רקע
אלישע פורת
אגן דמשק

המשאיות הפתיעו והקדימו. בשעה שש בבוקר כבר יכולת לשמוע את מיצרד קולן בסיבוב ומיחרק חילוף הילוכיהן על הגשר. כשהתקרבו לחנות לפני הבית יכולת לראות שאלו הן משאיות מרצדס גרמניות, חדשות לגמרי. משהו השתנה שם, בעורף המסריח, בחודשים האחרונים ועכשיו, הרי כל נפשנו מפרכסת לחזור לשם, אל העורף הרחוק. זה הנשקף בפאתי דרום ומערב. ויש המדייקים ואומרים: בדרום המערב. מעבר לתילי-הבזלת מעבר לגשרים ההרוסים, מעבר לכבישים חסרי-השוליים. עמוס מתהלך חסר מנוחה על מרפסת-הבטון. עוד מעט תאחז תאוות הפירוק וההעמסה את כולם. מין רצון מוזר כזה: שלא להשאיר כאן כלום. להטעין על המשאיות הגרמניות החדשות כל מה שנאסף בחודשים האחרונים. הרי לך שיירה של חוזרים. אם היית מוסיף לה קצת דגלונים צבעוניים, מעט סמרטוטים מתנפנפים – היית הופך אותה לשיירה של פליטים. על ארגזי-המשאיות, מתחת לברזנט החדש, שריחו הפלסטי הטרי מוזר, אתה יכול לראות: כדים ענקיים, סלים, מחרשות-עץ מרקיבות. וביניהם מגלים שלהביהם משוננים, קילשוני-לגיזה דו-שינאיים ומיני מגרפות מוזרות ששיניהן הקצרות מתפזרות כמו דפדפי המניפות.

“מה איתך עמוס? אתה לא נותן יד להעמסה?”

כן, כן, מיד תינתן ידו. ולא רק ידו. יותר מידו. הרבה יותר מידיו. כל ליבו יינתן להעמסה הזאת, שאלוהים יודע כמה היתה כבר מבוקשת, כמה מחוננת ואפילו מפוללת. אליך, אלי הנסתר, אני מתפלל שחר וחושך: החזר את האנשים האלה לבתיהם. נשמתם יוצאת כבר אל העורף המצחין. השב אותם שלימים ובריאים ובלתי-מבוקעים. כסלי-החומר הללו, עטופי מארג-הקש. חזקים ונקיים מצבעי-הזמן המאכלים. עשה להם קפיצת-הדרך. עשה להם דילוגי-אוויר במסוקי-המשאיות הללו, מרצדסים משוכללים וחסונים, מוטענים לעייפה. יותר משהלב יכול לטעון עד שהוא מתעייף, ועד שהוא נסדק, ועד בכלל. על מרפסת הבטון שמחצית מעמודיה כבר קרסו ממכות-הפגזים מתהלך עמוס כשבוי. משהו שאינו נראה מבחוץ מתעלל בשלוותו, מפריע את מנוחתו. למעלה, למעלה. הוא נושא את עיניו אל הגג שהמעקה הנמוך מסתיר מה שעליו. על הגג מוצבת אנטנת-הטלוויזיה המבריקה. היא תפורק אחרונה. הרי לכם דמשקאים שכמותכם, ניצנוץ אחרון מהאנטנה המכסיפה, על ראש הבית בין רגליו המקופלות של החרמון. לא נפרק אותה עד שלא יועמסו המשאיות מעבר לגדותיהן. ואולי לא נפרק אותה בכלל. נשאיר לכם אותה כאן, צמודה אל היתדות המחלידות, קשורה בכבלי-הפלדה המוריקים, וכשתבואו תדהמו. כאן, על נהרות בית-ג’אן ישבנו וצחקנו. לילות שלימים, לילות ארוכים, עד שבאו הבקרים המפוהקים והאירו על המסך. ומי שלא נרדם בתוך כיסאו, היה מוטל על ריצפת-החדר, בין הספסלים, ועל פניו חיוך ניצחון. גם מתוך השינה, ואפילו מתוך הנימנום. אנו מנצחים אותם בתורני-הטלוויזיה, בנהמות הפַּק-פק המשתלחות בין הגבעות ורוחפות בלאט, כמו סיעת זאבים מתגנבת. עד לדמשק בינלאומי. ועד בכלל. עד מקום שתורני-הטילים החבויים בכל גבע מתרוממים פתאום, כמו סוגר נייד וחוסמים את כל האופק. את כל מלוא האופק. וכולאים אותך לרגע קטן, עד שלבך נסדק בתוכך מרוב שהוא מפרכס לשוב לשם, אל העבר הדרומי והמערבי. או כמו שהמדייקים מתנשאים לומר: המערבי דרומי.

