יוכל להתימר שמדינות אלו, העומדות בעצמן בפני סכנות קיום חמורות וזקוקות לעזרת בני ברית להגנתן והצלתן – יעיזו ויסכימו לריב בגללנו את האימפריה הבריטית העצומה והכבירה אשר לידידותה הן נושאות את עיניהן כל השנים? ולא רק המדינות הקטנות והצעירות בערך, שקמו אחרי המלחמה על חורבות אוסטריה ורוסיה, אלא גם מעצמה גדולה וכבירה כצרפת, הזקוקה לעזרתה ובריתה של אנגליה – לא תרגיז בגללנו את שכנתה הגדולה מעבר לתעלה. קוראים בשם אמריקה, ויש לנו שם ישוב יהודי גדול ורב־השפעה; ובמידה שיש לעם היהודי ערך ומשקל פוליטי הרי זה קודם כל לרגל מציאותו של ישוב בן ארבעת המיליונים באמריקה הצפונית. ואין ספק שבריטניה רבתי רוצה בידידות העם האמריקאי האדיר, ואינה מתעלמת מדעתם והשפעתם של יהודי אמריקה – אולם גם כאן אסור להגזים ולהגדיש את הסאה.

ויש ערך וחשיבות לדעת הקהל שבכל הארצות הללו, ואנו מצווים לשקוד בפעולתנו המדינית על רכישת דעת קהל זו והפעלתה – אולם בכל שעה וזמן, ויותר מכל בשעה זו, עלינו לזכור כי הגורם החיצוני המכריע בעמדתנו הפוליטית היא ממשלת המנדט, וכלפי ממשלה זו רואה ההנהלה הנוכחית – ואני בטוח שכך תראה כל הנהלה אחראית – רק דרך של קואופרציה והבנה הדדית.

מכשירי פעולתנו המדינית

על מה אנו יכולים להשעין את המדיניות החיצונית שלנו? היוריסטים יענו לנו: הצהרת בלפור וסעיפי המנדט, בשתי תעודות אלו התחייבה אנגליה לסייע להקמת בית לאומי עברי, להקל על עליה יהודית והתישבות יהודית צפופה בארץ – ובכוח ההתחיבויות האלה אנו יכולים להשיג את מבוקשנו הפוליטי. ואין כל ספק בערך העצום של תעודות אלה – ועלינו כמובן לעמוד על משמר קיומן הנאמן. אולם דא עקא – גם בהצהרת בלפור וגם במנדט יש חלק שני, ושני החלקים ניתנו לפירושים שונים; ולא אנו, אלא ממשלת המנדט עצמה היא המפרשת. וכשאנו עומדים על פירושנו אנו – מציגים לעומתו פירוש אחר, וגם כשכוח ההוכחה וההסברה הוא על צדנו – נמצא כוח הפוסק תמיד על צד ממשלת המנדט. והטענות המשפטיות והפורמליות לבדן אינן מספיקות. לעת עתה אין עדיין בעולם מדינה המתנהגת אך ורק עפ״י הצדק והיושר המוחלט – יש גורמים ואינטרסים פוליטיים ואחרים הקובעים את קו הפעולה של המדינות, ומעטות המדינות המסובכות ומורכבות בגורמיהן המדיניים כאימפריה הבריטית; ואם אנו נתונים בתוך מסגרת פוליטית בין־לאומית שאין לנו ולא יכולה להיות לנו שליטה עליה, ואין כוח זר שיש ביכלתו ורצונו לכוף את אנגליה לעשות את רצוננו – הרי אנו מצווים לחפש דרך ואמצעים ולהגדיל ולהאדיר את הרצון הטוב של ממשלת המנדט כלפי מפעלנו.

מי שסובר שאנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו, ואעפ״כ הוא מאמין שאנו יכולים באמצעים מסתוריים או בלהטים פוליטיים לאנוס ולהכריח את אנגליה לפעול לטובתנו בניגוד לרצונה ולאינטרסים שלה – מקומו לא במסבה ציונית אלא בבית לחולי הרוח.

אין כלל מן הצורך להניח למפרע זהות של אינטרסים בין אנגליה ובין העם העברי, למען האמין שאין אנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו. וגם מי שאינו שוגה ברעיון הטפל שיש בכוחנו להכריח את אנגליה לפעול בניגוד לרצונה המכוון – מותר לו לחשוב שאפשר להמריץ ולהגביר את רצון אנגליה לסייע להגשמה הציונית בארץ.

ידידות העם היהודי וברכת המפעל הציוני

רואה אני רק שני אמצעים שבהם אנו יכולים לרכוש את עזרתה החיובית של אנגליה: א) הידידות של העם היהודי בעולם כולו ב) תועלת המפעל שלנו וברכתו לארץ.

קשה לשקול על כף המאזנים הפוליטי את ערך ידידותו של העם היהודי. יש בלי ספק אנגלים רבים השונאים את היהודים, אולם אנגליה ידעה להעריך את ידידות היהודים בשעה קשה ומכרעת בגורלה; ומבלי שניחס להערכה זו משקל מופרז אנו רשאים להניח שאנגליה מוסיפה להעריך במידה ידועה את הידידות הזאת – ואינה מעונינת ורוצה לאבדה. העם היהודי אינו כוח פוליטי גדול בעולם, אין לו צי וצבא, אבל יש לו משקל מוסרי מסוים והשפעה פוליטית ידועה בכמה וכמה ארצות – והגניוס הפוליטי של אנגליה יודע להעריך גם שיעורים בלתי נשקלים כאלה.

