אל הקורא    🔗

זה כשמונים שנה הופיע הבאור על ספר תהלים בתרגום הרמבמ“ן מאת החכם ר' יואל בריל עם מבוא גדול ורחב ידים, שבו הוא מתהלך ברחבה על כל מיני השירים והנגינות ועל כלי הזמר בתנ”ך לפי ספרי חכמי ישראל והאומות¹, והוא מונה את כלי הזמר בפרוטרוט, לכלם בשם יקרא, ומבאר תשמישם וצורתם ומקומם בספרי הקדש. כ"ז מלאכה גדולה ונכבדה.

אמנם במשך העת בינתים נשתרבבה החקירה על הנושא הזה, נתרבו ונזקקו המקורים והספרים, כמו הקונטרס של Gressman (שרוב דברי לפי חקירותיו). לכן באתי בזה להשלים הענין היקר הזה, לפי חפש מחופש הבלשנים האחרונים, בתוספת איזו הערות צדדיות לרגלי החקירה הזאת.

 

חלק ראשון.    🔗

פרק ראשון: המוזיקה סגולת עמנו    🔗

א.

המוזיקה, שהיא – אם נדבר בלשון התלמוד – חכמה ומלאכה גם יחד בין בזמר בקול ובין בנגון על כלים, התנהלה באומתנו מימות עולם ושנות דור ודור והיתה לה לסגולה, עד שגם פזמוני נגוני תפלותינו נקראים בפי המון העם “מסיני-נגון”, כאלו נתנו הנגונים האלה למשה בהר סיני, ובאמת יש בשיח המוני הזה איזה קורטוב של אמת, שכן מצינו כי התפלות והתשבחות והתחנות², שנאספו בספר תהלים, מסומנות בשמות מזמורים ונגינות בע"פ או בכל מיני כלי זמר, שנודעו בימים ההם, ובמזמור האחרון קורא המתפלל להלל את ה' בכל שלשת מיני כלי זמר, שהם בנימין או במיתרים (Saiteninstrumente), בתקיעה (Blaseinstrumente) ובהכאה (Schlaginstrumente³), ויחסו כל המזמורים האלה אל דוד המלך, שהיה בנעוריו (כדרך כל הרועים) יודע נגן, ושוקד על המוזיקה – כפי הנראה – גם בבואו בימים⁴.

ב.

דרך כל אנשי ארץ הקדם בקראם בספר להשמיע קול נגון, ובני עמנו אוהבי הנגינה מצוינים במנהג הזה מימי קדם עד היום הזה, בקראם בכל שבוע פרשת התורה שנים מקרא ואחד תרגום, ובקריאת התורה עם ההפטרות בבתי כנסיות, לזמר בנגון מיוחד לתורה בלבד ולהפטורה בלבד ולמגלת אסתר בלבד ולמגלת איכה בלבד, הכל לפי הטעמים (כעין Noten במוזיקה), הנקראים נגינות, המסומנים בכל מלה בספרי תנ"ך.

ג.

לעם ישראל בימים הקדמונים היתה המוזיקה נחיצת החיים הרוחניים, כמו מרעה צאן ובקר נחיצת החיים הגשמיים, שכן נזכרו שניהם במסורת התורה בחדא מחתא, כי יָבָל היה אבי יושב אהל ומקנה, היינו רועי צאן ובקר, ואחיו יוּבָל⁵ היה אבי (הממציא) כלי זמר, כנור ועוגב, ויש בזה רמז, כי התחלת המוזיקה יצאה מאת הרועים, המשתעשעים בנגינות במשך זמן שבתם בשדה המרעה בידים ריקניות, והם שרים ומנגנים על אבוב וחלילים, כדי למלאות את השעה הארוכה להם, כמו דוד מלך ישראל, שהיה בנעוריו רועה ומנגן על כלי זמר.

ד.

גם קנים הגה והי נשמעו בקול נגינה, כמו שמצינו אצל בת יפתח⁶ והספד על המת היה בזמירות תוגה, כמו קינת דוד על שאול ויהונתן⁷ וקינות הנביא ירמיהו במגלת איכה, וביחוד קינתו על יאשיהו⁸.

ה.

ביחוד היו נשים, לא לבד מקוננות כנ"ל, כי אם גם משוררות ושרות בשירי נצחון על האויבים, כמו מרים אחות משה⁹ והנשים המשחקות על נצחון שאול ודוד על הפלשתים¹⁰, וכלי הזמר שלהן היה ביחוד התוף¹¹.

ו.

ככה היתה המוזיקה שכיחה ורגילה לכל עת מצוא ולכל זמן שמחה ומועדים, ברצותם לכבד איש נכבד בבואו ובצאתו, הריעו בקולות מוזיקה, כמו שאמר לבן ליעקב¹².

ז.

המוזיקה היתה חביבה כ"כ בישראל, עד שחשבו לרפאות בה מרה שחורה ורוח רעה, שהבעיתה את שאול המלך¹³, והביאו אליו את הנער דוד יודע נגן, ועמד לפניו בכנורו¹⁴.

ח.

כפי הנראה מכתובים היו כמעט כל בני העם ישראל יודעי נגלעל כל מיני כלי זמר, ולעת מצוא, כמו בלוית ארון הקדש, היו כלם מנגנים¹⁵.

פרק שני: המוזיקה הדתית    🔗

א.

מלבד מזמורי ספר תהלים, שהיו תפלות בקול זמרה ובנגינות על כלי זמר כנ"ל, היו משוררים ומנגנים מיוחדים בעבודות בית המקדש לאלקים¹⁶.

ב.

המלך דוד העמיד באהל ארון האלקים ארבעת אלפים משוררים ומנגנים¹⁷ במצבם תחת המנצחים מלמדי השיר¹⁸ והיו ביניהם גם נשים¹⁹. והמלך שלמה הוסיף לפאר את חבר הלוים המשוררים²⁰. ומלכי יהודה אחריהם החזיקו בסדר המשוררים והמנגנים²¹.

ג.

ביחוד היה השופר והחצוצרה לאות אמצעי בין ה' ובין ישראל, להעיר ולעורר זכרון ישראל לפני האלקים בימים מיועדים לכך²², כמו בחגים ובמועדים²³. השופר היה להם כלי-זמר²⁴. במשנה נזכרת תקיעה בחצוצרות בנסוך היין בעולת התמיד.

פרק שלישי: המוזיקה הנבואית    🔗

א.

המוזיקה הוא כשרון רוח גבוהה ממקור הכח המדמה שבאדם, כמו השירה והדת והנבואה. הקדמונים אצל כל העמים סברו, כי המוזיקה היא מתת האלהים ורוח קדשו כמו הנבואה, לדעתם הנבואה והמוזיקה אחיות הנה, באשר ממקור אחד תלכנה. בשיחות היונים הקדמונים היה אירפעאוס המנגן הנפלא גם חכם מתנבא, וכן אצל הפעניקים (שהיו אוהבי המוזיקה) היה קינגראס, המנגן המשורר היותר נפלא, גם כהן ונביא, וכן היו בנותיו (Kinnyraden).

ב.

השרש נבא בעברית איננו מורה הגדת עתידות בלבד, כי גם שיר ונגינות זמרה. ביחוד שם התאר “התנבּא” הוא משורר ומזמר, כנזכר כ“פ בדה”א כ“ה. המשוררים הנ”ל בעבודת המקדש, שהיו משבט לוי, היו נביאים²⁵ והמנצח (דיריגענט) שלהם, הימן נקרא חוזה²⁶. הרי כי אומנות המוזיקה ורוח הנבואה אחת היא. המנגן האמן “המבין” האמתי הוא נביא בעל רוח הקדש, ונגינותיו מעוררות בקרבו ובקרב השומעים רעיונות עתידות משמחי לב ונפש גם יחד, וקולו הוא הגיוני בת קול מן השמים, החרותים במכתב אלהים על רשמי פניו, כי יערה עליו רוח ממרומים, כמו הנביא המתנבא ג"כ ברוח שירה וחרוזי נגינות, כאשר תתקפהו רוח האלהים.

ג.

