מה ארוך הסולם ומה גבוה! על הארץ הוא מוצב ועד השמים מגיע ראשו. מי יודע? אולי מיליון אלפים מיל אורכו, אולי שני מיליונים, אולי שלושה.
ומלאכים עולים בו ויורדים, עולים ויורדים,
ובלילה מתוך הדממה יש אשר יהיה איש ברוך אלוהים, אשר תשמע אוזנו כקול המון גלים, הוא קול משק הכנפיים אשר לעולים וליורדים.
ואת היורדים הלוא ידעת, בני. מלאכים הם בשמים, אשר מן השמים הם יורדים ואל הארץ הם אומרים לרדת. ואולם הנה הם עולים – – –
ואני הפסקתי את אמי בדבריה פתאום: “עולים? מי מזה הם עולים? האם מעל פני הארץ? האמנם מעל פני הארץ? האמנם יש מלאכים גם על הארץ, כי משם הם עולים?”
כן, יש. יש מלאכים גם על הארץ, והם יחידים ושרידי סגולה ומספרם מעט מאד, אולי רק אחד במדינה ושניים בדור, ואולם יש ויש. ומראיהם כמראה ילדים תמימים וכמראה חוזים ואנשי ואנשי רוח וכמראה נביאים ואנשי אלוהים. עוד יבואו הימים, בני, ואתה תבין את כל אלה. ואולם עתה רב לך אם תדע, כי כמשפט המלאכים בשמים, אשר תאחז בם לפעמים תשוקת פתאום לעזוב את השמים ולרדת לראות את הארץ ואת הנעשה עליה, כן משפט המלאכים אשר על הארץ, כי תאחז גם בם תשוקת פתאום לעזוב את הארץ ולעלות לראות מה בשמים.
והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים עולים ויורדים עולים ויורדים.
ועל פני אחד השלבים מן השלבים התיכונים אשר בסולם נפגשים העולים עם היורדים.
“שלום עליכם!”
“שלום עליכם!”
ואיש נותן לרעהו את כנף ימינו העליונה.
והמלאכים נוטים כמעט הצידה ואת כנפיהם הם שולחים איש איש לכיסו והם מדברים איש באוזני רעהו, כמשפט אנשים אחים הנפגשים ברחוב העיר; ואיש את אחיו שואל לשלומו ולכל אשר עמו, ואיש את אחיו עונה לשלום וכל כל אשר עמו.
“מה חדשה על פני הארץ?”
והבאים מן הארץ עונים כמנהג העולם: רק רע, רק רע.
“רק רע כל היום תמיד על פני הארץ. העת הטובה והקדמונה כבר עברה. אמנם טובות היו השנים הקדמוניות מעתה. כדבר הזה יספרו לנו זקנינו וכן נחוש גם אנחנו. אז ביקשו עוד בני האדם טוב וצדק, שלום ומידה טובה ; אז היו עוד בני-האדם שלמים ושלווים. ואולם עתה? עתה אין אמת ואין רוח נכון. רק שקר ותרמית אל כל אשר נפנה, ורק כזב ומרמה. אין אהבה בלב בני-האדם ורק שנאה ונקמה. כי רעים בני-אדם מחיות הטרף, ורבים הרודפים אשר על-פני הארץ ורבים הנרדפים. אין זוכר כי אחיו גם הוא נברא בצלמו כדמותו ואיש את רעהו רודף. עד מתי עוד? הנה אין מנוחה לעייף ואין מרגוע לכושל. ויש אשר יתכווץ הלב הטהור למראה כל החמס הזה, ויש אשר גם הצדק יצדיק את עושיו ואמר: גם האנשים האלה אינם אשמים, כי רק על-דבר הלחם הם רעים וחטאים. כי בזיעת אפיים ייאכל הלחם אשר יבוא אל פי האדם, וגם לחם צר זה יחסר לפעמים לָרָעֵב. ואולם אם כה ואם כה, רק רע כל היום תמיד על-פני הארץ. אין רוח ואין מרחביה להלך הנפש הטהורה. ותמעט עוד כל זאת, ותמלא הארץ קיטור ואלקטרית ומכונות, והאדם היה למכונה גם הוא. היש איפוא מקום בעולם אשר כזה גם לרוח הקודש? ולכן כל אשר נפשו לא הוטמאה עוד בו, ודאבה הנפש הזאת וכאבה אליו ורוחו תשאף לרגעים לצאת מן המחנק הזה ולבוא אל מקום אשר שם עוד טהורה הרוח. הנה כן נקטה גם נפשו בנו מפני החיים אשר על הארץ, ורוחנו שואפת השמימה. כל חומר הגס אשר על פני הארץ היה עלינו למשא, ונפשנו מבקשת רוח. הממשות היבשה, אשר מסביב לנו, היתה למחנק לנפשנו, ונפשנו עורגת אל-המליצה. כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את הארץ, ואנחנו פה עולים, עולים השמימה; אולי נינפש שם רגע אחד, אולי נחליף שם רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב לגורלנו ולעמלנו ולשאת אחרי-כן שנית את כל הצרה והתלאה.”
והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו, שומעים את הדברים, ופניהם הלבינו מאוד מחרדת פתאום.
ואולם המלאכים העולים מן הארץ לא יראו ולא יביטו לא ישימו לב, כי עוד לבם הומה מן הדברים אשר דיברו זה עתה, ורק לתומם הם שואלים:
“מה חדשה בשמים?”
אז יענו בני השמים גם הם: “רק רע, רק רע. אם רע לכם שם על-פני הארץ, הלא רע לנו שבעתיים פה בשמים. אולי, לפנים, בשנים הקדמוניות טוב היה ליושבי השמים, ואולם לא עתה. לפנים, בימי הילדות אשר לבני השמים – אז התענגו על כל טוב. אז עוד היו המלאכים והכרובים והשרפים ילדים, ילדים תמימים; ואז התענגו בכל לב על התמימות ועל הטוהרה, על המנוחה ועל השלווה, על הקדושה ועל האצילות אשר מסביב בשמים, ותהי השמחה שמחה שלמה. ואולם ברבות הימים ארכה להם השעה מפני רוב הטובה. הנוסח הקבוע אשר אין לו שינוי ואין לו חליפה, היה להם לעול. הנה כן באו הימים החדשים. והמלאכים אשר בשמים מן הקצה ועד הקצה מגהקים ומפהקים, ונפשם שואפת לחיים אחרים. אין לנו קרקע מתחת לרגלינו. – וזה כל הרע. ולכן יש אשר תבחל נפשנו בכל אשר בשמים ורוחנו עורגת ארצה. הרוח אשר מסביב לנו יהיה לנו למשא ונפשנו תבקש חומר. המליצה הרופפת, המרחפת פה על פני כול, תהיה לנו למחנק, ונפשנו תכלה אל הממשות. לנו לנו עבודה! תנו לנו מעשה! תנו לנו מכונות וקיטור ואלקטרית! כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את השמים, ואנחנו פה יורדים, יורדים לארץ, כי אמרנו: אולי ירווח לנו שם ואולי נוכל ונתענג כמעט על החיים אשר שם, ואז נחליף רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב אחרי-כן ולשאת שנית את כל הריק ואת כל השעמום אשר בחיי הרוח.”
והמלאכים אשר מעבר מזה נושאים את עיניהם ומביטוים איש בפני אחיו.
ואלה מזה ואלה מזה אומרים: “אולם אויה לנו! רואים אנחנו כי שגינו. כאשר נבקש לנו אנחנו מפלט מפני חיינו אנחנו, כן תבקשו לכם גם אתם מפלט מפני חייכם אתם – ואין מפלט ואין מנוס.”
והמלאכים הבאים מן הארץ, לבעבור יעלו השמימה, שבים כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא השמימה; והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו אל הארץ, שבים גם הם כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא את הארץ.
והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים יורדים והמלאכים עולים – איש איש אל המקום אשר משם בא.
אלה אשר שבעה נפשם מרוב ממשות ויאמרו ללכת לבקש להם מליצה, נוכחו ויראו כי גם המליצה איננה טובה; ואלה אשר שבעה נפשם מרוב מליצה ויאמרו ללכת לבקש להם ממשות, ראו וייווכחו כי גם הממשות ריקה ואין בה דבר. –
ובסַפֵּר אמי באוזני את הדברים, ותשב אמי-זקנתי ותען גם היא ותאמר: הלוא זה אשר יאמר משל הקדמוני: איש לנטל משאו! אם יניחו כל בני אדם איש את נטל משאו וברירה תהיה להם לבור איש איש נטל משא מן המונחים לפניו ככל אשר יחפוץ, אז יבחר לו איש איש את שלו אשר היה לו לפנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.