¹

הגיע לידי גליוֹן “הארץ” וּבוֹ פּרטים של משפּט קרקעוֹת בּבית-הדין המחוֹזי בּחיפה.

המשפּט מעַנין מכּמה בּחינוֹת. הנדוֹן: תשלוּם פּיצוּיים בּעד חלקת אדמה שהוּפקעה לפני כ"א שנה על ידי הממשלה התוּרכּית. והחלקה אינה חלקת אדמה סתם, אלא שטח שעליו עוֹמדים וקיימים בּניני מסילת-הבּרזל בּחיפה. המידַיינים, ממשלת ארץ-ישׂראל וּגברת בּריטית. ולא גברת בּריטִית סתם, אלא מרת טמפּלטוֹן, כּלוֹמר, אלמנתוֹ של סיר לוֹרנס אוֹליפַנט², אנגלי מפוּרסם זה (משער אני, כי הוּא מפוּרסם הרבּה יוֹתר בּין בּני עמנוּ מאשר בּעמו וּבארצוֹ), שחש איזוֹ קרבה משוּנה לארץ-ישׂראל וגם לישׂראל עצמוֹ ועסק בּציוֹנוּת מדינית וּבהגירה יהוּדית שלוֹשים וחמש שנה לפני היוֹת הצהרת בּלפוּר.

אוּלם לא אלה עוֹררוּ בּי הפּעם ענין מיוּחד. לא הצד הרוֹמַנטי שבּשם בּעלה של האשה התוֹבעת, לא הצד המשפּטי שבּתביעה ואף לא אוֹתה השאלה המענינת, המתעוֹררת לרגל המשפּט: חמישה-עשׂר הדוּנמים הללוּ שהתוֹבעת מעריכה אוֹתם עכשיו בּשלוֹשים וּשנים אלף לירה ויוֹתר (כּאלפּיִם וּמאתים לירה הדוּנם!), מה שוּלם בּעדם בּשעת הקניה? (נוֹשׂא מעַנין למחַשבי חשבּוֹנוֹת וּלחוֹקרי עניני הרֶנטה הקרקעית בּארץ ישׂראל!)

אוּלם תשׂוּמת-לבּי הוּפנתה לשני פּרטים צדדיים, צדדיים בּהחלט, שסוּפּרוּ אגב אוּרחא בּהרצאת דברי המשפּט. והם:

א. כּאחד התוֹבעים הפּרטיים מצד מרת טמפּלטוֹן הוֹפיע בּבית-הדין מר סאקר, חבר ההנהלה הציוֹנית.

ב. חבר ההנהלה הציוֹנית, שהוֹפיע כּתוֹבע פּרטי בּבית-הדין, נתבּקש שם אגב אוּרחא להגדיר את מַהוּת המוּשׂג מַנדט. תשוּבתוֹ המענינת עוֹררה את בּא-כּוֹח הממשלה לציין, כּי “הוּא מקוה שהניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”. ועל זאת השיב חבר ההנהלה הציוֹנית, כּי הוּא “מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

______

אין לי אלא מה שהכַּתב מספּר לתוּמוֹ. אוּלם גם למקרא המעט הזה נתגלוּ כּמה פּליאוֹת וּשאלוֹת שאיני פּטוּר מהביאן לפני הקוֹרא.

פּליאה ראשוֹנה היתה: חריצוּתוֹ של מר סאקר. אמנם שמענוּ עליה מראש. נתקיים בּנוּ: ראית איש חרוּץ בּמלאכתוֹ – בּראש ההנהלה הציוֹנית יתיצב. בּחריצוּתוֹ זוֹ תלוּ את תקווֹתיהם תוֹמכיו וּבוֹחריו, אוּלם מה שנתגלה לפנינוּ עוֹבר גם את גבוּל התקווֹת: הקוֹנגרס הט"ו הכניס רפוֹרמה נוֹעזה בּשלטוֹן הציוֹני. בּמקוֹם ההנהלה הרחבה, הענֵפה, כּבדת-התנוּעה, בּאה – השלישיה, המצוּמצמת וקלת-ההחלטה. והנה כּעבוֹר זמן קצר נמצא האחד מן השלישיה³ מיוּתר בּארץ וַיוֹאל לצאת למסעוֹתיו בּשליחוּת קרן-היסוֹד. נשארוּ שנַיִם. וּמהשנַיִם הללוּ אין לנוּ, כּלוֹמר, לציוֹנוּת, אלא אחד וחצי: האחד עוֹבד את מחצית יוֹמוֹ בּמשׂרדוֹ הפּרטי כּעוֹרך-דין וּמחצית יוֹמוֹ השנית בּלבד מספּיקה לוֹ כּדי לקפּל תחתיו את מחלקוֹת ההתישבוּת, העבוֹדה, המדיניוּת (את העליה אין נוֹהגים עכשיו להזכּיר) – ונוֹסף עליהן כּל עניני ההנהלה סתם. האין זוֹ חריצוּת מַפליאה? האין לפנינוּ מוֹפת של קימוּץ בּאנשים? גם חסידיו של המשטר הישן חייבים להוֹדוֹת, כּי רוּפּין, אוּסישקין, קפּלנסקי וּשפּרינצק לא גילוּ מעוֹלם מידה כּזוֹ של חריצוּת.

אוּלם פּליאה זוֹ עוֹררה גם שאלה: אם ה“אֶפישֶנסי” של מר סאקר היא כּל כּך גבוֹהה, עד שהוּא, שאך זה הציץ ונכנס לפּרדס הענֵף של המשק החקלאי וּשאר הענינים הישוּביים בּארץ, הנהוּ מקיף עתה את כּל הענינים בּמחצית היוֹם – מה איפוֹא אפשר לקווֹת ממנוּ, אילוּ היה מקדיש לעם ישׂראל גם את מחצית יוֹמוֹ השניה? האוּמנם יסכּימוּ שוֹלחיו וּבוֹחריו וּנתיניו סתם – לוַתר על מחצית היוֹם הזה, המגיע להם? אך אמרתי להיאָחז בּרעיוֹן זה, ונזכּרתי כּי מר סאקר איננוּ, חלילה, עבד לשוֹלחיו, כּי הוּא נמנה על אלה המעטים המאוּשרים, שמשׂכּוּרתם אינה ניתנת מקוּפּת הקהל וּלפיכך הם זוֹכים לעבוֹד את עבוֹדת העם “שלא על מנת לקבּל פּרס”. מִי זה איפוֹא יעֵז לוֹמר לוֹ מה יעשׂה בּזמנוֹ שלוֹ, הפּרטי? הצבא הציוֹני המִסכּן! אין לוֹ אלא להוֹדוֹת למפקד, אשר ניאוֹת להקדיש למענוֹ חלק מזמנוֹ!

וכיון שניתן פּתחוֹן-פּה לשוֹאל, צפה שוּב שאלה: אכן, תנוּעה דַלפָנית כּתנוּעתנוּ הלאוּמית אין לה אלא לקבּל בּהוֹדיה מה שנוֹתנים לה. ואף על פּי כן, כּלוּם אין שיטה זוֹ של חלוּקת-זמנוֹ של המנהיג, חציוֹ לציוֹן וחציוֹ לבּיזנס, עלוּלה להביא לפרקים לידי ניגוּדים וּסתירוֹת, האין יש שהתפקיד האחד יפגע כּלשהוּ בּתפקיד השני? וכאן מתגלה הפּליאה השניה: קיימת חלוּקת-תפקידים מוּפלאה בּין המנהיג וּבין עוֹרך-הדין הפּרטי. מר סאקר הצליח להוֹכיח בּעליל, כּי אין מלכוּת אחת נוֹגעת בּחברתה, וכי המנהיג הציוֹני שבּוֹ אינוֹ מחייב לחלוּטין את העוֹרך-דין החרוּץ.

הלא כּה יספּר הכַּתב:

"בּהמשך הויכּוּחים נתבּקש האדוֹן סאקר מאת אב-בּית-הדין, האדוֹן ליט, להגדיר לוֹ את המוּשׂג “מנדט”. על זה ענה האדוֹן סאקר, שיוֹתר קל להגדיר מה אינוֹ מנדט. לפי דעתוֹ היא צוּרת שלטוֹן עליוֹן (סוּברניוּת) של ממשלה ידוּעה על איזוֹ מדינה. סוּברניוֹת זוֹ היא בּמקרה הנדוֹן בּידי אנגליה, אבל היא מוּגבּלת על ידי המנדט.

איני חכם-משפּטים, ואיני יוֹדע לשם מה פּנה אב-בּית-הדין בּשאלת-חכם זוֹ דוקא לחבר ההנהלה הציוֹנית העוֹמד לפניו, וּלשם מה בּאה התשוּבה המהירה והמוּצלחת הזאת. רשאי אני לסמוֹך על מר סאקר, כּי ודאי הצריכוּ האינטרסים של הקליאֶנט שלוֹ את ניסוּחוֹ זה. על כּל פּנים אין להטיל כּל ספק בּדבר. שבּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן לא הוּשפּע בּהגדרתוֹ זוֹ מעמדתוֹ הציוֹנית הגבוֹהה.

ואכן, כּשבּא-כּוֹחוֹ של הצד השני, של ממשלת ארץ-ישׂראל, מר דוּכן, העיר על זה: “אני מקוה, כּי הניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”, השיב חבר ההנהלה הציוֹנית מיד: “הערה זוֹ אינה מוּבנת לי כּל עיקר. אני מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

הנה כּי כן, התחוּם בּין התפקידים השוֹנים מסוּמן בּדקוּת וּבדיוּק להפליא. ותֵיתי לֵיה למר דוּכן, שגרם להבלטתוֹ. “הארץ” התעבּרה על כּבוֹדוֹ של חבר ההנהלה הציוֹנית וקָבלה מרה על הערתוֹ של מר דוּכן. ללא כּל יסוֹד. לא רק משוּם שאין רחמים בּדין, בּין שני עוֹרכי-דין המתנצחים בּהלכה, ולא רק משוּם ששליח ציבּוּר שמחל על כּבוֹדוֹ – כּבוֹדוֹ מחוּל, אלא גם משוּם שהתוֹצאה החיוּבית הספוּנה בּהערתוֹ זוֹ הלא היא שגרמה לכך שתישָמע לפחוֹת הוֹדעה ברוּרה, כּי הגדרה זוֹ של מַהוּת המנדט אינה בּאה מטעם ההנהלה הציוֹנית, אלא מאת בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן. ודאי אין זה מן הנמנע, שגם לאחר זה יבוֹא מי שיהיה זקוּק לכך ויסתייע בּהגדרה המוּצלחת של בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן, ואף יתעקש ויגיד כי מחבּר ההגדרה הלֵזוּ נבחר בּמוֹ ידיו של הקוֹנגרס הציוֹני לעמוֹד בּראש הנהלת עניניו בּארץ-ישׂראל, אוּלם אם יִקרה כּזאת, הרי ודאי לא בּעֶטיוֹ של מר דוּכן.

וּפליאה גוֹררת פּליאה. הוֹפעתוֹ הפּוּמבּית הראשוֹנה של מר סאקר בּבית-הדין (לאחר היבּחרוֹ בּקוֹנגרס) גילתה בּבהירוּת רבּה את ההרמוֹניה שבּין תפקידיו המדיניים של בּא-כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּארץ ובין תפקידיו הפּרקליטיים של בּא-כּוֹח הגברת טמפּלטוֹן. והיא שגרמה לי להעיף עין על שאר התפקידים העמוּסים על כּתפיו של מר סאקר, מחוּץ לכל התפקידים שהוּטלוּ עליו על ידי הקוֹנגרס הציוֹני, בּשעת היבּחרוֹ. וּלפי שעה מצאתי, כּי מר סאקר יש לוֹ תפקידים מסוּימים – ולא תפקידי כּבוֹד בּלבד, אלא דוקא “על מנת לקבּל פּרס” – בּחברוֹת אלוּ: “אפּ”ק", “קהילית ציוֹן”, “מפרץ-חיפה”, “חברת החשמל”, סינדיקט למכרוֹת (ים המלח), בּנק איפּוֹתיקאי, בּנק מרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים.

ואני מניח, שלא מניתי את כּוּלן.

הפּליאה היא לא בּשפע החברוֹת והעסקים, שמר סאקר הוּא יוֹעצם המשפּטי וּבא-כּוֹחם. הפּליאה היא שוּב בּשטח ההרמוֹניה. כיצד עוֹלים בּד בּבד האינטרסים של כּל החברוֹת הנ“ל ועניניה של ההסתדרוּת הציוֹנית וקרנוֹתיה וּמוֹסדוֹתיה וּמשקיה? הרי לא רק בּין עניניה של מרת טמפּלטוֹן וּבין עניניה המדיניים של הציוֹנוּת יש שתתגלה סתירה. הרי אפשר, למשל, שתתגלה סתירה גם בּין עניני האפּ”ק וּבין עניניה של “קהילית-ציוֹן”, בּין עניני חברת מפרץ-חיפה וּבין עניני קרן הקימת. הלא אפשר שיהיה דין וּדברים, נאמר, בּין חברת החשמל וּבין אחד המשקים של ההסתדרוּת הציוֹנית, ועוֹד יוֹתר הלא אפשר שיתגלה בּמקרה מן המקרים ניגוּד ענינים רציני בּין אחת החברוֹת הנ"ל וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹ אחד ממוֹסדוֹתיה – על עניניהם של מי יגן אז מר סאקר, אשר לא כּשוֹפט עליוֹן הוּא יוֹשב בּינינוּ, אלא המשמש בּשׂכר את כּל אחת מן החברוֹת הנזכּרוֹת, וּבאוֹתה שעה הנהוּ גם בּא-כּוֹח כּבוֹד של ההסתדרוּת הציוֹנית? למי יוּתן משפּט הבּכוֹרה?

וּפליאה זוֹ אינה מוּסבת דוקא למר סאקר, המַשכּין על ידי “אוּניה פּרסוֹנַלית” הרמוֹניה גמוּרה בּין עניני ההנהלה הציוֹנית וּבין כּל מיני מוֹסדוֹת וחברוֹת, בּיניהם גם כּאלה העוֹמדים לגמרי מחוּץ לרשוּתה וּלהשפּעתה של ההסתדרוּת הציוֹנית. תפיסה ציבּוּרית זוֹ, כּשהיא לעצמה, מפליאה אמנם, אוּלם היא אינה עשׂוּיה להפליא אצל מר סאקר, ההוֹלך בּזה, כּנראה, לשיטתוֹ. הפּליאה בּעיקר חלה על אלה האחראים בּמידה מרוּבּה לבחירתוֹ של סאקר והיוֹדעים גם את מצב הענינים מלפני היוֹת המשפּט בּחיפה. האם לא עמדוּ חברי האֶכּסקוּטיבה עצמם בקוֹנגרס על משמר ה“אִינקוֹמפַּטיבּיליטי”⁴, האם לא הגריסוּ גם מוֹצקין⁵ וגם ליפּסקי⁶ את שיניהם בּמלה לוֹעזית איוּמה זוֹ? הרי עם כּל חילוּקי-הדעוֹת בּפּרטים, היתה בּזה כּוָנה מסוּימת וּמוּסכּמת ללמד את העוֹלם הציוֹני, כּי יש תפקידים שאינם מתאחדים בּנוֹשׂא אחד. יש סבוּרים, למשל, כּי אי אפשר להיוֹת פּקיד האֶכּסקוּטיבה אוֹ אפילוּ איזוֹ קרן מרכּזית אוֹ בּנק ציוֹני, ועם זה גם חבר הועד הפּוֹעל הציוֹני. אוּלם כּלוּם ניתן לאַחד בּנוֹשׂא אחד בּאוּת-כּוֹח ושירוּת האינטרסים של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת עם בּאוּת-כּוֹח עליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית?

ואף זוֹ פּליאה. מר סאקר אוֹהב לזקוֹף לזכוּתוֹ, בּניגוּד לקוֹדמיו, כּי אינוֹ נוֹהג לדבּר סתוּמוֹת. הלָאו שלוֹ לָאו, וההן – הן. האם לא יִפָּלא איפוֹא הדבר, שבּשעה ש“מַמליכיו” של מר סאקר הוֹדיעוּ בּקוֹנגרס, כּי הוּא ניאוֹת לקחת את המַכשלה הציוֹנית תחת ידיו, “בּתנאים”, לא ראוּ כל צוֹרך, לא הוּא ולא תוֹמכיו, להוֹדיע בּין שאר התנאים, שאין הוּא מוּכן להעמיד לשירוּת ההסתדרוּת אלא את מחצית יוֹמוֹ, וכי גם בּשמשוֹ בּכתר של חבר ההנהלה הציוֹנית יוֹסיף להוֹפיע בּבתי-הדין כּתוֹבע פּרטי ויוֹסיף לשרת בּשׂכר כּמה וכמה חברוֹת פּרטיוֹת?

עם עלוֹתוֹ של הרֶז’ים החדש נמצאוּ לוֹ נוֹשׂאי-כּלים רבּים, אשר הכריזוּ על הרוּח האַנגלוֹ-סַכּסית הבּריאה, אשר תשתלט מעתה בּאַדמיניסטרציה הציוֹנית, על המטאטא הכּבּיר אשר יטאטא השמד את המנהיגים והיחסים “הסוֹביטיים” שהשתלטוּ, כּידוּע, בּימי אוּסישקין ורוּפין וּבאי-כּוֹח אגף העבוֹדה – ישׂמחוּ עתה כּל המנצחים בּמתנת חלקם-חלקנוּ: בּהבראה החברתית, בּבּצרוֹן המשקי וּבפּרסטיז’ה המוּסרית של המשטר החדש.

ארזה, ט“ז בּאדר [תרפ”ח].

¹

(בּיום חג “החלוּץ”)

המציאוּת העברית אינה מחכּה למהפּכה: היא מוּהפּכה וּבטֵלה מתוֹכה. צריך להתחיל מחָדש. מאָלף.

בּוֹדדים הם העברים היחידים הפּשוּטים האלה; ספוּרים, אבל ישנם. חדשים הם; סוּג חדש בּקרב בּני-ישׂראל…

תתבּרך האוּמה הדווּיה, החוֹלה, המקוּלקלה, אם בּנים אלה, ולוּ אך אחדים, נוֹלדוּ לה לעת זקנתה. נס גדוֹל יש פּה וּמי יוֹדע, אפשר שבּאמת עוֹד לא אָבדה…

י. ח. בּרנר

כּכה ראה יוֹסף חיים בּרנר את ראשיתה של העליה השניה. כּכה ראה לנפשה. הוּא, ה“מתיאש” וה“כּוֹפר”, אשר יאוּשוֹ זרע גבוּרה קשת-עוֹרף, אשר כּפירתוֹ גייסה ממחבוֹאיהם את כּל ניצוֹצוֹת האמוּנה, אשר פּסק-דינוֹ הקטלני נסתיים בּ“אוֹתוֹ האף-על-פּי-כן, שצריך לבוֹא תמיד בּסוֹף כּל החשבּוֹנוֹת השליליים”, הוּא הכּיר בּ“נס”, חרד אליו מרחוֹק וגם מקרוֹב, וכרך את נפשוֹ מסביב ל“אפשר” האחרוֹן הזה. היה בּוֹ בּ“אפשר” מפוּקפּק זה כּדי לאַמץ וּלדַרבּן וּלהפיח רוּח גבוּרה ועמידה עד הסוֹף יוֹתר מאשר בּכל “התקווֹת” הרוֹממוֹת של אחרים.

