לְאִמּי
השלג בצפת ובראשי ההרים שסביבה החל יורד אחר הצהריים. במהרה נתכסתה העיר המחודדת. הבתים השחירו על גבי הלוֹבֶן. עורקי הטיח שבין האבנים הזיעו מקור, ויכולת לספוֹר ממרחק גדול כמה אבנים הצטברו לקיר. על המיגדל, בתוך המחנה, ניצב עמוס ברעוז, ואף שהמשקפת אינה נמצאת עכשיו תחת ידיו הוא מאמץ את עיניו ומעמיק אותן לתוך החשרה הרכה הגולשת מהר כנען. השלג כבר קרוב. כבר אפשר לחוש את נפילתו הרכה, הפְּתוֹתית, על הסלעים הרטובים מגשם אחר־הצהרים. בשעות הלילה יכוסו כל העמקים בשלג עמוק ויפה. עמוס בר־עוז אינו מסתפק במיגדל האבן הישן הזה, הנטוי מעל הגדרות. אם היה יותר גבוה, יותר חד, יכול היה לעלות על ראשו, לחצות את שמיכת העננים ולראות מה שמעֵבר להם. להתרומם על ההר הכחול הפרושׂ לו מעל לשלגים ולקור, מעל לבוץ ולמרצפות הקרות. כל הגדרות והשערים היו טובעים בשלג־האפסיים שלמטה. המכוניות היו דבקות למיבתרים המזילים מים. אורות המחנה היו דוהים בערפילים שלמטה. ורק מי שעומד כאן, בראש המיגדל, רק הוא קיים, רק הוא רואה ושומע. ואין מי שאפשר להתכוון אליו, אלא רק הוא. עמוס מדמה עכשיו שהוא רואה למטה את חנה רצה מתחת למיגדל. בריצתה היא משתעשעת כמו ילדה. היא מקפידה להניח את רגלה השמאלית בחריצים שבין מרצפות־הבטון, ואת רגלה הימנית היא מניחה באמצע המרצפות ומגניבה מבט מוזר למעלה, כאילו היא מבחינה שעמוס צופה בה, ומבקשת שלא יצחק לה על קפיצות מְשׁוּבתָה. אבל לא ייתכן שהיא יודעת שעמוס בתורנות למעלה. ורק משיכות צווארה מתוך צווארוני מעילה למעלה, מרעידות את עורקי כפותיו.
“את בוחנת אם השלג קרוב,” שואל לה עמוס מן הגובה. “את שואלת אם יש לך לחשוש מפניו?”
הכול מתרחש כמעט כמו שהתרחש אתמול, בשעת הלילה המאוחרת. כשחנה הפסיקה פתאום את ההמולה בביתן הסַמלים הצוהל, ושאלה:
“טוב, אז מי מלווה אותי למגורי הבנות?”
עמוס ישב, דחוק על אחת המיטות, ממש מול החלון, ועקב בעיניו אחר ההתפתלויות האדומות והנהדרות של הברקים, בתחתית השמשה. הוא לא שמע איך הצהלה נקטעת וגוֹוַעת. הוא לא ראה את חנה מעלה את כפפת־הצמר על ידה. אבל פתאום הרגיש שמסתכלים בו. מפינות שונות של החדר נשלחו אליו מבטים. עד שקם ושאל:
“מה העניין? מה קרה?”
הביתן התפוצץ מצחוק פתאומי. גם חנה לא יכלה לטמון את חיוכה.
“אתה לא מוכרח,” אמרה. “רק אם אתה רוצה.”
אבל עמוס כבר קם, ומקומו שבקצה המיטה כבר נכבש על ידי רגליים מתרחבות, והאוויר המעופש שבחדר, האור הגלוי של נורות החשמל וחוסר הנוחות שבין אנשים הרחוקים מלהיפתח באמת, אבל קרובים דיים כדי לפגוע בשגגה, גרשוהו ממש בידיים. החוצה, אל הגשם אל הערפל. הוא לא ענה לחנה, אבל החל מושך עליו את מעילו. וחנה אמרה:
“אז אתה בא, עמוס?” ונפנתה אל המיטה שהיו צבורים עליה כל מעילי הבנות.
מכל פינות החדר גאה מולו גל של לגלוגים, צחקוקי־זדון קטנים ולחשוּשֵי־מזימָה אפלוליים. שתשמור עליה. שלא תלך לך לאיבוד. מקווים שתמצאו את הדרך בחושך. שלא נמצא אתכם בבוקר, בתעלה, מתחת לגשר. ברק אחד, קרוב וחזק, חדר פתאום אל החדר הצוהל, גבר על ברק הפנים המיוזעות ועל אור־החשמל, וממש מול עיניו של עמוס פגע בקיר הבטון החשוף. נכנף מתחת לתיקרה ונעלם בין סדקי החלונות. פני האנשים שונו לרגע, שונו כל כך, הסמיקו פתאום באיזה סומק מוזר. וחנה יפתה לפתע, לפתה אותו, עד כדי כאב. עמוס משך את ידיו על עיניו, להפיג את סנוורן בחשיכה. בחוץ נלחצה חנה אל מעילו, ביקשה להתכנס תחתיו כמו גור חתולים. היא נגחה בראשה נגיחות רכות אצל כתפו המרופדת, שיפנה לה שם מעט מקום. אבל היה גשם דק נסחף בין עיגולי־האור של עמודי־הגדר, ומתחת לענפי־האקליפטוסים נשמע קול פכפוך חרישי ומתמיד. ואי אפשר היה לחרוג מתוך בשר־המעילים החוצה.
“בוא נטייל,” אמרה חנה, “אין לי חשק לחזור למגורים.”
“לאן נטייל?” שאל עמוס, “את לא מרגישה שהשלג מתקרב?”
“הו, זה יהיה יופי של שלג,” קראה חנה ואיגרפה את אצבעותיה בתוך כפפות הצמר. “מותר לחמם?” והיא דחפה את כפותיה מתחת לזרועותיו. הם התחילו לחלוף לאיטם מתחת לעמודי־האור של גדר המחנה. הטיפות נחרזו על חוטי־התיל והבהיקו כפנינים בזוויות האור. ביתן הסמלים החוגג נבלע מאחוריהם בתוך מטליות נוסעות של ערפל רטוב. לא נראו אורותיו, לא נשמעו קולות הצריחה והחידוד והאוויר פגע בהם צלול וחריף. לרגע אחד כשדלגה חנה לעומתו ושׂערהּ חלף בסמוך, מתוך תנופת־התנועה, מתפרץ מתחת לכובעה, הריח עמוס את ריח־העשן שכבר נספג בתוכו.
“את שוב עישנת?” שאל עמוס. חנה לא ענתה.
“אני שונא נערות שמעשנות,” אמר עמוס.
לפתע מתרומם צל שחור מולם. חנה נלפתת, מחבקת את עמוס, נבהלת להידחק אליו.
“סמל עמוס?” שואל הקול.
“כן. אני. מה הבעיה?”
חייל חגור וחמוש מתפרץ כמעט לקראתם. איזה מזל שהגיע הסמל עמוס בדיוק בזמן. באמת. כי החייל דויד ממחלקה שלוש, קרה לו משהו. משהו לא טוב. ויש חשש שיהיה מאד לא טוב. וצריך מיד להתערב. לעשות משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
“את חכי כאן,” אומר עמוס לחנה. “תמתיני מרחוק ואל תתקרבי. אם יקרה משהו, רוצי מיד לביתן הסמלים תזעיקי עזרה.”
חנה מתכנסת בתוך הצל. אבל אינה יכולה להירגע. והיא קוראת מן הצל אל עמוס ושואלת בהולה המון שאלות. לא על כל שאלה יש תשובה, אומר עמוס. והוא הולך לאט ובזהירות אחרי החייל. הטירון דויד, ממחלקה שלוש, התבצר לו בפינת הגדר המזרחית. מימים קדמונים ניצב שם מעין מיגדל, שרובו נטוי מעל הגדר וחוצה לה. המיגדל בנוי אבנים וברזל, ועכשיו ראשו קטום, בתוך הערפל. מעבר לגדר מונחים מוקשים ישנים שרובם גלויים וחלודים. אבל הגשמים שטפו אותם ממקומם, ואחרים מהם זחלו אל בין חוטי־התיל. אם החייל דויד יתעקש לפרוץ פתאום מן המיגדל, ולדלג מעבר לגדר –
עמוס נושא עיניו מולו. מדרגות־האבן של המיגדל מבהיקות מן המים. ודאי הן חלקלקות עד כדי סכנה. אם החייל דויד יפרוץ במרוצה דרך המדרגות, רגלו תמעד והוא יפול לאחוריו וירוצץ –
על הקירות השחורים של המיגדל מטפסים אזובי־קיר ירקרקים. הגשם החיה אותם והתפיחם. האזובים עוטרים את האשנבים הצרים, הקרועים במיגדל. לכל רוח חלון. חלון לכל רוח. אם החייל דויד נושא את נשקו, הרי הוא יכול לחלוף מחרך לחרך ולהפעיל את נשקו. והוא הרי לא שפוי עכשיו לגמרי. יכוון אל הצללים ויירֶה ברוח. עמוס נושא מבטו לאחוריו, אל כתם הצל שחנה חוסה בו. לא על כל שאלה יש תשובה, חנה.
הטירון דויד קורא אליהם ממרומי המיגדל.
“לא להתקרב. אני יורה.”
עמוס חומק לאחד הצללים. הוא נזכר עכשיו במעשה דומה שקרה לו בקיץ האחרון. בתוך חורשת־הזיתים לפני השקיעה התרתח חייל. הטעין את נשקו וכוונו. במחלקה פרצה בהלה. אחדים השתטחו על החול, אחדים חמקו אל מאחורי הגזעים העבים ואחדים הוכו בתדהמה. עמדו במקומם ולא יכלו לזוז. עמוס צעק אל החייל המופתע איזו קריאת־גנאי מרגיזה. וכשהוא נפנה אליו, קרא אל האחרים למצוא להם מיסתור בטוח. אחר כך, לאט לאט התכופף, עשה עצמו כמתקן שרוך שנשמט בנעלו, חפן בסתר חופן חול, מילא את ידו. פתאום התרומם, הטיל את החול בעיני החייל, בכוח רב הטילו, ומיהר לרוץ אליו. צרור־הכדורים התעופף לשמים, החייל כרע מתפתל זועק מרה על עיניו הפגועות. ומאחור, מהיכן שעמוס לא רצה לשאת מבטו, הגיחו מי שהגיחו, כפתו אותו ונשאוהו עימהם. ורק הרגליים הבוגדניות עוד המשיכו להרעיד, גם כשירד הלילה.
“לך, תזעיק את הקצין התורן,” אומר עמוס לחייל. “אני אחכה כאן.”
השומר רץ ברגליים מתנגפות בתוך עיסת־הבוץ, לאורך פנסי־הגדר אל חדרו של הקצין התורן. קר עכשיו, והשלג ודאי לא יתמהמה. גם אם לא יחכו לו בוא יבוא.
עמוס הולך לאיטו לאחוריו. דויד ממחלקה שלוש נתבלעה דעתו לערב אחד. האימונים הקשים, נגישׂות הקצינים, ריתחת הסמלים. סופת־ברקים פתאומית מעלה אולי במוחו איזה אור. ומכאן אל המדרגות החלקלקות במרומי המיגדל כבר מרחק של כלום.
חנה מניחה ידה על זרועו. “מה יהיה עכשיו?” “הו, זה כלום חנה, איזה טירון השתגע. תיכף נטפל בו. גשי למגורים עכשיו, לבדך. אני מוכרח להישאר כאן. אל תלכי לישון. חכי לי. כשאגמור אבוא.”
חנה מתכרבלת במעילה. כל כך קטנה מעבר לאריזות הצמר. ריח העשן שמסתתר בשׂערהּ מכה בו שוב והוא עוצר בעצמו בכוח שלא לקחת את ראשה המעושן, ולאמצו אל חזהו.
“סמל ברעוז?” הקצין התורן הגיע במרוצה. “מה מתרחש כאן?”
“חנה לכי,” אומר עמוס, “לכי עכשיו. הקצין קורא לדויד שירד. הוא רוצה לדבר איתו.”
“אני לא מדבר אתך,” עונה דויד מהמיגדל.
הקצין התורן ועמוס כורעים בתוך הצל. צריך לעשות עכשיו משהו. צריך להתגבר על דויד, אבל מהר.
“בוא דויד, נברר הכול למטה.”
“אני לא יורד למטה. יש כאן מישהו אחר שאני צריך לדבר איתו, והוא למעלה.”
“אפשר לדבר איתו גם מכאן. אפשר לדבר איתו מכל מקום,” אומר עמוס.
“לא, אתם טועים. אתם שוב טועים. אתם תמיד טועים. כל המחנה הזה הוא טעות. מה אני עושה כאן איתכם, בתוך הטעות הזאת?”
“עוזב שטויות,” אומר הקצין התורן. “אף אחד פה לא טועה. אתה בשמירה. קר לך, התעייפת באימונים. התרופפת במתח. בוא, יש קפה חם בחדר־המשמר.”
“לא. אתם קטנים אתם נמוכים. הוא לא מקשיב לכם. אני מוכרח לשוחח איתו.”
הקצין אינו מרפה. דויד ממחלקה שלוש אולי לא יפתח באש. משהו קרה לבחור. צריך להצילו. נוותר לך על השמירה הלילה. די. גמרת. המשמרת שלך מתחלפת. אתה יכול לרדת. כשתהיה למטה תוכל לדבר עם מי שתרצה.
“עם הרב,” קורא דויד. “אני רוצה לדבר רק עם הרב.”
“בסדר.” מסכים הקצין, “נביא לך כל רב שתרצה. רד עכשיו.”
בפתח המיגדל משתרטטת צללית. דמות דהויה. דויד ממחלקה שלוש הוא טירון נמוך ורזה. שׂערו מקוצץ עד דק והכובע מכסה גם את אוזניו.
“זרוק את הרובה,” קורא הקצין. “וניסע אל הרב עוד עכשיו. עוד הלילה.”
“אתם אפסים כולכם,” מנופף דויד ברובהו מעל לראשו. קנה־הרובה נתקל באבני־המיגדל. צרור גיצים אדומים פורח מעל לראשו. “אתם לא שווים שאדבר איתכם. אתם שווים רק כדור.”
הקצין נמהר ומזנק לקראתו. דויד מתעקש ומכוון מולו את הרובה. עמוס קופץ לצד וצועק אל הקצין התורן “היזהר, הוא יורה.” אבל המיגדל בוגד בדויד, רגליו מחליקות פתאום מעל המדרגות הרטובות והוא עף לפנים. הרובה שלוח לפניו ופרצופו אל תוך הבוץ. היריה מאחרת. הכדור נתקע בבוץ. ריח אבק־שריפה ספוג אדי־מים מתפשט מסביב. הקצין התורן קופץ אל דויד ממחלקה שלוש, פורק ממנו את נשקו, מניח עליו את רגלו ואומר:
“סמל ברעוז, קח אותו. הוא שלך.”
עמוס אינו מפנה ראשו לאחור. אני לא בתורנות הערב, ואפילו אינו מתעכב לראות איך מזנקים מתוך האקליפטוסים מי שמזנקים, ואיך עושים בדויד ממחלקה שלוש מה שעושים. ואיך נושאים אותו לאורך הגדר כפות וקשור ומפרפר בתוך הלולאות.
“אתם אפסים כולכם.” נשמע קולו כשהוא נישא ומתרחק. “אני לא רוצה לדבר עם אף אחד מאיתכם. תנו לי את הרב.”
“כל רב שתרצה,” צוחק הקצין התורן. “כל רב שתרצה.” צוחקים נושאי־הלולאות. רק עמוס אינו צוחק, והוא מבקיע לו דרך קיצור, בין האקליפטוסים המנטפים. ומקווה בכל ליבו שחנה לא שמעה את הקריאות.
חנה ממתינה בכניסה למגורי הבנות. היא לא הלכה לישון. עומדת ומרקדת במקומה, כדי להבריח את הקור. כשעמוס מתקרב היא קופצת ושואלת:
“מה קרה? מה נגמר?”
עמוס מחבק את ידה וביד השנייה מראה לה שמה שקרה אין לו שום חשיבות בשבילם עכשיו. אבל חנה יכולה להרגיש שהוא מדוכדך.
“אתה עצוב? מה קרה לטירון?”
“הוא התרופף,” אומר עמוס, “והקצין התורן שבר אותו עד הסוף.” “איפה הוא עכשיו?” חנה יורדת במדרגה ועומדת מתוחה, ממש מתחת לסנטרו.
“כבר לקחו אותו מהמיגדל,” אומר עמוס, “ואם הם ממהרים, ואם אין ערפל על הכביש ואם אין שלג בתעלות, אז הם כבר בעמק, בדרך לטבריה.”
חנה מעבירה את כפותיה על לחייו ומושכת אותן אליה לאט לאט. “אתה מדוכדך,” היא אומרת, “אתה שוב עצוב.”
הלילה שקט מסביב. הערפילים מחתלים את הכול. אין איש בעולם הרטוב מלבדם. וכשהוא מפנה אליה את פניו נשמעת רק גלישת כפפות־הצמר על זיפי זקנו. ונדמה לו שהוא חש בלחייו מריטה קלה. אף שהמשקפת אינה תחת ידו ואבני המיגדל חלקות תחתיו וחשרת־העננים שגולשת מעבר צפת עולה ממש עליו, יכול עמוס ברעוז לרדת עם פיתולי הכביש אל העמק החמים. הערפילים חדלים לפתע וארץ ירוקה ופורחת מתגלה פתאום מבעד לסדקים. חנה מסירה את מלבושיה הכבדים, והוא את מעילו והם מטילים אותם, בערבוביה אחת, אחורנית מעבר למושבים. “נעצור בטבריה,” מבקשת חנה. מצחה דחוק אל השמשה, ועמוס חש בקצוות אצבעותיו את הקמטים הנוצרים בו עכשיו, ואיך ילכו אצבעותיו בתוך תלמי מצחה עד שיפשירום. “נעצור איפה שתרצי,” אומר עמוס, “בכל מקום לצידי הכביש.” חנה מבקשת לעצור פתאום. ההר מתקרב אל הים ובתיה של טבריה כבר אינם רחוקים. ברדתם אל החוף היא אפילו פותחת את כפתורי שרוולה וכפותיה מסתתרות בתוך הבד הגס. “רק עכשיו חם לי באמת,” היא אומרת. “חכי,” אומר עמוס, “זה עוד לא החום שיכול להיות באמת.” לפני המים חנה נסערת פתאום, נתקפת באיזו רוח משובה. מזנקת אל המים בנעליה. “חכי, מה את עושה,” קורא עמוס ורץ, משונה, אחריה. “לא אל החום הזה אני מתכוון.” אחר כך יושבת חנה על החוף, ברגליים מקופלות, חופנת מים ומזרזפת אותם בין סדקי אצבעותיה. לאט לאט. צדפים קטנים דבקים לידיה. היא מוחצת אותם מבלי דעת. כפותיה הלבנות מסמיקות ונבעים בהן איזה שקעים. עמוס לוקח את כפותיה בין ידיו. הן רטובות, מלאות גבשושיות. בתוך ידיו של עמוס הן מפשירות, לאט לאט.
עמוס מוציא לחם מהתרמיל, בוצע את הכיכר ונותן לחנה את חציו. “תראי, תעשי כמו שאני עושה.” והוא קורע מבשר־הלחם צבטים קטנים, מכדר אותם בין שתי אצבעות ומשליך אל הים. “כאן כבר ממתינים דגים, אַמְנוּנים,” קורא עמוס, “אמנונים בחיי.” “לא חשוב מאיזה מין הם,” אומרת חנה, “העיקר שהם דגים.” חנה מכניסה בין שפתיה את קרום־הלחם החום והיבש. היא אינה לועסת ממש. היא רק מניעה את שפתיה סביב הלחם בתנועות רכות. הקרום אינו נאכל. “את כמו דג, בחיי,” צוחק עמוס. חנה יורקת את הלחם אל המים. “אתה כבר לא עצוב?” היא שואלת. עמוס נושא עיניו אל הצפון. העננים הכבדים רובצים שם נמוך מעל ההרים. חורשות כפר־נחום נבלעות בכהות הצל. משם אפשר לרחף ולבוא, נישא על ענני השלג הרכים, ולהשליך אל הים, אל רבואות הדגים המצפים בתחתיתו, את כל הלחם שהם רוצים. “לא, זה לא נס,” אומר עמוס.
“גם אני יכול אם רק ארצה.”
“תראי חנה כמה שזה פשוט. הרי אנחנו עכשיו, פה על שפת־המים מצחקים עם הדגים, ואת רכה כמו עיסת־הלחם שאת רוֹקֶקת”. אבל הוא, מתוך הצְנֵפָה הלבנה ההיא, רצוע ברצועות אדומות כמו הברקים שהיו אתמול נושא עיניו למעלה כמו דויד ממחלקה שלוש. “אני לא מדוכדך,” אומר עמוס, "את לא צריכה לדאוג. רק פתאום, על המיגדל, באה לי התמונה הזאת. זה כמו איזה בֶּקע בעננים האלה. כמו איזה כֶּתם נהרה, כתם שמש ממש.
כמו הברק הזה שהאיר אותך אתמול, בביתן הסמלים הצוֹהל. אור כזה גורם לי כאבים."
עמוס קם, עיניו תקועות בחורשות הרחוקות שבחוף הצפוני. “חנה קומי.” הוא אומר, “חנה קומי. תני לי את ידך, תני לי את נפשך, בואי נעוף. בואי,” הוא מתכעס. “את לא מרגישה שאת מעכבת? חנה, קומי.” אבל חנה נבהלת ממראה פניו והיא מושכת את ידה. החורשות שבחוף הצפוני מתבלעות בחֶשׁכַת־החַשְׁרָה הנוחתת על הים. ריח מוזר, ריח של שלג טרי עולה מפני המים. עמוס מתמוטט פתאום ומחליק מן המדרגות השחוקות של המיגדל. למטה, על הארץ, הוא רואה את חנה שוכבת, פניה אל הבּוֹץ. והקצין התורן מציב עליה את רגלו ואומר “סמל ברעוז, קח אותה היא שלך.” וכשהוא מתאושש הוא רואה את חנה רועדת, מושכת על ראשה את מעילה. ידיה מפרפרות ומחטיאות את השרוולים. היא נאבקת עם המעיל, פונה לעבר הכביש, ובוכה.
סרן ברעוז, עמוס ברעוז, מפקד הספינה, הוא איש צעיר ועצוב. הספינה שלפיקודו היא קטנה, אפשר אפילו לומר קטנטנה. סיפון קרשים אכולים, ממוסמר במסמרים חלודים ועקומים, תא אחד באמצעה, ושניים או שלושה צריחי פלדה שרותכו בחיפזון. תא ההגה הוא כל כך צר שאין בו מקום אפילו בשביל המצפן. משום כך קבוע המצפן בחוץ. ניצב על כַּן ברזל מיוחד, ששכבות הצבעים האפורים, צבעי המתכת, אינם יכולים לכסות בו על החלודה המכרסמת אותו מתוכו. המחט מרקדת לה בחיק עריסת השמן, מרטטת בסיבובים, נלחצת אל מכסה הזכוכית בשעת סופה או רוח חזקה, ומראה תמיד על הצפון. הצפון שכמעט אינו משתנה. זהו מין צפון־קבוע כזה החולף אי־שם מעל בקעת גינוסר, יורד לכיוון השפך, מתרומם אל גלי הבזלת ונשלח אל תוך השמים אי־שם, נאמר, מתחת להר כנען.
סרן ברעוז יש לו מסלול קבוע שבו הוא מסייר על הספינה בשעת הפלגה. הגה, סיפון, צריח החרטום. ושוב ההגה, נאמר מצידו הימני, עוד פעם סיפון וצריח הצד, ושוב כיברת סיפון קצרה וצריח הירכתיים. הצריחים כולם דומים. כשאתה עומד בתוכם, מורכן ונלחץ אל הבֶּזָה העתיקה, מנקשת הקסדה בלוחות הפלדה. ואם קבועים בהם ברגים בלתי משויפים, ויש שם תמיד ברגים בולטים כאלה, הרי הם חורצים חריצי־פסים בהירים בתוך צבע הזית של הקסדה.
אגב, מה פתאום צבע זית?
סרן ברעוז יכול לשלוח מבט חד ומהיר אל כרמי הזיתים שגולשים מאצל הכפר התלוי מרָר. צבעם אחר. נאמר, ירוק כסוף, או ירקרק מכסיף, וברוח הצפונית של אחר־הצהריים אפילו אפרפר או אפור כמעט. אבל אין זה צבע הזית שבו צבועים האביזרים הצבאיים: הפצצות, הרימונים, הקסדות ואפילו המדים. סרן ברעוז יש לו הגדרות משלו לסחרחורת הצבעים שחולפת בצמרות הזיתים בשעות אחר־הצהריים. הוא מחפש אנשים רגישים ועצובים, כמוהו, שינסו לראות ולהגדיר בדיוק את צבע הזיתים, בגליל, אחר־הצהריים. משום כך הוא קורא ספרים משונים בשעות הפנאי שלו. שעות מועטות מאוד, צריך לומר. ומשום כך אולי הוא גם אוהב את טבריה.
לפעמים, כשאין לספינה תפקיד חשוב במיוחד, או בשעת הפלגה קלה, נאמר, לאחר תיקון המנועים, הוא מפקיד את ההגה בידי דהאן, מאיר דהאן, שאף־על־פי שהוא בעל דרגת סַמל, ואולי אפילו סמל־ראשון, כולם קוראים לו מאיר. או דהאן. במלעיל מובהק, בהברה אשכנזית מובהקת, מפורשת, מרגיזה, אפילו קנטרנית. וזה כמובן יוצר מצב עדין, כי מאיר דהאן הוא טברייני, ספרדי טברייני אמיתי. ומשום מה, גם הוא איש עצוב. סרן ברעוז חושב לו מדי פעם כי למאיר דהאן היה נכון להיות צייר, או נאמר, פסל. לשבת לו על איזה ספסל, מול הים, בשעת אחר־הצהריים מזהיבה, בצל הכהה של האורנים. ידיו טבולות בשיירי טיט יבש, חולצתו מלאה ברסיסי אבק שחצב זה עתה, והוא מחייך חיוך עצוב מול שרידי המבצר הכהים שעל החוף. ידיו צריכות להיות פרושׂות לצדדים. נטולות כל מאמץ. והאצבעות צריכות להרעיד קצת, בזהירות שאינה רוצה להעליב. סרן ברעוז מתעכב ושוהה קצת על התכונה הזו, שגילה פתאום אצל סמ"ר דהאן. הזהירות הזו שלא להעליב.
צל האורנים חייב להיות כהה. והאורנים צריך שיהיו רמים, כבדי צמרת ואיזו רוח קלה של אחר־הצהרים צריכה להניע את מחטיהם. פה ושם אצטרובל נושר, שרף מפעפע מחריצים מכאיבים שבגזע, והריח החריף נישא, מתערבל וזורם כלפי מעלה. מן האדמה הנמוכה כסויית המחטים היבשות, ועד לשמיים הגלויים. ומן הים, לא הרחק מאחורי חומות המבצר, אולי אפילו מאחורי מפולות האבנים של המיגדל הצפוני, מפרפר משהו לעלות.
סרן ברעוז, עמוס, כבר מוכן לשעת ההתגלות שתבוא. הוא כבר התנסה בשעות כאלה. הוא אינו יודע אם יש לשמוח לקראתן. מפני שבשעת ההתגלות הוא מרגיש אושר עצום ממלא אותו כולו, ואור לבן, ומין מתיקות נפלאה באיברים. אבל המראות חולפים, ועמוס ברעוז יודע שדעיכתם מכאיבה וצובטת. אפילו מאכזבת.
צריח הצד אינו מאויש תמיד. אדרבה, כמעט תמד הוא ריק. דוכן המתכת ומוט המתכת שצריכים לקלוט את הבֶּזָה העתיקה מיטלטלים בשעת פניות חדות. ואם אין מקפידים לסגור את האשנבים הזעירים, חודרות טיפות המים ונאחזות בברזל, גורמות לחלודה עמוקה, שקשה להסירה. צריך לזכור שהצריחים הם משוריינים וזוויתיים מאוד, ריתוכי החיבורים שנעשו ביד גסה, נחפזת, מעגלים קצת את הזוויות, אבל זוהי עגלוליוּת מטעה. מוליכה שולל. נאמר, כמו השלווה המדומה שבחוף המזרחי. או כמו השלווה של הים, בשעת אחר־הצהרים מזהיבה, מעבר להריסות המיגדלים, מתחת למדרגות הבזלת או בכל מקום שהוא בחופים שמסביב.
עמוס ברעוז חושש בתוך ליבו שלמאיר דהאן צפוי סוף עצוב. כמובן, זה לא מוכרח שיהיה תמיד סוף עצוב. ומספיקה גם העצבות של סמ"ר דהאן, שהוא מטבעו, כידוּע, איש עצוב, אבל יש משהו בחיוך הטוב שלו, בשליחת ידיו הארוכות לצדדים, בדרך הרכה שבה הן מונחות על הקרש העליון של הספסל. נאמר מין פרישׂת ידיים של צלוּב, וחיוך מסגיר, כלומר, מוסגר. אפשר לחוש מיד, וסרן ברעוז גם חש, שמאיר דהאן כבר ויתר. ואם יעלה עכשיו מן הים איזה אדם בלבוּש שוטר, נאמר, או אפילו בלבוש דייג מן החוף המזרחי, דהאן ילך איתו. כלומר, אחריו. וברצון, וברצון גמור. אפילו מתוך איזו שמחה. מתוך הפניית הראש לאחור ומשלוח של מבט מחויך אל הנותרים בחוף. אלה שנקבצו ובאו ללוותו לדרכו האחרונה. ואין שום צורך להוסיף שהפסלים שהשאיר אינם גמורים. והציורים, שגם בהם שלח ידו, אינם גמורים. ובעצם נראה כאילו הקדים מדי ללכת. אבל רואים את הוויתור שבחיוכו, את ההשלמה ומעין הבטחה שדהאן משאיר על החוף. נתראה, תראו, עוד נתראה.
ואגב, הוא אינו אומר זאת. הוא משאיר זאת על חול החוף. החול שצבעו כעין האפור העכור. סרן ברעוז מאייש את צריח הצד לכמה דקות. מבלי להרגיש הוא מבחין בהזנחה הקלה השוררת בתא המשוריין. האבק נשטף אמנם עם פירצי הגלים, אלה מגביהי הקצף, ובעצם הצריח כמעט ריק מבפנים. אי־אלה מדפי מתכת דקים בשביל התחמושת וארגז פח קטן שמגן־דוד־אדום צבוע עליו במכחול דק. ושוב הוא חולף על פני הסיפון. נדחק אל המצפן, נאמר מצידו השמאלי הפעם. דרך ריצפת הקרשים שמתחילה להתפורר, אל הצריח האחורי שנקרא צריח הירכתיים. כאן הוא עוצר. מכאן אפשר לראות את טבריה מצויין. סרן ברעוז, שהוא איש קצת עצוב מטבעו, אוהב את טבריה בעיניו. הוא מלטף אותה במבטיו. היא מוארת יפה מאוד עכשיו. הבתים מתלכדים עם ההר מלמעלה ועם האגם מלמטה. יש לטבריה נשמה, וסרן ברעוז מבחין ממש בנשמה שלה עכשיו. משום כך, אולי, הוא מוציא מכיסו ספר שהוא אוהב, נאמר, “צִילִי וידידי שָׁאוּל”1, ומתחיל לקרוא בו. אין צורך לקרוא בספר כדי לדעת שהוא ספר עצוב. אבל סרן ברעוז, כשהוא כבר מתיר פעם את לשונו אומר שדרך העצבות גם היא יכולה להוליך אל היופי. ואפשר גם להפוך את המשפט ולומר שדרך היופי עוברת לא פעם בתוך עצבות. וזהו סיפור שהוא אוהב. גם עצוב וגם יפה. הספרים שסרן ברעוז אוהב מתבַּלים אצלו. אבל הוא אינו מחליפם באחרים. כי אף־על־פי שבכל הספרים נדפסים אותם הדברים, הרי לכל ספר יש נשמה משלו. עד שהוא מתמרטט ממש. מתרַבּב, כמו שאומרים, משמן המקלעים ומשמן המנועים, נרטב מן המים, מן התה. והכי גרועים אלה הם כתמי הקפה. הם גם הורגים את הריח המקורי והאמיתי של הספר. “הוֹ, כמה קשה לקרוא בצבא.” סרן ברעוז, כשלשונו משתחררת מחרצובותיה, וזה קורה לעתים רחוקות מאוד, אומר שהוא מאמין גם בריחות של הספרים שהם חלק מנשמת הספרים. וגם בריחות ההרים והערים, שהם חלק מנשמת ההרים והערים. דוגמת טבריה למשל, או חיפה. וגם בנשמת אנשים אחרים הוא מאמין. וגם, נאמר, בנשמתם של צילי וידידי שאול, שקשה לשער את מקומה אחרי כל כך הרבה זמן. אבל עמוס ברעוז מנחש קשרים סמויים כאלה והוא יודע שעצבות מולידה עצבות. לפעמים גדולה ממנה ולפעמים לא. אבל אף פעם לא פחותה ממנה. לכן גם סופו של דהאן יהיה עצוב אף על פי שהוא עוד רחוק מאוד, ואולי גם יספיק לפסל פֶּסל אחד או שניים ולצייר ציורים כמה ולחרות באיזה סלע מעט מלים שהוא מאמין בהן. נאמר, משהו במקום תפילה, אבל שנזכרות שם צמרות כבדות של אורנים. דחוסות וכהות, וגזעים חומים שקליפתם מתפצלת. וקשת גוונים מאובקת, מן הירוק עד האפור, עם כתמי כסף בתוכה, שהם צבעי הזיתים המתנועעים ברוח הערב, שהיא רוח צפונית, או נאמר, צפונית־מערבית, והיא גולשת דרך כל מדרגות ההר עד צריח הירכתיים. הצריח מאויש בדרך כלל, עומד בו חייל מוסף או איש צוות מיותר, ולסרן ברעוז אין שום חשק להיכנס אליו ולבדוק אותו, דווקא עכשיו.
בדרכו אל צריח החרטום, דרך הסיפון הצר, הוא מוכרח לחלוף קרוב מאוד אל המצפן. המחט שמתחת לזכוכית העבה מרטיטה כאילו מכתיב לה מישהו קצב שאינו משלה. קצב שבא לה מבחוץ. נאמר, מתוך חדר המנועים. אבל כאן צריך לדייק. ראשית, אין בספינה חדר מנועים. ישנם שני מנועי דיזל מטרטרים שכנרתי עומד אצלם תמיד. זהו כנרתי שאי־אפשר להכיר מהי דרגתו. כיוון שהוא תמיד לבוש בגדי עבודה מוכתמים בכתמי השמן, הסולר והגריז. כלומר, שמני הסיכה. ובספרים הצבאיים, ספרי הספינה, כתוב: דוֹהן לדהן. ומכאן שכנרתי אינו מזוהם ואינו מוכתם בכתמי שמן וגריז, אלא מדוהן. וזה כמובן עניין אחר כבר. לפעמים קוראים לו הקצין כנרתי. ולפעמים, נאמר על פי רוב, או בעצם כמעט תמיד, קוראים לו כנרתי, ללא שום שם פרטי. וכשסרן ברעוז קורא לו לפעמים מקצה הספינה, הוא מדגיש בקריאתו את אמצע שמו ויוצא משהו כמו נָר, נרתי. כנרתי מפעיל את המנועים, מטפל בהם, מחליף ביניהם כשאין צורך בשניהם, או נכון יותר כשיש לאחד מהם צורך דחוף לנוח, או נאמר לשבות קצת. כנרתי משבית את האחד ומעורר את השני. על כנרתי אסור לומר שהוא דומה לסרן ברעוז או אפילו לסמ"ר דהאן. כלומר, אסור לומר עליו שגם הוא איש עצוב. זה אינו אומר שהוא לגמרי לא עצוב. אבל, מוכרח להיות הבדל. יש קושי לא קטן לתאר את פעולת המנועים מתוּקנת, הומה חרש על אף רעשה החזק, והיא נשמעת מוחרשת מעט, כהמיה מדוּהֶנת. כלומר יש בפירוש איזו מחיצה דקה בין הרעש הקשה לאוזן ובין הרעשים המהוסים, העטופים בצמר גפן, שכנרתי מפיק ממנועיו. וקושי עוד יותר גדול הוא לתאר את פעולת המנועים, את אורח חייהם, קיצבם, חריקתם או פעימתם, כשהם מתחוללים בסדר וללא כל הפרעות בידי איש עצוב. ישנה פה סתירה מפורשת בין מצבו של כנרתי, נכון יותר בין מה שמותר לכנרתי להיות, ובין מה שנדרש ממנו כאב ודואֵג לספינה, למנועיה, לשמניה, סיכתה וכל השאר. כלומר, אם נרחיק עד הסוף נאמר שהמנועים הם שאוסרים על כנרתי להיות מה שהיה כל כך נכסף להיות. בדומה לסרן ברעוז, שאינו נכסף אולי לכך, אבל מטבעו הוא כזה. ואולי גם בדומה למאיר דהאן שסופו יהיה הרבה יותר עצוב מחייו עכשיו, על הספינה בין שני מנועי הדיזל ושלושת הצריחים.
ושנית, גם אם היה לספינה חדר מנועים משלה ואיזה איש אחד או שניים שיעבדו על־יד כנרתי, ושהוא יהיה פנוי בגללם לעלות אל מה שנקרא בגיחוך מסוים הסיפון, ולעמוד לו בין כַּן המצפן לבין סככת ההגה, לשאוף אוויר, לעשן מדי פעם עישון קצר וחטוף, לא היו בגדיו נקיים יותר, ואי אפשר היה בשום אופן להכיר בדרגתו מבעד לשכבות השמן והדוהן. והעיקר, הוא לא היה מרשה לעצמו להיות מה שאינו עכשיו. טוב אולי, שאין חדר מנועים אמיתי על הספינה ושאין עוזרים לכנרתי, ושהוא אינו יכול להלך בטל על הסיפון בין צריח החרטום לצריח הירכתיים.
חשוב גם להזכיר שכנרתי אוהב בננות. תמיד מונחת על מיטתו, ברווח הצר שבין המזרן המכורסם ובין התיקרה המחלידה, כף אחת של בננות. לפעמים גם חצי אשכול, ולפעמים אפילו אשכול שלם. אפשר לומר שהבננות רודפות אחרי כנרתי לכל הפלגותיו. ובימים הרעים, כשהספינה נאלצת לעגון במזח, בגלל תיקונים קלים או שיפוצים או ניסויי נשק, כנרתי נפגש עם פירות הבננה על החוף. כשיורדת שעה עגומה על הספינה, כשסרן ברעוז שולף מכיסוי את “צילי וידידי שאול”, ודהאן מתחיל ללוש בידו גושי בוץ ולצחוק אליהם צחוקים קצרים ועצובים, כנרתי מתחיל לזלול את הבננות. כושר זלילתו מדהים. אשכול שלם בא אל קירבו ומושלך חזרה אל המים, מקוּטָף מפירותיו. כנרתי כועס על עצמו כשהוא מתחיל לזלול בלא מידה, אבל כעסו על עמוס ברעוז ועל מאיר דהאן אינו קטן מכעסו על עצמו. מי שמרשה להם להתמכר ככה לעַצְבוֹתיהם, לקריאתם, להרהורים הבלתי נתפשים, לתצפיות הנפש שלהם, הוא שמרשה לכנרתי להתמכר לאהבתו, כלומר כנרתי מרגיש בשעה זו חופש מתוק, ויש לו הרגשה נפלאה שמישהו כופה אותו לאכול. נאמר, אפילו נגד רצונו. כאילו הוא אינו רוצה בעצם להתמכר, אפילו הוא מתנגד, מנסה לסרב, לא לקבל. לא להיכנע, לא לוותר כל כך בנקל. אבל כל זה מתוך איזו הרגשת־ציפייה מתקתקת, החוזה את כניעתו, כניעתו הרופסת, בעוד זמן קצר, והוא מרגיש שהוא נמעך בידי הרצון החזק הזה, שמחוצה לו, כמו שנמעכים גושי הבוץ הלחים בידיו של מאיר דהאן וכמו שמתמרטטת עטיפת הנייר של “צילי וידידי שאול” בידיו של עמוס ברעוז.
אגב, איך זה בדיוק להיכנע בצורה רופֶסֶת?
סרן ברעוז חולף בין סככת ההגה וכן המצפון וממשיך ישר אל צריח החרטום. כאן תמיד יש מראות נהדרים. כלומר, בשעת הפלגה בעיקר. אם כי גם בימי עגינה, כשהספינה בתוך המזח, יכולות להזדמן שעות מופלאות לצופה מן החרטום. סרן ברעוז מעדיף לצפות ישר מן החרטום. גם אם הוא נמצא בתוך צריח החרטום, בתורנות, דחוק אל הבֶּזָה העתיקה, הוא יוצא מבעד לדלתית הצרה ומתיישב למרגלות הצריח. משעין את גבו אל הפלדה וחש מיד מבעד לחולצתו אם היא חמה או צוננת. פלדה קרה נעימה יותר ובייחוד בשעה שצריך להתרכז במראות הנגלים לפניך. ועכשיו, נאמר, בשעת חזרה מהירה, לפנות ערב, מן החוף המזרחי או הצפוני־מזרחי, בכיוון לטבריה. כלומר: מערבה, ואולי קצת דרום־מערבה. גושי האקליפוסים המשחירים של ביקעת גינוסר מטילים צללים ארוכים מאוד אל לב האגם. מסלול הספינה חותך את גושי־הצל, בלי רחמנות. בגלל תנועת הגלים הקטנים, בגלל תנועת ההתבקעות של פני המים נחלקים האקליפטוסים העצומים לשני מחנות. עצי ענק מצד זה של הספינה ועצי ענק מצד זה שלה. ואלה וגם אלה מרטיטים עם פני המים, עולים ויורדים קלות, שוקעים מעט, מתגלגלים זה בזה. וסרן ברעוז, אם הוא מטה עצמו לאחד הצדדים, ומרחיק את עיניו מדופן הספינה, יכול לראות את השובל הנמשך אחריה מאחה את קירעי־הים בתנועות נדנדה קצובות. תנועות טלטלה רכות שרק אדי הדלק השרוף מרחפים מעליהן. ושובל צחנתה הבלתי נראה נצמד אל השובל המקציף שמותירה אחריה הספינה במים.
אגב, בבואות האקליפטוסים, או השתקפויותיהם? כלומר, תמונתם במים, או מה שסרן ברעוז רואה?
ליבו של עמוס ברעוז יוצא עכשיו אל טבריה המופזת. כלומר, הטבולה בצללים מופזים. הזהב האדמדם מוקרן עליה הקרנה חוזרת מהרי הגולן הרחוקים. עמוס ברעוז מבקש להיאחז עכשיו בקומתו העליונה של בית המלון החדש, הניצב בראש ההר. מעל לעיל, מעל לים. לא בקומה העליונה אלא בקומת הגג. ואפילו מעליה, בביתן הבטון הקטן שבתוכו מתגוללים כבלי המעליות על תופי ענק חרישיים. ואם אפשר אפילו עוד יותר גבוה. על ראש האנטנה המכסיפה ומנצנצת מעל גג המלון. סרן ברעוז יכול לעצום את עיניו, להתמכר לניע הספינה, להתמסר לקצב הרועש, להמיה המדוהנת של מנועי הדיזל. הוא עף ומתנשא מן הספינה היישר אל ראש המלון. הקצין כנרתי ישטוף סוף־סוף את זוהמתו, ויישב בפתח המלון, מצוחצח כולו, מבהיק בדרגותיו, שואל ומשיב בנימוס שיש בו מעט, נאמר, עצבות. הוא לא יכול לראות מפתח חדר הקבלה של המלון מי מתעופף בין כבלי האנטנות, אבל תכרסם בו אותה הרגשת התמכרות לכניעה המתוקה, והוא ירגיש פתאום מוטרד, יקום ממקומו, יבקש פה ושם מסביב, ייכנס אל המטבח וישוב אל מקומו בשולחן הקבלה. הדלתות ייסגרו, כל התנועה תחדל פתאום, הקצין כנרתי ילגלג על דרגותיו, על מדיו הנקיים, ויתנפל על קרטון הבננות.
מתחתיו, בתוך מרתף המלון, בין גושי־הבוץ שהם ספוגים במלחי טבריה המבריאים, אפשר לנחש את פעילותו השוקקת של מאיר דהאן: הוא מבקש אחר2 דליים במרתף ומושך אליו קצהו של צינור גמיש. ותיכף מים מזנקים, בוץ ניתז, ודהאן כבר שוקע בתוכו, מחייך חיוך טוב, עצוב במקצת, אבל טוב, ולש ולש.
סרן עמוס ברעוז נשען בידיו על מעקה גג המלון. רוח טובה של אחר־הצהרים מרגיעה את פניו. עכשיו הוא באמת מוכן לשעת ההתגלות שתבוא. הוא כבר מפנה את עצמו לקראת מה שירגיש עוד מעט. לקראת האושר העצום שימלא אותו כולו. הוא עוצם את עיניו לזכר האור הלבן, המסמא, ומניע בידיו וברגליו כאילו כבר מחלחלת בהן המתיקות שהוא מכיר. לפניו, על הים, נאמר במרחק של שמונה־מאות או שמונה־מאות וחמישים מטר, נוחתת להקת שקנאים יפהפיה, שקנאים כבדים שחורים־לבנים שמספרם עצום. נאמר, מאתיים, מאתיים וחמישים. סרן ברעוז רואה ויודע שאלו שקנאים. שאלה אינם עגורים, כמו שקרא באיזו אגדה עצובה. אפשר להפוך הרבה דברים, אבל להפוך מאתיים וחמישים שקנאים לעגורים זה קשה. אפילו בלתי אפשרי. ובייחוד בשעה זו, שכאילו איזו ציפייה עולה מקומת־המרתף של המלון, מתמרת מבין גושי הבוץ של סמ"ר דהאן, ומאצל שולחן־הקבלה, שמצטברים עליו הרי קליפות של בננות.
השקנאים נוחתים על המים, בצפיפות. צבעי השחור שלהם נעלמים והם נראים עכשיו כמו גוש צחור אחד. הם מתנדנדים קלות על המים, שוחים לכאן ולשם אבל נשארים קשורים לאיזו גושיות מחייבת. סרן ברעוז אינו יכול לראות ממרחק של שמונה־מאות וחמישים מטר את כל כיעורם, לא את שקי־העור המידלדלים להם מתחת למקוריהם העבים. לא את זנבם הרחב והקצר ולא את הפרשות עיניהם המַדליחוֹת. הוא רק רואה ומרגיש שנחיתתם מבשרת משהו. נאמר, איזו התגלות. מישהו צריך להופיע מביניהם, או אולי לעלות ישר מתוך הים, מאחוריהם. או אולי יתרוממו פתע כל מאתיים וחמישים השקנאים ויסוככו על מישהו כחופה לבנה מעופפת?
וכאילו קרן שמש חצופה נשלחת ומבקיעה עכשיו את כל גושי־הצל, פולחת את העיר, את רצועת החוף הצרה ואת הים, עד לגוש השקנאים. הם מוארים פתאום באור שהוא אינו לבן. משהו דומה יותר, לאור ורוד. איזה מַשפך או נאמר, מזלף, מזליף עכשיו ניחוחות שלא מן העולם הזה. רעש מנועי הדיזל מתחלף באיזו מנגינה יפה עד כלות הנפש, והים מתבקע ממש. סרן ברעוז נשמתו יוצאת לראות את אלוהיו.
אבל למטה במרתף סמ"ר דהאן אינו חדל כנראה מכיוריו התפלים וסופו העצוב יותר מחייו אינו מרתיע אותו. ובחדר־הקבלה של המלון, ממש מול פני האורחים הנכנסים, הקצין כנרתי בדרגות מכובסות אינו חדל לטרוף את הבננות שלו. סרן ברעוז עיניו מתבקעות ממש מרוב ציפייה וכששום דבר אינו קורה, ולהקת השקנאים מתפזרת פתאום ומתחילה לשלות ולגרגר דגיגים קטנים, הוא פולט אנחה עמוקה, וקוֹרא:
“לעזאזל כל העסק הזה.”
שולף מכיסוי את “צילי וידידי שאול” בכריכתו המשומנת, המרובבת מעט, משעין גבו אל מעקה הבטון שחום היום עוד מפעפע ממנו, ומסרב בכל ליבו לחוש בדעיכתה הצובטת, אפילו המאכזבת של השעה היפה הזאת. משום כך הוא שוקע בקריאה ומתיר לעצמו שעה קלה של התעלמות מן הגובה העצום שבו הוא שרוי. עיניו במלים שבספר, ובאוזניו רק שריקתה הקלה של הרוח החולפת בין מוטות הפלדה של האנטנה. עוד מעט יירד הערב והוא יהיה מוכרח לעזוב הכול, לחזור אל הספינה, לחמש את המקלעים העתיקים, ולשוב אל השלווה המדומה של החוף המזרחי.
המשאיות הפתיעו והקדימו. בשעה שש בבוקר כבר יכולת לשמוע את מיצרד קולן בסיבוב ומיחרק חילוף הילוכיהן על הגשר. כשהתקרבו לחנות לפני הבית יכולת לראות שאלו הן משאיות מרצדס גרמניות, חדשות לגמרי. משהו השתנה שם, בעורף המסריח, בחודשים האחרונים ועכשיו, הרי כל נפשנו מפרכסת לחזור לשם, אל העורף הרחוק. זה הנשקף בפאתי דרום ומערב. ויש המדייקים ואומרים: בדרום המערב. מעבר לתילי-הבזלת מעבר לגשרים ההרוסים, מעבר לכבישים חסרי-השוליים. עמוס מתהלך חסר מנוחה על מרפסת-הבטון. עוד מעט תאחז תאוות הפירוק וההעמסה את כולם. מין רצון מוזר כזה: שלא להשאיר כאן כלום. להטעין על המשאיות הגרמניות החדשות כל מה שנאסף בחודשים האחרונים. הרי לך שיירה של חוזרים. אם היית מוסיף לה קצת דגלונים צבעוניים, מעט סמרטוטים מתנפנפים – היית הופך אותה לשיירה של פליטים. על ארגזי-המשאיות, מתחת לברזנט החדש, שריחו הפלסטי הטרי מוזר, אתה יכול לראות: כדים ענקיים, סלים, מחרשות-עץ מרקיבות. וביניהם מגלים שלהביהם משוננים, קילשוני-לגיזה דו-שינאיים ומיני מגרפות מוזרות ששיניהן הקצרות מתפזרות כמו דפדפי המניפות.
“מה איתך עמוס? אתה לא נותן יד להעמסה?”
כן, כן, מיד תינתן ידו. ולא רק ידו. יותר מידו. הרבה יותר מידיו. כל ליבו יינתן להעמסה הזאת, שאלוהים יודע כמה היתה כבר מבוקשת, כמה מחוננת ואפילו מפוללת. אליך, אלי הנסתר, אני מתפלל שחר וחושך: החזר את האנשים האלה לבתיהם. נשמתם יוצאת כבר אל העורף המצחין. השב אותם שלימים ובריאים ובלתי-מבוקעים. כסלי-החומר הללו, עטופי מארג-הקש. חזקים ונקיים מצבעי-הזמן המאכלים. עשה להם קפיצת-הדרך. עשה להם דילוגי-אוויר במסוקי-המשאיות הללו, מרצדסים משוכללים וחסונים, מוטענים לעייפה. יותר משהלב יכול לטעון עד שהוא מתעייף, ועד שהוא נסדק, ועד בכלל. על מרפסת הבטון שמחצית מעמודיה כבר קרסו ממכות-הפגזים מתהלך עמוס כשבוי. משהו שאינו נראה מבחוץ מתעלל בשלוותו, מפריע את מנוחתו. למעלה, למעלה. הוא נושא את עיניו אל הגג שהמעקה הנמוך מסתיר מה שעליו. על הגג מוצבת אנטנת-הטלוויזיה המבריקה. היא תפורק אחרונה. הרי לכם דמשקאים שכמותכם, ניצנוץ אחרון מהאנטנה המכסיפה, על ראש הבית בין רגליו המקופלות של החרמון. לא נפרק אותה עד שלא יועמסו המשאיות מעבר לגדותיהן. ואולי לא נפרק אותה בכלל. נשאיר לכם אותה כאן, צמודה אל היתדות המחלידות, קשורה בכבלי-הפלדה המוריקים, וכשתבואו תדהמו. כאן, על נהרות בית-ג’אן ישבנו וצחקנו. לילות שלימים, לילות ארוכים, עד שבאו הבקרים המפוהקים והאירו על המסך. ומי שלא נרדם בתוך כיסאו, היה מוטל על ריצפת-החדר, בין הספסלים, ועל פניו חיוך ניצחון. גם מתוך השינה, ואפילו מתוך הנימנום. אנו מנצחים אותם בתורני-הטלוויזיה, בנהמות הפַּק-פק המשתלחות בין הגבעות ורוחפות בלאט, כמו סיעת זאבים מתגנבת. עד לדמשק בינלאומי. ועד בכלל. עד מקום שתורני-הטילים החבויים בכל גבע מתרוממים פתאום, כמו סוגר נייד וחוסמים את כל האופק. את כל מלוא האופק. וכולאים אותך לרגע קטן, עד שלבך נסדק בתוכך מרוב שהוא מפרכס לשוב לשם, אל העבר הדרומי והמערבי. או כמו שהמדייקים מתנשאים לומר: המערבי דרומי.
“עלה למעלה, עמוס. צריך להתחיל לקפל את האנטנה.”
כאילו רק לרגע הזה ציפה. כאילו רק לקריאה המאיצה הזאת. ולעלות הרי זה הדבר שהוא מבקש תמיד. בכל מקום: אל ראש הגג, אל כיפת התל, אל שיא ההר. מקום גבוה שהוא רחוק דיו משאון-ההמון המרחיש לו שם למטה באיזו רחישה עסקנית ומלאת-המולה: מטעין משאיות, גורר ארגזי-תחמושת, מניף חבילות של סירים וכלי-מטבח שקשקניים. וקרוב דיו אל השמים הריקניים, אל מאוצת-העננים הזורמת. וכבר עולה עמוס בסולם העץ הצמוד אל הבית מגבו. קרשים מחוספסים שגם הגשם והשלגים לא הועילו להחליקם, ופה ושם מסמרים חדשים התקועים על גבי המסמרים הישנים שהחלידו ונשברו תחתם. בקצה הסולם נפרשׂ לפניך גג הבטון השטוח, המכחיל עכשיו באור הבוקר. ומעבר לו מכחילים ההרים הרחוקים שאולי הם הרכסים העוטרים את מדבר אגן-דמשק הנסתר. ואולי הם הרי-הדרוזים המחלקים את המדבר ומעבר להם, מעליהם, רוחף לו איזה ערפל תכלכל במין זרימה איטית, חומק בין הראשים המחודדים של הרכסים הרחוקים וזורם זורם. כמו נהר של אור שעוד לא נפתח. כמו רצף גלי של נהרה סמויה, הנלחצת באיזה כוח שמעליה אל האדמה הקשה שבמזרח. וכאן, על הגג, פזורים שקים של בצל ושום. השלגים שנמסו הנביטו את הבצלים. והטבח אומר שהוא אוהב את שקי-הבצל של גגות בית-ג’אן. בתחתית השק הוא נובר ומוצא בצל לבן או ורוד, נוקשה וחריף. ובחוֹרים שנפערו בשק מלמעלה הוא כבר תולש בצל ירוק רענן. כשהוא שם לפני האוכלים את הבצל, פרוס לפרוסות עגלגלות הוא מכביר מלים בשבח המקום, ובגנוּת העיר שלו, הבוגדנית, בעורף המסריח שאליו יחזור היום. סוסי-המרצדס האצילים משמיעים נחרות אציליות מלמטה, מרחבת החנייה. הנהגים מתניעים אותם ומסיעים אותם הלוך ושוב, לפנים ואחורנית לפי פקודות המטעינים. השמש ממהרת עכשיו, קורעת את קורי-הערפילים, ומתחילה להיות מסוכנת. עוד שעה שעתיים, אומרים מלמטה, תתחדש ההפגזה. צריך למהר.
“תזדרז, עמוס,” קוראים אליו מן החצר. “כבר מאוחר, כבר מסוכן.”
פרות שחורות רועות בצל האלונים הרחוקים. ועמוס קורא אליהן: הדמשקאיות שלי. ואף על פי שאינן אדומות כלל, ואף לא ג’ינג’יות בקצת, אלא שחורות ולבנות לגמרי, הרי זה טוב לשוב ולהיזכר בימים הרחוקים ההם, באד-החלב המהביל מעל לחביתת-הענק. בידיהם השעירות והאדומות של החולבים ובריח-הסבון הדק המתערב בריחות הזבל והעטינים. דמשקאיות שלי, שלום. שלום לכולכן. שוב לא נתראה. ואל-נא בדמעותיכן. אין צורך. דמעות שפכנו למכביר. ובלב הנסדק מפעפע פתאום איזה געגוע נורא אל המולת-העוּלים המשתקשקת, אל ענן-האבק העולה מן הדרך וסותם את הנחיריים, אל ההבל המצחין. אל ההתנפלות הפראית לתוך מי-השקתות המצוללים. הוי, דמשקאיות שלי, מה אורכן המנצנץ? אדום? לבן? או אולי אתן באות בלי אורות מרחפות שקטות ושחורות כאסון? הזהרו, אם לא תאירו, אם לא תתנו סימן אנחנו יורים מיד ומחסלים כרגע. את אורכן הפנימי, הנסתר, כל כך קשה לראות מלמטה.
“תתחיל לקפל את התורן, עמוס.”
כן, כן, אני מתחיל. אבל לפני הקיפול מבט אחרון אל כל פרקיו. ובעצם הרי לא מבט אלא טיפוס מהיר. מתוך החלטת-פתאום. מאמץ קשה של הידיים והרגליים. גוף בוגדני, שלא הורגל. קשה, אבל גם מרגיז. והכול היה קל יותר אלמלא הבוגדנות הזו של הגוף. ואלמלא בגידת הערים הרחבות והרחוקות, המוטלות באפילתן, בעורף המסריח, מסריח יותר משקי-הבצל המונבטים על גגות בית-ג’אן. מסריח יותר מעוגות צפיעי-הבהמות שנעוגו בידיים, ויובשו, ואוחסנו לימות-הקרה בחושות הדלות. ואיך זה שעפר החושות עבר את החורף? וגם לא נמס כלל בשלגים העזים? ובגשמי הסתיו?
ועכשיו מבט אחרון ממרומי התורן. או נכון יותר ממרומי האנטנה של קופסת-הרווחה. מבט ממעלה, אמיתי, זה שרואה הכל עד לרמשים הקטנים. ששום שריטה לא נעלמת ממנו. עמוס מסובב ראשו על ציר צווארו, הלוך ושוב דרך כל רוחות השמים. חבל שהראש קשור ככה אל הצוואר. חבל שאינו יכול להסתובב חופשי, לחוג מעגל מלא: דרך כל שלוש מאות וששים המעלות ודרך כל אלפי האלפיות. צוואר שאין לו גבולות. ארוך כצווארי העגורים החולפים עכשיו מעל נהר בית-ג’אן, וצורחים כעילגים בלילות:
“הוי עגורי, ארוכי-הצוואר…”
מבט אחרון, מעין השארת-העין שהיא אולי ראשונה להשארת הלב. הלב הסדוק הזה, שרק באגרופך אתה יכול לסתום את פתחיו, שלא יגעו משם העדרים של הדמשקאיות שאיש לא קראן עכשיו. ומלמטה גם נשמעות צפירות המרצדסים המבהיקים שאין להם ולא כלום עם הדמשקאיות הקטנות והנמוכות. עמוס תלוי עכשיו בין השמים לארץ. החרמון על כל פסי-הלובן שלו מעליו ותילי-הבזלת מתחתיו. וכבישים מתים מתוחים ומבהיקים ועיירות וכפרים ומאהלי-צבא. כל הארץ הגמדית שורצת תחתיו והוא נישא מעליה ונישא מעל כל מי שמהלך על גבה. והוא תלוי רק בחצי-הדרך, כי היה רוצה להמשיך ולעלות. אבל אין על מה. רק על הבלימה. כי פרקי התורן המתקפל נגמרו. ועכשיו רק צנורות המתכת הבוהקים, הפרושים כמו אצבעות דקות, שהטבח, בבהלת ההפגזה טוען שהן שהביאו את הפגזים. ברקן, דקותן, העזתן הקשה אל מול השמים הן שמושכות את הפגזים. ואילו היה תלוי בטבח, כבר היה עורף את ראש האנטנה מזמן. עוד לפני שהתחדשו ההפגזות. אבל החברים משתיקים אותו מתוך צחוק ופוקדים עליו מתוך גחיכה שהוא מותר לו לעלות אל הגג רק לשם דבר אחד. אחד ויחיד, ולא שום מעשה אחר: לברור לנו בצלים לארוחות היום. ומיד לרדת. שמעת? כן, אבל הפחד מן האצבעות המבהיקות? שלא תישא ראשך. אַל תרים את הראש ואל תרים את העיניים. השפל, השפל עיניך ולך במישרין. טבול בשום ובבצל ובעיסות תפוחי-האדמה. בקליפות הביצים ובארגזי התפוזים שהרקיבו. ואם תשקשק יותר מדי, נשקשק לך בתוך סיריך. שיקשוק צהלה אמיתי, ממשי, כמו זה שעולה מרחבת-החנייה ומעפיל עד מרומי האנטנה. עמוס נושא עיניו אל הגשר ורואה את שיירת המחליפים קרבה ובאה. פרצופי הנערים שלוחים מבעד לחלונות הצרים של האוטובוסים הצבעוניים. שערם מתנפנף ברוח ועיניהם הרעבות בולעות את הנהר, את הגשרים, את חורשי הצפצפות הגבוהים. עכשיו נראית מן הגג תמונה נהדרת שאולי לא תשוב לעולם: האוטובוסים הצבעוניים חוצים את הגשר הגדול. האגסים הגדולים שרוכנים כאילו מעליהם כבר כמעט פורחים. וניצתם הסגולה של האפרסקים מנצנצת מרוב אור. מתוך המים כבר מתפיחים עצי האגוז הזקנים את עיניהם, ושיקשוק הנהר גובר פתאום, נישא על גלי הרוח:
“הוי עגורי, ארוכי-הצוואר…”
עמוס נתלה על התורן בשתי ידיו. רגליו משתחררות ומפרפרות באוויר. והא שר. שר ואינו מרגיש מה שהוא שר. השיר מתפרץ מתוכו. מתוך הסדקים שבלב. עגורי עגורי, ארוכי צוואר שלי. דמשקאים חמודים שלי. נהר בית-ג’אן שלי, טהור עיניים.
תורן האנטנה מתכופף מעט מחמת הכובד. עמוס מניף את רגליו ומתנדנד כמו ליצן. איזו שמחה מוזרה מתנקזת בידיו החובקות את הפרק העליון של האנטנה. המתכת שם רכה ומבריקה. אם תלחץ בחזקה היא תתכופף. כמו שקרה לתורן הקודם שנערף בחודו של רסיס מהיר. אלומיניום פצוע אינו מגיר דמים. רק קרוע כמו דף של נייר. ובמקום העריפה, מה נותר? קצת פיח ואפילו לא טיפת חלודה. עמסו מלטף מבלי משים את התורן הקרוע.
“מטורף,” קוראים מלמטה, “תתחיל כבר בפירוק.”
האוטובוסים מתנקזים אל הרחבה. מקיפים את המרצדסים. הנערים נפלטים מהם, כמו בכוח. מתפרצים מבעד לדלתות, לחלונות. רכובים זה על גבי זה, מתאבקים תוך ירידה במדרגות נופלים זה על גבי זה, מסתחררים חגים ושוב רצים לאחד המקומות. וכבר נמצאים להם חמורים שכוחים והם רוכבים עליהם בשריעה, ומריצים אותם זה כנגד זה. יורדים ועולים במדרגות הבטון, שועטים אל שפת הנהר ואפילו בדרך אל המוצבים הרחוקים. עמוס נחרד פתאום, ידיו מתרפות והוא מחליק לאורך התורן, אל המעקה. לאן הם רצים, משוגעים? הרי כבר עלתה השמש, וההפגזה מיד תתחדש. לא, לא אל הנהר, אווילים. ולא אל הכדים, טיפשים. אל הבונקר, ומיד. היופי הדמשקאי מכזב. תזהרו, תיכף תראו. ואל תפלו בשבי פיתויי השווא. מיצהלת הנערים שלמטה אינה חדלה, אלא מתגברת. איש אינו שומע לאזהרות. עמוס עומד נלעג על מעקה הבטון, מסיע ידיו לכאן ולכאן וקורא בכל כוחו. עד לדמשק בינלאומי, ועד בכלל. תיכף תרגישו. הוי נערי יפי הצוואר, מה זה איתכם? איש אינו שומע לי? ריח הערים הבוגדניות דבק כבר לבגדיכם. רק העפר הזה, שעוד מעט יותז עליכם, רק הוא יסיר אותו. וכל שטיפות במי נהר בית-ג’אן כבר לא יועילו. מי-קרח היורדים במרוצה. ומעליהם מתפתלים בברקים מוזרים נפתולי מוצב-הפיתולים. וראשו הקרח של החרמון מציץ. ומתחת לכל נקיק חבוי קת"ק סורי מחורבן. תורן הטלוויזיה מחזיר אורו ועיני כולם נשואות אליכם:
הוי נערי ארוכי הצוואר גורלכם ידובב הנהר. עמוס ממהר אל הסולם. הפירוק יכול להידחות. וגם ההטענה השקדנית שלמטה יכולה להמתין. צריך להזהיר את הנערים. מכאן ועד לצהריים מחסה חובה. עם צבעים ובלי צבעים ועם נהר זורם ובלי נהר. והגשרים, חרף יפיים המכאיב, יש להם עכשיו יתרון אדיר. הם משמשים מחסה. אתם יכולים להשתופף תחתם. מי שזריז שידבק בקורות או יצמד אל בטן הגשר מתחתיתו. הוא יתעייף, ידיו יכאיבו ויתאבנו. אבל בגדיו ישארו יבשים והוא לא יקפא בקור. ומי שכוחותיו בוגדים בו, שלא יהסס. אלה מים הקרים כקרח. שלא תהיו כנבלת-הפרות הדמשקאיות מושלכים בנהר ואין מקבר. ואחר כך, בתום ההפגזה נחייה ונחמם את כולכם. יש לנו טבח מצוין. הוא מבעיר אש תוך שניות. והנזיד ירתח מיד. נו, למה אתם ממתינים? אל המים, מתחת לגשרים. שהרי השמש כבר ניגשת למקומה הקבוע. אל הזווית הרעה שלה, והבוקר כבר מתאחר. ומן התצפיות כבר רואים את כל הסוללות הארורות שלהם, מקפלות בחתף רשתות. כל הבזלת חורגת בקניה. מכאן ועד לדמשק בינלאומי, ועד בכלל – –
הרעם לא הפתיע את עמוס בכלל. גם לא ההתנפצויות הפזורות שבאו אחריו. מדויקות כמו נקודות. גזעי צפצפה שבשרם נחשף פתאום, הלבינו בברק מוזר והוטלו למרחוק. געיית-פרות נשמעה, פולחת את הדממה. הנערים דבקו באדמה. כל אחד באשר מצאו הרעם. החמורים ששולחו לחופשי הביטו נדהמים סביבם ושכחו להימלט. בפינה אחת, לא הרחק מן הגשר קרה משהו. התעסקות מבשרת-רעות, ריצות-חפוזות וקריאות שאי-אפשר לטעות במובנן. התורן הבהיק כנגד השמש בברק האלומיניום שלו, ואצבעות ידיו של עמוס נקפצו סביבו כמבקשות לקמט בכוח את המתכת הרכה. יותר מטביעת-האצבעות, יותר מסימן של ריכוך. לקמט, לעוות ואפילו עד שהיד תיפצע. מתוכו המשיכה ויצאה, כאילו עצמאית לגמרי, המנגינה ששר אותה מקודם, כשהיה עוד תלוי על הפרק העליון של האנטנה:
1 "הוי עגורי, ארוכי-הצוואר
גורל נערי ידובב הנהר,
ישאו גווייתו המים –
נחל שלי, טהור-עיניים!"
ובמורד, בין הצפצפות, רצים המים אל אגן-דמשק. משקשקים בקול שאינו חדל לרגע. מתנשאים ויורדים חליפות. מעל לגזעים העקורים, מעל פיגרי הדמשקאיות הכהות, מעל למפולות הגשרים ההרוסים. שיקשוקם מתחזק עוד, בדממה שלאחר נפץ הפגזים. ועמוס, על המעקה השבור יכול לכוון אוזניו בדיוק: ריצתם נשמעת רדופה ומהודקת. טיפה רודפת טיפה. כמו שנרדפים עד לבלי נשימה העגורים, ארוכי-הצוואר, וכמו שנישא הנער מתחתם במים המאדימים עכשיו. הלאה, הלאה, במורד, עד דמשק בינלאומי ועד בכלל.
-
השיר עגורים, משל לאה גולדברג. ↩
עם השקיעה צורחות אנפות הלילה. צריחתן חדה, רעה ותוקפנית. למרות קירות הבטון העבים של המקלט החדש, אני שומע את צריחתן ונרעד. כל ערב מחדש. איזה שאון1 טבעי, מאיים. אני עורך את כלי-ההקלטה. אינני מעז לחבר אותם אל מערכת החשמל עד שלא יִשׁוֹכוּ זעקות אנפות הלילה. השקט רב עכשיו מסביב ואני יכול לשמוע גם את משק כנפיהן הפתאומי. את ההתרוממות החפוזה שלהן. את תנודת עלי האקליפטוס. תנועתן הפתאומית מערבלת את האוויר שמסביב לחורשה. סופה קטנה מתרחשת מעל לצמרות. העצים נאנקים. קול אנקתם משונה, מפחיד. כמעט כמו הקולות שמוציא עמוס ברעוז מתוך שנתו. בלילות הראשונים כשניסיתי את המערכת לא ידעתי מהו הקול המוזר הזה. בדקתי וחשדתי במערכת. כרגיל: ליקוי טכני, מוכר רמאי או טעות בהפעלה. אבל הקול חוזר לילה לילה. בהפרשים קלים. אורך זמן האנקות אינו שווה. אם אתה עוצם עיניך ומפקיר את עצמך לדמיון החופשי שלך, אתה יכול לשמוע אנקות ילדים בוכים. או אנקת איזו נפש כלואה בתוך גזע העץ, שמבקשת להילחץ, נאנחת מרוב צערה. אבל אין לה שומע, ואין לה פודה. כי גם אני רק מדמה לי מה שהמערכת שלי קולטת, בלי שום דמיונות. ולא ירדתי אל המקלט החדש כדי להציל נפשות. עכשיו אני יכול אפילו להשתיק את המערכת. אני כבר יודע בעל פה מה מתרחש. האנפות חגות חוגות קצרות מעל לחורשה, מתלהקות. עוד צעקה ושתיים והן נכנסות למיבנה, מסתדרות. הרעשים הקשים של ההמראה חולפים ומפנים מקומם לצריחות-ניווט קצרות ותובעניות. לאט לאט משתתקות הקריאות. זוהי השעה שעמוס ברעוז ניעור משנת הערב שלו. הלהקות מרחיקות. דרומה, אני סבור, אל אזור בריכות-הדגים המכסיפות בחשיכה. אל מסע לילן האכזרי. מכאן, מחדר-ההקלטה הקטן שלי אני שולח התראות אל הדגים. אבל הדגים לא רק אילמים. הם גם חרשים. אני יכול לפתוח את המגבר בכל כוח ההגברה שלו. שום דג לא יישמע. לחינם אני שולח את אזהרתי. אני משתיק את המגברים ומגביר את שתיקתי. אם הדגים לא ישמעו גם את קול ליבי, אין להם כבר שום תקוה.
קולות חשודים מפכים מבעד למכשירים. אני ממהר וחובש את האוזניות. מערכת הדם שלי הולמת בכוח בתוך מערכת ההאזנה. אני מוכרח להירגע מעט, ולהמתין, לפני שאתחיל בהקלטה. עקביה של חנה מקישים על הריצפה. סימן שברעוז כבר התעורר. אולי הוא גם מצפה לה. חנה באה אל חדרו של ברעוז. היא מבקשת ספרים לקריאה. יש קולות שאני מכיר כבר והם מתפענחים בתוכי עוד בעת השמעתם. אבל ישנם גם חדשים, זרים. עוד אצטרך להשמיע לעצמי, הכול, מחדש. עד שאדע. עמוס ברעוז קם ומצטרף אליה. הם ניגשים אל כוננית הספרים. לחפש ספרים בשביל חנה. איזה ספרים את אוהבת? הו, כל מיני. אם יש לך דברים יפים. כן, יש הרבה דברים יפים אצלי. אבל מה את מחפשת? לפי הקולות אני מנחש שהם עומדים משני צידי הכוננית. ידו בוחשת בין הכריכות. ידיה למטה, אצל שמלתה, מראות לברעוז באיזה סוג של יופי היא מעוניינת. אבל ברעוז אינו משפיל מבטו אל ידיה. הוא קובע מבטו משהו מול עיניה. רואה אותן אבל אינו מביט אל תוכן. טוב, אומרת חנה, אולי יש לך שירים יפים? שירים? הפתעה קלה נשמעת בקולו של ברעוז. שירים יפים? כן, אומרת חנה, אני אוהבת לקרוא שירים. ידי נמשכת אל המגבר ומחלישה אותו פתאום. חריקות קשות מנסרות בתוך המכשיר. יש רעשים שאני מוכרח לבדוק את מקורם. כאילו חתולים נאבקים על גג האסבסט ומושכים את צפורניהם בתוך החריצים. או אולי עטלפים מפצחים בשיניים חדשות את גרעיני האזדרכת המרקיבים בתוך מרזבי-הפח. או אולי יללת-תנים רחוקים מבקיעה מבעד למרחקים ודרך החורשות ומרעידה את הממברנות הרגישות של המערכת החדישה. משהו איום בוקע מתוך הרחשים שאני מתאמץ כל כך להשקיטם.
וחנה אומרת בקול חרישי כן, מה אתה משתומם. אני לא משתומם, אומר ברעוז, אני מופתע. חנה צוחקת מתוך מבוכה. אני יכול לשער מה מאותתות ידיה לברעוז. איך הן מטפסות במעלה בגדיה להיאחז במשהו. להיאחז בעיניו. ברעוז מוציא בשבילה כמה ספרים. הם מתרחקים. עקביה של חנה שבים ומקישים כשהיא הולכת אל הכורסה שבפינה לשבת ולקרוא. בדממה שבוקעת מתוך המכשירים אפשר לשמוע את המרחק שביניהם מונח כמו גוף נושם. אפשר לשמוע את אצבעותיה של חנה נרטבות ברוקה ומעבירות דפים. אפשר לשמוע את ברעוז יושב מולה על המיטה הנמוכה. גבו מתחכך בקיר מתוך אי-שקט ובגדיו מחככים את כיסוי המיטה. את הרעש הזה כבר למדתי להכיר. אפילו את קול סנדליו המוטחים אל הריצפה, במין שמחת-שמיטה משונה. כיוון שרעש הסנדלים על הריצפה מתמשך אני יכול לנחש שהוא ממולל בקצה הבוהן את הסנדל ועג בו עוגיות קטנות על הריצפה. אתה יודע, אומרת חנה פתאום, גם אני מנסה לכתוב. באמת, קורא עמוס, שירים? כן, מאשרת חנה, שירים. תראי, אומר עמוס. רק רגע, אומרת חנה. אלך ואביא? כן, מאיץ בה עמוס, רוצי והביאי. ואני שומע את חנה דוהרת כאילו על המידרכה שבחוץ. קירקוש עקביה אינו אחיד כי היא נחפזת ורצה קצת על הדשא וקצת על אדמת-הגינה. אני שומע את ברעוז מפציר בה שתקרא משיריה. היא יושבת בכורסה, הפנקס בידיה, ראשה רכון עליו. עיניה מצועפות וסומק קל על פניה. ברעוז מפציר בה שוב ושוב. מלבד המלים אין שום רחשים נשמעים בחדר. גם אני מתוח. אני מצטרף לברעוז. אני לוחש לתוך האפרכסת: אנא חנה, קראי משירייך. אנא.
טוב, אומרת חנה, אני אקרא. אבל תכבה קצת אורות. למה? האור מפריע? האור חזק מדי, אומרת חנה, לקריאת שירים. עמוס קם והולך יחף אל המנורה. לא נזהר, אני חושב. חשמל מסוכן עובר ביניהם. חנה מתחילה לקרוא. לפי השקט שבו מתקבלים השירים אני יודע שעמוס מוקסם. מוטל על המיטה הנמוכה כמו שבוי בחבלי מלותיה. אבל מבעד למכשירים נשמע קולה הנמוך מלאכותי מעט. עורג מעט. מעט יותר מדי. אפילו מזויף. קריאתה יפה יותר משיריה ויש קסם אפילו בזיופיה. חשמל מסוכן עובר ביניהם והוא משמיע נפצוצים חלשים באוזניות. דפי פנקסה מרשרשים. היא קוראת כמעט ללא הפסקה. קולה הנמוך נשבר לפעמים כשאינה יכולה עוד להנמיכו. אני איתך ברעוז, אני משדר לחישה דרך חוטי-המערכת. אני איתך שבוי בקסם המזויף הזה. נקישה עזה במכשיר. אני יודע: עמוס התגנב יחף אל המפסק והעלה שוב אור מלא בחדר. חנה נרגשת. המתח שנצבר בה בעת קריאתה אינו ממהר להתפוגג. למה הדלקת? החושך לא טוב לשירייך. כן, הוא טוב. לא, הוא לא טוב. פנקסה מרשרש כשהוא נסגר. אחר-כך הוא מוטל פתאום על השולחן. עקביה מנקשים, בחוסר מנוחה, מסביב לחדר. אפשר לראות? עמוס גוחן אל השולחן. הפנקס בידיו ושוב איוושת העילעול החפוזה. שירים יפים, אומר עמוס. מתי כתבת אותם? חנה צוחקת צחוק עצבני. גם אני אינני יודעת. אף אחד לא יודע. ואת קוראת יפה, ממשיך עמוס. את רוצה שנשוחח על השירים? על גורל השירים? לא, אומרת חנה, אני לא רוצה. אני עוד לא נרגעתי. שבי, אומר עמוס, שבי. למה את מסתובבת ככה, בלי מנוחה? עקביה מאיטים. אני שומע איך הם נרגעים אחד אחרי אחד. על גג האסבסט מתרחשת איזו שריטה ארוכה. ציפורני חתול רעות נגרפות. הקול מעביר בי צמרמורת משונה. החריצים נחרצים גם בתוכי. חריצה מושהית, ללא שבבים. יש לך כתב-יד יפה, אומר עמוס, כתב-יד גברי. עמוס בולע שיר אחרי שיר. בשקיקה, בחיפזון. קצב הדיפדוף מוחש ואני חושש שהוא לא יעצור עד שלא יגמור. האם אוכל לעוצרו מבעד למוליכי-המערכת? עמוס עצור. לאן אתה נחפז כל כך? לא, זה מצחיק. אני הוא המקליט כאן במקלט החדש, בחדר-ההקלטה הנהדר שלי. והוא לא ישמע אותי לעולם. כן, אומר עמוס, השירים יפים גם בקריאה מן הנייר. אבל למה הפסיחות הללו? ידעתי שתשאל, אומרת חנה. אני שואל על הפסיחות, לא על גורל השירים. אני יודעת, אומרת חנה, על הגורל לא אדבר איתך.
מרזבי-הפח נותנים צרימות פתאם. המעבר חריף כל-כך שאני מקלל בקול רם ישר לתוך האפרכסת. עטלפים בזויים עוטים את ריח-הריקבון של פירות האזדרכת. כאילו שאין לך אוויר, אומר עמוס, כאילו שאין לך נשימה להגיד את הכול. לא, אומרת חנה, הפסיחה היא פשוט יפה. הדילוג שבה מושך. כאילו הלב מחסיר פעימה. אבל ככה אי-אפשר, אומר עמוס, כבר מוטב לשתוק. כן, אומרת חנה, זה אולי מה שרציתי. להגיד את השתיקה. עמוס אינו משיב. אני יכול לשמוע את גרירת רגליו היחפות על הריצפה. להגיד את מה? להגיד תוך שתיקה. לא לדבר, לא להפיק שם רחש. לשתוק. מבעד למכשירים אני מרגיש כאילו מתרחשת התקרבות מוזרה בתוך השיחה שביניהם. משהו שקשה לי להקליט. משהו שאינו משמיע קול. שאינו נספג במערכת. אבל חנה קוטעת את ההתקרבות. איוושות פתאום מרעידות את לוחות-המתכת הדקים. היא קמה ללכת. מיישרת את בגדיה והחשמל שיוצא ממנה מצפצץ. חשמל מסוכן, חריף. לא, אל תלכי, אומר עמוס ומנסה לעצור בעדה. ידו נשלחת אל מתג החשמל. מכה באוזניות והחשיכה בחדר. אני מנחש עכשיו, כי אינני רואה. כולי מכוּוץ בתוך המערכת. החושים כל כך מתוחים שאני ממש יכול לשמוע אותם צועדים ומדברים מעלי. כאילו הייתי מתחבא ממש מתחתם, במרתף. מה קורה בחדר החשוך? למה כבה ברעוז את האור? האם הוא נע אליה בלי קול, ברגליים יחפות? אינני שומע. רק נשיפות ארוכות חולפות מבעד לחוטים. מבלי לחוש אני מקלל. תנשמת מחורבנת מצאה לה זמן לנשוף מסביב. שריקתה מרעידה את כל המגברים. איזה רוע שאינני יכול לפרש תוסס בנשיפתה. עמוס מנסה לחבקה בחשיכה. חנה דוחה אותו. גופה מתקשה כשהיא נחלצת ממנו ומתרחקת. שערותיה יבשות, מפיקות חשמל. אני שומע את הזיקים המזויפים מנחררים במכשיר. יש משהו קשה ביניהם. חנה מסרבת. כל גופי מתאבן כשאני חש איך היא מתקשה והודפת את ידיו, את גופו. אני מנחש: המחיצה הקשה שביניהם מונחת על גופה. אלה הספרים שהיא מחבקת. ידיה מלבינות מתוך המאמץ. היא כמעט משקיעה את הכריכות המכאיבות בתוך בשר-חזהּ. לא, היא אומרת בקול יבש, לא. תדליק בבקשה את האור. עמוס אינו יכול להאמין שגם שעת-האושר הזו נעה אל החמצתה. על אף הזיוף שבשערותיה המחושמלות. על אף הערגה היתירה שבקולה. על אף כתב-ידה היפה שבשירים הנסגרים. חנה בואי, הוא אומר, ומושך בה עוד ועוד. אבל היא כבר מתרחקת, נשימותיה נסדרות. הספרים כאילו יצוקים ביניהם. הנח לי, היא אומרת, ותדליק בבקשה את האור.
אני שומע את ברעוז משחרר הדיקותיו. השיחרור מלוּוה באנחה או אולי בלחישה שאיני יכול לפענח. כאילו הוא לוחש משהו לעצמו. גם חנה אינה שומעת את לחישתו. אנחנו שנינו מורחקים עכשיו מברעוז בגלל לחישותיו שאינן מובנות. אל תלכי חנה, מבקש עמוס, אני אדליק את האור. אם תתרחק ותדליק את האור, אומרת חנה, אשאר איתך כל הלילה. עם הספרים ביניהם, אני מנחש, דבוקים לשמלתה כמו בדים גסים. כל הלילה? שואל עמוס. כן, אומרת חנה, אנחנו נוכל לשבת ולשוחח. עמוס שוהה. אולי הוא מעלה לאט את ידו אל מתג החשמל. ואולי הוא מרחיק לאט לאט את חנה הקשויה מאצלו. אולי הוא מנסה להפיח ריח חי בשערותיה היבשות. אפשר כאילו לשמוע איך הוא מנסה להפיח אל שערותיה. הן נעשות לחות לרגע, ומתרככות מעט. רחש הנפצוצים של החשמל הטעון בתוכן נחלש. מן השדות הרחוקים והלחים מחלחלות צריחות הכרוונים. הצריחות מתחזקות ונחלשות כאילו הכרוונים מתקרבים לחדר-ההקלטה. כאילו הם חשים שצריחתם נספגת בתוך המערכת. וכאילו שהם שומעים את קול עצמם הם נבהלים ונמלטים מעל חדר-ההקלטה בחזרה. אל השדות הרחוקים. אל החשיכה הלחה, הרעה. נדמה לי כאילו הם מפיצים את ארס האכזבה בקריאותיהם. בקולותיהם המבקשים ומשיבים. בעיניהם הצהובות והגדולות.
אולי תשאירי אצלי את הפנקס, אומר עמוס. לא, אומרת חנה. זה לא נחוץ. לפחות את השירים, אומר עמוס, אחרי שאת תלכי. לא כדאי, אומרת חנה. זה לא יוסיף שום דבר. אני שומע את עמוס מתקרב אליה. אני אחטוף ממך את הפנקס. בכוח. היה סיכוי להתקרבות אבל גם הוא עבר. כל עופות-הלילה שבחוץ מתריעים על כך. אבל עמוס איננו שומע. הוא אינו מבין מה שפולטות התנשמות ואינו חש בארס הנמסך מן הכרוונים והוא שוכח שזמנו קצוב. כל כך קצוב. כי במזרח, במקום שבריכות-הדגים מכסיפות בחשיכה אפשר כבר להרגיש באיזו תכונה אצל להקת אנפות-הלילה. הן צורחות זו לזו צריחות קטועות ומנהלות את תנועתן האכזרית על פני הבוץ כאילו היו חיילים במירדף. אל תחטוף, מבקשת חנה ומגביהה שוב את חומת הספרים אל חזהּ. אני יודע שתלכי, אומר עמוס. תשאירי לי משהו ממך. אני אדפיס את השירים בספר, אומרת חנה, ותוכל לקרוא, כמה שתרצה. תוכל לשבת עם השירים בחשיכה, בחדר הזה שלך. תוכל להריח את הנייר, להשיב עליו לחוּת. תוכל אפילו לנשק את הכריכה. כן, אומר עמוס, אוכל גם לכבות האור. ושירים יהיו איתי כל הלילה. כן, אומרת חנה, כל הלילה. ועכשיו תפתח את הדלת בבקשה. אני רוצה לצאת. משהו פגום במערכת המשוכללת שלי. אני חושב. איך זה שלא שמעתי את ניקוש הנעילה, כשסובב עמוס את המפתח בדלת? אולי הייתי רכון יותר מדי על המכשירים? אולי עקבתי בדריכות רבה מדי אחרי ניקוש עקביה של חנה? הרי אי-אפשר לדרוש מהמכשיר שיבחין בין נקישת המפתח לנקישת עקב, ובין דפיקת הדלת לדפיקת הלב. מחר, באור, אבדוק את הפגימות. עכשיו אין זמן. משהו מתוח מתחיל להשתרר בחדר שמעלי. לעזאזל הפגימות. אין להן חשיבות כעת. די, אני כמעט צועק, המכשירים יוכלו להמתין.
המערכת מתמלאת פתאום בהמון קולות. איזו התכתשות מוזרה מתפתחת למעלה, ממש מעלי. אני יושב רכון אל שולחן-ההקלטה, מרוכז כולי בתוך האוזניות. אבל אם רק אגביה קצת את אצבעותיי אני יכול לגעת בתיקרת-הבטון הנמוכה. התיקרה שלי היא הריצפה שעליה מקישים עקביה של חנה בדפיקות מוזרות כאלה. הכול מתערבב כנראה, שם למעלה. רעש העקבים ושיפשופי רגליו היחפות של ברעוז מתערבבים זה זה. החשמל נדלק וכבה חליפות. ואני יכול לתאר לעצמי את ריבוע-הדשא שמתח לחלון מחשיך ומבהיר לסירוגין, עד שהוא מבלבל את עופות-הלילה. אני יכול להבחין גם בקולות חנוקים הנפלטים מתוך חזוֹת לחוצים. משהו נפרע שם לגמרי. איזו ריצה של מלים מעוכות. איזו רדיפה של צעקות מהוסות. כאילו שאני יכול להבחין גם בהולם המטורף של הלבבות המתכתשים. אבל אולי אין לי אלא רק משמע-טעות. ואולי אין אלה לבבותיהם ההולמים במיקצבים טרופים כל כך. אולי זה רק ליבי, המחובר אל המערכת באלפי חוטים. ואני פשוט נכנע לאיזו שמיעה-עצמית משונה. קול הדם שלי דופק במערכת עד שאני מוכרח להחליש את העוצמה, כדי שאוכל להשתלט לרגע על שלל-הקולות המציף אותי ואת כל חדר-ההקלטה שלי שבתוך המקלט החדש.
תני את הפנקס. לוחש עמוס. לחישתו נבלעת בתוך רעשים אחרים השורטים ממש את עור-התוף שלי. תני לפחות את הפנקס. חנה אינה משיבה. רק נשימותיה התכופות משמיעות איזו שריקה מתמשכת: לא, לא, לא, היא מושכת את המאבק לכיוון הדלת. ברעוז מנסה לגדור בעדה, להשיגה. להשיבה אל מתחת למנורות. להטילה על המיטה. לא, פשוט להכניעה במקום שהיא עומדת, על הריצפה, שעונה וחבוטה אל הקיר, ושערותיה היבשות כבר מכוסות באבק-הסיד שנתלש ממש בציפורניים. חפצים מוזרים, המפוזרים בחדר, נותנים את קולם פתאום. שניות ארוכות חולפות עד שאני מפענח. כל רגע מכשול חדש. הם מתגלגלים עכשיו בין הכיסאות. רעשים של עצים חלוּלים הומים פתאום. חנה תני, מפעפע קולו של ברעוז. תני או שאני אקרע. חנה מנסה להימלט. עקביה כבר אינם מנקשים. סנדליה נשמטו במאבק. פתאום נשמעת התרסקות כבדה, המערכת לוחצת על רקותיי. הכאב ברקוֹת נורא. אני מזיע, האוויר אוזל ממני. הייתי רץ לפתוח את הדלת, אבל אני קשור כל כך. איך אקום ואסחב במעלה המדרגות? וכל החשמלים האלה כרוכים עלי? לא, לעזאזל הפגימות. לעזאזל המחנק, הרקות הלוהטות. הכול מוכרח להמתין עכשיו. הדממה שחולפת בחוטים היא כל כך משונה באוזניי עד שאני נעמד, ממש נעמד, מתוך שהעצבים כבר כמעט בוגדים בי. לכל הרוחות, מה זה עכשיו? מה השקט המטורף הזה?
אבל זו רק השתהות מקרית, לא מתוכננת. ואולי רק תקלה בזרם החשמל. כי בעצם אין שום דממה עומדת בחדר שמעלי. אני שומע קול עילעול טרוף של דפי-נייר ואחר-כך קול קריעה ארוך, ממושך, המעביר צמרמורת בכל עורי. ושוב חריקות קצרות וקשות כאילו קורע שם למעלה ברעוז קריעות קטנות בדפי הפנקס. אני כל-כך מתוח, עד שאני מבחין במה שברעוז אינו מבחין. אני שומע מלמטה, מעמדת-ההקלטה שלי, את חנה מזדחלת לכיוון הדלת. היא חומקת בחסות הדפים הנקרעים. ופתאום נפתחת הדלת בקול צרימה רמה וחנה נמלטת יחפה אל הדשאים. ברעוז מופתע לרגע, זורק את הפקס, מעלה את האור. הוא גוחן ושולה את סנדליה מהמיסתור שהתגלגלו אליו ומשליך אותם אחריה. רחוק מעבר למידרכה, מעבר לדשאים הלחים. עד לקיר הפח של הצריף ממול. הסנדלים צונחים על הפח ומקימים קול ירייה. כאילו מישהו פותח פתאום באש, באמצע הלילה. לנתק עכשיו או לא לנתק? לא, אשאר מחובר אליו גם כשהוא לבדו. אשמע גם את הסוף.
ברעוז מתיישב על מיטתו, מכנס את קרעי הנייר שנפזרו בכל חדר. קצב נשימותיו פרוע לגמרי. הוא פשוט יושב כפוף ומתנשם. הוא כאילו מכוון את חזהו השורק ואת פיו הפתוח ישר אל מול המיקרופונים החבויים שלי. כאילו ידע כל הזמן שמישהו מתחבא מפניו, כאן, בתוך החדר. כאילו ניחש שאני שם למטה, מכורך בנחשי-הכבלים שלי. מזיע עד לקצות אצבעותיי. הו, איזה מאבק מתיש. אני יושב ממש מתחתיו, ובולע ממש כמוהו אוויר, אוויר.
עם הזריחה צורחות אנפות הלילה. צריחתן רעה ועייפה. הן חגות מסביב לצמרות האקליפטוסים. מבקשות מקום שקט לחניון היום שלהן. מבעד לקירות הבטון העבים אני שומע שוב את קולן ונרעד. הגיעה העת לקפל את הציוד. לאסוף את המערכת, החוטים, ולהחזיר הכול אל ארונות-הקיר. כשאני עולה לאיטי במדרגות המחוספסות ויוצא מן המקלט, עדיין מרחפות מעל לחורשה אנפות אחרונות. הן עוד לא מצאו ענף שיוכלו לבטוח בו. האור כבר קרוב. וצריחתן, אף שהיא נחלשת, מכאיבה עוד לאוזני. אני ממהר להתרחק מחדר-ההקלטה. אני חושש שלא אוכל לשמוע שוב את העצים נאנקים.
-
“שעון” במקור המודפס, צ“ל: שאון – הערת פב”י. ↩
א.
אני מציב את המצלמה על גג העמדה הישנה. מאז אתמול אני מחפש נקודת-תצפית משוכללת. מה שאני צריך: שדה-ראייה בהיר ואין-סופי. כמובן, קטע כביש, ולא קצרצר אלא ארוך דיו שסרן ברעוז, בהיכנסו אל הקיבוץ יוכל להיראות בו מכל צד. טוב יותר להרחיק קצת את הראות. אולי אתחיל מן המיסעף על הכביש הראשי. סרן ברעוז מגיע במכונית מהירה מכיוון תל-אביב. אבל אולי יגיע דווקא מכיוון חדרה. חדרה עיר קטנה יותר, והאמון שתעורר בצופים גדול יותר. לפני הקרנת המיסעף, עם השלט כמובן, להתמצאותו של הצופה הבינוני, אפשר להבזיק מתמונות חדרה: עגורנים פעלתניים המניחים קובייה על גבי קובייה, לצד מיגדל המים וכהות הפרדסים הנושנים. משוכות החבלבל הסגול מטפסות דרך צמרות הברושים, מפרכסות אל השמים. ותעלות-מים ארוכות מבטון שנסדק. זה יספיק. עכשיו המצלמה מתרכזת במכונית המורידה את סרן ברעוז במיסעף. אפשר להחיש קצת את קצב הצילום: סרן ברעוז כמו נפלט מתוך דלתות המכונית, תרמילו נזרק אחריו ביד נעלמה, אל שפת-הכביש. בפניו עדיין אין להבחין, אבל תנועותיו מוזרות. הוא כל-כך נחפז עד שהוא שוכח להודות לנהג שהביאו. כאן יש לחשוב רגע אם לא טוב להכניסו בתוך שיירת מכוניות חגיגית. מכוניות של הקיבוץ דווקא, מקושטות עליזות, שמבעד לחלונותיהן בולטות שפופרות כלי-הנגינה ופני הנוסעים בהן מביעות שמחה עד אין קץ. לא, כאן צריך להתאכזר לאמת. לא תהיה שום שיירֶת-שׂמחה. שום צלצולים של מרכבות צהלה. הוא מוכרח להגיע לבדו, ודווקא בלוויית תרמילו הדל. משהו בבגדיו מוכרח להורות שהוא נעדר מכאן ימים רבים. כאן צריך לכוון היטב את המצלמה. צריך לתפוס את יחס הזרות הניפלה שבין סרן ברעוז ובין אבני-הכביש. ובין שדירת החרוּבים המצלה. ובין השדות והמטעים הנשקפים אליו מבעד למירווחים של עצי השדירה. אבל זאת זרות משונה, זרות כפויה. שהרי אפשר בנקל לראות שהוא מכיר את כל אלה מקטנות. כך המצלמה צריכה ללוות אותו: באיטיות, מקיפה אותו מכל צד וממחישה לצופה את מעטה הנוכריות שדבק בסרן ברעוז. אותו מעטה שקוף, בלתי-מוחש המהלך לפניו מרחק של צעד אחד קטן. כמו עמוד-האש במדבר. עכשיו אני מפקפק. הטוב ביותר היה לצלם מעל לראשו סידרה רצופה של צילומי-אוויר, מגובה קטן. נאמר, מתוך הליקופטר השוהה באוויר, בשקט, באין רחש. הליקופטר המתקדם ברחיפוֹת זחילה. אבל בלי כל הנזקים שהמנוע גורם: הדפי האוויר הקשים ופחד העריפה של הלהבים המבריקים. אגב, זה רעיון טוב. עריפת תאונה קצרה ומבריקה בלוויית רחש-הסילון השוצף מתוך פתחי-ההפלטה של המסוק. עלי להרהר בכך. אולי אשאיר את זה לסוף אם לא יימצא פתרון נוח יותר. ואם סרן ברעוז יסתבך לגמרי, עד שלא אוכל להשיבו אחור, אל נקודת ההתחלה. ואם הצופים, הרכונים במתיחות, יגידו שהסוף אינו סוף. אזי אפתיע אותם. אני אחשוב על סוף נפלא. סוף סילוני. אילו אפשר היה לחבר מצלמה קטנה, קטנטונת, אל להבי-המדחף המחודדים. מצלמה שתפעיל את עצמה אף לא שנייה אחת מוקדם מן הנחוץ, אלא בדיוק בזמן. מצלמת-עריפה סילונית. רעיונות טובים, אולי אשתמש בהם יותר מאוחר. אני מחזיר את המצלמה אל סרן ברעוז. איזו מחשבה תבוסתנית. לחזות לו שחורות כאלה כבר מרגע היפלטו אל הכביש הפנימי. והרי כל עולמו כאן, בקצה הכביש, מחכה לו, מתגעגע אליו. נכסף אליו נוראות.
ובכן עלי להשלים עם מגבלותיי. אין בידי הליקופטר. רק מצלמה ניידת המוצבת בראש עמדת-הבטון הישנה. עכשיו אני יכול לרדת, להתקרב אל סרן ברעוז, להתנשק איתו, להחליף לחיצות ידיים, לבקוע את ענן הזרות הצמוד אליו. אני גם יכול להתקרב יותר. לשכוח את תפקידי כצלם. להניח את המצלמה בידי אחד הילדים השורצים כאן כבר מזמן ולהחליף איתו דמעות. דמעות גברים נדירות אבל ממשיות. אסור לבכות כמובן לכבוד חייל החוזר מן החזית, או שבוי השב משביו, או צל השב מארץ הצללים. הדמעות לא יופיעו בצילומים. אין חשש, אני אדאג לכך. אבל לכבודו של ברעוז, לכבוד חזרתו, מי לא יתרום כמה שניות של בכי? ועד שאני מכין את המצלמה לירידה חפוזה דרך סולם הברזל, המתפורר מחמת החלודה, אני משנה את דעתי, כלומר את זווית הצילום. אני פשוט אשתטח על הכביש, צעדים ספורים לפני סרן ברעוז, ואצלם אותו מלמטה למעלה. מדיו הדהויים מרוב כביסות; דרגותיו התלויות על כתפיו במין רצון שמיטה משונה; עיניו הקבועות באיזו נקודה רחוקה שבחלל. ומעל לראשו צמרות החרובים הכהות, התרוצצות פראית וחסרת-פשר של הציפורים הקטנות, ציפורי-השיר האפורות. החרובים פורחים עכשיו. ריח נורא לפריחתם. איזה סרחון של סמרטוט ריצפה, או אֵד העולה מפתח ביוב שנסתם. אבל המצלמה שלי אינה קולטת ריחות. רק צורות. ופרח החרוב המצחין, אם תסתכל בו מקרוב, תוכל למצוא בו עניין. כרגיל: המורכבות המופלאה של הטבע, דרכי השיטוּי המקובלות שלו, בפרחים, בציפורי-השיר המצטופפות, בשבוי השב מארץ הצללים. כאן תבוא תמונה שהוּיה איטית אבל מוגדלת על פגישת נעליו עם הארץ שאהב כל כך. אני אצמיד את המצלמה אל האספאלט של הכביש, אעיק עליה בכל כובדי, עד שתתקבל תמונה מדויקת, ללא סילופי תנועה. מחיצת המידרך של הסוליה. הזרות המתפצחת בין הסוליה לעקב, הנוכריות הנדרסת כמעט בלי מחשבה. ואחר-כך הבזקה מהירה אל פניו, אל מינשך שפתיו. אל איזה מיצמוץ חשאי בעיניו. אל אגל-זיעה המתחיל בתנועתו על פניו החיוורות. ואם קצת משוררות אכניס כאן אפשר להאיר את קווצות תלתליו, מתחת לכובעו, ולהתעכב על נימי-השיבה הבודדות שהתחילו לאיים על שׂערו.
יש לי כאן הצעה, שאני בוחן אותה עכשיו, הבעיה היא קבלת-הפנים. כלומר קבלת-פניו של הסרן האובד. ואם אפרט אותה לנקודות, לצורך הצילום, יתקבל סדר כזה: ראשית הידיעה, קבלת הידיעה. הרצים מוליכי-הידיעה ובולמוס ההפצה האוחז בהם, מרגע קבלת הידיעה. כאן יש לי הברקה. עלי לארגן, דרך הסרט, הפצה מעגלית. כלומר מעגל היודעים על שובו הפתאומי של סרן ברעוז פוסח פסיחה מוזרה על איזה מרכז כהה. הידיעה, בדרכי תפוצתה, נוהגת תעתועי-מוזרות, מדלגת על איים קטנים של אנשים, ובעיקר על אי מרכזי אחד. שם בני משפחתו הקרובים ביותר. וביתר דיוק, הוריו אינם שם. אחיו גם הם אינם שם. ידידיו אינם שם. הם מפוזרים בכל קצות מעגלי-ההפצה. במרכז החלל הכהה עומדת לבדה אישה אחת: אישתו. הו, אילו אפשר היה להניע את המצלמה במהירות שבה רצות המחשבות. מעולם לעולם, ומתחת לעולם, ולמעלה מן העולם. ואולי לכל מיני העולמות. יש כאן רק שאלה מקצועית אחת: האם המצלמה באמת תצלם את מה שניתן לניחוש במחשבה? ואולי לא, אולי אלה דמויות שאינן משאירות חותמן על סרט הצילום?
אחרי שגמרתי לארגן את ההפצה אתחיל להניע תנועה עצומה בכל המעגלים. תנועה לקראת פגישה. זרימה פתאומית, מעגלים חדשים נושקים בישנים, מהומה חשאית כמו בתוך מחילות. כאן היה צריך להעמיד מצלמה גדולה, רחבת-זווית ככל האפשר ולתלות אותה, כמו השמש, מעל לקיבוץ. כמה שעות של הארה קשה, ואחר-כך לפענח במהירות. במקרים כאלה הפיתוח גורם לי ממש התרגשות. דפיקות-ליבי מואצות, זרזיפי זיעה זוחלים בכפות-ידיי ומין מנגינה מהירה אבל חדגונית מתהמהֶמֶת בתוך האוזן השמאלית. והאצבעות בעצמן, ללא שום ציווי, מקישות איזה מיקצב משונה על השולחן. לא, אני חוזר בי מן הרעיון הזה. הוא כללי מדי, תופס מרובה. סרן ברעוז יאבד לי כך. אם מתחת לצמרות העבותות של הפיקוסים הזקנים שליד בית-התרבות ואם בין המטפחות הצבעוניות של הנשים. משונה: בחגים ובאֵבל צצות מטפחות פתאום. המוני מטפחות. חבל, בשחור-לבן שלי, ואפילו המשוכלל, המטפחות הן אבידה עצומה. הצבעוניות שלהן ממש מפחידה. ודרך חבישתן מלאת הבעה. איך הן מתקבצות ומצטופפות פתאום, כעדר טלאים מפזז, מסביב לכתם הכהה; שם עומדת האישה: אישתו. ושם צריך גם הוא לעמוד. נדחף במאות ידיים שוחרות-טובה, מסייעות. אבל עוד נגיע לכאן יותר מאוחר. הכתם הכהה לא ירפה מאיתנו. אני מכין למענו סרט מיוחד.
ב.
עכשיו אני נזקק לילדים בדחיפות. אני מקבץ אותם סביבי. אני מדריך אותם במלים קצרות. קחו מצלמות, אני אומר להם, מצלמות קטנות ורבות, והכניסו אותן לכל החדרים שמסביב. שימו אותן גם בגזעי-העצים גם בספסלים הזקנים. ואפילו בתוך הממטרות. על שאלת הילדים: ובתוך מחילות הנקרים? אני עונה: כן, גם בתוך מחילות הנקרים. יש בהן טעם מיוחד. הילדים מתפזרים כבזק, פושטים על החדרים, על הדשאים, על המדרכות. אלפי מצלמות קטנות מתחילות לשקשק. סרן ברעוז מצולם עכשיו מכל זווית אפשרית. אלפי עיניים זעירות עוקבות אחריו. כל צעד שיעשה, כל מריטת שיער, כל כיווץ שריר. הילדים מתחבאים כשועלים קטנים בתוך השיחים, מאחורי ארונות-הקיר, מעבר לסוככי המרפסות. עיני שועלים עיניהם והם אורבים. הרי לכם תמונה משונה: מעבר לשער נכנסת לתוך חצר הקיבוץ חבורה משונה. אני בראש, כלומר, עם גבי לפנים, המצלמה חידלת-האונים צמודה אל כתפי, אל בטני, וידיי מהודקות אליה, במין פחד, במין דאגה. אחריי, כלומר לפניי, כיוון שאני הולך לאחור: כסרטן נתקל ומהסס, מהדס ומקרטע ובוודאי גם נופל אל תוך מהמורות הדרך, הולך סרן ברעוז. המרחק בינינו קבוע. כאילו קבע אותו מישהו מחוצה לנו. אינו גדול אבל נשמר היטב. אני משתדל לכוון פסיעותיי לפסיעותיו. והוא, אף שאינו מסתכל כלל לפניו, יודע, בחוש-מידה נפלא לא לקצר את הטווח בינינו. לא להמעיט אותו מעבר לכאילו מוסכם, מעבר ליובש הזה. ומסביבנו, בלתי-נראים, חבויים אל האוויר השקוף, דרוכים כקפיץ השואף להתפרץ, כל ילדי הקיבוץ. שבויים בפקודתי, מפוזרים כמצלמות-ריגול זעירות, משקשקים בכל מנגנוניהם. רועדים, היובש בפיהם, וצעקה גדולה מקופלת כפקעת בגרונם. הם שוכבים אורבים ורואים: תרמילו הדל תלוי על כתפו, בגדיו כמעט מתפוררים מרוב הכביסות וגוש הנוכריות מרקד לפניו כמו להקת-קופים עליזה, הקשורה לבעליה באיזו שרשרת-קולרים נעלמה. סקרנות עמומה חולפת במוחי: האם ישאיר ענן הזרות רישום על סרט הצילום? או שמא אף הוא משאיר רישומו רק על לוחיות עיניי ואינו מסוגל לחלוף דרך מחסומי העדשות האדישים? אבל עכשיו אין לי זמן לעצור ולהשיב לעצמי. תנועתו הקשוחה, בלתי ניתנת לעצירה, של הסרן האובד מריצה אותי לפניו. וכבר אני מדלג לאחוריי, בתנוחה רעה, כל-כך לא נוחה. כל גופי כבר כואב. כאן המקום להינתק ממנו. אני חושב להמריא אל נקודת צילום טובה יותר, גבוהה יותר. אבל עכשיו אי-אפשר, הריהו הולך. אפילו החיש משהו את צעדיו. ושדה הראייה חסום לחלוטין. מלמעלה, צמרות ענק, גגות צפופים וצל עמוק. אני שם מבטחי בילדים שנפנפתי לכל העברים. צילומי-צד, צילומים של חצי-גובה וצילומי-אלכסון שיכולים להיות נפלאים, ממש מתוך מחילות-הנקרים. אני מרגיש כאילו אני שבוי במיקצב התקדמותו. ואף כי עדיין לא נתן בי מבט אחד קטן ולא החלפנו חצי מלה ומכל החיבוקים והנישוקים הגבריים לא יצאה אפילו בת-דמעה אחת; הוא מכתיב לי קצב מהיר של צילום ודילוג לאחור. כך אנו נעים זמן קצר. צילום ודילוג. צילום ודילוג.
עכשיו, ממש לפני נפילתי, אני עוצר את הסרט ומעלה את השאלה אל שולחן-העריכה: המתח עצום. ילדים נחבאים בגינות. הרחבה שלפני חדר-האכילה מחשבת להתפוצץ מרוב ציפייה. המוני החברים, שכבר הרכיבו את משקפי-השמש שלהם, והחברות, שכבר חבשו מטפחות צבעוניות, כלואים בחדריהם. ממש לפני הפתחים. מצפים לאות הסמוי כדי להשתפך החוצה ולהתנקז בזרמים צבעוניים ונוהרים אל הרחבה הגדולה. ריח-הסחבות הכבד של פריחת החרובים עומד באוויר, ושאונן העמום של הדבורים העטות על הצוף מחריש כמעט כל שאון אחר. אין שריקות מטוסים באוויר, אין אותות קריאה ממקלטי-הראדיו. אין שום בשורות נשמעות משום מקום. השלווה כל-כך חשודה עד שפעימות ליבי, אפילו כאן ליד שולחן-העריכה, מתקפצות בפתאומיות. עוד רגע, אני רק אנצל את ההפוגה רבת-המתח הזאת שלפני ההתרחשות המכרעת, ואבזיק כמה צילומי-רקע מקלים: הנה הסרן האובד כעמוס, תינוק חייכני שגפיו המחורצים מתפתלים בין שלביו של לול עץ, העשוי קרשים שהוקצעו בחיפזון. והנה עמוסי כנער, לבוש חולצה לבנה, ריחנית, צווארונה מוקשה בעודף עמילן. כאן יהיה צילום נע. תמונתו של הנער תתקרב אט אט עד שתמלא את כל רוחב הבד. ודאי, יש קשיים. פלומת-השפם מופיעה פתאום, קודם זמנה. קמטים בלתי-נראים מזדקרים. ובעיקר הצלקות של פצעי-הילדות שלא הגלידו היטב נחשפות בהגזמה. אבל אלו הרעות הרגילות הכרוכות בהגדלה העצומה. אין כאן שום אפשרות לעקוף אותן. ההבזקים התכופים מאירים בהתחלפותם על המסך את פני האנשים הצופים. פניהם מוארות פתאום, מצובעות בחיוורון מוזר, כאילו הם כבר יודעים מה יהיה סופו של הנער בעל-הפלומה החוצה עכשיו את המדשאה וילקוטו הדל מיטלטל על כתפיו. אריג בגדיו כל-כך נשחק בכביסות הקשות ומה נשאר לו?
אסור לי להשתהות כל-כך הרבה ליד שולחן-העריכה. אני מוכרח לרוץ ולעשות צילומים בשטח. ואני כבר שומע קולות הומים וצועקים היכן הצלם הזה שהיה כאן כרגע, לאן הוא נעלם? אני ממהר. הדרך שעלי לעשות קצרה להפליא. כאן כבר סרן ברעוז חוצה את המדשאה. רחבת חדר-האכילה המרוצפת שוב אינה רחוקה. אני נצמד אליו כמו קודם. היצמדות סרטנים כזו, מביכה אפילו. כאן יהיה עלי להכניס משהו. אני מרגיש שיש חור בסידרת הצילומים. הסרן נעזב לנפשו ומישהו מוכרח למלא את החלל. כשאשוב ואקפוץ אל שולחן-העריכה כבר אסתום את החללים הכהים הללו. תצלומי-קורבה מדהימים של פניו. חיוורון פניו יתחרה בלובן המסך. ההליכה אחורנית היתה מסוכנת מלכתחילה. נס שהגעתי עד הנה, עד קצה המדשאה. אני צריך להודות לאל שלא נכשלתי עד כאן. אבל עכשיו זה בא. בור קטן, מהמורה שאינה נחשבת, ואני צמוד למהלכו של סרן ברעוז, המצלמה לחוצה בעוז אל החזה. העקב מחליק, הרגל מבקשת פיסת-מידרך, מתעקמת, ואני כולי נסחב אחריה. נזרק לפנים על גבי, מוטה לאחור, נהלם, סחרחורת רגעית ואחריה אני רואה, עיני בתוך המצלמה המזדקרת ממני החוצה: סרן ברעוז אינו מפסיק ללכת. הוא ממשיך ישר מעלי. נעליו מצלות על-פני העדשה. תנועת האוויר של מכנסיו מנשבת מעלי כנשוב הרוח. צילום נהדר. משאול התחתיות. ממקום שאי-אפשר יותר נמוך ממנו. סולייתו מחליקה על הרצועות. עפר אני תחת רגליך, אני מבקש לצעוק אליו. אבק כתוּש אני תחת עקביך. אבק צלמים שחוּק. שכחתי: אין פס-קול ואין שום טעם לצעוק. אני מתנער להדביקו. על מישהו להזהירו. לא עניין הבורות שבדרך. זה דבר טפל. אבל הכתם הכהה שמחוץ למעגלים. יש לחשוש מהתפתחות חמורה. אני מבצע החלפת סרטים תחת לחץ, יותר מהר מהחלפת מחסניות תחת אש. זה הסרט המיוחד. שמרתי אותו לרגע הזה. טוב שנפלתי, והצילום נעצר לרגע. עפר אני תחת רגליך שאינן חדלות מלנוּע. אבק אני תחת עקביך שאינם סבים לאחור. כתוּש אני תחתיך. הו, לוּ אני תחתיך.
האדמה מתבקעת בחבטה אדירה. נהר-אדם מבקיע ומשתפך ונוהר אל הרחבה, צבעוני, מזמר, מתנועע ורוקד. האוויר מתפוצץ מצווחות הילדים המשתחררות כהרף רגע. הילדים בוקעים מכל מחבואיהם בזינוקי-פרא, כאילו נפילתי היתה להם אות וסימן. נהר-אדם מיטיב מקיף את סרן ברעוז, והוא נישא ונדחף על גלי מאות ידיים שוחרות-טובה. בגדיו מתפוררים עליו מן הטפיחות, החיבוקים וליטופי-החיבה של מקיפיו. תרמילו הדל מוּסר מעליו, מועבר מיד ליד, מקיף את כל המעגל. רצועתו הנושנה נקרעת והוא מוטל לאי-שם מחוץ למעגלים המרקדים. אני מתרוצץ סביב ההמון כמשוגע. אני מבקש נקודת-תצפית. אני משתגע להציב את המצלמה שיהיה לה שדה-ראייה חופשי ואין-סופי. אני זקוק לתמונות בהירות וממושכות: הרחבה מרוקנת, לפני הכול. הרחבה מלאה עד מחציתה. משהו מתחיל להתרחש. ותמונה אחרונה ומדויקת, הרחבה רותחת מצפיפות, אבל מסביב לכל החגיגה הזאת אין למצוא נקודות-תצפית. הגגות מרוחקים, עלוות החרובים כבדה ומסתירה. אין לי ברירה. עלי לבקש סליחה, להחזיר את כל הקהל למחילותיו. את הילדים אל מאורותיהם. ובעוד הרחבה ריקה, להציב באמצעה סולם של סיידים, או איזה מיגדל ברזל של מסגרים. אני מטפס אל ראש המיגדל, מחליק מרוב חיפזון ומאותת באצבעותיי אות סמוי, ומסביב מתבקעת שוב האדמה.
הו, לוּ היה לי עכשיו מסוק קטן. מסוק סילוני, שמצלמות זעירות מרותכות אל להב מדחפיו. מפיתחי-הפליטה הסילוניים שלו היה נפלט ענן צהבהב וכבד של צחנן-החרובים. הריח הכבד מערפל ומחתל את כל הקהל העצום וכאילו מרדים אותו בניחוחו המסמם. אני מרחף באין-קול מעל לכתם הכהה שבאמצע המעגל. שם עומדים בני משפחתו הקרובים ביותר. שם עומדת היא, האישה: אישתו. אליה הוא חותר בהתמדה שאינה מתעייפת. למענה הוא מתפרק מכליו המתפוררים. למענה הוא גם נפטר מתרמילו הדל. עכשיו אני מצלם אותו ממש מעל לראשו, בסידרה ארוכה ורצופה של צילומי אוויר נפלאים; ענן הזרות שלו מתמוסס. בעיניי אני יכול לראות. האנשים נוגעים בו ונוגעים. נוגעים בבגדיו המקורעים, בנעליו, בידיו בבשרו. אין שום מחיצה שרועה בין הקהל ובין ליבו. מישהו רוצה לקרוע את ליבו מתוכו ולחבקו. אבל כל אלה רק כמעצורים בעיניו. שיש לסלקם אל הצדדים. הוא נמשך רק אליה. הנה מתבקע המעגל האחרון והוא חודר אל תוך הכתם הכהה. הסרט המיוחד שלי עובד כמטורף. אני מתפלל שיספיק. אני בולם את להבי המסוק, מאט. עכשיו הכל מצולם בתנועה איטית: הוא נופל בזרועותיה, והיא בזרועותיו. איזה אדים עכורים מפריעים לתקינות הצילום. חדירת האור כאילו מתעכבת. רגע, היא באמת נופלת מתוך זרועותיו. אני מגדף את האדים המסתירים. מה הוא עושה לה בכוח כזה? מחבק אותה: מחנק אותה? הכתם הכהה משחיר כולו. ההמון נדחק עליהם. מערבולת של צריחות, גופות נישאות, זעקות וריצות מטורפות מכסה את הרחבה. אני מזנק אל תוך המערבולת עם להבי-העריפה הסילוניים שלי. כבר מאוחר, אין צורך. הקדימוני. כבר נושאים אותה אל מחוץ למעגל. חבל, כל תחבולותיי לא עלו יפה. הצפיפות שוב הפריעה. עכשיו אני נוטש הכול ורץ אל מעבדת-הפיתוח שלי. איזו התרגשות מוזרה מפעפעת בי. אני מזהה את תאוות-הפיענוח החולנית. בהיכנסי, אני ממהר אל החלון. אני מוכרח להגיף אותו חזק. הענן הצהבהב של ריח החרובים הסמיך מאיים להחניקני.
סרן ברעוז, עמוס ברעוז, עומד על לשון המזח וצופה למזרח.
מימי הכנרת אפורים גם היום. אפרוריות יבשה, שקרובה אל הכְּחֶלֶת. הים שקט היום. גלים קטנטנים נעים בו לכאן ולשם, בלי כיוון אחד. סרן ברעוז מרגיש שמי שמריץ את הים והרוחות שעליו בכל יום ויום נח הבוקר ממלאכתו. מנוחה חשודה, כמובן, אם אין אדם יכול לשער את תכליתה. ונדמה שאין אדם יכול לשער את תכליתה. לבד אולי מאותו אדם, הצועד במשעול הצר.
סרן ברעוז יכול, אם הוא עוצם עיניו בחוזקה, לחוש בקווי מיתארו של אותו אדם. הוא יכול לצייר לעצמו את רגליו הארוכות, הרכות כרגלי אישה, מסונדלות ברצועות רכות, מרחפות מעל שברי הגלים השוקטים שמלמטו. אותו אדם מאיר לפניו איזה חשכות מתבקעות. קשה מכאן, מן הנקודה הנמוכה הזו, שבקצה המזח, לשער את כיוון רחיפתו. אולי הוא מתכוון לחלוף לאורך הימה ולהתגלגל במורדות עד מבואות יריחו. ושמה להפנות שוב לעסקי בשר-ודם, ולעלות ירושלימה. ואולי לא, אולי הוא מתכוון לחלוף את הימה לרחבה, לפסוח בצעדים מהירים ומזהירים מעל שפך-הירדן, להרחיב פסיעה מעל בקעת-הבטיחה המוטלת כנועה למרגלותיו, ולהמשיך מזרחה: אל האופקים המוזרים שקורעים איזה קריעות מוזרות בשמים. אגב, השמים גם הם אפרוריים היום. וגם בהם ישנו אותו חשד לגבי טיבו של האפור. משהו נטייה אל הכִּחֵלֶת, אבל רפויה יותר מאשר במים שמתחתם. סרן ברעוז מתפקח פתאום מתוך חשש. ייתכן שהלך כמה צעדים מיותרים בעיניים עצומות. אפשר כך להגיע בנקל עד גבול הסכנה. כלומר לעמוד מתוך סכנת החלקה והתמוטטות אל תוך המים, על קצה מעקה הבטון. אגב, הבטון, שנוצק כנראה לפני הרבה שנים, מתחרר מתוכו.
איזה גושים של אוויר שנכלאו בו בשעת יציקתו משתחררים מתוכו בלילות. כמובן, בלילות הארוכים והלחים הניגרים מן ההרים ונפרשים על פני הימה המשחירה. והם מותירים אחריהם ממש חורים פעורים. אבני החצץ קפאו סביב החורים ואף כי ניתן לחוש ברצונן לנוע ממקומן ולחסום את הפער המשחיר, הן אינן זזות. כשסרן ברעוז מניח את אגרופו על גושי הבטון המחוספסים הוא יכול לחוש בזיפזיף הסרבן ובחלודה של מוטות הברזל, שהים מכרסמן מבפנים. אגב מתוך ליטוף היד ואחר כך, מתוך העפת עין חוקרת יותר, אפשר בהחלט להבחין בשרידי הטפסים שאל תוכם נוצק הבטון. אל נכון קרשים היו, אף שהזמן, או המים, או נקירות השחפים אכלום מזמן. ואף-על-פי-כן חש סרן ברעוז בביטחה, שהיתה איזו מסגרת חסונה, חיצונית, לכל העיסה הרכה והמשתלחת הזו. וגם הדבק שלכד אותה מתוכה מורגש, ממש כמו מגע סנדליו הרכים של אותו אדם באותו המשעול. עמוס ברעוז נרתע משפת הבטון החלקלקה, המסוכנת. אם יחדד עכשיו מבטו, יוכל להבחין בפקיעה של בועות אוויר מתחממות מעל גוש החורשות הכהה של כפר-נחום. שם מתחיל להתבקע משהו. האם מעל ההר, או ממש מתוך החורשות? קשה מאוד להבחין מכאן.
“לעזאזל, איזו נקודה נמוכה הוא המזח הזה.”
מן הספינה, מאחורי המזח, מגיעות קריאותיו של כנרתי. הוא מנסה את מנועיו. מתניע אותם ומדמים, לפי איזה סדר מוזר. אבל אין טעם לשאול את כנרתי מה ההגיון שבמנועים. הוא יחייך, יפשיל את שפתיו באיזו זווית משונה וישתוק. לא לכל דבר יש הסבר. הנה למשל, איך תסביר את הדבר שמאז שעות הבוקר המוקדמות ממהרים לכאן, אל המזח הזה, קצינים בכירים במכוניותיהם המהירות. כאן, ברחבת הבטון שלפני המזח הם עוצרים, יורדים, ומשלחים את נהגיהם להמתין להם אי-שם לאורך הכביש. או מוטב באחד מבתי-הקפה של טבריה.
אחרי שהתקינו בגדיהם הם שולפים משקפות מנרתיקים מסתייעים במפות, באיזה שהם ניירות. מעשנים, כמובן, במין עסקנות אחראית וחמורה, וצועדים בצעד מהיר עד שפתו החלקלקה והמסוכנת של המזח. שם הם עוצרים. החלקלקות אינה מרתיעה אותם. אם ניתן היה להוסיף צעד היו מוסיפים. אבל הם אינם מוסיפים. מכאן והלאה ים. ים שהוא אפור היום, קטן גלים, ומשתוקק לאיזו כְּחֶלֶת בלתי-מושגת. אבל עיניהם אינן מתפנות להשתוקקויות הצבע של הים. עיניהם נאחזות בשקיקה בחופים שממול. בהתגבהויות המסוכנות שלהם, המציצות עכשיו באיזו הבלחה חמקנית מבין גושי-החורשות.
אקליפטוסים כמובן, כפי שניתן להניח מתוך גובהם רוחבם ועומק הצל שהם זורקים לתוך המים. אבל המזח מכעיס גם את הקצינים. הם מנסים לטפס על חביות שכוּחוֹת, פחים מוטלים, ארגזים מנופצים וכל מה שיש. אבל מה שיש אינו מספיק להם. והם קוראים בכעס:
“נמוך מדי, לכל הרוחות. מי המציא את המזח הנמוך והמחורבן הזה?”
סרן ברעוז רואה את שמשות המכוניות מנצנצות בבוהקים עזים. מעין איתות חשאי הנזרק לכאן ולשם, באיזו אקראיות חביבה, שאינה שומרת טינה. אבל יש בה חשד למה שירחוש כאן בלילות הבאים. כנרתי יריץ פתאום את הספינה במהירות לאורך המפרץ, ינגח להנאתו את צרורות הצמיגים המדובקים אל עמודי הבטון, יתחכך בקורות המזח בקולות חריקה: יאיט יריץ, ושוב יאיט, יסוב פתע לאחור, וכתום כל התרגילים ייגש ויגיד:
“סרן ברעוז, היא בובה.”
ויקנח את מה שעוד נותר נקי בפניו. יסוב, גבו אל הים ויזעיק אל הסיפון את מאיר דהאן. דהאן יוציא את ראשו, כמו עכבר מתוך חורו, יחייך איזה חיוך עצוב, וישאל:
“נו, שוב יוצאים הלילה?”
אין שום תשובה נשמעת משום מקום. הקצינים הבכירים ממהרים ושבים אל מכוניותיהם המהירות. הנהגים מריצים אותן שוב לאחור ומתרחקים לאיזה מרחקים בטוחים יותר, מואפלים יותר. על רחבת המזח מתגוללות קליפות הבננות שהקצינים עקפו אותן תוך שהם אומרים ומשיבים ומטילים אגרופים מרושלים על גבי המפות. ותוך שהם מפסיקים לרגע, ומוציאים מכיסים עלומים ניירות לעיון, אבל העיון אינו מפריע לדברים. ויש מהם שמדברים ומעיינים בניירות כאחד. ומסביב מתחילה לנשוב איזו רוח של תיכנון דברים. אם יהיו גדולים, או יישארו בקטנותם, או יבוטלו כליל, כמות שבוטלו עד היום, קשה לדעת. וסרן ברעוז אינו מסתכן בניחושים. כל איש צריך לעשות את המוטל עליו. כמו אותו אדם, המתנשא עכשיו וחג מתוך בועת האוויר החמה, מעל חורשות כפר-נחום. הזוהר שבפניו מטעה, מוליך שולל. מתוק מכדי להיות אמיתי. אבל יש בו איזה כוח מושך, שגם סרן ברעוז, חרף עייפותו וחרף הדברים שמתחילים להתרקם עכשיו, וודאי ינועו לתוך הלילה, נמשך אחריו. איזו הימשכות שמבלי משים. שמבלי כוונה. הימשכוּת שאין בה שום דברים בעדה. אבל אין גם דברים כנגדה. רצונו נמצא מחוצה לו, כשהוא חש בהימשכוּת הזו. דהאן קורא אליו פתאום ומפסיק אותו מהירהוריו:
“מה יש להכין ללילה?”
וסרן ברעוז מושך עצמו, בעל כורחו, אל הספינה. אל שלושת צריחיה, אל ארגזי התחמושת שלה, מקלעיה הכבדים ושקי הרימונים.
אין שום ביטחון שהלילה תצא הספינה. כבר היו דברים מעולם. שבע פעמים יצאו ושבע פעמים חזרו. שודדי הדגה מן החוף המזרחי מחציפים והולכים. בתחילה היו יורים מן הגבעות הנמוכות שלחוף. בלילות, כשהיתה הספינה מחליקה מולן באין-קול, היו נראות במשקפת כמו ראשים של חיות רעות הרובצות לפתח הלילה. במפתיע היו ניצתות עיניים רעות בתוך החשיכה. לפתע היה מתלקח קרב יריות מוזר, תמוה, שסרן ברעוז מתוך צריחו ומעל הקנה המאודם מלהט של הבזה הנאמנה, לא יכול להסבירו לעצמו. במפתיע פורץ ובמפתיע חדל. הציורים המדהימים של נתיבי הכדורים בשמים, והשתקפויותיהם המוזרות במים היו משיירים בו איזה טעם משונה. הוא חש בכוונות המשונות שנשלחו אליו. משהו שנזרק אליו ונרמז לו מאותו האיש. והוא נסתם, ולא קלט. אחר-כך היו שודדי-הדגה מחציפים עוד וקורעים את הרשתות של דייגי טבריה. בבקרים היה סרן ברעוז נאבק עם עייפותו. היה יורד אל המזח, ומנסה לפלח בעיניו את הים, את הגבעות, את הכפרים החבויים לרגלי ההרים. היה מתאמץ בכל נפשו להגיע אל המקומות הנסתרים שם ולנחש מה ילד לילה. הגלגולים הרבים של הרוע החלו לעניין אותו. הרי אין גבול למספר הדמויות והצורות שהרע מתגלגל בהן. ביום כך ובלילה כך. ומפעם לפעם קשה יותר, מאיים יותר. כלומר, שלבסוף מוכרח לבוא איזה קץ מכאיב לכל הדברים. ממש כמו שדהאן נוהג לומר:
“תראה, יום אחד, יעלה כל האגם הזה לשמים.”
ואחר כך החלו דברים מתרחשים. כלומר התנשב משהו באוויר שבסופו מתרחשים דברים. הקצינים הבכירים, המפות, ספינות משמר מהירות הבוקעות פתאום מתוך החשיכה, שדרים מוזרים במכשיר האלחוט. ופקודות, פקודות. אלו המבטלות את קודמותיהן ואלו המכוונות לקראת הבאות אחריהן ואלו המתייחסות לאלו שטרם הגיעו. ואלו שבמפתיע עוסקות פתאום במספר השרוכים ומסמרי-הנעליים המוליכים, אגב, את סרן ברעוז אל הצדפים שגילה בתוך גושי הבטון המתאכלים. הים שמרע לבטון מיטיב לצדפים. מושח אותם במין ברק חולני, שבטרם עקירה. ומעניין, דווקא הצדפים שאחיזתם בבטון כבר ניכרת ברפיותה, שכבר מורגשת ההתרחקות שלהם מן הגושיות המחייבת, דווקא הם בורקים פתאום באור אחרון. לבן על פי רוב, אבל לפעמים נמסכים בו גם גוונים ורודים, או אפרוריים, כצבע הימה היום. זו שמעליה מרחפות רגליו, הרכות כרגלי אישה, ומסונדלות באותן הרצועות שכבר החלו לעלות כתמי בוץ מרוססים במים, כאילו היה כבר רץ ומתנשא אל אותם המקומות.
סרן ברעוז מתמרד פתאום על הנומך שהוא שרוי בו:
“לכל הרוחות, איזה מזח נמוך. אי אפשר לראות מכאן כלום.”
המזח באמת נמוך לעומת עטרת ההרים שמסביב לימה. אבל הוא גבוה לעומת מי שמגיע מן החוף בשחייה, ומנסה לטפס, מתוך דבקות מוזרה, על עמודי הבטון החלקלקים. יש בעמידתם השקטה מעין השלמה של צמח מים. מה שברגליהם לא חשוב. כלומר הבוץ שמתוכו הם צומחים הוא אותו הבוץ המצמיח את כל הדברים העולים אל פני האגם. מלבד השקנאים כמובן, אלה הנדים על הגלים הקטנים ופניהם לא מכאן. אבל על ראשי העמודים מונח המזח הצר, שהוא מין פרח משונה גם בשביל פני האגם הזה. נקודת תצפית נמוכה בכוונה. מקום שסרן ברעוז חייב תמיד להתמתח מתוכו כדי לראות מה שהוא כל כך מבקש. סרן ברעוז חושד שכל התכונה האפרורית של היום לא תצמיח דבר. גם הפעם תבוא אותה הפקודה המבטלת כל אלו שלפניה ומניחה מין פתח פתוח למה שיבוא אחריה. אלא שאחריה אין בא כלום. וחולפים שוב ימים רבים ולילות רבים עד שמתעוררת אותה הרוח שמולידה דברים. אלה הדברים שנגמרים כמעט תמיד באותו קרב יריות צבעוני ומרתק, הנראה מתוך צוהר הצריח כמו איזו השתוללות שדים מטורפים.
אגב, רגליו הרכות של אותו אדם. רכות כרגלי אישה, ומשום כך ודאי מכוסות גם בשמלה. שמלת-בד רחבה. מרובת קפלים, נשרכת, אבל קלה עד כדי פתיעה. כלומר לא חשיפת הרגליים המהירה היא שמחייבת את קלותה אלא איזו התנשאות מהירה. נאמר מין המראת-פתע חפוזה. ללא משקל, ללא שום דברים נספחים. אותו אדם ופניו הזוהרים. הוא לבדו, ומסלולו המפתיע כמובן, לפניו. זה שאין סרן ברעוז יכול לנחש אם יוליך לגאיות העמוקים שמעל יריחו, כלומר למרגלות ירושלים, או אולי למקומות אחרים. וסרן ברעוז ליבו יוצא פתאום להיספח אל האיש הזה, לנוע איתו, לפניו, או על גבו; אפילו בין רגליו, מכוסה בשמלת הבד הרחבה. לרקד מתחתיו ולפזז אצלו, במשעול הצר. אם צריך לחוג מעל הימה, הוא יחוג איתו ללא שום הפסקה. אם צריך לרוץ במורדות הירדן הוא ידהר איתו עד שפת ים-המלח. עד גרגרי המלח עצמם. לכל מקום שבארץ ושאינו בארץ. לכל מקום שבשמים ושמתחת להם. לכל מקום. פתאום נראית ההיספחות הזו כהכרח גמור לסרן ברעוז. והרי תהיה בה גם תצפית נפלאה, מן הגובה הרב, על כל המקומות שהוא אינו יכול לראותם עד תוכם בגלל נמיכותו של המזח. גם תועלת תהיה בה, גם הבטחה לבאות. סרן ברעוז כמעט מתחייך כשהוא מתאר לו את היספחוּתו המוזרה בדמות סיור אווירי. כלומר סיור אווירי ממש ללא תצלומים. אבל לשם כך הרי עיניו איתו, ואולי גם אותו האיש יהיה מאציל עליו משהו ממה שיש בידיו להאציל. והמצלמה, כלומר זה שהדברים נשארים בזיכרון, כמו אחרי חלום נכאב, זה הרי דבר קטן. ובכלל הכול נראה קטן פתאום. מהו שמחייב אותו להיקשר אל המזח ולא להתנשא?
הקצין כנרתי. מנועי הדיזל שלו?
מאיר דהאן או פסליו? גושי החימר שלו?
הספינה? שלושת צריחיה? או אולי אשכולות הבננות הרובצים במטבחה?
אבל יש הכנות מרובות לעשות. שאחרי הכול אולי הלילה הזה דווקא מכל הלילות, יש להכין את הספינה שתקלוט אנשים נוספים. “אורחים”, מלגלג סרן ברעוז, “אורחים ליליים”.
כנרתי כמארח הופך פתאום אבהי כל כך, מרבה לחייך אל הצוללנים הצעירים, ללטפם, לחזק את רוחם. אחר כך אחרי שישמטו לתוך המים האפלים אולי ינוד להם. כלומר לא בדיוק ינוד להם. הרחמים יתפסו את מקומם בדבריו. וגם דהאן, מאיר דהאן, יסתובב כל העת מסביבם. ימשמש את ציודם, את חליפותיהם. יתלהב משעוניהם הזורחים גם באפילה, גם מתחת למים. כבר היה שישב עימהם עד הבוקר ודיברו במכרים משותפים הפזורים בכל מיני מקומות בארץ. זה וזה חשוב לו מפני יופיו. וזה ואחר חשוב לו מפני שהוא כשרון גדול.
“אמנם ילד, ילד במדים,” כמו שאומר דהאן, “אבל כשרון כזה לא יוכל להסתיר.”
הוא דבק בהם ומתחיל ללוש אותם. “הוא עוד יעשה פסלים,” מתקרב אל הנערים עוד ועוד. “האדמה כולה עוד תהיה כחומר בידיו.”
עד שסרן ברעוז נזעק אליו מתוך צריחו ומגרשו מעליהם ממש בידיים.
ויש עוד לעמוס את רשתות הברזל המכבידות, לגוללן ולסדרן על הסיפון כך שלא יזיקו. ועליהן יש להניח כל מה שנצרכים לו בלילה כזה. והכול מתוך סדר, מתוך שיטה, שהמעברים אל הצריחים ישארו פנויים. שאפשר יהיה לרוץ בהם במהירות אל המקלעים הכבדים, ולהזעק כשיתחיל הכול.
סרן ברעוז נזכר בלילות הרבים שכבר הוכן הכול. ואפילו הצוללנים הושמטו כבר בזה אחר זה אל תוך המים. ואחר כך, במפתיע, חירחר האלחוט, והכול, כל מה שדוּבּר והוכן ונעשה בוטל בדיבור צרוד אחד. כנרתי ודהאן שהירשה להם לנטוש את צריחיהם, גחנו ומשו את הנערים ואוששו את ליבם. וגם ערכו להם סעודה חפוזה וחיממו את נשמתם. ורק הוא, סרן עמוס ברעוז, אינו נוטש את הצריח שהוא עומד בו. וכשהוא שולח עיניו אל המזרח, מפציע שם אותו מעט האור שסובב עם אותו האיש. וליבו יוצא אל שמלתו הרחבה, אל התנשאויותיו הרכות, אל אַבקי משעולו הצר. וכמעט שהוא זונח הכול מאחוריו וכמעט שהוא מפצח בקסדתו את תיקרת הפלדה של צריחו, וממהר להיספח לאן שהוא מרגיש שהוא נקרא, אלמלא הוא מעיף מבט אחרון אל המזח הנמוך מדי, ורואה שם תיק-מפות שכוּח של אחד הקצינים הבכירים.
“לעזאזל המזח הנמוך הזה.”
הוא מגדף וממהר להציל את התיק. אבל רגליו מכבידות כל כך, וצריח הפלדה מתהדק וסוגר עליו, והוא מנחש בצער שהמראתו זה כבר בוטלה.
שום איש לא שם על תחזיות החזאי. האנשים יושבים מצופפים מסביב לתנור ומסביב לארובת-הפח המאולתרת שלו. ארובה משונה המטפסת על הקירות ומשתרגת מסביב לחדר. גם סרן ברעוז בין היושבים הדבקים אל התנור. חזות החזאי קשה. כבר כמה ימים שהיא מהלכת קדרוּת על האנשים. סופות שלגים, ערפילים כבדים. תנאי ראוּת איומים ורוחות מטורפות. סרן ברעוז נזהר שלא להיגרר אחרי האנשים. מרוב כעסם על החזאי הם מזלזלים בתחזיות. אבל לא הוא המציא את השלג המתקרב. אילו היו כאן איתו, מסביב לתנור הזה כִּנַרתִּי ודַהָאן אולי היו הדברים מתרחשים אחרת. את כנרתי היה מפקיד על כל המנועים שבסביבה. מנועי השריון ומנועי המכוניות ומנועי זחלילי-השלג. כנרתי כבר היה משגע אותם. עליו אפשר לסמוך. אפילו בתוך תוכה של סופת שלג ארורה. ואילו היה פה דהאן, היה מפקיד אותו על כל מכשירי הקשר והרדיו. דהאן היה צוחק. זה הכול? זאת לא עבודה, בחייך, עמוס. ומתוך אדישות קלילה היה מתלבש גם על מכשירי הטלוויזיה.
“שיהיה טוב לנערים,” הוא אומר. “שלא ירגישו בעצב הבדידות.”
ואילו היו פה שניהם אצלו, גם דהאן וגם כנרתי, אולי היו הופכים לצחוק את כל תחזיות החזאי. הם היו מעלים איתם מעמק גינוסר, מן הכנרת, וממעמקי השנים את הקיץ הנצחי האופף אותם בזכרונו. ומסביב היתה קמה לה לתחייה ארץ הקיץ שאינו נגמר לעולם. ארץ השמים התכולים, רוחות קלילות של אחר צהריים חמימים וריחות הרקבובית של חלקות הבננות.
אבל בין היושבים הנדחקים אל התנור הוא לא יכול למצוא את דהאן. גם לא את כנרתי. ומעבר לסף, אם יקום פתאום ויפתיע, ויפתח את הדלת במין תנועה חפוזה, יהיה רק חושך. גשם קר שעוד מעט יהפוך לשלג כהה. וחנה לא תעמוד שם. הוא לא יראה אותה מרעידה מתחת למעיל החורף המצחיק הזה שלה. היא לא תקפץ ברגליים קפואות ולא תזנק מעבר לסף, והיא גם לא תקרא אליו:
“עמוס, מתי ייגמר כבר החורף הזה?”
השלג מתקרב ועמוס שוקע לתוך החמימות העולה מן התנור, לתוך האדים העולים מבגדי האנשים הספוגים לחות. מחר, כשיֵצא מפתח הבניין תלבין כל הבזלת השחורה. הכול יהיה עטוי במכסה לבן. מן ההרים הרחוקים שבמזרח ועד לגבעות שבמערב. ומה כבר אפשר יהיה להועיל? רק להעביר כמה ימים בשעשועי שלג?
“סרן ברעוז, אל המרכזיה.” מנער אותו קול שנכנס אל החדר. עד שעמוס מזהה את הקול ועד שהוא מבין שהקול מכוון אליו, ועד שהוא חורג מתוך קורי-ההירהורים המנומנמים החמימים חולפות כמה שניות. כן, הוא בא מיד. מאין מתקשרים? מן המוצב המרוחק. כן, מה קורה שם? בינתיים לא קורה שום דבר. אבל התחזיות קשות. והאנשים המועטים שם חוששים. ממה יש לחשוש? שואל עמוס ובליבו הוא כבר יודע את התשובה. מן הניתוק, מגיע הקול המרוחק בקו הטלפון. אבל איזה ניתוק? הרי הדרכים כולן פתוחות. כן, אבל החזאי חוזה חזות קשה. ואי-אפשר להסתמך רק על תחזיות הלב. והדרך, גם ככה היא משובשת. והגשר המיושן, הגשר העתיק הזה. לעזאזל הגשר המחורבן הזה, שמימי התורכים. אי אפשר לדעת מתי יקרוס תחתיו. שמע; שמע; מעודד סרן ברעוז את הקול המודאג. גשרים אינם קורסים כל כך מהר. ותראה עוד: אם הגשר הזה הוא שריד מימי התורכים הוא לא יעבור עוד חורף מחורבן אחד? יעבור או לא יעבור אי-אפשר לדעת. כבר הופתענו לא מעט בעת האחרונה. אתה מתחייב שלא יקרוס? וחוץ מזה זה לא רק הגשר ולא רק הדרך. וגם לא נהר-האכזב הזה שהתמלא פתאום והוא מאיים על המוצב. לא, כל זה לא. אז מה? שואל ברעוז. האנשים, אומר הקול שבטלפון. האנשים מודאגים. הם לא מזלזלים בתחזיות. יהיה בסדר, משיב עמוס. תגיד לאנשים. לא נפקיר אותם. ואיש לא ינותק.
אחרי השיחה לא היה לו רצון לשוב אל החדר החם. פתאום נתקף חריצות מוזרה. והוא התחיל להתעניין במיפקדה: בדקו היום את הדרך למוצב? מה בדיוק מצבהּ? יש בה סימונים למקרה של שלג? איפה בכלל יש סימונים למקרה חירום? מוטות צבעוניים, או מה. אני באמת לא יודע. מישהו צריך לדעת. הרי שמעת את התחזיות. ומדי פעם זינוקים אל המרפסת. או אל הרחבה הבוצית כדי להרגיש אם זה גשם או כבר שלג. הוא מפשיל את שרווליו, ונוגע במים במו ידיו, ובכל פעם שהוא חוצה את הסף, שמישהו התקין עליו שק קרוע וקצת נסורת, הוא נזכר בחנה, המרעידה מעבר לדלת:
“מתי כבר יחלוף החורף הארור הזה?”
ואלו היה פה כנרתי עימנו, הייתי אומר לו: תכין לי שלושה כלים ללילה. תכין ציוד סימון. תבדוק את המנועים. קח בחשבון סופת שלג עקשנית. כזו שמתחילה בהפתעה חרישית ועוטפת אותך לאחר כמה שעות עד שאתה נחנק. שלא נקום פתאום באמצע הלילה ונצטרך לארגן, בצורה חפוזה נורא משלחת הצלה אל המוצב המנותק. שלא השלג מאיים עליו, גם לא הדרך המרוטשת. גם לא הפלג הזה שגאה פתאום. אלא מה? האנשים מודאגים שם. זה הכול. ומי, לכל הרוחות מארגן כך את הדברים שלא יקחו בחשבון גם אפשרות של ניתוק? מסוגר בין הגדרות הזמן מתקרקס לעיניך: כמה ימים זיווניים, מאיירים, מוכי-שמש, מסנוורים. אבל לנוע בדרכים אי-אפשר. ולהחיש אספקה אי-אפשר, ולהניע אנשים לחופשות אי-אפשר. ויותר מן הכול: הרי זה הפחד הזה, שאינו מוסבר כל כך. הפחד מפני הניתוק.
עמוס ברעוז אינו משתהה עוד. הוא מזעיק את האנשים. שולף אותם מן החדרים החמים, מתוך מאוּרוֹת שקי-השינה. אף-על-פי שהגשם עוד כבד הוא מארגן יציאה חפוזה לסימון המסלול. הדרך אל המוצב חייבת להראות גם בשלג הגבוה. לאנשים המתאוננים הוא אומר: סכנת הניתוק של המוצב כבר נראית בעין. עכשיו עוד משחיר קצת נתיב הבזלת. כשיתחיל השלג לא נראה כלום. האנשים מתפזרים בין הזחלים ומכינים את הציוד, את כלי הסימון. הם ניגפים במכשולים, מחליקים בתוך הבוץ, קופאים מקור ומקללים ללא הפוגה. והשלג עוד איננו נראה. ואחר כך ביציאה, עמוס מתבונן בהם כשהם מסתדרים בשיירה הקטנה, מעוררת הרחמים. והוא בולש ומבקש בעיניו את דהאן. את מאיר דהאן. לו היה יושב בזחל המוביל ומרגיע את הנערים. אבל דהאן אינו כאן. וגם לא יהיה. והצללים הרחוקים שם, מעבר לרחבה שטופת הבוץ אינם חורשות גינוסר העבותות. אלא צללים של תלוליות בזלת רחוקות. והבהירות הזאת, הנקרעת מפעם לפעם במזרח אינה פני האגם המבהירים בחלוף מעליהם העננים, אלא עמקים רחוקים, משורגי בזלת, שהערפל מתגבר בהם. ולפעמים בשל איזו קרן אור מפותלת אפשר לטעות ולחשוב שהערפילים הם מישטחי מים.
“ימח שמו החזאי הזה,” נישא קול מריר מתוך אחד הזחלים. “הלוואי והיה פה, במקומנו. היה אז מתנבא אחרת. הקיץ היה אז מקדים בהרבה.”
אבל ברעוז אינו מרפה. והוא מטריד את האנשים: כפפות יש? פטישים יש? יתדות, צבע, חבלים? ואל תשכחו את כבלי הגרירה ואת הפנסים. אחר-כך הוא מפעיל את מכשירי הקשר. האנשים הרכונים על המכשירים מוארים פתאום באור הירקרק והחיוור. על לוחות המחוונים ניגר הגשם. הקשרים מכורבלים ממש כמו דובים. והצמר כבר מתחיל לספוג לחות ולהדיף את ריחותיו. וכשיוצאת לבסוף השיירה הקטנה אין איש על הרחבה הבוֹצית שינפנף לה לשלום. אין איש עומד בתוך האור ומבטיח להם שיחזרו, כי התה יתקרר והדייסה תצטנן. אין איש מבטיח להם שום דבר. רק בוץ על הרחבה וקרעי עננים חולפים. וגם אם היתה עומדת לה חנה שם, מוארת במלבן האור של הדלת, או אפילו נרטבת במקצת, על המרפסת אי אפשר היה להבחין בה בשל הראות הלקויה. ואי אפשר גם לשמוע את קריאותיה בשל השמיעה הגרועה. ורק איזה ענן תועה, המתלפף באקראי מסביב לאיזו יתד חלודה יעורר פתאום, לשנייה חריפה אחת, את זיכרה של חנה המרעידה בתוך שרווליה הנסרחים:
“שתשובו מהר. אני אכין לכם קפה. ואל תאחרו.”
אבל לא ברק עיניה הוא זה, שמתנודד מצד אל צד, אלא אורות החנייה הקטנים של הזחל שבשיירה. ולא קולה הוא המנהם באוזניו של עמוס ברעוז. אלא קולות המנועים ואיוושת מכשירי הקשר וקיטוּרָם המר של האנשים.
ברעוז משאיר כף יד אחת לא מכוסה. למרות הקור. והוא בודק בכל רגע אם זה גשם או שלג. הפנים מכורבלים העיניים כמעט נעלמות ורק היד מהימנה לבדוק. בתחילה מסתדר הכול כשורה, במרחקים קצובים נתקעים הסימונים. האנשים יורדים ועולים, מתחממים מעט תוך עבודתם. ומגדפים את כל רואי-השחורות. ברעוז טורח להסביר שהחזאי אינו רואה שחורות. הוא רואה שלגים. והשלגים אינם שחורים. אבל מי פנוי להלצות. השיירה מתקדמת לאיטה. הדרך קשה ומלאת מים. וברעוז כל כך מתגעגע אל כנרתי ואל אילתוריו. הוא היה בעל תחבולות אמיתי, ולא היה נותן למכונות לשטות בו. הוא לא היה חושש כל רגע שיחליקו מן הדרך ויתקעו בתעלה. הוא היה כל כך בוטח שהיה אומר לאנשים: אתם יכולים להשאיר את כבלי-הגרירה במחנה. אין צורך בכבלים כשאתם יוצאים איתי. וגם כשהיה מתחיל לרדת השלג הוא לא היה נבהל. זה רק שלג. כמו גשם קפוא ולבן. מה אתם נבהלים? וסרן ברעוז שולח את כפתו הגלויה אל מחוץ לדופן הזחל ומחזיר אותה כשהיא ממולאה בפתיתי שלג. זהו. השלג בא. החזאי צדק, לכל הרוחות. עכשיו צריך למהר. והוא מאיץ באנשים. הפנסים מאירים את הגרגרים. הרוח העזה מעצבת צורות אין סוף במטחי השלג. כל מה שעל הזחל מתחיל לאסוף שלג: כתפי האנשים, מכשירי הקשר, ארגזי התחמושת. הנהגים מבקשים להתלונן. הראות איומה. אין רואים את הדרך. ברעוז קופץ אל הדרך ומסמן בידיו לנהגים. הוא הולך עכשיו לפני השיירה הקטנה כמו רועה של צאן פגוּעוֹת. רק להטיל את הרובה על הכתפיים, לשלב את הידיים סביבו ולקפץ קפיצות רועים. אפשר להפוך את הפנים אחורנית ולשרוק אל הזחל הראשון, ממש כאילו היה משכוכית. ואם ייבהל, ואם יעצור, ואם יחליק אל התעלה אפשר לשדל איתו במיצמוצי שפתיים ומלות חיבוב. ולפתות אותו בחופן חרובים מתוקים. ממש כאילו היה אייל סרבן. אבל אם יעמיקו גלגליו בשלג, או אם השרשרת תיסתם בתערובת הנוקשה הזו של בוץ וקרח, אין ברירה אלא לגשת אליו קרוב, כמו אל אייל מתמרד, ולהכות אותו היטב באחוריו. שיזנק בנהמת כאב. שיופתע ממהלומת פתע בזנבו. שיתאמץ, שיחרוץ לשון, שינשוף את כל האוויר החם שעוד נותר בריאותיו. וסרן ברעוז יכול לראות, במבטו המוסב לאחור, איך נפלט האוויר החם ממנועי השיירה ועוטה מיד אדים אפרפרים. ממש כאילו היו מתנשמים שם בני-צאן נאבקים. אבל ברעוז אינו עוצר בהליכתו. הוא מאט, אבל ממשיך. יש איזה קסם מהפנט בהילוך הנועז הזה אל מול השחור. מלפנים אין רואים מאומה. השלג מוטח בעיניים ובפנים בהצלפות מכאיבות. שום אור אינו נראה במרחב. שום מרחב אינו מתפנה בין קרעי העננים, הערפל והשלג המוצלף. אף-על-פי-כן ברעוז ממשיך ללכת. ברגליו הוא חש וממשש את דופן הדרך. והוא ממשיך ומאחוריו, במין בטחון מוזר, בנהמות עולות ויורדות מתקדמים כלי הרכב של השיירה. אין עצירה ואין שום מלים נשמעות. לפעמים השתהות קצרה לצורך היחלצות וזה הכול. כשהרוח פוגעת בדופן הזחלים ושבה אליו הוא יכול לשמוע את נקישת מוטות הסימון, את חבטות הפטישים על יתדות החיזוק. את דלתות הפלדה נפתחות ונתקלות בדופן ומוברחות שוב בקולות הברגה צורמים. ויש לו מין הרגשה חמימה פתאום בתוכו. אף-על-פי שכולו רטוב ומכוסה בשלג. הרגשה ששום דבר אינו יכול לעצור בעדו. והוא יכול ככה להמשיך, מרחף, חסר גשמיות, ואפילו אינו חש ברגליו הקפואות. כאילו חנה ממתינה לו שם, בקצה החשיכה הזו. כאילו לא סופת שלג נוראה עכשיו וסכנת ניתוק קרובה. אלא מהלך איטי ונעים על מזח מואר הנשלח לתוך אגם שליו. ובקצהו, ממש מעבר לקרש האחרון מצפה לו החמימות התכולה של המים הרבים. חמימות עוטפת שאפשר לצלול אל תוכה. להתכסות בה עד מעל לראש. ולהרגיש, כל הזמן לחוש, באיזה בטחון שאינו מוסבר, שמאחוריך מתרחש הכול כראוי. וגם אינך צריך להסב ראשך בכלל. יותר מזה: אסור לך להסב ראשך. שאם רק תיכנע לאיזו הרגשה חולפת של חרדה, ותיסוב לאחור יפוג כל הקסם הזה ואתה תחוש פתאום איך מחלחלת הרטיבות הקרה וחודרת מבעד לכל שכבות הבגדים, עד לעצמות הכתף.
עד שהשיירה נתקעת. התקיעה מתרחשת ממש באמצע הדרך. עמוס משער שהשיירה נבלמת ממש לפני הגשר התורכי. גשר הבזלת הנמוך שמתחתיו מתפתל לו פלג הררי המאיים פתאום להתנפל על המוצב. אסור לשמוע רק לתחזיות החזאי. יש צורך דחוף להאזין גם לתחזיות הלב. למה שהן מבשרות. וגם עכשיו, שהזחלים אינם זזים ואפילו אינם יכולים לפנות לאחוריהם ולהסתובב אסור לזנוח את תחזיות הלב. אף על פי שרעש המנועים ושריקת הרוח מחרישים כל קול, מדמה ברעוז שהוא שומע את מרוצת המים מתחת לגשר. אם לא יקפאו המים וימשיכו לרוץ על פני השלג יוכלו לכוון דרכם לפי מרוצתם. אסור לפקפק. יש להאמין לחזאי הלב. ברעוז משלח את השיירה הקטנה בחזרה, אל המחנה. אבל השיירה תקועה. הבוץ והקרח נאחזו בין חוליות השרשרות ואינם נותנים לזוז. האנשים מצטופפים, דבקים אל המנועים המהמים. חמימות המנועים ממש חודרת מבעד לעטיפות העבות של הצמר והגומי. ברעוז חושב שאילו היה פה כנרתי עכשיו לא צריך היה לפקוד פעמיים. כנרתי היה יושב אל הגה כל אחד מן הזחלים הסרבניים ובמו ידיו היה מסב ומחלץ את השיירה ומוביל אותה בחזרה אל הכפר ההרוס. אל מחסה מפוקפק ודולף. עד שתישוֹך סופת השלג הזו, והשמים יצטללו. אבל עכשיו כנרתי איננו כאן. ואי אפשר להזיז את הזחלים. וברעוז חושש שיצטרכו לעשות כאן את כל הלילה. בחיק המנועים המגוננים מפני הכפור. במכשירי הקשר מפעפעים קולות חלושים. מן המוצב קוראים אל המטה. ומן המטה מבקשים את השיירה. הקולות באים בזהירות מתוך הסופה, מבקשים אחר השיירה. מה קורה? מה זה נתקעו פתאום? איזה גשר תורכי ארור חוסם את הנתיב? ומתי כבר יגיעו אל המוצב, לכל הרוחות? האם אינם מרגישים שסכנת הניתוק אורבת לאנשי המוצב. הנה היא כבר רובצת מעבר לסלילי התייל הדלים. דרוכה מעבר לקורות המחלידות של השער הנמוך. צריך למהר ברעוז, אסור להיעצר. ברעוז נכסף עכשיו לקולו של מאיר דהאן, שיצא זה ויעבור בין הנערים ויארגן את קבוצת המתנדבים. שיאמר הוא לנהגים אתם תשארו פה, שלא תדממו את המנועים. אל תעזו לעזוב את כלי הרכב. ואנחנו נמשיך. מוטות הברזל על שכמינו, היתדות נטויות על כתפינו והפטישים תלויים בחגור. שירגיע דהאן את הנהגים המתקוממים לרגע ונבהלים. סכנת ניתוק? והלא לנו היא אורבת פה, מאחורי כל גוש שלג שבצד הדרך. הרי אנחנו ממש מכותרים. לכודים במלכודת. וטוב שאינם יודעים על הגשר התורכי המאיים לקרוס. וטוב שגם אינם יודעים על אימת המים הגואים. וטוב שאינם שומעים לחזאי המתנבא להמשך השלגים והסופות.
האנשים יורדים מן הזחלים ומעמיסים על גופם את ציוד הסימון. וברעוז מכנסם ופולט במהירות, לתוך הרוח המקפיאה: עד כאן עם הרכב. עכשיו הרכב תקוע. מכאן עד המוצב סימון רגלי. ננוע לאט. לעזאזל, הכי לאט שנעתם אי-פעם. כולנו יחד. אסור למעוד. ולא להיבהל. הגשר העתיק סמוך לפנינו. מתחתיו זורמים מים שלא קפאו. ובעזרת המים יוקל עלינו הניווט. מוכרחים לפרוץ למוצב. עד הבוקר. ואחר כך החלו אורות הזחלים לעמוֹם. וקולות הנהגים נחלשו ורעם הרוח גבר. כל התילים והתלוליות, כל מצבורי הבזלת שבאור כל כך קל לנוע ביניהם מסוכים בלובן עכשיו, וגם הבוקר הבא לא מביא שום אור, שום בהירות.
גם לבוקר לא טוב. סופות השלגים נמשכות. מתחדשות וביתר תוקף. אי אפשר לשמוע את קולו של החזאי, ואיש גם לא שם על תחזיותיו, רק הצורך הדחוף הזה: להאמין בתחזיות הלב. לחוש שהמוצב כבר אינו רחוק, להיתקל בגדרותיו החיצוניות. ליפול לתוך בונקר רטוב, מהביל מאדים. להיחלץ. עוד צעד אחד. עוד פעם אחת. לשוב, לחזור על עקבותיך. להינשא באיזו רוח מעל לשלג הרע הזה. לנחות בצהריים מצהיבים אל שפת המזח שלחוף גינוסר. להתפלש בעפר החוף. להינגף בחלוּקים. אסור למעוד, אומרת חנה. אז חזקי אותי. החזיקי בי שלא אֶמעד. אם תיפול ניפול שנינו. אומרת חנה. אם תיפול, ניפול כולנו. אומרים האנשים. ברעוז מתאושש ונסמך על מוט הסימון. האנשים מכים בפטישים על יתדות החיזוק. לאט, צועק ברעוז פתאום, לאט. אסור למהר. שלא נאבד את הנתיב. האנשים נושאים אליו עיניים עייפות. קבוצת המתנדבים מתלקטת אל מוֹט הסימון. המשחיר בתוך השלג. אין בהם כתם של יובש. אבל גופם מהביל. אולי הם אפילו מזיעים מתחת לבגדים. ברעוז מתרומם. הוא אינו נסמך עוד על עמוד הסימון. הוא ניגש לאיטו אל ראש הקבוצה והאנשים מהלכים אחריו. לאיטם, מתנודדים. איזו בהירות קלה של בוקר מתאחר מתפתלת כבר בין הצללים. ופתאום מכים ריחות מוכרים בנחיריים. צלילים מוכרים נשמעים, קרובים עד כדי מחנק של התרגשות. ותיכף גם נתקל מישהו בגדר מכוסה שלג, בשלטי-פח נדים ברוח ובגלי אשפה. ברעוז מקיף לאיטו את הגדרות. הוא מבקש את השער. אסור להיכנע. צריך להישמע לתחזיות הלב. אסור לזנוח את הצורך הדחוף הזה להיענות לקריאותיו. בקצה ההקפה נמצא הפתח. לא להתייאש. יש שער גם לגדרות המפתיעות הללו. האנשים משתרכים אחריו באפס כוח. מוטות הסימון מושלכים ליד השער. גם היתדות נזרקות, גם הפטישים. אין בהם יותר שום צורך. חריקות הברזל של השער הנפתח נשמעות כמו יוצאות ועולות מתוך חלום אפור. הנתיב מסומן, חושב ברעוז. שרק הגשר לא יקרוס. הם חוצים את השלג שהגביה מתחת לשער. אילו היו ילדים היו מתנפלים עכשיו אל חיקו הצח והמלבין. אבל הלב גס עכשיו בכל המשליג כאן מסביב. ממולם מתכהות צלליות פתאום. אנשי המוצב המועטים מתלקטים מתוך החורים. כאילו הודיע מישהו ברמקול. האנשים מתערבים בין רגע אלה באלה. וברעוז יכול לשמוע:
כל הלילה עקבנו אחריכם. כל הגדוד עקב אחריכם. עזוב אל תספר מעשיות, כולם ישנו. אני מוכן להתערב איתך שכולם נוחרים גם עכשיו. אל תדברו שטויות, איך הנתיב? מה גובה השלג? מה הסיכויים להחלץ? ומה אומר החזאי?
“הנח לחזאי,” מצטעק ברעוז, “הנח לחזאי לכל הרוחות.”
אנשי המוצב מושכים בהם אל החום. אל המטבח שמתחת לשלג. עברתם על הגשר? הם חרדים. עברנו, אתם יכולים להרגע. הגשר התורכי, העתיק? כן. הוא קבור עמוק מתחת לשלג. הוא יעמוד, לא יקרוס? לא ייפול. אל דאגה.
ברעוז יוצא לטפל בחילוץ הזחלים התקועים. המארב הוסר אומר לו מפקד המוצב. איזה מארב? המארב של סכנת הניתוק. לא, אתה טועה. חושב ברעוז כשהוא נע אל השער. ואל תקדים לשמוח. אחרי השלגים הלא יעוטו המים הפראיים על הנתיב הצר. על הגשר. ואם לא ימוט הגשר הם יתנפלו, יכרסמו בבזלת. הוא נושא עיניו פתאום ורואה כמה נמוך מונח המוצב. כמה יקל למים לשטפו. מעבר לגדר המשחירה על גב השלג הוא רואה את שרידי עקבותיהם הבאים וקרבים מתוך ערבות הלובן. ושם, ממש לפני השער, חנה כאילו מתכופפת ומכדרת כדורים קטנים של שלג. וכאילו היא קולעת אותם בדייקנות אל המפתח הצר של צווארונו. חנה חדלי, הוא צועק פתאום אל הרוח. הלא אמרתי לך שלא לבוז לחזאי הלב. וחנה נבהלת כאילו מצעקתו ומתמוססת מול עיניו הקודחות מעייפות. והיא נעלמת בתוך הבוקר המושלג המתחיל עכשיו להתבהר.
מתוך האשנב הנפער של הצריח נשקף המזח של גינוסר. סרט מוארך הנבלע בתוך הירקות. חנה ממתינה שם, בקצהו. היא יושבת על החוף ולידה מתגבהת ערימת הבננות המצהיבות. אלו הבננות שאיש הבננות של הקיבוץ הבטיח לסרן ברעוז: אם רק יחזרו הבחורים בשלום. עמוס מחייך לתוך נפשו כשהוא מעלה בדעתו איך ערימת הבננות הצהובה הולכת ומתמעטת. וממולה, מתגבהת ערימת הקליפות. ובתווך, בין שתיהן, הקצין כנרתי יושב וזולל. הוא כבר נישל את חנה מישיבתה שעל החוף, דחק אותה שתרעיד מקוצר רוח ליד שולי המזח. ואז נחת לו, בגהירה שלימה על ערימת הפירות. אם רק יחזרו הבחורים בשלום.
אבל עמוס אין לו שום טענות אל איש הבננות מגינוסר. הרי אמר מה שאמר מתוך תקווה. וגם אינו יודע שום דבר. הוא רק הבטיח: אם תחזרו בשלום, כולכם, אני והחברים נערוך לכבודכם קבלת פנים מפוארת. בכל מקום שתרצו. על הסיפון הצר שלכם. על שולי המזח או על החול הרך. וגם בתוך הנשורת הריחנית של האקליפטוסים. נערוך לכם מדורה גדולה. ניצלה לכם דגים. כל דג שתרצו. אמנונים או קרפיונים או אפילו צלופחים. לא חשוב שאנחנו מתעסקים בבננות. בשבילכם, אם תשובו, נהיה צולי דגים. הוא חייך. גם חנה מחייכת עכשיו, שהיא יודעת שהערב כבר קרוב. וברעוז ישוב ויירד סוף כל סוף מספינתו המצחינה. ייצא סוף כל סוף מן הצריח הסגור הזה. יקרב אליה. יאחז בידה. ימשוך אותה אל החוף. אל ריצודי הכסף של האגם. חנה מרעידה. ועורה, מתחת לבגדיה, מרצד ריצודי כסף זעירים. עמוס יכול ממש לחוש בריצודיה, מתוך הצריח שבו הוא ניצב. כאילו הגלים הרכים והחמימים של קמטי העור יכולים לחדור אפילו מבעד לפלדה. אבל הנדנדה הזאת, הספינה הזאת, אינה נחה לרגע. ממש כמו שליבו אינו יכול לנוח. מרוב נדנודי הספיקות הבאים וחוזרים וחולפים אותו. ומשיירים כל פעם כאבים דקים שצריך זמן, הרבה זמן, עד שיתפוגגו. איך באה ההתפוגגות הזאת? ברעוז יכול לשער: פשוט, החרדות הקטנות מתמוססות בתוך הדם. כמו כדוריות ירוקות. נבלעות בתוך העורקים, מתפזרות לכל אורך הגוף וחדלות. והדקירות הזעירות הנשלחות בו מדי פעם כבר אינן מעידות על כוחן. אלא רק שהיו וחלפו. מתוך קצוות צנורות הדם, מומסות לגמרי, הן עוד חיות כאילו. ממש כך עניין הדחיות והאישורים. בלילה מתקבלת תשדורת: כן, יוצאים. הלילה. תכננו הכול. ובבוקר, עולה רב-סמל דהאן, עייף כולו, מקיש על אשנב הצריח ואומר:
“עמוס? אתה שומע? הכול בוטל.”
כלומר: נדחה. גם חנה, על החוף, בקצה המזח, שומעת את כל נדנודי הספיקות הללו. גם היא, מבין האפרכסות החוגרות את שערותיה הרכות יודעת: יוצאים, והיא נדרכת לה. ורוצה אולי לרוץ אל שפת-המים אל הספינה. להודיע מהר לעמוס. שמע עמוס, אתם יוצאים הלילה. אבל זה כלום. והעיקר שתשוב בזמן. שעוד נספיק לרדת אל החוף, כמו שהבטחת. ואחר-כך היא שומעת: חזור, הכול נדחה. והיא מתרפה על מושבה משעינה ראשה אל תיבת המרכזייה שומטת את אפרכסותיה. ואצבעה מעצמה, על השולחן, משרטטת בתוך האבק הדק: עמוס. עמוס. ואחר-כך, תוך גחינה, היא משיבה אוויר והאבק פורח. ומה שלא נמחק בנשיפה מוחקות שערותיה, המסרבות להתרומם מעל תיבת המרכזייה.
לבסוף מגיע האישור. אישור סופי, חושבת חנה, שיצאו כבר. שישובו כבר. ורב-סמל דהאן עולה אל הסיפון, מקיש שוב על הפלדה האטומה ואומר:
“אישור סופי, עמוס. הלילה יוצאים.”
סרן ברעוז מעביר את כל התמונות בתוך ראשו, כאילו לפני עיניו. התמונות ממאנות לקבל מרות. והן, כאילו בכוחן העצמי, מסתדרות ברצף זה: הלילה תהיה ההפלגה. סוף-כל-סוף. לאחר דחיות מרובות. הפלגה שנייה או שלישית. כבר אין לו כוח למנות. הספינה טעונה כרגיל. ועוד בציוד הנוסף של הצוללנים: הפצצות, כלי המתכת וחלקי לבוש משונים. המנועים מופעלים, הרעדה מתגברת. הנערים מכווצים על הסיפון נחבאים מן הרוח. הצריח האחורי משמש להם מיסתור. ואחר כך ההתמסרות לשיוט. באין קול, כמו רחיפה. אבל שיקשוק המים נשמע. ולפעמים מקפצים דגים בירכתיים. ואורות משונים משתקפים בתוך הגלים המכים. מין פסי אור של זרקורי-תחתיות. האור עולה כאילו מתוך המים. כאילו מקרקעית האגם. אבל בהגיעו אל פני המים סר כוחו. והוא אינו מאיר יותר. הוא מתפזר מול העיניים ונעלם. צחנת הדיזלים מכה בפתאום. הכול בשל הרוח. תפנית מוזרה והיא חופנת את פליטת הדיזלים ומשליכה אותה ישר בפניך. כנרתי אינו מתרגש. הוא צופה הכול מראש. מפויח תמיד. גם אינו יכול להזדהם יותר. ודהאן הרי אינו מוציא ראשו מתוך הבטנונית. צמוד באורח חשוד אל מכשיריו. אף-על-פי שלבטח הוא רואה בצרת הנערים. ואף-על-פי שהוא יודע בתוך ליבו כמה הם זקוקים לו, דווקא עכשיו. בהתכווצותם.
“מי לעזאזל עוקב אחרי המצפן?”
נרעד פתאום ברעוז וממהר מתוך צריחו אל כנת המצפן. השמן מתמוגג עם תנועת הספינה ואפילו זורח בזריחות קטנות. כאילו הוא עוטף איזה גוש קרינה. אור הזרחן הירקרק מסתיר יותר משהוא מגלה. ועוד משווה לכל הדברים איזה מעטה צללים משונה. ואחר-כך רצף התמונות נע כאילו מעצמו, במהירויות משתנות. חריקות-פתאום, שכל מי שמכיר את הספינה הקטנה הזאת, יודע שפירוּשָׁן עצירה. ואחר כך החלקה באין קול. האטה ובלימה משתהית. ברעוז סוגר את המצפן ומייצב את הכנה. ניגש אל הנערים, מפריע אותם מרכינתם ואומר:
“זהו בחורים. זה המקום. כאן אתם צריכים לקפוץ.”
גם הנערים מוכים מנדנדת הדחיות והאישורים. גם הם מרעידים, אף-על-פי שעוד לא הספיקו להירטב. חליפותיהם השחורות מרקידות צללים על רקע המים המתבהרים. אם רק תשובו בשלום, אבשל לכם את דגי האגם כולו. ואחר כך עמוס ברעוז עומד יחידי על הסיפון, ורואה את הנערים משליכים עצמם לתוך המים. אחד אחרי אחד בחשאי. אפילו קול הטיפות המתרוססות אל דופן הספינה מוּחשֶׁה. אין רוח בכלל. ואורות גינוסר כל כך רחוקים. וכאן ממול, גבנוני דבשות משונים. חשיכה עוינת וברקים פתאומיים, רחוקים. רק אחרי שהנער האחרון השליך עצמו למים מעז דהאן לעלות. הוא מסתכל סביב, בולש מאחורי צריח הירכתיים רואה את דמותו של ברעוז מעל למים. עמוס כאילו חש בו מאחוריו ורוקע בעקבו לעומתו. ודהאן מבין, הופך פניו ונמלט אל בטן הספינה.
ועכשיו בא הזמן השטוח, המחליא. השעון ומרוצתו אין בהם בכלל למלא את הריקנות. לפי הפקודה מתניעים את הספינה, מגבירים את עצמת מנועיה עד הסוף. מרעישים ככל האפשר. כאן צריך לסמוך על הקצין כנרתי. ימים על ימים התאמן כנרתי בתחבולות: איך להרעים במנועים הרבה מעבר לכוחה הדל של הספינונת. בכך עסק שעות על גבי שעות. במזח, בגינוסר, בימי הבטלה המצהיבים.
עמוס מתכנס אל צריחו. עכשיו תסייר הספינה מול החוף המזרחי. חזור ושייט. בקולי קולות, בהפלטת גיצים, ברקיעות מתכת. אם אפשר, אפילו להעלות אורות בפנסים. להפעיל את כל הזרקורים. למשוך תשומת לב. להטעות, להתאמץ, לחרוק שיניים. הכול, ורק שיניחו לנערים.
הוא רואה פתאום את חנה: רכונה על המרכזייה. מלחשת ללא קול: עמוס, שתשוב, שכל הנערים ישובו איתך. כן חנה. תיקרת הצריח מגבילה כל כך. מֵדיפת צינה לחה. הפלדה רועדת. כנרתי משגע את כל הברגים של הגרוטאה הזאת. אפילו שתתפרק לא איכפת. אפילו שתינמס פתאום, אחוזת קדחת-חלודה שאין לה מרפא. רק הוא צריך לדאוג שלכל נער יישאר קרש. ואז אין שום בעיה: נאסוף את כולכם. לא נפקיר גם אחד. אצלי אין נבגדים. אתם רק היאחזו בקרשים בכל כוחכם. ובכל ציוד ההצלה שלכם. רק יאיר היום ואני אאסוף את כולכם. ואולי אפילו לפני זה. כדי שלא יבחינו בכם מן החוף המזרחי. הרי עוד מעט יתבקעו שם פצצות-התבערה. וכל החוף הרע יואר. הבהק אדום אחד ודם הנערים מותר.
השעות הזחלניות האלו משגעות. הפקודה אומרת: לסייר הלוך ושוב עד שיגיעו הנערים. ברצף התמונות מסתדרות עכשיו תמונות של ליל פחדים ומתיחויות. כלומר: המתיחויות הן העיקר, אבל מתוך צריחו של ברעוז נראה כאילו המתיחויות הן רק חלקו שלו. ואין לו שותף על פני האגם הזה. כנרתי מסיק את מנועי הדיזל. מזיע את נשמתו לתוך המנועים. הוא דואג לנערים אבל אין לו זמן. ודהאן בפנים עסוק כל הזמן. מתכתש עם מכשירי הקשר. את שעת ההשלכה החמיץ אבל לא יחמיץ את שעת השיבה. ברעוז כמעט מתחייך כשהוא מעלה בדעתו איך יצוץ ראשו של מאיר דהאן בדיוק כשיצוץ ראשו של ראשון הנערים, השב מן החשיכה.
“להפעיל את הזרקורים,” קורא ברעוז מתוך צריח הירכתיים. אבל אין איש על הסיפון והוא מפעיל אותם לבדו. קרני הזרקורים מתהוללות פתאום, באיזה מחול-טירוף שאין לו סדר ערוך מראש. סלעים מנצנצים מרחוק, צמרות אקליפטוסים מחזירות אורן, גדרות חלודות, מאורות תותחים. ופתאום ציפור לילה חוצה את פס האור, נדהמת, שוברת אל החושך. על קו החוף רושפות עיני חתולים רעות. ומעבר למוצבי החוף מאיר הזרקור עצמים קטנים בלתי מזוהים, המאירים כמו כוכבים קטנים.
עוד מעט נשוב, אומר ברעוז אל חנה. כולנו נשוב. ואז נרד אל החוף. נחליק על החול, פטוטרות העלים ידקרו ברגלינו. נשב בקצה המים. נקשיב לשיקשוק ולהמיה העולים מבין החלוקים. וחנה, בצריף המרכזייה הרחוק כאילו קשורה אליו באיזו מערכת-שמיעה משוכללת. היא שומעת הכול. היא כל כך חפצה בשובו. הוא יכול לראות ממש איך היא מנמנמת לה על התיבה ואיך ידיה נשמטות מעייפות, מסתבכות בין גלילי החוטים.
עד שהנערים שבים אל הספינה. הספינה דוממת לגמרי: המנועים הושבתו. האורות כובו וכל רחש לא נשמע. טפיחות הידיים של הנערים המטפסים במעלות הברזל נשמעות כמו דילוגי דגים במים. הנערים מתקבצים; מכווצים. מסייעים איש ביד רעהו. מתלחששים. ברעוז נטוי על פני המים. לבדו ניצב על הסיפון. כמה שעות הוא כבר ניצב ככה? הוא אינו מתקרב אליהם. הוא אינו מראה שום סימן שהוא חרד להם. כלומר רגליו הן שאינן משות. אבל ליבו העייף מכרכר סביבם. עוד מעט יתבקעו פצצות-התבערה ואש תושלך בכל החוף המזרחי. ברעוז כבר רואה את האנשים רצים בשפיפה אל תוך הספינה ואל מאחורי הצריחים. האשנבים פתוחים וקני המקלעים המשומנים מגששים מול נקודות האש. ממקום עמדו הוא מקשיב לשיחת הנערים:
מה קרה? מה התרחש שם? הכול יצא הפוך כל כך. לא צפוי. לא, לא בדיוק. השחייה מתחת לפני המים התנהלה כשורה, ומרגע השילוח ועד לחוף חלף הזמן כמתוכנן. אלא מה? מה עיכב? היו קשיים בהתמצאות. הכל שחור כל כך. כל הסלעים דומים. כל המפרצונים כאילו מפרץ אחד. כולם מכסיפים בחשיכה. שוקטים, חסרי גלים. מרחוק כבר נראו הביקתות המואפלות, החצרות. פרות מרחישות. כלבים מנבחים. ריח העשנים, מוכר כל כך, צורב את הנחיריים. ומה הלאה? למה התבזבז הזמן? אם התרוממת מעל למים יכולת לראות אפילו את סירות השודדים. מוטלות, הפוכות על גבן, נשענות אל קירות הביקתות. רק הושטת זרוע ואתה מצמיד אל הקוֹער את פצצת-התבערה. הסירות היו יבשות. שום טיפות לא הבריקו על הקרשים. מישהו הקדים והודיע לשודדים. והם מיהרו למשותן מן המים. אולי אפילו אחר הצהריים. לא, שטויות, זה לא יכול להיות. הרי היו תצפיות מתמידות. הרי התקיימו סיורי הספינה. כן, היו, אבל לא ראו ולא הבחינו. עובדה, היובש הזה, של קוער הסירות, עוד מצמרר את קצות אצבעותיי.
ואחר-כך בכניסה אל המפרצון, לאחר הזיהוי, תקלה נוראה. מפתיעה לגמרי. הם חסמו את הכניסה למפרצון ברשת מגן. אתה מתאר לעצמך: רשתות מגן חוסמות את כל פיות המפרצים. המבוכה התארכה. מישהו צריך היה לחשוב להחליט, לתת פקודה. היה מזל: מגזרי-התייל. זה לא היה מזל. ידעו שזה צפוי. לא, מה אתה מקשקש? לא ידעו. זה היה מזל גדול. עמוס אינו מש ממקומו. אבל ליבו כבר מקפץ בקפיצות משונות. כולם חזרו? רשתות מגן, צרות אלוהים, הצרות מתחילות. ועוד מעט הכל יבער. חנה אַל תתנמנמי עכשיו, אני מתחיל לדאוג. לא, זה עוד לא מסוכן. אבל הסכנה כבר אורבת. כבר היא מתקרבת. אני חש איך היא גולשת מגבעות החוף אל המוצבים. ומשם, מתחת לגדרות אל קו המים. ועל גבי המים, כמו חיתול של ערפל, היא מתנדנדת וכושלת. נדחפת ברוח המזרחית הקלה. אל הספינה. אם כולכם תשובו נהפוך את כל דגת האגם לבננות בשבילכם. ואת כל הבננות ניצלה לכבודכם על האש, ממש כמו היו דגים. עמוס אינו יכול לעמוד והוא נע. אבל לא אל חבורת הנערים. הוא נע לאחור. אל הצריח. וגם שם אינו יכול לעצור. והוא שב ומתקרב אל הנערים:
ובכן החלטנו לחתוך במגזרי-התייל. אי נוחות עצומה. העבודה בתוך המים. וכל הזמן צריך להישמר: אולי מישהו אורב. אולי יש מלכודת. ואין אוויר. כלומר האוויר נגמר מהר. וצריך לצוף ולעלות בכל פעם. לצפות שלא מתקרבים מלמעלה. בסוף כבר לא היה כוח לחיתוך. קרענו את חוטי-הברזל בשיניים. ואז נפרצה הפירצה. פירצה קטנה אבל אפשר היה להתגנב מבעדה. ואחרי הפריצה, למה התמשך הכול? למה אזל הזמן? לא התמשך. הכול התרחש במהירות נוראה. זה רק נדמה לכם. הייתם רחוקים. והזמן זחל אצלכם. אחרי הפריצה כבר היינו זהירים. ידענו שהם יודעים. צריך היה לבדוק כל צעד של התקדמות. אולי הניחו מכשולים אחרים? ככה התקדמנו באיטיות ובדקנו הכול. עד שהגענו אל הביקתות. לא היו אורות. שהינו בתוך המים דקות ארוכות. אולי יש שומרים עֵרים בחוף? אבל הכול היו אחוזי תנומה. מבעד לדממה שמענו את רעש-התופת שהקימה הספינה הרחוקה. מנועי הדיזל שלה הרעימו באוזנינו. ידענו שהכול מתרחש כשורה. כנרתי עשה את שלו. חושב סרן ברעוז. ממלא את תפקידו באמונה. אילו רק היה מלוכלך פחות. ואילו היה זולל פחות בננות. לאט לאט עלינו על החוף. ממש בתוך החצרות. הברקים הפתאומיים של זרקורי הספינה הפחידו אותנו בראשונה, אבל אחר כך הביאו לנו תועלת. בניצנוצים המבהיקים יכלנו לזהות את כל הסירות. בעין, במישוש, בבעיטה. לא שכחתם אף אחת? איך אפשר לדעת? אם כולן נשענו על הקירות אז זיהינו את כולן. חלקן היו שכובות בחצרות. כולן הפוכות ויבשות. הן היו מוטלות כמו גושים חצובים. טיילנו ביניהן ממש כמו בין פסלים דוממים. רכנוּ אל כל אחת והצמדנו אליהן את פצצות- התבערה. במקום אחד היו שתי סירות סמוכות ויכולנו לחסוך לנו פצצה. עד שסיימנו ושבנו אל המים. שוב טעינו. ונתקלנו ברשת המגן, אבל ידענו שהפירצה כבר עשויה, והזמן התבזבז בינתיים. שחינו לאיטנו לאורך הרשת עד שהגענו אל הפירצה. שודדי-הדגה ניסו להתחכם לנו. ואז אספנו אתכם ושבנו אל הספינה. ועכשיו אנחנו ממתינים. עד שישובו האחרונים. כן אבל הזמן אוזל במהירות נוראה. מתי יתבקעו הפצצות? סרן ברעוז מציץ בשעונו. מישהו חונק את הזמן ומאיץ ומאיץ. כשיבוא קול ההתנפצות יקדים אותו ההבהק העצום. כל האגם יאודם פתאום באיזה זוהר מאדים. אם לא ישובו הנערים מיד יתנהלו החיפושים לאורו החיוור של השחר. וזה יהיה רע. אם יילכדו באור המלא רע יהיה מזלה של הספינה. שתלך הספינה לכל הרוחות. אבל איך ישיב את הנערים אל המזח? אל ערימות הבננות?
“כולם חזרו?” שואל ברעוז את הנערים.
ובליבו הוא אומר בשקט לחנה: הכול כשורה, את יכולה לדווח הלאה. ממתינים לאחרונים. אני לא זז, את יודעת. אצלי אין נבגדים. את שומעת? תתפללי למעננו שהלילה יארך. כי באור לא יהיה טוב. הנערים אינם משיבים דבר ברור וברעוז מתקרב אליהם וחוזר על שאלתו.
“חסר אחד,” אומרים הנערים.
שמעת חנה? חסר אחד. הוא לא נעדר. הוא יגיע. הוא משתהה לו בתוך המים. אני לא יודע למה. לא, אני לא יכול לנחש למה הוא משתהה. הרי שמעת: רשתות-מגן מפתיעות ואולי גם מכשולים נוספים. והעייפות חנה, העייפות הקשה.
כמה שעות הוא כבר במים? לא, אַל תודיעי שהוא נעדר. אצלי אין נעדרים. וברעוז אוחז בחוזקה את ידיות המקלע הצוננות. כמה שהוא כמֵה אל הנער. כשיעלה האור החיוור של השחר תחצה קרן בהירה את המים. ממש מעל לחורשות כפר-נחום אל גינוסר. בתוך הקרן המאירה ברעוז יכול לראות את הנער. פניו מחווירות מתשישות, והוא חותר בתוך האוויר המופז. זהרורים מקפצים מתחת לו. ואין לדעת מכאן, מן האשנב הצר של הצריח, האם זהרורי מים אלה או זהרורים של אור. ברעוז צועק אל הנער. מנפנף אליו בידיו. אבל הנער אינו שומע.
“אולי תרעיש במנועים שלך,” הוא מתכעס על כנרתי. אבל גם רעם המנועים אינו מגיע אל הנער.
“קומו גם אתם,” צועק פתאום ברעוז אל הנערים המכווצים, “תעזרו לי להשיב אותו.”
הם קמים, שיכורים מעייפות, וקוראים אליו בקולותיהם. אבל הנער אינו שומע שום דבר. הוא נישא כבחלום, נטוי על הקרן הבהירה ושט ומתרחק ומתעלם לגמרי מן הספינה מן הנערים ומסרן ברעוז, שנפשו יוצאת אליו.
“אלוהים, שלא נאחר,” אומר ברעוז. ידיו הלבינו מחמת המאמץ. והוא מסיר אותן מעל ידיות המקלע, ומפשיר אותן לאט לאט. חנה, הוא מלחש, אני כבר רואה סיוטים, מרוב הדאגה. והוא קופץ אגרופיו, בכוח, להחיש את זרימת הדם באצבעות.
מחוגי השעונים הזורחים באפילה, מוליכים מעכשיו את הזמן. מישהו לוחץ את הזמן מלמעלה. לאן הם מוליכים אותו אי אפשר לדעת מן הסיפון. האופק חשוך מדי, צר מדי וברעוז אין לו עכשיו פנאי לעסוק בתחזיות. בחבורת הנערים המתגודדת בשולי הסיפון מתעוררת רחישה סואנת.
ברעוז אינו מתקרב אבל הוא שומע: עוד שלוש דקות. עוד שתי דקות. ואחר-כך אומר שם איזה נער: בדקה הבאה הכול יתרומם. וכשמתבקעות פצצות-התבערה בחוף המזרחי נגמר הלילה בבת אחת. הצלחה גמורה, אומרים הנערים. בדיוק על הדקה. ההבהקים האדומים המבליחים מבין החורשות והביקתות מאירים באור מוזר. כאילו איזו שמש אחרת מבקשת דרך לעלות. ההבהקים האדומים כל כך עזים עד שהם מושלכים אל המים ורצים בעזרתם, בדילוגי אש משונים, אל החוף שבמערב. ברעוז מזעיק את הספינה. הוא שולח את כולם אל הצריחים. עכשיו, מיד, תיחשף הספינה ואי אפשר להשתעשע עוד. חנה, הוא מלחש, את יכולה להעביר הלאה: הצלחה גמורה. כל סירות השודדים עלו באש. עד אחת. עדיין לא גילו אותנו. עדיין שקט על פני האגם. ומראה התבערות ממש משגע. כולם חזרו? שואלת חנה מרחוק, מן המזח. חסר אחד, אומר עמוס, אבל לא אזוז בלעדיו.
אחרי האש מגיעות גם ההתנפצויות. קולות חזקים, קצרים ועמומים. הנערים סופרים את הקולות. ברעוז מסתגר בתוך צריחו. עכשיו הוא יכול לראות בבהירות גמורה: הנער מפרכס בין הגלים הקטנים, המתעוררים עם רוח השחר. אור הבוקר מגלה את הספינה. מן המוצבים הנמוכים שעל החוף מתחילים להרעים המקלעים הכבדים. אולי אפילו תותחים. הספינה אינה פונה מערבה. היא חגה הלוך ושוב. כאילו נפגעה. כאילו היא ציפור פצועה. כנרתי ייאלץ להפעיל את כל כוח מנועיה. וגם לחסוך. שאי-אפשר לדעת מתי יתגלה הנער. הדי היריות נשמעים הרחק מערבה. אולי אפילו עד לנמל הדייגים של טבריה. הדייגים חוששים, מהססים. אינם יוצאים לדיג הבוקר. מצפים לספינה האפורה העייפה, שתשוב ממסע לילה. האור עולה. מה יהיה?
כשתשובו כולכם, אמר איש הבננות, אערוך לכם נשף כזה שכל בתי הקפה בטבריה יתקנאו בו. אני אשיב את כולם חושב סרן ברעוז. על אף האור על אף הבוקר על אף השעה המתאחרת. הוא פוקד על הנערים לצפות היטב לכל העברים. שלא יחמיצו פקק נישא, בקבוק מרחף, קליפה מתנענעת. הנערים משנים מקומם בכל פעם כשהספינה חושפת צד אחר שלה אל החוף המזרחי. מתוך הצריחים נוהמים המקלעים המשומנים. הקנים מרעידים וכל מסמרי הספינה מזדעזעים. ברעוז עוקב אחרי הנערים. הוא חושש שמא יפלו לתוך המים. מחמת העייפות. הוא היה מאמץ אותם כולם וקושר אותם בחדר-המנוחה שלמטה. עורם אותם על המזרונים ואפילו חס מלהעירם כשיגיעו אל המזח. שמישהו אחר ירע להם. ויחזיר אותם אל האור הבהיר של היום. אל צוהב הבננות הקורע את העיניים.
פתאום צועקים הנערים. מנופפים בידיהם. רצים אל הצד החשוף. מחליקים, קמים וצוהלים. הנער חי? ברעוז מקשיב מתוך צריחו, בהפוגות שבין רעימת המקלעים. האחרון הגיע. הם קוראים, בשחייה. הם מושים אותו. דהאן כבר שם. כאילו חיכה כל הלילה לרגע הזה. משיב את הנער לחיים, בתוך זרועותיו. פצוע כנראה. אבל יחיה. אין מה לדאוג חנה. דהאן יטרח עליו ולא ימוש ממנו עד שיתאושש. הנערים צובאים על הפתח. אחר-כך הם נבלעים בו אחד אחד. ממהרים בעקבות דהאן. הספינה, כמאליה, כבר הפנתה חרטומה מערבה והיא ממהרת להסתלק. הבהקי המקלעים מן החוף עוד מגששים אחריה. אבל היא כבר חומקת מהם. בדרכה היא משלחת באגם גלים אלכסוניים, כאילו היתה ציפור מים ענקית.
מזח גינוסר קרב במהירות. היום כבר הבהיר לגמרי. ברעוז עובר בין הצריחים. פורק את המקלעים ונועל את האשנבים. ליד כנת המצפן הוא מתעכב לרגע. השמן איבד את כל מאורו הזורח. הוא מכסה על השמן בכיסוי הבד, שלא יישאר חשׂוּף לשמש. ואחר-כך הוא עומד, גבוה מעל כולם, ורואה את הנערים כושלים ויורדים אל החוף. דהאן עומד ליד המדרגות ומשלח אותם אחד אחד. אפילו כנרתי יצא לרגע להתבונן. הנערים נבלעים חיש מהר בין האנשים המצפים להם מעל המדרגות.
ואחרי שמדמימה הספינה יורד סרן ברעוז בסולם אל המזח. הוא הולך לאיטו. בקצה המזח שם, צריף המרכזייה. בתוך החדר, ראשה רכון אל התיבה, חנה ישנה. אפסת כוח מעייפות. הוא נכנס וחופן את שערה בידו ומניח לו לצנוח לאט מבין אצבעותיו. חנה נבהלת:
“מה קרה עמוס? כולם חזרו? מה השעה?”
וברעוז מקשיב לה וכאילו משיב: אצלי אין נבגדים, חנה. ואף אחד לא נעדר. ועכשיו קומי לך ולכי גם את לישון. כי עוד מעט יבוא איש הבננות ויתחיל לבלבל את המוח. והוא עומד וממשיך להגיר את שערותיה בין אצבעותיו, עד שהיא מתעוררת לגמרי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.