“עלה למעלה, עמוס. צריך להתחיל לקפל את האנטנה.”

כאילו רק לרגע הזה ציפה. כאילו רק לקריאה המאיצה הזאת. ולעלות הרי זה הדבר שהוא מבקש תמיד. בכל מקום: אל ראש הגג, אל כיפת התל, אל שיא ההר. מקום גבוה שהוא רחוק דיו משאון-ההמון המרחיש לו שם למטה באיזו רחישה עסקנית ומלאת-המולה: מטעין משאיות, גורר ארגזי-תחמושת, מניף חבילות של סירים וכלי-מטבח שקשקניים. וקרוב דיו אל השמים הריקניים, אל מאוצת-העננים הזורמת. וכבר עולה עמוס בסולם העץ הצמוד אל הבית מגבו. קרשים מחוספסים שגם הגשם והשלגים לא הועילו להחליקם, ופה ושם מסמרים חדשים התקועים על גבי המסמרים הישנים שהחלידו ונשברו תחתם. בקצה הסולם נפרשׂ לפניך גג הבטון השטוח, המכחיל עכשיו באור הבוקר. ומעבר לו מכחילים ההרים הרחוקים שאולי הם הרכסים העוטרים את מדבר אגן-דמשק הנסתר. ואולי הם הרי-הדרוזים המחלקים את המדבר ומעבר להם, מעליהם, רוחף לו איזה ערפל תכלכל במין זרימה איטית, חומק בין הראשים המחודדים של הרכסים הרחוקים וזורם זורם. כמו נהר של אור שעוד לא נפתח. כמו רצף גלי של נהרה סמויה, הנלחצת באיזה כוח שמעליה אל האדמה הקשה שבמזרח. וכאן, על הגג, פזורים שקים של בצל ושום. השלגים שנמסו הנביטו את הבצלים. והטבח אומר שהוא אוהב את שקי-הבצל של גגות בית-ג’אן. בתחתית השק הוא נובר ומוצא בצל לבן או ורוד, נוקשה וחריף. ובחוֹרים שנפערו בשק מלמעלה הוא כבר תולש בצל ירוק רענן. כשהוא שם לפני האוכלים את הבצל, פרוס לפרוסות עגלגלות הוא מכביר מלים בשבח המקום, ובגנוּת העיר שלו, הבוגדנית, בעורף המסריח שאליו יחזור היום. סוסי-המרצדס האצילים משמיעים נחרות אציליות מלמטה, מרחבת החנייה. הנהגים מתניעים אותם ומסיעים אותם הלוך ושוב, לפנים ואחורנית לפי פקודות המטעינים. השמש ממהרת עכשיו, קורעת את קורי-הערפילים, ומתחילה להיות מסוכנת. עוד שעה שעתיים, אומרים מלמטה, תתחדש ההפגזה. צריך למהר.

“תזדרז, עמוס,” קוראים אליו מן החצר. “כבר מאוחר, כבר מסוכן.”

פרות שחורות רועות בצל האלונים הרחוקים. ועמוס קורא אליהן: הדמשקאיות שלי. ואף על פי שאינן אדומות כלל, ואף לא ג’ינג’יות בקצת, אלא שחורות ולבנות לגמרי, הרי זה טוב לשוב ולהיזכר בימים הרחוקים ההם, באד-החלב המהביל מעל לחביתת-הענק. בידיהם השעירות והאדומות של החולבים ובריח-הסבון הדק המתערב בריחות הזבל והעטינים. דמשקאיות שלי, שלום. שלום לכולכן. שוב לא נתראה. ואל-נא בדמעותיכן. אין צורך. דמעות שפכנו למכביר. ובלב הנסדק מפעפע פתאום איזה געגוע נורא אל המולת-העוּלים המשתקשקת, אל ענן-האבק העולה מן הדרך וסותם את הנחיריים, אל ההבל המצחין. אל ההתנפלות הפראית לתוך מי-השקתות המצוללים. הוי, דמשקאיות שלי, מה אורכן המנצנץ? אדום? לבן? או אולי אתן באות בלי אורות מרחפות שקטות ושחורות כאסון? הזהרו, אם לא תאירו, אם לא תתנו סימן אנחנו יורים מיד ומחסלים כרגע. את אורכן הפנימי, הנסתר, כל כך קשה לראות מלמטה.

