א

מדרגות-אבן נרחבות מוליכות אל פסגת הגבעה. חצובות הן בסלע. פה ושם מוריק בנקיקיהן דשא, מציצים ראשי פרחים וגבעולי שיבּולים, נאחזים, נאחזים בכל רגב אדמה. מֵעברים – שיחים ואילנות כעולים מנִבכי האבן. ובאופק: חולות קודחים, גבעות קרחות ומשבצת של שדות ירוקים, גנים, אִבּי-נחל. מדבר וישוב המתפתלים במאבקם.

מבעד לקרום השקוף של ליל-התכלת מצטיירים שׂרטוטיו של הארמון על אֲגַפָּיו השונים והבניינים הסמוכים לו. שלווה עמוקה נסוכה על הכל. יְלֵל-תַּנים וזינוקי-פתע של חיות-טרף מוּחרדות פולחים, לעתים, לב הדממה. ממרחקים עולה דֹכי הנצח של גלי הים…

עם שחר מתבהרים והולכים האופקים. שוליהם מאדימים כעין הארגמן. ואז תנשור גם קליפת האפלולית העוטה את המשמר ליד הארמון. גוברת תנועת דמויות אפורות בחצר רחבת-הידיים, אצות הן לעמל יומן. מתוך בקתת-חֵמר מתאַבּך ועולה עמוד עשן סמיך, המטפס על מרחבי התכול ונמוג בהם. מדורת-אש גדולה, להבות וגצים אוחזים בענפים היבשים ובולעים אותם. השפחות שׁופתות הסירים, נושאות כדי מים על ראשיהן, והעבדים – נתחי-בשר אדומים מדם, סלי פירות, יין וקמח – סעודת הבוקר למלך.

הוא, המלך, עוד סרוח על יצועו השטוח, המתרומם קמעה מעל לרצפת החֵמר המיובש. למרגלותיו – גוש מקופל: המלכה. כד שמן בפינה. מבעד לפתחי-החלונות הצרים בוקעות הקרניים הראשונות של השמש הרעננה-צעירה העולה בגבורתהּ. רק חדר-הפילגשים, בירכתי החצר, שרוי באפילה כבדה. עוד מעט יבוא העבד לסוּך גופו בשמן, עוד מעט יגישו המשרתים, המצפים למוצא פיו, את סעודת-הבוקר. גם נערות המלכה מחכות מעבר לשער הנעול. ומחכים הכוהנים המקטירים על המזבחות -

---

זע המלך על משכבו, ניער מעליו את שׂמיכת עורות-הנמרים – הוא קם. ובבת אחת גוברת התנועה בחצר, באגפּי הבניינים, במדרונות, בשדות ובכרמים. יקוד שמש נשפך על היקום כמטר-אש. הוא יוצא מפתח חדרו, צועד שֶׁפִי – המשמר דרוך על עמדתו. לאטוֹ מתקדם ראש הכוהנים ועמו בני הלוויה – להקביל פניו בברכה. כאינו נותן דעתו לתכונה מסביב מחיש המלך צעדו.

על שולחן-האבן הנמוך, מתחת לעץ מצל רחב-פֹארות, נתחי צלי וסביבם ערימות תמרים וזיתים שנתלשו בעוד שחר מבריקים באגלי הטל. על כר-עור ממולא צמר רך מסב המלך בישיבה שפופה. מחלפות שׂערו המדוּבלל מבריקות, מסתלסלות על אודם הגלימה רחבת-השוליים. קומתו ההדורה על אף סִרבּוּלה המגושם ניבטת בגאוַת-שליטים, מהולה בוז ואכזריות, סביביה. שפחות ומשרתים, כוהנים ושׂרים, חכמים ויועצים ניצבים דום במקומותיהם כדרוכים להכרעה שבמוצא פיו.

עוד הוא נתון בעיצומה של הסעודה – ונקישות-תוף מבקיעות החלל. שעטת סוסים מהדהדת במרחק, מתקרבת והולכת, מאיטה קִצבה, מתרוממת בשביל העולה אל פסגת הגבעה. אחד מן המשמר אשר על השער נזעק ביעף והודעה דחופה בפיו לראש המשמר אשר על הארמון. האחרון נכנס לחצר המלך, מתקרב אל השליט, כורע על ברכיו ולוחש באוזנו:

– דבר נכבד אליך, המלך, משׂר-צבאך אשר בחרוֹשֶת-הגויים!

– ייכּנס ויבוא.

– לפקודתך – אדוני המלך.

ב

בצעד אִטי, מדוּד, הוא נכנס לחצר הפנימית כמושך אחריו כובד גופו נמוך-הקומה ומשוּפע-הבשר. קשקשי מָגִנו נוצצים בשמש-הבוקר. כובע-הנחושת של המצביא שפיתוחי ציפורי-טרף בו לראשו וסנדלי-ברזל לרגליו. חנית צרה וקצרה מתנדנדת לצדו. הוא צועד אל מושב המלך, - פלגי זיעה ניגרים על פניו שחומי-העור השׂעירים - כורע לפניו בהכנעה, מתיישב על ספסל-אבן בצל אֵלה עבותה. נער מנערי המלך מגיש לו ספל מי-מעיין צוננים וזכים.

המצביא המהולל של החיל הכנעני מספר למלכו על הרוח הרעה שצָררה בכנפיה את תושבי הכפרים העברים הנתונים למרותו. כל מקום, אליו באים שליחי המלך הם נתקלים בזעם כבוש, הנקם מפעפע תחת כל שיח, במערות חבויות, בנקיקי הסלעים. אחדים מגובי מס היבול נרצחו. בּמות ופסילים נותצו. העברים מטמינים יבולם, מערימים, מתחמקים ממילוּי דבר המלך ופקודתו. הלילה להם לסִתרה ומגן. ואף בחרושת-הגויים, שם שוכן צבא המלך ורכבּוֹ הכביר, ניתן הצו להגביר המשמרות ולהעלות אבוקות דולקות בשערים להאיר את אפלת-הלילה הבוגדת.

מנַין הרוח הרעה שדבקה בשבטים הסוררים? מה תצפון בחוּבּה? הַהתעורר שוב אלוהיהם, אֵל שׂגיא וגיבור-מלחמה, שחילצם מיד מלכי מצרים ועמד להם במערכותיהם כאשר זנקו בסער מן המדבר לכיבוש כנען? דומה, כי האשה, זו הנביאה היושבת למשפט בהר אפרים, היא הנוצרת את הרוח הזאת וּמפיחתהּ ללהבה איומה. האם לא נשלחה אל העִברים לעוררם למרד ולנטוע בהם שאיפות כמוסות?

יבין מלך חצור מפסיק לרגע סעודתו. סיסרא מפסיק דיבורו. הוא מחכה.

– מי האשה הזו? – פולט פיו של המלך צריחה חדה-פרועה – מי האשה הזו אשר העיזה נגד אלילי כנען? עוד הלילה הזה תובא אליו אסורה בנחושתיים. עוד הלילה הזה תבוא על דינה. את בשרה יַלקה בשוטים לחים, את נתחי גֵווה יזרוק לכלבים

---

בדריכות שבהכנעה מאזין סיסרא לסיום דברי אדונו המלך, וממשיך:

– היא, האשה הזאת, יפת תואר היא וחכמה. חן-מלכים יצוק בה, תפארת-נשים ותבונת-גברים חוּבּרו בה. בצדק תשפוט עמה ולימין כושליו תעמוד. עמוקה מני תהום האהבה אשר ירחשו לה. אהה, כי אהוֹב יאהבוּה עד למאד! כאגדה נערצה ירחף שמה במשכנות ישראל, בין יוגבים, רועים, נודדים. בה תרדים אֵם את ילדהּ הפועה, עליה יתלחשו העובדים בשדות ועלמים בהִתעלסם עם בחירות-לבבם, היא התקווה לכל מר-נפש. כמלכה לא-מוכתרת תשב על מצעה תחת התומר הענף, שומרי ראשה לצִדה, והעם יעלה אליה בשבילים אשר בין שדותיה, להשתחוות לפניה אַפַּים בדומיה קדושה ולהציץ בקלסתר פניה. אז יש אשר תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות-מהבהבות – רוֹך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שִפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שׂמלת-בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשׂוֹפי בשׂרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביהָ כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת-חרש:

בפרוֹע פרעות בישראל

בהתנדב עַם,

ברכו ה' –

אז תעלה זמרת-עוּגב ערבה, שתלונה בה ומְרי בה וכיסופים בה, על כנפיים נעלמות תרחף הרחק. היא תישא קולה בשיר שראשיתו התרפּקוּת אהבה חרישית וסופו אש קרב סוער – וכל העם יפליג עמה בשיר ודומה כל הגבעות פצחו עמם שיר. היא, דבורה הנביאה, האחת אשר לא כרעה ולא השתחוותה לפניו, לפני סיסרא – סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, היא האשה אשר העיזה –

ניתר המלך ממקומו, קם ועמד על רגליו. זעו אשכולות הענבים על השולחן, זעו המסובים אחוזי חרדה.

– עוד היום תובא לכאן, לרגלי תרבץ, עוד היום, בנחושתיים, את בשֹרה אָדוש – ויצנח, שופע זעם, על מושבו.

– אכן, אדוני המושל, - ממשיך סיסרא – לא אחת ניסיתי, גם בדרכי ערמה ותחבולות, לכבוש את האשה הזאת ולהכניס לבית פילגשַי, למען יהא בידי להביא את ראשה הנחמד על קצה חרבי שי לך, אדוני רב-החסד. אך אודה לפניך, מלכי, כי חשוֹש אחשוש מפניה, כי חכמה מאד. איש משומרי ראשה לא נעתר להסגירה בכסף. איש מבין בני שבטה אשר בהר ובעמק לא יושיט לנו סעדוֹ.

כן, עוד זאת, כבוד מלכי הגדול, גם אם נתפסֶנָה ונעשה בה שפטים ונמיתֶנָה – וייענו לדבר הדים בקרב כל שבטי העברים, הדי זעם מר והֲרה-סכנות לבית-המלך. קוֹם יקומו מחנות גואלי דמהּ מדן ועד באר-שבע. יעוץ, איפוא, אדוני המלך, עצתו ויגיד את דברו – ואשר יגיד קוֹם יקום.

שותק המלך. שותקים המסובים בעצירת נשימה. הכל מתוחים לשמוע את אשר יחרצו שפתיו. להט השמש – אש צורבת, אבל אין נוגע במים או ביין, וחרון המלך – שלהבות.

ופתאום פרץ:

– ואני אשסע את הלביאה הזאת, אני את בשרה אדוש, בכפות רגלי ארמסנה, את דמה אקיז, ארווה, אסחט, ראשה הכרוּת – מיטב שְׁלָלי, פאר מחלפותיה – אזור חגורתי –

– ואת בנֵי המרי, את המשפחות והשבטים הממרים – השמעת סיסרא? – למחוץ בכוח הזרוע והברזל, חָרַש-ברזל וסתת-אבן בל יירָאה ובל יימצא אצלם והמס אשר מן הגורן ומן היקב ומן הדיר בל יחסר –

הרים סיסרא משקל גופו, נתכופף קמעה ויאמר:

– פקודתך היא, אדוני המלך, אשר תקום בידי סיסרא שר צבאך החזק בצבאות משני עברי הירדן. את כוחו העיוור של הברזל אשר לנו ואת מרוּת אלילינו נשפוך עליהם בזרוע נטויה.

השתחווה ויצא. שעטת סוסים במורד הגבעה מתרחקת, נמוגה…

ג

השמש השוקעת צונחת מאחורי הרי אפרים. מכחוֹל-אמן שופך פסי אודם על גבנוני הפסגות, בין עצים, בקתות, גדרות-צאן. ליל צונן ואפל כובש עד מהרה את החי והצומח. פה ושם מבליחים ניצוצות בודדים. פכי-שמן שהודלקו מפיצים אור דל, מדוּרות מעלות עשן ומתיזות גִצים.

היא יושבת בירכתי המערה והוא גחוּן לידה, ראשו שעוּן אל חזה המסוער, דפיקות לבה ונשימתה העזה מתפעמות בחלל הרוגע.

– מלכתי, הנדיבה בנשים, שׂרתי, חמדת ישראל – לוחשות שפתיו. ידו האחת מלטפת בעדנה רוֹך צוארה, האחרת גולשת על פני צמות-המשי. מלכתי, יונתי – נפשי יוצאת אלייך בימים ארוכים של עמל ושׁרב, לא אוכל עוד שׂאת. נפשי יוצאת אלייך, בת אפרים הנדיבה, עד כלוֹת, כאשר יכמה היקום הלוהט הזה אל ברכת היורה. תני לי ואהי אחד עבדיך, הדבוֹרה, תני לי ואגמע נופת צוּפך ויערב לי עוּקצך, כי נעמת-יקרת לי מאד, שושנת חיי, ואין לי חיים בִּלתך.

– לא כי, בן אבינועם, תשיב לו. לא ולא. אחת אמרתי ולא אשוב. לא תמיר דברהּ הנביאה, לא תבגוד בדבר האלוהים אשר בלבה. כי גדולה אהבתה לשבטי ישראל, מכל אהבות גברים גָאתה, כי יקרה מורשת-אבות מכל מנעמי חיים. לא משקל ולא מידה להם. לא, היא לא תהיה לאיש, לא תבנה לה בית, עד אם ייבָנה לבטח בית ישראל, עד אם יוּדבּר האויב המרושע ויפורק עוּלוֹ הכבד.

– שמע לי, ברק, והאזינה: הגיעה השעה ואין לשאת עוד בסבל, בחרפה, בהתעללותם של הערלים הנְמִבְזים האלה, עבדי הבַּעל והאֲשֵרה והעַשׁתוֹרת. וזה דברה, דבר אלוהים חיים, דבר האמת והצדק: אש לוהטת תאוַות החירות ומים רבים לא יכבדוה. הֲיצאו אבותינו מבית-העבדים אשר בארץ-היאור למען יהיו הם ונשיהם ובניהם מס-עובד למלך חצור, שׂדותיהם ובהמתם, יגיעם ועמלם לבַז ולמִשיסָה? חזק רכבּו של סיסרא, סלעים ירוץ, אך אש-החירות אשר תבער בנו – תמיסוֹ. חֲזַק, ברק, חזק בן אבינועם, ואלוהי ישראל יעמוד לך, כי תשועתו בךָ .

חיַת-לילה זנקה ממחבואה ותציץ בעיני-טרף ירקרקות אל פתח המערה. ברק לופת את ניצב חרבו אשר מתחת לכנף בגדו. וכה ימשיך דברו:

– עיני טרף לה, לחיַת הכנעני ועָרמת נחשים, היא עוקבת בדרכים, בשבילי השדות והיערים, במשעולי הגבעות; דל ומועט הברזל אשר לנו, מעטים הסוסים והקשתות והחצים. רבים בנינו, תפארת בחורים, שלקחו להם מבנות הארץ, זנחו עַמם והם כורעים לאלילי עץ ואבן. רבות בנותינו, בנות עלי עַין, אשר דבקו בערלים ויהיו לבשר אחד עִמם והן חוגגות ושמחות עם משעבדינו. ורבים מה רבים אשר הִסכּינו לשוֹט, אכולי-פחד ומכוּרסמי-ייאוש. בני מֵרוֹז פָּרשׁו מעלינו¹. אחד-אחד יכריעו את שבטינו, כעופות דורסים יעטו עלינו: הפלשתי והכנעני, מואב ועמון, אדום ועמלק וארם – אִי מנוס מִמֶלקַחֵיהם, מתאוַות השוד והביזה והנקם המְפַעַמתָּם. והשם סיס-רא עולה על כולם. צליל-מתכת לו, אימה ואכזריות בו. הֲיקום לנו הכוח, היעמוד בנו העוז, הגידי דבורה, חמדת-לבי, הגידי, כי נפשי בי תפרפר כציפור בסער לא תדע מנוחה ורבה החרדה –

– לא, ברק – תשיב לו בנחת ובהַטעמה – לא פִרפורי ציפור חלושה הֵמָה, כי אם זעזועי הזעם הקדוש בטרם יחוּשל ויוּצק כסלע. אם לא נאגור כל גרעין של כוח, כל בחור וטוב, כל אשר לא דעכה בו אהבת עַם וכבוד אנוש; אם לא נצא חוצץ בכל עוז הרוח אשר לנו, בכל כוחות הנפש; אם לא נפיח את ניצוצות האמונה הגדולה הקדומה – ואבדנו. זִכרנו יָסוּף מעל האדמה הטובה הזאת. כי באש ובחרב, ביין ובעבודת-האלילים, יכריתוּנו אויבינו כליל. אך הצרה תלַכדֵנוּ והאהבה תאמצנו. כל גיבורי ישראל מימות משה ועד היום יצאו עמנו במערכותינו. עוּרה, ברק בן-אבינועם, ישראל לך יצַפה, עוּרה וצא בגיבורים לתשועתנו!

לילה ודֹמִי. פעיה בודדה של כבשׂה במרחק. מַשׁק מי מעיין מפכּה בהרים. ילֵל חית-לילה שוחרת טרף. ושוב דממה, כבדה ומהורהרת.

– הֲתצאי עמי, דבורה, במערכות ישראל?

– עמך אהי, מחמל-נפשי, בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה. בתְכוּנה לקרב ובמערכות החירות. אהבתי ואמונתי בך תלַווינה אותך ותאוששנָה פּעמֶיךָ. אַל רִפיון, ברק, אַל פקפוק. הלוֹך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך. אל נא ייאָמר: ביד אשה נתן אלוהים את הכנעני. אתה תצא בראש מערכותינו.

פאתי שמים מתבהרות. כְּפושטים גלימתם האפילה הרי אפרים. שׂרטוטי צוקים, אילנות, בקתות לובשים צורה וישוּת. ושחר צעיר, סומק-לחיים, מטפס שֶפִי ועולה.

קם הגבר על רגליו, זקף קומתו כצבי לפני זינוק גדול, וישׂא קולו בתוקף:

– אכן כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה. היום הזה אנו נחלצים למערכה הנחרצה. את הערצתך יחקקו בחורי ישראל על שִלטֵי הגיבורים, על חוּדי חרבותיהם ישׂאוּהָ, חרב-נקמות, לטהר אדמת ישראל מעִם העקרבים המאוסים האלה, מוצצי דמנו ומשחיתי נפשנו. אכן, כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה, האמיצה בנשים, חמדת ישראל ועוּזוֹ.

