רקע
אלישע פורת
ישועה בשלגים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשל"ח 1977

שום איש לא שם על תחזיות החזאי. האנשים יושבים מצופפים מסביב לתנור ומסביב לארובת-הפח המאולתרת שלו. ארובה משונה המטפסת על הקירות ומשתרגת מסביב לחדר. גם סרן ברעוז בין היושבים הדבקים אל התנור. חזות החזאי קשה. כבר כמה ימים שהיא מהלכת קדרוּת על האנשים. סופות שלגים, ערפילים כבדים. תנאי ראוּת איומים ורוחות מטורפות. סרן ברעוז נזהר שלא להיגרר אחרי האנשים. מרוב כעסם על החזאי הם מזלזלים בתחזיות. אבל לא הוא המציא את השלג המתקרב. אילו היו כאן איתו, מסביב לתנור הזה כִּנַרתִּי ודַהָאן אולי היו הדברים מתרחשים אחרת. את כנרתי היה מפקיד על כל המנועים שבסביבה. מנועי השריון ומנועי המכוניות ומנועי זחלילי-השלג. כנרתי כבר היה משגע אותם. עליו אפשר לסמוך. אפילו בתוך תוכה של סופת שלג ארורה. ואילו היה פה דהאן, היה מפקיד אותו על כל מכשירי הקשר והרדיו. דהאן היה צוחק. זה הכול? זאת לא עבודה, בחייך, עמוס. ומתוך אדישות קלילה היה מתלבש גם על מכשירי הטלוויזיה.

“שיהיה טוב לנערים,” הוא אומר. “שלא ירגישו בעצב הבדידות.”

ואילו היו פה שניהם אצלו, גם דהאן וגם כנרתי, אולי היו הופכים לצחוק את כל תחזיות החזאי. הם היו מעלים איתם מעמק גינוסר, מן הכנרת, וממעמקי השנים את הקיץ הנצחי האופף אותם בזכרונו. ומסביב היתה קמה לה לתחייה ארץ הקיץ שאינו נגמר לעולם. ארץ השמים התכולים, רוחות קלילות של אחר צהריים חמימים וריחות הרקבובית של חלקות הבננות.

אבל בין היושבים הנדחקים אל התנור הוא לא יכול למצוא את דהאן. גם לא את כנרתי. ומעבר לסף, אם יקום פתאום ויפתיע, ויפתח את הדלת במין תנועה חפוזה, יהיה רק חושך. גשם קר שעוד מעט יהפוך לשלג כהה. וחנה לא תעמוד שם. הוא לא יראה אותה מרעידה מתחת למעיל החורף המצחיק הזה שלה. היא לא תקפץ ברגליים קפואות ולא תזנק מעבר לסף, והיא גם לא תקרא אליו:

“עמוס, מתי ייגמר כבר החורף הזה?”

השלג מתקרב ועמוס שוקע לתוך החמימות העולה מן התנור, לתוך האדים העולים מבגדי האנשים הספוגים לחות. מחר, כשיֵצא מפתח הבניין תלבין כל הבזלת השחורה. הכול יהיה עטוי במכסה לבן. מן ההרים הרחוקים שבמזרח ועד לגבעות שבמערב. ומה כבר אפשר יהיה להועיל? רק להעביר כמה ימים בשעשועי שלג?

