רקע
אברהם שמואל שטיין
אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשי"ב

הקרניים האחרונות של השמש הלוהטת גוֹועות באופק. רוח קלילה משיבה-נפש מביאה בכנפיה ריחות-בושם משכּרים, נישאים מן הכרמים המטפסים במדרוני ההרים, מחורשות התמרים והרימונים, מגַני-השושנים. ירח בהיר צף במרומים. מצהלות גיל ושיר של המון-עַם שמח מרעידים שלוַות הערב.

על גג ביתו, יחידי לנפשו, הוא שוכב והוזה. הירח מכסיף אודם לחייו ושחור שערות ראשו וזקנו. הוא מפנה מבטו לעבר בית-לחם, אל השדות השלווים והברוכים, שם נולד וגדל עז ואמיץ-לב, שם ראה צאן אביו והכריע חיות-פרא ובחירוף-נפש נלחם בערֵלים המתנכלים. לא רחוקים הימים – והוא עוד נער רך, אך תשוקת החירות וכבוד עמו לוהטים בלבו כאש. ללא שריון וברזל, מצוּיד בקשת-הרועים ובחלוקי-אבנים ובמעיינות-לא-אכזב של אומץ-לב ואהבת-עַם, העיז נגד הענק הפלשתי המזוין מכף רגל ועד ראש אשר חרף את מערכות ישראל – ויציל את כבוד העם ויהי לו לתשועה ולנחמה. ומִני אז הוא נתון במערכה בלתי-פוסקת עם אויבי ישראל, עם בית שאול ועם… חולשות רוחו הוא.

מרה ואכזרית המערכה, רווּיה דמים ויצרים ונקמות, אך נפשו בו תתמוגג ותערוג לאהבת-רֵעים ואהבת-נשים, לשיר ולכינור בשלוַת הליל מרחפות לעיני רוחו דמויות שונות, פרשיות של נדודים וקרבות, ניסיונות ומאמצים, תקוות ואכזבות אשר, דומה, אין סוף להן. אכן, חיבה עמוקה רוחש לו העם, שרי צבאו ולוחמיו שומרים לו אמונים, נשיו ופילגשיו נפשן קשורה בנפשו – אך עם כל אלה בודד הוא ועזוב במצוקת נפשו ובעֵרָגון בדידותו. אז יש אשר יתייחד עם עצמו, ינעים זמירות ובצלילי כינורו ירווה צימאון אהבתו - -

בָּשׂוּם הלילה ביהודה ושקט – אך הסער געוֹש יגעש בלב המלך הצעיר. הוא קם מעל יצועו אשר על הגג, מטייל לאִטו, קשוב לתוך נפשו פנימה. הֵדי צעדיו נספגים בדומיַת הליל הבהיר.

פתע נֶעגן מבטו בדמות לבנה על אחד הגגות הסמוכים. אשה בודדה. הירח מכסיף עירום גופה המשתכשך במי בריכה שטוחה. הנה היא עולה מן הרחצה, טהורה ויפת-גוף ואצילות-מלכים גאה יצוקה באיבריהָ, צניעות ופשטות בתנועותיה. מה לאשה בודדה – בודדה לנפשה כמוהו – בלב הלילה על אחד מבתי ירושלים? עתה תלבש כותונת לבנה ושערה המתולתל יורד שִפעי-שפעים על גזרתה החטובה. ויתאווה לה המלך תאווה גדולה ולא ידע נפשו. הֲניחש כי אהבתו הגדולה נתגלתה לפניו הלילה הזה?

אך עד מהרה נמוגה הדמות. גז החלום. המערכה הגדולה אשר צבא גיבורי ישראל עורך עתה מעבר לירדן נגד הערוּם והשפל באויביו, המלך העמוני – כובשת דעתו. המלך העמוני שׂכר רבבות מבני ארם, בית רחוב וארם צובא ואת חֵיל מעכה, רגלים ופרשׁים, לעקור את ישראל ולשׂימו לבז. אמנם, חכמת המלחמה של יואב, המצביא הישראלי ותעוזת גבורתו הוא, עמדו לעם; אך העמוני, כנַחש, מוסיף לחיות גם לאחר שגופו קוּצץ ובוּתר והוא רוקם זממוֹ בסתר. מיגעת וממושכת המערכה בשערי רבה, בירת עמון, העשירה והמבוצרת, הנתונה במצור. מלחמת-הכרעה היא. אין כיהודה כמהה לשלום, למען יהא בידה לבנות מקדשהּ ולעבוד אלוהיה – אלוהי חיים – אך היא אנוסה להביס אויביה צמאי הדם והשלל.