משקל זה של העם היהודי בעולם הוא גורם סטַטי ואין בכוחנו להגדילו כרצוננו. לא כן הגורם השני – מפעלנו בארץ. זהו גורם דינמי שהולך וגדֵל, הולך ורב, וצמיחתו תלויה בעיקר בנו. גם כשהמפעל שלנו בארץ היה עוד קטן מאד – שימש גורם פוליטי בכיבושינו המדיניים. בלי המפעל החלוצי מימי ביל״ו ואילך, לא היינו משיגים לאחר המלחמה את אשר השגנו. אפילו מציאות שלוש הנקודות הקטנות בצפון הארץ שימשו גורם פוליטי בקביעת הגבולות של ״הבית הלאומי״. לאשרנו גורם זה הולך וגדול. במדה שמפעלנו בארץ מתרחב ומתפתח – הולכת ורבה השפעתו המדינית, עולה משקלו הפוליטי. ומשום כך אנו חייבים לרכז כל מרצנו בהגדלת המפעל – לא רק מפני שהדבר דרוש לגופו, אלא גם מטעמים פוליטיים. כי מלבד עמדת העם היהודי בעולם – אין לנו להניח על כף המאזנים הפוליטית, אלא את משקל המפעל שלנו, ברכתו ותועלתו לנו, לארץ ולעולם כולו.

אלה הם שני האמצעים הנקוטים בידינו ביחסינו את ממשלת המנדט, וכל פעולתנו הפוליטית – בין זו שנעשית באנגליה ובירושלים, ובין זו הנעשית בארצות אחרות ובחבר הלאומים, יש בה ברכה רק אם היא מכוונת להגדלת הידידות בין העם היהודי ובין העם האנגלי ואם יש בכוחה להגביר את מפעלנו בארץ, וכל ״צעקה״ אשר תזרע שנאה במקום ידידות ואשר תחליש את המפעל במקום להגבירו – היא פסולה ומזיקה, גם כשהיא פורצת מתוך מרירות מוצדקת.

ואל יבין מישהו שאני מתנגד לכל צעקה שהיא. כשמקצצים את העליה, כשמציקים שלא כדין לתיירים, כשמקפחים את חלקנו בתקציב, כשמעכבים את התישבותנו – אסור לנו לשתוק. קואופרציה אין פירושה צידוק הדין והרכנת הראש. אבל גם כשאנו קובלים ומוחים ותובעים – ועל תביעותנו הצודקות עלינו לעמוד בכל פעם בתוקף ובכוח ובעקשנות – עלינו לעשות זאת מתוך רצון כנה להגברת הקואופרציה והידידות עם ממשלת המנדט.

זכות־אזרחים וזכות־עם

רגילים לעשות אצלנו השוואות למלחמתנו ועמדתנו הפוליטית בארצות אחרות. כל השוואה ממין זה כוזבת ועושה פלסתר את מעמדנו המיוחד בארץ.

בארץ־ישראל יש לנו שני קומפלכסים של אינטרסים וצרכים ואנו חייבים באבחנתם המדוקדקת: א) בתור תושבי הארץ ואזרחיה; ב) בתור העם העברי כולו. בא״י יושבים רבע מיליון יהודים, ואילו גם לא היה מובטח לנו כאן ״בית לאומי״ – יש לנו זכות לבטחון, לשויון פוליטי ולאומי, לחלק מתאים בשירותים הציבוריים ובעבודות הממשלה ובפקידות וכו׳. וכאזרחי הארץ או נתיניה אנו רשאים ומצוּוים להגן על זכויותינו וענינינו, אם בדרך של מלחמה ואם בדרך של שתדלנות – אין אני בא כרגע להכריע בין שתי השיטות שבה נקטו היהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. בדרך זו או אחרת – אנו פועלים כאזרחים או נתינים כלפי ממשלתם.

אולם יש לנו בארץ קומפלכס שני של אינטרסים וזכויות – חשוב יותר וחיוני יותר מהקומפלכס הראשון, לא של יהודי א״י אלא של העם העם1 היהודי כולו: זכויות ואינטרסים של עליה והתישבות ובנין הבית־הלאומי – ולגבי אינטרסים וזכויות אלו אנו עומדים לא בשטח יחסים של נתינים או אזרחים כלפי ממשלתם אלא בשטח יחסים בין־לאומיים – יחסים בין עם לעם. אמנם בין עם חלש מפוזר, ומפורד, נטול כוח ממלכתי מצד אחד, ובין עם אדיר ועצום החולש על רבע כדור הארץ מצד שני. אולם הבדל הכוח והמשקל של שני העמים אינו משנה את העובדה ביסודה. עמדת הסוכנות היהודית כלפי ממשלת המנדט היא לא עמדת נתינים כלפי ממשלתם, אלא עמדת נציגות לאומית אחת – בעלת סמכות מוגבלת ומיעצת – כלפי נציגות לאומית שניה, בעלת סמכות מכרעת ופוסקת, וביחסים אלה שבין שתי הנציגויות אין לנהוג מנהג נתינים כלפי ממשלתם, לא מנהג מלחמה ולא מנהג שתדלנות, אלא מנהג של קואופרציה וידידות של שני צדדים פוליטיים, אם כי לא שוים.

