“7 ימים”, 18.2.77
אוסטין טכסאס1
הגבר המייצג את קהל שותי הוויסקי הידוע “וייט לייבל” – צייר כושי * שמו של רחובה הראשי של אוסטין בירת טכסאס הוסב מרחוב מס. 19 ל“שדרות מארטין לותר קינג” * הפגנות “הברך הפצועה” סייעו לשיפור מצב אדומי-העור * הנשים ממשיכות להיאבק – בנק מיוחד ללקוחות-נשים, ספרות “נשית” ענפה * הנוער האמריקני מחפש אתגרים חדשים – מיעוטים חדשים להיאבק למען זכויותיהם.
ארצות הברית הזכורה לי, היא ארצות הברית של שנות הששים.
חמש שנים שחלפו עלי כאן, היו מן השנים הסוערות והדרמאטיות ביותר בתולדות מדינת ענק זו:
זמן קצר אחר בואנו, בקיץ 1963, נרצח ג’והן פ. קנדי בדאלאס טכסאס. באותו קיץ ובקיץ שלאחריו החלו לבעור “הגיטאות השחורים” בהארלם וברובע ווטס שבלוס-אנג’לס. מארטין לותר קינג הוביל את “המיצעד על וושינגטון”, והתנועה למען שוויון זכויות לכושים הלכה ונתחזקה מיום ליום. גם רצח “מאלקלם איקס”, מארטין לותר קינג ובובי קנדי לא יכלו לעצור את נחשול התסיסה החברתית, שהלך וגאה מיום ליום. “ילדי הפרחים” ירשו את ה“ביטניקים” קודמיהם, ובצד תנועת המחאה כנגד האפלייה הגזעית2, התגבשה גם תנועת מחאה נגד מילחמת וייטנאם והחלו המהומות בקאמפוסים, שנסתיימו לא פעם בשפך-דם.
ארצות הברית אותה עזבנו בשנת 1968 היתה במצב רתיחה, ובאוויר היתה תחושה שמשהו עומד להתפוצץ בכל רגע – אם לא יחולו שינויים חברתיים קיצונים. מדי בוקר נולדו חוקים חדשים ותקנות חדשות, שנועדו להקל את מצבם של הכושים ולפרוץ עוד פרץ בחומות העתיקות של אפלייה גיזעית ודעות קדומות, שנראו במשך דורות כדברים טיבעיים ומובנים מאליהם. ובכל זאת נדמה היה שקצב השינויים המהיר אינו מצליח להדביק את הצרכים. “מי ששאף לנחיריו את ריח החופש – לעולם לא יסכים שיניחו כבלים על ידיו”, שרו זמרי-החופש, ומיליונים הריעו להם לאות הסכמה.
התיאטרון והקולנוע האמריקניים של שנות הששים נתנו ביטוי לאותה תחושה. בקיץ 1964 הופיע לראשונה על בימות אוף-ברודווי כחצי תריסר מחזות זועמים, שהלמו בצופים הלבנים כאגרוף. “אמריקה הלבנה”, “ההולנדי”, “השחורים”, “בלוז למיסטר צ’ארלי” ואחרים… בעקבות ג’יימס בולדווין הופיע לה-רוי ג’ונס, ועל ידו נחשב בולדווין הזועם ל"דוד תום”. שחקנים כושים החלו לדרוש בפה מלא תפקידים בתיאטרון ובקולנוע, ותבעו את זכותם להשתתף בהצגות לא רק בתפקידים של שחורי עור, כאותלו מזה, או כנער-מעלית מזה. “מדוע אין רואים, כמעט, שחקן כושי בדראמות המוצגות בטלוויזיה? מדוע אין מציגים מחזות על חיינו? מדוע אין אף דמות שחורה אחת בכל סירטי הפירסומת ומודעות הפירסומת, שעה שאנחנו מהווים כתשיעית מקהל הצרכנים?”, שאלו.
בסוף שנות הששים החלה תזוזה. פתאום הופיעו שחקנים כושים על מסך הטלוויזיה, ולא רק בתפקידי שוערים ומשרתות. ניתן היה להבחין לפתע בראש שחרחר ומקורזל בתוך כתה של ילדים לבנים, שצולמו במודעת פירסומת. מדי פעם בישרו העיתונים על שחקנית כושית מעולה, המופיע עם להקה לבנה בתפקיד “טהור” כהדה גאבלר או כליידי מאקבת. בערים אחרות הופיעו לראשונה כוכבי ספורט כושים במהדורה המאוחרת של חדשות הטלוויזיה. זה לא היה הרבה – אבל זה היה הישג כביר לעומת המצב, שנתיים שלוש קודם לכן.
הדוגמן השחור של ה“תווית הלבנה” 🔗
שמונה שנים חלפו מאז.
כמו קרוב רחוק, החוזר לבקר את המישפחה כעבור שנים, ומבחין מיד כמה השתנו כולם, שעה שבני המישפחה כמעט לא הרגישו בהבדל, משום שהיה הדרגתי – כך גם אנו: דברים רבים, הנראים, כיום, לאמריקנים מובנים מאליהם, משום שהתפתחו לעיניהם שלב אחרי שלב, מפתיעים אותנו פיתאום. כי נעדרנו שמונה שנים. שמונה שנים, בהן נמשכה המהפיכה הגדולה העוברת על הארץ הזאת בקצב מסחרר.
הפתעה ראשונה מסוג זה, אירעה לנו בניו-יורק במטוס לטכסאס. שתי דיילות בלונדיניות חביבות קידמונו בכניסה. וכשהתיישבנו במקומותינו הופיע גם הדייל הראשי – גבר צעיר, נאה, חיכני, שופע אדיבות ובטחון גם יחד.
כושי.
איש מן האמריקנים שבמטוס לא התרגש. עבורם, היתה זו מציאות חיים יומיומית, אליה הסתגלו מזמן. אבל לנו, היה בזה משום חידוש משמח.
המטוס היה שייך לחברת התעופה הגדולה “בראניף”, חברה שמרכזה בטכסאס, בארצות הדרום. רבים מהנוסעים בו היו טכסאנים לבנים, וכמה מהם חבשו לראשיהם מיגבעות רחבות, נוסח לינדון ג’והנסון. בעינינו, נראו בדיוק כפי שנראו תמיד הדרומיים הלבנים, המתנגדים למתן זכויות כלשהן לכושים (אם כי ג’והנסון עצמו היה, כידוע, מן הליבראלים שבנשיאי ארצות הברית). ובכל זאת, איש מהם לא הקדיש תשומת לב כלשהי לעובדה שבמטוס הנוסע לטכסאס והשייך לחברה טכסאנית מופיע במדי הדייל הראשי צעיר כושי, המחלק הוראות לדיילות לבנות, מתבדח בחביבות עם הנוסעים, ומהלך בין המושבים בראש זקוף ובביטחון עצמי רב. לא עוד טבח, מלצר או מדיח כלים, אלא דייל ראשי.
ורק לפני שמונה שנים התרגשו העיתונים מכך שכמה חברות תעופה הסכימו לקבל נערות שחורות עור כדיילות.
תוך כדי טיסה הצצנו בחוברות ובעיתונים. ושוב: כמעט בכל מודעת פירסומת רביעית מופיעים בין המצולמים גם גבר, אשה, ילד או ילדה כושיים. בעיתון של חברת התעופה הדרומית עצמה, על פני עמוד שלם, מופיעה מודעת פירסומת של הוויסקי הידוע “וייט לייבל” (תווית לבנה). ומיהו הגבר שנבחר לייצג את קהל שותי “התווית הלבנה”? – צייר כושי צעיר בשם בארקלי ל. הנדריקס, המצולם במודעה על רקע ציוריו.
המודעה מספרת על גילו, מקום מגוריו, מיקצועו (“צייר, צלם, מדריך לאמנות”), על הישגיו האחרונים (תערוכות חשובות), על הספר האהוב עליו ביותר (ספר שירים של המשורר הכושי לאנגסטון יוז), על תכונותיו (“רגיש. בעל כישרון נדיר להנציח ולהביע רגשות אוניברסליים ביצירותיו”). המודעה אף מצטטת מדבריו (“עבודתי מעניקה לי חופש גמור”. המלה “חופש” אינה קשורה עוד כבעבר, למאבק לשיוויון זכויות). המשקה האהוב עליו? “תווית לבנה”. כמובן.
גם על מסך הטלוויזיה ניתן לראות, כיום, כושים רבים כמעט בכל התוכניות, ואף בסירטוני הפירסומת. ולא רק בסירטוני פירסומת למוצרים המופנים “לשכבות הנמוכות”, אלא גם במוצרי יוקרה. בין הקריינים והפרשנים בטלוויזיה פוגשים מיספר לא קטן של כושים – אם כי מיספרם אינו עומד, כמובן, ביחס ישר לאחוז האוכלוסיה הכושית בקרב תושבי מדינה זו. אבל משהו זז…
אחת מסדרות הטלוויזיה הפופולאריות ביותר, גם על הצופים הלבנים, עוסקת במישפחה כושית, משפחת ג’פרסון העליזה ואוהבת החיים, ובבעיותיה. ומן התוכניות מסתבר שגם לכושים יש “ארצ’י באנקר” שלהם.
מיספר סירטי הקולנוע, שגיבוריהם כושים (בלשים, עורכי-דין, רופאים) רב כיום יותר מאשר באותם ימים, בהם היה סידני פואטייה הכושי היחיד שהופיע בסרטים בתפקידי “אינטליגנט”. גם נער כושי המשמש כגיבור סידרת סירטונים מצויירים – ודמותו רחוקה מאד מדמותו של “כושי סאמבו” התמים, שהופיע בסיפורי ילדותנו.
כשעזבנו את לוס-אנג’לס בסוף שנות הששים קשה היה להאמין שיום יבוא ובמקום ראש-העיר החלקלק, סם יורטי, יעמוד גבר כושי. אבל ראשי ערים כושים כבר אינם מפתיעים, כיום, איש בארה"ב. וכשמדברים על האפשרות של נשיא כושי בעתיד, אין הדבר נראה כה פנטאסטי.
אין זאת אומרת, כמובן, שהכל כשורה, ושכל הלבנים האמריקנים בלעו ברצון את התופעה החדשה, ששמה שיוויון זכויות לכושים. אין ספק, שהאפלייה עדיין נמשכת בצורה גלויה או סמויה בכל פינה, וכי מרבית הכושים גרים עדיין ב“גיטאות” או ברבעים שלהם, ומצליחים לחדור רק לאט לאט לשכונות הלבנות – בדרך כלל, בעזרת ליבראלים יהודים. ואף-על-פי-כן, החוק מקשה היום הרבה יותר על אפלייה גלויה, ומביע תמיכה נמרצת במאבק המיעוטים לשיוויון זכויות. כאשר אתה מחפש עבודה באוניברסיטה, עליך למלא טופס ולציין בו גזע וצבע. מפורטים כתריסר גזעים ומוצאים (“כושי”, “אינדיאני”, “מכסיקני”, “פיליפיני” וכד'), ורק במישבצת האחרונה רשום: “לבן ואחרים”. מועמד כושי, יקבל את המישרה הפנוייה לפני כל מועמד לבן. ואם מדובר באשה כושית – סיכוייה רבים כפליים.
“ההגדה לבית קונטה קינטה” 🔗
אחד הסימנים להתקדמות שחלה בדרום ארצות-הברית, קשור בהחלטת עיריית אוסטין (בראשה עומד יהודי בשם פרידמן) להחליף את שם רחוב מספר תשע עשרה, החוצה את העיר לרחבה לא הרחק מבנין ה“קאפיטול” ומן הקאמפוס, ל“שדרות מארטין לותר קינג”. מי היה מאמין לפני עשר שנים, כי רחוב ראשי בלב האיזור המכובד ביותר של בירת טכסאס ייקרא על שמו של הכומר הכושי הנודע. אולם הנהלת העירייה לא נסוגה מהחלטתה, ו“שדרות מארטין לותר קינג הבן” הוא אחד הרחובות היפים והרחבים בלב הבירה.