ד

ותכבד המערכה. מעבר מזה לשפת הקישון הנושא מימיו בשאון אל המפרץ – מחנה העברים: חפירות, תלי-אבנים, שׂקי-עפר, ערימות קשתות, חניתות, חצים. גשם עז ניתך. אוהלים מתבדרים ברוח. וממעל – שמים זועפים קודרים. הלוחמים נאחזים בכל זיז-סלע, בכל קמֵט-קרקע, בכל מחפורת – כדבוקים לו. מדי התקרב חלוץ רכבּוֹ של האויב ופרשיו אל הנהר במאמץ לחצות את שׁטפוֹ הגוֹאה בחלקיו הצרים, הרדוּדים, ויסתערו עליו בזרוע-חֵימה, ירגמוהו באבנים, בחצים, בלפידים דולקים. שוּר! גם הפצועים לוחמים בחירוּף-נפש עד צאת נשמתם. היום להם למגן, והלילה – להתקפה. בראש בחירי לוחמיו יחצה ברק בלילות את הנהר, יסתנן אל בין מחנות כנען להטיל מהומה ומבוכה בחיל הבוטח, לשלח אש במחסניו הגדושים, לנתק קשרי תחבורתו. ויהי להם הלילה לחרדה… פסקו החינגָאות, פסק המִסבּוא.

שקט שורר באוהלו של המצביא אשר בעורף. לידו ניצבת מרכבתו ההדורה. מבעד ליריעות הרקמה מציצות עיניים בוהות, תרות, נבוכות. עדרי עופות וחיות שהוחרדו משׁאון הקרב בורחים ביעף מסובכי הנחל. אליהם מצטרפים סוסים משתוללים, מבוהלים. שריקות-חצים פולחות האויר. תימרות אבק נישאות בסערה ובמטר-העוז. היָכזיב הרכב, היִבגוד הברזל, הֲתִזנחנוּ עדת האלילים בשעת מסעהּ? וכה הרבו הכוהנים להתפלל להם ולהקריב קרבנות לפני הקרב! – הן כבר כּרעה-נפלה חצור לפני שנים ותהי למשיסה לשבטים כובשי כנען. כי אָדמו גלי הקישון מדם לוחמי כנען, כי כבר אזלה התגבורת הזורמת מחרושת-הגויים, וחזק לחצהּ של חזית העברים: מצד הקווים הקדמיים אשר בראשם ברק ומן האגף שם תסתער הנביאה. ממדרונות הרי הגליל הם זורמים, ללא הפסק, בני אפרים וזבולון, עַם חירף נפשו למות, לעזרת הלוחמים.

אז יאחז בכד-החֵמר אשר לידו ויקרבוֹ לשפתיו. בתאווה סוערת יגמע עמוקות מן הנוזל האדום, כמבקש לטַבּע את אכזבת-אין-האוֹנים המכרסמת אותו ולהפליג על גלי הדמיון המשעשע הכוזב - - לאחר מכן הוא משליך את הכד בזעם לאדמה וצונח על יציעו. ונרדם. לקול התופים המבשׂרים את הקרב יתעורר שוב, בברכיים כושלות יזחל לפתח האוהל – ויאזין. אך תרועת שופרות הניצחון בוששת לבוא -

ושוב תאחז התרדמה בעפעפיו המיוגעים והלֵאים. סרוח על מצעו הוא הוזה במלך חצור, הבוטח במצביאו ובניצחונו, ובחצר שלו, המצביא, אשר בחרושת-הגויים הגדושה עבדים וחיילים ופילגשים בעֲדִי-עֲדָיִים. מה רב הזהב והיין ובדֵי-הצִבעונין ורקמות-המשי המצפים לו, מה רבה הצהלה והשמחה! ומשתאות-השמחה אשר ייערכו לכבודו, לכובש המנצח, בשובו בראש רכבּוֹ עטור-התהילה – פרשים מדוּגלים לפניו וחצוצרות-הניצחון מבשׂרות בואו, ועִמו – עגלות עמוסות שלל ורוב שבויים, גברים ונשים, אשר יימכרו לעבדים ושפחות.

ועתה הוא צופה אל אחרית הקרב המתקרבת כיד-ברזל חסרת-רַחם השלוחה אליו לחנקוֹ, למעכוֹ –

סערה ויללת רוחות-זעף. לילה.

ה

הם נסים! במהירות-הבזק חולפת הבשׂורה על פני רחבי הארץ, מכפר לכפר, מבקתה לבקתה, הוכה הכנעני מכה ניצחת, בא יום נקם ושילומים. מנוסת-בהלה מנוסתם. פרשיהם ורכבּם ירדו מצולות הקישון. בית המלך וכבוּדתוֹ אצים לעבר אדום אשר בדרום, שׂרים, יועצים, וסרנים חפויי-פנים וחבורות כוהנים אשר לבַּעל ואשר לאַשׁרה ואשר לעַשׁתורת, נוגשים ולוחצים וגובי-מיסים חופזים לעבר מואב במזרח. עגלות עמוסות מידרדרות ממִדרוני הגבעות. כעכברים הנמלטים על נפשם מן השדה העולה באש הם נסים ברגל וברכב ממִבצריהם –

וגם הוא, המצביא המוּכּה, בבורחים. בהאיר שמש יום יצטנף באחת המערות – פת יבשה לחמוֹ ומי מעיין משקהו. ועם לילה יחיש צעדו בדרכים-לא-דרכים. ברק ואנשיו רודפים אחריו סוגרים עליו מכל עבר, כי נחרצה החלטתם לקחת שבי את ראש נוגשׂי ישראל ומדכּאוֹ. אָן ימלט נפשו? בכל כפר ועל כל אֵם דרך אורבת סכנת ההסגרה, וחמוּרה ממנה – סכנת כניעת-ההשפלה. אך יצר-החיים מאַמץ שארית הכוח.

בצענים אשר את קָדש נטוּיים אוהליו של חֶבֶר הקֵיני – ושלום מִני אז בינו לבין יבין מלך חצור. שם, באחד המדרונות החבויים אשר להרי נפתלי מתגוררת יעל, מבָּאי חצר המלך, שראתה את רוב פּארו והדרו, שטעמה טעם תענוגיו ומשוּבתו, במשתאות המלך נזדמן עִמה, והיא יפה כפרח-הרים שצמח וַיִיף בין סלעים וטרשים ויד הטבע טיפחתו. הוא חמדהּ מאז, אף מתנות שלח לה. על אף רום יחסה ומוצאה ממשפחתו של אבי נביאי ישראל ופוֹדוֹ מיד מצרים, נמשך לבה אל בית מלכוּת הכנעני, אל פארו והדרו ותענוגותיו. האם תעמוד לו גם עתה בצרה, האם תשמור אמונים למצביא המוכּה, שצבא שבטי-ישראל הגיבורים הנחילוּהוּ תבוסה ניצחת?

ערב בגליל. דממה בהרים. בשארית כוחותיו הוא זוחל במדרון. רגליו שרוטות מקוצים ואבנים, פצועות וזבות דם. שׁכבת זיעה סמיכה מכסה את איבריו הלאים הכבדים, העוטים קרעים. לא חייל, כי אם עבד הנמלט על נפשו, אסיר שפרץ חרצוּבות כִּלאו –

צל ארוך מתמשך על הסלע. דמות תמירה ניצבת לידו כבְרוש זקוף. אכן, זאת יעל העומדת בפתח אוהלה. הוא בוחן את הבעת פניה –הֲייכמרו רחמיה עליו, או אם לעוג תלעג לו ואולי היא גם תסגירוֹ בידי מבקשי נפשו? כשתי חיות-שדה שנפגשו על אם הדרכים הם ניצבים. זה מול זה, בלא נוע, דרוכים וקשובים.

אז תתקדם יעל לעומתו בצעד אִטי –הֲתזנוק עליו לדרסו, או אם תחבקו כאז, בשעות החֶמדה והתענוגות בחצר יבין, תטמינוֹ ותצילו? גלי חרדה ותקווה מסעירים רוחו המדוכאת. אך הנה נשמע קולה השקט-הערב, קולה מאז, ומוחה את חרדתו. מה קרה לך, שר צבא כנען? מאין תבוא ולאן תלך? סוּרה, אדוני. סורה אל אוהלי, אל תירא. והקול שופע טוב ומרגוע. לא, היא לא תטמון לו פח, לא תסגיר את אורחהּ המסכן, היא האשה הגאה מבּאי חצר המלכות. ויהי לו קולה מנגינה ערבה לאוזן, שיר ערשׂ ותנחומין לנפש אובדת וכלה בעוניָה.

צלילי-לילה עוטים את המדרון והאוהלים הנטויים עליו. הוא משׂרך רגליו לאוהלה. צונח על שטיח עורות-העזים הפרושׂ על האדמה. היא מכסה אותו. מים שאל, חלב נתנה ופַת-סולת וחמאה. סמוכה לידו היא מנגבת במטפחתה את פניו הרטובים מזיעה, היא יושבת ושותקת.

הוא מתאושש קמעה. עתה הוא נזכר בשאלתה: מאין תבוא ולאן תלך? לא, הוא לא יגלה לה עתה את מלוא האמת. עוד הלילה רב, צונן ואפל ושומר סוד. ינוח קמעה והיא תשכב לידו. אכן, קשתה – לדבריו – המערכה על הקישון, אך לא נחרצה. עם שחר ימשיך דרכו, יעקוף את מרדפיו ויחזור אל מטהוּ אשר בחרושת-הגויים. עוד צבא לו ורכב-ברזל – ובכוחותיו יהלום מהלומה ניצחת בחבורות המורדים במלך. עתה אחת בקשתו: עֲמוֹד פתח האוהל והיה אם איש יבוא ושאלֵך ואמר: הֲיש פה איש, ואמרת – אָיִן…

לילה. דממה. כוכבי-שמים רומזים דרך הפתח, רוח קלה לוחשת נושאת בכנפיה ריחות יער ואֲפָרים. עתה הוא סרוּח בירכתי האוהל שקוע בשינת.

דמות תמירה ניצבת בפתח האוהל – לבה פועם. האומנם נשבר כליל מטה-עוּזוֹ של הכנעני, או המערכה עודה בעצם עוּזה ובני עמה עומדים על נפשם מול הרכב הכנעני הדורס גופם ותקוותם? אפשר ונכונים דבריו של סיסרא והוא עתיד לחזור בראש צבאותיו וכְסופת-זעם שאין מחסום בפניה יגבור על שבטי ישראל ויכניעם וישׂימם מס-עובד? ואז גם יזכור לה חסד הצלתוֹ, כבוד ויקר יהא נחלתה. מן הכפר אשר במדרון ההר תילקח אל חצר המלכות רבת-הפאר, המשופעת בתענוגות ובשמחות.

עוד רגע תהסס, תיאבק, תפרפר; קול נחרתו עולה באוזניה מירכתי האוהל. אך קול שוועת שבטי ישראל בוקע אליה, קול המצפון הוא שנתעורר בבת אחת, בתוקף תביעה עזה ונחרצה. ולפתע כה קטנה ונמאסה בעיני עצמה; שוב לא נֶצֶר מגזע נדיבים כי אם שפחה חרוּפה היא המתרפסת לפני אדוניהָ הרוֹדה בה. כל גאוותה של בת-ההר הנושמת אויר-חירות נדלקה בה ותהי אש גועשת. עתה תכפר על עווֹן בגידתָהּ, תזקוף קומתה, בעיניים חדשות תביט מחר בעיני בני שבטי ישראל אשר תפגוש בהם בשדות או בדרכים -

אז תוציא בכוח את יתד האוהל, תיקח את פטיש-הברזל, תשכב לידו ובתנופה אחת תפַלח רַקָתו ושפתיה תדובבנה חרש:

כן יאבדו כל אויביך, אלוהים!

ו

הגשם חלף-עבר והשמים טהרו ועמקו מאוד. השמש ליהטה את האדמה אשר רוותה מים רבים, ואת הצומח אשר נבט ופרץ מרחמהּ בחדווה גואָה.

המון עַם רב שוקק, הומה וזורם כנחל אל עבר ההר – לחוג את הניצחון הגדול. שמחת החירות קורנת על כל פנים, פנים חרושי-עמל ושזופי-שמש ומוכי-רוחות-הרים ומגוּדלי-שׂער. הם נוהרים חבורות-חבורות ועמם מפרי השדה והגן והכרם, נאדות יין ודבש ואף אילים וכבשׂים ויוֹנים. הודלקו מדורות וההמון הצוהל סביבן. שיר ונגינה עולים מעֲבָרים. כל שבט – ושיריו, כל שבט – ולבושו. זקף העם קומתו, היתה בו רוח חדשה, אחווה גדולה שנִצרפה בסבל ובשאיפה עזה.

צעירים וזקנים, נשים וילדים, שיכורי-גיל, מתנשקים, מתחבקים, מברכים איש את אחיו. צעירים יוצאים במחולות. אך מדי עבוֹר הלוחמים בין ההמון, חגוּרי חרב ומגיני שׁריון, מהם חבושי-פצעים, ילווּם הכל במבטי הערצה ובנות יטילו לרגליהם אַגדֵי-פרחים משדה והר…

והנה נשמעו נקישות התוף הגדול – הושלך הס במחנה. כאילו עצר הים את זעפו. מפה לאוזן עובר-חומק הלחש: עוד מעט ותופיע הנביאה, בחירת ישראל, כי לה יאה ולה נאה כבוד הניצחון. והעיניים נשׂואות אל אחד הגבנונים בהר אפרים, צמודות לאוהל נעול אחד בצל עץ-התומר הגבוה – אוהלהּ. ברטט יצַפו -

ופתאום קמה דממה גדולה דרוכה, דממת-קודש. דומה, עצר העם פעימות לבו. נאלמו כל שפתיים כליל. הנה היא, לעיניהם ממש, חמדת-לבם, שכל יְפי רוחם ותקוותם שיקעו בה ובמיטב צבעי דמיונם משחוּהָ ותיארוּה. שֶפִי תצעד, שׂלמַת-צבעונין עוטה קומתה התמירה, הזקופה עתה יותר מתמיד, והיא גולשת עד לכפות רגליה. זר פרחי-שדה לראשה – והיא עצמה פרח גדול במלוא תפארת פריחתו. הנה היא, הגואלת, ולצִדה – המצביא הישראלי, עוד סימני המאמץ חרותים בפנים השׂעירים, אך מבטו הנועז מהול עתה במשוּבה קלה.

הם נעמדו כתקועים במקום, מחבקים בעיניהם את העם הזה כמבקשים לפענח את חידת עתידו. העם המנצח הזה, הנרפה והאמיץ כאחת, הסורר והנאמן, הֲישׂכיל לנצור את ניצחונו ולדבוק באלוהי אבותיו כובשי כנען, ברוחם ובמורשתם? והנה עבר קול במחנה, קול צלול וחד והֵדו נענה במרחקים:

- עוּרי, עוּרי, דבורה.

עורי, דַבּרי שיר,

קום, ברק, וּשְׁבֵה שֶׁביְךָ,

בן-אבינועם –

ושוב קמה דממה גדולה. אז תרים דבורה ידיה ותשׂא את משׂא שירתה על הסבל ועל התקווה, על ההתנדבות ועל הגבורה ועל התשועה הגדולה, ואף תיַיסר את הנִרפים ואת אלה אשר עמדו מנגד, אשר כפו ראשם בפני הנוגשׂ ולא נחלצו למלחמת-הקודש. היא תישא אִמרותיהָ ותשיר (ברק יענה לעומתה), ודומה – נמוגו דמויותיהם כליל, ורק קול מסתורי מאֵי-שם, מעִמקי ההר הנצחי, בוקע ועולה ומרחף בחלל שטוף-הזוהר – מנגינת-הֲמוֹנות היא, מנגינת נפש העם מדור לדור.

היא תסיים בפרשת הובסתו של צבא סיסרא ומחיצת רַקָתו של גדול הנוגשׂים.

כן יֹאבדו כל אויביך, ה',

ואוהביו – כצֵאת השמש בגבורתו.

וענה העם לעומתה בתרועות-עוז:

כן יֹאבדו כל אויביך, ה',

ואוהביו – כְּצֵאת השמש בגבורתו.

עם צאת הכוכבים הם חוזרים, ברגל וברכב, עייפים ומתרוננים, איש לאוהלו ולמשפחתו – לעמל חייהם על אדמת מולדת ששוחררה.

א

במסבאה הגדולה אשר בצידון עיר-הנמל רב השאון וההמולה. ליד מזרקי היין רבוצים שיכּורים הלוּמֵי סובאָם, וקולותיהם הצרודים מתערבים בזמרת פורטים על פי נבל. באחת הפינות מתגודדים אנשים מסביב לאַשׁף ועוֹנֶנֶת העושים בכשפים.

רוחות קלילות, משיבות-נפש, באות מן היערות אשר על מורדות הרי הלבנון, מלטפות את הגלים הרוגעים על חלקת הים. שער-הדגים ההומה מתרוקן והולך. חבורות עמֵלי-יום מיוּזעים חוזרים מעבודתם בנמל. מדוּרות דולקות ליד המצבות והפסילים, הקבועים מתחת לעצים על הגבעות מסביב. עוד מעט ויזבחו את הזבח, זונות מפוּרכּסות תצֶאנָה במחולות לליווּי זמרה ושיר. תַּגָרים ורוכלים וסוחרים עשירים יסבּו בישיבה שפופה, יסבאו את היין האדום ויפליגו בשיחות בטלות ובנאפוּפי-עֲגָבים –

מרכבה רתומה לזוגות אחדים של סוסים אמיצים מגיעה ביעף אל שער המסבאה. אשה הדוּרת-לבוש יוצאת מתוכה בטפיפה וברגליה תעַכֵס. ענק-זהב לצוארהּ ועגילי-זהב באוזניה. אש זרה לוהבת בעיניה הירוקות, הסוקרות בבוּז את המון הסובאים מסביב. בצעד מהיר היא מטפסת על שלבי הסולם, עולה על הגג השטוּח ומתיישבת באחת הפינות. עיניים רבות מלווֹת את בת אתבּעל, מלך הצידונים, שירדה למסבאת הנמל – ואחד, לבוש אדרת-רוזנים, מתקרב אליה לאִּטוֹ, מברכהּ בקידה עמוקה ויושב לידה.

הם גומעים מן המשקה האדום, לועסים מגדנות ומוצצים עסיס גרעיני-רימונים. ריחות בשׂמים ותמרוקים מהוּלים בזיעה חמימה נודפים מהם. ומסביב – מצהלות שיכּורים, קולות נגינה ושיר, לחישות קוסמים ועוננוֹת, חיבוקי עגבים –

הלילה הזה לנו הוא – היא לוחשת על אוזנו ומחייכת חיוך-ערמה. – הלילה הזה לנו! ועתה אל מרכּבתי בואָה, במדרוני הלבנון נשוטט, בין ארזים ועצי-בּרוֹש נָפוש. שם אתן דודַי לך, שם נתעלס באהבים עד יעלה השחר. כי זה לי הלילה האחרון בצידון עיר הוּלדתי, בצידון ההומיה והשמחה –

חבוקים הם יורדים במדרגות הסולם, עולים על המרכבה – ומתרחקים בדהרה. מאחוריהם – הנמל הרוֹדם ושִׁפעת אניות וספינות העוגנות בו.

הלילה האחרון בצידון – אמרת איזבל, מלכַּת לבבי, האומנם האחרון?

אכן, כי הלילה האחרון הוא לנו ונגמע טוּבוֹ עד תום. כי עם שחר אצא במרכבת-אבּירים להר שומרון, בירת מלכי ישראל, שם נְתָנַנִי אבי אשה לאחאב בן עמרי. שם אהיה אני הגבירה המלכה. אל נא באפך, אל נא תזעים פניך. הַתדע מה אעשה ומה אפעל בישראל? את פסילינו וּבָמוֹתֵינו אקבע על כל גבעה ועל כל אֵם דרך – וראש לכולם אדוננו הבַּעל. להם יזבח העם זבחים ויקטיר קטורת, להם יקוד וישתחווה – בהכנעה יעבוד אותנו ובהשפלה; את שירינו ישיר ובחגינו ישמח ויעלוז וכמִנהגינו ינהג. את הנביאים הזועמים, אויבי הבּעל, אדבּיר ואכלה באש ובחרב. וארמון-שן לתפארת לי יקים המלך, בזרם בלתי-פוסק יזרום בו היין והשׁכר, קול מצלתיים ונבלים וחלילים לא יִדום בו ולא ישבות, רוזנים וגבירות יתעלסו בגניו. מכשפים אביא לרוב, עושים בקסמים ומְחוללוֹת ונשי-חצר – קנאת בחורים ועלמות. רוח צידון אֶטַּע בארץ הזאת – אני אכבשֶנָה נחלה למלכי צידון, מבפנים אכבשנה –

בּואה, דודי, ונרווה היין המשכר של אהבתנו, בואה כי רד הלַיל ונציע ערשׂנו על הדשא הרענן –

ב

איש גבה-קומה לבוש אדרת-שׂער, פרוע-זקן, מדדה ברגליים יחפות בים החולות אשר במדבר סיני. הרעב והצמא חברוּ יחד לענות נפשו בשׁרב. אך כבדים מהם עינויי-הרוח, זה מַפּח-הנפש המר כלענה, המייאש והמדכא של מצביא מוּבס, אשר צבא לוחמיו בגד בו והִפקירוֹ למְשיסה –

ימים ארוכים ולוהטים הוא משוטט במדבר רחב-הידיים הזה מחמת המציק המבקש את נפשו של נביא-האמת האחרון אשר לישראל בעת ההיא. את כולם, את כל נביאי האמת, הִגִירה למוות הצידונית הארורה המושלת בכיפה בשומרון, בת-הזנונים המסיתה והמדיחה אשר פָשׂתָה כסַפַּחת בבשׂר ישראל. בית-הבּעל מתנוסס שם, על ההר, מזדקר כאגרוף-חוצפה ולַהַג, ועל המזבח אשר בתוכו מזבחים ומקטרים כוהניו. והעם זנחו את אלוהי ישראל והם נוהים אחר לבבם, שטופים בעבודת האלילים, המוּמי היין ותאווֹת הבשרים. מה לא עשה להניא את לב המלך מעל אשתו, אֵם כל חטאת, אשר שבתה אותו בדברי-חונֶף וכבשה אותו בפיתוּייה? מה לא עשה להצלת מורשת ישראל הקדושה בטהרתה? לא אחת ולא שתיים שׂם נפשו בכפוֹ, הוכיח את המלך על פניו, הזעיק את נאמני האלוהים, בחירוף-נפש שמר על הגחלת לבַל תכבּה. ומלחמה נחרצה אסר נגד החבורות הנפשעות של נביאי-הבעל, האוכלים על שולחנה של איזבל והמסתופפים בצִלה, במרומי הכרמל וככל אשר השׂיגה ידו. עתה, דומה, אוזלים והולכים כוחותיו – פסה כל תקווה! הגחלת עוד מעט ותדעך - - סמוך לכאן מזדקרים הסלעים הלוהטים והקדושים של הר האלוהים, הר חורב, עליו נתגלה האלוהים לעמו – העם קשה-העורף וערֵל-הלב הזה – והם זועקים באֶלמם וכמְשַוועים למרום: זנח העם בריתו עם אלוהיו, אלוהי חיים, ועם תורתו - תורת-אמת; מזבחותיו נוּתצו ונביאיו נהרגו בחרב – ויִיוָתֵר הוא לבדו, לבדו, צבי מוּרדף ומוּדח בין המְצָרים, אליהו התשבי מן הגלעד, המקנא קנאת עַמו, והמלכה הצידונית בחמתהּ ובתאוַת נקמתה תבקש נפשו לקחתה – ידוֹע תדע, כי במותו והיה ניצחונה שלם ומוחלט.

אכן, כּי פסה כל תקווה. את נערו השאיר בבאר-שבע והוא עצמו משוטט במדבר סיני ונפשו עליו תתעטף בבדידותו, ביגון יאוּשוֹ ובמַר צערו. אין-אונים הוא כורע תחתיו, מתפלש בחול, ראשו צונח מטה על לוח זקנו המדוּבלל – ומתיַפּח חרש. הנביא הלוחם ואמיץ-הרוח – מתייפח כנער רך ושפתיו הצרובות לוֹאטוֹת: רב עתה, אלוהים, קח את נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי –

וישכב ויישן תחת רותם אחד. ומפרפר הלב בגוף המצוּנף בחולות.

עם שקיעת החמה וצינת הערב התעורר. עייפות הגוף ודיכאון הנפש אשר כמעט והכריעוּהו כליל – כאילו התנדפו והלכו. שמים עמוקים פרושׂים מעל כיריעַת תכלת לאין-סוף וכוכבים רחוקים רומזים כאִשּׁים. הֲיִרמזוּ נחמה ללוחם הבודד במדבר, למצביא הרוח הטהורה הכורעת תחת נטל שִפלוּת הבשר ואינה נכנעת ואינה משלימה? לילה במדבר. ודממה גדולה. והר סיני. על ההר הזה התייחד אדון הנביאים עם אלוהיו ותורת-סגולה, תורת-נצח הביא לעם; ואהרן הכוהן צָר לעם קצר-הרוח את עגל-הזהב… עתה הוא מתייחד כאן עם רוח ישראל ושם, בשומרון – הבירה הצעירה אשר בנה עמרי אבי אחאב – תִתהולל המסיתה. היא-היא, בת סוחרי צידון, המשחיתה את העם הזה, העם הטוב והעמֵל על אדמתו, היא הנוסכת את יין הטומאה בבאר חייו הטהורים. אין רחמים ואין פשרה במערכה הקדושה הזאת שהוא, אליהו התשבי, מצביאהּ הבלתי-מוכתר – ואין כניעה, גם אם שׁבע יפול וַיכרע. לא, הוא לא ייכָּנע. עדים השמים האלה ועֵד הר חורב, כי לעולם לא ייכּנע. עוד מצוּיות ברכַּיים בישראל אשר לא כרעו לבּעל ופִיות אשר לא נשקו לו. מהם ייוָשׁע ישראל. מתוכם יקומו הנוקמים הגדולים. חמוּר ומסוכן אַרסוֹ של הצפעוני השוכן במאוּרתו בשומרון – ועצום המאמץ הנדרש לכלותו. תְקַצץ בו – וימשיך לחיות ולפעפע זעם וארס. והוא נזכר במערכתו הגדולה על הכרמל, כאשר הוא והמון נאמניו תפסו לחבורה גדולה של נביאי-הבּעל והורידוּם אל הקישון ושחטוּם. ומזבח אז הקים, שתים-עשרה אבנים כמִניין שבטי ישראל כולם, ועל הגשם הפיל תחינתו לשמים והציל את הארץ מציפורני הבצורת והרעב. והצפעוני אזר כוחות חדשים והוא מאיים ומאיים - - -

דמויות שונות חולפות לעיני רוחו – אורות מאופל. והם מצטרפים-מתלכדים לאור גדול של תקווה ונחמה. הרי עובדיהו הזקן אשר על הבית – בתוך תוכה של מאורת הפריצים, בלִבו של קן הצפעוני, ואמוּנים ישמור לאלוהי ישראל, לרוחו ולתורתו. מאה מנביאי-האמת הציל מציפורניה הדורסניות הנושׂאות-כּלָייה של איזבל, החביאם במערות וכילכלָם בלחם ובמים. ולא אחת סיכן נפשו בהצילו גם אותו, את אליהו, מיד מרַדפיו. והוא, עובדיהו, עומד על משמרתו ומקיים קשרי-סתר עִמו עד עצם היום הזה – ובטחונו ווַדאוּתוֹ בניצחון לא נתערערו. הרי זה נצחון האמת הנצחית על השקר בן-החלוף; נצחון היעוד הקדוש על הרשע. והרי אלישע בן שפט מאָבֶל מחולה, טהר-הלב ואמיץ-הרוח, הדבוק באלוהי האמת וצמוד לאדמת אבותיו שהוא מעבּדהּ. והנה יהוא בן נִמשי הגיבור והוא לוהט באש שנאתו לבית אחאב ואיזבל. והנה –

מחשבה שגמלה בלבו בנדודיו לובשת עתה עור וגידים ומצטיירת לעיני רוחו כמִפלט-יֶשע. מקהל נאמני ישראל קוֹם יקומו הנוקמים אשר יגאלו את כבוד העם, וישיבו את נהרי נחלי הדם אשר שפכו אחאב ואיזבל על ראשם – הכלבים יאכלו את בשר הארורה הזאת… וזאת החלטתו: את יהוא בן נִמשי שר-הצבא יִמשח למלך על ישראל ואת אלישע – נביא תחתיו, והוא עצמו יאזור שארית כוחו למערכה באמונה, כי גם אם נפוֹל יפּול – וימשיכו הֵמָּה במלחמה.

אז קם על רגליו, נטל מטהוּ – וישׂם פעמיו צפונה.

ג

שׁפעת אורות מסנוורים בוקעת מארמון-השן הלבן של המלך הבנוי לתלפיות על פסגת הר שומרון. מנורות-זהב ואבוקות דולקות מבליחות מכל עֵבר, קרני אורן חודרות מבעד לעלי העצים אשר בגן מסביב, רוקמות רשת-קסמים של אור וצל הנפרשׂת במדרון. תזמורות חלילים, כינורות וחצוצרות מנגנות ללא הפסק, חבורות משוררים ומשוֹררות מנעימים שיר. ובקהל הרב גם המחוֹללות והאַשפים בלבושי-צבעוֹנין. היין האדום מבריק בגביעיו על שולחנות-השיש אשר ליד המסובים הרבים רמי-המעלה, שהוזמנו על ידי המלכה למסיבת החג. בחצר הנרחבת של הארמון מזַבּחים ליד פסל ענק של הבּעל – וכוהנים מקטירים על מזבחו ליד אַגָּנוֹת שופעים מור ולבונה. כפעם בפעם מביאים העבדים נתחי-בשר מהבילים בקדירות מצוּפוֹת-כסף ומעמידים אותן ברוב הכנעה לפני האורחים. אולמות-החשק משוּחים בשׂשׂר, הרצפות – בַּהַט וָשֵׁשׁ נוצצים, מַרבדים – רקמת צור וצידון – פרושׂים עליהן, יריעות שׁשׁ וארגמן על הקירות, והתִקרות – מעוּטרות ציורי דימיון מלאכת-מחשבת.

החג – חגהּ הוא ויום שמחת לִבה. משתה-שמנים והוללות. עיניה הירוקות, הקרועות בפוּך, בורקות כאבני-החן המרובות העונדות לִבנת בשרהּ. אש ערמה ותאווה לוהטת בהן. שׂלמוֹתֶיהָ – מיטב מֶשי מצרַים. עגיליה, שׁביסיה ורְדידיהָ זהב, מיטב מלאכת צורפים, - פרחי-שדה, דמויות חיות ועופות חרותים בהם. כתובות-קעקע על מחשוף זרועותיה, וכל גופה משוח בשמן המור ושאר תמרוקי נשים. הנה היא יושבת בחוג של סוֹבאים צוהלים ומספרת להם – כאשר כבר סיפרה באוזני רבים – את המעשה בכרם אשר בעֶטיוֹ ערכה את השמחה המפוארת הערב.

בכרם שהיה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל, אצל היכל אחאב המלך בשומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. אך נבות סירב להסגיר למלך נחלת אבותיו.

*

והמלך – היא ממשיכה וגומעת גמיעה עמוקה של תירוש חריף – שב לביתו סר וזועף. גן ביקש לנטוע במקום הזה, הסמוך לארמונו, גן-פרחים כאשר איוותה [חשקה] נפשי. אך לא העיז, כיאוּת למושל בישראל, להסיג גבול שכנוֹ ולנַשלוֹ. אוכל לא בא אל פיו מרוב צער וסופו נפל למשכב. עד באתי אני, איזבל המלכה, בת אתבּעל מלך צידונים, ואכריז באוזני המלך והזקנים והשרים:

אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. קום אכול לחם וייטב לִבך. אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.

גמעה שוב מן המשקה – המסובים גמעו אף הם – ואחר הוסיפה בהתרגשות:

ואני נתתי לו את הכרם. את כל גפניו עקרו עם שורש. לא, לא את הכרם בלבד נתתי לו, כי אם גם את שבט המלכות לאחוז בו, בידו הרפוּיה, ולרדוֹת בעם הנרפה והנבער הזה, לרדות בו בעוצמה ובערמה.

רבות נאבקתי עמו. ולאחר שגם הפצרותַי אני בנבות החטיאו המטרה מצאתי הדרך לשבור את קְשי עורפוֹ:

בשמו של המלך נכתבו הספרים ובחותמו נחתמו. ובספרים אשר נשלחו אל הזקנים אשר בעיר-מגוריו של נבות נכתב לאמור, כי בירך אלוהים ומלך. שניים עדים, בני בליעל, העידו נגדו. ואז קראו צום – כמקובל בישראל מימים ימימה ויוציאוּהו אל מחוץ לעיר ויסלקוּהו באבנים וימות.

קם ויהי רצוני, - היא מסיימת בקול רם – כן יקומו ויהיו כל מאוויי לבי, כן דיברתי המלכה, איזבל בת אתבּעל מלך צידונים. אילולא המלך רפה-הרצון והייתי מוכרת את נבות ואת בני-ביתו לעבדים לסוחרי צידון, כאשר מכרו הנוֹשים את ילדי הנביאים ונשיהם, אשר הִכרַתּי, לעבדים ולשפחות - גאוַת צור וצידון וגדוּלתן על המסחר הזה!

סיימה ותצא לגן אשר בחצר לחַזות במחולות הסוערים, בלהטי הכשפים ובנַאֲפוּפים מסביב. הפסל הגדול של הבּעל מקושט ומואר אור רב – והיא עצמה חבוקה בזרועותיו של אחד צידוני גבה-קומה, לבוש מכלול משי ושֵׁש, מקרוּאֵי החג, צוהלת ומְשַׂקרת עיניים לעורר ייצרי קנאתו של מלך ישראל, הצופה אף הוא בפולחן-הבעל. והמון עַם רב מכונס, על אף השעה המאוחרת, מסביב לארמון, על מדרונות ההר, בין זיזֵי סלעים ובליטות ושיחים – לחזות במחזה. רבים הם אחוּזי הקנאה ונפשם יוצאת אל זה הפאר ואל חמדת התענוגות אשר לעולם לא יהיו מנת חלקם, אך לא מעטים גם החורקים שיניהם בכעס ובזעם עצור ושׂפתותיהם ממללות חרש אָלה וקללה למלכה. אך כאלה כן אלה עיניהם צמודות ואוזניהם דרוכות ודמיונם דבוק במחזה הלילה, במחולות הסוערים, במשחק האורות, בתעתועי הכשפים, בשִפעת המאכלות והתענוגות ובלבושי-ההדר הקוסמים, המְגָרים…

חצות. ירח-כסף שט לתומו במרומים. כל חיה ועוף כבר נרדמו. רבים מקהל הסקרנים אשר במדרון, לאוּת עמל יומם נסוכה באיברי גופם, מנמנמים אף הם במקומות רביצתָם. אך גלי השאון והצהלה בארמון הלבן פורצים בלא הפסק אל תוך החלל. הֲנתכוונה המלכה להחריש ברעש חוגגים את שַוועת דם הנקיים שנשפך על ידיה לרוב, הֲביקשה לשתק את קול המצפון המורד של עַם הכורמים והיוגבים ושוחרי-החירות?

ופתאום לפתע קמה דממה גדולה, מבשׂרת מאורעות בלתי-צפויים, דממת-חרדה. דממה – זעקה, ואין יודע טעמהּ ופִשרהּ. המוני החוגגים בארמון והצובאים סביבו כקופאים על עמדותיהם, כמצפים לגזר-דין סמוי ונעלם. מה אירע? אין איש יודע פֶשֶר התדהמה. רק איש זקן אחד, הלֹא הוא עובדיה אשר על הבית, דחוק בפינה ליד השער, תָּר במבט נרגש ותקיף במתרחש; ושפתיו רועדות-נעות בתפילת-חרש.

סְגוֹר רַחְמָהּ של הדממה המתוחה נפרץ בשאגה גדולה – שהכרזת קרב ונקם בה וכְאֵב אריה פצוע. הנביא הזקן, אליהו, הופיע אי-מזה לפתע! הנה הוא ניצב בפתח הארמון, בידו האחת המַטה, ידו האחרת מורמת אל על באגרוף קמוץ מונף אל מול הבּעל. הוא עטוף אדרת-שׂער, חגורת-עור למותניו ונעלי-עץ ברגליו. עיניו מְזָרות אש נעוצות בחבורה אחת אשר במרכזה המלך מוקף שׂרים ורמי-מעלה. גם היא, המלכה הנוכרית, המומה ונדהמה. הֵיאַךְ הֵהִין גדול אויביה לפרוץ לתוך ארמונה-מבצרהּ ולהשבית חגה ושמחתה? האומנם יהיה נצחונה תבוסה ניצחת לעיני הקהל הרב הזה? מה מזימות זומם נגדה הנביא עז-הרוח ומר-הנפש הַלָּזֶה, אשר רוב מאמציהָ ומִרמותיה לא עמדו לה עד היום להַדבּירו, וכפעם בפעם הוא מגיח מן המחתרת ומופיע כְאוֹב מארץ, קודר ורוחש-נקם, מייסר ומוכיח?

והנה הוא מניף מטהו וקולו חוצב להבות-להבות:

שמע אלי, אחאב, והאזיני איזבל, בת עם נֵכר, בת-הזנוּנים; יען אשר התמכרתם לעשות הרע בעיני אלוהים ואת עמי השחַתם בעבודת-הבעל ובזהב ובמרמה; ויען אשר רצחתם וגם ירשתם ועִויתם משפט ולא חמלתם וצדקת ישראל רמסתם ברגל גאוה; הנני מביא אליך רעה וביערתי אחריך ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט; במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוֹקו הכלבים את דמך גם אתה; המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים; וגם לאיזבל דיבר אלוהים לאמור – הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל –

נדם הנביא – וייעלם. חזרה הדממה וקפאה. אין קול ואין זיע. איזבל – גוש זעם שנקרש באין-אוֹנָיו. לבה פועם-סוער; פחד סמוי, כעס וחרון מכרסמים בה. יודעת היא וגם מרגישה, כי אכן בלִבה היא פגעו כל חיצי הנביא, פגעו ופצעו וחדרו למעמקים, כי כבודה הושפל וחולל לעיני השׂרים וכל העם לאין תקנה. עיני המלך בוהות ודמעות עצורות עומדות בהן, עוד מעט ויצנח במקומו. בקול חלוש הוא קורא אל אחד ממשרתיו, כי ירתמו המרכבה ויובילוּהו חיש מהר לביתו.

