מאירקה בעל-נס    🔗

(סיפור מימי העלייה השלישית)

(נדפס בחוברת “במעלה”)

לילה אחר יום שרב באחת הפלוגות של גדוד-העבודה. לא ניע ולא זיע באויר. דלי דינרים בעד נדנוד קל של משב רוח – ואין. אנו אנשי הוועד המיושבים והאחראים יושבים ב“אוהל מועד” (זה שמו של האוהל בפי ליצני הפלוגה) ומזיעים. ליאות ודכדוך על פני הכול. אנו יושבים ושותקים.

אכן מחשבה אחת מנקרת במוחנו בלי הרף: - מים. היכן לוקחים מים? איפה ניקח את הנוזל החביב הזה ששמו מים? מנסים אנו להרהר על דא ועל הא, על מדת היושר הלקויה בעולם, הסדרת יחסים הוגנים בין החבר והחברה, על חלוקה צודקת של התפקידים, על ועל… אולם על אף כל ה“עלים” תוקף אותך רצון-פתע לזעוק מרה:

יהודים, הבו מים! רחמנים בני רחמנים, הבו מים!

אמנם זה מכבר הודיע לנו בא-כוח “ועד הצירים” שבקרוב יסדרו לנו אספקת-מים כהלכתה, אבל ה“קרוב” הזה נתישן אצלנו במידה כזאת שהתחלנו מכנים אותו בשם “ר' קרוב”, כל אימת ששמענו את השם הזה יוצא מפורש מפי “המהנדס הראשי לאספקת המים” היינו נרתעים מפניו, מרכינים את ראשינו בהכנעה ולוחשים: - נכון, נכון, ר' קרוב.

ברם, עוד דואג אחד נמצא לנו, אפוטרופוס נכבד מאוד, השוכן כבוד בפסגת ההר וצופה למרחקים, ג’נטלמן מושל בחסד: והג’נטלמן האדיב הזה, האביר בעליונים ובתחתונים, הואיל בטובו לבקרנו, התפעל עד אין שיעור ממראה עיניו, ותוך כדי שיחה הבטיח לנו ברורות שעניין המים יסודר בכי טוב; כמו-כן הדגיש בטעם מיוחד, שמאז ומקדם רואה הוא את ראשית תפקידו בחיים לדאוג לשכנינו העניים, האומללים והמסכנים, אלא שבוודאי בוא יבוא גם תורנו, ולא רק בעניין המים בלבד, כי עם בכל הנוגע לסלילת כביש, סדור בית-ספר, ציוד מספיק לבטחון, וכדומה מיני דברים הנמצאים בגדר של צורך ראשוני לישוב בן-תרבות. איך שהוא, לעת עתה, במשך אי-אלה שנים באות, הרשה לנו, חינם אין-כסף-ללא כל תשלום מסים-להשתמש במי-גשם היורדים בחורף.

בינתיים התכווצנו בזוויותינו ושבנו וחלמנו וחזרנו והזינו על אותו עניין: מה נשיב לחצרן התובע אי-אלה דוודי מים למכבסה, ומה נאמר לחברים הכמהים, לפחות פעם אחר עמל של שבוע, לטבול בזרם ידידותי של מים ולהשתקשק בו להנאתם כאותם הברווזים.

ופתאום הוא הופיע! אומר אני “הופיע”. לא נכנס, אלא הופיע, כי היה בה בכניסתו זו משהו בלתי-צפוי ומפתיע, משהו חגיגי ורציני עד כדי בידוח, משהו שאילצנו להפנות את ראשינו אליו בחיוך סוקר הבא כפורקן הרווחה אחר שעות של מועקת אין-מנוס ובדידות אין-מפלט. זה היה חברנו מאירקה, או כפי שכינוהו לאחר המעשה – מאירקה בעל-נס. לפני ימים מספר בא למחננו חמוש במכתב-המלצה מאת המרכז ובתשובה לשאלת החבר המזכיר ענה בפשטות: באתי לעבוד, לרעוב, לקדוח ולעשות את הכול – מה שיש ומה שאין. אמצא חן בעיניכם – נשתדך, ואם לאו – נתגרש.