לא כל תושבי העיר שמחו למעשה. רבים מהם מתעקשים לכנות את הרחוב בשם “רחוב מ.ל.ק.” (ראשי תבות של שמו של קינג), כשהם מסתמכים על תקדימים אחרים – נמל התעופה ג'.פ.ק. על שם קנדי, או ספריית ל.ב.ג’יי על שם ג’והנסון. אחרים, הגרים ברחוב או בסביבתו, הודיעו שהם עומדים לנקוט צעדים מישפטיים נגד החלטת העיריה, משום שהשם החדש הוריד באופן דרמאטי את ערך בתיהם. כל חייהם גרו ברחוב בעל שם פיוטי יפה כמו “רחוב מס. תשע עשרה” – ופתאום יבואו ויכריחו אותם לגור ברחוב הנושא שמו של כושי?!
אומרים, שהם מתכוננים להילחם על כך ששם הרחוב יחזור לקדמותו. אבל יודעי דבר טוענים, שזוהי מילחמה אבודה.
ראשי תיבות או לא ראשי-תיבות – כשנשא מארטין לותר קינג את דרשתו הידועה, “יש לי חלום”, האם חלם שיום יבוא ואחד הרחובות המרכזיים בלב בירת טכסאס ייקרא על שמו?
והאם יכול היה לשער בנפשו, גם בשעה שדאה3 על כנפי הדימיון והחזון, כי יום יבוא ובנשף החגיגי לכבוד בחירתו של נשיא ארצות הברית, בן ג’ורג’יה, יופיע סאטיריקן כושי וישא לעיני מצלמות הטלוויזיה ומישפחת הנשיא מונולוג הומוריסטי חצוף על אפלייה גזעית ועל “מיסטר ווייטי” – וכל הקהל, ובתוכו בני העיירה פליינס, ג’ורג’יה, ימחאו לו כף בהתלהבות?
עדות נוספת לניסיונם של אמצעי התיקשורת הממלכתיים לתת יתר ביטוי לעשרים מליון הכושים החיים כיום בארצות הברית ניתנה לאחרונה, כשהחלה רשת הטלוויזיה אי.בי.סי. לשדר מדי ערב, משך שמונה ערבים רצופים, את סידרת הענק שלה, “שורשים”, הפורשת סיפורה של מישפחה כושית משך תקופה של יותר ממאה שנים – משנת 1750 ועד תום מילחמת האזרחים בין הצפון לדרום.
כל אחת משמונה תכניות “שורשים” אורכה שעתיים ברציפות – יותר מסרט קולנוע רגיל, כלומר: במשך שמונה ערבים רצופים מקרינה הרשת שש-עשרה שעות של אפוס ציבעוני גדול – מיבצע חסר-תקדים, עד כמה שידוע לנו – כדי לספר את “ההגדה לבית קונטה קינטה”.
השם “שורשים” מוכר כיום לרבים מתושבי ארצות הברית, ובעיקר לאוכלוסייה הכושית. כך נקרא הרומאן האפי המצליח של המחבר הכושי אלכס היילי, שהפך לרב מכר נוסח “אכסודוס”. מה שעשה ליאון יוריס לסיפור של ישראל וג’יימס מיצ’נר לסיפוריהם של ארצות ותרבויות אחדות עשה היילי לבני גיזעו בארצות הברית – הוא כתב סאגה על חיי שלושת הדורות הראשונים של מישפחתו בארצות הברית, עד לרגע בו נשתחררו מן העבדות.
החיפוש אחר שורשים הביא את היילי בשנת 1964 לארכיון הלאומי בוושינגטון, שם ניסה לגלות שמותיהם של אבות אבותיו, שהובאו לדרום ארצות הברית בספינת עבדים מאפריקה. לאחר חיפושים ממושכים נתקל, סוף-סוף, בשם שהיה מוכר לו: “טום מאריי, שחור, נפח. אשתו איירין… ילדים”.
היילי זכר שדודתו בת השמונים, ג’ורג’יה, נהגה להזכיר את שמו של טום הנפח כבן-המישפחה הראשון שהגיע לארצות הברית מאפריקה. בילדותו, בשיבתו על מירפסת הביקתה הקטנה בטנסי בלילות הקיץ הארוכים, היה מאזין לאגדות המישפחה, שסופרו באיטיות ובפרוטרוט מפיה של הדודה. עתה, לאחר שגילה את השם בארכיון, חזר היילי לעיירה הקטנה בטנסי, כדי לשמוע מפי דודתו פרטים נוספים. ממנה למד כי שמו האפריקני של סבי-סבו היה “קינטה”. מנין הגיע לאמריקה? – זאת לא יכלה הדודה הישישה לספר.
היילי נכנס לאמביציה. במשך שתים עשרה4 שנים חקר את תולדות מישפחתו והגיע עד לכפר הקטן באפריקה, ממנו נחטף סבי-סבו באמצע המאה השמונה עשרה על ידי “החוטפים”, סוחרי העבדים. פרופסור לשפות אפריקניות גילה לו, כי השם “קינטה” ואחרים מן ההגיים המוזרים שעברו במישפחה מדור לדור אפייניים לשפת המנדיקה שפתו של שבט המנדינגו שבגאמביה. היילי לא התעצל, נטל עמו סטודנט אפריקני כמתורגמן ויצא לגאמביה, לחפש בין הכפרים הקטנים שלגדות הנהר את המקום בו נולד וגדל סבי-סבו, לפני שנחטף לספינת העבדים.
“זאת היתה חוייה מיוחדת במינה”, מספר היילי. “הייתי הכושי האמריקני הראשון שהגיע לכפרים הללו, ובני הכפרים התבוננו בי כאילו הייתי יצור מן הירח. באחד הכפרים הובאתי לפני זקן השבט, המספר את תולדות השבט – כשהוא מפרט שם כל אב-מישפחה, ומציין שמות כל ילדיו, נשותיהם, וילדיהם, ואת כל ילדיהם אחריהם. עד שהגיע לשמו של אחד מבני השבט, אומורו, שנשא לאשה את בינטה, אשר ילדה לו ארבעה בנים – קונטה, לאמין, סוואדו ומאדי. וכשהיה קונטה בן שבע-עשרה, מיד אחרי שעמד ב’בחינת הבגרות' של השבט, יצא לקושש עצים ביער – ומאז נעלמו עקבותיו”.
“לשמע הדברים הללו”, סיפר היילי, "עברה בי צמרמורת. הרי זה בדיוק מה שסיפרה לי דודה ג’ורג’יה הישישה על סבי-סבי, קינטה, שנחטף מן היער בגיל שבע עשרה, כשיצא לקושש עצים, כדי להכין תוף-צעצוע לאחיו הצעיר. בעזרת המתורגמן סיפרתי את הדבר לזקן השבט. גם הוא נדהם. לאחר למעלה מ-260 שנה נפתרה, סוף-סוף, חידת היעלמות קונטה קינטה הצעיר מן היער.
“תוך שעה קלה עברה בכל רחבי היער השמועה, שהגיע קרוב-מישפחה, בן למישפחתו של קונטה קינטה הנעדר. כשיצאנו מהכפר ועברנו בלאנד-רובר שלנו דרך הכפר הסמוך, כבר עמדו כמאתיים בני הכפר ליד הדרך, והריעו לכבודי: מיסטר קינטה! מיסטר קינטה! זקנות ניגשו אלי כדי לגעת בי וחיבקוני, כאילו פגשו בן-אחות אובד שחזר הביתה. בדרך כלל איני סנטימנטאלי. אבל ברגע ההוא בכיתי כמו ילד קטן”.
מאבק למען שיוויון לנשים 🔗
כעשר שנים נוספות חלפו עד שהיילי סיים את הרומאן עב-הכרס, הפותח בלידת קונטה קינטה בכפר הקטן שלגדות נהר גאמביה. הספר נתקבל בהתלהבות על ידי הבקורת, אך יותר על ידי בני הקהילה הכושית בארצות הברית. “החזרת לנו את גאוותנו… גילית לנו את שורשינו”, כתבו קוראים רבים להיילי. הוא פירסם עתה – עם הקרנת הסידרה מעל המסך הקטן – כללים אחדים, שתוקפם יפה לא רק לבני המישפחות הכושיות בארצות הברית, אלא גם לגבינו:
* אמריקנים רבים, בעיקר צעירים, מוטרדים לא פעם על ידי תחושה של חוסר שורשים. ניתן לפתור בעייה זו אם מישפחות יעשו שלושה דברים פשוטים אלה:
* חקור את זיקני המישפחה בדבר זיכרונותיהם על תולדות המישפחה וראשוניה. העלה את הדברים על כתב. שלח העתקים לכל בני המישפחה.
* אתר ושמור ארגזים ומיזוודות ישנות, המאוחסנים בעליות-גג ובמרתפים. אחדים מהם מכילים מיסמכים וחפצים הקשורים בתולדות המישפחה, ואם יאבדו – לא יימצא להם תחליף לעולם.
* קיים פגישות מישפחתיות שנתיות. פגישות כאלה חשובות בעיקר לגבי צעירי המישפחה, שיוכלו להרגיש בעזרתן תחושה של השתייכות גאווה וכבוד עצמי.
נדמה שהדברים תקפים גם לגבי כל מישפחה ישראלית, בין אם מן “הישוב הישן”, ובין אם מישפחת עולים, שהגיעה ארצה מאחת הגלויות. בתקופה בה מנסים כולם להידמות זה לזה בלבוש, באורח דיבור ובסיגנון חיים יש ב“שורשים” משום תיזכורת חשובה, שכדאי לשים אליה לב.
המיעוט הכושי, המהווה יותר מעשרה אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, אינו המיעוט היחידי שחל שיפור במצבו. זכור, המאבק הקולני של מארלון בראנדו לעזרת האינדיאנים, והפגנות “הברך הפצועה” סייעו גם הן לא מעט לשפר את מצב אדומי-העור בשמורות ומחוצה להן. כל איזור בארצות הברית מתמודד גם עתה עם בעיות המיעוטים שלו – הפורטו-ריקאנים במיזרח, המכסיקאנים במערב ובדרום. ויש, כמובן, מיעוט המורכב מבני המיזרח הרחוק – סינים, יפאנים, קוריאנים וויטנאמים. את היהודים אין מונים עוד כמעט בין המיעוטים המקופחים. הם נחשבים כבר מזמן כחלק מהמימסד הלבן. ומיספר השמות והגיבורים היהודיים בסיפרות, בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ובהומור הוא מעל ומעבר לכל פרופורציה לגבי חלקם באוכלוסיה.
בשנים האחרונות, התפתחה באמריקה רגישות גם לגבי מיעוט אחר – מיעוט, שהוא למעשה רוב. הכוונה לנשים. בכל חנות ספרים, בה ניצבים הספרים על מדפים כשהם ממויינים לפי נושאים, ניתן למצוא מדף עמוס של סיפרות לוחמת למען שיוויון זכויות לנשים. המאבק עדיין נמשך, ובכל יום ניתן לשמוע כיצד מדגישים שוב את חוק היסוד האמריקני לפיו אסורה כל אפלייה לא רק בשל דתו, גיזעו וציבעו של האדם, אלא גם בשל מינו.
שיוויון זכויות גם למעשנים 🔗
אבל מסתבר שלאחרונה צץ בארצות-הברית, מיעוט חדש, שגם הוא נאבק עתה על זכויותיו. נתקלנו לראשונה בסימני המאבק הזה כבר בנמל התעופה בניו יורק. בעודנו יושבים באולם ההמתנה של נמל התעופה, ראינו שתי נערות סובבות בין הנוסעים ומחתימות על פטיציה. על חולצותיהן התנוסס כפתור עגול גדול, עליו כתובות באותיות אדומות המלים “שוויון זכויות”. רק כשהתקרבו אלינו, ראינו מה כתוב מתחתן: “שוויון זכויות – למעשנים”.
השתיים סובבו בין הנוסעים הממתינים באולם, וניסו להחתים את כל הנוסעים המעשנים על פטיציה, הדורשת שוויון זכויות מלא למעשנים. כידוע, נחלקים כיום מקומות הישיבה במטוסים לאיזורים, שרק באחד מהם מותר העישון. עתה נחלצו המעשנים להשיב מילחמה שערה. האם החוקה אוסרת להפלות אדם בשל דתו, גיזעו ומינו – מדוע יפלו אותו לרעה בשל הרגליו ותחביביו?
רק מעטים מבין הנוסעים שהיו באולם חתמו על הפטיציה, ואלה שעשו זאת צירפו לחתימתם ברכה קולנית מקרב לב. מרבית הנוסעים הנידו בראשם באדיבות לשלילה, שעה שקרבו אליהם שתי הבנות. “אין לנו כלום נגד שיוויון זכויות”, אמרה אחת, “אבל לא על חשבון הבריאות שלנו”.
בשבילנו, היה הדבר חידוש. מראה שתי הבנות, הנושאות תג הזכיר לנו מאבקים חריפים יותר. האומנם מצאו להם “אוהבי-המחאה” שדה חדש להתגדר בו, אחרי שפג החידוש במאבקים האחרים? ואולי אין מאבקן תמים כל-כך, והוא ממומן על ידי חברות הסיגריות, המעוניינות, בפליטת עשן רבה ככל האפשר?
שאלנו אחת מן הבנות, תחילה סירבה להגיב. אחר כך הודתה, שהיא עצמה אינה מעשנת. אבל אין הדבר מפריע לה להחתים אחרים על פטיציות למען שיוויון זכויות למעשנים.
עוד פרנסה קלה – של סטודנטים… 🔗
התרשמותנו הראשונה, מעידה שאכן, חל שינוי רב בגישת האמריקנים לעישון.
אין עוד למצוא בין סירטוני הפירסומת בטלוויזיה, את הסירטונים שזכרנו על סיגריות “מארלבורו” ועל טבק וירג’יניה. הפירסומות לסיגריות, פשוט, נעלמו מן המסך הקטן.
השלט “נא לא לעשן”, או “העישון אסור כאן” מופיע כימעט בכל מקום. לא רק על קירות סיפריות או חדרי הרצאות באוניברסיטה, אלא גם על דלתות מישרדים רבים, ואפילו חנויות. לא פעם כתובים הדברים בלשון חד-משמעית: “העישון מעבר לדלת זו אסור בהחלט”. נעימה אחרת לחלוטין, תוקפנית פחות, מופיעה בשלטים רבים, הצמודים בנעץ לדלתות או לכתלים: “תודה על שאינך מעשן. האגודה האמריקנית למילחמה בסרטן”.
הטפת “ילדי הפרחים” של שנות הששים לאוכל צימחוני ולמזון אורגאני עשתה גם היא את שלה. מיספר חנויות “המזון הבריא” והמיסעדות הצימחוניות גדל במידה ניכרת. העתון “חדשות אמא אדמה”, המטיף לאכילת מזון אורגאני, ללא תוספת כימיקאלים, ציבעי מאכל וחומרים משמרים, נמכר כימעט בכל חנות עיתונים.
גם על דלתות הכניסה לכל בית ספר יסודי או תיכון מודפסת הכתובת: “העישון מעבר לדלת זו אסור בהחלט”. כתובת זו אינה מכוונת למורים בלבד. היא מכוונת גם לתלמידים.
מה עושים התלמידים? ניתן לראות זאת עם בוקר, כשחולפים על פני בתי-הספר ורואים את התלמידים עומדים בחוץ וממתינים לצילצול הכניסה, כשהם מחזיקים סיגריות בידיהם ומעשנים בפרהסיה. המורים עוברים על פניהם, ואינם מעירים להם דבר.
כל עוד אין הם מעשנים מעברה השני של הדלת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.