ימים ולילות מעריב, 30.4.1965
דן אלמגור, הפזמונאי השמנמן והממושקף, מספר על פגישה עם פזמונאי שמנמן וממושקף אחר – אלן שרמן, הזמר-הקומיקאי המצליח ביותר בארה“ב כיום. דן אלמגור מספר על קונצרט שבו ניצח אלן על תזמורת הטיילת מבוסטון בשעה שמנצחה הקבוע ארתור פידלר, הופיע בקטע סולו כמגהק. ועל מעשה נורא שארע למכנסיו של אלן שרמן בשעת הופעת טלוויזיה ב”היכל הוליבוד".
אלן שרמן נתגלה בארצות-הברית לראשונה לפני כשלוש שנים. כלומר, הוא היה ידוע גם קודם לכן בחוגי המקצוע כפזמונאי והומוריסט מצליח, שחיבר שירים ובדיחות-בזק למיטב הקומיקאים של מסכי הטלוויזיה, והפיק בעצמו כמה מן הקומדיות המוסיקאליות המצליחות ביותר. אבל בעיקר הכירוהו הכל כ“מספר חזק” במסיבות הפנימיות של חוגי הסופרים והתסריטנים בהוליבוד. למסיבות אלו היה אלן מכין כמה פארודיות עליזות וכשהכל היו פוצחים ב“אלן ישיר לנו סולו”, היה שר אותן בקולו הצרוד, להנאת כל המסובים.
כשהציע לו אחד מידידיו, בסיומה של אחת המסיבות הללו, להקליט את הפארודיות ולהוציא את התקליט למכירה, היה אלן בטוח שהאיש שתוי. אמנם, השירים היו עליזים ומפולפלים, וגם המנגינות מוכרות לכל, אבל אלן לא ראה מעולם את עצמו כזמר ואמן-מופיע. אבל כשהידיד עמד על דעתו, החליט אלן לעשות את הנסיון, והקליט תריסר מן הפארודיות הללו, שהוא נוהג לבצע במשך שנים לפני ידידיו ההוליבודיים.
קאליפסו על נערה ושמה זלדה 🔗
שמו של התקליט בלבד, די היה בו כדי לעורר חיוך. אחת האמרות הפופולאריות ביותר בפולקלור ההומור האמריקני, היא האימרה “בני, הדוקטור” (הנאמרת, כמובן, על ידי ה“אידישע מאמע” מברונקס). וכיוון שבארה"ב נפוץ זה כמה שנים שגעון שירי-העם למיניהם, קרא אלן לתקליטו בשם המפתיע: “בני, זמר שירי-העם!” ההצלחה היתה כה גדולה, שבמהרה הופיע גם תקליט1 שני, “בני, אישיות מפורסמת”, ובעקבותיו שלישי, “בני, האגוז!” (מושג-סלנג אמריקני, שפירושו העברי – “”בני, הטרה-ללי". ועל עטיפת התקליט ערימה עצומה של אגוזים ובוטנים, וביניהם פרצופו העגלגל של אלן!).
כשמדברים בארה"ב על הצלחתו של תקליט – מדובר במיליונים. כן, שבועות מספר לאחר שיצא תקליטו הראשון של הפזמונאי השמנמן, כבר2 הפך לאחד האמנים הידועים והמבוקשים ביותר כאן. על אף קולו הצרוד וכרסו העגלגלת, הוא מושך כיום אלפים להופעות-היחיד שלו באולמות הגדולים ביותר בארץ זו ומופיע לפחות פעם בשבוע בתכנית טלוויזיה פופולארית, המשודרת מחוף אל חוף.
לא רק שמו של הזמר ושל התקליט הראשון, העידו על יהדותו של אלן שרמן. כמעט כל שיריו מצטיינים ב“תודעה יהודית”, ומבוססים על טכניקה הדומה לזו של זמר-האידיש הוותיק מיקי כץ: הוא נוטל להיט ידוע, ישן או חדש, ומכניס אותו בברית אברהם אבינו.
