רקע
אלישע פורת
הבהק אדום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשל"ח 1977

מתוך האשנב הנפער של הצריח נשקף המזח של גינוסר. סרט מוארך הנבלע בתוך הירקות. חנה ממתינה שם, בקצהו. היא יושבת על החוף ולידה מתגבהת ערימת הבננות המצהיבות. אלו הבננות שאיש הבננות של הקיבוץ הבטיח לסרן ברעוז: אם רק יחזרו הבחורים בשלום. עמוס מחייך לתוך נפשו כשהוא מעלה בדעתו איך ערימת הבננות הצהובה הולכת ומתמעטת. וממולה, מתגבהת ערימת הקליפות. ובתווך, בין שתיהן, הקצין כנרתי יושב וזולל. הוא כבר נישל את חנה מישיבתה שעל החוף, דחק אותה שתרעיד מקוצר רוח ליד שולי המזח. ואז נחת לו, בגהירה שלימה על ערימת הפירות. אם רק יחזרו הבחורים בשלום.

אבל עמוס אין לו שום טענות אל איש הבננות מגינוסר. הרי אמר מה שאמר מתוך תקווה. וגם אינו יודע שום דבר. הוא רק הבטיח: אם תחזרו בשלום, כולכם, אני והחברים נערוך לכבודכם קבלת פנים מפוארת. בכל מקום שתרצו. על הסיפון הצר שלכם. על שולי המזח או על החול הרך. וגם בתוך הנשורת הריחנית של האקליפטוסים. נערוך לכם מדורה גדולה. ניצלה לכם דגים. כל דג שתרצו. אמנונים או קרפיונים או אפילו צלופחים. לא חשוב שאנחנו מתעסקים בבננות. בשבילכם, אם תשובו, נהיה צולי דגים. הוא חייך. גם חנה מחייכת עכשיו, שהיא יודעת שהערב כבר קרוב. וברעוז ישוב ויירד סוף כל סוף מספינתו המצחינה. ייצא סוף כל סוף מן הצריח הסגור הזה. יקרב אליה. יאחז בידה. ימשוך אותה אל החוף. אל ריצודי הכסף של האגם. חנה מרעידה. ועורה, מתחת לבגדיה, מרצד ריצודי כסף זעירים. עמוס יכול ממש לחוש בריצודיה, מתוך הצריח שבו הוא ניצב. כאילו הגלים הרכים והחמימים של קמטי העור יכולים לחדור אפילו מבעד לפלדה. אבל הנדנדה הזאת, הספינה הזאת, אינה נחה לרגע. ממש כמו שליבו אינו יכול לנוח. מרוב נדנודי הספיקות הבאים וחוזרים וחולפים אותו. ומשיירים כל פעם כאבים דקים שצריך זמן, הרבה זמן, עד שיתפוגגו. איך באה ההתפוגגות הזאת? ברעוז יכול לשער: פשוט, החרדות הקטנות מתמוססות בתוך הדם. כמו כדוריות ירוקות. נבלעות בתוך העורקים, מתפזרות לכל אורך הגוף וחדלות. והדקירות הזעירות הנשלחות בו מדי פעם כבר אינן מעידות על כוחן. אלא רק שהיו וחלפו. מתוך קצוות צנורות הדם, מומסות לגמרי, הן עוד חיות כאילו. ממש כך עניין הדחיות והאישורים. בלילה מתקבלת תשדורת: כן, יוצאים. הלילה. תכננו הכול. ובבוקר, עולה רב-סמל דהאן, עייף כולו, מקיש על אשנב הצריח ואומר:

“עמוס? אתה שומע? הכול בוטל.”

כלומר: נדחה. גם חנה, על החוף, בקצה המזח, שומעת את כל נדנודי הספיקות הללו. גם היא, מבין האפרכסות החוגרות את שערותיה הרכות יודעת: יוצאים, והיא נדרכת לה. ורוצה אולי לרוץ אל שפת-המים אל הספינה. להודיע מהר לעמוס. שמע עמוס, אתם יוצאים הלילה. אבל זה כלום. והעיקר שתשוב בזמן. שעוד נספיק לרדת אל החוף, כמו שהבטחת. ואחר-כך היא שומעת: חזור, הכול נדחה. והיא מתרפה על מושבה משעינה ראשה אל תיבת המרכזייה שומטת את אפרכסותיה. ואצבעה מעצמה, על השולחן, משרטטת בתוך האבק הדק: עמוס. עמוס. ואחר-כך, תוך גחינה, היא משיבה אוויר והאבק פורח. ומה שלא נמחק בנשיפה מוחקות שערותיה, המסרבות להתרומם מעל תיבת המרכזייה.