אך בעיקר הדברים, כבר עם ראשית הופעתו לא היינו זקוקים להמלצות והסברות, כיוון שחיצוניותו של הלה דברה בעדו. לבושו היה בהתאם ל“אופנה האחרונה” שבהתחלת העלייה השלישית: זוג נעליים שכל אחת מהן הולמת זוג רגליים, מכנסי-חאקי צבאיים מזמנו של נפוליאון הגדול. צמוד לגופו מעיל מבית-החרושת של המלך ג’ורג' ומגבעת אוסטרלית בת שוליים ענקיים לראשו.

במחננו לא היתה העבודה מצויה ביותר, ולכן סידרנו את מאירקה בעבודה בשכונה הקרובה, שהלכה ונבנתה בקנה-מידה בלתי שכיח: ארמונות מפוארים מצוידים בגינות-נוי; בריכות-שחייה לדוגמה, ואפילו במקומות מסתור לייחוד ולשעשועים.

אולם מאירקה היה בא משם, לאחר יום עבודתו, רצוץ, יגע ומדוכא. ניכר שמשהו מענה אותו ואינו מרפה ממנו. זה היה האיש למראית-עין ומוזרה הייתה התנהגותו. אך בכל זאת חשנו בו מן היקר ובלתי-המצוי, מעין מזיגה של צער וחדוות חיים, שהתבלטו חליפות בתווי פניו בארשת לולינית.

עתה עמד לו דומם, העביר את מבטו על פני כולנו וחייך לו במין ערמומיות ביתית משפחתית – ומיד רווח לנו.

• מה לך, מאירקה? שאלנוהו, ואילו הוא, במקום תשובה שרבב את לשונו, השמיע מצמוץ-שפתיים שהעיף בבת-אחת את כל הלך-רוחנו המדוכדך לכף- הקלע ואמר: - יש מים.

• מה, מה? – פרצה קריאה משותפת – יש מים? איפה? מה אתה סח?

• כן, יש מים – הוסיף מאירקה בשלו – הרשו נא לי ועוד הלילה הזה יהיה מים במחננו. להוי ידוע לכם, חברים, שהנני נין ונכד למשפחת שואבי המים וחוטבי העצים. נזר לכל אותה הכת המשתייכת ל“לו הנסתרים”. רבים הם הנסים שנתרחשו לי ואף נס זה בוא יבוא.

ומה אומר לכם? לא עברו רגעים מרובים ואנו התיישבנו על המחצלת עם מאירקה באמצע, והלה הסביר לנו את תוכניתו בזו הלשון: - לפנים היה קושי רב בהבאת מים, אבל עתה, עם התפתחות הטכניקה החדשה, כשמצויים אווירונים, צפלינים, סוככי-נפילה, חשמל, מכונות, טרקטורים וכל מיני אמצאות…

• טוב, טוב. אבל מה היא אמצאתך אתה? – הפסקנוהו באי-סבלנות.

• המצאתי? תכף אומר לכם – המשיך מאירקה בנחת – חמורים יש? יש! פחים יש? יש. מים יש? קדחת! ואני אומר לכם, שבימינו אלה, כשיש חמורים, יש פחים, ויש קצת מוח, והיה מים. מה יש פה להתווכח? משה רבנו הכה על הסלע והוציא מים. אני אכה על הסלעים, על האבנים, על העצים, אכה ראש בכותל ואביא מים – וליתר תוקף פתח בשיר עצוב ומרטיט:

ריקה הצלחת אך צו הגורל:

מים – קדחת… “הט שכם לסבול”

ופת אין בסל קום וחצוב,

אין זיתי בצל, אם גם שבע תפול.

