נאום בכינוס בעלי התעשיה

(תל-אביב, כ“ח בשבט תשי”א – 4.2.51)

רבותי –

לא איש מחמאות אנכי היום. החשבוּת הגדולה הנודעת לתעשיה בארץ והכבוד הרב שאני רוכש לבוני מפעל התעשיה, מחייבים אותי לדבר לפניכם גלוּיות וישרות, בלי כחל ושרק, אם כי ידעתי שהדברים אשר אומר לא ינעמוּ לרבים מן המסוּבים. כי טענות קשות לי אליכם, ואופיע הפּעם כאיש ריב ומדון.

אין זו הפּעם הראשונה שאני נעשה לאיש ריב ומדון, גם לאנשים הקרובים לי ביותר.

לפני כשנה עמדתי בריב מר וחריף עם הציבור היקר בעיני והקרוב ביותר להלך מחשבתי ואמוּנת-חיי – עם הציבור הקיבוצי. ציבוּר זה הקים מפעל התישבותי מפואר וגלם בחייו האישיים ערכים יהוּדיים ואנושיים נעלים מבחינה חברתית, אשר אני מאמין כי יהיוּ למופת לעולם כוּלו – ערכי עבודה עצמית וחיי שיתוּף, וּבנוּ חברה ומשק על אושיות חירוּת ושויון ותרבות במקום תחרות וניצול ואפליה.

מסוּפקני אם יש ציוני טוב ונאמן, גם לא מציבוּר הפּועלים, שאינו גאה ושמח על ההישגים המשקיים והחברתיים של התנוּעה הקיבוצית, ואני מניח שלא מעטים מבין חבריכם – בניהם ובנותיהם הצעירים נמצאים בתוך הקיבוצים.

ואתם יודעים שהקיבוץ, כהתישבות העובדת בכללה, קבע לעצמו לא עבודת שכירים, אלא עבודה עצמית, עבודה בתנאי שויון חברי לכל אנשי המשק. האמ תמיד ואני מאמין גם עכשיו שערך יקר זה של עבודה עצמית יש לקיימו ולטפּחו כיסוד חיינוּ. אך כשנראה צורך השעה להפר לזמן מה עיקרון זה למען דבר יותר גדול באתי בריב עם התנוּעה הקיבוצית.

לאחר שנפתחו שערי הארץ לרווחה והחלה יציאת-מצרים המודרנית, וגולי ישראל נהרוּ ברבבותיהם למולדת המשוּחררת, ונתבעו מאתנו מאמצים נואשים להחיש התערות העולים בעבודה והעמדת חלק ניכר מתוכם על הקרקע – הלכתי לקיבוצים ודרשתי מהם לפתוח שערי המשק לעולים, למען הכשרה חקלאית, גם אם העולים לא ירצו לעבוד בקיבוּץ לפי העקרונות הקיבוּציים אלא בשכר, כי עת לעשות לה' הפרוּ תורתך. והיה לי וויכוּח מר ונוקב עם חברי הקרובים והיקרים ביותר. מתנגדים מפלגתיים מצאוּ כמוּבן הזדמנוּת נוחה להוקיע אותי כמערער ערכים חלוּציים, אבל גם חברי מפלגתי נחלקוּ עלי שאני פוגע בנשמת הקיבוץ. והקיבוץ הגדול ביותר, הקיבוץ המאוּחד, נתכנס למועצה מיוּחדת ונמנה וגמר להתנגד לתביעתי, וגם החליט לעקור כל שרידי עבודה שירה שנשתבשוּ בהם כמה משקים. החלטה זו, עד כמה שידוּע לי, עודה קיימת על הנייר, אבל מה שלא עשתה תביעתי המוּסרית בזמנה – עשה ההכרח: עולים נתקבלו כעובדים בקיבוּצים, וגם לא בתנאים קיבוּציים, אלא כעובדים שכירים, ואין עכשיו, נדמה לי, אף משק וותיק אחד, לא בקיבוץ המאוּחד, לא בחבר הקבוצות ולא בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שאינו מעסיק עכשיו בתנאי עבודה שכירה, עולים – על אף האיסור העקרוני.

מובטחני שהכשרת עולים זו, ולוּ גם בשכר, לא תערער יסודות הקיבוּץ אלא להיפך תרים קרנו. שוּם מפעל בארץ אשר אינו מעמיד עצמו לרשות המשימה המרכזית של דורנו – משימת קיבוץ-גלוּיות – לא יוּכל להציל נפשו גם אם יקיים כל שאר המצוות הכתובות ושאינן כתוּבות בתורה. תורת חיינוּ וקיוּמנוּ בשעה זו היא קליטת עליה, ומפעל שאינו משתעבד לתורה זו אינו עושה חובתו לעם.

מבחינה זו אני בא לשפוט הפּעם התאחדוּת בעלי התעשיה.

אין מן הצורך להרחיב כאן הדיבור על חשיבות החרושת וערכה במדינה. בלי פּיתוח החרושת – לא תיתכן עצמאוּתנוּ הכלכלית. בלי פיתוח החרושת לא ייכון בטחון המדינה. בלי פּיתוח החרושת לא תיקלט העליה. בלי פיתוּח החרושת לא נקיים רמת-חיים הוגנת ונאה. ואיני צריך להגיד מהו השירות ההיסטורי שעושים ועשו כל אלה מכם שיש להם יד בפיתוח החרושת בישראל. ואילוּ לא ידעתי שיש לכם זכוּיות גדולות – לא הייתי אוּלי בא אצלכם בתביעות חמוּרות. לציבוּר עקר, נטוּל מעשׂ, לא באים בתביעות. ואם כי אני יודע שאֶשקול למטרפסי על הדברים שאַשמיע באזניכם – לא אמנע מהגיד לכם אשר בלבבי. וּבשתי קוּבלנות מרות אני בא אליכם.

אני קובל על התאחדוּת בעלי התעשיה, איני מדבר על יחידים אלא על הכלל כוּלו, שלא נענתה לתביעה הלאוּמית לעשות מאמצים להרמת פריון העבודה ולהעלאת התפוּקה בתוצרת, אם כי מצד הסתדרוּת העובדים נתגלה הרצון לכך. ואני קוֹבל על התאחדוּת בעלי התעשיה על אשר הרשתה השבתת מפעלי המתכת וביודעים או שלא ביודעים נתנה יד לאלה שרוצים ללבּות אש המחלוקת המעמדית בישראל במטרות מפוּקפקות ופסוּלות.

אתם יודעים ששׂוּמה עלינו לקלוט בקצב מהיר מאות אלפי עולים, ברובם המכריע ללא הון וללא אמצעים. העולים צריכים לאכול, להתלבש ולהשתכן עוד בטרם הם מספיקים להשׂתכּר ולייצר מצרכי קיוּמם. ההשקעה בקליטת העולים קודמת בהכרח להכנסה הגדלה מפרי עבודת העולים המשתרשים בעבודה ובמשק. קיים פיגוּר בלתי נמנע בין הצריכה הגדולה והולכת במידת התרחבותה של העליה, ובין הגדלת הייצוּר. דבר זה מכבּיד מצבנו המשקי והכספי, שהוּא קשה גם בלאו הכי מטעמים ידועים שלא אעמוד עליהם פה. נעשם מאמצים מתמידים להרחבת הייצוּר בחקלאוּת וּבחרושת, אוּלם הרחבה כמוּתית בלבד איננה מספיקה. עלינו להגביר ההרחבה באיכוּת, כלומר, עלינו להעלות התפוקה ופריון העבודה. דבר זה מחייב ציוּד יותר משוּכלל, הנהלה יותר יעילה, סדרי-עבודה יותר משוּפּרים. הנתבעים למאמץ זה של הגבּרת התפוּקה הם שלושה: העובדים, המעבידים, המדינה. וקרה לנוּ נס: ציבוּר הפועלים בארגוּנו העיקרי, בהסתדרות העובדים, הכיר בחשיבוּת המשׂימה הזאת. ההסתדרות שיגרה משלחות פועלים לאמריקה ולארצות התעשיה באירופה ללמוד שיטות העבודה ובחזרתם הביאוּ אתם התרשמוּת עמוקה מכושר המעשה והתפוקה הגבוהה שראו בארצות המפוּתחות וביחוד באמריקה ומסרו דו"ח מעודד ומאלף לועד הפּועל ולציבוּר הפּועלים הרחב. ההסתדרות הציעה לבעלי התעשיה הקמת ועדי ייצוּר משוּתפים לשקוד על הרמת פּריון העבודה והגבּרת התפוּקה. לצערי ולתמהוני הרב לא נענתה התאחדוּת בעלי התעשיה לתביעה זו.

אני מניח שלבעלי תעשיה יש מצוות ועקרונות מעמדיים משלהם, ואין זה מעניני לערער עליהם במסיבה זו. אוּלם יש צרכים חיוּניים של מדינת ישראל, שכל אחד מאתנוּ חייב להעדיפם על כל אינטרסים חלקיים. ואין דבר חשוּב עכשיו לכלכלה הישראלית מהגבּרת כוח הייצוּר שלנוּ. בכושר זה תלוּי בטחוננו בו תלוּיה עצמאוּתנוּ, בו תלוּי קיבוץ גלוּיות, בו תלוּי קיוּמנוּ הכלכלי, ואם צרכי הייצוּר תובעים מכם לעבור על מידותיכם ומצוותיכם המעמדיות – הרי גם אתם חייבים לדעת שעת לעשות לה' הפרוּ תורתך. אין כל נימוק ואמתלא יכולים לעמוד בפני הצורך לשתף פעוּלה עם ציבור הפועלים ועם ממשלת ישראל למען הרמת פּריון העבודה והגברת כוח הייצוּר של משקנו.

והקובלנה השניה אינה קטנה מהראשונה.

פועלי המתכת הציגוּ מספר תביעות לבעלי התעשיה, לאחר שנסתיים מועד חוזה העבודה הקולקטיבי. אין עניני כרגע לקבוע אם התביעות שלהם צודקות במאה אחוּז או לא. אבל איש לא יכפּוֹר בזכוּתו של הפּועל לעמוד על תביעות הצודקות בעיניו ולהשפּיע על תנאי עבודתו. התאחדוּת בעלי התעשיה סירבה להיכנס במו"מ עם נציגי הפועלים, עם הסתדרות העובדים. חלק מהפועלים הכריזו שביתה. שביתה בארץ דימוקרטית היא אמצעי מוּתר ומקובל – אוּלי מקוּבל יותר מדי. וראה זה פלא: כל אלה שאירגנו לפני כך ואימצו השביתה של החנוונים וההשבתה של הפרדסנים – שופכים עכשיו דמעות תנין על שביתת פועלי המתכת. איני משתומם על גוּפים ועתונים מפלגתיים מסוג מסוים שאצלם המטרה מקדשת האמצעים, ואין מטרה קדושה לחוּגים אלה מפּגיעה בממשלת ישראל, ולוּ יהא באמצעים המגוּנים והפסוּלים ביותר. אוּלם התאחדוּת בעלי התעשיה – עד כמה שידוּע לי – אינה מפלגה פּוליטית, אלא ארגוּן משקי-כלכלי, וּמטרתו הראשית היא ביצוּר התעשיה בישראל. והתאַחדוּת זו פּגעה פגיעה קשה במעמד התעשיה – בנתנה ידה להשבתת מפעלי המתכת המסונפים אליה. השבתה זו היא פגיעה חמוּרה במדינה, במשק הישראלי, בעליה, – זוהי גם פגיעה קשה בתעשיה עצמה.

ואם תשאלוּ אותי: שביתה מוּתרת, השבּתה אסוּרה? איני מדבר כאן על היתר ואיסור פורמלי. מבחינת החוק – שתיהן מוּתרות. ואיני ברגע הזה מערער על זכותכם החוקית לעשות השבּתה, אני מערער על זכותם המוסרית והתכליתית.

יש הבדל מוסרי רב בין שביתה ובין השבּתה, וההבדל הוּא בשתים:

אינה דומה בעלוּת הפּועל על ידיו ורגליו, על-גוּפו וכוח עבודתו, לבעלוּת המעביד על בית החרושת. כוח עבודתו של הפועל הוּא חלק אורגני מאישיוּתו, מעצמו. יש אמנם למדינה גם זכות לתבוע גוּפו של האדם, כשיש צורך בכך, ובשעת מלחמה שולחת המדינה אזרחיה גם ליהרג. אבל זאת עושים רק בשעת סכנה חמוּרה לכלל כוּלו. בדרך כלל, גוּפו של האדם הוּא קוֹדש, ואדם עומד ברשות עצמו ובידו לקבוע באלה תנאים הוּא עובד ובאילוּ תנאים הוּא מסרב לעבוד.

ואין להשוות בּעלוּת על הרכוּש לבעלוּת האדם על גוּפו. בכל מדינה תלוּי הענין בחוקים; אין אדם נולד עם רכוש, ואין הוא לוקח רכוּשו לקבר. המדינה קובעת מידת השלטון של האדם ברכושו ואופני השימוש בו. גם מדינה קאפּיטאליסטית כאמריקה מגבילה ומגדירה, כשיש צורך בדבר, שכר דירה, ואין בעל הבית אדון גמוּר לעצמו. המדינה קובעת מינימום השכר ותנאי עבודה, ומדינה כאמריקה גם מפעילה בתי חרושת ומכרות, כשהיא רואָה צורך בכך. מוּתר למדינה – ואני מדבר על מדינות קפיטליסטיות – גם להפקיע רכוש ולהחרימו, אבל אין מפקיעים ומחרימים גוּפו של אדם.

ויש הבדל שני: הפועל מכריז שביתה כאמצעי לחץ על המעביד. הוא גורם לו הפסד ומניעת רווחים לזמן מה על מנת שיזקק למו"מ וסידור מוסכם של תנאי עבודה. גם ההשבּתה היא אמצעי לחץ על הפּועל. אוּלם ההשבּתה לפי מהוּתה לא מכוּונת למניעת רווחים וגרימת הפסדי כסף בלבד – אלא להרעבת הפועל וילדיו. זהוּ אמצעי חריף שנודעות לו תוצאות חמוּרות. ואין לנקוט באמצעי זה בקלוּת דעת ובחיפּזון. ובכל אופן אין להרבות בשימושו, כאשר התחילוּ לעשות אצלנוּ – תחילה הפרדסנים ועכשיו בעלי המתכת.

ואַתם יכולים לשאול אותי: היכן הממשלה? מדוּע אין הממשלה מתערבת? לא אנהג מנהג יהוּדי ולא ענה בשאלה על השאלה: מדוּע לא נדרשה התערבוּת הממשלה נגד הפרדסנים שהשביתו ללא סיבה מספּקת אחד הענפים החיוניים של משקנו החקלאי? מדוע לא נקטה הממשלה באמצעים נגד הסוחרים והחנוונים שסגרוּ חנוּיותיהם במטרה פוליטית?

אני גם לא אַבטיח לכם שהממשלה לא תתערב בסכסוּך זה, שלא תנקוט באמצעים – ואוּלי גם באמצעים נמרצים – אם השביתות מסוּג הפרדסנים והסוחרים יתחדשוּ ויפרצוּ.

אבל הממשלה רוצה, שסכסוּכים אלה יסוּדרוּ – אם רק אפשר – על ידי הצדדים הניצים, ואין היא להוּטה אחרי שימוש בכוח החוק והכּפיה להטיל רצונה על הצדדים הנחלקים בשאלה כלכלית.

הממשלה מכירה בזכוּת השביתה של פועלים ועובדים. הממשלה לא החליטה אף פּעם על הקפּאַת השכר. הממשלה לא לקחה על עצמה לקבוע בכל המקרים תנאי העבודה.

בקוי היסוד של תכנית הממשלה, אשר אוּשרוּ פעמיים על ידי הכנסת (במרס 1949, ובנובמבר 1950) נאמר בין השאר:

“המדינה תבטיח חופש התאגדוּת העובדים, תעודד העקרון של משא ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון תיווּך מוקדם למניעת סכסוּכי עבודה”.

אין אנו רוצים במדינה טוטאליטארית הכּוֹפה רצונה על התושבים בכל עניני הרוח והגוף, התרבות והכּלכּלה, המחשבה והמעשה. יש מגמות טוטאליטאריות כאלוּ לצעַרי גם בימין וגם בשמאל. אבל אני בטוח שהרוב הגדול והמכריע של תושבי ישראל, גם בקרב הפועלים וגם בקרב החוגים האחרים, מתנגדים בכל נפשם ומאודם למשטר טוטאליטארי ולכפיה טוטאלית. מדינתנו הדימוקרטית בנויה על הרצון החפשי של כלל האזרחים. דימוקרטיה אין פּירושה הפקרוּת ואנרכיה, לא כל הישר בעיניו יעשה; דימוקרטיה אין פירושה ממשלה חדלת אונים; המדינה איננה יכולה לסבול ואני מניח שלא תסבול השתקת החיים הכלכליים, אשר תסכן שלום המדינה, בטחונה וכושרה לקליטת עולים. אוּלם ממשלה דימוקרטית כממשלתנו סומכת על השכל הישר ועל רגש האחריות של רוב התושבים, ולא תשתמש באמצעי כפיה אלא בדלית ברירה.

וזוהי הסיבה שאני עומד כאן ומדבר אליכם – במקום להוציא פּקוּדות וצווים. בדימוקרטיה שולטים על ידי שיכנוּע הרוב. יש לממשלה הסמכוּת להפעיל בתי חרושת מוּשבּתים, כשההשבתה פוגעת בצרכי הכלל; אבל אין הממשלה צריכה להשתמש בסמכויות אלה – כשאפשר לסדר הדברים במו"מ של שלום.

אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיוּמם של ניגוּדים אמיתיים ומדוּמים בקרב ציבוּרנוּ, גם בשטח הכלכלי, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח התרבותי-הרוּחני. שאלות חשוּבות ובלתי-חשוּבות שנוּיות במחלוקת. יש חילוּקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וּביום מן הימים תיפּול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תפול לפי השקפתו, אמוּנתו וחזונו.

אוּלם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פּופּולארי: בתקופה זו אנוּ מצוּוים על משטר של פּשרה.

אני אחד מאלה, שהאמונה בחזון העבודה הגואלת והגאוּלה הדריכה כל חייהם וכל התנהגותם, מיום עמדם על דעתם. החזון שהאמ בו בנערוּתי – בעלותי ארצה – אני מאמין בו עכשיו הרבה יותר מאשר האמ בו בימי נעורי. אולם אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלוּיות, אסוּר לנוּ להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה. לפני נסותנו לעצב סופית דמוּת האוּמה (אם גם נניח שיש דבר כזה כעיצוּב סופי) – עלינוּ להבטיח תחילה ריכוּז האוּמה, הצלתה והתבצרוּתה במולדת.

בתקופה זו קודמים צרכי הבטחון וצרכי קיבוץ הגלוּיות לכל דבר אחר, וכל אחד מאתנו וכן גם כל חוג בתוכנו חייב לשעבּד הכל לצרכי שתי משׂימות אלה.

אין מסדרים רהיטים בבית כל עוד עוסקים בהנחת יסודותיו. תחילה יש לסיים העבודה מהמסד עד הטפחות. כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקוּם, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנוּיים במחלוקת בתוכנוּ קודמים הדברים המאַחדים כוּלנוּ, – וכוּלנוּ מאוּחדים בשנַים אלה: בטחון וקיבוץ גלוּיות.

כל מי שרוצה ללבות עכשיו מלחמת הדת או מלחמת המעמדות למען הכרעה סופית, למען שלטון הדת או למען ביטול הדת, למען תהיה מדינת ישראל מדינה קאַפּיטאַליסטית בלבד או סוציאליסטית בלבד – כל אלה מתנקשים בנפשה של העליה ומחבלים בביטחון המדינה.

אני מעיז להגיד, שהצלת האוּמה ושמירת עצמאוּתה וביטחונה בעולם מסוכסך ומסוער זה – קודמת לכל אידיאל דתי או אנטי דתי, קאפּיטאליסטי או אנטי קאפּיטאליסטי. מן ההכרח שבתקוּפה זו של הנחת יסודות יעבדו יחד אנשים בעלי השקפות מתנגדות ובעלי אינטרסים שונים – אם רק יש להם יסוד משוּתף. ואני רואה היסוד המשוּתף לכל העם היהוּדי – במאמץ לרכז העם היהודי בארצו, להבטיח חירוּתו, כּלכּלתו, בטחונו ועצמאוּתו. בבוא השעה הגדולה יכריע העם המכוּנס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך.

ועד אז – עלינוּ, על כוּלנוּ בלי יוצא מן הכלל, לגלות חכמת הפּשרה בכל השאלות הכלכליות, הדתיות, המדיניות והקונסטיטוציוניות הסובלות דיחוּי, למען שנוּכל לעשות מאמץ מכּסימלי מתוך שיתוּף כוחות וּמתוך הבנה הדדית לביצוּע המשׂימות של דורנוּ אנוּ: ביטחון וקיבוץ גלוּיות.

וברכתי הנאמנה להתאחדותכם. אַל תיגררוּ אחרי יצר המריבה והנצחנוּת ותנוּ מחילכם ומאונכם לכל הכוחות היוצרים בעם, השוקדים על בנין הארץ, קליטת העליה, ביטחון המדינה והרמת קרן ישראל בעולם.

 

בעניני החינוך במחנות העולים ובמעברות    🔗

(תשוּבת ראש הממשלה על הויכוּח בכנסת, ה' באדר א' תשי"א – 14.2.51)

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – עליתי הפעם על הבמה להגיד שני דברים אשר אמרתי לפני כשבוע ימים לסיעות הקואליציה, לאחר מסירת הסקירה של שר-החינוך בכנסת.

הדבר הראשון: החלטת הממשלה לתת חינוך דתי לכל ילדי העולים התימנים, מתוך הנחה למפרע שהם דתיים ורוצים בכך; וחינוך דתי לכל ילדי העולים הדתיים, שיודיעו על רצונם זה.

לא קיבלנו הצעת החזית הדתית שהוּצעה לנו על ידי חברנו שר-הפּנים, שבחינוך דתי זה, במעברות ובישוּבי העולים הדתיים, יהיו ארבעה משגיחים או מפקחים: אחד מהמזרחי, אחד מהאגוּדה, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרוּת העובדים.

החלטנו, שהדין הנוהג בכל בתי-ספר דתיים ינהג גם בבתי-ספר אלה. למען הבטח את ביצוּע הדבר, – כי העיקר הוא הביצוּע, – הטלנו על ועדה בת שלושה (ראש הממשלה, שר החינוך ושר דתי) לפקח על ביצוּע החלטה זו.

ההחלטה על הבטחת חינוך דתי לעולים התימנים ולעולים דתיים אחרים באה מתוך חובה כלפי העולים, ולא כלפי החזית הדתית. אין לנוּ שוּם התחייבות כלפי החזית הדתית בענין זה ואין להם כלפינו שוּם תביעות. ידידי שפירא שאל בלגלוג: "מה זה פּתאום נתרבו בתי-ספר של “העובד הדתי”?

בתי ספר אלה נתרבו לא מפני שגדל “העובד הדתי”, אלא מפני שבאו עולים דתיים, מרוּבים, וכן ירבוּ. ואנחנו פותחים בתי ספר אלה לא מפּני שיש לנוּ התחייבוּת כלפּי העובד הדתי, לא מפּני שאנו רוצים לספּק צרכי העליה הדתית.

בחוק הזרמים לא מדוּבר לגמרי על בתי ספר דתיים או חילוניים. החוק מכיר בארבעה זרמים. ואיני מניח, שההבדל בין הזרמים של המזרחי והזרם של האגוּדה הוּא שאחד דתי והשני חילוני.

ובחוק יש גם זרם-עובדים וזרם-כללי, ושוּב אינני סבור שההבדל ביניהם הוא הבדל שבין דת וחילוניוּת וזרם המזרחי יכול לנהל בי“ס ברוּח עבודה ולחנך ילדיו לחלוּציוּת – כמו שאני מניח, הוא עושה זאת בטירת-צבי – והוּא יכול לעשות ההיפך מזה. אין זה תת זרם, אלא בית ספר של המזרחי. ואם יש זרם כללי – ואינני יודע מדוּע הוּא בחר לעצמו השם “כללי”, אבל יש זרם כזה בחוק – וירצה לפתוח בי”ס דתי – איש לא יפריע לו ולא יאמרו כי זהוּ תת-זרם. ואם יש זרם עובדים – הוּא עושה לו בי“ס כרצונו בתחומי החוק, ואם הוּא בי”ס דתי – הוּא עושה זאת. לא נאמר, שזרם העובדים מוּכרח להיות בלתי דתי, כמו שלא נאמר – שזרם המזרחי מוכרח להיות דתי. ועוד ארשה לעצמי להטיל ספק בדתיוּת של כמה וכמה “דתיים”.

החוק קובע, שההורים בוחרים להם הזרם. בהצעה של החזית לתת למזרחי ולאגוּדה מפקחים על בתי ספר דתיים של זרם העובדים ראינו תביעה של מונופּולין, בלתי מוּצדקת, תביעה שאינה מגעת למזרחי ולאגוּדה – תביעה של מונופּולין ואפּוטרופּסות על הדת ועל אנשי הדת. הממשלה הזאת לא התחייבה להכיר באפּוטרופּסות זו ובמונופּולין אלה – ולא תכיר. רשאי אדם להיות יהוּדי דתי, ואינו זקוּק לויזה של המזרחי או של האגוּדה. יהוּדי דתי שאינו רוצה להיות במפלגת המזרחי, אינו חדל להיות יהוּדי דתי. ולא רק שלא הכרנו ולא נכיר, ושוּם ממשלה לא תעיז להכיר במונופולין של מפלגה שקוראת לעצמה דתית על יהוּדים דתיים, כך גם לא הכרנו ולא נכיר – בכל אופן לא הממשלה הזאת – במונופּולין של המזרחי והאגוּדה על הדת.

אמנם כל השם הזה – “חזית דתית” – יש לו באזני צליל גויי; “חזית דתית” אינה במסורת היהוּדית. המשמעוּת המקורית של הדת בתנ“ך אינה רליגיה. המלה דת נמצאת כמה פּעמים בארמית ובעברית בתנ”ך, מלבד הפסוק ב“האזינו” על אשדת, שלא ברור אם זו מלה אחת או שתי מלים, הרי המלה דת נמצאת כמה פעמים אך ורק באסתר, בעזרא ובדניאל. בארמית: דתא די אלהך ודתא די מלכא (עזרא ז' 26), דע מלכא די-דת למדי ופרס (דניאל ו' 16),כדת מדי ופרס (שם 9). וב“אסתר” נאמר בעברית “בהשמע דבר המלך ודתו”, “ודתי המלך אינם עושים”, “כדת מה לעשות במלכה ושתי”, “מקץ היות לה כדת הנשים”, “והשתיה כדת אין אונס”. ואני מפקפּק גם אם המלה “חזית” לקוּחה ממקור יהודי ומבית מדרשו של הלל הזקן. אכן, כל מפלגה רשאית לבחור לעצמה שם לפי טעמה היא, ואין לי ריב עם שם החזית, אוּלם בשבילנוּ החזית הדתית היא מפלגה פּוליטית; “האגוּדה” ו“המזרחי” הן מפלגות פוליטיות ככל המפלגות בישראל, והן מייצגות היהוּדים ככל שאר המפלגות, ואין להן זכות לדבר בשם כל העם, כמו שאין למפלגות אחרות הזכות לדבר בשם כל העם, גם לא בשם היהדות; איש לא העניק להם מונופולין. המפלגות הללו לא נוצרו לשם קיוּם הדת, כי אפשר לקיים דת בלי מפלגה, ואבותינו קיימו זאת מאות בשנים. המפלגות,הדתיות" נוקטות עמדה בשאלות פּוליטיות, סוציאליות, כלכליות. ישנם חילוּקי דעות בין אנשי הדת כמו בין אחרים אם ספסרוּת בזהב היא מצווה או עבירה מבחינת המדינה, אם מוּתר להבריח שעונים או לא, אם יבוא ללא תשלוּם הוּא טוב או רע. ושום איש דתי אינו יכול להגיד “מטעם הדת אני מחייב ספסרוּת בזהב”. הוּא יכול להביע דעה בענין זה כאיש כלכלה אבל לא בשם הדת.

אבל אני מרחיק לכת. מפלגות דתיות אינן מייצגות את היהדוּת. אין אנו מודים בזכוּתן לייצג את היהדות המקורית בשורשיה יותר מאתנו. אין אנו חלילה פוסלים זכוּתן לדגול ביהדות המקורית ובשורשיה, אבל אין איש מהם רשאי לפסול אותנו מדגול ביהדוּת המקורית ובשורשיה.

ידידי מר שפּירא ציטט פה שלשום שאלה מהתהילים, אבל משום מה לא ציטט התשוּבה מהתהילים. וחבל, כי התשוּבה שייכת מאוד לענין שלפנינוּ ואני אצטט אותה. לאחר השאלה: “מי יעלה בהר ה' ומי יקוּם במקום קדשו”, נאמר: “נקי כפּים וּבר-לבב אשר לא נשׂא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה”. זוהי אחת ההגדרות של היהדוּת.

ואני שואל: האם לפי קריטריון זה נחלקים אנשי החזית הדתית ואלה שאינם בחזית הדתית, שאלה הם נקיי כפים וברי-לבב, וכל האחרים לא? מחבר התהילים לא היה חבר החזית הדתית, אבל הוּא, נדמה לי, היה קרוב מאד לשרשי היהדוּת ולמקורה, לא פחות בכל אופן מאנשי החזית הדתית, ועל אותה שאלה הוא חוזר פעמיים: “מי יגוּר באהליך, ומי ישכון בר קדשך”?, והוא עונה: “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו; לא רָגַל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשׂא על קרובו”.

אינני יודע אם הקיטרוג הגדול ששמענו שלשום מפי מר שפּירא על תנוּעת הפועלים בארץ ועל נבחריה בממשלה, שהם שואפי שלטון וּמשׂתררים באמצעי כפיה – אם קיטרוּג זה נקי מרגל על לשונו או לא? אוּלם אינני סבוּר, כי מה שמאַחד את החזית הדתית, וּמה שמפריד בינה ובין חזית לא דתית – הוּא שאנשי החזית הם כולם הולכי תמים ופועלי צדק ודוברי אמת, והאחרים הם הולכי עוול, פועלי חמס ודוברי שקר. אני יודע, שיש בחזית הדתית אנשים שהגדרת התהלים נאה להם, אבל יש כאלה גם בין האחרים…

אני מכיר אנשים מהחזית הדתית, שהגדרת התהלים הולמת אותם, אבל אינני בטוּח שהם ישבעוּ כי כל חברי החזית ראוּיים להגדרה זו, ושלא מתקבל לחזית הדתית שום איש שאין בו הסימנים שקבע דוד במזמור זה של תהלים. דוד בעל המזמור לא היה בחזית הדתית, אבל הסימנים שנתן בשוכני הר הקודש – הם סימני היהדוּת המקורית והשרשית, ואין הם מפרידים בינינוּ וּבין החזית, אלא להיפך מקרבים אותנוּ לכמה מחלקי החזית. שאיפתנוּ היא להקים דור בארץ הולך תמים, פּועל צדק, ודובר אמת, אשר לא יהיה רגל על לשונו ולא יעשה לרעהוּ רעה, וחרפּה לא ישׂא על קרובו; אבל אין אנוּ מודים ששאיפה זו היא מונופּולין של החזית הדתית. ואינני סבוּר שמישהוּ מייצג היהדוּת המקורית והשורשית, אך ורק בזכוּת היותו ב“חזית הדתית”.

אני מכבד מאוד הרב לוין על כנוּתו, אבל האם רשאי הוּא לדרוש מאתנוּ שאנחנוּ נקבל תביעתו והתיימרוּתו ש“אגוּדת ישראל” היא המייצגת היחידה של מוֹרשת היהדוּת? אילוּ אנחנוּ שמענוּ ל“אגוּדת ישראל” במשך עשרות השנים האחרונות, מה היה לעם הזה שנמצא בארץ – האם היה בחיים? האם מדינה זו היתה קמה? האם הישוּב הזה היה נבנה? אין האגוּדת פסוּלה בגלל זאת. ואנוּ שמחים על שחזרה בתשוּבה. אבל מוּתר היה לפקפּק אם פּירוּשיכם לדת הם מתאימים ליהדוּת המסורתית והשורשית, וּמשוּם כך לא קיבלנוּ תורת האגוּדה. לא קיבלנוּ אותה גם אלה בתוכנוּ שהיוּ שומרי מסורת ואדוּקים גמוּרים, והם ישבוּ יחד עם אַפּיקורסים בקונגרס הציוני. ואני משבּח האגוּדה, שהכּירה במשגה שלה ואינה פּורשת מכל העם. אבל אַל תבואו ּ אלינוּ בטענה, שאַתם לבדכם מיצגים היהדוּת המסורתית והשורשית, לאחר שבדבר מרכזי וגורלי הנוגע לעצם קיוּמו של עם ישראל טעיתם במשך עשרות בשנים.

אני בא מעיירה קטנה בפולין, וּהיוּ חסידים מרוּבים, ביחוּד חסידי גוּר. שנים מהם נתפּסוּ לציונוּת – אחד מהם היה מהחלוּצים הראשונים והטובים ביותר של העליה השניה, שמחה אייזיק ז“ל, והשני היה שוחט, מר מיכלסון, והחסידים שבעיירה שלי ראוּ בהצטרפוּתם לציונים אפּיקורסוּת נוראה, והיוּ רודפים אותם אם כי הם נשארוּ אדוּקים וחרדים כל ימיהם. וזו לא היתה המחלוקת הראשונה בישראל – אני מתכוון למחלוקת לשם שמים. היוּ זמנים שהחסידים נרדפוּ ע”י המתנגדים. סכסוּכים כיתתיים אלה בתולדותינוּ אינם חדשים.

וגם במזרחי אין אנוּ רואים היורשים היחידים של היהדוּת המסורתית. רק לפני שלושים שנה אמר לנוּ “המזרחי” בארץ, כי זכוּיות האשה סותרות את הדת, והם עמדוּ להחרים את כנסת ישראל באם ניתן זכוּת בחירה לאשה. ניתנה זכוּת בחירה לאשה בישוּב, עוד לפני קום המדינה, ואין פּוצה פּה ומצפצף. האם נשתנוּ שורשי היהדוּת? האם המסורת היהוּדית נהפכה? אַתם נשתניתם. מה שנראה לכם לפני עשרות שנים כפרץ בדת – נתקבל עכשיו על ידיכם. אפילוּ נשי האגוּדה הולכות לקלפי. ואַל תדרשוּ מאתנוּ להאמין לכם, שכל מה שאַתם טוענים ותובעים מאתנוּ היא הלכה למשה מסיני. עוד עכשיו מתנגד “המזרחי” לשויון האשה בשטחים שונים, אם כי הוּא התחייב יחד עם כל החזית הדתית – והתחייבוּת זו כתוּבה ומנוּסחת בקווי היסוד של הממשלה – להבטיח “שויון מלא וגמוּר של האשה. שויון בזכוּיות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק וּבכל מערכת החוּקים”.

אני מקווה, כי תיווכחוּ שטעיתם בענין החינוּך במחנות העולים וּבמעבּרות, כמו שנוכחתם כי טעיתם בענין מתן זכוּת בחירה לאשה. אהיה בין האחרונים אשר יפסקוּ כי אנשים אלה, שהתנגדוּ פּעם לשויון האשה, פּסוּלים לעולם. הם אינם פּסוּלים; הם שגוּ וחזרוּ בתשוּבה. כל אחד מאתנוּ יכול לשגות. איני יודע אם יש איזו שהיא מפלגה בארץ אשר יכולה לאמור על עצמה, כי לא שגתה אף פּעם. אוּלם מוּתר לי לדרוש מהמזרחי, שיעמוד גם במדינה על דעתו הציונית, בניגוּד לדעת “אגוּדת ישראל” הרבה שנים, הדעה הקובעת כי כל ישראל חברים, ולא פּורשים מכלל ישראל, כמו שלצערי פּורש עכשיו “הפּועל המזרחי” מכלל ציבוּר העובדים.

תמיד היוּ הפרשים וחילוּקי דעות בעם ישראל. אין הכרח למען אַחדוּתנוּ שלא נהיה שונים איש מחברו, וכל אחד מאתנוּ רשאי להאמין שהשוֹני שלו הוּא האמת, אבל אין הוּא רשאי לשלול זכוּתו של השני להאמין שהשוֹני שלו הוּא האמת.

לא אֶפסול יהדוּתו ונאמנוּתו למדינה של הרב יצחק מאיר לוין בגלל זה שלפנים נקטה “אגוּדת ישראל” עמדה משוּבּשת. אני רוצה רק שהוּא לא יפסול אחרים. איש מאתנוּ אינו זקוּק להסכמת חברו שהוּא יהוּדי. אנוּ יהוּדים כמוכם. איננוּ גרוּעים מכם ואיננוּ מעורים פּחות מכם בעבר היהוּדי ובשרשי היהדוּת. אוּלם אָנוּ שונים מרבים מכם. ואומַר במה: לא פּחות ממי שהוּא מכם אנוּ אדוּקים בכלל הגדול של היהדוּת “ואָהבת לרעך כמוך”, שעליו העמיד הלל הזקן התורה כוּלה. אבל אני בין אלה המאמינים במשך כל חייהם, מזמן שעמדוּ על דעתם, כי שמירת כלל גדול זה תיתכן רק על יסוד של עבודה, רק בתוך ציבוּר עובדים, ורק בקרב יהוּדים המקיימים שיתוּף פּעוּלה, עזרה הדדית, אַחדוּת ושויון פּנימי. שמירת כלל גדול זה לא תיתכן במשטר הבנוּי על ניצוּל, על דיכּוּי, על תחרוּת ועל שׂנאה. איני פּוסל יהוּדי שאין לו החזוֹן הזה, אבל בחזון זה אנוּ רואים תמצית היהדוּת, תמצית תורת הנביאים, ואנוּ מנסים לבנות חיינוּ על מסד זה. ואנוּ רוצים, שכּלל גדול זה של התורה יוּנח ביסוד חינוכו של הדור הצעיר, עליו יוּשתת בית הספר העברי. ואין אנוּ רוצים בחינוּך בבית-ספר שייעשה פּלסתר בבית, בשדה, ברחוב, בבית-החרושת. התורה שאנוּ מלמדים ילדינוּ – אנוּ רוצים שתוּגשם בחיים, גם מחוּץ לבית-הספר. ויודע אני, שכל חלקי החזית הדתית דעתם שווה בשאלה זו הלכה למעשה, ויש ששיקוּלים כלכליים ואַמבּיציות פוליטיות דוחים אצל כמה אנשים המתעטפים באיצטלא דתית – יסודות ועקרונות מרכזיים של תורת ישראל ונביאיה. ואני יודע שיש בחזית הדתית אנשים, שהיסוד הדתי קובע ומכריע אצלם. אני מלא הערצה ליהוּדים אלה, כשם שאני מעריץ כל יהוּדי שערכי רוּח קודמים אצלו לכל אינטרס אחר.

היה חי בתוכנוּ אדם שהיה רחוק מאד מהתפיסות הסוציאַליות והכלכליות שלנוּ, ולא רק רחוק, אלא גם התנגד להן. זה היה המנוח אוּסישקין. בכל חינוּכו ורוּחו היה איש-הימין. אוּלם בהשקפתו וּבחייו קבע הפּרימאט הציוני, וכאשר הפּרימאַט הציוני חייב אותו ללכת נגד הימין ונגד דעותיו המעמדיות – הוּא עשה זאת. הדבר הראשון שקרב אותו אלינוּ היתה המלחמה על עבודה עברית. וכשם שתביעת “ואָהבת לרעך כמוך” היא כלל גדול ביהדוּת, כך היתה תביעת העבודה עברית כלל גדול בציונוּת. בלי עבודה עברית – הציונוּת היא מלה ריקה. ואוּסישקין התנגד לחבריו המעמדיים – ועמד אתנוּ. הוּא נצטרף אלינוּ בשאלת ההגנה והשמירה, בכיבוּש הקרקע ובגאוּלת האדמה, וביצירת החקלאוּת. הרוב של אנשי הממשלה הזאת הם בדעותיהם הסוציאַליות והכלכליות ההיפך מאוּסישקין המנוח. אבל בדבר אחד הם שוּתפים לו – שולט בהם הפּרימאט הציוני. כל חייהם, לא מזמן היותם בממשלה, אלא כל חייהם, היוּ כפוּפים לצווי-ההגשמה הציונית, בלי תנאי ובלי שיוּר. הימין רואה בכל יד הבחירות. אבל אנוּ חיינוּ עשרות שנים בארץ בלי בחירות, והפּרימאַט הציוני שלט בחיינוּ. הפּרימאַט הציוני השתלט בממשלה הזאת. פּרימאט זה אוסר עלינוּ להכריע בשעה זו בהרבה שאלות, שאלות חשוּבות מאוד, אם כי יש לנוּ עמדה ברוּרה בשאלות האלה, בשאלות הרוּח, בשאלות החברה, בשאלות המשק, בשאלות המדינה; ואנוּ אדוּקים בדעותינוּ לא פּחות מאחרים. ואני מכבד אדם שאומר בכנוּת שהוּא יקריב את נפשו על דעותיו. אנוּ לא צריכים להגיד זאת. רבים מאיתנוּ הוכיחוּ זאת בחייהם ובמותם. ועם היותנוּ אדוּקים בדעותינוּ החברתיות והמדיניות והרוּחניות, אנוּ אומרים, שהפּרימאַט הציוני אוסר עלינוּ הכרעה בכמה שאלות השנוּיות במחלוקת בתקוּפה זו של קיבוּץ גלוּיות.

בבעית החינוּך אין רק שאלת דת או חילוניוּת. יש גם תכנים אחרים השנוּיים במחלוקת. לרגל הוויכוּח עם החזית הדתית מתעלמים מכל התכנים האחרים. יש שאלה כיצד מחנכים ולמַה מחנכים. יש ערכי חינוּך גוּפניים, תרבוּתיים, חברתיים וּמוּסריים – וּבהם הדעות מחוּלקות לפי מחיצות אחרות, לאו דוקא של הדת.

ואשר לעולים התימנים, יש לדאוג לא רק “לעולם הבא”; חלקם “בעולם הבא” מוּבטח להם לפי היהדוּת. עלינוּ לדאוג “לעולם הזה” שלהם: לבריאוּתם, לפרנסתם, להשׂכּלתם, לחלקם הנאוֹת במשק, בתרבוּת, בצבא, בממשלה, במלכוּת הרוּח והחומר. והממשלה דואגת לשתף התימנים ב“עולם הזה” שכם אחד עם כל שבטי ישראל האחרים.

ואני לא אגלה לכם סוד אם אומַר, שאני רואֶה במשטר הזרמים משטר אוּמלל. עוד לפני שלושים שנה, בראשית צמיחתו, חשבתי שהוּא שורש פּוֹרה רוש ולענה. אבל אין זו הירוּשה האוּמללה היחידה שאנוּ קיבלנוּ מהעבר שלפני המדינה. אני מצטער צער רב על שהמפלגה הגדולה ביותר בארץ, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא בחנה עדיין את השאלה הזאת לאחר הקמת המדינה, לאור המציאוּת החדשה. המציאוּת החדשה פּירוּשה שני דברים שלא היוּ מקודם: מדינה וקיבוּץ-גלוּיות. אלה לא היוּ מקודם. ואילוּ גם היה משטר הזרמים מוּצדק בשעתו – ואני מעיז לחשוב שגם בשעתו לא היה זה מוּצדק, זה היה משגה – יש לבחון הבעיה מחדש. ועד כמה שידוּע לי יש רק מעט אנשים במפלגתנוּ החושבים שעוד עכשיו יש לקיים משטר הזרמים. ואינני נביא, ואינני רוצה להתחייב בשם מישהוּ, אבל אני מקווה שבקרוב תדון המפלגה בשאלת החינוּך לאור המציאוּת החדשה, ואני מקווה שהיא תגיע לידי מסקנה שיש לשחרר החינוּך משלטון המפלגות ולמסור אותי לידי המדינה, אם כי אינני מַשלה את נפשי שבזאת נפתור כל בעיות החינוּך, כי אינני משער לעצמי שנסכּים לחינוּך ממלכתי טוטאַליטרי. אני רואה בכל סידוּר טוטאַליטרי חרפּה ואסון. אם הרוב, נניח שיהיה זה רוב דתי, יכפּה חינוּך דתי על המיעוּט, או להיפך, אם הרוב יהיה לא דתי והוא יכפּה חינוּך לא דתי, אנטי-דתי, על המיעוּט. אינני מאמין שיתכן משטר טוטאליטרי בישראל, אם לא על-ידי כוחות זרים מן החוּץ. ואינני מאמין שייתכן בתוכנוּ דיכּוּי של מיעוט בשטח זה, בעניני רוּח. ולא חשוּב גודלו של המיעוּט, או מיעוּטו של המיעוּט.

אבל מאידך גיסא איני גורס כי גם היום, לפני ביטוּל הזרמים, הזכוּת לחינוּך יש רק להורים; אינני מודה שגם עכשיו אין למדינה מה להגיד בענין החינוּך, וההורים בלבדם יכולים לעשות כטוב בעיניהם. המדינה חייבת גם עכשיו – אני מניח שהיא עושה זאת – לקבוע מינימוּם חינוּכי שהוּא חובה על כוּלם.

ואני מניח שביסודות אלה, שיהיוּ חובה על כוּלם, יהיוּ ממיטב הערכים החיים והפּוֹרים של היהדוּת בעבר, ומחזונה הגדול לעתיד – יחד עם צרכי השעה, צרכי הבנין, הבטחון והפּיתוּח והבריאוּת, והאדרת היכולת היוצרת של העם לאור המדע וּבעזרתו.

כשהמדינה תקבע מינימוּם חינוּכי שיהיה חובה על כוּלם – תשאיר מקום רחב להגדרה עצמית של מגמות שונות, מגמות רוּחניות, חברתיות וּפדגוגיות. אני מתאר לי שיכול להופיע מורה אשר יאמר, כי השיטה הפּידגוגית הישנה פסוּלה ויש לו דרך חדשה אשר תעשיר ותצעיד קדימה את החינוּך. השיטה החדשה עוד לא תהיה מקוּבלת, אך אינני מתאר לי שהמדינה תהיה כה בּיוּרוקראטית ותאמר: לא, איני מרשה כל חידוּשים! אני מתאר לי שהיא תאמר: אם תמצא הורים שימסרוּ ילדיהם לבית-ספר שלך – בבקשה נסה כוחך. כמוּבן, בשמירת התנאים שהממשלה תקבע. אין המדינה צריכה להקפּיא שיטות חינוּך. גם החינוּך איננוּ קופא על שמריו כמו ששוּם דבר אינו קופא על שמריו. היוּ חידוּשים גדולים בשטח זה במאה ושבעים השנים האחרונות, ועוד לא נאמרה המלה האחרונה; אין בכלל מלה אחרונה בעולם.

אוּלם כרגע יש לנוּ המשטר האוּמלל הזה, וכל זמן שהוּא ישנו (ואני מקווה שלא יאריך ימים), רשאי כל זרם לפעול בתחוּם הסמכוּת שהעניקה לו המדינה וּבהשגחת הרשוּת העליונה במדינה – משרד החינוּך, הממשלה והכנסת. אם זרם העובדים מייסד בתי-ספר דתיים – אין זה “תת-זרם”, כי מהוּתו של זרם העובדים אינה חילונית או דתית – אלא חינוּך חלוּצי, ויש חלוּצים חילוניים ויש חלוּצים דתיים; והעובדים הדתיים בהסתדרוּת, גם הוותיקים, וגם העולים החדשים, רשאים לתת לילדיהם חינוּך חלוּצי. וגם אם “הכלליים” ירצוּ לתת לבני הפּרדסנים חינוּך דתי – לא יוּכלוּ לא המזרחי ולא האגוּדה למנוע זאת.

כיפי שהודעתי בראשית דברי, רואה הממשלה חובה לעצמה, חובה כלפּי העולים, להבטיח חינוּך דתי לכל ילדי התימנים העולים – במחנות ובמעבּרות, בישוּבים וּבכל אתר ואתר. אוּלם אין בדעתה של הממשלה להקפּיא ההווי התימני של עולי תימן. להיפך, אנוּ רוצים לסגל העליה התימנית להווי הישראלי, לחירוּת הישראלית, אנחנוּ רוצים שמהנוער התימני יצאוּ מפקדים לצבא, כמו מהאַשכּנזים. אנחנוּ רוצים שיצאוּ מהם מייסדי משקים, בוני התישבוּת, אנשי מדע: אנחנוּ רוצים למחוק כל הבדל מיוּתר ביניהם וּבין יהוּדי אחר. איננוּ רוצים שהיחס לאשה, לילד ולילדה ישאר כמו שהיה בתימן. יהוּדי תימני איננוּ בשבילנוּ תימני; הוּא יהוּדי, הוּא בן אדם כמונוּ! יהוּדי תימני הוּא קודם כל יהוּדי, ואנחנוּ רוצים להפכו עד כמה שאפשר וּבמהירוּת האפשרית מתימני ליהוּדי, השוכח מאַין בא, כמו שאני שכחתי שאני פּולני.

התימני יקיים ההווי הדתי שלו כמו כל יהוּדי דתי אחר. אוּלם בקרב היהוּדים יש חילוּקי דעות רבים בענינים שהדת לא הכריעה ולא תכריע בהם, וּבמרכז חילוּקי הדעות עומדת השאלה העיקרית: אם יסוד האוּמה הוּא העבודה או הרכוּש, אם האדם העובד הוּא אמצעי לרכוּש ומשרתו, או הרכוּש הוּא אמצעי לאדם ולהנאותו. בשאלה זו אנוּ נחלקים בתוכנוּ כמו שנחלקים בה בארצות אחרות. ציבוּר העובדים אינו רואה עצמו רק כּלי שרת להון, אלא בוני המדינה ויוצרי תרבוּתה וּמשקה, והציבוּר התימני שהוּא ברוּבו המכריע ציבוּר עובד, אנוּ רוצים לעשותו שוּתף מלא ושווה-זכוּיות לציבוּר העובדים – כציבוּר אזרחים בני-חורין, יוצרים וּבונים.

ותמוּה הדבר: החזית הדתית לא יצרה אירגוּן מיוּחד של בעלי מלאכה דתיים, אירגוּן מיוּחד של בעלי תעשיה דתיים, ואירגוּן מיוּחד של התאַחדוּת אכּרים דתיים או סוחרים דתיים. היא מפלגת אך ורק את ציבוּר הפּועלים. לפי חוּקי המדינה יש להם אמנם זכוּת לכך; אבל לפי החוק אין אדם חייב להצטרף גם להתאחדוּת בעלי התעשיה האחידה. אני כשלעצמי רואה ברכה בהתאַחדוּת בעלי התעשיה, וּבכל אירגוּן כולל אחר שעושה עבודה קונסטרוּקטיבית. אוּלם החזית הדתית פּוגעת אך ורק באירגוּן הכולל של העובדים. הסתדרוּת כללית של עובדים היא לא רק צורך העבודה – אלא יש בה צורך ממלכתי. ואם סוחר דתי יכול להשתייך לארגוּן סוחרים כללי, ואין בהשתייכוּת זו כל פּגיעה בדת – קשה למצוא הנימוּק הדתי לפרישת פּועלים דתיים מכלל ציבוּר העובדים. ויש חשד קשה שלא הדת אלא נימוּקים אחרים קובעים פּרישה וּפלגנוּת זו.

ואני פּונה אל אלה שהדת בשבילם היא העיקר, לאלה שאדוּקים בתום לב בפרימאַט של הדת – ויש גם כאלה בחזית הדתית; לאלה אני אומר בכל הרצינוּת וּבכל הכבוד: אני מפקפּק אם קרן הדת וקרן אנשי הדת יורמוּ על-ידי כך שהחזית הדתית תעשה פּילוּגים דווקא בציבוּר הפועלים, כביכול בשם הדת, בשעה שבכל שאר המעמדות היא תומכת באירוגוּנים כלליים.

בכל אופן, אַל יתבעוּ אנשי החזית הדתית מן הממשלה עזרה לפילוּג העובדים. תעשוּ זאת בכוֹח עצמכם.

אני בא עכשיו לדבר השני שאמרתי לקואַליציה לפני שבוּע ועלי להגיד זאת גם פּה: החלטות אלה של הממשלה בענין החינוּך במעבּרות וּבישובי עולים הן סופייות לגבי ממשלה זו. הממשלה מיצתה בענין זה מסקנה אחרונה, ואין היא מוּכנה ואינה רואה רשוּת לעצמה להמשיך בדיוּן בשאלה זו לבלי סוף.

ידענוּ כמוּבן שבהחלטה לא סגי. העיקר הוּא ביצוע, ויתכן שתוך כדי הביצוּע יתעוררוּ כמה שאלות. ולמען הבטיח כושר הביצוּע והאמוּן הכללי ברצון הטוב בביצוּע החלטנוּ, שגם שר מהחזית הדתית ישתתף, יחד עם שר החינוּך וראש הממשלה בביצוּע. אם אנוּ אומרים שניתן חינוּך דתי לילדים של הורים דתיים, הרי נעשה זאת בלב שלם, ואנוּ נאמנים על עצמנוּ, שנעשה כל דבר שאנוּ אומרים לעשות ביושר לב, וּמבּחינה זו אין אנוּ סבוּרים שיש הבדל בינינוּ וּבין החזית הדתית. ולמען עשות הדבר בשלימוּת נשתף חבר מוּמחה וּמוּסמך מהחזית הדתית. לא מפּני שאינני מאמין לרמז, אין לי יסוד להאמין לרמז פּחות מאשר לשפּירא, או להיפך, אלא מפּני שאינני רוצה להיכּשל בלא יודעים ולהכשיל התימנים שאני מבטיח להם חינוּך דתי, שמא מתוך אי-ידיעה, מתוך חוסר חוּש, לא אעשה את הדבר בשלמוּת. ולכן רצינו שיהיה בוועדה חבר מן החזית הדתית, לא כמשגיח עלינוּ – איננוּ זקוּקים למשגיחים – אלא כחבר שיבדוק יחד אתנוּ, אם לא נעשה משהוּ שלא כשוּרה.

אנוּ רוצים לבצע את ההחלטה הזאת בכל לבנוּ.

אוסיף עוד מלים אחדות על הירוּשות האוּמללות מהעבר.

אנוּ ירשנוּ מהזמן שלפני המדינה, לא רק משטר אוּמלל של זרמים, ירשנוּ דבר גרוּע יותר, שלא כל כך קל לתקנו, בכל אופן אין לתקנו במתן חוק. ירשנוּ התפּצלוּת חולנית נלעגת וּמכשילה. כל איש שיש לו ושאין לו השקפה ודרך משלו מקיים אירגוּן פּוליטי. במקום שתי מפלגות, אחת בשלטון ואחת באופּוזיציה, יש לנוּ שלל של סיעות וּ“תנוּעות” ורשימות, שאיש אינו יודע מהו ההבדל ביניהן. התפּצלוּת זו נושאת בחוּבּה לא רק הרס של משבּרים ממשלתיים – אלא ארס של משבּר הממלכתיוּת בישראל. במצב של התפּוררוּת זו לא תיכּוֹן מדינה הזקוּקה למדיניוּת ארוּכת-הטווח. המשׂימות העצוּמות שהוּטלוּ על מדינת ישראל אינן אפשריות בלי יציבוּת ואיתנוּת פּנימית ואורך ימים.

אני רואה ברצון רב, בבחירות לכנסת ולעיריות, נטיה גוברת בעם לחסל הסיעות הקטנות, המחוּסרות כל סיכּוּיים להיות פּעם לרוב, ואשר משוּם כך בלבד בתוקף מהוּתן וּמצבן הן מוּכרחות ליהפך לקבוּצות סחטניות. אין לנוּ מסורת ממלכתית, חָיינוּ חיים תלוּשים, וּמחלה של אלפי שנים אין מרפּאים ביום אחד. אינני יודע מתי יפּסק הצורך בקואַליציות וקשרי סיעות, שבמקרה הטוב ביותר אינן מוסיפות כוח. עדיין לא ראיתי אף עיריה אחת בארץ, שנוסדה לא על ידי קנוּניות של מיעוּטים, המלוּווֹת סחטנוּת בצוּרות שונות, וּמכל המינים. לחברי האופּוזיציות בכנסת קל מאוד ללגלג על קואַליציה. כשאני מתבונן בחברי הכנסת בכל הספסלים מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, אינני מוצא אף סיעה אחת, אשר לא השתתפה במשחק הקואַליציות בעיריות. וּמה איפוא הלגלוּג וההתרברבוּת של מפּ“ם, הציונים הכלליים, חירוּת, מק”י ואחרים? שמעתי לגלוּגו של ידידי מר ציזלינג על פשרנוּת וּפרשנוּת. אני חושש, מר ציזלינג, שאַתה נזקק ותזדקק ללא מעט פּירוּשים וּפשרות, למען קיים האַחדוּת של מפלגתך המאוּחדת.

כששמעתי שילשום הקיטרוּג הגדול מצד שפּירא על שואפי השלטון ועל אנשי הכפייה, עצמתי עיני לרגעים אחדים ושאלתי את עצמי: מי הוּא המקטרג? מי הוּא האיש החוצב להבות נגד שואפי השלטון? נזיר? אדם הבורח מן השררה? יושב אוהל? איש תם? וכיצד חסיד תמים זה הגיע לכנסת? פּקחתי עיני וראיתי שמדבר שׂר הפּנים, שׂר העליה ושׂר הבריאוּת. והשתוממתי: למה הוּא צריך “להכּוֹת על חטא” בפוּמבי – – ועל החזה של זוּלתו?

בקואַליציה קשה מפּני שאנשים אינם קדושי עליון וּמפלגות אינן מוּרכבות ממלאכי שרת. ניסיתי לעשות המלאכה הזו במיטב יכולתי, זה שלוש שנים. אינני מתחרט על כך. אינני מתחרט על שניסיתי לקיים קואַליציה, למען שתהיה ממשלה בישראל ולמען שתבצע את אשר ביצענוּ. ואני יודע, שבאוּלם הזה יש לפחות תריסר חברי כנסת הבטוּחים, שהם היוּ עושים המלאכה הזאת הרבה יותר טוב – תבוא עליהם ברכה. עשינוּ במיטב יכולתנוּ, והשופט ישפּוט.

אוּלם, בזה אני מסיים, בשאלת החינוּך הדתי – ההחלטות שהחלטנוּ הן ההחלטות הסופיות של הממשלה. הממשלה אָמרה דברה האחרון – ההכרעה עכשיו בידיכם, חברי הכנסת.