לבסוף מגיע האישור. אישור סופי, חושבת חנה, שיצאו כבר. שישובו כבר. ורב-סמל דהאן עולה אל הסיפון, מקיש שוב על הפלדה האטומה ואומר:

“אישור סופי, עמוס. הלילה יוצאים.”

סרן ברעוז מעביר את כל התמונות בתוך ראשו, כאילו לפני עיניו. התמונות ממאנות לקבל מרות. והן, כאילו בכוחן העצמי, מסתדרות ברצף זה: הלילה תהיה ההפלגה. סוף-כל-סוף. לאחר דחיות מרובות. הפלגה שנייה או שלישית. כבר אין לו כוח למנות. הספינה טעונה כרגיל. ועוד בציוד הנוסף של הצוללנים: הפצצות, כלי המתכת וחלקי לבוש משונים. המנועים מופעלים, הרעדה מתגברת. הנערים מכווצים על הסיפון נחבאים מן הרוח. הצריח האחורי משמש להם מיסתור. ואחר כך ההתמסרות לשיוט. באין קול, כמו רחיפה. אבל שיקשוק המים נשמע. ולפעמים מקפצים דגים בירכתיים. ואורות משונים משתקפים בתוך הגלים המכים. מין פסי אור של זרקורי-תחתיות. האור עולה כאילו מתוך המים. כאילו מקרקעית האגם. אבל בהגיעו אל פני המים סר כוחו. והוא אינו מאיר יותר. הוא מתפזר מול העיניים ונעלם. צחנת הדיזלים מכה בפתאום. הכול בשל הרוח. תפנית מוזרה והיא חופנת את פליטת הדיזלים ומשליכה אותה ישר בפניך. כנרתי אינו מתרגש. הוא צופה הכול מראש. מפויח תמיד. גם אינו יכול להזדהם יותר. ודהאן הרי אינו מוציא ראשו מתוך הבטנונית. צמוד באורח חשוד אל מכשיריו. אף-על-פי שלבטח הוא רואה בצרת הנערים. ואף-על-פי שהוא יודע בתוך ליבו כמה הם זקוקים לו, דווקא עכשיו. בהתכווצותם.

“מי לעזאזל עוקב אחרי המצפן?”

נרעד פתאום ברעוז וממהר מתוך צריחו אל כנת המצפן. השמן מתמוגג עם תנועת הספינה ואפילו זורח בזריחות קטנות. כאילו הוא עוטף איזה גוש קרינה. אור הזרחן הירקרק מסתיר יותר משהוא מגלה. ועוד משווה לכל הדברים איזה מעטה צללים משונה. ואחר-כך רצף התמונות נע כאילו מעצמו, במהירויות משתנות. חריקות-פתאום, שכל מי שמכיר את הספינה הקטנה הזאת, יודע שפירוּשָׁן עצירה. ואחר כך החלקה באין קול. האטה ובלימה משתהית. ברעוז סוגר את המצפן ומייצב את הכנה. ניגש אל הנערים, מפריע אותם מרכינתם ואומר:

“זהו בחורים. זה המקום. כאן אתם צריכים לקפוץ.”

גם הנערים מוכים מנדנדת הדחיות והאישורים. גם הם מרעידים, אף-על-פי שעוד לא הספיקו להירטב. חליפותיהם השחורות מרקידות צללים על רקע המים המתבהרים. אם רק תשובו בשלום, אבשל לכם את דגי האגם כולו. ואחר כך עמוס ברעוז עומד יחידי על הסיפון, ורואה את הנערים משליכים עצמם לתוך המים. אחד אחרי אחד בחשאי. אפילו קול הטיפות המתרוססות אל דופן הספינה מוּחשֶׁה. אין רוח בכלל. ואורות גינוסר כל כך רחוקים. וכאן ממול, גבנוני דבשות משונים. חשיכה עוינת וברקים פתאומיים, רחוקים. רק אחרי שהנער האחרון השליך עצמו למים מעז דהאן לעלות. הוא מסתכל סביב, בולש מאחורי צריח הירכתיים רואה את דמותו של ברעוז מעל למים. עמוס כאילו חש בו מאחוריו ורוקע בעקבו לעומתו. ודהאן מבין, הופך פניו ונמלט אל בטן הספינה.

ועכשיו בא הזמן השטוח, המחליא. השעון ומרוצתו אין בהם בכלל למלא את הריקנות. לפי הפקודה מתניעים את הספינה, מגבירים את עצמת מנועיה עד הסוף. מרעישים ככל האפשר. כאן צריך לסמוך על הקצין כנרתי. ימים על ימים התאמן כנרתי בתחבולות: איך להרעים במנועים הרבה מעבר לכוחה הדל של הספינונת. בכך עסק שעות על גבי שעות. במזח, בגינוסר, בימי הבטלה המצהיבים.

עמוס מתכנס אל צריחו. עכשיו תסייר הספינה מול החוף המזרחי. חזור ושייט. בקולי קולות, בהפלטת גיצים, ברקיעות מתכת. אם אפשר, אפילו להעלות אורות בפנסים. להפעיל את כל הזרקורים. למשוך תשומת לב. להטעות, להתאמץ, לחרוק שיניים. הכול, ורק שיניחו לנערים.

הוא רואה פתאום את חנה: רכונה על המרכזייה. מלחשת ללא קול: עמוס, שתשוב, שכל הנערים ישובו איתך. כן חנה. תיקרת הצריח מגבילה כל כך. מֵדיפת צינה לחה. הפלדה רועדת. כנרתי משגע את כל הברגים של הגרוטאה הזאת. אפילו שתתפרק לא איכפת. אפילו שתינמס פתאום, אחוזת קדחת-חלודה שאין לה מרפא. רק הוא צריך לדאוג שלכל נער יישאר קרש. ואז אין שום בעיה: נאסוף את כולכם. לא נפקיר גם אחד. אצלי אין נבגדים. אתם רק היאחזו בקרשים בכל כוחכם. ובכל ציוד ההצלה שלכם. רק יאיר היום ואני אאסוף את כולכם. ואולי אפילו לפני זה. כדי שלא יבחינו בכם מן החוף המזרחי. הרי עוד מעט יתבקעו שם פצצות-התבערה. וכל החוף הרע יואר. הבהק אדום אחד ודם הנערים מותר.

השעות הזחלניות האלו משגעות. הפקודה אומרת: לסייר הלוך ושוב עד שיגיעו הנערים. ברצף התמונות מסתדרות עכשיו תמונות של ליל פחדים ומתיחויות. כלומר: המתיחויות הן העיקר, אבל מתוך צריחו של ברעוז נראה כאילו המתיחויות הן רק חלקו שלו. ואין לו שותף על פני האגם הזה. כנרתי מסיק את מנועי הדיזל. מזיע את נשמתו לתוך המנועים. הוא דואג לנערים אבל אין לו זמן. ודהאן בפנים עסוק כל הזמן. מתכתש עם מכשירי הקשר. את שעת ההשלכה החמיץ אבל לא יחמיץ את שעת השיבה. ברעוז כמעט מתחייך כשהוא מעלה בדעתו איך יצוץ ראשו של מאיר דהאן בדיוק כשיצוץ ראשו של ראשון הנערים, השב מן החשיכה.

“להפעיל את הזרקורים,” קורא ברעוז מתוך צריח הירכתיים. אבל אין איש על הסיפון והוא מפעיל אותם לבדו. קרני הזרקורים מתהוללות פתאום, באיזה מחול-טירוף שאין לו סדר ערוך מראש. סלעים מנצנצים מרחוק, צמרות אקליפטוסים מחזירות אורן, גדרות חלודות, מאורות תותחים. ופתאום ציפור לילה חוצה את פס האור, נדהמת, שוברת אל החושך. על קו החוף רושפות עיני חתולים רעות. ומעבר למוצבי החוף מאיר הזרקור עצמים קטנים בלתי מזוהים, המאירים כמו כוכבים קטנים.

עוד מעט נשוב, אומר ברעוז אל חנה. כולנו נשוב. ואז נרד אל החוף. נחליק על החול, פטוטרות העלים ידקרו ברגלינו. נשב בקצה המים. נקשיב לשיקשוק ולהמיה העולים מבין החלוקים. וחנה, בצריף המרכזייה הרחוק כאילו קשורה אליו באיזו מערכת-שמיעה משוכללת. היא שומעת הכול. היא כל כך חפצה בשובו. הוא יכול לראות ממש איך היא מנמנמת לה על התיבה ואיך ידיה נשמטות מעייפות, מסתבכות בין גלילי החוטים.

עד שהנערים שבים אל הספינה. הספינה דוממת לגמרי: המנועים הושבתו. האורות כובו וכל רחש לא נשמע. טפיחות הידיים של הנערים המטפסים במעלות הברזל נשמעות כמו דילוגי דגים במים. הנערים מתקבצים; מכווצים. מסייעים איש ביד רעהו. מתלחששים. ברעוז נטוי על פני המים. לבדו ניצב על הסיפון. כמה שעות הוא כבר ניצב ככה? הוא אינו מתקרב אליהם. הוא אינו מראה שום סימן שהוא חרד להם. כלומר רגליו הן שאינן משות. אבל ליבו העייף מכרכר סביבם. עוד מעט יתבקעו פצצות-התבערה ואש תושלך בכל החוף המזרחי. ברעוז כבר רואה את האנשים רצים בשפיפה אל תוך הספינה ואל מאחורי הצריחים. האשנבים פתוחים וקני המקלעים המשומנים מגששים מול נקודות האש. ממקום עמדו הוא מקשיב לשיחת הנערים:

מה קרה? מה התרחש שם? הכול יצא הפוך כל כך. לא צפוי. לא, לא בדיוק. השחייה מתחת לפני המים התנהלה כשורה, ומרגע השילוח ועד לחוף חלף הזמן כמתוכנן. אלא מה? מה עיכב? היו קשיים בהתמצאות. הכל שחור כל כך. כל הסלעים דומים. כל המפרצונים כאילו מפרץ אחד. כולם מכסיפים בחשיכה. שוקטים, חסרי גלים. מרחוק כבר נראו הביקתות המואפלות, החצרות. פרות מרחישות. כלבים מנבחים. ריח העשנים, מוכר כל כך, צורב את הנחיריים. ומה הלאה? למה התבזבז הזמן? אם התרוממת מעל למים יכולת לראות אפילו את סירות השודדים. מוטלות, הפוכות על גבן, נשענות אל קירות הביקתות. רק הושטת זרוע ואתה מצמיד אל הקוֹער את פצצת-התבערה. הסירות היו יבשות. שום טיפות לא הבריקו על הקרשים. מישהו הקדים והודיע לשודדים. והם מיהרו למשותן מן המים. אולי אפילו אחר הצהריים. לא, שטויות, זה לא יכול להיות. הרי היו תצפיות מתמידות. הרי התקיימו סיורי הספינה. כן, היו, אבל לא ראו ולא הבחינו. עובדה, היובש הזה, של קוער הסירות, עוד מצמרר את קצות אצבעותיי.

ואחר-כך בכניסה אל המפרצון, לאחר הזיהוי, תקלה נוראה. מפתיעה לגמרי. הם חסמו את הכניסה למפרצון ברשת מגן. אתה מתאר לעצמך: רשתות מגן חוסמות את כל פיות המפרצים. המבוכה התארכה. מישהו צריך היה לחשוב להחליט, לתת פקודה. היה מזל: מגזרי-התייל. זה לא היה מזל. ידעו שזה צפוי. לא, מה אתה מקשקש? לא ידעו. זה היה מזל גדול. עמוס אינו מש ממקומו. אבל ליבו כבר מקפץ בקפיצות משונות. כולם חזרו? רשתות מגן, צרות אלוהים, הצרות מתחילות. ועוד מעט הכל יבער. חנה אַל תתנמנמי עכשיו, אני מתחיל לדאוג. לא, זה עוד לא מסוכן. אבל הסכנה כבר אורבת. כבר היא מתקרבת. אני חש איך היא גולשת מגבעות החוף אל המוצבים. ומשם, מתחת לגדרות אל קו המים. ועל גבי המים, כמו חיתול של ערפל, היא מתנדנדת וכושלת. נדחפת ברוח המזרחית הקלה. אל הספינה. אם כולכם תשובו נהפוך את כל דגת האגם לבננות בשבילכם. ואת כל הבננות ניצלה לכבודכם על האש, ממש כמו היו דגים. עמוס אינו יכול לעמוד והוא נע. אבל לא אל חבורת הנערים. הוא נע לאחור. אל הצריח. וגם שם אינו יכול לעצור. והוא שב ומתקרב אל הנערים:

ובכן החלטנו לחתוך במגזרי-התייל. אי נוחות עצומה. העבודה בתוך המים. וכל הזמן צריך להישמר: אולי מישהו אורב. אולי יש מלכודת. ואין אוויר. כלומר האוויר נגמר מהר. וצריך לצוף ולעלות בכל פעם. לצפות שלא מתקרבים מלמעלה. בסוף כבר לא היה כוח לחיתוך. קרענו את חוטי-הברזל בשיניים. ואז נפרצה הפירצה. פירצה קטנה אבל אפשר היה להתגנב מבעדה. ואחרי הפריצה, למה התמשך הכול? למה אזל הזמן? לא התמשך. הכול התרחש במהירות נוראה. זה רק נדמה לכם. הייתם רחוקים. והזמן זחל אצלכם. אחרי הפריצה כבר היינו זהירים. ידענו שהם יודעים. צריך היה לבדוק כל צעד של התקדמות. אולי הניחו מכשולים אחרים? ככה התקדמנו באיטיות ובדקנו הכול. עד שהגענו אל הביקתות. לא היו אורות. שהינו בתוך המים דקות ארוכות. אולי יש שומרים עֵרים בחוף? אבל הכול היו אחוזי תנומה. מבעד לדממה שמענו את רעש-התופת שהקימה הספינה הרחוקה. מנועי הדיזל שלה הרעימו באוזנינו. ידענו שהכול מתרחש כשורה. כנרתי עשה את שלו. חושב סרן ברעוז. ממלא את תפקידו באמונה. אילו רק היה מלוכלך פחות. ואילו היה זולל פחות בננות. לאט לאט עלינו על החוף. ממש בתוך החצרות. הברקים הפתאומיים של זרקורי הספינה הפחידו אותנו בראשונה, אבל אחר כך הביאו לנו תועלת. בניצנוצים המבהיקים יכלנו לזהות את כל הסירות. בעין, במישוש, בבעיטה. לא שכחתם אף אחת? איך אפשר לדעת? אם כולן נשענו על הקירות אז זיהינו את כולן. חלקן היו שכובות בחצרות. כולן הפוכות ויבשות. הן היו מוטלות כמו גושים חצובים. טיילנו ביניהן ממש כמו בין פסלים דוממים. רכנוּ אל כל אחת והצמדנו אליהן את פצצות- התבערה. במקום אחד היו שתי סירות סמוכות ויכולנו לחסוך לנו פצצה. עד שסיימנו ושבנו אל המים. שוב טעינו. ונתקלנו ברשת המגן, אבל ידענו שהפירצה כבר עשויה, והזמן התבזבז בינתיים. שחינו לאיטנו לאורך הרשת עד שהגענו אל הפירצה. שודדי-הדגה ניסו להתחכם לנו. ואז אספנו אתכם ושבנו אל הספינה. ועכשיו אנחנו ממתינים. עד שישובו האחרונים. כן אבל הזמן אוזל במהירות נוראה. מתי יתבקעו הפצצות? סרן ברעוז מציץ בשעונו. מישהו חונק את הזמן ומאיץ ומאיץ. כשיבוא קול ההתנפצות יקדים אותו ההבהק העצום. כל האגם יאודם פתאום באיזה זוהר מאדים. אם לא ישובו הנערים מיד יתנהלו החיפושים לאורו החיוור של השחר. וזה יהיה רע. אם יילכדו באור המלא רע יהיה מזלה של הספינה. שתלך הספינה לכל הרוחות. אבל איך ישיב את הנערים אל המזח? אל ערימות הבננות?

“כולם חזרו?” שואל ברעוז את הנערים.

ובליבו הוא אומר בשקט לחנה: הכול כשורה, את יכולה לדווח הלאה. ממתינים לאחרונים. אני לא זז, את יודעת. אצלי אין נבגדים. את שומעת? תתפללי למעננו שהלילה יארך. כי באור לא יהיה טוב. הנערים אינם משיבים דבר ברור וברעוז מתקרב אליהם וחוזר על שאלתו.

“חסר אחד,” אומרים הנערים.

שמעת חנה? חסר אחד. הוא לא נעדר. הוא יגיע. הוא משתהה לו בתוך המים. אני לא יודע למה. לא, אני לא יכול לנחש למה הוא משתהה. הרי שמעת: רשתות-מגן מפתיעות ואולי גם מכשולים נוספים. והעייפות חנה, העייפות הקשה.

כמה שעות הוא כבר במים? לא, אַל תודיעי שהוא נעדר. אצלי אין נעדרים. וברעוז אוחז בחוזקה את ידיות המקלע הצוננות. כמה שהוא כמֵה אל הנער. כשיעלה האור החיוור של השחר תחצה קרן בהירה את המים. ממש מעל לחורשות כפר-נחום אל גינוסר. בתוך הקרן המאירה ברעוז יכול לראות את הנער. פניו מחווירות מתשישות, והוא חותר בתוך האוויר המופז. זהרורים מקפצים מתחת לו. ואין לדעת מכאן, מן האשנב הצר של הצריח, האם זהרורי מים אלה או זהרורים של אור. ברעוז צועק אל הנער. מנפנף אליו בידיו. אבל הנער אינו שומע.

“אולי תרעיש במנועים שלך,” הוא מתכעס על כנרתי. אבל גם רעם המנועים אינו מגיע אל הנער.

“קומו גם אתם,” צועק פתאום ברעוז אל הנערים המכווצים, “תעזרו לי להשיב אותו.”

הם קמים, שיכורים מעייפות, וקוראים אליו בקולותיהם. אבל הנער אינו שומע שום דבר. הוא נישא כבחלום, נטוי על הקרן הבהירה ושט ומתרחק ומתעלם לגמרי מן הספינה מן הנערים ומסרן ברעוז, שנפשו יוצאת אליו.

“אלוהים, שלא נאחר,” אומר ברעוז. ידיו הלבינו מחמת המאמץ. והוא מסיר אותן מעל ידיות המקלע, ומפשיר אותן לאט לאט. חנה, הוא מלחש, אני כבר רואה סיוטים, מרוב הדאגה. והוא קופץ אגרופיו, בכוח, להחיש את זרימת הדם באצבעות.

מחוגי השעונים הזורחים באפילה, מוליכים מעכשיו את הזמן. מישהו לוחץ את הזמן מלמעלה. לאן הם מוליכים אותו אי אפשר לדעת מן הסיפון. האופק חשוך מדי, צר מדי וברעוז אין לו עכשיו פנאי לעסוק בתחזיות. בחבורת הנערים המתגודדת בשולי הסיפון מתעוררת רחישה סואנת.

ברעוז אינו מתקרב אבל הוא שומע: עוד שלוש דקות. עוד שתי דקות. ואחר-כך אומר שם איזה נער: בדקה הבאה הכול יתרומם. וכשמתבקעות פצצות-התבערה בחוף המזרחי נגמר הלילה בבת אחת. הצלחה גמורה, אומרים הנערים. בדיוק על הדקה. ההבהקים האדומים המבליחים מבין החורשות והביקתות מאירים באור מוזר. כאילו איזו שמש אחרת מבקשת דרך לעלות. ההבהקים האדומים כל כך עזים עד שהם מושלכים אל המים ורצים בעזרתם, בדילוגי אש משונים, אל החוף שבמערב. ברעוז מזעיק את הספינה. הוא שולח את כולם אל הצריחים. עכשיו, מיד, תיחשף הספינה ואי אפשר להשתעשע עוד. חנה, הוא מלחש, את יכולה להעביר הלאה: הצלחה גמורה. כל סירות השודדים עלו באש. עד אחת. עדיין לא גילו אותנו. עדיין שקט על פני האגם. ומראה התבערות ממש משגע. כולם חזרו? שואלת חנה מרחוק, מן המזח. חסר אחד, אומר עמוס, אבל לא אזוז בלעדיו.

אחרי האש מגיעות גם ההתנפצויות. קולות חזקים, קצרים ועמומים. הנערים סופרים את הקולות. ברעוז מסתגר בתוך צריחו. עכשיו הוא יכול לראות בבהירות גמורה: הנער מפרכס בין הגלים הקטנים, המתעוררים עם רוח השחר. אור הבוקר מגלה את הספינה. מן המוצבים הנמוכים שעל החוף מתחילים להרעים המקלעים הכבדים. אולי אפילו תותחים. הספינה אינה פונה מערבה. היא חגה הלוך ושוב. כאילו נפגעה. כאילו היא ציפור פצועה. כנרתי ייאלץ להפעיל את כל כוח מנועיה. וגם לחסוך. שאי-אפשר לדעת מתי יתגלה הנער. הדי היריות נשמעים הרחק מערבה. אולי אפילו עד לנמל הדייגים של טבריה. הדייגים חוששים, מהססים. אינם יוצאים לדיג הבוקר. מצפים לספינה האפורה העייפה, שתשוב ממסע לילה. האור עולה. מה יהיה?

כשתשובו כולכם, אמר איש הבננות, אערוך לכם נשף כזה שכל בתי הקפה בטבריה יתקנאו בו. אני אשיב את כולם חושב סרן ברעוז. על אף האור על אף הבוקר על אף השעה המתאחרת. הוא פוקד על הנערים לצפות היטב לכל העברים. שלא יחמיצו פקק נישא, בקבוק מרחף, קליפה מתנענעת. הנערים משנים מקומם בכל פעם כשהספינה חושפת צד אחר שלה אל החוף המזרחי. מתוך הצריחים נוהמים המקלעים המשומנים. הקנים מרעידים וכל מסמרי הספינה מזדעזעים. ברעוז עוקב אחרי הנערים. הוא חושש שמא יפלו לתוך המים. מחמת העייפות. הוא היה מאמץ אותם כולם וקושר אותם בחדר-המנוחה שלמטה. עורם אותם על המזרונים ואפילו חס מלהעירם כשיגיעו אל המזח. שמישהו אחר ירע להם. ויחזיר אותם אל האור הבהיר של היום. אל צוהב הבננות הקורע את העיניים.

פתאום צועקים הנערים. מנופפים בידיהם. רצים אל הצד החשוף. מחליקים, קמים וצוהלים. הנער חי? ברעוז מקשיב מתוך צריחו, בהפוגות שבין רעימת המקלעים. האחרון הגיע. הם קוראים, בשחייה. הם מושים אותו. דהאן כבר שם. כאילו חיכה כל הלילה לרגע הזה. משיב את הנער לחיים, בתוך זרועותיו. פצוע כנראה. אבל יחיה. אין מה לדאוג חנה. דהאן יטרח עליו ולא ימוש ממנו עד שיתאושש. הנערים צובאים על הפתח. אחר-כך הם נבלעים בו אחד אחד. ממהרים בעקבות דהאן. הספינה, כמאליה, כבר הפנתה חרטומה מערבה והיא ממהרת להסתלק. הבהקי המקלעים מן החוף עוד מגששים אחריה. אבל היא כבר חומקת מהם. בדרכה היא משלחת באגם גלים אלכסוניים, כאילו היתה ציפור מים ענקית.

מזח גינוסר קרב במהירות. היום כבר הבהיר לגמרי. ברעוז עובר בין הצריחים. פורק את המקלעים ונועל את האשנבים. ליד כנת המצפן הוא מתעכב לרגע. השמן איבד את כל מאורו הזורח. הוא מכסה על השמן בכיסוי הבד, שלא יישאר חשׂוּף לשמש. ואחר-כך הוא עומד, גבוה מעל כולם, ורואה את הנערים כושלים ויורדים אל החוף. דהאן עומד ליד המדרגות ומשלח אותם אחד אחד. אפילו כנרתי יצא לרגע להתבונן. הנערים נבלעים חיש מהר בין האנשים המצפים להם מעל המדרגות.

ואחרי שמדמימה הספינה יורד סרן ברעוז בסולם אל המזח. הוא הולך לאיטו. בקצה המזח שם, צריף המרכזייה. בתוך החדר, ראשה רכון אל התיבה, חנה ישנה. אפסת כוח מעייפות. הוא נכנס וחופן את שערה בידו ומניח לו לצנוח לאט מבין אצבעותיו. חנה נבהלת:

“מה קרה עמוס? כולם חזרו? מה השעה?”

וברעוז מקשיב לה וכאילו משיב: אצלי אין נבגדים, חנה. ואף אחד לא נעדר. ועכשיו קומי לך ולכי גם את לישון. כי עוד מעט יבוא איש הבננות ויתחיל לבלבל את המוח. והוא עומד וממשיך להגיר את שערותיה בין אצבעותיו, עד שהיא מתעוררת לגמרי.

המלצות קוראים
תגיות