סגנון נבואת משוררי כלי-זמר ההם נקרא “משא” (שר"ל שיר וזמר), מלה שגורה בפי המתנבאים לא בזמר, כי אם בשירי מליצה, מלשון “וישא משלו” “ונשאת המשל”. ובעבורה התקוטט הנביא ירמיהו עם אנשי לצון בירושלים (ובהם גם כהן ונביא) בהתלוצצם על המבטא “משא ה'” בפי הנביאים, כאלו היה להם דבר ה' משא וסבל. וירמיהו קרא להם “אתם המשא” ולא דבר ה' הוא משא (ירמיהו כ“ג ל”ג – ל"ט). אכן בעצם המלה הזאת השתמשו גם המתנבאים בזמרה ובשירה²⁷ והמנצח עליהם (דיריגענט) נקרא “שר המשא”²⁸ והמלה משא הורה לא להרים סבל עבטיט, כי אם להרים ראש ברוח שירה וזמרה. אבל כותבי דברי הימים האחרונים שגו להבין את המלה הזאת כפשוטה בהוראת סבל ו“שר המשא” הנ"ל היה להם ממונה על נושאי סבל, ובכן נמצא, כי הלוים המשוררים והמנצחים על מזמורי כלי זמר הפקדו בבנין בית המקדש של שלמה, להיות משגיחים על עושי המלאכה והעבודה של הבנין²⁹. אמנם באמת המלה משא בעצמה איננה מורה בלבד הגבה הסבל והסבל בעצמו, כי גם הרמת הראש לשירה גבוהה בזמרות ובקינות ובתפלות, ולבסוף על הנגינה בעצמה.

ובכן נראה, כי נבואה ומוזיקה מתלכדות ולא תתפרדנה, ונמצא כי המזמור הראשון בספרי קדשנו (לפי הבקרת ההיסטורית) היא שירת דבורה הנביאה, אשר בזמרת שירתה העירה את רוח ברק ואנשיו, להלחם בעד ישראל³⁰ וכמוה עשתה הנביאה מרים אחות משה בשירת הים³¹.

ד.

הנביאים המיועדים ברוח קדשם לנבואה בלבד ולא התחנכו באומנות המוזיקה, השתמשו בה כעין אמצעי להשרות עליהם רוח האלהים. כי כנודע בקשו הנביאים, שעמדו על מדרגה נמוכה אמצעים שונים³², להשפיע רוח האלהים על ראשם ולנבאות. האמצעים ההם היו: תענית, מחולות בתנועות משונות, שתית דבש³³, ובראש האמצעים ההם היתה המוזיקה, ילידת רוח גבוהה. אכן באופן הזה איננה אחות הנבואה, כי אם שפחתה. מזה להקת הנביאים, אשר פגע בהם שאול³⁴. וכחה היה רב כ"כ עד כי לקולה התהוללו בני הנביאים ועמהם שאול³⁵ מלך ישראל. גם על הנביא אלישע נחה רוח האלהים לקול הנגינה בכלי זמר³⁶.

פרק רביעי: המחול הדתי³⁷    🔗

א.

המוזיקה כשם שהיא משפיעה על לרוח האדם בזעזועים ובהתנועעות (עקסטאזע), לעורר כונתו בתפלה ולהשרות עליו רוח אלהים בנבואה, כך היא משפיעה על לגופו, לפזז ולכרכר בתנועות ערוכות לפי מעלות הקולות בשיר ובזמרה, וזה נקרא מחול (טאנץ). ערכי הקולות מענגים את האוזן, וערכי התנועות את העין, המחול היא מוזיקה לעין, כמו המוזיקה שהיא מחול לאוזן.

ב.

אם המחול אצלנו חול לענג גשמי ורוחני לבני האדם, לא היה כן להעמים הקדמונים ולאבותינו בני ישראל, שלהם קרא המשורר: “יהללו שמו במחול”, וכבר לקחה מרים אחות משה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות בשירת הים בתודה לאלהים, ונאמר “הללוהו בתוף ומחול”³⁸.

ג.

ובכן היה המחול קדש ורמז אלוהי ודתי, והיו להם מחולות מחנים בתור עבודה לאלהים³⁹, ותנועות הרקוד הורו על סודות כמוסים לשם שמים ולכבוד האלהים או לאות נבואה ורוח הקדש⁴⁰. וזהו שמצינו בדוד המלך⁴¹ (ש"ב ו'), שהיה מפזז ומכרכר לפני ארון האלהים, והוא חגור אפוד בד ככהן⁴². ונראה שכשם שהיו בעבודות האלהים משוררים ומנגנים מיוחדים כנ"ל, כך היו מסדרי המחולות מיוחדים, והם נקראו “בני מחול” (מ"א ה'), שהיו חכמי קדם מפורסמים.

