רקע
אלישע פורת
ספינה ושלושה צריחים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשל"ח 1977

סרן ברעוז, עמוס ברעוז, מפקד הספינה, הוא איש צעיר ועצוב. הספינה שלפיקודו היא קטנה, אפשר אפילו לומר קטנטנה. סיפון קרשים אכולים, ממוסמר במסמרים חלודים ועקומים, תא אחד באמצעה, ושניים או שלושה צריחי פלדה שרותכו בחיפזון. תא ההגה הוא כל כך צר שאין בו מקום אפילו בשביל המצפן. משום כך קבוע המצפן בחוץ. ניצב על כַּן ברזל מיוחד, ששכבות הצבעים האפורים, צבעי המתכת, אינם יכולים לכסות בו על החלודה המכרסמת אותו מתוכו. המחט מרקדת לה בחיק עריסת השמן, מרטטת בסיבובים, נלחצת אל מכסה הזכוכית בשעת סופה או רוח חזקה, ומראה תמיד על הצפון. הצפון שכמעט אינו משתנה. זהו מין צפון־קבוע כזה החולף אי־שם מעל בקעת גינוסר, יורד לכיוון השפך, מתרומם אל גלי הבזלת ונשלח אל תוך השמים אי־שם, נאמר, מתחת להר כנען.

סרן ברעוז יש לו מסלול קבוע שבו הוא מסייר על הספינה בשעת הפלגה. הגה, סיפון, צריח החרטום. ושוב ההגה, נאמר מצידו הימני, עוד פעם סיפון וצריח הצד, ושוב כיברת סיפון קצרה וצריח הירכתיים. הצריחים כולם דומים. כשאתה עומד בתוכם, מורכן ונלחץ אל הבֶּזָה העתיקה, מנקשת הקסדה בלוחות הפלדה. ואם קבועים בהם ברגים בלתי משויפים, ויש שם תמיד ברגים בולטים כאלה, הרי הם חורצים חריצי־פסים בהירים בתוך צבע הזית של הקסדה.

אגב, מה פתאום צבע זית?

סרן ברעוז יכול לשלוח מבט חד ומהיר אל כרמי הזיתים שגולשים מאצל הכפר התלוי מרָר. צבעם אחר. נאמר, ירוק כסוף, או ירקרק מכסיף, וברוח הצפונית של אחר־הצהריים אפילו אפרפר או אפור כמעט. אבל אין זה צבע הזית שבו צבועים האביזרים הצבאיים: הפצצות, הרימונים, הקסדות ואפילו המדים. סרן ברעוז יש לו הגדרות משלו לסחרחורת הצבעים שחולפת בצמרות הזיתים בשעות אחר־הצהריים. הוא מחפש אנשים רגישים ועצובים, כמוהו, שינסו לראות ולהגדיר בדיוק את צבע הזיתים, בגליל, אחר־הצהריים. משום כך הוא קורא ספרים משונים בשעות הפנאי שלו. שעות מועטות מאוד, צריך לומר. ומשום כך אולי הוא גם אוהב את טבריה.

לפעמים, כשאין לספינה תפקיד חשוב במיוחד, או בשעת הפלגה קלה, נאמר, לאחר תיקון המנועים, הוא מפקיד את ההגה בידי דהאן, מאיר דהאן, שאף־על־פי שהוא בעל דרגת סַמל, ואולי אפילו סמל־ראשון, כולם קוראים לו מאיר. או דהאן. במלעיל מובהק, בהברה אשכנזית מובהקת, מפורשת, מרגיזה, אפילו קנטרנית. וזה כמובן יוצר מצב עדין, כי מאיר דהאן הוא טברייני, ספרדי טברייני אמיתי. ומשום מה, גם הוא איש עצוב. סרן ברעוז חושב לו מדי פעם כי למאיר דהאן היה נכון להיות צייר, או נאמר, פסל. לשבת לו על איזה ספסל, מול הים, בשעת אחר־הצהריים מזהיבה, בצל הכהה של האורנים. ידיו טבולות בשיירי טיט יבש, חולצתו מלאה ברסיסי אבק שחצב זה עתה, והוא מחייך חיוך עצוב מול שרידי המבצר הכהים שעל החוף. ידיו צריכות להיות פרושׂות לצדדים. נטולות כל מאמץ. והאצבעות צריכות להרעיד קצת, בזהירות שאינה רוצה להעליב. סרן ברעוז מתעכב ושוהה קצת על התכונה הזו, שגילה פתאום אצל סמ"ר דהאן. הזהירות הזו שלא להעליב.

צל האורנים חייב להיות כהה. והאורנים צריך שיהיו רמים, כבדי צמרת ואיזו רוח קלה של אחר־הצהרים צריכה להניע את מחטיהם. פה ושם אצטרובל נושר, שרף מפעפע מחריצים מכאיבים שבגזע, והריח החריף נישא, מתערבל וזורם כלפי מעלה. מן האדמה הנמוכה כסויית המחטים היבשות, ועד לשמיים הגלויים. ומן הים, לא הרחק מאחורי חומות המבצר, אולי אפילו מאחורי מפולות האבנים של המיגדל הצפוני, מפרפר משהו לעלות.

סרן ברעוז, עמוס, כבר מוכן לשעת ההתגלות שתבוא. הוא כבר התנסה בשעות כאלה. הוא אינו יודע אם יש לשמוח לקראתן. מפני שבשעת ההתגלות הוא מרגיש אושר עצום ממלא אותו כולו, ואור לבן, ומין מתיקות נפלאה באיברים. אבל המראות חולפים, ועמוס ברעוז יודע שדעיכתם מכאיבה וצובטת. אפילו מאכזבת.

צריח הצד אינו מאויש תמיד. אדרבה, כמעט תמד הוא ריק. דוכן המתכת ומוט המתכת שצריכים לקלוט את הבֶּזָה העתיקה מיטלטלים בשעת פניות חדות. ואם אין מקפידים לסגור את האשנבים הזעירים, חודרות טיפות המים ונאחזות בברזל, גורמות לחלודה עמוקה, שקשה להסירה. צריך לזכור שהצריחים הם משוריינים וזוויתיים מאוד, ריתוכי החיבורים שנעשו ביד גסה, נחפזת, מעגלים קצת את הזוויות, אבל זוהי עגלוליוּת מטעה. מוליכה שולל. נאמר, כמו השלווה המדומה שבחוף המזרחי. או כמו השלווה של הים, בשעת אחר־הצהרים מזהיבה, מעבר להריסות המיגדלים, מתחת למדרגות הבזלת או בכל מקום שהוא בחופים שמסביב.

עמוס ברעוז חושש בתוך ליבו שלמאיר דהאן צפוי סוף עצוב. כמובן, זה לא מוכרח שיהיה תמיד סוף עצוב. ומספיקה גם העצבות של סמ"ר דהאן, שהוא מטבעו, כידוּע, איש עצוב, אבל יש משהו בחיוך הטוב שלו, בשליחת ידיו הארוכות לצדדים, בדרך הרכה שבה הן מונחות על הקרש העליון של הספסל. נאמר מין פרישׂת ידיים של צלוּב, וחיוך מסגיר, כלומר, מוסגר. אפשר לחוש מיד, וסרן ברעוז גם חש, שמאיר דהאן כבר ויתר. ואם יעלה עכשיו מן הים איזה אדם בלבוּש שוטר, נאמר, או אפילו בלבוש דייג מן החוף המזרחי, דהאן ילך איתו. כלומר, אחריו. וברצון, וברצון גמור. אפילו מתוך איזו שמחה. מתוך הפניית הראש לאחור ומשלוח של מבט מחויך אל הנותרים בחוף. אלה שנקבצו ובאו ללוותו לדרכו האחרונה. ואין שום צורך להוסיף שהפסלים שהשאיר אינם גמורים. והציורים, שגם בהם שלח ידו, אינם גמורים. ובעצם נראה כאילו הקדים מדי ללכת. אבל רואים את הוויתור שבחיוכו, את ההשלמה ומעין הבטחה שדהאן משאיר על החוף. נתראה, תראו, עוד נתראה.

ואגב, הוא אינו אומר זאת. הוא משאיר זאת על חול החוף. החול שצבעו כעין האפור העכור. סרן ברעוז מאייש את צריח הצד לכמה דקות. מבלי להרגיש הוא מבחין בהזנחה הקלה השוררת בתא המשוריין. האבק נשטף אמנם עם פירצי הגלים, אלה מגביהי הקצף, ובעצם הצריח כמעט ריק מבפנים. אי־אלה מדפי מתכת דקים בשביל התחמושת וארגז פח קטן שמגן־דוד־אדום צבוע עליו במכחול דק. ושוב הוא חולף על פני הסיפון. נדחק אל המצפן, נאמר מצידו השמאלי הפעם. דרך ריצפת הקרשים שמתחילה להתפורר, אל הצריח האחורי שנקרא צריח הירכתיים. כאן הוא עוצר. מכאן אפשר לראות את טבריה מצויין. סרן ברעוז, שהוא איש קצת עצוב מטבעו, אוהב את טבריה בעיניו. הוא מלטף אותה במבטיו. היא מוארת יפה מאוד עכשיו. הבתים מתלכדים עם ההר מלמעלה ועם האגם מלמטה. יש לטבריה נשמה, וסרן ברעוז מבחין ממש בנשמה שלה עכשיו. משום כך, אולי, הוא מוציא מכיסו ספר שהוא אוהב, נאמר, “צִילִי וידידי שָׁאוּל”1, ומתחיל לקרוא בו. אין צורך לקרוא בספר כדי לדעת שהוא ספר עצוב. אבל סרן ברעוז, כשהוא כבר מתיר פעם את לשונו אומר שדרך העצבות גם היא יכולה להוליך אל היופי. ואפשר גם להפוך את המשפט ולומר שדרך היופי עוברת לא פעם בתוך עצבות. וזהו סיפור שהוא אוהב. גם עצוב וגם יפה. הספרים שסרן ברעוז אוהב מתבַּלים אצלו. אבל הוא אינו מחליפם באחרים. כי אף־על־פי שבכל הספרים נדפסים אותם הדברים, הרי לכל ספר יש נשמה משלו. עד שהוא מתמרטט ממש. מתרַבּב, כמו שאומרים, משמן המקלעים ומשמן המנועים, נרטב מן המים, מן התה. והכי גרועים אלה הם כתמי הקפה. הם גם הורגים את הריח המקורי והאמיתי של הספר. “הוֹ, כמה קשה לקרוא בצבא.” סרן ברעוז, כשלשונו משתחררת מחרצובותיה, וזה קורה לעתים רחוקות מאוד, אומר שהוא מאמין גם בריחות של הספרים שהם חלק מנשמת הספרים. וגם בריחות ההרים והערים, שהם חלק מנשמת ההרים והערים. דוגמת טבריה למשל, או חיפה. וגם בנשמת אנשים אחרים הוא מאמין. וגם, נאמר, בנשמתם של צילי וידידי שאול, שקשה לשער את מקומה אחרי כל כך הרבה זמן. אבל עמוס ברעוז מנחש קשרים סמויים כאלה והוא יודע שעצבות מולידה עצבות. לפעמים גדולה ממנה ולפעמים לא. אבל אף פעם לא פחותה ממנה. לכן גם סופו של דהאן יהיה עצוב אף על פי שהוא עוד רחוק מאוד, ואולי גם יספיק לפסל פֶּסל אחד או שניים ולצייר ציורים כמה ולחרות באיזה סלע מעט מלים שהוא מאמין בהן. נאמר, משהו במקום תפילה, אבל שנזכרות שם צמרות כבדות של אורנים. דחוסות וכהות, וגזעים חומים שקליפתם מתפצלת. וקשת גוונים מאובקת, מן הירוק עד האפור, עם כתמי כסף בתוכה, שהם צבעי הזיתים המתנועעים ברוח הערב, שהיא רוח צפונית, או נאמר, צפונית־מערבית, והיא גולשת דרך כל מדרגות ההר עד צריח הירכתיים. הצריח מאויש בדרך כלל, עומד בו חייל מוסף או איש צוות מיותר, ולסרן ברעוז אין שום חשק להיכנס אליו ולבדוק אותו, דווקא עכשיו.

בדרכו אל צריח החרטום, דרך הסיפון הצר, הוא מוכרח לחלוף קרוב מאוד אל המצפן. המחט שמתחת לזכוכית העבה מרטיטה כאילו מכתיב לה מישהו קצב שאינו משלה. קצב שבא לה מבחוץ. נאמר, מתוך חדר המנועים. אבל כאן צריך לדייק. ראשית, אין בספינה חדר מנועים. ישנם שני מנועי דיזל מטרטרים שכנרתי עומד אצלם תמיד. זהו כנרתי שאי־אפשר להכיר מהי דרגתו. כיוון שהוא תמיד לבוש בגדי עבודה מוכתמים בכתמי השמן, הסולר והגריז. כלומר, שמני הסיכה. ובספרים הצבאיים, ספרי הספינה, כתוב: דוֹהן לדהן. ומכאן שכנרתי אינו מזוהם ואינו מוכתם בכתמי שמן וגריז, אלא מדוהן. וזה כמובן עניין אחר כבר. לפעמים קוראים לו הקצין כנרתי. ולפעמים, נאמר על פי רוב, או בעצם כמעט תמיד, קוראים לו כנרתי, ללא שום שם פרטי. וכשסרן ברעוז קורא לו לפעמים מקצה הספינה, הוא מדגיש בקריאתו את אמצע שמו ויוצא משהו כמו נָר, נרתי. כנרתי מפעיל את המנועים, מטפל בהם, מחליף ביניהם כשאין צורך בשניהם, או נכון יותר כשיש לאחד מהם צורך דחוף לנוח, או נאמר לשבות קצת. כנרתי משבית את האחד ומעורר את השני. על כנרתי אסור לומר שהוא דומה לסרן ברעוז או אפילו לסמ"ר דהאן. כלומר, אסור לומר עליו שגם הוא איש עצוב. זה אינו אומר שהוא לגמרי לא עצוב. אבל, מוכרח להיות הבדל. יש קושי לא קטן לתאר את פעולת המנועים מתוּקנת, הומה חרש על אף רעשה החזק, והיא נשמעת מוחרשת מעט, כהמיה מדוּהֶנת. כלומר יש בפירוש איזו מחיצה דקה בין הרעש הקשה לאוזן ובין הרעשים המהוסים, העטופים בצמר גפן, שכנרתי מפיק ממנועיו. וקושי עוד יותר גדול הוא לתאר את פעולת המנועים, את אורח חייהם, קיצבם, חריקתם או פעימתם, כשהם מתחוללים בסדר וללא כל הפרעות בידי איש עצוב. ישנה פה סתירה מפורשת בין מצבו של כנרתי, נכון יותר בין מה שמותר לכנרתי להיות, ובין מה שנדרש ממנו כאב ודואֵג לספינה, למנועיה, לשמניה, סיכתה וכל השאר. כלומר, אם נרחיק עד הסוף נאמר שהמנועים הם שאוסרים על כנרתי להיות מה שהיה כל כך נכסף להיות. בדומה לסרן ברעוז, שאינו נכסף אולי לכך, אבל מטבעו הוא כזה. ואולי גם בדומה למאיר דהאן שסופו יהיה הרבה יותר עצוב מחייו עכשיו, על הספינה בין שני מנועי הדיזל ושלושת הצריחים.

ושנית, גם אם היה לספינה חדר מנועים משלה ואיזה איש אחד או שניים שיעבדו על־יד כנרתי, ושהוא יהיה פנוי בגללם לעלות אל מה שנקרא בגיחוך מסוים הסיפון, ולעמוד לו בין כַּן המצפן לבין סככת ההגה, לשאוף אוויר, לעשן מדי פעם עישון קצר וחטוף, לא היו בגדיו נקיים יותר, ואי אפשר היה בשום אופן להכיר בדרגתו מבעד לשכבות השמן והדוהן. והעיקר, הוא לא היה מרשה לעצמו להיות מה שאינו עכשיו. טוב אולי, שאין חדר מנועים אמיתי על הספינה ושאין עוזרים לכנרתי, ושהוא אינו יכול להלך בטל על הסיפון בין צריח החרטום לצריח הירכתיים.

חשוב גם להזכיר שכנרתי אוהב בננות. תמיד מונחת על מיטתו, ברווח הצר שבין המזרן המכורסם ובין התיקרה המחלידה, כף אחת של בננות. לפעמים גם חצי אשכול, ולפעמים אפילו אשכול שלם. אפשר לומר שהבננות רודפות אחרי כנרתי לכל הפלגותיו. ובימים הרעים, כשהספינה נאלצת לעגון במזח, בגלל תיקונים קלים או שיפוצים או ניסויי נשק, כנרתי נפגש עם פירות הבננה על החוף. כשיורדת שעה עגומה על הספינה, כשסרן ברעוז שולף מכיסוי את “צילי וידידי שאול”, ודהאן מתחיל ללוש בידו גושי בוץ ולצחוק אליהם צחוקים קצרים ועצובים, כנרתי מתחיל לזלול את הבננות. כושר זלילתו מדהים. אשכול שלם בא אל קירבו ומושלך חזרה אל המים, מקוּטָף מפירותיו. כנרתי כועס על עצמו כשהוא מתחיל לזלול בלא מידה, אבל כעסו על עמוס ברעוז ועל מאיר דהאן אינו קטן מכעסו על עצמו. מי שמרשה להם להתמכר ככה לעַצְבוֹתיהם, לקריאתם, להרהורים הבלתי נתפשים, לתצפיות הנפש שלהם, הוא שמרשה לכנרתי להתמכר לאהבתו, כלומר כנרתי מרגיש בשעה זו חופש מתוק, ויש לו הרגשה נפלאה שמישהו כופה אותו לאכול. נאמר, אפילו נגד רצונו. כאילו הוא אינו רוצה בעצם להתמכר, אפילו הוא מתנגד, מנסה לסרב, לא לקבל. לא להיכנע, לא לוותר כל כך בנקל. אבל כל זה מתוך איזו הרגשת־ציפייה מתקתקת, החוזה את כניעתו, כניעתו הרופסת, בעוד זמן קצר, והוא מרגיש שהוא נמעך בידי הרצון החזק הזה, שמחוצה לו, כמו שנמעכים גושי הבוץ הלחים בידיו של מאיר דהאן וכמו שמתמרטטת עטיפת הנייר של “צילי וידידי שאול” בידיו של עמוס ברעוז.

אגב, איך זה בדיוק להיכנע בצורה רופֶסֶת?

סרן ברעוז חולף בין סככת ההגה וכן המצפון וממשיך ישר אל צריח החרטום. כאן תמיד יש מראות נהדרים. כלומר, בשעת הפלגה בעיקר. אם כי גם בימי עגינה, כשהספינה בתוך המזח, יכולות להזדמן שעות מופלאות לצופה מן החרטום. סרן ברעוז מעדיף לצפות ישר מן החרטום. גם אם הוא נמצא בתוך צריח החרטום, בתורנות, דחוק אל הבֶּזָה העתיקה, הוא יוצא מבעד לדלתית הצרה ומתיישב למרגלות הצריח. משעין את גבו אל הפלדה וחש מיד מבעד לחולצתו אם היא חמה או צוננת. פלדה קרה נעימה יותר ובייחוד בשעה שצריך להתרכז במראות הנגלים לפניך. ועכשיו, נאמר, בשעת חזרה מהירה, לפנות ערב, מן החוף המזרחי או הצפוני־מזרחי, בכיוון לטבריה. כלומר: מערבה, ואולי קצת דרום־מערבה. גושי האקליפוסים המשחירים של ביקעת גינוסר מטילים צללים ארוכים מאוד אל לב האגם. מסלול הספינה חותך את גושי־הצל, בלי רחמנות. בגלל תנועת הגלים הקטנים, בגלל תנועת ההתבקעות של פני המים נחלקים האקליפטוסים העצומים לשני מחנות. עצי ענק מצד זה של הספינה ועצי ענק מצד זה שלה. ואלה וגם אלה מרטיטים עם פני המים, עולים ויורדים קלות, שוקעים מעט, מתגלגלים זה בזה. וסרן ברעוז, אם הוא מטה עצמו לאחד הצדדים, ומרחיק את עיניו מדופן הספינה, יכול לראות את השובל הנמשך אחריה מאחה את קירעי־הים בתנועות נדנדה קצובות. תנועות טלטלה רכות שרק אדי הדלק השרוף מרחפים מעליהן. ושובל צחנתה הבלתי נראה נצמד אל השובל המקציף שמותירה אחריה הספינה במים.

אגב, בבואות האקליפטוסים, או השתקפויותיהם? כלומר, תמונתם במים, או מה שסרן ברעוז רואה?

ליבו של עמוס ברעוז יוצא עכשיו אל טבריה המופזת. כלומר, הטבולה בצללים מופזים. הזהב האדמדם מוקרן עליה הקרנה חוזרת מהרי הגולן הרחוקים. עמוס ברעוז מבקש להיאחז עכשיו בקומתו העליונה של בית המלון החדש, הניצב בראש ההר. מעל לעיל, מעל לים. לא בקומה העליונה אלא בקומת הגג. ואפילו מעליה, בביתן הבטון הקטן שבתוכו מתגוללים כבלי המעליות על תופי ענק חרישיים. ואם אפשר אפילו עוד יותר גבוה. על ראש האנטנה המכסיפה ומנצנצת מעל גג המלון. סרן ברעוז יכול לעצום את עיניו, להתמכר לניע הספינה, להתמסר לקצב הרועש, להמיה המדוהנת של מנועי הדיזל. הוא עף ומתנשא מן הספינה היישר אל ראש המלון. הקצין כנרתי ישטוף סוף־סוף את זוהמתו, ויישב בפתח המלון, מצוחצח כולו, מבהיק בדרגותיו, שואל ומשיב בנימוס שיש בו מעט, נאמר, עצבות. הוא לא יכול לראות מפתח חדר הקבלה של המלון מי מתעופף בין כבלי האנטנות, אבל תכרסם בו אותה הרגשת התמכרות לכניעה המתוקה, והוא ירגיש פתאום מוטרד, יקום ממקומו, יבקש פה ושם מסביב, ייכנס אל המטבח וישוב אל מקומו בשולחן הקבלה. הדלתות ייסגרו, כל התנועה תחדל פתאום, הקצין כנרתי ילגלג על דרגותיו, על מדיו הנקיים, ויתנפל על קרטון הבננות.

מתחתיו, בתוך מרתף המלון, בין גושי־הבוץ שהם ספוגים במלחי טבריה המבריאים, אפשר לנחש את פעילותו השוקקת של מאיר דהאן: הוא מבקש אחר2 דליים במרתף ומושך אליו קצהו של צינור גמיש. ותיכף מים מזנקים, בוץ ניתז, ודהאן כבר שוקע בתוכו, מחייך חיוך טוב, עצוב במקצת, אבל טוב, ולש ולש.

סרן עמוס ברעוז נשען בידיו על מעקה גג המלון. רוח טובה של אחר־הצהרים מרגיעה את פניו. עכשיו הוא באמת מוכן לשעת ההתגלות שתבוא. הוא כבר מפנה את עצמו לקראת מה שירגיש עוד מעט. לקראת האושר העצום שימלא אותו כולו. הוא עוצם את עיניו לזכר האור הלבן, המסמא, ומניע בידיו וברגליו כאילו כבר מחלחלת בהן המתיקות שהוא מכיר. לפניו, על הים, נאמר במרחק של שמונה־מאות או שמונה־מאות וחמישים מטר, נוחתת להקת שקנאים יפהפיה, שקנאים כבדים שחורים־לבנים שמספרם עצום. נאמר, מאתיים, מאתיים וחמישים. סרן ברעוז רואה ויודע שאלו שקנאים. שאלה אינם עגורים, כמו שקרא באיזו אגדה עצובה. אפשר להפוך הרבה דברים, אבל להפוך מאתיים וחמישים שקנאים לעגורים זה קשה. אפילו בלתי אפשרי. ובייחוד בשעה זו, שכאילו איזו ציפייה עולה מקומת־המרתף של המלון, מתמרת מבין גושי הבוץ של סמ"ר דהאן, ומאצל שולחן־הקבלה, שמצטברים עליו הרי קליפות של בננות.

השקנאים נוחתים על המים, בצפיפות. צבעי השחור שלהם נעלמים והם נראים עכשיו כמו גוש צחור אחד. הם מתנדנדים קלות על המים, שוחים לכאן ולשם אבל נשארים קשורים לאיזו גושיות מחייבת. סרן ברעוז אינו יכול לראות ממרחק של שמונה־מאות וחמישים מטר את כל כיעורם, לא את שקי־העור המידלדלים להם מתחת למקוריהם העבים. לא את זנבם הרחב והקצר ולא את הפרשות עיניהם המַדליחוֹת. הוא רק רואה ומרגיש שנחיתתם מבשרת משהו. נאמר, איזו התגלות. מישהו צריך להופיע מביניהם, או אולי לעלות ישר מתוך הים, מאחוריהם. או אולי יתרוממו פתע כל מאתיים וחמישים השקנאים ויסוככו על מישהו כחופה לבנה מעופפת?

וכאילו קרן שמש חצופה נשלחת ומבקיעה עכשיו את כל גושי־הצל, פולחת את העיר, את רצועת החוף הצרה ואת הים, עד לגוש השקנאים. הם מוארים פתאום באור שהוא אינו לבן. משהו דומה יותר, לאור ורוד. איזה מַשפך או נאמר, מזלף, מזליף עכשיו ניחוחות שלא מן העולם הזה. רעש מנועי הדיזל מתחלף באיזו מנגינה יפה עד כלות הנפש, והים מתבקע ממש. סרן ברעוז נשמתו יוצאת לראות את אלוהיו.

אבל למטה במרתף סמ"ר דהאן אינו חדל כנראה מכיוריו התפלים וסופו העצוב יותר מחייו אינו מרתיע אותו. ובחדר־הקבלה של המלון, ממש מול פני האורחים הנכנסים, הקצין כנרתי בדרגות מכובסות אינו חדל לטרוף את הבננות שלו. סרן ברעוז עיניו מתבקעות ממש מרוב ציפייה וכששום דבר אינו קורה, ולהקת השקנאים מתפזרת פתאום ומתחילה לשלות ולגרגר דגיגים קטנים, הוא פולט אנחה עמוקה, וקוֹרא:

“לעזאזל כל העסק הזה.”

שולף מכיסוי את “צילי וידידי שאול” בכריכתו המשומנת, המרובבת מעט, משעין גבו אל מעקה הבטון שחום היום עוד מפעפע ממנו, ומסרב בכל ליבו לחוש בדעיכתה הצובטת, אפילו המאכזבת של השעה היפה הזאת. משום כך הוא שוקע בקריאה ומתיר לעצמו שעה קלה של התעלמות מן הגובה העצום שבו הוא שרוי. עיניו במלים שבספר, ובאוזניו רק שריקתה הקלה של הרוח החולפת בין מוטות הפלדה של האנטנה. עוד מעט יירד הערב והוא יהיה מוכרח לעזוב הכול, לחזור אל הספינה, לחמש את המקלעים העתיקים, ולשוב אל השלווה המדומה של החוף המזרחי.


  1. צילי וידידי שאול, מתוך הספר “אנשים אחרים הם”, של יהודית הנדל.  ↩

  2. “אחד” במקור המודפס, צ“ל: אחר — הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות