על אהרן גלאנץ-לעילעס

 

א    🔗

בכלל הימים המצויינים בלוח מדיניות-התירגום, המכוונת להכניס בברית-לשוננו את יצירי אחותה, ראוי שיובלט יום-כינוסו של מבחר השירה אשר לאחד ממובחרי משוררי יידיש, א. לעיעלעס, שעבר השנה את סיפה של שנת-השבעים, והוא ממניין היושבים עתה ראשונה במלכות-יידיש, וכוח-יצירתו הפרה ומפרה שדות ספרות רבים ושונים, ועיקרם שדה השירה והחיזיון, שהוא בהם סולל וכובש, משובב דרכים ומחדש צורות, אבי אסכולה שעשתה פירות ופירי-פירות; וכאחות נאמנה לשירתו נלווית מערכת עשייותיו בתחומים אחרים – ביקורת פולמוס, פובליציסטיקה וחקר, וכלי-ביטוים מסה ומאמר, רשימה והערת אגב. שיריו ומחזותיו זכו למעשה-כינוס בכמה וכמה כרכים, ואילו מסותיו ומאמריו כונס אך מיעוטם, ולפי שעה לא ניתן בידינו אלא כרך אחד בלבד. דיספרופורציה זו בטירחת הכינוס וביצועו ספק אם היא מוצדקת מבחינת הערכת מסתו ומאמרו לגופם, ואדרבה דומה שכינוס מבחרם ראוי היה לשיעור דאגה גדול מכפי שזכה לו עד-עתה, אבל ודאי שהיא מוצדקת מבחינת מקומה ותעודתה של שירתו בכלל יצירתו ועשייתו, כי שירתו היא, אמנם, ראש-פעולותיו. בבואנו עתה להביא תרגום אלומת כתביו לפני קהל-העברים, ראינו לכלול בה דוגמות נחשבות משירתו וחזיונו, שהם עיקרו.

והמעשה שבידינו שקול משתי בחינות. האחת – העשרת ידיעתו ותודעתו של קהל-העברים בנכס קיים ועומד בספרות-יידיש ושירתה; האחרת – תיקון מעוּות של מדיניות-התרגום שלנו, שלא נתנה את דעתה כחובתה, על השירה הנפלית הזאת, והסתפקות בקצת שירים בודדים הפזורים זעיר-שם זעיר-שם.

 

ב    🔗

ולפי שהמשורר ושירתו הם לו לקהל-העברים כלוח החלק, דין שנלמד תחילה בקצרה על דרכו בחיים וביצירה, כשלימודנו נסמך אל מקורים מהימנים. ומה מקור מהימן מעדותו של המשורר עצמו – בין בעל-פה, כדמות השיחה המחכימה, שהשיח אותו יעקב פאט, וכללה באסופת-השיחות של גדולי-סופרי-יידיש בימינו, או כדמות השיחה, שהשיח אותו א. טאַבאַטשניק, באסופת סרטיו, ושענינה ייחוד דרכו של משוררנו בשירה; בין בכתב – כדמות תגובתו לראשוני מבקריו ושנשתקעה בידו משנמצאה לו לשנים, קבעה כמבוא לספר שיריו “פאביוס לינד”, או כדמות פרקי-זכרונותיו, כגון מאמרו “ליטעראַרישע מעמואַרן”, שענינו אפיזודות מספרות-יידיש באמריקה (“די גאָלדענע קייט”, חוב' 31), או כדמות פרקי-זכרונותיו משנות-ילדותו, שקבעם בראש ספר-מסותיו “וועלט און וואַרט”. ככלי-סיוע למקורים אלה הם דברי זכרונות של ראשי תנועת “אינזיך”, שמשוררנו היה רבה וקברניטה, ודברי כותבי הביוגראפיה והביבליוגאפיה שלו.

משוררנו, ששמו מעיקרו אהרן טוביה, לידתו (1889) בקהילת וולוֹצלאַווק שבפולין לאמו מרת חישה-גולדה לבית פאקמאן, בת העיר הזאת, ולאביו ר' עוזר שלמה זלמן לבית גלאנץ, בן קהילת קרושוויץ שבפולין, ובנם זכרונות קדמות-ילדותו מרפרפים בין שתי עיירות אלה. ואילו גידולו וחינוכו היו בלודז' שעצמה והלכה באוכלוסיתה ובחרושתה ובמסחרה, עד שהיתה ככרך ממש, ומכוחה נעשה לו למשורר יסוד-הכרכיות כמסד נחשב של חוויה ומנטאליות, שנתחזק ביותר במרוצת-הימים, שבה עבר לדור לכרכים גדולים ממנה, תחילה – לונדון, ואחרי-כן – ניו-יורק.

גם המשורר גם מעריכיו מדגישים הרבה את היסוד הזה, שהוא אמנם עניין גדול בשירתו על מזגה ורוחה ונושאיה, כשם שהוא עיקר גדול כעיקרי האידיאולוגיה שלו ושל האסכולה שלו. ודאי הדין עמהם, שהניחו את הדגש ביסוד הכרך והכרכיות, אלא שנכרכו להם גם קצת דברי-גוזמה, והגדיל מי שהפליג בשבח הכרך לגופו, מתוך טענה, שהמהפכות לא התחוללו בכפרים או בעיירות אלא בכרכים, והוסיף כי לא בלבד בעמי העולם אלא גם בעמנו כך, וסימנך הסוציאליזם שלו שהוא בן-כרך והיידישיזם שלו שהוא בן-כרך. כאילו הגדולות שבמהפכות-ישראל לא נתחוללו בכפרים ובעיירות, החל במודיעין וכלה במזיבוז', בעוד שלא שמענו עדיין מה מהפכה הטילה ניו-יורק בתולדות ישראל וחייו. לעניין הראיה שמביא אותו בעל-ההפלגה, שבן העיירה בוש בז’רגון, מה שאין כן בן-הכרך, ראוי לזכור, כי מי שבוש לא בן-העיירה שבו בוש, אלא המשכיל המאוחר שבו בוש.

כללו של דבר, הפלגה מיותרת היא, ודיינו בקביעה כי משוררנו אווירת גידולו ועצם גידולו על בינתו ותודעתו – הכרך, או לפי הגירסה שלנו: רוב גידולו הכרך, ועל-כן הוא גם אמיתו שלו ושל שירתו, וערכו כיסוד מזג ונושא נמדד לפי אמיתו זו, מבלי שיהא צודק או צידוק לתלות בו בכרך כעין ערך מוחלט, כפי שניסתה האידיאולוגיה, בייחוד בימי “אינזיך”, ששיגרתה מהמה גם עתה, ככל שבירור זה נעשה עניין לסקירה חוזרת.

 

ג    🔗

ההטעמה המכוּונת, ואפילו מתגרית, של הכרכיות, כערך כמעט מוחלט לגופו, שוברה הכפול בצידה. ראשית, מתוך שהיא קובעת את הכרכיות כעובדה ביוגראפית, הרי יותר משהיא בחירה היא גזירה, בעוד שאידיאולוגיה, וביחוד פרוגראמה, כדרכה של אסכולת-ספרות, פועלת ומפעילה בתחום, שיותר משהוא גזירה הוא בחירה. אחרית, הכרכיות היא לו למשוררנו חוויית-משנה, כדרכה של חוויית הנעורים והילדות המאוחרת יותר, ואילו העיירתיות היא לו חוויית-ראשית, כדרכה של חוויית הינקות והילדות המוקדמת יותר, והיא חווייה עמוקה הרבה, גם אם נדחתה אולי מזכרונו, ועל עומקה ניתן לנו ללמוד מתוך פרקי הזכרונות הנפלאים שהזכרנו; ואי-אפשר שלא לתמוה על בעליהם, שזכותו במה שהפעיל, אולי ראשונה בספרות-יידיש, את הראייה הפרוידיאנית, ואינו רואה בזכרונותיו אלה תשתית-חווייתו, והוא מגלגל בכרכיותו כמחצבתו, כאילו היתה עניין של החלטיות שאין עליה ערר.

ועוד זאת, הכרכיות אינה לו למשוררנו מחסום לבוא בסודם של חזיוני-טבע, שמסגרתם הכפר, ותיאורם אם כנושא לעצמו אם כשילוב בכלל נושאים אחרים, הוא ממפלאות-שירתו. ודומה כי הפירוש, שחוויית-הכפר ומעגל-מראותיו אינם לו אלא חוליית-ארעי של פורקן ונופש בשלשלת-קבע של דריכות ומתיחות, יש בו כדי לפרש, אבל אין בו כדי למצות. המבקש מציוי ומפלאותיו אלה, יחזור לפרקי הזכרונות של קדמת-הילדות, פרקי עיירה ועיירה, בייחוד נקודת-זימונה עם מראות שכמותם כמראות-כפר. כלום לא דיינו בהגדרה, שהגדיר המשורר בעצמו את שתי העיירות האלה: “אלה שני שמות, המונחים בעצם יסודו של זכרוני, על קרקעית נשמתי”. לאמור, הם לו, כלשון ביאליק, מראות-השתייה. נמצא שיש מה שקדם לו לכרך, והוא הראשית, כדרכה של ראשית הוא מפרנס את כל שלאחריה.

ומשהזכרנו את ביאליק, הרואה בכרכי-העולם, מאז ועד-עתה, שורש הרע של תרבות-האדם, כעדות שירו “ינסר לו כלבבו” (והוא המביע את אמיתו העמוקה, ולא מה שאמר עליה על ניו-יורק בנאום או באיגרת), דין להעמיד על צד שווה שבינו לבין משוררנו, הרואה ומראה את הכרך כצומת-גדולתו של אדם, אך גם הוא חרד לו לכרך וחושש לסכנת נביבותו מתוכו ומתרה מפניה, ונמצא ששתי תפיסות-כרך הסותרות מזדמנות בנקודה אחת – אימת חזון-האחרית.

 

ד    🔗

ובכן, ראשית היתה בין שתי העיירות, זו של האם וזו של האב, שככל המשוער נערבו במזגם והליכותיהם והביאו מאווירתן לתוך ביתם בכרך. אביו תלמיד חכם היה, מתלמידי גאונה של פולין ר' אברהמ’לי מסוכאטשוב, ואף נזכר בספרו, וכפשע היה בינו ובין רבנות; כמי שנתמשכל היה מחבר חיבורים, וכידידו של סוקולוב היה מפרסם כתבותיו ב“הצפירה”, ואומנתו מורה בבית-ספר למלאכה תלמוד-תורה, ובנו מציין את מידת-המתינות ואורך-הרוח כמידתו הבולטת. ואילו האם, בתו של ספּק, נועד לו כנראה תפקיד-מה במרד-הפולנים ב1863, בנה מציין את מידת-כעיסותה כמידתה הבולטת, והיא חשובה כתכונה שננחלה לה ולמשפחתה ממי שהתייחסה עליו, הוא התוספות יום-טוב. אכן, המשורר רואה את נפשו כשדה-נפתולם של צמד-הניגודים, ירישת-האב וירישת-האם, והוא מביא את ראייתו זו על ביטויה בווידוי ובשיר.

חינוכו היה על דרך קניין-ההשכלה, תחילה בבית-הספר שאביו שימש בו, ועם סיומו (1901) בבית-ספר-למסחר, וסמוך לסיומו (1905) נמשך, ככל צעיר וער בימי התסיסה ההם ברחובה של העיר הגועשת, לפעילות ציבורית, תחילתה “בונד” וסופה בס.ס., והיא שהביאתו עד-מהרה לבית-האסורים. וזו היתה עילה לבריחתו, דרך גרמניה, אל קרוביו בלונדון, שבה היה מכלכל את רוחו בתלמודי-קולג' ואת גופו בממכר-קפה בבתים, ומקץ חמש שנים בא לאמריקה (1909), ואחרי חיבוטי עיסוק ופרנסה שונים: צייר-שלטים, מורה, מנהל בית-ספר, נואם נייד מטעם הסוציאליסטים הטריטוריאליסטים, שדבק בתורתם להלכה ולמעשה – משמם נשא ונתן עם מושל אלאסקה בענייני התיישבות (1911) – נעשה, כאחד מראשי-משתתפיו של “טאָג”, סופר שאומנותו בכך (1914). אמנם, גם קודם פירסם כמה וכמה מאמרים – ובכור להם נדפס “דער נייער וועג” של משה ליטוואקוב (1907), כשם שפירסם שירים – ובכור להם נדפס ב“דאָס נייע לעבן” של חיים ז’יטלובסקי (0ת19), בכינוי א. פראכט (פירושה של תיבת גלאנץ ותיבת פראכט היא, במסורת-הטייטש המצויה, תירגום צמד התיבות העבריות: הוד והדר).

ארבע שנים חצצו בין בכור-שירו ובין בכור-ספריו, הוא ספרו “לאבירינט” (1918), שכבר ניכרו בו לא בלבד אותות-כשרונו הברורים, אלא גם סימני-ייחודו, שהפלו אותו מדרכה ודרכיה של שירת-יידיש בימים ההם. משנתגברו שיעור-כוחו והיקפו ותודעת-ייחודו ובהירותה, נמצא צמד צמד צעירים, חברים לדרך החידוש ותחושת-צרכו, שני תלמידי אוניברסיטה צעירים, נחום ברוך מינקוב ויעקב גלאטשטיין, נתלכדה השלישיה בגרעינה וטבורה של חבורה, שנקראה, על שם אסופתה “אין זיך” (1920), אינזיכיסטים או אינטרוספקטיביסטים וכך נוסדה אסכולת-הספרות הנודעת והמתוכננת, והיא ראשונה במינה בספרות-היידיש.

 

ה    🔗

קשה דרכו של זרם חדש בתוך אווירה של כמישה וירידה, וכך היתה דרכה של החבורה שקדמה לחבורת האיזיכיסטים, הלא היא חבורת היונגע; קשה כמותה ואולי ממנה הוא דרכו של זרם חדש בתוך אווירה של פריחה ושגשוג, וכך היתה דרכה של אסכולת אינזיך, שהרי ראשיתה בעצם ימי המשכתה של יצירה עתירת הכשרונות, שחבורת היונגע השפיעה על ספרות יידיש; כשרונות שכוחם היה אתם גם לאחר פירוקה של חבורת אינזיך. נמצא שאנשי אינזיך הוצרכו לפלס נתיב לעצמם ולכבוש זכות לו, שאפשרות הביטול של קודמיהם היתה, מבחינה ממשית, מוגבלת למדי; ביותר שאחריותם ובינתם חייבום בהוקרת-סגולתם והכרת-ערכם של בעלי-הסגולה ובעלי-הערך שבין קודמיהם, ואלה לא היו מעטים כל-עיקר. לימים, שאנשי אינזיך עשו, מפרספקטיבה רחוקה יותר, את חשבון עברם בחשבון-נפשם, הוצרכו להרחיב את גבולי ההוקרה ואת גבולי-ההכרה, ולצרף לכך הודיה, כי בלהט-תוקפנותם נסחפו לעיוותי-דין. ואין זו אירוניה של שר-המקרים, אלא כורח של שורת-ההיגיון, אם אנשי אינזיך, ובייחוד נ. ב. מינקוב, נעשו מחזירי כבודם של משוררים נשכחים ומבוטלים, מהם שהם עצמם היו עשויים תחילה להיות במבטליהם.

אולם בעצם ימי-המלחמה של החבורה פיתחו חבריה, ומשוררנו בראשם, ספרות של מלחמת מגן ותיגרה, וכדרכה של ספרות-פולמוס לא הדירה עצמה מהפלגה והפלגות. אולם אם נסיר אותה מידה עודפת מביקורתם על קודמיהם, שרובם ככולם היו בני-זמנם, ונעמידה על תמציתה נמצא שהללו נראו להם פורשים ופרושים מזירת-החיים, בזים למחשבה ומתמכרים להלכי-רוח, בעוד שהם עצמם, מבקריהם, נתפסו בעיני-עצמם כנתונים ועומדים בעצם-ריתכם של החיים ונלחמים לפיוט וחידוש-פיוט, שדגלו עליו אידיאה. הנחת-היסוד שבחידם היתה, כי הזדעזעות הדור הגדולה, שבאה עם מלחמת העולם הראונה והמהפכה שלאחריה, מחייבת תמורת-העולם וחידוש-פניו, ובכללו תמורת ביטויה של הנפש, תמורת השירה. וראשית תמורתה של השירה פתחונה בפני בעיות-זמנה, דבר שאינו באפשר במתכונת הקודמת, שמתוך שנתיישנה נעשו ביטוייה שאבלונה. הכרת צורכה וכורחה של התמורה פרצה ועלתה, כמעט באותה שעה עצמה, בשלושת מרכזי-ספרות-יידיש, מרכז הרכז על שוני-מציאותו ושוני-שעשועו, מכאן הפרד-התגובה של שירת-יידיש ברוסיה (“שטראָם”), של שירת-יידיש בפולין (“כאַליאַסטרע”), ושירת-יידיש באַמריקה (“אינזיך”), גם אם בינה מעמיקה, בייחוד ממרחק-הימים, מגלה לא בלבד ראשית גלויה ומשותפת אלא גם תכלית נסתרה משותפת.

 

ו    🔗

ודאי שהפירוש למונח אינזיך ומושגו תחילתו על דרך פירוש-המלה: בינת האדם לתוך עצמו; וכתשלום לו תוספת על דרך פירוש-הענין: שכן בתוך עצמו של האדם נמצא העולם כולו. אבל פירוש כולל זה מצריך פירושים מפורטים יותר, ואם לשאול את פי מנסחה של התוכנית נשמע (1920): “המשורר חייב להאזין בכנות לקולו הפנימי, להתבונן אל הפּאנוראמה הפנימית, הקאליידוסקופית, ותהיה סותרת ועמומה או מבולבלת איך שתהיה, ולטרוח ליצור אותה שירה, שכמותה כתוצאה הן של דיבוק נפש-המשורר בתופעה, שהוא עניין שירתו; הן של התמונה האינדיווידואלית או קבוצת-התמונות, שהוא רואה בקרבו בשעת מעשה”. ודאי היינו מתברכים בהרצאת דברים נהירה יותר, שכן ניסוחם זה אין בו כדי למצות את ביאור השירה שנצמחה מתוך התיאוריה, לא-כל-שכן ביאור השירה שהצמיחה את התיאוריה. מבחינה דוֹקוּמנטארית חשובים, אמנם ניסוחם של ימי המיזרע, אך מבחינה מהותית חשובים מהם הסיכומים של ימי-הקציר, ואפילו אלה שנעשו הרחק-הרחק לאחריהם. הלא הם דבריהם של ראשי-החבורה, שאפילו נפלגו איש איש לדרכו, לבם לשורשם בתנועתם המשותפת, וכל שקרא דברי-הערכה מאוחרים, או דברי-זיכרון מאוחרים מהם, שפירסמה השלישיה ממרחק-הימים, נשכּר הרבה, ובסיוע-מישנה הם לו דברי-הערכה וזכרון של אחרים, שכבר נגבבו כדי ספריה קטנה.

הכלל העולה לפנינו הוא, כי אנשי-החבורה השגתם היתה מתחילה, אם בירור ואם במעומעם שונה, אך תשוקתם או יומרתם היתה אחת, ואם מותר להעזר בשחוק מלים היינו מגדירים אותה כתביעה לחידושים של המבּעים על דרך חידושם של המבּוּעים; בין מבוע של מטה – הזרמתו של שאינו-מודע, ובין מבוע של מעלה – השלטתו של המוּדע; כפילות מסלול, שהיא לכאורה פאראדוכּסאלית, אך באמת היא תואמת את כפילות-היסודות באדם, יסוד-הנפש ויסוד-הרוח, וליכודם במסד התרבות וביטויה בשירה. מתוך רתימת תחתונים ועליונים באה הקפיצה לתוך מסוכסכותו של הדור, הקפיצה לתוך המציאות על כל גילוייה, שאין בהם מה שאינו עשוי להיות חוויה, וחוויה אישית דווקא, המסגלתו להיות ענין לשירה.

 

ז    🔗

ואם צמד-הצעירים שבשלישיה שבחם במה שקיימו את תפיסתם הלכה-למעשה, הרי הגדול שבהם הקדים נעשה ונשמע, שכן אופיה המודרניסטי של שירתו, כעדות-נסיונותיו ב“לאבירינט”, קדם לעצם התיאוריה וביסוסה, שהרי כבר בספרו על כל תכונת-הבוסר המצויה והמובנת, ניכרים בבירור סימני המשכה של שירתו ותשלומה. ואם הוא עצמו לא היה בו עדיין כושר-הגיבוש של חידושו, הרי מבקריו, כדרך האדוקים בכלל: חדש אסור מן התורה, היה בהם כושר-התחושה לחוש בחידושו, ומשחשו בו, נבהלו עליו לבטלו, או כדבריו: למוֹרטו כתרנגולת בערב יום-הכיפורים. דבריו אלו כלולים בתשובתו למבקריו שנשתקעה, ואך מקץ עשרים שנה ניתנה, כאמור, כמבוא ספרו “פאביוס לינד”, מתוך תשובתו זו אנו למדים על הלך-רוחו ודעתו עם קבלת-הפנים הזועפת שזכה לה “לאבירינט” – דכדוך-נפשו שהדיד את לילותיו לחוד, וגאות-הכרתו, שהוא ומבקריו שני עולמות שהתנכרות ממוכרחת חוצצת ביניהם, לחוד. עם-זאת ראה להפריך קצות קטרוגיהם, העשויים הודיה והכחשה בנשימה אחת – הריהם מודים, כי משום השכלתו ותרבותו יש בו יכולת של תיבת-שירים, אך הם מכחישים שיש בו כורח של כתיבתם; הכורח הוא, לסברתם, עיקר והיכולת כטפלה לו.