קואופרציה עם שכנינו הערבים

וגם ביחס לגורם הערבי, הגורם הפוליטי העיקרי שמחוץ לממשלת המנדט, עלינו לנקוט בקו של קואופרציה. הציונות המדינית הרואה את ביצוע דבר הציונות בתוך מסגרת של תנאים פוליטיים בין־לאומיים איננה יכולה להתעלם ממציאות הגורם הערבי. גם בכמה מפעולות ממשלת המנדט הנראות לנו כפרי קפריסה או רצון רע של מושל זה או אחר אנו מרגישים את הפעולה הסמויה מן העין של גורם רב־אונים זה.

התתכן קואופרציה בינינו ובין הערבים?

בשטח הכלכלי קיימת קואופרציה זו ביודעים ובלא יודעים. חלק גדול, ואולי החלק הגדול של פעולתנו בארץ, היה מן הנמנע אלמלא נתקיימה קואופרציה כלכלית בינינו ובין הערבים. אולם יש צורך בקואופרציה מכוונת ושיטתית שתרחיב את נקודות המגע המתמידות ותאמץ את שיתוף הפעולה בין החוגים השונים של האוכלוסים הערבים והיהודים בארץ. ביצור קואו­פרציה בין פועלים יהודים וערבים, בין אכרים יהודים וערבים, בין סוחרים ושדרות מקבילות אחרות – יש בו משום ביצור הבטחון והשלום שבלעדיהם לא יכּון בנין הארץ.

אבל לא על הכלכלה בלבד תקום התקרבות יהודית וערבית. יש תפיסה לאומית ערבית, ויש לערבים בארץ ובסביבותיה שאיפות פוליטיות, ובתוכן גם שאיפות המתנגדות לנו והשוללות את עתידינו בארץ. היש להסיק מעובדה זו שאין כל תקוה ואפשרות לקואופרציה פוליטית בינינו ובין הערבים? כל עוד היינו בארץ כמות מבוטלת, וכל עוד מי־שהוא יכול היה להעלות על דעתו שאפשר למחות אותנו מעל פני הארץ או לכל הפחות שאפשר להפסיק את גידולנו – היה יסוד רופף לקואופרציה פוליטית, כי לשכנינו לא נראָה עדיין ההכרח לכך. אולם דווקא מפני שאנו נעשים לגורם רב־משקל, גם כלכלי וגם מדיני, שאין להתעלם ממנו ואין לבטלו, הולכת ומתבשלת האפשרות של הבנה הדדית; לא כל הכוחות האקטיביים במדיניות הערבית, אולם עסקנים פוליטיים מרחיקי ראות מתחילים להבין שמציאות היהודים והתרבותם בארץ היא עובדה היסטורית שאין להמלט ממנה, ובמקום מלחמה עקרה, העלולה אך להזיק לשני הצדדים – מוטב לחפש דרך של הבנה משותפת ועזרה הדדית.

אין בדעתי לעורר השליה שבקרוב ובנקל אפשר יהיה להגיע לידי הסכם פוליטי עם שכנינו, אולם הגיעה השעה שהתנועה הציונית תנסה לברר לעצמה את התנאים והאפשרויות של הסכם ערבי־יהודי אשר גידול ישובנו בארץ גם מכשיר את בואו וגם זקוק לבואו.

הסתדרות ציונית – לשם מה?

ועכשיו לשאלות הפנימיות של התנועה הציונית.

קיומה של ההסתדרות הציונית עומד בסימן שאלה. המריבות המפלגתיות, חילוקי הדעות האידיאולוגיים, הניגודים הסוציאליים, ירידת הקרנות, התרופפות המשמעת – מטילים ספק באפשרות קיומה של ההסתדרות. אולם יש גם ציונים רבים, שלרגל השינויים שחלו בישוב, הם מטילים ספק בצורך קיומה של ההסתדרות הציונית. הארץ הולכת ונבנית מאליה, – אומרים הם – הישוב גדל ומתרחב כמעט בלי כל עזרה מההסתדרות הציונית – מה, איפוא, תפקידה וערכה של הסתדרות זו?

התנועה הציונית לקחה על עצמה בנין ממלכתי – מבלי היות ברשותה מכשירים ממלכתיים. כבר ראינו בהיסטוריה, גם בחדשה ביותר, הקמת מדינות חדשות. בדורות האחרונים בלבד נוצרו מדינות חדשות באוסטרליה, זילנדיה חדשה, דרום־אפריקה, – אבל כל המדינות נבנו ע׳׳י מדינה אחרת. כל מדינה חדשה היא בבחינת צבת בצבת עשויה; והנה הוטל על העם היהודי לבנות מדינה מבלי שתהא בידו הצבת הראשונה. וכשהעמד האדריכל הגדול של הציונות המדינית לפני קושי זה – קם ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו היתה צריכה למלא את חסרון המכשירים הממלכתיים שניטלו מהעם היהודי, זוהי הצבת המדינית שלנו.