אחד-אחד, כְּנזופים ומבוישים, נדחקים ונעלמים קרוּאי-החג, השׂרים והגבירות והאַשפים והמנגנים והמחוללות, אור האבוקות והמנורות דועך והולך… נהמַת-חרש עולה מעֵבר העם השכוּב במדרונות ההר אשר שמע את זעקת הנביא, והיא כפורצת מעמקי לבבם הכאוּב והשותת דם – והם ממהרים חרש לבתיהם ולבִקתותיהם.

ורק אחד, עובדיהו אשר על הבית, אור גדול זרוע על פניו ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה –

מלחמת ארם נמשכת, בהפסקות, מזה שנים. במערכה נגד הארמים ניגף חיל אחאב ובה גם נפל שדוּד בידי לוחם ישראלי אשר פגעוֹ בקשת. עד הערב עמד במרכבה שהאדימה מדמו נוכח האויב – ועם לילה הוציא נשמתו. וגם יורם בנו שמלך אחריו ואחזיה מלך יהודה – חתן בית אחאב – ניגפו זה עתה לפני ארם. יורם נפצע בקרב ועתה הוא מתרפא ביזרעאל מפצעיו ועמו אחזיה שבא לבקרו. וביזרעאל שוכנת גם איזבל, ששׂיבה זרקה בה, אך כבימי-נעוריה תוסיף להִתיַפּות ולעבוד את הבּעל ולעגוב ולסכסך. עד ירושלים, בירת מלכי יהודה, שם השׂיאה בִתה, תגיע זרוֹעה ותשלח אַרסהּ…

במבצר רמות גלעד, בין הרים, מטה שׂרי צבא ישראל. מסביב משמרות של פרשים מזוינים. אין יוצא ואין בא. יהוא בן נִמשי, השׂר אויב בית אחאב, נִמשׁח שם בסתר למלך בידי אחד מנערי אלישע, אשר יצק מים על ידי אליהו והוא נושא באמונה את מורשתו. שליחו של אלישע יצק על ראשו את פך השמן והשבֵּעַ הִשביע אותו לאמור:

והִכית את בית אחאב אדוניך ונקמת דמֵי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי אלוהים מידי איזבל. ואבד כל בית אחאב כבית ירבעם בן נבט, אשר פילג את ישראל, אשר חטא והחטיא – ואת איזבל יאכלו כלבים בחלק [חֶלקת] יזרעאל ואין קובר.

*

לקול השופר אשר הכריז על המלך החדש נזעקו רבים משרי הצבא ולוחמיו מנאמני ישראל – ויחנו בחלקת נבות היזרעאלי.

שִׁפעת פרשׁים ממהרת עם לילה לעבר יזרעאל – ויהוא בראשה. ויזרעאל בצוּרה ומבוצרת, משמרות צבא סביבה ורכב ברזל וצופים על המגדל. הפרשים התקרבו כדי מרחק ראִיָה מן המגדל – ויחנו בשדה. והנה פַּרש רוכב לקראתם מעבר המבצר: מלאך שלוּח מעִם מלך ישראל. ויאמר המלאך: כה אמר המלך: השלום? ויאמר יהוא: מה לך ולשלום, סוֹב אל אחרי. ויגד הצופה למלך: בא המלאך עד שפעת הפרשים ולא שב, והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי בן המרדוּת. ואשר קרה את הרוכב הראשון קרה את השני.

קֶשר קָשר עלינו יהוא – קרא מלך ישראל אל מלך יהודה. הבה נאסור הרכב ונצא לקראתו פן יַדבּירנו כליל, והארמים צרים עלינו. הבה נמגר את האיש אשר הרים יד באדוניו ואשר אלישע, תלמידו של אליהו ויורשו, משַׁחהוּ למלך. ויאסרו מלך ישראל ומלך יהודה רכבם ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי.

ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר: השלום יהוא?

רכוּב על סוסו, חגוּר אֲזֵנוֹ (נִשקוֹ), ניצב יהוא על גבעה שטוחה ושלישוֹ על ידו. לבו פועם בקרבו וזעמו גובר והולך. הוא נזכר בשבועה שהוּשבע, בדברי הנביא, בשלשלת הארוכה של מעשה תועֵבה וּזוָעה אשר המיטו על העם מלכי ישראל. עתה לא ייחָלץ מידי – הוא הוֹגה בלִבו – עתה אפרע החוב הקדוש מעִם בית-הדמים, בית אחאב. ויקרא אליו יהוא מרחוק:

אין שלום לעוכר ישראל, להולך בדרכי אחאב ופשעיו הרבים והנוראים, לנתפס ברֶשת זנוּני איזבל אִמך וכשפיה הטמאים. בּואָה, צא לקרב, ותשפוט החרב ביני ובינך, כי מלאה הסֵאה – בואה ואגמול לך, קרא בקול.

ויען יהורם ויאמר וקולו רך ורועד:

הבט, יהוא, וראה כי בצרה גדולה נתונים אנו כולנו. פשט האויב בגבולנו והוא משחית את תבואתנוּ ושולח באש כרמינו ורוצח עֵצֵינו נושאי-הפרי; את עדרי צֹאנֵנוּ ובְקָרנוּ הוא גוזל ואת נשינו וטַפֵּינו הוא לוקח בשבי. ועתה אתה בא להרים יד במלך ישראל העומד במערכה כבדה עם אויבינו נפש?

אוזנֵי מי תְשַבּר? שיסעוֹ יהוא בזעף. הן לא החרדה לגורל העם הזה, אשר אתה רודה בו ואת נפשו תחַבל, ולא הדאגה לעתיד בניו – היא אשר תדריך מנוחתך, כי אם הדאגה לעושרך ולכבודך ולתענוגותיך. כי מה בֶצע בניצחון ישראל על ארם ועל מואב ועל אדום, אם למחרתוֹ יכרע לפסיליהם ובאָרְחותיהם ילך ובתוכם ייטָמע ויוּבס מבית? ראשית זרע האבדון זרע ירבעם בן נבט אשר פילג המלוכה בישראל, ושני עגלי-זהב הקים בבית-אל וּבדן וכוהני הבמות מזַבחים להם להסיר העם מעל ירושלים ומקדשהּ ואשר הֵרֵע לעשות מכל אשר לפניו – את לְשַׁד העם הזה מצצתם ואת דמו שתיתם ואת מיטב בניו-נביאיו השמדתם בחרב וּלעֲצַבֵּיהם כסף וזהב כרעתם ברך – הֲתינָקוּ? לא תינקה גם אתה! כאן, על חלקת-הדמים הזאת, ממנה נוּשל במרמה ונרצח על לא עוול בכפו נבות היזרעאלי יען כי חשקה איזבל בנחלתו; כאן, במקום שרָוה דם נקיים יוּגר גם דמך, כאן תיתן הדין כדבר הנביא, דין צדק הוא!

וייאָלם יהורם ולא עצר כוח לפתוח שפתיו. כלתה-נחרצה הרעה אלי – אמר לנפשו – ואין מפלט. בחרדתו הגדולה הסב סוסו ויצעק בקול אל אחזיהו אשר עמד מקרוב: מִרמה, אחזיה! מלכודת היא הטמונה לרגלינו, קוּם ברח! אך חץ מקשתו הדרוכה והנוקמת של יהוא פגעוֹ בין זרועותיו ויצא החץ מלבו. ואחזיה מלך יהודה ראה וינוס, אך יהוא רדף אחריו ויאמר אל לוחמיו: גם אותו הכוּהו. ויכוהו ואת גוִיָתו הביאו עבדיו ירושלימה ויקברוהו עם אבותיו בעיר דוד.

מחלון הארמון אשר ביזרעאל נשקפת המלכה הזקנה – ובלבה חרדה גדולה. שׂער ראשה עשתה כאז, גם עיניה קרעה בפוּך, פניה וגופה משחה בתמרוקים. היא עוטה שמלת- מלכות. אך אין המשי המבריק, השמנים והבשׂמים מסתירים את הקדרוּת האבֵלה הרובצת עליה. המלכים בוששים לחזור. חלק מן הצבא ושׂריו הלכו אחרי יהוא המורד בבית אחאב. רעות ינחש לה לבה – אָנה תָחוּש ותברח, אַיֵה תמצא לה מפלט? מִחוץ – צבאות ארם, ומִבית – שׂנאת עַם ותאוַות נקמתו. במי תשׂים מבטחהּ? חלום חייה נוּפץ לרסיסים לרגליה. לעיני רוחהּ חולפות-עוברות תמונות מימי נעוריה, מאז לוּקחה אחר כבוד מצידון, עיר המסחר והשמחה והתענוגות, אל השׂררה בשומרון ואל בית אחאב. אכן, עתים דומה היה עליה, כי הדְבּירה-הכניעה את המלך ואת העם הזה, כי הרעל שהשפיעה לתוכו חדר לעורקי דמו ובשרו ונפשו, אך לא היא. העם הפשוט הזה השפיל ראשו – אך לא נשבר ולא נכנע. לא נכנע! במסתרים שמר אמונים למקוֹרו ולנביאיו ונוקמים קמו מתוכו, אשר בָּזו לה ולנימוסיה ולמנהגים החדשים שנטעה בארץ הזאת ואשר העיזו נגדה ונגד בית המלכות. אכן, לא כצידון ישראל! איך תיחלץ ותציל נפשה, לאן תישׂא חרפת תבוסת-חייהָ המרה כלענה? היא, הגבירה, שראתה פאר צור וצידון, שגמעה-רָוותה את יין השׂררה-ללא-מְצָרים המשכרת, שנשאה נפשה לכיבוש שומרון וירושלים ושִעבוּדם לאתבּעל – הַהִיא תהיה שפחה חרופה אשר כל רואיה יָנודו לה ראש? ואם יגיע הנוקם עד שעריה, הֲתעצור כוח לחרף נפשה ולהילחם בו, והיא כה תאהב את עצמה ואת תענוגות חייה הנִקלים?

שלוָוה רוגעת ביזרעאל. בוקר. שמש-זהב נוהרת על גנים וכרמים. חמדה וטוהר פרושים מסביב. אדם ובהמה שקועים בעמלם בשדה. שלוָוה רוגעת – ובלב המלכה הזקנה רוגשת סערה וכוססת חרדה. הגבעות, העצים, העדרים, השמים הנפלאים האלה בתכלת הבהירה והשקופה – הן זרים לה, רחוקים ממנה, כלועגים לה ולגְאוֹנהּ המושפל חסר-האונים; והן לא רחוקים הימים כאשר דִמתה בלִבה: לי הם כל אלה, כל הארץ הזאת אשר אירש לי היא, לצידון - - - עתה שׂרדו רק השפחות והסָריסים אין מבטח בהם, אשר עודם עומדים לפקודתה – עד מתי? כצל חיוור של הזוהר אשר חלף ואיננו. דמעה ראשונה עולה בזוית עינהּ. משוּלה היא לחית-יער שטרפה ודרסה ומָשלה – ועתה סגרו עליה אויביה מסביב, והיא מנחשת בחושיהָ את אימת סוֹפה הקרוב לאין מנוס; דרוכה בחרדה כבדה לכל רחש וזיעַ – האין הוא מבשׂר את קִצה? ופתע – הֵד דהרת סוסים הגיע לאוזניה – האם המוות הוא הדוהר ובא? אכן, - אויה לה – יהוא הוא הרוכב בראש פּרשיו…

שלום לך, זמרי, רוצח אדוניו – היא מקדימה לברכו וחיוּך שערמה וחנופּה בו מרחף על שפתותיה החיוורות… סוּרה נא אלי, אדוני, בואה לחדרי ונשתה גביע –

פיך הנפשע והטמא הוא המדבר את הדברים האלה? – הוא משיב לעומתה. – אַת, המרשעת, אשר רצחת אותנו, חיבלת בגופנו ובנפשנו רבות בשנים, האַת תָהִיני, זונה בָלה? הִכּוֹני, הכּוֹני כי בא קִצך, כי בא יום נקם ושילם, בדמיך תכפרי עווֹנך, כל כשפַיִך ותמרוקיִך לא יעמדו לך וגם הבּעל לא יושיעֵך –

הוא מניף את חרבו וקורא בקול פקודה נחרצת אל הסריסים העומדים מבוהלים ונפחדים ליד המלכה: שִמטוּה!

וישמטוהָ ויֵז דמהּ אל הקיר ואל הסוסים ויִרמסֶנָה.

ויַבוא ויֹאכל ויֵשְׁתְּ, ויאמר: פִּקדו נא את הארורה הזאת, קִברוּה כי בת מלך היא. וילכו לקָברהּ ולא מצאו בה כי אם הגוּלגוֹלת והרגליים וכפות הידיים -

עם ערב הוא ממשיך דרכו אל מבצר שומרון. עוד רבה המשׂימה לפניו – למגר את שבעים בניו של אחאב, ואת מיודעיו וכוהניו לבלתי השאֵר להם שׂריד; להשמיד את נביאי-הבּעל שפָשׂו ורָבוּ, לנתוץ את מצבת הבעל ולשים את ביתו – מחראות, לשטוף את טומאת האדמה ולטהרהּ בדם חוטאים - - -

…בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

עוד חי ורוטט בזכרון השבטים הד עלילות הגבורה של שמשון, אשר עשה שׁפטים באויב הפלשתי המזויין אך נלכד ברִשתה של אשה זרה – ושוב הסעירם מעשה הפילגש בגבעה, אשר עוד מעט והכרית שבט מישראל. עובדי-האלילים שוב עושים שָׁמות בבית ישראל, רועֲצים בו, משחיתים בעמלו, ויותר מכך – בנפשו ובמורשתו. כפעם בפעם יתחַשרו ענני סכנה ואימה מעל לראשם של הכובשים המנצחים מאתמול, הכורעים ברך לפסילי העץ והאבן של הגויים ודבקים במנהגיהם והולכים אחר שרירות-לבם ותאוותם.

והארץ הטובה, ארץ הצבי, שׁסועה ומבותרת, שטופה בתועבות דַמים וזימה – ואלוהי ישראל עומדים בְּמערכה נואשת נגד חבורות-חבורות של עַצבֵי עץ ואבן, כסף וזהב, נגד המִדבר ואיש-המדבר שנְשימתם אש-קדים לוהטת ומכלה… וגם בשִׁילֹה, במשכן הקודש, אליו נשואות עיני השארית השומרת אמונים, פָשָׂה הרע. איש הישר בעיניו יעשה ויפשע –

לילה בשׁילֹה. דוֹק תכלת ענוגה עוטה את המשכן. רוח קלילה ניתקת מן הגבעות הסמוכות ומנשבת ביריעותיו הנרחבות. מן האפלה הכבדה הרבוּצה בפנים מזדקרים שֹירטוּטי המזבח וארון ברית הקודש; על המזבח יעלו המנחות והקרבנות – וארון-הברית ילך לפניהם במלחמותיהם עם אויביהם. על כסאו ליד השער ישב השופט הישיש, מאזין לדמי הלילה, רוקם הגוּת לבו – נגוהות חיוורים-סגלגלים שפוכים על כסף זקנו ושִׁפעת שׂער ראשו.

נַחֲרת הבנים, בני-הבליעל, מנאצי הקדשים, פורעת הדממה. הכוהן הישיש והחלוש הוֹגה בהם, בבניו, אשר שֵׁמע תעלוליהם הגיע לאוזניו והסב לו מפח-נפש וצער לא-יתואר. הזוללים מקרבנות-המנחה ומחללים הקדשים, השוכבים עם הנשים הצובאות אל שער המשכן, המתעללים בעם הפשוט והישר העולה לשילה בחוזק-יד, באכזריות-של-טמטום. האלה יהיו ממשיכיו, שומרי גחלת סינַי, שופטי ישראל? כל דבר מוסר ותוכחה אשר הטיף להם - אין לבם פתוח ואין אוזנם כרוּיה לקולטם. הרי שעלה הכורת על בית עלי ואין לו המשך, הרי שצרעת הטומאה עלתה כפורחת בארץ ואף חדרה אל תוך הבית הקדוש הזה – והלב הזקן, שׂבע הייסורים והצער והחרדות, מתחמץ מצער ומתוגה.

אחד-אחד דועכים כוכבים במרום, ועדיין אין השינה נדבקת בעיניו הכהות מזוֹקן של השופט. הפלשתי משתולל ומתעלל ומסתער אל חומת ישראל בבַרְזלוֹ ובפסיליו. מי יעמוד להם לשבטי בני עַמו לעת כזאת, מי יקום נגד הרוח הרעה הסוערת באוהליהם? ודאי, עוד שׂרדו נאמנים בישראל, רובם פשׁוּטי-עַם המה, העובדים בשדות ומהלכים אחר העדרים במרעה. הם-הם העולים למשכן בשׁילֹה, ברכב וברגל, להשתחוות וּלְחַלוֹת פני אֵל בזבח ובמנחה, וכל דבר אשר יהיה בין איש לרעהו ובמשפחה יביאו אליו. והם שופעים תום ואמונה בָרה. מתוכם תצמח תשועת ישראל, גם אם אין לראות עתה אֶפֶס קָצֶה…

הרי המשפחה מהר אפרים. הוא, אלקנה, חסון וחזק, ריח שדות נודף הימנו וטוהר השמים בעיניו. אפרתי – ושדותיו ברָמָתַים צוֹפים. מימים ימימה, לתקופות השנה, יעלה האיש להשתחוות ולזבוח בשילֹה ועמו שתי נשותיו – פנינה ובניהָ וחנה העקרה. מדֵי יהגה בו, בבית זה, העולה כעץ רענן נטוע על פלגי אהבה ששורשיו עמוקים ופריוֹ מבורך – והָמה לבו בקרבו. זו המסירוּת הנעלה שהוא מגלה לאשתו העקרה, אשר שדי הֵמר לה והֶעטה עליה כלימה וצרתהּ תַקניטֶנָה! “חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי – כן סח לה ברוב חיבתו בשעת הזבח בשילה – ולמה ירע לבבך, הלא אנֹכי טוב לך מעשרה בנים!”

כפעם בפעם יראֶנָה כורעת תחת עָקַת הצער, מתפתלת בייסורי נפשה ומפילה תפילתה. באחת הפינות תידָחק ותתכווץ, בדוּלה מאדם ומעולם, להתייחד עם גורלה. היא, בת הכפר והטבע השופע שמחת ההַפְרָאָה והפְּרִיָה, הצמיחה והגידול; היא, שנועדה להיות אם המגדלת בנים ובנות ברוֹך אהבה וברחמים גדולים – רחמהּ סגור, משוּלה היא לקוץ ממאיר. בוֹשה ונכלמת, מושפלת עד דַכּא, תרבה להפיל תחינתהּ לפני אלוהים – בו כל אמונתה ותקוותה. ולא תתרעם ולא תמרוד.

ופעם אחת, אחרי אֹכלה ושְתותה עם בני-ביתה בשילֹה, התייחדה ארוכות-ארוכות בפינתה, משתוחחת ומתפללת ודמעותיה יורדות בכבדות שקטה. והשופט הזקן היושב על הכסא אל מזוּזת ההיכל רואה אותה בהשתוחחהּ ושפתיה נעות חרש, משׂיחה נפשה המְרוּדה. והוא לא ידע כי נדרה ותאמר:

אם ראֹה תראה בעֹנִי אֲמָתךָ וזכרתני, ולא תשכח אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לאלוהים כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו –

ויחשבנה עלי לשיכורה ויאמר אליה:

- עד מתי תשתַכרין? הסירי יינך מעליך.

ותען חנה ותאמר:

- לא, אדוני, אשה קשת-רוח אנֹכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני אלוהים. אל תיתן את אֲמָתך לפני בת-בליעל, כי מרוב שׂיחי וכעסי דיברתי עד הנה.

ויען עלי ויאמר:

- לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעִמו.

ותאמר:

- תמצא שפחתך חן בעיניך.

ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד.

אכן, תקווה חדשה נסך בה השופט. אפס, בשובה לביתה ולכפרהּ, הרָמָתָה, ניעוֹרו בה מחדש, וביתר עוז, הכאב והציפיה והעלבון להט וצרב. מסביב – יקום צוהל משוּפע ברכה, ורק היא לבדה עֲרירה וצמוּקה. מה יִסְכּנוּ לחֲשׂוּכת-הבנים אהבת בעל וחסדו? גם מבטי-הלעג של צרתהּ כְּשׁיפוּדי-אש הבוערים בבשר החי. הנה משחקים בניה בשדה, כגְדיים, ואביהם יחבקם וילטפם. לא, אין עינהּ צרה באושרה של צרתהּ. כה יתן לה אלוהים וכה יוסיף, שהרי לא בן יורש תבקש כי אם פרי רֶחֶם שיָגֹל חרפתהּ – והיא כבר הקדישה אותו לעבודת האלוהים כל ימיו… שׁעֵה אֵל לבקשת אמתך, רצֵה המַתָת… הן אף רחל, לפני לדתה את יוסף, בן פוֹרת עֲלֵי עַין, קנאה בצרתהּ, היא אחותה, ותִתאַנֶה ליעקב שאהבה נפש לאמור: הבה לי בנים ואם אַיִן מתה אנֹכי… גאוַת הגבר על יוצאי חלציו, אך הם כל חייה של האֵם, על אף – ואולי משום – הקללה הקדומה: בעצב תלדי בנים…

ובוקר אחד קמה השכם עם שחר ממשכבה – ועיניה דולקות, סערה מתחוללת בלבה וחרדה רוטטת בכל יצורי גֵווהּ. האומנם ריחם אלוהים אֲמָתוֹ ויַמטר על ארץ תַּלאוּבוֹת ויִצו לדַרדר לפרוח ולהניב פרי, או שמא לנסות ירצה? הרי אין נבצר ממנו, ברצותו עקרה תלד שִבעה ורבַּת בנים אומללה. אדים תכלכלים פרושׂים על גבי שדות. לאִטם הם נמוגים והולכים – מַוְרידים, מַתריגים, עוד מעט ושמש זהב תבקע במזרח ביקוד שלהבות. כאַיָילה שלוּחה תמהר לעבודתה. אכן, לשוא היתה תפילתה, כי נפתחו לפניה שערי רחמים. נהרה תקרן על פניה ותאיר בעיניה, וגל של גיל יציפֶנָה חרף כל מַשׂא הצער והכלימות שנשׂאה בבדידותה בחֶביון לבה -

היא ממהרת לעבודת יומה בשדה – וסודה טמון עמה כגרעין שנזרע בחיק התֶלֶם. היא מטַפַּחתוֹ בצנעה, תהגה בו בלא הפסק, תרוֶה אותו בתפילות הודיה יומם ולילה. בחריצות שבעתַיים תעבוד וסודהּ לא תגלה – זה הסוד היקר מכל יקר. כן, עתידה היא להיות אם, לגדל תינוק, זה התינוק אשר מעִם האלוהים שאלה אותו ואשר נדוֹר נדרה להקדישו לו. יום זה גדול מימים בוֹא יבוא – אף כי ירחק עוד – ודמיונה מציירוֹ במיטב הצבעים. הוא ייצא לאוויר העולם והיא תֵיניקוֹ חלב שדיה, תטרח בגופו הקטן ותשמור עליו מכל פגע ותקלה ואורב, בעיניו הבהירות תשקיף ותלטף מחלפות ראשו. גאֹה תגאה חדוותה כפלג הרים בראשית אביב. העבודה בשדה תשבות – וכל יושבי רָמָתַיִם צוֹפים יבואו לשמוח עמה בשמחה שיערוך אלקנה אישהּ. ואז יעלה לשִילֹה לזבוח את זבחו כאשר הִסְכּין מימים ימימה ולבשׂר הבשׂורה לעלי הישיש ולקיים הנדר. היא לא תעלה עם בני-ביתה, אלא לאחר היגָמלוֹ של הנער ואז תביאוֹ למשכן, לעלי, לעבוד לפני האלוהים כל ימי חייו. ואת צרתהּ לא תרעים ולא תקניט ולא תזכיר לה את אשר הֵרעה לה בעֹניָה. לא. רק תפילה חרישית תשׂא, תפילת-הודיה של העֲקרה האֲמֵלָה אשר רוחמה וחרפתה נאספה –

אפלה כבדה רבוצה במשכן כמַשׂא אילם רוחש סוד בלילה הצונן. השופט הישיש והחלוש יושב בפתח כאשר הִסְכּין מזה שנים רבות, וידוֹע ידע כי לא ירחק היום והוא ייאסף אל עמיו. לבו המיוגע הולם בכבדות. הוא נושם את ריחות הלילה, תפוס להגוּתוֹ-חרדתו. אמנם יוצאי חלציו פשעו ועיווּ, אך לא אלמן ישראל… עתה ברור לו בתכלית, כי קם לו סוף-סוף יורש וממשיך אשר יישב על כסאו לשפוט את ישראל ולצאת במערכותיו ולשמור בקנאות על מורשתו בדמות זה הנער, בן הכפר אשר בהר אפרים, אשר התהלך לפניו בשנים האחרונות לבוש אֵפוֹד ושימשוֹ באמונה רבה ובדבקות אין קץ.

ושוב חוזרת ונפרשׂת לעיני רוחו ההִשתלשלות המופלאה של העניינים אשר יד ההשגחה כיוונה אותם. הוא רואה את חנה, מרת-הנפש וטובת הלב, הוא זוכר את יסוריה וצערהּ ואת הנדר אשר נדרה. לא לשוא היתה, איפוא, גם הברכה אשר בירכהּ. והרי אף אֵם שמשון עקרה היתה ושנים רבות לא ילדה. מיין ומשכר הדירה עצמה וכל מאכל טמא לא בא אל פיה. והמלאך נראה אל האשה ההיא ויאמר אליה:

כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר האלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכמוה כאֵם שמשון קיימה נִדרהּ ברוב נאמנות וקנאות.

שנים נקפו מִני אז כאשר נערכה בשילֹה שמחת הזבח הגדול עם הולדתו של הנער. שנים – אך זכר הלילה ההוא, השַׂגיב והנורא, לא פג מלבו עד היום. עד סוף ימיו חיֹה יחיה בו זכר ליל ההִתגלות. עלטה כבדה רבוּצה היתה במשכן נֶאֱפֶדֶת סודות וחרדות – ונר אלוהים טרם יכבה… בבהירות נחרצת הוברר לו, כי אכן נועד הנער לשליחות הגדולה. היא גָמלה מתוכו בכוח-אדירים, בעוז תביעה עצמית, באש אכזרית ממַרקת עווֹנות – והוא עצמו לא ידע כי האלוהים נגלה לו. עוון בית עלי לא יתכפר בזבח ובמנחה עד עולם – אלה הדברים אשר אמר לו אז, בלילה ההוא, ליל ייסורי הנפש והמצפון – ומה נֶאֶמנוּ הדברים האיומים האלה! אכן, עוד לא קם שופט לישראל מימי משה אשר כך יראה שליחותו, ובכוח כזה יתבע מעצמו ומעַמו התאמצות והיטהרות ואל מיטב הקרבנות לא ישעה, כי אִם ללב האדם ולמעשיו, ובעוז כזה יילחם על אֲמִתוֹ.

עתה גדל הנער ויהי לאיש. גאוַת אמו יולדתו עליו, על כי בקנאות תקיפה וישרת-דרך של עובד אדמה הוא שומר אמונים ליעוּד שדבק בו, לו הוקדש מִבּטן, וממנו לא יסטה ולא יירָתע. וכל העם מדן ועד באר-שבע – אמונם ותקוותם בו, כי הוא-הוא אשר יציל ויושיע, כי קם להם שופט הראוי לעמוד בראשם, להדריכם ולצאת במַערכותיהם.

יודע עלי כי זה האיש אשר אלוהים שלחוֹ לעַמו, אשר יאסור מלחמה נחרצת בבַּעל ובעַשתוֹרת ובכל מנהגוֹת הגויים והבליהם וזנוניהם; מלחמה בתועבה וברשעוּת, בבּצע ובעושק. שנה-שנה יסוֹב על פני משכנות ישראל, בבית-אל, בגִלגל ובמצפָּה ישפוט את העם – יוכיח ויעודד, יתבע וינחם. אך מקום קָבע לשִבתו, בכפרו, רָמָתַים צוֹפים, החבוּי בהרי אפרים בין שדות אביו, בבית אמו הוֹרתו – ושם גם בּנה מזבח לאלוהים. בידיו הנאמנות מופקדת עתה מורשת סינַי ובו נִתגַלמה – הוא עצמו מיסודות רציפותהּ שאינם נכנעים ונטמעים לעולם. מאִמו, גידול-השדה-והעבודה, גיבורת-הרוח ויפת-הנפש, הנאמנה והטהורה – באו לו כְּליל מידותיו וסגולות אופיו ואי-הכניעה ואמונתו כסלע האיתן. עתה שבשׂוֹרות מרות אחת מרעוּתהּ רודפות זו את זו, ויד הערלים אָכפה מאוד על ישראל וזעקתו עולה עד לב השמים, בָּרי לו, לעלי הישיש – כי עתידה להתקיים נבואתו הקודרת וכי האסון לא יפסח גם על ביתו; אך ברי לו גם, כי לא יאֹבד ניר לבית ישראל.

א

… והנה נחות כפות רגליהן על גדות הירדן.

שמש-אש יוקדת-לוהטת בצניחתה-גסיסתה מנשקת את שולי הארגמן של האופק. מאדימים גלי הירדן. משב-רוח קליל צונן מחליק על פני היקום המשוּלהב.

דִמדומים. השקיעה נוטפת רסיסי נגוהות-נגוהות מפזזים בין עשבים ושׂיחים. ירוק ואודם, אודם וירוק. מסוֹבכֵי גדות הירדן עולה רעש מעומעם. בהֶמיָה חרישית זורם הנהר בנפתוּלי ערוצוֹ. דממת חלום.

שלוש נשים נחות מעמל-דרכים בשׁרב, מִנִי רמות מואב ועד הלום. הן נחות. האחת סמוכה על אבן, טובלת רגליה במים הזכים. אבק-דרכים על גופה ובגדיה. עייפות כבדה נסוכה באֵיברי גופה, חרוּתה בפניה השזופים-חרוּכים, המיוּזעים – אך אין בכל אלה כדי לטשטש יְפי נעוריה בפריחתם ולסָאֵב גְאון האִשה והאדם שבה. רות המואביה היא.

בסמוך לה נעמי הזקנה. ראשה-שׂיבה מדוּבלל ופנים חרושי-יגון וסבל רב. הנה היא מתרוממת בכבדוּת. ממלאה נאֹד-העור במי הירדן הזורם לרגליה, מוציאה פלח-דבלים וקָלִי-שִבּולים עטוף בעלי-עץ. היא לועסת לאִטה – ולידה כלתהּ השניה, ערפה, טורחת בהדלקת אש בזרדים היבשים למדורה. שלוש נשים, מוּכּוֹת-גורל ועייפות-נדוּדים, ליד מדורה, מבקשות מעט מחסה, מעט מנוחה. הֲתימָצא?

ירח שט במרומים. הלילה פורש כנפיו על היקום. תשושת-כוח, שׂבעת ייסוּרים וכְלִימוֹת, שכוּבה הזקנה על מצע-הדשא (שתי כלותֶיהָ בקִרבתה) – ועיניה פקוחות. אין השינה נדבקת בעפעפיה. הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קָמה בשלה ושדות-חציר משוּבצי-פרחים עולים בנחיריהָ. סוער הלב בקִרבה עם המגע באדמת המולדת. עשר שנים עברו מִנִי אז, עשר שנים תמימות מאז דרכה לאחרונה על האדמה הזאת, אך האם לא תמול שלשום נתרחש הדבר?

היֹה היו שנים שלווֹת, צלחֵות, שׂבעות, וביתה, בית עובדי-אדמה מיהודה, אֶפרָתים, שִׂגשג אז לתפארת בשדות הסמוכים לבית-לחם, מעֶברוֹ השני של הירדן. אלימלך בעלה ושני בניה, מַחְלוֹן וכִלְיוןֹ, עוד היו בחיים, בעצם כוחם. יחד עם שכניהם, עובדי-אדמה כמותם, היו בני-המשפחה עולים מימים ימימה לחַלוֹת פני אלוהי ישראל בעוֹלה ובמנחה. בית-לחם, עיר הלֶחם, הברכה והשירה היתה, מוקפת גנים וכרמים ויערים ועדרי צאן ובקר הרועים בשדות. ואז בא האסון. כחֶתֶף ירדה הבּצורת, כמַכּת האַרבּה שאין עצה ותוּשיה נגדה. התבואה בשדה לא נבטה, ואשר נבט – קמל ונבל. זלעפוֹת-שידפון הסתערו מן המדבר והִצְמיתוּ כל חי. אובד-עצות, אין-אונים עמד עובד-האדמה אל מול שדותיו האֲבֵלים והצחיחים ועמלוֹ העָקר. והאדמה צמאה מאד-מאד, יבֵשה וסדוקה וחרוּכה רבצה אין-אונים. נָדַמה שירת בוצרים בכרמים, נאלמו נבלים וכינורות, צאן ובקר פיותיהם פעוּרים, גוֹעים מר בצמא. וכאשר בושש הגשם לבוא ושַוועת תפילתם של האדם והחי למים לא נשמעה – לא עצרו רבים כוח לעמוד בסבל. אז ירד גם אלימלך מבית-לחם יהודה לגור בשׂדי מואב ועמו אשתו נעמי ושני בניו. הבצורת והרעב, דומה, ניתקו השורשים שקשרו ביתהּ לאדמת מולדתו, לבני עַמו, אחזוּם בציציות ראשם ויגרשוּם אל אשר נשאו העיניים – מעֵבר לירדן שטוחות רמות פוריות, שדות מרעה ודגן, ארץ הגולן והגלעד והבשן. וקִרְיות מואב רועשות וסואנות, רבים בהם התענוגות והומה העליזוּת, ומעל כל הר וגבעה עולה קטורת לאלוהי השוא - - -

היא חוזרת ורואה בדמיונה וחיה בשנית את השנים ההן, שנות החטא והטמיעה באדמת הנֵכָר. הבנים זנחו כליל מורשת עמם, נסחפו בזרם חיי הפריצוּת, השחיתוּת והרשעוּת, לשון זרה לשונם ובנות זרות שוכבות בחיקם ומנהגי מואב מנהגיהם. יותר מהבצורת שעָקרתהּ מאדמתה – הכאיב וצבט צער השקיעה ביְוֵן טוּמאת מואב. לא אחת התייפחה בחשאי בלילות-נדודים – אך צהלת הערֵלים הטביעה את יגון האֵם שקוננה על ילדיה-אפרוחיה… בודדה היתה וחלשה – ולעומתה הבעל, הבנים, הבית אשר נעקר מרגבי מולדת נאמנים וישקע בחוצות הערלים הסובאים והנואפים האלה. הבנים שטיפחה וריבתה זנחו תורת אביהם, גדלו וישׂאו להם נשים מבנות מואב, אשר שם האחת ערפה ושם השניה רות. לימים מתו גם הם. אלמנה בודדה נשארה, גלמודה, ובתוך עַם נֵכר וזר וערֵל-לב. וגעגועיה הטמירים גברו בה ולא הִרפו הימנה ובכוח רב משכוּהָ מן עמק הבָּכָא הזה חזרה אל בני עמה אשר מעֵבר לנהר, אל מולדתה וּכפרהּ. שתי כלותיה, שארית הפליטה של ביתה וחייה אשר עלה עליהם הכוֹרת, שכובות עתה לידה, נמוֹת. הירדן מפכּה כאז ונושא מימיו הזכים בהֶמיה חרישית בין שיחים ואילנות. הירדן – כחוּט השׁדרה למולדת, ראשו בחיק הלבנון המכסיף ורגליו טובלות בים… בין הירדן והים הגדול שוכנים שבטי בני עמהּ הנתונים במאבקים אכזריים ובלתי-פוסקים עם שכניהם הלוחצים אותם בחזקה: מי יַדבּיר את מי? מי למי יהיה למַס-עובד? כבחֶבלי-קסם היא נמשכת למולדתה, לארצה ולאלוהיה – כלום לא בגלל הזניחה אותם יסרהּ אלוהי ישראל, אֵל קַנָא ונוקם, ויקח ממנה את בעל-נעוריה ואת שני בניה ויעַרטלהּ מִכל?

קצרים לילות הקיץ – ובהירים. אך יעלה השחר תעבור את הירדן ותעלה בדרך בואכָה בית-לחם אפרתה. מה גדול, מה כביר ונעלה הרגע הזה! שוב, כלפני עשר השנים שחתכו גורלה, תדרוך על האדמה היקרה הזאת, אדמת-אבות אין-בִּלתָהּ. היא תכרע ותיצמד אליה באהבת-נעוּרים סוערת, שניתקה מחַרצוּבותֶיהָ, ותרווה אותה בדמעותיה. הֲיָבינו לנפשה, היִסלחוּ לה?

