7 ימים ידיעות אחרונות

לונדון, 31.10.1975

ביקורנו הראשון בוויילס נערך לפני כחמש שנים. בדרכנו חזרה ללונדון מאיזור האגמים המרהיב שבצפון אנגליה מצאנו את עצמנו לפתע בוויילס – הלא היא וויילס של לויד ג’ורג' ושל לורנס איש-ערב, של דילן תומאס ושל ריצ’ארד ברטון.

שלא יקראו לנו יותר פרובינציאלים! אנחנו אנשי-העולם-הגדול אנחנו. עובדה: אפילו בוויילס הרחוקה, ארצם של לויד ג’ורג' ולורנס איש-ערב ודילן תומאס ו… ריצ’ארד ברטון, שמעו עלינו, ואפילו הקימו כנסיה על שמנו – הלא היא “כנסיית רחובות” אשר בסלינגוסלין

לא היינו זקוקים לשום אשרת-כניסה על מנת להיכנס מאנגליה לוויילס. מאז איחד הנרי השמיני (שהרבה דם וולשי זרם בעורקיו) את שתי הממלכות, לפני 440 שנה, מהווה וויילס חלק בלתי נפרד מאנגליה; גם אם במשחקי הכדורגל על הגביע העולמי היא מיוצגת בנפרד.

ארץ יפהפיה. הרים גבוהים, שחורי-סלעים, המכוסים במרבד סגול של פרחים. מפרצים משובבי-עין. אגמים כחולים. נהרות. מפלי מים. והרבה-הרבה ירק – מאות גוונים של ירוק, כרי דשא ומרעה, יערות, גנים, גינות.

ארץ יפהפיה.

עם ערב הגענו לעיירה קטנה, גם היא תאווה לעיניים, השוכנת בבקעה שבין ההרים, לגדות הנהר די.

“ללאנגָאללאן”, בישר השלט בכניסה (שמות מרבית הערים והעיירות בוויילס מתחילים בלמ"ד כפולה).

החלטנו לנסות את מזלנו באחד הבתים הפרטיים שבשולי העיר, המציעים “מיטה וארוחת בוקר” לאורחים.

ברחוב קטן, צדדי, מצאנו בית קטן, מסוייד לבן, וגינה מטופחת בחצרו. בחלון היה השלט שחיפשנו: “ב.ב.”

צלצלנו בפעמון. אשה בלונדינית שמנמונת פתחה לנו את הדלת בחיוך. כן, הם משכירים חדשים לתיירים. כן, יש לה חדרים פנויים. בבקשה להיכנס.

“מנין אתם?”, שאלה בנימוס.

“מישראל”.

“מישראל?” נשמע לפתע קולו של גבר מן המטבח הסמוך. ולחדר נכנס גבר כבן חמישים וחמש, בעל עיניים צוחקות. “מנין בישראל?”

“חיפה”, ענינו.

“חיפה?!” לא יכול היה בעל-הבית הוולשי לעצור בעד התרגשותו. “חכו רגע”.

הוא נעלם באחד החדרים, וחזר כעבור פחות מדקה, כשהוא מושיט לעברנו בגאווה ספר לא עבה.

“הביטו, הביטו איפה קניתי אותו!” הצביע על פתקית שהיתה מודבקת לכריכה הפנימית של הספר. “ריינגרט. מכירים את חנות הספרים ריינגרט בחיפה?”

מסתבר שבימי מלחמת העולם השניה שירת בצבא הבריטי, והיה מוצב בחיפה.

“מה שלום כייאט-ביץ'?” שאל, כשהוא מראה לנו צילומים שלו ושל חבריו במדים, ליד השלט שעמד בחוף כייאט בחיפה בימי המנדט. “כן, חיפה. איזו עיר! איזו עיר!”

החלטנו להישאר. הבית היה נקי, המחירים סבירים והאווירה סימפאטית.

“אשתי אינה אוהבת כשאני מתרפק על זכרונות מימי השירות הצבאי”, התנצל מר אלכסנדר בהומור. “היא מפרשת זאת כאילו שמחתי על ההזדמנות להתגייס ולעזוב את הבית. אבל האמת היא שהיו אלה היפים בימי חיינו. למה לא? היינו צעירים ועליזים. אמנם, היו לנו גם שנתיים קשות. במדבר המערבי… אבל מן הרגע שבו התגברנו על רומל התחלנו ליהנות מן השירות הצבאי”.

“חרף הצרות שעשינו לכם בפלשתינה?” לא יכולתי להתאפק.

מר אלכסנדר לא נעלב.

“אל תשכח שאני וולשי, ולא אנגלי”, העיר בחיוך. “נכון שבעצם אנחנו מדינה אחת. אבל בכל וולשי אמיתי זורם עדיין דם של לוחם-חירות. בסתר לבנו אנו חולמים, בעצם, עד היום על עצמאות”.

שעות ארוכות בילינו אותו לילה עם מר אלכסנדר בביתו הקטן. ממנו שמענו על העם הוולשי ועל התרבות הוולשית. הוא שהראה לנו בגאווה כתב-עת, היוצא לאור בשפה הוולשית – שמשפטיה כתובים באותיות לאטיניות, אך אינם דומים כלל לשפה האנגלית. שפע של “לל” ו“דד” בכל מלה שניה, והעדר מוחלט של אותיות רבות, המופיעות באלף-בית האנגלי.

“כרבע מבני וויילס הקשישים מדברים עדיין גם וולשית וגם אנגלית. אבל הנוער, הנוער כבר אינו מיטיב לדבר וולשית”, קונן מר אלכסנדר. וקינתו הזכירה קינות אחרות דומות, הנשמעות מפי קנאיהן של שפות “קטנות”, ההולכות ונעלמות מן העולם.

מר אלכסנדר לימד אותנו גם כיצד להגות כהלכה את שם העיירה שבה הוא גר. “שמה מופיע, אמנם, בכתב כ’ללאנגאללאן' אבל למ”ד כפולה מבוטאת בוולשית על ידי שרבוב הלשון בין השיניים, והתזת האוויר החוצה. “לא ללאנגאללאן אלא סלינגוסלין. נסו, נסו לומר אחרי את שם העיר שלנו”, הציע.

ניסינו – ונכשלנו בבחינה.

“הלמ”ד הכפולה נהגית כ’אוס‘. שמו של ללויד ג’ורג’, דרך משל, מבוטא על-ידינו כ-סלויד ג’ורג', בשריקה".

בשעה שלוש לפנות בוקר שלף אלכסנדר מנבכי הפולקלור הוולשי את הקלף המשעשע ביותר:

בוויילס תוכלו למצוא עיירה קטנטונת, ששמה בן 57 אותיות הוא השם הארוך ביותר בעולם.

“למעשה, כלל שמה המקורי הראשון של העיירה רק 20 אותיות”, שש מארחנו לפרט. "אבל בשנת 1800 הוסיף סנדלר אחד, מבני העיירה לשמה עוד 37 אותיות, וכך נתקבל שם בן 57 אותיות, ללא רווח. פירושו: “כנסיית מריה הקדושה, השוכנת בתוך המכתש הלבן, קרוב למערבולת המהירה, וכנסיית טיסילו הקדוש, שליד המערה האדומה”.

“והשם הזה מופיע במלואו על השלט בפתח העיר, ועל מפת וויילס?” שאלנו.

“על המפה אין מקום לכתוב גם את שבע האותיות הראשונות של השם, אבל בשלט שבכניסה תמצאו את השם במלואו. אצלנו, בוויילס, מתלוצצים שהשם גדול יותר מן העיירה. ויש מעין ספורט לאומי – כשכותבים מכתב לאחד מתושבי העיירה, מתעקשים לכתוב את השם במלואו. את כל 57 האותיות. זה לא כל כך קשה כפי שזה נשמע. אחרי הכל, יש תוכן הגיוני לשם הזה. צריך רק לזכור את התוכן – ואז קשה לטעות!”

ובכל זאת, לא היינו רוצים לענות על השאלה “איפה נולדת?” באיזכור השם החביב הזה במלואו…

בשעה שלוש וחצי בבוקר שכבנו לישון.

“הויססה טוב”, אמרנו זה לזה, כשאנו מנסים להגות את המלה העברית “לילה” כאילו היתה מלה וולשית, המתחילה בלמ"ד כפולה.

“אויסויס(-ליל) מנוחה”.

מסיבות מובנות, קמנו בבוקר המחרת בשעה מאוחרת מן הרגיל.

מזג האוויר היה אביבי, ואנחנו יצאנו את ביתו של מר אלכסנדר, כדי לטייל מעט בסביבה.

לא הרחק מן הבית ראינו כנסיה קטנה, שגם היא בנויה אבנים שחורות. עברנו לידה כמעט בהיסח-הדעת. אך לפתע הבחנתי בחזיתה בשלט הבא:

REHOBOTH

Eglwys Bresbyteraido, Cymru

אין צורך להסביר מדוע אורו לפתע עיני.

רחובות, עיר ילדותי – כאן, בסלינגוסלין?

הדלת השחורה והכבדה היתה פתוחה. בתוך הכנסיה מצאתי את האב הקדוש, הכומר הרחובותי היחיד המוכר לי. כומר אמיתי, בגלימה שחורה כצבע הקירות והדלת של כנסייתו.

הצגתי את עצמי. לאנדסמנשאפט, או לא?

הוא ידע, כמובן, שהשם “רחובות” לקוח מכתבי-הקודש. שמחתי שהבאתי אתי מצלמה. צילמתי את השלט בכניסה, וביקשתי מעובר-אורח לצלם את שנינו – את הכומר ואותי. איזה צילום! שני רחובותים עומדים ליד השלט, הנושא את שם עירם. שמואל רכטמן, כבוד ראש העיר שלנו, יתמוגג מנחת.

‘קליק!’ – ואני נפרדתי מהכומר החביב וחזרתי לביתו של מר אלכסנדר, כדי לארוז את חפצינו ולהמשיך במסענו בוויילס.

“רחובות? כמובן, הרי זה שם לקוח מן התנ”ך. מספר בראשית“, לא אכזב מר אלכסנדר, ומיהר לשלוף מספרייתו את התרגום הוולשי של התנ”ך, המוכר כיום לתושבי ישראל מהופעותיו של ריצ’ארד ברטון.

לחצנו ידיים. הבטחנו למר אלכסנדר לכתוב אליו לעתים קרובות, ואף הוא הבטיח לכתוב אלינו, ארצה. נכנסנו למכונית. הוא ואשתו החביבה עמדו בפתח גינתם היפה, לפני ביתם – שזה עתה סיידוהו בצבע לבן בוהק – ונפנפו לנו לשלום.

“ואל תשכח למסור ד”ש למר ריינגרט בחיפה", עוד הספיק הוולשי החביב לצעוק לעברי, לפני שזזנו לדרך.

כל זה היה לפני כחמש שנים.

כשחזרנו לארץ מסרתי את סרט-הצילום לפיתוח, ואז חיכתה לי האכזבה הראשונה: דווקא הצילומים שבהם ניסיתי להנציח את שלט הכנסיה, “רחובות” ואת הכומר המקומי לא עלו יפה!

כשהגיע חג-המולד הראשון אחרי ביקורנו בוויילס נתקבל בביתנו בארץ כרטיס-ברכה ממר אלכסנדר, סלינגוסלין. לברכה המודפסת הוסיף מארחנו מספר שורות בכתב-ידו: כמה שמח לפגוש אותנו, להיזכר בחיפה ובחוף כייאט, ובכלל – בימים הטובים ההם.