שלושה תפקידים הוצגו להסתדרות הציונית:

נציגות פוליטית

א. נציגות פוליטית של האומה היהודית. ה״פקחים״ ו״אנשי־המעשה״ מקרב מתנגדיו של הרצל לגלגו לרעיון ״האוטופי״ שתתכן נציגות לאומית של העם היהודי – אולם מנהיגה הגדול של הציונות הפוליטית לא נרתע מפקחות מעשית זו ויצר בפועל את העובדה הממשית של נציגות זו, שאמנם לא זכתה בחייו להכרה פורמלית. עם הצהרת בלפור ואישור המנדט באה גם הכרה רשמית; והעם היהודי, נטול המדינה, זכה לנציגות מוכרת ומאושרת במשפט העמים בקשר עם חידוש ביתו הלאומי במולדתו העתיקה. ועד ש״הבית״ הזה יכּון על מכונו ועם יהודי מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו יופיע במשפחת־העמים כשווה־זכויות – הרי נציגות זו בצורת הסוכנות היהודית לא״י היא ביאת־הכוח היחידה של העם היהודי, וכל הפוגע בזכויותיה ובסמכותה – פוגע בכיבוש הממלכתי העליון שכבשה התנועה הציונית בדורנו.

תפקיד קולוניזטורי

ב. התפקיד השני שהוטל על ההסתדרות הציונית הוא תפקיד קולוניזטורי. הסומכים על בנין הארץ שיעשה מאליו – על ידי מניעי הריווח של ההון הפרטי – יתבוננו בעינים פקוחות לקוניונקטורה זו שבה הגיעה הסטיכיה של ההון הפרטי לשיאה – ויראו מה הן הסכנות הכרוכות בהעדר הון לאומי חלוצי. מיליונים מונחים בבנקים ואין להם הופכים; ספסרות ממאירה בקרקעות ובתים; העלאה מלאכותית של מחירים ואיבוד ערכו של ההון הזעיר והבינוני של אנשי המעמד הבינוני; הצטמצמות העליה וההשקעה הפרטית בשטח העיר ואיזור התפוזים והפקרת ארבע חמישיות של אדמת המולדת שאין בה סכוי לרווחים ספיקולטיביים של הון מנצל; ולבסוף – חוסר אפשרות ליהודים מחוסרי־אמצעים להתאחז באדמת המולדת. והיכן ראינו דוגמה בהיסטוריה שמדינה נבנתה בלי עזרת הון ממלכתי – והיכן אנו רואים דוגמה בימינו שמדינה העומדת כבר על תלה מתקיימת בלי תקציב ממלכתי? אי המדינה הסומכת על ההון הפרטי והמשק הפרטי שהם יספקו מאליהם את צרכי המדינה? ואי עם היושב בארצו, במדינה בנויה וקיימת, כשהמשק הלאומי קיים ועומד – שיכול להתקיים בלי מסים לאומיים ובלי תקציב ממלכתי? – ואנו, שהוטל עלינו להקים שממות ארץ ולבנות משק ומדינה ולהעביר עם גולה מכל התפוצות ולהאחיזו על אדמתו – לא כל שכן שמעשנו לא יכון בלי הון ממלכתי, כלומר לאומי, אשר יֵחְלַץ לעבודות ומפעלים שההון הפרטי לא יזקק להם, באשר אינם נושאים רווחים לפרט אלא לאומה כולה.

ההסתדרות הציונית הממלאה בארץ את מקום המכשיר הממלכתי – מצווה לשמש גורם מישב עצמי וגם כוח מכוון ומורה־דרך בהתפתחות הכלכלית הכללית של הארץ.

גורם חינוכי

ג. אולם פעולה פוליטית וכלכלית בלבדה אינה מספיקה. על ההסתדרות הציונית שומה גם לשמש גורם חינוכי בהכשרת העם היהודי לחייו החדשים, לחיים ממלכתיים על אדמת המולדת.

ביצוע החזון הציוני פירושו להפוך אבק־עם פורח באויר ונעדר צביון עצמי, מחוסר דבק פנימי ומשולל אחיזה ממשית – לחטיבה לאומית ממלכתית מעורה בקרקע, בעבודה ובתרבות לאומית; – ומהפכה עצומה זו בחיי עם לא תתכן בלי פעולה חינוכית רבתי, אשר תפתח בעם את החושים הלאומיים שנשתתקו בגולה, אשר תטפח בו את הרצון הקיבוצי שנתרופף ונתפורר בנכר, אשר תנחילהו את הלשון העברית שנשתכחה ממנו ואשר תכשירהו למאמצים חלוציים ולתמורה הגדולה ביסודות חייו הצפויה לו בארץ שישוב אליה. כי לא בהוויתו הגלותית ישוב העם העברי לארצו. לא תתכן בארץ זו עליה עממית רחבה משתרשת בארץ מבלי מעבר העולים מההוי הכלכלי הקלוקל שבגולה להוי משקי בריא ומתוקן של עם מעורה בכל ענפי העבודה והמלאכה בכפר ובעיר. לא תתכן תרבות עברית מחודשת בארץ בלי הנחלת השפה להמוני העולים, ולא יתכנו סדרי חיים ממלכתיים של עם עומד ברשות עצמו בלי ליכוד קיבוצי הגלויות לחטיבה תרבותית וחברתית אחת. כל אלה מחייבים את תנועתנו למאמץ חינוכי רב־היקף לא רק בארץ אלא גם בגולה.

ושלושת תפקידים אלה של התנועה הציונית – התפקיד המדיני, הקולוניזטורי והחינוכי – מחייבים קיומה של הסתדרות ציונית רבת־עם, אדירת־השפעה, עשירת־אמצעים ויודעת דרכה; הסתדרות בעלת־רצון ויכולת כלפי פנים וכלפי חוץ, כי זהו המכשיר היחיד הנמצא ברשות העם למען ביצוע חזון גאולתו ובנין ארצו.