מכריה ומודעיה יפגשו בה, יָנוּדו לה ראש: אשת אלימלך האפרתי, הנעימה בנשים, העשירה בגבירות, איכה היתה עניה ושוממה, המהלכת רעבה ודווּיָה בצִדי שדות? כל עץ וכל אבן יזילו דמעה וינוּדו לה. הכלבים יחרצו לשון לעוּמתה, יתנפלו עליה בחימה שפוכה ושומרי החומות יגרשוּהָ בחרפה. נעמי יקראו לה, והיא תענה: אַל תקראו לי נעמי, כי הֵמר שדי לי מאד. ריקם אני שבה אליכם, בודדה וגלמודה, אומללה וקשַת-רוח. לְשַד חיי נסחט, חֶמדת עולמי נִקְפּדה. דווּיה ומושפלת אני שבה אליכם, שדות ארצי, לנשום באוירכם ולסיים פרשת חיי באדמה בה טמונים עצמות אבותי. בית-לחם! בית-לחם! הֲתַאכיליני מלַחמֵך, התַגמיעיני תירוֹשֵך? על מה גורשתי מגבולך, על מה אוּלצתי לנוטשך ולחזור אליך עתה חסרת-כל, שפחה חרוּפה ומנודה ולהתפלש בעפרך? אבותי, בַּקשו אתם את אלוהי ישראל עלי ועל הארץ הזאת - - -

סבוכה ושקועה ברקמת הזיוֹתיה היא צופה בתכלת השמים העמוקים, הזרועים כוכבים. היא מאזינה להמיה החרישית אשר לירדן וללחש-הסודות בסוֹבכי גדותיו. עוד מעט ויעל שחר צעיר, רענן וחכלילי, עוד מעט וכפות רגליה תדרוכנה על האדמה הנכספת.

לידה צמודות השתים, ערפה ורות, אכולות צער ויאוש אף הן. הֲקוראות הן מחשבותיה, היורדות הן לתהומות ייסורי נפשה? היא יודעת: אין הן רוצות לחזור לבתֵי הורים, כי אם להילָוות אליה בדרכה אל הארץ הבלתי-נודעת להן. מדוע דבקו בה, בזקנה התשושה, אשר מבניה נתאלמנו? ערפה נלחצת אליה, מנשקת שׂערהּ, מלַטפתָהּ. ולצִדה האחר נלחצת אליה רות, שותקת ועיניה דומעות חרש.

היא משדלת את השתים:

שובנָה, בנותי, למה תלכנה עִמי, העוד לי בנים במעַי והיו לכם לאנשים? לכנה כי זקנתי מהֱיות לאיש. צר לי עליכן, בנותי, צר לי מאד. שובנה אל ביתכן ואל עַמכן – שם תמצאנה אנשים חדשים, תלדנה בנים ותִגַל חרפתכן מעליכן.

ערפה מקשיבה לדברים – ולבה סוער בקרבה. אכן, אפשר והצדק עִמה, עם הזקנה, אשר מאז התהלכה בצדק וביושר עם כלותיה. אין איש ישראל אוהב את מואב – הֲתמצא שם, מעבר לירדן, תגמול לאסונה וניחומים לכאבה? עוד אחרוני כוכבים רומזים ברקיע והיא מנשקת לזקנה ונפרדת הימנה – והדמעות חונקות בגרונה. היא חוזרת - וארבע עיניים מלוות את צללית גופה הנמוגה בחלל לבלי-שוב.

רות נלפתת ביתר עוז בחמותהּ ומתייפחת חרש בחיקה. היא לא תיעָתר לשום שידוּל. היא לא תיפרד ממנה, אמו של אישהּ המנוח, אמהּ שלה, כאשר לא תיפרד לעולמים מזיכרונות חייהם המשותפים. היא לא תעזבֶנָה לנפשה. ואף שנתאלמנה והיא עודה צעירה – ואולי משום כך – חזוֹר תחזור אל מקור מחצבתו של אישהּ (אם כי הוא עצמו זנחוֹ) ואל בני עמו. ואם בעווֹנו מת – וּתכַפר היא על העווֹן. ותאמר רות וקולה נרגש מאוד ותקיף:

אַל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תָליני אָלין, עַמֵךְ עַמִי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם איקָבר. כה יעשה אלוהים לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך.

ותרא נעמי כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה.

שתי נשים, מלוּכדות בגורל אחד ובתוֹחֶלֶת אחת, צועדות מערבה. זיק-תקווה קטן נדלק בהן. הן צועדות לקראת המחר הסתום. קרני-שמש ראשונות הפציעו מן האופק והאירו את המרחב הרוגע כאשר חצו רגליהן את הירדן - - -

ב

גבעות, עמקים. שיחים סבוכים. סלעים קרחים. שדות, שדות. בקתות-חֵמָר של עובדי-אדמה. אוהלי-רועים מלבינים. עצי-תומר זקופים ועצי-זית רחבי-נוף. כרמים. עדרי צאן ועזים. נוף-מולדת הוא – ומלאכת הקציר במלוא גַעֲשהּ בסביבות בית-לחם.

דופקים שני לבבות, רוטטים וסוערים. כל צעד נוסף קדימה מעורר בזקֵנה זיכרונות נעוּריה הקורנים, נעוּרי-מולדת שאין להם חליפה, צער וגעגועים בהם, כאב וכוסֶף בהם. האחרת – חרדת העתיד המעורפל, מעוּלף-התקוות מתנגן בה. גולָה החוזרת לביתה ולמולדתה – האחת. גֵרה הנצמדת לאלוהיה החדשים - האחרת. חרדת ציפיה לנעמי, כאשר יחרד לב פצוע של אהובה, שגורל מר ניתקהּ מעם דודהּ בחיר-נפשה, ועתה היא חוזרת אליו בערבית ימיה, לאחר שנים רבות ומרות של ניתוק. היא הוֹגה בראשית אהבתה – ואת נפשה לא תדע. היא שותקת בהליכתהּ, נאלמת דום, שכן איך תפצה פה וּתחַלל קדושת המגע המחודש? הֲיש ביטוי וניב בשפת אדם להֶמיַת-הלב הזאת? ככל שתגבר החרדה והסערה בלב הזקנה, כן תלך ותכבוש שמחה חנוקה את רות. שתיהן גומעות בעיניהן את מראות בית-לחם. שירת הלבבות כמִצטרפת אל תוך שירת היקום, כּנִמְסכת בתוכה, חדוַות העמל והברכה והשׂובע קוסמת ומְשַכּרת. הנה דורכות רגליהן במחוז-חפצן. ציפורים אובדות-דרך, פצועות-כנפיים שחזרו לקן. –

רועדת הזקנה כאחוּזת-קדחת. הגעגועים והנוחַם שחילחלו בה שנים, שדוּכּאו בתוקף נסיבות גורל אכזר ותקיף, כמבקשים להתפרק ולהבקיע את הלב החולה. פתע היא כורעת-צונחת תחתיה, נלפתת לאדמה החמה בכל כובד גופה, כובשת ראשה בשֶלֶף היבש, הלוהט, מטיחָתוֹ בה, מַרטיבתוֹ בדמעותיה. אהוּבה המתרפקת על חזה דודהּ אהובה שנטַשתו במשוּבתהּ, מפללת-מבקשת סליחתו-מחילתוֹ באֵלם ניב. שהרי לאמיתו של דבר לא זנחה אותוו מעולם: הן גם במרחקים, בצהלת פיתוייו ומעלליו של הנֵכָר שמוֹר שמרה לו אמוניה, פייסה וטיפחה אותו במעמקי לבה, הוא חי תמיד בזיכרונה, בחוויותיה ובחלומותיה הכמוסים ביותר. ועתה חזרה לחֵיקו. עתה תדבק בו ביתר שׂאת ולהט, בשארית כוחה ונשימתה, עד אחרית ימיה. הֲיבין לה, הֲיסלח לה, היֵט לה מבט חסדו, הייעָתר לדבר עמה, הייענה לה – והיא קָמלה ונָבלה, והגבר גאה וחזק ושולט. לו המשפט ולו עושר ונכסים ושדות ברוּכי-יבול וגרנות שופעות ועבדים ושפחות לרוב.

רות מגישה לה, לנעמי, לגימת מים מן הנֹאד. מנגבת זיעתה. מקימה אותה. הן ממשיכות דרכן – והִנָה בבית-לחם בתחילת קציר שׂעורים בסמוך לשדהו של בועז, מודעו של אלימלך בעלה של נעמי.

ברכת האדמה בזהב הקמה. גלי שיבּולים בשלות עמוסות, מגוּונים פרחי-בר צבעוניים, כופפות ראשן לקרקע, מצפות לקציר. נתנה הארץ יבולה, יש שׂכר לעמל. חדווה שלֵווה רועפת על העובדים בשדות, על הרים וגיאיות, בין בקתות ואוהלים, על ציפורים ובעלי-חיים. הרינה הגואה מדביקה את שתי הנשים. מְעָרָה נטפי גיל בשממַת לבבן. לא, לא יעזוב אלוהי ישראל אֲמָתוֹ!

גופות שזופים מתנועעים בקצב תנופת חרמשים ומגלים, - קציר בשדות בית-לחם. הנשים מאַלמות אלומות ושירה בפיהן. נערים חומדים לָצון עם ריבוֹת. בריחוּק-מה, ליד מדוּרה, מתקינים את סעודת-הצהרים לקוצרים. פה ושם מלקטים דַלֵי-עַם באין מפריע בפאתי השדה המשוּפּע בַּר: ישׂבּע האדם, תשׂבּע הבהמה, לא ייכָלם הדַל.

צעיר גבה-קומה, חסון-גֵו, ניצב על הקוצרים: נערו של בועז. בזוית פיו שיבּולת-שׂעורה דוקרנית. הוא המשגיח על העבודה, עיניו בכל פינה.

מאז הבוקר הבחין בה, במְלַקטת החדשה, ששָבתה לבו בחן יופיה, באצילות תנועותיה, בשלוותהּ הגאה. על הנערים הקרבים אליה וגם עליו – לא תתן דעתה. כרוֹקמת בצנעה ארשת מחשבות עלוּמות - - - לא, אין היא מן המלקטות שהוא מורגל בהן – על כך עמד מאז נראתה בשדה זה. ואחד העובדים הזקנים גילה לו כי רות המואביה היא זאת, כלתו של אלימלך המנוֹח, אשר זה מקרוב חזרה עם חמותה משם, משם!

העבודה בשדה במלוא תנופתה, ואין שׂם לב לרוכב הקרב בשביל. דמות רחבַת-גרם, שׂער זקנו ושפמו מצהיב כעֵין השׂעורה הבשלה, חיוך רב-רצון נסוך על קמטי פניו המעוגלים. הוא מתקרב ברכיבה אִטית, סוקר שדהו, מעיף מבט על עבדיו ושפחותיו העובדים בו. לאחר מכן הוא ניגש אל נערו הניצב על הקוצרים – מבטו צמוד לדמות אחת המלקטות – ולוחש לו על אוזנו: ההִבחין גם הוא במלקטת החדשה, הֲנעגָן מבטו בעיניה השואלות, החולמות?

הוא יורד מן הסוס וצועד ישר אליה. הסומק פורח ועולה בלחייה ולִבה פועם בחוזקה. הֲקורא הוא את מחשבותיה, היודע הוא מה רב רעבונה לבית וללחם ומה עז ויוקד הטמיר בכיסופיה – לגאול שֵׁם בעלה לבל ייכָרת מעַמו? היא משתטחת לרגליו ברוב הכנעה וכובשת ראשה בקרקע. מצפה. שותקת.

שׁוּר: בועז מרימה בזרועותיו, מלטף בחיבה מְשי-שׂערה, מסתכל בה כשותה בצמא חן יופיה, כמבקש לפענח תעלומת חייה. (הקוצרים מפסיקים לרגע עבודתם ומבטיהם נפנים בתמיהה אליו). אכן, הוא יודע נדיבוּת-לִבה הרבה, אשר נטשה ארצה וביתה ותלך אחר חמותה, אשת אלימלך, אל עַם אשר לא ידעה תמול שלשום – את אשר עשתה למען האלמנה הזקנה, ואת אשר עשתה למען הָקים שֵׁם בעלה. אלוהי ישראל אשר באה לחסות בצל כנפיו ישלם לה פעלהּ, ירפא פצעיה ולא תאבד בעוניה. עד גמר הקציר תישאר בשדותיו כאחד העובדים בשדה, איש לא יגע בה ולא יכלימֶנָה. יחד עמם תאכל ויחד עמם תשתה ולא תחסר דבר – לא היא ולא חמותה הזקנה. אסוֹף תיאסף חרפתן. בתום הקציר יראה איך יפול דבר: הֲיגאלֶנָה הגואל הקרוב ממנו ויאספנה אליו, או אם בגורלו תעלה המצווה הזאת.

ג

ליל בהיר, ליל חלום, בעיצומו של הקיץ. שדות ובקתות שקועים בשנָת, שנת-עמלים מתוקה. ציוץ בודד של ציפור שאיחרה בנשף. שירת-קסמים שלֵווה מרחפת בחלל. שירת הקיץ והדַיִש והלחם אשר הוציא האדם ביגיע-כפיו הישר מאדמת מולדת, היא שירת-החיים מדור אל דור, שירת השורשים היונקים ממעמקים, הפריחה הבשׂוּמה יפת-הצבעים והיבול הדשן והשופע. היא שירת הגדול בניצחונות אשר למלחמת הנצח של היד היוצרת, המפריחה, המניבה חיים ושלום.

מעלות השחר ועד ראשיתו של הלילה הקצר נמשכת מלאכת הדיש. אדם ובהמה רתומים בה, נתונים לה ללא שיוּר. ערימות-ערימות של גרעינים יבשים מצטברות והולכות, גרעינים אשר לא ייסָפרו מרוב, הנשלפים מן האֶשבּולים המצהיבים תוך העלאת תימרות אבק. הגרעין – הוא הלחם, הוא הזרע, הוא יסוד היסודות של הקיום הקושר את האדם לרגבי מכורה. מה רבים הזיעה והעמל, התקוה והחרדה השקועים בזה הגרעין הקט, ושעל כן כה ייקר לטורחים בצבירתו ובאֲגירתו. ואפשר כי יודעים המה, בני משפחת האדמה, כי הוא, הגרעין, הפודה אותם מקללת “על חרבך תחיה”, ממאֵרת הגזל והדמים, הבצע וההונאה. ועל כן כה טוב לבם עליהם, ועל כן כה חזק ביטחונם בעצמם ובאדמתם.

חצות. בין אלומותיו בגורן הגדושה שוכב בועז. וטוב לו ערשׂו זה בליל קיץ מיציע-מלכים. דומה עליו כי הוא נושם בנשימה אחת עם המוֹנוֹת-המוֹנוֹת השבּולים הקצוּרות אשר ברצונו לחבקן אל לבו באהבת אין-קץ – ואז יחבק את אדמת מולדתו ואת כל אלה אשר טרחו בזריעתם ובגידולם, בטיפוחם ובקצירם ואשר התפללו בחרדה לטל ולגשם בעִתם ואשר כמוהו נכספו לגרנות המלאות. במוחו הומה היין מסעודת אמש לכבוד הדיש, ריחות שֶלֶף וחציר עולים באפו.

קצר הלילה, עוד מעט יגוז-יחלוף – ומעטה מנוחת הגוף בימים האלה. עם הנץ השחר יקום – עם הראשונים – לעמל היום הדרוך. מהשחר ועד הלילה הוא המנצח על המלאכה. רבים הדברים הטורדים אותו, אך אין דעתו ולבו נתונים להם בימים אלה – ומדי תיאחז בהם מחשבתו, שוב תינתק מיד ותחזור ותיעָגן בעניין האחד – הדַיִש – אליו היא צמודה עד תום.

והרי המלקטת אשר הופיעה בפאתי שדהו בין קציר החיטים וקציר השׂעורים. לא אחת הגה בה, לא אחת טרפה קורי מחשבתו. האם לא מן השמים נשלחה אליו לעת כזאת, למען יהיה בידו להחיות אותה ואת חמותה הזקנה, לאסוף את חרפתן ולהקים את שם אלימלך האפרתי על ביתו? והן הוא עצמו, הבַּעַל בעַמָּיו, האם לא הגיעה שעתו להקים בית בישראל ודור-המשך? ושוב יורד דוֹק תנומה על עפעפיו הלאים. הוא נם. נשימתו הכבדה הולמת קצוּבות בדממה העמוקה.

ופתע חרד ויתנער. זעו-נעו אלומות. השוכב מי למרגלותיו ונשימתו נבלעת בהררי השיבּולים? מה לו כי נחרד? הוא משתרע שוב אפרקדן על האלומות, אך אין השינה חוזרת ומתקשרת בעיניו. חום חריף ומשכר נמסך בכל אֵיברי גופו לא ידע פִּשרוֹ.

ושוב עולה באוזניו איוושת תנועה קלה באלומות. הוא נחרד קמעה. האם חלום הוא חולם, או ממשות חסרת-פּשר היא? לאִטה נשלפת, צפה ומתרוממת מעלה מתוך השיבּולים דמות מסתורית. אשה. והיא שותקת. כדבוקה למקום. רק עיניה הלוהטות נעוצות בו בתפילה חרישית נוּגה. אחר תהִיָה של רגעים במראה המופלא והתמוה הוברר לו בבת אחת – בתחושה יותר מאשר בראיית עיניים – כי אכן רות היא זאת, המואביה יעלת החן ויקרת-הרוח.

עוד היא מהרהרת, נבוכה ונפחדת על העזתהּ הגדולה – ושתי זרועות לופתות אותה בכוח וברוֹך. וכמאליה עלתה השאלה על שפתיו (אף שכבר חש וידע מי הנמצא לידו) ויאמר:

- מי אַת?

ותאמר:

- אנוכי רות אֲמָתךָ ופרשׂת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה.

ויאמר:

- ברוכה אַת לאלוהים, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לֶכֶת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר. ועתה, בתי, אל תיראי – כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שַעַר עמי כי אשת-חיל אַת. ועתה, כי אמנם כי אִם גואל אנוכי, וגם יש גואל קרוב ממני. לִינִי הלילה והיה בבוקר: אם יגאלך טוב – יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך – וגאַלתיך אנוכי, חי אלוהים. שִׁכבי עד הבוקר.

וישכב לידה, גופו ליד גופה החם, המפרפר מבעד לשמלת-הבד הלבנה, ועיניו ניבטות בעיניה המאירות-היוקדות. הוא מתאַווה לה, אך לא יגע בה. רק את ידיה ילטף ומצחה ינשק. לא, הוא לא ידבק בה בזה הלילה, אף כי מאד-מאד נכסף אליה; הוא לא יפר מצוות ישראל, ורק אם אלוהים יעדהּ לו והיתה לו לאשה שוכבת-חיקו ואֵם בניו.

לבה של האשה הצעירה רָחב וגָאה בה – ודמעות עומדות בעיניה. דמעות-גיל הן, דמעות תקווה וישע. חלום שטיפחה בלִבה קרוב להיות ממשוּת, חרפתה תיאסף ופרשת מְרוּדֶיהָ תסתיים, פדוּת ותיקון לזכר אישהּ המנוֹח קרובים לבוא. מה גדול ונשגב יהיה היום הזה, יום כלולותיהם, יום בו תוחזר העטרה ליוֹשנָה ובמשפחה החדשה-הישנה יוּקם שֵׁם המת על נחלתו.

לא עצרה האשה כוח לדבר עוד בגאוֹת רגשותיה. נרתעה קמעה, נשיקה לוהטת חתמה במצחו – ותצטַנף למרגלותיו עד הבוקר.