• שורו הנה – השמיע לנו במתק שפתיים – הרי אנו כאן עלי אדמות מתחבטים בשאלה הנצחית של מי שיש לו ומי שאין לו, ומפי ר' לוי יצחק מברדיטשב נמסר לנו בקבלה, שאין זו שאלה כלל; אדרבא, הגידו אתם: מי מבעלי היש יכול לאמור בבטחה שאמנם יש לו משהו, אך מי אדם ואין לו לפחות משהו?…

מי שיש לו ומי שאין לו

ומי שיש לו – היינו הך

וגם אני אומר:

מי שיש לו יתברך

ומי שאין לו – אוי לכך…

• כך ישבנו ובילינו ולא הרגשנו כיצד עבר עלינו מחציתו של הלילה. אך נשוב לעצם עניננו. באישון לילה יצא מאירקה, רכוב על חמור טעון פחים ואחריו ארבעה חמורים מזדנבים בחבל, ופני השיירה אל הטמיר והנעלם שבחשכת הליל.

ומה אתם סבורים? באותו לילה לא עצמנו עין. ישבנו וחיכינו לשובו של מאירקה. חיכינו שעה, שעתיים – אין חמורים, אין פחים, אין מים ואין מאירקה. כבר החילונו דואגים לשלומו של השליח עצמו, עד ש“חבר המרכז” ציווה לפזור על פני שדה וגבע לבקש את האתונות… ויחלו החיפושים. חיפשנו בהר ופשטנו בגיא, הצצנו בנקיקים ובדקנו בחריצים, יללנו, הבהבנו והדהדנו ב“מאירקה-אה” וב“מאירקה-או” ואין קול ואין עונה. כמעט אמרנו נואש, ועם פרוץ השחר נגררנו חזרה למחנה עייפים ומדוכאים, והנה בפתח השער עומד לו מאירקה, מוריד פחים מלאים מים מגב החמורים, ושר לו במתינות ובנועם כאילו לא קרה מאום:

מלאה הצלחת

פחים מלאי נחת

כוסי רוויה,

הללויה.

• מאירקה! מה לך, איפה היית? – והוא בשלו: מוסיף מוריד את הפחים לאיטו ומפליג בדבקות:

מה לי שרב

ומה לי רעב –

ארצי ברוכה

הללויה!

• מאירקה, רחימאי, מה קרה לך, מנין הבאת את המים? – ואילו הוא שם אצבעו על פיו בהבעה של מסתורין:

• הממ… קרה לי נס…

מני אז קראנו לו “מאירקה בעל-נס”.

לילה לילה, במשך שלושה חודשים רצופים, היה מאירקה יוצא לטרף ומזרים לנו מים. הכל הלך כשורה, עד שבערב אחד הופיע השומר מהשכונה הסמוכה – או כפי שמאירקה היה קורא לה: “שכונת בני-קרח” – ופנה ישר ל“אוהל מועד”. מיד הובהל לשם מאירקה בחיפזון מדאיג. הלה נכנס, הציץ בנו רגע קט, והפליט בהשתוממות: - מה לכם, חברים, שהנכם יושבים כבוד ועל פניכם הרצינות המבעתת של סנהדרין גדולה הבאה לדון בדיני נפשות?

• מאירקה – פונה אליו המרכז – השומר הזה מאשים אותנו שהשתמשנו שלא כשורה במי הבריכה שתחת פיקוחו. הידוע לך שמץ-מה על אודות העניין הזה?

• בוודאי – ענה הלה ללא היסוס – עדים שמיים וארץ, אני וחמורי וכלבי “סנוב”, כי הנכון בפיו של זה.

• ומה תגיד להצדקת המעשה? שאל המרכז בקדרות מעיבה.

• חברי לגורל וגם אתה החבר השומר, הקטגור רב החסד והכישלון – פתח מאירקה בחגיגיות – שמעו נא את דברי הפעם: הידעתם את שכונת בני-קורח? המכירים אתם את היצורים המתהלכים שמה? אנשים רגילים, הא? חלילה! אומר אני לכם, שהללו מלאכים המה: מופיעים אחת או שתיים לשנה, שוהים זמן-מה בגן-העדן התחתון שלהם אשר בארץ הקודש, ומיד נעלמים. ובנות-חווה יש להם, יפהפיות שבוודאי לא נוצרו מצלע האדם, כיוון שמצלע כל אחת מהן אפשר לברוא תריסר בני אדם. וחיבה יתרה נודעת לכולם למים. נחלי מים להם, ממש כמסופר בספר בראשית: פרת, גיחון, ודישון ופישון… וכל זה זורם בלי הרף, ביום ובלילה, ולא לצורכי משק חלילה, אלא סתם לבזבוז אקסטנסיבי ואינטנסיבי. ופה לנגד עיניי גוועים אנשים ונפשם יוצאת לטיפת מים. ואני שואל אתכם: המשום כך עברנו כל ישראל יחדיו, את הים-סוף, בכדי שאנו הפועלים נצטמק מיובש והללו ישארו רטובים כל ימי חייהם? מה? היתכן? והלא נמצא כתוב: והיה כעץ שתול על פלגי מים, כלומר, אם פלגי מים להם הרי אנחנו העצים חייבים לצמוח על ידם.