ויותר מבכל זמן אחר אנו נתבעים עכשיו להגביר את שלמותו, כשרון פעולתו ואחדותו הפנימית של המכשיר הזה – כי יותר מבכל זמן אחר נתכנו עכשיו עלילות גדולות לציונות, ויותר מבכל זמן אחר אנו זקוקים למכשיר לאומי רב־פעלים אשר יסכון לתפקידו המשולש בליכוד כל כוחות העם והכשרתם לתמורה הגדולה בארץ, ביצירת הון לאומי לגאולת הקרקע והתישבות המונית, ובתגבורת משקלנו וערכנו ביחסינו את ממשלת המנדט ושכנינו הערבים.

אולם, כאן אנו נתקלים בשלוש שאלות המעמידות בסכנה את שלמותה וכשרון פעולתה של ההסתדרות הציונית:

הסתדרות אחידה

א) ההסתדרות והמפלגות. לכתחילה, בימי הרצל, הוקמה ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות אחידה. במשך הזמן החלה להתפצל וקמו בתוכה סיעות מפלגתיות על פי סימן דתי וסוציאלי, בזמן האחרון הגיעה כמעט לידי התפוררות: נתרבו הסיעות, והמסגרת הכללית נתרוקנה מתוכנה.

אין כל אפשרות – ואולי אין גם כל צורך – לבטל את המפלגות ולהחזיר להסתדרות הציונית את אחדותה הפרימיטיבית. ואין גם כל סכנה בויכוח מפלגתי ואידיאולוגי – אין אנו רוצים ומסוגלים לחיות על פי דעות גזורות מלמעלה, כביכול, ואיננו נזקקים ומוכשרים לאחדות כפויה ועקרה; ולא בעצם קיום המפלגות וחלוקי־הדעות צפויה הסכנה. אולם ההסתדרות הציונית לא תמלא את שליחותה הקולוניזטורית, הפוליטית והחינוכית אם לא יהא לה כוח פנימי מלכד ומפעיל, אשר יקשר ויהדק את כל חלקיה ואגפיה ויטיל עליהם את מרותו הכללית ואת רצונו העליון. מבלי לנגוע בקיום המפלגות והאבטונומיה הרעיונית והאירגונית שלהן יש הכרח בחידוש המסגרת האחידה והכוללת של ההסתדרות הציונית, לא רק בקנה־מידה עולמי, אלא גם בשטח ארצי, ויש הכרח להגביר את הזיקה ומשמעת־הפעולה בתוך כל חלקי התנועה הנמנים על ההסתדרות הציונית, זיקה של זכויות שוות וחובות שווים, שבלעדיה אין טעם ואין חפץ בקיום ההסתדרות; ולא יתכן שבתוך ההסתדרות הבנויה על בסיס של התנדבות, בלי כל כפיה חיצונית – ינתן מקום לגופים הפורקים בגלוי ובמתכוון את המרות של ההסתדרות הציונית וחותרים תחת אשיות קיומה בחוץ ובפנים.

עם כל הכבוד שאני רוחש לחברנו הגדול והיקר ה׳ אוסישקין איני יכול לקבל את הערכתו על המצב הפנימי בציונות. לא אתרעם על דבריו שדיבר נגדנו. זוהי ביקורת של חבר ושל אוהב; אולם, אוסישקין לא מיצה את כל האמת המרה בדברו על מפלגה אחת שהרימה יד בגלוי נגד יצירתו הגדולה של הרצל והפכה את הויכוח המפלגתי לדבר־מה אחר לגמרי.

ואני אומַר מהו הדבר.

למי אין מקום בהסתדרות

כולנו יודעים את הטרגדיה האישית שנהפכה במשך הזמן לטרגו־קומדיה ציבורית. – זוהי הטרגדיה של אדם אחד בתוכנו שנולד עם כשרון של משחק ואמביציה של מנהיג. ונמצאו אנשים מוקסמים מלהטי המשחק המחונן אשר לא ידעו להבחין בין הצגת־מחזה ובין עשיית־היסטוריה וגמרו אומר להשליט את עושה־הלהטים על התנועה הציונית – ויהי מה! זמן רב נראה הדבר בעיני רבים מאתנו, כדברי אוסישקין, כמעשה קונדסים של נערים שובבים. אולם, מאותו היום שנפלה המלה הארורה והטמאה ״לשבור!׳׳ נהפכה קונדסיות נערית זו למשחק מסוכן, הרבה יותר מסוכן משנדמה לרבים מאתנו. במקום וויכוח מפלגות הוכנסו בציונות ובישוב שיטות של מלחמת־אזרחים על־פי הדוגמה החדשה ביותר של ארץ גדולה אחת, ידועה לכולנו.

אין אולי הטובים שבנו יודעים ללמוד מהר מהמתוקנים שבהם – אולם הגרועים שבתוכנו ממהרים מאין כמוהם ללמוד מהמקולקלים שבהם, והדוגמה שניתנה ע׳׳י ראשי שונאי ישראל בדורנו הולכת ומִדבקת בתוך חלקי התנועה הציונית.

איני יודע אם משטר הבנוי על אלמות, כזב, משטמה ומרמס כל ערכי המוסר והחירות האנושיים יתקיים לאורך ימים גם בקרב אומה גדולה ותקיפה המושרשת בארצה, אולם ברור לי שהתנועה הציונית, שכל כוחה הוא בצדקת שאיפותיה ובטוהר המוסרי של מפעלה – אינה יכולה להשלים עם ״הכזב הקדוש״ ועם משטר הבנוי על ״דם, בוץ ועבדות״.

אין כאן שאלה של משמעת פורמלית – יש כאן סילוף עצם מהותם של הרעיון והאירגון הציוני. סילוף זה אינו מתישב עם חבֵרות בהסתדרות הציונית.

יש הכרח ויש אפשרות של קואופרציה של כל החטיבות והסיעות שבתנועה הציונית למרות חילוקי־הדעות שביניהם, כל זמן שיש להן בסיס מוסרי משותף, והן מוכנות לשאת באחריות משותפת ולהרתם יחד בעול הפעולה. אולם הקואופרציה הציונית צריכה להיות לא קואופרציה לשם קואופרציה – אלא כשמה: קואופרציה ציונית.

הוויכוח הדתי – וסילופו

ב) השאלה השניה התובעת פתרון בתנועה הציונית – היא שאלת הדת, ובישיבה זו נשמעו כמה בירורים חשובים בשאלה זו. כאן אנו עומדים בפני וויכוח הנוקב עד התהום. בשאלה זו אנו נוגעים בשרשי־הדברים במעמקי מעמקיהם, ומסופקני אם וויכוח זה הוא ענין למסיבה פוליטית המחליטה ברוב דעות. אולם אם מעלים שאלה זו על בימת ההסתדרות יש להזהר משני דברים: א) מסילוף מהותה של הדת היהודית, ב) מהפיכת הדת למסווה ומנוף במלחמה הפוליטית והמעמדית.

למה אני מתכוון למילה סלף? יש בדת היהודית דברים של ריטואל, כגון כשרות וטרפות, והם חלק אורגני של הדת, והם יקרים וקדוֹשים לכל מחנה החרדים הרוצים שכל היהודים ישמרו אותם. אבל אם מחנה זה או באי־כוחו יעמידו בפני המחנה השני – ויש גם מחנה שני בישראל לגבי שאלה זו, זוהי עובדה – את כל ענין הדת היהודית רק כענין של ריטואל דתי, ויתעלם לגמרי מן התוכן המוסרי והאנושי העשיר של היהדות והדת היהודית, מתכני הצדק, היושר ואהבת הבריות והשויון האנושי שדת זו כוללת בתוכה – אין סלף דתי גדול מזה, ולא תהא תפארתם על הדרך הזאת.

בתורה נצטוינו גם על ״צדק צדק תרדוף״, על ״חוקה אחת לגר ולאזרח״, על ״ואהבת לרעך כמוך״, על ״וחי אחיך עמך״ וגם על ״לא תענה ברעך עם שקר״2 – וכל אלה שרוצים להרים את קרן הדת חייבים לזכור ולכבד גם את החלק הזה שבתורת ישראל. ואל יעמידו את היהדות אך ורק על הפולחן החיצוני.

והדבר השני שיש להזהיר עליו – והוא אולי חשוב לא פחות מהדבר הראשון: אל תעָשה מלחמת הדת אמצעי למלחמה פוליטית ולהסתה מעמדית. מדוע פוקדים חילול השבת רק על הפועלים? מזמן שבאתי לפני עשרים ושמונה שנים לפתח־תקוה אני רואה שהמוטורים בפרדסים במושבה זו עובדים בשבת, ואף פעם לא שמעתי שמי שהוא מהרבנים ומלוחמי הדת יתריע על חילול שבת פומבי זה באם המושבות. מתריעים על אכילת טרפות בקרב הפועלים; ההותרה הטרפה לעשירים ולבעלי־בתים? ומדוע גדלה הצעקה על חילול הדת דווקא אחרי קונגרס זה – לאחר שינויים ידועים בהרכב האכסקוטיבה?

אם יש דבר העלול להוריד את קרן הדת בקרב המחנה השני – הרי זהו הרושם שלוחמי הדת משמשים במלחמתם רק צרכי מפלגות ומעמדות מסוימים – והחרדים על הדת באמת ובתמים צריכים יותר מאחרים להזהיר על כך את חבריהם.

ניגוד ושיתוף

יש ניגוד גדול בישראל בשאלה גדולה זו – ואל נעלים עינינו ממציאות זו. והניגוד עמוק ונוקב עד התהום. אולם מחנה החרדים אינו צריך לחשוב שרק לו יש חלק ונחלה בנכסי הרוח ההיסטוריים של האומה העברית. כל הבונים באמונה את המולדת ומוסרים נפשם על גאולת עמם – יש להם חלק ונחלה בכל קניני־העם. כמוכם כמותם הם מעורים בכל הערכים הנצחיים של אומתם. ואם יש הבדל בתפיסה הרי זאת, שמחנה אחד סבור שעם ישראל נוצר בשביל נכסי היהדות, ומחנה שני מאמין שנכסי היהדות נוצרו ע״י עם ישראל ובשבילו. אולם אלו ואלו שותפים לכל ירושת העם העברי – על אף הניגוד הרעיוני שיש ביניהם. ועלינו למצוא דרך להבנה הדדית ולמיצוי האמת המשותפת שבין שני המחנות, ואם בשטח שאלות הדת יסולקו כל החשבונות המפלגתיים והמעמדיים – מאמין אני שאפשר למצוא מתוך יחסי כבוד הדדיים ורצון להבנה הדדית ״מודוס וויוונדי״.

