בְּרֵכָה קְטַנָה, וְעָלֶיהָ שָׁטִים אַרְבָּעָה בַּרְבּוּרִים.

הָיָה בִּתְנוּעֹותֵיהֶם רֶמֶז לְנִרְפּוּת, כְּאִלּוּ כָבוֹד

מַעֲמָדִי מֵעִיק מְנָעָם מֵחַיֵּי הַשֶּׁקֶק הָעַלִּיז אֲשֶׁר

לְצִפֳּרֵי הַמַּיִם הַנְּחוּתוֹת – –

שַׁקְיָא

ספר ראשון: אֲרַמִּי אוֹבֵד

 

א. רֵאשִׁית    🔗

בחדר היו כמה אנשים, ואת רובם לא הכרתי. במרכז החבורה היה אחד פרוע-בלורית-ולשון, קלסתר שלא הושלם איפורו, שמכחול שחור דבוק לתַפוח סנטרו ושפמו זורם על לחייו מעוקל כחריצי הכינור. עיניו היו מלגלגות. וקולו הילך בחדר בבטחת-יתר. ברטוריקה נאה השמיע דברי נאצה וניבול-פה מפולפלים בעברית קלאַסית, ודומה שנהנה בפני עצמו מן העובדה כי לרוב הנוכחים היו מליו החריפות מובנות רק מהשׁערה.

לעומת מרבה-להג זה שבמרכז ישב בירכתיים, מרוחק קמעה מן האחרים, אחד שתקן. כרגיל באנשים כאלה, היתה שתיקתו לשני פנים: גם הוא לא דיבר וגם אליו לא דיברו. ראיתי רק שניים מהנוכחים פונים אליו מפעם לפעם – הלהגן הנזכר לעיל ברעמי קול, ועלמה אחת, שנקראה פּרפּר, בלחישה. משניים אלה שמעתי את שמו. פּרפּר היתה קוראת לו שמעון, והלה כינהו שַׁמעוּן, כדרך שמבטאים את השם בערבית.

שמעון זה ישב זקוף, כשידיו ורגליו מצולבות, ורק עיניו נעות. עיניו היו גדולות, משובצות בפנים שחמחמים רזים, מתחת מצח גבוה, שערו היה שחור, וכשקם משבתו (לעזרת אחת הגברות) ראיתי כי קומתו גבוהה מבינונית. ותנועותיו צנועות. אצבעותיו היו ארוכות ורזות, והוא השתמש בהן בקלות של שען. מתחת שפמו הגזוז היו שפתיים אדומות, מחוטבות, ומתחתיהן סנטר בולט.

חרף הניגוד הברור בין אותו להגן לבין שמעון זה, הפליאני הדמיון שבינם. כשהשמיע שמעון את קולו חתך את המלים באותו דיוק מתוּרבת. כשעלה על פניו חיוכו הנדיר, היה זה אותו חיוך איטי, ביישן וילדותי. בדרך כלל היו עיני שמעון נתונות במי שדיבר אותה שעה, ואותו פרוע-לשון-ובלורית היה, בדברו, מרבה לפנות אל שמעון. הנה משום כך היו עיני שני אלה נפגשות לעתים קרובות. שיערתי כי אחים הם.

“מי הוא זה?” לחשתי למיקא (היא שהביאתני לאותו מקום) כשאני רומז בתנועת-ראש כלפי שמעון.

“צייר, או משהו כזה” השיבה לי מיקא בלחישה. ובזאת, נדמה, מיצתה את כל ידיעותיה על האיש.

יש המנסים להקים סביבם חומה של חשיבות בעזרת שתקנות מופרזת, מבט מבטל, חומרת פנים וכל שאר הסממנים המצויים אצל פאַרוואֶני. לולא חיוכו של שמעון, שהיה אמנם נדיר, הייתי חושד בו כי הוא אחד מאלה. אבל היה ברור כי אין הוא אל-תגע-בי מתנשא, אלא אחד מאותם שהורגלו להתייחד. ושמא נוכרי הוא? הדיוק הנפרז בלשונו גם הוא רמז על כך.

במשך היום עוברים לפנינו מאות, או גם אלפי אנשים. יכול אתה להוודע את שמו של כל אחד מהם. במחיר חמישים פרוטה תוכל אחרי-כן להוודע במשרד-רישום התושבים את כתובתו, מאימתי הוא גר באותו מקום, מינו, מצבו המשפחתי, מקום-הולדתו, תאריך לידתו, אזרחותו, לאיזה לאום (דת?) משייכים אותו, ומשלח-ידו. פרטים אלה כבר הספיק למסור כמה וכמה פעמים, בכל הזדמנות שנפגש עם השלטון. רואה אתה את מראהו, שומע את קולו ומריח את ריחו – ואין הוא אלא איש, אחד מאותם מאות או אלפי אנשים העוברים מול עיניך במשך היום.

נוטל אתה אחד מרבים אלה ומנסה לחדור אל מאחרי פרטי זהותו – והנה רומאן גדול מתמשך מתוך הפקעת, וכשתתיר קשר אחר קשר, יהיה נמשך והולך, עד שתפסיק מעצמך, תוהה על אפסות המעשה שבידיך, ותאמר “כן, כזאת הן היתה כבר לעולמים.”

שמעון גירה את סקרנותי.

כי שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד. אחרי הוולדו היה – מלבד היותו בעיה – גם איש חי; אך רבים מאותם שפגשו בו נטוּ, לעתים, לשכוח דבר זה. תחילת הבעיה בהוֹרתו. בכל שאלון אישי נשאל אדם למקום-הולדתו, ויש להניח כי מקום זה חשוב מכמה בחינות; אבל בדרך כלל חייבים אנו להוולד במקום שבו מצויות אמותינו כשהן כורעות ללדתנו. שמעון נולד בדמשק; ואמו נמצאה שם כי בעיר מולדתה לא יכלה להנשא לאביו, בגלל מסורת דתית. והנה, אם נפגוש את שמעון, בהמשך קורותיו, עוין את הדת – נזכר-נא לזכותו כי בעטיה של זאת הוגלה מבית אמו עוד בטרם ייוולד.

זה היה עם תום מלחמת-העולם. כיום כבר ניתן לאותה מלחמת-עולם מספר סודר: הראשונה. והראשונה במלחמות-העולם היה בה להפתיע רבים שאולי לא הרבו לתהות על השניה ועל השלישית ועל כל האחרות.

העולם כבר היה רגיל, בשנת 1914, כי גורלה של מלחמה ביבשת האמריקאית, וגם עצם המלחמה במהלכה, ישפיעו על התעסוקה, נאמר, במנצ’סטר. מלחמות הבורים, הבוכסרים, אדוא, פורט-ארתור, לוב, הבאלקאנים – הוחשו במקומות מרוחקים הרבה ממקום המערכה. אבל כי טבח הדדי בשאמפאן יביא להחרמת הבר בחוראן, יגרום רעב ומגפות בג’זירה, או יזרים זהב לחג’אז, משך שנים – זה כבר דרש מהפכה בתפיסת העולם להבינו, ואנשים מצליחים, ביחוד אם עברו את שנת השישים בחייהם, אינם מוכנים למהפכה בתפיסת עולמם.

רושדי צהמארא היה בן שישים ומעלה, אלמן, ובעל עסק גדול. חייו לא הכינוהו כלל למסכת של כיבוש צבאות-ה“הסכמה” את העיר בֵּירוּת

הכול שמחו לצאת העוֹתוֹמאנים. היו אספירציות עדתיות ולאומיות, ויותר מהן היה הרעב. הכובשים הביאו לחם. אבל המלחמה היתה “לחיסול המלחמות”, ואפשר כי עוד שנים רבות לא יעמוד בעולם כוחו או רצונו לחדשה. וכן האוחז בשלל לא רצה להניחו. גורלן של הפרובינציות העותומאניות עדין לא הוכרע. דוּבר, והאל הטוב הוא היודע את האמת, על איזו ממלכה ערבית גדולה ועל איזה בית לאומי קטן ליהודים. איש לא ידע להגדיר בדיוק מה זאת ומה זה. ומה יהיה גורלם של הנוצרים בכל ההסדר המוצע. פייצל ישב בדמשק, בין קצינים בריטיים לשוחרי-מזל לבנטיניים, וניסה לארגן מדינה. בלבנון ישבו הצרפתים. המצרים רטנו תחת ממשל קולוניאלי בריטי. ואלה הבריטים היו בכל מקום, ואתם בריות משונות עוד יותר. התחבורה היתה משובשת, חרף כלי-הרכב הממונעים, האוטומובילים הרעשנים, שהביאו אתם הצבאות. בינתיים היה השלטון צבאי, וברור כי רק זמני. אפשר לעשות תחת אלה עסקים טובים, והם עצמם משלמים מטבע עובר לסוחר, ולא לירות-נייר תורכיות, אבל אין אלה האנשים, ולא התנאים, שהורגל בהם סוחר לבאנטיני מן הקיסרוּת העותומאנית. אין הם נושאים ונותנים כבני-אדם, אין הם משתחדים כבני-אדם, ואין הם מתמצאים במעמדוֹת. נודפים מהם ריחות משונים, של אלכוהול מוזל ושל טאבאק עוד יותר מוזר.

המחירים היו גבוהים, אנשים היו משלמים שלוש וארבע לירות מצריות תמורת זוג נעליים. רוטל בשר עלה עשרים גרוש מצרי, סחורה יש שהיא שופעת בלי מקור ויש שהיא נעלמת בלי קיבול. סוחרים הרויחו יפה, ורטנו; סיפסרו כהוגן אך בלב דואב. גם הרווחים שהתגלגלו ובאו במהירות כזאת אינם כשורה; מתמיהים הם ומדאיגים, כי עסק מבוסס אינו גורף רווחים קלים. אם ביטא רושדי צהמארא את הדבר או רק חש בו, הנה עמד על סף מהפכה חברתית. כל מערכת הכלכלה הפיאודאלית הזדעזעה. מערכת המעמדות החברתית השתבשה. אנשים פחדו, תבעו והתווכחו. בִּין בָּנוּ אולי פחות ממנו, אבל דיברו הרבה יותר. לא. מצב זה הוא לצעירים ממנו.

הצעירים ממנו אלה בנו בכורו ז’וזף, שנשאר תקוע באיזמיר; אַלבּר, שהיגר לפני המלחמה לפאריז; מוֹאיז, שישב באלכסנדריה; וחתנו אליהו מסליאַה (להלן ייקרא פשוט “מצליח”), איש בתו ראשׁל, שעמד לחזור עתה לביתו שביפו.

רושדי צהמארא היה מבלה עתותיו בעישון, בריטוּן, בביקורים של בטלה במשרדו ובכמיהה למשהו בּדל מ“כל זה”.

מקום אחד בעיר לא שינה כלל את יחסו לרושדי, וזה היה בית פקידו, אֶמיל. הנה לכן תכפו ביקוריו של רושדי בבית זה.

אמיל, אנוֹמאליה של פקיד נוצרי בעסק יהודי, היה תוהה לא פחות מאדוניו, וחרד עוד יותר ממנו. בעיר בירוּת עדין היו זכורות שנות השישים, ימים של מבוכה ימי חרדה הם לעדה נוחה לפגיעה. הצעת שלטון האשמי, שלטון מוסלמים מארץ האיסלאם, בני משפחת הנביא ושליטי מכּה, לא גרמה נחת רבה. אמרו כי את הלבנון ישאירו הצרפתים לעצמם, אבל בינתיים נהג פייצל כמלך מבטן ומלידה. ודמשק, העתיקה בערים, התכוננה להחזיר לה את זהרה מימי קדם ותססה בתככים, הרפתקנים ותוכניות.

לבד מאי-בהירות מדינית זאת, הנה מאחר שמעמסת העסק הוטלה כעת כולה עליו, היה אמיל מוטרד מאוד. לא היה לו חופש התעוזה של אדון-לעצמו, לוּ גם נטה לדְרָר של ימים טרופים. הוא ירא מהפסדים, והפסד יש גם באיבוד הזדמנות לרווחים, או לרווחים רבים יותר. ואתה לך התמצא בעולם הפוך זה, בין בריות שאינם יודעים מה יקנו ומה ימכרו, ואין לדָבָר מחיר.

בן אחד של אמיל הספיק להגר לבראזיל לפני המלחמה. (“לפני המלחמה” נשאר מושג קבוע לשנים רבות.) בן שני קם עתה ונסע לארצות-הברית. הבן השלישי מצא לו עד מה ועד מה מקום במערכת השלטון-הצבאי של פלסטין, ועזר לבריטים להתנחל את ארץ-הקודש. בבית נותרה רק הבת הצעירה, סימון.

רוח מבשר חורף פסע באון בחוץ, בעט באבק ובקרעי פסולת והטילם מפניו, והטיח בכל דלת או תריס שנפתחו. בפנים נצמדו ארבעה כסאות גבוהי-מסעד אל שולחן גדול מכוסה מפה רקומה ארבעה מנגנים במאנדולינות הכורעים ברך לפני ארבע עלמות, כל זוג בפינתו. נברשת גדולה עטורה גדילים של חרוזי-זכוכית ססגונים וזערוריים רישרשה מעל, וקולו של גבר פיכפך מתחת. השעה היתה לפנות ערב. ובבית היו רק רוּשדי וסימון.

היא ישבה ליד החלון ורקמה. נערה קטנת-קומה, חיוורת ורזה, בעלת פנים סגלגלים ובתוכם עיניים גדולות, חומות-כהות תוך לובן כחלחל, תוהות תחת מצח גבוה. עדינת אברים וצרת אגן, שתקנית היתה ויושבת בית מטבעה. העיר היתה מלאה חיילים אשר זה כבר עזבו בתיהם, עריקים וסתם פושעים, הצומחים ועולים מתוך קרקע של ספיחי מלחמה וחילוּפי משטר. הרחוב לא היה בטוח, ביחוד בערבים. והיא – חניכת ה“אחיות” הצדקניות – גם לא שאפה חוצה. כשלא היתה עוסקת במלאכת-הבית או רוקמת או תופרת, היתה קוראת באחד הספרים הצנועים, תוצרת צרפת, בולעת רומאנטיקה אבירית של אנשים חסרי-מין, שואפת צדקנוּת קאתולית אוורירית, והוזה.

פניה היו מורכנים, ורושדי נתן עיניו בידיה. כפוֹתיה הגיחו מתוך השרווּלים הארוכים והכהים כשתי חיות קטנות ופחדניות, המשתעשעות בפיסת האריג בחשאי ומוכנות לברוח למחבואיהן בשעת סכנה.

רושדי צהמארא היה מהלך בחדר הגדול, כמתגאה בקומתו התמירה והגמישה. הדור בלבושו היה, גם בעתוֹת המצוקה והמחסור פניו היו עזים ושחומים, ובלוריתו אפורה. שפמו היה עתיר, וצבוע שחור עד ברק. בזמן המלחמה (והמחסור) היו לו זכויות רבות הבאות לבעלי ממון ולקרוֹבים, משום כך, לקצוּנה הגבוהה. בית אמיל ידע את חסדיו, והיה נוהג בו יחס קרוב להערצה. סימון הרבתה לראות את דמותו בביתם כאחד אריסטוקראט מיטיב, וגם קולו הרבתה שמוע. הוא היה מרבה לספר, בקול מאוּלף ועשיר-גונים, קול אדם הרגיל לכל הואריאציות של משא-ומתן, על מסעותיו ועל עסקיו, ועל הרפתקאותיו עם אנשי-שלטון, סוחרים, רמאים, וסתם יוונים. (קול זה היה אחת המתנות היפות ביותר שהוריש לבנו שמעון.)

והנה נפסק פתע פיכפוך דבריו של רושדי. עפעפי הנערה ריפרפו, פֶּרֶץ רוח משך בבלוריתו של אילן וטילטלו במשובה.

כשחזר ונשמע קולו של רושדי, היה חרוּק.

“אולי תתמהי לשאלתי” אמר (דרך אגב: הלשון היתה צרפתית), “כי הנה אני עצמי תמה.” כפותיה החרדות קרבו זו אל זו. “היה בדעתי לשאול אם תסכימי להנשא לי.”

שאלה זאת, מיד כשנפלטה, בילבלה את רושדי לא פחות מאשר את סימון. אפשר לא היה מעז להניח לשאלה כי תצא מפיו לולא ראה מקודם כמה אותות שרמזו כי הצעתו עלולה להשמע בלי דחייה מוחלטת, לפחוֹת מצד סימון עצמה. החשש היה, כמובן, מפני גיחוך. אבל כל רעיון, גם מגוחך, אם מהרהרים בו זמן רב למדי, מאבד את ההפתעה שבו, שהרי היא הגורמת לגיחוך.

סימון שמעה את השאלה שֶנֶהֶגְתָה בטוֹן מתכתי, ועיניה קפצו אל עיני רושדי, אך מיד חזרו אל הרקמה שבידיה; אפס כי ידיה הפסיקו עבודתן ונחבאו באריג. פניה סמקו, שורש חוטמה התפיח וריד נסתר, וסנטרה נכבש בצוארה.

רושדי המתין זמן מה, בעוד היא יראה להניע עפעף, הוא פסע פסיעה אחת לעברה. היא נשארה חסרת תנועה ומושפלת עיניים. לוּ רק ראה את עיניה. הוא לא התמצא בתגובות הלקוחות מספרי אבירוּת.

“האין את רוצה?” שאל רושדי.

היא לא ענתה.

“האדבר עם הוריך?”

“הם לא יסכימו” מילמלה סימון.

מלים אלה ריפוּ את מתיחותו, תגובה וכחנית רחוקה מרחק רב משתיקה או גם מסירוב סתמי. אבל מיד תפס כי דבריה הסתירו הסכמה מצד עצמה. הוא חייך ברווחה.

“אין דבר, קטנתי. אדבר אתם.”

הוא שלח ידו והחליק על שערה. עפעפיה לא הורמו. ידיה קפאו בחיקה.

בערב היה אמיל מוֹסר למֶסיֶה רושדי דו"ח על עבודת יומו. טכס זה כבר איבד הרבה מרשמיותו וכמעט היה לשיחה ידידותית.

“הנה כי כן” אמר רושדי פתע.

אמיל שתק והמתין.

“היש לך תוכנית כל שהיא ביחס לסימון?” שאל רושדי.

אמיל לא ידע מה ישיב. “עדיין צעירה היא” אמר.

“יש בדעתי לשאתה לאשה” הודיע רושדי. אמיל נדהם. “אין אתה צריך לשוות פנים כאלה” אמר רושדי בקוצר רוח. “עוד כוחי במותני. וכאשתי לא תחסר דבר, גם היא גם הוריה. עדינה היא, ואין להשיאה לפוחז.” אמיל הוסיף לשתוק. “הנה, אין אתה צריך להשיבני עתה” אמר רושדי. “חשוב בדבר.”

אמיל ראה כי אשיות העולם אכן מתמוטטות. כי מסיה רושדי נוהג בבתו בחיבה היה מובן. כי מסיה רושדי בן-בית אצלו היה לו לכבוד גדול, אבל כי איש בן שישים ומעלה, וזולת זה – יהודי (אם כי אין הדבר ניכר עליו כלל), כי איש כזה יחליט לשאת נערה הצעירה מכל בניו של עצמו – זה כבר היה קץ העולם.

נניח לגילו. דברים כאלה עלולים לקרוֹת. ומסיה רושדי עשיר, נאה ונכבד. יהדותו איננה מתבטאת גם בחג הצום הגדול, ובכל זאת אי אפשר לדרוש ממנו כי יתנצר. אי אפשר גם לרמוז לו על כך. ומה יאמרו הבריות אם תנשא בתו של אמיל ליהודי? ליהודי – אלי שבשמים! אין עושים דבר כזה.

רושדי צהמארא הסביר פעם לבכורו, לז’וזף, את שיטתו לקשור אליו פקידים. “כל אדם” אמר “חייב להיות לויאלי קודם כל לאשתו, ואחר כך למעסיקוֹ. לסדר זה דואגת האשה עצמה. אם תהיה אשתו שבעת רצון, קשור הוא אליך. אם תהיה אשתו רוֹטנת, לא רק שאין הוא קשור אליך, אלא גם עבודתו אינה שווה פרוטה.”

נאמן לשיטתו היה רושדי נוהג תמיד במסיחיה, אשת אמיל, נוהַג אבירים. מכל נסיעה לאירופה היה מביא לה משהו שערכוֹ ניכר. דיבורו אליה היה בכבוד ובעדינות. גם את אמיל לא היה מחרף כאחד הריקים, וידע לשמור על טוֹן בעת מתן הוראות, או גם בשעת נזיפה. כי רושדי צהמארא ראה עצמו אציל, בן למעמד מסוים, שזכויותיו מחייבות. כך ראתה אותו גם מסיחיה, וכך – גם סימוֹן.

התנגדות בית אמיל לנשואי בתם היתה רופפת מראשיתה. לוּ רק אחד הבנים בקרבת הוריו, אולי יכלו למנוע את הדבר. לוּ היו מוכנים לריב עם מסיה רושדי, אולי ניצלו מהענין. אבל כך – מה יעשו?

גם רושדי לא חי בחלל חברתי ריק, וגם סביבו היו אנשים שצריך להתחשב בתגובתם. אולי גבר על יחסם, ועל יחסם המצוּפה, בזכר בנו אַלבּר, אותו מרדן שסירב להמשיך במסורת המשפחה, לא עסק במסחר, ונשא אשה לא יהודיה. אלבר היה בפאריז. רושדי הקל מעל אמיל ומעל אשתו, וגם מעל סימון. הוא החליט לקחת את סימון לצרפת. בכל אופן לא יכול לשאתה לאשה בבירות, כי לא היתה כל אפשרות חוקית להשיא שני בני עדות שונות, אלא אם היו נתינים זרים. אלא שבמהרה למד רושדי להתחרט על התעתמנוּתוֹ בגלל סיבה נוספת על הקודמות. חוזי-השלום עדין לא נחתמו, ונסיעה מהטריטוריות הכבושות היתה קשורה בקשיים רשמיים עצומים. גם מקום באניה כמעט שלא היה אפשר השיג. קושי אחר היה בזה שסימון היתה צריכה להלווֹת אל רושדי, והם אינם נשואים. רושדי צהמארא הפעיל את כל אמצעיו: שוחד ומחיר, טרדה וקשרים, סבלנות והטרדה – ולו רק להגיע לאלכסנדריה.

עוד הוא טורח ורוטן והנה זרח ובא לעיר אותו צל חוור שהיה מנהל את הסניף הדמשקאי, ז’אַק.

עסקו של אדם במקומותינו לעולם אין הוא נבדל מחייו הפרטיים, ואם כי לכאורה אין זה ענינם של הפקידים לדון בעניניו האינטימיים של הבעלים, חייבים הם, לצורך עצמם, לדעת את המתרחש בחדרי חדריו. המפליא הוא כי הם יודעים הכול, פעמים גם קודם שהוא עצמו יודע את הדברים?

ז’אַק תפס את המתרחש תוך שעות מעטות, וכעבור עוד שעה כבר היה רומז לרושדי על פתרון לבעיתו – נסיעה לדמשק. לז’אק יש חכמי-דת מומחים בהשאת זוגות, אנשים טובים וידידים נאמנים, בני כל הדתות, המוכנים להשיא בלי שיחטטו לאיזו מכל שבעים העדות שייכים הזוג. ובכלל, מדוע לא דמשק?

לדמשק נסעו. בגלל סימון היה הטכס בידי כומר. ידיעותיה בפילפולי דת היו מוגבלות, ולא שיערה סימון כי בנה עתיד להוולד שתוקי. (המלה עצמה מפחידה. בעצם אין היא מציינת אלא כי האסמכתה החוקית להריוֹנו של אדם היתה פגומה באחד מתגיה.)

רושדי צהמארא היה עשיר. הרפתקאות כבר היו מאחריו. רצונו עתה היה לחיות בשלווה, באשר יוּנח לו, בחברת יצור צעיר, חרישי ומסוגר זה, אשר צימד לעצמו. סימון אהבה מאוד את אישה, כאשר תאהבנה נערות אשר בגרותן עדין לא בּשלה גברים שעברו את גיל הפחזות. יתר על כן, הערצתה לו לא פחתה בקרבתו. היא יראה את אלוהיה, את עולמו ואשר בו, בסביבה זרה, רחוקה מהוריה וביתה, והיתה צמודה לרושדי, חוסה בו וחוששת כל עת שלא נמצא בחברתה.

אבל האידיליה היתה קצרה מאוד. הריונה של סימון העלה קמטים במצח הרופא. (זה היה מוסלם הודי לבוש מדי קצין בריטי, שקשה להשיג מה הוא אומר בעלגי לשונו.) הוא צווה על סימון לשכב, ואת מרבית זמנה בילתה במיטה.

רושדי נהג בה ברוֹך, כאילו היתה בתו המפונקת. כל שיכול לעשות למענה, טרח ועשה. מתוך דברי הרופא עדין האצבעות והקול בָּן כי אשה-נערה זאת שלו מצויה בסכנה רבה. הוא חיפש מה יוכל עוד לעשות לרווחתה. אבל לא ממון ולא אהבה יעמדו לגוּף פגום ביום נסיון. ואלוהים הסתיר פניו מסימון, כי חטאה מאוד. אפופת חרדה התרפקה על חזה אישהּ, וביקשה כי בנה ייטבל וייקרא בשמה.

הבן נטבל, קיבל את שמה, ונטל את נשמתה.

היה יום קיץ בהיר ורונן בשפעת אור. הרחובות שקקו ברוב צבעים, קולות וריחות. רושדי צהמארא, הגבר האלגנטי בעבר, גבה-הקומה וההדור, הצטמצם באחת הפינות, מוכה והמוּם. ואי שם, מחוץ לתחום חושי אביו, עווה פניו הקמוטים והשעירים תינוק זעיר והֵזיע אגרופיו הוורודים מתוך מאמץ של צווחה.

ז’אק הלך למצוא לו מינקת.

רושדי הן ידע, כל עת הריונה של סימון, כי היא בסכנה. מותה לא בא עליו, איפוא, כהפתעה אלא כסיומה של פרשה טראַגית. ואולי משום כך היתה מכתו קשה יותר, אחרי חדשים ארוכים של דילדול כוחו בחרדה והתימרות ותקווה נואשת. הוא חש כי הגורל מקנא בו. האהבה, אשר כה אחרה לבוא בחייו (נשואיו הראשונים היו סידור מוצלח), נאה היתה משתימשך. אלא שהיא הוציאתו לחלוטין ממסלולו. סימון הותירתו מנותק ובודד. נשואים אלה שהיו צריכים למלא לו את מקום התעסקותו הרגילה בכל שנות בגרותו, השאירו אחריהם חלל ריק.

והרי תינוק זה. ביצורים חסרי אונים, כמעט פאסיבים, כאלה לא טיפל רושדי מימיו, והתינוק הכביד עליו. האב-הסב לא ידע אם הוא נוהג בילד כראוי, ומה תחליף ימצא לו לאם. הוא לא אהב את שמעון, ונדמה לו כי הוא מזניחו.

המינקת שמצא ז’אק לילד היתה פלאַחית צעירה, אשר תמורת כמה לירות עלובות הסכים אישה להשכינה בבית רושדי, עם תינוקה שלה. חדיג’ה היתה עוד צעירה מסימוֹן, אבל גדולה ממנה כפליים, ביחוד לרוחב, ומה שחסר לה בבית אישה השלימה בבית רושדי. אותו רופא מוסלם קבע כי אין לה לא גרענת ולא גזזת ולא עגבת תורשתית ולא כל מחלה אחרת. כנגד זה היו לה דדים טובים, רוח סוערת ותאבון רב. התינוקות היו נצמדים לשדיה כל אימת שהיו זועקים, בלי כל לוח זמנים. לנוח מטרדתם היתה מנסה להרדימם בטילטול עז. טילטול זה היה גורם לשמעון שיקיא, אך היא לא נבהלה מכך, והיתה חוזרת וממלאה את חסרונו בשפע.

קשה היה להרגיל את חדיג’ה שתבחל בזבובים, בכינים ובזוהמה, שאין טעם לחסוך בחיתולים ובסבון, וכי אין בטנוֹ של תינוק צריכה להיות תמיד מלאה. צעירה היתה, והתינוקות, גם שמעון וגם אמין, היו לה כבובות, שהיתה משתעשעת בהם, מקשטת ומטלטלת אותם, מתפארת בהם, מזמרת להם, וגם משיחה אליהם שיחות ארוכות, בעוד הם עונים לה בפעייה או מנמנמים.

אולי היה זה פעלו של אותו רופא הודי ואולי אחד הניסים שמקומותינו ברוכים בהם, כי הנה עבר שמעון את גיל עקומת-המוות הגבוהה, ונשאר, עם שלושה מתוך ארבעה בני גילו, חי, ומשמש חומר לספר.

המהומות בפלשתינה גרמו שיכתוב רושדי לבתו, ראַשל, אשר חזרה ליפו. הוא גם גילה לה משהו מדאגתו לסימון שהיתה אז בעצם עיבורה. ראַשל החליפה עם אביה כמה מכתבים, וסיכמה את מצבו. מיד כשנודע לה על מות סימון מיהרה והציעה לו להביא את התינוק אליה.

רושדי היסס. אכן, בת היא בת, וקשורה לאביה מבן. אבל אליהו, אותו עלם שגילה מוֹאיז והשיא לו את אחותו, בכל זאת הרשות בידו להתנגד לתוספת בלתי צפויה כזאת למשפחתו.

בדמשק כבר היה ברור כי יפו תישאר תחת שלטון בריטי. חרף המהומות הירבו הבריות להזכיר את ענין הבית הלאומי ליהודים,שתואר כהמצאת האנגלים לתקוע ציפורניהם בחבל ארץ זה. רושדי הספיק להכיר את הציונים כבר לפני המלחמה. עניינם לא משך את לבו, והסיכסוך שהסתכסכו עם השלטון העותומאני גרם בו טינה עליהם. רוסים אלה, אנאַרכו-סוציאליסטים, טיבם שהם מלבים שנאה עדתית, מושכים מהומות ומסכנים את הבריות בפחזותם. הנה, גם עתה כך.

אבל כל הלבאנט היה שרוּי בתסיסה. הצרפתים גילו את כוונותיהם ביחס לסוריה. פייצל הוּדח מדמשק. באנאַטוליה הוקמה ממשלת מוסטאפה כַּמאַל פאַשאַ, מקבילה לאיסטנבול, שהיתה בידי האנגלים והצרפתים, והממשלה החדשה איימה על כל הנוכרים – צרפתים, סובייטים, יוונים וארמנים כאחד. במצרים היו מהומות, והיה צורך לסלק את סעד זע’לול מן הארץ. בעיראק היה מרד. בסוריה היתה התמרדות. דמשק לא נראתה נוחה לישיבה מיפו, אלא שגם הדרך לא היתה בטוחה ביותר, אם כי יש לך קו-רכבת רצוף.

אך הבדידות הזאת. אין אדם יכול לחיות כך. לא באחרית ימיו. כי היה רושדי עייף. מעבר לגיל מסוים מאבד אדם את גמישות הרגש, את יכולת הטישטוש ברשמים חדשים או בצפייה להם.

ז’אק עמד ומסיה רושדי ישב. הזקן נעשה חשדן. הזקן נעשה טרדן. פעמים הוא עובר על ענין גדול בלי שים לב. ופעמים נאחז בפרט עלוב וחוקר ומחטט. ודורש מסמכים שנעלמו מזמן.

“עשה לי טובה” נחר הזקן בערבית, “ואַל תפרש. מוטב שאראה בעיני”.

ז’אק ליקק את שפתיו. בפיו עמד טעם מריר. “אבל, אדוני” חזר ללשון הצרפתית “עד שאני עוסק בפרטים עלובים אלה… הרי זה נוטל זמן רב”.

“מה החינגה הזאת?” הרעים הזקן פניו. לחדר בקעה צהלתה של חדיג’ה. ז’אק שמח להזדמנות לצאת ולראות, ולבקש שקט.

“הבט, הוי חואַג’ה, הבט!”, קראה חדיג’ה.

התעלול שמעון אוחז בחזקה בידיו איזו סחבה, היה מציג רגליו הזעירות על הרצפה ופוסע פסיעותיו הראשונות. עד שכבדו אחוריו וישב תחתיו. פני הזוּטר היו נוהרים, כמכיר בהישגיו בשדה הלוקומוציה.

פני ז’אק אורו. זה ישפר את מצב רוחו של הזקן. הוא מיהר לחזור אל רושדי, כולו זורח בחיוך, והודיעו: “אני שמח לבשרך, אדוני, כי מר סימון הנה פסע את פסיעותיו הראשונות בעצמו”.

פני רושדי הקפואים לא זעו. הוא רטן משהו, ואמר: “בענין המסמך הואל נא לעשות כאשר ביקשתי. א – תודה לך.”

ככל שהיה רושדי בודד, יותר התבודד.

ובכל זאת התעכב בדמשק כמעט שנה תמימה אחרי מות אשתו.

 

ב. זַאֲטוּט    🔗

“יאבּאַ!”

ראשל נפלה על צואר אביה בבכי, והלה כמעט התמוטט מכובדה.

בשנתיים שלא ראתוֹ הזדקן האב עד להחריד. קומתו כבר לא היתה זקופה. שפמו היה אפור. לבושו, עודו הדור, היה תלוי עליו ברחבוּת מדאיגה, ופניו צמקו וקמטו. פתע היה זקן.

ראשל כבר היתה אם לשלושה ילדים כשהכניסה לביתה את אחיה. היא לא ראתה כל קושי בטיפול בילד נוסף, שהיה רק כמה חדשים בכיר מתינוקה.

הקושי היה באביה. הוא דעך במהירות. טרדה לא גרם. אבל צער רב גרם לראַשל. קשה לראות אדם בחולשתו, וקשה שבעתיים לראות אדם חזק בירידתו, כי רושדי היה, לפי מיטב המסורת המזרחית, אליל ביתו. ראשל, כבת, העריכה יותר מאחיה את הדר חיצוניותו, שהכילה לא רק דמות אלא גם תנועה, קול, ואפילו ריח. אב דֶנדי הוא גאוות בתו. ועתה לא שרד מדנדי זה אלא צל עלוב, שהיה כמעט עלוּם מן העין.

קושי רב מזה גרמה הדמות השלישית שהופיעה בלווּיוֹ של אליהו (אשר יצא לקבל את פני הבאים). בשיפוט מתמיה תוך האפאתיה הכללית בחר האב לבנו אומנת, והביאה אתו. היא היתה מטפלת מקצועית ומומחית בעבודתה, אירופית, שנסחפה לדמשק עם משפחת אחד הפקידים. עם עלמה זאת לא יכלה ראַשל לחיות בשלום. האומנת היתה עקשנית, ודרשה משטר סביב לתינוק. ראַשל הכירה רק בדרך אחת לגידול ילדים – הדרך שבה גודלה היא עצמה, עם שינויי נוסח מתאימים. שמעון היה תשוש, וזה היה לה אוֹת כי נגמל לפני עתו. צריך להאכילו בכל עת שידרוש. ומתי דורש הוא? כשהוא מייבב. שאם לא כן, מדוע ייבב? ודאי לא על חורבן בית-המקדש.

ארזה האומנת את חפציה, וחזרה למולדתה.

למזלו של שמעון עדין הוכיח אביו התענינות מספקת בו די לדרוש כי ראשל לא תעמיס עוד תינוק על עצמה. הושגה פשרה: עאישה.

זאת היתה נערה כבת שלוש-עשרה, מן הבדואים שהגיעו ליפו במסעם העונתי צפונה. תמורת עשר לירות מסרה אביה לבית מצליח, עד בוא עת מכירתה לאיש. מרחץ לוהט חיטוּא השיער וחילוף הבגדים עשוה ראויה למשכּן עירוני. היו לה שיניים בריאות וצחות, שיער שחור ומבריק, עיניים זכות וערות וידיים עסקניות. העבודה שהוטלה עליה היתה כמשחק-ילדים לעומת מה שהוטל עליה בבית אביה, מזונה היה עשיר ומגוון פי כמה, ניתנו לה בגדים (משל ראשל) להתקשט בהם, ומיטה נוחה לשכב עליה. איש לא הרים עליה יד, ולא קול. לא היתה לה חברה לבד מבני הבית, ולא בידור כלשהו לבד מהתינוק, אבל היא קיבלה את מצבה בשקט, ואם היו תוקפים אותה לפעמים געגועים, לא ניכר הדבר אלא בזמירותיה.

אותו זמן מת רושדי.

הולך אדם לבית-עולמו, אלא שפרשת מעשיו, לטוב או לרע, לעוֹלם אינה מסתיימת במותו. מן המרחק, מעולם הזכרונות, שלוחות אלינו עבותות של מורשה, עד כי אין אנו אלא המשך, רק המשך.

לימדונו כי גופנו זוכר הכול. אין החי שוכח דבר. הגוף אוגר והולך זכרונות בלי הרף, וכשכלה כוחו להוסיף לקלוט, מת הוא, ולא רק את העוֹבר עליו בזהותו הקיימת זוכר החי, אלא גם את כל שעבר עליו בדורות הקודמים אך למזלנו – ברגע שנולד החי נולד אתו רצונו. ואשרי שרצונו מפותח עד לגבור על זכרונותיו.

הורי שמעון הורישוהו לא רק גוף וסבך חברתי, אלא גם ממון, ולא עוד אלא שאביו גם דיבר אליו מן הקבר.

אחרי מות רושדי צהמארא גילתה ראשל כי אביה לא התבטל לחלוטין בימיו האחרונים. באותה חשאיות מתביישת, מסתגרת, הצליח להסדיר את עניניו כראוי לאדם הגון המסתלק מן החיים, חשבונותיו נמצאו מסודרים. צוואתו היתה ברורה, ולא נשכח בה איש, גם לא אמיל, חותנו. ובין כל הכתבים והמסמכים נמצא גם מכתב מאת רושדי לבנו הצעיר. המכתב היה כתוב צרפתית נוקשה, פתוח, ובלי הוראות מתי וכיצד למסרו. דומה כי האב סמך בכל על ראשל.

וזה דבר המכתב: האב התנצל לפני בנו, בשם אמו ובשמו, על כי הותירוהו יתום בגיל צעיר, והתנחם בזה ששמעון ניתן בידיים נאמנות, ואל ישכח הבן את חסדי אחותו ואישה אתו. רושדי ניסה להסביר לבנו את פרשת נישואיו האומללים, בביישנות רבה (הדברים היו כתובים כאל עלם בן עשרים.) הוא חזה מראש את שאלת העדה שלה ישתייך העלם, והשאיר את הבחירה בידו; ואם כי שם לפניו את בקשת אמו כי יהיה נוצרי נאמן, פירש את הבקשה כי כוונת האם היתה לאדם האוחז בעקרונות המוסר הנוצריים. הוא הודיע לבנו כי הוריש לו ירושה הגונה (שמעון היה יורשו העיקרי, כבן שלא זכה לחסדי הוריו האחרים). ירושה זאת תעזור לשמעון לגבור על קשיים רבים, אבל חלילה לו מסמוך על ירושת אביו תחת אשר יבנה את חייו בעצמו. בסוף דבריו הפקיד האב את בנו לעצת האל ובתו וחתנו וחסדיהם, וביקש ממנו כי יאהב את שלושתם.

חסרון הורים יש לו מעלותיו שלו. קשה לאדם להקים דמוּת עולם משלו. אבל משעשה זאת, והנה היא שלמה יותר, חסרת ויתורים. היו לו לשמעון חובות לגבי החברה שנמצא בה, אבל הוא נשא ונתן עם חברה זאת בכוח מיקוח רב, כי לא היה זקוק לה ביותר, ככל הילדים המתיחדים.

אבל שמעון לא היה מחוסר קשרים סנטימנטאַליים. בעת שהחל מבחין באנשים, ומצא סביבו את זולתו, היתה עאישה מפלטו בעת צרה, מזונו בעת רעב, בגדו ואהבתו. ממנה שמע מלים, ולה השמיע את הגיגיו, בלשון שרק היא הבינה. קריאתו, קריאת-קרב, מרי או צער, לא היתה “מאַמאַ” (כילדי הבית האחרים בגילו) אלא “עאשא”.

אך קשריו של ילד קצרים הם וחולפים. עאישה הגיעה לבגרוּת במהרה, ובא אביה וביקש להשיאה. עאישה יללה, אבל אביה עמד על זכותו, ועאישה נעלמה.

היה שמעון מהדס בחדרים, מחפש, ואומר בקולו הדק “עאשה, עאשא” – ועאישה איננה.

הם גרו בבית חדש. בפרבר חדש – תל אביב. החדרים היו גדולים ואפלוּליים, מהם פתוחים למסעי תיוּר ומהם חתומים, מסתוריים, מאחרי דלתות. היו שם רהיטים כבדים ופינות, היו חלונות גדולים כטעם הארדיכל האירופי, ומהם היה שופע אור, אם היו תריסיהם פתוחים, והיתה חצר.

ובחצר היה כל דבר שבו יוכל הדמיון להיאחז – נעל בלה, קרש רקוב, סחבה, שבר כלי-ברזל מוחלד (לשמעון שימש כאניה במסעותיו עד לצפצפה). עשב, חתולים, אנקורים, זחל שעיר ומנומר, נמלים, איזה עושר! שמש זאת, סרפד זה, נהמת הים (אז עדין שמעה תל-אביב נהמת ים גם ביום), אילנות אלה, ואשה גדולה זאת – איזה עולם! ובתוך עולם זה נע שמעון ובולש, ומדבר אל עץ ואבן, ומתווכח עם בריות נעימות ואיומות, ועובר ארצות רחוקות, וניצל מסכנות גדולות, עד שבא יחזקאל, זה העויל הצעיר ממנו, ומשום מה נהדף או מושך בצד האחר, ומרים קולו.

ראשל אשר בבית אוזניה זקופות לקולות הזאטוּטים, ומיד היא יוצאת אליהם. שניהם נושאים פניהם אליה בעוד כפותיהם אינן מרפות זה מזה. תיכף תשמע מפי יחזקאל סיפור מקוצר על מה שאירע: שמעון לקח, היכה, רע."

מהשניים הקרוב אליה בלבה הוא אחיה. היא נוטלת את ידו ומכניסתו הביתה, לרחוץ או לאכול. יחזקאל נשאר אדוֹן למקום, אלא שאין דעתו נוחה מכך, ובמהרה ידדה גם הוא ויגיח פנימה.

לגבי ראַשל שמעון הוא בן אביה, האריסטוֹקראַט. מה שראוי לבניו של אליהו, סוחר רגיל, אם כי איש ישר וטוב, אינו די לבנו של רושדי. אפשר שאבחנה זאת לא הוכּרה בגלוי, אבל אין ספק כי היתה.

(אולי משום כך החליטה למסור את הילד למוסד חינוכי – לגן-הילדים, כי ילד זה אין הבית מספיק לו. אז שונה שמו משַמְעוּן לשִמְעון).

את אליהו כמעט שלא היו רואים בבית אלא מערב שבת ועד מוצאיה, כי משרדו היה ביפו, ולא היה חוזר לסעודת-הצהריים. הוא היה סוחר חרוץ, שניסה להסתגל לתנאים החדשים ולהתמצא בהם. האשה והילדים נהגו בו כבוֹד, אבל הוא לא התערב במעשיהם עד שנדרש לכך, וכמעט לא דיבר אתם.

שרה היתה הבת הבכירה, השני היה שלום. שני אלה היו בכירים משמעון, את יחזקאל כבר הכרנו. עם לונה היה שמעון משתעשע לפעמים, אם כי היתה צעירה ממנו בשלוש שנים. אבל עיקר עולמו היתה ראשל.

היא היתה, כאמור, אשה גדולה, גבוהה היתה במידה נכרת מאישה, ועתירת-גו. שערה היה צפוף, מסולסל ושחור. תמיד היתה עסוקה, ואבריה הכבירים בתנועה, אחרי שנים רבות, כשהחל שמעון דן ביופין של נשים, ראה כי אין ראשל יפה כלל. אברי פניה היו בולטים וגבריים, אם כי פרוֹפוֹרציוֹניים, ולא היה בהם חן קלאסי. כפות ידיה היו עצומות, וכפות רגליה כבני עמודים מתחת לשוקיים איתנות התומכות את הגו המוצק, כמעט אתלטי. היא לא הותאמה לכללי היפי שקבעו הציירים האירופים במאה התשע-עשרה.

היא גם לא היתה משכילה מאוד, אם כי למוד למדה, כאמוֹ, אצל “האחיות”, וכתבה צרפתית בלי שגיאות, ספרים לא קראה, ולא עתונים. אם היה מגיע לבית איזה שבועון מצויר ממצרים, היתה מעלעלת בו, אבל לא יותר מזה. את החדשות היתה קולטת משמיעה, והן הגיעו אליה עוד קודם שפורסמו בעתון, כי העתונים היו יוצאים לרחוב רק אחרי-הצהרים. (אז כבר היו שני עתונים יומיים בעברית.) הקשר בינה לבין אליהו לא נתפס לשמעון, והיה תוהה מה הם משיחים בינם לבין עצמם כשהם נמצאים בחדרם לבדם. תהייה זאת לא היתה בה סקרנות אירוטית, אלא שלגביו היו שניים אלה יצורים שונים בהחלט, ולא הבין מה להם יחד.

הנה זאת היתה משפחת שמעון.

כמה ימים הלך שמעון לגן-הילדים באותה הבעת פנים שבה היה בולע שמן-דגים, ובאותה החלטיוּת. אבל פתע עמד והכריז: “מחר לא אלך לגן.”

“מדוע?” שאלה ראשל.

“אינני רוצה” אמר הזוטר.

הגננת לא ידעה פשר הדבר. אמנם ביום הראשון לבוא הילד לגן היו הילדים האחרים מתגרים בו במלה “בּוֹנז’וּר”, שבה בירך את הגננת בבואו. אבל כבר פסקו מכך, מעצמם. לא, הגננת לא ידעה מה הסיבה לחמתו.

יחזקאל הוא אשר גילה את הסוד, בדרך אגב. ראשל ראתה כי עוקב הוא אחרי שמעון בלכת הלה לסוּך את רגליו. אחרי כן שמעה את בניה משיחים בעורלתו של שמעון. (שלום היה בכיר משמעון בשנה וחצי.) ראשל תהתה שמא עלול מעשה המילה עצמו להזיק לילד יותר מן העורלה. אבל צריך היה להחליט בדבר. היא רמזה לאליהו כי יואיל לעסוק בענין, שהרי ענין של גברים הוא.

אליהו קימט מצחו. אין ממירים דתו של ילד שאינו מבחין. ואם מילה, מדוע לא פדיון-הבן? בקיאותו של אליהו בדיני יהדות היתה מעטה, אבל שמעון היה בכור לאמו. אם יימוֹל, עליו להפדות. וגם מעשה המילה כמעט שאין להסתירו.

שמעון נימול כשהיה כבן שלוש שנים וחצי שנה, עובדה זאת נשארה חרוּתה בזכרונו יפה.

היה גם הבילבול הלשוני. בבית ראשל היתה הצרפתית לשון קודש. בדרך כלל היו מדברים ערבית. הילדים כבר דיברו עברית ברחוב, והרגילו את הוריהם לשמוע, ואחר כך גם לדבר, לשון זאת גם בבית. שמעון שהיה ילד שתקן, נעשה שתקן פי שלושה, שהרי שתק בשלוש לשונות כאחת.

בכל זאת נאות שמעון, כעבור כמה זמן, לחזור לגן.

ראשל מצאה כי גן-הילדים הוא מוסד מועיל, לפי שפינה לה בהרבה את הבית בשעות הבוקר. היא הכירה בערכו החברתי (הילדים נתונים לטיפול מיוחד), והוא אחד מסימני הקידמה. אשר לתוצאה החינוכית, אין הוא יכול להזיק הרבה, כל עוד משגיחה הגננת שלא ימחצו הילדים זה את זה יתר על המידה.

שמעון היה צריך ללמוד הרבה – את צווחותיהם ואת דיבורם של הילידים, את התיחדותם ואת התקבצותם. נקיוֹנם לא היה רב; נימוס לא היה להם כלל; הם הביאו אתם מבתיהם חוסר מנוחה מרגיז ודוחה. מפעם לפעם היו נטפלים אליו ועושים אותו מטרה לאכזריותם הקיבוצית. אבל היו להם גם שעשועים אחרים. שמעון אהב לזמר, ובגן היו מזמרים. הוא אהב לעצב בפלאַסטלינה ולצייר בעפרונות, וגם זה אופשר לו לעתים. ידיו היו אמונות, ומפעם לפעם היה קונה את לב אחת העלמות הצעירות במעשה מספריים ודבק. בדרך כלל, כל שיכול לעשות לבדו, עלה בידו.

(דרך אגב, בגן נרשם בשם מצליח, וזה נשאר שמו עד שהכין לעצמו דרכון. מעשה זה, שלא להבליט את מוזרותו של הילד בעיני סביבתו, או גם לטשטשה במידת האפשר, הרי לא התאים כלל ליחסה של ראשל אליו. היתה בזה הרגשת חובה יותר כלפי שכנותיה מאשר כלפי שמעון. לו עצמו עזר הדבר לא מעט.)

עתה נעמוד קמעה על ענין בריאותו של שמעון.

לא במהרה למדה ראשל לנהוג זהירוּת במאכליו. בית מצליח היה בית אמיד, וראש שעשועי הלבאַנט היה מאכל ומשקה. לא תיאטרון, לא קונצרט, לא ספר, לא רדיו, לא נגינה, לא מחולות, וגם (עדיין) לא סינימה, לא היו ידועים לבית מצליח כאמצעי בידור. מסעוֹת, שיחות-רעים, פיצוח גרעינים, שמחות-משפחה, ביקורים, סתם בטלה מתוקה – אלה היו כל שעשועיהם התמימים. לאלה היו מאכל ומשקה תוספת חשובה, וגם זולה. וכך היה מטבחה של ראַשל מפולפל ומבוצל ומשוּים ומטגן ורוחש וספוּג סוכר ודבש ושמן ושומן. היה בו כל הקשה לעיכול.

הילד איננו יכול להמנע מאכילה בשעה שסביבו נעשית הזלילה במלוא הקיטור. בית מצליח, וגם ראשל בכלל, ניחנוּ בקיבות בריאות. שמעון בוֹש. הוא גם הוּאץ, וגם קילקל את עיכולו מפעם לפעם.

“מה לך, בני?” שאלה ראשל כשראתה את הזאַטוט נכנס הביתה בהילוך כבד בעוד הבוקר גדול. “הקאת?”

שפתי הילד נתכווצו במאמץ לעצור את בכיו. הוא לא היה חוור. להיפך, סמוק היה. עתה הגיע ריחו אל ראַשל.

“אין דבר, בני. בוא, רחץ והחלף בגדיך, הכואבת בטנך?”

הבושה היתה גדולה, אבל הילד לא בכה.

ראשל תהתה אל תוך הקדרה שלפניה. החולה הילד?

לא. הוא לא חלה הפעם. רק דחה את כניסתו לבית-הכיסא עד עבור מועד. שמעון בוש בערייתו. אבל היה בבית-הכיסא גם משהו דוחה במהותו – הוא היה מזוהם. כל מאמציה של הגננת (נקלס לה כי לא התיאשה) לא עמדו בפני רצון הזיהום שבילדים בפני חוסר ההרתעות מזוהמה. שמקורו – בלי ספק – בבית האם. ושמעון תיעב זוהמה. חושי ריחו וטעמו היו חדים, כחושי מרבית עדיני העיכול. והיה רגיש מאוד ללכלוך. בית-הכיסא שבגן העלה בו תיעוב.

חולשת גוף איננה מצטמצמת באבר אחד, או במערכת אברים אחת, ושמעון הירבה לחלות לבד מהמחלות שאין ילד רשאי לפטור עצמו מהן, כמו שעלת ואדמת וחזרת ונזלת ודלקת ואבעבועות-רוח וסתם חבורות במרפקים ובברכיים ובכפות-הידיים, היה לשמעון מקור קבוע לצרות בבטנו.

מדי פעם בפעם היה חומו עולה, וראשל ממהרת להשכיבו במיטה וקוראת לרופא. זה בא, מעיף מבט מבודח בילד, צובט בסנטרו, מציץ בלשונו, מועך את כרסו, מחליק על לחיו, רושם משהו על פתק ומצווה על ראשל להכין דייסה.

ואז עובר היום בדממה של אפס מעשה, ובא הדימדום, ואתו זימזום חרישי באוזנים, עם ערפלים של חלומות, וחלום אחד הנשנה והולך עד כי אין אתה יודע אם חלום הוא. איזה זימזום מיתרים גובר והולך, ומתגבר, מתגבר ומצטלל, ואתו קו שחור שעל הקיר בין צבע-השמן לסיד הולך ומתעבּה, מתעבּה עד שפתע פוסק הכל בבת אחת וקולה של ראשל אומר מרחוק: “דומני שהתעורר.”

ואליהו עומד בפתח, והוא נע משום מה, קדימה ואחור, מעלה ומטה, והוא ממלמל משהו על רחמי השם. מה לו לבּאַבּאַ שהוא בבית בעוד היום גדול?

והים נאנח מרחוק.

וילדים משחקים בחוץ, וקולם צוהל. והציפורים עושות לעצמן חגיגת יום-הולדת והצפצפה מרשרשת, ומישהו דופק על הדלת החיצונה ועגלה עוברת ברחוב. ושוב באים דימדומי החלום.

ובלילה מאירה עששית עמומה. והחדר מלא צללים והזימזום מתגבר ונוסע, ומתגבר, ומתגבר, והקו השחור מתעבה ומתעבה ומתעבה. ומשהו איום אורב בקצו, ואין אתה יודע אם ער אתה או ישן, ואתה מנסה להתמרד, להתעורר, כי איוֹם הדבר אשר בקצה הקו, ואתה זורם אליו, זורם, זורם ונסחף, ואינך רוצה להסחף, ואינך יכול לעצור, להתעורר, להתעורר!

ופתע קולה של ראשל בוקע מעבר משם: “הרי הוא מדמדם.”

ברוּכה את ראַשל. הצלת את שמעון מאותו דבר איום אשר בקצה הקו השחור, והיא מחליקה על מצחו וממלמלת: “לא, חביב, לא, עיני…” ושוב חוזר משהו איום. והפעם זה הים העולה על שפתו, עצום ומתגלגל ועולה על הבתים, ואתה רוצה לברוח, ואינך יכול להניע את אבריך, וגל יוצא מתוך הים הגוֹאה, עולה ומתרומם, מעלה מעלה, ואתה רואה את התעגלוּתוֹ בטרם יתנפץ ויבלע את כל הארץ, אתך, והוא שחור ונוצץ ובראשו תלתל של קצף משחיר, והנה-הנה נבלעת, נסחפת במערבולת, ואתה מנסה לזעוק, וממתעורר, וראשל עומדת ולוחשת: “אין דבר, חביבי, הרי אני פה.”

והיא יושבת על המיטה, וכך טוב, בקרבת ראשל, הגדולה, הרחוּמה.

ברחמי ראשל ובחסדי חכמת הרפואה היה שמעון מצליח להבריא.

בבית היה שמעון נגרר אחריה לכל אשר פנתה. (הילדים האחרים קינאו בו. לפני בואו כבר היו שלושה, בלי כל חזקה על אמם, ועיניהם היו חוצה ולא פנימה.) בדרך כלל היתה היא מדברת, אם היתה מדברת, והוא היה שותק. אותה שעה היא ממשיכה בעיסוקה, והוא קולע ראַפיה או רוקם או גובל בבוץ או גוזר במספריים המתקפלים, אלה שגוזרים גם בנייר וגם באצבעות, ומשיירים סימן אדום על הבוהן. פניו מרוכזים ולשונו מציצה מזווית שפתיו מתגבר שמעון על החומר באנחות קלות. נקי הילד ומסודר, ואיננו מפריע. והוא נלווה אליה לכל מקום, מן המטבח השוּקה ואל האטליז. רק את שיחותיה עם נשים אחרות לא חיבב ביותר, כי אלה היו תמיד באין כלי-מלאכתו אתו, ולא היו מובנות לו, והיה משתעמם. גם לא אהב את מגע ידיהן, ולא את מבטיהן הסקרנים.

הקרובה אליו מן הילדים היתה לונה. בה נהג מנהג אפוטרופוס – היה מצייר לה ומשחק אתה, וגם יושב לידה ועובד בדממה, בעוד היא תוהה על מעשיו או מקשטת את הבובה בשמלות שתפר לה מקטעי אריג ונייר.

היו לו גם שתיים או שלוש אהבות עזות. אחת היתה ילדה מהגן, שתוך פרץ נדיבות הוציאה מפיה לוגם מַסתיק, ושמה לפיו. שמעון כה התרגש מנדיבותה זאת עד כי נשק לה, מעשה אביר, על לחיה.

דומה כי רשמיו היו חזקים מרשמיה. כי למחרת נגמר הרומאַן בטראגדיה גדולה. אותה ילדה מצאה לה חֶברה יותר מענינת, והוא היה שבור לב משך שעתיים.

יום ירדוף יום. הרי זה אך נולד התינוק, והנה באה עתו להכניסו לבית-הספר.

כשהיה שמעון בן שש כבר עברה העליה הרביעית את פסגתה.

כמה שנים היה העולם שרוי בשלווה יחסית, אחרי מלחמות-הספיח והמשבר של שנת 1922. מרד הדרוזים זה אך הוכרע. המנדאטים נקבעו, ואתם הגבולות. שאיפותיו של איבן סעוּד בדרכו צפונה נבלמו בעזרת שני מטוסים וחצי תותח. מצרים היתה למלוכה עצמאית, לפחות להלכה. הלבנון הגדול התחמם בשמשה של צרפת, ופלט מהגרים אל מעבר-לים. סוריה שקטה על עוניה ורעבה. מוסטפה כמאל היה עסוק במודרניזאציה של אנאטוליה חד-לאומית, מנוּפה מארמנים ויוונים. עמי האיחוד הסובייטי היו מנערים ממהפכה ומלחמת-אזרחים והקימו את המסדר הגדול. מפלגות קומוניסטיות בארצות אחרות עדין לא התנערו מכשלונות מקומיים. גרמניה הקימה מחדש את תעשייתה במלוא המרץ בעזרת הון אמריקאי. האריסטוקראטיה הבריטית יצאה בנצחון מכריע משביתה כללית עלובה. מוסוליני היה מנסה לסחוט מן האיטלקים מעצמה. הפראנק הצרפתי עמד מרדת, והצרפתים חזרו לקמץ. המדינות החדשות באירופה ניסו להתקיים תוך צרופי האוכלוסים החדשים. הסואַ-ראַג' ההודי עדין לא ידע בדיוק מה הוא רוצה, וגאנדי היה בעל ברית למנהיגי המוסלמים. שוקי סין היו פתוחים לתחרות. ארצות-הברית עסקו בהרחבת ייצורן תחת נשיא שתקן ובטוח ויצרנים שהחלו מחשבים בקנה מידה של שוק עולמי.

לרגע קט נדמה כי הנה חזר העולם למסלולו ואחרי העווית של 1914–1922. כאילו אחרי הביזבוז הגדול ודילדול הכוח הפתאומי עמד לפוש קמעה. הבריות, להוציא את אלה שגוועו ברעב, זללו ממיטב הטכניקה. היו שהאמינו כי הנה מצא האדם את דרכו לאושר, כי שנות העשרים תהיינה פסגת הישגיה של התקופה התעשייתית. המטוס והראדיו נכנסו לשימוש יום-יום. באמריקה הכריז הנשיא מה היעוד האנושי: “שתי מכוניות בכל מוסך ופרגית בכל סיר.”

הרומאן הבלשי והעתון נעשו חומר-קריאה המקובל. הראינוע נעשה השעשוע ההמוני. היתה תחיה בתיאטרון. היו “אִיזמים” בציור. הבריות רדפו זה את זה בהישגי ספורט, בפוֹכּסטרוֹט ובצ’אַרלסטון.

שמעון ראה את הלורד באַלפור בעת ביקורו של הלה בתל-אביב. היה זה תוך פרץ של הגירה יהודית מפולין. הציונות התרוננה בחלומות לעתיד לבוא. נחנכה האוניברסיטה על הר-הצופים. בינתיים היתה ספק בית-מדרש-רבנים וספק מועדון ל“משכילים”, ונדמה כי באה לפצות את הרוצים במרכז רוחני ליהדות. אחד-העם עדין חי בתל-אביב. בעמק יזרעאל כבר היה מה להראות לתיירים. (ארץ-ישראל היתה אז “העמק ותל-אביב.”) הקונגרסים הציוניים עסקו בויכוחי סרק ובאינטריגות אישיות. תקציבי “המוסדות” הגיעו לכמה מאות אלפי לירות בשנה, והספיקו למימון אובייקטים של תעמולה, אם כי לא הספיקו להחזקת רשת בתי-ספר (שהרי אלה אין בהם כל תועלת תעמולתית לגבי התורמים, שאינם יודעים עברית). הוצאות הספרים פלטו ספר לחודש, כמעט כולם מתורגמים, נוסד תיאטרון פועלי ארץ-ישראל. הסתדרות העובדים היתה למוסד קבוע, והיה לה גם עתון יומי.

העליה הרביעית הביאה הון, שהושקע ברובו בבניה מבוהלת. בעלי-ההון הפסידוהו אבל הבנינים נשארו. התעשיה עדין היתה זעירה, והחקלאות בעיקרה בידי פלאחים בני פלאחים. אלה הסתכלו בחשד גובר בזרם ההגירה, אבל היא לא הספיקה לאזן את ריבויים הטבעי, וכשפרץ המשבר נחה דעתם כליל. השלטון הבריטי היסס בין חלומות רומאנטיים על קיסרות האָרון א-ראַשידית לבין מדיניוּת מעשית של פיתוח “המזרח התיכון” תוך תחרות בצרפתים וסיכסוכי “נכבדים.”

תושבי הערים התרבו גם בהגירה וגם בריבוי טבעי, ואתם רחבו השווקים. בבית מצליח היתה רווחה ושלווה.

שנות העשרים. אתם שעדין לא נולדתם אז, זכרון. ואם תהיה אתם, אי- פעם, שרויים בתקופת שלווה, בתקופת דגירה, ראו שלא תדגרו בביצתכם השלווה ביצי בַקות. כי באותן השנים נולדו אותם אנשים העתידים להתחבט עם מלחמת העולם השניה, הקדמותיה ותוצאותיה.

 

ג. אֱלִילִים    🔗

יום אחד אחרי הצהריים יושב שמעון על הדוֹם, בין שבבים ונסורת, חובק את ברכיו ומסתכל בעיניו הגדולות כיצד המקצועה מגלחת מעל לוח-עץ תלתלים תלתלים. שט-האַ שט-האַ, שורקת המקצועה ונאנחת בקצב. שמעון יודע כי זאת תהיה דלת, דלת לארון. כך אמר לו יעקב הנגר.

כי זה יעקב ידען גדול הוא. נדמה שהוא יודע הכל, ואין הוא חוסך את ידיעותיו משמעון. יודע הוא מעשה דלתות וספסלים, להקציע לוח, לנסר, להכות בפטיש, להדביק בדבק, ועוד הרבה דברים, כמו למשל: איך נברא העולם.

יעקב אינו פוסק ממלאכתו, מחלק את שימת לבו בין הדלת לילד, ומספר:

כשהיה עדין תוהו הוא ובו הוא (שמעון רואה עננים רבים ורוח וקור וחושך, כמו החלומות שמהם היה מתעורר באימה), ואדונָי היה לבדו בתוך המערה הגדולה, היה לו עצוב, מפני שהיה לבדו.

(שמעון רואה את אדונָי, והוא דומה מאוד לסבא של אלי, ויש לו זקן לבן, הוא גבוה, ונשען על מקל כבד ומסוקס, ואינו מדבר עם איש, והכל יראים אותו. כעת הוא יושב בתוך המערה הגדולה, שאין לה סוף, יושב על סלע, ומקלו בין ברכיו, והוא עצוב – בתוך האפלולית של התוהוהו ובוהו).

אז ברא אדוני את המלאכים. (אדוני קם, נשען על מקלו, חופן ענן של שחר, עשוי תכלת ושני, ובאצבעו המגוידת הוא נוקב בו וגוזר. אותה שעה פניו חמורים ויגעים. אחד אחד נשמטים מן הענן מלאכים, הרבה מאוד, והם זכים ולחים, כערפלי הבוקר, ולהם כנפיים לבנות, ושערם מסולסל, ולבושים הם בגדי שבת, ונודפים טוהר.)

המלאכים היו מזמרים ומנגנים, בקולות כה ערבים. אלה הם כוכבי-הבוקר, בני האלוהים.

תמיד, תמיד שרו וניגנו, כל היום, ומלבד זה לא עשו דבר, כי לא היה דבר לעשותו, המלאכים היו מחוסרי עבודה.

רע מאוד להיות מחוסר-עבודה, כי אתה מתעורר בבוקר, ואין לך צורך לקום מהמיטה ואתה שוכב ומהרהר מה תעשה במשך היום הארוך שלפניך. אתה מתלבש לאיטך, ואינך אוכל ארוחת-בוקר, מפני שאין לך אוכל. ואז אתה יוצא לרחוב, ומהלך בלי מטרה, ואתה מחפש את הקבלנים, ואחד אחד הם אומרים לך שאין להם צורך בפועלים, ואז אתה הולך אל הלשכה, ושם אתה מוצא עוד מחוסרי-עבודה…

המלאכים חדלו מזמר ונגינה, והם יושבים עגומים, ועיניהם דהויות, והם רעבים ועניים. (ועיניו הגדולות של שמעון מתלחלחות.)

ואדוני מחמיר את פניו עוד יותר, והוא קם, ויוצא מהמערה (בכבדות, נשען על מקלו העבה והמסוקס.) אדוני עמד בפתח המערה, והביט אל התוהוהו ובו הוא אשר מסביבו, וראה גושים אפלים צפים, באים ונעלמים, והם מאיימים בגודלם, ואין להם תחילה ואין להם תכלית, ואז החליט אדוני להתחיל בעבודות ציבוריות, בשביל להקל את חוסר העבודה.

והמלאכים מחוסרי-העבודה הוזמנו לעבוד – בבריאת העולם, כי העבודות הציבוריות היו בריאת העולם

המלאכים חולקו קבוצות קבוצות, ועליהם מונו מנהלי-עבודה, ממקורביו של אדוני – מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל.

אוריאל היה היפה מכולם, כי הוא היה כוכב השחר, סגי הנהוֹר, יהלום הדימדומים, נוֹגה. לו היה הקול הערב משל כולם, הוא היה הרחום מכולם. ומשום כך לא אהב אותו אדוני. אין נותני-העבודה מחבבים את מנהלי-העבודה המחבבים את הפועלים, וַי וַי, אל זעום, קנוא ונוקם, בעל הכפות המגוידות והמקל העבה והמסוקס, חרוש הפנים האפורים, חולה במחלת הכבד.

ואוריאל מונָה על קבוצה גדולה של פועלים פשוטים, חסרי מקצוע. ולהם הוקצב החלק המזוהם ביותר של העבודה – ביבוֹ של העולם, השאול, אשר אליו תלך כל הפסולת. גבריאל, בראש בעלי האומנויות העדינות, רכי האצבעות וחוורי הכפות (שמעון הסתיר את כפות ידיו מתחתיו) הכין את שמי הספירים ואת שערי הפנינים אשר לגן העדן, משכנה של הפמליה האלוהית, בעלי הפרוֹטקציה.

והפועלים הפשוטים עסקו בחפירה ובניקוּז, והיו עמלים קשה שישה ימים, מיום ראשון ועד יום שישי.

וביום השישי בצהריים בא אוריאל אל אדוני, ואמר לו:

“אדון אדונָי, מה בנוגע לתשלום שכר? הפועלים הן עבדו כל השבוע, והם צריכים לקנות משהו לשבת, ולבד מזה, הרי יודע אתה, החנווני דוחק. יש לשלם לו את המגיע עוד מזמן חוסר-העבודה. הם ביקשו ממני, אם אפשר, אולי יוכלו לקבל היום כמה גרשים.”

זה היה שקר. (שמעון הזדעזע.) הפועלים לא ביקשו מאוריאל כלום. הם פחדו מאדוני, ולא העזו לבקש דבר. הם גם לא הסכימו על שכרם לפני תחילת העבודה. אבל אוריאל היה רחום, ולא רצה שיעבדו המסכנים בלי שכר זמן כה רב.

ואדוני הביט באוריאל בעיניו הזועפות, ורטן. וכשאדוני רוטן, זה רעם. אבל אוריאל היה אמיץ לב, ולא נבהל. אז השתעל אדוני וחיכחך, ואמר שזה לא כל כך פשוט. המצב קשה. התקציב עדין לא אושר, והקופה ריקה, אבל הוא מוכן לעשות מאמץ למען המלאכים, משום שהוא מבין את מצבם ורוצה לעזור להם. הוא יצווה על המלאך קרחיאל, מנהל החשבונות, לתת לכל פועל חצי לירה, עד לחשבון.

אמר אוריאל “עד לחשבון? וכמה אתה חושב לשלם להם בכלל?”

ואדוני אמר “זה עוד נראה. לפי התקציב, ולפי העבודה.”

אמר אוריאל “קבלנוּת? לא יומית?”

אמר אדוני “יותר אין לי מה לומר.”

הלך אוריאל אל קבוצת מלאכיו, הפסיק את עבודתם, ועשה אספה. הוא נאם לפניהם, והסביר להם את מצבם: איך אדוני אומר לקבוע להם שכר רק אחרי שתיגמר העבודה, ואיך הם עובדים בלי שעות קבועות, מזריחת שמש ועד שקיעתה, וכי זה ניצול שפל, וכי עליהם להתאגד וללחוץ על אדוני בשביל להשיג תנאי עבודה הוגנים. ואז בחרו ועד, והכריזו שביתה.

זה היה ביום השישי בערב, לכן נקרא היום שלאחריו, מאותו זמן והלאה, “שבת”, כי בו שבתו.

ואדוני שמע שהם שובתים, הלך וכינס את מנהלי-העבודה האחרים, והכריז על השבתה. השבתה זה שמפסיקים לפועלים את עבודתם. והמלאכים האחרים, היחסנים, התכנסו גם הם לאספה, ובחרו גם הם ועד, ושלחו משלחת להודיע לאדוני כי אין הם בדעה אחת עם השובתים, וכי הם נשארים נאמנים לו, ולא ידרשו דרישות, וימשיכו בעבודה בכל התנאים. כי מלאכים אלה היו עבדים נרצעים, ופחדו מאדוני, אם כי היו בעלי-מקצוע.

וכשראה אדוני כי נחלקו המלאכים לשני מחנות, מיהר וזיין את נאמניו בנשק, והם התנפלו על השובתים לגרשם לתהום.

(ושמעון ראה את המלאכים המסכנים, הפועלים הרעבים, מתגוננים בידיהם ממכות החרב, והם נדחפים אחד אחד תהוֹמה, ונופלים לתוך האפלה הגדולה.)

וגם אוריאל, החזק והאמיץ, שנלחם בידים ריקות, גם הוא הופל לתהום, האחרון.

אבל שם, במעמקים, קם אוריאל הפצוע, ונאם שנית. הוא אמר כי השאול יכולה להיות המקום הנעים ביותר לחיות בו, אם אין בה עליך אימת העריצים. הוא קרא למלאכים המוכים לקום ולבנות. אז קרא לעצמו בשם מהפכני, שטן, והקים יחד עם מלאכיו עולם חדש, את הדיקטטורה של הפרו-לי-טאַר-יון. זה שלטון הפועלים. שם גם הקימו בתי-חרושת לנשק, ואירגנו צבא, עד כי יכלו להתמודד עם אדוני. מאז נטושה מלחמה בין אדוני לשטן.

אבל בריאת העולם נפסקה, כי המלאכים היו עסוקים במלחמות, וגם כבר לא היו מחוסרי-עבודה אלא חיילים, ולכן נשאר העולם פּגוּם, בלתי מושלם, עד היום הזה.

הנה כך נברא העולם.

בחוץ כבר היתה אפלולית. יעקב העלה אור במנורת הנפט. שמעון פחד ללכת הביתה. יעקב הביט בו בשקט, ואמר: “רוצה שאקח אותך הביתה?”

“לא” אמר שמעון בקול רועד, “אינני מפחד.”

ושמעון קם, פנה אל הפתח, והביט אל אפילת הרחוב. הוא פּחד פּחד גדול.

יעקב ניגש אליו, נטל את ידו, ואמר “אל תפחד, שמעון. לאמיצי לב לא יקרה כל דבר רע. אסור לפחד.”

שמעון רצה מאוד שייקח אותו יעקב הביתה, אבל בוש להודות בכך.

הוא הידק את שיניו ויצא לרחוב, ופסע אחוז אימה. ומתוך המבואות הגיח חושך, ובחצרות היה חושך, ורק פנס-רחוב וכמה חלונות הזדקרו באור חוור.

יעקב הנגר היה פּדגוג חובב. הוא היה גם נגר חובב. לפני כן היה מהפכן חובב. הכול היה עושה בהתלהבוּת של חובב. כתשע שנים לפני כן, בנובמבר 1917, היה באודיסה, ועדין לא מלאו לו שבע-עשרה. הוא נסחף לתוך המהפכה הרוסית, כנראה לאחד המחנות האנרכיסטיים, ואחר כך לתוך מלחמת-האזרחים, ואחר כך בחל בכל הענין וחמק לרומאניה, ומשם הגיע לארץ-ישראל עם העליה השלישית. מדוע? למה? דומה שאוקראינה נמאסה עליו כהוגן. מלחמת-אזרחים אינה לטעמם של כל הבריות.

בבית מצליח היתה האשה, ראַשל, הקונה בשווקים, שלא כנהוג אצל כמה שכנים, שהבעל היה הקונה בשוק. ושמעון, שנגרר אחרי אחותו, למד להכיר את הרחוב. אחר זמן החל מסייר בפרבר לבדו, והגיע למרחקים גדולים. הוא אהב מאוד את בעלי-המלאכה, את העושים דברים, והיה רובץ לפתחיהם, כפי שהניחו לו, ומסתכל בפלאי מעשיהם.

היה הרצען, שהיה שוֹזר חוטים ומדנגם, נוקב חורים בעור ומשחיל את החוט המדונג בעד החורים. ממנו נדף ריח חי, וצבע סינרו כצבע אצבעותיו, ומשקפי-מתכת רכובים על שיפולי חוטמו, ולו סכין, שהוא משחיזה על עור והיא מגלפת בעור. היה הנפח, לבוש גופיה שחורה, שהיה הולם בפטישו בעוד עוזרו מרדד בקורנס, ומפוח הומה, והברזל המלובן תוסס במים, והשלהבת לוהטת תוך הגחלים, ולפתח בית-מלאכתו עומד תמיד סוס בלגי או פרדה, והוא מפרזלם, ואז ריח ציפורן חרוכה עולה ומתפשט. (סוס בלגי. כמה הוא יפה! כמה הוא גדול וחזק! יפה הוא כראשל, נאה כמרים.) היה הסנדלר, הכפוף, בעל המסמרים הקטנים, שהיה ממלא בהם את פיו, והפטיש הקטן ההולם מהר-מהר, ומַגהץ הדונג הקטן, ולפתחו רבוצים תמיד כמה זוגות נעליים הפוכות. היה החייט, בעל המגהצים הגדולים והמספריים הגדולים, שכל בית-מלאכתו מלא קרעי חוט ופיסות ארג, וריח צמר רטוב מלא אותו, והוא לבוש מקטורן פתוח, ומכנסיו מטים לנפול.

אבל לא היה כיעקב הנגר. הלה התיר לו לשמעון, במפורש, להכות בפטיש, לנעוץ מסמר, לנסר, לחטוב באיזמל, למרוח דבק, ולהקציע. ולא גרשו מפתחו, ולא רטן ביהודית, ולא אמר לו “לך הביתה, ילד.”

בעוד שניהם עסוקים, איש במלאכתו, היה יעקב מספר סיפורים. ובשבתות היו הולכים לטייל ביפו. היו מגיעים לנמל, ורואים כיצד פורקים וכיצד טוענים, ואת האניות ואת הסירות ואת המלחים ואת הסוארים ואת הסבלים, והיו עוברים בשווקים ומריחים את ריח הטיגון ואת ריח הירקות המתמקמקים ורואים הוד צבעוני בפתחי החנויות, ויושבים לנוח בבית-קפה, ושותים קפה טוב, ואוכלים חאלקום ומפצחים זרעונים. והיו רואים את המנזרים ואת הכנסיות, וגם נכנסו לאחת מהן, ואחד שומר הרעים פניו, אבל משהוגד לו כי הנער נוצרי (הרכילות בדבר המילה הגיעה אל יעקב), התיר לו לגשת אל המזבח, ושם היה אור רב, וריח לבונה עמד באויר, ותמונות הצבעונין צהלו מן הכותל.

אותו יעקב, בריה עקומת-גב וחסונה, ממולח וחרוץ, עקום הרגלים וארך הזרועות, הגיע זמנו שיהיה לו ילד. אדם, בבוא עתו, צריך להיות אב. מאחר שלא היה ליעקב ילד משל עצמו, כי גם אשה לא היתה לו, נמצא לו שמעון.

טיוליהם היו בשבתות. וזה פטר את אליהו מקחת את שמעון לבית-הכנסת. אם כי נימול הילד, ידע אליהו את צוואת רושדי. שמעון לא הוצא מטכסי הדת שבבית, כשהיו (אליהו לא היה מקפיד בעניני דת), מתוך נימוס. אבל אליהו לא רצה ליהדו. הוא לא אמר זאת, ואיש לא דן בזאת, אך לא נעשה דבר לחיוב או לשלילה.

פעמים היתה מצטרפת אל יעקב ושמעון איזו גברת, אבל נוכחותה הצריכה את אישורו של שמעון, משום כך אותן שניסוּ לדבר אל יעקב בלשון לא מובנת או הביעו דעה על שמעון היו נפסלות, אפילו תוך הטיול עצמו, ומתבקשות, בנימוס רב, להואיל ולחזור לבדן.

ליעקב היו חברות רבות, והן היו באות והולכות, משום שקשה להסתגל אליו – ללשונו ולעצמאותו החריפות. מהפכה היא אסכולה טובה לעצמאות. היה ליעקב חדר משלו, והיה מבשל את ארוחותיו בעצמו (בדרך כלל לא היה חסר לחם), והיה מארח בו גברוֹת ברצון, אבל לא הניח להן להתישב שם ישיבה של קבע. זה כוחו של אנארכיסט.

ילדים בגיל בית-הספר, זאת אומרת בין שנתם השישית לארבע-עשרה, נחשבים מחוסנים מכל פגעי הטבע. בגיל זה יורדת עקומת התמותה של האדם כמעט עד לקו האפס. אבל אין זאת אומרת כי אינם עלולים לחלות. ושמעון הרי היה מוּכן לכל פורענות של עיכול – עונתית, פלפלית, או סתמית. ואם כי ידעה ראשל מן הנסיון המר לְמה עלול שמעון, התייראה תמיד פּן ירעב (הוא היה רזה), והיתה מרבה להאכילו, ולא תמיד בזהירות או בתבונה.

שמעון חלה, והפעם מחלה קשה. הוא שכב במיטתו כמה שבועות, מנמנם, קורא ספרים, משתעמם וגוזר נייר.

יעקב בא לבקרו כמה פעמים (הילד היה בסכנה גדולה). אבל הוא היה עסוק כל היום, ובערבים אין להפריע ילד ממנוחתו. לבד מזאת היה משהו באוירת בית מצליח שלא הנעים ליעקב את נוכחותו שם. קשה להגדיר את הדבר. אולי הבדלי לשון. אולי זרות מנהג, ואולי גם ריח מיוחד, לבאנטיני, כבד.

ואז השתמשה זהבה בהזדמנות, וקנתה לה ישיבת קבע בחדרו של יעקב.

ויהי כי קם שמעון ממחלתו, מצא את יעקב בעל משפּחה.

פעמים רבות אחרי כן היה יעקב מהרהר כי שמעון, זוּטר זה, קבע במידת מה את גורלו שלו, כי לולא מחלת הילד ספק אם היה נושא אשה בכלל. מכל מקום, אפשר שהיה בוחר ביתר תבונה.

זהבה הזדרזה להרוֹת, ויעקב – אם כי לא היה מדקדק במוּסר – מצא כי אין הוא יכול לזונחה. לנוחותה ולנוחות העתיד להוולד קידש אותה לפי דיני היהודים.

שמעון לא חיבב את זהבה, וגם היא לא חיבבה אותו. הראשון שקרא לו “פרֶנק פּאַרח” היתה אשה זאת. הוא לא ידע את מובן הדברים ויעקב, ברוב טאַקט דחה את חמתו עליה וגערתו בה עד שייעדר הילד. אבל היתה במלים שנאה ברורה, תהומית.

ביקוריו של שמעון בחדרו של יעקב פסקו. בבית-המלאכה עדין היה יושב לפעמים, ומגלף או חוטב. אבל יעקב היה מוטרד. היה עליו לפרנס משפחה, ואשה זאת לא דאגה להנעים לו את חייו. לבד מזאת, המשבר רפה והעבודה רבתה, ויעקב אהב לעבוד.

הידידות בין השניים לא פסקה. רק שמעון צריך היה למצוא לעצמו גיבורים אחרים להעריצם. ביחוד אחרי שנולדה פרפר.

אותו יום הגיח יעקב אל לועו כמה בקבוקים, סגר את בית-מלאכתו ונעלם מן העין. למחרת, כשראהו שמעון, עדין היה בגילופין. הוא בישר לשמעון בגאווה “יש לי בת.”

“מאין לקחת?” שאל שמעון.

“זהבה ילדה אותה. בבית-החולים.”

“זהבה ילדה בת? ילדה קטנה?” שאל שמעון, תמה.

“כן, קטנטנטנה. צווחת היא ומעווה פניה. כזאת קטנה.” אמר יעקב.

"אז מדוע היא שלך?´– שמעון היה ילד עירוני.

“מפני שאני אביה” ענה יעקב.

שמעון קינא בפעוּטה זאת על שיעקב הוא אביה. כשחזרה זהבה מבית-החולים ראה שמעון את היצור הזעיר, והיא לא מצאה חן בעיניו. היא לא הביטה אליו, ולא הגיבה על כל דבר שעשה, ורק פתע פרצה בצווחה. זהבה גערה בו, ויעקב נטלו בידו והוליכו החוצה, כשהוא מנסה להתנצל.

וכך, אם נדלג על שחקני הראינוע ועל השׁוֹשט שהוליך אחריו דב חי וגדול, וגם הרקידוֹ בעזרת תוף וזמר מונוטוֹני, מגיעים אנו לשני באלילי ילדותו של שמעון, אל דודו ז’ורז'.

יום אחד – זה היה בשנה שבה יצאו המטבעות החדשים (מיל של זהב) ובתקופת השנה שבה כבר בשל התות ועדין לא בשלו המישמשים – יום אחד, כשחזר שמעון מן הגימנסיה, ראה בעד הפתח מן המסדרון לחדר-האוכל כי איש זר יושב לשולחן עם ראשל. שמעון עצר ופנה לחדרו, אבל ראַשל קראה לוֹ.

כשנכנס לחדר ועמד תוהה, אוחז בתיקו בשתי ידיו, אמרה ראשל בצרפתית: “הנה הנער. זה דודך, סימון, דודך ז’ורז'.”

שמעון לא היה מאוּלף בנימוסים אירופים, והיה מופתע. ראשל הזכירה לו כי עליו לומר “אַנשאַנטֶה”, ואז קם אותו אדם ממקומו, ניגש אל שמעון, נתן בו עיניים מחייכות, ואמר בעברית: “אני דודך ז’ורז'. שלום לך. ביקשתי רשות מהגברת מצליח לקחתך אתי לסעודת-צהריים. המסכים אתה?”

דוֹד! לשונו העברית היתה צחה ונעימה, כמו בספרי האגדות. כך מדברים בני המלכים. קולו היה ידידותי. שמעון החל בוחן את האיש. שמעון לא ידע את הדבר, אבל הדמיון בינו לבין אדם זה היה מפתיע. גם ראשל, שראתה את ז’ורז' פעם או פעמיים מקודם, הופתעה הפעם, כשעמדו שניהם יחד לפניה.

זה לא היה ביקורו הראשון של הדוֹד בבית מצליח. בפעם הקודמת הצליחה ראשל למנוע את פגישתו עם שמעון באמתלה שקופה. גם הפעם היתה חוככת אם רצויה הפגישה לילד (בסתר לבה גם סירבה לחלק את אהבתו של שמעון), אלא שז’ורז' עמד על שלו. הוא בא בשליחותה של סבתא. ואין הוא רשאי להמרוֹת את פי אמו. אליהו לא היה בבית, וראשל הוכרחה להכנע.

לפני שמעון עמד אדם הנושא עליו את כל ההידור הלבאנטיני – את מלאכתם של סנדלר יווני, חייט ארמני וספר יהודי. תמיר, אדיב, ושקט. מצחו היה גבוה, שערו משוח, עיניו גדולות וטובות, חוטמו ישר ומהוקצע, לסתותיו בולטות במקצת (עקב רזונו), סנטרו בולט, ושפמו גזוז. אך מה כל אלה? הוא היה דוֹד! הדוד ז’ורז'. דוד הוא בכל זאת משהו, פה אצלנו.

לשאר הילדים שבבית היו שארים מצד אביהם. שלא היו שאריו של שמעון. לא פעם קינא בהם על כך. עתה זרח גם לו דוד.

שמעון הניח את תיקו, רחץ את ידיו ופניו, הסתרק, ויצא אל דודו.

הדוד לקחו אל – המכונית! ובמכונית הסיעו אל מסעדה מפוארת, ושאלו בדרך אם אין הוא מתנגד לזה שיסעדו במסעדה, כי הוא עצמו גר הרחק מפה, בירושלים, ולכן אין הוא יכול לקחת את שמעון אל ביתו עתה.

(בעיני היתה המכונית מעלה חשד. ז’ורז' היה פקיד גבוה למדי בשלטון המאנדאט, אבל הנציב העליון [אז הלורד פלוּמר] לא היה פזרן, ודומני כי “הענקת נסיעה” היתה ניתנת בצימצום רב. מכוניות היו משהו נדיר בארץ. אבל אפשר שאני חושד בכשרים).

ביקור זה של הדוד קרה מיד לאחר הבחירות לעיריות, שבהן נחלה משפחת חוסייני מפלה גדולה. היה זה בשנת 1927, תחת משטרו התקיף של הפלדמארשל הישיש, שלא סבל מֵחַזָקוֹת. העליה היהודית נפסקה כמעט כליל, ולא עוד אלא שרבו היהודים המהגרים חוּצה מהנכנסים פנימה. הסכנה הציונית נראתה לרבים מהנוצרים פחותה הרבה מסכנת האיסלאַם, כי עדין לא עברה שנה מאז ועידת החליפוּת בקהיר, ואמין אלחוסייני השתתף במועצת העולמא שהועיד אבן-סעוד במכה עצמה. עדין לא נשמעו הצהרותיהם של אדה וארידה, אבל הלבנון החל לחוש מידה רבה של ענין ביהודי פלסטין, שהיו קרובים אליו מן המוסלמים גם ברמת חייהם וגם בהשכלתם.

זה היה לפני אוגוסט 1929, וגם לפני ספטמבר 1928. יפו עדין הכילה בתי-עסק יהודיים רבים. (גם של אליהו מצליח עצמו.) המחיצות העדתיות טרם החריפו, ממאה וחמישים אלף היהודים אשר בשטח המאנדאט, כמאה אלף היו ילידי-הארץ או תושביה מלפני המלחמה העולמית. שאלת “תוצרת הישוב” ו“עבודה עברית” לא יצאה מתחום חיכוכים בין בעלי-המטעים למבוטלים. הבעיות הכיתתיות הונחו בינתיים על המדף.

ואמו של ז’ורז' באמת כתבה לו, כמה פעמים, כי יגש לבקר את נכדה, בנה היחיד של בתה שמתה בנכר.

תהיה דעתכם על נוצרי הלבאנט אשר תהיה, בפסיכולוגיה פראַקטית עולים הם גם על היהודים. לא חינם נאמר כי ארמני אחד טומן עשרה יהודים בכיסו. מלחמת הקיום (העדתית והפרטית) נתנה בהם הרבה בינה וזהירות בגישתם אל הבריות. הם יודעים להתיחס אל אנשים. הם יודעים לעשות רושם. הם מלאים טאקט. הם חסרים אידיאלים. הם חרדים. הם יכולים להרשות לעצמם טאקט. (ראיתָ אדם טאקטי – חשוד בו שהוא אגואיסט.)

וז’ורז' רצה למצוא חן בעיני אחיינוֹ. היה בזה רצון להשקעה, לכל צרה שלא תבוא, והיה בזה חוש משפחתי, והיו בזה רחמים על הנידח, והיה בזה הרגל, כי ז’ורז' היה צריך למצוא חן בעיני אנשים רבים בדרך חייו.

לז’ורז' היו ילדים משלו, והיה לו נסיון בפגישותיהם עם מבוגרים. הוא סייע לשמעון רק כשהיה צורך בכך, או לחלצו ממבוכה. ראַשל הזהירתו אזהרה חמורה בדבר המאכלים שהוא נותן לילד, וכן יעץ לשמעון בשעת בחירת המנות בעלות השמות המצלצלים (ההזמנה נעשתה, כמובן, בצרפתית). הדייל היה אדיב ורציני, והמסעדה היתה מרוּוחת ושקטה, אם כי רבוּ היושבים בה. השיחה בין השניים התנהלה יפה.

ז’ורז' לא הירבה לשאול, והירבה לספר. התברר כי לשמעון יש עוד דודים, והם בארצות רחוקות – האחד בריוֹ-די-ז’אַנירו ועוד אחד בניו-יורק. אבל יש לו גם סב וסבה (ופה עלוּ תמונות) והם נאים מאוד ולבושים בגדי-שבת, ונודף מהם או-די-קוֹלוֹן עדין. ויש לו לשמעון גם דודנים, ואחת מהם היא בת גילו, ושמה מסיחיה, כשם סבתא. עוד פעם עלו ובאו תמונות, וזאת הדודה, מרים.

הדוד ז’ורז' למד להסתיר את התרגשותו. שמעון גם הוא לא נטה לחשוף את התפעלותו, אבל עדין לא למד להשתלט על הבעתו. ניכר בו כי התרגש מאוד. לחייו היו לוהטות ועיניו ברקו. הוא נכשל בסכינו ומזלגו.

אחר הסעודה לקחו הדוד לחנות-צעצועים, והסביר כי סבתא רצתה לשלוח לשמעון מתנה, אבל ז’ורז' עצמו יעץ כי תשאיר את בחירת המתנה לנכדה עצמו, ולכן שלחה סבתא ממון לקנייתה. (דרך אגב, זאת היתה אמת.)

שמעון נדהם משפע הצעצועים שבחנות. הוא רצה דברים רבים. הדוד לא דחק בו, ולאט-לאט התיישבה דעת הילד והחליט על קופסת צבעי- מים וארגז כלי-נגר. הדוד הציע לו גם חליל, ושמעון סירב.

ואז הראה ז’ורז' מה הוא טאקט. הוא הציע לשמעון כי ישלח גם הוא מתנה לסבתא, והביע דעה כי רצוי משהו שעשה שמעון בעצם ידו. שמעון עשה דברים הרבה בעצם ידיו. יום לפני כן עשה משרוקית מגלעין של מישמש. זמן רב שיפשף את הגלעין על מדרגה, מורטבת ברוקו, עד שנקבוֹ משני צדדיו. אבל ספק עלה בו אם תמצא סבתא ענין במשרוקית. מצד אחד חשש להתפאר במעשה הרקמה שהיה רוקם בחשאי, כאחת הילדות. הוא הירהר בשקט, עד ששלח את אגרופו הקטן לתוך כיס מכנסיו, העלה משם קופסת סיגריות, ופתחה בזהירות. בתוכה היה פרפר צבעוני, עשוי אריג, נייר, חוטים ותיל, ושני חרוזים קטנים במקום עינים.

הפרפר היה חמוד, עשוי בטעם רב ובסבלנות רבה, ז’ורז' רווה נחת. הוא שיבח את הילד על טעמו הטוב, והסיעו הביתה.

(סבתא מסיחיה היתה מתקשטת בפרפר זה על בגדי חגה, ומתפארת בו כי הוא מתנת נכדה, בנה של סימוֹן. אכן, סבתא היא סבתא, גם אם אין היא מדברת יהודית.)

אחרי שנפרד ז’ורז' מבני הבית בנימוס רב, והזמין את שמעון לבקר בביתו, לא יכול שמעון להתאפק והתפאר לפני יחזקאל: הדוד ז’ורז'…

ואז קרה הדבר שכה חששה מפניו ראשל. יחזקאל התיז, ברשעות של זאטוטים “אבל הדוד שלך הוא ערבי.”

חשבו-נא. ומה בכך אם ערבי הוא? גם אם היה יחזקאל אומר: “אבל הדוד שלך הוא סיני” או “אבל הדוד שלך הוא ג’ינג’י” – גם אז היה פוגע. וזה משום שהתכוון לפגוע. אבל היה בדבר הרבה יותר מזה. ערבי זה אחר, זה לא אנחנו. והדוד הנחמד הזה הוא ערבי. (היהודים כבר קראו “ערבי” לכל דובר ערבית שאיננו יהודי.)

שמעון החויר, ושתק. ראשל ראתה, בשעת סעודת-הערב, שהוא עגום. היא התפלאה ומצאה הזדמנות לשאול, כשהיו ביחידות, מה הביא שינוי כזה במצב רוחו. שמעון לא השיב. הוא שאל:

“האם זה נכון שהדוד ז’ורז' הוא ערבי?”

ראשל נשכה את שפתיה, אבל לא יכלה להשתמט מתשובה.

“כן” אמרה. “ומה בכך?”

“באמת ערבי?”

“כן.”

“אבל הוא לבוש כמו אצלנו, ומדבר עברית.”

“כן” אמרה ראשל, “הוא איש נחמד. יש הרבה ערבים כאלה.”

“ומסיחיה? גם היא ערביה?”

ראשל לא ידעה מי היה מסיחיה. “הבת-דוֹדה שלי” אמר שמעון.

“כן” אמרה ראשל, וניסתה להסב את השיחה. “האם היא ילדה יפה?”

“יש לה צמות” אמר שמעון. “וסבתא גם היא ערביה?”

“מדוע אתה שואל?” ראשל התפלאה להגיון הילד.

“כך” אמר שמעון, וחדל משאלותיו.

הדוד ז’ורז' ביקר אצלם עוד כמה פעמים בשנתיים הקרובות, והוא גם זכה לקבל את המכתב הראשון שכתב שמעון מעודו. אבל שמעון לא דיבר עליו עם איש, גם לא עם יעקב.

וכשפעם שאל אותו מישהו (רכילות כזאת ודאי הגיעה לאוזני רבים):

“האם זה נכון שהדוד שלך הוא ערבי?” לא השיב על כך כלל. (היה לו שכל, לקטן.)

שמעון לא ביקר בבית הדוד. ראשל התנגדה, ובטכסיסים שונים מנעה את הדבר. בריאותו של הילד היתה תמיד נימוק מוכן,והיו גם אחרים.

באחד מימי ספטמבר 1928, ביום-הכיפורים, קרתה תקרית קשה ליד הכותל המערבי, אמין אלחוסייני לא איחר להשתמש בהזדמנות זאת לעשות לעצמו רכוש פוליטי. הוא כבר הספיק להפגין את קדושת ירושלים לעיני האיסלאם כשדרש תרומות לבדק המסגד אחרי רעידת-הארץ. עתה כינס ועידה איסלאמית “להגנת הכותל המערבי”, הקשור בזכר עליית הנביא השמימה. תכף אחרי כן הוחלף הנציב העליון, ובמקום הפלדמארשאל הישיש והתקיף בא הלורד צ’נסלור, פקיד קולוניאלי בריטי מוגבל. בקיץ שאחרי זה יצא הנציב ללונדון, לדוּן עם הממונים עליו בדרישותיהם של תושבי הארץ למוסדות מייצגים. ופתע, כאילו במכוּון (ואין הדבר ברור כי לא במכוּון) פרצו פוגרומים. המהומות ארכו זמן קצר. נהרגו כמאה ועשרים יהודים, בעיקר בחברון ובצפת, ובבת אחת חזרה כל החשדנות ההדדית. יפו נעזבה מיהודיה, וגם אליהו מצליח העתיק את משרדו לתל-אביב. תעמולת החרמה הדדית גרמה לגבולות כמעט מדיניים בין שתי העֵדות, ובעקבותיהם גם גבולות גאוגרפיים.

שלושת הצדדים הפוליטיים האוחזים בשטח המאנדאט החלו בפעילות מוגברת. הבריטים ניסו, בצורה גלויה, לחסל את התחייבויותיהם כלפי היהודים, ואחר כך חזרו בהם, הציונים – בעזרת הסוכנות היהודית, מוסד חדש, שניסה לאחד תחת דגלו את כל יהודי העולם – החלו מתכננים את חידוש העליה וההתישבות. ואמין אלחוסייני החליט, ויהי מה, לקטוע את ההיאחזות הציונית. הוא ניסה לגייס תומכים בכל ארץ מוסלמית, והצליח לכנס עוד ועידה כל-מוסלמית בירושלים.

בתנאים אלה נפסקו ביקוריו של הדוד ז’ורז' בבית מצליח.

הדוד ז’ורז' נשאר לגבי שמעון סמל. כשהיה הוגה את שמו (רק לעצמו או בפני ראשל) היה לוחש אותו בהערצה, והיה מרבה להרהר בו ולחלום עליו. פעמים היו עולים בו געגועים.

 

ד. תֵּל-אָבִיב    🔗

נחזור נא קמעה לאחור: יולי 1926. לשמעון אך מלאו שש שנים.

ליל-קיץ כבד, בחדר משכבם של ראשל ואליהו. בעד החלון הפתוח לרווחה חודרות אוושות הלילה. הלמות פרסות סוסי מרכבות (רא-תא-תא, תא-תא-תא, תא-תא-תא, תא-תא-תא. דראַת-תאַת-תאַת-תאת, רא-תא-תא, תא-תא-א), פרפרים שבירים, חיפושיות מודהמות מאור הנורה ומזמזמות בחמדת-חיים גסה, צריחות עטלף.

ראשל, שעלתה מן הרחצה, עוֹטה כתונת-שינה רחבה, מטפלת בשערה העתיר. אליהו הספיק לחלוץ את נעליו ואת כתפיותיו כשנזכר במשהו, והרי הוא יושב ערום למחצה, במסוּליו ובחולצתו שצוארונה אינו פרוף, ומסמן דברים בפנקסו.

