„כי הוא על ימים יסדה…“ (תהילים כ"ד ב')
א.ת. מהאן מקובל כראשון חוקרי ההיסטוריה אשר נתן דעתו על מקומו של הים בעיצובם של תהליכים היסטוריים בעבר. בין דברי המבוא לספרו “השפעת העוצמה בים על ההיסטוריה, 1783–1660”, כותב מהאן “על פי רוב אין ההיסטוריונים מתמצאים בתנאים השוררים בימים. יתר על כן, אין להם בכך לא ידע ולא ענין מיוחד. לפיכך ממשיכים הם להתעלם מהשפעתו המכרעת של הכוח הימי על מאורעות היסטוריים. מעולם לא נתנו דעתם על כך, כי השימוש בנתיבי הים והשליטה בהם היתה ותישאר אף בעתיד גורם חשוב בתולדות העולם. נכון לומר כי יש קושי מסוים בהצגת הזיקה הממשית בין גורם זה להתפתחותם של תהליכים היסטוריים. על כן רק בחינה וניתוח סיבותיהם של מאורעות מסוימים יש בהם כדי לבסס השקפה זו.” משראה אור ספרו זה של מהאן (בשנת 1890), ראוהו רבים כמעצב תקופה חדשה. מהאן היה הראשון שהחדיר לתודעתם של היסטוריונים את חשיבותה של העוצמה הימית (sea power) בעיצוב פני ההיסטוריה.
את ראשית דרכו החל מהאן כקצין בצי ארה"ב, בוגר מכללת Annapolis, תחילה כקפטן ועד מהרה כאדמירל.
אפשר לומר כיום בבטחון, כי לספרו הראשון של מהאן2 היה חלק מכריע במהפכה שהתחוללה במדיניות הימית של ארצו.
יתר על כן, הודות להשפעתו פיתחה בריטניה את צייה ערב מלחמת העולם הראשונה, כמו כן נתנה התיאוריה שלו דחיפה לפיתוחה המהיר של העוצמה הציית (naval power) בגרמניה של הקיסר וילהלם השני. ספרי מהאן עיצבו את המחשבה הימית של יפן, איטליה וצרפת. ואשר לארה"ב, זו תודות לרעיונותיו עלתה למדרגת מעצמה ימית גדולה.
ספרו של מהאן הופיע ונפוץ בעשור האחרון של המאה ה־19, שעה שהתחוללו שינויים רבים במבנה כלי השיט ובהיערכות ציי המדינות. גרמניה החליטה על כינון צי מודרני. יפן הפכה למעצמה ימית, וארה"ב גברה על ספרד. את מקום המפרש תפס סופית הקיטור. הופיעה לראשונה האניה הבנויה מתכת ומשוריינת בפלדה כהישג חשוב של הארכיטקטורה הימית. הארטילריה הימית חדלה מלהפגיז בתותחים חלקי־קנה, שכן חלה התקדמות בתכנון קנה הירי. מעתה הוא קנה חריק־קדח (סלילי), ובאופק צצו כבר כלי נשק חדישים, אשר יביאו בעקבותם לתמורות בטקטיקה הימית.
בד בבד עם פרסום הרצאותיו שעל פיהן אף ערך את ספרו, נתן מהאן את דעתו על מידת השפעתה של העוצמה הימית על התפתחות ההיסטוריה הכללית.
ההיסטוריונים אינם רגילים לטפל בשאלת מהות הקשר שבין ההיסטוריה הכללית למתרחש בים. לא כל שכן חוקרי קורות האדם בימים, אשר נהגו להגביל את תחום פעולותיהם לתיאור ההתנגשויות בלבד. למעשה שימשו הם ככרוניקאים של מלחמות הים. והרי לכם החלל הריק אותו מילא מהאן במחקריו. הודות להם הודגמה זירת ההתרחשויות בים כחוט השדרה של ההיסטוריה הכללית.
להרצאותיו בניו־פורט התכונן מהאן משך שנתיים. הספר הראשון שעיין בו היה זה של מומסן: “דברי ימי רומא”. החלטת חניבעל לעלות על רומא ביבשה ולא בדרך הים הניעה את מהאן לחשוב איך היה מסתיים מסע חניבעל, אילו בחר בדרך הימית במקום היבשתית. מכאן המושכל הראשון שלו, שהשליטה (control) בים הוא גורם היסטורי. גורם זה – לדעתו – טרם הוערך בשיטתיות ומשקלו בחקר ההיסטוריה אינו תופס את המקום הראוי לו. מהאן בא לידי הכרה כי חקר המערכות הימיות בעבר יעזור אף לניהול המערכות העתידות לבוא. בין הלקחים הראשונים גילה, כי הישגי נלסון בקרב הנילוס ובטרפלגר הם פועל יוצא של מחדלי צרפת וספרד לנסות ולכבוש בחזרה את גיברלטר, בשעה שאנגליה נלחמה מלחמה עיקשת וקשה במימי האוקינוס האטלנטי במלחמת השחרור של ארה"ב; וכמו כן, הצביע על המשגה, שהפּוּנים לא עשו כל נסיון להחזיר לידיהם את השליטה בים ערב מסעו המפורסם של חניבעל דרך האלפים להכנעת איטליה. מהאן התכוון לכתוב היסטוריה צבאית ביקורתית על עברו של השיט ולא את הכרוניקה של המאורעות בים.
כתוצאה ממחשבות יסוד אלו התמסר לחקר שיטתי של ההיסטוריה הצבאית והימית במאות ה־ 18–17. התקופה הנדונה סיפקה לו חומר רב לניתוח הגורמים המבהירים את עלייתן וירידתן של אומות. בהשקפתו ההיסטורית הכוללת תופסים מקום מרכזי המאורעות שבים, על כן הוא הפנה את מבטו בעיקר לעבר המדיניות הימית ולשאלות האיסטרטגיה והטקטיקה. אי לכך, ספריו הם ספרי היסטוריה רגילים, אולם המוקד שלהם הוא העוצמה בים, שפירושה כלל הסחר הימי, הצי הסוחר והעוצמה הציית, וקורות כל אלה יחד מהווים מסכת סיפורית אחת. משנתו על אודות העוצמה בים זכתה לאלתר ולפופולריות גם מעבר לחוגים המקצועיים.
לדעתו, העוצמה והאיסטרטגיה הימית מותנות בתנאי טבע בסיסיים כגון, מיקומה של המדינה באי או בחצי־אי. מהנתונים הגאוגרפיים אף נובע יחס מסוים לצי המלחמתי ולצי הסוחר ומתהווה גם הצורך להקמת בסיסים מעבר לים להבטחת הסחר. לאיסטרטגיה שני אספקטים, פוליטי וצבאי, אשר עקרונותיהם אינם משתנים, הם מוכתבים מראש ע"י הנתונים הטבעיים וכוחם יפה בימי שלום כבימי מלחמה. לעומת זאת, הטקטיקה היא חכמת ניצול הנשק המשתנית בהתאם לשינויים בכלי הנשק. סופרים והיסטוריונים ראו לפנים בכוחות הימיים זרוע אחת בלבד מכלל המערכת הצבאית של המדינה; לפיכך הועידו להם רק את התפקיד של הגנת הסחר הימי מפני הפרעת השיט החופשי (guerre de course). מהאן קבע במחקריו שהעוצמה בים היא אף מכשיר פוליטי עצמאי להגדלת כוח האומה ויוקרתה ולעיצוב יעודה. כתבי מומסן עוררו במהאן את ההתענינות בהיסטוריה הצבאית. תוך כדי כך הסתבר לו למעלה מכל ספק, שרומא ניצחה במלחמות הפוניות הודות לעוצמת צייה (naval power). אולם, דעת החוקר נתונה להסתכלות רחבה יותר, למכלול העוצמה של המדינות בים והיא ה־ sea power. מסיבה זו בחר האיש לכתוב על המאות ה־ 18–17, תקופת האימפריאליזם המסחרי בשיא גדולתו, היכולה לשמש לו כעין מעבדה לחקר האיסטרטגיה הימית בכל מובניה.
בבדיקת הנחת היסוד שלו, שהעוצמה בים היא חיונית למדינה, לעושרה ולבטחונה, גילה שישה גורמים הנוגעים במישרין להתפתחותה: המצב הגיאוגרפי, עיצוב המבנה הפיסי, גודל השטחים, מספר האוכלוסין, האופי הלאומי ואופי הממשל.
המצב הגיאוגרפי נבחן והואר בדוגמתה של בריטניה. בהיתה אי פטורה בריטניה מהחזקת צבא גדול המכביד על משק המדינה. הארץ שוכנת בטווח של מהלומה, אותה היא מסוגלת להנחית על אויביה ביבשת אירופה, מבלי שהיא עצמה תסתכן סכנה רצינית של פלישת צבאות זרים אל אדמתה. בסיסיה בחופים הדרומיים ולאורך התעלה האנגלית אפשרו מאז ומתמיד ריכוז כוחות צי להתגוננות והטלת הסגר על נמלי היבשת תוך שליטה על נתיבי הים לצפון אירופה וממנה. זאת ועוד, כיבוש בסיסים איסטרטגיים, כגון גיברלטר, הבטיח את השליטה בים התיכון, אשר כידוע חשיבותו המסחרית והצבאית עולה על כל ים אחר בהיסטוריה בסדר גודל כשלו. צרפת, לעומתה, נאלצה מאז ומתמיד לחלק את צייה בין האוקינוס האטלנטי לים התיכון, כשדרך המלך ביניהם עוברת למרגלות צוקי גיברלטר המצויים בידי בריטניה מאז 1704.
עיצוב המבנה הפיסי של הארץ קובע את נטייתו של העם לחתור לעוצמה בים. קוי החוף, הגישה אל הים והנמלים הטובים טומנים בחובם כוח, שניתן להוציאו אל הפועל. טיב האדמה מרחיק מהים או מקרב אליו עם, ולכן אדמתה הפוריה של צרפת לא המריצה את בניה לרדת לים לבקש מחיה בין גליו, אולם לא כן אנגליה. וזו אף זו, חוף הים הוא גם חזית; חוזקה או חולשתה של מדינה ייקבעו במידה רבה בהתאם לאופי חזית זו.
גודל שטחה של מדינה עלול להיות גם לרועץ, וזה כשנעדר יחס מתאים בין מספר האוכלוסין משאבים הדרושים להחזקת עוצמתה בים בהתאם למימדי הארץ. לדוגמה משמשת הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית. גודל ארצות הדרום הפורשות לא עלה בקנה אחד עם משאבי האוכלוסייה; החופים הארוכים וקוי המים הפנימיים הרבים מנעו מאזרחי הקונפדרציה לאבטח אותם. עוצמת הצפון בים הכריעה את הכף.
תדמיתו של לאום יורדי ים מאופיינת ע"י הקשרים שלו לים, בין במישרין ובין בעקיפין. מימדי הסחר בימי שלום מהווים קנה מידה לעוצמה, שהמדינה מסוגלת להפעיל בעיתות צרה. יורדי הים הם כוחות העתודה הטבעיים, אשר עקב הכשרתם המקצועית כשרים לשרות בים גם בימי מלחמה. בריטניה הוכיחה בכל מערכותיה הימיות, כי כוח האדם המקצועי, לרבות בניית כלי שיט, והידע הטכני סייעו לה בהשגת נצחונותיה במרחבי ימים. הסחר בים הוא תנאי קודם לעוצמה בפלסו בפני הבריטים את הדרך לקולוניזציה ולהרחבת השווקים. לפיכך המסד האנושי הימי בסחר חוץ והעוצמה הציית, שקמה בהכרח בעקבותיה, העלו את בריטניה למעלת הגבירה בימים.
מאופיו של הממשל נובע ניסוח האינטרס הלאומי המחייב או דוחה לטפח עוצמה ציית. תכונה פוליטית־איסטרטגית, כשרון לחזות את ההתפתחות והחלטיות המעשה הינם גורמים מדרבנים להקמת עוצמה ציית ופיתוחה. השלטון קובע את מימדי הצי ואיכותו, בידיו נתונים כלי הארגון והוא המעצב את רוח הלחימה לשעת חרום, כפי שכלל הדוקטרינה האיסטרטגית נקבעת על ידו להנהיג את העם במאבקו. האיסטרטגיה הצרפתית התבססה על תפיסה הגנתית. צרפת נמנעה מליזום פעולות מכריעות. הימנעות זו של הצרפתים הנחילה לא אחת לדגלה של בריטניה נצחון בהתנגשויות בים. הודות ליוזמה שנשארה בידיה, עלה בידי בריטניה לאבטח את סחרה בים באמצעות הצי. לאורך הנתיבים הוקמו בסיסים: סנט הלנה, מאוריציוס, כף התקוה הטובה, גיברלטר, מלטה, לואיסבורג וגו'. הללו נועדו לצרכי מסחר והגנה. מכאן שהחלטת המדינה על ייסוד המושבות היתה חיונית ומכרעת לעיצוב העוצמה בים של האומה.
מהאן קבע שמעמדה וכוחה של ארה“ב בסוף המאה ה־19 – “משל למה הדבר דומה, לעופות יבשה שאינם יכולים לעוף ולהרחיק מהחוף”, בשל חוסר מושבות מעבר לים. עליונות בריטניה בים הושגה לא הודות לכוחה החומרי גרידא ואף לא בעקבות הדוקטרינה האיסטרטגית המתקפתית שלה בלבד, אלא עקב שליטתה ב”ימים הצרים". מקום נכבד הועד בעת החדשה לשטחי ימים אלה כתעלה האנגלית, מיצר גיברלטר, מיצר מסינה, דרדנלים ובוספורוס. השליטה עליהם מצריכה עוצמה ציית, אולם מהם נשלטים גם מסוללות החוף. שני גורמי שליטה אלה העניקו לבריטניה לאחר טרפלגר (1805) את העליונות הבלתי מעורערת במזרחו של האוקינוס האטלנטי ובים התיכון. לקראת סוף המאה ה־19 נתברר, כי השליטה במימי אירופה פירושה אף עליונות בכל האוקינוסים שבעולם, ורק מעצמות לא־אירופיות יכלו לאיים על מעמד זה. הנתיבים העיקריים בימים האמורים הפכו בעת ובעונה אחת אף לדרכיה הפנימיות של האימפריה הבריטית.
הבסיסים הם בחזקת עמדות מפתח. לידם עוברות אניות רבות. הימים במקומות אלה בדרך כלל צרים וערכם נמדד עפ“י חוזק הביצורים ובהתאם למהות ארץ העורף – אם היא עוינת או ידידותית. הערכת חשיבותם של הבסיסים קשורה באלמנט חיוני ביותר של האיסטרטגיה הצבאית והפוליטית המוכתבים ע”י צירי התנועה (communications) בין הכוחות הלוחמים למקורות האספקה. הגנת קווים אלה וניתוקה של תחבורת האויב מיחדים את כוחו של עם השולט בים. השליטה בצירי התנועה והבסיסים מעניקים אפשרות של ריכוז כוחות (concentration). זהו כלל בל יעבור בכל התמודדות ימית. הדוקטרינה האיסטרטגית של הצרפתים לא חתרה לשליטה בים. הם העדיפו להחזיק את הצי בנמלים. לעת התנגשות תפסו מפקדי האניות הצרפתיות עמדה בחסות הרוח (lee gage), כלומר משהחליטו לסגת מן המערכה, יכלו לעשות כן בחסות הרוח ובסיועה, כשזו נושבת בגב אניותיהם. לפי התפיסה הצרפתית, הצי כפוף לצבא, כי הים אינו שדה קרב – משמע, אין זו זירה לנחול בה נצחון.
מהאן גרס, כי המערכה הימית איננה מלחמת עמדות להגנה ולהתקפה. יעודם האמיתי של כוחות הצי הוא לגבור על צי האויב, לשלוט בים, לתקוף בכל הזדמנות נתונה, לשבש את קווי התנועה של האויב ולנתקם כלומר, לסתום את מקור עושרו ולסגור על נמליו. אפילו צי נחות כלים וכוח עשוי לשבש את צעדי האויב על ידי עצם קיומו ונוכחותו (fleet in being). נוכחות זו מהווה איום שיש בו כדי לרתק את הכוחות העוינים ולאלץ אותם להישמר ולחשוש מפניו. עפ"י “עצה” זו נהג הצי הגרמני ברוב ימי מלחמת העולם ה־1.
משתמע מכלל הנאמר, שהצי שימש מתמיד אמצעי איסטרטגי ופוליטי כאחד. מהאן חקר ודרש את ההיסטוריה לשם גילוי לקחים יציבים, שכוחם יפה לעולם ועד. הוא היה navalist, מנסח האמיתות הנצחיות המשתמעות מהקורות בים, לפיכך, הוא חקר את אופיים וניצולם של כוחות הצי וניתח את התפקידים שהם מילאו במהלך ההיסטוריה האנושית ואף נתן ביטוי למדיניות הכוח בדוקטרינה של העוצמה הימית. אי לזאת, ניתן להעמיד את מהאן בשורה אחת עם יוצרי החשיבה האיסטרטגית לצידם של קלאוזביץ ויתר גדולי ההוגים האיסטרטגיים.
בעיניו מתבטאת העוצמה בים ככל הכוחות והגורמים, האמצעים והנסיבות הגיאוגרפיות הפועלים יחדיו להשגת השליטה בים, שנועדה להבטיח שימוש שוטף בנתיביו ולמנוע שימוש זה מהאויב. המים ישארו לעולם, כי לכך הם נועדו, המדיום עצום המימדים של התובלה.
העתונות היומית בשעתה (Times of London) העריך את מהאן כמי שחולל אותה מהפיכה בהיסטוריה הימית, אשר קופרניקוס בשדה האיסטרונומיה. הפילוסופיה של העוצמה בים, שמהאן גילה במהלך ההיסטוריה, הוסיפה להרגשת הגדולה בבריטניה – שנהנתה מעושרה וכוחה; הוא הדין לגבי ארה"ב, שעיניה נעוצות היו בעתיד כיאות לעם צעיר המותח את שריריו לזינוק נחשוני.
משנתו של מהאן עוררה את האוריינטציה הימית בשורה של מדינות, אשר לא כדרך הטבע היתה, אלא פועל יוצא של השפעת הגותו האיסטרטגית. לימים נסתבר, שלא תמיד הבינו את מהאן כשורה. דוקטרינת הכוח הולידה גדלות ויישום בלתי מתאים לנסיבות. ביחס להערכה בלתי־נכונה של הכוח הפוליטי והצבאי מצויות דוגמאות משל ימינו ואין צורך לחזור אל העבר לצורך זה.
היום, יותר מאשר אי־פעם, מתעוררת שאלת עמידותן של תיאוריות היסטוריות מלפני דור או שניים. זאת ועוד, האם ניתן ללמוד מלקחי ההיסטוריה של מהאן לגבי עמים קטנים מבריטניה ומצרפת בעידן של כלי נשק וכלי שיט מודרניים?
בהקשר לאיסטרטגיה קבע מהאן, כי בשני האספקטים שלה, הפוליטי והצבאי, היא מוכתבת מראש ע"י הנתונים הטבעיים של הארץ ועקרונותיה אינם משתנים. על כן, זו אינה אלא פועל יוצא של הנהגת המדינה והעם, המיטיבים לתפוס את משמעות מעמדם ומצבם לקידום האינטרס האמיתי שלהם בהתאם לאפשרויות הקיימות. במהלך הדורות, עמים קטנים לא העזו לחלום על עוצמה בים, לעומת זאת נתאפשר להם במסגרת הנתונים להגיע לעושר מניצול הים ואולי להגן על קווי התנועה, בין בכוח הזרוע ובין באמצעים פוליטיים־דיפלומטיים. בתולדות עמים קטנים שוכני חופי ימים, יש כדי לאשר את זאת.
עם ההתחדשות הממלכתית של ישראל בארצו ובחלקו של החוף הפיניקי לשעבר, ניתנה שימת לב הולמת למן ראשית מימושו של הרעיון הפוליטי לחוף ימים. מצבה הגיאופוליטי של א"י הועיד לה תפקיד מפתח ברצועת הארץ הצרה המשיקה לימי שתי מערכות אוקיאניות, הים האדום והאוקינוס ההודי מזה, הים התיכון והאוקינוס האטלנטי מזה. בימי העצמאות הפוליטית של הבית הראשון והשני בדרך כלל לא הצלחנו ליישב את החופים ולהשתלט עליהם. כבר בחזונו של הרצל נבנה נמל חיפה, שער העליה ההמונית – ברוח משנתו הציונית, אולם הלכה למעשה, יישוב הארץ וחריש אדמתה כפתו את עיקר מאמצנו הלאומי.
משבא עידן המאבק נגד שלטון המנדט, פרצו בקו אנך נתוניה הטבעיים ביותר של הארץ השוכנת לחוף ימים. כוחו הימי של עם ישראל, שהתגלם בדמות “צי הצללים” של ההעפלה, היה לנשק פוליטי מכריע נגד בריטניה ואמצעי משכנע בפני דעת הקהל העולמית למען זכויותינו. 80,000 עולים בלתי חוקיים העפילו ארצה בצי “ישראל שבדרך”, לרבות בשנותיו האחרונות של שלטון המנדט, תוך התנגשויות, לעתים אלימות, עם אניות המלחמה של הוד מלכותו. היום כבר ניתן לקבוע מתוך הערכת המאורעות, שלא לחינם נאבק המוסד לעליה ב' עם ההנהגה הפוליטית של הסוכנות היהודית, אשר למען הרגעת הרוחות ביקשה להפסיק בשלב מסוים את ההעפלה דרך הים. ואלה הם סיכומי הדברים הראשונים על מפעל ההעפלה שכתב בשעתו שאול אביגור, ראש “המוסד”: “בימים המרים של מלחמת השלטון בנו היתה ההעפלה אחד המנופים העיקריים להחזיק את הרוח הציונית במחנות הנידחים באירופה וביהדות העולם. אלמלא היא, מי יודע אם לא היו נופלים ברוחם, מתפזרים פיזור פיזי והופכים לאבק־אדם מבחינה לאומית ואנושית.”3
ההעפלה היתה הביטוי העז ביותר למרידת היהודים בתלות בשלטון זרים, תנועת־עם מיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית, המערכה מהחשובות ביותר על עצמאות ישראל וזכותנו לשבת בארץ זו; ומאבק זה התנהל בלב ימים.
בעת ובעונה אחת התנהל גם מאבק מדיני חריף ביותר ערב החלטת החלוקה של האו“מ על אודות עתיד הנגב – הדרך אל ימי הדרום. הבריטים ייחסו לאזור חשיבות איסטרטגית עליונה והצליחו להטות לצדם את האמריקאים מתוך כוונה לשלול מהמדינה היהודית את שלטונה עליו, ולהבטיח לעצמם קשר יבשתי רצוף בין עירק ועבר־הירדן למצרים. רק לאחר ויכוחים סוערים וממושכים עוצבו גבולות החלוקה, אשר בתחומיהם הובטחה הדרך, אם כי צרה למדי, אל מפרץ עקבה. כידוע, לא תמיד נוהגים לקיים הסכמים מדיניים. כוחות צה”ל בלבד נתנו לישראל את חוף אילת הצר לאחר מסע ארוך, מייגע ומפתיע, במרץ 1949.
כך היתה ישראל למדינה השוכנת לחוף שני ימים כשפניה לעבר שני אוקינוסים. הסחר הימי, שעתיד היה להתפשט בשני כיוונים עקב אופי גבולות המדינה, חייב איסטרטגיה פוליטית וצבאית מתאימה המשתמעת ממצב גיאופוליטי זה.
מאז הקמת מדינת ישראל נתחוללו שתי מלחמות. האם ניתחנו את גורמי ההתנגשויות האלה כדבעי? הרי התיצבנו מול אויבנו בשני המקרים למען השיט החופשי במפרץ שלמה ובמיצרי תירן, אולם מומנט זה נשתכח מתודעת הציבור, גם לאחר מבצע קדש וגם לאחר מלחמת ששת הימים. עודנה חיה וערה בזכרוננו הרגשת החנק בימי ההמתנה לשמע סגירת המיצרים ע"י המצרים; וכי היתה הרגשה זו מבוססת ומוצדקת מבחינה כלכלית, כאשר סך כל הסחר העובר דרך נמל אילת לא עלה אז על 7–6 אחוזים בלבד מכלל תנועת הסחורות של ישראל אל נמליה?
מעקרונותיו של מהאן למדים אנו, כי חוף הים הוא גם חזית ועל כל מדינה להתחשב בעובדה זו.
אילת (מבלי לדון בסוגיה של מיקומה מבחינה ארכיאולוגית), נתפסה כנקודת מפתח, כל אימת שצפונית לה, בא"י, נתהוותה יחידה פוליטית בפני עצמה; ודוגמאות היסטוריות מעידות על כך. עלייתה של מלכות ישראל המאוחדת בימי שלמה התבטאה בצאת משלחת מסחרית לאופיר. כמו כן גם יהושפט, מלך יהודה, ניסה ללכת בעקבותיו.
לאחר מכן, על אילת התחרו בני האדומים, משהצליחו לכונן ממלכה בשכנותה של יהודה. מקץ ימים כבש עוזיהו את העיר מחדש, אולם בימי אחז אבדה לנו סופית ולא חזרה יותר לשלטון יהודה. אובדן החוף הדרומי של הארץ סימן גם את קרבת הקץ לעצמאות הממלכתית של עמנו. בימי הביניים, כאשר התארגנה שוב בא"י יחידה פוליטית, היא מדינת הצלבנים, הפך מפרץ עקבה אוטומטית לשדה קרב בין המוסלמים לנוצרים.
מאז ועד היום, רק מדינת ישראל תובעת לעצמה בעלות על אילת כיחידה פוליטית בא"י ומממשת את זכותה לחופי הימים בדרום ובמערב. בעוד החוף המערבי פונה אל הים הגדול, הפתוח, הרי בדרום חזית החוף נפתחת אל ים צר הניתן לסגירה בנקל. חופש השיט הוא מקור עושרו של כל עם השוכן לחוף ימים. לפתח הים בשארם־א־שייח נודע עבורנו ערך חיוני יותר מאשר גיברלטר הרחוק עבור בריטניה. אם בריטניה, בהתאם למימדיה, פשטה את זרועותיה לעבר פתח הכניסה לים התיכון, לעבר סינגפור וגו', לא תוכל ישראל לוותר מבחינת אספקט פוליטי־צבאי וכלכלי על גיברלטר שלה, היא שארם־א־שייח. לאווירו הצח של הים זקוקה כל מדינה, מה גם ישראל, ששתי דרכים בלבד פתוחות לה לקשר עם העולם החיצון – האוויר ונתיבות הימים. למרות ההתפתחות העצומה במהפכת התעבורה האווירית, המים עודם המדיום העיקרי לניהול מסחר.
בתום מלחמת ששת הימים נתהווה מצב חדש המחייב במשנה תוקף הפניית מבט לעבר הים. איננו יותר מדינה, שחזית הים שלה קצרה. גבולות הים נתארכו פי ארבעה, מ־42 ל־1000 ק“מ, לעומת זאת נתקצרו גבולות היבשה כדי שליש מ־985 ל־650 ק”מ. יחס הגבולות היבשתיים והימיים אשר היה עד המפנה הגורלי האחרון אחת לארבע, כעת הוא אחת לשתיים בקירוב.
שינוי תנאי הגבולות מצריך שינוי גישה פוליטית, איסטרטגית וכלכלית כאחת. לאור הכיתור היבשתי נותרה לישראל רק דרך הים לקיים קשר אל מדינות ידידותיות ולפי הקונצפציה של מהאן, היא מחויבת לצאת את ידי חובת מצבה הגיאוגרפי והפוליטי: המדינה זכתה כעת לגבולות טבעיים, שניתנים להגנה (יותר מאשר אי־פעם). הגישה אליה מצד הים נוחה, היא שוכנת על דרך המלך, נמליה מודרניים (אם כי מלאכותיים בחלקם), ברם כוחנו הציי נאלץ להיות מחולק בין מפרץ שלמה לים התיכון.
חופי הימים, שנתארכו לאחרונה, מאוכלסים רק בחלקם. כרגע מושקעים מאמצים לאבטח אותם ע“י הקמת יישובי נח”ל שמחייתם על הים.
המסד האנושי של המדינה מוצק דיו כדי לשמש עורף תעשייתי להתפתחות הימית. בנוסף, זקוקה ישראל לאנשי ים מקרב אזרחיה לאייש את הצי המסחרי הגדל והולך, לעתודה טכנית וימית לכוחה הציי המתבקש מעצמו בתוקף השינוי הבסיסי במעמדנו.
מעולם לא היה אופיו של עם ישראל זר למסחר. מן הדין, שמסחר זה יהיה כעת ימי בעיקר, אם גם הדבר כרוך בהשקעות גדולות ולהתמד, בין ממקורות של יוזמה פרטית ובין ממקורות לאומיים. היסודות כבר הונחו, ונחוץ כי חוגי כלכלה ומסחר בהיקף מתרחב והולך ואולי ההנהגה האיסטרטגית־פוליטית יעשו יד אחת לבניית העתיד בכיוון זה.
לאן פני ישראל מועדות? זוהי שאלה לאומית. התוויית מגמת עתידנו חייבת להיות נושא לליבון בקרב ציבור הצעירים, אזרחי ישראל של המחר; ואילו את המחר בונים על ספסלי הלימוד בהדרכת מורי ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.