למשל? למשל שירו הידוע של הארי בלפונטה, “מטילדה”, המספר על נערת-השעשועים שגנבה כספו של מלח ונעלמה. אצל אלן שרמן הופכת “מטילדה” ל“מיי זלדה” (זלדה שלי), והמלח הופך, כמובן, לחייט. במקום שבו פונה הארי בלפונטה אל הקהל ומבקש מכל הגברים או הנשים להצטרף, יש לאלן שרמן פנייה אחרת. במקום “כל הנשים באולם!” הוא צועק, פשוט: “כל חברות ‘הדסה’!” ובמקום “כל הגברים” – “כל חברי ‘בני ברית’!”
מכירים את שיר העם הצרפתי הידוע, “אלואטה”? בגירסה השרמנית הפך השיר ל… “אל ויינטה” (שמות יהודיים למדי, לא כן?) שיר-עם צרפתי ידוע אחר הוא “פרר ז’אק” (“אחינו הנהג”). “פרר ז’אק” הפך ל… “שרה ז’אקמן”, צעירה יהודיה, הנשאלת לשלום כל בני משפחתה. בפארודיות אחרות, “ייהד” אלן שירים אחרים, כ“נשיקת שלהבת” (“קיס אוף פייר”), שהפכה אצלו לסיפור הרפתקאות אהבותיו של צעיר יהודי מברוקלין – “קיס אוף מאייר”. שיר-העם האנגלי העתיק והיפה “גרינסליבס” הפך לבלאדה “גרינבוים”. השיר “ביי ביי בירדי” הפך ל“ביי ביי, בלומברג!”, ואילו השיר הלאומי האמריקני “גלורי הללויה!” התייהד והפך ל“גלורי הארי לואיס”, סיפור חייו של חייט יהודי קטן מניו-יורק הגדולה. אחד המבקרים בדנמרק לקח את השיר ברצינות יתר, ובכינה אותו "מהדורה חדשה של ‘מות הסוכן’ ".
אחת הפארודיות הידועות ביותר של אלן נקראת “הארווי ושילה”, ומספרת על אהבתם של שני צעירים יהודיים, כשהיא עושה לצחוק את השימוש הרב בראשי-תיבות בארה"ב. תולדות חייהם של הארווי ושילה מסופרים תוך ציון כל ראשי-התיבות של הארגונים שאליהם השתייכו מילדותם. אבל המנגינה של “הארווי ושילה” תהיה מוכרת לכם משום מה. משום שהמנגינה של “הארווי ושילה” אינה אלא מנגינת… “הבה נגילה”. ובפתח השיר אומר אלן: “אם להארי בלפונטה מותר לשיר את ‘הבה נגילה!’ בעברית, מותר לי לשיר אותו באנגלית!”
לא כל הפארודיות של אלן קשורות ב“נקודה היהודית”, דווקא. כשנתפרסם כאן שיר-הקאובוי החדש “רינגו”, המספר על רוצח הרפתקן במערב הפרוע, היה ברור מאליו שאלן יצא עם פארודיה משלו, על “רינגו” מן ה“חיפושיות”. ובשיר אחר הוא עוקץ את נערי ליוורפול: “אם היללה הנוראה / תמשיך פה עוד דקה / נבין מדוע יש לומר: / נצור את המלכה!” אלן מייעץ לאמריקנים להתמרד שוב כנגד הכיבוש האנגלי, כמו בימי מרד-התה בבוסטון, ולהשליך את “חיפושיות הקצב” למפרץ בוסטון. אבל לא לפני שיקחו אותם אל הספר.
הגיהוק: ארתור פידלר 🔗
הפופולריות העצומה של אלן נובעת לא מעט מן העובדה, שהוא כותב שירים על בעיות פרוזאיות, יומיומיות, המעסיקות כאן כל אדם. למנגינת השיר “עינים ירוקות” כתב את השיר “בולים ירוקים” (על בולי-ההטבה, שמקבלים כאן בחנויות ומדביקים אותם בפנקסים). שיר אחר שם ללעג את “שגעון הפסיכואנליזה”, ורביעי עוקץ את כל הצעירים הנושרים מבתי-הספר התיכוניים, כדי שיוכלו להתחיל לעבוד ולהשתכר בגיל מוקדם. אלן כתב שיר סאטירי בשם “מארש הנושרים”, ולדעת השבועון “טיים” הצליח השיר למנוע נשירות נוספות יותר מכל מערכת-ההסברה היקרה שמנהלים כל שלטונות החינוך.
אחד השירים הידועים ביותר של אלן הוא השיר “הלו, אמא! הלו, אבא!” – מכתבו של ילד קטן ממחנה הקיץ. המנגינה נחמדה ו“מתוקה”, אבל הדברים שמספר הילד מן המחנה מזעזעים את ההורים המסכנים: האוכל נורא, המדריך סאדיסט, השכן חולה במחלה מדבקת, האוהל מלא עקרבים, וכד' וכד'. שיר זה יצא גם כספר-ילדים צבעוני, ונמכר במיליוני עותקים.
וכמו כל שמן, אוהב אלן להתלוצץ גם על חשבון משקלו העודף. כך חיבר את “ההמנון לאדם השמן”, שימלא כל שמן גאווה מיוחדת במינה. וכך כתב שיר על ארץ-הפלאות, שבה אין כל צורך לספור כל קלוריה ולדאוג כל הזמן ללשון-המאזניים. וכל שמן יזדהה עם השירים הללו באנחת הסכמה עמוקה.
עד כה, במשך השנתיים שחלפו מאז נתגלה לראשונה כזמר, הוציא אלן ששה תקליטים גדולים, ושלל ספרים. אך יותר מכל הוא גאה בתקליטו האחרון, שיצא לא מכבר. שם התקליט “פיטר והקומיסר”, והוא מכיל פארודיות מוסיקליות – קונצרט פורימי שנכתב בידי אלן על-פי יצירות קלאסיות ופופולריות רבות, מסוג הקונצרטים של הופנונג הידוע ושל “שלושה בסירה אחת”, להבדיל. הקונצרט מכיל שתי “דייסות” כל אחת באורך עשרים וחמש דקות. האמריקנים התלהבו כל כך משתי הפארודיות, עד שהקליטו אותן כבר בביצוע חמש התזמורות הגדולות ביותר ביבשת. בתקליט מבוצע “פיטר והקומיסאר” בידי תזמורת הטיילת מבוסטון, בניצוחו של של ארתור פידלר. למעשה, מנצח אלן על 109 המנגנים. פידלר הוא שהופיע כ..סולן, וכל תפקידו הצטמצם – לא פחות ולא יותר – בגיהוק אחד. אבל הגיהוק הפידלרי זכה למחיאות-כפיים סוערות, בעיקר מצד תלמידי ביה"ס למוסיקה “ג’וליארד”, שמילאו את האולם העצום בהמוניהם. מאז הקליט אלן ערב פורימי זה עם תזמורות שיקאגו, לוס אנג’לס, פילדלפיה ועוד. והוא חולם רק על שתי תזמורות נוספות – התזמורת הניו-יורקית של ליאונרד ברנשטיין, ו… התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
אין אלו דברים בעלמא. אלן מעוניין באמת לבוא ארצה, להגיש כמה ערבי-פארודיה לקהל, ולבצע את “פיטר והקומיסאר” שלו עם הגדולה בתזמורותינו. הוא כבר שלח כמה העתקים מן התקליט להנהלת התזמורת, כדי שישמעו את גיהוקו של ארתור פידלר ואת נגינת 109 מנגניו. והוא מצפה שגם התזמורת שלנו תגלה אותו חוש ספורטיבי, שגילו תזמורותיה הנכבדות של ארה"ב.
מה קרה למכנסיים? 🔗
גלי-צחוק רמים ותכופים הם תופעה קבועה בהופעותיו של אלן. אף על פי כן, לפני כשבועיים זכתה הופעה אחת שלו לצחוק הרם וההיסטרי ביותר לו זכה אי-פעם בדרן בארה"ב. ולמרבה הפלא, זכה אלן לצחוק קולני וממושך זה שלא בידיעתו – ואפילו שלא ברצונו.
זה היה בשעת הקלטה פומבית של תכנית הבידור השבועית הפופולרית “היכל הוליבוד” (משהו מסוג “בידור 65”, להבדיל) באולם גדול והומה מפה לפה בשדרות סאנסט הידועות. מנחה התכנית היה הקומיקאי טוני רנדל, ובבוא הרגע, קרא לבמה את אורח-הערב – אלן שרמן. לקול תשואות הקהל נכנס אלן לבמה, לבוש חליפת-ערב שחורה וחדשה, ובעודו מחליף כמה מילים של נימוס עם המארח, התיישב על הכיסא הגבוה שעמד במרכז הבמה, מוכן לפתוח בשיר המבוקש.
אבל כאן פרץ לפתע הקהל בצחוק אדיר, שכמוהו לא שמעו קירות “היכל הוליבוד” מעולם. אלן המופתע התבונן בפני טוני, שגם הוא לא ידע למה ובשל מה הצחוק. אחרי הכל, לא אמרו אותו רגע שום בדיחה כה מוצלחת. אבל הקהל המשיך לגעות בצחוק היסטרי, גלים גלים, בעוד שני הבדרנים יושבים נבוכים על הבמה, ואינם יכולים לפתוח בתכניתם.
“ברגע שתפשתי שהצחוק הבלתי-רגיל הזה אינו נובע מן הבדיחות שאמרנו”, סיפר אלן אחר כך, "הבזיקה במוחי מיד המחשבה הראשונה המבריקה במוחו של כל בדרן ומורה, ברגע שהאנשים מולו פורצים בצחוק אדיר ללא סיבה מספקת, ומיד חשתי בלבי: ‘טוני! המנוול הזה ודאי שכח לרכוס את מכנסיו!’
“בעוד הקהל גועה בצחוק בלתי פוסק, התחלתי לפזול לאט לאט לעבר מכנסיו של טוני, כדי לגלות את מקור הצחוק. ידעתי שכל מצלמות הטלוויזיה מכוונת לעבר שנינו, ואסור לי לעשות שום תנועה חדה מדי. סוף סוף נח מבטי על מכנסיו של טוני, ואז הרגשתי שלבי עומד מדפוק: הם היו רכוסים כהלכה”.
ואכן, לא מכנסיו של טוני הם שמשכו את תשומת-לבו של הקהל. אלן – הוא שיצא אל הבמה, כשכל מכנסיו השחורים והחדשים פתוחים, במחילה, למלוא אורכם. וכך התיישב על הכסא הגבוה במרכז “היכל הוליבוד”, לעיני אלפי צופים ושלוש מצלמות טלוויזיה מזמזמות.
“את הרגע הזה אל אשכח לעולם”, התוודה אלן בפני. באותו רגע מיהר אחד ממפיקי התכנית, שישב באחת השורות הראשונות, רץ אל הבמה וסיפר לשני הקומיקאים ההמומים מדוע רב כל כך צחוקו ההיסטרי של הקהל. אלן מיהר להסתובב, לרכוס את הרוכסן כשגבו לקהל, אבל שוב לא היה מסוגל להמשיך בתכנית. עכשיו הגיע תורם של שני הקומיקאים לצחוק והם עשו זאת איש על כתפי אחיו, נבוכים ומאדימים. במשך כרבע שעה אי אפשר היה להמשיך בתכנית, משום שבכל רגע התחדש פרץ הצחוק של הקהל או השחקנים. ורק אז חזר הדיבר אל פיו של אלן, והמלים הראשונות שאמר לתוך המיקרופון היו: “השבח לאל על המצאת סרט-ההקלטה. תארו לעצמכם מה היינו עושים אילו היתה זו תכנית ‘חיה’!”
כל הקטע הזה הוצא, כמובן, מסרט-ההקלטה, ולאחר ששככו הרוחות, הוקלטה הופעת השניים מחדש. אבל השבוע, באחת מתכניות הבידור המשודרות בשעה מאוחרת בלילה, הפתיעו חבריו של אלן אותו והקרינו בפניו – ובפני צופי הטלוויזיה – את הרגעים הגורליים ההם.
לא פעם פרצתי בצחוק לשמע שיריו ולמראה הופעותיו של אלן, אבל ככה לא הצחיק אותי עוד מעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.