(מבט כללי)

המו“ל את “המליץ” הבטיח לתת פרס לקוראיו “מאסף מדעי וספרותי”. התבשיל הזה חדש לי, ולא אדע איך מכינים ומבשלים אותו, וגם האמת נתנה להאמר, איך אוכלים אותו, כי לא פרש לי המו”ל את כונתו ומה יהיה משפט המאסף הזה: אם בכלל יהיה חציו ספרותי וחציו מדעי, או בפרט כל מאמר ומאמר יהיה לחצאין… או פשוט, שיכתבו כמו שנוהגים לכתוב עתה על פי הרב: ספרות במקום מדעים, ולפעמים רחוקות מדעים במקום ספרות. ובבאי היום לכתוב פוליטון להמאסף הזה, הנני יושב ושובר את מחי – איך ומה לכתוב? ובעצמכם הבינו, חביבי הקוראים, כי החלק הספרותי לא יביאני לידי “שבירת המח”; תהלה לאל אין מזה וקצב ומשקל לספרות, אם תשחק או תבכה, אם תדבר על העצים ועל האבנים, אם תכתוב בסגנון הישן, היינו “נח” על טהרת הלשון ומנוקד כהלכתו, או בעברית החדשה, היינו “נח” ע“י שבע שגיאות… אם תשוב להעלות גרה מה שכבר נאכל ונבלע בין האברים, אם תחמם עוד הפעם את התבשיל שכבר נתקרר אשתקד… אם תכתוב על אודות פוליטיקא של כדלרעומר מלך עילם ותרעל מלך גויים, על דבר מלחמתו של גוג ומגוג, ומחשבותיו של בלעם הרשע או אם גם של אחינו… אם תציע הצעה על דבר השלג של אשתקד, ונתת עצות איך לעלות על הלבנה, אם תתפלסף בפילוסופיא של “אשר יצר”, ותחקור על אודות ה”ז' " שבויזתא או ה“ט' " שביקטן, אם תשאל: מה שלא היה ומה שלא יהיה… אם תשחק או תזמזם עבריה… כל אלה בשם ספרות יקרא. כתוב מה שתכתוב ואיך שתכתוב, לא כן חלק המדעים. אף כי גם פה כר נרחב, “לבעלי מחות” לדבר ככל העולה על רוחם, ולהראות את חכמתם ובינתם לעיני כל ישראל. כתוב על דבר ביצי כנים וקרני פרעושים, על דבר חסיל הבית (Таракан) וצלצל הכירים, על דבר נשואי הזבובים וקברות הנמלים, ועוד ידיעות נחוצות כאלה – הקהל הקדוש יקבל באהבה את כל דבריך וקרא אותם בדחילו ורחימו… בכל זאת אין פה הגדר פרוץ כמו בספרות. לא זאת אמנם הביאני לידי “שבירת המח”, לא מפני שאין לי ידיעה נחוצה במדעים. חלילה, כי האם ישנו איש יהודי, שלא יהיה בקי בכל החכמות, לכל הפחות בחלק גדול מהן? האם ראית מימיך איש עברי בלא חליים שונים, הוא או בני ביתו, שמזה לו ידיעה רבה בחכמת הרפואה? או האם ראית מימיך איש יהודי שאין לו “טענות” ו”מענות" עם כלל ישראל, ותביעות שונות לקודשא ברוך הוא, או מה שרע מזה, עסקים שונים עם אדרכתות ושמשי בית דין, ושאינו בקי בסעיפים וסמנים של ספר החקים ודיני הגזרות? – וחכמת החשבון? – כלום יש לך איש עברי, שאינו יודע להשיב –“חשבונו של רעהו”… ומוזיקא? – כילא עלמא מודים, כי אין כעם ישראל מבין בנגינות, וידיעת הלשון ודרישת קדמוניות – בודאי כלן שלנו, כי מי מאתנו אינו “מבין בלשון” ומי מאתנו לא יחקור קדמוניות? – הפילוסופיא גם כן קרובה אלינו מאד, כלנו חכמים, כלנו מבינים, והעקר כי כלנו פלסיפים הננו…. ובלא פלסופיא והתחכמות יתרה, לא נלך אפילו צעד אחד. ואם לפוליטיקא וחכמת הדיפלומטיא – אנחנו כלנו הלא נדע, שאף הדיפלומטים היותר פשוטים בינינו, “יחביאו תחת חגורתם” את ביסמארק וכל בת דיליה. כי הנקל לביסמארק להיות דיפלומט, בשעה שאלפי אלפים קני רובה וכמה אלפים כלי תותח עומדים לימינו. אבל ינסה נא להיות דיפלומט כמוני היום, ולהפוך עולמות בחמש אצבעותיו לבד, אם לא ירכין את ראשו ויסר כובעו בפני כל איש יהודי? – וידיעת “החסכון והכלכלה” – זה הלא עקר חיינו; ורק מפני שחכמת המסכן בזויה, לא זכינו עוד עתה למיניסטר על האוצרות משלנו. פיננסיסטים למאות ולאלפים בכל התחום, אשר יש בכחם להעשיר את האוצר, וממש להפוך מדמנה לזהב. דרישת קדמוניות או כמו שיקראו אותה העמים ארכילוגיא – גם כן קרובה מאד אלינו, כל אחד מאתנו אוהב לנקר ולהתאבק באבק של הקדמונים, וגם, מה שקשה להאמין, בתכסיסי מלחמה מבינים רבים לנו. אמת הדבר, כי אינם מן המצוינים, ובכל זאת כמה “נפוליונים” ו“מילטקים” איכא בבתי כנסתנו ובבתי תפלתנו, שעשו מלחמה בתחבולות ויכו את מתנגדיהם מכה רבה?… בקצור, בכל פנות שאנחנו פונים, הולך עמנו בראש, ומאמין אנכי באמונה שלמה, שאין חכמה בתבל, שלא יקח היהודי חלק בה! ואנכי, חביבי, הלא הנני גם כן, יהודי, ועוד סופר בעמי. ובודאי הנני חכם כולל, ועל פי מלאכתי ואמונתי, אוכל לכתוב לכם מאמרים על כל ועל הכל. ומטעם הזה, הנני במצב הרע הזה, מה שקוראים הצרפתים:“מהומה של עשירות”. בודאי, מהומה של עניות גרועה ממנה, אבל ישנה שגם מהומה של עשירות אינה טובה. לו ידעתי על בוריה רק חכמה אחת, כמו שהדבר נוהג, להבדיל, אצל אומות העולם, כי אז הסתפקתי במועט, וכתבתי רק על אודות החכמה הידועה לי; אבל עכשיו, שהנני ב"ה “יהודי בעל מח”, היודע הכל ומבין הכל; וכותב ליהודים “בעלי מח” החפצים לדעת הכל, ומבינים הכל – אינני יודע במה לבחור… במה להתחיל ובמה לסיים.

