¹

רומא מדינה יבשתית היתה מתחילה ורק לאחר שהתגברה על הממלכות הימיות, קרתגו והמלכויות ההליניסטיות, נעשתה אף היא מעצמה ימית. המאבק הגדול לא במהרה נסתיים, כי איחודן של ארצות הים־התיכון בא רק עם מימושו של השלטון היחיד ברומא, כלומר, עם עלייתו של קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס והקרב הימי הגדול בינו לאנטוניוס ליד אקטיום (צפון מערב יוון) ב־31 לפנה"ס השלים את המעשה. מכאן והלאה אין עוד אויבים בים.

לכול, המעלות והמגרעות משלו. ה־ mare nostrum – הים שלנו – כולו בתחומי האימפריה ללא עוררין; pax Roman – שלום רומא פרש את כנפיו על הנתיבות בים־התיכון והוא מרכז החיים התרבותיים והכלכליים של העולם המערבי. אולם עם שוך הקרבות נידלדל כוח הדרבון לשכלול והמצאות. עברו ובטלו מן העולם הציים רבי־העוצמה, מערכות־ים אדירות לא קמו יותר. קטנו הממדים של אוניות הקרב וכוחות חיל־ים רק נגד הפירטים הושלכו לקרב ואלה נדמים יותר לכוחות משטרה מאשר לציים גדולים. המושג של mare nostrum כשיא היקף המבט של הרומאי לא לעולם נשאר במסגרת הגיאוגרפית הצרה הזאת. כבר יוליוס קיסר אזר עוז והחל בגישושים הראשונים במימי מפרץ ביסקיה ותעלת לה־מנש. באמצע המאה הראשונה לפנה"ס התגבר על השבטים הגאליים הימיים ואף נחת בבריטניה. בנו המאומץ, קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס, שלח משלחת ימית אל שפך הרינוס והתפאר בהישג לא מבוטל זה, שאף רומאי לפניו לא חדר אל תחומי הצפון הרחוק.

התרחבות האופק לא רק לעבר הצפון היתה. לאחר שהממלכות ההליניסטיות, לרבות מצרים התלמיית, הוסיפו וטיפחו את הקשר העתיק עם ארצות מערכת הימים של האוקיינוס ההודי. עם צירופה של מצרים כפרובינציה אל האימפריה הופיעה ברומא המשלחת הראשונה מהודו. „תעלת סוּאֶץ“ העתיקה, אשר ראשיתה עוד במחצית הראשונה של האלף השני לפנה“ס, חוּדשה שוב וקיסר טריינוס שלח את ציוֹ אל חופי הודו לשוד ולביזה. מאחר שתעלה זאת קשרה את זרועה המזרחית של הדלתא עם האגמים המרים, יוצא, שרק במעט היה צורך לתקן את הטבע ולהוסיף לו על מנת להאריך את נתיבות המסחר מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס ההודי. המוצא השני ממצרים אל ים־סוף היה הנמל קופטוס, אשר בתקופה ההליניסטית והרומאית היה ידוע בשם Leukos Limen. משלא מצאה רומא כל אויב בעל יכולת בים, שכן ממלכות גדולות לא שכנו בחופי האוקיינוס האטלנטי וההודי, התפתח המסחר הימי ובמקום אוניות מלחמה חרשו ספינות מסחר „תלמים בימא דאוקינוס“. כך התגשם חלומו של אלכסנדר הגדול, שביקש לפרוץ ראשון מתחומי הים־התיכון ולהקים נתיב ים ארוך אחד מהודו אל ארצות הים־התיכון. אלכסנדר לא תכנן מסחר רחב ידיים ואחיד בלבד, כי אם גם תרבות עולמית אחידה, אך רומא, שראתה את ייעודה בהשלטת הסדר בעולם, לא לעבר המזרח, אלא לעבר המערב חתרה. כך נותר המזרח מבודד בתרבותו, אבל במישור המסחר נתקשר הוא עם המערב. כבר במאה הראשונה לספה”נ שפע השוק הרומאי סחורות מן המזרח והיבוא השנתי הסתכם במאות אלפי ססטרקיות (כל ססטרקיה כ־15 אגורות).

בעולם זה חיו אבותינו, אשר הפסידו את עצמאותם הפוליטית ב־70 לספה“נ, עם חורבן הבית השני. הגולה היהודית היתה כבר זה זמן רחבה ביותר וחלק לא מבוטל של עמנו גר בנכר. ארצות פזוריהם השתרעו לא רק על פני האימפריה. מסופוטמיה דאז, שהיא בבל של מלכות הפרתים, ובה היה שלטון רומא זמן קצר בלבד, היתה עיקר הגולה. אמנם חסרים אנו נתונים סטטיסטיים על האוכלוסיה היהודית בבבל, אבל לולא המוני ישראל, לא היה קם בה אחר חיבור המשנה של ר' יהודה הנשיא המרכז הרוחני החדש. מסתבר, איפוא, שבשיעור לא מבוטל היו מצויים יהודים מעבר לאימפריה ובתוכה. אם נתחשב ברגש הסולידריות הלאומית־דתית, אשר מעולם לא הכזיבה, הרי היו אבותינו שותפים ניכרים למסחר הבינלאומי, אשר בתוך האימפריה הרומאית ולא־כל־שכן למסחר הבינעולמי, שבין המערב למזרח – בין האוקיינוס ההודי לים־התיכון והאוקיינוס האטלנטי. ידוע, כי האימפריה הקיפה קרוב ל־3.5 מיליון קמ”ר בשיא התפשטותה בזמן הקיסר טרינוס (117–98 לפנה"ס) ומנתה: 54 מיליון נפש. הממלכה העצומה הזאת הזדקקה למצרכים רבים ושונים. אופי הכלכלה שלה לא היה פרימיטיבי כלל. הארצות השונות פיתחו ענפי כלכלה רנטביליים, כלומר, כל אחת מהן גידלה וייצרה מוצרים מסוימים. מוצרים אלה הגיעו אל שוקיהם בעיקר באמצעות כלי הובלה ימיים. משום כך היתה הפירטות לעולם מכת המדינה.

הרומאים לא שכחו את השוד הימי לאריסטובולוס, הבן המרדן של אלכסנדר ינאי; כמו כן ראה אספסינוס את לכידת העיר יפו כמטרה אסטרטגית ראשונה במעלה וכפי דברי יוסף בן־מתתיהו „לא יכלה עוד אוניה להפליג בים הזה (באגן המזרחי של הים־התיכון ובחופי סוריה וא"י) מפחדם וממוראם“. הסכנה היתה רבה, שהדגן לא יגיע בעיתו לאיטליה ויפרוץ שם רעב. איטליה היתה אז ארץ מטעים לרוב.

אכן, סחורות רבות ובערך של מיליונים שטו בנתיבות הימים. הסוחרים הרומאיים היו מבין עשירי החברה, אשר לא אחת הנציחו את שמם בבנייני פאר ולא רק ברומא, כי אם בכל רחבי האימפריה. בכלכלה האימפריאליסטית הצטיינה כל ארץ במוצר שלה והמוצרים שטפו את השוק של רומא. מסחר זה התנהל בידיים פרטיות. חברות ספנות רבות, כבימינו, פעלו אז ובנמל אוסטיה (רומא) ובאחרים הוקמו רובעי־מסחר נפרדים עם משרדי סוכנים ובנייני קבלנים. נוסעים ומטענים הוסדרו ואף אוניות תוקנו וצוידו בשעת הצורך.

מבין חברות הספנות ידועה חברה יהודית באלכסנדריה של מצרים. ספנים יהודים עסקו בהסעת נוסעים אפילו במאה האחרונה של התקופה העתיקה (מאה 5 לספה"נ). אותה עת התפשטה כבר הנצרות באימפריה ועל־אף שנאת הנוצרים ליהודים נאלץ משום־מה סיניסיוס, הבישוף המומר של עכו להפליג באניית יהודים. בדרכו לצפון אפריקה התלונן הוא קשות על רב־החובל של ספינתו אמראנטיס, שלא רצה להחזיק במשוט ההגה בשבת אפילו בשעת סכנה ורק משאיימה הסערה להאבידם, דחה אז פיקוח נפש שבת. סיניסיוס האשים את הצוות היהודי, שביקש להשמיד את הנוסעים היווניים בכוונה תחילה. זמן רב עמדו יהודים בראש נמל אלכסנדריה. קרוב לוודאי שגם בנמלי הארץ פעלו יהודים, על־אף שערי החוף מיושבות היו בדרך־כלל אוכלוסייה הליניסטית ולאחר מכן נוצרית.

המשנה מזכירה את ביתוס בן זונין, סוחר גרוגרות (דבלה) ויין, מי שהיה, כנראה, ממשפחת ביתוס הירושלמית והם מילאו עוד בזמן קיום המקדש את משרת הכוהן הגדול. הובלת היין היתה אחד הענפים המפורסמים של הסחר הימי כבר בתקופה היוונית. הארכיאולוגים התת־ימיים מגלים זה אחר זה מעין שדות כדי יין, אשר התפזרו על קרקעית הים לאחר רדת אנייתם תהומה. סחר היין של הארץ התנהל בעיקר דרך נמל עכו, אבל מוזכרות בספרות המסורת גם ערי נמל אחרות מכל רחבי האימפריה. קצה ארצות המערב, שאליהן הגיעו הסוחרים היהודיים היו גליא ואיספמיא (צרפת וספרד של היום). לא פחות היו ידועים חופי אסיה הקטנה ומשם בעיקר יין הובא. כל אותן נתיבות הים, אשר יורדי־ים אחרים ידעו, גם יהודים הפליגו בהם. הסחר הימי היהודי סיפק את צרכי הארץ במוצרי טכסטיל ודגה. הדגים הגיעו לארץ לעתים לא באמצעות ספנים יהודיים ואז מצווים היו אבותינו להיזהר שמא תוך עיבודם התערבו בהם דגים טמאים. הדגים ומוצרי הלוואי שלהם באו ממצרים ומאיספמיא. השתתפו עוד היהודים גם בהובלת דגן.

מצויות ראיות לכך, כי היהודים נטלו את חלקם גם בסחר עם המזרח הרחוק דרך האוקיינוס ההודי וים סוף. הסופרים הרומאיים מהמאה הראשונה לספה"נ והלאה מרבים לספר על אוצרות המזרח שהגיעו לרומא. חשיבותו של מסחר זה מסתברת גם מאותו ספר, מעין מורה דרך ימי, שיצא לאור ברומא, כנראה בזמן קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס. שם הספר הוא „הפלגה סביב הים של אריתריאה“, ז.א. תיאור חופי ים־סוף, ים־ערב, והמפרץ הפרסי. מורה דרך מסחרי זה סייע לספנים בהכרת החופים ולימדם כיצד לנהוג בילידי ארצותיהם.

לתמהוננו הרב מסתבר, שהמקורות הרומאיים והיהודיים על אותן הסחורות מספרים, אשר למענם העפילו הספרדים והפורטוגזים כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר בהקיפם את אפריקה. הרומאים, היהודים והמצרים ב„תעלת סואץ“ דאז חצו את המעבר שבין הים־התיכון לים־סוף. ניתן לשער אותו תפקיד ודאי, שיהודי בבל מילאו בקשריהם עם אחיהם המערביים שבממלכה הרומאית. מתכות מהודו, תבלינים מדרום מזרח אסיה בתיווך סוחרים־ספנים יהודיים הגיעו אל האימפריה; מרגליות של המפרץ הפרסי, עץ סנדל וכו' מצאו את דרכם למערב בידיהם.

משמעותו של המסחר היהודי הבינעולמי גדלה והולכת לאור קיומה של מלכות יהודית קטנה בקצהו הדרומי של ים־סוף. בימים הדרומיים הללו הפליגו מלבד הפרסים והאתיופים גם בני חמיר. חמיר היתה ממלכה קטנה בתימן במאה החמישית והששית לספה"נ. כפי שקרה כמה מאות שנים לאחר מכן בממלכת הכוזרים, כן קרה גם בממלכה זאת, השליט ושרי המדינה התגיירו ומלחמות קשות ניהלו עם האתיופים הנוצרים שמעבר לבּב אל מנדב ורק בברית עם הביזנטינים יכלו לחמיר. אפילו ללא ראיות ישירות אפשר לשער, כי יורדי־הים היהודיים נעזרו בבני חמיר בהפליגם בים־סוף לעבר הים המערבי. נתיב המים הבינעולמי מהודו לים־התיכון עבר, איפוא, לאורך חופי ארצות אשר נמצאו בהן קהילות יהודיות. יהודי בבל לא היו רחוקים מנתיב זה, שכן הפרת, החידקל והמפרץ הפרסי קשרו אותם במישרין עם הים הפתוח ומאז ועד היום הים הוא דרך־הובלה הזולה ביותר והמים מעולם לא הפרידו, אלא קשרו את היישובים.

תקופת התגליות שבראשית העת החדשה לא הציגה היקף גיאוגרפי חדש לחלוטין. העולם העתיק היה רחב מאד; הסחר הבינלאומי מפותח והיהודים מילאו בו תפקיד חשוב עקב פיזוריהם לאורך נתיבות הים. כשם שעם בוא הקץ לעולם הזה, כן גם עם ההתעוררות בתקופת הרנסנס מוצאים אנו סוחרים וספנים יהודיים ואנשי מדע, אשר בשקידתם ובהכשרתם סללו את הדרך לבנייתה של העת החדשה. מתימטיקאים ואסטרונומים יהודיים עמדו ליד ערש התגליות הגיאוגרפיות, אשר בלעדיהם לא היו באות לעולם.