א

סוסה צחורה, קלת-צעד, דוהרת בשולי כרמים, בשבילי שדות, במשעולים מתפתלים בינות לכפרים, בקתות-איכּרים וסוכות-רועים – והֵדים קצובים נענים לדהירתהּ במרחב השקוף. ראשה נישא אל על, אוזניה מתוחות-דרוּכות, נחיריה נושפים בעוז, וכולה הדרת כבודוֹ ורוּם ערכוֹ של הרוכב כְּמָאֳצָלים עליה.

יום-קיץ רווּי-אש בגסיסתו האִטית. קרני-השמש האחרונות מפזזות על מדרונות ההרים והגבעות באופק. עדרים חוזרים מן המרעה, מעלים ענני-אבק בעִקביהם, עדרי צאן ועִזים ובקר. רועים ורועות מלווים אותם, בצעד אִטי-לֵאה, או ניצבים לידם בשתותם מים צוננים מן הבארות.

ברכיבה על סוסתו האצילה, מתנת מלך מצרים וטפוּחת-אוּרוָתו, עבר היום מבית-לחם, מקום מוצא בית אביו ועד לסביבות עין-גדי הצופה פנֵי הערבה. והארץ מלאה חורשות תמרים וכרמים ומעיינות מים חיים, ומעֲבָריהָ – הישימון. כאן, במצודות עין-גדי, מצא מפלט לעצמו אביו בבורחוֹ על נפשו מחמת זעמו של המלך הראשון לישראל. וכאן, באחת המערות, פגש ברודפוֹ, אך לא הרים עליו יד ולא פגע בו לרעה, רק את כנף מעילו כַָּרת – שנים רבות חלפו-נקפו מִני אז, שנים חורצות גורל עַם ואדם, שנות אימה ודמים. שאול נפל בידי פלשתים, רבים נפלו במלחמות-אחים. כל שנות מלכותו עמד דוד במערכות נואשות נגד אויבי ישראל ומבקשי נפשו שקמו לו בתוך עמו ובקרב בני-ביתו ואף בין בניו – ועתה זכה הוא, בנו אהובו, לשבת על כסא אביו ולקצור את קציר הנִצחונות. אדמת יהודה, לב המולדת – כל שביל וכל צוק הר בה מעוררים בו זִכרונות מן הימים ההם, עליהם סיפרה לו רבות גם אמו, בת-שבע, והוא עוד נער קטן – וחלקם נתרחשו בשחר עלוּמיו. עתה, דומה, נבלעו המאורעות בתהומות-נשִׁיָיה – והעם השוכן כאן, היוגבים והכורמים והרועים, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, באין מַכלים ובאין מחריד. מסביב רינת עַם הרואה ברכה בעמלו וצהלת עלמים ועלמות.

שקוע בהִרהוריו מצא עצמו אל מול עדר שעלה בשביל – והשביל צר. עוד מעט ופרצה הסוסה אל בינות לצאן הנפחדות המשׂרכות דרכן בכבדות בחולות. בראש העדר – נערה רועה. והנערה רכּה בשנים, תמירת-קומה, יפת-מראה מאד. פניה שזופי שמש ורוחות – תוֹם-חן שובה-לבבות קורן מהן. עיניה – שתי גחלים לוחשות-רוטטות ואיבריהָ כּחטובים ברוב עדנה מקפּלים חמוּדות עלוּמים. מקל-הרועים בידה היא צועדת שֶׁפִי בראש העדר.

רגע קט נתעכבו השניים, זה מול זה. קסמיה של הנערה העוטה לבוש-רועים מעלה אבק, הנודף ריחות מרעה וּבציר כרמים, שבוּ לִבו של בן-המלך. ומיד הרגיש כי הרועה בצאן אשר נקרתה לפניו היום, זה הפרח המפואר שעלה וגָמל וַיִיף בשדות עין-גדי, הלוא היא המלכה שלא הוכתרה, מִלֵאת תפארת גוף ונפש שאין ניב אדם להביעה – מה לעומתה בת פרעה ובנות מואב ועמון ואדום וצידון וחֵת, הנשים הנוכריות, הנתוּנות לתמרוּקיהן ולעֲדָיֵיהן? – והן זו הנערה אשר לידוֹ חוֹננה בכל חמוּדות אדם ואשה, כלילת גֵו ונפש, וגם בַּיקרה אשר בסגולות-נשים – בלהט-אהבה תַמה אשר לא יכבה ולא יבגוד. פשוטת-עַם? לא, כי אם יקרת-עַם, אבן חצובה מעִמקי מכרֶה העם. והן גם דויד אביו, גיבור ישראל ואהובו, אף הוא מאחר הצאן בא וריח השדה בבגדיו, גבולות ארצו הציב והרים כבוד עמו וגדוּלתו בעמים.

סוּרה נא, אדוני, מעט מזער מן השביל – תפריע לפתע תדהמת מבוכתו ושטף הִרהוריו – יחזור על עקביו ויתן לצאן לעבור, פן יתפזר העדר בנְטות צללי ערב. אֲמָתךָ תמהר לכלוא העדר ועוד כִברת דרך לפניה. אנא, אדוני –

קולה הצלול, הטוב, היה לו כמנגינה ערבה. הוא הפנה חיש סוסתו, נתייצב לצידה, ויען ויאמר:

ואני אלוֵוך, הבת הצעירה, אל סוכתך, לבל יפגעו בך הרועים ואעזור לך לאסוף הצאן. גם דבר לי אליך –

ב

שני רוכבים ממהרים עם שחר בדרך העולה לירושלים. עוד לפני עלות השמש הם מבקשים להגיע אל שערי העיר, לא להיגלות לפני אנשי החצר.

עוד אגלי הטל נוצצים על שערות ראשם – והם בארמון המלך, פוסעים חרש בחדריו. הנערה הרועה צופה בפאר שנתגלה לעיניה – זו לה הפעם הראשונה בחייה – בשפע עיטורי הזהב והכסף מעשה ידי אמן למיניהם, ודומה עליה כי חולמת היא בהקיץ. אין בכוח דמיונה לקלוט ולתפוס את הקסמים אשר עָטו עליה.

היא שכובה על מיטתו של המלך שלמה – יונה תמה שהובאה מחַגוֵי הסלע אל הארמון בו מלך על ישראל המלך דויד! קול שירת זמירים עולה מן הגן, בשׂמיו ונִרְדוֹ משכּרים. גחוּן לידה הוא גומע יין שפתיה, מלטף בשׂרה החם. נעורים סוערים המתעלסים באהבתם. אז ישב לידה וידובב אליה חרש:

יפה אַת רעיתי כתִרצָה / נָאוה כירושלים / איוּמה כַּנִּדגָלוֹת.

הָסֵבי עיניך מִנגדי / שהם יַרהיבוּני /.

שׂערךְ כעדר העִזים שגלשו מן הגלעד.

שינַיך כעדר הרחֵלים שעלו מן הרחצה / שכולם מתאימות ושַׁכּוּלה אין בהם / כפֶלַח הרימון רַקָתך מִבעד לצמתֵך.

שִׁשׁים הֵמה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר/ אחת היא יונתי תַמתי / אחת היא לאִמהּ / בָרה היא ליוֹלַדתָהּ / ראוּהָ בנות וַיאַשרוּהָ / מְלכות ופילגשים וַיהללוּהָ.

מה יָפו דודַיִך, אחותי כַלה / מה טובוּ דודַיִך מיין / וריח שְמָניך מכל בשָׂמים.

נֹפֶת תִטֹפנה שִפתותיך כַּלה / דבש וחלב תחת לשונך / וריח שַׂלמותיך כרֵיח הלבנון.

**

היא כורכת ידיה סביב צוארו, מאַמצתוֹ אליה, ולאחר שתיקה ממוּשכת תשׂיח:

שׂימֵני כַחותָם על לבך / כחותם על זרועך / כי עזה כַמות אהבה / קשה כשְאול קנאה / רשפיהָ רשפי אש – שַלהבתיָה. / מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה/ ונהרות לא ישטפוּהָ. / אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בּוֹז יָבוּזו לו.

**

אף הוא מחבקהּ – שני לבבות ונשימתם אחת. הוא מנשק שׂערותיה ואיבריה ואחר – שיכור אושרוֹ ואהבתו – הוא נח קמעה ועיניו עצומות. היא צופה בו וחרדת-מה מפעמתהּ. אז יתעורר, יקום על רגליו. כבר עלה הבוקר על ירושלים ואִמו, מחמל-נפשו, ודאי דואגת לשלומו. טרם תדע על שובו. הוא יבוא אליה ויספר לה על רוב אושרו ושמחת לבו, על שולמית אהובתו.

במְשׁוּבה קלה הוא נכנס לחדרה של האם הזקנה. היא שעוּנה אל החלון – מודאגת, שותקת. שׂיבה נזרקה בה ומאורעות הימים חרתו אותותיהם בפניה, אך קִסמי נעוריה עודם ניכרים בה. היא מפנה ראשה אליו, תימהון מהול בחרדה נשקף מעיניה. היא מחרישה. לאחר רגע תפתח בקול חלש ואִטי:

מה לך, בני, כי לא חזרת מזה יוֹמים?

הוא ניגש אליה, מחבקה, מנשק שערה, מלטף כפות ידיה.

אל נא באַפּךְ, אמי גברתי, מחמל-נפשי. טִייל בנך להנאתו בשדות בית-לחם, בעיניו ובכל חושיו שתה פאר השדות בהם הילך אבא אחר הצאן – וחי מחדש את נעוריו, הלוא הם גם נעוּרי מלכות ישראל. וברכיבתי במשעולי הכרמים, לחזות בעַם המפכּה חדוות עמל וברכת אדמתו – הביאתני הסוסה אל סביבות עין-גדי, בין מצודות ומערות שם שוטט אבא נרדף על נפשו מחמת שאול. ושם – שם נקרתה לי בדרכי נערה יקרת-נפש, כלילת-מחמדים, אין שניה לה ביהודה – חבצלת השרון, שושנת העמקים –

היא שותקת רגע, אך עננה קלה חולפת על פני מצחה. בני יקירי – היא משַסעת בנחת דבריו – הַסכּת לי ושמע בקול אמך:

אתה ידעת כי דויד אביך יעדךָ בסוף ימיו לרשת את כסא מלכותו. אמך ואביך חיבה יתירה נודעה לך מהם כל הימים, בך ראו נושא מורשת עַמנו ותורת אלוהינו בארץ הזאת אשר למענה שפכנו את דמינו במלחמות רבות מאז היחלצוּתנו משעבוד מצרים. עתה הניח לנו אלוהינו מחֲמת האויבים הרבים, אסמינו מלאים בר, אדמתנו נותנת לחמהּ, סַחרנוּ משגשג ופורח, מאוּם לא נחסר. עלינו, על בית המלכות, שׂוּמה איפוא לשמור מכל משמר את הפיקדון אשר הופקד בידינו. מה חכמוּ דברי הנביא אשר הזהיר את העם לבל ישים עליו מלך ואת המלך – לבל ירבּה נשים. כי ריבוּי נשים מסיר את לב המלך מעַמו ומאלוהיו – כי ריבוי נשים חטא-פיתויים בו ופיתויי-חטא ועבודת-אלילים ודוגמה רעה לרבים. אל נא, בני, תלך שְבי אחרי מראה עיניך, עודך צעיר ושנים רבות נכוֹנו לך לנהוג בחכמה ובצדק עַמך, לבנות נשַמוֹת הארץ שנחרבה במלחמות הרבות, לרפאהּ ולחזקה ולפארה ולבנות את בית קדשנו כאשר ציווה אלוהים ביד עבדו, דויד אביך - - -

צדקת מאד, אמי גברתי, ואִמרי-חכמה אֲמָרַיִך. אך לא תאוַת-בשׂרים היא אשר הניאתני להביא הנערה הזאת אל ביתי. לא נשים חסרתי, אך אהבה בָרה ונאמנה, נזר-תפארת היא לגבר וסם-מרפא לנפשו. זאת הרועה היא-היא אהבתי ונפשי קשורה בנפשה, לה אשיר את שיר השירים אשר לשלמה מלך ישראל והיא אשר תלד לי את יורש חלצַי… אמא, אמא, הן גם אותך לקח אבי באהבתו הגדולה וירוממך על כל נשיו ופילגשיו, הן את מָלכת בלבבו ואמונים שמרת לו ומשענת נאמנה היית לו ברוב נסיונותיו המרים…

אמא, אמא, הביני גם לנפש הבן כי כָלתה לבחירת-לבבו. בואי עמי לעת ערב ושׂאי לה ברכה והיתה לך לבת –

ג

לאן נעלמה?

הוא מחפש את שאהבה נפשו בחדרי הארמון, בחצר, בשבילי הגן. איננה. חמקה-נמלטה. אז יעלה על סוסתו קלת-הרגל ובדהירה מזורזת יחוש בדרך היורדת דרומה. לבו פועם בו בעוז. מה לה כי עזבתוֹ? הן לא העליבהּ ולא פגע בה לרעה, הן את כל לבו ביקש לתת לה, כל אוצרות רוחו – שי לרגליה.

כבר ירד הליל, ליל כוכבים נוצצים ותכלת עמוקה, צינה וריחות חציר יבש בשדות. אורות בודדים בבקתות הזרועות במדרונות. נבחת-כלבים רחוקה. הרוכב מחיש מרוּצוֹ – המלך החזק והמפורסם אץ בנשימה לכבוש את משׂאת-נפשו, את היקר לו מכל.

סמוך לביתה הוא עוצר סוסתו וקושרה אל עץ. הבית נם. רק אשנב בודד פתוח אל בָּדֵי אֵלה רחבת-נוף.

מי זאת הנשקפת בנשף דרך האשנב הפתוח? בואי, השולמית, בואי וּרדי אלי – הוא קורא אליה בלחש. בואי, תמתי, יונתי, כי כלתה נפשי אליך –

בין זרועותיו, ראשה לחוץ אל חזהו, היא משׂיחה לִבה המלא על גדותיו – לא, לא היא הדוברת. בנות-רוּח קלילות הן, החָגות בהר ובגיא, מסלסלות גלי פלגים זכים, לוחשות לעשבים ושיחים, לעֲלֵי תאנים וסַנסִני תמרים וזמוֹרות גפנים, מלטפות פניהם המיוּזעים של עובדים שאיחרו לחזור מעמלם בשדה, מרחפות בין רחובות ירושלים. הומות הרוחות בלבות דַלי-עַם, לקוֹטוֹת, עשוקים, כוהנים ונביאים הנוטרים אֵיבה לעושר-כְּרָכים טבוּל מִרמה וזימה והעורגים לאמת וטהרה ופשטות כטבע.

וכה תספרנה הרוחות קלות-הכנף:

בין כרמי עין-גדי רעתה הגדיים והרחֵלות. שמשות-זהב הצטחקו בפניה השזופים, נהרו בתכלת-השמים הטהורה אשר בעיניה – ופֶּקַע-האהבה שקוּי טל-שחרים גָמל בלבה. ימים שלמים הגתה בו, בבחיר-לבה, חלמה על אוהל-הרועים שלו: אנה פנה, אנה הלך לתוּר מרעה לעדרו? מנגינת האביב המתרונן עולה בלבה בכיסופי-אהבה עזים, כואבים, משכרים. היא נועצת עיניה באופק הרוגע עם דמדומים: עוד מעט ויישָמע קול נבחת כלביו, הוא ימהר לכלוֹא עדרו בדיר ואז יחוש אליה, להתרפק על חמדת-נפשו. אל גינת-האגוז עטופת-הסוד ירדו, וסמוך לפלג משתקשק בהמולת חרש, בין דוּדאֵי-שדה שופעי ריחות רעננים, שם תעניק לו מיטב דוֹדֵי ידידות-לבה; עם שחר ישכימו לכרמים, לראות בפריחת הגפן ובניצני הרימון – זה רֶנֶן אהבה ראשונה, שחר אהבה בלידתה.

ויש אשר תעלה לפניה דמות שוּנָם, כפר-מולדתה הקטן והצנוע אשר במורדות הגלבוע. אחים לה בכפר, עובדי אדמתם, והם מקיימים בעמלם גם את אִמם האלמנה. הם, האחים, פרשו דאגתם עליה, על אחותם היחידה, חוששים לשלומה ולכבודה. הֲיש טהור כדוֹדהּ, הֲיש דגוּל כבחיר-לבבה? שעה שבאה עמו לבית הוריה נִחֲרוּ-גערו בה וביקשו להשאירה בית הוֹרָתהּ. האח הבכור טען: אחות לנו קטנה ושדַים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידוּבר בה? והצעיר הוסיף עליו: אִם חומה היא – נבנה עליה טירת-כסף; ואם דלת היא – נָצור עליה לוּח-ארֶז. נסַכֵּל מזימתם של שועלים קטנים המבקשים לחַבּל בכרֹ את כרמהּ שלה לא נָטרה, שהרי לִבה אשכול-ענבים תוסס המחכה לבְצירוֹ.

והנה היא שוכבת שוב בסוכת-הנצרים. בודדה. הוגה בו. מבעד לסדקים זולף אור ירח כסף וצובטים הגעגועים. חולת-אהבה היא, ושפתיה נעות בלהטהּ:

מִי יִתֶנְךְ כאָח לי, יונק שְׁדֵי אִמי; אֶמצָאֲךְ בחוץ אֶשָקְךָ, גם לא יבוּזו לי. אֶנְהגך, אֲביאֲךָ אל בית אִמי, אל חדר הוֹרָתי, אַשְקְךָ מיין הרֶקַח, מעֲסיס רימוֹני.

אולם הוא איננו. איכה תשׂא כלימתה וחרדתה? הרועים ימלאו שׂחוק פיהם עליה, ואִבֵּי הנחל לעוֹג ילעגו לה: ברח דודֵך, השולמית, חמק-הלך לו… אולם היא יודעת:

רק לָצון חמד לו, שוֹב ישוב אליה, לרדוֹת דבשוֹ ולשתות יינוֹ עם מגדיו, ואז תשתַלהב שוב אהבתם בלהבה בהירה. והיא כממלמלת לתוך עצמה:

הַגידָה לי, שאהבה נפשי, אֵיכה תִרעה, איכה תַרביץ בצהרים? שׁלָמָה אהיה כעוֹטיָה על עֶדרי חבריך? הן כָּלתה נפשי אליך, הן כָּמה לך בשרי, למה תשׂימני פרוצה בעיניהם?

---

אולם בגוֹד לא בגדה בו – לא תבגוד! היא אוהבת אותו כאז ושבעתיים ייקר לה בשוּבו. ואז תיסחף שוב בגַעַש מחולות-המַחֲנַיִם העליזים והשושבינות מעֲבָריה תלוֶוינָה אותה בשיר:

שוּבי, שובי, השולמית,

שובי, שובי ונֶחזה בך!

מה תֶחזוּ בשולמית

כמְחוֹלַת המַחנָיִם?

מה יָפו פְּעָמיך בנְעָלים, בת נָדיב!

חמוּקי ירֵכַיך כמו חֲלָאים מעשה ידי אמן!

---

ואף הוא ישמח עמה בשמחתה. הלא הוא שהרעיד ראשונה נימֵי כינור לבבה, רַעַד בראשית אשר לא יישָכח. יום-יום תשב ליד המעיין ותהגה בעין-גדי ובעץ-התפוח, שם עוֹררָהּ אהבתו, שם חיבקה, נשקהּ והצית דמהּ –

ואז נקרה לפניה המלך הצעיר. המלך שלמה! ומִני אז נטושה מלחמה חריפה ומרה בלבה. כל תשוקתה אל בחירהּ האחד, אל הרועה, אך מאז הביאהּ המלך חדריו ודיבר על לבה – לא תדע מנוחה ומרגוע. היא נקרעת לגזרים בין ארמון המלך וחמודוּתיו הרחוקים, הנפלאים, שנשים מפוּרכסות, בנות מלכי נֵכָר, מהלכות בו, ולבין נוֵֵה-הרועים הפשוט, השדות והכרמים והאדמה היקרה הזאת אשר הניתוק ממנה כחֲתָך בבשר החי. לא, אין היא רוצה בעושר ובכבוד, לזרא לה אישור בנות ותהילות פילגשים…

והנה היא בזרועותיו של המלך הצעיר, המחבק גופה הצעיר, הלוהט ומפרפר כציפור בשִביָה. הוא מלטף ברוֹך חלקת שערה, צוארה המלבין ואיבריה הנאים. את אושרו הוא מחבק – ועיניו סגורות. אילולא חובתו הגדולה לעמו שהוטלה עליו על ידי אביו המלך, או אז מוכן היה לנטוש ארמונו ולצאת עמה אל הכרמים והגנים, לסעוד עמה לחם ומלח, לשתות מימי מעיינות ולדבוק בה. מה לו אוצרות זהב וכסף, מה לו תענוגות המלכוּת – ונפשו נשרפת באהבתה אליה, בלעדיה אין לו חיים וטעם חיים…

הוא מפייסהּ ומגלה כל לִבו לפניה. מרה וקשה היתה המלחמה על כתר המלוכה שנתגלעה בין אֶחיו. אך לבסוף הרכיבוּהו צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע על הפרֵדה אשר לאביו, הורידוהוּ אל נחל גיחון ושם משחוּהו למלך – והוא בן שלוש-עשרה שנה – ויתקעו בשופר לאמור: יחי המלך שלמה! וכל העם עונה אחריהם: יחי המלך שלמה, והם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה. קמה ותהי צַוָאַת אביו המלך דויד. את שיא השיאים בחיי עמו השיג – אך אהבת-אמת, שאין קונים אותה בכסף ואין כובשים אותה בכוח, אותה לא השיג.

אכן, היא שמעה ויודעת על גורל חכמתו וכבודו ומעשיו. רבות הן בנות ירושלים הרוקמות סִלסולי-חלומות על המלך שלמה; על ארמון-הקיץ שלו אשר בלבנון ובוֹ מיטתו, סביבה שׁשיׁם גיבורים מלומדי-מלחמה, איש חרבּו על יְרֵכוֹ; אַפִּריון לה עשוי עצי ברוש וארז, עמודיו כסף וּרְפידָתוֹ זהב; מֶרכּבתו ארגמן ותוכו רצוּף – אהבתן הבָּרה. מה נאה הוא בעֲטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו ושמחת-לבו! אפס, היא עצמה, שאושר זה מצאה ממש, אשר במו עיניה חזתה-ראתה הדר ארמנותיו ועל מיטתו התעלסה עמו באהבה – היא עצמה נבוכה ונפחדה ונרגשה מאד-מאד ולא תדע נפשה.

הוא מוסיף לפייסה ולהרגיעה.

ארמונות-פאר, תכשיטים לרוב, בשׂמים ותמרוקים לנשיו – אך היא, השולמית כלילת-החן, היא-היא היעוּדה לו למלוך בלבבו, לה נתונה כל אהבתו. אִתי מלבנון כַּלה, אתי מלבנון תבואי, תָשוּרי, מראש שׂניר וחרמון, ממְעוֹנות אֲריות, מהררי נְמֵרים; אתי מהרי יהודה ועד למוצאי ים-סוף, עציון-גבר ואֵילת, שם יחצבו מעדני-ארץ ומשם יפליג אֳני שלמה להביא את סחר הגויים; אתי, אחותי כלה, רעיתי תמתי, אל הררי ירושלים, שם אקים כמצוַת אבי את בית-האלוהים בו ישכון עולמים רוח ישראל והדרו, נשמת עַמו ואדמתו – ושם אבנה גם את בית המלך. כאשר היתה בת-שבע לאָבי, מעיין של אהבה ואמונה ועוז וחוסן במערכות הרבות והמרות – כן תהיי אַת, השולמית, הנדיבה, מבצר זהב צרוף לבנוֹ, לשלמה, במלאכת-הבניין הגדולה והשלֵווה. כאישון בת-עיני אֶנְצרך, אַיֶילת אהבתי, המכובדה בשׂרות תהיי לי. לי היושב על כסא הכבוד והברכה של דויד.

פסי-ארגמן של השחר העולה האדימו שוּלי רקיע. רחש אנשים מתעוררים לעמלם בשדה ובגן. עדרים היוצאים למרעה והסוסה – אגלי הטל נוצצים על צְחור עורהּ – נוחרת ורוקעת בפרסותיה, כמצפה בדריכות להחזיר את אדונהּ עם בחירת-לבבו לארמון אשר בירושלים –

בנות-הרוח הקלילות, הפוזזות, סיימו סיפורן. ושוב הן מרחפות במרחבי התכלת, עוקפות ראשי השׂיבה לשׂניר ולחרמון, חולפות ביעף דרך הרים וגיאיות, עמקים וגבעות; מטַפחות על גלי הים הגדול, מלטפות בדרכן אִבֵּי נחלים ופלגים ומעיינות וגלי הירדן הזורם בין גאון סובכֵי חופיו; מסלסלות פני ים-המוות הרדום; חלקן יורד-סובב אל ערבות אדום, חלקן יורד פונה אל הגולן והגלעד - -

• ובת-רוח אחת צעירה שובבה נִפלגה מעִם חברותיה ותָחוג מעל ירושלים העיר, הציצה בגדודי רוֹמי ופסיליהם, בנשרי-זהבהּ ותעלולי-נאפוּפיה, בחורים וסגנים וכוהנים בני-שַׁחץ, ותביט בעיני המוני-עַם עניים ועמלים, הנתונים במָצוק ובחרפת השעבוד במולדת – ותַחֲרוֹת בלִבם את דבר שירת האביב והחופש והדר הטבע, זמרת הנצח לנעורי עַם ואדמת מולדת, לאמור: שיר השירים אשר לשלמה - - -

הקרניים האחרונות של השמש הלוהטת גוֹועות באופק. רוח קלילה משיבה-נפש מביאה בכנפיה ריחות-בושם משכּרים, נישאים מן הכרמים המטפסים במדרוני ההרים, מחורשות התמרים והרימונים, מגַני-השושנים. ירח בהיר צף במרומים. מצהלות גיל ושיר של המון-עַם שמח מרעידים שלוַות הערב.

על גג ביתו, יחידי לנפשו, הוא שוכב והוזה. הירח מכסיף אודם לחייו ושחור שערות ראשו וזקנו. הוא מפנה מבטו לעבר בית-לחם, אל השדות השלווים והברוכים, שם נולד וגדל עז ואמיץ-לב, שם ראה צאן אביו והכריע חיות-פרא ובחירוף-נפש נלחם בערֵלים המתנכלים. לא רחוקים הימים – והוא עוד נער רך, אך תשוקת החירות וכבוד עמו לוהטים בלבו כאש. ללא שריון וברזל, מצוּיד בקשת-הרועים ובחלוקי-אבנים ובמעיינות-לא-אכזב של אומץ-לב ואהבת-עַם, העיז נגד הענק הפלשתי המזוין מכף רגל ועד ראש אשר חרף את מערכות ישראל – ויציל את כבוד העם ויהי לו לתשועה ולנחמה. ומִני אז הוא נתון במערכה בלתי-פוסקת עם אויבי ישראל, עם בית שאול ועם… חולשות רוחו הוא.

מרה ואכזרית המערכה, רווּיה דמים ויצרים ונקמות, אך נפשו בו תתמוגג ותערוג לאהבת-רֵעים ואהבת-נשים, לשיר ולכינור בשלוַת הליל מרחפות לעיני רוחו דמויות שונות, פרשיות של נדודים וקרבות, ניסיונות ומאמצים, תקוות ואכזבות אשר, דומה, אין סוף להן. אכן, חיבה עמוקה רוחש לו העם, שרי צבאו ולוחמיו שומרים לו אמונים, נשיו ופילגשיו נפשן קשורה בנפשו – אך עם כל אלה בודד הוא ועזוב במצוקת נפשו ובעֵרָגון בדידותו. אז יש אשר יתייחד עם עצמו, ינעים זמירות ובצלילי כינורו ירווה צימאון אהבתו - -

בָּשׂוּם הלילה ביהודה ושקט – אך הסער געוֹש יגעש בלב המלך הצעיר. הוא קם מעל יצועו אשר על הגג, מטייל לאִטו, קשוב לתוך נפשו פנימה. הֵדי צעדיו נספגים בדומיַת הליל הבהיר.

פתע נֶעגן מבטו בדמות לבנה על אחד הגגות הסמוכים. אשה בודדה. הירח מכסיף עירום גופה המשתכשך במי בריכה שטוחה. הנה היא עולה מן הרחצה, טהורה ויפת-גוף ואצילות-מלכים גאה יצוקה באיבריהָ, צניעות ופשטות בתנועותיה. מה לאשה בודדה – בודדה לנפשה כמוהו – בלב הלילה על אחד מבתי ירושלים? עתה תלבש כותונת לבנה ושערה המתולתל יורד שִפעי-שפעים על גזרתה החטובה. ויתאווה לה המלך תאווה גדולה ולא ידע נפשו. הֲניחש כי אהבתו הגדולה נתגלתה לפניו הלילה הזה?

אך עד מהרה נמוגה הדמות. גז החלום. המערכה הגדולה אשר צבא גיבורי ישראל עורך עתה מעבר לירדן נגד הערוּם והשפל באויביו, המלך העמוני – כובשת דעתו. המלך העמוני שׂכר רבבות מבני ארם, בית רחוב וארם צובא ואת חֵיל מעכה, רגלים ופרשׁים, לעקור את ישראל ולשׂימו לבז. אמנם, חכמת המלחמה של יואב, המצביא הישראלי ותעוזת גבורתו הוא, עמדו לעם; אך העמוני, כנַחש, מוסיף לחיות גם לאחר שגופו קוּצץ ובוּתר והוא רוקם זממוֹ בסתר. מיגעת וממושכת המערכה בשערי רבה, בירת עמון, העשירה והמבוצרת, הנתונה במצור. מלחמת-הכרעה היא. אין כיהודה כמהה לשלום, למען יהא בידה לבנות מקדשהּ ולעבוד אלוהיה – אלוהי חיים – אך היא אנוסה להביס אויביה צמאי הדם והשלל.

שעה ארוכה הוגה המלך בעלילות הגבורה והדמים. עם השחר העולה הוא מתנער מנדודי-שנתו. הצלילות הקרירה של טרם-בוקר נוסכת בו אוֹן ואומץ חדשים. והחלטה נחרצת מתחשלת בו: בחרב יכרות את ראש מלך עמון ואת בירתו יהרוס – ולפיתוייו שוב לא ייענה. עוד מעט, לאחר סעודת-הבוקר, וישלח מלאכיו אל יואב הצר על רבת-עמון ויודיעוֹ החלטתו – עקור ייעָקר קן הצִפעוני המסוכן אשר מעבר לירדן. כן, עוד שליחות אחת יטיל עליהם…

השמש העולה שופעת אור-יקרות על בתי ירושלים הזרועים על ההרים. הוא מעיף עין – ומבטו נתקל בגג ההוא – ושוב זע הלב. לאן נעלמה? עוד ציור דמותהּ מסעיר דמו ומושכוֹ בעבותות-קסמים חסרי-פֶּשר. האם בת-אדם היא, או אולי מקסם-שוא אשר נשלחה לפניו לנסותו?

המלאכים אשר שלח לדרוש לשמהּ, לביתה ולמוצאה אישרו ברורות: זאת בת-שבע, בת אליעם, אשת אוריה החיתי.

עם ערב, בנטות שמש יַמָהּ מעבר להרי ירושלים, ישלח להֲביאהּ אליו. כאמש הוא יושב על גג בית המלך, מלטף במבטי-חיבה את ירושלים והוגה במערכה הנטושה בשערי רבה. רוחות קלות-כנפיים מפיצות בשֹמי-פריחה.

והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. לא חמדַת הבשׂרים אשר לבת-ירושלים זו היא המפעימה עתה דמו. אפשר וגעגועיו המה אשר הסעירו נימי לבבו הצמא לאהבת-נפש עמוקה, אהבה נפלָאת ועזה ונאמנה עד תום, אהבת דויד ויהונתן? כי אהבת נשים רבות ידע מנעוריו, אך את האחת אשר תשבֶּה כל-כולו ולתמיד – לא ידע. עוד נער היה בשובו מהַכּוֹת את הפלִשתי הענק, וַתֵצֶאנָה הנשים מכל ערי יהודה בשיר ובמחולות, בתופים ובכלי נגינה, ותַענֶינָה הנשים המשׂחקות לאמור: הכה שאול באלפיו ודויד – ברִבְבוֹתיו. גדול היה אז כבודו, רבות בנות חשקו בו. ואף שאול, ראשון למלכי ישראל, ביקש לתת לו את בִתו הבכירה לאשה. ויאמר שאול לדויד: הנה בתי הגדולה מירב, אותה אתן לך לאשה, אך הֲיֵה לי בן-חיל והילחם מלחמות אלוהים. ושאול אמר: אַל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלִשתים. ויאמר דויד אל שאול: מי אנוכי ומי חַיֵי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך? אך מירב בת שאול ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה, ואילו מיכל, אחותה הצעירה, אהבה את דויד מאד.

ויאמר שאול: אתנֶנָּה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים. אכן, לבו לא נמשך אחריה, אחר בת המלך, אך את רצון המלך לא הֵפר ובמאה עָרלוֹת פלשתים אֵרשֹהּ לו לאשה. לימים ברח ממנה מחמת אביה שרְדפו בקנאת שׂנאתו – והיא ניתנה לאחר. ואז לקח לו לאשה את אביגיל הכרמלית, אלמנתו של נבל – והוא כשמו כן הוא, עשיר וכִילַי, שיכּוֹר ורע-מעללים. ואת אחינועם לקח דוד מיזרעאל – ושתיהן נדדו עמו במרחבי דרום הארץ ואף נִשבּוּ פעם על ידי העמלקי והן עלו עמו – אחר מות שאול – חברונָה, שם משחוּהו אנשי יהודה למלך עליהם. בחברון בה מלך שבע שנים הוסיף לו עוד נשים, את מעכה בת תלמי מלך גשור ואת חגית ואת אביטל ואת עגלה וגם את מיכל החזיר לביתו. ובירושלים לקח לו עוד נשים ופילגשים וייוָלדו עוד לדויד בנים ובנות – אך את האשה האחת לא מצא…

והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. מה קטן הוא עתה לעומתה, הוא המלך הגיבור, בחיר ישראל; מה חלש הוא עתה לעומתה, הוא המלך אשר לא ידע פחד ומורא כל ימיו! זאת מלכת לִבו, לה נכסף, זאת האשה האחת מִני רבות.

איכה אהיה לך, אדוני המלך – היא טוענת לעומתו בקול שקט – ובעוּלַת-בעל אֲמַתךָ. נכון כי מן החִתים הוא, אך גם לו לב אדם, לב בשר, ובמערכוֹתיך הוא יוצא נגד האויב העמוני. הן בֶּגֶד כפול אבגוד בו ואלוהי ישראל לא יסלח לי, הֲיסלח לך?

שתיקה עצורה. בדממת הלילה פועמים שני לבבות, נטוש הקרב בין אלוהי ישראל ואלוהי המדבר אשר לא ידעו רחמים וסְיָיגים.

אכן, כי צדקת חמדת לבי, בת-שבע, אשר אלוהים חֲנָנֵך בסגוּלות-גוף ותפארת-רוח וַיִתנֵך בידי החִתי הלָזֶה ויַקרֵךְ לפנַי, ערומה ותמימה, על גג הבית, לנסותני. ואנוכי לא הִמריתי את פי אלוהי צבאות ישראל מימי. ואת דמי שפכתי בעד עמי ועלבונות סבלתי ומצוקות מימי שאול ויהונתן. מן הנוֶוה, מאחרי הצאן, לוּקחתי להיות נגיד על ישראל. ואכרית את אויבינו ואֶטַּע את בית עמי ושכַן במנוחה ולא ירגז ולא יוסיפו בני עוולה לענוֹתו. ודבר אלוהים היה אלי בפי נתן הנביא לאמור: כי נאמן יהיה ביתי ומלכותי עד עולם. אך אני, אני מה אעשה – ולא אדע נפשי, כי כלתה ונכספה אל אהבת-הנעורים החמה אשר נשללה ממנה בסערת הקרבות ובמצוּקת הנדודים, והיא תובעת גם תובעת…

• ידעתי, אדוני מלכי, כי כנים דבריך ונאמנים. לבי, לב אשה, יבין לך, אך בינתי תסרב לקַבּלם ולקיים מבוקשך. אכן, בידך לכפוֹתֵנִי ולהֲביאֵני בית-הנשים אשר לך, אך האומנם יהיה דויד מלך ישראל כאחד הנבלים?

הוא מתכופף קמעה, מלטף צמותיה וחרש ידבר:

• לבי-לבי לך, בת-שבע, חמדת עיני, היפה בנשים, הבָּרה והטהורה. אך דעי לך, חזק כצוּר לב דויד בקרב, אך לב אדם הוא, לב בשר ודם – נער פותה דויד, נער תמים המבקש מעט אושרו באשה שקסמה לו והיא לא תשיב אהבתה לו. אך מלך יהודה, שאהבת עַמו נתונה לו, מדוע תמנע ממנו בת יהודה את סיפוּק הגבר ואת שלוַות-רוחו – ואולי אף את שלוַות-רוחה היא?

• צדקת, אישי מלכי, - תשיב לו ותחליק על רעמת שערו ברחמי אֵם – צדקת מאד. אין תשובה בפי. לשוני נאלמה דום. ורוחי נסערה בי, כמִפרשׂ בסער נטוּל אחיזה וכיווּן. יהא כאשר אמרת, עליך אשלח יהבי, דויד מלך ישראל, ובאלוהים אבטח כי יסלח לאֲמָתוֹ ויסעד צעדהּ… – ובדברה חנקו הדמעות בגרונה, ואחר הוסיפה:

• אך אחת אבקשך, אדוני מלכי, בן אם ייוָלד לנו, בן חכם וטוב, וישב על כסאך ומָלַך על ישראל.

קם המלך על רגליו, הרים ידיו אל מול שמי-התכלת העמוקים, הזרועים כוכבים – ויישבע.

אז ירדו אל בית-הנשים.