“יש בדעתי לשלוח את הילדים אל מזל” אומרת ראשל. “לשבוע או לשבועיים.”

אליהו נושא עיניו מפנקסו, מגרד בשפמו המצומצם, ואומר: כן, מזל תשמח מאוד." (מזל היא דוֹדנתו.) “ומדוע לא תסעי גם את, ותקחי את הקטנים?”

ראשל ישבה, ואליהו הניח את פנקסו.

“ומה יהיה עליך?” שואלת ראשל.

“אסתדר.”

“מדוע אין אתה נוסע לאירופה? לא ייתכן כי תוסיף לסחור כך ממרחק.”

מושגיה של ראשל על מסחר שאובים מדוגמת אביה. אליהו זהיר, ובסתר לבו גם קמצן. ראשל בעיניו מהפכנית, אבל הוא יודע כי לולא היא לא היה מגיע למה שהשיג. היא שהציעה את שבתם ביפו. היא שאירגנה את פינוים לבירות, והיא שהחזירתו למקום בשלום. מאשה זאת שופע אוֹן של בטחה.

כמו תמיד, לא יאה לו להסכים להצעותיה מיד: “נדמה לי כי עתה לא כדאי להניח את העסק. המצב איננו ברור” משיב הוא.

“כן” מסכימה ראשל. “המצב השתנה. אבל מרחוק ייקל לך גם להבחין בשינויים. בעודך פה מוטרד אתה בפרטים. לא כן? הגורמים לך הפוֹלנים טרדה? אנשים מוזרים הם.” (הפולנים הם גורם חדש בעולם המסחר המקומי.)

“מ… בימי התורכים היה קל יותר” אומר אליהו. סוחר הגון צריך להתאונן תמיד. גם כשהוא גורף זהב, וגם בפני מי שאין לו מה להסתיר מפניו. סגולה היא נגד עין רעה. דרך אגב, אליהו, שבא ממצרים זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, הכיר את השלטון התורכי רק בשנות המלחמה, ואלה היו השנים הרעות ביותר בחייו עד כה. “אנשים דורשים היום סחורות משונות” ממלמל אליהו, “וכולם מועדים לשמיטה. צריך להזהר בהם. ארחי פרחי אלה שאתמול באו ומי יודע איפה יהיו מחר. ולשון זאת שבפיהם.”

“כדאי שתסע” אומרת ראשל. “יהיה בזה משום שינוי בשבילך.”

דוקא משינוי מתירא אליהו, וגם המחשבה כי ירחק מעל אשתו אינה נעימה לו.

“אולי” אומר הוא. “אחשוב בדבר.”

אביה כשהיה בן שישים היה צעיר; אישה בן שלושים וכמה, והוא זקן. אליהו כבר שלח ידו אל פנקסו, אבל ראשל לא סיימה שיחתה.

“וכשיחזרו הילדים נצטרך לרושמם לבית-ספר” אומרת ראשל.

“מובן.” אליהו איננו רואה מה הבעייה. שרה ושלום לומדים ב“אֵליאַנס”. יחזקאל ושמעון ילמדו גם הם שם. או שמא אין דעתה של ראשל נוחה מבית-הספר? אולי רוצה היא להעביר את הילדים לבתי-ספר של הנזירים? זה לא בדיוק –

“אולי ייכנסו שמעון ויחזקאל לגימנסיה?” מטילה ראשל אחת מפצצותיה.

“לגימנסיה?” אליהו תמה. שם בגימנסיה אין התלמידים ברובם, והמורים כמעט כולם, מסוגו של בית מצליח. שרה ושלום, ב“אליאנס”, הם לבאַנטינים בין לבאנטינים. האטמוספרה בבית ובבית-הספר כמעט אחידה. אפשר “האחים” מורים טובים יותר. אצלם גם לומדים בני האצולה היפואית. אבל הגימנסיה?

אליהו חושד בראשל כי כוונתה לראווה. “אבל מה ילמדו בגימנסיה? אילו לשונות מלמדים שם?” (בלבאנט השכלה היא ידיעת לשונות.) “עברית? מה יעשו בעברית?” יכול הוא להוסיף גם משהו על מנהגי נכר, אבל ראשל ממשיכה:

“בני המשפחות הנכבדות ביותר לומדים שם” מגלה ראשל נימוקה. בנקודה אחת מסכימים שניהם – כי חייב אדם להכנס לחברתו עוד מבית-הספר. אבל מה תהיה חברתו כשיגדל, בעוד הרכב האוכלוסים משתנה במהירות?

“מן החדשים” אומר אליהו בזלזול.

“גם מן הישנים” אומרת ראשל ומביאה דוגמות: “וחדשים אלה כבר כיום חלק ניכר מלקוחותיך. האין זאת? והם מתרבים והולכים.” ראשל מכירה את הרחוב בתל-אביב יותר ממנו, המצוי כל יומו ביפו, והיא חשה בשינוי. כמעט נעשתה ציונית. “אין אני בקיאה במדיניות” מוסיפה ראשל בהסתייגות-ענווה, “אבל דומני כי אין לזלזל בהם.”

אין דעת אליהו נוחה מנטייתה של ראשל, אבל אין הוא עקשן.

שמעון ויחזקאל הוכנסו לגימנסיה.

ילדי בית מצליח לא רכשו את דיבורם העברי מביתם. הם שמעוהו ברחוב, מפי אנשים שלא הקפידו כלל על מבטאם. ובכל זאת היו הילדים מגלגלים את רי“שם בקצה לשונם וגונחים את חי”תם מגרונם ועי“נם וקו”פם ניכרות בגרגרתם וטי“תם הגויה במלוא-פה והצ”די אינה ניתזת משיניהם. אולי היה זה בהשפעת התפילות ששמעו בבית ובבית-הכנסת, ואולי בהשפעת הלשון הערבית. יחזקאל ושמעון ניכרו בכיתותיהם במבטאם.

מהשניים היה שמעון השתקן, אך הוא בלט ביותר בדיבורו, כי יחזקאל מיהר לסגל לעצמו את מבטאם של הילדים האחרים, הירבה לפטפט אתם ולהתאמן בחיקוים, והיה מעלע רי"ש גרונית, בעוד שמעון מוסיף להגות דבריו הנדירים בדייקנות שקטה. (הם היו בכיתות מקבילות.) שורות ראשים בוצצים מעל השולחנות. קחל זוגות עיניים סופג את דברי המורה. הוא כבר מכיר אותם בשמותיהם. ילד זה מה טיבו? מיטיב הוא לצייר.

המורה פונה אליו: “ומה הוא נרקיס, שמעון?”

בקול צלול ובוטח עונה הילד: “פרח.” בפ“א רפה, רי”ש מידרדרת וח"ת גנוּחה.

בכיתה פרץ צחוק. אחדים ניסו לחזור על המלה.

המורה מהסה את הילדים, ומבאר כי כך צריך לאמור וכך יפה לדבר. אבל התערבותו של המורה רק הדגישה את המאורע, לנזקו של שמעון. בהפסקה השמיע מישהו “פרנק פאַרח” בפ“א רפה, רי”ש מידרדרת וחי"ת גנוחה. אחד הילדים מכיתה גבוהה יותר ניגש אל שמעון שעמד במסדרון וגבו אל הקיר, ושאל “מה שמך?”

“שמעון מצליח” אמר שמעון.

“שמעון מסריח” חיקה הילד את מבטאו, והילדים שהקיפום צחקו וחזרו על הבדיחה: “שמעון מסריח, שמעון מסריח.”

הילד הגדול פנה והלך לו. הילדים האחרים אינם פוסקים מנביחותיהם כלפי הבודד שאינו מגיב.

יחזקאל עומד בקרבת מקום. אבל הוא מתנכר.

שמעון כווץ את אגרופיו. כעבור רגע פרץ דם מאפו של אחד הנַבחנים.

הילד המוּכה נקם בשמעון בכיתה, וחזר על בדיחתו בלחש-של-בימה. שמעון פנה לאחוריו וסטר לילד על לחיו. המורה, שלא יכול לקבל הסבר משמעון, העמידו בפינה.

מקרים כאלה לא האהידוּ את שמעון על הילדים האחרים, והוא שטם את כולם.

פתע חזרה על ראשל פרשת גן-הילדים. שמעון סירב ללכת לגימנסיה.

ימים מספר שוטט בחוצות עד ששוכנע כי לא נאה שיפסיק את לימודיו.

שמעון היה ילד מקשיב, וכבר בשיעור הראשון אחרי שובו חש כי הכיתה למדה משהו בהעדרו. דובר על משהוּ זר לו. בהפסקה קימץ את שפתיו, ניגש אל דויד, הגדול בילדים, ואמר: “הגד לי, מה זה…” הסברו של דויד לא היה מובן כלל, אבל דויד ראה עצמו פטרון לשמעון. בהפסקה שאחרי זאת הציע לשמעון: “ראית פעם איך שוחטים פרות?”

שמעון לא ראה.

“רוצה לבוא אתי היום? נלך לראות.” שמעון הסכים.

בתהלוכה היה הקצב בראש, ובידו החבל. הפרה פסעה אחריו. אחריהם באו נערוֹ של הקצב ועוד שני אנשים. דויד ושמעון נגררו במרחק מה אחריהם.

הגיעו למקום. נער הקצב קשר את רגלי הפּרה. אותה שעה חש הקצב בנכחותם של הילדים, וגרשם. שמעון כבר פנה ללכת, אבל דויד עצר בו.

הפרה נפלה על צדה. הנער הקצב משך בחבל הקשור לקרניה, וצוארה התעגל.

השוחט הוציא נרתיק שחור, מוארך, ושלף ממנו חלף. הוא הרטיב אצבעו בלשונו ובדק את החלף הנוצץ. שמעון התפלא שאינו נפצע. עתה כרע השוחט על הפרה ונשען עליה בברכו. דויד עבר לראות את פניו, ושמעון נגרר אחריו. השוחט ניקה את צואר הפרה, שזרבוביתה פשוטה ועיניה זגוגיות. בבת אחת העביר השוחט את חלפו לרוחב הצואר העבה, ומתוך הפּרה פרץ דם כהה. נער הקצב משך בחבל, הפצע נפער, והפרה גנחה.

את שמעון תקף קבס. הוא עמד חוור, ועיניו לטושות, קמות.

“בוא הביתה” הצליח ללחוש.

“חכה” אמר דויד, “רק התחילו”.

הפרה נחרה בעד צוארה הפתוח, וכרעיה האחוריות, הקשורות יחד, פרכסו. מפי טבעתה פרץ פרש. השוחט עמד, וניקה את חלפו במטלית. זמן מה לא ראה שמעון דבר.

אחרי זה היה הקצב, ששרווליו מופשלים, נושף לתוך הריאה, והשוחט עומד ובודקה מכל עבריה. שלולית הדם קפאה.

כשנפשט העור, הותר לדויד לעזור במלאכה. הוא עזר במתיחת השלח, בעוד הקצב מפריד בחתכים קטנים ומהירים בין הבשר לעור. הבשר היה מרטט. לשון הפרה היתה שלוחה מבין שיניה, ועיניה עמומות. נער הקצב פצע בגבשושיות שבעור, בצד הבשר, והוציא משם חרקים שחורים.

שמעון איחר לחזור הביתה. ראשל שלחה כף ידה אל לחיו, לבדוק את חומו. הוא היה קודח, וסירב לאכול.

כמה שבועות אחר זה סירב שמעון לאכול בשר. מדויד נרתע.

את הלימודים קיבל שמעון ברצון. לא היתה לו סבלנות רבה לביטול הזמן, שהוא רוב עיסוקה של מחלקה בבית-הספר, אבל מצא לעצמו במה להתעסק. בהפסקות שבין השיעורים היה מאושר פחות. במשחקים לא היה זריז, ובפטפוטים נחשל עוד יותר. היה עומד מן הצד ומסתכל, או פוסע ומהרהר.

שמעון לא היה מצוי הרבה בחברת ילדים, וכשהיה ביניהם היתה תמיד כעין מחיצה עוברת בינו לבינם, שגם הם וגם הוא חשים בה.

אין זאת אומרת שהיה גלמוד. הרי היתה לו הרוח הנוהמת בצפצפות, והיו גורי חתולים וכלבים, והיתה השמש השוטפת את הבתים והחצרות והרחובות, והיה הים, שאינו נח לעולם ומשמיע את נהמתו, ביחוד בלילות סערה, והיו האיקליפטים, והיו העשבים, והיו הציפורים, והיו השקמים. והיו גם בני-האדם – לא כפרטים אלא כנחיל, בטרדתם ובתנועתם, בהתעסקותם התמידית ברחוב, בחנויות ובבתי-המלאכה.

הוא קלט רשמים, ועיכלם, כאשר לא יוכל ילד לעשות כשהוא נתון להשפעה מתמדת של חברתו. את האנשים היה פוגש בחשדנות. זאת היתה תגובתו לגבי כל אדם שנפגש לו לראשונה. אם ראה בו משהו דוחה, ולוּ גם בפרט קל, היה אותו אדם נפסל בעיניו. לעומת זאת, אחרי שגבר על חשדנותו, לא היה כופר ביחסו לאדם גם אחרי גילויים לא כל כך נעימים כראשונים.

מצב זה, ביחוד לגבי ילד שעדין לא למד להשתמש בכללי הבחנה, קשה הוא. אבל אפשר להתקיים גם כך. ומי יודע אם אין האנשים הנוהגים כך חוסכים לעצמם טרדה רבה? סוף-סוף מה יש באדם שיוכל להעלימו מאתנו כשהוא מגלה לנו את פרצופו ואת קולו וריחו? רק אצל סופרי-עתונים מתארעות סנסאציות כגון לבוש הקרעים המתגלה כמיליונר והאשה הפרוצה שהיא לאמיתו של דבר (ראה בסוף) טהורה מטהור. בחיים ממש נושאים אנו, רובנו, את לבותינו על שרוולינו.

מה שאנו יכולים לכסות זה לא מה שהננו אלא מה שהננו לאדם מסוים. אז תקרה האפתעה, כשפלוני מתגלה לנו לא כנבל סתם אלא כנבל שבידו למנוע מאתנו הַרְמָן, או אדם הידוע לנו כצר-מוח מסתבר שיש לנו ענין מיוחד בבתו, או כי תלויים אנו בעסקו ובהשקפותיו האויליות.

ילד אחד היה אולי יכול לעבור מהשפעת עאישה וראשל להשפעת המורים. לגבי שמעון נשארו הללו נוכרים. הוא לא זילזל בהם במכוון. עד כךְ לא הסתכן. הוא לא עיין אותם בגלוי, אלא הסתייג מהם. ביחס הקרב לסנוביזם. הוא קיבל את העובדה כי יודעים הם יותר ממנו, ומשום כך יכולים הם ללמדו, כשם שהיו מקבלים את הפדגוגים-העבדים בימי קדם, או שנוהגים חובלי החברה במלומדים כיום. יודעים הם, הללוּ, עובדות, אבל איך לצרפן למעשה יודעים רק אנו.

למזלו של שמעון כמעט לא חשו בו המורים כלל. כי היה שקט מאוד. הוא לא היה מפריע, וגם לא בלט בכל דרך אחרת. תלמיד נוח היה. היה בא לכיתה נקי, עושה עבודתו בשקט, ונעלם בתוך הקהל. אם מוציאים אותו מחוץ לספסל יש בו משהו מרגיז, ולכן ממהרים היו להחזירו למקומו.

קשה לומר כי הגימנסיה נתנה לו חינוך מכוּון כלשהו, אבל ביסודה היה ממש אחד גדול – לשון מתחדשת. בזאת בלבד כבר יצרו בתי-הספר העבריים אופי מיוחד לחניכיהם, האדם הוא יצור מדבר, ואם שתקן הוא, הוא הוגה, במלים. לשון עלולה ליחד את האדם יותר מכל סימן קיבוצי אחר. צבע שיער אינו סימן לאומי, וגם לא צבע עור, במקומותינו. לשון – כן.

הימים הקשים לשמעון היו השבתות. בבוקר היה מתלבש בהידור, ככל בני הבית, סועד, ויוצא. אבל לא אל חברת הילדים.

הוא היה הולך לבדו, ומגיע למרחקים, בפרדסים, בכרמים או בצל השקמים שעל הגבעה. מצד זה השתרעה ירוקת הפרדסים ואדמומית גגות בתי-שרוֹנה, ומצד זה היו תאנים עלובות שקועות עד לנופן בחול, ומאחריהן, במרחק, תל-אביב השחונה.

נאקה התקרבה אל שמעון היושב ומחטב באולרו. משפתה המדולדלת נתמשך חוט של רוק. מאחריה נשרך בכר שתספורתו עשתה את עורו לשני גונים.

רועה העזים טמן פח בחול, החליק את עקבותיו באצבעותיו ועלה בגבעה. זה היה נער שקומתו כאורך מטהו, יחף ועטוי בגדים כהים שדהו.

העזים היו פזורות, ומהן רובצות ומעלות גירה תוך עטישות, ומהן עומדות ונושמות נשימות מהירות. אחדות הזדקרו ונשענו בכרעיהן הקדמיות על גזעי אילן והיו כוססות את הענפים.

הרועה ישב ליד שמעון.

“רואה את העז הזאת?” שואל הרועה, “היא הורבעה לפני כשעה.”

“אה” אומר שמעון, שאינו מבין פשר הדבר.

“רוצה לראות עז נרבעת?” שואל הרועה.

“איפה?” שואל שמעון.

“תיכף אראה לך” אומר הרועה, “יש לך פת?”

שמעון מצטער שלא עלה בדעתו להביא אתו פת. “למה לך?” שואל שמעון. זה עתה תיבל הרועה פת בבצל, ואין שמעון משער כי עודו רעב או כי רצונו בפת צחה.

“לפורר מסביב לפח” אומר הרועה.

המשׁאת שבפח היא חיפושית זמזמנית. הציפורים הקטנות אינן נפתות לה. בכיסו של שמעון יש זרעי חמנית. הרועה נוטל חופן, מפזר זרעים אחדים מסביב לפח, ויושב לפצח את השאר.

הרועה ממשיך במשא ומתן המסחרי: “אם אצוד ציפור, תקנה?”

שמעון מהרהר: “מה אעשה בּה?”

“תשים בכלוב” אומר הרועה. “או תאכל.”

“אין לי כלוב” אומר שמעון.

“אעשה לך” מציע הרועה. “חליל אתה רוצה?”

אחת העיזים דרסה את הפח, והוא ניתר. הרועה גער בעז, והולך לטומנו שנית. שמעון הולך אתו. הפח עשוי שני זרדים קשותים, שמיתריהם משולבים. המשאת קשורה למקל קטן, והיא מפרפרת בקצה חוט.

“אתה מיפו?” שואל הרועה.

“מתל-אביב” אומר שמעון. “ואתה?”

“האוהלים ששם. היהודים אנשים טובים” מצהיר הרועה. עדין לא אבדה תקותו לעסק כלשהו עם הילד העירוני.

באורח פלא נצודה ציפור. היא נמחצה בין קשתות הפח.

הרועה רץ, ומרים את צידו.

שמעון מתבונן: “היא מתה” אומר הוא בצער.

“אין דבר” אומר הרועה. “אפשר לאכול.”

התלהבותו של שמעון לציד פגה. גם הרועה איננו נראה לו.

טוב היה כשבאו ילדים, וילדות, להתארח. אז היה (גם מסתגר צמא לחברה) משתף במשחקיהם כדבר מובן מעצמו.

למשל, כשבאו ילדי מזל, זאַכּי ואַנט, לחנוכה. שמעון הוציא למענם את אולרו, ועשה דוּדֶס חדשים. בשחקם במחבואים הראה לאַנט מקום להסתתר, ונהנה למגע גופה כשהצטמצמה אתו בפינה. בשעת סעודה הקשיב לשיחתם של האורחים בעירנות.

כשנסעו השניים ביקש מהם שמעון בלב שלם לחזור במהרה.

לא כל כך טוב היה כשנסעו ילדי בית מצליח להתארח אצל הדודה מזל, כי שם היה בית זר, ושמעון היה מתבייש. אבל הילדים הזרים היו נוחים מאותם שבקרבת הבית. וכעבור יום אחד כבר היה שמעון מתרוצץ בחברתם במעלה הרחוב ובמורדו בין מבואות הבתים.

דומני כי בין החיות אין גיל מקביל לגיל בית-הספר היסודי אצל האדם. חיה, משגברה על פגעי ילדותה, היא מתבגרת. אך אדם נעשה נער, ובמשך שמונה עד עשר שנים זולל הוא וגדל, כמעט בטוח מכל פגע, ובונה את גופו ואת שכלו תוך פעילות של הנאה. גיל זה צריך להיות בלי בעיות, גיל של גידול בלי חבלי גידול,של הרחבת אופק מתוך סקרנות ולא מתוך כורח.

אבל זאת רק הכללה צולעת. אחרי שנים רבות היה שמעון נזכר בתענוגות ילדותו מתוך כמיהה, והיה חושב על מאורעות פוגעים בחיוך של סליחה, אם זכרם. מעולם לא התאונן על ילדותו כי עברה בלי הנאה.

בבית-הספר מצא לו כמה ידידי ארעי, שהתחברו אליו בגלל ידיו החרוצות, הוא עצמו היה נצמד אל כל מי שנראה לו חסר ישע, אם בבית-הספר ואם ברחוב. מה גרם לו שיהיה רחמן כזה? אפשר רגישותו של עצמו המוגזמת. אשר מתוכה ראה כל אדם כרגיש.

לוּנה כבר לא היתה זקוקה לו, ובין יחזקאל לבינו היתה קרירות רבה. שרה היתה מקרבת אותו לפעמים, אבל שלום היה זר לו בכלל. לעתים היו הפעוטים ניתנים להשגחתו, אלא שהוא טיפל בהם יותר מהרגשת חובתו כלפי ראשל מאשר מחובתו להם.

בית-הספר לימד את שמעון שטויות רבות, אבל שם למד לקרוא, וזה היה תענוג גדול. ראשל היתה נותנת לו מפעם לפעם גרוש ללכת לסינמה, וזה היה לעילא ולעילא. תחילה הקשה להבין את הנעשה על הבד, עד שלמד לעקוב אחרי הבאורים שבעברית, וגם אז לא תפס הכול. היו שם יפהפיות וסוסים, היו דאגלאס פיירבּנקס ומרי פיקפורד וצ’אַרלי צ’אַפלין וג’קי קוגן. נחמד היה, ממש “עדן”, לשבת ולהאחז בתמונות נעות אלה במשך שעתים או גם יותר (“עשרים וארבע מערכות בבת אחת.”) אחרי שעות אלה היה יוצא לרחוב, אל אור היום, כשעיניו כואבות והוא מהלך כסהרורי, עד שלמד להרחיק מן המסך.

ולבד מהסינמה היו הספרים,שהיה בולעם בתאווה, והיו מסעי תיור. ואילנות לטפס עליהם, ונייר לבן למרוח עליו צבעים, ואנשים עסוקים שצריך לתהות מה הם עושים, ורוחות סערה מטילות אימה, והפחדים האחרים.

היה יום בהיר עד למכאובי עיניים. בתי תל-אביב, המסויידים לבן, התיזו נהרה. שמעון, ילד בן תשע, נגרר למשרדו של בּאַבּאַ (אליהו) שביפו. זה היה בחופשה הגדולה והילדים האחרים הלכו לים.

צפופים עמדו הבתים ברחוב שביפו, אפורים כחומה גדולה מעל המדרכת הצרה. נשים כרוכות שחורים מכף רגל עד קדקוד עברו בקבוצות. מוכר “סוּס” או תמר-הינדי קישקש בצלחות הנחושת, סוסי המרכבות צילצלו בפעמוניהם. קבצן קטוע יד פיזם.

פקידו של בּאַבּאַ, נחום, שמח לבוא הילד. הוא נהג בשמעון כבוד שהביך את הילד, כיבדו בבַראד ובתופינים.

הילד ישב לשולחן, שיחק בכלי המשרד, והקשיב למתרחש.

כבר היה בדעתו לקום ולצאת לרחוב והנה נכנס אליהו, מבוהל, ופקד “קח את הילד, שב במרכבה, וסע לתל-אביב.”

“מה קרה?” שאל נחום.

“משהו לא טוב” אמר האיש שמאחרי אליהו. זה היה חאנוּש הצעיר, מאחת החנויות שברחוב. “אני אלווה אתכם למרכבה” אמר חאנוֹּש, “פן יפגעו בכם.”

נחום היה חוור ורועד. הוא לא סידר את שולחנו ולא סגר את התריס המשתלשל על התאים שלפניו, אלא תפס ביד שמעון בחוזקה, עד להכאיב, חבש כובעו, ומיהר החוצה. חאנוֹש יצא אתם.

איש לא הפריע להם ולא עיכבם. חאנוש עצר מרכבה, והם עלו בה ונסעו לתל-אביב. מן המרכבה פנה שמעון החוצה וצעק “ובאבא? מתי יבוא באבא?”

“הוא יסע אחריכם” קרא חאנוש.

ראשל לא ידעה כי הלך שמעון ליפו. היא נבהלה לראותו בא עם נחום.

“איה מסיה אליהו?” שאלה בפחד.

“הוא בא אחרינו” אמר נחום.

היא כבר שמעה משהו, אבל ידיעות ברורות עדין לא הגיעו.

“הגד: מה קרה.”

“אינני יודע” אמר נחום. “מסיה אליהו אמר לי לעלות למרכבה ולנסוע הנה עם הילד. הוא יבוא מיד” הוסיף מעצמו.

פחדו של נחום עדין לא עבר.

שמעון ישב חרד, וחיכה לבוא באבא. הוא הצטער על שהסכים לנסוע בלעדיו. ראשל ניסתה לעסוק במשהו, אבל ניכר בה שהיא מקשיבה לדלת.

סוף סוף הגיע גם אליהו. הוא היה מיוזע ומוטרד.

“מה קרה?” שאלה ראשל.

“עדין אין יודעים בבירור” השיב אליהו. “שמעתי כי פרצו מהומות.”

“איפה?” חקרה ראשל.

“לא ברור. חאנוּש בא ויעץ לי לסגור את המשרד. מסרתי לו את המפתח. הוא כבר ישגיח שלא ישחיתו.”

“עוד פעם מהומות” אמרה ראשל בפנים מרוכזות.

“איה הילדים?” שאל אליהו.

“על שפת הים” אמרה ראשל.

“אני הולך להביאם” אמר אליהו.

אבל הם חזרו מעצמם עוד בטרם יצא. מלאים היו שמועות, ומיהרו להריקן, הערבים רוצחים. הערבים בוֹזזים.

פתע נזכר שמעון בדודו ז’ורז'. גם חאנוּש ערבי. לא כל הערבים רוצחים. הדייג הדומם שעל שפת הירקון איננו רוצח.

בתוך מערבולת המלים של הילדים עמד שמעון שותק.

היה שבוע של חרדה. עתונים לא יצאו. ראשל אסרה על הילדים לצאת מהבית, אבל הם התרוצצו ברחוב והיו מביאים שמועות. אליהו היה מורעם. בגימנסיה שוכנו חיילים בריטיים

“הנה יעבור הדבר” התפלל שמעון בלבו. “יעבור. יעבור.”

המהומות חדלו תוך ימים ספורים, אבל החרדה לא עברה. אנשים מזוינים בקתות-מעדרים עדין היו שומרים בלילות. הגיעו רשימות ההרוגים.

יחזקאל אמר כי הערבים כולם נבזים, וצריך להרוג את כולם. משום מה אמר את הדברים כשהוא מביט אל שמעון. הוא תיאר בפרטות מה עשו הערבים. דמיונו היה עשיר (ואולי דמיון מי שסיפר לו), ותיאורו היה מחריד. עם מסמרים, וחתולים וגרזנים ואוכלי-אדם ומעיים תלויים ועיניים עקורות, ודם, דם רב.

אחרי זה באו תצלומים, ובחלומותיו של שמעון היו אנשים מגואלים בדם נושאים אברים קטועים ומייללים בקול עמום. הוא היה מקיץ בזוועה, ומפחד לצאת ממיטתו להעלות אור.

 

ה. הִתְבַּגְּרוּת    🔗

“לדרמן מיכל, לופקר יוסף, לוֹקשנזאַל דניאל, מצליח שמעון..”

המורה הפסיק לרגע את קריאת השמות המונוטונית. מיד גבר על משהו, והמשיך: “מתוּן אברהם, נאמן יוכבד…”

היומן נסגר והונח. המורה נטל בידו השמנמנה חבילת מחברות, כאומד את משקלה. המורה היה קצר קומה, כרסן, כפוּל סנטר, עטור רעמה אפורה ומשקפיים כפולי-עדשות. תנועותיו היו תיאטרליות וקולו חוטמני ומרושל. כוותיק במקצועו היה נוהג בבטחה עצמית רבה וגם בזילזול קל, כמעט על גבול הנימוס, בדברי עולי-הימים השומעים את לקחו.

“היום אני מחזיר לכם את הבחינה בתנ”ך" אמר המורה באיטיוּת, כשהוא מעביר את משקפיו על פני התלמידים. הם היו בני ארבע-עשרה עד חמש-עשרה, כולם קשב, חוץ מאחד, שנראה מפוזר וצייר על שולחנו בעפּרון. “ואני מצטער להגיד כי על השאלה הרביעית לא השיבו רבים כהלכה. בדרך כלל הציוּנים טובים” (פני הנערים הוארו) “ורק לאחד מכם הייתי צריך לתת לא-מספיק.” (הנערים החליפו מבטים.) “ציֹוּן זה נתתי לא בגלל חוסר ידיעה (אתנח), אלא בגלל חוצפה.” היתה שתיקה. שבה היו הנערים צריכים לקלוט את מלוא האֶפקט הדראַמתי.

“מצליח” אמר המורה פתע. “התכוונתי אליך.”

שמעון לא היה מוכן לזה. הוא הכניס את כפו השמאלית לכיס מכנסיו והשתדל לכוון את כל התרגשותו לכויצת האגרוף.

“הואל-נא לקום כשאני מדבר אליך” אמר המורה בהחטמה רבה.

שמעון קם, ועמד מביט אל הלוח שמאחרי המורה.

“רוצה אתה שאקרא את דבריך לפני המחלקה?” איים המורה.

“לשם מה?” שאל שמעון.

“שוב־פעם אתה מתחצף” אמר המורה. המחלקה היתה אחוזה התרגשות. הנה יקרה משהו. שמעון החליט כי מוטב לו לשתוק.

“אינני יודע מה אעשה לעקשן כמוך.” קולו של המורה הודיע כי יודע הוא יפה מה יעשה. חשבתי שההערוֹת שכתבתי לך על חיבורך האחרון תספקנה. אי אפשר שנער בגילך יעז פנים בצורה כזאת."

המורה הפסיק. אם ציפה לתגובה – אוכזב.

“אני מעריך יפה” נקט המורה טון חדש "שאיפה למחשבה עצמאית. אבל דבר זה אין סברו שתגיד תמיד ההיפך ממה ששמעת ממני. הרי אין אתה חושב כי אתה יודע הכול ואני, שסוף-סוף למדתי משהו, עד כי אני המורה פה – “המורה התחרט עתה על דבריו, והרים את קולו: הרי זה אבּסוֹּרד ללמד אותי. ומה אתה אומר? במחילה מכבודך אין אתה אלא משתטה. שב, ואני אקרא את דבריך לפני המחלקה” הודיע.

שמעון פצה פיו: “אם כך” אמר, “אולי מוטב שאני אקרא.”

“שב” אמר המורה. “פן תעבור את גבול סבלנותי.”

המורה פתח את המחברת, הצמיד כנפיה, החליקה בכפו הרכה והחל קורא, כשעיניו נעוֹת מעדשת הקריאה לעדשת ההצצה וחוזרות. הוא לא קרא את כל שכתב שמעון. הוא גם לא קרא מה שכתב שמעון, אלא נוסח דראמתי של קטעים נבחרים. הוא קרא את הדברים בצורה כזאת (הוא היה קריין טוב) שתוכיח למחלקה כי שמעון הוא לא רק פורץ גדר כי אם גם אויל גמור.

סגנונו של שמעון היה פגום. הוא עצמו חש כי דבריו, במקורם, לא נמסרו בצורה מושלמת. ועתה, אחרי הסירוס המכוון, נשמעו באמת כשטויות. בכמה מקומות קיצר שמעון עד טישטוש, ובכמה מקומות נקט סגנון דימאגוגי, שהמורה לא היסס מהגזימו לבוֹמבּאַסטיוּת. אפס כי המורה לא צדק.

והמורה גם הכניס לתוך דברי שמען את הערותיו שלו. ואם כי היה נושא את עיניו מעל המחברת כשהיה אומר את דברי עצמו, קשה היה להבחין בין המקור להערות. בשמעון התעורר חוש העוול: זה לא היה הוגן. הוא ציפה עד שיסיים המורה את קריאתו, ואז עמד ממקומו.

“אדוני” אמר שמעון, “ביקשתי ממך כי תניח לי לקרוא את דברי עצמי. האם מותר לי לשאול מדוע התנגדת לזה?”

“משום שקריאת דבריך במלואם היתה נמשכת זמן רב מדי. קראתי רק קטעים נבחרים.” המחלקה היתה מגחכת ותמהה. המורה השיג, עד עתה, את שלו, ולכן התיר לעצמו סובלנות כלפי נרדפו. “אני חושב שקטעים אלה הספיקו להראות למחלקה, וגם לך, מדוע נאלצתי לתת לך לא-מספיק, הפעם” המשיך המורה, "אני מסתפק בזה, אבל –

“סלח לי, אדוני” אמר שמעון בשקט. עיניו בערו, ופניו חוורו.

“מה יש?” שאל המורה.

“אני אינני מסתפק בזה” אמר שמעון. המורה נדהם. שמעון המשיך בשקט: “אין אנו משחקים פה בהטיית השורש ‘ספק’ – אם אתה, אדוני, מסתפק, או אני נהנה מן הספק. אני מסופק אם נצא מכל הויכוח בצורה כזאת.” המורה ציפה עתה כי שמעון יתבלבל, ולכן לא הפסיקו. אבל הנער המשיך לאיטו כשדבריו סדורים: “מדבריך, אדוני, קיבלתי את הרושם כאלו נעלבת על שלא התחשבתי בדעתך. אני מצטער מאוד כל כך. אין אני מזלזל בדעתך. השאלה היא אם מותר לי להגיע למסקנותי בדרך מחשבה שלי או חייב אני לחזור כמו תוכי על מה ששמעתי במחלקה.”

“זאת לא אמרתי” העיר המורה בקול בדוּח, אבל שמעון שיסע את דבריו: “לדעתי – ואפשר אין לה ערך רב לגביך, אבל יש לה ערך כלשהו לגבי – לדעתי, בשעה שאנו מצמצמים את הסתכלותנו לחבל-ארץ זעיר זה ששמו יהודה, עלולים אנו לטעות גם בהערכת המאורעות, וגם בעצם מהותם. כשעניתי על השאלה –”

“אינני חושב” אמר המורה, "כי נוכל כעת לשמוע את הרצאתך. אני מסתפק –

“סלח לי, אדוני” אמר שמעון. “האם זה הוגן?”

“אני חושב” אמר המורה “כי אין לנו לבזבז את הזמן. נעבור כעת לשיעור.”

“בדיוק” אמר שמעון. "הציוּן לא-מספיק יכול להיות צודק או לא. היינו יכולים לברר את הענין בינינו, שלא בעת השיעור. אבל לא אני הוא שהעליתי את הענין פה, במחלקה. אני חוזר ואומר כי לדעתי גם בתנאים של אותם הימים אין אנו רשאים לבודד חבל-ארץ זעיר ולהסתכל רק בו. גם הנביא מודה כי הכוחות המשפיעים בתחום המדיני היו מחוץ. בתנאים של כתיבת חיבור-בחינה לא יכולתי לכתוב מאמר אבל אמרתי דברים כנים: ברור לי כי הוא התכוון רק לעצמאות תרבותית. ולדעתי גם זה לא היה בגדר האפשר. הלא יודעים אנו סוף דבר: מפלת דמשק ושומרון הביאה לירושלים את הבבלים –

“אל נא תגרור אותנו לפאטאגוֹניה” אמר המורה. המחלקה פרצה בצחוק. אולי אחד או שניים מהם ידעו פּאַטאַגוניה מה היא, אבל המלה היתה מצחיקה.

שמעון ראה כי עשה עצמו ראווה. האצילוּת מחייבת דברים רבים – גם להצניע רגשוֹת. לא היה כל טעם להמשיך בויכוח. המורה יכול להפסיקו בכל מלה, בעוד המורה עצמו רשאי לומר הכול. לבד מזה, המורה הן לא ייסוג. אין הוא רוצה להיסוג בפני המחלקה, ומשום כך כשרים כל האמצעים אשר לרשותו לצאת מנצח – ליגלוג וכעס וגערה וסירוס-דברים. ואת הציוּן לא ישנה.

שמעון ישב.

“אין טעם להתרגז אם אינך צודק” אמר המורה בסלחנות. "בפעם הבאה –

“העובדה היא” הפסיקו שמעון בעודו יושב “שאתה הוא הרוגז.”

מכה נצחת זאת היתה למעלה מיכולתו של המורה לסבול. “אם תכתוש את האויל במכתש, בתוך הריפוֹת, בַּעֱלִי, לא תסוּר מעליו אוולתו” אמר בהטעמה רבה, ושוב פרצה המחלקה בצחוק.

צחוק זה הציל את שמעון מעונש.

זה היה בסוף שנת 1934. אותו זמן היה שמעון עסוק בקריאת ספרי-מינות. אחדים מהם פשוט אנטישמיים, ורובם בצרפתית, פיקפוק זה שהביע בתבונתו המדינית של הנביא ישעיהו לא היה סיכסוכו הראשון עם המורים. אלא שהמורים היו מוכנים לחיכוכים עם הנערים בגיל זה, ואם שׂמוּ לב אל שמעון, היה זה כמעט מתוך בדיחוּת. מורה מורגל, בדרך כלל, בידענותו של עצמו. מה שתפס נער זה מתוך ספרים, הנח לו. צריך רק שיידע את גבול הסמכות. אבל שמעון כבר עבר את כל גבולות הסמכות של מוריו. אחדים מהם היו בעיניו שוטים גמורים. כבר לא פעם עלה בדעתו לצאת מהגימנסיה, והיה עושה זאת לולא ראשל.

השקפתו המקפת (לדעתו) על מולדתו לא נרכשה בדרך הרגילה. כי חלק מתוכנית הלימודים בגימנסיה היווּ הטיולים השנתיים, ובאלה לא השתתף שמעון, בטענת בריאות רופפת. האמת היתה כי אחרי נסיון אחד, שבו הפריעו לו המטיילים האחרים מהנאת הטיול בנכחותם הקולנית המתמדת, החליט כי אינו רוצה בכך. אבל היו לו הזדמנויות אחרות למסע, שגם עליהן לא קפץ. בקיץ הקודם קייט בבּירה (העיר האחות לראמאלה) בבית מכּר של אליהו, ומשם הביא רעיונות על הבדלי הפולחן בין יהודה לישראל שהמורה לגיאוגראפיה הגדירם נאציים. שמעון התרשם הרבה מיופין של נשי המקום, והחליט כי הפולחן היהודי היה צחיח, בעוד הישראלי מבוסס על משמני ארצם של בני אפרים. מדוע היה הרעיון נאצי לא הבין.

בינתיים עבר על העולם המשבר הגדול.

שני זעזועים בבורסה של ניו-יורק פרצו את הסכר, ובבת אחת התמוטטו אשיות הכלכלה כמעט בכל ארצות התעשיה. בעשר השנים שקדמו לקאטאסטרופה סבורים היו דברי הציביליזאַציה הרכושנית כי הנה גברו על מרבית בעיות המשטר. הייצור גבר עד כי נדמה כי אין לו גבול. מאַלתוּס היה לצחוק. המחירים לא עלו, כמקובל לפני משברים קודמים, ולא היתה כל התראה. ארצות-הברית נטלו את המנהיגות בעולם הכלכלה, ועוד מעט גם בעולם התרבות. והן היו שבעות, שבעות רצון. לא היתה לפני האמריקאים כל בעייה של ממש, אלא רק לרוץ קדימה, בלי דעת קדימה זה לאן הוא מכווָן. פוכּסטרוט, טאַנגו, ראַדיו, ג’ז, ראינוע, מסיבות של מיזמוז, הברחת משקאות, מעשי פשע, פוליטיקניות, עתונות. והנה פתאום קרה האסון הגדול. איש לא ציפה לו, ואיש לא תפס מה הוא.

כיום כולנו חכמים, וכל אשר פה לא ממלל ומסביר – כי התפתחות הייצור היא בסולם (או בעקומות קורי-העכביש) וכי התרחבות מפעלי הייצור ליצרנים גדלה בלי פרופורציה למידותיו הסופיות של הייצור לצרכנים. כיום יודעים אנו (או מדברים כיודעים) על שיטות מימון והשפעתן על המחירים ועל חלוקת כוח הקנייה. הכול יודעים אנו, כי על כן קראנו עתונים. והעתונים הרי מפליאים להסביר הכול, ובפשטות כזאת (הסבר פופולאַרי יוגדר כמה שיכול עתונאי לתפוס בעצמו.)

בשנת 1929 לא היו הבריות כה חכמים. בשנת 1930 עוד החכימו פחות. ובשנת 1931 משראו כי אין סוף למשבר, ולא עוד אלא שמחריף הוא והולך, נעשו טיפשים גמורים. הרברט הובר נשא עיניו לוול-סטריט, וול-סטריט היה מקפץ לרחוב ממרומי הקומה החמישים-ושבע, או בוהה ורועד.

הקאבינט הבריטי, שנבהל למראה חשבונות האוצר, שמט את בסיס הסטרלינג, אבן היסוד לשיטת המימון של המאה הקודמת. תיכף אחרי כן קם מקדולנד וביקש את עזרת השמרנים, והבריות נסו בבהלה אל מאחרי חומת מכס. הגרמנים חיפשו משיח. הצרפתים הודו לאל על תבונתם (“כמה אנחנו הגיוניים!”) שלא הירבו בוולדות. הספרדים סילקו את מלכם עם רודניו. עמי הקיסרות הבריטית החלו מתנערים לפוררה. מוסוליני ארב למשהו שיעסיק את מובטליו. ועתודי הכלכלה היאפאנית, שהספיקו לפתח תעשיה רחבה, ראו את השווקים נסגרים בפניהם ופתחו במסע-חדירה לסין.

ובכל העולם היו מיליוני בני-אדם רעבים או מתייראים מן הרעב. בווילס ובקיוטו, באילינוי ובוויקטוריה, בטורין, באנטוורפן, בבואנוס-איירס ובאסן, בסאן-פראנציסקו ובהמבורג היו אנשים מהלכים בחוצות, כשרים לעבודה מכל הבחינות, ועבודה אין. אין עבודה, ואין אוכל. כי יש מצרכים, עודף מצרכים, ולכן אין אוכל.

זאת היתה תחילתה של העליה החמישית. כלכלת הטריטוריה היתה מבוססת על יבוא – הון ותרומות. במידות הארץ היו ארבעה מיליוני לירות בשנה יבוא עצום. רבים מתושבי הארצות הנגועות נמשכו הנה. יריד-המזרח והתערוכות הערביות לא הראו מידה רבה של התפתחות, אבל היו אפשרויות, כמו ההדרים. ראה איך גורפים הפרדסנים זהב! ובכלל, הן תושבי הארץ מתרבים. פלאחים אלה פרים ורבים כארנבות והיהודים עולים, אם מעט ואם הרבה. הלא שמעת על “תוכנית האלף”? מתכוונים לישב אלף משפחות. ערך המקרקעין עולה, וההון נתון תמיד לפסיכוזות, כי על כן עצבן הוא מאוד.

אחרי שנחנך נמל חיפה גבר אליהו מצליח על חששותיו ובנה בית, בן שלוש דיוטות. (עד פרדס לא הגיע, למזלו.)

באוקטובר 1933 הגיעה המתיחות הפוליטית בארץ לשיא הרגיל – הפגנות ומהומות. במקרה היה זה בימים מטרידים לשמעון. הוא החל חש את ראשית התבגרותו. דבר זה גרם לו שיהיה עוד יותר מסתגר, כי העובדה לא נעמה לו. שמעון מצא פתע כי הוא תוהה על גופו, כאלו פתע נגלה לו זה. עד עתה היה הגוף רק ענין לניקוי והלבשה (שמעון לא עסק בספורט), ולא משך כל ענין. משהחל הגוף מראה גילויים חדשים, הוכרח שמעון לתהות עליו. ועד שמצא מה לגופו, והנה הוברר כי גם שכלו הושפע בתהליך. אז תוהה אדם על מה שלפניו, ומה עתיד הוא לעשות בעצמו, שהרי הוא נעשה גבר. מנסה הוא להוועץ, ומאחר שאינו נוטה לשיחה עם זולתו, קורא בספרים. ובינתיים גילה כי אין דברים המורים תורה למשה מסיני, ובאים החיכוכים.

על הבימה אשר מאחריה כיהן המורה לפיסיקה היו מטה הובנית ומטה זכוכית. ירח עמד ליד המורה ושיפשף אחד המטות במטלית.

“שפשף, שפשף” קרא רינטי ממקמו לירח.

כמה מהנערים גיחכו גיחוך מסואב. מסתורי. “גם אני רוצה לשפשף” המשיך רינטי בחוכמתו, והמורה נתן בו מבט מבטל ואמר “תוכל לעשות את הניסוי במסרק.”

שמעון לא תפס את הבדיחה, והוסיף לעסוק ברישום פרצופו של המורה, כמו לא שמע. אם עובדה זאת תענין את מישהו, מעודו לא עסק שמעון במעשה אוֹנן. אם אין דבר זה אפשרי בנער נורמאלי, נצטרך לחשוב את שמעון עם הבלתי נורמאליים. אברי המין היו לגביו משהו דוחה, ואולי לא טרח איש לגלות לו את הטכניקה של מלאכה אבל גם קודם לכן בחל שמעון בתופעות מיניות.

כשחזרו הילדים ללימודיהם אחרי פגרת הקיץ של 1929, הירבו לספר על אורחי הבנין, החיילים. “ואתה יודע, בלילה עברתי פה פעם, ושמעתי בחורה צועקת: כואב! כואב!” סיפר דויד מה ששמע מפי אחיו הגדול.

"ומדוע לא נכנסת לגינה לעזור לה? שאל שמעון.

“אתה טמבל” אמר דויד, “הלא היא היתה פה עם חייל”.

משום מה נכר שמעון בפרה השחוטה. “מסואב אתה” אמר לדויד, אבל דויד קיבל את המלים כמחמאה, וחייך.

במפקד התושבים, בשנת 1931, נרשמה גם דתם של הנפקדים. שמעון היה בבית כשבא הפוקד לרישום המוקדם. הוא תמה כשמסרה ראשל את שמו בין ילדיה, ויצא כי אח-תאום הוא ליחזקאל. הלה לא היה בבית, וכעס על כי לא שמו לב לרצונו, ורשמוהו. כי יחזקאל התנגד למפקד.

“ואותך איך רשמו?” שאל את שמעון.

“כמו את כולם” השיב שמעון.

“אה, ודאי. יהודי אתה. הלא חתכו לך.” אמר יחזקאל בבוז.

שמעון כמעט נשא ידו למעוך את פרצופו של זה. לא היה כל קשר הגיוני בין התמרמרותו על המפקד להערתו הארסית, ושמעון רק ראה פרצוף נאלח, המנסה להפיג כעסו בהכעסת זולתו.

הילדים האחרים במחלקה היו חבורות חבורות. היו הולכים לקולנוע ולשפת-הים בקבוצות, ולמשחקי כדור-יד וכדור-רגל בקבוצות. רבים מהם היו חברים בתנועות-נוער. היו עומדים, חבורות חבורות, בערבים, ובהפסקות, מספרים בדיחות, מועכים את הנערות, או משוטטים על פני הרחוב, או עומדים ומשיחים, חבורה מול חבורה, עם המין האחר.

שרה כבר היתה עלמה כבודה, והיתה הולכת עם בחורים, אבל רק בלווית עוד עלמה. שלום החליף את קולו ואת בית-ספרו. הוא חשב להיות סוחר, כאביו, ולכן נכנס לבית-הספר-למסחר. יחזקאל נעשה ביתרי נאמן, והשתתף במכות של חול-המועד פסח. היו לו דעות פוליטיות קיצוניות, והיה משמיע דבריו בבטחה קולנית: וייצמן היה “בוגד” ו“עבד האנגלים”, הסוכנות היהודית היתה “סנבלטים”, ואת הערבים צריך להרוג, עם האנגלים יחד.

בין שמעון לשאר ילדי הבית קמה גדר של נימוס.

שמעון הוסיף להעסיק את ידיו במלאכותיו המשונות, בדבק ונייר ובוץ וצבעים ואריג וחוטים ותיל ומעשה מרכבה, שהמורה לציור פסל בסיטונות; אבל הוא גם למד הרבה. היה לו פנאי ללמוד צרפתית וערבית. אנגלית חויב ללמוד, ועשה זאת ברצון. גם הקולנוע סייע לו בתפיסת לשון זאת, והלשונות פתחו לפניו אוצרות ידיעה גדולים. ולדעת צריך הכול.

אותו זמן חזרו לפקוד את שמעון חלומות הזוועה. אפשר היה אלה קשורים בהפרעות עיכול, ואפשר בהתפרקות מינית, אבל בבוקר היו עיניו החומות עוד עמוקות מתמיד, וראשל תוהה עליו, ותמהה אם לא ראוי לו שיחדל מחיטוטיו באותם ספרים בעלי שמות משונים.

“מדוע אין אתה יוצא לרחוב? הספרים לא יברחו” אמרה ראשל “אבל הזמן יברח” השיב לה שמעון. “ומה אעשה ברחוב? אלהג?”

בינואר 1933 נעשה אדולף היטלר רייכסקאַנצלר של גרמניה, והיהודים החלו נמלטים מאותה ארץ, רבים מהם לשטח המאנדאט. מדינאים בפרובינציות שכנות החלו רואים את הציונות כסכנה מידית. עיראק ראתה איום ישיר כלפיה בחסימת המוצא לים-התיכון, לא מעט פעל רגש הקסנופוביה ביחס לנוכרים אלה הדוקרים את העין ואת האוזן. בינתיים היתה רווחה כלכלית בארץ, וקשה היה להניע את תושביה למהומות. רק קנאים מעטים, כאלקסאם וחבריו, נקטו אמצעי הפחדה.

ופתע עמד בּניטו מוסוליני וגילה כי מוכנה בידו תוכנית לכיבוש חבש. תחילתו של מסע-מלחמה זה היתה אות להפסקת גילגול הספסרות במקרקעין. מחירי הקרקע בערים עמדו. תכפה לעמידה נפילה. הבנייה פחתה, אנגליה לא הירבתה לזלול הדרים, כמקווה, ורבים מהם הגיעו רקובים.

בינתיים כבר הצטבר ביפו ובחיפה פרוליטאריון עירוני, החי מן היד לפה. חומה עדתית לא התירה לפרוליטאַריון דובר הערבית לעבוד במפעלים יהודיים. הבדלי שכר-העבודה היו עצומים, וגרמו קנאה.

באוקטובר 1935 נגלתה פעולה גדולה של הברחת נשק, שהיה מיועד, כנראה ליהודים. בנובמבר הושמדה כנופית אלקסאם, ולווייתו נעשתה הפגנה רבה. הלבנון וסוריה עמדו לפני עצמאות. בספרד עלו צבאות מוסלמים וכבשו את דרום-הארץ. תעמלנים גרמנים עוררו למהומות. איטליה הבטיחה לעזור לכל מי שיפריע לבריטים. בפברואר 1936 שבתו הסורים, ו“סוריה הדרומית” שבתה אתם, שביתה סולידארית. במארס דחה בית-הנבחרים הבריטי את הצעת המועצה המחוקקת.

בתשעה עשר באפריל 1936 פרצו המהומות.

השמועה על הרציחות ביפו הגיעו לגימנסיה באחת ההפסקות, וכל הנערים היו משיחים בהן. רבים עלו לגג לראות את הדלקות. (גג זה שתמיד היו מתקנים את שעריו ותמיד הם נפרצים. לוּ רק לא יביא אסון!) הורים רבים באו וביקשו להחזיר את ילדיהם הביתה. היתה הצעה להפסיק את הלימודים (לא ידוע מי הציעה). לא היה ברור מה קרה, אבל במהרה הוברר כי המשטרה שולטת במצב. יפו לא פלשה לתל-אביב. רק שכונות-הספר היו מוחרדות.

יחזקאל היה חבר באגודה חשאית, ובערב נעלם מן הבית. אליהו היה אחוז דאגה, כי רבים מלקוחותיו היו תושבי יפו. שלום יצא אל חבר מרעיו. שרה הלכה לבית שכן. הקטנים נצטוו להשאר בבית, ושמעון נסגר בחדרו.

שמעון כבר היה עלם רצין ושתקן. עובדת מוצאו כבר היתה ברורה לו. הוא היה, למעלה מכל, נבוך. לא חרד. לא מורעם. נבוך.

ראשל דפקה על הדלת ונכנסה.

היא דיברה ערבית.

“זה רק מקרה” אמרה ראשל. “דברים כאלה קורים תמיד. כאלה הם בני-האדם. נבערים. אספסוף דרכו לעשות מהומות. עוד יום יומיים תשקוט הארץ.”

“אבל דבר זה כבר נמשך כחמש-עשרה שנה” אמר שמעון.

“יותר מזה. מאות שנים. פגיעות ביהודים הן נוהג נושן. ואת האשורים שכחת?” אמרה ראשל. “המוסלמים הם רצחנים מטבעם. בוערים.”

זה היה ברור. נוסח ציוני. ראשל לא היתה ציונית אדוקה, אבל דברים אלה כבר חדרו בה. הרי אחד מבניה היה מן הבריונים. כל זמן שהיהודים מפוזרים ומפורדים בין כל העמים וכו' וכו‘. תושבי הארץ הירודים מבחינה תרבותית וכו’ וכו'. העלאת הרמה (איך?) שיתוף כלכלי (כיצד.) – כל זה לא היה חדש לשמעון. הוא השיב לה בסבלנות.

“האין פה אלא שנאה ליהודים?” שאל שמעון.

“ומה עוד יש פה?” שאלה ראשל.

“אינני יודע” השיב שמעון בקול יגע.

יחזקאל לא חזר כל אותו לילה. מה עשה לא גילה לאיש. הוא שמר על סודיות מחתרתית כאילו באמת היה לו מה להסתיר.

למחרת הוכרזה שביתה כללית. אמין אלחוסייני תפס את הזמן בציציות ראשו. הוא החליט להביא את כל הצדדים בסיכסוך לידי צורך בהחלטה מידית. אבל תל-אביב המשיכה במסלוּלה הרגיל. אותן מחיצות עדתיות היו לה הפעם לתועלת רבה. המהומות לא היו אלא הגברתו של החרם ההדדי. ישובי היהודים בארץ היו מקובצים, ומפורדים מן השכנים. הפגיעה בישובים לא היתה קשה. גם ההתראה היתה מספקת. מאורעות 1929 לא נשנו. ולא עוד אלא שהחקלאות היהודית הנתמכת נפטרה פתאום ממתחריה, ועסקיה השתפרו. אבל קרה משהו קשה יותר. הפעם קיבלו השכנים את הדבר ברצינות. השביתה נמשכה ונמשכה. אמנם העסקים גם הם נמשכו. אבל מאחרי דלתות סגורות. אורגנו ועדות לאומיות בערים, ובראשן ועדה מרכזית, שנקראה הועד הערבי העליון. בחודש מאי התכנסו הועדות לועידה, ותכף אחרי זה משהגיעה תגבורת צבא לארץ, התאזרה הממשלה עוז ואסרה כמה עשרות מנהיגים ערבים. בראשי המרד לא נגעה.

ובהרים החלו להקבץ כנופיות. אמין אלחוסייני שלח את ידו השניה, לא הערבית אלא המוסלמית, אל החרב.

ושמעון התאהב.

החלה חופשת הקיץ. החופשה היתה תמיד עת משונה לשמעון. לא שחיבב את הגימנסיה, אבל היא קצבה את יוֹמוֹ. החופשה היתה שבת אחת גדולה, שאתה צריך לארגן את כולה בעצמך. הוא לא רחץ בים, כמרבית חבריו, הוא לא יצא מהעיר, כי לא היה לו לאן לצאת. הוא לא היה חבר ב“הגנה”, וגם לא ידע אם רשאי הוא להתחבר אל גוף זה.

מבוכתו עוד הגבירה את בדידותו.

ואז טעם שמעון את טעם האהבה הראשונה. אולי היה זה המצב המיוחד שבו נמצא, אולי היתה בזה כל התסיסה שמסביב. הוא מצא את עצמו מסמיק בחברתה של מיתא, אחת מחברותיה של שרה.

קרוב לודאי שמלבד שמעון לא חש בדבר איש. גם לא מיתא עצמה. פגישותיהם היו נדירות (שרה הרי היתה בכירה ממנו בכמה שנים), והסמקתו יכלה להתפרש יפה בביישנות.

מדוע התאהב דוקה בה? מי חכם ויידע. ובאמת אין זה חשוב. הרי צריך היה לקרות לו דבר כזה באותו זמן, ובכן מדוע ייגרע חלקה של מיתא? כל חשיבות העובדה היא רק בזה שבגרותו הפיסית הקדימה הרבה את בגרותו הרגשית. ודבר זה איננו צריך הסבר, אם נשים לב לדמותו הרוחנית. (והיתה בהתאהבות זאת, כבכל התאהבות רומאנטית, גם בריחה מהמציאות.)

בינתיים חשה ראשל לעזרתו. שלום רצה לנסוע לחוץ-לארץ, ללמוד. אליהו התנגד לכך. לדעתו היה זה ביזבוז ממוֹן טוב, משום ששלום לא ילמד. אין לו כשרונות לכך. והא ראיה – תעודותיו מבית-הספר-למסחר.

ראשל טענה כי גם בלי כשרונות מיוחדים תועיל נסיעה לחוץ-לארץ לכל עלם. מדוע לא ילמד שלום מקצוע? אליהו אמר כי לשלום יש מקצוע מן המוכן. אמרה ראשל כי אם יהיה שלום עורך-דין לא יזיק הדבר למסחרו. אמר אליהו כי הנה הוא עצמו סוחר טוב גם בלי כל השכלה משפטית. אמרה ראשל כי אפשר שיהיה שלום סוחר טוב יותר אם תהיה לו השכלה משפטית; ובכלל, כדאי שיכיר את העולם, ולסוף – צעיר אינו צריך להשתרך בין הבריות בעת מהומות.

הנימוק האחרון שכנע את אליהו. יחזקאל הדאיגו דיוֹ. מוטב שייצא שלום מהארץ. כן. זה היה נימוק משכנע.

ושרה, הוסיף אליהו, כבר הגיע זמנה שתינשא. ומה יהיה על שמעון?

זה בדיוק מה שרצתה ראשל לשאול. לדעתה צריך גם שמעון לנסוע מפה.

נסיעתו של שמעון לא היתה קשורה בכל בעייה ממוֹנית, משום שהיה לו ממון משלו. אמנם חייב היה אליהו לנהוג בזה בזהירות, אבל הממון הרי ישנו, ועשרים לירה בחודש ודאי לא תפחתנה מן הקרן.

וכך הוסכם כי ייסע שמעון לצרפת. ההצעה לא נראתה לו בראשונה. אחרי שהירהר מצא כי יש בה הרבה בינה. בכל אופן קשה היה לו להשאר עם יחזקאל בבית אחד. לא שיחזקאל פגע בו בדברים. יחזקאל פגע בו בשתיקה. כאומר: “אתך אין לי מה לדבר. אתה הרי אחיינוֹ של דודך, הערבי; נכד לסבך, הערבי; בן לאמך – עליה השלום – הערביה. ואני פה מלחמה לי בערבים.” זה היה הנוסח של אנשי יחזקאל: “מה יש לדבר? מלחמה היא מלחמה. יש לנו כעת מלחמה בערבים.”

יחזקאל, כרבים מנערי הספרדים, היה יהודי מאוד וציוני מאוד.

 

ו. חַג'    🔗

שמעון ניסה להיכנס לתוך מעילו העליון, השרווּל הימני הסתבך, והוא גישש בידו מאחור. מישהו חש לעזרתו, וגם הגביה את המעיל על כתפיו. שמעון פנה להודות, וראה את מרג’רי. הוא הסמיק, מילמל תודתו, ואמר לחמוק, אבל היא הסירה מעל הקולב את מעילה, ולכן ראה חובה לעצמו להחזיר לה כמידתה.

“הולך לסעוד?” שאלה מרג’י בקולה העמוק, שהזכיר לשמעון קרפדה, כשהיא רוכסת את אבזם החגורה ונותנת בשמעון את עיניה התכולות.

“כן. ואת?”

“מ…” אמרה מרג’רי בפה קפוץ, והעבירה את ארנקה ליד ימין.

המבט שנתנה בו היה גלוי, ומשום כך העז לשאול “תרשי לי לבוא אתך?”

“אדרבא” אמרה מרג’רי.

היא היתה עלמה אנגליה, אדומת שיער, נקיה מִסְרָק, קצרת עקבים, גבהת-קומה (כמעט כשמעון), שהיתה מצטיינת במדרשה בשתקנותה. הם למדו יחד כבר חודשיים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שנמצאו יחד מחוץ לאולפן. שמעון לא היה רגיל לחברת עלמות (או לכל חברה), ולכן יש לשער כי לולא שרוולו שהסתבך לא היה סועד בחברתה לעולם.

בשעת הסעודה, אולי עקב תנועת ידה כשקרבה אליו את המלח או משהו אחר שלא עמד עליו, ואפשר כסיכום של כמה דברים, תפס כי נוהגת היא בו מידה מסוימת של פטרונות, מוסווה יפה, היתה לזה הצדקה מלאה, כי היא היתה בת עשרים-ושתיים והוא רק בן שש-עשרה, סליחה: שש-עשרה וחצי. הוא לא חש בגלל כך כל אי-נעימות, להיפך, זה גרם לו שיחייך כלפי עצמו.

מבוכתו פגה קמעה, והוא חדל מהסב את עיניו מעיניה. שיחתם – השמעתם מימיכם שיחה בין שני שתקנים? – היתה כמה משפטים על האוכל וכמה מלים על עבודתם. היא היתה עונה תמיד, אלא שתשובותיה היו גם הברה אחת ושמעון הכיר את מרג’רי אחרי שעה של ישיבה אתה ביחידות – כי שניהם היו איטיים באכילתם, וגם דומה שהישיבה נעמה לשניהם – לא יותר משהכירה לפני כן.

למחרת כבר חיכה לה.

לא שמעון ולא מרג’רי נהגו לדון בעניניהם הפרטיים או בעניניו הפרטיים של הזולת, החומר העיקרי בשיחות, רכילוּת, נעדר משיחותיהם. רק כעבור שבע סעודות-צהריים נודע לו כי מרג’רי איננה מתכוונת להיות אמן, דבר זה נודע לו במקרה. הוא שגה שגיאה טאקטית קשה בדבריו, בלי דעת. בתל-אביב, בעיני בן גילו, עוד נחשבה עמדת המורה למכובדת. הוא סיפר משהו על עבודתו, והיא אמרה “אני חוששת שלא זאת היתה כוונת מסיה דאַסטי.”

מכיוון שכמה רגעים לפני זה אמרה משהו כמעט דידאקטי, השיב שמעון “האין בדבריך סימפאתיה קוֹלגיאַלית אליו?”

הוא התכוון כי גם היא מנסה להדריכו, אבל היא היתה מורה מקצועית, ולכן העלתה חיוך על פניה, ושאלה “האם זה ניכר כל כך?”

“מה?” שאל שמעון, מופתע.

“מקצועי” אמרה מרג’רי. משראתה כי לא הבין, הוסיפה “אני מורה”. כמה פרטים נצטרפו אחרי כן. היא באה לפאריז ללמוד מלאכת-מחשבת. שמעון לא ידע אם מתוך “הוֹבּי” אנגלי או שרצתה לשנות את מקצועה, אך היא קבעה “אינני חושבת כי עתידה אני להיות אמנית.”

וזה נעם לו, כי גם הוא לא רצה להיות אמן מקצועי, וכל עדת המתעתדים להיות אמנים היתה בזויה בעיניו.

אותו יום ארכה שבתם מאשר בימים קודמים. כשהגיעה שעתם ללכת, שאל שמעון “העושה את משהו הערב?”

אפשר לולא היתה אנגליה היתה פורצת בצחוק. היא בלעה את הפתעתה, וקבעה להיפגש אתו בערב.

לשמעון לא היה כל מושג מה עושים בחברת גברת בערב. כשחשב על הפגישה עם מרג’רי, אותו יום אחרי-הצהרים, הירהר ביגון כי אם לא תואיל היא עצמה לחלצו מן המיצר, עתיד הוא להימצא באי-נעימות רבה, הוא התנחם ביחסה הפטרוני, ובכל אופן קנה שני כרטיסים לתיאטרון.

מיד כשנראה לה עודדה אותו בחיוך. לסעוד אתה כבר היה רגיל, ולכן הציע כי ייכנסו לסעוד. דבר זה היה, כנראה, כמקובל, אבל בעת הסעודה פתח שמעון ושאל פתע: “היש לך איזו תכנית להערב?”

שאלה זאת כה הפתיעה, עד כי הפסיקה את לעיסתה, והציצה בו. מרג’רי לא נהגה להציג רגשות, ושמעון הבין כי שאל שאלה אידיוטית, ולכן מיהר להוסיף “חשבתי, אולי רוצה את ללכת לתיאטרון.”

היא תפסה מה קרה, וחשה לעזרתו. “מצדי אין התנגדות” אמרה.

“ואולי חשבת על משהו יותר מענין?”

“אינני יודעת” חייכה, “האין אתה עייף?”

“קצת” הודה שמעון.

“זה מוציא מהחישוב קונצרט” אמרה מרג’רי. “יש כל כך הרבה לראות בפאריז, עד כי אין מספיקים לראות דבר.”

“כן” אמר שמעון, “אבל אין צורך למהר.”

“אולי זה תלוי בערך-הפראנק.”

פירוש הדבר היה כי הוקצב לה, או הקציבה לעצמה, לא זמן אלא ממון. הוא זכר את הדבר, ומכיון שלו עצמו היה די, נזהר בממונה, שמעון, חסר לשון-אם, לא העריך אמנות מילולית מצדה הלשוני, והספרות הצרפתית של אותו זמן נטתה לפיטפוט של חן. המחזה היה מִלודראַמה, כתובה בנוסח פסבדו-חכמני ומלאה דיקלום עז ועלילה אווילית. בהפסקה התנצל לפני מרג’רי על שבחר בהצגה בלי שחקר תחילה על מהותה. מרג’רי, שידיעתה בצרפתית היתה פחותה הרבה משלו, הרגיעתו, עד כמה שראתה תיאטרון בפאריז, רובו אינו טוב מזה, לפחות מבחינת הראווה, אבל ארץ ארץ וטעמה שלה. ואשר לדיאלוג, עדין אין היא יכולה להבחין בטיב.

כמה ימים אחרי כן שמע מפי אַלבּר, אחיו, כי הלה מצא ענין רב בהצגת באלט חדשה, שמעון ראה צורך לפצות את מרג’רי, והציע לה להצטרף אליו באותו ערב לראות את הבאלט. היא הסכימה בלי היסוס.

הפעם היה שמעון חפשי יותר בתנועותיו. הוא הכין מראש לוח-זמנים, למען יסעדו במנוחה, סיפר לה מראש מה ידוע לו על הבאלט (זה לא היה הרבה), ובאולם עצמו לא היה כה כפוי. מרג’רי חשה בכך, והציצה בו בעיניים מבודרות.

שמעון חשב כי צריך לסיים את הערב בבית קפה. הבאלט היה יפה (הפעם לא הגזים אלבר), ושניהם נהנו. השעה כבר היתה מאוחרת, והיא ראתה כי עייף הוא. היא שאלה למקום מגוריו. המרחקים היו גדולים, והיא יעצה לו כי יחזור למעונו. זה נראה לו פוגם בתפקידו כמארח בערב מוצלח זה, והוא עמד על חובתו ללוותה למעונה. מרג’רי לא רצתה להעליבו, והסכימה.

כשיצאו מן המונית שילם שמען לנהג, אך שכח לבקש ממנו כי יחכה לו. הלה נסע בעוד מרג’רי ושמעון אומרים זה לזה “ליל מנוחה.”

הערב היה קר ולח, תערובת של שלג ורוח טפחה על המדרכת. שלג לא שלו, אלא פזיז, קלוקל ונמוג, בייחוד לתוך הצוארון. מרג’רי כהתה בשמעון על שלא עיכב את המונית, אבל הציעה לו להיכנס למעונה וללגום קוניאק. כי רעד מקור.

בתוך הבית הסירה מעליו את המעיל הרטוב, הושיבתו בכורסה, והעלתה אש באח. הקוניאק מסך חמימות נעימה באבריו. הוא הסתכל אל השלהבת העולה. מרג’רי ישבה על הדום קטן, לצדו, ולגמה גם היא.

והשלהבת רישרשה ופיעפעה, ולשונותיה עלו ולקקו את הפחם ואת האח, והן אדומות כשערה של מרג’רי, והן נעות כגופות המחוללות בבאלט, ובחוץ יללה הרוח. – – –

שמעון נעוֹר נבהל, תחילה לא הכיר את המקום. האש באח דעכה. הוא, עודו מיסב בכורסה, היה מכוסה שמיכת-צמר עבה. נעליו היו בתוך משקע האח, מול הסורג, מוטלות על צדיהן וסוליותיהן יבשות. שמעון חש קור ברגליו, וחיככן זו בזו. הוא חיפש את מרג’רי. באור הדל ראה כי היא שוכבת במיטתה.

הוא בוש מאוד, מחשבתו עדין לא הצטללה, רק תפס כי מישהו חלץ את נעליו בשנתו. דבר זה, כי מישהו יערטל חלק מגופו, ולו רק את כפות-רגליו, פגע בצניעותו (או התייחדותו?). איה הגרבים? הן היו מונחות על מעקה האח. הוא גחן לקחתן, וחש כי מרג’רי עומדת לידו.

“אני מצטער נורא” אמר שמעון, ולא נשא את פניו.

“אין דבר” אמרה מרג’רי, “עייף היית.”

“אכן” אמר שמעון, “תיכף אלך. גרמתי לך טרדה.”

קולו היה עגום ורווה שינה. מרג’רי שלחה כף יד חמימה ונגעה בסנטרו. הוא ליטף את ידה בלחיו, ונטל אותה בכפו.

אם כי כבר היה מתגלח (גם משפחת אביו וגם משפחת אמו היו שעירים) עדין לא היה שמעון גבר בעיני עצמו. כשנשא את פניו ושלח לקראתה את ידיו היתה זאת תנועה ילדותית, כמעט תינוקית.

עתה חשה מרג’רי שהוא רועד. “אין לך צורך ללכת” אמרה,“קר לך, בוא, אני אעזור לך להתפשט.”

היא עצמה עורה העלה חידודין, כי לא היתה עליה אלא פיג’אמה. גם את שמעון הלבישה פיג’אמה, ומיהרה להכניסו למיטה. הוא רעד כולו, והיא חיבקה אותו אליה. הוא הסתיר פניו בצוארה, מעט מעט נרגע, ואז נשקה לו על שפתיו.

הוא נרדם, מכוּוץ, כשראשו בבית שחיה, ומרג’רי תהתה על מעשה זה שעשתה. כל פגישתם היתה מקרית, אבל נדמה לה כי בכל זאת היתה בלתי נמנעת. לעצמה כמובן שלא ראתה כל נזק בענין, אבל הוא הרי כה צעיר, היה בו, בשמעון, אותו משהו בלתי מוגדר, אותה תהייה תמימה, התובע את אהדתן של נשים. ברבות הימים היה עליו להסתגל לזה, אך מתחילה גרם לו לא פעם מבוכה.

מיסודם אין בחיי המין אלא התכלית של העמדת ולדות, והאשה באהבתה היא אֵם-בכח. אשה מתגנדרת באברי ההנקה, והיא נושאת אותם ברמה. אולי זאת הסיבה שהנשים נמשכות אחרי הגברים הילדותיים.

שמעון נעור כמה פעמים בלילה ההוא. המיטה היתה צרה, והוא נגע בה הרבה למצוא לעצמו מצב נוח. פעם עורר את מרג’רי, וביקש את סליחתה על כך.

“אין דבר” מילמלה. “נסה להשיג מעט שינה.” (לשונה הצרפתית לא רק שהיתה במבטא אנגלי חזק, אלא שהיתה כולה תרגום מאנגלית.)

ואז פרצו מפיו מלים חדשות: “אני אוהב אותך” אמר, וכבש פניו.

אויה לנו, אנו, שדשנו במלים אלה, שמלים אלה נטחנו לנו מבד הקולנוע ומפזמונים אידיוטיים עד כי היו לזרא, ושוב אין אנו יודעים לא את מובנן ולא את עוצמתן. מרג’רי הרי גם היא לא שמעה מלים אלה בפעם הראשונה. אבל היא חשה מה הוא אומר, וליטפה את צדעו באצבעות רחומות.

בבוקר הקיץ, וראה כי משהו מן השחר הלח בקע לחדר. ראשה האדמוני של מרג’רי היה מופנה ממנו. הוא תמה לראות כמה רב היה שערה המפוזר על הכר, ונישא על זרועו לראות את פניה. שנתה היתה שקטה, ולחייה ורודות. “אני אוהב אותה” אמר לעצמו. הוא לא ידע אם רשאי הוא לצאת מן המיטה לפניה, אבל ניסה לפסוח עליה, כי שכב בינה לבין הקיר, והיא הקיצה.

“מוטב שתצא מיד” אמרה, “בטרם יעור הבית.”

היא פנתה אל הקיר, והוא חלץ מעליו את הפיג’אמה המצחיקה, שהיתה גם רחבה מדי וגם קצרה מדי, חסרת כפתורים או בעלת כפתורים במקומות שלא ציפה להם.

כשהיה לבוש, חגן אליה.

“להתראות” אמר שמעון.

“ישנת דיך?” שאלה היא.

“או, כן.”

היא אספה את ראשו ונשקה לו. “להתראות.”

כשחמק מן הבית, לתוך שחר אפל ומעורפל, חש שמעון, בתודעה ברורה, כי הוא מאוּשר. זה כוחה של אשה.

ההיתה מרג’רי יפה? אה, אנשים טובים, כשאנו צעירים אנו מוסיפים מעצמנו את החסר. אני נכון להשבע כי לפני עשרים שנה היתה השמש זורחת שבעתיים. ואותה מה-שמה היתה יפהפיה, כנסיכה שבסיפורי האגדות, ואותו תקליט גראמופון צרוד היה רינתם של כוכבי-הבוקר. והרבה עושה הרושם הראשון. האשה הראשונה אין לה תחרוּת. עורה של מרג’רי היה צח וחמים. נדף ממנה נקיון, ועלתה ממנה שלווה, קומה תמירה, אברים תואמים, גם אם הושלמו בכוח הדמיון, הם בכל זאת סטנדארד גבוה.

אולי היה זה אסון כי האשה הראשונה שידע שמעון בחייו היתה מרג’רי. יותר מכל פונקציה אחרת של גופנו נתון הסבך המיני להרגל, ואצל אנשים רגישים אפילו משועבד לו. דומני כי רק בזה אפשר להסביר כיצד הצליחה החברה לשמור על מידה מסוימת של מוסר אירוטי. רוב האנשים אינם נוטים, בתנאים נורמאליים, לסטות מהרגליהם המיניים, ואם הצליחה החברה להחדיר באדם, עד התבגרותו, כמה כללי מוסר מיני, אין לה אלא לשמרו מפני גירוי אנורמאלי, והשאר יבוא על מקומו בשלום.

שמעון היה רגיש, ואחרי אשה כמרג’רי, כשהיה נפגש בהיסטריה המינית של שנות המאורעות והמלחמות ובבחש המוסר של מושגים ותגובות, נרתע מפני כזב. צעירי הארץ העבריים נראו כמורדים במשהו שאיננו, ומתוך כך היו חיי המין שלהם או תאווה זוללנית או אכילת בוסר. אותו ערבוב מושגים, יחד עם הדבקות העוורת בעקרונות, בין אם הם בעד ובין אם נגד, היו בו כל כך הרבה מן הדוחה, כשתורגם למעשים, עד כי – – – אבל אין להקדים את המאוחר.

ואפשר מאוד שבאותה תקופה בחייו ייצבה מרג’רי הרבה מתהיות הסרק, אותן המביכות בגיל זה גם עלמים תקינים משמעון. פאריז מייצרת הרבה ליצוא, ורוב היצוא הצרפתי הוא מותרות. אלא שיצוא זה לא תמיד הוא מוצא. רבים הבאים ליהנות ממנו בצרפת עצמה. כך יצא לפאריז שם של מרכז להוללות. וכבר ראיתי כי רבים, ביחוד אותם שלא היו בפאריז מימיהם, חושבים על עיר זאת או כעל עיר של בוהימה או כעל בית-בושת גדול.

תיאור כזה של העיר שמע גם שמעון, מפי שלום, בהיותם בדרך. שלום אמנם התכוון באמת ללמוד, אבל, בדרך אגב, “בחורות – אה!” בתוספת קריצת עין מתועבת.

כן, כן. אולי זאת תוצאה של ביקור חיל-משלוח אמריקאי, בשנים האחרונות של מלחמת-העולם הראשונה, או של הפרסום הרב שנתנו לארצם בודלר, זוֹלא ומופאַסאַן.

אבל פאריז היא קצת יותר מזה. לגבי שמעון, לפחות, פאריז היא מֶכּה של הלבאנט. לשון התרבות פה אצלנו עודה צרפתית.

ושמעון, בן שש-עשרה ומשהו, ניסה לברר לעצמו מה יפיק משבתו בעיר זאת. אחיו, אלבר, שקיבל את פני הנערים וגם שיכנם בביתו בתחילה, יעץ לו להיכנס לליסֶה. דבר זה לא נראה לשמעון, הוא בחל במורים של בית-ספר-תיכון. הוא רצה ללמוד מתוך משטר עצמי קשה היה לכפות עליו דעה, משום שהיה בלתי תלוי בהכנסתו, וכך נסתתמו טענותיו של אלבר. להדגיש את חופש בחירתו גם עזב את בית אחיו והשתכן לבדו. זה היה צעד נועז, הוא היה מבודד וצעיר, אבל זה גם עזר לו לבקוע את שיניו, אולי במכאובים, אבל מהרה.

אלבר היה עתונאי, בעל עמדה. במידות תל-אביב גם היה עשיר, אם כי במידות פאריז היה פחות מזה. הוא הכיר אנשים לרוב, ובהם אנשים חשוּבים למדי,ולא היסס להראות לנערים מן הפרובינציה כי יש בכוחו לעזור להם. אם אין רוצה שמעון להיכנס לליסה, מה איפוא רוצה הוא לעשות?

שמעון רצה ללמוד מקצוע. הוא לא בירר לעצמו איזה, משום מה עלה בדעתו כי יצליח ברקיחת בשמים.

“בשמים?” לאלבר היה ידיד טוב שהיה ידידו של אחד הפקידים הגבוהים במפעל רקיחת-בשמים. אין קל מזה. כך נעשים דברים בצרפת. שמעון יוכל להיכנס כשוליא באחת המחלקות, ומתוך כך ילמד את המקצוע.

שבוע אחד באותו מפעל הספיק להוכיח לשמעון כי לא זה הרצוי לו. רקיחת הבשמים היתה אמנות לא של ריח אלא של פרסומת. את התמציות היו מכינים מפסולת של קוק, או מפסולת אחרת, לפי מירשמים קבועים. היצרנים התחרו ביניהם בעיקר בצבע, בתוויות, ובצורת הבקבוק והקופסה שבה הוא נתון. עבודתו של שמעון היתה רחוקה מרקיחת-בשמים כאילו היה עובד במפעל-אריזה של נעלי-גברות.

שמעון חשב גם על טבחוּת, עד שעלה בדעתו כי רצוי לו שינצל את כשרונו הטבעי למלאכת אצבעות. הוא לא ידע באיזו מידה יתגלה בו הכשרון. משיכה מיוחדת לאמנות הפלאסטית, כתכלית החיים, לא חש בעצמו. אבל עדיין לא ידע אם ניסה את כל אפשרויותיה.

“מלאכת-יד?” לאלבר היה ידיד טוב שהיה ידידו של אחד המפורסמים במורים באחד המקצועות האלה. אין קל מזה. התשלום אינו גבוה. ענין של מה בכך. אם רוצה שמעון, יכול הוא להתחיל מחר.

אבל זה לא היה כל שיכלה פאריז להציע לשמעון, וגם לא כל מה שחיפש שמעון בפאריז. הוא חש צורך להגיע אל זרמת האדם, אל הגוף הכביר הזה, ההידרה בעלת שני מיליארד הראשים, הנושכים זה את זה בלי הרף, גוועים ומצמחים אחרים תחתם, בעוד הגוף המפלצתי, הענק, ממשיך בנפתוליו, שהם דומה חסרי תכלית כתולעת-גשם קצוצה, כזנבה התלוש של לטאה. ובכל זאת כל ראש, וגם שמעון בכלל, הרי צומח מן הגוף, מגוף מתעוות זה. שמעון חייב היה לבחון מה טיבו של הנחיל האנושי.

הלשון הצרפתית, עם כל היצירות הכבירות שנוצרו בה, לא משכתו ביותר. אמת כי אחרי תל-אביב, שבה היו הבריות מדברים לשון זרה לו, היה נוח להימצא בעיר כה גדולה והנה היא חד לשונית. אבל כבר ראינו כי שמעון לא העריך את אמנות המלים. הוא ידע כי הספרות הצרפתית, עם כל עשרה שנאגר במשך כמה מאות שנים, לא תועיל לו הרבה. הוא לא חשב להיות סופר, ולא חשב כי סופרים – אמנים – יעזרו לו במשהו. כן, כן: ברומאניה, בלגיה, שווייץ וקאנאדה, כמו בצרפת עצמה, הפכו אמנים בלשון זאת והפכו בה, אבל אמנות נאה זאת היתה עקרה לגביו.

בעיני רבים נחשבה פאריז למרכז הציור והפיסול. (שמעון עדין לא הכיר את האמנות המכסיקאית, הדרום-אמריקאית, ההודית, היאפאנית, הסינית, וכל אותן שדבר לא היה להן עם פאריז.) הציירים והפסלים המודרניים שהכיר לא משכו את לבו. אכן: יופי! אולי דבר גדול הוא בפני עצמו. אסתטיקה? דרושה מאוד בלי ספק. ומה הלאה? נדמה לו כי פאריז זאת כרעה תחת מעמסת האסתטיקה העקרה, האנושית מאוד, עד שאתה מגלה כי היא אכוטיסטית כולה. הרי אין “אמנות לשם אמנות” אלא “אמנות לשם האמן.” בעצם אתה יכול לפרש את שאיפתם של אלה לפרימיטיבי מצד זה ולאבסטראקטי מצד זה כרצונך – התקדמות או נסיגה, או סתם רצון למצוא אפקטים חדשים, או שמא אין אלה אלא נסיונות לגבור על שוק רווה? ומה היא “התקדמות” אצלם? ומה היא “נסיגה”? שוב פעם מלים. עוד מלים.

פאריז היתה מרכז אופנת הנשים. ענין זה לא היה רחוק ממנו. הוא העריך מאוד לבוש, ככל לבאנטיני. אבל כשניסה לתרגם את האופנה הפאריזית ללבוש ארצו, הירהר בכך בגיחוך. אחרי כן, כשהיה רואה את נשי תל-אביב, חיפה או בירות עוטות עליהן חיקוי לאופנה הפאריזית, היה עולה בו הפתגם “כמו סנר לפרה.” לא. אופנת פאריז לא היתה דרושה לו.

אבל צרפת יצרה הרבה, וניסתה הרבה, באמנות החברה. וזה ענין אותו מאוד. כי צרפת, ודבר זה נודע לו מיד, עוד בהיותו בבית אחיו, היא ארץ קולטת מהגרים. אלבר עצמו, חותנתו (חותנו היה שרברב) היו מהגרים. רחובות פאריז היו מלאים מהגרים מגרמניה (אותם הכיר עוד מתל-אביב). ונדמה כי עוד כמאה ארצות תרמו מילידיהן לאוכלוסייתו של כרך זה. איטלקים, ספרדים, פולנים, רוסים, ליטאים, יוונים, רומאנים, הונגרים, אמריקאים צפוניים אמריקאים דרומיים, הודים, סינים, יאפאנים, סורים, מוגרבים, סנגאלים.

מה עושה פאריז בכל אלה? כיצד מצליחה היא לעכל אותם? מדוע מקבלת היא אותם? הקליטה אינה כה קשה, כי פאריז גדולה, ורוב תושביה אינם מהגרים, לפחות לא מדור ראשון. הטמעתם איננה כה פשוטה. כיצד היא נעשית? הנה אחיו, זה אלבר, לדוגמה. רואה הוא את עצמו כפאריזי לכל דבר. גם שם צרפתי נטל לעצמו וגם אשה צרפתית ויש לו בת, והיא צרפתית ממש.

ופאריז היא עיר המהפכות במשטר. היא העיר שניסתה למעשה את תורותיהם של חוקרי החברה. מה נשאר בה מכל המהפכות?

מחשבות אלה לא באו לו במהירות שבה הן נקראות בסיפור, ומסקנותיו היו איטיות מהן. חדשים רבים חיפש מה לחפש.

הוא מצא את הסטודנטים מן הלבאנט, את הלבנונים ואת הסורים ואת המצרים ואת התורכים, וגם משטח המאנדאט הפלשתינאי הגיעו סטודנטים לפאריז. רבים מאוד היו, ומטרותיהם שונות ושאיפותיהם שונות, והם גילו לו דברים שנעלמו, או הועלמו, ממנו בתל-אביב. פאריז היתה מולדת התנועה הערבית. ממרחק יכול אתה לראות את המפעל הציוני בעין אובייקטיבית יותר. עדין לא גבר על האכסיומות שהוחדרו בו בגימנסיה וברחוב, שנדונו בתל-אביב כדברים המובנים מאליהם, אבל הוברר לו כי יש צד אחר לבעייה הציונית. עצם המונח “בעייה ציונית” בא לו כאפתעה. בתל-אביב היו שתי בעיות אחרות – הבעייה הערבית והבעייה היהודית, אבל הציונות לא היתה בעייה כלל. היא היתה “אני מאמין.”

יום אחד מצא את עצמו בחברת כמה סטודנטים כאלה. זה היה בתקופת הקור החזק, כמה חדשים אחרי בואו לפאריז, והוא נמשך אל שחוֹם עורם, שעוד שמר אילוזיות של קרינה מן המולדת. הם התווכחו אם נכון עשה הועד הערבי העליון שהסכים להעיד לפני ועדת פיל. שמעון שאל, לתומו, אחד מהם, עיראקי, מה לו ולכל זה.

“כשדנים בגורל שטח כה חשוב במולדתי” השיב העיראקי, שכבר היה חמום מחיכוך הדברים,“אינני יכול להשאר שווה-נפש.”

“אבל” אמר שמעון “מולדתך היא עיראק.”

“עיראק” השיב הלה “היא רק חלק קטן ממנה. מנין אתה?”

“מפלסטין” השיב שמעון. “אבל נולדתי בדמשק.”

“אתה מבטא כאילו היו אביך חג’אזי ואמך חלבית” צחק העיראקי.

“ומה היא מולדתך שלך? מה שתחמו האנגלים כפלסטין או מה שתחמו הצרפתים כסוריה?”

מבטאו של שמעון היה באמת בליל משונה של כמה פרובינציות. הוא הסמיק.

העיראקי חפז לצאת מהנקודה האישית, כי חס על שמעון. “ומה שאין הללו תופסים” אמר “הוא כי חיפה היא נמל של בגדאד לא פחות חשוב מבצרה.”

גישה זאת היתה חדשה לשמעון. המהומות בשטח הבּית הלאוּמי עדיין לא פסקו. ארץ זו עדין היתה חדשות לעתונים, והבריות הקשיבו ברצון לויכוחים. יום אחד שמע ויכוח פומבי בין אחד ממתרימי הציונים לבין סטודנט סורי. הדבּר הציוני היה אפולוגטי. לגבי “ארצות ערב” פלשתינה היא שטח מבוטל. אין היהודים אומרים לגזול שטחים. אין הם רוצים אלא מקלט מרדיפות. הסורי לעומתו היה חריף מאוד: אולי גם אלזאס ולורין הן שטח מבוטל לגבי צרפת? שאל.

שמעון חייך כשחשב מה היה יחזקאל אומר לוּ שמע ציוני זה בדברו. יחזקאל דיבר על קולוניזאציה אירופית של ארץ נחשלת, ועל הילידים שיהיו מוכרחים להסתגל או לגווע. עם כל שנאתו לבריטים היה יחזקאל מדבר בהערצה על האימפריאליזם האירופי.

שמעון למד עובדה ברורה אחת – כי תל-אביב אינה משערת את עוצמת ההתנגדות למפעל הציוני,כי תל-אביב מבטלת את כל עורפה היבשתי עם כל הכלוּל בו, סטודנטים ושאפנים, שבעים ורעבים, בורים ולומדים, וגם את דודו ז’ורז'. הוא גם שמע את ההגדרה “מסע-הצלב היהודי”, ופעמים רבות הופנה להשוואות בין מסעי הצלב לתנועה הציונית.

שמעון מצא עצמו כפוי ללמוד. היה עליו ללמוד הרבה. קודם כל השלים את ידיעותיו בערבית. יחד עם זה ישב לנבוֹר בהיסטוריה ובגיאוגראפיה, והירבה לקלל בלבו את מוריו על התמונה המסולפת של מולדתו אשר הוצגה לפניו בגימנסיה. היה עליו להתמצא מחדש. אך עוד מקצוע אחד היה, ובו – תודה לאל – לא לימדוהו מוריו מאומה, אולי מפני שלהם עצמם לא היה כל מושג בו. זה היה מדע החברה.

כך היה שמעון עסוק מאוד.

מרג’רי, שמאותו לילה בו מילמל באוזניה גילוי-תמים העמידה עצמה פטרון לשמעון, היה לה נסיון בלימודים, ובעזרתה שיקע עצמו במציאת עובדות ושיטות להטיל בהן סדר הגיוני. אדם מנוסה ממנו היה מתירא מפני גודל המעשה אבל הוא היה טירון,ונדמה לו כי הנה הנה יגיע למסקנות.

בידידותם של השניים היה משהו מוזר, מתחילה, בגלל הבדל הגילים. היא נהגה בו כאם יותר מאשר כאהובה. דומה כי תכונה זאת, לחלוף על פני הבדלי גיל, באה לשמעון בירושה מאמו. לוֹ היתה מרג’רי תחליף כמעט לכל חברה. לגביו היה המין פונקציה חברתית יותר מאשר ביולוגית, ודבר זה יוּבן כבר מעתה, כי שמעון הקשה לקשור קשרים חברתיים מעבר לתחומים הראשוניים, לקרבת המשפחה, אולי משום כך נמצא תמיד איזו ידידה בקרבתו.

אלבר, כששמע (לא משמעון, כמובן) כי יש לנער ידידה, הרעים פניו. “האין זה מוקדם מדי בשבילך?” הידידה נראתה לו כאחד הערפדים, שרחובות-הכרך שורצים אותם, שמצאה לה פתי לסחוט ממנו ממון. שמעון לא סיפר על זה למרג’רי. אבל היא, מצדה, כששמעה כי אח לו בפאריז, ביקשה להכיר את זה (היא לא שיערה כי האח, לפי גילו, יכול להיות אבי שמעון). קליר, אשת אלבר, לא רצתה להזמין את ידידת אחיה לביתה, ורק אחרי שפגש אלבר את מרג’רי בבית-קפה, ושניהם הופתעו כהוגן, שכנע אלבר את אשתו כי אין רע בדבר.

אפשר שלולא היתה בתם נשואה, ומחוץ לבית אביה, לא היה אלבר מצליח לשכנע את אשתו. כי המוסר הצרפתי אינו סובל ערבוב תחומים. בכל אופן סעדו מרג’רי ושמעון על שולחנה של אשת-צניעות זאת באחד מימי ראשון.

שאלבר יעריך את מרג’רי ברור לשמעון מראש: היא היתה יפה, ואלבר היה אנגלופיל. אבל גם קליר הודתה, עוד במעמד מרג’רי, כי התרשמה יפה. מה שלא הבינו האח והיבמה, והתווכחו בו בינם לבין עצמם, היה: מה היחסים בין שמעון למרג’רי? האם – – –? או מה? ומה ראתה עלמה מבוגרת (הם העריכוה בכירה בשנתיים משמעון. הזה כוח הג’ינג’יות או האנגליות?) זאת בשמעון? במכתבו לאחותו – כי ראשל דרשה ידיעת מפורטות על העלמים ומעשיהם – דילג אלבר על כל הענין. שמעון מצדו היה תמיד לאקוני. רק שלום מצא לנחוץ לרמוז על התבגרותו של דודו, הצעיר ממנו, ודומה כי קינא בו. יחזקאל הסיק מזה כי שמעון מכייף בפאריז, והרי עוד דוגמה כי מים שקטים חותרים עמוק, וערבי לעולם ערבי. (מדוע שנאה עדתית מגוּונת תמיד בבת-גון ארוטית?)

שמעון לא גזל ממרג’רי את חברת המבוגרים יותר, כי זאת כמעט שלא היתה לה גם מקודם. היא היתה במקום זר, וגם, כמרבית בנות עמה, לא נטתה להתקשר אל נוכרים. הוא לא הפריע לה בלימודיה כשם שהיא לא הפריעה לו. הם היו נפגשים הרבה, מרבים לטייל ברגל, או מבקרים בקולנוע, בקונצרטים, באופירה (שניהם אהבו מוסיקה “דרומית”, זאת אומרת: פוצ’יני). בתיאטרון או בתערוכות. הם לא הטרידו זה את זו, כנהוּג בין נאהבים, בהתפרצויות של רגש – לא קנאה ולא התפייסות ולא סתם מצבי-רוח. את אלה, אם היו, ידע כל אחד לשמור לעצמו. מורות יודעות בכל זאת כמה דברים, ואחד מהם הוא איך לנהוג בילדים ודומיהם.

בא הקיץ, ובאה עתם להפרד. לרעיון זה תקף את שמעון פחד. הוא היה מוכן ללוות את מרג’רי לארצה. היא נעתרה לו רק בזאת שהירשתה לו ללוותה עד קאלה, שם דרוּ שבוע אחד במלון, ומרג’רי השתדלה כי יישא אתו משם זכרונות נעימים ככל האפשר. ואז יעצה לו כי יחזור מיד לתל-אביב. היא חששה פן עומד הוא לפני זעזוע עצבים. שתקנים מאוּפקים אלה הם המקרים הקשים ביותר.

ההיתה בזה רק הפרידה, או אולי גם ריח הים ונהמו?

שמעון חזר לפאריז חוור ומטושטש.

 

ז. הַבַּיְתָה    🔗

סוף יוני, 1937.

האניה חרשה דרכה בים יצוק מעופרת. אך לשמעון נדמה כי מתנדנדת היא במקומה, בלי שתתקדם. בין הנוסעים האחרים היו רבים מתושבי תל-אביב קצתם חזרו מנסיעת טיול (כי אותו זמן היתה הנסיעה לאירופה בקיץ אופנה קבועה) וקצתם ממסעי-לימוד. שמעון כבר הרגיש את אוירת ארצו, ופתע עלו בו געגועיו עד כאב.

אותה תל-אביב קטנה וקרתנית. הוא כבר רצה לחוש את מדרכותיה תחת רגליו. הוא רצה לשמוע את המלים העבריות מפיות הזאטוטים. הוא רצה לראות את ראשל, ואת אליהו ואת שרה ואת יחזקאל (כן, גם אותו), ואת לוּנה ואת מרדכי ואת מלכה. הוא רצה ללכת ברחוב אלנבי בשבת בבוקר. היה מוכן גם לרדת לשפת-היום בשבת בבוקר, ולהתערב במרק-הבשר תל-האביבי אי משם, מן המרחק, הגיע לאפו ריח, ריח פלאַפל, ריח ביבין העוברים על גדותיהם, ריח אבק ובנזין, ריח בטון, תערובת ריחות ששמה תל-אביב, והוא רצה להיות בה, הוא רצה לראותה, לחושה.

עשרה חדשים עשה שמעון בפאריז. הוא לא ידע אם יחזור שמה, כתום פגרת הקיץ. בלי מרג’רי ניטל הרבה מטעמה של העיר. האמת היא כי היה שבור-לב, לפי הדוגמה העתיקה, צעירים גוברים על נקלה, אבל הם גם מופתעים על נקלה. הוא הורגל לחברת מרג’רי, הרי היא היתה לא רק ידידה טובה; היא היתה ידידתו היחידה, כל חברתו בכרך הגדול. (לא נדוֹש במלה “אהבה”. מלה זאת משמשת למושגים כה רבים ושונים עד כי אין היא אלא מטעה.)

שטות היא לדבר על נישוּאים כשאנו דנים בנער בן שבע-עשרה. עוד רבה הדרך לפניו עד שיוכל להשתקע בחיי משפחה. אבל עוקבים אנו עתה אחרי מחשבותיו של העלם עצמו. אל נא. אל תגחכו. הוא היה רצין מאוד, גם בהערכת הדרך, עד כי יגיע למצב שבו יוכל להשתקע אי-שם אי-איך.

יום אחד, כששוטטו בגני ורסאי, סיפר שמעון למרג’רי על תל-אביב. היא הקשיבה בדממה, ראתה את נחיריו מתרחבים קמעה, וכשהפסיק אמרה “גם אתה כמו חתול”.

“מדוע כמו חתול?” שאל.

“חוזר תמיד למקום שבו גוּדל. גם אני. חבל. הייתי רוצה לראות את המקום שבו זורחת שמש כזאת, אבל מקומי בארץ הערפלים, עורי לבן”.

כשחזר מקאלה לפאריז חיכה לו מכתב מראשל – חתונת שרה מחכה לנערים. יואילו נא להודיע במברק מתי הם חוזרים. קליר ראתה את פני שמעון, והחליטה בשם כולם: מיד. היא לא רצתה מקרה של התמוטטות עצבים במחיצתה.