אם נעשה קפיצה מעל שני-דור נקביל הערכת המשורר ושירתו אז ועתה, וניתנה לנו דוגמה של שינוי יחס מן הקצה אל הקצה, מופת של כיבוש אחר כיבוש. לא שחסרה הכרת-מה, גם בראשית מצעדיו, אבל שבולת ההילול הבדודה, כשל ש. יאנובסקי, אבדה בכרי החילול של כ"ב הריצזנטים שדרשו ספרו לגנאי; אולם עם המשכה של היצירה ופרסומה, בין בכתבי-העת של החבורה וזולתה בין מגילת-הספר, הרי כנגד יחס-הביטול של איסט ברודוויי וטלוֹמאצקה 13, בקעו גם דברי ברכה, אם כי לא מקרוב, שכן איסט-ברודוויי עמדה ימים רבים במיאונה; והם בקעו מעברים – כמעט מכל מרכזי-יידיש בגלויות.

ודין שנעמוד על נימוקי-ההתנגדות, בייחוד על אלה, שהתמידו להשמע, וראש להם טענת האינטלקטוּאליות.

 

ח    🔗

האינטלקטוּאליות מוחזקת היתה לה לחבורת אינזיך כיסוד גדול, שלא כקודמיהם שזלזלו בה, ושעל-כן לא נחשבה להם לקודמיהם, בין כפי שנתגלתה בהגות-שירתו ושירת-הגנתו של י.ל. פרץ, בין כפי שנתגלתה בשירתו של יהואש וליבוטי-ניסוייה. ובבוא משוררנו, ממרחק-הימים, לבדוק בטיבם של מקטרגי האינטלקטואליות וטעמיהם, אין הוא יכול לאנוס עצמו מבת-שחוק, כשהוא נזכר, כי דווקא הבחינה הזאת נעשתה מטרה ללעגם של יריביו המשוררים והמבקרים והרי, לדעתו, מבחינה זו מורשה היא לעמנו, שהראציונאליות לא הניחתו, שיהא נגרר אחרי האינסטינקטים. ואם תאמר: צא וראה, מה עלתה לה לראציונאליות, שפירנסה את שירתם של התקועים בעולמה של ההשכלה, אם בזמנה ואם בשיפוליו, הרי משוררנו משיב לך, כי לא מציאותה של מחשבה הכשילתם אלא חסרון-מציאותה של שירה הכשילם, ובבוא דור של שירה ודחה את קודמו בסיטונות – על החיוב ועל השלילה כאחת. לא נאמר, כי הסברו של משוררנו עשוי שיתקבל כולו על הדעת, שהרי ניתן להקשות, מה אירע לה לשירת-ההשכלה, האמונה על הראציונאליות, במשך ארבעה דורות, שתנובתה רובה ככולה או בטלה או שדופה, בעודה טוענת לזיקה לשירת-העולם ואף יגעה לקיימה, ואף-על-פי-כן שירת העמים פורחת סביביה, והיא צמקה וכמושה; האמנם לא שלטונה של הראציונאליות, שניתקה אותה מקורי-חיוּת וחיות-מקורים, היא ששיבשתה. ולא ראינו להקשות את הקושיה הזאת לשם הערכת הראציונאליות, אלא לשם הבנתם של אנשי-דור, שחילצו את עצמם במאמצי-נפש משיירי הנחלה המשכילית והיתה עליהם אימת חזרתה, בהיגלות זרם או אישיות, שחותמם הדגש האינטלקטואליות, נתפסו בנקל לחשוד בו, מתוך שחששו מסכנת-התסוגה לעולמה של הראציונאליות, בייחוד במהדורתה המשכילית, ושלטונה. ואם כי היתה טעות בידם, שעשו את אסכולת אינזיך ככתובת חדשם והחשדתם, הרי עצם-טעותם או, לפחות, אפשרותה מובנת.

ואכן, היתה טעות, וחמורה ביותר בידם – ולא משום שהטילו ראציונאליות ואינטלקטואליות לתוך קדירה אחת, אלא משום שלא הבחינו כי אינטלקטואליות בשירתם של משוררנו ובני-סיעתו היא יסוד בכלל יסודותיה האחרים, והוא משולב בתוכם ומעורה בהם, וההתשלבות הזאת וההתערות הזאת מבטיחות תגבורת הריבונות האמנותית. נמצא שאי-אפשר בעצם, לדון על יסוד אחד או יסוד אחר בבדלותו, אלא דיונם צריך שייעשה כשהם כהוויתם, כלומר באריזה אחת, והפרדת יסוד ויסוד לשם דיון בדל מבדל, אין לו צידוק אלא בתורת הפרדה מיתוֹדית בלבד.

 

ט    🔗

תורפתם של קטיגורי-האינטלקטוּאליות היא במה שהם סניגורי-חסרונה. שכן תהליך היצירה עומד, לדעתם, על השראה הפוטרת את בעליה הסמוך, לשעת סעודה נמהרה, על שולחנה, מיגיעת רוח. לאמור, שנתעלמה מהם אותה אמת בחוּנה, כי מכוחה של יגיעה כזאת בכוחה נעשו ונעשים מפעלי הפיוט (בעצם פועל ופיוט, על-פי שורשיהם, נרדפים); וכדין משלח משוררנו את מבקריו למעבדת גדולי המשוררים, אלה כתבי ידם לשינויי-גירסותיהם (ויכול היה גם להזכירם שנינתו של ביאליק, שהעמיד את מלאכת-השיר על זיעה כפולה – ראשונה לשם עצם-כתיבתו, אחרונה לשם מחיקת-קודמתה). כי שירה, המכוּונת למיצוי האפשרויות הגנוזות במלה וצירופה, שהם כמצבר נסיונם של דורות זכרונה של אומה, אינה ניתנת באפס-יד, כמתת השראה-בעלמא, אלא מנחיצה רוב יגיעה הגוררת יגיעה, שהרי סיומו של המיצוי הוא תחילתה של הברירה. והוא דבר, שלא נעלם מבּעל תפיסת ההשראה, כמו י.צ. רימון:

לֹא יִתָּפֵשׂ הֶחָזוֹן לַחוֹזֶה כָל יוֹם

בְּעָמָל יִדְלֶנוּ מִתְּהוֹם יָמִים רַבִּים

אמרנו, כי האינטלקטואליות בשירת-משוררנו היא יסוד ביסודות, ונוסיף עתה ונאמר, כי אפילו היא יסוד שליט ומכריע על-פי תכונתו וכוונתו, הרי מתוך שהוא מצוי במעגל ההשפעה והרישום של שארי היסודות, נמנעת הסכנה, שיריבי האינטלקטואליות מונים בה – סכנת-ההפשט. ראשית, הרבה מערכה האסוציאטיבית נותנת – היא הכורכת לה למלה את זכר מוצאה ומוצאיה, ואפילו את תמצית-גלגוליה עד שניתן בה כביכול שיעור פיוטי מקוצר בסימנטיקה, באופן שהמלה וצירופה היא ככנסת-זוטא של הדים ובני-הדים על צלילותם ועימומם. שנית, הרבה מערכה האימג’יסטית נותנת – היא המגביהה את הציוריות ומגוונת את אפשרויות-הרכביה, באופן שיסוד הדימוי של המלה וצירופה מפייג את חומרתו של המושג ומוצגיו. שלישית, הרבה מערכת הסירוגים נותנת – עירובי פרוזה וחירוז, חילופי משא וריפורטאז’ה, ביותר כשהשילוב של לשון-הדיבור על שכבותיה, לרבות סמני-אידיומאטיקה ולפלפלת-הדיוטות, מטיל את חיוניותו על כפות-המאזנים. אחרית, הרבה דרכו המיוחדת של המשורר נותנת – בדברו על תהליך יצירתו הוא מעמידנו על כך, כי עוּבּרוֹ של שיר ושיר הוא לו ביסוד הקודם למחשבה ולמלה, שכן תחילת-תחתיתו ניגונו – הוא-הוא המבעבע תחילה, ואחריו ובשלו בא השיר. לאמור, המילודיה, שהיא היא הראשית, מפרכסת ונחלצת לצאת, מבלי שתדע תחילה תבנית השיר או מתכונתו, ואף משיצאה נתלבשה כדרך שנתלבשה, מוסיפה המוסיקה לתבוע מעמד-עיקר לעצמה, אם אין תביעתה באה על תשלומה, הרי המשורר כותה וחוזר וכותב, עד בוא התביעה על מלוא-סיפוקה. לאמור, לפנינו מערכה של יסודות ויסודות-לסתור, ביתר בירור: מערכה של משקלות ומשקלות-שכנגד, וסיכום תנודתם ואיזונם: חטיבת-שיר מתואמה ומלוכדת.

 

י    🔗

דרכה של ביקורת במה שסתום וחתום בפניה, שאינה חשה, שהיא נלכדת בסתירה-ממנה-ובה. וכך אירע לה לביקורת, הנידונית לנו עתה, שהתריעה על האינטלקטואליות ומשטר-מחשבתה בשירה, והסמיכה לכך את הפולמוס השגור על המובן שאינו-מובן, שאחרון-אחרון הכביד. ולפי שגדול כוחו של הרגל, ניתן עוד זה מקרוב לשמוע חזרה על המנגינה הזאת – נמצא מי שקבע כי שירת משוררנו היא הפשט גמור ומסתורין מוחלט וסופה שלא תניח דברים גדולים בתולדות שירת-יידיש וספרותה. אך מיני אמירות אלה וכאלה כהדים אנאכרוֹניסטים של מריבה שעברה ובטלה, שכן מה שנחשב, לפני כדור, מחמת ההרגל, כאינו-מובן, נשמע עתה מובן; מה שנחשב אז מחמת הדעות הקדומות אטוּם, נראה עתה צלול; עד שהקורא שהדי פולמוס ישנים כאלה מתגלגלים אליו, אינו יכול שלא לתמוה, איך עצם הפולמוס היה בזמנו בגדר-האפשר, כל שכן בגלגולו עתה. אבל באמת גם תהייתם של בעלי-הפולמוס אז גם תמיהתו של הקורא עליהם עתה מקורם אחד – כוחו של הרגל, שהם לא הרגילו עצמם עדיין לרוח של חידוש מזגו, והוא כבר הרגיל עצמו לכך, ביותר אם גדל מתוך החידוש ועמו.

מידת-אנאכרוניות משתרבבת גם לתוך הנסיונות להעמיד עיקר- חידושה של השירה שלפנינו על השאילה. אם שמואל ניגר דיבר, לפני שלושים וחמש שנה, על הצד השווה שבין אסכולת האינזיכיסטים-מבית ובין אזכולת האימאז’יניסטים-מחוץ והרמיז על בעיית השאילה ודרכה, ניחא; וגם אז העמידו משוררנו על ההבדל המכריע (“פרייע אַרבעטער שטימע”, 20 פברואר 1925); אבל אם נמצא גם עתה מי שמעמיד עיקר-שירתו של משוררנו על השאילה ממשוררי-המודרנה, הרי גם טעות גם הטעאה היא. ולא בלבד משום-כך, שענייני השירה שלפנינו דבוקים במשוררה ונפשו ועולמו, ודיבוק זה אי-אפשר שיהא מפנים לגדרה של שאילה; אלא ביחוד משום-כך, שכלי-השירה שלפנינו צריכים היו בעיקרם בריאה חדשה, בבריאת גבישים ברבדיה של הלשון, ובריאה כזאת ודאי שהיא מחוצה לגדרה של שאילה.