אוּלם כּדי שה“אפשר” לא יתבּדה, צריך ש“הבּוֹדדים” ו“הספוּרים” לא ישקטוּ בּבדידוּתם. מיחידים יהיוּ למעטים, וּממעטים לרבּים, עד אשר יהיוּ לעם. ההוָיה העוֹבדת הארץ-ישׂראלית, המתהווה בּבדידוּתה כּנחלת יחידים, צריכה לצאת לרשוּת הרבּים ולהיוֹת לנחלת רבּים. מן היחידים אל הרבּים, ליצירת מעמד-עוֹבדים בּדרך אל העם, אל ה“ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל” – זהוּ יעוּדוֹ ההיסטוֹרי של “החלוּץ”.

אחרי קיוּם של עשׂר שנים עוֹד נמצא “החלוּץ” אך בּראשית דרכּוֹ זוֹ. אך השינוּיים אשר בּאוּ בּגללוֹ בּנוּ וּבמפעלנוּ, בּמצבה של ארץ-ישׂראל, בּציוֹנוּת, בּישׂראל בּגוֹלה – עצוּמים ורבּים הם.

אילוּ היה מי שהוּא בּא לפני עשׂרים וחמש שנים, לאחר היאוּש הגדוֹל בּציוֹנוּת ששמוֹ “אוּגַנדה” (חזיוֹן שבּעצם הדבר הוּא חוֹזר ותוֹקף מפּעם לפעם אחרי “נצחוֹנוֹת” פּוֹליטיים ועוֹשׂה שַמוֹת בּציוֹנוּת, אלא שבּימינוּ יש כּבר התחלה של מפעל חלוּצי ארץ-ישׂראלי העוֹמד בּפניו), אוֹ בּימי מקסם המהפּכה הרוּסית של 1905, אוֹ בּימי התגבּשוּת האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית הסוּרוֹגַטית, שאינה רוֹצה בּטמיעה ואינה מאמינה בּגאוּלה, האוֹמרת, לפיכך, כּי אין משיח לישׂראל וּמוַתרת על קניני התרבּוּת הראשוֹניים של האוּמה; – אילוּ בּא מישהוּ בּאוֹתן השנים אלינוּ, המהלכים כּזרים בּעוֹלם-לא-לנוּ, – זרים לשְכֵחֵי-ציוֹן וזרים לא פּחוֹת מהם לציוֹנים – בּוֹדדים בּין קרוֹבים ורעים, ונוֹשׂאים בּמחבוֹאי נפשנוּ את ההחלטה המוּזרה לצאת ולעלוֹת ויהי מה, מבּלי דעת את הארץ, מבּלי דעת מה יֵעשׂה בּה ואם יש למצוֹא בּה אחיזה כּל-שהיא, אלא מתוֹך החלטה אחרוֹנה של שׂריפת גשרים, מתוֹך אי-הכנעה בּפני גזירת הכּלָיה והטמיעה; אילוּ בּא זה ואמר, כּי עוֹד כּמחצית ימי דוֹר-אנוֹש ולא עוֹד יחידים תהיוּ, וּבעקבוֹתיכם יֵצאוּ אלפים וּרבבוֹת, בּחוּרים ובחוּרוֹת, אשר ילַבּוּ את הגחלת העוֹממת ויפיחוּ מחדש את מדוּרת-הגאוּלה, – מי מבּני דוֹרנוּ, מי מן הכּוֹפרים וּמַלעיגים וּמי מן האבלים ועוֹמדים על עברי פּי היאוּש, היה מאמין לוֹ?

אוֹ אילוּ בּא זה אלינוּ, לאלה שראוּ בּהתרוֹקן משכּנוֹתיה של הספרוּת העברית, לאלה שראוּ את עצמם כּקוֹראים עברים אחרוֹנים, ואמר לנוּ, כּי לא רחוֹקים הימים אשר אחרוֹנים אלה יהיוּ ראשוֹנים לדוֹר קוֹראים חדש, לספרוּת-בּת-חיים, לספרוּת דלה וּזעוּמה, אוּלם מגייסת חֲיָלוֹת, אשר קוֹראהּ אינוֹ קוֹרא-סתם, וסוֹפרה אינוֹ סוֹפר-סתם, אלא שניהם כּאחד חיים בּצותא חיי מפעל וכיבּוּש – האם לא כּלוֹעג למשבַּתנוּ היינוּ רוֹאים את המבשׂר?

והפּלא הזה קם ונהיָה. לעינינוּ.

לא יד-חרוּצים, יד אוּמנים וּמדריכים גידלה וטיפּחה אוֹתוֹ. ספיח עלה, אין העין, עינה של התנוּעה וּמנהיגיה, חסה עליו. מוּתר להכאיב ולפצוֹע, לעקוֹר, לתלוֹש, להשמיד. אין דבר, עשׂב-בּר האם יחסר? אחרי מה וּמי לא רדפה התנוּעה הציוֹנית, אחרי מי לא היתה מחַזרת, לתביעוֹת ולדרישוֹת של מי לא הרכּינה אוֹזן – רק התנוּעה החלוּצית, “הגדֵלה מאליה” – בּה בּטחוּ, כּי לא תחסר, כּי לא תחדל. על היעדרוֹ של החלוּץ ועל פּחיתתוֹ לא קוֹננוּ. אדרבּא, יש חוֹששים לריבּויוֹ, חלילה, לתקפּוֹ, להשפּעתוֹ, ל“פּריבילגיוֹת” שהוּא זוֹכה בּהן. חוֹששים לפעמים לעצם מציאוּתוֹ, שאינה נוֹתנת מנוּחה, הגוֹרמת לתביעוֹת וּלחוֹבוֹת חדשים. ואין איש מעלה על הדעת כּי חזיוֹן זה, היוֹצא דוֹפן בּציוֹנוּת הרשמית, שלא עליו היא עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹתיה ולא לפי צרכיו היא מכוונת את פּעוּלוֹתיה – הוּא הוּא “חנינא בּנִי” המסתפּק בּקב חרוּבים, ואשר בּשבילוֹ, כּלוֹמר, עליו העוֹלם הארץ-ישׂראלי קיים. טוֹל כּיוֹם מן המפעל הארץ-ישׂראלי את החלוּץ, ונוֹכחת מה החלל הריק אשר ישאר.

אוּלם ה“ספיח” הזה שרוּח העבוֹדה הארץ-ישׂראלית נשׂאַתוּ וַתזרעהוּ בּשׂדוֹת הגוֹלה – לא הסתפּק בּיבוּל שהחזיר לאמוֹ-הוֹרתוֹ, הוּא היה לגוֹרם של ממש בּחיי הגוֹלה היהוּדית. הוּא שעשׂה את ארץ-ישׂראל החיה קבע בּחיים היהוּדיים: לא ציוֹנוּת מדינית, לא זייאניזם ולא רביזיוֹניזם אלא ארץ-ישׂראל חיה, הקיימת, העוֹבדת. מה שעשׂה הרצל לרעיוֹן הציוֹנוּת המדינית, שהוֹציאה מרשוּת המעטים לרשוּת הרבּים – עשׂה החלוּץ בּמאמצים קוֹלקטיביים לרעיוֹן ההגשמה האישית הארץ-ישׂראלית.

זכה החלוּץ שבּוֹ וּבגללוֹ תתקיים ההבטחה: עתידה ארץ-ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת.

היוּ ימים והגוֹלה היהוּדית ידעה את הציוֹנוּת: את השקל, את יוֹשב-ראש האגוּדה, את ה“דֶלֶגַט”, את “המוּרשה”. והנה בּאים ימים, לכאוֹרה ימים של אנדרלָמוּסיה והרס, ימים אשר בּעל-הבּית הציוֹני הוֹלך תֶמֶס, והמשׂכּיל העברי “עיף” מעבריוּתוֹ ודוֹאג לתכלית ילדיו ושוֹלח אוֹתם לגימנסיה לוֹעזית, ואֵי-מזה צמחוּ אלה “בּני-הפּקוּעה”:² הכּפרה! לעבוֹדת הגוּף! ו“הכשרה” וּ“קבוּצה” ו“קבּלנוּת” וּ“מחצבה”, וחטיבת עצים בּיערוֹת רוּסיה, ועברית וספרוּת-הארץ! את אלה מי גידל?

אחינוּ-מנַדינוּ וּמקטרגינוּ סוֹפדים וּמקוֹננים: כּברת-ארץ פּעוּטה זוֹ, ארץ סלעים וחוֹרב וּמסכּנוּת, מוֹצצת את לשדוֹ של העם. הב-הב! אמצעים ואנשים. צר להם בּצערוֹ של ישׂראל הנתבּע ונוֹתן וּמידלדל וּמתרוֹקן כּביכוֹל.

והמקוֹננים עוֹצמים בּמתכּוון עין מֵראוֹת, מה ארץ-ישׂראל של היוֹם, הקטנה והדלה והרעבה, נוֹתנת כּיוֹם לגוֹלה: אמוּנה. אידיאה המזיזה סלעים.

ולא מבּחינה שלנוּ בּלבד היא הנתינה, מבּחינת שמירת אש-התמיד לבל-תכבּה, מבּחינת הגיוּס וההפעלה של כּוֹחוֹת הגאוּלה החבוּיים בּמעמקי האוּמה.

האם לא החזיוֹן האנוֹשי של החלוּץ, כּשהוּא לעצמוֹ, זוֹקף את הקוֹמה הישׂראלית בּגוֹלה? האם הוָיתוֹ המוּסרית בּימים של הרס כּלכּלי והתנַוונוּת חברתית – לא היתה לעמוּד אש לגוֹלה עצמה? האם לא בּימי “וַלוּטה” וּספּקוּלציה עוֹלמית יצר “החלוּץ” פּינוֹת עמל וחיי-רעיוֹן וּבריחה מן הבּצע, וּמן הסוֹחר, וּמן התלישוּת? האם לא הביא “החלוּץ” עוֹלם של מוּשׂגים חדשים לרחוֹב היהוּדי, מוּשׂגים אשר המפלגוֹת הבּעלי-בּתיוֹת וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים לא ידעוּם?

ה“בּוּנד” הרים מאשפּוֹת את הפּוֹעל, את המשרת. אוּלם את היחס לעבוֹדה עצמה לא שינה. את שליטתוֹ בּרחוֹב היהוּדי בּיקש לא על ידי כּיבּוּשי עבוֹדה בּשׂדירוֹת המתַווכוֹת והאַוריריוֹת, אלא על ידי הטלת מרוּתוֹ הפּוֹליטית על החיים כּמוֹ שהם. בּפני התמוֹטטוּת עמדוֹת העבוֹדה בּחיי החברה היהוּדית, בּפני הדֶקלַסַציה של הפּוֹעל היהוּדי וּמעברוֹ למעמדוֹת-התיווּך – לא עמד.

“החלוּץ” הרים את העבוֹדה מאשפּתוֹת. הוּא העמידה בּמרכּז חיי האוּמה. הוּא הלך וכבש לה בּלי הרף שׂדירוֹת חדשוֹת בּחברה. הוּא עשׂה את הנוֹער היהוּדי גשר למעמד-העבוֹדה העברי, לאוּמה העוֹבדת העתידה לקוּם.

ואת מוּשׂגי המוּסר והחברה של עוֹלם-העבוֹדה העתיד כּרך “החלוּץ”, מטבע בּרייתוֹ, עם ארץ-ישׂראל. ולא כּדבר-שׂפתים, אלא כּאוֹרח-חיים. וּבזה עשׂה את ארץ-ישׂראל, גם לאלה שלא ידעוּה, גם לאלה אשר שׂטמוּה, לסמל הערכים המוּסריים והחברתיים החדשים. כּך נעץ “החלוּץ” את הקנה של ארץ-ישׂראל בּאדמת-הגוֹלה.

וּבמידה ש“החלוּץ” היה שליחה של ארץ-ישׂראל, כּן העמיק שלוּחוֹתיו. הוּא חתר אל מתחת מבצרי האוֹיב. האם לא תכּירוּ את פּרי פּעוּלתוֹ בּ“אַרט”³? האם לא תכּירוּהוּ בּקוֹאוֹפּרציה היצרנית של ה“בּוּנד” בּפּוֹלין? האם לא תכּירוּהוּ בּהתישבוּת בּססס“ר? האם לא תכּירוּהוּ בּהצהרה החדשה על מדינה יהוּדית בּסיבּיר⁴? אכן, נַפתוּלי-שאוֹל נפתלת הגוֹלה האנטי-ציוֹנית עם ארץ-ישׂראל, וּכדי לגבוֹר עליה אין די בּכפירה, וּבסירוּס, וּבקטרוּג וּברדיפה עד חרמה, וּבגזירוֹת וּבגירוּשים, אין די בּמַפּלוֹתינוּ האמיתיוֹת והמדוּמוֹת, הכרח לאחוֹז דוקא בּנשקה של ארץ-ישׂראל. עוֹד משה נאדיר⁵, אוֹרחה של היֶבסקציה, מנחם את עצמוֹ וּמתפּאר בּהתישבוּת-ללא-אידיאליזם. ועוֹד בּרגלסוֹן מקוֹנן על החריצוּת והמסירוּת של תל-חי שבִּקְרים המוּפנה כּלפּי ארץ-ישׂראל, והנה בּא שמוּאל וייצמן⁶, מראשי ה”אוֹזיט“⁷, ותוֹבע 600 בּחוּרים (לא חלוּצים, חלילה) לכיבּוּש ערבוֹת-סיבּיר למען מדינת עשׂרת השבטים החדשים. ורק אצלנוּ, בּרחבי התנוּעה הציוֹנית, מעריכים כּל כּך בּזוֹל את מוֹח-העצמוֹת החלוּצי. סוֹמכים על היש והמצוּי ואין רוֹאים את ה”נס" שבּדבר, את “נס פּך השמן” שבּימינוּ, ואין מעלים על הדעת כי אפילוּ פּך השמן הזה טעוּן תחוּסה. אין חוֹששים כּלל, פּן לא יקוּם הנס פּעמַיִם.

______

העת חג לנוּ?

עוֹד שערי הארץ סגוּרים בּפני הבּא. עוֹד דוֹחים וּמרחיקים בּידים כּל תקוה להתישבוּת עוֹבדים חדשה. עוֹד שוֹמרים מכּל משמר על הקרן הקימת פּן תפרוֹץ חלילה את הגדרים אשר גדרוּ לפניה לבל תבקש דרכים לגאוּלת קרקעוֹת חדשוֹת, כּאשר, כּידוּע, “אין לנוּ חוֹסר בּקרקע” וּ“מחלקת ההתישבוּת אינה צריכה לכך”; עוֹד “משׂמאל” וּ“מימין” – מאוֹיבי הציוֹנוּת בּמחנה הפּוֹעלים וּמאוֹיבי הפּוֹעלים בּמחנה הציוֹנים – חוֹגגים אצלנוּ את ה“נצחוֹן” על תנוּעת “החלוּץ” המדוּקרת; נוֹשׂאי-כּליהם המנַצחים, האַפּוֹסטוֹלים של הרוּחוֹת המנשבוֹת, הרצים להנאתם אחרי כּל מרכּבת-אדוֹנים מקוּשטת – לתוּמם ושלא לתוּמם, על מנת ושלא על מנת לקבּל פּרס – וכל מי שנכוה פּעם מגחלתה של התנוּעה החלוּצית, כּוּלם, כּוּלם מוֹדיעים וּמכריזים בּקוֹל תרוּעה: ספוּ תמוּ ימי “החלוּץ”, חלפה שעתוֹ. וּמבשׂרי התקוּפוֹת מבשׂרים ואוֹמרים: התקוּפה החדשה הנה בּאה, והראָיה – וּבראיוֹת אין מחסוֹר, שעה שעה וּראָיה שלה. מר סאקר, הדַבּר-לשעה של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, מכריז על “האוֹפּטימיזם לעתיד” שלוֹ וּמגלה למעשׂה – עד כּדי פּסימיוּת מחרידה – אפס-כּל-דרך ואפס-בּקשת-דרך בּהוֹוה, מכריז בּשערים, כּי בּטרם עבוֹר שלוֹש שנים אין לדבּר על עליה. זהוּ פּרצוּפה של הציוֹנוּת השלטת, הרשמית, אשר עיפה נפשה למפעל החלוּצי והכּיבּוּשי, ועל גבּי נחשוֹל עייפוּתה ודלדוּל רצוֹנה והתמוֹטטוּת אמוּנתה הוּרם מר סאקר אל על.

וּבמחנה עצמוֹ – מצוּקת נפש והתחבּטוּת בּכּלוּב, וּמוֹצא לכּוֹחוֹת אין, והנחשלים רבּוּ. והאוֹיב אוֹרב. וּקטני האמוּנה מעוּטי השרשים וקלי-המירוֹץ נשמטים ונוֹדדים, והשוּרוֹת מתכּווצוֹת, והשמים קוֹדרים.

וּבשעה זוֹ בּא “החלוּץ” וּמטיל עלינוּ את חגוֹ-חגנוּ. היוּחג?

כּן, חוֹג יוּחג. כּהנה וכהנה עוֹד תעבוֹרנה על ראשנוּ; נשׂיאים ורוּחוֹת ללא גשמים. נַחשוֹלים גאים ועקָרים, ועמוּדי אבק וחוֹל מתנשׂאים. לא זוֹ הקוּבּעת הראשוֹנה ולא זוֹ האחרוֹנה. וּמן הצוֹרך ל“החלוּץ” שיִלמד לעמוֹד בּפני הנחשוֹלים הללוּ. שילמד גם להדפם אחוֹר, שידע את כּוֹחוֹ ואת ערכּוֹ, לא ירכּין את ראשוֹ גם בּשעוֹת צרה ונסיוֹן בּפני רוּחוֹת החלוֹף, שלא ישכּח את עברוֹ ויחזה את עתידוֹ.

ויִישר כּוֹחם של אנשי “החלוּץ” שלא חיכּוּ לימים טוֹבים וקבעוּ את שנת המיצר והנסיוֹן לשנת-העשׂוֹר. לא נדקדק אִתם בּעניני תאריכים⁸ ולא נתבּע אוֹתם לדין על אשר לא הביאוּ בּחשבּוֹן את יצירתוֹ של “החלוּץ” האמריקאי, זה שקדם ל“החלוּץ” האירוֹפּי וגם הקדים להעלוֹת את חבריו לארץ, עם סערת התנדבוּת הגדוּדים העברים⁹. הוּרגלנוּ לחוֹסר דיוּק בּקביעת מוֹעדים בּתנוּעתנוּ. נוַתר גם הפּעם, לא זה העיקר. העיקר, כּי לא רפוּ ידיו של “החלוּץ”, כּי לא פּגה אמוּנתוֹ בּארץ וּבעצמוֹ, כּי בּשעת קדרוּת הבין להניף את הדגל בּידים נאמנוֹת, וּבשעת רפיוֹן לא שכח את צו-הבּצרוֹן והכּיבּוּש.

