רקע
ברל כצנלסון
חבלי תנוּעה וּשׂכרם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

(נאוּם בּאסיפת “אחדוּת-העבוֹדה” לכבוֹד אֶמיל וַנדרוֶלדה2, כ“ד בּניסן תרפ”ח)

מוּבטחני כּי אבּיע את הרגשת כּוּלכם בּצייני כּי אוֹרחנוּ החשוּב, אחד הכּוֹחוֹת המעוּלים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית העוֹלמית, ניגש לענינינוּ בּארץ לא רק מתוֹך הבנה מדינית וחברתית רחבה, אלא גם בּלב ער וּבתפיסה מהירה. היה לנוּ סיפּוּק רב בּשתי אסיפוֹתינוּ, אמש והבּוֹקר. אוּלם הסיפּוּק אינוֹ רק בּזה שנעים לשמוֹע דברי הוֹקרה והבנה ליצירתנוּ ולָאֳפי תנוּעתנוּ כּוּלה. היה משהוּ יוֹתר מזה. אַרשה לעצמי לקרוֹא לזה בּשם “נקמה”, אם כּי נקמה מיוּחדת בּמינה, נקמת הרוּח.

זה שלוֹשים שנה קיימת תנוּעתנוּ, הציוֹנית-סוֹציאליסטית. מיד לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן פּירסם מוֹרנוּ ורבּנוּ נחמן סירקין את ספרוֹ על “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”3. רוֹדפים ואוֹיבים לא חסרוּ לתנוּעתנוּ מעוֹדה. נרדפנוּ על יהדוּתנוּ, נרדפנוּ על סוֹציאַליוּתנוּ, נרדפנוּ על צואר מאת הממשלה הרוּסית הצארית, ואנוּ נרדפים ומעוּנים על ידי הממשלה הרוּסית הקוֹמוּניסטית. את הרדיפוֹת והמכּוֹת מידי שׂוֹנאי ישׂראל ושׂוֹנאי הפּוֹעלים קיבּלנוּ כּדבר המגיע לנוּ. אוּלם בּחלקנוּ נפלוּ גם יסוּרים ממין מיוּחד, יסוּרים מידי אחים למעמד ולאוּמה. שוּם רדיפוֹת לא הכאיבוּ לנוּ כּל כּך כּמוֹ אוֹתה הזרוּת והאיבה שבּה נפגשנוּ מראשיתנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי וּבתוֹך האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית עצמה. ואיזה תוֹתחים לא הוּצאוּ כּנגדנוּ! ראשית, שללוּ את עצם קיוּמנוּ הלאוּמי. אדם כּקאוּטסקי4 בּיזבּז לא מעט עמל כּדי להוֹכיח כּי אוּמה עברית אינה קיימת כּלל בּמציאוּת. רצוֹננוּ לחיוֹת חיים לאוּמיים עצמיים הוּכרז לדבר העוֹמד בּניגוּד לסוֹציאליזם. בּימי שלטוֹנוֹ של עבּד-אל-חמיד גינוּ את תנוּעתנוּ על שהיא שוֹאפת לארץ שבּה שוֹלט השׂוּלטן התוּרכּי, כּשם שעכשיו מגנים אוֹתנוּ על שאנוּ רוֹצים בּארץ הנתוּנה בּידי המַנדט הבּריטי. אִיימוּ עלינוּ כּי בּלכתנוּ לארץ הרת-דתוֹת נהיה טרף לקלריקליזם. ואסיפה זוֹ הלא מעידה למדי, מה גדוֹל כּוֹח הקלריקליזם בּארץ! אמרוּ לנוּ, כּי כּל התנוּעה הציוֹנית אינה אלא אמצעי בּידי הקפּיטל הגדוֹל למשוֹך פּוֹעלים זוֹלים, הנוֹחים לניצוּל. ואתם, הניצבים כּאן, הלא יוֹדעים בּאיזוֹ מידה “מוֹשך” אוֹתנוּ הנה הקפּיטל הגדוֹל, ועד כּמה הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל הנהוּ חוֹמר נוֹח לניצוּל. כּל הנימוּקים הללוּ אינם מעוֹררים עכשיו אלא צחוֹק, אוּלם בּשעתם כּמה הרבּוּ להשתמש בּהם, כּדי להבאיש את ריח תנוּעתנוּ בּעיני העוֹלם וקוֹדם כּל בּעיני הפּוֹעל היהוּדי עצמוֹ. את תנוּעתנוּ המשחררת תיארוּ כּתנוּעה של ניצוּל ושל שעבּוּד ושל נישוּל עמים אחרים. טוֹבי הסוֹציאליזם הקשיחוּ את לבּם מראוֹת את סבלנוּ, את עניוּתנוּ, את דמינוּ הנשפּכים, את כּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעמנוּ שאינם רוֹצים להיכּנע בּפני הדיכּוּי וההתנַוונוּת. והאינטליגנציה היהוּדית אשר בּרחה מעמה וּמצאה לה שׂדה-עבוֹדה רחב בּמדינוֹת שוֹנוֹת, ראתה בּנוּ – בּאלה הנשארים לחיוֹת בּתוֹך עמם וּמחנכים אוֹתוֹ לתקוּמה וּלעצמאוּת – אוֹיב מסוּכּן. וככה פּגשנוּ איבה וזרוּת מצד אחים אשר לדגל אחד אִתם נשבּענוּ.

ואם עתה, לאחר שלוֹשים שנה של פּעוּלה וסבל, יצאה תנוּעתנוּ מגדר הזיה והיתה למציאוּת המדבּרת בּעדה, והחבר וַנדרוֶלדה שראה אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, ידע לציין בּמלים אחדוֹת כּי תנוּעתנוּ נתבּרכה בּזה שאינה יוֹדעת כּל סתירה בּין הלאוּמיוּת והסוֹציאליזם, הרי יש בּזה משוּם גמוּל על סבל השנים שעברוּ.

ועתה – נבוֹא ונכּיר טוֹבה לכל אלה שעזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ ולהיוֹת נאמנים עם עצמנוּ. חוֹסר ההבנה שמצאנוּ בסוֹציאליזם המקוּבּל למצב עמנוּ, לצרכיו החיוּניים, לרעיוֹן גאוּלתוֹ, הוּא הוּא ששימש לנוּ גם שוֹט וכוֹח דוֹחף בּמלחמתנוּ. היוּ כּאלה שנכנעוּ בּפני הדעוֹת השוֹלטוֹת ועזבוּ את המערכה שלנוּ. לא קשה היה גם, מאידך, להסיק מַסקנה, כּי אם הסוֹציאליזם אינוֹ מכּיר בּנוּ, בּמציאוּתנוּ, בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, הרי שהוּא עצמוֹ לקוּי וּבלתי-צוֹדק, ועלינוּ לשׂטוֹת מעליו. אוּלם אנחנוּ, הנאספים כּאן, לא בּחרנוּ בּאחת משתי הדרכים הללוּ, לא חפצנוּ ולא יכוֹלנוּ לברוֹח מעצמנוּ, מעמנוּ. וגם הסוֹציאליזם היה בּשבילנוּ לא דבר זר וחיצוֹני, שאדם יכוֹל ללבּוֹש ולפשוֹט חליפוֹת. אנוּ הרגשנוּ הרגשה עמוּקה, כּי גאוּלתנוּ הלאוּמית הנָה חלק אוֹרגני של המהפּכה הסוֹציאלית וחידוּש החברה האנוֹשית. לפיכך לבשנוּ עוֹז ואמרנוּ לעצמנוּ: בּין אם מוֹדים בּנוּ, בּין אם לא מוֹדים – אנחנוּ את מקוֹמנוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לא נעזוֹב. ועל זכוּתנוּ לחיים לאוּמיים עצמיים וּלמאמצי שחרוּר ויצירה בּקרב עמנוּ לא נוַתר, ואם בּמשך שנים רבּוֹת דפקנוּ על שערי האינטרנציוֹנל וּמצאנוּ אוֹתם נעוּלים בּפנינוּ – לא נפלנוּ בּרוּחנוּ, לא כּרענוּ בּרך בּפני האוֹטוֹריטטים המוּסמכים, והמשכנוּ בּדרכּנוּ.

מצב זה של בּוֹדדים וּבלתי-מוּכּרים וּבלתי-נכנעים הוּא שחייב אוֹתנוּ להעמיק בּקרבּנוּ את מחשבתנוּ העצמית, להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה מוּשׂגים והנחוֹת, השוֹלטים מסביבנוּ, ולא להירתע מפּני חיפּוּשׂ דרכים חדשוֹת. וּמציאוּת עמנוּ, עם כּל האַנוֹמַליוּת שלה, וּמציאוּתנוּ כּאן בּארץ עם כּל השאלוֹת החדשוֹת הצצוֹת בּתוֹכה – כּל אלה הגבּירוּ בּנוּ את הצוֹרך בּמחשבה עצמית. וּבמצבנוּ זה נעזרנוּ על ידי כּל אוֹתה העבוֹדה האינטלקטוּאַלית שנעשׂתה בּמחנה הסוֹציאליזם העוֹלמי. וּבין אלה שעזרוּ לנוּ, אוּלי מבּלי דעת, היה גם אֶמיל וַנדרולדה.

אחד הנימוּקים “החזקים” נגדנוּ בּאוֹתם הימים היה זה, שהשאיפה להעביר את המוֹני ישׂראל העירוֹניים לחקלאוּת הנָה שאיפה ריאַקציוֹנית. בּאויר המיוּחד של המַרכּסיזם הרוּסי היה לנימוּק זה תוֹקף מיוּחד. האִכּר הרוּסי הוּכרז אז לחסר-כּל-ערך בּשביל הסוֹציאליזם. כּל התקווֹת נתלוּ בּתעשׂיה הרוּסית הצעירה. והנה לא די לנוּ שהבאנוּ את צוארנוּ בּעוֹל הריאַקציוֹני של שחרוּר לאוּמי, כּי עוֹד צירפנוּ אליו גם ענין אוּטוֹפּי כּמוֹ מַעבר לחקלאוּת. עכשיו, כּשאוֹיבי הציוֹנוּת מציינים את המעבר לחקלאוּת כּתפקיד מרכּזי לשינוּי חיי הכּלכּלה היהוּדית (וזוֹ גם דעת הממשלה הרוּסית עצמה), יִקשה להאמין בּאיזוֹ מידה ניצלוּ אוֹתם האנשים את הנימוּק של ריאַקציוֹניוּת החקלאוּת כּנגד ה“סכּנה הציוֹנית”. ודוקא בּאוֹתוֹ זמן נתפּרסם בּרוּסיה ספרוֹ של וַנדרולדה, אחד המַרכּסיסטים הראשוֹנים אשר שׂם לב לפּרוֹצסים החדשים בּחקלאוּת ולמשיכה החדשה מן העיר אל הכּפר.

הסביבה שבּה קמה תנוּעתנוּ היתה מלאה כּמה מוּשׂגים – פּרי המציאוּת הרוּסית הכּללית, – אשר לא התאימוּ כּלל למציאוּתנוּ אנוּ. המחשבה הסוֹציאליסטית הרוּסית היתה מכוּונת אך לנקוּדה אחת: הפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. מן המהפּכה המדינית חיכּוּ לפתרוֹן כּל השאלוֹת. על כּל התחלוּאים של המציאוּת היהוּדית היתה תשוּבה אחת: יבוּטל “תחוּם המוֹשב”, יוּסרוּ החוּקים המַגבּילים – וּ“שאלת היהוּדים” איננה. פּעוּלה כּלכּלית, קוֹאוֹפּרטיבית, תרבּוּתית נתפּרשה כּסימן ל“בּוּרגנוּת-פעוּטה”. ואנחנוּ, אשר ראינוּ את ההוָיה היהוּדית עם מכאוֹבה לא רק כּמעשׂה ידיו של האַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, אנחנוּ אשר לא יכוֹלנוּ לדחוֹת את עבוֹדתנוּ התרבּוּתית, הקוֹאוֹפּרטיבית, הישוּבית “לאחר המהפּכה” – בּאיזה קשרי מלחמה קשה נאלצנוּ לעמוֹד. וגם כּאן נעזרנוּ הרבּה בּהלָך-מחשבוֹתיו וּבפעוּלוֹתיו של החבר וַנדרולדה, שהיה בּין חלוּצי העבוֹדה הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה.

את חסד-נעוּרינוּ זה אנוּ מזכּירים עתה לטוֹבה. אוּלם רצוֹני בּהזדמנוּת זוֹ גם לתבּוֹע עתה “שׂכר” בּעד שלוֹשים שנה של בּדידוּת ויתמוּת בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. והעזרה הנדרשת היא משני סוּגים:

א. עזרת הסבּרה בּתוֹך מפלגוֹת האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי. בּין אישי האינטרנציוֹנל יש לנוּ לא רק ידידים כּמקדוֹנלד, בּרנשטיין, בּלוּם, לוֹנגה5. אוּלם יש גם כּאלה – וּביניהם גם יהוּדים, ואוּלי בּעיקר יהוּדים – המבּיטים על פּעוּלתנוּ בּחשד. אנוּ רוֹצים לקווֹת, כּי החבר וַנדרולדה, לאחר שהיה פּה עמנוּ והתבּוֹנן בּדברים וחדר לתוֹכם, יסַייע לנוּ לקרב את החברים הרחוֹקים מאִתנוּ, ולזרוֹע הבנה למפעלנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי.

ב. עזרה בּמלחמתנוּ הרעיוֹנית בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים. שתי חזיתוֹת לנוּ בּתוֹך העם היהוּדי: התנגדוּתם של המעמדוֹת הבּלתי-עוֹבדים למפעל הפּוֹעל בּארץ והתנכּרוּתם של חוּגים מסוּימים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לתנוּעת השחרוּר הלאוּמית. החבר וַנדרולדה ידע לציין, כּי הציוֹנוּת מוּכרחה לאחוֹז בּדרכי בּנין סוֹציאליסטיים. יש בּזה אמת גדוֹלה. אוּלם למעשׂה אין אמת זוֹ מתגשמת, אלא בּדרך הרבּה התנגשוּיוֹת והיאָבקוּיוֹת. העיוַרוֹן המעמדי, האינטרסים השוֹנים מביאים את המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת לעמוֹד כּצר לפּוֹעל, גם בּשעה שעבוֹדתוֹ משמשת את עניני העם, בּמוּבן הרחב. גם הקבוּצה, שעל חשיבוּתה דיבּר החבר ונדרולדה, נמצאת עתה תחת בּרד של התקפוֹת-איבה. אוּלם בּחזית זוֹ אנוּ רוֹאים את עצמנוּ חזקים. קשה יוֹתר היא החזית השניה שלנוּ, בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חלקים גדוֹלים ממחנה זה עוֹד לא השתחררוּ מזרוּתם וּמאיבתם לנוּ משנים קדוּמוֹת. וּבשעה שמנהיגי האינטרנציוֹנל בּאים אלינוּ וּמציינים בּשׂמחה את פּעוּלתנוּ, נמצאוֹת מפלגוֹת פּוֹעלים יהוּדיוֹת, כּמוֹ ה“בּוּנד” בּפּוֹלין והסקציה היהוּדית הסוֹציאליסטית בּאמריקה, המתבּוֹננים בּצער וּבחרדה אל הסימפּטיוֹת הללוּ, והמטכּסים עצוֹת איך להסבּיר ל“גוֹיים”, כּי פּעוּלתנוּ כּאן היא “טריפה”. וּבשעה שחברינוּ הפּוֹעלים מתנגדים לציוֹנוּת מתוֹך מעמדיוּת “טהוֹרה” אינם רוֹצים לראוֹת באיזוֹ מידה הם מחלישים בּזה לא רק את מפעל-השחרוּר הלאוּמי, כּי אם גם את כּוֹחוֹ ואת השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך הארץ וּבמפעל הציוֹני. אילוּ היוּ סביבנוּ מרוּכּזים לא רק 30.000 הפּוֹעלים שבּארץ ועשׂרוֹת אלפי חברים בּברית “פּוֹעלי-ציוֹן”, אלא רבבוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אז היה משקלנוּ הפּוֹליטי בּארץ והשפּעתנוּ בּציוֹנוּת וכוֹח יצירתנוּ הישוּבית חזקים לאין ערוֹך מאשר הם הנם היוֹם. וּבקשתנוּ מאת מנהיגי הסוֹציאליזם, אשר ראוּ אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, כּי יצאוּ יחד אִתנוּ אל הפּוֹעל היהוּדי ויסַייעוּ לנוּ להסבּיר לוֹ את דרכּנוּ.


  1. “קוּנטרס” של“ד, ניסן תרפ”ח, עמוּד 17.  ↩

  2. אֶמיל וַנדרוֶלדה. 1941–1866. היה מנהיג הפּוֹעלים בּבּלגיה. ראש האינטרנַציוֹנַל הסוֹציאליסטי בּשנוֹת 1935–1923. נוֹאם גדוֹל וסוֹפר. ידיד היהוּדים והציוֹנוּת.  ↩

  3. “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית” מאת נחמן סירקין, הוֹפיע בּשנת  ↩

    1. עיין “כּתבי נחמן סירקין” בּעריכתוֹ של בּרל, הוֹצאת “דבר”, תרצ"ט, עמוּד 1.
  4. קאוּטסקי, קרל. 1938–1854. סוֹפר, תיאוֹרטיקוֹן של הסוֹציאליזם וּפרשן תוֹרת מַרכּס. מראשי הסוֹציאליזם הבּין–לאוּמי. מתנגד לבּוֹלשביזם. גילה יחס שלילי לציוֹנוּת בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. ספרוֹ “השאלה האַגררית” הוֹפיע בּעברית בּהוֹצאת “ספרית הפּוֹעלים”, מרחביה 1941.  ↩

  5. לוֹנגֶה, זַ'ן. 1938–1876. ממנהיגי הסו­ציאליסטים הצרפתים. נכדוֹ של קרל מַרכּס. מראשי הסוֹציאליזם הבּין–לאוּמי. ידיד לארץ–ישׂראל העוֹבדת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות