ידיעות אחרונות, 7 ימים, 21.3.1980

קצת קשה להאמין, אך מסתבר שכבר חלפו לא פחות מעשרים ושתיים שנים, מאז הוקלטה, התכנית המיוחדת של “שלושה סירה אחת” באולם “ויקס” שב“יד-וייצמן” ברחובות.

לבקשתו של מנחה התוכנית ואחד מעורכיה יצחק (“צחי”) שמעוני – מנכ"לה החדש של הטלויזיה – כתב אז כותב שורים אלה “שיר לרחובות”. פרנק פלג המנוח, שהשתתף באותה תוכנית, הלחין אותה (תוך שימוש פארודיסטי במנגינת “הו ערש מולדת”). רביעיית מועדון התיאטרון שרה, והרחובותים שבאולם התמוגגו. מן השיר, שמלותיו מובאות כאן, בעמודים אלה, חדרו לתודעת הציבור הרחב בעיקר שורותיו של הפזמון החוזר: “אז מה אם אנחנו מרחובות? / אנחנו מרחובות – אז מה?”, שזכו מאז לווריאציות שונות (כמו, למשל, בשירו של מוטי גלעדי, “אז מה אם אני מכרכור?”).

שישה שמות של רחובותים מוכרים הונצחו אז באותו פזמון חוזר: שני הקצ’לסקים וס. יזהר, מאיר וייסגל ו“בוסי” ושמו של בעל המדור “עונג שבת”. כיום חיים עימנו רק מחציתם. מאיר וייסגל נפטר לפני שנים אחדות בשיבה טובה. שני הרחובותים האחרים, שאינם עוד עימנו כיום, מצאו את מותם בטרם-עת ובנסיבות אכזריות: פרופ' אהרון קציר נרצח בהתקפת המחבלים היפאנים בנמל התעופה בלוד, ו“בוסי” נורה למוות באילת.

נותרו פרופ' אפרים קציר, נשיא המדינה לשעבר; הסופר ס. יזהר וכותב טורים אלה. ונאחל להם חיים ארוכים ושקטים מקרב-לב. באמת מקרב-לב.

 

בני העיר הממשיכים “ללכת למושבה”    🔗

העיר רחובות חוגגת השנה את יום הולדתה התשעים. עשרות שנים חלפו מאז הפכה ממושבה לעיר, ועדיין מתקשים רחובותים רבים להכיר בשינוי מוניציפאלי זה. כן, כמו בפזמון ההוא, משנת 1958, הם ממשיכים “ללכת למושבה”, בכל פעם שהם יוצאים ל“מרכז”. ורק המיסים העירוניים מזכירים להם, שהם חיים בעיר.

אם “רחובותי גזעי” הוא רק זה שנולד ברחובות – איני יכול לטעון לכתר זה. בתעודת-הלידה שלי מופיעה רמת גן במקום הלידה. אבל עוד לפני שמלאה לי שנה אחת הפכתי לרחובותי, ובמושבה-עיר זו עברו עלי ילדותי ונעורי, עד לצאתי ללימודים בארצות הברית, בתחילת שנות השישים. בתריסר השנים האחרונות אני מזדמן לרחובות לעתים רחוקות מדי, ובכל פעם מבחין בשינויים חדשים בנוף, שלא כולם משמחים את אלה, הזוכרים עדיין את הפרדסים, החורשות, הכרמים ושדות הכלניות, שהפכו לשיכונים צפופים. אלא שזוהי, כמובן, דרכו של עולם.

וכדרכו של עולם, עוד יסופר, ודאי, השנה בכל אמצעי התקשורת על תולדותיה של המושבה, שהוקמה על חולות דוראן וניסתה לחיות כמושבה עצמאית, ללא כניעה לתכתיבי פקידיו של הבארון. על ההצגה “זרובבל”, שהסעירה את הישוב הישן בארץ באמצע שנות התשעים למאה הקודמת. על מישחקי הספורט, אותה “אולימפיאדה רחובותית”, שנערכה עוד לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. על ביקורו של הרצל, על מכת הארבה, על העיתון הפורימי “ויזתא” ועל המורים העברים טלר וגלוסקין, פדובה וגור, יפה ולוי ואחרים, שניסו להפיץ באמצעות ילדי המושבה את חידושי העברית שלהם – שלא כולם נקלטו גם בישובים אחרים – עוד בימי תחיית הדיבור העברי החי בארץ.

 

נשיא, רמטכ"ל – ושלושה ראשי ערים    🔗

לפני שנים אחדות נהגו רחובותים רבים להתלוצץ ולומר, שבני המושבה “משתלטים על המדינה”. ואכן, באותה תקופה כיהנו רחובותים באחדים מהתפקידים הרמים ביותר במדינה. פרופ' קציר היה נשיא המדינה. מוטה גור היה הרמטכ“ל. “צ’יץ'”, רחובותי גם הוא, “תפש” את עיריית תל-אביב, שמואל רכטמן – את עיריית רחובות, ו”בוסי" – את מרחב אילת. מה נשאר? ראשות הממשלה? חיפה? ירושלים? “זאת רק שאלה של זמן”, אמרו הרחובותים.

הזמן לא פעל לטובת הרחובותים בנקודה זו: פרופ' קציר כבר אינו נשיא. “מוטה” כבר אינו רמטכ“ל. “בוסי” כבר אינו סובב ברחובות אילת, ושמואל רכטמן גם הוא אינו נמצא כרגע ברחובות. רק “צ’יץ'” נשאר על כסאו. אם יצליח “מוטה” להגשים את ההבטחה שהשמיע כמה פעמים, ולהיות ראש ממשלה – אולי יזכו הרחובותים למלא עוד משבצת בטבלה שהכינו. ואם כבר הזכרנו את “מוטה”, איננו יכולים שלא להזכיר רחובותי מוכר אחר, ששמו הוזכר לאחרונה לא פעם בפיו של הרמטכ”ל לשעבר – הלא הוא “טליק”. עוד רחובותי – יליד מחניים, אומנם, אבל זה שנים גר ברחובות ונשוי לאחת ה“ילידות”….

 

מה היה שמו של “בוסי”?    🔗

ואם כבר פתחנו באיזכור שמות מפורסמים, כדרך אנשי הפרובינציה, נזכיר גם אחדים מן הסופרים והמשוררים הרבים, שחיו ופעלו ברחובות מתחילת המאה. מישפחת סמילנסקי תרמה שלושה מהם: משה סמילנסקי, הוא “חווג’ה מוסא”, בעל הכרמים, הפרדסים, הארמון שבראש הגיבעה והסוסות, ובעל הסיפורים והזכרונות מחיי המושבה, ומ“חיי ערב”, וכרכי “משפחת האדמה” וכתב-העת “בוסתנאי” (שמו של זה האחרון, היה גם שמו הפרטי המלא של “בוסי” סחה!); אחיו של “חווג’ה מוסא”, המספר העיוור מ. סיקו, ובן אח אחר, הלא הוא ס. יזהר, שכתב על ימי ילדותו בין הפרדסים ועל דודו משה כמה מהיפים מ“סיפורי הקיץ” וסיפורי “ברגליים יחפות” שלו (שאויירו בידי רחובותית אחרת, רעייתו נעמי).

בימים שלפני מילחמת העולם הראשונה חי ברחובות גם המשורר ומתרגם התנ“ך ליידיש, יהואש. אחריו בא אליה משורר צעיר אחר, דוד שמעונוביץ-שמעוני, שכתב על כרמי רחובות כמה מן היפות ב”אידיליות" שלו. רבות מן הכתבות מרחובות, שהופיעו אז בכרכי “הפועל הצעיר”, נכתבו בידי ישראל כהן. ובסוף שנות העשרים הצטרף לפועלי הכרמים במושבה גם המשורר אלכסנדר פן, שאימן בשעות הערב את חוג ה“בוקס” המקומי. מאוחר יותר קבע גם המשורר ש. שלום את ביתו במושבה וגר בה במשך שנים. גם המשורר שלמה טנאי גר ברחובות בימי ילדותו. ובין הילדים שבאו מחוץ לעיר בימי החופש, כדי לבלות את חופשת הקיץ שלהם במושבה, היה גם בנימין תמוז, שהנציח אותן חופשות בכמה מסיפורי “חולות הזהב” שלו. זכרונות ילדות מדור מאוחר יותר פירסם לפני שנים אחדות מרדכי נאור, שאף הקדיש לימי הבראשית של המושבה כמה מפרקי ספרו החדש, “מסיפורי ארץ אהבתי” (בהוצאת מישרד הביטחון).

דבר אחד ברור: אילו הייתי צריך לעדכן כיום את הפזמון החוזר של “אז מה אם אנחנו מרחובות?”, לא הייתי יכול שלא להזכיר בו כמה רחובותים צעירים, המוכרים כיום לכל, ובראשם את קריין הטלוויזיה עודד בן-עמי ואת שני שחקני ה“פרוייקט” של תיאטרון חיפה – השחקן והמחזאי איציק ויינגרטן, ועמיתו דליק ווליניץ, המוכר לכל הצופים הצעירים של התוכנית “זהו זה”.

הנה כי כן: עוד נמשכת השלשלת…

 

הבעל שצילצל בפעמון-המושבה    🔗

בין “סיפורי מושבת אהבתי” העוברים בעל-פה מדור לדור, מצויים גם סיפורים פיקאנטיים, הקשורים ב“גבעת האהבה” ובפעמון הגדול של המושבה. אחר מהם מספר על איכר רחובותי שחזר יום אחד מן הכרם בשעה מוקדמת מן הרגיל, ומצא את אשתו בזרועות אחד מטובי ידידיו. מה עשה? נטל את מיכנסיו של זה, ניגש לפעמון הגדול שבראש הגיבעה וצילצל בו במשך דקות אחדות, עד שנתכנסו בבהלה כל בני המושבה מן הבתים ומן השדות. ואז הציג בפניהם את המיכנסיים – ואת בעליהם הנבוך.

אם נחפש, נמצא בתולדותיה של המושבה גם סיפורים משעשעים פחות. אחד הכאובים שבהם קשור ביחסם של כמה מראשוני האיכרים במושבה לעולים החדשים, שהגיעו מתימן בסוף העשור הראשון למאה שלנו.

רחובות היתה, כידוע, המשובה הראשונה שקלטה את עולי תימן מימי העלייה השנייה, ובניה נוהגים להצביע בדרך כלל בגאווה על היחסים הטובים, ששררו בין בני המושבה עצמה לבין תושבי שתי “שכונות התימנים” שבפרבריה – שעריים ומרמורק (על זו האחרונה, פורסם בחוברת “קתדרה” האחרונה מחקר מעניין של חוקרת רחובותית צעירה). ואומנם לא מצאנו ברחובות אחדות מן התופעות המבישות, שהיו אופייניות אז למושבות אחרות, שבהן לא הורשו הפועלים התימנים ומישפחותיהם לגור במושבה עצמה, ונדרשו להקים את סוכותיהם במרחק ניכר ממנה. אולם מסיפורי הוותיקים מסתבר, שגם בני המשפחות התימניות הראשונות, שהגיעו לרחובות, נאלצו למצוא מיקלט לראשם ברפתות ובאורוות של האיכרים, בין הפרות והסוסים, או לבנות לעצמם סוכות קלות מנצרים ומענפי אקליפטוס, שקרסו תחתן עם בוא הגשם הראשון.

 

המכתב שנזרק לחלון האבטומוביל    🔗

מזכרונותיו של פנחס קפרא, מראשוני שעריים, שיצאו לאור לפני כשלוש שנים (“מני תימן ובשעריים”) ניתן ללמוד על מנת הסבל והעלבון, שנפלה בחלקם של ראשוני המתיישבים התימנים במושבה. “מחוסר הגנה על התימנים התרגלו האיכרים לא רק לנצל אותם בתור פועלים, אלא אף להשפיל את כבודם”, הוא כותב. ובבוא גזירת הגירוש של הטורקים, עם פרוץ מילחמת העולם הראשונה, “היו גם קולות של שימחה במושבות, והיו איכרים שלא התביישו להכריז, כי הם מקריבים לקורבן את התימנים על מיזבח הישוב, כי על ידי הגירוש ‘יתפטרו’ מהתימנים” (עמ' 65). לדברי פנחס קפרא, הודה בפניו משה סמילנסקי כעבור שנים “שכאן היתה ‘שגיאה’, שגיאה שעלתה לרבים בחייהם”.

מסתבר כי בשעה שבא הבארון רוטשילד למושבה, בשנת 1913, הודיעו האיכרים לתושבים התימנים של המושבה, כי לא יוכלו לגשת לשוחח עם הבארון, ואף לא לשלוח לו מיכתב. “התימנים התחכמו ומסרו מכתב לאחד מהם, והוא כיוון לרגע שהבארון ג’יימס ישב באבטומוביל וזרק לו פנימה מבעד לחלון את המכתב ובו דרישת השלום מאת ציבור התימנים במושבה” (שם).

 

הנשים שנקשרו לזנבו של החמור    🔗

בני העלייה השנייה, שעבדו אז במושבה, שימשו בדדרך כלל בעלי ברית לעולים מתימן, ניסו לסייע להם להגן על זכויותיהם ואף הנציחו כמה מן האירועים המעציבים שאירעו במושבה בעיתונם, “הפועל הצעיר” (אם כי גם בעתון זה וב“האחדות” ניתן היה אז לקרוא גם שורות כמו “התימני אינו מרים את הפועל, אלא מורידו”, בחתימת רחל ינאית; או “אולי האמונה היתרה בתימנים מעבירה אותנו על דעתנו”, בחתימתו של יוסף אהרונוביץ).

בספר זיכרונותיו של קפרא ובכרכי “הפועל הצעיר” ניתן למצוא תיאורים של “אינצידנטים” אחדים, שבהם פגעו ותיקי המושבה בכבודם של העולים מתימן (לקט ידיעות כאלה הביא מאיר לוי עוד בספר “מתימן לציון”, שיצא בשנת 1939). אך מסתבר שהפרשה שהסעירה יותר מכל את בני המושבה בתחום זה אירעה גם היא בשנת 1913 – שנת ביקורו של הבארון ג’יימס רוטשילד ברחובות – ונקראה על שם מישפחתו של האיכר שהיה מעורב באותו סיפור (מישפחה ותיקה ומכובדת ברחובות, שעל-שם אחת מבנותיה אף קרוי רחוב בה).

וכך תואר המיקרה מעל עמודי “הפועל הצעיר”, גל' 15, תרע"ג:

האיכר יונתן מ. מצא שלוש תימניות מלקטות ברשותו עצים יבשים להסקה. ציווה לערבים לתפשן ולקשור את שלושתן לזנב חמורו. הערבים עשו כן, ובמשך כל הדרך עד המושבה שמרו עליהן והאיצו בהן, כשהאיכר רוכב על חמורו.

לזכותם של בני רחובות יאמר, שהם לא סלחו לאיכר על מעשה זה:

ועד המושבה קנסו בנאפוליון אחד. הפועלים קראו לאספה המונית, בהשתתפות ש. יבנאלי וי. שפרינצק. באספה מחו על המקרה ודיברו על ארגון התימנים.

25 שנה אחר-כך, בשנת 1938, כתב ישראל ישעיהו::זקני התימנים זוכרים היטב את ‘מעשה מ.’ " (“מתימן לציון”, עמ' 33). וגם מזכרונותיו של פנחס קפרא, שיצאו לאור לפני שלוש שנים – 44 שנים אחרי המעשה ההוא – ניתן להבחין בזעזוע, שעבר אז על רבים למראה אותה “תהלוכה” מבישה.

 

אחת מגיבורות “אהל הדוד תום”    🔗

ואם זקוקים אנו לעדות נוספת, מאוחרת עוד יותר, בא ספרה שמעניין של רבקה גובר, “מורשה להנחיל”, שיצא לאור לפני חודשים אחדים בהוצאת “קרית ספר” ומאשר את הדברים. בפרק המרגש על “חבורת הדרום” מספרת רבקה גובר על ימיה הראשונים ברחובות, ועל הנערה התימניה הכחושה רומה, בת שעריים, שעבדה כעוזרת בית בבית אחת המישפחות הוותיקות במושבה.

למעלה מחצי שנה גרנו אצל הגברת ה. ראיתי את רומה יום-יום. מעולם לא ראיתי עליה בגד נוסף, חוץ מכותונתה הארוכה, היחידה לבשרה.

רומה זו היתה מתאימה בהחלט להצטרף לעבדים המנוצלים גיבורי הספר “אוהל הדוד תום” (עמ' 118).

אולי יהיו בין בני רחובות כאלה, שיתרעמו עלי על שאני מביא גם סיפורים כאלה ביום-של-חג. אבל את הסיפורים האחרים, המשעשעים יותר, יספרו ודאי אחרים. אנו, השייכים למישפחה הרחובותית הגדולה, על פזורותיה, חייבים להזכיר לעצמנו – ולא רק ביום חג – לא רק את מה שאהבו מורינו לכנות בשם “אורות”; אלא גם כמה מן ה“צללים”.

לא רק למען העבר שאסור להתכחש לו.

בעיקר למען העתיד.

 

עצי-התות ברחוב יעקב    🔗

בין הילדים, שגדלו במושבה רחובות בעשור השני למאה, היה גם עמנואל יפה, בנם של המחנכים יצחק ובלהה יפה, שניהלו אז את בית הספר של המושבה.

לפני שבועות אחדים מלאו שנתיים לפטירתו של עמנואל המשורר והמחנך, יוצר “מיקי מהו ואליהו”, (עליו סיפרנו כאן לפני כשנתיים). לקראת יום השנה הוציאו עמיתיו ותלמידיו ספר נאה בשם “במעגלי חינוך”, ובו זכרונות ילדות של עמנואל ומאמרים בתחומי חינוך והוראה.

זכרונות הילדות של עמנואל יפה קשורים גם הם במושבה רחובות, אליה הגיע בשנת 1913 עם הוריו, המחנכים יצחק ובלהה יפה, שנקראו לנהל את בית הספר במושבה. בזכרונות אלה הוא מתאר בהומור קולח גם את מישחקי הילדים של אז (עמ' 6), את גידול תולעי המשי בין עצי התות, את שיעורי הזואולוג ישראל אהרוני, את הצגות התלמידים הראשונות, את פעמון המושבה ואת החיילים הטורקיים היחפים, שתעו בפרדסי המושבה עם התקרב הצבא האנגלי אליה.

וכך כתב עמנאל יפה על מושבת ילדותו לפני כשלוש שנים:

בית-העם עודנו עומד אז ועכשיו במקומו… סמוך לו נמצא גן-הילדים, שעוד הייתי מתלמידיו… אולם ברחוב יעקב אין עוד עצי תות משני צידיו, ואינך יכול לקטוף ולאכול את פירותיהם הלבנים או הסגולים, או לקטוף את עליהם ולתת אותם מאכל לתולעי-המשי שלך… גם אין עוד ילדים רצים יחפים בחול העמוק והחם של רחוב יעקב, ואין העגלות העמוסות סלים גבוהים ומלאים ענבים נוסעות בו מן הכרמים אל היקב בעונת הבציר. המושבה הפכה לעיר, והילדים הקטנים הפכו לאנשים קשישים. הבתים הקטנים נהרסו, או שהם נהרסים בזה אחר זה, ובמקומם קמים בתי-קומות ושיכונים. את מקומם של החמורים תפסו המכוניות. הכל השתנה ומשתנה, רק זכרונות נשארו ומעט מן הזכרונות האלה סיפרתי בזה (עמ' 7).

 

ריחות התפוזים, הבנזין והאקזוסט    🔗

וברשימה אחרת, משנת 1973, כתב עמנואל יפה:

לפני זמן נסעתי עם בני, שהיה אז כבן תשע, לבקר ברחובות… היתה זאת עונת הפריחה של ההדרים. ליד פירצה במשוכה של השיטה הקוצנית (או “האקאציה הצהובה”) שהקיפה את אחד הפרדסים, שאפנו את ריחם המשכר של כדורי הפרחים הצהובים של שיטת-הגדרות הזאת. אחר-כך נכנסנו בפירצה אל הפרדס וחדרנו אל סבך הענפים הפורחים של עצי תפוחי הזהב. הבושם היה מהמם ביופיו ובכוחו. אמרתי לבני: “רואה אתה מה יפים היו ריחות ילדותי?” “כן”, אמר הילד, “יפים מאד. אולם ריחות ילדותי הם ריחות הבנזין והאקזוסט”.

“מסכן אתה”, אמרתי.

“לא, אבא, אינני מסכן כלל וכלל”, אמר בני. “אתה אהבת את ריחות ילדותך ואני אוהב את ריחות ילדותי”.

וכך עמדתי כביכול בין אבי ז"ל, שהיה מנהל בית-הספר של המושבה רחובות, עתירת הפרדסים והכרמים, ובין בני ישי – נכדו, שלא הכיר אותו אך נקרא גם “יצחק”, על שמו. עמדתי, ופתאום נפלה עלי עצבות גדולה.

 

רחובותי נשאר תמיד רחובותי    🔗

אתה יכול לגור למעלה, בירח,

אתה יכול לגור באי בודד, פרטי.

אתה יכול להתגורר על הר קרח,

אבל בלב אתה נשאר רחובותי.

אתה יכול לחיות בלונדון, רומא, וינה.

לראות כל יום את “הבאלט המלכותי”.

להיות שגריר בפינלנד או בארגנטינה,

אבל בלב אתה נשאר רחובותי.

כלום לא עוזר. אתה יכול להיות מיניסטר,

לבוש בפראק, כמו השגריר הצרפתי,

אך כשתשב אל השולחן יגידו: "מיסטר,

איך הוא אוכל? נו, בטח, הוא רחובותי!"

רחובותי אינו סתם תואר, או סתם כתובת,

ולהבחין ברחובותי זה קל מאד:

רחובותי ממש קורא לעיר ר-ח-ובות,

וזר קורא לה, כמו בראדיו, רחו-בות.

כן, יש ערים שמחליפים אותן כמו גרב:

גרים מעט ואז עוברים משם, כך סתם.

אבל רחובות? עם רחובות זה אחרת.

אם גרת בה – היא נכנסה לך לדם.

כן, יש ערים, להן יש אופי של פילגש,

אבל לרחובות – אופי של אשה חוקית.

קורצים לזו, ופלירט עם זו. אבל עם ערב

היא היחידה שתחכה לך תמיד.

דן הרחובותי

(1960, בחגיגות ה-70)