“תתחיל לקפל את התורן, עמוס.”

כן, כן, אני מתחיל. אבל לפני הקיפול מבט אחרון אל כל פרקיו. ובעצם הרי לא מבט אלא טיפוס מהיר. מתוך החלטת-פתאום. מאמץ קשה של הידיים והרגליים. גוף בוגדני, שלא הורגל. קשה, אבל גם מרגיז. והכול היה קל יותר אלמלא הבוגדנות הזו של הגוף. ואלמלא בגידת הערים הרחבות והרחוקות, המוטלות באפילתן, בעורף המסריח, מסריח יותר משקי-הבצל המונבטים על גגות בית-ג’אן. מסריח יותר מעוגות צפיעי-הבהמות שנעוגו בידיים, ויובשו, ואוחסנו לימות-הקרה בחושות הדלות. ואיך זה שעפר החושות עבר את החורף? וגם לא נמס כלל בשלגים העזים? ובגשמי הסתיו?

ועכשיו מבט אחרון ממרומי התורן. או נכון יותר ממרומי האנטנה של קופסת-הרווחה. מבט ממעלה, אמיתי, זה שרואה הכל עד לרמשים הקטנים. ששום שריטה לא נעלמת ממנו. עמוס מסובב ראשו על ציר צווארו, הלוך ושוב דרך כל רוחות השמים. חבל שהראש קשור ככה אל הצוואר. חבל שאינו יכול להסתובב חופשי, לחוג מעגל מלא: דרך כל שלוש מאות וששים המעלות ודרך כל אלפי האלפיות. צוואר שאין לו גבולות. ארוך כצווארי העגורים החולפים עכשיו מעל נהר בית-ג’אן, וצורחים כעילגים בלילות:

“הוי עגורי, ארוכי-הצוואר…”

מבט אחרון, מעין השארת-העין שהיא אולי ראשונה להשארת הלב. הלב הסדוק הזה, שרק באגרופך אתה יכול לסתום את פתחיו, שלא יגעו משם העדרים של הדמשקאיות שאיש לא קראן עכשיו. ומלמטה גם נשמעות צפירות המרצדסים המבהיקים שאין להם ולא כלום עם הדמשקאיות הקטנות והנמוכות. עמוס תלוי עכשיו בין השמים לארץ. החרמון על כל פסי-הלובן שלו מעליו ותילי-הבזלת מתחתיו. וכבישים מתים מתוחים ומבהיקים ועיירות וכפרים ומאהלי-צבא. כל הארץ הגמדית שורצת תחתיו והוא נישא מעליה ונישא מעל כל מי שמהלך על גבה. והוא תלוי רק בחצי-הדרך, כי היה רוצה להמשיך ולעלות. אבל אין על מה. רק על הבלימה. כי פרקי התורן המתקפל נגמרו. ועכשיו רק צנורות המתכת הבוהקים, הפרושים כמו אצבעות דקות, שהטבח, בבהלת ההפגזה טוען שהן שהביאו את הפגזים. ברקן, דקותן, העזתן הקשה אל מול השמים הן שמושכות את הפגזים. ואילו היה תלוי בטבח, כבר היה עורף את ראש האנטנה מזמן. עוד לפני שהתחדשו ההפגזות. אבל החברים משתיקים אותו מתוך צחוק ופוקדים עליו מתוך גחיכה שהוא מותר לו לעלות אל הגג רק לשם דבר אחד. אחד ויחיד, ולא שום מעשה אחר: לברור לנו בצלים לארוחות היום. ומיד לרדת. שמעת? כן, אבל הפחד מן האצבעות המבהיקות? שלא תישא ראשך. אַל תרים את הראש ואל תרים את העיניים. השפל, השפל עיניך ולך במישרין. טבול בשום ובבצל ובעיסות תפוחי-האדמה. בקליפות הביצים ובארגזי התפוזים שהרקיבו. ואם תשקשק יותר מדי, נשקשק לך בתוך סיריך. שיקשוק צהלה אמיתי, ממשי, כמו זה שעולה מרחבת-החנייה ומעפיל עד מרומי האנטנה. עמוס נושא עיניו אל הגשר ורואה את שיירת המחליפים קרבה ובאה. פרצופי הנערים שלוחים מבעד לחלונות הצרים של האוטובוסים הצבעוניים. שערם מתנפנף ברוח ועיניהם הרעבות בולעות את הנהר, את הגשרים, את חורשי הצפצפות הגבוהים. עכשיו נראית מן הגג תמונה נהדרת שאולי לא תשוב לעולם: האוטובוסים הצבעוניים חוצים את הגשר הגדול. האגסים הגדולים שרוכנים כאילו מעליהם כבר כמעט פורחים. וניצתם הסגולה של האפרסקים מנצנצת מרוב אור. מתוך המים כבר מתפיחים עצי האגוז הזקנים את עיניהם, ושיקשוק הנהר גובר פתאום, נישא על גלי הרוח:

“הוי עגורי, ארוכי-הצוואר…”

עמוס נתלה על התורן בשתי ידיו. רגליו משתחררות ומפרפרות באוויר. והא שר. שר ואינו מרגיש מה שהוא שר. השיר מתפרץ מתוכו. מתוך הסדקים שבלב. עגורי עגורי, ארוכי צוואר שלי. דמשקאים חמודים שלי. נהר בית-ג’אן שלי, טהור עיניים.

תורן האנטנה מתכופף מעט מחמת הכובד. עמוס מניף את רגליו ומתנדנד כמו ליצן. איזו שמחה מוזרה מתנקזת בידיו החובקות את הפרק העליון של האנטנה. המתכת שם רכה ומבריקה. אם תלחץ בחזקה היא תתכופף. כמו שקרה לתורן הקודם שנערף בחודו של רסיס מהיר. אלומיניום פצוע אינו מגיר דמים. רק קרוע כמו דף של נייר. ובמקום העריפה, מה נותר? קצת פיח ואפילו לא טיפת חלודה. עמסו מלטף מבלי משים את התורן הקרוע.

“מטורף,” קוראים מלמטה, “תתחיל כבר בפירוק.”

האוטובוסים מתנקזים אל הרחבה. מקיפים את המרצדסים. הנערים נפלטים מהם, כמו בכוח. מתפרצים מבעד לדלתות, לחלונות. רכובים זה על גבי זה, מתאבקים תוך ירידה במדרגות נופלים זה על גבי זה, מסתחררים חגים ושוב רצים לאחד המקומות. וכבר נמצאים להם חמורים שכוחים והם רוכבים עליהם בשריעה, ומריצים אותם זה כנגד זה. יורדים ועולים במדרגות הבטון, שועטים אל שפת הנהר ואפילו בדרך אל המוצבים הרחוקים. עמוס נחרד פתאום, ידיו מתרפות והוא מחליק לאורך התורן, אל המעקה. לאן הם רצים, משוגעים? הרי כבר עלתה השמש, וההפגזה מיד תתחדש. לא, לא אל הנהר, אווילים. ולא אל הכדים, טיפשים. אל הבונקר, ומיד. היופי הדמשקאי מכזב. תזהרו, תיכף תראו. ואל תפלו בשבי פיתויי השווא. מיצהלת הנערים שלמטה אינה חדלה, אלא מתגברת. איש אינו שומע לאזהרות. עמוס עומד נלעג על מעקה הבטון, מסיע ידיו לכאן ולכאן וקורא בכל כוחו. עד לדמשק בינלאומי, ועד בכלל. תיכף תרגישו. הוי נערי יפי הצוואר, מה זה איתכם? איש אינו שומע לי? ריח הערים הבוגדניות דבק כבר לבגדיכם. רק העפר הזה, שעוד מעט יותז עליכם, רק הוא יסיר אותו. וכל שטיפות במי נהר בית-ג’אן כבר לא יועילו. מי-קרח היורדים במרוצה. ומעליהם מתפתלים בברקים מוזרים נפתולי מוצב-הפיתולים. וראשו הקרח של החרמון מציץ. ומתחת לכל נקיק חבוי קת"ק סורי מחורבן. תורן הטלוויזיה מחזיר אורו ועיני כולם נשואות אליכם:

הוי נערי ארוכי הצוואר גורלכם ידובב הנהר. עמוס ממהר אל הסולם. הפירוק יכול להידחות. וגם ההטענה השקדנית שלמטה יכולה להמתין. צריך להזהיר את הנערים. מכאן ועד לצהריים מחסה חובה. עם צבעים ובלי צבעים ועם נהר זורם ובלי נהר. והגשרים, חרף יפיים המכאיב, יש להם עכשיו יתרון אדיר. הם משמשים מחסה. אתם יכולים להשתופף תחתם. מי שזריז שידבק בקורות או יצמד אל בטן הגשר מתחתיתו. הוא יתעייף, ידיו יכאיבו ויתאבנו. אבל בגדיו ישארו יבשים והוא לא יקפא בקור. ומי שכוחותיו בוגדים בו, שלא יהסס. אלה מים הקרים כקרח. שלא תהיו כנבלת-הפרות הדמשקאיות מושלכים בנהר ואין מקבר. ואחר כך, בתום ההפגזה נחייה ונחמם את כולכם. יש לנו טבח מצוין. הוא מבעיר אש תוך שניות. והנזיד ירתח מיד. נו, למה אתם ממתינים? אל המים, מתחת לגשרים. שהרי השמש כבר ניגשת למקומה הקבוע. אל הזווית הרעה שלה, והבוקר כבר מתאחר. ומן התצפיות כבר רואים את כל הסוללות הארורות שלהם, מקפלות בחתף רשתות. כל הבזלת חורגת בקניה. מכאן ועד לדמשק בינלאומי, ועד בכלל – –

הרעם לא הפתיע את עמוס בכלל. גם לא ההתנפצויות הפזורות שבאו אחריו. מדויקות כמו נקודות. גזעי צפצפה שבשרם נחשף פתאום, הלבינו בברק מוזר והוטלו למרחוק. געיית-פרות נשמעה, פולחת את הדממה. הנערים דבקו באדמה. כל אחד באשר מצאו הרעם. החמורים ששולחו לחופשי הביטו נדהמים סביבם ושכחו להימלט. בפינה אחת, לא הרחק מן הגשר קרה משהו. התעסקות מבשרת-רעות, ריצות-חפוזות וקריאות שאי-אפשר לטעות במובנן. התורן הבהיק כנגד השמש בברק האלומיניום שלו, ואצבעות ידיו של עמוס נקפצו סביבו כמבקשות לקמט בכוח את המתכת הרכה. יותר מטביעת-האצבעות, יותר מסימן של ריכוך. לקמט, לעוות ואפילו עד שהיד תיפצע. מתוכו המשיכה ויצאה, כאילו עצמאית לגמרי, המנגינה ששר אותה מקודם, כשהיה עוד תלוי על הפרק העליון של האנטנה:

1 "הוי עגורי, ארוכי-הצוואר

גורל נערי ידובב הנהר,

ישאו גווייתו המים –

נחל שלי, טהור-עיניים!"

ובמורד, בין הצפצפות, רצים המים אל אגן-דמשק. משקשקים בקול שאינו חדל לרגע. מתנשאים ויורדים חליפות. מעל לגזעים העקורים, מעל פיגרי הדמשקאיות הכהות, מעל למפולות הגשרים ההרוסים. שיקשוקם מתחזק עוד, בדממה שלאחר נפץ הפגזים. ועמוס, על המעקה השבור יכול לכוון אוזניו בדיוק: ריצתם נשמעת רדופה ומהודקת. טיפה רודפת טיפה. כמו שנרדפים עד לבלי נשימה העגורים, ארוכי-הצוואר, וכמו שנישא הנער מתחתם במים המאדימים עכשיו. הלאה, הלאה, במורד, עד דמשק בינלאומי ועד בכלל.


  1. השיר עגורים, משל לאה גולדברג.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!