ולא הזכרנו את הערכה המפגרת שהיא עתה בחינת יוצא-מן-הכלל, אלא כדי להדגיש את ההערכה, שנעשתה ככלל הגדול – שירה שמבקרים הרעימו לה פנים בראשית-גילויה, הפליאה בכיבוש עצמה ובכיבוש סביביה, עד שנעשתה קניין כולל, שאין לך עתה מי שלא יבין, עד-מה הגדילה לעשות גם במה שהעלתה את עצמה, גם במה שהעלתה, בבת-ראש, את שירת-יידיש וממילא את השירה בכלל.

 

יא    🔗

ואם הביקורת הניחה מכבר את הבדיקה על-פי ההבחן של מובן ושאינו-מובן, הרי בקצותיה לא הניחה עדיין את הבדיקה על-פי ההבחן של בהיר ושאינו-בהיר, ואף התקינה לה גרם-מעלות, לפי תחומי-משוררנו, כזה: במאמריו הבהירות היא בתכלית-השלימות, בנאומיו במידת-הממוצע, ואילו בשיריו באפס-קצה. אם נקצר את השלישיה מתוך שמיטת אמצעה, שאין עניינו כתיבה, תהא בידנו הנחת קצוות; מלא-בהירות בפובליציסטיקה וחילופה בשירה. ההנחה הנחה, אך ספק נכבד הוא, אם צידוקה עמה, ולא בלבד משום שבעל- ההנחה עצמו נטל את עוקצה בהודייתו, כי אמנם זה מרוב שירת-משוררנו מנהירה והולכת, עד שניתן לצפות, כי ההבדל שבין הפובליציסט שבו על יתרונו בבחינה הנידונית, ובין המשורר שבו על מגרעתו בה, עתיד שיתבטל משישתוו נאמר לדבק טוב. ולא היא, כוחו של משוררנו הוא דווקא במה שהכחיש בתפיסה המסורה, הקובעת חוקה אחת לכותב לכל תחומי-כתיבתו השונים, באופן שהיא תובעת כאותה מידה עצמה מיצירתו השירית ומעשייתו הפובליציסטית, קביעה ותביעה המסתברות על-פי מסורת ספרותנו, ששירה ופובליציסטיקה שימשו בה בעירבוב ובאו בכרך אחד. ויפה עשו משורנו וכמותו, שכפרו באותה מסורת ונחלצו מאותה עירבובת, שמתוך שהודו באוטונומיות של כל תחום ותחום, יש בידם לכלכל תחום כחוקתו תחום כחוקתו.

אולם אם נחליף את ההגדרה: בהירות וחילופה, בהגדרה אחרת: קוֹמוּניקאטיביות וחילופה, נהא חייבים להודות, כי שירת-משוררנו נפתחה והלכה גם בפני שנאטמו לה תחילה, הוא הדין, ואף במידה יתירה, בשירת חברו אחד לאסכולה שהפליג לדרכו, יעקב גלאטשטיין; אך לא כן הדין בשירת חברו אחר לאסכולה, שהפליג לדרכו האכּסיסטנציאליסטית, נ.ב. מינקוב, אם כי בתורת חוקר ומבקר היה בתכלית-הבהירות ואפילו בתכלית-הפשיטות, לא-כל-שכן בשירת נספחה של האסכולה, שנעשה כרוזה של אסכולה משלו, אסכולת-האוואנגארדיזם, מיכל ליכט – המחיצה שבין שירתם ובין הקורא, הרוצה להיזקק לה, בעינה עומדת, וקשה עדיין ההכרעה, אם בקוראם או בהם תליא מילתא.

 

יב    🔗

אולם הביקורת אין בה כדי יציאת חובה כלפי הערכת פעלו של משוררנו, אם אינה מצרפת לה את המחקר; הדברים אמורים בייחוד במסכת-כלים המשופעת שהשירה הזאת מסתייעת בהם. הרי מחקרה של שירת-יידיש, בייחוד בבחינות האלה, עודה בחיתוליה, וממילא תולדת השירה הזאת כתולדת התפתחות צורתה וצורותיה, יותר משהיא מעשה שנעשה היא תעודה העתידה שתיעשה. אך גם מתחילתו של המחקר ניתן לשער, מה בקעה רחבה תיגדר בו למבצעיו של משוררנו, גם כאלה שהוא בהם כנוטל חוטי-קודמיו – וכבר הזכירו את חלוציותו של לייב ניידוס וראוי להוסיף כמודגש את ש"י אימבר – והפליא בפיתוחם ומישזרם, אלא בייחוד כאלה, הכובשים רוב מצעו, ושהיה בהם מחדש גמור. הכוונה היא לא בלבד לסוגי-השירה וסוגי-משקל וסוגי-חריזה, שספרות-יידיש לא ידעתם, אלא בעיקר לשיטת שימושם ואופניה, שלא הניחה להם לניסויי-החידוש, שיתפתו לסכנה האורבת לה לווירטואוזיות, שדרכה בגודש-סאה, היא סכנת השתעשעות-לשמה: אלא יגע לרותמם בעולה הכבד של משמעת השיר ומשמעותו.

אמנות-המשמעת ומשמעת-האמנות – אלו מיטב קנינה ונחלתה של אסכולתו, כי בעיקרו של דבר לא בירורי תיאוריה ולא דברי-פולמוס אלא השירה והשרים גופם הם-הם האסכולה, והם שהיו בחינת בית-ספר גבוה למשוררים בני גילו, וביותר צעירים ממנו, בין קבוצות בין יחידים. הוסף לכך, שהוא עצמו שש לעודד כשרונות ושמח להדגיש שהיה מבשרם של המשוררים חיים גראדה ואברהם סוּצקובר ועל המשוררת רייזל ז’יכלינסקי ורואה את השפעת-שירתו מגעת עד היושבים עתה עמנו בארצנו – מנדל מאן, ריקודה פוטאש וה. בנימין _הוא בנימין הרושובסקי). חדוותו לעודד פרחי כהונה, שהוא צופה אחרית טובה על-פי ראשיתם, ולעורר עליהם חיבת-הרבים, כשם שהיתה ניכרת בדברי-עידודו לקבוצת “יונג ווילנע” כך היא ניכרת בעידודו לקבוצת “יונג ישראל”; כי באשר רוח חידוש ורעננות – שם הוא.

 

יג    🔗

חקר מסכת-כליו נדרש לפתרונה של חידה – הוא שהכניס את החרוז החפשי בשירת-יידיש, הוא-הוא שכבש לה את חילופו וחילופי-חילופיו הגמורים, שכן כתב והוא כותב במיני צורות, המחייבות כיבוש וכבישה. אמת, הסוניטה בשירת יידיש היתה לפניו, ואך זה מקרוב עמד על תולדתה בה א. טאבאטשניק והראה שהסברה המקובלת (בייחוד בעקבי ספר הטכּסטים של דוד הופשטיין ומ. שאמס והאנתולוגיה של מ. באסין), כי המשוררת פראדל שטוֹק היא שהכניסה את הסוניטה, היא מוטעית, שכן קדמו לה שני המוֹריסים – ווינצ’בסקי ורוזנפלד – ומה שמותר לומר הוא, כי היא כתבה, ראאשונה בצורה זו, שירה של ממש¹. אולם משוררנו לא זו בלבד ששיכלל צורת-שיר חמורה זו עד-דק, אלא שכתב, ראשונה בשירת-יידיש, כליל סוניטות.

והרי הסוניטה היא אך אחת הצורות, שהפליא לעשות בה. בן-בית בשירת-אירופה לדורותיה ובראשי- לשונותיה, לא ראה שירת יידיש, בין כמציאות בין כתעודה, מחוצה לה אלא בתוכה, וממילא ראה אותה מחוייבת בכלל; אין לך כל צורה בצורות-השירה שתהא זרה לה; והוא עצמו שקיים את הכלל הלכה למעשה. בן-בית ברוב צורות קשות ומורכבות, עשה את שירת-יידיש בת-בית בהן ­– רוֹנדוֹ, רוֹנדל, וילאנל, טריאוֹלט, טרצינה, ססטינה, אוקטאבה – ונפתל למסורתה של לשון יידיש ואדיקותה בהרגלי-ריתמוס משלה, כשם שנפתל למסורתה של שירת-יידיש אדיקותה בהרגלי-מזג שלה, ונפתוליו אלה מרדו עליהם מבקרים, שהמסורת הכפולה הזאת דיברה מגרונם. ואלה אם לא הגנו על הרגלי-ריתמוס, שהרי ראו בחוש את העשירות שירדה עם הגמילה מהם, כדמות ההרחבה של מיני צורה לגווניהם, הרי הגנו על הרגלי-המזג, מתוך שהתריעו על מזג-שירתו של משוררנו ופסקו, כי גנותה של שירתו צינתה, המחריפה, בשל יותרת-גיבושו. ויפה אמר ל. פיינברג בשירו על משוררנו:

ער האָט געשליפן ווי אַ דימעט

דעם יאמבּ און דאקטיל און כאָרעי,

און ס’האָט געצאָלט פאַר ליד און הימן

מיט שפּאָט און ביטול איסט-בראָדוויי –

לאמור: האין איש אשר יכיר בסלע הקשה דם-לבּה חבוי בצנינה. ושילמה לו על שיר והימנון, בלעג ווביטול איסט-ברודוויי. ומתוך שיותרת-הגיבוש, ביתר דיוק; השלם-הגיבוש, הגביר בהם במבקרים את הרגשת-הצינה, לא חשו, כי צינה מדומה היא, וכמותה כאותו קרח הבוער, כפי שהמקרא מתאר את הברד במצרים, תיאור שהרחיבו המדרש והעמיקתו השירה עד ימינו (למן וייזל עד אלתרמן). הרי משוררנו עצמו כתב על עצמו, כדרך שאלה:

קען קיינער נישט אין פעלדז דערקענען

קיל פאַרטאַייעט לאווו-בלוט –

לאמור: האין איש אשר יכיר בסלע הקשה דם-לבּה חבוי בצנינה. והרי הקדים לכך, ממש כרוח התפישה הנזכרת של הברד במצרים:

מיינע לידער קראַלטע זיינען

און פון זיי מיט וויטקייט בלאָזט,

האָט קיינער נישט געהערט פון קאַלטן ברענען,

נישט געלעקט דעם פלאַם פוֹן פראָסט –

לאמור: שירי צוננים הם, ומהם מנשב מרחק, האמנם לא שמע איש על בערה צוננת, לא ליקק שלהבת כפור.

 

יד    🔗

אולם כדרך שניסינו להבין לנפשם של הטוענים כנגד האינטלקטואליות, חובה שנבין לנפשם של הטוענים כנגד הצינה. וראשית חובתנו שלא נשכח, כי המרידה על הצינה, אם ממשית אם מדומה, היה לה על מה שתסמוך – מציאותה של האמוציונאליות כיסוד השליט של פאר-שירתנו למן הנבואה ומזמורי-תהלים, אינה צריכה הוכחה; מציאותה של הראציונאליות כיסוד השליט של אפר-שירתנו, אם בנוסח ספרד, ביחוד בימי האֶפּיגוניה שלו, אם בנוסח אשכנז, בייחוד בימי ההשכלה, גם היא אינה צריכה הוכחה; ההשוואה לטובת המציאות הראשונה ולרעת המציאות האחרונה עולה כמאליה. ואם כי היה זה קוצר-ראייה למבקרים, שהערצתם לפאר שירתנו וסלידתם מאפרה העלימה מהם אפשרות של מזיגת-היסודות, שגם לה בית-אב באשיות-ספרותנו, למן איוב וקוהלת עד כתר-מלכות, אין לראות את המבקרים האלה כעדת-שוטים בעלמא. אינטלקטואליזאציה של שירה סכנותיה מרובות, והגדולה בסכנותיה גלישה לחכמנות והתחכמות, וגם היא נסיבה למשוררנו, שהגדיל אכפה של הצורה, הרבה כבליה, החמיר עם חוקת בניינה של שירתו ויכול לה.

הדגש בכתיבה: וגם, שכן מעברו מצורה חפשית לצורה כבולה, ניתנו לו פירושים שונים. יש מי שפירש, כי המעבר הזה, שבו חולל משוררנו (אם להעזר בהגדרתו של יעקב בלאטשטיין) מהפכה כנגד מהפכת עצמו, מעבר שפירושו שיבה לצורות ממושמעות, הקאנוניות, מוסבר על-פי כלל דרכו של משוררנו בשירתו ומנהגו בה, שהוא תופסה ונוהג בה מתוך שליטה אינטלקטואלית מודעת כאמנות אכספרמנטאלית, המחייבת את כוליות-הנסיונות וממילא את כוליות-הצורות. הפירוש פירוש, אלא שאינו מפרש את סדר שימושי הצורה, שאינו עשוי סירוגים, אלא תחילתו דרך חירות והמשכו חילופו וחילופיו, על דרך החמרה מוסיפה והולכת.

ויש מי שפירש את המעבר הזה מתוך דיאלקטיקה מיוחדה: פירוק לשם ריתוק – לאחר שהחריזה החפשית שיחררתו מדרך השיגרה, שנתפסה לה הפּואיטיקה ביידיש, חזר אל (ביתר דיוק: על) הצורות הכבולות, לא חזרה של המשך אלא חזרה של חידוש, באופן שניתן לו, בכוח כשרונו המופלג, להכניס מרבית-מקוריות לתוך נחלת הצורות המקובלות, לחדש בניינה של יחידת הפיוט ושל כלל חטיבתו. הפירוש פירוש, אם נוסיף לו את חברו, והפעם הוא של המשורר עצמו המסביר, כי מעברו ותפניתו באנו לו מתוך הרגשת צרכו לגבולות, שהיא הרגשת צורך כפולה – הרגשה מיוחדת משמה של שירתו שלו עצמו, והרגשה כוללת משמה של לשון-שירתו, לשון-יידיש, שקינא את קנאתה וביקש להרחיב את בית-בליעתה, מתוך שנתן זכות-אזרח לכל צורות-השירה, שהיו בגדר יכולת שיממושו בנינו. הפירוש הוא פירוש, וביותר שהרחבת בית-בליעתה של יידיש חלה לא בלבד על חידושי הצורות שלא היו בה ושכלול-הצורות שהיו בה, אלא על מלוא-אוצרה מבית פנימה. כי כדרך משוררנו נתן זכות-אזרח לצורות, ששירת-יידיש לא עשאתן שימוש לעצמה, כך נתן זכות-אזרח למלים ולצירופים, שמשוררי-יידיש לא הודו קודם בכורשר כניסתם ושימושם בתחומה של שירה ומשמעה.

אך ודאי פירושו של המשורר עשוי גם לבאר את מעשי-תירגומו, שנטל דוגמות-עידית מישרת-העולם (גיתה, ביירון, היינה, בודלר, ורלן, טיוטשב, פּו, ויטמן), וטבע להם מטבע אדקוואטי בלשון-יידיש; ועם-זאת דומה עלינו, כי דבריו טעונים תוספת פירוש, שהיינו מנסחים אותה על דרך כך: מלוא פתרונם של מעברו ותפניתו הוא בביוגיניזה של שירת-יידיש וחוקתה. עיקר חוקתה של ביוֹגיניזה הוא, כנודע, כורח של התפתחות, שמהלכה אפשר שתחול בו החשה, אך אי-אפשר שתחול בו פסיחה גדולה או דילוג גדול ממנה. חוקת הביוגיניזה ומהלכה היא שנתנה, כי מי שפסח על שלביה חש כי הקפיצה מעל השלבים יותר משהיא עשויה להעשיר היא עלולה לדלדל, והוא משחש בכך, הרי הוא עצמו שריווח את הצורה כדרכה בקצה-הסולם, חזר בו, בתפנית חדה, והשלים שלבי-אמצעו, ומתוך שנשכר נשכרה שירת-יידיש, והיה סולם- צורותיה שלם.

 

טו    🔗

תוספת-הפירוש שניסינו בה מעתיקה את הערכת משוררנו ממעגלה שלה, שבו היא נראית כחטיבה לעצמה למעגל גדול ממנה, שבו היא נראית בחלקה של חטיבה גדולה, חטיבת תולדתה של שירת-יידיש. אולם גם ראיית שירתו באמצע מחייבתנו לזכור, כי אף כיבושו וכיבושיו מתבארים מתוך התערותו בשירת-הדורות ופיתוליהם, ואף שהישגו והישגיו מסתברים מתוך ירישת שירת-יידיש והתפתחותה המפליאה, שעברה ופסעה, בגבולו של דור ומחצה, מאליקום צונזר דרך מוֹריס רוזנפלד אל משה-לייב הלפרן, הרי אין הגזרמה בעצם האמירה, כי משוררנו כאילו עשה בעצמו לעצמו את גיגית-אוירו, כשחמרה חומרתה של הגיגית וכלי-עשייתה הם משלו עצמו. תפיסה זו ניתן להרחיבה עד כדי אמירה, שנאמרה בו משוררנו: הוא עצמו תנועה לעצמו. והיא אמירה, החשובה במיוחד משום אומרה, דוד פינסקי, שיש בה משום קידה של קלאסיקה בפני המודרנה.

גם הערכה שקולה ביותר חייבת להודות בעוזו בימי ראשיתו והמשכו, שהתמיד בנסיונו ונסיונותיו, עמד בהם ועליהם מתוך בדידות ועקשנות, והיה כחומה לעצמו ולשירתו מפני ההתקפות הקשות שניתכו עליהם, בעירוב של קצף ולעג, מעברים. ואין מידת עוזו פוחתת גם אם נהא סבורים, כי הדרך שאחזה השירה הזאת בבואה בתחילתה להכריז על עצמה, ובייחוד הדרך שאחזו בה משורריה בביקורת זולתה, היה בה מיסוד המהומה היתירה והמיותרת, שאפשר שיותר משהיתה עשויה לקרב היתה עלולה לרחק. אך כך דרכה של אזכולה חדשה, שאפילו קברניטיה פיקחים, אינם למודים מנסיונם של קודמיהם. אולם אסכולה לא על תחילתה אלא על סופה היא נידונית, מבחינה זו ניתן לומר על ראשה, הוא משוררנו, כי קיים בשלימות את הגדרת בעיית היצירה היהודית, כפי שניסחה במכתבו לשלמה ביקל: “המשך רציפותה של יהידות [=ידישקייט], שראשיתה ואחריתה מוסריות, חיבור לספרות-העולם, שפירושו שלימות, גילום ושליטה אמנותית מוחלטת”.

 

טז    🔗

המבקש לראות קו-כיבושיו של משוררנו כקו מתמיד ועולה, יפה לו קריאת כתביו כסדרם, כלומר לפי סדרם. סודו של הקו הזה מסתבר מתוך שהמשורר אינו מניח לה לסגולתו שתחזיק טובה לעצמה בחינת שישו בני נעי, אלא מחמיר עמה מדרבנה וחוזר ומדרבנה מתוך הכרה, שאין לך דבר מתוקן מושלם שאין מתוקן ומושלם ממנו; ואילו התיקון וההשלם הם מכלל הדברים שאין להם שיעור. בירור מפורט של קו הכיבוש והכיבושים, העולה מלפני קריאת כתביו לסרדם, מצריך מגילת- ספר, אך תמציתו אפשר שתיראה גם מתוך סקירתם. אפילו המסתפק בשירתו משתרעת לפניו יריעה גדולה, שמספר השירים שלפניו עבר מכבר את גבול האלף. ועוד זאת, שיריו מחזורים-מחזורים ניתנו, ובתקופת בשלותו קבע המשורר לעצמו מחזורי-עשור, וכדוגמה בולטת שלושת ספרי שירתו האחרונים, וחלוקת השנים אינה קציבת זמנים מיכאנית, אלא שיקוף התפתחות אוֹרגנית.

כבר נזכרה אסוּפת-שיריו הראשונה “לאבירינט” (1918) והמהומה סביבה, ולא יצאו שנתיים ובאה הפּואימה “די מעשה פון די הונדערט” (1921) – שענינה מעשה במאה קדושים, פליטי פרעות-אוקראינה, המסתתרים ביער, בדממת-לב-העולם, והבורא יורד אליהם, משתחווה לכל אחד ואחד נושק רגליהם ומבקש מהם, כי ישחררוהו מאחריותו לכל יום חדש. כבר הדגיש י, פּאַטושו, כי בהתפרסם הפואימה הזאת, עמדה הביקורת במלוא-סמכיותה; ואמנם לימים נתגלה, כי היא הקדימה כדי דור את קינת השואה כדרך ששמענוה מפי נספיה, כיצחק קצנלסון או מפי פליטיה כא. סוצקובר; והיא אנטיציפאציה, שאין ערכה נגרע, גם אם נזכור, כי החוזר וקורא עתה את “על השחיטה” לביאליק חש, כי לא בלבד אימת-קישינוב, אלא אימת-האימות שבאה בתומה, מקץ ארבעים שנה, כלולה בזעקתו.

משוררנו ראה לחזור להדפיס את הפואימה הזאת באסופתו הבאה: “יונגהאַרבסט” (1922), שבה ניכרים אותות-מאבקו עם עצמו וגישוש-דרכו אל עצמו. שילובה של הפואימה הזאת על יסודה-מבית מפוגג את התהייה על גודש היסודות-מחוץ, שאחד סימניהם הלעז המופלג בשמות האהובות (כגון וילולה ואלדיאה וקאראהילד וכדומה), אך אינו מבלטלה. הפירוש, שניתן לה לקליפת יוון זו: הזייה של בחור-ישיבה שאין בה ממש, אפשר שיישב במעט את התהייה, וביותר שמצינו קצת שנים קודם לכך גם את ש"י עגנון מזכה את האהובות בשם דאנסה וסאלסבילה (“לילות”), שקשה לתת אימון בממשותן (שלא כדמויות מאוחרות בסיפורו “עד הנה”).