בימי הקונגרס ניהלו אתי כמה מחברי המזרחי מו״מ על שאלת הקואליציה ועל הדרישות הדתיות של המזרחי. הוצגו לי שלש דרישות: א) שמירת־שבת במשקים, ב) כשרות במטבחים צבוריים, ג) איסור כינוסים בשבת ובחגים. אמרתי לחברים במזרחי: אין אנו קושרים את עמדתנו בשאלות הדת עם יחסכם להנהלה ולקואליציה. מה שאנו רואים שעלינו לעשות בשטח הדתי – נעשה, בין שתהיו בהנהלה ובין שתהיו באופוזיציה. מה שנראה לנו שאין לעשות – לא נעשה גם אם תסכימו ללכת יחד אתנו בענינים פוליטיים או בעניני עבודה. ועל עצם הדרישות עניתי – לא בשם ההנהלה כי לא הייתי אז בהנהלה וגם לא הייתי מועמד להנהלה, עניתי בשמי הפרטי, כאחד השליחים של פועלי א׳׳י לקונגרס הציוני:

1) שמירת השבת כיום מנוחה אנו מקבלים, כאשר קיבלנו כבר באספת הנבחרים, ואנו מסכימים שנוסח זה שנתקבל ע״י כולנו בא״י – יתקבל גם בקונגרס ציוני.

2) הכשרות במטבחים אינה ענין לקונגרס ציוני. אין לקונגרס סמכות להתערב בענינים אלה. אולם, לדעתי, צריכה הסתדרות העובדים מעצמה לדאוג שבכל מטבח פועלים צבורי כמו בכל מוסד הסתדרותי אחר, יוכל להמצא גם פועל דתי, והוה׳׳פ של ההסתדרות צריך לדאוג שהבשר במטבחים אלה יהיה כשר, כאשר עשינו במטבחי קופת־חולים, ואני מוכן לעשות מצדי הכל למען קיים דבר זה. נשאלתי אם הדבר יסודר בעוד שלשה חדשים? עניתי: אין אני מבטיח דבר כשאיני בטוח בקיומו. איני יכול להתחייב על זמן. אולי בעוד שלשה ואולי בעוד ששה, ואולי ידרוש הדבר יותר זמן, כי גם לוה״פ של ההסתדרות אין סמכות פורמלית להתערב בענינים כאלה, ואנו יכולים לעשות זאת רק מתוך הסברה והשפעה מוסרית.

3) על איסור כינוסים בשבת ובמועד עניתי בשלילה. אי־אפשר לאסור כינוסים בימי חג. זהו המועד היחיד שבו יכול הפועל לשמוח בצבור או להתכנס יחד. אבל מה שיש לעשות – וזאת נשתדל לעשות, אולם לא בכפיה, אלא ע״י הסברה והשפעה מוסרית, – שההפרעה הגסה המלווה לפעמים כינוסים כאלה, הפוגעת קשה ברגש הדת של כל יהודי חרד, כגון, נסיעה המונית ורועשת, באוטובוסים ברחובות קריה בימי שבת וחג – תמָנע בהחלט. והחברים שבמזרחי קבלו את תשובתי זו.

משטר־הסכמים

ג) ולבסוף מלים אחדות על השאלה השלישית – אולי הגדולה והחשובה שבכולן – שאלת יחסי העבודה. אין עוד ברשותי זמן מספיק לעמוד על שאלה חיונית זו, ואסתפק רק במסירת מסקנות. בתקופה זו שאנו עומדים בה, בתקופת הבנין (ואני מאמין – בתקופת־בנין מוגברת) אנו מצווים כולנו על הקמת משטר־הסכמים, הסכמי־עבודה בארץ. בכוונה איני מדבר על חוקי־עבודה, או חוקת־העבודה, כי הדבר רציני למדי, ואין לנו הרשות לשחק במליצות ומלים יפות שאינן הולמות את מציאותנו. אין לנו כוח ממלכתי ואין בידינו לחוק חוקים, ואל נישא שם החוק לשוא. אולם יש בידנו, ומצוות בנין הארץ מחייבת אותנו לכך, להטיל על כל יהודי ועל כל ארגון יהודי בא״י שיש לו איזו זיקה שהיא לתנועה הציונית ולאחריות לאומית – לסייע להקמת משטר של הסכמי־עבודה. ועלינו לחייב את כל המפלגות הציוניות וחברי ההסתדרות הציונית לתת ידם להסכמים אלה – אחרת יוצאו מתוך ההסתדרות הציונית.

ושני סוגים של הסכמי־עבודה דרושים לנו בארץ, למען הבטיח התפתחות בלתי מופרעת בבנין המשק שלנו ולמען מנוע את הסכנות החמורות הכרוכות בסכסוכי־העבודה:

א) הסכמים בין העובדים ובין המעבידים, בין מעביד יחיד ובין ארגון של מעבידים ובין פדרציה של מעבידים. הסכם זה צריך להתבסס על שני יסודות: ראשית – הבטחת תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ולפועלות ולנוער העובד בתחום היכולת הכלכלית של המשק; שנית – הבטחת תוצרת הגונה בעבודה, ביחוד במשק החקלאי השכיר.