יתר על כן: המכירים אתם את שכננו הגר? אף הוא וילדיו שותים את זיעתם ברוב ימי הקיץ, כי מים אין גם להם. הוא הלוא גר, וככל גר-צדיק הנו גם אדוק מאוד, מניח שני זוגות תפילין בבוקר ושני זוגות בערב, בין דגים לבשר שוטף את פיו בספירט-שריפה, משך כל יום השבת יושב ואוכל “טשולנט” ולמחרתו משקה את עצמו מנה הגונה של שמן קיק להבדיל מהקודש אל החול… והנה פעם אחת הוא פוגשני ומספר לי שאירע לו נס: מדי לילה בא אליו “גליהו” הנביא, ממלא לו חבית מים ונעלם. הוא בעצמו ראה אותו פעם מתרומם על גבי מן גשר שיש לו צורת חמור.

מילא, שמעתי ושתקתי. אליהו הנביא? ניחא. גשר בצורת חמור? אדרבא ואדרבא. אשרי המאמין! אבל הלוא את האמת לאמיתה אנחנו כולנו יודעים, לא כן? במילה אחת, מה יש כאן להתווכח? שמע נא, חביבי השומר! כתוב: לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואתה עברת עבירה חמורה, ישנת לך במשך שלושה חודשים רצופים והפקרת את רכוש בעליך. טוב ככה? אה? אלא מאי, הפעם אני סולח לך. סוף-סוף, מה זה עסקי? אכפת לי הרבה. אך הגד נא לי, למה זה נדדה שנתך מעיניך עכשיו? האם לא יכולת, לפחות, לישון עוד כמה שבועות עד התחלת הגשמים? מה אתה סבור, שגם אז אגרר בבוץ לסחוב מים מהבריכה במרחק רב כזה? וכי יצאתי מדעתי, חלילה? אני מבטיח לך נאמנה, שאז לא תוציאני מן החצר בשום כסף בעולם, אפילו אם תבוא להתחנן לפני ותיתן לי את כל הבריכה במתנה. ראשית, אני שונא מתנות באופן פרינציפיוני, והשנית – אינני מחויב… מי-גשמים יכולים אנו לשתות גם אצלנו, ברוך-השם, יש לנו רשיון לכך גם מלמעלה וגם מלמטה. כאן באמצע החצר, אעמיד לי את הפחים שלי, אמלא אותם ישר מן הברז שבשמים ואשיר לי בשלווה ובביטחון:

מלאה הצלחת,

פחים מלאי נחת,

כוסי רוויה,

הללויה!

• מבלי משים נסחפנו אחריו בשטף השיר וכולנו יחדיו, ואף השומר בתוכנו, קמנו על רגלינו, שילבנו יד בכתף, ופרצנו בריקוד סואן של הורה גורפת וכובשת. כך גמרנו את שעות הלילה החולף ועם קריאת השכוי עוד נשמעו במחננו הדי הצלילים:

מה לי שרב?

ומה לי רעב?

ארצי ברוכה

הללויה!

 

אחרית דבר מאת אסנת ניזרי-פולאק    🔗

השחקן מאיר מרגלית כלל את הספור הזה ברפרטואר הבמה שלו. אני עוד זוכרת ששמעתי אותו “מספר” אותו באחת מהופעותיו ליד סיפורים אחרים כמו של שלום עליכם ועוד.

א.נ.