 

יז    🔗

הרחבת השירה מבחינת נושאה ומסגרתה באה עה מילואה בדראמה הפיוטית “שלמה מולכו” (1926). מלבד שניתנה בה דרך טיול לתוך ההיסטוריה אוֹבייקטיביזאציה למכלול-חוויותיו של משוררנו, הרי ניתנה בה תשובה לבעיית הבעיות של הדור ולבטיו לאחר המלחמה והמהפכה, היא בעיית הגאולה וטהרתה, או כהגדרתה היהודית: בעיית המשיחיות ומימושה. הלא היא הבעיה, שהחילחלה את הדראמה המודרנית שלנו מתחילתה, כביטוי בולט בה נודע צמד-מחזותיו של לייוויק על הגולם, שרישומם ניכר הרבה בקהל-העברים, מכוח הצגותיה המצויינות של “הבימה”. קשה להבין, על שום-מה לא זכה לכך מחזה “שלמה מולכו”, דראמה יהודית אוניוורסאלית כאחת, שעל כוח ההשפעה הגנוז בה ניתן ללמוד מתוך גודל הרושם של הצגתה בגיטו וילנא לפני נידוני-הכליה וכן במחנות-הריכוז לפני ניצוליה, עתה בבימויו של אלכסנדר בּארדיני, שהצלחתו הורמה על נס בעתוני ניו-יורק (“טיימס”, “טריביון” ואחרים). עתה, שניתנה בספר שלפנינו, ניתנה להם לתיאטראות-העברים ביקעה נאה להתגדר בה.

ומשיתגדרו בבקעה זו ויפסעו אך פסיעה אחת, יימצאו בבקעה סמוכה לה – הוא המחזה האחר, שעניינו כשל קודמו, “אשר למליין” (1927). ההבדלים שבין שני המחוזות שעיקרם במה שאותה בעייה עצמה נטועה בשני דורות שונים ובשתי סביבות שונות על שוני-האוירה ושוני-הרמה ושוני הפרסונאז', ובייחוד על שוני האישיות המרכזית, דמות נושא הגאולה המשיחית, חייבו כמובן, את המשורר, בשוני-גישה ושוני-ביטוי על אמצעיו. כי בעוד מחזה שלמה מולכו ניתן על דרך-השירה, הרי מחזה אשר למליין ניתן על דרך הפרוזה, אם כי כאן וכאן לפנינו התלקחות רעיונה של הגאולה בתחום תשוקת-השחרור המקפת ישראל ועמים, וכאן וכאן ההעפלה המשיחית כשלונה ונצחונה – רתיעתה של הגאולה מהכרעה שפירושה רצח הרבים, או הפלגתה של הגאולה להכרעה פירושה רצח הרבים, או הפלגתה של הגאולה להכרעה שפירושה קידוש השם של מעטים, של יחידים, או של יחיד. שעל-כן נראה קשה בעינינו ניסוי-ליכודה של טרילוגיה משיחית, על דרך צירופו של המחזה השלישי, שנושאו בא כתמורתו של צמד-ניגודים רחוק יותר (שבתאי צבי ויעקב פראנק) בצמד-ניגודים קרוב יותר (טרוצקי וסטאלין), וככל המשוער לא מקרה הוא, כי משוררנו, שבעיית טרוצקי העסיקתו בכמה פנים, לא כינס עד עתה את המחזה הזה במגילת-ספר.

 

יח    🔗

בין מחזה למחזה נתפרסם ספר-השירים “ראָנדאָס און אַנדערע לידער” (1926). כבר תיבת-הפתיחה של שמו יש בה משום הדגשה של צד-הצורה; ואמנם אסופת שירים זו היא עדות למעבר מובהק לצורה ולכיבושה. אבל תהא זו טעות, אם מפני צורת-השירה נתעלם מנושאיה. כי משוררנו נושאיו אינם לו בני-הפקר, ואפילו הוא לכאורה זונחם אין זניחתו זניחה, שסופו חוזר אליהם במשנה-כוח. ומה לנו עדות גדולה ממנהגו בדמות, שהיא לו בחינת alter ego היא דמותו של פאביוס ליגד, המופיעה בשלהי-ספרו “ראָנדאָס” חוזרת, ביתר תוקפה של גילוי וגילויים, בספר הנושא את שמו. מתוך ההנחה השגורה של nomen omen בחינת שמא מילתא ומילתא סימנא, נמצא מי שתהה על חידת השם ולא מצא פתרונה; ולפי המשורר גופו סתם ולא פירש ואפילו לא הרמיז על כך, ניתן לו לדורש לדרוש, ונאמר את השערתנו, כי השם הזה נרמזו בו שני יסודות-הירשה של משוררנו, באופן שתיבת פאביוס (שמסורת ההשכלה זיהתה אותו עם פייבוש, שיסודו vivus אך מנהג השמות בישראל זיווגו לשרגא ולאורי, והפילולוגיה העממית המאוחרת דרשה סמוכין בינו ובין פויבוס), מרמז על החמה והחימה, מורשת אמו ועין השיער של בנה, ותיבת לינד שענינה ממוזגוּת, מרמזת על המתינות בדרך הכיבוש והריסון, מורשת אביו שהנחילה לבנו, וכבר הזכרנו שהמשורר מעמידנו על שני יסודות-ירשה סותרים אלה, הנפתלים בו ונפתוליהם סודו, ודין שנוסיף ונזכיר, כי ריבונותו האמנותית הוא סוד-תגבורתו עליהם.

כשמונה שנים לאחר אסופת השירים הקרויה על שום צורת השיר המטופחת בה, צורת הרונדו ודומיה, ניתנה מגילת-ספר קטנה הפואימה “צו דיר – צו מיר” (1934), מכלל יצירותיו הבשלות ומגובשות הרבה, והוא חזר ושילבה, מקץ שלוש שנים, בספרו הנזכר “פאביוס לינד” (1937), שעניינו ריקאפיטולאציה של המשורר על דרך מיצוים של יסודות ביוגראפיה, מתוך הרחבה המבלעת בקרבה מיני ביוגראפיה שונים, המתעבּים כדי טיפולוֹגיה של בן הדור בסבך-דורו. ולענין האווירה, שבה הבשילה דמותו של פאביוס לינד, כתשקיפו של משורר ודורו, מצויה בידנו עדות מהימנה – ה. לייוויק מתאר את קרוטונה-פארק ואגפיה כסביבת-גידולה של הדמות הזאת: פה היו מדוריהם של המשוררים יהואש, ליסין, לנדוי, רוֹלניק אוירבך, ביאלוסטוצקי, לאפין; של המספרים אופאטושו, שליובסקי, ראבוי; של המבקר ריבקין; הנה היו באים המשוררים מאני לייב וגלאטשטיין ומינקוב; מה נתקיימו פגישות עם יהואש ורוזנפלד; סביבה זו ראתה את ימי-בישולם של אנשי “יונגע” ואת ימי-לבלובם של בני “אינזיך” והעיקר, פה ישבו בשכנות שלוש משפחות, שנתלכדו כדי חבורה אינטימית שידידותה נמשכה שלושים שנה.

 

יט    🔗

מאמר מוסגר: משנזכרה אותה חבורה, ראוי שנימא בה מילתא. כבר הזכרנו חבורת אינזיך, ודין שנזכיר, כי גם לאחר שנתפרקה, היה משוררנו רוב-ימיו שרוי בחבורה. הכוונה היא לחבורה קטנה במניין-חבריה וגדולה בתנופת-מאווייה, ונשמרו לנו בזה קצת פרטי-זכרונות של פאטושו: בשנת 1922 היה בא הוא אל משוררנו או משוררנו אליו, שלוש פעמים בשבוע, לשם לימוד קבלה וחסידות, רישום-לימודם ניכר גם בכתביהם (דמות מולכו במחזה הנזכר; פרק קידוש השם בסיפור ''1863" של אופאטושו). אך עיקרו במה שנתעוררו לייסודה של חבורה, כרוח החבורה הקדושה של מח"ל – שניהם, בלוויית לייוויק, באו ליהואש שנמשך לרעיונם והוא שחיבר את התקנות, והיו ארבעתם מתכנסים אחת לשבוע, ורישום-מגעם טבוע בקובץ “פון צייט צו צייט” (1925).

כהמשכה, או גלגולה, של אותה חבורה, ניתן לראות חבורה קטנה גם היא, אך מתמדת יותר, הלא היא הידידות הנזכרת של בית-גלאנץ, בית- פּאַטושו ובית-לייוויק, שנוסף לה לימים גם בית-ביקל. לו נכתבה תולדת החבורה הזאת על זימוניה הקבועים בבית גלאנץ, ופורשו ויכוחיה, ויכוחי-תמיד, שברם חילוקי-השקפה אך תוכם חילוקי-אופי ומזג, ודאי שהיינו למדים לא-מעט על כוחה של אגודת-רעים במערכתה של יצירה. עצם-חזיונה של החבורה הזאת ומתכונתה מזכיר תקופה רחוקה יותר, תקופת הרומנטיקה, שחבורת-הידידים המצומצמת היתה ציר גדול בתנועתה, שכן אין, כמדומה, להטריח לשם השוואה דוגמאות קרובות מבית, אם חבורת-ווארשה מסביב לי.ל. פרץ, שהיתה חבורה פתוחה וכמותה כחצרו של האדמו"ר, אם חבורת-אודיסה מסביב למנדלי וביאליק, שהיתה אמנם סגורה יותר, אך כמותה כטרקלינה של אקאדמיה.

מתוך ההדים, שנתגלגלו לרשות-הרבים ניכר, כי כוחה של החבורה הקטנה היה בסגרונה, שלא נפרץ אלא במעט – פעמים נצטרפו י.י. טרונק או בית מנחם בוֹריישא ובית אפרים אוירבך – והערוּת האיטלקטואלית של אנשי-החבורה, שכל אחד היה כאסכולה לעצמו, חידדה את המתיחות שביניהם, וכאילו כפתה וחזרה וכפתה כל אחד ואחד למצות את ייחודו. כמרכזה של החבורה הזאת היתה רעיית משוררנו, פאניה לבית וולינסקי, ילידת רוז’ין, שדיה אמירה אחת משמה להעמידנו על אופיה; היא האמירה: אויב וינציקער ווי ס’העכסטע, ליבערשט שטרויכל, ושיעורה: אם פחות מן השיא, מוטב הכשלון. אחרי פטירתה אף נפתח אשנב לראותה כמו – הקובץ “פאניע, יזכור…”, שיצא לזכרה (1954), אך חלקו המועט שלה – סיפור ושיר, שעצם-מציאותם מבליט את חייה, כפי שהגדירוה מעריכיה, כביוגראפיה מוותרת, וחלקו המרובה עליה – שיר של לייוויק המתארה בחליה, וכן פרק זכרונותיו על פגישתו עמה בבית-הסוהר במינסק, רשימה של י. אופאטושו המתארת מעשה נובילה, דיוקנה; וכנפש הקובץ שתי פואימות של משוררנו – האחת: “וודפערק פארם” שבה יתואר קיצה האחרון בנווה-כפר הקרוי כן, והאחרת: “פון דרימל בו דרימל”, (מנים לנים), שבה תתואר גויעתה הממושכת, היא מפיסגות-יצירתו של משוררנו, ואם כי תולדת השירה יודעת דברי קינה גדולים על אבדן היקר, לא מרובים בה מעשי-השיר, כדרך שתי הפואימות האלה, למיצויו של הכאב הגדול בכוח הכיבוש הגדול כמותו.

 

כ    🔗

נחזור מאחרונות לראשונות, לדמותו של פאביוס לינד, דמותה הטראגית של תקופה טראגית, דיוקנו של בן-הדור המבקש לברוח מעצמו ובריחתו אמצעה כדי שיכחת שמו, אך סופה שיבה-שבעל-כורח אל עצמו, במזל כרחה של בראשית חדשה. וכדי לעמוד על דרך החתחתים בין בריחה לשיבה, דין שנראה בעצם-מידתו, שכך הגדרתה:

איז פאביוס לינד מיט זיך אליין אין קריג,

איז ער געוויס נישט מיט זיין דור בשלום –

ללמדך, שאם הוא שרוי במלחמה שבינו לבין עצמו, ודאי אי-אפשר לו שיהא שרוי בשלום עם דורו. מה תמיהה, אם מריבת-כפל זו מולידה מבוכת-כפל מבוכת נפשו ועולמו, העושה בהיפך תשוקתה; כי הנה תשוקתו היא לשלושת היסודות, המסומלים בשלושת יצורים – התרנגול האדום, היונה, הברבור; ועם זאת

צעטומעלט טויט ער אַלע דריי מיט בלינדער שווערד

לאמור: בהמימותו הוא ממית את שלושתם בחרב-סנוורים. בלשון אחר: בטירופם של נפשו ועולמו הוא רוצח בקרבו וסביביו את גדולי-מאוויו – את יסוד-המרד; את יסוד-הרחמים; את יסוד-התפארת. שמענו כי שכח את שמו לפני שיבתו אל עצמו; ספק אם נשמע, כי שכח, כי אפשר לו שישכח, אחרי שיבתו אל עצמו, את רציחתו המשולשת ואם לא – הרי ממילא ישא את מכוות זכרה אל תוך שיבתו אל עצמו, ונמצאת אותה בראשית חדשה פרובלמאטית למדי.

אלא שהשאלה הזאת, שנתלתה על חודו של תיקו, נדחקה מפני שאלה גדולה ממנה: אימת-גורלו של עמו; ובעוד ספרו על פאביוס לינד מתנה את רציחת של ערכי-התרבות, מתנה הספר שלאחריו “אַ ייד אויפן ים” (1946) את רציחתם של נושאיה שסמלם הוא עמנו הנרצח. מה שנרמז לפני כשני-דור בפואימה “די מעשה פון די הונדערט”, נתרחב פה, נוכח הכליה, כדי ממדי-תהום, וקובע כמה וכמה מנושאי הספר בכלל ביטויי התגובה העזים ביותר, שעלו ובקעו בימי טבח עמנו, שכמותו כטבח האנושיות. ומה שראינו בפואימה הראשונה אנו רואים ביתר שאת בפואימה האחרונה – מידת הרחמים, שהמשורר גזר עליה גזירת-כבישה, פורצת פה ושם, את סכר מחסומיה ועוברת על גדות עצמה.

ולא נשתייר עתה בידנו אלא ספר שיריו שהוא, לפי שעה, אחרון “ביים פוס פון באַרג” (1957), שכבר שמענו על הפואימות הגדולות שבו, אלה האלגיות על רעיתו. מתוך השיר, שהספר נקרא עליו, ומשיטי שירים אחרים בו אנו למדים, כי זכר עמידו של איש האלהים לרגלי ההר נתפס כסמל עמידת האדם מישראל בשעת חשבונו הכפול, חשבון נפשו עם בוראו וחשבון נפשו בינה לבין עצמה. ודומה שאנו רשאים להניח, כי לא פחות משניצב לפנינו משה כמחברו של ספר דברים ופרשת ואתחנן בו, הוא ניצב לפנינו כמחברו של ספר-איוב – כי עמידת הדור היא עמידתו של אדון-כל-היסורים על זעקתו ותחנונו, וההבדל שבינו ובין בן-גורלו בדורנו הוא, כי מציאות תנחומיו של הבורא מסופקת, אך מציאות יסוריו של הנביא היא ודאית מכל ודאי.

קורא הספר, שיתעורר על שיר ושיר, ישהה את עינו על קבוצת השירים שהם בנותן דמות לאישים (פרץ, פינסקי, אופאטושו), ובייחוד על צרור-הסוניטות, שהוא סיומו של הספר ועניינו אליהו הנביא – ט"ז ואריאציות על גילוי אחד.

 

כא    🔗

חובת תשלומו של דיוננו נותנת שלא נפסח על הערכת הפוליציסטיקה שלו, שכבר טרחו לעמוד על אופיה וטיבה מתוך הקבלתה לשירתו על אופיה וטיבה. ויש במעריכין ששני תחומי-הבעתו אלה מצטיירים להם כתחומים בדלים, כאילו לא מרועה אחד ניתנו. וכך דרך ציורם: הפובליציסטיקה שלו כמעשה-פריצה, ואילו השירה שלו כמעשה כיבוש, שכאן הוא נוהג מידת רוויחות וכאן הוא נוהג מידת סגפנות; ואין הניגודים מזדמנים אלא זימוני חטף. ולעצם עניין כתיבתו הפובליציסטית, הנמשכת והולכת, בייחוד מעל עמודי “טאָג מאָרגן-זשורנאַל”, הרי גם בה גופה מצויים שני תחומים – מזה מאמרים מיוחדים המוקדשים, מאמר מאמר, לנושא מסוים ושמו נקוב לפי עניינו, אלה המאמרים שהוא חותם עליהם אהרן גלאנץ; ומזה מדורו “וועלט און ואָרט” שבו יבוא פעמים ענין מסוים, אך גם הוא בכמה וכמה פיסקאות, אולם לרוב ניתן בו פסיפס של עניינים שונים, והוא חותם עליהם א. לעיעלעס. אין בידנו להכריע, מה משני התחומים נחשב לו יותר, אך דומה עלינו שהעובדה הנזכרת, כי כרך מאמריו שמו כשם מדורו, יש בו ללמד משהו. ודוק, אמרנו שמו: ולא אמרנו: ענינו; שכן ענינו מסות על אישי ספרות יידיש, וכל מסה כמותה כמונוגראפיה קטנה, שלא כדרכו בתחילתו, שפתח במונוגראפיה ארוכה, והיא על יעקב ואסרמאן, שיצאה, ארבעים שנה קודם, כמחברת לעצמה (1919).

הערכת כתיבתו הפובליציסטית מחייבת הדגשה, כי הוא בה בעל עקרונות כוללים, מסוימים ותקיפים, בין בתחום החברה בין בתחום העם, ואליהם הוא נשען בבירוריו, בין כוונתם הלכה לגופה בין כוונתם למעשה, בשאלות המתסיסות את רשות הרבים. בראיה לעצמאותו מוחזקת, דרך משל, עמדתו כלפי ברית-המועצות, שהיה מכלל הראשונים באינטליגנציה היהודית הראדיקאלית שנמשך לקסמה, אך לא נתפתה ללהטיה, ונמצא בקו של פלוגתה גוברת והולכת, בייחוד עם השתלטותו של סטאלין, וזה בימים שחלק מכריע של העתונות היהודית, שראתה את עצמה פרוגרסיבית, נגרף להערצה טוטאלית של רוסיה הסובייטית עד כדי התעלמות מסיאובי-משטרה. וזאת לזכור, כי היה מראשוני המתריעים על עלבונו של טרוצקי ומראשוני-תובעיו הן בדרך מאמר והן בדרך שיר, ולא משום שיווי-דעות, אלא משום שהדחתו נראתה לו כהחלפת איש-המהפכה בבוגדה.

לענין השקפתו-מבית כבר רמזנו, כי נאמנותו לעיקריה, שנקבעו בימי נעוריו, בעינה עומדת. הכוונה היא לא בלבד למסכת התפיסה של עם-עולם, אלא גם לסוגית-התפיסה הטיריטוֹריאליסטית – והרי בכור חיבוריו הפובליציסטיים, שבא במגילת-ספר: Der Territorialismus ist die einzige Loesung der Judenfrage (1913) – והיא סוגיה המתקשית בצידוק עצמה, בייחוד נוכח ממשותה הגוברת של מדינת-ישראל הגדלה והולכת; והקושי מתחדד ביותר למי שחרדתו לארצו ואמונתו בה, כדרכו של משוררנו, וכעדות שירו אליה, שבו הוא נושק את החידוש-שבהקיץ של עם-קדמות-החלום. אבל חובה לציין, כי ייחוסו אליה הוא מתוך הידיינות, שמרכזה הוא יסוד המוסד בהשקפתו, לשון-יידיש כמציאות- החיים וכמשאת-נפש, וביחוד בעיקר של אמונה, שממנה משתלשלת לו ודאות-כוחה של הלשון הזאת, המגעת כדי אמירה: “ביז גרייכן וועט די לעצטע האַנט די קאלטע / קען יידיש אויפרייסן דעם אוניווערס” (עד אשר תגיע היד הקרה האחרונה, עשוייה יידיש לפוצץ את היקום), כשם שמשתלשלת ממנה ביטחתו בנצחה. ודאות זו וביטחה זו ניתן לערער עליה, אך ספק אם ניתן לערער אותה כקושיה המשולשת, שהקשה לו חובבו וחביבו, אברהם סוצקובר: “שמא אתה יודע, חבר יקר, על איזה שטח עתיד שיתפשט שיר-יידיש השגיא? על שטח מיליוני המתים באירופה? האם שירנו יהי קרוב לנכדו של היהודי הפולני ולצבר הלבן והשחור בארץ-מולדתו שלו?”

ולפי שדרכו של משוררנו, שזכות-אמונה אינה מפקיעה לו חובת-תבונה, דין שנזכור כי הוא אמנם טרח להאיר לאורה את תפיסתו, שעל פיה לשון-יידיש מעורה מעצם-טבעה בשורשי-המוסר; ועל-פיה היידישיזם הוא בחינת פילוסופיה של היהדות החילונית המודרנית, כשהדגש בכל אחת ואחת משלול התיבות, ובייחוד בתיבת האמצע; מה שלא מנעוֹ מהגדרה: יידיש-קודש, שאין משקלה פוחת משום שהיא שדיפה עתה מרוב שימושי שיגרה בפי רבים ושונים. ואדרבה, אפשר שהגדרה זו כלולה בה תשובה לאותה הקושיה המשולשת, תשובה שהיא מעבר לביטחתו של הרב ומעבר לפקפוקו של התלמיד: אם קניין-קודש הוא, סופו שהאומה, שדרכה לעשות את חשבונה, חשבון-הדורות, מעבר לחשבונם של פילוגי-דור, תהא נוהגת בו מנהגה בקנייני-קודש, וכבר לימדנו התולדות, כי אין כוללות הדורות לוקה בבזבזנותם של חלקי הדור, וממילא תימצא לו לאותו קנין, קנין יידיש, משמרת של חיות.

אבל מעל לנקודת-ההדיינות ומעבר לה, ראוי שנבין לעמידתו של משוררנו, עמידת ההתקוממות, שאמה היא מרידתו על גזירת כלייתו של עם חי, שהיא נפש-נפשה של שירתו וביותר של שיאיה, ובתה היא מרידתו על גזירת מותה של לשון חיה, כשכוחה ויצירתה הם במלוא- תגברתם, והוא, המורד עצמו, הוא מגדולי-מאדיריה בדור.

 

כב    🔗

הספר הניתן בידי קהל-העברים, (שירים וחזיונות“, הוצאת מוסד ביאליק, תש”ך) כולל מבחר יצירתו של משוררנו בשני תחומים – תחום השירה, שניתן בו ילקוט שירים מתוך ספריו “יונגהאַרבסט”, “ראָנדאָס”. “פאביוס לינד”, “אַ ייד אויפן ים”, ותירגמם בנימין הרושובסקי והיא שקבע המדורים וסדר השירים; תחום החזיון, שניתן בו צמד-כחזונותיו “שלמה מולכו”, ו“אשר למליין” ותירגם שמשון מלצר. המתרגמים, משוררים בעצמם, השכילו בתירגומם לכוון לייחודו של המשורר ולייחודיו בשתי צורות יצירתו השונות, צורה ודרכה צורה ודרכה. ועל כי הביאו ברכה לבית-ישראל יבואו גם הם עליה.

[תשרי תש"ך]

 

ביבליוגרפיה    🔗

הספרות על א. לעיעלעס ענפה ביותר; ואף שספרות-יידיש מפתחת עתה פעילות ביבליוגראפית ניכרת, מהכוּונת לסופרי-הדור, לא נכלל בה עדין, למרבה התמיהה, משוררנו, ויש אף התחלה חשובה; היא עבודתו של משה שטארקמאן, הכוללת כשלושים ערכים ומגעת עד 1939 בלבד. עבודה זו נדפסה בחוברת “אינזיך” (חוב' 53, 1939 עמ' 164–154), שכמעט כולה מוקדשת ליובלו החמשים של המשורר. רשימתנו אינה באה למלא את החסר, אלא לפרוש דברי הערכה, ביקקורת וחקר המקופלים, במפורש או במרומז, אם דרך הסכמה אם דרך השגה, במסתנו. הלכך לא פירשנו מה שנכלל באותה ביבליוגארפיה וכן לא מה שנדפס באותה חוברת יובל, אלא ממה שנדפס אחר-כך והוא מפוזר על פני דוכנים שונים.

1. אפרים אוירבך: (א) דאַס ליד און דער סך הכל, גאָלדענע קייט, חוב' 34, 1959; (ב) פאָרטרעטן פון יידישע שרייבער [על “וועלט און וואָרט”], דער טאָג מאָרגן-זשורנאַל, 11 באוקטובר 1959:

2. י. אופאטושו: אהרן גלאנץ-לעיעלעס [ליבלו הששים], ועד טאַג, 6 במארס 1949;

3. מנחם בוריישא: א. לעיעלעס, [כנ"ל], שם, שם.

4. ב. י. ביאלוסטוצקי: (א) די שייכות פון וואָרט צו וואַרט, בתוך ספרו: עסייען, ניו-יאַרק 1932, עמ' 123; (ב) די געשטאַלט פון אַרימאַן אין יידישן ליד, בתוך ספרו: חלום און וואָר, ניו-יורק 1956, עמ' 144;

5. שלמה ביקל: (א) אינזיך און ארומזיך, בתוך ספרו הנקרא גם הוא כך, בוקאַרשט 1936, עמ' 158–169; (ב) דער דיכטער לעיעלעס צו זיין יובל, בתוך ספרו: דעטאַלן און סך-הכלן, קריטישע און פּאַלעמישע באַמערקונגען, ניו-יורק 1943, עמ' 107–118; (ג) א. לעיעלעס – 1) אַ ייד אויפן ים, (2) זכור-געזאַנג, נכתב 1948, בתוך ספרו: שרייבער פון מיין דור, ניו-יורק 1958, עמ' 84–98; (ד) יזכור… פאניע גלאנץ, טאַג-מאָרגען-זשורנאַל, 6 במארס 1955; (ה) א. לעיעלעס נייע לידער, שם; 14 באפריל 1957;

6. אליעזר בלום: דאַס ווערק פון אַ. לעיעלעס, גאּלדענע קייט, חוב' 34, 1955;

7. משה בסוק [רשימת מבוא לתרגום שני שירים מתוך “ביים פוס פון באַרג”], מבפנים, כרך ב‘, חוב’ א', תשרי תש"ך;

8. יחזקאל א. מ. ברונשטיין: א. לעיעלעס און זיין פּאָעמע “צו דיר – צו מיר”, בתוך ספרו: אימפּרעסיעס פון אַ לייענער, שיקאגו 1941, עמ' 93–100;

9. נ. י. גוטליב: וועגן בוך עסייען “וועלט און ווארט” פון א. גלאַנץ-לעיעלס, קענעדער אָדלער, 13 אפּריל 1959;

10. יעקב גלאטשטיין: (א) א. לעיעלעס לידער און פּאָעמען, בתוך ספרו: אין תוך גענומען, כרך א' ניו-יורק, 1947, עמ' 97–105; (ב) א. לעיעלעס טרויער-ליד, אידישער קעמפער, 12 בנובמבר 1959, בתוך ספרו: אין תוך גענומען, כרך ב‘, ניו-יורק 1956, עמ’ 291–296; (ג) פּראָסט און פּשוט: צום בציקסטן געבוירנטאָג פון א. גלאנץ לעיעלעס, טאָג-מאָרגן-זשורנאַל, 8 במארס 1959, וכן אפריקאנער יידישע צייטונג, 20 במארס 1955; (ד) “ביים פוס פון בארג”, אידישער קעמפער, 13 נוב. 1957;

11. מאַטס דייטש: (א) דאָס לשון פון דער אייביקייט, מחשבותן בעתן לייענען דאָס בוך “פאַניע”, אילוסטרירטע יידישע בלעטער, גל' 4–3 (44–43) מארס-אפריל 1957; (ב) דער גאנצער לעיעלעס, ווייטער, כרך ה' חוב' 20, ינואר-פברואר 1958 עמ' 66 71;

12. בנימין הרושובסקי: On Free Rhytms in yiddish Poetry בתוך המאסף: The Field of Yiddish בעריכת אוריאל וויינרייך, ניו-יורק 1954, עמ' 219–266;

13. ל. ז’יטניצקי: מחשבות צום אַנטוויקלונגס-גאַנג פון דער מאָדערנער יידישער ליטעראַטור, בתוך ספרו: אַ האַלבער יאָרהונדערט יידישע ליטעראטור, בואנוס-איירס 1952, עמ' 42;

14. מרדכי יפה: (א) דער גאַנג פון א. לעיעלעס אין דער יידישער פאָעזיע [למן “לאַבירינט” עד “ביים פוס באַרג”], גאלדענע קייט, חוב' 29, 1957, עמ' 154–163; (ב) א' לעיעלעס, דער באַזונדערער דיכטער, צוקונפט, ספטמבר 1959, עמ' 353–257;

15. לייבוש להרר: יידיש אין בויבריק [בענין רשמי א. לעיעלעס וויכוח על יידיש במושבות-הקיץ של מכון-העם על שם שלום עליכם], שלום-עליכם-ביולעטין, גל' 73, 2 בנובמבר 1959;

16. מיכל ליכט: נ. ב. מינקאָוו, בתוך הקובץ: נחום ברוך מינקאָוו, ניו-יורק 1959, עמ' 28;

17. נ.ב. מינקוב: (א) טענדענצן און שטרעמונגען אין דער יידישער ליטערַאַטור אין אמריקע, צוקונפט, דצמבר 1054; (ב) לעיעלעסעס דירעקטיווקייט אין מאָדערנעם ליד, נכתב 1935, בתוך ספרו: ליטעראַישע וועגן, עסייען, מכסיקו 1955, עמ' 221–227; (ג) די קוואַלן פון לעיעלעסעס ליד, אינזיך, כנ“ל, עמ' 35–43, ובתוך ספרו הנ”ל, עמ' 231–245;

18. דב סדן: (א) דרכי ציון אבלות [דברי א. לעיעלעס בענין רישומה הפיוטי של אות למ“ד], הפועל הצעיר, שנה מ”ו, גל' 42–43, ט' באב תשי“ג, 21 ביולי 1953, בספרו: אבני שפה, תשט”ז, עמ' 186; (ב) לאמריקה [בעניין שירו של א. לעיעלעס, למלאת שלוש מאות שנה ליישוב יהודי בה}, משא, שנה ה‘, גל’ 5 (97), י“ב שבט תשט”ו, 4 בפברואר 1955;

20. סוצקובר: פּאָעט און חבר, גאָלדענע קייט, חוב' 34, 1959;

21. אברהם פאט: א. לעיעלעס [על ספרו “ביים פוס פון באַרג”] אויפסניי, שנה ה‘, חוב 17, סתיו 1957, עמ’ 11–12;

22. יעקב פאט: אהרן גלאנץ לעיעלעס, בתוך ספרו: שמועסן מיט יידישע שרייבער, ניו-יורק 1954, עמ' 98–112, וכן בנוסח העברי, בתירגומו של שמשון מלצר: שיחות סופרים יהודיים, תל-אביב 1959, עמ' 87–101;

23. גרשון פומרנץ: א. לעיעלעס-גלאנץ, צו זיין זעכציקסטן געבוירן-טאָג. טינט און פעדער, אלול תש"ט;

24. ל. פיינברג: א. לעיעלעס, צו זיין 60-טן געבוירנטאג, טאָג, 6 במארס 1949, בתוך ספר שיריו: יידיש, ניו-יורק 1954, עמ' 34;

25. חסיה קופרמן: נחום ברוך מינקאָוו ע“ה, בתוך הקובץ לזכרו, כנ”ל עמ' 10;

26. רחל ה. קורן: וועגן א. לעיעלעס דיכטונג, צו זיין 60-טן געבוירנטאָג, קונפט, מאי-יוני, 1950;

27. מלך ראוויטש: אינטימער פּאָרטרעט פון א. לעיעלעס, מתוך המחזור; מיין לעקסיקאָן, אילוסטרירטע ליטערישע בלעטער, גל' 4–3 (56–55), מארס-אפּריל, 1958;

28. רובאק א.א.: Leyeles and the Introspectiv School The Story of Yiddish literatur ניו-יורק, 1940, עמ' 291–293;

29. ברוך ריבקין: אינזיכיסטן, בתוך ספרו: גרונט-טענדענצן פון דער יידישער ליטעראטור אין אמעריקע, ניו-יורק, 1948, עמ' 313–318 [בהערה הביבליוגרפית בראש הספר צויין, כי המאמר הוא מעזבונו של המחבר – הכנה מקוטעת לעבודה מקפת יותר].