סמוקי-פנים בשל השיכחה מיהרנו לקנות כרטיס-ברכה לחג-המולד, ולשלוח אותו אליו, בצירוף מספר שורות בכתב-ידינו: כמה נהנינו אנו לפגוש אותו ואת רעייתו, וללמד מפיו על העם הוולשי ועל התרבות הוולשית. וכמה אנו מקווים שנתראה שוב בקרוב.

אמנם, עד ששלחנו את הגלויה כבר עבר-חלף חג-המולד. אולם למזלנו בא מיד לאחריו ראש השנה האזרחי. לכן יכולנו להוסיף במצפון שקט: “שנה טובה!”

שנה לאחר-מכן שוב הקדים מר אלכסנדר אותנו במשלוח אגרת-הברכה. אבל הפעם, למרבה הבושה, דחינו את משלוח האגרת שלנו מיום ליום, עד שלא היה עוד טעם בדבר.

“אין דבר”, ניחמנו את עצמנו. “בשנה הבאה נהיה אנו הראשונים”.

אבל בשנה שלאחר מכן לא נתקבלה אגרת-ברכה כלשהי ממר אלכסנדר. וגם בשנה שלאחריה.

אפילו את שמו שכחנו ברבות הימים.

קורה.

הפעם, בבואנו לאנגליה, החלטנו: אם נזדמן שוב לוויילס נשתדל לתת קפיצה לסלינגוסלין-ללאנגאללאן, ושם ננסה למצוא את הבית. ואם לא נזהה את הבית – נחפש את כנסיית “רחובות” השוכנת באותו רחוב.

ואמנם, ימים מספר לאחר בואנו לאנגליה התגלגלנו לווילס. החלטנו לעבור דרך העיירה הקטנה, כדי לומר שלום לידידנו, שאת שמו שכחנו. עם צהריים הגענו לעיר: אבל לשווא ניסינו למצוא את הרחוב שבו הוא גר. ככלות הכל, בילינו באותה עיירה רק לילה אחד, וזאת לפני כחמש שנים. ומספר הבתים הקטנים, בעיירה, המציעים בחלונם על “לינה וארוחת בוקר” אינו מועט.

לא רצינו לוותר בקלות שכזאת על פגישה נרגשת. ניגשתי, איפוא, ללשכת המודיעין לתיירים שבאמצע העיירה. כיוון שלא זכרתי את שמו של האיש, שאלתי על כנסיית “רחובות”.

פקידת-המודיעין נראתה מופתעת לחלוטין.

“רחובות? אין לנו שום כנסייה בשם זה”. אמרה בפסקנות.

“לא יתכן”, הסברתי. “הייתי כאן לפני חמש שנים, וצילמתי את הבית. זוהי כנסיה קטנה, הבנויה מאבנים שחורות, ובחזיתה שלט גדול – ‘רחובות’. זה שם מן התנ”ך".

“יש לנו ארבע כנסיות בעיירה, אבל אין אף אחת מהן אינה נושאת שם כזה”, אמרה הפקידה. היא נתנה לי את מפת סלינגוסלין, וסימנה בעיגולים את מיקומן של ארבע הכנסיות. בעזרת המפה שוטטנו שוב בעיר ומצאנו את כל הארבע. “רחובות” לא היתה אחת מהן.

השעה היתה מאוחרת, ודרך ארוכה לפנינו. החלטנו להיפרד מסלינגוסלין מבלי לפגוש את ידידנו הוולשי. אבל אז, ממש ברגע האחרון, הבחנו בשלט המיוחל.

מצאנו את עצמנו שוב מול “רחובות” – הכנסייה החמישית של סלינגוסלין, שקיומה אינו ידוע לפקידת המודיעין העירונית. אותו הבנין הישן. אותו השלט הכתוב וולשית. אותה רחובות.

הוצאנו את המצלמה וביקשנו מהידיד שהיה עמנו לצלם את השלט ואותנו, כשאנו עומדים בפתח הכנסיה. “אנא, השתדל שלא ‘לפספס’ את התמונה”, התחננו.

לאחר שצילמנו את השלט כמה פעמים, ליתר בטחון, התחלנו לחפש את הבית. באמנם, במרחק כששה בתים מהכנסיה עמד בית קטן, מסוייד לבן, ושלט “ב.ב.” מוצב בחלונו.

צלצלנו בדלת.

על הסף עמדה אשה כבת שבעים. “בבקשה?” שאלה, מבלי ליפול על צווארינו.

“סליחה. האם במקרה, שירת בעלך בצבא הבריטי בפלשתינה בימי מלחמת העולם השניה?” שאלתי, מבלי להציג את עצמי.

“בעלי? בעלי מת לפני שנים”, אמרה האשה. “אבל המתן רגע”.

“אלה ודן אלמגור?!” שמענו לפתע קריאה נרגשת מן המטבח, ואדון וגברת אלכסנדר זינקו החוצה, אלינו.

מסתבר שהאשה שפתחה את הדלת היא אמה של הגברת אלכסנדר.

“אתם חיים?” קרא ידידנו בהתרגשות.

גם אנו התרגשנו מאד. ולא רק מן העובדה שהם זכרו מיד את שמותינו, בשעה שאנחנו שכחנו – למרבה הבושה – את שמותיהם שלהם.

“למען האמת, לא קיווינו שנראה אתכם שוב”, התוודה מר אלכסנדר. “ידענו שבשנת 1973 היתה מלחמה אצלכם. וכשהגיע חג-המולד ולא עניתם לכרטיס-הברכה שלנו הבינונו שקרה לכם משהו, ושיערנו שלא נשמע מכם שוב לעולם”.

הסברנו לו שלא נוכל ללון בביתם אותו לילה, כי עלינו להמשיך בדרכנו צפונה. אבל הבטחנו לחזור לסלינגוסלין בהקדם, ואז נגיע, כמובן, לביתם ונוכל לפטפט שוב עד השעות הקטנות של הלילה.

“אתה זוכר שהתלוננתי בפניך על שהנוער שלנו אינו רוצה לדבר וולשית?” קרן מר אלכסנדר מאושר. “ובכן, מאז השתנו אצלנו המון דברים. השפה הוולשית הפכה לדבר שבאופנה, והמון צעירים לומדים אותה כעת בבתי-הספר ובקורסי-ערב. בקארדיף תוכלו למצוא אפילו מאות סינים ויפאנים, המדברים וולשית שוטפת!”

סיפרתי לו כי פקידת המודיעין בעירו לא ידעה על קיומה של הכנסייה “רחובות”.

“זה מפני שאתה אינך מבטא את השם כהלכה”, העיר לי מר אלכסנדר בסלחנות והשמיע את השם “רחובות”, כפי שהוא נהגה¹ בוולשית עסיסית.

שום רחובותי אמיתי לא היה מזהה כך את שם עירו.

כרבע שעה עמדנו לסף הבית, נרגשים ונלהבים. הצטלמנו יחד, וכשנכנסנו למכונית כדי להמשיך בדרכנו, נשארו אדון אלכסנדר ורעייתו החביבה לסף ביתם, ונפנפו לנו לשלום בחמימות.

רק אחרי שהתרחקנו כמה קילומטרים מסלינגוסלין תפסנו, שחרף כל החמימות הרבה שקרנה מהם לא הזמינו אותנו ידידינו לתוך ביתם, והשאירונו עומדים על הסף.

ביתו של אנגלי נשאר מבצרו.

גם אם האנגלי הוא וולשי.

לפני יומיים הגיעו הצילומים מן הפיתוח. כל התמונות הצליחו פרט לשלוש: אלה שבהן ניסינו להנציח את השלט “רחובות” שבפתח הכנסייה.

אולי בפעם הבאה?