ד.

והיה המחול נהוג אצלם בלוית כל מועד נכבד ומקרא קדש ושמחת הקהל, שע“כ נקרא המועד חג⁴³ משרש חגג, המורה רקוד ומחול, כמ”ש “יחוגו וינועו” (תהלים ק"ז) וכן “אוכלים ושותים וחוגגים” (ש"א ל'), היינו מרקדים. ובמשנה: “לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויוה“כ, שבהם יצאו בנות ישראל לחוגג במחולות (תענית כ"ו) ע”ד (שופטים כ"א) “חג ה' בשלה… יצאו בנות שילה לחול במחולות”.

ה.

גם בעבודת הקרבנות והמזבח נהגו במחולות והקפות לכבוד האלהים⁴⁴. המחול הדתי היה בשני אופנים, אם בקפיצה ודלוג, שנקרא רקוד, או בסביבה הקפית כחלילה חוזרת על רגלה, וה נקרא מכרכר, מלשון כר וככר, שהוא עגול וסבוב. וכעין מחול כזה היו במקדש הקפות המזבח בחג⁴⁵ ושאר המחול והרקוד, שהיו עושים במקדש בשמחת בית השואבה.

ו.

החסידים הראשונים בעמנו הם התרופיים (Therapeuten), שהיו במצרים בימי בית שני (כמו האיסיים (Essener) בארץ יהודה הנודעים בשם חסידים ראשונים), שעליהם מספר פילון מאלכסנדריא (שהיה כפי הנראה חבר להם) בספרו De la vita, כי באסיפתם בכנסיה שלהם רקדו במחולות ובכרכורים קדושים וכמוסים בסודות תנועות צבאות השמים וכוכביהם במסלותם, וברוח גבוהה יותר על מעשי האלהים במרומים⁴⁶. גם החסידים האחרונים שלנו בפולין נוהגים לרקד במחול קדוש בעצימת עינים ובכרכורים משונים בכונה מיוחדת לשם שמים, הכל על פי מאמר האגדה: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים.

ז.

ככה היה המחול גם בעיני סוקראט חלק הדת בעבודת האלהים. והסופר הנודע לוציאן בספרו על המחול אומר, כי המחול בעבודת האלהים הוא קדוש ואלוהי. וכי המחול הרמזי נברא מששת ימי בראשית, וחולל העולם במחול היסודות באהבתם ובתשוקתם זה לזה. סבוב הכוכבים ותקופות המזלות אך מחולות מחנים הם.

 

חלק שני: כלי-זמר    🔗

פרק ראשון: כלי-נימין    🔗

א. נבל.

השם נבל מורה בראשיתו כד של חֵמָר או עפר העשוי כעין בקבוק עם בטן נפוח, שקורין קרוג בלעז. גם מורה בתבנית כזו על חמת מלא יין⁴⁷ (שלויך), כמו שהחמת היה מלא מים⁴⁸. ועש"ז נקראת גוית המת עם בטן נפוח נבלה במשקל נקבה (בשם גויה בל"נ ברמז תשש כחה כנקבה)⁴⁹. כי הגוף הוא תיק הנשמה, כמו נבל מלא יין וחמת מלא מים. ומכונה גם העב בצורתה הנפוחה כחמת נבל⁵⁰.

בעבור דמות צורתו החיצונה נקרא גם כלי הזמר הזה בשם נבל, שחלף ובא ע“י הפעניקים גם אל היונים בשם Nabla ואל הרומים בשם Neblum, ובל”א הוא Harfe.

לפי מסורת היונים היו הפעניקים, היינו הצידונים, שהמציאו את כלי הזמר הזה. הצידונים היו מפורסמים כיודעי נגן.

על הנבל היו עשרה נימין או מיתרים (זאיטען) ונקרא מש"ז “נבל עשור” או שנים עשר נימין לדעת יוסיפוס.

המזמרים על הנבל נקראים (פורטים על פי נבל" (עמוס ו' ה').

ב. כִּנּוֹר.