על פי ההשקפה הראשונה, אמרתי לכתוב על אודות דוקטוריא. חכמת הרפואה, קרובה אלינו מאד, מאד. וישנן מחלות, אשר ברבות הימים, כמו נתקדשו ונתיהדו ו“טחורים” וחולי מעים, הנם מעין סמני כשרות ו“יהדות טובה”. ובכלל אין לך עם דורש ברופאים ואוהב ומכבד אותם, כמו היהודי. היהודי יאהב את החכמה ההיא, ביחוד יאהב ויתאו לדעת את מחלתו של רעהו ואיה “המקום החולה” בחברו. ראובן אוהב לשמוע, כי שמעון קצת חולה – עסקיו מתמוטטים, לוי – שחפת בכיסו, ויהודה “נשאר בלא לשון”… יששכר – “אין לו עינים” בעיר פלונית ופלונית, זבולון – חלש, רחמנא לצלן, וספק גדול אם אפשר לתת לו בהקפה. נפתלי –צולע על ירכו… דן חרש באזניו, ואיננו שומע אם יבקשו ממנו לפרוע חובותיו. גד – גוסס, עסקיו לא יאריכו ימים, יוסף – חובותיו מרובים משערותיו. בנימין יש לו קדחת – ולא כסף. אשר – יש לו מכות הרבה… פלוני יש לו “כאב” בביאליסטאק ו“פצע” בלאָדז, ואלמוני יש לו כאבים נוראים באָדעסא ו“פגר גדול” בליבוי – בקצור כל אחד חש בראשו – של חברו, וכל אחד מרגיש לחיצת הנעל, גם כן של חברו. ולא רק בידיעת המחלות, אבל גם בתורת הרפואות הנם מומחים גדולים, ומספר הרפואות שנגנז נשארו איזה תרופות המועילות מאד; כמו מכת לחי לעין הרע… פשוט הרגל למחלת הכיס. גם יודעים המה בני עמנו, “כי טובה בשת הפנים ממחלת הבטן”, וכי מחלתו של פלוני – איננה מזקת לאלמוני, אדרבא לפעמים עוד מועלת לו, וכי “מכה במקום טוב” – לתענוג גדול יחשב ו“המקום הטוב” – דוקא “בכתפותיו” של חברו. וכמעט לכל המחלות המתהלכות במחנה ישראל, יש להן סגולות בדוקות ומנוסות: הקאה, אפיקטויזין, שמן קיק, תחבשת קרה; ואם תבא לדרוש עצה מאת רופא כזה, מיד יכתיב לך “פתקא”, אשר פלוני יבוא לידי הקאה, ואתה תתרפא מיד. “שלשול ביד” – אחת מהרפואות היותר מנוסות ובדוקות. ואשרי מי שזוכה לכך… לפעמים ישתמשו גם בהאמצעים הישנים: הקזה, קרנא דאומנא, עלוקות. ויש אשר יעצו תורת ההומפטים Similis Similibus לרפאות שוה בשוה: מה אתה הצאת לעז על בתי, אף אני – על בתך; מה אתה קלקלת את הקרדיט שלי, אף אני אקלקל את הקרדיט שלך; מה אתה קפחת פרנסתי, אף אני אקפח פרנסתך; מה אתה שלחת דלטוריא עלי – אף אני אשלח דלטוריא עליך. גם ישנם בנו היגיעניסטים מצוינים, אשר יאמרו לרפאות את כל מחלותינו – “במעט רעב”… האכילה לתאבון, האכילה הגסה שאכלנו בימים הטובים, קלקלה, לפי דבריהם, את קיבתנו, ועלינו עתה לשבת מעט בתענית, לצום עד אשר ירזה משמן בשרנו ואז נשוב לתחיה. ורבים המה בינינו, גם תלמידיו של הדוקטור “קנייפ”, אשר יאמרו לרפאות את כל מחלות עמנו ב“מים קרים”. לדעתם, רק “מים” בלבד, יוכלו להועיל לנו. והיה כי יבא יהודי במים – מיד ושב ורפא לו. ולנגדם ישנם הרבה, האומרים לרפאות את עמנו רק “באויר” ויעשו “אויר משונה” בתפוצות ישראל, שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניו. והאויר המשונה הזה, לדעתם, רק טוב לישראל, כי יצוקקהו, יקשיחהו ומכל פגע רע וצנים ופחים ישמרהו. בקצור, חביבי הקורא, כל שיטות הרפואות, הישנות והחדשות, יש להן מהלכים בקרב עמנו, כי מאז החלו דוקטורים לדבר אלינו עברית וליהד את חכמתם – נתרבו בנו הרופאים. כל אחד מאתנו יודע כעת את המחלות, סמניהן ותרופותיהן. ביחוד מצוינים אנחנו במסכת נגעים, כל אחד רואה נגעי חברו, במרחק פרסא, יראה אותם. ומאז הוציא הדוקטור קצנלנסאָהן לאור את ספרו המצוין: “שמות הנגעים בכתבי הקדש” נעשו בני ישראל מומחים גדולים לאותו דבר, ויקראו את כל הנגעים לשמותיהם. ופה ושם תמיד תשמעו: נגע הוא, צרעת היא, נתק הוא, קבצן הוא – טמא הוא, טמא הוא, טמא הוא…

בקצור, כל ישראל יש להם כעת חלק בחכמת הרפואה, וישתו בצמא את כל הדברים הכתובים בענין הזה, ובודאי היו מקבלים באהבה גם את דברי, אלא, כי יש את לבבי לכתוב ספר שלם, על דבר המחלות המתהלכות בתחום המושב, שמותיהן – בפי העם, סמניהן ורפואותיהן על פי השטה הלאומית, על טהרת הקדש. כמובן, אכתוב את הספר הזה, אם לא רק יקדמני אחר, כי התחרות נוראה שוררת כעת בין הרופאים לא רק “למעשה” כי גם להלכה ולספרות, וכל מי שיודע רק צורת אות עברית יתאמץ לכתוב; רופאי בני מעים, רופאי שנים, ומנתחי יבלת על אצבעות הרגלים כלם יכתבו, והאחד יחטוף ענין לכתוב מאת רעהו. ומעשה באחד ממכירי הרופאים שכתב מאמר על דבר “השבר” ר"ל ויבאר לנו באר היטב את מקומו, ופעולתו ויחוסו לעמנו בעבר ובהווה, ובעוד הוא כותב את מאמרו ומיפה אותו ויבא רעהו ויכתוב מאמר על דבר “טחורים ושבר ביחד” וסגולותיהם מכל מבטי הראות, וכתב ידו של מכירי מונח עתה, כאבן שאין לה הופכים, ועיניו רואות וכלות, ומחכה הוא ליום שיצא מאסף חדש, עב הכרס כהתלפיות, בכדי לקבע אותו בדפוס. ומעשים כאלה רבים עתה בכל יום. ומי יכול לערוב לי, כי לא יקדמני אחר בספרי זה? מאד יכל היות, כי יקדמני אחר, אבל מכיון שעלתה בדעתי לכתוב ספר שלם, לא אחפוץ להטפל עתה, בענינים האלה, בעלון, דרך העברה בעלמא.

ואם לא דוקטוריא, אשים אל היוריספרודנציה פני. וכן הוא “סלם המדעים” אצלנו, לא על פי סדרו של “הפלוסוף קאנט” בהפלוסופיא הפוזיטיבית, אבל שטתנו גם היא שטה וגם כן, צריך אנכי להגיד לכם, לא מטפיזית רק פוזיטיבית, מאד פוזיטיבית. אצלנו דוקטוריא ודוקטורים בראש כל המדעים, הן לענין שדוך, והן לענין כבודים, ואחריהם יבאו עורכי הדין. הרופאים הנם רופאי הגוף ועורכי הדין בבחינת רופאי הנפש, כי הכסף הנשמה להגוף. וגם תורת המשפטים, היא אחת מאלה התורות, אשר היהודי יאהב אותה, יתא ללמדה, ובאמת היא נחוצה לו מאד. והשדה ההוא, כמעט, עוד לא נעבד. כי אם נמצאו רופאים בעמנו, היודעים את שפתנו, והעניקו לנו מטוב חכמתם, וישפיעו עלינו רב טובה – הנה בין עורכי הדין מעטים מאד כאלה. על פי הרב, האדונים האלה, אינם מבינים ר“ל בלשון. ואם ישנם כאלה ירחפו במרומים, במרחבי “הפלסופיא” של “קח-וחטוף”, יכתבו ספרים שלמים על דבר השואת דיני הרומים והיונים – לדיני ישראל, ולנו יהודים פשוטים, כל אלה למותר. לנו נחוץ לדעת פשוט הלכות “שטרי חוב”, משפט הקנקורס, הלכות בית הכנסת היינו: איך יחשב בית הכנסת, אם למקום של פומבי ונפרעים ממשביתי השלום כממפריעי השלום במקום של פומבי, או כרשות היחיד. והיקר לנו “החלק העשירי” מחשן המשפט של המדינה, ומחלק זה, ביותר נחוצים לנו לדעת הלכות עונשין, איך עונשין ונפרעין בעד מריבה בבית הכנסת, תלישת הפאות, מריטת הזקן, מכת לחי לגבאי, מהלומות להרב, ופצעים אנושים להשוחט, איך עונשין ונפרעין, בעד הוצאת לע”ז, בעד לשנא בישא, בעד “בלבול של ממזר”, בעד דלטוריא… וכדומה הלכות וחוקים שנחוצים מאד לדעת ליהודי, באשר הוא יהודי. בודאי, כל ספר התקנות לא יהיה למותר, כי בכלל טוב לדעת “כל דבר האסור”, בכדי לסתום, לפעמים, בעת הצורך, פיות מתחרינו בחנות, בקבלנות, בחכירה, בעליות בבית הכנסת, אבל ביחוד נחוץ לנו החלק העשירי. לפנים בישראל היו ימים טובים: תקופת התקיפות בחצר. החצר היה – כל ספר החקים, העשירי והחמישי עד גמירא, לפעמים היה החצר – החקים בעצמם. “והפקטור” התקיף בחצר, היה העורך דין היותר מלומד על כל דבר שנפל בישראל, מיד “הלך לחצר” והחצר דן בין ריב לריב, בין דם לדם, בין הקהל והרב, בין הרב והשוחט, בין החייט והגבאי, ולפעמים בין כשר לטרפה. ימים טובים היו אז, הכל נעשה בלי התחכמות יתרה, כשר וישר, ואיש על מקומו בא בשלום; אולם בעונותינו הרבים, נשתנו הדורות ונתמעטו הלבבות, ועל כל דבר שנפל בישראל, מוכרחים אנחנו לפנות אל עורכי הדין, והדברים ארוכים. ומה טוב ומה נעים היה, לו ערכו יודעי דת ודין שלחן לפני היושבים בבית ה'… ואם עתותי הרשוני, קרינא דאגרתא יהוי פרונקא, ואכתיב ספר שלם, על דבר החקים השוררים במדינה “ייחוסם להיהודים – בתור יהודים” בכלל, והלכות עונשין ביחוסם להלכות בית הכנסת בפרט. ויען, כי העבודה מרובה לא אפנה את לבי כעת לפרטים שונים.

נעזוב את הדוקטוריא ותורת המשפטים, ונדבר מעט מחכמת החשבון, כי כן הסדר אצלנו: רופאים, עורכי דין ואחריהם מודדים ובנאים. וחכמת החשבון מאז ומעולם היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים. היהודי יאהב מאד לחשוב, ביחוד יאהב מאד לחשוב חשבונו של… רעהו, ולא חשבונו הוא. אם הבאו לעיר והחפצו לדעת מצב חנוניה, סוחריה, קבלניה, מלויה, ובנקיריה, די לכנס לבית המדרש, או פשוט לחנותו של איש יהודי ומיד תדעו, כי זה נשאר חייב במקום פלוני כמה וכמה, ומרעהו במקום אלמוני עוד יותר, ראובן החנוני ישלם במאָסקווא רק עשרים למאה, ושמעון ישלם בלאָדז – עשרים וחמשה ולוי נשאר חייב בעד מכלת באדעסא תרפ“ט אלפים, ויהודה לא ישלם ל”האשכנזים" כלום… ויששכר ימכור סחורתו בחצי המחיר רק כדי למכור “ולעשות מזומנים”. אצל זבולון – ערב שמיטה. נפתלי – דחיקא לו שעתא, ומשלם רבית חמשה למאה. גד – בנה ביתו בכסף זרים, ואין לו בו אף “לבנה אחת”; יוסף קנה נזמים לרעיתו במאה זקיקין זהב, ובנימין השיא את בתו לדוקטור ועלתה לו בעשרת אלפים. לדן אסור לתת בהקפה, אפילו פרוטה אחת; ואשר – היום או מחר יסגר את חנותו… בקצור ברגע אחד ימסרו לך “רשימה ברורה” ממצבם של כל שנים עשר שבטי ישראל. ועל פי הרב החשבון – חשבון ברור, גם חשבונו של כל העולם כלו נחשב, יודעים אנחנו מעלותיהם של כל אומות העולם, וכמה טובות הן ממנו… רק את חשבוננו אנחנו לא נחשוב; לא חשבון הפרט, ולא חשבון הכלל. יודעים אנחנו, כי פרוטה לפרוטה תעלינה לחשבון גדול – ואין אנחנו חושבים חשבון עמנו: כמה עלתה בידינו לו נתן כל האחד מאתנו רבע השקל לישוב א"י ולתקנת האומה?… גם באלגברה ומדידה ידינו רב לנו. ונוכל לערוך חשבונות עם “כמה נעלמים”. גם מדדנו את כל מרחבי תבל, ואת השמים ושמי השמים, את הגיהנם והגן עדן, כל העולמות העליונים והתחתונים, הכל ספור ומדוד אצלנו. אפס, כי אין מדה לצרותינו, ואין קצב לקרירותנו בעניני הכלל, כי למרות היותנו “בעלי חשבון”, בכל זאת יחיה היהודי בלא חשבון וימות בלא עת, ואת חשבוננו אנחנו, החשבון האמתי, חשבונו של עולמנו, לא נחשוב ולא נחפוץ לחשוב.

ויען כי לא נחפוץ לחשוב – אין את נפשי להרחיב אמרים על אודותיו ומוטב נדבר על אודות חכמת “המוזיקא”. החכמה ההיא יודעים אנחנו בודאי; עם הספר “ועם הנגון” הננו מאז ומעולם; הירושה ההיא עברה אלינו מאבותינו הקדמונים, מנגני “מה יפית” – ועברה אלינו בשלימות. והאם יש לך איש יהודי שאינו מבין בנגינה? ינסה נא החזן “לסלסל את היעלה” שלא כהלכתו, ומה גדול יהיה הרעש בבית הכנסת?. וכמה קהלות נחרבו ונהרסו, וכמה פאות נתלשו, וכמה חזנים גרשו… וכמה גבאים קבלו מכות לחי, וכמה בתי תפלה נסגרו ונחתמו על דבר מנגינות כאלה! צוררי היהודים, כמו “וואגנער” וחבריו הוציאו דבתנו רעה, כי אין “מקוריות” לשירינו ולזמירותינו. אך שקר ידברו. והאם ישנו עם “הממית” את עצמו על שירה וזמרה כמו עמנו? ו“מקוריות”? ינסה נא אחד מאומות העולם לחקות את הנגון הידוע של “אנקת מסלדיך”…, כמו שינגנו אותה היהודים, בהעתקה לשפת יהודית המדוברת… “הזמר הזה” יעלה שמים וירד תהומות, בו נשמע “כלות הנפש”. בו נשמע… נשמע דברים הרבה. בנגון הזה, יש מעין תרוץ מספיק על כל הקושיות, ותשובה על כל השאלות הארורות… ומה שנכבד ביותר, “לפעמים לא רחוקות, גם מסלקין בו חובות”… הנושה בא לגבות את חובו, מיד מזמרים לו “אנקת מסלדיך”… והנה הוא נשתתק והולך, ולבו טוב עליו…

בקצור, הנגון הזה בלבד שוה הרבה; לדעתי, הוא היותר לאומי מכל מנגינותינו, ואפילו מ“מה יפית” ו“כל נדרי”. כל נדרי, כידוע, השירה הלאומית שלנו, אבל רק במחציתה, היינו בשלילה ולא בחיוב ולפעמים אחשוב: הנה יבכה היהודי ויעורר רפאים עת יאמר: נדרנא לא נדרי, אסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות, בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין… ומה גדול היה הבכי ומה רבו הדמעות לו היה אומר חלילה: נדרנא נדרי, אסרנא אסרי וושבועתנא שבועות, שרירין וקיימין!… והיתה השירה ההיא, באמת קורעת לבבות ומעוררת רפאים, וכתלי בתי כנסת היו בוכים… וחבל, על כי נשכחה והלכה לטמיון. והנני מביע בזה, את יגוני וצערי לפני חוקרי קדמוניות, אולי ימצאו בבתי עקד הספרים, בהודו ובכוש עלים בלים של “כל נדרי” חיובי… ויזכו בזה את הרבים, ביחוד את חובבי “השירה והזמרה הלאומית”. לעת עתה, חביבי, נסתפק ב“כל נדרי” היישן וגם, אם תרצה – ב“אנקת מסלדך” הישן. אולי בני הדור הבא אחרינו, ינגנו את ה“זמר הזה” בנגון אחר, על פי “המוזיקא העתידה” וגם יתרגמו אותו באופן אחר… כי סוף סוף, ידיעת לשוננו תעשה חיל אצלנו, כי לנו, ברבנינו, בעלי בתינו ובקהל קוראינו הננו בלשנים גדולים: כי מלבד שפתנו המדוברת ושפת עבר, אשר בודאי יודעים אותה אנחנו על בוריה, ושפת המדינה, אשר “כמובן” איננה זרה לנו, מלבד כל אלה, איה הוא איש יהודי, שלא ידבר אשכנזית? בודאי, אין אנחנו אשמים, אם האשכנזים קלקלו מעט הברתם, ויבטאו אותה שלא כהוגן.. אבל השפה, הלא שפתנו היא, וכל אחד מאתנו ידבר בשפתו של ביסמרק, או יותר טוב, ביסמרק ידבר בשפתנו. ואם יש אשר לפעמים לא ידבר “הרב” או “הפרנס” כן בשפת הארץ, הנה ידבר את “הפוריץ” אשכנזית. כמובן, אוי ואבוי להפריץ, להנשמה הגסה ההיא, אם הוא מוכרח לדבר בשפתו של שיללר, אבל אנחנו, הלא איננו אשמים בזה. אנחנו מצדנו נדע כמעט כל השפות הנחוצות לדעת. ואם בעיניכם יפלא, מאין לנו כל הכבוד הזה, בעיני לא יפלא, אחרי כי כבר הורו הבלשנים “שבתלפיות”, ששפתנו שפת עבר אם כל השפות, וממנה, על פי שנוים שונים, בתוספת וגרעון אותיות, בתמורת מא' לר' ומז' לט' וכדומה, נולדו כמעט כל לשונות דניים. הבלשנים “שבתלפיות” כאשר הם ילידי ארצנו ואוהבי ארץ מולדתם, יעסקו רק בהפילולוגיה של “העברים והרוססים” ויוכיחו, כי כמעט כל השפה הרוסית מוצאה משפת עבר. לדוגמא:

המלה “базарь” מקורה מן “פזר” בעברית. והמלה “пажарь” בודאי מן “בזר”. “брехатъ” מן “ברק”. " рыба " מן “רב” ע“פ “וידגו לרב”, " судь " מן “דת”, " жoрoшo” מן “כשר”, “мука” מן “קמח”. ולא רק המלים שעקרן בשפת רוסיא, לקחו כמעט כולן משפת עבר, עד כי אם נחפץ למשל לתרגם את “פושקין” את “נקרסאוו” או את “טירגניעוו” עלינו רק להחליף אותיות: “מ” ב“ס”, “ע” ב“צ” “ק” ב“ד” “ש” ב“ה” וכדומה מלתא זוטרתא, או להוסיף איזה אותיות, ולשנות מעט התחלה והסוף, כל אלה דברים קלי הערך – וההעתקה נכונה; לא זו בלבד, אלא, כי גם ההברות, שעקרן בשפות אחרות, רק נתקבלו ונתאזרחו בשפת רוסיא, גם הן, כמעט עבריות הנן: לדוגמא “гвардия” – מן גבורה “генераль” מן “גאון”, ועוד ועוד. בטחוננו חזק, כי לא אלמן ישראל, גם בחוץ לארץ, מבלשנים אוהבי עמם, אשר יוכיחו ברור, כי גם אשכנזית כל עקרה בעברית, וכן צרפתית אנגלית ואיטלקית, ובכן מי היודע רק “עברית” הנקל לו לדעת כל שבעים לשון. רק דא עקא, כי על פי הרב גם “עברית” לא נדע אל נכון; החסרון הזה, באמת נרגש לפעמים. אבל זה ענין אחר לגמרי אחר, בזאת עוד, כי אם להגיד האמת, ידיעת הלשון על בוריה, אינה מן ההכרחין. כלל, העקר להבין להשתמש כדבעי, במעט הידיעה אשר לך, כי דבר אחר בעתו, הברה אחת נכונה וחזקה, יגידו לפעמים הרבה יותר, מאשר שיחה שלמה במשך שעות רבות. ואת החכמה ההיא, כמדומה לי, יודעים אנחנו על בוריה. שפותנו, הכתובה והמדוברת, אם עניות הנה במושגים, הנה עשירות הנן, בענינים כמו אלה, עשירות בחדודן וקצורן. אם בא היהודי בין המצרים, ואין לו תרוץ מספיק ותשובה נכונה על השאלות שישאלו אותו, מעמיד את פניו, מקמט את מצחו ואומר: “מהיכא תיתא”, “אדרבא” כמדומה לך, אין בזה כלום, אם אמר כך, אבל באמת, באופן קמיטת המצח, שנאמרו הדברים האלה, כבר בטל כעפרא דארעא את כל דבריך וטענותיך וקושיותיך, אתה תדבר ותדבר כל היום, תתלהב, תתרגש תכעס, תתמרמר והוא – לא יבהל, לא יצא מגדרו, רק בניחותא יגיד לך, “מהיכי תיתא”, “אדרבא”, ותו לא, וכל דבריך לא יועילו עוד, או רק עצם את עיניו ועקם את חוטמו ואמר: אפיקרס, כפרה, או: “שרלטן”; בעל חוב, אוכל כסף זרים, אסור להאמין, ומיד יעשה ממך גל של עצמות, או חרס הנשבר שאין לו תקנה. הלא אשר אמרתי, כי אם עניה שפתנו –עשירות הן תנועותינו, מימיקה עשירה לנו, והיא תמלא את חסרונה; ואם עניה שפתנו במקום אחר עשירה היא – במקום אחר; ולו לקח עליו הטרח אחר “מאוהבי השפה” להביא בסדר ומשטר את כל ההברות החזקות המתהלכות בקרבנו, ועשה דבר גדול להרחבת שפתנו, וחזוק הלאום… אפס, כי הענין הזה, מתקרב יותר אל הפלסופיא מאשר לחקירת הלשון. והפלסופיא, אנחנו כולנו יודעים, כי היא מנת חלקנו. והרי אנו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה, וכלנו פלסופים. יהודים פשוטים, כמעט שאין בינינו. ואפילו הסנדלר והחייט, ושוליא דננרא יתפלספו, ומי ידבר מחנונים, סוחרים ובעלי בתים הגונים. וכמה סוקרטס ואפלטון איכא ברחוב היהודים. היהודי מעודו לא יראה דבר, כמו שהוא, תמיד יראה בזה דרוש ורמז וסוד, ובכלל פלסופיא. היהודי אמנם לא ישאל: מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור? – על כל אלה, השאלות הארורות יש לו תשובה מספקת; תחת זאת הוא יאהב לשאול: מי למעלה? מי למטה? מי לפנים? ומי לאחור? – ובכלל יעסוק בפלסופיא המעשית. תמצית הפלסופיא ההיא – “אם אי אפשר לעלות מוכרחים אנחנו לרדת” והשטה ההיא, היא שעמדה לנו בכל ימי גלותנו להחיותנו ולקימנו עד היום הזה. אם אי אפשר היתה לעלות – ירדנו. לא יצאנו מגדרנו ולא היינו מן המעפילים לעלות, אם רק פגשנו מעצורים ירדנו. וירדנו לא במרירות הנפש וחריקת שנים, לא אחרי יאוש נורא ואפיסת הכחות, כמו שירדנו טרם יצאנו בגולה, לא, רק סתם ירדנו, באין אומר ובאין דברים, בן לילה אחד, בעצם כחותנו – ירדנו. תקיפים היינו לפנים, אנשי מלחמה, גבורים היינו, ובאמת העזים שבאומות העולם, נועזנו להתקומם נגד פטישי כל הארץ: “בבל” בשעתה, “אשור” בשעתה, “מצרים” בשעתה“יון” בשעתה ו“רומה” בשעתה. לא כפפנו את גבנו, ולא הרכינו את ברכינו לפני האדונים הנוראים האלה, אדוני התבל. וגם אחרי כן עוד אצילים היינו, גרנדים היינו, בקומה זקופה הלכנו. ובבקר לא עבות אחד שמו “אות הקלון” עלינו ונכף את גבנו, ונתכוץ, ונלך שחוח, ונרד. וישח אדם יישפל איש. – וכל כך השפלנו את עצמנו וירדנו מטה, עד כי גם אי אפשר היה להכיר, כי הננו יוצאי ירך התקיפים הגדולים, הגבירים אנשי השם אשר מעולם, שלא פחדו מפני כל ונועזו “להשליך נעל” בפני כל התבל כלה. זו היא תורת הירידה.

ואם אפשר היה, אחרי כן בזמן מן הזמנים לעלות – עלינו. גם כן בלא שתדלנות יתרה מצדנו. רוחות אחרות נשבו מצד אחר… מלך חסד עלה לכסא, דוכס טוב, נציב נסיך, שר או שופט שלבו היה טוב עלינו, מיד הרגשנו, ומיד, בימי דור אחר, עלינו ועלינו שלא כדרך הטבע, “עלינו למרום” הגבהנו את “חטמנו” יותר מדאי. ואחר כך, כאשר נתגלגל הגלגל “ונשתנו הרוחות” מיד ירדנו והיינו מרמס לכל זב ומצורע, ירדנו יותר מדאי. כי תמיד נזכור, אשר אם אי אפשר לעלות מוכרחים אנחנו לרדת, זו היא שטתנו בהפלסופיא המעשית. אמנם בכלל נמצאו בני פלסופים מכל המינים ומכל “בתי המדרש”. ישנם בני חוקרים, על פי הרב העניים, העומדים, אם לדבר בלשון הפלסופים, רק במחשבה (אידעאליסטים) ונח-ים¹ אמר, כי המעין הטהור אשר מימיו לא יכזבו הוא “הכרת השכל” הבלתי מוגבל. ולעמתם העשירים, האוחזים בדרכי הבחינה הנסיונית (עמפירקער) וחכמי המעשה: קבלנים, בעלי אחוזות, בעלי בתי מלאכה, מלוי ברבית ומחזיקי בתי אוצר מחליטים ואומרים, שאין לבטוח בקנין המדע בעצמו, רק בהמניע לנו ע"י המחישה ובדרך הבחינה הנסיונית על פי הרב אמנם, הולכים אנחנו בשיטתו של “קאַ.ט”, העושה שלום בין שתי השטות, כי “המחישה (זינגליכקייט) וצורותיה של החומר החיצוני הנה המרשמות את פעולותיהן עלינו, ואנחנו בנפשנו פנימה רק נתפעלים ממראותיהן החיצוניות, ואז בעזר “המאמרות של השכל” (קאטענאריען-געלדט בלע"ז) נגיע להכרה נסיונית של הנמצאים, עמוד 9אשר במראיהם לבד אלינו יהודעו”. ובאמת, השטה ההיא מקובלת בינינו מאוד. “והחומר החיצוני” פועל עלינו בני ישראל הרבה מאד, מאד, ובנפשנו פנימה נתפעל ממנו ולבנו ימלא על כל גדותיו, בראותנו למשל גביר, שקא דרינרא, מי יכל לתאר את הפעולות הפנימיות של “החומר החיצוני” הזה עלינו? – כמעט שנתבטל לגבי דידו לגמרי, וכל חושינו יקבלו השפעתם ממנו, רק ממנו, בין אם יאציל עלינו משכלו (“קאטינאריען” בלשונו של “קאנט”, ו“געלרט”, פשוט, בלשוננו אנחנו) בין אם לא יאציל ואין לנו ממנו טובת הנאה כלום.

אפס, כי בימנו אלה, נמצאו הרבה מערערים על שטתו של קאנט ומחזיקים בשיטתו של “פיכטע” תלמידו, האומר, כי ידיעת “האני” היא החכמה האמתית; ואשר על כן קרא הוא לשיטתו, וככה קוראים אותה תלמידיו-“חכמת הידיעה של האני”, כי “האני” בידיעת עצמו לבדו הוא מקור נשגב ונעלה ויסוד שרשי לכל ענפי הפלסופיא. כי “האני” בעצמותו הוא המקור היסודי של המראות השונים, ועילת הויתם והתיחסותם זה לזה. והוא בבחינת נושא ונשוא תופסם וכוללם ביחד. הסתכלות זאת בעצם פעולתו של “האני” היא, רק היא, התבונה האמתית.

אבל טרם בא האדם אל השלימות, כי “הכח המדמה” בורא ויוצר את המראה של “הזולת”, ומראה לו חזיונות אחרים, אשר כמסך מבדיל עומדות בין פעולת “האני” היוצאת ונמשכת בהשפעה וחירות אין סוף ובין המראה המגבלת ומפסקת את שורת פעולתו, ונעשה לו למפגע ולנגף, ועל ידי זה, יתפעל לפעמים “האני” לשוב ולחזור ולעבט דרכו ולעשות מאומה גם לטובת ותועלת זולתו. והחזיון הזה, מגונה הוא מאד, וכמעט שאין לו פתרון בהשגותינו, לדעת “פיכטע” בעצמו, ואשר לזאת, על “האני” מוטל, להגדיר כחותיו, להתאזר עוז ולנצח את המניעים של המראות האלה בעולם המחישה (ההרגשה) עליו מוטל להתקשה ולהתאבן מבלי שיראה מראות זולתו ולא ירגיש כלל, ולבטל ולסלק כל מניע חיצוני ולשוב לפעולתו הבלתי מפסקת ולשבוע בצחצחות לרוות נחת רק ממנו בעצמו, מ“האני שלו”.

השיטה ההיא מצאה לה מהלכים בבתי העשירים הצעירים מן הדור החדש, אשר יאהבו מאד להשביע בצחצחות-לפעמים גם “בשחרחרת”…נפשם, הכל לפי טוב טעמם, ולרוות נחת מהם בעצמם, מרעיותיהם, משגלותיהם, מסוסיהם וממרכבתם. אבל גם יתר השיטות, אשר מוצאן מארץ אשכנז, יש להן תלמידים הרבה מאחינו בני ישראל. ישנם פלסופים רבים בינינו, המחזיקים בדעתם של שאפענהויער והרטמאן, הרואים אך רע בתבל, ביחוד בתבל היהודים, וכל חפצם ורצונם, להביא אותנו לידי כליון ואי הויה (נירוואנא), וטוב מאד-זה המות. לדעתם, מות לאומי…גם “ניטשע” בפלסופותו של האדם העליון-האדם הבהמי, “החיה היפה” שלא תדע רחם, לא תדע חמלה,-יש לו תלמידים מקשיבים הרבה…רק להפלסופים הקדמונים, לאריסטו ולאפלטו אבד ערכם וכמעט שנשכחו מלב. מה לנו החומר “היוני והיולי” ותהו ובהו של בנין הקדמות, בשעה שיש לנו חמרים אחרים, טובים מהם, הכסף והזהב, שבודאי מהם ובהם נברא העולם ומתקיים על ידיהם…תמימים ופשוטים היו הפלוסופים הקדמונים, ובתמימותם חשבו, כי אפשר לברא התבל מחמרים פשוטים כמו “היוני והיולי”. אנחנו כעת יודעים, כי גם “יתוש” לא יברא מזה, כי גם “לגימה של מים” לא תשיג בעדם…והתבל תברא עתה, ע"י חמרים אחרים לגמרי אחרים. וחכמינו הקדמונים, כמה תמימים ופשוטים היו הם, שהלכו בדרך הגוים, לחקור ולדרוש בדבר “היוני והיולי”, לחלוק עליהם על ידי סברות ותוכחות. חכמינו עתה, יודעים זה כמה את סוד הבריאה ובמה התבל מתקיימת, ובעל מעשי נערות יביטו על המחלקת הגדולה שבין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בדבר “בריאת התבל”. כעת יש לנו פלוסופיא אחרת, לגמרי אחרת.

ויש את לבבי לכתוב ספרים, על דבר שיטות הפלסופיא המתהלכות בקרב עמנו; אלא, כי ירא אנכי פן יקדמני אחר, כי כמו שישנה התחרות רוחנית בין דוקטרי הרפואה, כן ישנה התחרות עוד יותר עצומה בין דוקטורי הפלסופיא. לא מפני נחת, חלילה, או משום צרות עין, רק מפני ההכרח והדחק. כי הפרופסורים הטפשים בחוץ לארץ, ד' הטוב יסלח להם, מבקשים מכל תלמיד חכם שבולמוס הדוקטוריא אחזתו, דוקא לכתוב דיסרטציא (מעין דרשת בר מצוה) ולהגן עליה. והאברכים האלה, שעל פי הרב יש להם ידיעה בפלסופיא-כמו לי אני עבדכם, בספרות הסינים, מצבם נורא מאד. כי מאין יקחו דיסרטציות? האם מן הגרן או מן היקב?-הטוב עוד, כי כמו שאמר “שעללינג”“כל מה שמתנגד להשכל הבריא יקרא פלוסופיא”. ובכן מבקשים הבחורים האלה, ענינים המתנגדים להשכל הבריא, וכותבים על אודותיהם, וקוראים אותן אחרי כן לפני מוריהם, והללו סומכים עליהם את ידיהם אומרים להם: כל מן דין סמוכו לנא, ורבי יתקריא ודוקטר יתקריא. התלמידים מאומות העולם מבקשים “דברים המתנגדים לשכל הישר” בדברי ימיהם, בתורתם וספרותם; אנחנו, התלמידים העברים, בדידן, בספרותנו, ובדברי ימינו ובחיינו. מתחלה, כאשר הענינים האלה היו רבים והתלמידים מעטים, מצאו בנקל את מזונותיהם הרוחניים, ובן לילה נבראה דיסרטציה מענינת; אבל משרבו “הבחורים מארצות הצפון ל”התדקטר", נתמעטו הענינים וממש בנרות יחפשון. וכבר כתבו על דבר פרותיו של פרעה ואתונו של בלעם, על דבר בנות לוט וכזבי בת צור, על דבר ושתי וזרש, ובכלל על כל מה שרק אפשר לכתוב. ויודע אנכי עשרה תלמידי חכמים שכתבו על עשר המכות “בנוסחאות שונות”, ויקבלו דיפלומים של עשר מכות: דוקטר של דם, של צפרדע, של כנים…של דבר, של שחין…של מכות בכורות…אבל גם על אלה כבר נכתב, ואין הקמץ משביע את הארי; והיה כי ישמעו את אשר אני חושב לכתוב, ויבאו בהמון ויתנפלו על המציאה, ויחטפו אותה ממש מידי.

ומאידך גיסא, מאי אכפת לי, יכתבו המה, להם הלא בודאי תבא תועלת מזה כי יקבלו סמיכה, ואנכי גם כן לא אפסיד, לי אחת היא, אם לדבר עמכם על דבר פלוסופיא או על דבר “פוליטיקא”. אדרבא ניחא ליה לאדם לדבר עתה מפולוטיקא מאשר לדבר מפלוסופיא, כי עת הפלוסופיא כבר עברה ובטלה…וימינו עתה ימי הפוליטיקא. בזאת עוד, כי כמו לכל איש יהודי יש לי מעין חולשה קטנה, רחמנא לצלן, לפוליטיקא, ואחשוב את עצמי לדיפלומט ממדרגה ראשונה. בודאי, חכמת המסכן בזויה, וכמה ביסמרקים איכא בינינו, אשר ישבו באפס מעשה, ולא יביאו תועלת לעמם ולארצם; אבל ברור הדבר בעיני, כי לו בא היום המלך המשיח, או כי עלתה בידי הדוקטר “הירצל” ליסד את מדינת היהודים, ונצרכים היו לו צירים בחצרות המלכים, כי אז לא יהיה זקוק חס ושלום, למלאכי גוי, אלא הוא היה יוצא לשוק, או נכנס לבית המדרש, ואת מי שפגע בו ראשונה, לקחו אחרי כבוד ושלחו בתור מינסטר מיוחד, או ציר אמונים ללונדון, לפריז, לפטרבורג, לוין, לרומי, ואם היה נחוץ, גם לקונסטנטינופול, ולכל עם ועם, ובודאי היה שבע נחת משליחו. כי מי הוא ציר מיוחד?-ומה היא דיפלומטיא?-“ציר מיוחד” האיש שנותנים לו כסף הרבה וכבוד הרבה, בעד עסקיו בדיפלומטיא; ודיפלומטיא, להגיד פשוט-מלאכה קלה ונקיה מעין אחיזת עינים; נחוץ להעמיד פנים, בכדי שחברך ידמה כי עשיר הנך, בטוח הנך, תקיף ובעל יכלת גדול. ואת המלאכה ההיא תהלה לאל, יודעים אנחנו על בוריה. זה כמה, בזיון להגיד, מושכים אנחנו את התבל הגדולה בחוטמה (אם התבל איננה חרומת אף…)וכל באי עולם, כבהמה בבקעה ילכו אחרינו. המה בטפשותם ידמו, כי עשירים אנחנו תקיפים אנחנו, כי ישנה אחדות בינינו, ובעלי יכלת הננו, בשעה שאנחנו כלנו, כשאנחנו לבין עצמנו הלא נדע, כי עניים אנחנו, אביונים אנחנו, קבצנים נוראים, מחוסרי לחם, ד' ירחם; כל תקיפותנו בבית הכנסת, ואחדותנו לא היתה ולא נבראה, רק משל היתה, ואין אנו יכולים לא רק לעשות מאומה, אבל, מה שרע מזה, גם לחפוץ מאומה. כבר אבד לנו היצר הרע של “החפץ והחשק”. כל חפצנו עתה לשבת במנוחה וללעוס את מעט התבן והמספא שהותרו לנו, והננו תמיד כמו שאומרים: אל תגע בי, הנח לי, ואנכי בודאי לא אפגע בך…ידמו, כי מלחמות “ומהפכות” בלבנו, לדכא תחת רגלינו כל יושבי תבל. האם אין זאת דיפלומטיא מצוינת?

הנה תראה את בעריל ואת שמעריל, כמדומה לך שתדע אותם היטב, יהודים פשוטים הם, ומעט מגושמים, אין להם בעולמם אלא ריוח של פרוטות כוס יי"ש-לעת בחירת הרב מטעם. סרסורים הם בחנות של “מכנסים בלים”, על פי הרב אין בכיסם אפילו פרוטה לפורטה, ובביתם אין “לחם” ואין “עצים”, כל מחשבתם כל היום: איך להרויח “מאומה”, ומהתחכמות יתרה לא ידעו כלל וכלל. כמדומה לך. ובאמת “דיפלומטים עמוקים” לפניך, דיפלומטים שיונו את כל התבל. עד הסופר האחרון בעתונים, יפחדו ויראו מהם פן בבקר לא עבות אחד, יזרו הרשת עליהם, עליהם ועל כל התבל, וימלכו בכפה…וכל היום מבקשים הם, אומות העולם, “תחבולות” איך להנצל מתחבולותיהם העמוקות של בעריל ושמעריל, ויוסיפו עליהם שמירה לשמירה… ועתה הגע בעצמך, אם “ממדינת היהודים” ישלחו בתור ציר מיוחד, את בעריל או את שמעריל הלזה, למשל, לקונסטנטינופול, בודאי יפיל אימתה ופחד על “השער העליון” ודבריו יהיו נשמעים מאד בסוד אספת הצירים.

ככה היא הדיפלומטיא החיצונית המסכה הנסוכה עלינו, לפני אומות העולם, וגדולה ממנה הדיפלומטיא הפנימית, בינינו לבין עצמנו. פה הגענו עד הקץ, עד דקדוקה של החכמה ההיא, כל אחד ישנא בלבו את רעהו, ויקנא בו, ויתאמץ לקפח את פרנסתו, ובכל זאת יתחכמו לדור דוקא בכפיפה אחת, ברחוב אחד, בחצר אחת. ומה שעוד נפלא מזה, הלא כל יהדותנו כעת רק יהדות של דיפלומטיא היא. אבותינו הטובים, היו באמת יהודים בכל נפשם ומאדם, בכל כחות נפשותם; הם היו יהודים, מפני שהאמינו ביהדותם, האמינו כי רק היהדות תביאם לידי עולם הבא, האמינו בכל היעודים הטובים בעולם הזה לעתיד לבא, ובעולם הבא-מעבר לחיים. לא כן אנחנו בניהם אחריהם; אנחנו ליבנו ריק ואין בו אמונה, אף כדי שוה פרוטה, על פי הרב יהודים אנחנו להכעיס…יהודים מפני הפוליטיקא, זו היא באמת אומנות גדולה. הנקל להונות אחרים, אבל להונות את עצמו-זו היא המדרגה היותר גבוהה. בסתר לבבנו נשנא את יהדותנו, בסתר לבבנו נתן דפי באבותינו על אשר לא השתדלו למעננו להוציא אותנו מן המצר ומן המבוכה, בסתר לבבנו נקנא באלה “שנועזו” לעבור את הגבול, ועברו בלא כל פגע, ובכל זאת לעיני הרואים עברים הננו!-עוד זאת, את בנינו לא נלמד עברית, לא נחנך אותם ברוח העברים, לא נכבד עליהם את תורתנו ושפתנו, ולעיניהם נבזה את כל הקדוש והיקר לנו; ובכל זאת נדמה כי יהודים טובים, יהודים כשרים הננו,-האם אין זאת דיפלומטיא שאין למעלה הימנה! נרמה את אומות העולם, נרמה את עצמנו, נרמה את בנינו ונרמה גם את תקותנו. אך זאת היא דיפלומטיא!

על אודות “היהדות הדיפלומטית” ההיא, באמת יש לדבר הרבה, אבל מפני איזה פוליטיקא, אדחה את דברי לעת אחרת, ומוטב שנדבר מעט על דבר השאלה “העתית” שאלת “המחיה והכלכלה”. יודע אני אותך חביבי הקורא, כי לשמע השם הזה, תעשה אזניך כאפרכסת. המחיה והכלכלה, שני השמות הקדושים, אשר עליהם יתפללו עתה כל בני עמנו, כי נצרכים גדולים הננו, ואתה תדמה, כי גדולות ונצורות אשמיעך הפעם, על דבר מקורים חדשים, צנורות, השפעות, ומה אגיד לך, חביבי, ולא תדע אתה?-כי גם החכמה ההיא אחת מאלה, אשר לפי דעתי בהן יתפאר ישראל, ובמחו של כל איש יהודי יושב “מיניסטר של הפיננסים”, וכמו שלא יצטרך המלך המשיח לבקש מאת הגוים דפלומטים כן לא יזדקק להם גם בעניני האוצרות, וימצא מיניסטרים די משלנו, כי ההתחכמות הידועה לעשות פרוטה מאפס, לקמץ בהוצאות ולעשות קמץ לקמץ, הורתה ולידתה בקדושה וכמעט שהיא כלה שלנו. אין לנו עם בתבל מסגל “לעשות פרוטה מאפס”-כמונו, ואין לך עם שיכל להתעשר רק מדגרמי, היינו לא לאכול ולא לשתות-כמונו. ורב הגבירים בערי ליטא לפנים, התעשרו מדגרמס, היינו שהונו את קיבתם, לא אכלו ולא שתו וקמצו בהוצאותיהם-ומזה נתעשרו. ובכלל אין לך כיהודי מסגל להיות שר האוצרות, יסתפק במועט, יחיה ויותיר ואם תקח “יהודי מן השוק”-הלא ילאו כל חכמי “הכלכלה” לפתור חידת חייו, ואיך הוא מתחכם לחיות. גם בתורת המסים ידינו רב לנו, הנה המצאנו מס על שמרים, על מלח, על נרות, על כפתורים וחוטים כשרים, ולו נתנה הרשות, מי יודע מה מצאנו עוד? גם בדבר שטת המטבעות והמתכיות כבר עשינו סדר. אצלנו: הזהב קונה את הכסף, והכסף קונה את הכל. וכסף לאו דוקא כי גם “שטרות” במחירם הקצוב. בקצור, גם מצד הזה “מדינת היהודים” בטוחה בעיני, כי תתקיים. רק את האחת אני ירא, בזיון להגיד, את המותרות בבגדים שלא תהי ארצו של הד"ר הירציל “כארץ החייטים” של אנדרסן. השמעתם חביבי, על דבר הארץ ההיא? אם לא שמעתם,-צר לי מאד עליכם, אות כי לא קראתם את ספרו של אנדרסן, בתרגומו המצוין של “חביבנו” מר דוד פרישמאן. הלא כה יספר לנו: ויהי בימי קדם ומלך היה בארץ רחוקה אשר לא חשק דבר בלתי אם ללבוש יום יום בגדים יפים וחדשים, ויהי המלך מוציא את כל כספו לבגדים חדשים לבעבור התיפות. אין המלך עושה דבר, ולאנשי צבאותיו לא ישים לב, בחצרות בתי התיאטרה לא יסתופף ולשוח ביער לא יצא בלתי אם בהראותו את כבוד תפארת בגדיו. ויהיו למלך בגדים לכל שעה משעות היום, בגד לשעה בגד לשעה. וכאשר יאמר על כל מלך: בסוד יועציו הוא יושב! כן אמרו למלך הזה; “בחדר בגדיו הוא יושב”! ועיר המלוכה עיר גדולה ועליזה מאד, אשר ינהרו אליה אורחים חדשים יום יום. ביחוד התאספו הנה חנונים מוכרי גלומי בד וחייטים. ותמלא העיר חנונים ואין קצה לסחורתם, ותמלא העיר חייטים עזי פנים, ואין קצה לגאותם. בין הבאים היו גם שני אנשים נוכלים אשר אמרו, כי אורגי בגדים הם, ויתהללו באזני כל, כי יודעים הם לארוג ארג בגדים שאין כמהם ליופי. ועוד יתרה להם על דבר נפלאותיהם וסגולותיהם החדשות, כי רק האיש הישר והחכם יראה אותם, ואם יביט עליהם אחד הפקידים, אשר לא יצלח לפקודתו או אחד הסכלים אשר לבו טח מהשכיל, והיו הבגדים כלא היו ונעלמו מנגד עיניו ולא יראה דבר.

ויאמר המלך בלבו: “הלא בגדים כאלה יסכנו לי”, וישקול על ידם כסף הרבה, ויצו עליהם לארג בעדו את הבגדים “היפים ההם”. וכמה שיתן להם המלך כסף וזהב, לא אמרו די, וינצלו את אוצר המדינה. אחרית הדברים היתה, כי רמו את המלך והמלך נשאר בלא כסף ובלא בגדים…

ואם לא תהיה גם מדינת היהודים מעין המדינה ההיא?-בכל זאת את המלך אין אני מתירא כל כך כי אם גם הוא יאהב את ההתיפות החיצונית אבל יאהב גם “לאכול ארוחת הבקר”…רק “המלכה”…המלכות העבריות אוהבות ביותר את התלבושת. וכל מה שנצבור מעט כסף, ונקמץ באכילה ושתיה נפזר על “בגדי מלכות”. על אטון ליאן ועל חייטים. בתי המבשלות יהיו רקים, ואש לא תראה בכירים, ויותר מפת לחם יבש ובצלים לא יראה ולא ימצא בכל גבול ישראל, תחת זאת יהיו ארגזי הבגדים מלאים מזן אל זן, החייטים יהיו היושבים ראשונה במלכות, כי אם גם עתה, בגד ללבוש גדול אצלנו מלחם לאכול, ומה עוד אז?-ואם עתה הנם החייטים “בעלי דעות” גדולים אצלנו ומה עוד אז?-ואם באנו לכתוב על אודות “החסכון הלאומי” עתה, ותקומתו לעתיד, לא נוכל לעבור בשתיקה על פעולת החייטים בישראל. ואם באנו לכתוב…הנה אם לא טוב להכעיס את האוזים, אבל רע מזה להכעיס את החייטים. כי אם תכעיס את האוזים לכל היותר תשאר בלא “צלי”, ואם תכעיס את החייטים תשאר, מחילה, בלא מכנסים… שנית, כי אם אמרנו לכתוב את פעולתם, בחיינו עתה-אין אנו מספיקים, כי רבה היא, אי-לזאת אניח את זאת לעת אחרת, ומוטב שנדבר מעט על דבר “חקירת קדמוניות”, כי ארכילוגיה גם כן מעין חייטות זה תופר בגדים בלים, וזה עלים בלים, זה מחטט, וזה מחטט; רק שבחייטים יש הבדל בין זכר לנקבה ובחוקרי קדמוניות אין הבדל בין זכר לנקבה, היינו: כי ישנם חייטי האנשים וחייטי הנשים ואין עוד לעת עתה ארכי לוגים לזכרים וארכילוגים לנקבות…

והחכמה ההיא, “חקירת קדמוניות”, כמעט שקרובה אלינו וללבותינו מאד, כי מי מאתנו אין חוקר קדמוניות? אם נחוץ לכם ספר היחס של מכריכם עד עשרה דורות מיד יגידו לכם, כי אבי אבי אביו היה ר"ל סנדלר, אבי אביו משרת, אביו בעל עגלה ואמו שפחה והוא בעצמו עשה מעשה בילדותו…ורעיתו כמותו…ובשעה אחת תוכלו לדעת ספר היחס של כל אנשי העיר: נתינים, גרים, ממזרים, סוחרים במטבעות מזויפות, מבעירי בערה ועוד ועוד-עד היחס האחרון שבאחרונים; כי כל אחד מאתנו חוקר קדמוניות, ובקי מאד, ביחוסו של חברו…

לא זאת אמנם כונתי, חפצתי רק להוכיח לכם, חביבי, כי כמוכם, כמו כל ישראל, הנני ב“ה בעל מח, ומושלם גדול, ויש לי ידיעה גדולה “בחכמות ישראל”. ומרב ידיעות, לא אוכל לעמוד על אופיה של אחת מהן, ולדבר אודותיה עמכם, ברחבה. אקוה, אמנם כי המו”ל בטובו יוציא לאור גם את מאספו השני בסגנון הזה, היינו מדעי וספרותי, ועד העת ההיא, אחכה לדעת איזה מהחכמות ההן תכשר לכם, ואז אולי נדבר ברחבה על אודותיה.

אם יש לכם שהות, חכו.