וּבצדק נפתחת שנת-החג עם התקדש יוֹם תל-חי. זה היוֹם ההיסטוֹרי הצעיר בּלוּחוֹ של ישׂראל. לא יוֹם-הצהרה ולא יוֹם-מַנדט, לא יוֹם “שניתן” לישׂראל מסַמל את התנוּעה החלוּצית, כּי אם יוֹם שישׂראל נתן לעצמוֹ. יוֹם אשר בּוֹ חידש וקידש ישׂראל הצעיר את הצו הקדוּם: “אחרוֹנים נישאר על החוֹמה”. והאחרוֹנים היוּ לראשוֹנים.

אדר תרפ"ח.

¹

(נאוּם בּאסיפת “אחדוּת-העבוֹדה” לכבוֹד אֶמיל וַנדרוֶלדה², כ“ד בּניסן תרפ”ח)

מוּבטחני כּי אבּיע את הרגשת כּוּלכם בּצייני כּי אוֹרחנוּ החשוּב, אחד הכּוֹחוֹת המעוּלים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית העוֹלמית, ניגש לענינינוּ בּארץ לא רק מתוֹך הבנה מדינית וחברתית רחבה, אלא גם בּלב ער וּבתפיסה מהירה. היה לנוּ סיפּוּק רב בּשתי אסיפוֹתינוּ, אמש והבּוֹקר. אוּלם הסיפּוּק אינוֹ רק בּזה שנעים לשמוֹע דברי הוֹקרה והבנה ליצירתנוּ ולָאֳפי תנוּעתנוּ כּוּלה. היה משהוּ יוֹתר מזה. אַרשה לעצמי לקרוֹא לזה בּשם “נקמה”, אם כּי נקמה מיוּחדת בּמינה, נקמת הרוּח.

זה שלוֹשים שנה קיימת תנוּעתנוּ, הציוֹנית-סוֹציאליסטית. מיד לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן פּירסם מוֹרנוּ ורבּנוּ נחמן סירקין את ספרוֹ על “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”³. רוֹדפים ואוֹיבים לא חסרוּ לתנוּעתנוּ מעוֹדה. נרדפנוּ על יהדוּתנוּ, נרדפנוּ על סוֹציאַליוּתנוּ, נרדפנוּ על צואר מאת הממשלה הרוּסית הצארית, ואנוּ נרדפים ומעוּנים על ידי הממשלה הרוּסית הקוֹמוּניסטית. את הרדיפוֹת והמכּוֹת מידי שׂוֹנאי ישׂראל ושׂוֹנאי הפּוֹעלים קיבּלנוּ כּדבר המגיע לנוּ. אוּלם בּחלקנוּ נפלוּ גם יסוּרים ממין מיוּחד, יסוּרים מידי אחים למעמד ולאוּמה. שוּם רדיפוֹת לא הכאיבוּ לנוּ כּל כּך כּמוֹ אוֹתה הזרוּת והאיבה שבּה נפגשנוּ מראשיתנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי וּבתוֹך האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית עצמה. ואיזה תוֹתחים לא הוּצאוּ כּנגדנוּ! ראשית, שללוּ את עצם קיוּמנוּ הלאוּמי. אדם כּקאוּטסקי⁴ בּיזבּז לא מעט עמל כּדי להוֹכיח כּי אוּמה עברית אינה קיימת כּלל בּמציאוּת. רצוֹננוּ לחיוֹת חיים לאוּמיים עצמיים הוּכרז לדבר העוֹמד בּניגוּד לסוֹציאליזם. בּימי שלטוֹנוֹ של עבּד-אל-חמיד גינוּ את תנוּעתנוּ על שהיא שוֹאפת לארץ שבּה שוֹלט השׂוּלטן התוּרכּי, כּשם שעכשיו מגנים אוֹתנוּ על שאנוּ רוֹצים בּארץ הנתוּנה בּידי המַנדט הבּריטי. אִיימוּ עלינוּ כּי בּלכתנוּ לארץ הרת-דתוֹת נהיה טרף לקלריקליזם. ואסיפה זוֹ הלא מעידה למדי, מה גדוֹל כּוֹח הקלריקליזם בּארץ! אמרוּ לנוּ, כּי כּל התנוּעה הציוֹנית אינה אלא אמצעי בּידי הקפּיטל הגדוֹל למשוֹך פּוֹעלים זוֹלים, הנוֹחים לניצוּל. ואתם, הניצבים כּאן, הלא יוֹדעים בּאיזוֹ מידה “מוֹשך” אוֹתנוּ הנה הקפּיטל הגדוֹל, ועד כּמה הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל הנהוּ חוֹמר נוֹח לניצוּל. כּל הנימוּקים הללוּ אינם מעוֹררים עכשיו אלא צחוֹק, אוּלם בּשעתם כּמה הרבּוּ להשתמש בּהם, כּדי להבאיש את ריח תנוּעתנוּ בּעיני העוֹלם וקוֹדם כּל בּעיני הפּוֹעל היהוּדי עצמוֹ. את תנוּעתנוּ המשחררת תיארוּ כּתנוּעה של ניצוּל ושל שעבּוּד ושל נישוּל עמים אחרים. טוֹבי הסוֹציאליזם הקשיחוּ את לבּם מראוֹת את סבלנוּ, את עניוּתנוּ, את דמינוּ הנשפּכים, את כּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעמנוּ שאינם רוֹצים להיכּנע בּפני הדיכּוּי וההתנַוונוּת. והאינטליגנציה היהוּדית אשר בּרחה מעמה וּמצאה לה שׂדה-עבוֹדה רחב בּמדינוֹת שוֹנוֹת, ראתה בּנוּ – בּאלה הנשארים לחיוֹת בּתוֹך עמם וּמחנכים אוֹתוֹ לתקוּמה וּלעצמאוּת – אוֹיב מסוּכּן. וככה פּגשנוּ איבה וזרוּת מצד אחים אשר לדגל אחד אִתם נשבּענוּ.

ואם עתה, לאחר שלוֹשים שנה של פּעוּלה וסבל, יצאה תנוּעתנוּ מגדר הזיה והיתה למציאוּת המדבּרת בּעדה, והחבר וַנדרוֶלדה שראה אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, ידע לציין בּמלים אחדוֹת כּי תנוּעתנוּ נתבּרכה בּזה שאינה יוֹדעת כּל סתירה בּין הלאוּמיוּת והסוֹציאליזם, הרי יש בּזה משוּם גמוּל על סבל השנים שעברוּ.

ועתה – נבוֹא ונכּיר טוֹבה לכל אלה שעזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ ולהיוֹת נאמנים עם עצמנוּ. חוֹסר ההבנה שמצאנוּ בסוֹציאליזם המקוּבּל למצב עמנוּ, לצרכיו החיוּניים, לרעיוֹן גאוּלתוֹ, הוּא הוּא ששימש לנוּ גם שוֹט וכוֹח דוֹחף בּמלחמתנוּ. היוּ כּאלה שנכנעוּ בּפני הדעוֹת השוֹלטוֹת ועזבוּ את המערכה שלנוּ. לא קשה היה גם, מאידך, להסיק מַסקנה, כּי אם הסוֹציאליזם אינוֹ מכּיר בּנוּ, בּמציאוּתנוּ, בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, הרי שהוּא עצמוֹ לקוּי וּבלתי-צוֹדק, ועלינוּ לשׂטוֹת מעליו. אוּלם אנחנוּ, הנאספים כּאן, לא בּחרנוּ בּאחת משתי הדרכים הללוּ, לא חפצנוּ ולא יכוֹלנוּ לברוֹח מעצמנוּ, מעמנוּ. וגם הסוֹציאליזם היה בּשבילנוּ לא דבר זר וחיצוֹני, שאדם יכוֹל ללבּוֹש ולפשוֹט חליפוֹת. אנוּ הרגשנוּ הרגשה עמוּקה, כּי גאוּלתנוּ הלאוּמית הנָה חלק אוֹרגני של המהפּכה הסוֹציאלית וחידוּש החברה האנוֹשית. לפיכך לבשנוּ עוֹז ואמרנוּ לעצמנוּ: בּין אם מוֹדים בּנוּ, בּין אם לא מוֹדים – אנחנוּ את מקוֹמנוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לא נעזוֹב. ועל זכוּתנוּ לחיים לאוּמיים עצמיים וּלמאמצי שחרוּר ויצירה בּקרב עמנוּ לא נוַתר, ואם בּמשך שנים רבּוֹת דפקנוּ על שערי האינטרנציוֹנל וּמצאנוּ אוֹתם נעוּלים בּפנינוּ – לא נפלנוּ בּרוּחנוּ, לא כּרענוּ בּרך בּפני האוֹטוֹריטטים המוּסמכים, והמשכנוּ בּדרכּנוּ.

מצב זה של בּוֹדדים וּבלתי-מוּכּרים וּבלתי-נכנעים הוּא שחייב אוֹתנוּ להעמיק בּקרבּנוּ את מחשבתנוּ העצמית, להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה מוּשׂגים והנחוֹת, השוֹלטים מסביבנוּ, ולא להירתע מפּני חיפּוּשׂ דרכים חדשוֹת. וּמציאוּת עמנוּ, עם כּל האַנוֹמַליוּת שלה, וּמציאוּתנוּ כּאן בּארץ עם כּל השאלוֹת החדשוֹת הצצוֹת בּתוֹכה – כּל אלה הגבּירוּ בּנוּ את הצוֹרך בּמחשבה עצמית. וּבמצבנוּ זה נעזרנוּ על ידי כּל אוֹתה העבוֹדה האינטלקטוּאַלית שנעשׂתה בּמחנה הסוֹציאליזם העוֹלמי. וּבין אלה שעזרוּ לנוּ, אוּלי מבּלי דעת, היה גם אֶמיל וַנדרולדה.

אחד הנימוּקים “החזקים” נגדנוּ בּאוֹתם הימים היה זה, שהשאיפה להעביר את המוֹני ישׂראל העירוֹניים לחקלאוּת הנָה שאיפה ריאַקציוֹנית. בּאויר המיוּחד של המַרכּסיזם הרוּסי היה לנימוּק זה תוֹקף מיוּחד. האִכּר הרוּסי הוּכרז אז לחסר-כּל-ערך בּשביל הסוֹציאליזם. כּל התקווֹת נתלוּ בּתעשׂיה הרוּסית הצעירה. והנה לא די לנוּ שהבאנוּ את צוארנוּ בּעוֹל הריאַקציוֹני של שחרוּר לאוּמי, כּי עוֹד צירפנוּ אליו גם ענין אוּטוֹפּי כּמוֹ מַעבר לחקלאוּת. עכשיו, כּשאוֹיבי הציוֹנוּת מציינים את המעבר לחקלאוּת כּתפקיד מרכּזי לשינוּי חיי הכּלכּלה היהוּדית (וזוֹ גם דעת הממשלה הרוּסית עצמה), יִקשה להאמין בּאיזוֹ מידה ניצלוּ אוֹתם האנשים את הנימוּק של ריאַקציוֹניוּת החקלאוּת כּנגד ה“סכּנה הציוֹנית”. ודוקא בּאוֹתוֹ זמן נתפּרסם בּרוּסיה ספרוֹ של וַנדרולדה, אחד המַרכּסיסטים הראשוֹנים אשר שׂם לב לפּרוֹצסים החדשים בּחקלאוּת ולמשיכה החדשה מן העיר אל הכּפר.

הסביבה שבּה קמה תנוּעתנוּ היתה מלאה כּמה מוּשׂגים – פּרי המציאוּת הרוּסית הכּללית, – אשר לא התאימוּ כּלל למציאוּתנוּ אנוּ. המחשבה הסוֹציאליסטית הרוּסית היתה מכוּונת אך לנקוּדה אחת: הפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. מן המהפּכה המדינית חיכּוּ לפתרוֹן כּל השאלוֹת. על כּל התחלוּאים של המציאוּת היהוּדית היתה תשוּבה אחת: יבוּטל “תחוּם המוֹשב”, יוּסרוּ החוּקים המַגבּילים – וּ“שאלת היהוּדים” איננה. פּעוּלה כּלכּלית, קוֹאוֹפּרטיבית, תרבּוּתית נתפּרשה כּסימן ל“בּוּרגנוּת-פעוּטה”. ואנחנוּ, אשר ראינוּ את ההוָיה היהוּדית עם מכאוֹבה לא רק כּמעשׂה ידיו של האַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, אנחנוּ אשר לא יכוֹלנוּ לדחוֹת את עבוֹדתנוּ התרבּוּתית, הקוֹאוֹפּרטיבית, הישוּבית “לאחר המהפּכה” – בּאיזה קשרי מלחמה קשה נאלצנוּ לעמוֹד. וגם כּאן נעזרנוּ הרבּה בּהלָך-מחשבוֹתיו וּבפעוּלוֹתיו של החבר וַנדרולדה, שהיה בּין חלוּצי העבוֹדה הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה.

את חסד-נעוּרינוּ זה אנוּ מזכּירים עתה לטוֹבה. אוּלם רצוֹני בּהזדמנוּת זוֹ גם לתבּוֹע עתה “שׂכר” בּעד שלוֹשים שנה של בּדידוּת ויתמוּת בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. והעזרה הנדרשת היא משני סוּגים:

א. עזרת הסבּרה בּתוֹך מפלגוֹת האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי. בּין אישי האינטרנציוֹנל יש לנוּ לא רק ידידים כּמקדוֹנלד, בּרנשטיין, בּלוּם, לוֹנגה⁵. אוּלם יש גם כּאלה – וּביניהם גם יהוּדים, ואוּלי בּעיקר יהוּדים – המבּיטים על פּעוּלתנוּ בּחשד. אנוּ רוֹצים לקווֹת, כּי החבר וַנדרולדה, לאחר שהיה פּה עמנוּ והתבּוֹנן בּדברים וחדר לתוֹכם, יסַייע לנוּ לקרב את החברים הרחוֹקים מאִתנוּ, ולזרוֹע הבנה למפעלנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי.

ב. עזרה בּמלחמתנוּ הרעיוֹנית בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים. שתי חזיתוֹת לנוּ בּתוֹך העם היהוּדי: התנגדוּתם של המעמדוֹת הבּלתי-עוֹבדים למפעל הפּוֹעל בּארץ והתנכּרוּתם של חוּגים מסוּימים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לתנוּעת השחרוּר הלאוּמית. החבר וַנדרולדה ידע לציין, כּי הציוֹנוּת מוּכרחה לאחוֹז בּדרכי בּנין סוֹציאליסטיים. יש בּזה אמת גדוֹלה. אוּלם למעשׂה אין אמת זוֹ מתגשמת, אלא בּדרך הרבּה התנגשוּיוֹת והיאָבקוּיוֹת. העיוַרוֹן המעמדי, האינטרסים השוֹנים מביאים את המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת לעמוֹד כּצר לפּוֹעל, גם בּשעה שעבוֹדתוֹ משמשת את עניני העם, בּמוּבן הרחב. גם הקבוּצה, שעל חשיבוּתה דיבּר החבר ונדרולדה, נמצאת עתה תחת בּרד של התקפוֹת-איבה. אוּלם בּחזית זוֹ אנוּ רוֹאים את עצמנוּ חזקים. קשה יוֹתר היא החזית השניה שלנוּ, בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חלקים גדוֹלים ממחנה זה עוֹד לא השתחררוּ מזרוּתם וּמאיבתם לנוּ משנים קדוּמוֹת. וּבשעה שמנהיגי האינטרנציוֹנל בּאים אלינוּ וּמציינים בּשׂמחה את פּעוּלתנוּ, נמצאוֹת מפלגוֹת פּוֹעלים יהוּדיוֹת, כּמוֹ ה“בּוּנד” בּפּוֹלין והסקציה היהוּדית הסוֹציאליסטית בּאמריקה, המתבּוֹננים בּצער וּבחרדה אל הסימפּטיוֹת הללוּ, והמטכּסים עצוֹת איך להסבּיר ל“גוֹיים”, כּי פּעוּלתנוּ כּאן היא “טריפה”. וּבשעה שחברינוּ הפּוֹעלים מתנגדים לציוֹנוּת מתוֹך מעמדיוּת “טהוֹרה” אינם רוֹצים לראוֹת באיזוֹ מידה הם מחלישים בּזה לא רק את מפעל-השחרוּר הלאוּמי, כּי אם גם את כּוֹחוֹ ואת השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך הארץ וּבמפעל הציוֹני. אילוּ היוּ סביבנוּ מרוּכּזים לא רק 30.000 הפּוֹעלים שבּארץ ועשׂרוֹת אלפי חברים בּברית “פּוֹעלי-ציוֹן”, אלא רבבוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אז היה משקלנוּ הפּוֹליטי בּארץ והשפּעתנוּ בּציוֹנוּת וכוֹח יצירתנוּ הישוּבית חזקים לאין ערוֹך מאשר הם הנם היוֹם. וּבקשתנוּ מאת מנהיגי הסוֹציאליזם, אשר ראוּ אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, כּי יצאוּ יחד אִתנוּ אל הפּוֹעל היהוּדי ויסַייעוּ לנוּ להסבּיר לוֹ את דרכּנוּ.

¹

וּבכן לפנינוּ ראשי-פּרקים ממַסקנוֹתיה של “ועדת-החקירה הבּלתי-מפלגתית”². ודאי השאיר הטלגרף כּמה פּרטים סתוּמים, אוּלם עיקרי המסקנוֹת בּרוּרים למַדי, בּרוּרה הרוּח המחַיה אוֹתם.

שתים הן השאלוֹת, אשר “הציבּור היהוּדי” (לגבּי ועדת-חקירה של אדירי ישׂראל אין, כּמוּבן, לאוֹם יהוּדי ואפילוּ לא עם יהוּדי, אלא “קוֹמיוּניטי”, היינוּ: עדה, קהילה, לכל היוֹתר ציבּוּר) ציפּה לתשוּבה עליהן מפי אנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת: מה כּוֹחכם למפעל הבּנין וּמה השקעתכם בּו? מה דרכּכם אשר בּה אתם אוֹמרים להוֹליכנוּ? והתשוּבה ניתנה. בּין בּמַה שנאמר בּין בּמַה שלא נאמר.

תשוּבה א': אנוּ נקח לידינוּ את התרמיל הציוֹני, את הקוּפסה הציוֹנית. אנוּ מאמינים כּי בּידינוּ אנוּ יכניס התרמיל הזה לא 650.000 לירה לשנה, אלא מיליוֹן שלם. אנוּ מוּכנים לקבּל לידינוּ את הנכסים הציוֹניים, עם המשקים הבּלתי-מבוּססים, עם מחלקת ההתישבוּת הטעוּנה ריאוֹרגניזציה (לאחר סאקר?), עם משׂרדי העליה, עם קרן-היסוֹד.

וּמכּלל הן זה אתה שוֹמע לָאו בּתשוּבה ב': שוּם שיטוֹת כּספּיוֹת אין אִתנוּ. שוּם רמז למפעלי השקעה גדוֹלים. שוּם מפעל התישבוּת גדוֹל בּבת-אחת. כּל אלה שניבּאוּ לכם, כּי עם הפּנים החדשוֹת יבוֹאוּ גם אמצעי פּעוּלה חדשים, מסוּגים חדשים, בּעלי מעוּף חדש, ניבּאוּ שוא. הסֶנטימנט של התוֹרם הציוֹני, העתיד ודאי להכפּיל את תרוּמתוֹ, לכבוֹד הבּעלים החדשים, הוּא מעוּזנוּ היחידי!

זוֹהי תשוּבתה של הועדה, אשר בּה יוֹשבים אדירי הממוֹן היהוּדים מאמריקה, מאנגליה, מגרמניה, ואשר בּלתי-מיליוֹנר לא יֵחַד בּקהָלם. סוֹכנוּת מִסכּנה! אוּלם אם “מאה” חדשה אין אִתם, את שוּתפינוּ בּסוֹכנוּת, הרי “דעה”, ודעה רחבה תקיפה, יש ויש. ולא פּלא. את ה“מאה” למפעל הציוֹני לא אָפתה בּשבילם “משלחת המוּמחים”, אבל נזיד של דעוֹת זָדה וזדה. את הנזיד הזה אמנם החזיקוּ בּחדרי-חדרים לבל יבוּלע לוֹ מתוֹך בּירוּר ציבּוּרי פּוּמבּי, אוּלם גם למַה שנעשׂה מאחוֹרי הקלעים יש “מוּמחים”, ואלה ידעוּ את תכנוֹ, והיוּ מבשׂרים מפּעם לפעם כּי “המשפּט הוֹלך”. הלא זוֹהי המשלחת אשר הוּרכּבה מראש כּכה, שאנשים כּגרימשוֹ³, כּשינוֶל⁴, כּבּלוּם, כּוַנדרולדה נמצאוּ פּסוּלים לה, ואשר בּארץ היא ניתנה מלכתחילה להשפּעת “ידידים” שוֹנים (לא רק “ידידים” לפּוֹעל וּלהסתדרוּתוֹ וליצירתוֹ, אלא גם “ידידים” להסתדרוּת הציוֹנית ולאנשיה), הלא זוֹהי המשלחת אשר ראתה את עצמה מלכתחילה קרוּיה “למתוֹח דין” על העבר המנוּצח של הציוֹנוּת בּארץ, ואשר אחד ממוּמחיה הגדוֹלים, כּשנדרש מאת המרכּז החקלאי לשׂיחה, הוֹדיע: אנחנוּ בּני עוֹלמוֹת שוֹנים ולא נבין איש את רעהוּ. והדין-וחשבּוֹן הזה של מוּמחים גַסטרוֹלוֹרים, שלא הסתפּקוּ בּבירוּר ענינים טכניים, אלא נטלוּ להם את הטיפּוּל בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת של עם זר להם, של טיפּוּס אנוֹשי בּלתי-מוּבן, של תנאים חברתיים וכלכּליים אשר לא יְדָעוּם – הם הם שקבעוּ מראש את מַסקנוֹתיה של “וַעדת-החקירה”.

בּמצב כּזה ודאי שאין לקפּח את ערכּם של אוֹתם הדברים הנכוֹנים והחיוּביים שחדרוּ לתוֹך המסקנוֹת, חוֹבה לציין בּסיפּוּק-מה, כּי העֵמדה לגבּי ממשלת המַנדט היא עֶמדה רצינית של אנשים בּני-חוֹרין, וכי נוּסח הדרישוֹת לממשלה המוּבּע כּאן – מהן כּמה וכמה שד"ר רוּפּין תוֹבען זה כּמה – עוֹלה לאין ערוֹך על סגנוֹן אוֹתם הניירוֹת הציוֹניים העלוּבים שחוֹתמוֹ של מר ליאוֹנַרד שטיין⁵ טבוּע עליהם, גם בּשעה שהם חתוּמים על ידי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית.

כּמוֹ כן יש חשיבוּת ידוּעה גם להוֹדעה האַפּלָטוֹנית, כּי “נראית אפשרוּת ליצוֹר 33.000 משקים חדשים בּהשקאה ו-50.000 משקים חדשים בּלי השקאה”. בּ“מאמר” לא יוָצר אמנם אפילוּ משק אחד, אוּלם הוֹדעה זוֹ פּירוּשה הוֹדאה כּי יש מקוֹם בּארץ לעוֹד חצי מיליוֹן נפש בּחקלאוּת, וּממילא לעוֹד מיליוֹן נפש מסביב לחקלאוּת, מחוּץ מה שפּיתוּח התעשׂיה והמסחר עלוּל להביא. הוֹדאה זוֹ, כּשהיא יוֹצאת מפוֹרש מפּי מוּמחים זרים וּמפּי אנשים שאינם חשוּדים על אוּטוֹפּיוֹת ציוֹניוֹת, וּלהיפך, נוֹטים יוֹתר למיעוּט הדמוּת של ציוֹנוּת-רבּתי – יש בּה משוּם תשוּבה לכל מיני מינימַליסטים בּתוֹך הציוֹנוּת וּל“מוּמחים” וּבעלי סברה המתנגדים לציוֹנוּת⁶. להוֹדאה זוֹ, כּמוֹ לדרישוֹת המדיניוֹת, יש איפוֹא חשיבוּת דֶקלַרטיבית ידוּעה, אוּלם מה עלוּב ערכּה הריאַלי, כּשלאחריה הוֹלכים ונשנים כּל הכּללים העילָאים של הקויאָטיזם הציוֹני, שתמצית חכמתוֹ היא: “שב ואַל תעשׂה!”

ה“שב” שבּתוֹרה זוֹ כּוֹלל כּמעט את כּל ענפי הפּעוּלה הציוֹנית: עליה – לפי “מאזן נכוֹן” של צרכיה הכּלכּליים של הארץ (כּאילוּ הארץ כּמוֹת שהיא היא הקוֹבעת את אפשרוּת העליה, ולא המאמץ הציוֹני), יִשוּב – אין ליסד מוֹשבוֹת חדשוֹת עד וכוּ' בּנוּסח הידוּע, תעשׂיה – בּרכוֹת אַפּלטוֹניוֹת ושוּם מפעל לא לאַשראי ולא להשקעה ואפילוּ לא להדרכה. חינוּך – שוּם עמדה פּרינציפּיוֹנית כּלפּי פּנים על הצוֹרך בּעבוֹדה תרבּוּתית עברית. רק בּענף גידוּל הציטרוּסים וּבענינים, אשר לוֹרד מֶלצ’ט⁷ יש לוֹ אליהם “חוּלשה יתירה” (כּגוֹן… זבלים חימיים ו“הגדלת מספּר בּתי-מלוֹן”) – יש גם “קוּם ועשׂה” מצד הסוֹכנוּת היהוּדית.

אוּלם לעוּמת דלוּת מצווֹת “עשׂה” – עשירוֹת הן המצווֹת של “לא תעשׂה”. כּלוּם יש לתמוֹה על כּך שעיקרים אֵלוּ מוּפנים כּוּלם נגד הפּוֹעל ויצירתוֹ ונגד היסוֹדוֹת העממיים העיקריים של התנוּעה הציוֹנית?

קבוּצוֹת נוֹספוֹת אינן רצוּיוֹת, חוֹזים עם המתישבים צריכים להיחָתם בּלי התערבוּת גוּפים אחרים. רוָחים הוֹגנים על ההוֹן המוּשקע קוֹדמים לעליית רמת החיים של העוֹבדים, ואחרוֹן אחרוֹן – רצוּי כּי המתישבים יהיוּ בּעלי הקרקע בּפוֹעל ממש. וּבכן המוּמחים וּוַעדת-החקירה הם הפּוֹסקים, כּי קבוּצת כּנרת נוֹפלת בּמשקיוּתה וּבמרצה ממוֹשבת כּנרת, וּקבוּצת דגניה ממוֹשבת מלחמיה שכנתה; הם הגוֹזרים כּי הקוֹאוֹפּרציה הכּללית של המתישבים היא “גוּף אחר” וחתימתה על החוֹזים מַזיקה; הם יוֹדעים לקבּוֹע, כּי לגבּי עליית יהוּדים והבּנין הארץ-ישׂראלי קוֹדמים “רוָחים הוֹגנים” לרמת החיים של העוֹבדים (כּי יש צוֹרך לדאוֹג לביצוּר העבוֹדה העברית בּעסקי העוֹלים בּעלי האמצעים וליצירת תנאים לקיוּם הפּוֹעל בּמשקי השלחין – על כּך לא חשבוּ המוּמחים!) והם הם היוֹדעים ועדים, כּי סכּנה צפוּיה להתישבוּת העברית בּארץ לא מספּקוּלַציה קרקעית, אלא מקרקע לאוּמי!

כּמה שלא יהיה איוֹם השקר הכּלכּלי והלאוּמי שבּגזירוֹת הללוּ, אין לתמוֹה ואין להתמרמר על הגראנדים היוֹשבים בּוַעדת-החקירה. מדוּע יהיה מוֹנד בּעד קרקע לאוּמי וּמשק פּוֹעלים עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? את יחסוֹ לקרן הקימת ראינוּ בּהיוֹתוֹ בּארץ, בּשעה שעתוֹנאים ידוּעים תוֹפפוּ מלפניו ומאחוֹריו. מדוּע יסתלק מַרשל, האפּטרוֹפּוּס לכל עניני הפילַנטרוֹפיה היהוּדית, מאפּטרוֹפּסוּת לצוּרוֹת ההתישבוּת בּארץ?

המעליב בּכל התעוּדה העלוּבה הזאת הממלאת את הנפש כּאב צוֹרב, העוֹשׂה את התעוּדה למעשׂה פּשע ציוֹני – היא: סמיכתוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, של חיים וייצמן.

לא זוֹהי אשמתוֹ של הנשׂיא, שאמוּנתוֹ בּסוֹכנוּת מוּרחבת כּי תעשׂה מעשׂי בּנין גדוֹלים – נכזבה, שהענין מסתיים בּקטנוֹת, בּפעוּטוֹת. לא אשמתוֹ היא שהשוּתפים המבוּקשים הוֹלכים בּגדוֹלוֹת בּעוֹלמוֹת שלהם, ונעשׂים אנשי-קטנוֹת כּשהענין מגיע לארץ-ישׂראל. אשמתוֹ שהרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן רפה-ידים זה, בּפני התחייבוּיוֹת עלוּבוֹת, ויוֹתר מזה בּפני מוּשׂגים מסוֹרסים על ארץ-ישׂראל ועל בּנינה.

אך זה שמע העוֹלם הציוֹני מפּי וייצמן⁸ דברים מפוֹרשים נגד הרוֹצים “למַעט את ערכּן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת” ונגד ההתקפוֹת על היצירה החלוּצית. לקוֹצר-זכּרוֹן זה של נשׂיאה רגילה התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא ענין של זכרוֹן-נאוּמים בּלבד הוּא כּאן ואפילוּ לא של התחייבוּיוֹת ושל הוֹראוֹת קוֹנגרסיוֹת מפוֹרשוֹת. כּלוּם שלילת האפּוֹטרוֹפּסוּת בּהתישבוּת ועיקר הקרקע הלאוּמי אינם מעיקרי הנכסים המוּסריים של התנוּעה הציוֹנית? כּלוּם יפה כּוֹחוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית עד כּדי לעבוֹר על עיקריה של התנוּעה שהם גם תנַאי לשלימוּתה וּלאַחדוּתה?

כּי טעוּת קשה טעה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּחשבּוֹנוֹתיו האיסטרטגיים. מתוֹך רצוֹן לוֹהט להרחבת המפעל הישוּבי חִייב הפּוֹעל בּארץ את הרחבת הסוֹכנוּת. אוּלם הפּוֹעל לא חִייב ולא יחייב לעוֹלם את הרקבוֹן הפּנימי שלָקתה בּוֹ התנוּעה, את המַעל והכּחש שנהיוּ ליסוֹדוֹת הדיפּלוֹמַטיה הציוֹנית, את הבּגידה בּעיקרים הסוֹציאַליים והמוּסריים, שנעשׂוּ על ידי עמל טוֹבי המַגשימים לנחלת התנוּעה כּוּלה.

“ארץ-ישׂראל משלמת” – כּך הוֹדה לפני זמן-מה הנשׂיא. כּן, ארץ-ישׂראל העוֹבדת, היוֹצרת, הכּוֹאבת והחיה את הציוֹנוּת כּחייה – היא המשלמת, אוּלם היא גם תדע להתקוֹמם.

והמניף חרב על כּיבּוּשי העבוֹדה בּציוֹנוּת, על חוֹפש המתישב בּבחירת צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ ועל עיקר הקרקע הלאוּמי – מניף חרב על שלימוּתה של התנוּעה הציוֹנית.

והעוֹלה על רוּחכם היה לא יהיה!

תמוּז תרפ"ח.

¹

(גם זה מכתב חבר)

אם המערכת לא הסתפּקה בּנאוּמי החברים שבּאוּ בּ“תוֹספת”² והוֹסיפה עליהם עוֹד קבוּצת מכתבי חברים – יוּתר נא גם מכתב זה, שאינוֹ מדבּר “בּשם”, ואינוֹ אלא דעת יחיד.

אנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לידי הכּרה מרה. ימים רבּים האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ, כּי כּל מי שבּא בּברית העבוֹדה וחיי העבוֹדה בּארץ נקי הוּא ממילא מכּל פַּסלנוּת וּמחוּסן בּהחלט בּפני המוּמים המכוֹערים, אשר מכּל בּעלי החיים בּחרוּ להם למשכּן את גוּפוֹ של האדם: תּאות-הבּצע, ניצוּל הזוּלת, יצר המעילה והגניבה, שימוּש להנאתוֹ בּמצוּקת חברוֹ. אמוּנה תמימה זוֹ, ששלטה בּנוּ ועל פּיה ניהלנוּ את פּעוּלתנוּ כּמה שנים, הוֹלכת וּנמוֹגה. מאכזבוֹת מרוֹת לא שמרה אוֹתנוּ גם בּמשך כּל השנים שעברוּ. זקני הדוֹר אינם צריכים לאַמץ את זכרוֹנם בּיוֹתר, כּדי להיזכר בּמעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּ“אֶקוֹנוֹמים” של מטבּחים, בּ“מקוֹרבים” בּתוֹך מפלגוֹת, וּבכל מיני כּפּוֹת-מבשלים ציבּוּריוֹת. כּל מקרה-כּשלוֹן כּזה כּשהיה מתגלה היה גוֹרם בּשעתוֹ מַפּח-נפש לחוּגים הקרוֹבים לחלל, שראוּ את עצמם מרוּמים וּנתוּנים לקלס על ידי אנשים שנראוּ עד הרגע האחרוֹן כּמהימנים. רגש מר זה אינוֹ שוֹנה בּיסוֹדוֹ מן הרגש המלַוה חוּג רבוֹלוּציוֹנרים, בּהכּירם כּי בּתוֹכם נמצא מרַגל שהתעלל בּאמוּנם. אוּלם כּל המקרים הללוּ בּחיי ציבּוּרנוּ, שלא היוּ כּל כּך מעטים, לא היוּ מוּצאים מתחוּמיהם הצרים, המקוֹמיים, לא היוּ מוּבאים לדעת קהל הפּוֹעלים הרחב, וּלהוָתנוּ גם לא גרמוּ שנַפנה אליהם תשׂוּמת-לב ונלמד מהם לקח. בּתמימוּת יתירה עָצַמנוּ בּפניהם את עינינוּ. אוּלם בּמידה שתנוּעתנוּ גדלה ורחבה, בּמידה שנתרבּוּ המוֹני נוֹשאיה ועניניה פּרצוּ בּארץ – גברוּ ועצמוּ גם המכּוֹת שאמוּנתנוּ התמימה הוֹלכת וּמַנחילה לנוּ כּפעם בּפעם, בּהכשילה אוֹתנוּ בּבני-אדם שאינם מהוּגנים, ורע מזה, בּמי שהיוּ בּני-אדם מהוּגנים ונעשׂוּ בּני-אדם מגוּנים, וכל מכּה וּמכּה כּזאת עוֹקרת משהוּ מלבּך והוֹרסת את יחסיך האנוֹשיים לסוֹבבים אוֹתך.

כּלוּם אפשר להבּיע את כּל עצמת מרירוּתם של הדברים העלוּלים להביא לידי יאוּש מכּל יחסי חברה מתוּקנים ולידי הסתלקוּת מכּל אמוּנה בּפעוּלה ציבּוּרית ישרת-לב?

מכּאן לא רחוֹק לבריחה גמוּרה מכּל חיי חברה פּעילים. אוּלם אם איננוּ רוֹצים לוַתר על יצירה ציבּוּרית ועל חיי כּלל השוֹאף לתיקוּן, לא נבקש את המַרגוֹע הנפשי בּבריחה מהם וּמהמוֹנם, וּמהטוּמאה האוֹרבת להם. לא נתחמק. נכּיר את האמת המרה כּמוֹ שהיא ונוֹציא ממנה לקח: עלינוּ ללמוֹד מעתה להקים את מפעלינוּ לא רק על יסוֹד של אֵמוּן חברים החלטי, הפּוֹטר מכּל פּיקוּח וּבדיקה, אלא על יסוֹד סדרים מתוּקנים, אשר יהיוּ כּתריס בּפני הנטיוֹת להָרַע. כּי יוֹתר מאשר הכּוֹשל כּוֹשל בְּשל לקוּתוֹ הפּרטית, מַכשילה אוֹתוֹ המסוֹרת הפּרוּעה שבּה גדלנוּ ושממנה עלינוּ להשתחרר אם חפֵצי חיי-חברה בּריאים אנוּ. המעבר הזה מ“אגדה” רכּה ונוֹחה ל“הלכה” יבשה וחמוּרה אינוֹ קל אבל הכרחי. וּברוּך השם כּי זעֵיר שם זעֵיר שם ניכּר אצלנוּ מַעבר זה לטוֹבה. אוּלם בּדרך כּלל נדמה לי, פּוֹנה אצלנוּ המרץ הציבּוּרי לא לדרך-חוּלין זוֹ של הבראה, שאין עמה זוֹהר ואין עמה התרגשוּת, אלא לדרך-עצָבים, המביאה את חיינוּ הציבּוּריים לידי חַרַקירי³. לא עֶגלה ערוּפה אנוּ מביאים על פּשעינוּ, אלא את עצמנוּ אנוּ עוֹרפים.

מדי פּעם, בּהיגָלוֹת איזה “מכשוֹל” בּחיי ההסתדרוּת ונסערוּ הרוּחוֹת והקיפה הסערה את הציבּוּר מקצהוּ ועד קצהוּ. ולסערה זוֹ, כּמו לכל “נחשוֹל מוּסרי” העוֹבר מפּעם לפעם על איזוֹ חברה (הדוּגמאוֹת ידוּעוֹת בּכל הספירוֹת של המוּסר האישי והמדיני, מבּריטניה רבּתי ועד ססס"ר), הגיוֹן משלה וחוּקי-מוּסר משלה: אין לה כּל חפץ בּמשפּט אנוֹשי רגיל, בּצדק אנוֹשי פּשוּט, אינה מטפּלת בּקביעת העוּבדוֹת, אינה דוֹאגת לדיוּק מסירתן, אינה מַקפּידה על הגדרת החטא ועל ציוּן הפּוֹשעים, אינה מבקשת להבדיל את החַפּים מעל החייבים, אינה מבקשת להטיל את העוֹנש על האשמים דוקא, כּנהוּג בּכל חברה פּשוּטה לא מתוּקנת, לא חסוּדה ולא נשׂוּאה על כּנפי סערה מוּסרית. אין לה ענין להבחין בּין שוֹגג וּמזיד, בּין תם למוּעד, בּין חוֹטא לחשוּד בּעלמא, בּין פּוֹשע לחסר-יכוֹלת, ועוֹד יוֹתר – בּין פּוֹשע לקרבּן הפּשע. כּ“אֶכּספּדיציה של עוֹנשין” אין לה פּנאי ואין לה צוֹרך להעניש את החוֹטא בלבד. היא צריכה “לבער את הרע”, והרי היא “מטהרת” את האויר על ידי ריבּוּי החשוּדים והנקנסים. הסערה דוֹרשת את קרבּנוֹתיה ויהי מה. ואך ימָצא הקרבּן לתלוֹת בּוֹ את הקוֹלר, לשַקצוֹ וּלכלוֹת בּוֹ את החימה – והיוֹשר והצדק יַשבוּ לכּסא!

נחשוֹל כּזה עוֹבר עתה על ציבּוּרנוּ הכּוֹאב והנַענה והזקוּק למישהוּ שיתלה בּוֹ את הקוֹלר לכל פּוּרענוּיוֹתינוּ ויכלה בּוֹ את חמתוֹ. הקרבּן אצלנוּ נתוּן מראש, תמיד יש לוֹ שם קיבּוּצי: “הפּקיד”, “העסקן”, “המַזכּירוּת”, “ההסתדרוּת”. ההסתדרוּת לא בּמוּבן הציבּוּר המהַוה אוֹתה, אלא כּקבוּצת אנשים האחראית מראש לכל כּשלוֹן. את החוֹטא האינדיבידוּאַלי אין איש מבקש אצלנוּ. עליו, כּידוּע, “אין מתעכּבים”. אין גוֹרסים אצלנוּ חטאת יחיד וגם לא חטאת ציבּוּר, ציבּוּר ממש. יש רק חטאת מוֹסד.

רבּים המסַייעים לנַחשוֹל זה, מכּל צד: כּל פּקיד שסרח וכל פּקיד שמעל בּשליחוּתוֹ וּבחוֹבתוֹ לציבּוּר, כּל מי שזכה להתקרב לקערת הציבּוּר והשתמש בּקרבה זוֹ “ללקק עצם”. כּל אלה אינם נוֹשׂאים את עווֹנם, אלא מַשׂיאים אוֹתוֹ על ה“פּקיד” הסתמי, על המוֹסד, על העסקן בעלמא. מַגבּירים את הנחשוֹל כּל אלה, אשר בּהֶפקרא ניחא להם, האוֹמרים להיבּנוֹת מכּל אֵיד וּמכּל תקלה. נאחזים בּוֹ כּל אלה השׂשׂים לגלגל את קלקלת הציבּוּר על זוּלתם. אוּלם לא רק אלה. יוֹתר מכּל אלה מסייעים אנשים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת בּהחלט, חסרי כּוֹח הבחנה של אמת בּאנשים וּבמעשׂים. אלה כּיון שרוּמוּ פּעם אוֹ פּעמַים, מתחילים לראוֹת את עצמם כּאנשי-אמת יחידים וחוֹשדים את כּל העוֹלם בּמרמה וּתככים.

חזק הנחשוֹל. אוּלם בּכנפיו לא מַרפּא, לא הבראה, לא בּיעוּר הרע, אלא – אפלה.

עוֹד מעט ואיש לא יכּיר את חברוֹ, איש לא יאמין בּמפעל חייו, איש לא יבחין בּין טהוֹר לטמא.

היש להוֹעיל בּדברים המוּפנים כּנגד הנחשוֹל? אפשר שאין בּהם כּל תוֹעלת.

ואף על פּי כן איני פּטוּר מחוֹבת הרצאת טענוֹתי:

א) אוֹהבים לדבּר אצלנוּ על “כּיסוּי” ועל “השתקה”. השׂמוּ לב פּעם המדבּרים: מי הם ואיזה הם הבּנקים, החברוֹת, המוֹסדוֹת הציבּוּריים, ההסתדרוּיוֹת (גם ההסתדרוּת הציוֹנית וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים – כּן, מפלגוֹת הפּוֹעלים בּארץ וּבחוּץ-לארץ – בּכלל זה) אשר העיזוּ לפרסם בּפרהסיה דינים-וחשבּוֹנוֹת של וַעדוֹת-בּיקוֹרת, כּאשר עוֹשׂה זאת הסתדרוּתנוּ אנוּ?

ב) הסבוּרים אצלנוּ, כּי היוֹשר האנוֹשי הפּשוּט, הראשוֹני, מַתיר לערבּב בּחַדא מַחתא מעשׂי-פּשע עם מעשׂים שיש בּהם קוֹצר-יד? אוֹ אפשר סבוּרים אצלנוּ, כּי התוֹעלת הציבּוּרית היא המחייבת לסוּר מן היוֹשר הפּשוּט וּלהכתים את החבר הנבחר בּכל מעשׂה-חטא של מי שעבד עמוֹ וּבפקוּדתוֹ? ואם כּן – מדוּע לא הציע איש להטיל על חברי ההנהלה הציוֹנית את האחריוּת למעשׂי אוֹתוֹ שַמש ההנהלה הציוֹנית שמעל בּכספּי החוֹלים הכרוֹניים? וּמדוּע לא הוּצע להטיל את האחריוּת לעניני הסיוּע על חברנוּ שהיה בּשעתוֹ מנהל מחלקת העבוֹדה?

ג) מדוּע ערים כּל כּך חברינוּ לכל מעשׂה-כּשלוֹן, וּמדוּע הם כּל כּך בּלתי-ערים לכל מעשׂה הבּא להקדים ולמנוֹע את הכּשלוֹן? שמעתי על אסיפה רבּתי בּנהלל בּענין הסיוּע. ההרבּוּ שם גם לדוּן על עניני הסיוּע והפּוּרענוּיוֹת הספוּנוֹת בּוֹ גם לפני היגַלוֹת הכּשלוֹן? כּמה פּעמים הוּזמנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת על ידי מוֹסדוֹתינוּ – “המַשבּיר”, קוּפּת-חוֹלים ועוֹד – אסיפוֹת לביקוֹרת וּלבירוּר ענינים. הרַבּוּ גם רבּוּ הבּאים לאסיפוֹת הללוּ?

מה פּשר הערוּת המשוּנה הזאת?

ד) מדוּע יֵצא הקצף תמיד על המוֹסד ועוֹבדיו, ו“הציבּוּר” תמיד נקי? האם אין מַפּלוֹת וכשלוֹנוֹת אשר לכוּלנוּ ממש יד בּהם? האם בּכשלוֹנוֹ של מפעל יש יד לעוֹבדיו המשׂרדיים בּלבד, ולא להמוֹני חברים השוּתפים בּוֹ? האם בּמקרה הסיוּע נתגלתה רק עזוּבה סידוּרית בּמזכּירוּת ולא עזוּבה מוּסרית של ציבּוּרים שלמים?

ה) לכל מעוּוַת רוֹאים אצלנוּ רק פּתרוֹן אחד: רדוּ! הס כּל זֵכר לעמל, למסירוּת-אמת, לכיבּוּשים, להגנה נאמנה, לעמידה בּפּרץ. כּן, ודאי רשאי הציבּוּר להחליף את עוֹבדיו בּטוֹבים בּעיניו. אוּלם הכּרה עצמית זוֹ של התוֹבעים עצמם, כּי הם הם הישרים, החרוּצים, המוּבטחים מכּל שגיאה וכשלוֹן – הכּרה עצמית זו מנַיִן היא וּמה ערכּה?

ידעתי כּי בּכל דברַי אלה איני אלא מַחשיד את עצמי. מי שאינוֹ צוֹעק יחד עם המַקהלה “תפסוּ”, מעלה עליו את החשד שהוּא עצמוֹ שוּתף לחטאים. ואף על פּי כן מעיז אני לוֹמר:

נחשוֹל זה, כּכל נחשוֹל מוּסרי, חשוּד עלי. איני רוֹאה בּוֹ את דרך התיקוּן, אלא את בּקשת הקרבּן. בּהבאת קרבּנוֹת אין מרפּאים, אלא מוֹסיפים חטא על פּשע. וּבקרבּנוֹת ציבּוּר אין מתקנים את הצריך תיקוּן, אלא מהרסים את אָשיוֹתיה המוּסריוֹת של החברה.

אב תרפ"ח.

¹

“המפקדה הראשית של בּרית טרוּמפּלדוֹר” גילתה אוֹמץ-לב להפליא. את הידיעוֹת הנמסרוֹת מפּי עֵדי-ראִיה² היא מכנה בּשם “שמוּעוֹת זדוֹן שנפוֹצוּ בּכוָנוֹת מפלגתיוֹת”. היא רוֹחצת בּנקיוֹן כּפּיה: “לבט”ר אין כּל שייכוּת להתנגשוּת זוֹ" (לשוֹן נקיה!) וכל זה “מבּלי להיכּנס להערכת עצם המקרה”. אכן, אוֹמץ-לב הראוּי למפקדים!

כּך היה גם אחרי האחד בּמאי³. המפקדה שהרחיקה את הכחשתה… לחוּץ-לארץ דוקא (בּאמתלה, כּי עתוֹני הארץ אינם נאמנים עליה), לא ראתה גם אז צוֹרך להשמיע כּיצד היא מַעריכה “את עצם המקרה”.

מה נאמר להסתדרוּת “חינוּכית” זוֹ המסתפּקת בּהכחשה דיפּלוֹמַטית מן הנוּסח הידוּע, שאינה תוֹבעת לדין את “מפיצי-השמוּעוֹת”, שאינה טוֹרחת לָגוֹל את האַשמה מעל חבריה (והרי גם לאחר הכחשתה של “המפקדה” עוֹד יש “חיילים” הנתבּעים לדין!), וּלעצם השאלה, שהיא שאלה עיקרית וראשוֹנית בּכל חינוּך ציבּוּרי, היא נמנעת מקבוֹע את יחסה? מה זאת, פּחדנוּת, צביעוּת אוֹ שתיהן יחד?

ועדת-חקירה בּלתי-מפלגתית אשר תחקוֹר את הענין כּוּלוֹ, לאמיתוֹ, ותבדוֹק את השמוּעוֹת אם הן שמוּעוֹת זדוֹן אוֹ ידיעוֹת אמת, ותמצא את החייבים ואת הגוֹרמים – זהוּ הדבר הדרוּש כּרגע ולא הכחשוֹת-שוא.

אנוּ עוֹמדים בּראשית מדיניוּתנוּ, וגם מדינתנוּ המתהווה יש בּה ויהיוּ בּה ניגוּדים, ניגוּדי אִינטרסים, ניגוּדי השקפוֹת ואידיאַלים. כּיצד נחיה בּתוֹך הניגוּדים הללוּ, אם על ידי רגימת אבנים וניפּוּץ ראשים אוֹ בּדרך אחרת? החוּליגנים של א' בּמאי ושׂמחת-תוֹרה נתנוּ תשוּבתם. החוּגים הקרוֹבים לחלל שוֹתקים. הישתוֹק גם הציבּוּר כּוּלוֹ? סימני שתיקה מכוֹערת, זיוּף וטשטוּש ניכּרים כּבר. “דוֹאר היוֹם”, המוּשבּע ועוֹמד לקחת תחת חסוּתוֹ כּל מעשׂה-בּריוֹנוּת נגד פּוֹעלים, ניסה כּבר להפריח כּל מיני בּדוּתוֹת על “חגיגת יוֹבל כ”ה בּאידיש" ועל “נסיוֹן לפזר את האסיפה בּדרך… של שלוֹם”, ועל “פּוֹעלי-ציוֹן” שאצלם הכּוּ יוֹסי את יוֹסי. ואפילוּ “הארץ”, המתקוֹמם נגד מעשׂי-אַלָמוּת, לא בּוֹש לראוֹת את הענין כּ“קבּלת פּנים לזרוּבּבל” ועל זה “וּמתוֹך מהוּמה נוּפּצוּ שמשוֹת”. וּמ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאֵירע "בּקלוּבּ “פּוֹעלי ציוֹן” (האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ הציוֹנים?) ועל “התנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”.

לא לשם פּוּלמוֹס עתוֹנאי צוּינוּ הדברים הללוּ. הענין הוּא רציני וחמוּר הרבּה מזה. תנוּעת הפּוֹעלים היא למוּדת-נסיוֹן. היא מכּירה את הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ. היא מכּירה את ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי-קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת. הפּוֹעל בּארץ חזק דיוֹ להחניק את השוֹרש הפּוֹרה ראש ולַענה בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ. השאלה היא: אם רוֹצים אנוּ כּאן בּמלחמת-אזרחים? אין השאלה מוּפנה לגבּוֹרי האגרוֹף דוקא, הרוֹצים ורוֹצים בּהתגַלעוּת “כּוֹחם”, השאלה מוּפנה לעוֹמדים על גבּם, לאנשי-ההשפּעה, לדעת-הציבּוּר. מעשׂי-החוּליגניוּת של מחַללי שם גבּוֹרינוּ וּמַבאישי ריח ארצנוּ וּמפעלנוּ עלוּלים לשמש “פֶּטֶר מים”. כּוֹחם של החוּליגנים מאז ומעוֹלם הוּא בּחוֹסר עוֹמדים בּפניהם. לָאו עַכְבּרא גנב. יש חוּגים המחליקים על כּרֵסם וּשׂמחים, כּי מלאכתם נעשׂית על ידי אחרים, ויש שאינם רוֹחשים כּלל סימפּטיה למעשׂי-אַלָמוּת, אוּלם אינם שוֹכחים כּי כּאן סוֹף סוֹף “בּנינוּ”, “לאוּמיים”, “קנאים” העוֹשׂים רק מעשׂי-קוּנדסים, ושם – זרים, זעוּמי-נפש, “שׂמאליים”. אַל יתכּסוּ איפוֹא בּטלית של שתיקה והשתמטוּת. יִראוּ לאן הדברים מוֹבילים.

וגם הנוֹער בּארץ, לאגוּדוֹתיו, לחוּגיו, לזרמיו, חייב תשוּבה. הוּא צריך לגַלוֹת לאָן פּניו. אם חלקוֹ בּחוּליגניוּת השׂמה לאַל את מאמצי בּנייתנוּ התרבּוּתית כּאן, אוֹ יקוּם בּוֹ העוֹז להסיר בּרֵיש גַלי את הכּתם אשר הכתימוּ אוֹתוֹ וּלהוֹכיח למעשׂה, כּי לא חלק ונחלה לאלה בּתנוּעת הנוֹער העברי בּארץ.

ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד כּרגע וּמצפּה לראוֹת כּיצד יגיב הישוּב על ההתנקשוּת המחפּירה בּחייו הציבּוּריים. מתשוּבה זוֹ הוּא יצטרך להסיק את מַסקנוֹתיו.

תשרי תרפ"ט.

¹

(הערוֹת לא קלוֹת)

ממשלת ארץ-ישׂראל נוֹתנת לנוּ, כּידוּע, דוּגמאוֹת יפוֹת של מחלת-הפּרֶסטיז’ה. הממשלה אינה שוֹגה לעוֹלם. כּל משגה של כּל פּקיד היא נוֹטלת תחת חסוּתה, כּל שטוּת שלוֹ מוּכרזת לשיטה. כּל מה שדאף² וקיתרוֹטש³ עתידים לחַדש ראוּי לצידוּק החטא בּפי אֶמרי⁴. כּזאת היא תוֹרת הפּרסטיז’ה של הממשלה. אוּלם יש שגם גוּפים אחרים לוֹקים בּמחלה זוֹ.

נמצא מי שהעיר, כי הממוּנה על הכרוֹניקה בּ“הארץ” עשׂה משערוּריית ליל שׂמחת-תוֹרה מין פּוּרים-שפּיל: “קבּלת-פּנים לזרוּבּבל”. נמצא מי שחשב, כּי “כּוֹתרת” זוֹ על גבּי הידיעה אינה לכבוֹד ל“הארץ” ואינה הוֹלמת את סגנוֹנוֹ הרגיל. נמצא מי שאמר, כּי מ. ג., שפּסק אמנם את פּסוּקיו נגד אַלָמוּת, לא טרח לציין את העוּבדוֹת כּהוָיתן. ויצא הקצף! בּעל הכרוֹניקה, שנאלץ לכתוֹב דברי “בּירוּר”, הרים את ה“כּוֹתרת” ואת אוֹפן מסירת הדברים שלוֹ למַדרגה עליוֹנה של אהבת-שלוֹם וּרדיפת-שלוֹם וה“טשטוּש” המהוּלל הוּאַר בּאוֹר הפּילוֹסוֹפי של “התרחקוּת מסנסַציה והרעשת הדעוֹת”, בּרוּח הדברים הטוֹבים שנאמרוּ בּשעתם בּגליוֹן-היוֹבל של “הארץ” וּבמסיבּוֹת החגיגיוֹת. וּבכן, לא מקרה, חלילה, אלא “שיטה”. ולא די לוֹ ל“הארץ” בעמידה עקשנית “על כּבוֹדוֹ”, הלך והוֹציא למערכה סוֹפר כּמַר מ. בּנאל (גליון 2788) להצליף על המערערים בּ“פוּלסין של דיוֹ”. סוֹפר זה, המכריז על עצמוֹ, בּניגוּד לאחרים, כּי “המלים החריפוֹת-חריפוֹת, הממוּלחוֹת-ממוּלחוֹת חסרוֹת בּלכּסיקוֹן” שלוֹ, רוֹאה לוֹ חוֹבה להכריז, בּגלל הערוֹת הבּיקוֹרת הדלוֹת, כּי “אנוּ עוֹמדים בּפני מהוּמוֹת חדשוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” ולא, חלילה, “בּשל היחס לעצם המעשׂה” של הפקרוּת, אלא אך בּשל הבדלי טמפּרמנט וסגנוֹן. וּבכן, אלה שהעיזוּ לדוּן לגנַאי את סגנוֹנוֹ של “הארץ” בּמסירת המאוֹרעוֹת וּבהאַרתם, אינם בּלשוֹנוֹ של הסוֹפר, שאינוֹ אוֹהב להשתמש “בּבּיטוּי החריף והמַבהיל”, אלא מביאים עלינוּ “מהוּמוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” – לא פחוֹת! אכן, עתה ידעתי, כּל הנוֹגע בּמ. ג. וּבכרוֹניקה של “הארץ” – סכּנה הוּא ממיט עלינוּ.

מ. בּנאל תוֹמך את יתדוֹתיו בּמידוֹת-ההגיוֹן. הוּא שלמד, כּפי עדוּתוֹ, “את תוֹרת ההגיוֹן בּאוּניברסיטה”, יוֹדע וָעֵד, כּי “יש הגיוֹן ויש הגיוֹן”. “יש הגיוֹן שבּא מן השׂכל ויש הגיון הבּא – מן המפלגה”. מוּבן, שאנשי “דבר” אוֹ החבר א. פרידלַנד⁵, שגינה את עמדת “הארץ” בּמוֹעצת עיריית תל-אביב, לא חלק ולא נחלה להם בּ“הגיוֹן הבּא מן השׂכל”. ממרוֹם ההגיוֹן האוּניברסיטאי יצא איפוֹא פּסק-דיני לשבט. האקבּל אוֹתוֹ מבּלי ערעוּר? לא. היוֹם הוּכרז על הגיוֹני, כּי מן המפלגה הוּא, וּמחר ימָצא, כּי גם לבּי ונפשי לא מִשלי הם, אלא מן המפלגה. ואני מה עוֹד ישאר לי? כּיצד אעמוֹד, איש המפלגה, בּפני אנשים שאינם מן המפלגה, הנאמנים ממילא גם על ההגיוֹן מן השׂכל ועל כּל מעלוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת? אגש נא אל ההגיוֹן הבּא מן השׂכל של מר מ. בּנאל הנכבּד “לדעה מה יֵעָשׂה בּוֹ”.

לפרקי ההגיוֹן קוֹדמים פּרקי קריאה. מ. בּנאל מספּר לקוֹראיו, ראשית, כּי ב. כ. קוֹבל על מ. ג. שדיבּר על “מאוֹרע”. לאחר קביעת עוּבדה זוֹ הוֹלך מ. בּנאל וּמסבּיר, כּי “אף המאוֹרעוֹת ההיסטוֹריים הגדוֹלים – מאוֹרעוֹת הם”. נוֹכחתי לְבָשתי מה עלוּב הוּא ההגיוֹן מן המפלגה הפּוֹסל על לא דבר את המלה “מאוֹרע”. אלא חפצתי להיוָכח עין בּעין אימתי פּסל ב. כ. מלה כּשרה זוֹ. והנה מה שמצאתי כּתוּב: מ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאירע “בּקלוּבּ פּוֹעלי-ציוֹן”, המרכאוֹת בּפירוּש על שתי המלים הללוּ, הלקוּחוֹת מדברי מ. ג., וּכלל לא על המלה מאוֹרע. וּליתר בּירוּר נאמר מיד לאחר זה: “האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ?” האוּמנם ההגיוֹן הבּא מן השׂכל הוּא הוּא שאינוֹ רוֹצה להבחין בּין מה שאירע בּקלוּבּ (כּלוֹמר, בּפנים, מתוֹכוֹ) לבין התקפה על קלוּבּ (כּלוֹמר, מן החוּץ)? איזהוּ ההגיוֹן המטשטש את שני המוּשׂגים האלה ועוֹשׂה את ב. כ. לאוֹיב המלה “מאוֹרע” דוקא?

וּפרק קריאה שני. “ב. כ. מביא ציטטה מדברי מ. ג. המדבּר על ההתנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”, ודן אוֹתה לגנאי. כּן, בּלשוֹן העברית יוֹדעים להבחין בּין התנגשוּת להתנפּלוּת. את ההגיוֹן והצדק שבּערבּוּב שתי המלים טעמנוּ כּוּלנוּ, וּמ. ג. בּתוֹכנוּ, בּימי ועדת הייקראפט⁶ (שראתה את הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ כּ“התנגשוּת”), ועדה זוֹ שההיסטוֹריוֹן מר מֶדזיני גוֹמר עליה את ההלל. מר מ. בּנאל, הסבוּר כּי מ. ג. אינוֹ עשׂוּי לשגוֹת, היה חייב, לכאוֹרה, להוֹכיח כּי אמנם לא היתה כּאן כּלל התנפּלוּת אלא התנגשוּת, אוֹ להוֹדוֹת כּאיש ישר כי צָדַק ב. כ. בּזה שהוּא דן את המלה “התנגשוּת” לגנאי. ולמה לא יאמר, מה שערוּריית שׂמחת-תוֹרה בּלשוֹנוֹ: התנגשוּת או התנפּלוּת?

וּפרקי-קריאה אלה בּאוּ להוֹכיח, בּשם ההגיוֹן מן השׂכל, כּי שאוֹל חָטא ההגיוֹן מן המפלגה של ב. כ.

לאחר הנצחוֹנוֹת הקלים בּשׂדה הציטטוֹת עוֹבר מ. בּנאל אל העיקר, אל גילוּי הסתירה העמוּקה שבּין שתי מידוֹת ההגיוֹן: בּשלמה מ. ג. הרי הוּא שוֹלל כּל מעשׂי-אַלָמוּת “בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן”, אבל ב. כ. שבּימי המאוֹרעוֹת בּהדר-הכּרמל “התפּלל אז בּדביקוּת חסידית בּנוּסח של “יהי חלקי עמכם”, ואַתם שלדידכם “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים” – אתם למה רגָשתם? אוֹתה טענה מוּצגת גם בּ”דוֹאר היוֹם" בּידי עזמות, כּעֵטוֹ הטוֹב עליו. הוּא המגלה את לבּוֹ בּשעת-חדוה כּי “בּינינוּ לבין עצמנוּ בּדיעֲבַד, לאחר שצעירים קנאים כּיבּדוּ את “פּוֹעלי-ציוֹן” – יבוּסם להם ויֶערב להם, כּי ראוּיים הם לחוּטרא של ה”בּרית" (תתבּע נא ה“בּרית” את עזמות⁷ לדין!), יוֹדע וָעֵד כּי הפּוֹעלים בּארץ עשׂוּ מעשׂי-אַלָמוּת אשר “ישארוּ כּתמי-עוֹלם”, והוּא שוֹאל בּרגש: מאימתי “אתם קוֹראים תגָר על מעשׂי-אַלָמוּת”?

דרך ההיקש ההגיוֹני של עזמות הוּא קל בּיוֹתר. אפשר אפילוּ להעלוֹת שמוֹת של כּל מיני מקוֹמוֹת, אשר פּוֹעלים הוּכּוּ שם, ולטעוֹן על האַלָמוּת של הפּוֹעלים.

אוּלם כּלוּם מה שיאה לעזמות יאה גם למ. בּנאל? המתקנא מ. בּנאל בּמוּשׂגי עזמות על מַהוּת המוּסר החברתי של הפּוֹעלים? בּעצם הויכּוּח מסביב למעשׂי-הדר-הכּרמל נכתבוּ בּעתוֹן הפּוֹעלים הדברים האלה: ⁸

“ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשרת מוֹנים. כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהוּא. וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. – – כּי אין אוֹיב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מסִטרא דשׂמָאלא, לשם דחיקת הקץ, כּביכוֹל, וּבין אם הוּא בּא מסִטרא דימינא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת, אשר האוֹחז בּה לא ינָקה”.

לפי הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל זה נקרא: “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים”!

והשאלה ששאלתי “אם השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב, אם זכּאי הוּא לדוּן את חברוֹ הרעב ועוֹד בּכל חוֹמר הדין”, וּדברי, כּי “אין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם” – נתפּרשוּ על ידי מ. בּנאל כּ“יהי חלקי” בּמעשׂי-אַלָמוּת. זהוּ ממידוֹת ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי?

אקבּל לרגע את ההגיוֹן הזה. נניח שהתרתי לאנשים רעבים, מקוּפּחי-חיים, מחוּסרי-עבוֹדה המשוועים לחלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה, שגם בּשוֹטרים איימוּ עליהם, נניח שהתרתי להם ניפּוּץ-זגוּגיוֹת. היש מכּאן להקיש משהוּ גם על “קצת מצעירינוּ” אשר סידרוּ הפגנת-אגרוֹפים “לכבוֹד” לשוֹננוּ? שם היוּ רעבים. למַה רעבים כּאן, האִם לדבר ה'? ללשוֹן העברית אשר מ. ג. וּב. כ. אינם רעבים לה?

היקש זה אף הוּא ממידת ההגיוֹן הפּשוּט הוּא? ויוֹדע אני כּי שוּב אֶתן נשק בּידי מתנַגדי: הנה הוּא מבחין בּין אַלָמוֹת ואַלָמוֹת. אמת נכוֹן הדבר. איני מאוּשר כּמ. בּנאל לוֹמר כּי אני שוֹלל מעשׂי-אַלָמוּת בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן. בּנעוּרי הייתי חבר לפינחס דַשֶבסקי⁹. מעשׂה הפּוֹעל הבּוּנדאי הירש לֶקֶרט¹⁰ היה בּעיני מעשׂה רב. גם מבּחינה לאוּמית. את מעשׂהוּ של שוַארצבּוֹרד אין אני פּוֹסל מבּחינה מוּסרית כּלל וּכלל. ודאי עוֹד תצמחנה לי צרוֹת מהוֹדאה זוֹ, אך יִצרי מפתה אוֹתי להוֹדוֹת על האמת, כּי שאלת האַלָמוּת בּיסוֹדה נשׂגבה ממני, ואני מתלבּט בּה. ויש גם מעשׂי-אַלָמוּת, שאני דוֹחה אוֹתם למעשׂה, ועם זה אני שוֹאל למקוֹרוֹתיהם וּמבקש להם “סליחה וחנינה” לאחר המעשׂה. אפשר שכּל זה הוּא מפּני ליקוּי הגיוֹני שבּי, אבל הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל, האוֹמר להטיל צל על זכוּתי להעריך את האגרוֹף כּפוֹסק בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת – מַהוּ?

_______

ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי של מ. בּנאל אינו רוֹאה בּעמדת מפלגוֹת הפּוֹעלים בּענין זה אלא… “ריצה מתוֹך בּהלה של התחרוּת לפני מרכּבתה של “פּוֹעלי-ציוֹן”. הוּא רוֹאה את “אחדוּת-העבוֹדה” וּ”פוֹעלי-ציוֹן" כּמסייעוֹת בּהכרזוֹתיהן “לנַוול את ארץ-ישׂראל וליתן את הישוּב לשמצה בּעוֹלם”. וההגיוֹן של איש מפלגה כּמוֹני אוֹמר, כּי עמדת מפלגת הפּוֹעלים עשׂוּיה לגוֹלל (בּמקצת!) את החרפּה מעל הארץ והישוּב ועשׂוּיה למנוֹע את חזרת החרפּה הזאת להבּא.

אמרתי: בּמקצת, כּי שתיקתם הפּעם של רבּים מאוֹיבי האַלָמוּת הפּרינציפּיוֹניים, הרוֹאים אַלָמוּת בּכל שביתה, אינה עשׂוּיה לסייע לתקן את מצב הדברים. לא עזמות הוּא היחידי היוֹדע, כּי סוֹף סוֹף, “הלא אלה צעירים – “ולאד”!”

אני מתחיל להוֹדוֹת כּי ההגיוֹן שלי הִטעַני. סבוּר הייתי כּי לא פּרסוּם הדברים מנַוול את ארץ-ישׂראל, אלא הדברים עצמם ואף טשטוּשם והשתקתם. וסבוּר הייתי כּי אנשים מסוּגוֹ של מ. בּנאל, אשר עיניהם למַה שנעשׂה בּתפוּצוֹת ישׂראל, לא יבחרוּ בּדרך זוֹ. וטעיתי. כּמה פּעמים נזדמן לי לעמוֹד על בּמוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ וּלקבּל חצים ואבני-קלע. מעוֹלם לא חששתי לעשׂוֹת לצחוֹק את הדיבּוֹת (של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאליים חלק הגוּן בּהם) כּי אנוּ נוֹתנים כּאן את האידישיסטים למשיסה, כּי אנוּ יוֹרדים לחייהם של אוֹתם היהוּדים האוּמללים שאינם יוֹדעים עברית וכל אוֹתם תלי-התלים של שקרים וּלעזים שמפיצים בּחוץ-לארץ בּניצוּל כּל מעשׂה שטוּת והתהללוּת של “ולאד” שוֹנים בּארץ. ושמעתי את הדיבּוֹת הללוּ לא רק מפּי מוֹציאיהן, כּי אם גם כּשהן נשנוֹת אפילוּ בּפי סוֹפרים עברים בּגוֹלה. הייתי עוֹשׂה את הדיבּוֹת לאַל, מבּלי שאהיה חוֹשש כּי מישהוּ יכחישני על פּנַי. ידעתי כּי אני רשאי להכריז בּרמה על כּוֹחה של העברית בּארץ, על כּיבּוּשיה ועל הדבקים בּה, על הכּוֹחוֹת הפּנימיים שגילתה כּאן, מבּלי שתהיה זקוּקה לשוּם קנאוּת של הבאי, שאינה אלא גנאי לנוּ. ידעתי כּי בּחוּגי האידישיסטים אינם יוֹדעים להבחין בּין הידחוּת האידיש בּתוֹקף הצמיחה התרבּוּתית העברית, שאינה פּוֹסקת והיא הוֹלכת וּממלאה את חלל הוָיתנוּ כּאן, וּבין הטפת בּוּז ואיבה וירידה לחייו של מי שאינוֹ עברי. ידענוּ כּי שם מחליפים בּכוָנה את המוּשׂגים וּמשתדלים לתת אוֹתנוּ כּיֶבסקים עברים. וראינוּ את עצמנוּ זכּאים להילָחם בּכל כּוֹחנוּ על הצגת אמת החיים הארץ-ישׂראליים לאמיתם. והנה נתבּרר כּי טעינוּ. כּי עלינוּ להוֹדוֹת, כּי אכן יש בּארץ אֶלמנטים, העלוּלים “לנטוֹע” את העברית בּאמצעי היֶבסקציה (מה עלתה לנטיעת “האידיש” שם בּאמצעים אלה? – בּזה כּדאי להתבּוֹנן). והמלחמה בּהם נראית בּעיני מ. בּנאל כּניווּל שֵם ארץ-ישׂראל.

ההגיוֹן הבּלתי-מעמדי של מ. בּנאל אינוֹ יכוֹל לקבּל את הגוון המעמדי, שמפלגוֹת הפּוֹעלים מגלים בּענין בּיש זה. “אוֹתם הבּחוּרים, מחוֹללי השערוּריה, התכּוונוּ לא למפעל מעמדי אלא למעשׂה גבוּרה “לאוּמית”. כּאילוּ מ. בּנאל אינוֹ יוֹדע כּמה מעשׂי התנפּלוּת על פּוֹעלים בּעוֹלם שנעשׂים לאו דוקא מתוֹך סיסמאוֹת מעמדיוֹת, אלא מתעטפים בּאיצטלה “לאוּמית”. כּאילוּ כּל מעשׂי האיבה לפּוֹעלים בּארץ הָחֵל מן “הגדעוֹנים”¹¹ בּשעתם (לפני המלחמה העוֹלמית ועד בּני-אִכּרים בּזכרוֹן-יעקב הָשַתָא – נעשׂוּ מתוֹך הכרזוֹת מעמדיוֹת דוקא. כּאילוּ אין הפּוֹעל יוֹדע מתוֹך נסיוֹנוֹ כּי דמוֹ שלוֹ חיוָר טְפֵי בּתוֹך כּל חברה מעמדית. מ. בּנאל הנהוּ אוֹיב לפרזיאוֹלוֹגיה מעמדית (פרזיאוֹלוֹגיה לא-מעמדית – שַאֲנִי!). הכוֹפר הוּא גם בּזה שאנוּ חיים בּחברה מעמדית? וּבחברה אשר כּזאת פּוֹנה הגבוּרה “הלאוּמית” על פּי קו ידוּע דוקא. הראינוּ כּאן בּארץ מעשׂי התנפּלוּת על אוֹתן החברוֹת הלאוּמיוֹת הנכבּדוֹת, אשר כּל שׂיחן ושׂיגן הוּא בּגרמנית וּבאנגלית? היעלה על לב הגבּוֹרים “הלאוּמיים” לנפּץ שם גוּלגלוֹת, ואפילוּ להכריז על הוֹצאוֹתיהן “חרם”, כּמוֹ שמכריזים על עתוֹנים עברים? היאמרוּ לאחוֹז בּאמצעים כּאלה נגד “אגוּדת ישׂראל”? ואם יאחזוּ – הישב גם אז ה”אזרח" הארץ-ישׂראלי שוֹקט על שמריו? האין לראוֹת בּזה, וּבכמה חזיוֹנוֹת אחרים, שהפּוֹעל בּארץ משמש קו ההתנגדוּת הפּחוּתה לערוֹת עליו את שפע “הגבוּרה הלאוּמית”?

ועוֹד קצת הגיוֹן. מ. בּנאל אינוֹ מסתפּק בּהערכת עמדתה של האחת משתי מפלגוֹת הפּוֹעלים. הוּא אוֹחז בּאמצעי בּדוּק וּמנוּסה: “את אנשי “הפּוֹעל הצעיר” הייתי רוֹצה לשאוֹל בּיחוּד: מה פּירוּש מחאתם, התמרמרוּת מוּסרית אוֹ סוֹלידריוּת מעמדית?”

על טוּב הטעם הזה, הנאחז בּהפרדה בּין אחים, היוֹדע לחַלק לכל אחת ממפלגוֹת הפּוֹעלים את מתנת-חלקה, למי התמרמרוּת מוּסרית וּלמי סוֹלידריוּת מעמדית – לא אדוּן כּאן. בּרוּך השם, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הוֹלכים ונגאלים מחלוּקה מגוּחכת זוֹ, וּנקוה שלא יתנוּ להעלוֹתם בּחַכּה זוֹ. אוּלם אנוּ בּהגיוֹן עַסקינָן. מר מ. בּנאל אינוֹ חשוּד, כּמוּבן, על סוֹלידריוּת מעמדית אחרת גם בּשעה שהוּא מגנה את הסוֹלידריוּת המעמדית של הפּוֹעלים, והגיוֹנוֹ הבּלתי-מעמדי סבוּר כּי התמרמרוּת מוּסרית נפגמת אם היא מלוּוה בסוֹלידריוּת מעמדית, שהיא מטבעה חזיוֹן בּלתי-מוּסרי. והגיוֹן זה אוֹמר: כּי מי שמגלה את האוֹפי המעמדי שיש למעשׂי-גבוּרה אלה, לא די לוֹ שהוּא נאשם על “דמַגוֹגיה מפלגתית” אלא משתף את עצמוֹ עם “המגינים על משטר הדמים והאַלָמוּת” וכוּ' וכוּ'. הזהוּ כּוֹחוֹ של “ההגיוֹן הבּא מן השׂכל”?

חשון תרפ"ט.

¹

(שנתקבּלוּ בּישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני. בּרלין, יוּלי 1928)

חשיבוּתוֹ של מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני היא לא בּהחלטוֹתיו החשוּבוֹת בּלבד². בּמוֹשב זה בּא לידי בּיטוּי חזיוֹן שאינוֹ ניתן להחלטה, והעדיף מהחלטה: מאמץ רציני של התנוּעה להתגבּר על תחלוּאי הנפש שבּהם לָקתה בּשנים האחרוֹנוֹת. בּג' פּנים נתגלתה התאוֹששוּת זוֹ.

נתגלָה, ראשית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה גוּף חסר-רצוֹן, כּאשר הסכַּנוּ לראוֹתה בּעת האחרוֹנה. גילוּי זה חשוּב מאד, כי חוֹסר-רצוֹן עצמי אכל בּשנים האחרוֹנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית בּכל פּה. וחלק גדוֹל ממַפּלוֹתינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יש לזקוֹף לא רק על התנאים והמכשוֹלים החיצוֹניים, אלא על הלָך-רוּח זה של כּניעה בּפני כּל מצב ולפני כּל מי שיש לו פּרטנסיוֹת להכניע: בּפני טוּריסט, בּפני גביר, בּפני “מוּמחה”, בּפני מנהיג פּנימי אוֹ מנהיג חיצוֹני, אפילוּ בּפני מי שעוֹמד להיוֹת מוּזמן למַנהיגוּת. היה ספק אם אין התנוּעה כּוּלה אכוּלה הלָך-רוּח זה. בּא הועד הפּוֹעל הציוֹני, וכוּלוֹ – גילוּי רצוֹן, התגוֹששוּת של רצוֹנוֹת, פַּרַלֶלוֹגרם של כּוֹחוֹת, אבל לא חוֹסר-רצוֹן, לא כּניעה.

נתקלה, שנית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מוּכנה כּלל וּכלל לוַתר על הצוֹרך בּמגע פּנימי בּין התנוּעה וּבין הנהגתה. זה שנים שמַגע זה התחיל מתרוֹפף והוֹלך. וכמוּבן, נמצאוּ גם פּיקחים ואנשי-מעשׂה שהתחילוּ רוֹאים את כּל נסיוֹנה ההסתדרוּתי והנפשי של התנוּעה כּדבר-מה תפל וּפחוּת-ערך לגבּי החכמה העליוֹנה של הנשׂיא, אשר לא יִשגה, חלילה. התחילוּ רוֹאים את צרכיה והרגשוֹתיה של התנוּעה החיה כּמוֹקש וּמכשוֹל, אם הם מתנגשים בּצרכים וּבמוּשׂגים השׂוֹררים בּחוּגי השלטוֹן. לכאוֹרה, בּכל תנוּעה עממית נוֹדעת חשיבוּת יתירה לכשרוֹנוֹ של המנהיג, היוֹדע לחיוֹת את חיי הנפש של תנוּעתוֹ, להאזין וּלהבין למתרחש בּה מתוֹך תחוּשה אינטוּאיטיבית עמוּקה. להוַתה של התנוּעה הציוֹנית תלוּיה פּעוּלתה בּמידה מרוּבּה בּניהוּל משׂא-וּמתן דיפּלוֹמַטי עם גוֹיים ועם יהוּדים וּלפיכך הגיעוּ הדברים לידי כּך, שאת עיקר חשיבוּתוֹ של המנהיג התחילוּ רוֹאים לא בּחיוֹתוֹ עם התנוּעה ועם נוֹשאיה, לא בּהבנה לנפשוֹ של החלוּץ ושל הציוֹני מן העם, אלא בּקשריו עם הכּוֹחוֹת החיצוֹניים. מוּתר לוֹ לנשׂיא שיזלזל בּכוֹחוֹתיה הפּנימיים של התנוּעה וּבלבד שבּמחיר זה ימצא דרכים – אמיתיים או מדוּמים – אל כּוֹחוֹת-השפּעה שבּחוּץ, אף הם אמיתיים אוֹ מדוּמים. שיטה זוֹ היא שהביאה לידי הסבך הבּזילָאי³, היא שגרמה לדין-וחשבּוֹן של וַעדת-החקירה (ש“יש אוֹמרים” כּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית לא התענין לקרוֹא בּוֹ) והיא שאיפשרה מצב כּזה, שנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יכוֹל היה להתנצל בּתוֹם לבּוֹ כּי הוּא לא ראה בּתעוּדה זוֹ כּל פּגיעה בּקרן הקימת, מבּלי שירגיש איזוֹ תעוּדה הוּא נוֹתן בּזה לעצמוֹ. השלָמה עם חוֹסר קוֹנטקט כּזה בּין התנוּעה וּבין הנהגתה והֶרגלי הכּניעה של התנוּעה בּפני הנהגתה אינם עלוּלים לקיים תנוּעה החיה חיים עצמאיים והם עשׂוּיים יוֹתר להפוֹך את התנוּעה לכלי-שרת בּידי אחרים. בּא הועד הפּוֹעל והראה בּכל כּוֹח, כּי קוֹנטקט זה הוּא הכרח שאין לזלזל בּוֹ, וכל הפּוֹגע בּוֹ לא ינָקה.

ונתגלה, שלישית, כּי הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּוֹחו עמוֹ כּאשר היה, וכי הקוֹמבּינַציוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת, בּחינת “הבה נתחַכּמה לוֹ”, לא נטלוּ אף כּלשהוּ ממשקלוֹ הפּוֹליטי והמוּסרי בּתוֹך הציוֹנוּת. אלה שחפצוּ לראוֹת בּרגש האחריוּת הממלכתי החי בּקרב הפּוֹעלים הסכּמה לכפיפת גו והרכּנת ראש בּפני המתנקשים בּנפש התנוּעה וּבקניניה – השלוּ את עצמם בּשוא. אלה שעשׂוּ את הנסיוֹן הבּזילאי, על מנת להוֹכיח כּי אפשר לנהל את התנוּעה הציוֹנית בּפסיעה על ראש הפּוֹעל – הוֹכיחוּ לעין כּל כּי החשבּוֹן מוּטעה. נכוֹן הדבר, כּי לא בּידי הפּוֹעל לבדוֹ לנהל את התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא יתכן גם שוּם כּוֹח שינַהלה בּלעדי הפּוֹעל וּבניגוּד לפּוֹעל. גם את זאת הוֹכיח הועד הפּוֹעל.

אוּלם דוקא משוּם שבּמוֹשב זה נתגלוּ לעין כּל סימני הבראה והתאוֹששוּת התנוּעה לאחר ימים רבּים של התרוֹפפוּת והתמוֹטטוּת; דוקא משוּם שסיכּוּם פּעוּלתוֹ של הועד הפּוֹעל אינוֹ “נצחוֹן” של חלק זה אוֹ זה בּלבד, אלא נצחוֹן אינטֶגרלי של התנוּעה כּוּלה – דוקא משוּם כּך אין להתעלם מן הסימנים הרעים המתגלים לאחר המוֹשב, הבּאים להשיבנוּ אל הנקוּדה המתה. הנה: הועד הפּוֹעל החליט על חידוּש העליה, החליט לא בּהבּעת רצוֹן בּעלמא, כּי אם בּהחלטה מסוּימת. מי שחוּש ההוָיה הציוֹנית לא בּגד בּוֹ, מי שיש לוֹ יניקה כּל-שהיא מצינוֹרוֹת התנוּעה החיה – ידע להעריך החלטה זוֹ כּתביעה איתנה של החיים הציוֹניים. אוּלם ה“יוּדישה רוּנדשוֹי”, נאמן בּית השלטוֹנוֹת הציוֹניים, שידע לפני קבּלת ההחלטה ללגלג כּמה פּעמים על המספּרים “הבּלתי-מבוּססים” של דוֹרשי העליה (ידיעה מבוּססת זוֹ על אי-בּסיסיוּתם של המספּרים הללוּ מנַין לוֹ?), יצא בּמאמר הפּוֹסל את החלטת הועד הפּוֹעל. עמדתוֹ של ה“רוּנדשוֹי” בּעניני העליה כּבר חדלה להתמיה. עתוֹן זה, שעל ידוֹ נתגלגלה זכוּת ההצעה למנוֹע את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה על ידי אִרגוּן ההגירה מן הארץ, מגלה שוּב את “חוּש המציאוּת” שלוֹ על ידי יחסוֹ לחידוּש העליה. אוּלם מתמיהים בּפי ה“רוּנדשוֹי”, עתוֹן בּעל נימוּסים תרבּוּתיים וּמסוֹרת לוֹיאַלית, הזלזוּל הגלוּי הזה בּהחלטה השׂנוּאה עליו והתביעה לא לקיים את החלטת הועד הפּוֹעל. אין לוֹ שם אחר להחלטה, מאשר “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואחרי כּל מיני פּרכוֹת חריפוֹת, המבטלוֹת את בּקיאוּתוֹ של הועד הפּוֹעל בּשאלוֹת כּאֵלוּ, הוּא מכריז: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”.

וּכשאתה קוֹרא דברים אלה, שחוֹר על גבּי לבן, בּעתוֹן העוֹמד כּל ימיו על משמר הלוֹיאַליוּת לשלטוֹן הציוֹני, הדוֹגל בּשם משמעת התנוּעה – האם לא יעלה על דעתך כּי מלבד הנאמנוּת לרצוֹן התנוּעה החיוּני, כּפי שהוּבּע מפוֹרש בּהחלטוֹתיה, יש עוֹד מין נאמנוּת לכוֹחוֹת אחרים, עליוֹנים, אשר החלטוֹת הועד הפּוֹעל הנן בּשבילם כּחרס הנשבּר וּרצוֹן התנוּעה כּוּלה – אינוֹ אלא “קוּריוֹז”?

יש לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם בּעוֹד מוֹעד.

אלוּל תרפ"ח.

¹

א

מהוּ תוֹקף עמדתה המדינית והחברתית של לשוֹננוּ כּאן בּארצנוּ? שאלה זוֹ אי אפשר שלא תטרידך, אם חרד אתה בּאמת לגוֹרלוֹ התרבּוּתי של הישוּב העברי המתערה בּארץ. לכאוֹרה, הכּל נמצא בּקו ההתקדמוּת. הנצחוֹנוֹת בּרוּרים ושוּם צרוּת-עין של אוֹיב וכוֹפר לא תוּכל להם, להקטין את דמוּתם: השׂפה העברית, אשר בּמשך דוֹרוֹת רבּים ניטל ממנה כּוֹח הדיבּוּר, היתה לשׂפת-דיבּוּר חיה בּפי המוֹני הישוּב, לשבטיו השוֹנים; השׂפה אשר היתה מאוֹת בּשנים שׂפתוֹ של הגבר בּלבד היתה לשׂפת-אֵם בּשביל הטף הגדל בּארץ; שׂפת תלמידי-החכמים היתה לשׂפת הפּוֹעל, אשר נתקשר בּה בּכל לבּוֹ וקשר בּה את עתידוֹ התרבּוּתי והחברתי; כּל צינוֹרוֹת התרבּוּת העממית – גן-הילדים וּבית-הספר, תנוּעת הפּוֹעלים והסתדרוּיוֹת הנוֹער, שיעוּרי הערב וּבתי-העם, התיאטרוֹן והעתוֹנוּת – הנם שליחיה של הלשוֹן העברית; הספר העברי הכּה שרשים בּקרקע והפּעוּלה המוֹ"לית גוֹברת וּמסתעפת משנה לשנה (למרוֹת המעצוֹרים המלַאכוּתיים – מכס הנייר ויוֹקר המשלוֹח – העוֹמדים למפגע ל“ענף תעשׂיה” זה); כּמה ענפי מדע, מחקר הארץ, חכמת ישׂראל ולימוּדים שימוּשיים מתבּצרים בּארץ בּכלי השׂפה העברית. אין איפוֹא, לכאוֹרה, כּל ספק כּי שׂפת-דיבּוּרנוּ היא היא גם שׂפת התרבּוּת האמיתית הנוֹצרת בּארץ. הממשלה בּדין-וחשבּוֹן שלה לשנת הלימוּדים 1926–7 (כלוֹמר, תרפ"ז) מוֹנה: 368 ספרים שיצאוּ בּארץ, בּהם 307 בּעברית, השאר בּשׂפוֹת שוֹנוֹת; 44 הוֹצאוֹת פּריוֹדיוֹת, מזה 36 בּעברית.

ואף על פּי כן, מי שאינוֹ מַעלים עין מן הסוֹבב אוֹתוֹ אי אפשר לוֹ שלא יכּיר כּי גם לאחר כּל הכּיבּוּשים הוַדאיים הללוּ קיימוֹת בּארץ מגָמוֹת בּוֹלטוֹת, פּרי יחסי כּוֹחוֹת כּלכּליים וּמדיניים, המכוּוָנוֹת לעשׂוֹת את שׂפתנוּ כּאן לשׂפה נחוּתת-דרגה, לשׂפה שבּני תרבּוּת “עליוֹנה” אינם נזקקים לה.

הגוֹרם הראשוֹן לזלזוּל בּשׂפתנוּ בּאוֹפן שיטתי, לדחוֹק אוֹתה מהשפּעתה וּמעמדוֹת החיים, היא – ממשלת ארץ-ישׂראל!

וכל כּמה שהדבר לא יֵרָאה תמוּה, לאחר שלשוֹננוּ הוּכּרה כּאחת מלשוֹנוֹת המדינה, בּעלת זכוּיוֹת שווֹת וּמלאוֹת, לאחר שהדברים כּתוּבים הדר בּמנדט, שעל פּיו מתנהלת הארץ – הרי זוֹ מציאוּת מרה, שצריך לראוֹתה כּמוֹת שהיא:

זכוּת לשוֹננוּ קיימת על הנייר. בּחיים היא נפגעת בּלי הרף.

לא אעמוֹד עתה על כּל מעשׂי הקיפּוּח הרבּים, מעשׂי יוֹם-יוֹם בּאַדמיניסטרציה וּבמשפּט, בּמשטרה וּבעיריוֹת, בּדוֹאר וּברכּבת, אשר העתוֹנוּת שלנוּ מציינת וּמציינת, עד שהיא נלאֵית מציין, לא אדבּר על כּל הגילוּיים הרבּים של השרירוּת הפּקידוּתית, נוֹסף על הקיפּוח השיטתי. גם על אלה דוּבּר בּעתוֹנוּתנוּ, ללא שוֹמע. כּאן אני רוֹצה לציין רק את יחסה של הממשלה המרכּזית וּמַחלקוֹתיה אל העברית כּאל שׂפת-תרבּוּת.

הממשלה מוֹציאה דינים-וחשבּוֹנוֹת שנתיים, המוּגשים לממשלת המנדט, לחבר הלאוּמים. הדברים הללוּ נדפּסים אנגלית בּלבד, למרוֹת ההכּרה המפוֹרשת של שלוֹש השׂפוֹת. כּל ספרוּת מדינית מסוּג זה לא תיזָכר ולא תיפָּקד לא בּעברית ולא בּערבית. האוּמנם ניתנים הדברים הללוּ לידיעה רק לבני חוּץ-לארץ, שיש להם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת על ארצנוּ, ולא לאזרחיה החיים בּה?

הממשלה מוֹציאה עתוֹנוּת רשמית. העתוֹן הרשמי האחד של המדינה יוֹצא גם בּעברית (מה טיבה של עברית זוֹ – זוֹהי שאלה לחוּד). אוּלם מחוּץ לעתוֹן הרשמי, המכיל פּקוּדוֹת וכוּ', יש עוֹד עתוֹנוּת לממשלה, כּמו ה“בּיוּלטין המסחרי”. זה יוֹצא אך בּלשוֹן אחת – בּאנגלית! ונשאלת השאלה: האוּמנם רק לפקידי המכס מתכּוונת הממשלה, אוֹ שכּל אזרח המשתתף בּיצירת חיי הכּלכּלה בּארץ ורוֹצה להכּירם, ראוּי לקבּל אוֹתה אינפוֹרמַציה שהממשלה מגישה ליוֹדעי-אנגלית?

מפּעם לפעם מפרסמת ממשלת הארץ דינים-וחשבּוֹנוֹת של מחלקוֹתיה: עניני חינוּך, חקלאוּת, סחר-הארץ. בּכל אלה מדוּבּר עלינוּ, עלינוּ ממש. שם מבקרים את מוֹרינוּ ואת בּתי-ספרנוּ, שם מוּצגת התישבוּתנוּ, שם מדוּבּר על עניני מסחרנוּ ותעשׂייתנוּ. וכל זה, המוּצא בּכספּי משלם-המסים שבּארץ, הנהוּ כּספר החתוּם לכל אזרח בּארץ, אשר לא למד את שׂפת-השליטים. כּל זה מוּצא, כּנראה, רק למען שכבה דקה של פּקידוּת זרה, שהיוֹם היא כּאן וּמחר – איננה, אוֹ לשכבה שניה של “נאוֹרים” מבּני הארץ, המוַתרים על לשוֹנם ועל זכוּתם וּמקבּלים בּרצוֹן את ההגמוֹניה של הלשוֹן הזרה.

ארץ העוֹמדת בּראשית התישבוּתה המוֹדרנית טעוּנה חקירה רבּה של מקוֹרוֹת המחיה והכּלכּלה הגנוּזים בּה. בּאיזוֹ מידה, קטנה למַדי, עוֹסקת בּזה גם ממשלת ארץ-ישׂראל. יש שהיא מביאה מוּמחים מן החוּץ, ואלה מתבּוֹננים, חוֹקרים וּמַציעים תיקוּנים וכוּ'. את פּרי עבוֹדוֹתיהם מפרסמת לפעמים הממשלה חוֹברוֹת חוֹברוֹת, רוּבּן רק אנגלית. מי וָמי הוּא אשר למענוֹ נכתבוּ הדברים הללוּ? כּלוּם חייב בּאמת מגָדל הפּירוֹת בּארץ-ישׂראל לדעת קרוֹא אנגלית? כּלוּם לא יוֹשבים אצלנוּ בּמשקינוּ החקלאים אנשים אשר כּל מַעינם בּשאלוֹת הללוּ, בּהן הם עוֹסקים להלכה וּלמעשׂה, אנשים אשר בתבוּנת כּפּיהם וּבאמוּן רוּחם הם מקדמים בּאמת את כּלכּלת ארצנוּ, ואנשים אלה אינם נזקקים ללשוֹן זרה, ואינם יכוֹלים ואינם רוֹצים לנוּד על לשוֹנוֹת זרוֹת? כּלוּם בּלשנוּת פּוֹליגלוֹטית תנאי הוּא להרמת החקלאוּת?

לא עמדתי בּסוֹדה של הממשלה לדעת, מדוּע היא נוֹהגת כּכה. אפשר שכּאן קיים הנימוּק הנצחי של “קימוּצים”, הנם את שנתוֹ בּשעה שמביאים “מהנדסים מבּירמינגהם”² ובשעה שמכסים בּחפּזוֹן נמהר כּל מיני “חוֹבוֹת” צבאיים לבּריטניה רבּתי ויוֹצרים גרעוֹנוֹת מלָאכוּתיים בּתקציב ארץ-ישׂראל. נימוּק זה אינוֹ צץ אלא בּשעה שדנים על הענינים החיוּניים של הארץ עצמה. אוּלם אפשר שהדבר נעשׂה “ממילא”, כּדבר המוּבן מאליו, שדברי מחקר ועיוּן-משק אינם מתפּרסמים בּלשוֹנוֹת הנייטיבס, בּאשר אלה אינם ענין אלא לבני הגזע העליוֹן, השליט. מה שלא יהיוּ הנימוּקים, אוּלם מחיקה זוֹ, כּלאחר-יד, של צו יסוֹדי בּמנדט מגלה בּבהירוּת רבּה את “יחסוֹ” של הפּקיד האנגלי הגבוֹה אל בּני העמים הנתוּנים לאפּוֹטרוֹפּסוּתוֹ, שׂפתם, תרבּוּתם – בּמה נחשבת? (ודאי לא יעלה על דעתוֹ של הפּקיד בּן-התרבּוּת, השוֹלט בּכּיפּה, כּי בּטרם ידעוּ אבוֹתיו קרוֹא, כּבר היוּ לנוּ – וגם לשכנינוּ הערבים – ספרי שירה וּמחשבה, בּעלי הגמוֹניה עוֹלמית).

מדוּע אין איש חוֹלה על הדבר הזה? מדוּע אין שוּם גוּף ציבּוּרי אצלנוּ קם לתבּוֹע את עלבּוֹן שׂפתנוּ וּדחיקת רגליה? מדוּע אין כּוֹחה של “הקנאוּת העברית” הרשמית אלא להתגדר בּמעשׂי נערוּת, לעשׂוֹת את עצמה לצחוֹק, להתריע על סכּנות מדוּמוֹת, ואין לה עינים לראוֹת את הסכּנה האמיתית, הקמה עלינוּ להפוֹך את לשוֹננוּ לאיזה “סלֶנג”³ המוֹני, שכּל בּר-דעת וּבר-תרבּוּת יִרחק ממנה?

בּכל תנוּעוֹת התקוּמה של העמים תוֹפסת מלחמת הלשוֹן מקוֹם עיקרי. לפרקים גם את המקוֹם המרכּזי. אין גאוּלה לעם, לא רוּחנית ולא חָמרית, אם לשוֹנוֹ אינה נגאלת עמוֹ. ואין עם רוֹאה את עצמוֹ בּן-חוֹרין וּשוה-זכוּיוֹת כּל עוֹד מציעים לוֹ להסתפּק בּ“חוֹפש” הדיבּוּר בּלשוֹנוֹ ולא הוּבטח לה מקוֹמה בּמדינה וחלקה השוה והצוֹדק בּתקציבה, בּפעוּלת מוֹסדוֹתיה, בּהנהלה וּבמשפּט, בּמעשׂי ההשׂכּלה והתרבּוּת המתנהלים על ידה. כּל דחיקה של רגלי הלשוֹן נתפּסת על ידי העם הנפגע לא רק כּעלבּוֹן לאוּמי בּלבד, אלא כּדחיקת רגליו מעֶמדוֹת החיים, הכּלכּלה והתרבּוּת, כּהוֹרדה בּמעלוֹת החברה, כּהפסד חיוּני לכל אישי העם הקשוּרים בּטבּוּרם בּלשוֹן זוֹ.

ורק החוּגים ה“עליוֹנים” התלוּשים מחיי עם וּמתרבּוּת עם אינם חשים בּקיפּוּח זכוּתה של הלשוֹן וּבהשפּלת כּבוֹדה. אינם חשים בּהפסד העצוּם שקיפּוּח זה גוֹרם לכל מי שהלשוֹן המקוּפּחת היא לשוֹנוֹ בּאמת, לכל אוֹתם חלקי העם אשר אינם ממירים את לשוֹנם ואינם מבקשים לעצמם מחסה בּצל כּנפי הלשוֹן השליטה.

האם לא רבּוּ גם רבּוּ אצלנוּ בּתוֹך ישוּבנוּ, בּשלבּים העליוֹנים של חברתנוּ ושל מוֹסדוֹתינוּ התלוּשים הללוּ, בּני-בּלי-לשוֹן, אשר מכאוֹבנוּ אינוֹ מכאוֹבם וּלשוֹננוּ אינה לשוֹנם, וניחא להם בּהגמוֹניה של לשוֹן זרה בּארץ?

על זה לחוּד.

ב

לא הממשלה והפּקידוּת הזרה בּלבד הם הדוֹחקים את רגלי לשוֹננוּ. גם כּאן, כּמוֹ בּכמה חזיוֹנוֹת אחרים, יד “השׂרים והסגנים” שלנוּ בּמעל.

לא אכּנס, חלילה, לחדרי-חדרים ולא אשאל לשׂפת-דיבּוּרם ותרבּוּתם של אלה שׂבעי-התרבּוּת, כּביכוֹל, שבּיאליק חרת בּמצחם את כּתוֹבת-הקעקע: “מפוּטמים כּחזירים בּתרבּוּיוֹת לוֹעזיוֹת”. אשאל רק לפּעוּלה התרבּוּתית הפּוּמבּית.

זה שנים אחדוֹת שפּשׂה אצלנוּ המנהג – בּהוֹצאוֹת המדעיוֹת והמדעיוֹת כּביכוֹל – של כּפל-לשוֹן. אחד מקרא ואחד תרגוּם (איזוֹהי תרגוּם, העברית או הלוֹעזית?). ודאי יש לזה נימוּקים מדיניים חשוּבים. כּלוּם יש לך נימוּק חשוּב יוֹתר מאשר “להראוֹת העמים והשׂרים את יפיה”?

וּמעתה, רצוֹנך להכּיר חשיבוּתה של איזוֹ הוֹצאה מקצוֹעית שלנוּ – צא וּבדוֹק, אם יש לה תרגוּם לוֹעזי בּצדה.

“השׂדה” – זקן עתוֹנינוּ המקצוֹעיים, “החינוּך”, קבצי החברה האַרכיאוֹלוֹגית וקבצי החברה האֶטנוֹגרפית, “קרית ספר” ואפילוּ “המשפּט” ו“הרפוּאה” – כּיון שבּעליהם לא ראוּ צוֹרך ללווֹתם בּתרגוּמים לוֹעזים – סימן שמַדעיוּתם מפוּקפקת. עתוֹן “מדעי” המכבּד את עצמוֹ לא יצא בּלי לבוּש אנגלי.

הנה “החברה הכּלכּלית”⁴ שלנוּ, חברה אדירה זוֹ, שבּראשה עוֹמדים ראשי הבּנקים וּשאר גדוֹלי-ארץ שמַפתחוֹת הכּלכּלה בּידיהם, כּלוּם יכוֹלה היא להסתפּק, חלילה, בּמהדוּרה עברית בּלבד? ואם מחמת רוֹב עשרה לא הוֹציאה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה אלא מספּר זעוּם של חוֹברוֹת, כּלוּם תוַתר, חלילה, על המַכפּלה הלוֹעזית, המכפּילה ממילא את מחיר החוֹברת וּמוֹנעת אוֹתה מן הקוֹנה הפּשוּט? כּלוּם אליו היא מתכּוונת?

והמהנדסים שלנוּ, בּעלי “חרוֹשת וּבנין”, כּלוּם יכוֹלים הם להסתפּק בּעברית בּלבד? כּלוּם רשאים הם להשאיר את העוֹלם המדעי בּחוֹשך ולא “להפיץ את מַעינוֹתיהם חוּצה”? כּלוּם לא הגיעה כּבר יצירתם המדעית למדרגה זוֹ המחייבת הוֹצאת “מוֹניטין” בּלשוֹנוֹת העוֹלם?

ועתוֹן הפּרדסנים “ההדר”, הנדפּס על נייר מהוּדר, כּלוּם ילך בּדרכּוֹ של “השׂדה” ויצא בּעברית בּלבד? האם מקַטלי קָנֵי הוּא? הלא שמוֹ העברי “ההדר” אינוֹ משמש לוֹ אלא “בּאוֹהל” וּ“בצאתוֹ” לבין הבּריוֹת יש לוֹ שם אחר על טהרת האנגלית – The Palestine Citrograf. לא רק שׂפת מַכפּלה יש לוֹ כּי אם גם שם מַכפּלה.

המערכת המַעמידה פּנים אינטרנציוֹנליים (ועם כּל זה אינה רוֹאה שוּם צוֹרך להכניס את הערבית ואת הפּרדסן הערבי אל תחת צל קוֹרתה) טוֹרחת כּוּלי האי לשם האנגלית, עד כּדי לעוֹרר בּנוּ ספק, שמא טעינוּ עד הנה ולא הרגשנוּ כּלל כּי מלאה הארץ פּרדסנים אנגלים. אוֹ שמא פּרדסנים אלה מגזע שֵמי הם “דוֹברי-אנגלית”? ואפשר לא זה ולא זה, אלא מנהג נאה הוּא בּידיהם, מוֹרשת אבוֹת, לבקש חן וחסד בּעיני כּל מי שהשלטוֹן בּידוֹ?

מי שיראה בּקוּבלנה זוֹ על כּפילוּת-הלשוֹן רק “קנאוּת עיורת”, החסה על ממוֹן ישׂראל וּמעלימה עין מן הגדוֹלוֹת הצרוּרוֹת בּכנפי הכּפילוּת⁵ – ימשיך את הטיוּל, ויוָכח כּי אך כּפשׂע בּין כּפל הלשוֹן וּבין הלשוֹן האחת… הזרה.

החברה הכּלכּלית, הנקוּבה למעלה, שהיתה, כּמדוּמה, הראשוֹנה להנהיג אצלנוּ את המוֹדה הסנוֹבּית של דוּ-לשוֹניוּת, היא גם הראשוֹנה לעבוֹר כּליל לשׂפה האחת – לאנגלית.

הכּרך הראשוֹן של קבציה עוֹדנוּ כּוּלוֹ כּפוּל-לשוֹן. אוּלם בּסוֹף הכּרך השני לא קם הכּוֹח בּחברה לשׂאת בּעוֹל של כּפילוּת זוֹ, וּמאז – מה שיצא וּמה שמוּבטח ליציאה בּקרוֹב – הכּל על טהרת האנגלית.

מי זה יעיז לפקפּק בּנאמנוּתם העברית של מר הוֹפיין⁶ ורוֹזוֹב⁷ וּשאר הנכבּדים היוֹשבים בּועד החברה? חלילה. ודאי יש להם נימוּקים חשוּבים יוֹתר מדאגה ללשוֹן. ללשוֹן ידאגוּ ה“בּטלנים”, הפּוֹעלים. הוֹצאה זקוּקה לדמי-הוֹצאה, ולכּסף יש מקוֹרוֹת, והמקוֹרוֹת מחייבים, ויש אישים שאליהם נוֹשׂאים עין – ואף זה מחייב. והתוֹצאה היא, כּי עתידה ארץ-ישׂראל שתיצוֹר לאנגליה בּאנגלית ספרוּת על חקירת הארץ!

ודוּגמה שניה: מנהל הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת קוֹאוֹפּרטיביים, מר ויטליס, פּירסם דין-וחשבּוֹן על פּעוּלת הבּנק הזה. יאָמר כּאן שבחוֹ, שדין-וחשבּוֹן זה אינוֹ דין-וחשבּוֹן רגיל של אַקטיב וּפּסיב, אלא ספר בּן ששים עמוּד, המכיל חוֹמר רב וּמלא ענין על מפעלי הקוֹאוֹפּרציה בּארץ. זאת, כּמדוּמה, הפּעם הראשוֹנה שאחד הבּנקים שלנוּ ראה צוֹרך לפרסם את הידיעוֹת והנסיוֹן הנצבּר אצלוֹ לתוֹעלת הרבּים. כּל זה יצוּין לשבחוֹ של מר ויטליס. אוּלם השאלה היא בּשביל מי טרח מר ויטליס בּפרסמוֹ את החוֹמר הזה בּדפוּס? האם בּשביל ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן שלוֹ היוֹשבים בּחוּץ-לארץ? האין לוֹ ענין למנהל הבּנק המרכּזי שהמוֹני לָקוֹחוֹתיו יכּירוּ את הדברים וילמדוּ מהם כּכל האפשר? אוֹ אפשר ינהיג מר ויטליס מעכשיו בּכל המשקים הקשוּרים עם הבּנק גם שיעוּרי אנגלית? אני מַניח כּי האדם שטרח וחיבּר את הדין-וחשבּוֹן ודאי התכּוון לטוֹבת ענינינוּ הכּלכּליים בּארץ, אוּלם לא עלה על דעתוֹ כּלל, כּי למען ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן וּמזכּיריהם אפשר לכתוֹב את הדברים בּמכוֹנת-כּתיבה, וכי לתוֹעלתם של הלקוֹחוֹת, שבּהם תלוּי קיוּמוֹ של כּל בּנק ושבּחינוּכם המשקי ודאי מעוּנין הבּנק המרכּזי, יש להוֹציא דין-וחשבּוֹן בּשׂפתם שלהם (גם אם הבּנק עצמו בּהנהלת עניניו פּטוּר משׂפה זוֹ). על דעתוֹ של המנהל לא עלה, כּנראה, הדבר. וחברי מוֹעצת הבּנק, אנשים לא מן החוּץ, אף הם, כּנראה, לא העלוּהוּ. ואם פּני הדין-וחשבּוֹן מוּעדוֹת חוּצה, מה פּלא כּי הדין-וחשבּוֹן של הבּנק הירוּשלמי, המצוּוה לפתח את מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ-ישׂראל, נדפּס… בּלוֹנדוֹן?

אלה הן רק דוּגמאוֹת. ודאי יש מי שיוֹדע להוֹסיף כּהנה וכהנה. אוּלם הדוּגמאוֹת הללוּ הוּבאוּ לא כּדי ללַמד על עצמן בּלבד. הן מתחילוֹת להווֹת איזה כּלל. מתוֹכן נשקפת לנוּ הסכּנה הגדוֹלה החוֹרגת עלינוּ: הוֹרדת שׂפתנו העברית, החיה, המדוּבּרת, משׂפת התרבּוּת לשׂפת-הרחוֹב. הוֹרדת נוֹשׂאיה למדרגת בּני תרבּוּת נחוּתה.

אַל ינַחמוּנוּ בּכוֹח “הרחוֹב” העברי אשר יצרנוּ לנוּ. אכן, אליו שאפנוּ, אוּלם בּוֹ בּלבד לא נסתפּק. רחוֹב זה יצרנוּ בּכוֹח התרבּוּת, ואם תידחק הלשוֹן מעֶמדוֹת-התרבּוּת לא תחזיק מעמד גם בּרחוֹב.

יש להזהיר וּלהזהיר את השוֹקטים וּבוֹטחים: הוֹלך וּבא אלינוּ גלגוּל אנגלוֹ-סַכּסי של ימי “אליאנס” ו“עזרה”! וּמשרתיו ונוֹשׂאי-כּליו רבּים ועצוּמים: הרדיפה אחרי הקריֶרה, בּקשת החיים “הקלים” (העברית אינה נוֹתנת אוֹתם!), מוּשׂגי ההיֶרַרכיה החברתית המשׂתררים כּאן, ההתבּטלוּת מפּני כּוֹחוֹת “עליוֹנים” – שליחי ההוֹן והשׂררה, הסנוֹבּיוּת בּגילוּייה הרבּים. וכוֹח מסייע נוֹסף בּימים האחרוֹנים לנחשוֹל זה של הליבנטיניוּת המחוּדשת העוֹמד להציף את עמלנוּ: דלדוּלוֹ והשפּלתוֹ של העוֹבד. לא רבּים משׂיגים מה עמוֹק הקשר בּין תקוּמתה של הלשוֹן העברית וּבין קוֹממיוּתוֹ החברתית והנפשית של העוֹבד העברי בּארץ. לא רבּים הם הרוֹאים כּי בּקוֹממיוּתנוּ תלוּי גם עתיד היצירה העברית בארץ.

ויש לראוֹת מעכשיו: כּל כּמה שגדוֹלים הכּוֹחוֹת המתנכּלים להדוֹף את העברית מעֶמדוֹתיה – כּן תכבּד וכן תחמיר מלחמת הלשוֹן בּארץ: העברית לא תהיה כּאן כּפוּפת-ראש! מלחמת הלשוֹן תהיה כּאן מלחמת המוֹני העם העוֹבד כּנגד “השוֹעים והחוֹרים”. “מלחמת עזרה” המהוּללת תחוַר בּפני המערכה העתידה. מלחמת-קוֹדש היא לאנשי-העבוֹדה, לאנשי התרבּוּת השרשית, לצמֵאי היצירה העברית.

אלוּל תרפ"ח.

¹

אפשר היה לדעת מראש, מה יהיה תכנה של הוֹדעת הממשלה. בּמקוֹם ששליטים נאוֹרים, בּני אוּמה אשר קיבּלה מטעם העוֹלם הנאוֹר את הזכוּת לפקח על שלוֹמם של מקוֹמוֹת הקוֹדש, יצרוּ להם דבר-שעשוּעים, החוֹזר מדי שנה בּשנה, מין ספּוֹרט מיוּחד בּמינוֹ של עקירת ספסלים מתחת ליוֹשבים בּצוֹם, של יצירת מהוּמוֹת ושערוּריוֹת מסביב לאנשים השקוּעים בּתפילה חרישית ובהתרכּזוּת-נפש עילָאית; בּמקוֹם שהשלטוֹן שוֹלח בּיום חג וּמוֹעד לא משמר של כּבוֹד הבּא להבטיח שקט וּמנוּחה והגנה מפּני כּל הפרעה חיצוֹנית לשוֹפכים את נפשם בּתפילה, אלא משמר של ריקים וּפוֹחזים, אשר גם לא למדוּ לכבּד את קדשי זוּלתם, המתפּרצים כּצבא כּוֹבש ולוֹעגים למשבַּתי קרבּנוֹתיהם – שם אין לחכּוֹת לחרטה ולהבּעת צער של אמת מצד גוֹרמי הרֶשע.

הממשלה התוֹמכת בּידי פּקידיה המוּעדים להשבּתת חגים וּלהתקלסוּת בּקדשים, אינה מעוּנינת, כּנראה, גם בּהשבּחת סערת-הנפש של הישוּב. לפיכך היא לא התבּיישה ללעוֹג לתוֹך פּניו של העם העברי בּתשוּבה זוֹ, המַסבּירה את הענין בּתמימוּת עשׂוּיה, כּי היוֹת והמתפּללים לא יכלוּ להסיר את המחיצה “מפּני קדוּשת החג, לפיכך הסירוּ אוֹתה השוֹטרים”. הממשלה העוֹשׂה בּהוֹדעתה אחראי לענין את “השַמש”, אינה חוֹששת להסתמך על ה“סטאטוס קבוֹ” הקדוֹש, אשר את הפרתוֹ “אין הממשלה יכוֹלה להתיר”, אוּלם לנעוֹץ חרב בּלב אוּמה שלמה, לזהם וּלטמא את קדשיו – היא יכוֹלה ויכוֹלה.

ממשלת ארץ-ישׂראל הראתה גלוּי בּתשוּבתה, כּי היא סוֹלידרית עם מר קיתרוֹטש ועם מר דאף. זהוּ פּירוּשה האמיתי של ההוֹדעה. וּתשוּבה זוֹ צריכה להעמידנוּ על עבוֹדתנוּ להבּא. אַל נבזבּז את כּוֹחנוּ לריק. אַל תוּצא סערת-העם הפצוּע בּלבּוֹ לבטלה. עם כּנוּפיה זוֹ של פּקידים, מתלמידיהם של בּוֹלס וּסטוֹרס, אין לנוּ שׂפה משוּתפת. לדרישוֹתינוּ לא ישמעוּ, את הפּקידים גוֹרמי הפּשע לא יפטרוּ ולא ימסרוּ לדין, וּבמקוֹם תיקוּן של ממש, אשר ימנע את חזרת הדברים להבּא ואשר יבטיח הבטחה משפּטית-פּוּמבּית את הנקוּדה המרכּזית והמקוּדשת לאוּמה כּוּלה בּקדוּשת הגבוּרה והכּאב והאמוּנה, מפּני כּל התנקשוּת שהיא, – יבטיחוּ לנוּ בּרוֹב חסדם העמדת “שוֹטר יהוּדי אחראי יחד עם שאר השוֹטרים”.

אוּלם לא בּכנוּפיה זוֹ וּביחסיה אלינוּ תלוּי כּוֹחנוּ. לעגם והתקלסוּתם לא יכניעוּנוּ. מבּלי התרגשוּת שבּחוּלשה, מבּלי זעזוּעים שבּעצבּנוּת, בּהכּרת גוֹדל הענין, בּליכּוּד המחנוֹת, בּגיוּס הכּוֹחוֹת יאסוֹר הישוּב את המלחמה הזאת ויזעיק את הגוֹלה היהוּדית לתפוּצוֹתיה. הדרישה של משפּט לחייבים ושל החזרת הכּותל לישׂראל – אַל תשוּב ריקם.

תשרי תרפ"ט.