ב) הסכמים בין העובדים וארגוניהם בינם לבין עצמם. אם יש סכנה לשלום הישוב – הריהי במריבות ובסכסוכים שמכניסים לתוך מחנה העובדים גופא. העבודה העברית בארץ לא תתקיים אם לא תהיה מאורגנת. עבודה מאורגנת אינה רק צורך הפועלים עצמם – אלא גם צורך פוליטי ולאומי כללי. והמזרחי היה צריך להוסיף גם צורך דתי, – ״לא תסיג גבול רעך״ – אף הוא צו דתי. יש צורך לאומי בהסכם כל העובדים העברים בא״י למאמץ משותף בכיבוש העבודה, בקליטת העליה, בקידום ההתישבות, ברכישת השפה, בהבטחת קיום הוגן לעובד, במניעת כל תחרות ושנאה בין עובד לעובד. וההסכם האידיאלי בין העובדים – פירושו הקמת הסתדרות כללית אחת של כל העובדים העברים ללא־הבדל מפלגה ואידיאולוגיה ומגמה פוליטית וחברתית ודתית.. זהו האידיאל הנובע לא רק מהגיון חיי העבודה והעובד אלא גם מההגיון הפנימי של הרעיון הציוני ומפעלו בארץ. אולם כל זמן שהסכם אידיאלי זה – בצורת הסתדרות עובדים אחת – אינו קיים – יש הכרח בהסכם בין ארגוני הפועלים, הנפלגים ברגע זה מטעמים פוליטיים־דתיים או אידיאולוגיים, אשר יקבע לכל הפחות שני הדברים העיקריים הללו: 1) חלוקת עבודה צודקת בין כל העובדים ומבקשי העבודה, 2) שמירה מאורגנת על עבודה עברית ועל תנאי עבודה הוגנים.

ולא הייתי רוצה לעורר השליות – גם הקמת הסכמים אלה לא תעלה בנקל. יש מי שהוא בישוב ובציונות המעונין באי־שקט, בסכסוכים, בריב־אחים. אבל מאמין אני שהתנועה הציונית יכולה להתגבר על מהרסיה הפנימיים – אם תרצה בכך בלב שלם וברצון תמים.

לא וויתורים – אלא מיצוי האמת המשותפת

דיברו כאן על וויתורים. איני גורס וויתורים. כסבור אני שכל מי שיש אלהים בלבו ומאמין בתום לב במה שמאמין – אינו יכול ואינו צריך להתכחש לאמונתו ולוותר על הדבר היקר לו. כך למשל לא הייתי דורש ולא הייתי מציע שהמזרחי יוותר על עיקרי אמונתו. ידעתי שגם פועלי א״י אינם מסוגלים ומוכנים לוותר על עיקרי אמונתם. יתר על כן – מאמין אני שיש לציונות כולה עיקרים יסודיים שאין היא רשאית בשום אופן ותנאי לוותר עליהם, ויודע אני שפועלי א״י למשל לא יוותרו בשום אופן על עבודה עברית ולא יפסיקו את מלחמתם על כך, עד הנצחון המלא. אוי ואבוי יהא לציונות ולכל תקוותינו בארץ ביום שהפועלים יוותרו על מלחמתם לעבודה עברית.

ויודע אני שפועלי א״י לא יוותרו על עוד דבר אחד: על זכותם המלאה והשווה כאזרחי המולדת העברית, בין בישוב ובין בציונות. והם ילחמו על השויון הלאומי של כל אדם בישראל ולא יסכימו אף פעם שיהודי שיש לו פרדס או בית, יהיו לו במוסדות הישוב והציונות יותר זכויות מליהודי החי ״רק״ מיגיע כפיו (הרב ברוד: כולנו מסכימים. מי מתנגד לכך?) יש ויש מתנגדים לכך, ודווקא בקרב אלה שרוממות אחדות העם בגרונם כל הימים, בדיוק כמו שמתנגדים למשטר־הסכמים ושלום בישוב, דוקא אלה שצועקים כל היום הסכם ובוררות לאומית.

ונדמה לי שלא רק פועלי א״י, – התנועה הציונית כולה אסור לה לוותר על שני הדברים האלה, כי עבודה עברית וזכות האזרח המלאה של כל יהודי במולדתו – הם שני עמודי התווך אשר עליהם נשען כל הבנין הציוני.

ההסכם בישוב והקואפרציה בציונות יקומו לא מתוך וויתורים הדדיים על עיקרי האמונה והשאיפה של המפלגות השונות בציונות וגם לא מתוך וויתורים הדדיים על אינטרסיים3 חיוניים של הצדדים הסוציאליים בישוב – וויתורים כאלה לא יתכנו.

אולם יתכן ויתכן – וזהו צו השעה הגדולה והחמורה בתולדות הישוב והציונות – שכל הצדדים והמפלגות ימצו את האמת והאמונה המשותפת לכולן, יגלו בתוך הניגודים וחלוקי־הדעות את השרשים המאחדים אותם, ומתוך הזיקה הכללית למפעל לאומי אחד יכירו ויגבירו את שותפות הגורל והיעוד והאחריות אשר ריתקה אותנו יחד בתנועה הציונית ובהסתדרותה.

ומכינוס זה של הוה״פ הציוני הראשון בציון תצא הקריאה הנאמנה לגיוס כל הכוחות היוצרים בישוב, בציונות וביהדות למען החש ביכולת מוגברת את מלאכת הבנין והתקומה.

ירושלם, יג ניסן תרצד


  1. כך במקור – הערת פב"י  ↩

  2. במקור המודפס מופיע ״לא תענה ברעך עם שקר״, וצ“ל: ״לא תענה ברעך עד שקר״ (שמות כ יב) – הערת פב”י  ↩

  3. “אינטרסיים” במקור המודפס, צ“ל ”אינטרסים“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות