עוד לפני חדשים רבים הזכרנו את הקוראֹים את דבר העָוֶל הנורא הנעשה בקניַת אתרוגי יון תחת אתרוגי ארץ ישראל פן יאמרו אחרי כן בבֹא המועד, כי אין להשיג אתרוגי ארץ ישראל ובשעת הדֹחקֹ יוצאים גם באתרוגי יון. בזריזות גדולה יכולים להשיג עוד עתה אתרוגים כשרים מארצנו הקדושה מעשה ידי אחינו אם פונים ישר אל “אגודת אתרוג הכשר בפתח תקוה אצל יפו”, כן היא הכתֹבת אלא שצריכים לכתֹב אותה בכתב לועז כזה: Agudath Etrog Hakoscher Pethach-Tikwah bei Jaffa, Palástina Tȗrkei

ומי שלא ילבש עֹז להכין לו אתרוג כשר מיד, אף אם הוא יודע, שבעירו אין סוחרים כי אם באתרוגים פסולים מקורפו, לא לבד שבטל מצוה, אלא שעוד עבירה ותועבה היא בידו לזנֹח את האתרוגים פרי ארצנו ומעשה ידי אחינו ולקנות פסולים ולתמֹך בזה את היונים, אשר רדפונו על צואר עוד מימי אנשי כנסת הגדולה ועד היום הזה, ובשנה הזאת הרגו אלפי יהודים לא רק במלחמת בַלקן כי אם גם בפרעות, אשר עשו אחרי המלחמה. לו היו בידם אתרוגים כּשרים ובידי אחינו היושבים על אדמת הקֹדש ומשַדדים אותה בזעת אפם – אתרוגים פסולים, אולי היה ראוי גם באופן הזה, כי יִוָעדו כל הרבנים להכשיר את הפסולים ולפסֹל את הכשרים ולבטל מצות אתרוג בהוראת שעה, אבל באמת אינו כן.

כבר דברו על זה הרבה גדולי הדורות האחרונים והזהירו, שאתרוגי קורפו וכן שאר אתרוגי יון פסולים, בשביל שהם מָרכבים. ובעת שבאו בראשונה בשוק המסחר לפני שני דורות הכירו הרבנים מיד את אתרוגי קורפו בסימניהם, שהם חלקים וצהֻבים, כי מרכבים הם בלימונים. כל גאוני הדור פסלו אז את האתרוגים אף בשעת הדחק; כי אז היה קשה מאד להשיג אתרוגים מארץ ישראל, כי באה בהם מאֵרה. כי טרם היו אכרֹים יהודים בימים ההם ועמים אחרים אין רואים ברכה במטעי ארץ ישראל כהבטחת תוה“ק: “ושממו עליה אויביכם היושבים בה”. רק ר' אפרים זלמן מרגליות ז”ל התיר אתרוגי קורפו, אם אין אחרים. כנגדו נהג ר' שלמה קלוגר ז"ל לקחת כל אתרוג יוני, אשר הביאו לפניו לשאֹל עליו שאלה, לחתֹך אותו מיד לשנים. ומצד הדין ראוי להורות כן, שהלא כן שָנינו בבריתא (סכה לא) “לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר”, ואף על פי שהתוס' (בדבור המתחיל “לא מצא”) מצדדות, שאם לא מצא כשר, מברך בפסול, זה רק באתרוג פסול שהנהו אתרוג, אבל יש בו איזה פסול שהוא יבש או חסר או מנֻמר; אבל אתרוגי יון כבר נמנו עליהם חכמי ישראל לפני דורות וגמרו, שיש בהם חשש מרכב בלימון, ואתרוג פסול לדעת רֹב הפוסקים. ובימינו אלה כבר הֻברר, שאתרוגי יון מָרכבים וַדי. וזה רע משאר פסולים, שאתרוג הפסול עוד שם אתרוג עליו, אבל אתרוג מָרכב, שמחציתו אתרוג ומחציתו לימון, אין לו כלל דין אתרוג ודינו כדין פריש או רמון, שאין לוקחים אותו אף בשעת דחק, כדי שלא תִשָכַח תורת אתרוג, שהלא אדרבה משכיחים בזה תורת אתרוג, כמו שעינינו רואות וכלות, שבשביל שהתירו בדורות הקדמונים קצת רבנים לקחת אתרוגי קורפו בדֹחק, מפני שלא היו אחרים, כבר התאזרחו בישראל. וגם אחרי אשר זכינו לראות את ארצנו הקדושה הולכת ונבנית בידי בניה בוניה, קשה לפרֹש את העם ממנהגם ועודם לוקחים מָרכבים לצאת בהם ידי חובת אתרוג.

הננו עומדים עתה לפני ראש השנה ועלינו לחֹשׂב את דרכנו ולשקֹל את זכיותינו וחובותינו במֹאזנים, בטרם יעשה זאת בעל הדין ביום הדין הגדול והנורא וימצא את הכף המכריעה לצד חובה ח“ו. לקיחת אתרוגי יון לשם מצוה בחג הסֻכות שיש בהן מגרעת משֻלשת, שהם פרי חוץ לארץ ומעשי ידי עמלקים-פסולים גמורים ורק מעלה אחת, שכבר החזיקו בהם בטעות ובּפשיעה מעוררת בנו מחשבות נוגות מאד. כנראה מעטים מאד עודם יהודים מתוך הכרתם בבחירתם החפשית – וההמון הגדול, המעט שהם מקימים עוד מתורתנו, הנם מחַקים בזה את אבותיהם. וכמו שאמרו חז”ל על נכרים שבחוץ לארץ שאינם עובדי ד', אלא מנהג אבותיהם בידיהם, מצות אנשים מלֻמדה בלא נשמה ובלא רגש.

כזאת הננו רואים גם בדבר מאכלות אסורות, בשביל שהיו מלפנים מקִילים לקנות חמאה מידי גוים, מפני שחלב טמא אינו מעמיד, מוסיפים לעשות כן גם בימינו: ואין רוצים לשים אל לב, שכל הקונה בימינו סתם חמאה, שאין עליה השגחה מעֻלה ממקורה, הוא אוכל חֵלב וַדי, שיש בו אסור כרת. כי בתי החרֹשת של חמאה מלאכותית (מארגארינע) העשויה מחֵלב כידוע, המרֻבים מאד אף בגליציה העניה בחרֹשת אין להם סוכנים בשמים למכֹר שם את חמאתם למלאכי השרת. וכֻלה נמכרת לגוים וליהודים ונאכלת בתיאבון. ומי יודע כמה טמטום הלב בא בימינו לרגלי אכילת חֵלב.

כן הדבר גם באתרוגי יון, שאין בהם שום צד כשרות ובכל זה לוקחים אותם תחת אתרוגי ארץ ישראל, שאין בהם שום חשש פסול רק בעבור שכן נהגו. האם גם את הדברים הטובים קבלנו מאבותינו? למה זנחנו כל מדה נכונה, אשר היתה באבותינו ורק איזה צד רע, שנמצא בהם, הננו אוחזים בו בקשי עֹרף ובעקשנות נוראה? לא תֹאבו ולא תשמעו לדברי האומרים, כי אתרוג יוני יפה מאתרוג א"י. כל פרי מָרכב יפה מפשוט, אבל רק אתרוג מארץ ישראל הוא פרי “עץ הדר”.¹)