חלוקי דעות והשערות בקרב בלשנים וחוקרי קדמוניות ע"ד תבנית הכלי-זמר ושמושם במקרא מוכיחים, כי אי אפשר לנו לעמוד על הדבר בברור גמור, והכלים האלה מתודעים לנו רק בשמותיהם לפי חומר העץ שנעשו ממנו, ושמושם נכיר רק בכלל לפי שלש מחלקותיהם, אם נחשבים לכלי-נימין או כלי תרועה או כלי הכאה, לפי ענין הכתובים, שהם נזכרים בהם.

בבחינת השם כנור מצאו בלשנים את השם הזה בלשונות סורית וערבית ופרסית בהוראה על מין עץ הנקרא אצלנו Lotos, הוא עץ חזק וקשה אשר לא ירקב, וממנו נעשה הכנור ונקרא על שמו, כמו שנקרא בלשון יונית כלי-חליל (Flöte) בשם Lotos, בשביל שנעשה מחמרו. הכנור נחשב לכלי נימין, כי הוכה ביד⁵¹, והיה כעין Zither אצלנו. במספ הנימין או המיתרים שלו השערות שונות, לדעת יוסיפוס היו עשרה, אכן מין כנור בשמונה נימין נזכר ביחוד⁵².

בימי הנביא ישעיהו השתמשו בכנור לבכי ולמספד⁵³ ובמובן כזה מסרו הכנענים, הם הפעניקים, את להשם כנור אל היונים, שהיה בלשונם לשם עצם Kinnora, וממנו הפעל Kinnoramai בהוראת בכי ומספד.

בכנור השתמשו נערות משחקות ליד שערים וברחובות קריה (Chasonetten), להעיר המון מעים ורגשי אהבים, היינו חגיגת רחמים ואהבת רחם⁵⁴. ובצרוף לזאת מה שאמרנו לעיל, כי הכנענים, הם הפעניקים אנשי צור וצידון, היו חובבי המוזיקה⁵⁵, נבין את הלעג המר, אשר שפך הנביא ישעיהו בחמתו על העיר צור לעת מפלתה⁵⁶.

בארץ ישראל נמצאה העיר כנרת וסמוך לה ים כנרת (Genezareth) ומשערים בטעם השם לפי שיושבי העיר הזאת עסקו הרבה במלאכת הכנור ובזמרתו, ויותר יתכן, כי נקראת העיר ע"ש הגבור הנודע בעם הפעניקים⁵⁷ כניר (Kinnyras), כעין שנמצא על האי קפריסין (Kypern) עיר בשם כנריה (Kinnyreia), הגבור הזה נכבד כאלהים על האי קפריסין ועל הר הלבנון. אמנם היותר נכון הוא טעם התלמוד מסכת מגילה ז': כנרת זו גינוסר (Genezareth) ולמה נקרא שמה כנרת דמתיקי פרי כקלא דכינרי.

המזמר בכנור נקרא “תופש כנור” (בראשית ד'). (תפש מורה על המשוש ביד, כמ“ש “שממית בידים תתפש” (משלי ז'), שר”ל השממית המשמש על קיריה בידיה או ברגליה, שהן כמו ידים, ומוסב בכתוב בראשית הנ“ל הפעל תופש על הכנור כמ”ש ונגן בידו, ועל העוגב או החליל, שהתוקע ממשמש באצבעותיו על הנקבים שבו, להרים או להשפיל את הקול.) או מנגל (ש“א ט”ז).

ג. שבכא.

כלי-זמר בנימין הנזכר בספר דניאל⁵⁸ הוא שם עברי או ארמי, וטעם שמו מגזרת שׂבָכָה המורה מכבר מעשה רשת, שכן הי חוטי הנימין שלו כעין כברה נמתחים עליו.

גם את שם כלי-הזמר הזה הביאו הפעניקים אל היונים, ונקרא בלשונם בהוספת האת m⁵⁹ Sambuchy, ומשערים שגם בכתב סורסי היה כתוב שבוכא ע"מ אבובא.

פרק שני: כלי-תקיעה    🔗

א. חלילים (Flöten).

בשם חליל נקראו כלי התקיעה הנעשים מקנה חלל כמו אצלנו הנקרא פפייפע בלעז. והיו מינים רבים ושונים, והמזמרים עליהם נקראו “חוללים”⁶⁰. לשם ה' היה החליל ביחוד בקרב עולי רגל⁶¹.

בהשתלשלות הוראות השרש זמר בלשון עברית נראה, כי החליל (פפייפע) היה כלי-הנגון הראשון, אשר נודע להעברים: הפעל זמר הורה בראשונה על חתוך וכריתת פרי מן העץ, והושאל אח"כ בשם זמורה על ענף כרות מאיזה עץ, שממנו נעשה חליל ואבוב, והיה השם זמר, מזמור והפעל זמר להוראת נגינה וזמרה בכלל. ובכתוב בראשית על יובל, שהיה אבי תופש כנור ועוגב מוסב אבי ביחוד על עוגב, שהוא אבוב (פפייפע).

ב. עוּגָב.

היה כפי הנראה כלי-זמר נועד ביחוד לשירי עגבים ואהבים⁶², ובדרך משל על האהבה שבין ישראל והאלהים, נזכרו שירי אהבת העוגב גם בעבודת האלהים⁶³.

ג. מַשְׁרוֹקִיתָא.

נזכר רק בספר דניאל, והיה מין חליל (פפייפע) בקול שריקה וצעקה, ומזה שמו המורה צישען בלעז, פפייפען בל"א, משרש שרק, כמו שריקות עדרים.

ד. שׁוֹפָר.

השם מורה בלשונות שמיות “קרן עקום”, שזה תמונתו, ע“כ נקרא גם “קרן היובל”. ולד”ק טעם השם מלשון “שופרא” משרש שפר המורה יופי בתמונה, ונעתק להוראת יופי בקול⁶⁴.

המזמר על השופר נקרא תוקע או מריע⁶⁵.

ה. חצוצרה (Trompete).

שמו מגזרת המרובע חצרצרה, ושרשו חצר מורה צר ומכווץ ומקומץ בצמצום (עֶנג). כי כן היתה תמונת כלי-תקיעה הזה, צר וקמוץ מוציא קול צורח, תצלנה אזני השומע. ומזה השם חצר למבוי שאינו מפולש, סגור בדפניו סביבו.

המזמרים על החצוצרות נקראו מחצצרים (דה“א ט”ו) בגזרת מרובעים כמו משקל צלצלים, מנענעים, כי כפל המרובע מורה על צליל הקול.

ו. קרן-היובל.

השם “קרן היובל”⁶⁶ הוא לדעת Gressmann כמו “קרן האַיל” והוא השופר הנהוג אצלנו בחג התרועה הוא ראש השנה, והרבוי שלו הוא “שופרות יובלים”⁶⁷ והתוקע בו נקרא “מושך”⁶⁸. והיה כלי-זמר חשוב, עד שהממציא הראשון את המוזיקה נקרא עש"ז “יובל” (בראשית ה').

פרק שלישי: כלי-הכאה    🔗

א. מְצַלְתַּיִם (Zimbeln).

היו שני (מזה רבוי הזוגי) פחים של מטיל או ברזל בתמונות חצאי מעגל, שהיו מכים זה על זה, והשמיעו קול צולל, שממנו תצלנה אזני השומע. שרש השם צלל, המורה שריקת קול מצלצל בכלי-זמר, ומזה גם המית הים בנפול בו מטיל כבד⁶⁹. המזמרים על המצלתים נקראו “משמיעים”⁷⁰.

ב. צֶלְצְלִים.

גם הם כמו המצלתים היו פחים אם שרשרות, טבעות משקשקים ומקשקשים בהכאת כף היד עליהם, ונראה שהיו ממינים שונים לפי הקולות שמוציאים: צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים ק"ן), לפי קולות פשוטים שהשמיעו או קולות מתרועעים כעין תרועה⁷¹.

ג. מְנַעֲנְעִים (Kastagnetten).

היו כלי-זמר המוציאים קולותיהם לא ע“י הכאה, כי אם ע”י נענועים שהיו טבעות של מתכת מקשקשים זע"ז והשמיעו צליל פעמונים.

ד. תּוֹף.

זמר על התופים (Handpauken), שהכו עליהם בכף היד או באצבעותיה. הנשים המזמרות על התפים נקראו תופפות⁷².

שָׁלִישִׁים (Triangel).

היו כלי-זמר בתמונות משולשים⁷³ (Trigonen), ועל שלשת קצותם תלוים פעמונים, ובסבוב חיש מהר נוגע צליל הפעמון האחד בצליל הפעמון השני, ומוציא קולות בהרמוניה כחפץ המנענע.