שעה ארוכה הוגה המלך בעלילות הגבורה והדמים. עם השחר העולה הוא מתנער מנדודי-שנתו. הצלילות הקרירה של טרם-בוקר נוסכת בו אוֹן ואומץ חדשים. והחלטה נחרצת מתחשלת בו: בחרב יכרות את ראש מלך עמון ואת בירתו יהרוס – ולפיתוייו שוב לא ייענה. עוד מעט, לאחר סעודת-הבוקר, וישלח מלאכיו אל יואב הצר על רבת-עמון ויודיעוֹ החלטתו – עקור ייעָקר קן הצִפעוני המסוכן אשר מעבר לירדן. כן, עוד שליחות אחת יטיל עליהם…

השמש העולה שופעת אור-יקרות על בתי ירושלים הזרועים על ההרים. הוא מעיף עין – ומבטו נתקל בגג ההוא – ושוב זע הלב. לאן נעלמה? עוד ציור דמותהּ מסעיר דמו ומושכוֹ בעבותות-קסמים חסרי-פֶּשר. האם בת-אדם היא, או אולי מקסם-שוא אשר נשלחה לפניו לנסותו?

המלאכים אשר שלח לדרוש לשמהּ, לביתה ולמוצאה אישרו ברורות: זאת בת-שבע, בת אליעם, אשת אוריה החיתי.

עם ערב, בנטות שמש יַמָהּ מעבר להרי ירושלים, ישלח להֲביאהּ אליו. כאמש הוא יושב על גג בית המלך, מלטף במבטי-חיבה את ירושלים והוגה במערכה הנטושה בשערי רבה. רוחות קלות-כנפיים מפיצות בשֹמי-פריחה.

והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. לא חמדַת הבשׂרים אשר לבת-ירושלים זו היא המפעימה עתה דמו. אפשר וגעגועיו המה אשר הסעירו נימי לבבו הצמא לאהבת-נפש עמוקה, אהבה נפלָאת ועזה ונאמנה עד תום, אהבת דויד ויהונתן? כי אהבת נשים רבות ידע מנעוריו, אך את האחת אשר תשבֶּה כל-כולו ולתמיד – לא ידע. עוד נער היה בשובו מהַכּוֹת את הפלִשתי הענק, וַתֵצֶאנָה הנשים מכל ערי יהודה בשיר ובמחולות, בתופים ובכלי נגינה, ותַענֶינָה הנשים המשׂחקות לאמור: הכה שאול באלפיו ודויד – ברִבְבוֹתיו. גדול היה אז כבודו, רבות בנות חשקו בו. ואף שאול, ראשון למלכי ישראל, ביקש לתת לו את בִתו הבכירה לאשה. ויאמר שאול לדויד: הנה בתי הגדולה מירב, אותה אתן לך לאשה, אך הֲיֵה לי בן-חיל והילחם מלחמות אלוהים. ושאול אמר: אַל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלִשתים. ויאמר דויד אל שאול: מי אנוכי ומי חַיֵי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך? אך מירב בת שאול ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה, ואילו מיכל, אחותה הצעירה, אהבה את דויד מאד.

ויאמר שאול: אתנֶנָּה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים. אכן, לבו לא נמשך אחריה, אחר בת המלך, אך את רצון המלך לא הֵפר ובמאה עָרלוֹת פלשתים אֵרשֹהּ לו לאשה. לימים ברח ממנה מחמת אביה שרְדפו בקנאת שׂנאתו – והיא ניתנה לאחר. ואז לקח לו לאשה את אביגיל הכרמלית, אלמנתו של נבל – והוא כשמו כן הוא, עשיר וכִילַי, שיכּוֹר ורע-מעללים. ואת אחינועם לקח דוד מיזרעאל – ושתיהן נדדו עמו במרחבי דרום הארץ ואף נִשבּוּ פעם על ידי העמלקי והן עלו עמו – אחר מות שאול – חברונָה, שם משחוּהו אנשי יהודה למלך עליהם. בחברון בה מלך שבע שנים הוסיף לו עוד נשים, את מעכה בת תלמי מלך גשור ואת חגית ואת אביטל ואת עגלה וגם את מיכל החזיר לביתו. ובירושלים לקח לו עוד נשים ופילגשים וייוָלדו עוד לדויד בנים ובנות – אך את האשה האחת לא מצא…

והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. מה קטן הוא עתה לעומתה, הוא המלך הגיבור, בחיר ישראל; מה חלש הוא עתה לעומתה, הוא המלך אשר לא ידע פחד ומורא כל ימיו! זאת מלכת לִבו, לה נכסף, זאת האשה האחת מִני רבות.

איכה אהיה לך, אדוני המלך – היא טוענת לעומתו בקול שקט – ובעוּלַת-בעל אֲמַתךָ. נכון כי מן החִתים הוא, אך גם לו לב אדם, לב בשר, ובמערכוֹתיך הוא יוצא נגד האויב העמוני. הן בֶּגֶד כפול אבגוד בו ואלוהי ישראל לא יסלח לי, הֲיסלח לך?

שתיקה עצורה. בדממת הלילה פועמים שני לבבות, נטוש הקרב בין אלוהי ישראל ואלוהי המדבר אשר לא ידעו רחמים וסְיָיגים.

אכן, כי צדקת חמדת לבי, בת-שבע, אשר אלוהים חֲנָנֵך בסגוּלות-גוף ותפארת-רוח וַיִתנֵך בידי החִתי הלָזֶה ויַקרֵךְ לפנַי, ערומה ותמימה, על גג הבית, לנסותני. ואנוכי לא הִמריתי את פי אלוהי צבאות ישראל מימי. ואת דמי שפכתי בעד עמי ועלבונות סבלתי ומצוקות מימי שאול ויהונתן. מן הנוֶוה, מאחרי הצאן, לוּקחתי להיות נגיד על ישראל. ואכרית את אויבינו ואֶטַּע את בית עמי ושכַן במנוחה ולא ירגז ולא יוסיפו בני עוולה לענוֹתו. ודבר אלוהים היה אלי בפי נתן הנביא לאמור: כי נאמן יהיה ביתי ומלכותי עד עולם. אך אני, אני מה אעשה – ולא אדע נפשי, כי כלתה ונכספה אל אהבת-הנעורים החמה אשר נשללה ממנה בסערת הקרבות ובמצוּקת הנדודים, והיא תובעת גם תובעת…

  • ידעתי, אדוני מלכי, כי כנים דבריך ונאמנים. לבי, לב אשה, יבין לך, אך בינתי תסרב לקַבּלם ולקיים מבוקשך. אכן, בידך לכפוֹתֵנִי ולהֲביאֵני בית-הנשים אשר לך, אך האומנם יהיה דויד מלך ישראל כאחד הנבלים?

הוא מתכופף קמעה, מלטף צמותיה וחרש ידבר:

  • לבי-לבי לך, בת-שבע, חמדת עיני, היפה בנשים, הבָּרה והטהורה. אך דעי לך, חזק כצוּר לב דויד בקרב, אך לב אדם הוא, לב בשר ודם – נער פותה דויד, נער תמים המבקש מעט אושרו באשה שקסמה לו והיא לא תשיב אהבתה לו. אך מלך יהודה, שאהבת עַמו נתונה לו, מדוע תמנע ממנו בת יהודה את סיפוּק הגבר ואת שלוַות-רוחו – ואולי אף את שלוַות-רוחה היא?

  • צדקת, אישי מלכי, - תשיב לו ותחליק על רעמת שערו ברחמי אֵם – צדקת מאד. אין תשובה בפי. לשוני נאלמה דום. ורוחי נסערה בי, כמִפרשׂ בסער נטוּל אחיזה וכיווּן. יהא כאשר אמרת, עליך אשלח יהבי, דויד מלך ישראל, ובאלוהים אבטח כי יסלח לאֲמָתוֹ ויסעד צעדהּ… – ובדברה חנקו הדמעות בגרונה, ואחר הוסיפה:

  • אך אחת אבקשך, אדוני מלכי, בן אם ייוָלד לנו, בן חכם וטוב, וישב על כסאך ומָלַך על ישראל.

קם המלך על רגליו, הרים ידיו אל מול שמי-התכלת העמוקים, הזרועים כוכבים – ויישבע.

אז ירדו אל בית-הנשים.

המלצות קוראים
תגיות