“סרן ברעוז, אל המרכזיה.” מנער אותו קול שנכנס אל החדר. עד שעמוס מזהה את הקול ועד שהוא מבין שהקול מכוון אליו, ועד שהוא חורג מתוך קורי-ההירהורים המנומנמים החמימים חולפות כמה שניות. כן, הוא בא מיד. מאין מתקשרים? מן המוצב המרוחק. כן, מה קורה שם? בינתיים לא קורה שום דבר. אבל התחזיות קשות. והאנשים המועטים שם חוששים. ממה יש לחשוש? שואל עמוס ובליבו הוא כבר יודע את התשובה. מן הניתוק, מגיע הקול המרוחק בקו הטלפון. אבל איזה ניתוק? הרי הדרכים כולן פתוחות. כן, אבל החזאי חוזה חזות קשה. ואי-אפשר להסתמך רק על תחזיות הלב. והדרך, גם ככה היא משובשת. והגשר המיושן, הגשר העתיק הזה. לעזאזל הגשר המחורבן הזה, שמימי התורכים. אי אפשר לדעת מתי יקרוס תחתיו. שמע; שמע; מעודד סרן ברעוז את הקול המודאג. גשרים אינם קורסים כל כך מהר. ותראה עוד: אם הגשר הזה הוא שריד מימי התורכים הוא לא יעבור עוד חורף מחורבן אחד? יעבור או לא יעבור אי-אפשר לדעת. כבר הופתענו לא מעט בעת האחרונה. אתה מתחייב שלא יקרוס? וחוץ מזה זה לא רק הגשר ולא רק הדרך. וגם לא נהר-האכזב הזה שהתמלא פתאום והוא מאיים על המוצב. לא, כל זה לא. אז מה? שואל ברעוז. האנשים, אומר הקול שבטלפון. האנשים מודאגים. הם לא מזלזלים בתחזיות. יהיה בסדר, משיב עמוס. תגיד לאנשים. לא נפקיר אותם. ואיש לא ינותק.

אחרי השיחה לא היה לו רצון לשוב אל החדר החם. פתאום נתקף חריצות מוזרה. והוא התחיל להתעניין במיפקדה: בדקו היום את הדרך למוצב? מה בדיוק מצבהּ? יש בה סימונים למקרה של שלג? איפה בכלל יש סימונים למקרה חירום? מוטות צבעוניים, או מה. אני באמת לא יודע. מישהו צריך לדעת. הרי שמעת את התחזיות. ומדי פעם זינוקים אל המרפסת. או אל הרחבה הבוצית כדי להרגיש אם זה גשם או כבר שלג. הוא מפשיל את שרווליו, ונוגע במים במו ידיו, ובכל פעם שהוא חוצה את הסף, שמישהו התקין עליו שק קרוע וקצת נסורת, הוא נזכר בחנה, המרעידה מעבר לדלת:

“מתי כבר יחלוף החורף הארור הזה?”

ואלו היה פה כנרתי עימנו, הייתי אומר לו: תכין לי שלושה כלים ללילה. תכין ציוד סימון. תבדוק את המנועים. קח בחשבון סופת שלג עקשנית. כזו שמתחילה בהפתעה חרישית ועוטפת אותך לאחר כמה שעות עד שאתה נחנק. שלא נקום פתאום באמצע הלילה ונצטרך לארגן, בצורה חפוזה נורא משלחת הצלה אל המוצב המנותק. שלא השלג מאיים עליו, גם לא הדרך המרוטשת. גם לא הפלג הזה שגאה פתאום. אלא מה? האנשים מודאגים שם. זה הכול. ומי, לכל הרוחות מארגן כך את הדברים שלא יקחו בחשבון גם אפשרות של ניתוק? מסוגר בין הגדרות הזמן מתקרקס לעיניך: כמה ימים זיווניים, מאיירים, מוכי-שמש, מסנוורים. אבל לנוע בדרכים אי-אפשר. ולהחיש אספקה אי-אפשר, ולהניע אנשים לחופשות אי-אפשר. ויותר מן הכול: הרי זה הפחד הזה, שאינו מוסבר כל כך. הפחד מפני הניתוק.

עמוס ברעוז אינו משתהה עוד. הוא מזעיק את האנשים. שולף אותם מן החדרים החמים, מתוך מאוּרוֹת שקי-השינה. אף-על-פי שהגשם עוד כבד הוא מארגן יציאה חפוזה לסימון המסלול. הדרך אל המוצב חייבת להראות גם בשלג הגבוה. לאנשים המתאוננים הוא אומר: סכנת הניתוק של המוצב כבר נראית בעין. עכשיו עוד משחיר קצת נתיב הבזלת. כשיתחיל השלג לא נראה כלום. האנשים מתפזרים בין הזחלים ומכינים את הציוד, את כלי הסימון. הם ניגפים במכשולים, מחליקים בתוך הבוץ, קופאים מקור ומקללים ללא הפוגה. והשלג עוד איננו נראה. ואחר כך ביציאה, עמוס מתבונן בהם כשהם מסתדרים בשיירה הקטנה, מעוררת הרחמים. והוא בולש ומבקש בעיניו את דהאן. את מאיר דהאן. לו היה יושב בזחל המוביל ומרגיע את הנערים. אבל דהאן אינו כאן. וגם לא יהיה. והצללים הרחוקים שם, מעבר לרחבה שטופת הבוץ אינם חורשות גינוסר העבותות. אלא צללים של תלוליות בזלת רחוקות. והבהירות הזאת, הנקרעת מפעם לפעם במזרח אינה פני האגם המבהירים בחלוף מעליהם העננים, אלא עמקים רחוקים, משורגי בזלת, שהערפל מתגבר בהם. ולפעמים בשל איזו קרן אור מפותלת אפשר לטעות ולחשוב שהערפילים הם מישטחי מים.

“ימח שמו החזאי הזה,” נישא קול מריר מתוך אחד הזחלים. “הלוואי והיה פה, במקומנו. היה אז מתנבא אחרת. הקיץ היה אז מקדים בהרבה.”

אבל ברעוז אינו מרפה. והוא מטריד את האנשים: כפפות יש? פטישים יש? יתדות, צבע, חבלים? ואל תשכחו את כבלי הגרירה ואת הפנסים. אחר-כך הוא מפעיל את מכשירי הקשר. האנשים הרכונים על המכשירים מוארים פתאום באור הירקרק והחיוור. על לוחות המחוונים ניגר הגשם. הקשרים מכורבלים ממש כמו דובים. והצמר כבר מתחיל לספוג לחות ולהדיף את ריחותיו. וכשיוצאת לבסוף השיירה הקטנה אין איש על הרחבה הבוֹצית שינפנף לה לשלום. אין איש עומד בתוך האור ומבטיח להם שיחזרו, כי התה יתקרר והדייסה תצטנן. אין איש מבטיח להם שום דבר. רק בוץ על הרחבה וקרעי עננים חולפים. וגם אם היתה עומדת לה חנה שם, מוארת במלבן האור של הדלת, או אפילו נרטבת במקצת, על המרפסת אי אפשר היה להבחין בה בשל הראות הלקויה. ואי אפשר גם לשמוע את קריאותיה בשל השמיעה הגרועה. ורק איזה ענן תועה, המתלפף באקראי מסביב לאיזו יתד חלודה יעורר פתאום, לשנייה חריפה אחת, את זיכרה של חנה המרעידה בתוך שרווליה הנסרחים:

“שתשובו מהר. אני אכין לכם קפה. ואל תאחרו.”

אבל לא ברק עיניה הוא זה, שמתנודד מצד אל צד, אלא אורות החנייה הקטנים של הזחל שבשיירה. ולא קולה הוא המנהם באוזניו של עמוס ברעוז. אלא קולות המנועים ואיוושת מכשירי הקשר וקיטוּרָם המר של האנשים.

ברעוז משאיר כף יד אחת לא מכוסה. למרות הקור. והוא בודק בכל רגע אם זה גשם או שלג. הפנים מכורבלים העיניים כמעט נעלמות ורק היד מהימנה לבדוק. בתחילה מסתדר הכול כשורה, במרחקים קצובים נתקעים הסימונים. האנשים יורדים ועולים, מתחממים מעט תוך עבודתם. ומגדפים את כל רואי-השחורות. ברעוז טורח להסביר שהחזאי אינו רואה שחורות. הוא רואה שלגים. והשלגים אינם שחורים. אבל מי פנוי להלצות. השיירה מתקדמת לאיטה. הדרך קשה ומלאת מים. וברעוז כל כך מתגעגע אל כנרתי ואל אילתוריו. הוא היה בעל תחבולות אמיתי, ולא היה נותן למכונות לשטות בו. הוא לא היה חושש כל רגע שיחליקו מן הדרך ויתקעו בתעלה. הוא היה כל כך בוטח שהיה אומר לאנשים: אתם יכולים להשאיר את כבלי-הגרירה במחנה. אין צורך בכבלים כשאתם יוצאים איתי. וגם כשהיה מתחיל לרדת השלג הוא לא היה נבהל. זה רק שלג. כמו גשם קפוא ולבן. מה אתם נבהלים? וסרן ברעוז שולח את כפתו הגלויה אל מחוץ לדופן הזחל ומחזיר אותה כשהיא ממולאה בפתיתי שלג. זהו. השלג בא. החזאי צדק, לכל הרוחות. עכשיו צריך למהר. והוא מאיץ באנשים. הפנסים מאירים את הגרגרים. הרוח העזה מעצבת צורות אין סוף במטחי השלג. כל מה שעל הזחל מתחיל לאסוף שלג: כתפי האנשים, מכשירי הקשר, ארגזי התחמושת. הנהגים מבקשים להתלונן. הראות איומה. אין רואים את הדרך. ברעוז קופץ אל הדרך ומסמן בידיו לנהגים. הוא הולך עכשיו לפני השיירה הקטנה כמו רועה של צאן פגוּעוֹת. רק להטיל את הרובה על הכתפיים, לשלב את הידיים סביבו ולקפץ קפיצות רועים. אפשר להפוך את הפנים אחורנית ולשרוק אל הזחל הראשון, ממש כאילו היה משכוכית. ואם ייבהל, ואם יעצור, ואם יחליק אל התעלה אפשר לשדל איתו במיצמוצי שפתיים ומלות חיבוב. ולפתות אותו בחופן חרובים מתוקים. ממש כאילו היה אייל סרבן. אבל אם יעמיקו גלגליו בשלג, או אם השרשרת תיסתם בתערובת הנוקשה הזו של בוץ וקרח, אין ברירה אלא לגשת אליו קרוב, כמו אל אייל מתמרד, ולהכות אותו היטב באחוריו. שיזנק בנהמת כאב. שיופתע ממהלומת פתע בזנבו. שיתאמץ, שיחרוץ לשון, שינשוף את כל האוויר החם שעוד נותר בריאותיו. וסרן ברעוז יכול לראות, במבטו המוסב לאחור, איך נפלט האוויר החם ממנועי השיירה ועוטה מיד אדים אפרפרים. ממש כאילו היו מתנשמים שם בני-צאן נאבקים. אבל ברעוז אינו עוצר בהליכתו. הוא מאט, אבל ממשיך. יש איזה קסם מהפנט בהילוך הנועז הזה אל מול השחור. מלפנים אין רואים מאומה. השלג מוטח בעיניים ובפנים בהצלפות מכאיבות. שום אור אינו נראה במרחב. שום מרחב אינו מתפנה בין קרעי העננים, הערפל והשלג המוצלף. אף-על-פי-כן ברעוז ממשיך ללכת. ברגליו הוא חש וממשש את דופן הדרך. והוא ממשיך ומאחוריו, במין בטחון מוזר, בנהמות עולות ויורדות מתקדמים כלי הרכב של השיירה. אין עצירה ואין שום מלים נשמעות. לפעמים השתהות קצרה לצורך היחלצות וזה הכול. כשהרוח פוגעת בדופן הזחלים ושבה אליו הוא יכול לשמוע את נקישת מוטות הסימון, את חבטות הפטישים על יתדות החיזוק. את דלתות הפלדה נפתחות ונתקלות בדופן ומוברחות שוב בקולות הברגה צורמים. ויש לו מין הרגשה חמימה פתאום בתוכו. אף-על-פי שכולו רטוב ומכוסה בשלג. הרגשה ששום דבר אינו יכול לעצור בעדו. והוא יכול ככה להמשיך, מרחף, חסר גשמיות, ואפילו אינו חש ברגליו הקפואות. כאילו חנה ממתינה לו שם, בקצה החשיכה הזו. כאילו לא סופת שלג נוראה עכשיו וסכנת ניתוק קרובה. אלא מהלך איטי ונעים על מזח מואר הנשלח לתוך אגם שליו. ובקצהו, ממש מעבר לקרש האחרון מצפה לו החמימות התכולה של המים הרבים. חמימות עוטפת שאפשר לצלול אל תוכה. להתכסות בה עד מעל לראש. ולהרגיש, כל הזמן לחוש, באיזה בטחון שאינו מוסבר, שמאחוריך מתרחש הכול כראוי. וגם אינך צריך להסב ראשך בכלל. יותר מזה: אסור לך להסב ראשך. שאם רק תיכנע לאיזו הרגשה חולפת של חרדה, ותיסוב לאחור יפוג כל הקסם הזה ואתה תחוש פתאום איך מחלחלת הרטיבות הקרה וחודרת מבעד לכל שכבות הבגדים, עד לעצמות הכתף.

עד שהשיירה נתקעת. התקיעה מתרחשת ממש באמצע הדרך. עמוס משער שהשיירה נבלמת ממש לפני הגשר התורכי. גשר הבזלת הנמוך שמתחתיו מתפתל לו פלג הררי המאיים פתאום להתנפל על המוצב. אסור לשמוע רק לתחזיות החזאי. יש צורך דחוף להאזין גם לתחזיות הלב. למה שהן מבשרות. וגם עכשיו, שהזחלים אינם זזים ואפילו אינם יכולים לפנות לאחוריהם ולהסתובב אסור לזנוח את תחזיות הלב. אף על פי שרעש המנועים ושריקת הרוח מחרישים כל קול, מדמה ברעוז שהוא שומע את מרוצת המים מתחת לגשר. אם לא יקפאו המים וימשיכו לרוץ על פני השלג יוכלו לכוון דרכם לפי מרוצתם. אסור לפקפק. יש להאמין לחזאי הלב. ברעוז משלח את השיירה הקטנה בחזרה, אל המחנה. אבל השיירה תקועה. הבוץ והקרח נאחזו בין חוליות השרשרות ואינם נותנים לזוז. האנשים מצטופפים, דבקים אל המנועים המהמים. חמימות המנועים ממש חודרת מבעד לעטיפות העבות של הצמר והגומי. ברעוז חושב שאילו היה פה כנרתי עכשיו לא צריך היה לפקוד פעמיים. כנרתי היה יושב אל הגה כל אחד מן הזחלים הסרבניים ובמו ידיו היה מסב ומחלץ את השיירה ומוביל אותה בחזרה אל הכפר ההרוס. אל מחסה מפוקפק ודולף. עד שתישוֹך סופת השלג הזו, והשמים יצטללו. אבל עכשיו כנרתי איננו כאן. ואי אפשר להזיז את הזחלים. וברעוז חושש שיצטרכו לעשות כאן את כל הלילה. בחיק המנועים המגוננים מפני הכפור. במכשירי הקשר מפעפעים קולות חלושים. מן המוצב קוראים אל המטה. ומן המטה מבקשים את השיירה. הקולות באים בזהירות מתוך הסופה, מבקשים אחר השיירה. מה קורה? מה זה נתקעו פתאום? איזה גשר תורכי ארור חוסם את הנתיב? ומתי כבר יגיעו אל המוצב, לכל הרוחות? האם אינם מרגישים שסכנת הניתוק אורבת לאנשי המוצב. הנה היא כבר רובצת מעבר לסלילי התייל הדלים. דרוכה מעבר לקורות המחלידות של השער הנמוך. צריך למהר ברעוז, אסור להיעצר. ברעוז נכסף עכשיו לקולו של מאיר דהאן, שיצא זה ויעבור בין הנערים ויארגן את קבוצת המתנדבים. שיאמר הוא לנהגים אתם תשארו פה, שלא תדממו את המנועים. אל תעזו לעזוב את כלי הרכב. ואנחנו נמשיך. מוטות הברזל על שכמינו, היתדות נטויות על כתפינו והפטישים תלויים בחגור. שירגיע דהאן את הנהגים המתקוממים לרגע ונבהלים. סכנת ניתוק? והלא לנו היא אורבת פה, מאחורי כל גוש שלג שבצד הדרך. הרי אנחנו ממש מכותרים. לכודים במלכודת. וטוב שאינם יודעים על הגשר התורכי המאיים לקרוס. וטוב שגם אינם יודעים על אימת המים הגואים. וטוב שאינם שומעים לחזאי המתנבא להמשך השלגים והסופות.

האנשים יורדים מן הזחלים ומעמיסים על גופם את ציוד הסימון. וברעוז מכנסם ופולט במהירות, לתוך הרוח המקפיאה: עד כאן עם הרכב. עכשיו הרכב תקוע. מכאן עד המוצב סימון רגלי. ננוע לאט. לעזאזל, הכי לאט שנעתם אי-פעם. כולנו יחד. אסור למעוד. ולא להיבהל. הגשר העתיק סמוך לפנינו. מתחתיו זורמים מים שלא קפאו. ובעזרת המים יוקל עלינו הניווט. מוכרחים לפרוץ למוצב. עד הבוקר. ואחר כך החלו אורות הזחלים לעמוֹם. וקולות הנהגים נחלשו ורעם הרוח גבר. כל התילים והתלוליות, כל מצבורי הבזלת שבאור כל כך קל לנוע ביניהם מסוכים בלובן עכשיו, וגם הבוקר הבא לא מביא שום אור, שום בהירות.

גם לבוקר לא טוב. סופות השלגים נמשכות. מתחדשות וביתר תוקף. אי אפשר לשמוע את קולו של החזאי, ואיש גם לא שם על תחזיותיו, רק הצורך הדחוף הזה: להאמין בתחזיות הלב. לחוש שהמוצב כבר אינו רחוק, להיתקל בגדרותיו החיצוניות. ליפול לתוך בונקר רטוב, מהביל מאדים. להיחלץ. עוד צעד אחד. עוד פעם אחת. לשוב, לחזור על עקבותיך. להינשא באיזו רוח מעל לשלג הרע הזה. לנחות בצהריים מצהיבים אל שפת המזח שלחוף גינוסר. להתפלש בעפר החוף. להינגף בחלוּקים. אסור למעוד, אומרת חנה. אז חזקי אותי. החזיקי בי שלא אֶמעד. אם תיפול ניפול שנינו. אומרת חנה. אם תיפול, ניפול כולנו. אומרים האנשים. ברעוז מתאושש ונסמך על מוט הסימון. האנשים מכים בפטישים על יתדות החיזוק. לאט, צועק ברעוז פתאום, לאט. אסור למהר. שלא נאבד את הנתיב. האנשים נושאים אליו עיניים עייפות. קבוצת המתנדבים מתלקטת אל מוֹט הסימון. המשחיר בתוך השלג. אין בהם כתם של יובש. אבל גופם מהביל. אולי הם אפילו מזיעים מתחת לבגדים. ברעוז מתרומם. הוא אינו נסמך עוד על עמוד הסימון. הוא ניגש לאיטו אל ראש הקבוצה והאנשים מהלכים אחריו. לאיטם, מתנודדים. איזו בהירות קלה של בוקר מתאחר מתפתלת כבר בין הצללים. ופתאום מכים ריחות מוכרים בנחיריים. צלילים מוכרים נשמעים, קרובים עד כדי מחנק של התרגשות. ותיכף גם נתקל מישהו בגדר מכוסה שלג, בשלטי-פח נדים ברוח ובגלי אשפה. ברעוז מקיף לאיטו את הגדרות. הוא מבקש את השער. אסור להיכנע. צריך להישמע לתחזיות הלב. אסור לזנוח את הצורך הדחוף הזה להיענות לקריאותיו. בקצה ההקפה נמצא הפתח. לא להתייאש. יש שער גם לגדרות המפתיעות הללו. האנשים משתרכים אחריו באפס כוח. מוטות הסימון מושלכים ליד השער. גם היתדות נזרקות, גם הפטישים. אין בהם יותר שום צורך. חריקות הברזל של השער הנפתח נשמעות כמו יוצאות ועולות מתוך חלום אפור. הנתיב מסומן, חושב ברעוז. שרק הגשר לא יקרוס. הם חוצים את השלג שהגביה מתחת לשער. אילו היו ילדים היו מתנפלים עכשיו אל חיקו הצח והמלבין. אבל הלב גס עכשיו בכל המשליג כאן מסביב. ממולם מתכהות צלליות פתאום. אנשי המוצב המועטים מתלקטים מתוך החורים. כאילו הודיע מישהו ברמקול. האנשים מתערבים בין רגע אלה באלה. וברעוז יכול לשמוע:

כל הלילה עקבנו אחריכם. כל הגדוד עקב אחריכם. עזוב אל תספר מעשיות, כולם ישנו. אני מוכן להתערב איתך שכולם נוחרים גם עכשיו. אל תדברו שטויות, איך הנתיב? מה גובה השלג? מה הסיכויים להחלץ? ומה אומר החזאי?

“הנח לחזאי,” מצטעק ברעוז, “הנח לחזאי לכל הרוחות.”

אנשי המוצב מושכים בהם אל החום. אל המטבח שמתחת לשלג. עברתם על הגשר? הם חרדים. עברנו, אתם יכולים להרגע. הגשר התורכי, העתיק? כן. הוא קבור עמוק מתחת לשלג. הוא יעמוד, לא יקרוס? לא ייפול. אל דאגה.

ברעוז יוצא לטפל בחילוץ הזחלים התקועים. המארב הוסר אומר לו מפקד המוצב. איזה מארב? המארב של סכנת הניתוק. לא, אתה טועה. חושב ברעוז כשהוא נע אל השער. ואל תקדים לשמוח. אחרי השלגים הלא יעוטו המים הפראיים על הנתיב הצר. על הגשר. ואם לא ימוט הגשר הם יתנפלו, יכרסמו בבזלת. הוא נושא עיניו פתאום ורואה כמה נמוך מונח המוצב. כמה יקל למים לשטפו. מעבר לגדר המשחירה על גב השלג הוא רואה את שרידי עקבותיהם הבאים וקרבים מתוך ערבות הלובן. ושם, ממש לפני השער, חנה כאילו מתכופפת ומכדרת כדורים קטנים של שלג. וכאילו היא קולעת אותם בדייקנות אל המפתח הצר של צווארונו. חנה חדלי, הוא צועק פתאום אל הרוח. הלא אמרתי לך שלא לבוז לחזאי הלב. וחנה נבהלת כאילו מצעקתו ומתמוססת מול עיניו הקודחות מעייפות. והיא נעלמת בתוך הבוקר המושלג המתחיל עכשיו להתבהר.

המלצות קוראים
תגיות