שמעון ארז מזוודותיו ומתנותיו, הלך כסהרורי בחוצות, ועלה ברכבת. שלום פיטפט הרבה, אבל לא הטריד, מאחר שלא דרש תשובות למונולוגים שלו. מן הרכבת ראה שמעון את הפרברים, את האנשים הזרים בארץ הזרה, את החלק מאתנו שאנו משאירים בכל מקום שבו עברה עלינו חוויה כלשהי, והירהר בכל הבריות האפורים, המטושטשים, שכל ערכם כשהם מצטרפים להמון. גם להם אהבותיהם ותקוותיהם ואכזבות ושברי לב. הנה אשה זאת הנושאת סל, ואיש זה בעל השפם הגדול, כמוהו כאיזה חרק שאין שם לו ואין לו זכר אינדיבידואלי. ובכל זאת חי הוא, ואוכל ושותה ואוהב אולי בדיוק כמו שמעון.

וכעת היתה צרפת הרחק מאחריו.

האניה עגנה בחיפה.

העיר היתה מלאה שוטרים, ואותה בריה חדשה: נוטרים. היו גם חיילים ומלחים. הארץ שקטה קצת. המורדים ניהלו התנקשויות בינם לבין עצמם. היהודים עדין לא החליטו עם מי עליהם להילחם ואיפה. ברכבת היו אלה ואלה יושבים זה בצד זה, שוקטים. זה בצד זה, אך לא זה ליד זה.

הרכבת עברה את הכרמל, את מחנה עתליט ואסיריו, את זכרון-יעקב. הלאה, הלאה. מה פה? חדרה. הלאה, הלאה. הרכבת מלאה אנשים, שלנו, ליד הבית שם עומד איש. שלנו. הלאה, הלאה. ראש-העין.

ראשל עמדה וחיכתה להם.

אחרי הנשיקות (ראשל לא טמנה רגשותיה, וגם הדמעה לא חסרה) שאל שלום לשלום – ולשלום – ולשלום –

“ומה שלום תל-אביב?” שאל שמעון.

“מחכה לכם” אמרה ראשל. “בואו ותראו”.

ותל-אביב באמת חיכתה להם. עם רחובותיה ובתיה, הולכי מדרכותיה ומכוניותיה. ריחותיה וקולותיה.

שמעון אמר “הרי אנו בבית”.

ראשל לא הבינה. “עוד מעט” אמרה.

בבית היו ההכנות לחתונה בעצם תוקפן. מצב העסקים לא היה מזהיר, וגם המצב המדיני לא הובהר הרבה. גם אחרי פירסום מסקנותיה של ועדת פיל. אבל חלה הפוגה במהומות. וראשל לא רצתה להשיא את שרה במלוא התזמורת. יהיה אשר יהיה המצב.

שמעון הביא אתו מתנות רבות. הוא לא הביא אקדח ליחזקאל, אם כי הלה ביקש את הדבר בפרוש, במכתב מיוחד. שלום פחד מהמוכסים. שמעון פשוט לא רצה. תחת זה הביא ליחזקאל שעון שוייצי מהודר. לשרה הביא ארנק וגרבי-משי וכפפות. ללוּנה – גם שעון וגם ענק. למרדכי – אופניים. למלכה – חצאית ומעילוֹן (את אלה קנתה מתילד. בת אלבר). לאליהו – קופסת-זהב לסיגריות. כול אלה היו כמקובל, ואפשר היה להשיג את כולם בתל-אביב, אולי בזול יותר ובלי טרדה ומכס רב, אלא שנוספה להם ההילה של פאריז, והתקבלו ברצון.

לראשל הביא את היקרה במתנותיו – שמלה. את זאת בחר הוא עצמו, ונטל מידות עצומות. רק עתה, כראותו אותה, מצא כמה הגזים בגודלה ממרחק. אבל היא עיניה נתלחלחו מהתרגשות. והבטיחה כי השמלה תתוקן עד לחופה. שמלה זאת היתה פסגת האמנות הפאריזית להעלים עתרת בשר. היו לשמלה עדפים ומחסורים, היו לה גזרות, אשר כמעט אין להעריכן כל עוד תלויות הן על מגוֹד. רק כשעוטפים במלאכה כזאת מטרונה כראשל והנה עלתה בהוד-מלכות, רק אז רואה אדם מה היא אמנות הלבוש.

כל בני הבית היו שותפים לחתונה, וגם רבים אחרים. שמעון אף הוא התלהב לענין. נשכרה דירה, בת שלושה חדרים, בבית חדש. (העיר הוסיפה להבנות, חרף הכול.) הריהוט הוזמן, והכול הלכו לראות את עבודת הנגרים, פועלי יעקב, עד כי קיללו מסכנים אלה את יומם. הארוּס האומלל – איזה פרצוף חיפני בשם נסים – הוצג. והוזמן, והוטרד, ושימש חומר למהתלות, עד כי ריחמה עליו ראשל והחזירתו לביתו, עד לדרישה. נסתדר גם בלעדיך. סמוך עלי. הכול יהיה כראוי."

שמעון הלך לבחור מתנה לזוג. בענין המתנות היו הכול חייבים להוועץ בראשל. פן יכפלו את מתנותיהם. היא יעצה ראדיו. “בשביל שיהיה להם רצון לשבת בבית.” שמעון הגדיל: הוא קנה ראדיו-גראמופון דה-לוכס, וכמה אלבומי תקליטים. זה היה בניגוד לעצתו של יעקב שניתנה ללא דרשוה, והיא: לקנות לזוג מיטה לתינוק. ראדיו-גראמופון זה היה צריך להוות הפתעה. אבל פתע שמע שמעון כי שרה מבקשת שיחליף את צבעו. היא הלכה לראות את המתנה, בחנות, וביקשה להתאים את צבעה לצבע הרהיטים האחרים.

ואז בא יום החופה. והכול הסתפרו, ונחפפו, ולבשו את בגדיהם החדשים, וסעדו בחפזון, ובדקו אם הכול על מקומו, והסבירו זה לזה מה עליהם לעשות ואיך לנהוג. ידידותיה של שרה היו מסתודדות ומגחכות ויועצות ומטרידות. ידידיו של שלום היוו מפגע ציבורי בעצם קיומם. מרדכי זלל בלי רחמים בחשאי. מלכה דבקה באמה עד שהובטח לה כי אם לא תפריע יקח אותה שמעון לסינמה. לוּנה ניסתה לעזור. ויחזקאל היה מסתורי, כתמיד.

(פעמים נדמה לי כי אותם בריטים היו שוטים. אנשי המחתרות כה אהבו את היותם אנשי מחתרת עד כי אפשר היה להכירם בכל הנסיבות.)

החופה הועמדה בבית-הכנסת. קבלת הפנים היתה באולם. תיכף אחר החופה, בעוד הכול מרשרשים ונוהמים ודוברים ולוחצים ידיים,ניגש שמעון אל שרה לבָרכה. הוא לא ידע אם רשאי הוא, כשאר בני הבית, לנשקה, אבל היא נשקה לו, ואמרה “היית נורא נחמד אלי. לא אשכח לך את זה.”

הדברים לא נאמרו כטופס. הבעתה של שרה היתה באמת הודיה, אם לא לשמעון הרי לאל הטוב שהעבירה בשלום את כל הטכס. ושמעון בוש. רק עתה תפס כי הנה עוזבת שרה את בית אמה, את ביתם.

הוא חשב על ראשל. אם יוסיפו להיעדר גם שלום והוא, הרי ריק הבית. טוב לה לראשל שהרבתה ילדים, אלא שעתה תצטרך להיפרד מכל אחד מהם לחוד, שוב ושוב. גוזל ראשון הנה עזב את הקן. שניים מרחפים במרחק. מי כעת? יחזקאל?

השולחנות היו כיד אליהו. הזוג נעלם למסע החתונה. התזמורת פצחה מהומה, וצעירי הצאן החלו מדלגים ומקפצים במחולות.

שמעון עמד, מתבונן בכל התנועה, מאזין להמיה, ותהה אם רשאי הוא להסתלק.

מתיא עמדה לידו, ושאלה מדוע אין הוא רוקד. הוא סמק, ומאחר שנצוד בלי התגוננות, אחז בה למחול.

הוא לא חיבב מחולות (מרג’רי היא שלימדה אותו מלאכה זאת). עדין לא התפתחה בו הבחילה הפיסית ממיזמוז פומבי זה, אבל קשה היה לו להגיע לשכחה העצמית הדרושה להנאה שלמה מתנועה זאת בלי מטרה. בחברת מרג’רי נהנה לפחות מקרבת גופה. מיתא היתה שטופת זיעה, וגם תנועותיה היו חדות מכפי שהורגל.

“שמעתי שלמדת בפאריז אמנות” אמרה מיתא.

“ועוד דברים.”

“ספר לי” ביקשה מיתא כאילו הסתיר ממנה סוד.

“מה?” שאל שמעון.

“מה למדת, מה ראית, ועל פאריז, והכול.”

הוא חייך: “זה סיפור ארוך.”

“אין דבר, אני מוכנה לשמוע.”

השאלה היא, חשב שמעון, אם אני מוכן לספר. המנגינה נפסקה. שמעון רצה לחמוק. הוא ראה כי מבני גילו, מידידיו של יחזקאל, נוצר חוג נפרד, וכי הוא, עם מיתא, מצוי בתוך גיל אחר. סביבו היו עלמות מסקרות עיניים אל פחלים צעירים והללו, הדורים בלבושם ככל שיתיר הקיץ, דוברים דברי-הבל או מחייכים חיוך ריק.

“אולי תספרי לי את” הציע שמעון.

“מה יש לי לספר? אני הלא נשארתי בתל-אביב.”

“ולא קרה פה כלום כל הזמן?”

“שם דבר מיוחד” אמרה מיתא בצער.

“נדמה לי שנהרגו כמה אנשים” אמר שמעון, תמה.

את הערתו זאת שמע אחד ששמעון חש בנוכחותו קודם לכן. היה לו לזה קול כשופר, וגרונו הצטיין גם בתפקידו האחר.

“זה שום-דבר” געה הלה, “כעת הכול יהיה בסדר.”

דומה כאילו דבר זה תלוי בו, והרי הוא נותן את הבטחתו המפורשת.

“סמוך” צעק בפה מלא מאפה.

“על מי?” שאל שמעון.

“חֶברה, בלי פוליטיקה. אותי זה משעמם” אמרה מיתא.

בעוד מחפש שמעון דרך להסתלק בלי שיעליב, חזרה מיתא וגררה אותו אל בין המחוללים.

“מדוע אתה שותק?” דירבנה מיתא.

שמעון רצה לשאוב ממנה כמה דברים, ולא ידע איך יתחיל.

“האם לא חשתם פה במאורעות?” שאל.

“לא” אמרה מיתא. “רק בשרון היו התקפות, וגם על אוטובוסים.”

“וכעת מה יהיה, לדעתך?”

“חלוּקה, כמובן. אולי לא בדיוק כמו שהציעו, אבל בערך.”

שמעון הבין כי זאת היא הדעה המהלכת בעיר.

“ואם הערבים לא יסכימו?” שאל.

“אז גם אנחנו לא נסכים.”

ברור שהיא חוזרת על מה ששמעה מפי (או מקריאת דברי) הנחשבים בעיניה בני-סמכא. עלמות כמיתא יש להן מעלה גדולה: הן מסננות לך ויכוח ארוך, ומוסרות בדיוק מה שרצו המתווכחים שיישאר בזכרונן.

יכול היה להמשיך בחברתה. הבדל הגיל לא הרתיעו, כי אחרי מרג’רי היתה מיתא ילדותית. אבל היא פשוט שעממה. מוזר היה בעיניו כמה שאף לקרבתה אז, לפני נסיעתו, וכמה שואף הוא להיחלץ ממנה עתה, בגיל שבע-עשרה מופתע אדם לגלות בעצמו שינוי זהות. יחד עם הֶמְשֶׁכִיוּת הזכרון עלול דבר זה לבלבל לא מעט.

הוא התנצל בעמדתו כמארח ופנה אל הצעירים יותר.

יחזקאל עמד ודיבר בחום. “הסוכנות שלכם היא כנופיה של בוגדים, אני יודע מי חיבר את התוכנית הזאת של החלוקה, מה העיד וייצמן בדלתיים סגורות? האין אתם מסוגלים להכיר את יד המחבר? האין אתם רואים את המוח היהודי מאחרי המצאה זאת? וכעת יוסיפו לכם את הנגב, ותהיו ברקיע השביעי.”

הוא חש בנכחותו של שמעון, והפסיק.

“מה אומרים בפאריז על החלוקה?” שאל אחד העלמים. זה היה כאילו חלוקת פלשתינה היא נושא לדיונים בין יושבי-הקרנות בפאריז. שמעון זכר שאלתו של פאריזי אחד: “פלשתינה זה ירושלים?”

“אומרים שחיפה היא נמל של בגדאד” השיב שמעון.

“הנה” פרץ יחזקאל, “רואים אתם? הכול שקר, רוצים להרדים אתכם, ובסוף יהיה לכם המופתי על הראש. מדוע לא הכריזה הסוכנות מלחמה?”

“אולי” אמר שמעון “מפני שאין לה חיילים ונשק?”

“אז מה כל ההגנה המחורבנת הזאת? משחק ילדים?” רתח יחזקאל.

“אבל” אמר שמעון “הרי אין אנחנו (הוא אמר “אנחנו”) אלא שש מאות אלף. קאוקג’י מגייס את אנשיו מכל ארצות ערב, והגבולות פתוחים לפניו.”

“אם נקום למלחמה יהיו מאחרינו חמישה עשר מיליון, כל יהדות העולם” הודיע יחזקאל.

“מסופקני” אמר שמעון, “תרומות אולי. אנשים לא.”

“לסוכנות לא” אמר יחזקאל, "משום שאין לה חזון למנהיגות אמיתית –”

לשמעון נדמה כי הוא מבוגר מהם הרבה. הוא עבר ועמד ליד אחד העמודים התומכים את התקרה, נשען בכתפיו אל העמוד, וטמן כפותיו בכיסיו. והנה שמע, מאחריו ממש, שיח לחש בין שתי גברות. הוא אמר לחמוק, אבל קול אחת מהן היה קול שושנה, אחת מידידותיה של שרה, ולכן גבר על רגש ההגינות ונשאר צמוד לעמוד.

“ומה זה עסקך?” שאלה האחרת.

“גילה” אמרה שושנה “את יודעת שאני חברה שלך. אני אומרת לך שזה לא יוסיף לך כבוד, אל תלכי אתו.”

“ואם כן אלך, אז מה?” החציפה גילה את קולה.

“אז כלום” השיבה שושנה, “אבל אני אומרת לך שיָצא לך שם רע. ועכשיו יראו אותך מסתובבת עם איזה פרנק, והוא גם צעיר ממך.”

הדברים הפתיעו את שמעון כי שושנה נחשבה לידידתה של שרה. היא היתה נערה נעימה, אם כי עֵרנית, אפשר מתוך רצון לנקמה, ואולי רק להתבדח, פנה אליהן. שושנה שפניה היו מופנים אליו, חשה בו ראשונה. היא החווירה חוורון מוזר, רק בחוטם ובמצח. האחרת ראתה אותה בכך, פנתה אליו, והחווירה גם היא. שלושתם עמדו כמלוא הדקה, ושושנה פנתה ללכת.

“רגע אחד” אמר שמעון, “אני מקווה כי בכל זאת תבקרי אצל שרה בביתה.”

שושנה ראתה משהו בעיניו של שמעון שלא עודד אותה להשמיע את המלה האחרונה. היא הסתלקה בלי הגה.

“הרבצת בה כהוגן” אמרה גילה. עתה הכיר שמעון מי היא, שלום חיזר אחריה זה כמה ימים, או שהיא חיזרה אחריו. החוש המשפחתי נוער בשמעון.

“בת כמה את?” שאל. על שאלות כאלה יש לנשים שלוש תשובות, ולפיהן אפשר למיינן מיון גס: (א) העונות במספר, או שאינן עונות; (ב) העונות “וכמה אתה חושב?” ו(ג) המלמדות אותך כי שאלה זאת היא בלתי נימוסית.

“זה לא יפה לשאול” אמרה גילה. (סוג ג',הירהר שמעון.)

הוא רצה לתת לה עוד הזדמנות בטרם תיפסל: “האם את כבר בגיל כזה שצריך להתבייש בו?” שאל.

“עשרים” מיהרה גילה לשקר.

“גם שלום הוא רק בן עשרים” אמר שמעון.

“אין דבר, הוא נראה הרבה יותר מסודר.”

לשמע פליטת פה זאת חפז שמעון, כבש את פניו בממחטה ומחה חיוכו תוך ניפוץ חוטמו. עד כמה שהדבר נוגע לשמעון יצטרך שלום למצוא לו ידידה אחרת.

למחרת הלך שמעון לבקר את ידידו הותיק, את יעקב. לזה כבר היה בית-מסחר נפרד מבית-מלאכתו, דהיינו חנות ברחוב הרצל, ומאחריה, במרתף, כמה פועלים. היה לו גם מחסן-עצים משלו. עתה עסק במסחר באותה חובבות שבה עסק מקודם בעשיית דלתות, ומשום כך – דוקא בגלל היותו חובב – לא נפגע הרבה מן השפל הכלכלי. הוא לא נבהל כשהפסיד. דרר הוא דרר. הוא לא הפסיק עסקים עם כל שמועה חולפת, ולא נטה למצבי-רוח.

“חלוקה, לא חלוקה, שמע מה שאגיד לך” הירצה לפני שמעון, “למעלה משש מאות אלף איש ירויחו או יפסידו אתי. אינני מסַכּן הרבה. הם לא יניחו לי להיכשל, אתם יחד. מלבד זה העליה איננה נפסקת. פוחתת – אולי, אבל לא נפסקת. אי אפשר שתיפסק, האנטישמיות ואתה יודע? מה בעצם יש לי להפסיד? בא כסף, הלך כסף, ואני חוזר למשור ולפטיש. אלא מה? אצא מפה? לאן?”

אל החנות נכנסה ילדה כבת תשע או שמונה.

“אה, ומה כעת?” קיבל יעקב את פניה בגעיית אב. דומה שהורגלה לגילויי החבה שלו, ועמדה שקטה תחת ליטופו הדובי. “היית מכיר אותה?” פנה אל שמעון, “זאת היא פּרפּר. זוכר? גדלה, מה?”

שמעון לא ידע לאמוד ילדים, לא בקומתם ולא בכל סגולה אחרת. דבר אחד חש, והוא החיבה הרבה בין שניים אלה. הוא מילמל משהו על הזמן העובר.

“וזה? את יודעת מי זה?” שאל יעקב את בתו. “זה שמעון, מצא חן בעיניך? בחור חמד, מה? אם תהיי ילדה טובה יהיה הוא החתן שלך.”

(שמעון הסמיק.) “רוצה? כעת הוא מתאמן במקצוע זה בפאריז.” סומקו של שמעון בער עד לאוזניו. “אתה” פנה יעקב אל שמעון בקריצה “מותר לך כבר לנשק לה, על החשבון.” הוא סיים את השידוּך במריחת חוטמו באצבע. “מה? אתה מתבייש? ראו-נא, ראו.”

יעקב ראה כי שמעון נבוך באמת, ולכן סילק את הילדה בלי טכסים רבים: “וכעת הסתלקי מפה. יש לנו עניינים לדבר.” היא הודיעה על סיבת בואה: “אמא מבקשת –”אה, אמך תמיד מבקשת." והוא נתן לה את המבוקש.

בכל זאת ניגשה פרפר אל שמעון לפני צאתה, והוא – מקלל בלבו את יעקב – גחן אליה ונשק על מצחה יעקב פרץ בצחוק.

כשיצאה הילדה שאל יעקב: “ואתה עודך בתול, מה?”

“לא” אמר שמעון, והפעם ראה יעקב כי לא הסמיק. “אבל היא היתה נוכרית.”

“נוכרית? לא אהבת אותה?” חקר יעקב.

“כן. אבל ראה: זה נגמר.”

"טוב שכך. אחר כך זה מאבד את הטעם. שמע לי –”

שמעון, שהנושא לא נעם לו, שיסעו: “ראה, יעקב: אמש היתה חתונת שרה.”

“כן?”

“עד החתונה הייתי כאחד מהמשפחה.”

“כן?”

“הבוקר…”

"כן?:

“הבוקר איחרתי קום, ראשל היתה עסוקה, כתמיד. שלום מצא לו ענין יחזקאל הלך לחבורתו, הילדים היו על שפת-הים, אליהו במשרדו…”

“כן?”

“עד החתונה הייתי כאחד מהמשפחה. אתמול הייתי שותף לכל הענין. והבוקר הייתי – לא במקומי.”

יעקב הירהר כמה דקות בדממה, בעוד שמעון מורט נייר-סופג בפנים חמורים.

“נדמה לי” אמר יעקב כשהוא מותח את המלים “שאתה – נדמה לך. אתה כל כך רגיש לעמדתך באותו בית, עד שאתה מרגיש גם דברים שאינם. האם בא שינוי ביחס? הייתי בחתונה. ראיתי את ראשל גם מקודם. פגשתיה בזמן שהיית בפאריז. היא התגעגעה אליך. יותר מאשר אל שלום. אינני יודע מה אתה רוצה.”

“זה לא רק זה. ראה, יעקב. ראשל איננה חיה בחלל ריק. היא גרה בתל-אביב. היא במקום הזה. היא חיה עם המקום הזה. פה האנשים חשים משהו…”

“שמעון” אמר יעקב בקול תקיף, “כמה אנשים בעולם יודעים את מוצאך? לי נודע הדבר במקרה. לא אגיד שלא הסתקרנתי. זה היה מקרה מענין. אבל לגבי תל-אביב כולה אתה שמעון מצליח. אני גם את שם משפחתך הנכון אינני יודע. כל בני גילך יקבלוך כאחד משלנו. אתה הוא המתרחק מהם ולא הם ממך. וכך, נדמה לי, גם בבית. מדוע אין אתה כאחד מהם? מדוע אתה מתרחק?”

“אולי משום שאינני יכול אחרת” אמר שמעון בלחש.

“לא טוב” אמר יעקב, גם הוא בקול נמוך. "אנשים באים הנה מכל העולם. גם אני לא הייתי שייך למקום זה כשבאתי הנה. הייתי אז מבוגר ממך. ובכל זאת מצאתי את מקומי. אינני זר פה. עדיין לא אחרת.

מדוע לא תנסה?"

שמעון שתק כמה רגעים והרהר בדברים.

“לא” אמר. “אינך דומה לי. ראיתי את היהודים הבאים לפאריז. להם קל הדבר. גם כשהם מבוגרים ממני. הם זרים בכל מקום, והחליפו נכר בנכר. אני לא כך. אני נוכרי בביתי. אתה אינך מבין…”

“לא” הודה יעקב בחיוך. “אינני מבין. אבל כדאי לך לנסות. יודע אתה מה? סע לאחד הכפרים או לאחת המושבות. מחוץ לתל-אביב. נראה מה תרגיש שם.”

“האם לדעתך כבר חוסל המרד?” שאל שמעון.

“איזה מרד?”

“המאורעות” תיקן שמעון.

“דומני שכן. ואם לא נפסקו, ייפסקו” החליט יעקב. “עד כמה אתה חושב יסבלו הערבים מצב כזה? כבר כעת הם מסתכסכים בינם לבין עצמם ומורדים בַכנופיות. והאנגלים – גם להם יש גבול לסבלנותם.”

היה ברור כי הוא רואה עד גבול המאַנדאַט, או גם פחות מזה: עד גבול המושב היהודי. דבר זה הזכיר לשמעון ויכוח שניהל פעם עם המורה לתנ"ך בגימנסיה. מה שמעבר לזה אין הם מביאים בחשבון.

“כבר כעת” המשיך יעקב “צריך קאוּקג’י להביא לכנופיות שלו מתנדבים מן החוץ. הערבים המקומיים – זה כבר נמאס להם.”

“זאת אומרת” אמר שמעון “כי מרידה זאת איננה מצטמצמת בגבולות המאנדאט פה. ואולי אלה שמחוץ לגבולות המאַנדאַט יוכלו לסבול את המצב עד אין סוף. ולהם גם לא איכפת אם תפקע סבלנותם של הבריטים.”

“בּה!” הביע יעקב בתנועת זלזול. “אתה מתכוון לנורי סעיד? הנה, הוא כבר איננו ראש ממשלת עיראק. הוא בכלל כבר איננו בממשלה שם. ווייצמן אמר בקשר לזה דבר מוצלח. גמרנו עם ההתערבות הזרה. זה היה ביוּם בריטי שלא הצליח.”

לזמן מה אחרי כן, בספטמבר התכנסה ועידת בלודאן.

לעומתה היה הקונגרס הציוני נוטה ברובו לקבל את תכנית החלוקה. היה בזה ויתור על ההסוואה הציונית, כי החלוקה השאירה את הציונים בלי ציון עצמה. רבים מהם היססו, ואוסישקין, הפטריארך של התנועה, עודו זוכר את סיכסוך אוגאנדה, השמיע איומים כלפי חבריו.

חודש אחרי כן פוזר הועד הערבי העליון והוכרז על חוק צבאי בארץ.

אבל שמעון כבר לא היה אז בתל-אביב.

תל-אביב לא היתה מדוכדכת. הממשלה שלטה במצב בתחומי הישוב היהודי, ויכול היה יהודי, בבטחון מספיק, להכנס לתחומי הלבוש הלבנטיני. ההתישבות הציונית לא נפסקה, וגם הלכה ופשטה, אם כי בלי בסיס כלכלי מובטח. המחתרת היהודית לבשה צורה המונית, וקצתה גם רשמית, ונתנה בנוער תחושה של יכלת כלשהי. מלחמה גלויה לא פרצה, אבל משהו בדומה לצבא היה קיים. הנערים הסתודדו וכמה פעמים היו רומזים דברים במעמד שמעון, או נעלמים מן העין בלי שיגלו לאן הם הולכים. הוא שיער לאן הם הולכים, כשם שידע מה הם מסתודדים. קשתה עליו רק תחושת הזרות ביניהם. הוא היה מבוגר מבני גילו. אבל לא רק ההבדל המנטאלי עמד בינו לבינם. אלא גם משהו שהיה להם שעשוע מיוחד – אגודה חשאית.

הם לא היו רָעים בעיני שמעון. הוא גם לא יכול להשוותם אל נערים אחרים, כי לא הכיר כאלה. רק שהיו זרים.

ערב אחד הזמין את אחת מבנות-מחלקתו-לשעבר לקולנוע. בעת ההצגה נטלה את ידו. הוא לא היה בקי בתורת המזמוטין, ולכן השאיר את כפו על ירכה עד שכאב מרפקו, ואז משך את ידו. אחרי ההצגה, כשהוליכה לביתה, לא התאפקה והעירה לו כמה הוא משונה. כשתפס למה היא מתכוונת פנו לאחד הגנים הציבוריים. (היא הדריכתו אחרי ששאל “איפה נוכל לשבת?”)

עיסוק זה בנשיקות, גם עם נערה מכרה, לא היה לפי רוחו. פתע נדהם לשמוע “היזהר. תקרע. אני אפתח לך.” ובזאת פרמה את חולצתה. לא מתוך רצון להעליב אלא רק מתוך סקרנות, שאל “האין את מתביישת?”

“מדוע?” אמרה “הלא חושך.”

שמעון מצא שהיא צודקת. ההגיון היה כולו לצדה. אבל היתה עוד שאלה קטנה, והוא ניסה לפותרה אחרי נשיקה ארוכה.

“האם את אוהבת אותי?”

(איזו שאלה טפשית. תמים שכמותו.) “מ– קצת” השיבה הנערה, מפקפקת.

מישוש גופה לא יכול לענין אותו זמן רב. הוא ניסה להוציא ממנה שיחה כלשהי. נושא אחר נושא נבלו עם נביטה. כמעט נוֹאש, עד שגילה כי היא מוכנה לדבר על ההגנה בגילוי לב גמור. דומה שהניחה כי גם הוא חבר באירגון זה, “כמו כולם”, ואין מה להסתיר מפניו. העובדות שמסרה לו, גם אם הניח כי כולן אמת, לא הוכיחו כוח רב באותו אירגון. הוא תמה: “זה כל מה שיש לכם? וזה כל מה שאתם עושים?”

“ואיך אצלכם? יותר מזה?” שאלה היא.

“או – הרבה יותר” השיב שמעון, וחיפש בזכרונו למי יכולה היא לכוון במושג “אתם”.

“שמעתי שאצלכם המשמעת יותר חמורה. שייקה סיפר לי. הוא עבר אלינו.”

שמעון הוסיף לגשש באפילה. “המשמעת היא דבר חשוב” אמר.

“אבל בשביל זה אצלנו יש יותר אנשים” אמרה.

כעת הבין כי פה ענין שני אירגוני-המחתרת, מתחרים, וכי הוא צריך להיות שייך לאחד. מה אלה ומה אלה לא ידע בדיוק. השמועות היו מעורפלות. דומה שהיה פה ענין של שתי מפלגות. יחזקאל הוא בין האחרים.

שמעון תהה אם לא הזהירוה מפני גילוי סודות. אבל איך יכולה היא לשמור סוד מפי אדם המגפף את עֶריית שדיה? זאת באמת בעיה שמפקדיה לא עמדו עליה.

נערה זאת עמדה לעבור לשמינית. לבד ממזמוטין, שמות כוכבי-קולנוע וסיסמת ההגנה לא ידעה הרבה. בלכתו הביתה היה מהרהר: האם כך הם בכל מקום? או רק פה? דבר זה היה חשוב לו. אם כך הם בכל מקום, האשמה היא בו. אם רק פה אין בינו לבינם הקשר העניני, הרי שמשהו פגום בהם.

בפאריז הורגל שמעון לעמוד ברשות עצמו. מקודם היה דר בבית מצליח כאחד מבני המשפחה, בזכות, והנה עתה חש עצמו כאורח. הם ארחוהו בכבוד וברצון, גם באהבה. ובכל זאת לא היה אלא אורח. אליהו ניסה לדבר על לבו שילמד משהו “מועיל”. אליהו שאף לשושלת עסקית. בשלום לא תלה תקוות רבות, ויחזקאל היה נתון לענינים של הבל. אולי מוכן שמעון? אבל שמעון ענה כי יהיה מוכן לדוּן בהצעה רק אחרי שילמד. אליהו תמה:

“אבל אני רוצה שתלמד. אלא שרציתי כי תלמד דבר מועיל.”

“כל לימוד מועיל” השמיע לו שמעון דברים באנאליים (אל-נא. לגביו היו הדברים תגלית גדולה). אבל גם את אלה לא יכול סוחר כאליהו להבין. מדוע אין בני-אדם יכולים להבין אלא דברים באנאליים? אולי מפני שהעובר על זה מפחיד אותם. “מה שאני לומד” הסביר שמעון “יקל מעלי הרבה, בכל מקצוע שאבחר.”

“אבל יש בזה הרבה ביטול זמן. מה תעשה בגילוף? ומה ברישום?”

“הבט בּאַבּאַ. הלא אני רק בן שבע-עשרה. לאוניברסיטה נכנסים בדרך כלל בני שמונה-עשרה. עד אז אני יכול ללמוד מה שאני רוצה. לא? ולוֹ יהי כאילו ביטלתי את הזמן מה יש? מה דוחק?”

ובכל זאת דחק לו הזמן. הוא רצה להתמצא, במהרה. אפשר שיחזור לפאריז, וימשיך באותם לימודים. אבל אם אומר הוא להשתקע בארץ מסוכסכת זאת, עליו למצוא את מקומו בה. הוא החליט לעבור בארץ במידת האפשר. עצתו של יעקב. “סע לאחד המקומות”, נראתה לו, ויותר מזה. הוא יסע לכמה מקומות. לא, הוא ילך ברגל. הוא אהב לפסוע ברגליו. בחברת מרג’רי היה מרבה בטיולים מחוץ לכרך, כמעט תמיד ברגל (אחרי שהגיעו לנקודת צאתם ברכבת או באוטו.) הם היו פוסעים בימים ובלילות, בלי מטרה, בידיעה ברורה כי עד הערב ימצאו פת-ערבית ומקום ללון.

אבל הלבאנט איננו צרפת. פה אין אתה מוצא פונדקים נוחים בכל עיירה ובין העיירות. פה אין אתה חופשי מפחד בלילות. אין לך גשמים, אבל יש לך שמש עצומה. והרבה יותר נעים להלך בגשם מאשר בשמש.

 

ח. ז’ורְז'    🔗

שמעון בא לירושלים.

הוא רצה לראות את הדוד ז’ורז'. האם מתוך געגועים לאיש או מתוך רצון לשבט? הוא הגיע לירושלים אחרי מסע ארוך בקילומטרים וקצר בימים. מה דחפו הלאה, הלאה, אל המעֵבר, אל החיפוש? מדוע לא נח? מדוע לא קיבל ושקט?

האם התעורר בו אטאַביזם, מורשת אב ואם, שניהם נצרים לגזעים עקשנים – האחד שהתעקש בייחוּדו בגלוּת, והאחר שהתעקש בייחודו במרומי הריו? האם ראה עצמו בוגד באמו אם יטמיע עצמו בגל זה של כובשים, של בוני קוביות בתים ומותחי רצועות-אספאלט, ערב-רב זה שעלה על ארצו, נאחז בקרנה הדרום-מערבית וממאן להרפות?

ואולי לא היה מסוגל כל עיקר לטמיעה?

הוא עבר על פני כמה מקומות התישבות יהודיים. הוא ראה את המושבות העתיקות על התנוונותן הלבנטינית ואת הקיבוצים החדשים על תהייתם האוניברסאלית. הוא בא לחיפה, ניסה להתמצא בתערובת הלאומים, ונחרד מפני ההכרה כי זאת אפשרית רק בחסדי הבריטים, כי אך יפנו הללו את עורפיהם וכבר תהיה יד איש בצואר רעו.

בכל מקום חיפש את בני גילו, ובכל מקום מצא את החַיץ.

סוג אחד של בני אדם לא פגש, וגם לא אבה לפגוש. אלה היו קברניטי “הישוב”, ורועיו. מפני אלה הסתייג כקיפוד. זאכּי, אשר אצלו התאכסן בחיפה, רצה להפגישו עם משורר צעיר. שמעון הרעים פניו. “משורר?” בריות אלה היו חשודים עליו עוד מעת שהיה עליו ללמוד את שיריהם. מטיבים הם לדבר משאפשר יהיה להאמין להם. הוא התנער ואמר “הבט, זאכּי: אתה קורא שירים? (זאכי חיך כאומר “צוחק לי?”) את מי הוא מענין?”

לזאכי היתה אחות צעירה (צעירה מאַנט) והיא “הוציאה” את שמעון בערב, עם חברתה ועוד עלם. עלם זה פסל שמעון מיד, אם כי היה חביב למדי. זה היה פחל רגיל, מתלמידי בית-הספר-הריאלי, תמים יותר מהמקבילים לו בתל-אביב ומוגבל יותר. עיקר ההבדל בינו לבין תל-אביבים היה שאמר “כי” במקום שאמרו הם "מה ש –” הנערה היתה מעניינת יותר. שמעון רמז לעליזה, אחות זאכי, כי הוא רוצה להשאר עם ידידתה לבדו. והיא שמחה לגרום לו את התענוג, באשר נשארה לבדה עם ידידה.

נערה זאת, מינה או דינה או רינה, לא הצליחה להוציא מפי שמעון מלים רבות, אבל נהנתה לראות כי הוא מוציא ממון בלי מעצור. גם שמעון נהנה מאוד, וזה היה שווה בעיניו כל אשר הספיקה רינה להזיל מכיסו. זה היה ערב מוצלח. בו נהנו שניהם בלי שיפריעו זה לזו, כל אחד בדרכו.

בלי דעת היתה רינה בדיחה אחת גדולה. ממחטתו של שמעון הובאה לידי שימוש פעמים כה רבות (הלהטוט הישן) עד כי ראה צורך להתנצל בנזלת (בשלהי הקיץ!)

רינה הביעה דעות. רינה שיקרה שקרים. רינה נפגשה באנשים – למזלה הרע הכירה אנשים רבים מאוד – שניכר בה כי לא רצתה לפגוש בהם. רינה חיזרה אחריו במחמאות אוויליות. היא היתה נהדרת.

היא היתה קאַריקאַטוּרה של נערה תל-אביבית קוקטית, שחונכה על קולנוע וספרי-פרוטה וקטעי-עתון וקרעי-דעות, המנסה להיות איש-העולם, לחיות, ובכל זאת יראה את בלאי צניעותה ועלומיה. חרדה – ריקנית – לעתידה הכלכלי (העסק של אביה נפגע הרבה במאורעות. או, כלשונה: “לאבא נמאס כל הענין. הוא חושב כעת על משהו חדש”) מתענוות ומתיהרת כאחת. והיא לא היתה טיפשה.

שמעון לווה אותה לביתה בנימוס רב. וגם לא טרח להגניב לה נשיקה (היה ברור כי רגילה היא לזאת), או גם לעמוד ליד הפתח ולקבוע לה ראיון. דבר זה העלה בה חימה. היא התנחמה בבזבזנותו, שלא העידה על בינה יתירה, אבל החליטה כי הגזימו הרבה בערכה החינוכי של ישיבה בפאריז, כי זאת העובדה הראשונה שהוגדה לה על שמעון: הוא בא כעת מפאריז. וזאת הסיבה שכה שאפה למצוא חן בעיניו.

אבל הנאתו של שמעון עלתה לו בצער. לגביו היתה זאת השפלה לוּ הלך בעצת יעקב וניסה לרדת לרמתם של אלה.

אבל אדם הוא אדם, לעזאזל. הוא צריך חברה. אין הוא יכול, ביחוד בשעות השקטות, לאמץ אל לבו זכרונות או הגיגים, ולהסתפק בכך לעולם.

כשיורד הערב, כשמתחילה הערבה לרחוש והעיר להתכנס, כשקרקע זאת מתחילה מפיגה מתוכה אגירת יום לוהט, והים הרוגע, הנבזי, המאיים, משחק באניה הניצתת באורות, ואתה נחבא באפלוליתך, נכבש אל תוך עצמך…

ז’ורז‘! שמעון נמשך אל ז’ורז’.

בבוקר, עם הנץ החמה, כבר היה ליד תחנת המוניות. הפקיד אשר שם יעץ לו ללכת ולסעוד בינתיים, המונית תחכה לו. אבל לשמעון לא היתה סבלנות.

ושוב עברה דרכו לתל-אביב, במהופך, שמאל ימין וימין שמאל. ורחש המנוע וטילטול שקט זה העלו בו כי נפרד הוא מכל אותם נערים. הנפרד הוא?

הנה בתים אלה ומגדלי-המים ומגדל הנוטרים. זאת הארץ שבה גדל. לשון זאת שהם מדברים – לשונו היא. היוכל להתמצא בכל מקום אחר? היכול אדם לקום ולעבור אל בין אנשים אחרים, זרים, ולחיות את חייו? בפאריז – כלום לא היה נוכרי? ומרג’רי? הלא כך אמר ליעקב: נוכרית.

תל-אביב, רמלה, הכביש פרץ אל ההרים, רמלה, אולי בין אלה? ז’ורז‘, הוא רוצה לראות את ז’ורז’. מה תיתן לו ירושלים?

מיד ברדתו מן המכונית טילפן אל ז’ורז‘, למשרד. שניהם היו נרגשים, ובכל זאת ביקש ממנו ז’ורז’ כי יחכה עד להפסקת העבודה במשרד. בשתיים.

שמעוּן כבר היה רעב, ולכן בלע משהו בבית-קפה, והלך לשוטט ברחובות. מה ששינה את ירושלים מתל-אביב היה בעיקר הלשון. לא בתי-האבן. לא הרחובות השגעוניים, לא המלבושים המשונים, אלא הלשון. בתל-אביב היתה העברית נשמעת. ירושלים לא היתה עברית כלל. שמעון שמע גרמנית, אנגלית, יהודית, ערבית, כמה לשונות נקביות, ופה ושם גם מלה עברית. שמעון עבר את רחוב יפו, וניסה לדובב כמה אנשים. איש לא פנה אליו בעברית ואם פנה הוא בעברית, היו רבים שלא הבינו מה הוא אומר.

בקרבת החומה היה האספוף הוֹמוֹגני יותר, לפחות מבחינת הלשון. שמעון ניסה את הערבית שלו על כמה רוכלים ובכמה חנויות. לא היה כל קושי. אם הרגישו אנשי שיחו איזו זרוּת במבטאו, ודאי חשבו אותו לבן פרובינציה רחוקה.

הוא הרחיק דרומה. הנוף היה יפה, אבל לא שלו. שמעון ישב בצל אחד האילנות ועיניו בלשו את הסביבה. ובכן, זאת היא יהודה. סלעים לוהטים בחמה. כמה אילנות. בתי-אבן. הרים. והחומה.

ז’ורז' חבוש פייצליה, חיבק את שמעון ונשקו על לחיו. זה לא היה בדיוק ז’ורז' של אז. האם שערו אינו מבריק כאז, השפמו הוא שהצטמצם, או עור פניו אינו חלק כאז? מסביב לעיניו ניכרה עיפות, וגם קולו לא היה מתנגן כאז.

הוא היה אדיב ועדין כאחד. מה ינעם לשמעוּן יותר – סעודה בשניים או בחוג המשפחה? שמעוּן יכול לבחור. ז’ורז' כבר טילפן הביתה, וגם שם מוכנים לקראתם. הם מוכנים גם לקבלם אחרי הסעודה. ז’ורז' יודיע להם לא לחכות בסעודה.

והנה מצא שמעון מה ההבדל העיקרי בין ז’ורז' של היום לז’ורז' של אז: הם דיברו ערבית. הוא נזכר כי כשפנה אל דודו בטלפון בעברית, ענה לו הדוד “בּרדוןֹן?” במבטא ערבי. ושמעון עבר לדבר ערבית. האם חושש ז’ורז' לדבר עברית? עברית היתה עלולה באמת לצלצל ברמה, בעיר זאת, ביחוד בקרבת מגרש-הרוסים. ז’ורז' בירך רבים מהעוברים על פניהם (הם הלכו ברגל), ושמעון ראה כי הדוד מרבה בחיוכים. רבים מהנפגשים להם היו מעבירים מבטיהם מהדוד לאחיין ובחזרה. ההיה משהו מוזר בהופעתם יחד? ואולי אותו ועד ערבי עליון עם משמשיו מטילים פחדם כהוגן?

שמעון כמה להשאר ביחידות עם דודו. הוא רצה לשמוע ממנו דברים, מה באמת נעשה שם, בצד האחר? ואיך חש את עצמו ז’ורז' במהפכה זאת? מה מקום דודו בסדר הענינים? האין גם הוא, שמעון, קשור באותו גורל?

הוא שמע על טרוֹר בין פקידי ממשלת המאנדאט. האין הממשלה מוכנה להגן על פקידיה? האין היא יכולה לעשות זאת? הלא כך מאבדת היא את השלטון. או שמא כבר ויתרה עליו, לקראת חילופי משטר? ופקידי ממשלה אלה, האין הם חוששים לחילופי משטר? אותה חלוקה, עדין אין הם יודעים בחלק מי יפלו.

אבל ז’ורז' סירב לדבר על עצמו. בעת הסעודה, סעודה כיד ז’ורז' במסעדה כטעם ז’ורז' ואל יחסר המזג, הירבה לשאול, מה עשה שמעון בפאריז? מה הוא לומד? למה? מה ראה שם? הנהנה מן הישיבה בעיר הגדולה? וודאי חושב שמעון לחזור לשם, לא? מה חושב שמעון לעשות אחרי גמר לימודיו? מדוע קשור הדבר במצב המדיני? הלא ברור מעתה מה יהיה המצב המדיני. על שמעון ללמוד משהו שיועיל למולדתו. כן, מולדת זאת זקוקה להרבה אנשים מוכשרים. צריך לפתח את הארץ.

ומה אומרים הבריות בפאריז על המלחמות? סין, חבש וספרד, האין אותם סוציאליסטים קצרי ידים? מה היא אי-ההתערבות? שוב כובשים הערבים את חצי-האי האיבּרי.

שמעון חשד בז’ורז' מתחילה כי מדבר הוא בחשש לאוזן זר. מעט מעט הבין כי דודו מדבר בכנות, כי נתפס לרעיונות לאומניים. אחדות המולדת, מדינה כל-ערבית – הכול כאשר דיברו אותם סטודנטים בפאריז.

וז’ורז' כולל גם אותו, את שמעון, בתוך מולדת זאת, בלי אולי ושמא.

הרעיון הלאומי צופן בחובו את האֶטאטיזם, קשה להגיד את ההיפך: כי האטאטיזם הוא אבי הלאומנות, משום שהלאומנות קדמה לסגידה למדינה. אפשר שני זרמים – התפתחות התעיה ואִתה דרישות הפיקוח עליה, וגם הלאומנות, שניהם סחפו לבתר אחד: אל האטאטיזם. כי מן הרגע שבו חש הפרט את עצמו שותף-לגורל לקיבוץ, חייב הוא לחוש באחריות קיבוצית, והאחריות הקיבוצית מחייבת הקרבה מסוימת של האינדיבידואליזם. השאלה היא: עד כמה מסוימת הקרבה זאת, ובאיזו צורה – או צורות – תיעשה. הקיבוץ תובע מחבריו את חלקם, אם בנחת ואם בכפייה, כי בדרך כלל גובה הוא לפי יכולת הגבייה ולא לפי יכולת התשלום.

יכול להיות כי התנועה הלאומית הערבית, שהיה בה חידוש גם לרבים ממשכילי הלבאנט באותו זמן, או הוותה חידוש בזה שתבעה מהם מעשים ולא רק אהדה, חייבת היתה להשתמש באמצעי כפייה לגבי רבים, תפקידי התנועה היו רבים וקשים, וגם מטרותיה לא היו מוגדרות בכללן. היא היתה צריכה לגבור על שלטון זר (מדיני וכלכלי), בלי שיוחלף לה בנוכרים אחרים, על לויאליות עדתית, על גיבוש משפחתי, ועל אינדיבידואליזם עתיק.

פעילי התנועה לא נזהרו בבחירת האמצעים. לגבי קנאים המותר והאסור אינם נתחמים בדיוק, ומוחם של רוב בני-אדם, וגם האידיאליסטים בכלל זה, איננו יכול לשכן יותר מרעיון אחד בבת אחת. כשעוסקים בגיבוש לאום יש בעוסקים בכך, באמונה שלמה, השוכחים כי פעולת הגיבוש עצמה – צור-התהליך – גם היא תשפיע על הלאום שיווצר, על התוצרת המוגמרת.

חצי שנה לפני כן עסקו מנהיגי המרד הערבי בטיהורים הדדיים. אחרי ההתנקשות בפח’רי נשאשיבי (אללה ירחמהו; סופר שהשיגוהו, בבגדאד) פרשו בני משפחתו מן הועד הערבי העליון, עוד קודם שפירסמה ועדת פיל את מסקנותיה. כשביקר שמעון בירושלים היתה העיר תוססת בחשדות הדדיים, הסכסוכים היו אישיים בעיקרם, ורבת-עמון היתה מפיחה תקוות בלב כל מי שהתאזר עוז להסתייג מהדיקטאטורה של חאג' אמין. מהעדר מוסד היכול לכפות משמעת נטו הבריות לאחוז באמצעים קיצוניים, בתקווה כי הנאנסים למרות יסתגלו לה, וסופם שנעשים מונהגים ברצון.

התנועה הציונית ראתה בכך את ראשית הקץ – להתנגדות הערבית. ז’ורז' ראה בכך את ראשית ההתחלה. לדעתו הפרט קשור לפרטים, אך לגבי תנועה אין איש שאין לו תחליף. מסתלק אחד, יבוא אחר – וסופם שיהיו ענייניהם יציבים. בעצם, כולם כאחד אכולים אמביציות אישיות. אבל כאלה הם המהפכנים. בכל דור ובכל אקלים. מהפכנים הם אנומאליה פסיכולוגית, שאם לא כן לא היו מהפכנים. כשיהיה צורך בכך, או שתתישב דעתם עליהם או שיבואו מתאימים מהם ויחסלום.

בדבר אחד היה ז’ורז' תמים דעים עם התנועה הציונית, והוא כי שמעון חייב לעשות למען המולדת. בבחירת מקצוע, בבחירת מקום-מגורים, באהבה ובשנאה – כמעט בכל דבר בעל ערך בעתידו, חייב שמעון להביא בחשבון את המולדת ואת צרכיה.

אטאטיזם זה נשמע מוזר מפי בן למשפחה שרובה היגרה ממולדתה, הוא נשמע מוזר באוזני עלם אשר רק לפני פחות משנה החל תוהה על מהות מולדתו. גם עתה רצה לדחוק בדודו שיואיל להבהיר לו מונח זה, מולדת, מה פירושו המדויק, לפחות בשטח: הלבנון? ארם? הארצות הדוברות ערבית? פלשתינה? או שמא גם מונח זה אי אפשר להגדירו, ככל המונחים הפילוסופיים הארורים? אבל שמעון נמנע מווכחנות. נעים היה לו לשבת בחברת דודו, לשמוע את קולו, גם אם הוא מדבר הבלים.

ביקור אצל הזקנים? ז’ורז' שיבח את הרעיון. שמעון חייב היה לעשות זאת כבר מזמן. כמובן, התנאים לא איפשרו. כן. אבל שמעון ילמד הרבה מביקור זה. אולי לא ילמד אלא ישוכנע. להבנת דבר צריך גם הכנה אמוצינית. כן, אין לשכוח את התנאים שבהם גדל שמעון. אין זאת אשמתו של העלם, אבל ברור כי הוא, נאמר, נבוך במקצת. מה? גם זה טוב, מבחינה מסוימת. שמעון מכיר עתה את האויב מספר אחת מבפנים (“האויב מספר אחת!”)

כן. להכיר את המקור, רעיון טוב לאדם צעיר. אין צורך לעשות מזה עלייה-לרגל ממש (ז’ורז' חייך). הדרך עצמה? לא. לא. זה כבר יותר מדי. אין צורך להכיר כל מדרך כף רגל בארצך בשביל להבין אותה. בירות היא מקום מענין. והזקנים – כמובן (ז’ורז' היסס, ושמעון זקף את אוזניו. הוא היה עושה זאת ממש, בתנועה ניכרת. רק כעבור כמה שנים למד להלביש על פניו מסכה. ככל אחד מאתנו, באותו גיל היה הדובר אל שמעון מריץ עיניו על פני העלם לראות שרירים ובני שרירים מעלים אדווֹת בעת הקשבה מאומצת) – ז’ורז' לגם מספל-הקהוה הזעיר – הזקנים הם מן הדור הישן. קצת עתיקי אופנה. הם אולי עדין אינם מתמצאים במערכת המדינית החדשה של מולדתם. מצד אחד רצוי – ז’ורז' מקווה כי יקבל שמעון את הדברים ברוח הנכונה – רצוי כי שמעון יעבור הדרכה מסוימת בבית ז’ורז'. שלא להפתיע את הזקנים בנוהג שאולי רכש לו בזמן ששהה באוירה זרה להם.

אנא, אנא. בלי סירובים. הרי שמעון הוא עצמו ובשרו של ז’ורז'. אין בכך כל טורח. תכף יהיו בבית, ושמעון יראה בעצמו כי אין בכך כלום. הדודה מַרים היא אשה חביבה, ושמחה מאוד כששמעה כי עתיד שמעוּן להיות אורח בביתה. שמעון גם ימצא חברה טובה. בשהותו בבית הדוד לא יידע שעמום מה הוא. ובכן, בני, לכה ונלכה. שׂבעת? לבריאות.

ז’ורז' קיבל מידי הדייל את הפייצליה ואת מטהו. ונתן לו מטבע עם תודה נסיכית, והדייל רץ ופתח להם. שמעון לא ידע אם הכבוד הוא בגלל המטבע או בגלל מעמדו של הדוד. ואולי בגלל קומתו הזקופה?

משפחת מצליח דרו ברווחה. דירתם גם היתה מרוהטת, בתערובת סגנונות לבאטינית, בכל הנוחות הדרושה לפי מקומם ויכולתם. הכנסתו של אליהו היתה רבה משל ז’ורז‘, ובכל זאת היתה דירתו של ז’ורז’ מרוּוחת יותר, ויותר עשירה, מן הפישפש, דרך הגן, ועד לקירות האבן, השטיחים, הרהיטים העצומים, האפלולית שבחדרים הגדולים – בכל אלה היה רוח אחר, אחיד יותר ויצב יותר.

וסגנון אחר היה לבני הבית ולבאיו. יכולים אתם לומר “אריסטוקראטיה מתנוונת” או “מעמד שעבר זמנו”: כינויי גנאי אלה לא יפחיתו מן הרושם שתעשה עליכם בטחה עצמית של שליטים אבהיים. וז’ורז' הרי היה רק נוצרי, בנו של פקיד בבית מסחרו של רושדי צהמארא, וגם כיום רחוק מהיות עשיר. רק הניגוד הרב לתל-אביב יכול לעשותו בעיני שמעון בא-כוח למסורת, לעבר מושרש.

הדודה מַרים קיבלה אותם בעיניים זוהרות. את לבה לקח הדמיון בין הדוד לאחיינו. היא היתה סקרנית לגבי נצר זה של משפחת אישה, וגם רצתה לשמוע ממנו מעשיות על העולם הגדול, המתרכז בפאריז, אבל הציעה לו לשכב ולנוח.

ההצעה הושמעה בצורת שאלה מופנית אל ז’ורז‘, שהסכים מיד. אחרי כן ראה שמעון כי תמיד פונה הדודה מַרים אל ז’ורז’ בשאלות, וכי הלה גם אינו טורח לחשוב, ומסכים. חלוקת עבודה זאת, כעין מלוכה קונסטיטוציונית, העלתה בשמעון גיחוך בפיקציה שבה. אבל היתה לה מעלה גדולה: יחסים אלה איפשרו לשמור כלפי חוץ על מעמדה הנחוֹת של האשה וכלפי פנים על השימוש היעיל בבינתה, המעשית משל בעלה.

בדברים רבים הזכירה מרים את ראשל: בדיבורה השקט, בעיסוקה המתמיד, וגם בחינוכה ובהשכלתה, וממילא באורח מחשבתה. אבל לעומת ראשל היתה דקת גו, וכמעט לא נראית לעין בנוכחותה. פנים חוורים במסגרת שער שחור וכפות-ידיים חוורות על לבוש כהה. אך עם כל הצטנעותה ראה שמעון כי היא הקובעת את סגנון הבית.

בערב באו כמה אורחים, לכבודו של שמעון.

חמש-עשרה שנות חייו, שהיו שנות חינוכו העיקריות, לא נזכרו. שמעון לא ידע אם מתוך שלא נודע להם מוצאו או מחשש לפגום בהארמוניה של המסיבה. הם רצו לשמוע חדשות מאירופה. מה הממשלה הסוציאליסטית (שוב!) של אותו יהודי, ומה שינתה בחיי צרפת? מה דעת שמעון על פראנקו? אותו היטלר – מה חושב הוא לעשות? העומדים האנגלים להסתכסך סוף סוף עם מוסוליני על חבש? הביקר שמעון אצל הוד קדושתו?

שמעון תמה עליהם שהם מדמים כי כל סודות הדיפלומאטים של אירופה מצויים בכיסו, אבל ניסה לענות להם כמידת ידיעתו והבנתו. מתוך שלא נחפז לענות והיה מנסח את דבריו בזהירות, החליטו כי אכן יודע הוא, אם כי לא הוסיף להם דבר על מה שידעו מקודם. למזלו נקט את הסגנון הנכון. והרי צורת מסירת הדבר ולא ידיעתו היא העושה את הידען.

שמעון עצמו היה עסוק מאוד במאמץ להכיר את האנשים, וכך לא השתמש בהזדמנות לשאוב מהם. לעובדה אחת שם לב מיד: נשים לא התערבו בחברת הגברים. גם לא נשי הבית. זה הקל הרבה מעל המשוחחים, שהיו פטורים מגינוני חיזור ופיטפוט של מחמאות.

זה היה מאמץ התרשמות קשה. לפני שמעון לא ישבו בודדים, אלא קבוצה של אנשים, שייצגו – והוא ידע את הדבר – את בית אמו. אחד אחד ראה אותם, ובכל זאת לא נפרדו. היה שם איש כבן שישים, עדין בהליכותיו ובעל קול מתנגן. זה היה כומר, ושמעון שם לב כי ז’ורז' אינו מחבבוֹ. היה אחד גבוה וכרסן וקרח, בעל קול עמוק ודשן, ושמעון חיכה כל הזמן כי יחכחך, אבל כמו להכעיס לא עשה זאת. זה היה עדוי טבעות ושרשרת-זהב, ודומה כי היה סוחר. לידו ישב הפכו הגמור: דחליל רזה וחנוק-קול, שהיה מבריק בשני טורים של שיני-זהב מדי פצותו את שפתיו.

גם לוּ יכול לבודדם אחד אחד, לא יכול שמעון להגדירם בדיוק. הוא לא הכיר את תנאי חייהם. ולא את קני-המידה שבהם הם נמדדים בעיני עצמם, והרי לקני-מידה אלה מתאים אדם את חיצוניותו ואת משחק תנועותיו. כקבוצה, כבאי-רוח של עדה או מעמד, עוד פחות התחוורו לו, וזה הרגיזוֹ.

שמעון התבונן בצעירים יותר. הללו היו הרבה יותר מנומסים, עד כי פעמים נידמו לו מלאכותיים, מבני גילם שבתל-אביב. דיבורם היה בנחת, והם נהגו כבוד רב במבוגרים מהם. לא היתה בהם החוצפה העצבנית, ולא היה הצחוק הפרוץ. שמעון עצמו, שלא נהג לצחוק בפה פעור, חש כי גם לשמע בדיחה מפולפלת למדי (במידות תל-אביב היתה רק פושרת) הסתפקו השומעים בחיוך רחב (הכומר לא נמנע). צחוק הוא, כנראה, משהו נחוּת. (דרך אגב, האין הם צודקים?)

אך עם כל הערפליוּת של הרושם היתה זאת מכה נוספת למעמדה של תל-אביב בעיניו. פאריז עשתה אותה פּרובינציה; ירושלים – פּאַרוואֶני. ועם תל-אביב עלה גם על תושביה – שמעון היסס לבגוד בעמיתיו מנוער – צל קל.

ובכל זאת, האם לא היה באלה, גם באלה קצת מתל-אביב, עם תיבול המלים הלועזיות בדיבורם, עם מושגיהם המוגבלים והאלמנטאריים על הנעשה סביבם, ועם לבושם האירופי בתרגום של בעלי-מלאכה יוונים וארמנים?

אחרי שגבר שמעון על גל הרשמים הראשון ועל מבוכתו, ניסה, בזהירות, להפנות את השיחה לעניני השעה. ההתנגדות לתכנית פּיל היתה מוחלטת. אבל אחרי החלטיוּת זאת באו הערות, אומנם מבודחות, על מזלם של תושבי ראמאללה ובית-לחם, שנכללו במובלעת הבריטית. הירושלמים הרי ברור שהם צריכים להשאר תחת שלטון זר, בתקווה נסתרת נאמר כי הבריטים לא יוותרו על עיר-הקודש, כי אין הם יכולים לעשות זאת. הוברר כי הכומר הוא בעד שלטון אירופי בירושלים, וכי ז’ורז' – בא כוח השלטון עצמו – מתנגד לזה.

בלילה שכב שמעון במיטה הרחבה, הרפודה מאוד, ולא יכול להרדם. בחוץ עמדה דממת קיץ, מוגברת ברחשיהם של קטני ברוּאים. רוח המקום, פטורה מהפרעותיהם של בני אדם, היתה מהלכת על פני תבל, והיא גדולה כבדה ונסתרת.

מסיחיה למדה בקולג' הבריטי. היו לה כל המעלות של בת בכירה בבית. אבל היתה בה גם עדינות שאינה ניתנת להסבר כה פשוט. שמעון דובב אותה, ומצא כי היא מבינה מעט בכנסיה, מעט בלבוש, וכמעט לא כלום בפוליטיקה. היא נפגשה עם כמה נערות יהודיות (הקולג' היה מעורב בעדותיו), והללו היו מתקדמות (שמעון תירגם את המלה כ“חצופות”) ובאות הרבה בחברת בחורים. אחת מהן לבשה לבנים עם תחרים. מידע זה גרם הסמקה הדדית. ושמעון הבין מזה כי דוֹדן הוא דודן, גם אם לא הכרתוֹ אלא יומיים.

גם מסיחיה וגם ז’וֹזפין חונכו להיות נשים טובות לבעליהן. בכל אופן, הירהר שמעון, הרי זה חינוך בכיוון מסוים. מישל היה ביישן, ושמעון כמעט שלא החליף אתו אלא שתיים או שלוש מלים, אם כי לנוּ בחדר אחד. ז’ורז' לא השתבח בו וגם לא גער בו. נדמה שהילד היה חשוב כנרדם, ואפשר שהיה כך באמת, כהרבה נערים בגיל ההתבגרות. אלא שהוריו לא טרדוהו משנתו, עד שייעור בעצמו.

את יום השבת העביר שמעון בטיול. היום היה חמסיני מטורף. הסלעים הפיקו חום כמו חיפו על כבשן. האופק רטט, והאור היה מסנוור. שמעון עלה להר הצופים, שטוף אויר מוחש, חריר, ונכנס לחורשת האוניברסיטה. המקום היה עזוב, ותוך הצל המתוק נתן שמעון את דעתו להציץ למעמקים, למורד הגדול. איזה שממון! לא עץ, לא שיח, ואף לא סימן לבעל-חיים, ובתוך הגיא דומה כי יכול אתה לשבת ולהחליק מטה מטה עד לאותו אגם אפרורי וקופא.

שמעון היה על גבול המדבר. ובכן ירושלים היא על הגבול. ודומה כי מעבר מזה באה הדת, מן המסתורין של מדבר-סלעים זה, מן האימה של הנוף המקולל. ירושלים זאת הרי היתה מרכז דתי הרבה הרבה שנים קודם שכבשה דויד. לא, לא בית-המקדש או גולגותא או הכותל הם שעשו את ירושלים עיר-קודש. ירושלים היא שעשתה את המקדש, כי היא – דומה – מולדתו של אותו אל נזעם.

ובאותו אל נזעם צריך היה שמעון להפגש, פנים אל פנים, בבוקר המחרת.

מן הנץ החמה צילצלו הפעמונים בעיר, גסים ודקים, הומים וצורחים, מבמבמים ונובחים, מתחרים אלה באלה בהשמעת קולם, ומבשרים לעולם, בסך הכול, כי הגיע יום א', יומו של האדון.

בשעת פת-שחרית חסך שמעון לדודתו גימגום (ולדודו דיפּלומאטיה) ושאל אם רשאי הוא להצטרף אליהם בלכתם לכנסיה. ז’ורז' הרעים פניו. הוברר כי כופר זה כבר לא היה בכנסיה מאז הפסח. בהזדמנות זאת ילכו כל בני הבית.

כזכור, היה ביקורו הראשון של שמעון בכנסיה ביפו, בחברת יעקב, ביקורם לא היה בעת תפילה, והכנסיה היתה ריקה. בהדרכת איש לבוש-שחורים עברו השניים בין המושבים, עמדו לפני הפסלים, ונהנו מגודל הבית ויופיו. יעקב קרא למקום בית-כנסת, ורק המורה בגימנסיה תיקן בקפידה “כנסיה”. בפאריז ביקר שמעון כמה פעמים בכנסיות, וגם שם מתוך סקרנות אסתטית ולא לשם תפילה. הפעם היה צריך להשתתף בטכס, והוא חשש פן יגרום בזיון לדודתו.

אבל לא היה לו לחשוש, אמן" הוא אמן בכל הלשונות, וז’ורז' היה שרוי באותה דרגת התפתחות אנושית שבה מלגלגים המשכילים על הדת מתוך פחד נסתר. אך ישבו זכר פתאום שמעון לשאול (בלחש) באיזו לשון יהיה הפולחן ז’ורז' ענה לו, בקול ברור למדי ובביטול: “באחת הלשונות המתות. לא תבין כלום. אבל אל תדאג. גם אני אינני מבין כלום. והכומר מבין פחות ממני. אדונָי אולי יבין. הוא מבין רק לשונות מתות, כאלה שהיו נהוגות בימי נעוריו: עברית, ארמית, יוונית, לאטינית, ארמנית, כושית, קופטית, סלאבית וסנסקריט.”

פניו של ז’ורז' היו נדירים בכנסיה, ובצאתם ברכוהו כמה מכרים ועמדו לשוחח. ז’ורז' השתמש בהזדמנות זאת להציג את אחיינו, שחזר זה עתה מפאריז, ושהיה כל ימיו כופר בעיקר, ורק בהשפעת תוכחתו של ז’ורז' נעשה מאמין נלהב. כל כך מאמין הוא אחיין זה עד כי גם הכומר נראה לו כאדם ולא כחמוֹר. וכי אין זה נס?

הדודה מַרים כנראה צבטה לז’ורז' במקום סתר, משום שהוא הפסיק פתע ואמר “יום חם היום, והנשים מאמינות באמונות תפלות,” וקרץ בעינו לשמעון.

אסונו של שמעון בא ממקור בלתי צפוי: הסעודה שלאחר התפילה. ז’ורז' בורך בחיך טועם ובאשה היודעת את ערך השולחן. הדודה מַרים היתה רגילה כי ליד השולחן אוכלים, אוכלים ממש, ולא משתעשעים במזלגות, ושמעון זה עשה רושם של אורח ביישן, המותיר בצלחתו. מפני מי מתבייש הוא? הרי הוא בבית דודו. איטיות אכילתו היתה כמעט חולנית. גם אם נמנע מדיבור יתר היה מפגר אחרי כולם. ז’ורז' היה שולח בו מבטים מלגלגים. וראה-נא, ראה: הסעודה עודה רק בראשיתה.

שמעון חש תרעומת כלפי אלוהים, שזה עתה עבדו באמונה והנה מטיל הוא עליו תפקיד כה איום, ומעמידו בנסיון. אין זה הוגן. הוא ניסה להדיח את לוגמו במשקה. היין היה לעילא ולעילא, מן המנזר של השתקנים בלאטרון. ז’ורז' התפאר בהם, שאין הם מבזבזים את פיותיהם על הבלי העולם הזה, כגון דיבור, ומשתמשים בגרגרותיהם שימוש יעיל יותר – לאכילה ושתיה. טעם מן הגבינה! והענבים – מפורסמים עוד מימי המקרא. מה כתוב שם? כן, זהו. רוצה שמעון לטעום זית? אכן זה זית. כבוהן לגודל. פסט, אבל זה מאיזמיר ואולי מתראקיה. אכן ארץ זבת חלב ודבש. עוד כוס?

היתה בסעודה מידה רבה של אי יושר. לשמעון הושמו צלחות גדושות, והמסובים האחרים הורשו להתרשל בעוד שבו נהגו בכל חומרת הדין. שמעון עמד להגיש מחאה. אבל האל הטוב היה היום במצב-רוח טוב והתחשב בשירותו הנאמן של שמעון בעת הפולחן, וכרסו של שמעון לא מרדה בו. אכן, לא פסו ניסים מירושלים.

בית ז’ורז' היה נרדם אחרי הצהרים, ושמעון, עמוס לעייפה. בירך בלבו מנהג זה, אבל כשנעור משנתו שוב חיכו לו מאכל ומשקה, היתה בקלאַוה מעוּלה, היה קפה ריחני הדור, והיה גם אורח.

בדרך כלל פגש שמעון בירושלים רק נוצרים, זה היה אחד היוצאים מן הכלל. איך נודע לשמעון שהלה הוא מוסלם לא זכר. אפשר ניכר הדבר בשמו. האורח היה לבוש בגדים מוזרים לגבי תקופת השנה: כבדים היו ורחבים. הוא היה קטן קומה, עגול-פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי. אם כי היה שזוף היה צבע עורו אירופי. ז’ורז' נהג באורח זה כבוד רב, ושמעון בּן כי הוא ממנהיגי המרד. אדון זה כבר ידע כי שמעון מדבר עברית “כאחד היהודים”, וכי זה עתה בא מתל-אביב. מטרת הביקור היתה קבלת מידע, ואולי גם גיוס שמעון לעזרת המרד. לענין השני הסביר שמעון כי אין הוא יכול להשאר בארץ כעת, משום שהוא קשור בעונת הלימודים. ומתוך רגש של לויאליות לא ברור הגזים הרבה בכוחה של ה“הגנה” בדברו עם מרדן זה.

 

ט. לֵךְ לְךָ    🔗

וכי לא זאת היתה סיבת סירובו של שמעון לשתף פעולה?

“היש להגנה מכונות-יריה כבדות?” שאל זה.

“כמובן” השיב שמעון, הלה לא שוכנע, ושמעון הוסיף “בדרך כלל מקשים היהודים להשתמש בהן, כי האנגלים נוהגים להחרימן, אבל בעת הצורך ודאי יביאון לידי פעולה.”

שאלה זאת עברה בשלום, אבל שמעון החל לחוש אי נוחות.

“ותותחים?”

“בעיני לא ראיתי” הודה שמעון. “שמעתי כי אי אפשר להתאמן בהם”.

“הנכון הדבר כי ה’הגנה' שלחה אנשים לגראַן צ’אקו ולספרד שיתאמנו בנשק?”

רעיון זה היה חדש לשמעון, ותמוה מאוד. רגע אחד לא זכר איה גראן צ’אַקו. הוא ענה בנגיחת עזות “כן. המלחמה היא האימון הטוב ביותר בנשק.”

“ואיפה מתאמנים היהודים?”

“המקום מתחלף” הסביר שמעון דבר שלא ידע בעצמו. “פעמים פה פעמים פה. הם עושים זאת בקבוצות קטנות. המשטרה תופסת רק בודדים, וזה לא איכפת.”

הוברר כי המורדים מכינים עצמם להתמודדות גדולה. כי המלחמה טרם התחילה. הם עומדים בקשרים עם כוחות מן החוץ, ובהזדמנות מתאימה עתידים הם לצאת למלחמה גלויה באנגלים ובציונים ובכל מי שיעמוד בדרכם. אז זכר שמעון שמועות שעברו בתל-אביב כי בין המורדים מצויים תועמלנים ואולי גם מאמנים גרמנים. זאת היתה הפעם הראשונה שחש כי מישהו מתכונן לעוד מלחמת עולם אחת. רב-בריון זה לא הסתיר את הדבר. ואולי גם הגזים בכוונה בעזרה “מן החוץ.”

הוא היה אדיב מאוד, ושמעון נהנה משיחתו. הוא ניתח לשמעון את מצב העולם: המלחמה כבר החלה – בסין, חבש וספרד. משם עתידה היא להתפשט על פני כל העולם. המנצחים לא יהיו הבריטים, ויש לו הוכחות לכך. הוא האמין הרבה בכוח הגרמנים.

ניתנה לשמעון הזדמנות להכיר במקצת את שאיפותיהם של המורדים, ושמעון שאל, מתוך התנצלות בגילו הצעיר ובהעדרו מן הארץ בשנה האחרונה.

היהודים? – פניו של הלה התאמצו – עדין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית. גם במידה מסוימת תרבותית. אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד. ישער-נא שמעון בנפשו כי הנה השיגו הערבים את מטרתם וכל הארצות הדוברות ערבית התנדרו מן המערב (אוכּסידנט. לא מע’רב), והתאחדו. בתוך קיסרות עצומה זאת נותר קוץ בודד, מדינה יהודית, על אם הדרך בין אסיה לאפריקה. בין הערבים דהכא לבין הערבים דהתם.

אבל – שאל שמעון – מדוע כה מאיים אויב זה. אם בין כך ובין כך אין למדינה היהודית אפשרות קיום בתוך הים הערבי?

הוא הדבר – השיב בן-החיל – שמדינת פיל אין לה קיום, וגם הציונים יודעים את הדבר. אל נא תזלזל בבינתם. הם חושבים להתחיל ממדינת פיל. הלא צחוק הוא לדבר כיום על מדינה במידות כאלה, גם אם שמה פיל. אין לה קיום, לא מבחינת הבטחון ולא כיחידה כלכלית. הקרא שמעון את הויכוחים בקונגרס הציוני? כיום אין מדינות-ערים או מדינות-מחוזות. לא בתנאי התחבורה והייצור של היום. עשרה מיליונים תושבים הם המינימום הדרוש לעצמאות מדינה. ובמדינת פיל אין מקום לעשרה מיליונים. גם אם ירצו לשבת בטלים ולחיות על נדבות ברור שהם יוצרכו להרחיב את גבולם. מדינה זאת שהם כבר מסכימים, ובסתר לבם שואפים, לקבלה. לא תהיה אלא נקודת-אחיזה. גם אינם מסתירים את הדבר. הוא דיבר עם כמה יהודים. מכל מקום, אם יוצרכו הערבים, במוקדם או במאוחר, לכבוש את המדינה הזאת, מדוע להניחה שתקום בכלל? וראה איך פותחת מדינה זאת פתח להתערבות זרים. הבריטים מותירים לעצמם מובלעת, סואץ חדש עושים הם, אי פרים, עַדן, קפריסין חדשה. שלא תוכל לעוקרם משם במחלץ. ולא תוכל, בעת סיכסוך עולמי, להשאר ניטראלי. אבל לא רק הבריטים, אל גם האמריקאים, ומי יודע מי יהיה פטרון ליהודים מחר? הכל רואים עצמם זכאים להתערב בעניניה הפנימיים של ערב, והכול בגלל היהודים. והמצב עוד יורע כשיוצרכו היהודים לקיים מדינה, שמעיקרה תהיה כפוּפה לאיזו מעצמה זרה. כי בצורה אחרת לא תוכל להתקיים.

מסיחיה ישבה אתם, כי זאת היתה מסיבה משפחתית. ואורח – לעת עתה – רק אחד. המדברים עד עתה היו רק רב-מורדים ושמעון, עם כמה הערות קצרות (להסבר) מצד ז’ורז', שלא זנח את אחיינו בעת מבחן, והצעות של כיבוד מצד מַרים. פתע העירה מסיחיה גם היא את חלקה:

“והרי כך נכנסו הצרפתים ללבנון. בגללנו, הנוצרים. לא היינו צריכים לבקש עזרה מן החוץ.” שמעון הופתע למצוא כי גם היא פה, ולכן שאל מיד:

“והאשורים? כלום לא אבדו מאחר שלא באה להם עזרה מן החוץ?”

"להיפך, אמר עגול-הפנים. “הם היו בעלי בריתם של הבריטים (כך!) ולא רצו להתמזג באחדות הערבית. גם לשון משלהם שמרו לעצמם. אותה לשון היתה נהוגה בלבנון, אבל הלבנונים ויתרו עליה לפני כמאה שנה ויותר”.

טענה דומה שמע שמעון מפי סטודנט תורכי להצדקת שחיטות הארמנים. גם עתה זועזע. אולי זה גרם לו שייעשה קנטרן. בתוך כל אחד מאתנו יושב שד קאפריזי, העלול – אם נסיח דעתנו – למצא לו תעלולים משונים. שמעון הפתיע את המסובים בשאלה “הידוע לך כי אבי היה יהודי?”

ז’ורז' העביר אצבעו על שפמו. מַרים שאלה אם רוצה האורח עוד קהוה. מסיחיה חוורה. אך רב־בריון רק חייך. והשיב בנחת “ומה בכך? היהודים אינם גרועים מכל עדה דתית אחרת במולדת, ומולדת זאת שלנו בורכה, או אוררה, בעדות דתיות למכביר. אין אנו חסידי תורת הגזע, שבמקורה מנחיתה אותנו כמעט לדרגת היהודים עצמם. היהודי איננו רע משאר תושבי הארץ, עד שהוא ציוני. כי האויב הוא הציונות. דעתי הפרטית היא כי היהודים עתידים ליטול מקום נכבד בתקומת המולדת, משום שביניהם מצויים המשכילים ביותר. דרך אגב, הידוע לך כי אין אני טהור גזע?”

למחמאה זאת אורו פני כולם.

אבל דברים אלה לא שכנעו את שמעון כי נוצרי הלבנון, כחצי מיליון נפש, שהם עדה מעטה וחלשה מיהודי פלשתינה, אינם גוזרים על עצמם דין קשה אלא אם כן ימירו לא רק את לשונם אלא גם את דתם במהרה. והוא – חסר־דת בעצמו – ידע כי זה יהיה קשה מאוד. אפשר מאוד כי האחדות הערבית תכפה על כולם הגירה. ובכל זאת – בלוּדאַן היא בלבנון. (בדעה זאת היה גם סבו של שמעון, וחששות דומים חש שמעון בכמה נוצרים.) בירושלים כמעט שלא פגש שמעון יהודים. הוא ראה את העיר מחולקת בקפדנות בין שתי עדות כוללות, היושבות זו בצד זו בשתי ערים, דוגמת יפו ותל אביב. לא היה כל קשר בין שתי העדות. גם הצעירים, שהורגלו למציאות הצד האחר, ורבים מהם למדו בבתי־ספר משותפים, לא היו מתערבים בחברה. היה איזה סימן מיוחד שעשה אדם “יהודי” או “ערבי”. לא לשון. לא תרבות. לא צבע עור, וגם לא צורת לבוש. זה היה משהו של דעה קדומה, מוסכם ומקובל. פלוני הוא יהודי (לאו דוקא בדתו או בלשונו או בלבושו או בהשכלתו או בשום דבר אחר לבד מהמוסכם) ופלמוני הוא ערבי.

ולכן, הסתקרן שמעון להכיר גברת אחת, יהודיה, שפגש בחברת אחד הצעירים הנוצרים. היא דיברה אל שמעון צרפתית במבטא גרמני, ואל העלם האחר אנגלית במבטא גרמני. שמעון פגש אותה ב“לא רז’אנס”. כשהיה שם בחברת מסיחיה ואחת מידידותיה ואמה של זאת. הוא ראה חובה לעצמו להחליף כמה מלים עם העלם, פן ייחשב יהיר, אבל -מטרונה רמזה לו כי אין הוא צריך להכירם בכלל. אחר כך, בהזדמנות ששתי העלמות היו מחוץ לתחום שמיעה, הסבירה המטרונה כי אותה גברת היא אשה רעה. בחור הגון אינו מכיר אשה רעה, ולא את בני לויתה, כשהוא בחברת עלמות צנועות.

מי היא אותה אשה רעה נודע לו מפי אחד משני בעליה, כי היא היתה פילגשם של שני עלמים, שהחזיקוה בשותפות. בפני שמעון התפאר בה הלה שהיא יהודיה משכילה, בוגרת אוניברסיטה, מגרמניה.

שמעון לא היה סקרן ביחס לחייהן הפרטיים של זונות, אבל המהגרים מגרמניה ענינו אותו, בעיקר מפני שלא חיבב אותם. הוא שאל את העלם אם יוכל להכיר את הגברת פילגשו. הבחור לא התנגד. (הוא רצה להתפאר כפליים: גם בשמעון לפניה וגם בה לפני שמעון.) ושמעון הוצג בפני אכזבה גדולה.

זאת היתה גברת כבת עשרים־וחמש, לא יפה, בעלת שער מבויץ השכלה אלמנטארית, וצניעות – עוד פחות מזה. עתה עשתה את התענוג מקור פרנסה.

שמעון שאל אותה אם אין היא חשה עצמה מבודדת בעיר. לא. כלל לא. היא היתה בת־בית אצל רוב המשפחות היהודיות הנכבדות. שמעון נראה מסופק בדבר זה, והיא הוכיחה את הדבר בצורה דיפלומאטית למדי: היא טילפנה לבית אחד, שאת שם יושביו ודאי שמע שמעון, ושאלה אם לא שם שכחה את ארנקה אמש. שיחתה היתה מאומנת, ושמעון שמע משפטים מהוקצעים, הנאמרים בחשיבות של הרצאה, על כמה טוב היה בגרמניה ואיך מתנהגים הגרמנים במקרה כזה ומה הם אומרים במקרה כזה ומה יעשו ומה עשו ומה הם עושים. להשלים את הרושם רמזה לשמעון כי היא מוכנה לעבוד שעות נוספות.

זה היה השטח שבו נפגשו יהודים וערבים. והוא עצמו הרי חייב היה את מציאותו לזיווג “מעורב.” בשטח זה נפגשים רבים. נפגש גם לבאנטיני יליד דמשק באנגליה ילידת יורקשיר. המצע המשותף של האנושות: המצע עצמו.

בדרכו לבית הדוד התיר שמעון לעצמו הירהורים על אתה גברת והדומות לה. אפשר להשכין שלום בעולם. צריך רק לאסור נשואים בין אנשים בני עם אחד. ואם זה אי אפשר, המסחר בבשר לבן הרי ניתן לפיקוח. וצריך רק להסדירו כך –

שמעון פרץ בצחוק.

ומעל העיר זרחה לבנה צהובה, חמימה, והאבנים פלטו מתוכן את להט היום, והן רבות מאוד. ויש מהן מסודרות כמו קוביות במשחק-ילדים ואלה הם הבתים, והחומה כורעת על צלע ההר, וסוגרת מאחריה אמונה ותככים וצלבים ונרות ולבונה וסימטאות אפלות וחלקלקות וזוהמת דורות. וההרים דוממים ומלגלגים על בני האדם המשתדלים להשתלט עליהם וסופם שנהרגים בשאיפתם.

למחרת בבוקר הודיע שמעון כי הוא עולה לקבר אמו, לדמשק.

הדודה מרים לא ראתה אפשרות להתנגד לכך. מסחייה, שהיתה בתוכה רגשנית, שירבבה שפתה התחתונה, וז’ורז' חיכך בלחיו, ואמר “אינני יודע. מוטב.” הוא רצה לומר כי אין להרגיז מתים ממנוחתם. משום מה אוכזב מביקורו של שמעון. זה הקטן לא שוכנע. מדוע? האם מאוחר מדי?

הוא נטל את הדרכון משמעון, וטילפן אל הקונסול הצרפתי.

עיר מולדתו של שמעון גרמה לו צער עד כאב גופני.

הצרה התחילה בדרך. מירושלים לדמשק אפשר היה להגיע בכמה דרכים. הדרך הטובה ביותר היתה במכונית מרבת-עמון. ז’ורז' לא המליץ על הרכבת, שהיא איטית ומפושפשת. תכניתו היתה שירד שמעון ליריחו, יעלה לרבת-עמון, ומשם לדמשק ומשם לבירות אבל דבר אחד לא הובא בחשבון: שמעון היה נוסע רע. איסטניס בדרך תמיד הוא פגע רע. אין הוא מוצא את מזונותיו ואין הוא מוצא את מיטתו ואין הוא מוצא את בית-כסאו ועליו לארח לחברה אל שונים, וכדרך העולם איש כזה הוא גם ביישן. נסיעה באירופה איננה נסיעה בלבאנט, והנוחות שהורגל אליה שמעון בצרפת לא היתה מעבר לירדן.

כשתחילה המכונית להסתחרר במורד עמק-הירדן, ביום לוהט וכבד, נסחטו מעי שמעון אל גרונו, והוא זיהם אחת הגברות, רעולה ועטופה שחורים. רוגזה של הגברת לא היה רק כבוּשתו של שמעון. הוא גם בוש להתנצל כראוי.

בירתו של האמיר, אותו כפר צ’רקסי עלוב, היה בה מלון הגון ואנשי-השירות היו יעילים למדי. אבל שמעון חשש לבריאותו. ראשו כאב, והוא פחד פן יוצרך לשכב חולה במקום זר. אפשר היה כדאי לו לשכב. כי בעת הנסיעה צפונה, למחרת, היה כמעט פגר. נוף או לא נוף. כשגוף זה מושך בלי הרף את שימת הלב אין אתה יכול להפנות את חושיך לקליטה מן החוץ

ז’ורז' המליץ על מלון דמשקאי, וגם ברק לשם. אבל המלונות בדמשק או שאינם מקבלים מברקים או שאינם יודעים לקרא בהם. שמעון כמעט הוצרך לבקש רחמים, כי בעלי המלונות אינם חובבים מקרי מות במלוונתיהם, ויצור זה נראה להם שכיב מרע.

עשרים-וחמש שעות שכב שמעון בחדרו, כמעט בלי מאכל ומשקה. הוא חירף וגידף. לדעתו היתה זאת נבזות מצד בטנו להתמרד כשהוא נמצא בדרך, ואיזו דרך! (מסכן, טוב לו שנסע צפונה. מה היה אומר לו היה עליו להדרים?)

משהתאושש עד פסיעה, יצא אל העיר.

השמעתם על דמשק, העתיקה בערי העולם? השמעתם על שוקיה, מזרקותיה, פירותיה, מהפכותיה, גניה, זבוביה, זוהמתה, בעלי מומיה, קבצניה ובהמותיה? ודאי שמעתם וכי מי לא קרא אלף לילה ולילה או את ההיסטוריה של החליפות או לפחות את התנ"ך? איזה זוהר! איזו רומנטיקה! אילו מסתורין! איזה ליכלוך!

והבריות – תערובת של בירות, בגדאד וחלב, עם פקידות קולוניאלית צרפתית, בתים חסומים, כמה מסבאות, כמה בתי-בושת, כמה מכוניות, הרבה חנויות – עוד עיר לבנטינית.

והמקברה? את קבר אמו צריך היה לחפש הרבה (בעזרת בקשיש). ונמצאה לו מצבה סדוקה מוקפת קמשונים. האם לא שולם בעד הטיפול? אין יודעים. מי האחראי? איננו היום. כך. גם מחר לא יהיה.

שמעון ישב על המצבה ולא ידע אם יצחק או יבכה. על כל פנים כתב מיד לאליהו והודיעו על המצב.

לזקנים לא יוכל לספר דבר, ולכן קנה פרחים נאים, ארזם יפה, והכין עצמו לצאת לבירות. יהיו פרחים אלה מקבר אמו. לגבי הזקנים אין הפרש רב, ואין טעם לגרום להם עוגמה. תחליף הוגן טוב ממקור גרוע, אם אין אתה יודע כי תחליף הוא.

ואז באה הפקידות הקולוניאלית הצרפתית והראתה לשמעון כי אכן פועלת היא כראוי. משהו בדרכון היה לא כשורה. אפשר היה עליו להתווכח או לשלם משהו אבל רוחו כבר קצרה, והוא חירף, וחזר ירושלימה.

כשסיפר שמען לז’ורז' על תלאותיו פרץ הדוד בצחוק. לדעתו היה על שמעון לטלגרף אליו מדמשק. אבל את הנעשה אין להשיב. הוא הציע לשמעון כי יישב בביתו ויאזור כוח בטרם ימשיך במסעיו. שמעון לא הסכים. עלה בדעתו כי לא נפרד כראוי מראשל. עתה ידע כי צריך הוא לחזור לצרפת, הוא נסע לתל-אביב.

בין שני המנדאטים היה ראש-הנקרה. צוק מכוסה ירק הותזה מחציתו, הפונה הימה, והנה קיר מלא מערות, שהגלים מתנפצים אליהן ומזעזעים את הצוק ברעמם. שוב חש שמעון כי הוא קופץ “החוצה.” עד פה תחומה של תל-אביב. מפה חוזר הוא אל בין נוכרים.

ושמעון הרי נסע להתראות עם הורי אמו.

בירות קיבלה את פניו במנוחה יחסית. דומה כי לא התרגשה כלל לקראת הבא אליה מדרום. האבק היה רב. הליכלוך כמעט כמו בתל-אביב. החנויות כמעט כמו בחיפה, והבריות כמעט כמו בכל מקום. אלא שהנסיעה נעמה עליו יותר מנסיעתו לדמשק, ומשום כך נהנתה בירות מיחס אחר. במרכז העיר ניסו הצרפתים להעמיד לה פנים אירופים. אבל פנים אלה נמוגו כשרחק שמעון אל משכן הזקנים, עד כי עלה באפו ריח יפו.

הדוד ז’ורז' היתרה בזקנים מראש בדבר אורחם הקרב. אבל התרגשותם עמדה עד בואו. הם היו כמעט חרדים.

שמעון גם הוא חרד. אותם חידודים שעלו בבשרו כשעבר את ראש-הנקרה חזרו כשדפק על הדלת.

הפגישה פרקה את המתיחות. דמעותיה של סבתא זלגו בשפע, ואתן גם מלותיה. היא הצהירה כי הנער הוא בדיוק דיוקן אמו המנוחה. היא תארה את שמעון לשמעון כמו היתה חוזרת על התאור לפני אחת משכנותיה. אמיל עצר בעדו, כיאה לגבר, והיה מנפץ את חוטמו בתרועה גדולה אל תוך ממחטה עצומה וממלמל לעצמו.

כן, כן, בחור גדול, ראו-נא, ראו. הרי הוא ממש גבר.

ואז נזכרה סבתא כי נכד זה שלה ודאי רעב.

שמעון הוכרח לדבר. הזקנה גערה בזקן על שאיננו מניח ל“ילד” לאכול במנוחה. והיא עצמה לא חדלה משאול שאלות. יותר משרצו לשמוע את תשובותיו רצו, כמובן, לשמוע את קולו. את תשובותיו היו מפסיקים בלי רחמים

היתה לשמעון מתנה בשבילם: פרחים מקבר אמו (המהדורה האחרונה נקנתה בחיפה.) פה נשבר גם הזקן ומחה דמעות גלויות. הילד באמת דומה לאמו, ממש פניה, בדיוק קולה כן, כן.

שמעון שפניו לא היו מוכרים לו ביותר (כמו כולנו), אם כי היה מתגלח לפני ראי, תהה למי הוא דומה סוף סוף, ושאל אם הדוד ז’ורז' גם הוא דומה לאמו.

“מה אתך” התרעמה סבתא, “אמך הרי היתה יפהפיה!”

“לא היה כל דמיון בינם” פסק סבא גם הוא חלקו. “ז’ורז' היה בדחן גדול, ואמתך היתה כה שקטה ועדינה, כיונה, כרחל.”

הבית היה נקי מאוד, ובכל זאת נדף ממנו ריח עתיק, כליו ודאי נשתמרו משנות התשעים, והחביב מכולם היה האורלוגין הגדול, הניצב בפינה. הלה הוסיף לתקתק, באיטיות, בחשיבות, זה שלושים שנה, ואינו פוסק. “כך” התפאר סבא, “היו עושים שעונים באותם הימים. שיתקיימו לאורך ימים.” היתה זאת לויאליות לדורו, גאווה באותם שהיו, “כיום הכל נעשה לעונה אחת, שהרי בין כה ובין כה תשתנה האופנה עד לעונה הבאה, ויצטרכו לקנות חדש. כך הם כעת. חיים חיי שעה, אך אורלוגין זה, שהשעות ניתנו לו, אינו ממהר ואינו מאט צעדו, ורק קוצב לו טיפה טיפה מן הנצח שאין לו שיעור.”

אבל עיקר מעלתו של אותו אורלוגין היה שלא עלה גם פרוטה אחת. הילדים היו זוללים ממתקים, ובתוך השוקולדה היו כרטיסים, ואת הכרטיסים היו מאספים, ואחרי שהגיעו לאוסף מסויים, שולחים אותו לבית-החרושת שבשוייץ ומקבלים פרס. דבר זה העלה חיוך על פני סבא. “היו הילדים מבקשים מטליק, ולא ידעת אם חשקה נפשם בשוקולדה או בכרטיס שימצאו בה.” אחר כך התחילו אוספים בולים. היו מתרוצצים במשרד ומורטים בולים מהמעטפות, לא סימוֹן, היא לא אספה דבר. אבל היתה רוקמת. וסבתא מוציאה, לעדות, מעשי ידי אמו של שמעון.

הוא העביר אצבעותיו על הרקמה.

ובכן,זאת עשתה אמו וזה היה ביתה. ואלה הוריה, ואורלוגין זה הודיע לה כמה השעה וליד שולחן זה, על כיסא זה, ישבה. האין משהו מישוּתה מרחף פה?

זקנים אלה היו חיים בזכרונות. היו להם מחברות של אמו, שמלות של אמו, תמונות של אמו, וגם חלק מאמו עצמה. קווצת שיער.

דבר זה, האחרון, סימר את שערותיו של שמעון. הוא נגע בזה. הוא נגע באמו עצמה. הוא העביר יד על שמלת ילדה כבת שתים-עשרה. אמו היתה ילדה קטנה לו חיתה היתה עתה כבת שלושים וחמש. והוא לא הכירה כלל. לא היה לו אתה כל קשר, לבד מעובדה ביולוגית: היא ילדתו והוא המיתה. היא היתה החוליה המקשרת בינו לבין עתיקים אלה. והיא ילדתו ביסורים, ביסורי מיתה, למען תזכה בחיי נצח, שלא תאבד כליל במותה.

לוּ פגש בה עתה, לוּ כל הענין טעות, והיא לא מתה רק נעלמה, וחוזרת ומופעת. הנה תיכנס לחדר ותראה את בנה. מה תאמר לו? מה יאמר הוא לה?

אמא מסכנה בגיל שבו מָת רק מתחילים החיים בתל-אביב נערה בת שמונה-עשרה עדין לא הגיעה לבגרות מלאה.

קצת מתכשיטיה ותמונותיה של אמא היה שמור אצל ראשל. היו שם כמה עדיים – יקרים למדי – וטבעת נישואים. כל אלה קרים היו, דוממים, לעומת כתב ידה, שערה, ושמלת ילדה בת שתים-עשרה, שנתפרה בימי אחת ממלחמות הבלקאנים, עטורה סלסלות, וחגורתה הרחבה נקשרת מאחור. אי-שם ראה פעם ציור או צילום של נערה לבושה כך.

מה שלומך, מדמואזל? היודעת את כי בעוד עשרים וכמה שנים יהיה לך בן גדול, גבה-קומה ורזה, התועה על פני תבל ומחפש מוצא מן הסבך שהטלתיו לתוכו? הוא יהיה דומה מאוד לאחיך ז’ורז'. כן, לבדחן זה, החביב עליך כל כך. ואביו, היודעת את, אביו יהיה מסיה רושדי. אל תצחקי. הוא עצמו. אבל אַת תמותי בלדתך. גזירת הגורל היא. ולא יישאר ממך כי אם בן זה, אשר ישא את זכרך, וימשיך את קיומך. הבגלל כך עיניך כה עגומות? אל-נא, ילדה ענוגה, אל תיעצבי אהוב תאהבי את אישך, וזה יהיה פרי אהבתך. אשרי המתים באהבתם, ואם לא תמותי, מי יודע אם לא נכונו לך מכאובים גדולים. כל צערו של בנך יהדהד בך, כל מבוכתו, אהבתו ושנאתו, תקוותו ויאושו. אל-נא, ילדה. אל תבקשי את האלים. מוטב כי תמותי בלדתך. לפחות תשאירי אחריך בן. ובן זה ישֵב פה בחדר וילטף את זכרך.

עיניו הגדולות, החומות-עמוקות של שמעון, ראו משהו חרישי, חולף, כמעט לא הווה. קשתות גבותיו נמתחו תחת קימור מצחו, ופיו המחוטב התעגל קמעה. סנטרו היה אסוף ואוזניו היו מתוחות, כמו הקשיב לשיחת לחש.

הזקנים שתקו, והמתינו. פתע נעור שמעון, וחייך במבוכה. הזקנים הביטו בו תוהים. ומאחריו חלף משהו קל, חוור, צונן, הוא התנער בסמרמורת.

בערב נכנסו שכנים, ושוב היה שמעון מוצג לראווה. הוא אזר חלציו.

שוב ניסה להגדיר את הקבוצה, ולא עלה בידו גם את שמות הבאים לא זכר. הוא ידע כי הוזמנו בשביל שיוכלו הזקנים להתפאר בו. צריך היה למחוק סקאנדאל ישן, והוא ניסה כל העת לכוון לרצונם של הזקנים. זה שהוא לומד בפאריז, ודאי זכות להם. לשונו הערבית – אולי הדורה מדי? צרפתית? חלקת לשונו עשתה רושם טוב. דת. אה. צריך הוא להיות נוצרי, הם לא שאלו אותו על כך. אבל זה ברור עתה כבר ידע (שעוריו של ז’ורז' ) לאיזו כת נוצרית משתייכים הם. ואותן כנסיות שביקר בהן בצרפת – לאיזו כת שייכות הן?

אף האמנות שלמד היה בה קשר חזק לדת. באמנות זאת עושים תשמישי קדושה. יש בזה גם מקישוט הנשים, וזה כמובן פאריזי בהחלט, שמעון, כידוע, עוסק בזה רק מתוך חובבות, שהרי עשיר הוא.

שמעון עבר את המבחן בהצלחה.

מצד אחד היו הזקנים אכזבה. ז’ורז' הוא שהטעה את שמעון. פקיד ממשלתי גבוה, שבאותם הימים יכול להתקיים ברווחה על משכורתו, ושעות עבודתו היו כארבעים בשבוע, יכול לרכוש לו הרבה דעת. ז’ורז' עבר כמה בחינות, בהן בעברית (סוג א') ובמשפטים. הוא רכש לעצמו ספריה גדולה, וגם ביקר כמה פעמים באירופה. הוא ידע מה היא אמנות אירופית, ודיבר בהבנה על דברים שמחוץ לעבודתו.

אמיל גם הוא הירבה לנסוע בעולם, והגיע עד דמשק וחלב וטראַבלוס ואלכסנדריה. הוא ידע לשונות רבות: איטלקית (לגדף), יוונית (מה שלומך?). צרפתית (לנסח מכתבים משלושה סוגים). תורכית (תורצ’י בליוֹר?). וערבית (לקרוא עתון). מושגיו היו מוגבלים לתחומו, ותפיסתו – של סוחר מהדור הישן.

אבל צימצום זה של השקפתו היתה בו ברכה מסוימת. הוא לא השתדל להקיף, ומתוך כך ראה את הקרוב אליו בבירור. פה נראתה האחדות הערבית באור אחר. נוצרי הלבנון חרדו מצאת הצרפתים, ויש בהם הרואים את היהודים כבעלי בריתם הטבעיים. הנוצרים אינם מתרבים. כי מהגרים הם. אמיל העריך את מספר יוצאי הלבנון שמעבר ליד בכפליים ממספרם בלבנון עצמו. השלטון הצרפתי הביא ברכה רבה. ראה את הסדרים, וראה את הדרכים, ראה את הדואר, וראה את בתי-הספר. אמת כי הצרפתים קלי-דעת הם. ואותה ממשלה שקמה פתאום וחזרה להוריד את ערך הפראנק (המטבע המקומי היה מבוסס על הפראנק) – גרמה לבהלה. ועתה מדוע פתע אומרים הם לעזוב? או שמא אין זה אלא תמרון? המוסלמים הם בורים, כופרים, מתנשאים על לא דבר, ושואפי דם. טבעו של המוסלם שהוא רצחן ועצל. טובים היו ימי התורכים, וגם אז רק בחסדה של צרפת. גם הממון היה אז צרפתי. נאפוליון-דור, מטבע של זהב. כזה. ופראנקים הכול היו מחשבים בפראנקים. אבל לא כאלה, של נייר. אותם היו מטבעות ממש, אחד מעשרים בנאפוליון. ובשלושה נאפוליונים לחודש היה אדם חי בהרחבה. יודע שמעון מה היתה משכורתו של אמיל מידי מסיה רושדי, נשמתו עדן, באותם הימים? חמישה נאפוליונים, מאה פראנק, לחודש. וזה היה הרבה מאוד. כי מסיה רושדי נהג בפקידיו בעין יפה.

לא רק ביתם אלא גם מחשבותיהם של הזקנים, גם הן היו מוזיאום, את אביו זכר שמעון במעומעם, כזקן חלוש, נסתר, וכמעט לא קיים. (אפשר שלא זכר אלא ציירוֹ מחדש לפי סיפורי הבית.) פה הראו לו את אביו בכל הדרו. הנה תמונת הזוג, ששלחה להם סימון מדמשק, אביו היה גבוה, בעל שפם שחור וצוארון נוקשה, אוחז כסא בידו האחת ואת אשתו בידו האחרת. והיא נשענת עליו, מבוישת וקטנה. כביר היה מעמדו של רושדי צהמארא בחייו וגם אחרי מותו נודע חסדו. (הרי לא שכח רושדי את חותנו בצוואתו.)

עתה, עם בוא שמעון, דומה שנסלח חטאו של רושדי. נשאר רק היפה: תמיד היה לבוש הדר, ונוהג בנועם עם הבריות. סוחר הגון היה. בעל מעוף, אך התעשר ביושר. שמעון יכול להתפאר באביו (עדתו של אב זה לא נזכרה כלל).

שמעון ישן באותה מיטה שבה ישנה אמו. הוא אכל מצלחתה, בסכינה ובמזלגה, בלילה היתה לחיו נחה על הצפית שעליה נחה לחי אמו, וגופו משתרע על סדינה. הוא חלם עליה, וראה אותה בצורות שונות, מפחידות ונעימות. שלד, יוצאת מקברה, נערה רוקמת, מחייכת אליו חיוך מסתורי מקרן זוית של החדר, או שמעה מזמרת זמר צרפתי עתיק.

רק יתומים יכולים לאהוב את הוריהם בלי סייג.

לבד אמו הקיפוהו הזקנים בזכרונות שאר בני הבית. היתה החצוצרה של ז’ורז', ועקשנותו ללמוד את מלאכת החצצור, ואיך החריד בוקר אחד את אמו בתרועה גדולה. היה הכלבלב של אדיב שטינף מתחת לספה, ועוד היתה מסיחיה צריכה להשקותו חלב. היה המעשה בז’וז’ו ובמטאטא. אדיב בניו-יורק ושמו אנתוני. ז’וֹז’וֹ בריו-די-ז’אַנירו, ושמו ז’וסה או בדומה לזה. אין להתאונן עליהם. הם כותבים לעתים. אבל הזקנים בודדים, עם זיכרונותיהם.

בירות הראתה לשמעון, מלבד קדמוניות משפחתו, גם הווה. הוא פגש כמה סטודנטים (שמעם דוברים עברית) מתל-אביב. הם הפגישוהו עם צעירי המקום. בירות לא היתה כדמשק, היא שאפה להיות אירופית, ונשארה בחצי הדרך. בני תל-אביב וחיפה ידעו לשם מה באו לעיר זאת, ולא תהו הרבה. הנוצרים או שחשבו על נדידה או שחיפשו לעצמם קאריירה. שמעון השווה את אלה לעומת אלה, ומצא כי הדרומיים קרובים אליו יותר, או שהוא מחבב אותם יותר, דוקא פה נתחבבו עליו. אמת כי היו קלי דעת ורודפי שעשועים. אבל היתה בהם חירות פרחחית. וכובד ראשם של הנוצרים, שכה קסם לו בירושלים, נראה לו עתה חרד, חושש, וכבד באמת. היו בנוצרים לאומנים, באותה לאומנות פרימיטיבית עוורת, הדבקה בסיסמאות מעוכלות למחצה. והיו בהם אגוטיסטים שכל חישוב קיבוצי רחק מהם. המוסלמים היו ברורים יותר. נוסחם היה דומה מאוד לאשר שמע מקודם. הם, כמשכילי הדור, ראו עצמם מנהיגי העם, אבל שמעון תהה מה סגולות יש בבני-טובים אלה המסגלות אותם למנהיגות. כולם היו בני עשירים, בורים לגמרי במדעי החברה, וכמעט שלא הכירו גם את ארצם שלהם חוץ לחוגם הצר. הם ידעו במעורפל כי יש עוני מסביבם, כי יש בורות ומחלות, כי משהו צריך להיעשות, אבל ספק אם תפסו כי עליהם יהיה לעשות ומה יהיה המעשה. הם גם לא היו מוכנים לכך. “אימפריאליזם”, “ציונות”, “צרפת” – כל אלה היו לגביהם מושגים עתונאיים, דרך כלל משעממים מעבר לכמה משפטים שאַבלוניים. וזאת היתה כל התמצאותם המדינית.

הזקנים התחילו חוזרים על כמה מסיפוריהם, ושמעון הכין עצמו להמשיך בדרכו. סבתא מיחתה מחאה נמרצת. סבא עזר על ידה. אבל שמעון הביא לפניהם את הנימוק המשכנע, כי אין זה נאה לאדם צעיר שיתבטל, וביחוד שלימודיו מחכים. הוא הבטיח לחזור ולבקרם, ובזאת נטל פרידתו מבית אמו.

מחלת-הים גרמה לו שיהרהר ברוח נכאה. מולדתו (אותו מושג מעורפל) שרויה בסכסוכי דם. הדור הבא אינו מבין מה ואיך ולמה. מה יצא מכל זה? ומה מקומו שלו בתוך כל הבחש הזה? האומנם רק הציונות היא האשמה? ובלעדיה כלום אין סיכסוכים עדתיים? ובלעדיהם כלום אין הבדלי מעמדות משוועים? ומנין יבוא מרפא לחלאים? ואיך תאכיל הארץ את כל רעביה? וכי לעולם עתידים הם להשאר רעבים? נדמה לו כי תשעים-וחמישה מכל מאה תושבי הארץ אינם אוכלים לשבעם. והם פרים ורבים כעכברים. עוד פיות ועוד להאכיל, האין להם תקנה אלא הגירה?

והוא – היוצא הוא לתמיד? הבורח הוא? מדוע לא נשאר? ומה היה עושה לוּ נשאר? הנה יגיע לצרפת. מדוע לא ישתקע אי שם, הרחק ממולדתו. אין הוא המהגר הראשון. ילכו לעזאזל כל אותם המתלבטים והנרגנים, היודעים לרצוח תחת לברוא. גם היהודים, גם הערבים. גם הנוצרים וגם המוסלמים. כל כינוי מסמן איבה למישהו. ילכו לתהום הנשיה! מה הוא חייב להם?

צרפת קיבלה את פניו בגשם, ופאריז בהפגנה.

 

י. תַּרְבּוּת    🔗

בינואר 1938 גילתה פאריז את גדול הציירים של דורנו.

צייר גאון זה היה נערה כבת שמונה-עשרה, ובירת האמנות העולמית לא שבעה את תמונותיה ואת תצלומיה וגם לא שיחות וויכוחים על התופעה.

אפשר היה לחשוב כי אותו זמן, תשעה חדשים לפני מינכן, ימצאו הפאריזים ענינים אחרים, חשובים יותר, לענות בהם. אבל לא קץ הרפובליקה הספרדית, לא כיבוש אדיס-אבבה, לא המצב בסין, וגם לא המבוכה הפוליטית בצרפת עצמה, לא משכו שימת לב כאותה נערה שחומת-עור, רזוֹנת, קטנת קומה, שהיתה נותנת בדוֹבר בה מבט תוהה מתוך עיני שקדים גדולות, מלמטה למעלה.

שמה היה ורדה כנדרג’י, וכל העתונות הפאריזית נמצאה, במקרה מוזר זה, מאוחדת בתהילתה. היה לכך הסבר: מַדמואזל כנדרג’י היתה ילידת הלבנון, בתה הנאמנה של הקיסרות הצרפתית. ויתדה של צרפת במזרח: היא היתה מאַרוֹנית. בת נאמנה לאב הקדוש שברומא: היא היתה נערה, ודבר זה דיוֹ למשוך רגשות פטרוֹנוּת אבהיים בלב כל גבר מזדקן, מן הסוג השולט בציבוריות הצרפתית, או בכל ציבוריות בעולם. אמת כי לא היתה יפהפיה, אבל פניה היו מוזרים למדי, ופאריז מקבלת את המוזר ביתר התלהבות מאשר את היפה.

סוציאליסטים ואנשי צלב-האש, ראדיקאלים, קומוניסטים ואנשי-כמורה – הכול ראו בה, אם לא אמצעי טוב לאיזו תעמולה, הרי לפחות יצור סביל בהחלט, שאך נבזות היא להזיק לו. היא גם גברה, בשתיקתה ובגילה ובמינה ובדמותה, על קנאתם של האמנים עצמם. אם תהילה לא קיבלה מהם, עיוות פנים מעיין ורטינה ניטראלית הושיטו לה.

וכך זכתה ורדה כנדרג’י בממון ובפרסום, ובעוד דברים רבים אשר עליהם חולמים האמנים למיניהם, ואשר רק מעטים מהם זוכים בהם בחייהם. והיא רק בת שמונה-עשרה.

כשרון כה צעיר לא היה בו להפתיע את הפאריזים, שעוד זכרו את תהילתו של פיקאסו. נערה כציירת גם היא לא הפתיעתם. מה שהפליא את אנשי המקצוע, וכאלה יש בפאריז, היה החוש המסחרי של הנערה. היא ידעה מה לומר למי; היא ידעה מה למכור ובכמה; היא גם הבינה מה עליה ללבוש, והיכן עליה להיראות ומתי. והרי אמן הוא, בדרך כלל, או בטלן גדול או קארייריסט נטול כשרון אמנותי.

אותם שנפגשו אתה פנים אל פנים, וכאלה היו רבים, ראו כי תמיד נלוֶה אליה אחד משני אנשים.

האחד משניים אלה היה כבן שלושים-וחמש או ארבעים, בעל חיוך רחב של סוכן-נוסע, ומיבטא אמריקאי מבדח. הוא היה טופח על שכמו של כל לובש-מכנסים, לרבות נער-המעלית, ומחליף קריצות עין עם כל שמלה, לרבות אלמנות בלות וחדרניות בית-המלון.

קרבתו לורדה הוסברה בנקל. מיליונר אמריקאי מגוחך זה הוא, בלי ספק, המאהב. דרכו של מאהב שיתן דעתו על הקאפריסות של אהובתו, ובהן נטיותיה לאמנות. שבמקרה זה נמצאה אהובתו באמת מוכשרת ואין הקאפריסות שלה עולות לו פרוטה, אלא להיפך, מכניסות לה אלפים, זה מזלו. לכל מיליונר יש מזל טוב. לולא כן לא היה מיליונר.

הפרצוף האחר שנראה בחברתה של ורדה היה מובן פחות. זה היה עלם כמעט בן גילה, דק וארוך, שחום-פנים ושחור-שיער, ומגדל שפם, שברור היה כי בא להסוות את גילו. עלם זה היה שתקן, וכשהיה מדבר היה משמיע צרפתית לבאנטינית בקול חרישי. היתה בו אצילות ניכרת, והסתייגות מהבריות, שחייבו יחס יותר משדרש גילו.

בגלל כמה דברים משותפים בחיצוניותם של עלם זה ושל ורדה (לעין אירופית כל ההוטנטוטים דומים), ובעיקר בגלל ששמעוּ אותם מחליפים בינם כמה מלים בערבית, הוחלט כי עלם זה הוא אחיה. איש לא הודה בזה ואיש לא הכחיש את זה.

מציאותו של אותו אמריקאי הסבירה במקצת את גישתה הנבונה של הציירת הגאונית לעניני מסחר. זה הרי יש לו נסיון רב בעסקים, ומלבד זה תופעות הון. הוא, ואין בכך דופי, המוֹשח את גלגלי הפרסומת בסעודות, מאור פנים, בדיחות, כדבר איש אל רעהו (רצונך לרכוש לבו של אדם? החדר בו את ההכרה כי נעלה אתה ממנו, ואז דבר אליו בענוה). ויש לשער כי גם בשוחד של ממש. והפאריזים אינם שונאים לממון. אך לשם מה דרוש לה, למַדמוּאַזל כנדרג’י, העלם הלז? דומה כי מאהבה צריך לסבול עוד קאפריסה אחת של אהובתו – דבקותה במשפחתה. אבל ראו-נא כמה נאה הדבר שאין נערה זאת זונחת את אחיה.

עלם זה היה שמעון צהמארא.

כמה חדשים לפני כן הגיע לפאריז מתל-אביב, דרך בירות. זאת היתה בריחתו השנייה ממולדתו, אחרי שמצא את עצמו מחוץ למחנות בסיכסוכי העדות המקומיים. שמעון צהמארא לא ניתן להגדרה, לא כיהודי, לא כערבי, ואף לא כנוכרי.

הוא ברח ממולדת מסוכסכת, מעברוֹ, מקשריו האישיים ואף להיטמע במערב. כאחיו אלבר. הוא לא ראה כל הגיון בסבך הלאומים. יתר על כן, מתוך שהיה קשור לכל הצדדים יחד, ראה עצמו פטור מכולם. רוצים הם להשתולל? מה הוא כנגד כולם?

בבואו בפעם זאת לפאריז החליט לעשות לימודיו קבע, ונרשם מיד לאולפן.

באותו אולפן פגש את ורדה.

שמה האמיתי היה סוּזאן עאַג. היא היתה מצרית, בת לאשה אלמנה, שהחליטה להנשא בשלישית, ומשום כך שמחה לשלוח את בתה למרחקים, ביחוד שדבר זה הוסיף לה יוקרה בעיני שכנותיה. אכן, פאריז היתה בית קיבול לכל נסורת הלבאנט.

לסוּזאַן לא חסרו ממון וגם לא בּינה. אבל פאריז היתה נכר, והטילה בה אימה. הנערה נפלה לתוך קלחת אדם זרה. היא לא ידעה מה עליה לעשות בעיר הגדולה. היא חששה מהבריות ומכוונותיהם, וגם לא ראתה מה עתידה היא לעשות בשובה למולדתה. בינתיים היתה גלמודה ונכאה.

שמעון, שהיתה לו נטיה טבעית אל כל עלוב, חש בסוזאן, ומששמע כי היא כמעט שכנתו (מצרים היתה אז סַפַּק התרבות לסורים) ודוברת ערבית, נעשה לה לפטרון. מאחר ששמעון היה שמעון, הוחלפו התפקידים כעבור יום אחד, וסוזאן היתה פטרון לשמעון. לוּ היה קורה לשמעון מה שקרה לרובינסון קרוזו, והיה מוצא עצמו על אי בודד, מיד היו הפראים מביאים אליו שבויה בשם שישית, ויום אחרי זה היו חוזרים כל כפתוריו למקומותיהם וכל נקבי גרביו נסתמים. כזה היה שמעון.

כך נעשו שמעון וסוזאן ידידים.

אותו זמן שהה בפאריז איש אמריקאי, ששבתו במולדתו היתה, מסיבות לא ברורות, לא רצויה למישהו. זה היה מודענו, הנרי סמדלי. היא היה אחד ההרפתקנים אשר כל כשלון לא יכם כליל. אחרי שגילה כי מולדתו שופעת יזמה, וכי רבה מדי התחרות בכשרונותיו, עמד הנרי סמדלי לנסות את פאריז בנסיון חדש – ראציונאליזאציה של האמנות. (דרך אגב, זאת לא היתה אמצאה שלו.)

פתגמו היה “אינני משאיר שום דבר למקרה.” כל דבר צריך שייעשה בחשבון ובבינה. הכול מתוכנן מראש. אנשים אלה מן העולם הישן – מה שחסר להם הוא אירגון אמריקאי. מה מייצרים הם פה בפאריז? אמנות? ניחא. תהי אמנות. האירגון האמריקאי מתאים לכל דבר – לדת, ללימודים, לפילוסופיה, לשעשועים, לחיי מין, וגם לאמנות.

כל אדם – הסביר לשמעון בקולו הבטוח והשוטף בפראזות קצובות – יש לו כשרון למשהו. אבל בשביל עסק הגון צריך צירוף של כמה כשרונות. דבר זה גילה אותו כלכלן אנגלי, או שמא היה סקוטי, מה היה שמו? כן, כן. נכון. אדם סמית. יפה. ובכן, חלוקת העבודה. כל אדם בתפקידו המתאים לו, ובראשם הכשרון העיקרי – המנהל.

המנהל היה כמובן הוא, סמדלי עצמו. כשרון עוזר אחד מצא מיד. וזה היה שמעון, שכשרונו התבטא בנכונותו להשקיע ממון בהרפתקה. וסמדלי היה זקוק מאד לממון. מה שנקרא “הוצאות יסוד.” לבד מזה, ידע שמעון גם למרוח צבעים על ארג. האחרים היו שני שברי אדם, שנמצאו בפתחי מסבאות. האחד מהם היה רופא-לשעבר, שהרבה לעסוק בפסיכואנאליזה עד שנתפס באיזו עבירה מינית, ונשלל ממנו רשיונו. האחר היה מומחה לצבעים, שעבד אי פעם בבית מארג גדול, ועקב איזה “סיכסוך משפחתי” הסתבך בעסקי ממון, נאסר, והושלך לרחוב.

כשהביע שמעון את פקפוקיו ביחס לסיכון שהם מסתכנים בהעסקת פסולת אדם, הירצה לפניו סמדלי על הכשרון ההנהלתי, היודע להשתמש גם בפסולת, ואינו מניח לדבר שילך לאיבוד, ועל הפסדי חברת האדם העושה כשרונות כ אלה לפסולת. ופסולת עולה פחות. אבל נימוקו המשכנע היה כי עסק זה שלהם צריך סודיות, משום שאיננו כמקובל. ושני שברי אדם אלה, גם אם יפטפטו, איש לא יאמין להם.

ואז הוחל בתעשיית התמונות.

כדברי סמדלי, לא השאירו דבר למקרה. את גודל הארג היו מחשבים בדיוק נמרץ (אחרי שהיה סמדלי מתוודע מה גודל התמונות המבוקש בשוק) ומחלקים אותו בחישוב מדויק לשטחים, אשר אותם יש למלא בצבעים מסוימים בשביל שיהיה המזג נעים או חזק או דוחה או מסקרן או מגרה או מרגיע. ואז בא הפסיכולוג ומציע, לפי יונג או פרויד, מה רמזי דמות יש לרמוז בצבעים – אם סמלי פחדים או זכרי מין או כל גילגול אחר של התת-תודעה. הכול לפי הצבעים המוצעים ולפי החלומות שחלם בליל אמש, בשכבו הלום אלכוהול.

ואז היו מעבירים קוים על הארג. המומחה לצבעים בוחש לשמעון את צבעיו ומציין על כל שטח מה יהיה צבעו, ושמעון מורח.

בתמונות לא היה כל דבר ברור. הן לא היו קלאסיות ולא מודרניסטיות. לא סוריאליסטיות ולא קוביסטיות ולא כל דבר אחר. הן לא היו אלא מריחת צבעים סוגסטיבית, ואולי גם אסתטית.

זאת היתה התעשיה. הנהלת עסק מוצלח מכילה גם מומחי מכירה. דבר אחד הוא לעשות אמנות ודבר אחר הוא למכרה. עיקר כשרונו של סמדלי מתחיל בתהליך ההפצה.

סמדלי חיפש צייר.

הצייר, אשר בשמו תוצאנה התמונות לשוק, צריך להיות אדם אטראקטיבי, מוזר, כזה שירכוש את אהדת המבקרים ויספק חומר לדמיונם של פטפטנים.

אז נתן סמדלי את עינו בסוּזאן. כבר היו לה כמה מעלות מבחינתו, ואת השאר ישלים בעצמו. הוא הסביר לשמעון: היא נערה (נקודת מספר אחת); היא צעירה (נקודת מספר שתיים); היא מעלה רחמים (נקודה מספר שלוש); היא אכסוטית (נקודה מספר – )

שמעון חשש להציע לה את הדבר. לא מטעמים של אתיקה, כי סוזאן היתה מסוגלת להבין עסק מסחרי, ובזאת עלתה על שמעון. אלא שחשש לערב שמחה בשמחה ועסקים שבינו לבינה במסחר. להלן נראה כמה צדק. אבל סוכן-נוסע מובהק זה, סמדלי, הצליח למכור גם לה את הרעיון, עד כי היא עצמה שכנעה את שמעון לשתפה בענין. העובדה היא כי סוזאן אהבתו, ושמחה להכנס לעסקיו, גם לעזור לו וגם ליהנות משיתוף הפעולה אתו.

החישוב המסחרי הצריך שתהיה הציירת לבנוֹנית, ובעלת שם אכסוטי. שמעון נתן לה את שם אחת מדודותיו, עליה השלום, וכך היתה סוּזאַן עאַג לורדה כנדרג’י. סמדלי היה מלמד אותה בדיוק איך תתנהג ומה תאמר, ובינתיים הלך והטריד מרבצם כמה מבקרים, כמה עתונאים (אלבר היה להם לעזר רב) והרבה פטפטנים, גילה בסוד לכמה מאות סקרנים כי הנה זרח אור ממזרח, הושיט כוסות, טפח על שכמים, וחייך אל פרצופים. קולו הרועם הילך על כל פאריז.

תהליך זה הצריך השקעות. שמעון הסתכל בתמהון בחשבון הבאנק שלו, ואמר לרמוז לסמדלי כי יזדרז קצת, שאם לא כן עתיד אליהו לשאול שאלות.

ופתע ראה שמעון עצמו, שהיה ספקן למדי ביחס לנסיון המהפכני, כי ידידתו הקטנה, אשר ספק אם ידעה צורת מכחול, היא גדול הציירים בעולם.

השקעותיו הוחזרו לו פי שבעה. סמדלי היה נדיב, וגם מאותם בלואי אדם לא מנע את חלקם, אלא שהיה משגיח שלא יבזבזוהו כולו על משקים.

העסק עלה כפורח. התמונות נמכרו במהירות כה רבה עד כי כמעט לא הספיקו השותפים לייצר סחורה בקצב דרישות השוק. מפעם לפעם היו פורצים סכסוכים בין המחלקה לייצור (שמעון) לבין המחלקה לשיווק (סמדלי), ושמעון היה צריך להסביר לאמריקאי זה כי אין לו אלא שתי ידיים ושני שיכורים. סמדלי לעומתו טען כי צריך לנגוד את הברזל בעודו רותח, ומי יודע עד מתי תעמוד הסנסאציה באוֹנה.

בינתיים היו המבקרים מלאים התפעלות. הם גילו לא רק צייר-גאון חדש אלא גם אסכולה חדשה. הם גילו את נבכי כל המזרח המסתורי בתמונות אלה. הם גילו הרבה חומר פוליטי (את זה אפשר לגלות בכול).

האימפריאליסטים קראו “הנה מה שעושה צרפת למזרח הנרדם. מאות שנים לא נוצר כל דבר בעל ערך בסוריה, ובעשרים שנה עשה שלטון צרפת מן הסורים בני אדם.” האנטיאימפריאליסטים צווחו “הנה המזרח הכביר, הנאנק תחת רפרסיוֹת מערביות. ראו מה עתידים הם לעשות אם תניחו להם. התנערות העם הביאה להתנערות כוחות היצירה שבו.” הקאתולים הריעו “הנה מה שעשתה הנצרות ללבנון. בכל הלבאנט לא קם צייר גאון אלא נערה נוצרית זאת, בחסד החינוך הקאתולי.” החופשים זעקו “הנה מה שכובלת הדת בסוריה. ראו את הכוח הנרדם תחת לחץ הדת, שפרץ ועבר אך יצאה נערה אחת מתחומי המנזרים והמיסיונים.”

ורדה כנדרג’י היתה פקחית. היא לא הזדהתה עם אחד, והיא הזדהתה עם כולם. היו לה פראזוֹת מתאימות, שהיתה משמיעה אותן בקול לחש, כמתנצלת על שהיא, אמן המכחול, משתמשת במלים. בדרך כלל היו אמרותיה חומר טוב לבדיחה, ומשום כך הירבו העתונאים לצטט מדבריה (שהיו נמסרים להם מפי סמדלי). וזה היה משעשע את הקוראים. היה בה תוֹם כזה, פרובינציאליות מרעננת, עד כי משום מה היתה מזכירה איזה ספר בדיחות מחיי הכושים. (הספר היה בכיסו של סמדלי.)

ובכן מתמוגגת סוזאן-ורדה תוך שפה הערצה ומותרות?

נדמה כי אין זה כל הדרוש לאשה. זאת היתה שגיאתו הגדולה של סמדלי. הוא לא שיער את מידת יחסה לשמעון. וכי מה יכול לשער? בארצו הרי גם האהבה כבר סודרה לפי ראציונאליזאציה טכנית. בכל הכבוד והתהילה, ובכל הממון הזורם, הורחקה הנערה – בסביבה הנוכרית – אל בדידותה. כי סמדלי היה מעביד קשה. הוא עצמו היה טורח על אמצאות “לשמור על האש שלא תכבה”, כמאמרו. פרסום לא יאריך ימים בלי מזון ריחני. כל נושא יתחיל לשעמם אם לא נמצא לו צדדים חדשים להאירם, סיפורים חדשים לספר עליו. וכך היו עתותיה של הנערה קצובות, וגם היא גם שמעון עסוקים בלי הרף. אכן, גם בלי סמדלי, דרכה של הצלחה שהיא שוללת מאדם את שלוותו.

ויהי ערב אחד.

היתה מסיבה, כרבוֹת כמוה מקודם. בנוכחים צריכים להיות ורדה כנדרג’י, הנרי סמדלי ושמעון צהמארא. אותו ערב היה שמעון מוטרד, וקצר סבלנות. לפני צאתם כבר חש כי נכונו לו יגע ופגיעות. ורדה, בעמדה לפני הראי למגע אחרון בצורתה, ראתה את פניו שם חמורים, והציעה לו שיישאר בבית. ההצעה נאמר לא בתום לב, אלא ברשעות, כזאת שנערות בגילה עלולות לה בנקל. שמעון, נעלב, קיבל את ההצעה.

כל אותו ערב היתה סוזאן אחוזת קדחת. בין כל הזרים הסובבים אותה, תחת משמר עינו של סמדלי, כשהיא מחושבת בכל צעד ותנועה והגה, כמעט פרצה בבכי. סמדלי חשש פן עלולה היא לקלקל, התנצל בשמה בכאב-ראש, והחזירה למעונה.

שמעון לא היה בבית.

עגומה ישבה סוזאן באפלולית, לבושה בגדי-ערב, ומררה בבכי. היא בכתה עד שכלה כוחה, ואז פשטה בגדיה, וכרעה לתוך כורסה.

אלים אדירים, שמרוּני משעות אלה, כשהזמן זוחל וזוחל, ואין אתה יודע גבול ואין אתה יודע מה יביא לך הבוקר, ואם יביא לך מה. המביא הבוקר דבר שלא נצא לקחתו בעצמנו? רגע ועוד רגע ועוד רגע, והלילה דומם ורוחש בזימזום מונוטוני, שעון רחוק, צפירת מכונית, אחד עמום, ודממה זאת.

ציפייה, תוחלת, חרדה, בדידות. לו ידע שמעון מה עשה לה, לקטנה, כי כל אותן שעות היה שמעון מהלך על פני הכרך, בודד בהירהוריו, ומנסה להרגיע את רוחו.

מה הוא שהעיק עליו? סוזאן? הבחלה נפשו הוא בעסק מטורף זה שסחפוֹ לתוכו סמדלי? אולי חש כי אבד לו המוקד? כי מסתחרר הוא בסילסול לולייני, המרחיקו ומרחיק מנקודה בעוד כל הזמן שרוי הוא במרחק קבוע מקו מסוים, ישר ואינסופי? ואולי באמת סוזאן היא שהעיקה עליו. אבדן ידיד אינו קשה כאבדן ידידוּת. מה היה לה לסוזאן זאת? הנסתמאה בברק העושר והפרסום? ואולי מרוב הזוהר שהורעף עליה שכחה את מקורו?

וכך היו שניהם, זאת בכורסתה וזה ברחובות, ממררים את חיי עצמם וזולתם כל אותו לילה. כי זה דרך האדם, חביבי, שהוא כואב ומכאיב.

סוזאן ציפתה לשובו עד עלות השחר, עד שכשלו רגליו, והוכרח לשכור מונית ולחזור הביתה. כששמעה את מפתחו בדלת, אחזהּ בכי היסטרי, וכמה דקות לא יכול להרגיעה.

סוזאן פירפרה בזרועותיו של שמעון עד שהונח לה. ואז הודיעה לו את החלטתה לפרוש מעסק התמונות.

שמעון נבהל מהחלטת פתע זאת. היתה בה בגידה בשלושה שותפים. אבל למראה פניה של סוזאן הבין כי כל ויכוח לא יועיל. היא גם נימקה את החלטתה, בעוד דמעות, נימוק ברור למדי. ובסתר לבו הרי הסכים אתה.

ויהי בוקר אחד, והנה קמה ורדה כנדרג’י וחזרה להיות סוזאן עאַג. וכך כבה פתע בשמי האמנות המאור הגדול של הציור המודרני.

וכך זכה שמעון להכיר מקרוב את התרבות המערבית של ימינו.

נקל לאמור נפקחו עיניו לראות. אין אנו פוקחים עיניים לעובדה או לתורה או למצב, ובבת אחת מגלים כי עלינו לשנות את מערכת דעותינו המוקדמות, את מצפוננו, ולהתמצא תוך המצב החדש. אולי להיפך. קודם מתמצאים אנו תוך המצב החדש, תחת קליפה של דעותינו המוקדמות, ההולכת ודקה, עד שמתבקעת כפקועה, ואנו מניחים פרפר תחת אשר היצור שהתעטף באותה פקועה זחל היה.

עיניו של שמעון לא נפקחו לראות את מקומו בתבל כדרך שנפקחו עיניו לראות שחר עולה. הוא המיר דעותיו הרבה, הוא הכיר עובדות, ועיכלן, בבילבול רב. קשה היה לו לדעת מה יקלוט ומה יסנן. עובדות החיים כה רבות הן, ויש שאתה נאחז במה-בכך, באיזו אניקדוטה חסרת-ערך, שאינה מוליכה לשום מקום.

והרי מיד עם בואו לפאריז ראה עובדה. פאריז קיבלה את פני שמעון בהפגנה. היה זה כאילו לכבודו. אַלבר התלוצץ בו על כך.

הפאריזים היו דימוקראטים מאוד, והדימוקראטיה שלהם חייבה אותם להביע דעה. אלא שיותר מזה לא חייבה הדימוקראטיה. ברור היה לכל בר-דעת כי גורל ספרד יקבע גם את גורל צרפת, וכי עם נפילת המשטר הריפובליקאי בספרד תעמוד צרפת בין שלושה אויבים חמורים. דבר זה חייב מחאות על התנהגותה של הממשלה הצרפתית, על הסכמיה ל“אי התערבות” ועל אהבהביה עם הממשלה השמרנית הבריטית, על ויתוריה בענין חבש ועל אזלת ידה בניסוי הסוציאליסטי. אבל ליותר מהפגנות לא הגיעו הפאריזים. חבש נכבשה, והפאשיזם השתלט על ספרד. הצרפתים קיצרו בשעות עבודתם, ביצרו איך-שהוא את הגבול עם גרמניה, התמרמרו על המיליטאריזאציה של חבל הריין, אכלו לשובע, שכבו עם נשיהם, חיפשו נוחות, חסכו לימי זקנה, והשתעשעו. אחד משעשועיהם היה הבעת דעה. ואחת מצורות הבעת הדעה היתה הפגנות.

בסתיו של 1937 כבר הבינו רבים בבירור כי העולם צועד לקראת מלחמת-עולם חדשה. הכול דיברו על האסון שתגרום מלחמה זאת. ניבאו כי תביא את הקץ למשהו שנקרא “הציביליזאציה המערבית.” ובכל זאת היו הכול משלים את עצמם כי עוד רחוקה המלחמה, כי מלבי המלחמה עצמם ייבהלו ממנה. ואולי ידעו כי היא בלתי נמנעת, אך לא ידעו כיצד להתכונן לה.

בין מכריו הפאריזים של שמעון היתה רווחת דעה (דעות היו בזול בפאריז של אז) כי המלחמה העולמית העתידה היא מחויבת-המציאות. לא שראו בה מאבק בין שיטות-חיים שאינן סובלות זו את מציאותה של זו, או מהפכה, עם מלחמת-אזרחים עולמית, השואפת לשפר את חיי האזרח. לדעתם היתה בלתי נמנעת משום שאת הסדר הקיים צריך למחוק אי-איך. הם חיו תחת משטר זה להנאתם, ובכל זאת קראו לו רקוב. הכול רקוב, ומשום כך צריך להמחק. הרקבון פשה באמנות, בתעשיה, באירגון החברה (פריה ורביה בכלל) – בכל אשר תפנה. ולכן, כבוא היום אחרי הלילה בוא יבוא חורבן אחר רקב. כך, לא חשוב מנין, ואין הבדל איך.

עתה יודעים אנו כי העולם עמד להתעוות.

אותם מטוסים שנראו בשמים, אותו ראדיו שהוכנס לבית אחר בית, אותו טלפון ששירת באמונה – אמצעי-תחבורה אלמנטאריים אלה עצמם צריכים היו להפוך את כל מושגיהם של הבריות ביחס לצורת עולמם. אבל הבריות הם שמרנים. דמות עולמם קשורה בזכרונות ילדות ובחינוך הניתן (במידה שניתן) בשנים שלפני ההתבגרות, ודעות מוקדמות שנקבעו אז מתקיימות לגיל עצה ובינה, עשרות שנים אחרי כן.

התעשיה היתה לייצור המוני, הדורש שוק עולמי. ייצור מזונות נעשה ממוכן, ודחה את החקלאי להשתעות ולהגדלת מפעלו. וכשם שעבר זמנה של יחידת המשק החקלאי כך עבר זמנה של היחידה הלאומית, שהלכה ונטמעה תוך יחידות כלכליות, וגם תרבותיות, מקיפות הרבה יותר. בשנת 1930 התחילה הוליווד להפיץ סרטי קולנוע. שבע שנים לאחר זה כבר הספיק הקולנוע להיעשות השעשוע ההמוני האוניברסאלי. שלא כראינוע, היכה מכה רבה בתיאטרון, ודרך אגב לימד את העולם אנגלית. הוא גם הכניס בבריות טעם אחיד. הוא טבע מטבע למחשבה מטומטמת, חסרת תכלית. הוא הציף את העולם במוסיקה חדשה לרוב האנשים. מוסיקה תמיד היא גרוי ארוטי. מוסיקה זאת היתה פרימיטיבית, בהמית, ועם זה מכאַנית ביסודותיה, פורנוגראפיה בייצור מכאני. שלא כתיאטרון היה הקולנוע מכוּוַן למיליונים, ובתוך מיליונים אלה למשותף להם, למטומטם שבהם. הפיראמידה האנושית היא קצרת-קומה ורחבת-בסיס. במצרך תרבותי כל היורד דרגה כופל את צרכניו. בשנת 1937 כבר היה הראדיו כמעט בכל בית בארצות רבות, והוא רק השלים את פעלו של הקולנוע. תרבות זאת, של ראדיו וקולנוע חרגה מתחומי לאום. כשם שייצור המכוניות וכלי-המטבח ואריגים ומזונות משומרים ובשמים ותבלים חייב היה לחרוג מתחומי לאום.

והמלומדים נעשו לטכנאים.

שמעון פגש הרבה יודעי דבר. אבל הם ידעו רק את הדבר. הישגים טכניים כבשו את האינטלקט האנושי. הפסיכולוגים ביקשו למחוק כל אנומאליה, כל התבלטות. הספר הטוב נכתב כשעין אחת פוזלת לאפשרויות הסרטה ומהדורות זולות. הקומפוזיטור שווק לראדיו ולהקלטה. מוסיקה טובה היתה המוסיקה שאפשר למכרה בתקליטים או בשידור לכל אוזן משתעממת, צמאת גרוי, המקשיבה גם לפיטפוט בעת ההאזנה, או הקולטת את הצלילים בתוספת מיזמוז או קריאה בספר. מולייר נעשה מקור לסיסמאות-פרסומת, ראסין לחרזנות של שעשועים (ומה דבר אחר אפשר לעשות בראסין בעולם זה?)

היו אנשים שעדין רצו ללמוד, שעדין רצו ללַמד, אבל הם בטלו בשש מאות. חקרנות כוונה רק למטרה אחת – להישגים טכניים חדשים.

והטכנאי הוא אוויל גמור. הוא מסוגל ליצור במרץ רב פצצה אטומית, ולשבוע נחת מיצירתו, רק מפני שהיא הישג טכני עצום. הוא מסוגל להמציא מלחמה בקטריולוגית, מפי שהיא, במובן טכני, דבר נהדר. הטכנאים התמחו והתמחו, ומרוב מומחיות חדלו מחשוב כאנשים, והיו לעבדי הטכניקה. כך היו הכלכלנים, כך היו המדינאים המקצועיים, וכך היו הוגי-הדעות המקובלים, וכך היו מנהיגי התנועות.

טכניקה מעוּלה היא יתרון עצום בתחרות, ומאחר שבעולמנו אין דבר בלתי מוגבל (בדברים שאליהם ישאפו בני-האדם) שרויים הבריות בתחרות מתמדת. הכול שאפו לטכניקה מעולה, שתהיה לעזרם, בכל אשר פנו. מתוך התחרות עצמה צריכים היו הכול להשתעבד לטכניקה, גם אם בזו לה או שנאוה.

דברים אלה ראה שמעון רק מעט מעט. הוא חיפש משהו. אותו משהו היה ברור לו עתה יותר מאשר לפני שנה. (בין בן שש-עשרה לבן שבע-עשרה שנה אחת, ובין בן ארבעים לבן ארבעים-ואחת שנה אחת. הראשונה היא תוספת 6.25%, והשניה היא תוספת 2.5% לגיל האדם, וממילא לבינתו.) אבל גם עתה תהה. ברור היה לו כי גורלו קשור בגורל אנשים רבים אחרים. אבל מי הם? היכול הוא עצמו להחליט? הרשאי הוא לבחור? כי ראֹה ראה שהעולם האינדיבידואליסטי, אם היה קיים אי-פעם, הנה כבר איננו, כי כל אדם קיים רק כאחד מרבים, ואין הוא יכול להתקיים בצורה אחרת.

אדם שוב אין לו זכות קיום כאדם. הוא יכול להלחם על קיומו כפרולטארי, כצרפתי, כרפובליקאי, כחבר אגודה-מקצועית, כחבר תנועה פאשיסטית– אבל לא כאיש. האנשים הם אבק שכבר אין צורך לטחנו. די רק לפחת בהם, ואינם.

אבל כיצד משתייך אדם לאחד הקיבוצים האלה? האם בדרך מקרה? היש לו בחירה? אלבר, אחיו של שמעון, השתייך. הוא ראה עצמו צרפתי. הוא השתייך יותר. הוא ראה עצמו ראדיקאלי. על זה היתה פרנסתו, בזה היתה חברתו. זאת היתה השקפת עולמו. מה רצו הראדיקאלים לא השיג שמעון בדיוק. הוא ידע רק כי הם אחת המפלגות, כי יש להם עתונים, שאינם שלהם, וכי אלבר עורך חלק מאחד מהם. והמפלגה הראדיקאלית היא מכונה לפעילות קיבוצית, להגן על אחיו כשיכתוב שטויות, לספק לו חומר לכתיבה, לספק לו כיוון לכתיבה אם יש לו חומר משלו, ולספק לו מקום בעתון כשכבר יש לו גם החומר וגם הכיוון, שיוכל לקבל שכר סופרים ולהתקיים בכבוד. זה מובן בהחלט. תמורת זאת חייב אחיו לעשות את שלו לטובת אותה מפלגה ולטובת חבריה. הוא צריך לשבח את בלום כשבלום נמצא אתו במחנה אחד, והוא צריך לקרוא לו, במלים משעשעות, עובר-בטל, כשבלום נמצא במחנה האחר. זאת היתה תוכנית פוליטית ברורה. היו בה כמה תיקונים למשל התחשבות בנתוני המודעות, וזה נקרא “תוכנית לזמן ארוך.”

פאריז יפה – ומלוכלכת (אולי משום כך נדמה לי תמיד כי הסופרים הצרפתים לבשו בגדי-פאר על לבנים צואים.) הצרפתים רובם (אולי כולם) עומדים למכירה, מהשוטר התובע פּוּר-בּוּאָר ועד חבר הפארלאמנט התובע אחוזים בעסק. ענין סטאביסקי הבהיר דבר אחד – את מחירם של הצרפתים. היטלר שלח את סוכנו, אוטו אַבץ, לקנות את צרפת בקמעונות. אה פאריז המעטירה!

ובכן, חשב שמעון, הצרפתים הם אוֹפוֹרטוּניסטים ואגוטיסטים. אולי זאת ערש הציביליזאציה המערבית. אבל אין זאת הציביליזאציה עצמה. מה שורש טכניקה זאת? מנין צמח המשטר?

דבר זה מצא שמעון בנקל: אנגליה. אנגליה היתה גם השלטת בפלשתינה. אלבר, כרבים מיהודי צרפת, היה אנגלופיל מושבע. אנגליה היתה יסוד הדימוקראטיה של מונטסקיה. אנגליה היתה אם המהפכה התעשייתית, והארץ הראשונה למשטר הקאפיטאליסטי. במוזיאום הבריטי כתב מאַרכס את “הקפיטל”, ובלונדון נקבר. צריך להכיר את אנגליה זאת מקרוב. ואולי, אולי שם?

סוזאן נסעה לשוייץ, ושמעון צלח את התעלה.

 

יא. צִיבִילִיזַצְיָה    🔗

השעה היתה אחת אחר חצות לילה, והלילה היה קריר ושקט. במרכזה של כיכר רצופה עמד שולחן-מכר נע, על גלגליו ומתחת סככתו, בודד בכיכר הגדולה, ולפניו נקבצו כל האנשים העֵרים שבסביבה, שלושה מלפניו ואחד בתוכו.

“צרת העולם הזה הוא השעון” אמר קול מדוד ועמוק. זה היה שוטר. מתוך הרגל התנדנד על כפות רגליו וטילטל את אלתו.

“קח כריך” אמר לו שמעון, שלעס בהנאה ולגם מן הקפה. (הכול אומרים כי אין האנגלים יודעים להכין קפה. דברים אלה אמורים במשקה של בוקר. בלילה אוכל אדם לרעבו.)

“אינני מתנגד. תודה לך” אמר השוטר, והאיש שמאחרי הדלפק קלף בזריזות נקנוקת אל תוך כריך אליפסי עשוי לחמניה מרוחה בחמאה. “עוד ספל” אמר השלישי. זה היה נהג של טראַם. “אנא.”

“השעון” הוסיף השוטר להתפלסף. “לולא השעון היינו חיים במנוחה.”

“לולא השעון” אמר הנהג תוך לעיסה, “הרי יש שמש. זמן תמיד יהיה.”

“אהה” אמר השוטר. “אבל השמש איננה מאיצה. אין אתה כבול.”

“אני מצטער להשיג על דבריך” משך הנהג בקולו, “אבל בשנה שעברה הייתי בכפר. אין אתה יודע כמה מאיצה השמש. לא תשגיח בה, והכול הולך לאבדון.”

“מה זאת?” נרתע השוטר. השלושה פנו ימינה, וגם המוכר נתן מעבר לדלפק.

ליד המדרכה עצרה מכונית, ומתוכה נשמטה אשה. עלם יצא אחרי, ועמד נבוך.

“בוא, יקירי” אמרה האשה. (“שתויה כאציל” העיר השוטר.) “זוז, שלח את המונית. נלך ברגל.” ולהלך ניסתה, אלא שנסיונה נדון לכשלון “בגלל המצב.” היא פרצה בצחוק ומצחוק עברה לזמר.

העלם ניסה להרימה ממקומה.

“הנה. אין אתם יכולים לעשות זאת” אמר השוטר. “אתם מפריעים את המנוחה.”

“מצטער, קצין” אמר העלם. “אני מנסה להביאה לביתה.”

“רוצה שאעזור לך?” שאל השוטר.

“אם לא איכפת לך” ביקש העלם.

השוטר ניגש אל הזוג. נהג המונית ישב במנוחה במקומו. “אין תועלת, קצין” אמר נהג המונית. “מוטב שתעצור אותה. גם איפה היא גרה אין הוא יודע.”

“גם אתה שתית משהו” אמר השוטר לעלם.

“יותר מדי” אמר העלם.

“מי היא?” שאל השוטר.

“אינני יודע. היא עמדה וזימרה ברחוב, ושוטר אחד רצה לקחתה למעצר. אמרתי שהיא שכנתי והכנסתיה למונית. אבל אין היא אומרת איפה היא גרה.” העלם היה נבוך. הוא הביט בשוטר כמקווה לגאולה.

“אם לא תגידי איפה את גרה” אמר השוטר לאשה, “אצטרך לקחתך למעצר.”

האשה השיבה בגהוק.

“אין תועלת” אמר נהג המונית.

“אעצור אותך” אמר השוטר לאשה.

פתע השמיעה האשה כתובת.

“אה” אמר העלם, “בואי. ניסע לשם.” בעזרת השוטר הכניס את האשה למונית.

“אתה מוטב שתחכה פה” אמר השוטר לעלם. אנחנו כבר נסתדר. מוטב שתשתה קצת קפה." השוטר הצביע לעבר הדוכן הנייד, והעלם נע אל שמעון ונהג הטראם בצעדים כושלים.

“יציב, יציב” אמר נהג הטראם. “שתה ספל קפה.” המונית נעלמה.

היה מובן כי השוטר הפקיד את העלם בידיהם. “האם אתה בסדר?” שאל נהג הטראם.

“אני שיכור נורא” אמר העלם.

“חרפה ובושה” אמר מוכר-הקפה בחיוך אבהי. “עליך לשתות רק קפה עד שתתרגל לאלכוהול. רוצה קצת?”

“לא” אמר העלם. “אני רוצה לשכב במיטה.”

העלם נשען אל שמעון (שהיה הצעיר שבחבורה) ועצם את עיניו.

“אני חושב שלא כדאי לחכות לאותה מונית” אמר שמעון.

העלם פקח את עיניו. “אמור” אמר, “אולי תלין אותי אצלך? אחותי תרצח אותי אם אבוא כעת הביתה במצב כזה.”

“אתה חושב שהשוטר לא יצטרך לנו?” שאל שמעון את נהג הטראם.

“אתה יכול להשאיר את כתובתך. מכל מקום” השיב זה.

“מוטב” אמר שמעון, “אני גר לא הרחק מפה. סימטת עלי מספר שלוש. אתה חושב שהשוטר יסתדר עם אותה אשה?”

“חושב שכן” אמר נהג הטראם. “הוא רגיל בכך. יש רק אשה אחת שאין שוטר יכול להסתדר אתה, והיא אשתו.” מוכר-הקפה הרעים בצחוקו. “כל עולם ירא את השוטר” המשיך נהג הטראם. “והשוטר ירא את אשתו.”

כעת צחק גם הוא.

העלם הוציא מכיסו מעות. “קח בשביל המונית” אמר לנהג הטראם. נהג הטראם בירר מכפו של העלם כמה מטבעות. “אני חושב שזה יספיק” אמר.

שמעון שילם למוכר-הקפה, אחז במותני העלם והפנהו למגוריו.

“ליל מנוחה” קרא אחריהם מוכר-הקפה, “אני מקווה כי תכנסו בשלום.”

הכניסה לא היתה קלה, כי עד הבית צריך היה שמעון כבר כמעט לשאת את העלם. נעליו של זה נחבטו בדלת, ובעלותם במדרגות נדמה לשמעון כי מעירים הם את כל העיר. בתוך חדרו של שמעון כבר לא יכול העלם לעמוד על רגליו, ואך הושיבו שמעון על המיטה, נפל זה לאחוריו, ושכב שרוע. שמעון חלץ מעליו כמה מבגדיו, כשהוא מגלגלו הנה והנה. אחר כיסהו בשמיכה, וסידר לעצמו משכב על הספה.

בבוקר היו עצמות שמעון שחוקות משכיבה מכוּוצת. הוא איחר לרדת לפת-שחרית, וכשנכנס לחדר-האוכל כבר היו כולם סועדים.

“נדמה לי שאצטרך עוד ארוחת-בוקר” אמר שמעון למילי, הנערה.

“וכי מה?” התבדח דֶריק הזקן. “היש גברת בחדרך?”

“לא” אמר שמעון, “מצאתי אמש נער ברחוב. הוא היה – לא בריא.”

“לא יצטרך ארוחת-בוקר” אמר דריק.

“לא” אמר ג’ורג', “לא ארוחת-בוקר.”

“אוכל לקבל את המרקחת?” ביקש טד. יש לי מרשם בדוּק. היש לך בחדר קוניאק? אם לא, יש אצלי. קוניאק טהור."

“נדמה לי שזה לא יועיל” הביע דריק את דעתו. “אנחנו היינו נוהגים לערב ויסקי עם ביצה טריה ומי-סודה ומעט פּילפּל. בדוק ומנוסה.”

כשחזר שמעון לחדרו מצא את העלם יושב בכורסה ותומך ראשו בכפו.

“מה הרגשתך?” שאל שמעון.

“כמו גיהנום” אמר העלם. “ראה, אני מצטער נורא שגרמתי לך אי נוחות.”

“אין דבר” אמר שמעון. “שתה את זה.” והושיט לו את הכוס.

“מה זה?” שאל העלם אחרי שהריק את הכוס, “שערה מהכלב שנשכני?”

“בדוּק ומנוּסה” אמר שמעון. “הוטב לך?”

“הרבה” אמר העלם. “תודה לך.” הוא ניסה להתרכז. “היש לכם פה טלפון?” שאל. “הרוצה אתה לטלפן לאחותי ולהודיע לה שאני פה, ושלום לי? הנה נער טוב. והראה לי איפה חדרי השימוש. טלפון מספר…”

זאת היתה הכרותו של שמעון עם תוֹם ואחותו בּטי.

בטי היתה פרצוף גברי, שמן ודהוי, וגם להתהדר לא ידעה. שערה היה תלוי פרוע, ובגדיה היו צנועים כמבוּישים. היא היתה ארוכה מהממוצע, וגופה לא היה מכוער לולא חסרה כל גינוני נשיות. תום היה צעיר ממנה בארבע שנים. ארוך ממנה, צהוב כמוה. אבל רישולו היה חינני יותר, וגם התאים יותר לגופו הרזה. הוא היה עלם פוחז, מלא תעלולים ככלבלב, וברי לו כי העולם נברא לשעשועים.

שמעון היה לו שעשוע חדש, אכסוֹטי. היו לו שעשועים אחרים, ואחד מהם היה קומוניזם. אם מכאלה עשויה המפלגה הקומוניסטית בבריטניה, חשב שמעון, אין לה תקוות רבות להצלחה. מהפכנוּת איננה יכולה להיות “הוֹבּי.” (לימים צריך היה לשנות את דעתו, כשראה כי בבריטניה מתיחסים ברצינות רק להוֹבּיאים.)

היה לשניים אלה ממון, שהוריש להם אב מסתורי. אמם היתה נשואה למישהו, וישבה באמריקה. מפעם לפעם היתה נזכרת בהם, שולחת להם גלויה או גם מכתב. בטי עבדה, ותום היה עסוק מאוד, לדבריו, “ברדיפת המדע.” ובאמת מפעם לפעם היה נכנס לאחת הספריות וקורא משהו, או מבקר באוניברסיטה, מפטפט עם הנערים, בודק אם לא התקבל מכתב על שמו, ודן בתוצאות משחקי הכדורגל עם שומר-המלתחה.

הוא הכיר אנשים למאוֹת, ובחברתו נכנס שמעון לעולם של יצירה רוחנית. היה לשמעון נסיון קודם באמנים, שלא היטהו לטובתם, וגם דעתו על האמנות האנגלית לא היתה נוחה. הטיפוסים של בּלוּמסבּרי לא שיפרו את יחסו לתוצרתם או לאורח חייהם. הם נדמו לו ילדותיים, אם לא טיפשים, אבל היו חביבים מאוד, וגם קיבלוהו בחיבה. כאמנים היו אפסיים. כבני-אדם נראו כמיטב.

ערב אחד אמר תום פתאום לשמעון “אתה הרי נוסית בנשים.”

“לא הרבה” אמר שמעון.

“יש בך קו של שד” אמר תום. “ובכל אופן, נוסית יותר ממני.”

“מה יש?” שאל שמעון.

“יש אחת. ואינני מתקדם כלום. אתה חושב שאני צעיר מדי?”

“צעיר מדי למה?” שאל שמעון.

“צעיר מדי ל – לשבור לבבות.”

“את לבי אתה שובר בנקל” אמרה בטי, שהקשיבה לשיחה בחיוך.

“אל תתלוצצי” אמר תום. “היא האשה היפה ביותר שבעולם.”

“כמובן” אמרה בטי.

“באמת!” מחה תום. יודעים מה? היא תהיה אצל ליזי ביום החמישי, בערב. בואו ותראו בעצמכם."

בטי ושמעון החליפו חיוך. תום היה נוהג להתאהב לעתים תכופות – ובדרך כלל היו יפהפיותיו בינוניות למדי. כשהיה מתברר דבר זה גם לתום, היה מנסה להסביר את טעותו באור הלקוי או במזג-האויר או במשקה.

לתמהונם היתה אלן באמת יפהפיה.

אותו ערב, אחרי שעות התיאטרון, התכנסה בדירתה של ליזי (ובעלה) החבורה הרגילה. המשקה והשיחה זרמו כרגיל, ושמעון שאב קורת-רוח מפיטפוטי תום ונערה אחת, שעשו את שמעון חומר לבדיחה. כשנכנסה אלן לא חש בה שמעון כלל. פתע ניגש אליו תום בחברת עלמה, ואמר: “שא עיניך, סאימון, זאת היא אלן. האין היא יפהפיה?”

שמעון קם ממקומו, אמר “מה שלומך” והסמיק. אלן לא נבוכה בגלל שאלתו של תום. דומה שהיתה רגילה שיעריכו את יופיה. היא בחנה את שמעון בשקט, וישבה להקשיב לחילופי ההתחכמות באותו שקט. גם בטי הצטרפה לקבוצה, וכולם נהנו מתום כדרך שנהנים מבוגרים מתעלוליו של ילד. מפעם לפעם היתה אלן מעלה על פניה חיוך קל. משום מה חשב אותה שמעון ליהירה.

אפשר שיופיה של אשה איננו יכול להיות מוחלט. אבל יש נשים, נדירות (אה, כמה נדירות), אשר אם תעבורנה ברחוב בעיר מסוימת, בשעה מסוימת של היום, תחייך אליהן השמש ממרומיה, וכל הגברים העוברים על פניהן יגיעו למטרתם מתוך רצון מחודש לתת לעצמם הזדמנות נוספת בחיים עלובים אלה.

אלן היתה קצת גבוהה מהרגילה (בארץ של קומות ניכרות) קצת גמישה מהרגילה וקצת יותר מהרגילה כמעט בכל פרט. ובסך הכל דיה שהיתה מניעה את שפתיה ומיד כל הגברים שבתחומה משתתקים ומצפים שמא תאמר משהו. בדרך כלל היו מתאכזבים, כי היא לא היתה אומרת דבר מלבד “כן” או “אולי” או “מ” וכיוצא באלה.

שמעון תהה כמה מתואמים אבריה. היה לו רצון עז לגעת בלחייה לבחון אם סומקן טבעי. גבוֹת אלה, שפתיים אלה, נחיריים אלה, מצח זה, אוזניים אלה, צואר זה, סנטר זה, שיער זה, ידיים אלה – כל זה היה יותר מדי. צריך להיות פגם כלשהו. ועל כל אלה, אותן הברות קטועות שהיא משמיעה – מה נעים הקול שבו הן מושמעות. שמעון קווה לגלות כי תנועותיה גסות, ולא עלתה בידו. הוא קווה כי תאמר משהו אווילי, ואוכזב. הוא רצה לראות בה זווית חדה כלשהי, לשמוע חריקה כלשהי, ואין.

עד שהודה בפני עצמו, באנחה, כי אלן באמת יפהפיה.

היא היתה שחקנית, והודתה במיעוט כשרונה למקצוע זה. תפקידה על הבימה היה להיות מוצגת לראווה ולא יותר, והבמאי היה בוחר לה תפקידים שיתאימו לה יותר משתוצרך היא להתאים להם. תום היה מושך את שמעון אל חדרי-ההלבשה להסתייע בו לחיזורו, אבל החיזור עצמו היה אבסורדי. אלן היתה מבוגרת מתוך בשנתיים (משמעון בשלוש שנים), והיתה מוקפת מעריצים, עד כי תום לא היה אלא “גם הוא ברצים” בתוך עדת פחלים זאת.

“אין תועלת” אמר תום באנחה. “עד כמה שזה נוגע לי, הרי היא פסל-שיש.”

“הרבה דגים בים” אמרה בטי. “הנח לה.”

“בחור צריך כאב-לב לפעמים” אמר תום.

“אל תהיה מאזוכיסט” אמרה בטי.

ואז קרה דבר רגיל, כה רגיל עד כי דומני כי באה עת שיימנו ממנו בני האדם. תום שאל, בפעם השתים-עשרה, בעצתו של שמעון.

“אכול שוּם” אמר לו שמעון.

“למה?”

“אם ידוף מפיך ריח שום, ותשאל אותה ‘כן או כן?’ תמהר להשיב לך ‘כן’ פן תיחנק. אחרי זה לא תוכל לחזור בה.” יעץ שמעון.

“אתה פיקח מאוד” אמר תום. “שמא תלך ותבדוק מה סיכויי?”

“אל תהיה תינוק” אמרה בטי. “הרי אתה רואה שהם אפס.”

“אל תשים לב אליה” אמר תום. “היה נער טוב, וגש אל אלן. אם אתה תאמר לי כי עלי להוואש, אניח לה.” הוא אמר זאת בתמימות כזאת ששמעון חייך והבטיח.

“אל תצחקי” אמר שמעון לאלן. “אם תצחקי תהיי מרשעת.”

“מה יש?” שאלה אלן.

“תום” אמר שמעון.

“ובכן, מה עלי לעשות לו?”

“שלחי לו תשובה מנומסת ועדינה, בידי” אמר שמעון.

“ודאי” אמרה אלן, “מה הנוסח?”

"מצאת חן בעיני מאוד, אבל לדעתי אין אנו מתאימים – "

אלן פרצה בצחוק, ושמעון הרעים פניו.

“אני מצטערת מאוד” אמרה אלן. “לא התכוונתי להעליב. כן. אתה יכול לאמור לו כך. וגם הגד לו שהוא חביב מאוד. ואשמח מאוד אם ישאר ידיד לי.” היא הציצה בשמעון בחיוך. “נער זה חביב עליך?” שאלה. (נער זה היה בכיר משמעון בשנה.)

“כן” אמר שמעון, “מאוד.”

“אתה יותר” אמרה אלן, ושמעון הסמיק. “מותר לך להזמין אותי לפת-ערבית.”

“תודה רבה לך” השיב שמעון, “אבל זה לא יהיה הוגן. ומלבד זה, ודאי כבר יש מי שיסעד אתך.” האמת היא שפחד להשאר אתה ביחידות.

“אתה יכול לטלפן אל תום” הציעה אלן, “ובינתיים אתלבש. הגד לו כי עדין לא הגעת לענין. ואין מי שיסעד אתי הערב.”

שמעון היה מבולבל מהתקפת פתע זאת. נשים יפות נחלקות לשני סוגים: אותן שבגלל יופין נעשו בישניות ואותן שבגלל יופין נעשו חצופות. משום מה תמיד שני הסוגים מצויים יחד, באותו אדם.

אלן העריכה את גילו של שמעון לפי מושגי ארצה, וטעתה כפליים: הגזימה בשנים ופיחתה בגיל המנטאַלי. כשיצאו מהתיאטרון, שאלה: “לאן אתה לוקח אותי?”

“לאן רצונך?” שאל. לא היה ברור לו מי הזמין את מי.

“רוצה מועדון-לילה?” שאלה.

לולא היתה זאת אלן היה ממהר להשיב לא. עתה המשיך בסידרת השאלות: “ואת רוצה?”

“לא ביותר. חשבתי שבעיניך ייראה. אני רוצה לאכול.” ולאכול הלכו.

משאיחר שמעון לפתוח בשיחה, פתחה אלן והעירה על שמות המאכלים. זה היה אחרי שגבר שמעון על המלצר, והם ישבו מצפים כשכוסותיהם מזוגות.

“תמהני על האנגלים, שאכילתם טכס קדוש, ויומם נקצב בארוחותיהם, והם מתפארים בבישול צרפתי, והתפריט כתוב צרפתית” אמר שמעון.

“מותר לי לשאול אותך מנין אתה בא?” שאלה אלן.

“מתל-אביב” השיב שמעון, שכבר הורגל לשאלה.

“זה פלשתינה?” אמרה אלן. יש שם כעת מהומות, לא?"

“כן” אמר שמעון. “לא רק כעת, תמיד.”

“ארץ משונה לשבת בה. ואתה יהודי?”

“נדמה לי שלא” אמר שמעון. “אינני יהודי ולא ערבי. משום כך לא יכולתי להשתתף בסיכסוך.”

“האם אתה מצטער על כך? אני חושבת שלא נעים להשתתף בסיכסוכים.”

“כן. אבל גם לא נעים לעמוד מן הצד” השיב שמעון.

“יכולת להצטרף לאחד הצדדים. לפחות היתה לך בחירה חופשית.”

“כן. אבל אינני כה ציני.”

“ובכן, הצטרף לצד שכדאי לך.”

“חשבתי שיותר כדאי לברוח משם.”

“אה” אמרה אלן. ולכן באת הנה?"

“לא בדיוק” אמר שמעון. “מקודם הייתי בצרפת. משם באתי הנה.”

“ומדוע הנה?”

“אנגליה נראית לי כארץ של ציביליזאציה.”

“ציפיתי שתאמר בגלל הספרות האנגלית. הכרתי מצרי אחד. מפעם לפעם הוא עובר דרך אוכספורד. היה טוען שבא לאנגליה בגלל הספרות האנגלית.”

לאחר זמן שוב חזרה אלן לשיחה שנפסקה. “המתנגד אתה לשאלותי האישיות?” שאלה, “זה מפני שאתה מענין אותי.”

“אם אתנגד, אתחמק מתשובה” אמר שמעון.

“תל-אביב היא עיר של יהודים, לא?”

“כן” השיב שמעון בהיסוס.

“ואיך הגעת אתה לשם?”

“יש במשפחתי יהודים.”

“ומנין אתה?”

“נולדתי בדמשק.”

“נשמע אכסוֹטי.” היא הרהרה רגע. “אבל הסורים אינם מהגרים לאנגליה. הם הולכים לאמריקה הדרומית. פגשתי שם כמה אדונים סוריים. הם הסתדרו יפה.”

“יש לי דוד בברזיל” אמר שמעון. “לדעתך הייתי צריך ללכת שמה?”

“לוּ היית הולך שמה, אפשר שלא הייתי פוגשת אותך. ואיך אנגליה בעיניך?”

“אנגליה קיבלה אותי יפה.”

“אני מקווה שלא תאוכזב. אנחנו מחבבים נוכרים, כל עוד נוכרים הם.”

“כוונתך שאצטרך להשאר נוכרי פה?”

“בכל אופן לא תוכל בצורה אחרת.”

“ולא אוכל להקים לי פה בית?”

“אולי.” אלן דממה מתוך ריכוז. “רק שלא תאוכזב. אבל אתה צעיר. תוכל לנסות עוד מקום. אנגליה איננה ארץ קולטת מהגרים. חבל שכך. אין אני יודעת אם סיבה היא או תוצאה כי אנגליה הגיעה לקפאון של זקנה. אולי גם ציביליזאציה זאת שאתה כה מתפעל ממנה היא עצמה סימפטוֹם לכך. בארץ מתפתחת אין המנהגים מגובשים, ואין נימוס. יודע אתה, מרבים לדבר עתה על סכנת המלחמה. אחרי שפלש היטלר לאוסטריה אמרו הבריות ‘עלינו למנוע מלחמה, כי היא תהיה סופה של הציביליזאציה.’ אפשר שכך. כי הנה עולים עמים ממזרח, וכל מכונות-היריה והתותחים שבעולם לא יעצרו בשטף. מאחרי גרמניה רוסיה, ומאחרי רוסיה סיביר, ומאחרי סיביר מונגוליה, ומאחרי מונגוליה סין, וסין תוֹפחת כעיסה. עודף האוכלסים של סין נדון למות בין כה ובין כה. הרי הם כארבה. זאת היא הסכנה לציביליזאציה: אסיה.”

שמעון לא השיב. אלן שאלה בחיוך “נבהלת?”

“לא” אמר שמעון. “אני תוהה. לא שיערתי שאשמע דברים כאלה מפיך.”

“מדוע לא?”

“את – נראית לי שתקנית.”

“וזה הכול”? ליגלג עליו חיוכה.

“אין זה נהוג שאשה יפה תהיה גם נבונה” הודה שמעון.

“אני מודה לך על המחמאה הכפולה. אמשיך?”

“כן” אמר שמעון, "אבל זכרי כי – "

“כי מה?”

“הרבית לדבר עלי. רציתי לשמוע, אם אפשר, משהו עליך.”

“הזהר. שחקניות אוהבות לדבר על עצמן. למזלך הנני שחקנית רעה. ראיתי את אוכלוסי אסיה באמריקה הדרומית, בקאליפורניה, בדרום-אפריקה. באמריקה הדרומית תערובת הגזעים היא נאה. היה עליך לנסות את מזלך שם. יש שם הרבה בני ארצך.”

“והרי מהם ברחתי” אמר שמעון.

אפשר שאלן היתה באמת נבונה, שכן נהגה לדבר רק על דברים מוכרים לה. היא הושלכה לחיים של תחרות עזה בגיל מוקדם. ואם כי לא הגיעה הרחק, גם עמדתה אז הצריכה מאמץ מתמיד. מק, שהיה חי על משכורת, היה שואל בלגלוג “מדוע צריך שכרי להיות עשר לירות לשבוע בעוד נקבה זאת מושכת עשרים וחמש או שלושים? גם אני מוכן לחשוֹף ירכיים על בימה.” בטי השיבה על כך “חמישים יקירי. וזה לא בשביל הירכיים. זה בשביל הראש. גם להתיצב על בימה צריך שכל.”

שמעון מסר לתום על תוצאות שליחותו, ותום העיר מיד “אה. אתה ודאי תצליח יותר ממני.” שמעון לא השיב על כך, ובמשך שבוע נמנע מהפגש עם אלן. אבל היא חיפשה אותו. ושוב נפגשו, ושוב היתה שיחתם רצינית כויכוח אקאדמי. בסוף השיחה (היא שקבעה כי סוף הוא) פצתה פה ואמרה “אין אתה מחזר אחרי. מדוע? אתה יודע, זה מעליב. לא הורגלתי בכך.”

“אינני רוצה להכניס את ראשי ללוע הארי” אמר שמעון.

“כך אני נראית?” חייכה אלן.

“נדמה לי” אמר שמעון, “כי נשים יפות שמות על עצמן פרמיה גבוהה מדי.”

“אבל אני לא רק יפה” ליגלגה אלן.

“יותר מסוכן.”

“ממה אתה מפחד?”

“מן הסוף.”

“רצין אתה מגילך. נוסית נסיונות מרים?”

“כל נסיון מר. מן הנעים לא נלמד.”

“ובכן” הסיקה אלן, “לדירתי לא תנסה לפלוש. חבל. איפה אתה גר?”

“רגילה אַת להשיג את רצונך?” התמרד שמעון. הוא שמר על עקשנותו כמה ימים.

שמעון בוש בפני עצמו על חולשתו, אבל ארז את חפציו, ועבר לגור אצל אלן. לא בדירתה, כמובן. אבל שכנותה הספיקה להפוך את אורח חייו.

האסון נכון לו מראש. העונה נסתיימה, וחרף המצב בעולם תכננה אלן לצאת דרומה, לאחת הארצות הפוּכוֹת העונות. ידידותם נמשכה רק כמה שבועות כשחש שמעון כי חֶברתה אינה נוטה לו חיבה יתרה. מצד הגברים פרש את הדבר כקנאה. מצד הנשים ניסה לראות קנאה באלן. תום הוא שפרץ את הסכר.

היה ויכוח על דבר ניטראלי בהחלט – שמלות נשים – ושמעון אמר משהו. תום השיב. “אינני חושב” אמר לשמעון, “שיש לראות את דבריך. בכל אופן, מה לך ולכל הענין?”

שמעון לא ראה איך פגע בתום. הוא פנה אל בטי, והיא הסבירה “תום מתכוון לאמור ש – סוף סוף נקודת מבטך שונה משלנו.”

שמעון סיפר על שיחה זאת לאלן. “אמרתי לך” השיבה אלן. “עליך להשאר נוכרי.”

“גם לגביך?” שאל שמעון.

“אינני כלבה, אם זהו שאתה מתכוון אלי.”

“לא ענית.”

“אהבה מגשרת בין נוכרים, אבל אין היא מקרבת אותם” פסקה אלן.

“אם כך, אין זאת אהבה” לחש שמעון.

“אלא מה זה?”

“עוד נסיון.”

אלן הצטערה לשמוע את הדברים, וניסתה לפייסו: “בוא” אמרה, “ניסע לאיזה מקום.”

“מסע פרידה?”

“בשם האֵל, חדל להיות כה חמוּר.”

“לא קווית שאצהל על כל זאת.”

“הרי זה תלוי בך אם תסיים פרשה נעימה בנעימים או במרורים. נדמה לי שהייתי עדינה כלפיך. אינני מצפה לתהילה על כך, אבל גם לתלונה אין מקום. בוא, דאמי (זה היה קיצור של דמשק). בכל אופן עלי לצאת למסעי בעוד כמה שבועות.”

שמעון לא ענה. למחרת בבוקר נכנסה אלן לדירתו, ומצאתו סועד.

“עודך כועס?” שאלה.

“הייתי מוכן לחכות לשובך” אמר שמעון. “או גם לנסוע אתך.”

“אל תהיה ילדותי. למען השם, חדל מזה.”

הוא הוסיף לטפל בפת-הלחם ולא נשא עיניו.

“בן כמה אתה?” שאלה אלן פתע.

“שמונה-עשרה.”

“אלי! עודך ילד. לא היה עלי לעשות זאת.” היא קמה, ניגשה אליו ואחזה בפניו. “אני מצטערת” אמרה. “חשבתיך מבוגר יותר. אל תכעס עלי.”

שמעון חיבק את מתונה והושיבה על ברכיו. פניה היו קרובים לפניו והם כה יפים. “מחה את שפתיך” אמרה אלן, ועשתה זאת בעצמה. בעוד הוא נושק לה החליקה על שערו. הוא היה חביב עליה מאוד.

“ובכל זאת עלינו להפרד” אמר שמעון אחרי כמה דקות.

“אל תחשוב על זה.”

“רציתי רק לדעת מדוע.”

“מפני – שאתה כה צעיר.”

“זאת לא ידעת” אמר שמעון.

“הרגשתי.”

“לא” אמר שמעון. “אל תכסי. האין זאת מפני שאין מקומי פה?”

“אינך חושב אותי לאנטישמית?”

“מוזר. מלה זאת עלתה גם בדעתי.”

“הרי אין אתה יהודי. לא כן?”

“ואם כן?”

“אבל אינך יהודי.”

“אבי היה יהודי” אמר שמעון.

“אה” אמרה אלן, וקמה מעל ברכיו.

“מה יש?” שאל שמעון.

“תום אמר עליך שאתה יהודי. מוצא מפוקפק, אמר, משמע יהודי.”

“ומה בכך? לא חשבתי שלתום יהיה ענין בדבר. הרי הוא קומוניסט.”

“לאיש לא איכפת. מדוע, לדעתך, השתמשתי קדם במלה ‘אנטישמית’?”

“אינני יודע. מדוע?”

“אנטישמיות היא מונח נרדף לכסנוֹפוֹביה. כסנופוביה איננה שנאת הזר, אלא רק אבחנת הזר. השנאה באה אחר כך.”

“ואת – אנטישמית?”

“חלילה,” אלן קמטה את מצחה. “ובכל זאת, לא ינעם לי אם יוודע כי יהודי אתה. אין אנו חיים בודדים. ואתה חביב מאוד על חֶברתי.”

שמעון חש כי עולה בו חֵמה. “לעזאזל, אלן” אמר בלחש, “הרי שאנגליה איננה אוהדת נוכרים. כלל לא.”

“עד כמה שאני זוכרת, התריתי בך על כך.”

הוא לא ידע בדיוק על מה עלתה בו החימה, ולכן שתק.

“זאת זכותה של אנגליה, לא?” העירה אלן בשקט.

“נדמה לי שכן. זכות משונה.”

“ואתה, בארצך, חיבבת נוכרים?”

שמעון הופתע. האמת היתה שלא. “אלן” הכריז, “עלינו להיפרד.”

היא סקרה אותו במנוחה. “מיד?” שאלה.

“למה לא?”

“לא תחכה עד נסיעתי?”

“נדמה לי שאת לא תחכי.”

“חכם אתה מגילך. המושג יהודי קשור אצלי במשהו לא נעים. היה אצלנו מנהל אחד. הוא ניסה להתקרב אלי. זה לא נעם לי, אבל לא הייתי משגיחה בו יותר מאשר באחרים שלא עוררו את יצרי. ואז נגלה לי שהוא יהודי, ואני שמחתי על שהענין נגמר בלא כלום. האם זה נשמע מוזר?”

הם שתקו ולא הביטו זה אל זו.

“הרי היה עלינו להפרד בין כך ובין כך” אמר שמעון. “אבל לא כך.”

“נער מסכן” אמרה אלן. “לא. לא אפרד ממך עתה. הרי אין אתה יהודי באמת. אין לך צורך לדבר על כך. בוא, ניסע לאיזה מקום.”

“אלן” אמר שמעון, “הניחי לי.”

היא הביטה בו בצער.

“היה שלום” אמרה אלן. “צר לי.”

קולה היה רווה דמעה, ולכן קם, ניגש אליה והושיט לה יד.

“היי שלום, אלן. נעמת לי מאוד. צר לי שאנו נפרדים.”

כמה יפה היתה!

היא פנתה ויצאה. שמעון נשאר קפוא על עמדו.

 

יב. מְאוּרָה    🔗

האנגלים הם שחקנים מאומנים. הכשרתם זאת מאפשרת להם לכבוש את רוחם. בכשרון זה עצרה בה אלן ממרירוּת של פרידה. בכשרון זה בלע תום את גאוותנו הנפגעת. בכשרון זה נהגו האנגלים בשמעון בנימוס. אפשר נטייתו של אדם ברגע מסוים היא לקרקר קדקוד, אלא שאוּלף כי “אין ג’נטלמן עושה כך,” והוא מתימר כי אין הדבר נוגע לו, וגם יאמר “אינני חושב כי עומד לרדת גשם.”

אלא שנימוס אינו תחליף לחיבה. שמעון היה מבכר לוּ חרפוהו על מה שעשה או על מה שהינו. כעס מורה על יחס קרוב. אין אדם כועס על מה שלא איכפת לו. האדיבות האנגלית היא היחס ההוגן לנוכרי.

ואז הנוף האנגלי, הרענן תמיד, כמו כן הארץ גן ציבורי גדול, נעשה מוצג ראווה – זר, והפקידות האנגלית האדיבה כל כך מקבלת פני אורח – זר, ואלן הנעימה לעצמה כמה שבועות בחברת עלם פיקאנטי, שהצריך אדיבות מכסימלית, ככל אדם זר. ונשאר נסיון, מענין, אבל בלי כל זעזוע נפשי. שמעון, שהיה אדיב בעצמו, לא איחר מהשיג את היחס אליו, ונואש מן הארץ.

ועתה לאן?

אלן יעצה לאמריקה הדרומית. באותה יבשת התנהלה באותו זמן תחרות אימפריאליסטית בין ארצות-הברית לבית הברית הגרמנית-איטלקית. הדוקטור וארגאס כונן בבראזיל משטר מיוּסד על עקרונות קורפורטיביים, כדוגמת המשטר האיטלקי (או שאולי שאב השראה מהדוקטור סאלאזאר, רודן המדינה-האם?). לזרים שאינם בעלי הון פעיל או פועלים חקלאיים היה היחס עוין. ריו-די-ז’אנירו אפשר קיבלה, לפני כחצי יובל, את דודו של שמעון בסובלנות. עתה ספק אם תהיה סובלנית מאוד. אמריקה הלאטינית כבר בלעה את מנת היהודים הנוחה לעיכול מן ההגירה הגרמנית, ושמעון היה בן לאב יהודי. (“אה!” אמרה אלן.) במאה התשע-עשרה, כשהשתנו תנאי החיים במולדת, הירבה האדם להגר. אפשר להניח כי יכול דבר זה להיעשות. קם אדם, עוזב את מולדתו, עובר לארץ חדשה, ומסתגל. מיליונים עשו כך: סינים, הודים, פולנים, גרמנים, רוסים, סקאנדינאבים, אנגלים, סקוטים, אירים, איטלקים, יוונים, וגם לבנונים. והיהודים הרי רגילים בכך. אֶחָיו של שמעון מצד אביו ודודיו מצד אמו עשו כך. ועתה הנה גם הוא רצונו להגר. האין הוא יכול לעשות את שעשו הם?

דומה שלא. תנאי ההגירה השתנו. ככל שהורחבו אופקי האדם כן הוצרו צעדיו. ושמעון גם לא היה יהודי, כבני אביו, ולא נוצרי לבנוני, כאחי אמו. עצמאותו של אדם מותנית באי-תלותו באנשים הסובבים אותו. אבל תלישות זאת מאדם מחייבת קשר אחר למקום. כלב קשור אל בני-אדם,. חתול, אמרה מרג’רי, קשור למקום. כך כל הבריות המאולפות, קשורות הן או לעדרן או למרבצן. אפשר מאוד כי שמעון לא יכול להגר מפני שבתוך תוכו לא רצה בכך.

האפשרות האחרונה שבחן שמעון היתה ארצות האיחוד הסובייטי. אם כי נטה שמעון, כרבים מהמשכילים בני ארצו, לדעות קומוניסטיות, לא יכול לראות את עצמו חי במשטר כזה. הסובייטים רצו אוּמנים, והוא לא אוּמן בכל מקצוע. הוא גם לא ידע כל לשון שתאפשר לו חיים בין תושבי הארצות הסובייטיות. הוא התירא מן הבלתי מודע. וכך פסל את האפשרות האחרונה, ונואש. עליו לשוב למאורתו.

עם מינכן תכפוּ עליו מכתבי ראשל כי יחזור. היא יראה מפני ניתוק במקרה מלחמה. שמעון חזר, אבל רק חלק מהדרך. הוא חנה בפאריז. בבואו פאריזה כבר חלפה סכנת המלחמה, והפאריזים היו משתבחים בהצלתם. לעת עתה אין מלחמה, ואשריהם וטוב להם. שמעון כמעט שלא חש בכל שינוי בעיר מאז עזבה. סוזאן, שהבטיחה לבוא אחריו לאנגליה, דומה כי קצה באירופה וחזרה למצרים. שלום חרש בספרים ובקאבארטים במרץ. אלבר היה מתקיף בזעם בעתונו. אבל בדבריו שבעל-פה נשמעה נימת יראה: הפאשיסטים היו הולכים וכובשים את אופנת פאריז, וקונים את עתונותה.

ובכן, חוזר שמעון למאורתו. אין הוא יודע מתי יגיח ממנה בשלישית. מוטב לו שיאגור אתו כל עוד יש בידו לקחת. שמעון חזר לשגרה של חיטוט וכמיהה ופגישות עם אלה ואלה, ונסיון, שהיה עתה ספקני מאוד, לעמוד על שאיפותיהם של בני מולדתו. היו ימים שבהם היה מסתגר תוך עצמו, נמלט אל צבעיו ומכחוליו. אז החל חש בציור את הנאתו העילאית של היוצר. פרי עבודתו היה בוסר גם בעיניו, ונפסל כולו מיד כהגמרו. אבל דבר זה לא פיחת מהנאתו בגשתו אל המלאכה ומהתעלותו בהתעסקו בה. כתמי הצבע נעשו לו כפולחן. וכל אותה רגשנות כבולה, חסומה, שאסר על עצמו להביעה בכל דרך אחרת, פרצה במשיכות מכחול.

כך נעדר שמעון מארצו שנתים רצופות.

באחד בספטמבר 1939 פרץ הנחיל הגרמני מזרחה. אבן נגולה מעל לב העולם. שוב אין הוא שרוי בסכנת מלחמה. מעתה שרוי הוא במלחמה ממש. הֵנה או הֵנה – הפור הוטל. לפי משלו הישן של פאנטש, קם דימוקלס ותפס בחרב שהיתה תלויה מעליו.

תל-אביב קיבלה את בשורת המלחמה בשקט רב. היתה בזה השפעת הבריטים, והם אמרו בשלווה: “תהיה מלחמה ארוכה. יהיו מעלות ומורדות. אבל בינתיים יש לפנינו מלאכה לעשותה – עלינו לנצח במלחמה.”

המלחמה באירופה לא כפתה על שמעון כל יחס אישי, כי לא ראה עצמו יהודי, ובשל הברית בין הגרמנים לרוסים הקשה לראות בנאצים אויבים אידיאולוגיים. כצוֹפה בזירה התבונן אל מהלך הקרבות. לכל היותר היה עליו להשקיט את מצפונו כשעשה ממון מן החורבן.

כי עם שובו הביתה הובא בסוד עסקי אליהו, ומתוך אלה נראתה לו המלחמה בצורת מקורות אספקה משתנים, גבולות נסגרים בפני מסחר עם “ארץ אויב,” וצרכנות מתחלפת. אופי עסקי אליהו לא היה קשוח, ובאליהו עצמו היתה דינאמיות יהודית די להסתגל לכל סחורה הבאה ליד ולכל שוק.

מאחר שהחליט שמעון להשתקע בתל-אביב (החליט?), ניסה לדחוק את בעיותיו למדף מרוחק, ולהיות – כמאמר ראשל – איש כמו כולם. עסקים בעת מלחמה בתנאים של הֶסדר מטעם המדינה, מצריכים פעילות “לא רשמית” רבה. בזאת לא יכול אליהו לסמוך על פּקידים. שלום התעקש להמשיך בלימודיו, ויחזקאל היה, מנקודת ראוּת אביו, לא-יצלח גמור. חייב היה שמעון להכניס עורפו בעול, ומה גם שקצת מרכושו היה מושקע בעסקי אליהו, ולא היה זה הוגן שישתמט מדאגה למקורות הכנסתו.

עשיית הון יכולה להיות פעילות מרגיעה, אם גוזלת היא את כל עודף הדאגנות. במשך כמה שנים הצטנף שמעון בתוך פקועה, ורק מפעם לפעם היה ייחודו צף ועולה, כמו כשחויב בהתגייסות לצבא הבריטי. אליהו מיהר אז ופדהו מכך כאיש-מַפתחַ בעסקו. לשמעון היתה טענה מוכנה, ואליהו, שחשש פן ישתמש בה, חפז וחיסל את הענין מאחרי גבו.

יש תקופות בחיי אדם שאינן משיירות כל ציונים בולטים. בסיכומן הן יכולות לגרום מהפכה כבירה. אך תוך התמשכותן קרומות הן בירוקת המסתירה את הזרם. כך בחיי הפרט, וכך בחיי הקיבוץ.

הנה, כשנקראים דברים אלה קורים דברים רבים בעולם. כל אדם זולתך חי אל חייו. אנשים יושבים, מדברים, אוכלים, שותים, עמלים, חושבים, מזדווגים. וכל מעשה שלהם עתיד להשפיע עליך במידה כלשהי. ויש במעשים אלה, והם אולי לא ייגלו לך אלא בעוד זמן רב, בעוד שעות או ימים או גם שנים, פעולות אשר מן ההכרח כי תשפענה עליך במידה רבה, אולי להגותך ממסילתך ואולי גם לחסל את קיומך. אפשר בשעה זאת נכתב אליך מכתב; אפשר בשעה זאת מכין איזה בית-חרושת מרוחק אלפי קילומטרים ממך כלי-הרג; אפשר בשעה זאת מחליט פלוני החלטה הכונפת אותך; אפשר מכינים לך מלחמה או צו.

הנה יקרך משהו כביר, משהו המשנה את אורח חייך. יסודו במה? במעשה שקרה ביום פלוני בשעה פלונית בשנה פלונית. ומה עשית אתה אותה שעה? העלה אף שמץ מדבר זה בדעתך אז?

נהוג בין ההיסטוריונים לבודד קיבוצים או ארצות, לספר עליהם, ואז, משהגיעו למאורע מסוים או לקץ תקופה או שעייפו, מפסיקים הם, וחוזרים לאחור, ומתחילים בקיבוץ אחר או בארץ אחרת. בכמה שיעורים יסביר המורה כי בתקופת הכנסת הגדולה כמעט לא קרה דבר ביהודה, עד שנופל הוא לתוך תקופת המכבים. אז מפסיק הוא, וחוזר ליסודותיה של הקיסרות היוונית, ולשם כך עליו להתחיל מהומרוס. כשהעביר את היוונים בשלום עד פגישתם עם היהודים, ממשיך הוא ביהודה עד להורקנוס ואריסטובול והתערבותו של פומפיוס. אז מפסיק המורה שנית, ופונה לאחור אל אֶנֶיאס ועליזה ורומולוס, ודן ברומאים עד פגישתם עם היהודים.

יש לשיטה זאת מעלות שלה, משום שהיא מאפשר ריכוז, אם כי היא מסלפת את התמונה. בהיסטוריה של שמעון צהמאמא נפגשו לנו, ועוד ייפגשו, אנשים ומאורעות הבאים לכאורה במפתיע. דבר זה אפשר היה למנוע לו סיפרתי בבת אחת על כמה אנשים, מרוחקים זה מזה, ואשר לעת עתה אולי גם אינם יודעים זה על קיומו של זה. לעת עתה אין הקורא מעונין כלל בציפּ, אסתר, פרפר, ג’מג’ום או הדוד משה. אבל אם ניקח יום מסוים, נאמר שבעה בספטמבר 1941, שחל במקרה ביום א' בשבוע, הרי אותו יום היו כולם חיים ופעילים, ופעילותם עתידה להתבטא בחיי שמעון. ולא רק הם. כל העולם חי ופעל.

צבאות הריקו תותחים זה אל זה באירופה. מועצות החליטו על אופני המשכת המלחמה. פקודות חוברו או נחתמו. גולגולות גחנו על דו"חים, רישומים, לוחות או חמרים במעבדות. כל אלה קבעו את גורלו של שמעון. גם אם ירצה להתכנס לתוך פקועתו או להסתגר בציוריו, סוף כל מעשה בעולם שיחדור אליו אי-איך, שיזעזעו מאורחו וממנוחתו. עד כמה שירצה אדם להיות אפאתי או פאטאליסט, עד כמה שלא יקרא עתונים ולא יאזין לשידורים ולא לפיטפוטים, אם לא נסגר בתא השתקנים (וגם אל אלה הגיעו התותחים, בשנת 1948) או על אי בודד בשָקט שבאוקיאנוסים, יד האדם תשיגו. גם בגרנלאנד וגם באיסלאנד וגם בגיניאה החדשה. מוטב לו שינסה להשתתף במעשי האדם, בגורליוּת שלו עצמו, ואז אולי יוכל להכין את עצמו למאורעות, או גם את המאורעות לעצמו. מכאן התאווה לשלטון.

ביוני 1940 הציף הצבא הגרמני את צרפת. נוספו עוד שתי ארצות אויב, אסורות במסחר. כמה חדשים אחרי כן הוחלט בגיוס חובה בין היהודים. דעתם של הבריות התבלבלה והלכה: החזית קרבה; החזית רחקה. הכול נעשו פרשנים צבאיים. לקנות? למכור? מה תוכל לנבא כשגורלך נתון בידיים רחוקות, המתחשבות בך, במידה שמתחשבות, רק כבמעמסה נוספת ומטרידה? אין לך אלא לסמוך על המשכת ההשמדה, המעלה את המחירים.

בקיץ 1941 התחיל הנחיל הגרמני זורם לתוך הערבות הגדולות, מזרחה. הנחיל היאפּאני פרץ דרומה ומערבה, אל אסם האדם של כדור הארץ.

ביום א' שבעה בספטמבר 1941, בשעה עשר בבוקר, ישב שמעון במסעדה, בחש בספל קפה והשתדל לא לחשוב על עבודתו. מאחריו, באותו יום, היו דיון עם אליהו, שיחת טלפון קצרה עם איזה פקיד ממשלתי וגיחה רשולה מדירתו אחרי קימה מהורהרת ממיטתו. לפניו היתה פגישה עם אחד ערמומי מיפו, ביקור קצר בבאנק, והכתבת כבל ושלושה מכתבים. זה ודאי. מלבד זה סוחף אתו היום ומביא לשמעון תמיד טרדות לא צפויות. עתה ניסה שמעון להבריח ממחשבתו את היום, ולחשוב על כתמי צבע. אתמול, בשבת, הסתכל מבעד חלון מלבני, הבד אשר לפניו, והקפיא בתוכו דמויות נוחות יותר מאותן הנפגשות לו במשך היום, כי אותן דמויות היו סבילות בהחלט, והניחו לשמעון לעשות בהן כרצונו.

אבל היום דרש את שלו. שמעון קם, וביקש לשלם.

באותה שעה ישבו איש כבן ארבעים ונערה כבת ארבע-עשרה על ספסל על שפת-הים. האיש היה עקום-גב וארך-זרועות, ורגליו ככרעי הדב האחוריות. הנערה היתה לבושה מכנסיים כחולים וחולצה לבנה, ולרגליה סנדלים, והיא בריאת גוף ומגודלת שדיים, ושערה ערמון זהוב ומסתלסל, ושיניה צחורות ושפתיה אדומות ומחוטבות מתחת חוטם ישר, מהוקצע, המזדקר בין לסתות בולטות. שם האיש יעקב. שם הנערה פרפר.

“אבל מה פתאום?” הקשתה הנערה לשאול.

“אין זה פתאום” אמר האיש, ולא הביט אליה. “פתאום יקרה לך, פרפר, רק דבר שאין את משגיחה בו. סתם כך אין דבר קורה פתאום.”

“אבל מדוע עליך לצאת מתל-אביב?” הוסיפה פרפר לשאול.

“מפני שרצוני לעשות, מעתה ואילך, רק כרצוני” הצהיר יעקב. אין זאת כי חזר וניעוֹר בו האנארכיסט, שהיה רדום בו אותן השנים שבהן גידל בת זאת שלו.

“אבל מה מונע אותך מעשות כרצונך פה, בעיר?”

“מה מונע אותי? דעת הקהל, חובות אזרחיות, הצורך בנוחות, הֶרגֵלים, אמך. הוי, פרפר, אין את יודעת מה מעיקה העיר.” מזווית עינו ראה יעקב את כף רגלה הנתונה בסנדל, והוא פנה אל פניה. ילדה חמודה היא בתו. צר לו. כה צר להפרד ממנה. ודווקא עתה, כשהיא יכולה להיעשות ידידה בת-דעת. כמה שלוות עיניה. יעקב ניער את ראשו, כאילו ניסה לחמוק מרסן, והמשיך: “אוהב אני לעבוד, אבל אין אני אוהב להשגיח על אחרים בעבודתם. אוהב אני לעצב בעץ. אבל אין אני אוהב לספסר בעצים. יודעת אַת איך מספסרים בעצים? תוקעים בהם מסמרים, מדביקים אותם בדבק, ומוכרים אותם במחיר מחומש. ממון הוא דבר טוב, אבל אני אין נפשי לאותם דברים הנקנים בממון. עברתי את הגיל, בתי.”

היא תלתה בו עיניים שואלות, והוא חייך: “עדין שרויה אַת בתקופת החיים שבה נהנה אדם משינוי גילו. אני כבר לא. עתה ראוי אני לשינוי באורח חיי. אולי למנוחה. ואולי להתפרעות. בקיצור, פּרפּר, מאסתי. חי נפשי כי כן.”

“ואחרי זה תשוב?” קוותה פרפר.

“אם תצטרכי לי” הבטיח אביה. “אין אני מרחיק, ותמיד תוכלי לבוא אלי. שוב אין את תינוקת, ואת הדרך תמצאי.”

“צר לי להפרד ממך” אמרה פרפר בפשטות.

יעקב אספה אליו בזרועו. “גם לי” אמר. “ובכל זאת הלוך אלך.”

ביום אתמול, שהיה, כזכור, שבת, התהלך יעקב בטל. פרפר, שהיתה חברה בתנועת נוער, יצאה לטיול. אל זהבה בא אחיה, משה, חבר ותיק באחת הקבוצות הותיקות. ויעקב מאס בביתו. הוא התגעגע לימים הטובים ההם, שבהם היתה פרפר דבוקה בו וג’מג’וּם (אחד מפועליו) זקוק לו, והוא היה אב ופטרון. עתה אין הוא גם מבין את לשונם.

אותו זמן היה יעקב עשיר. ביום א' בבוקר אסף את פועליו, והציע להם שיקנו את העסק, בתשלומים. מיד אחרי נטל את פרפר וסיפר לה על המעשה. היא נבוכה כליל. היחסים בין הוריה היו קרירים למדי מאז זכרה את השניים. אביה היה אהוב עליה, אם כי העדרו המתמיד מן הבית לא איפשר פינוק רב. לפרפר נדמָה כי עודה זקוקה לו, ורצתה ללכת אתו, אבל הוא סירב. הוא רצה כי תמשיך בלימודיה. לדעתו עליה ללמוד מקצוע. בכפר לא תיעשה אלא חקלאית. והחקלאות במקומות אלה איננה מקצוע מכניס הרבה, חרף כל מה שיתקעו לראשה בתנועת הנוער.

המקום שבחר יעקב לשבתו לא היה מהלך שבע שעות מתל-אביב (מַדוֹתי בשׁעלי), ובכל זאת ראה צורך להפרד גם משמעון. דומה שראה סמליוּת בפרידה עצמה.

“יודע אתה?” אמר יעקב במאור פנים, “חששתי פן לא תחזור הנה. אבל עתה הנך אחד מאתנו. האין זאת?”

תגובתו של שמעון התבקשה מאליה. “ואתה?” שאל.

“אינני יוצא מהארץ” התגונן יעקב.

“מ… רק תל-אביב היא שנמאסה עליך” השמיע שמעון כמהרהר. הנימה העוקצנית באה לו מתוך קנאה. לוּ העז גם הוא! אבל אז היה מודה בכשלון.

“אולי לא תל-אביב” השיב יעקב בקוצר רוח. “אולי זהבה. ואולי תל-אביב. ואולי ראיתי כי מעתה אין פרפר זקוקה לי. לא נעים להיות מיותר אצל בתי, אם כי לה נדמה ההיפך. אבל היא עושה כרצונה ולא כרצוני. וטוב שכך. ואולי יצר הנדודים הוא שעלה בי. ואולי לא כדאי לחטט. אם יש באדם רצון לעשות משהו, מדוע לא יעשהו?”

שמעון החציף קמעה: “הרצון הוא סיבה מספקת, בלי ספק. אבל גם לרצון עצמו סיבה, לא?”

יעקב תהה. עלם זה עוד עתיד להטריד. אבל הנה יעקב הולך. אותו כבר לא יטריד זה. האומנם? ואם כן, חבל. מוטב שיטריד.

הוא השיב לשמעון ברוח כמעט בדוחה: “ובכן, הנני צועני שניסה להשתקע ולא עלתה בידו. טוב יותר? ובכן, הנני מהפכן שניסה להיות בורגני ולא הצליח. נחה דעתך? אהה. יודע אני: ובכן, הנני אקראיני שניסה להיות סורי ולא עלתה בידו. אין זאת אמת, אבל הניסוח יתאים יותר להשקפותיך, ובינתיים מצאת הדבר, ותנוח דעתך. מוטב?” כמעט שהוסיף: רק אל נא ניפרד מתוך תרעומת.

שמעון גחך: “ואני הוא שלא מצאתי לי מקום פה.”

הרי הוא מגחך, חשב יעקב. מוטב כך.

“הלואי” אמר יעקב. “נחיה ונראה באושרך. אבקר בעיר לפעמים. ואתה, גם אתה מותר לך לבוא אלי לעתים. אני מקווה שלא תצטרך לי” שיקר יעקב. “אבל כדאי שתזכור כי קיים אני אי-פה בארץ. ידיד אחד טוב מעשרה אויבים. זה היה פתגמו של סבי. דיין היה, ומסופקני אם היה לו גם ידיד אחד בחייו.”

יעקב טפח לשמעון על כתפו בכוח. בסיכום הדברים מצא כי שמעון מצטער על לכתו, וזה היה פיצוי קל על הפרידה.

את יעקב ופרפר עלינו להניח למשך כמה פרקים, ובינתיים נצטרך לבחון שתי גברות אחרות שחייהן הצטלבו עם חיי שמעון.

באותו יום א', 7 בספטמבר 1941, בשעה עשר בבוקר, ישבה על ספסל בחדר-לימודים באחד מבתי-הספר התיכונים הקטנים שבתל-אביב נערה כבת שש-עשרה, הזעיפה גבותיה הניתזות כלפי הרקוֹת, ושׂמה את קדקוד עטה בפיה. שמה היה אסתר, והיא נבחנה בחינת-מעבר באנגלית. היה עליה להתכונן בקיץ. אבל בקיץ היה ים, והיו נעורים, ובזמן מלחמה הוּתר הרסן. ביכרה קלה סרכה דרכיה בעיר מלאה חיילים וספסרים. אין להגיד כי הקיץ לא השאיר לה משהו. גם בקנינים של ממש. למשל עט זה שהיא כותבת בו, והנעליים מתוצרת מצרים, וגם בקניני רוח, כגון אותה תורה אשר הגברים סבורים כי ידועה היא גם לתינוקת בערש, אך הנשים יודעות כי נקנית היא בעמל ובשינוּן.

עתה ישבה אסתר אל הבחינה, והשתדלה להתרכז בשאלות. השאלות הזכירו לה משהו. היא ניסתה לכתוב, למלא את הגליון החלק אותות. עלה באסתר רצון לבכות. את הבחינה לא תעבור. זה ברור. אלי, אלי. מה עושים? היא תיכשל. עליה להשאר בשביעית עוד שנה. ואבא לא יסכים. זה נורא. אוי ואבוי לה. ואולי יתירו לה להבחן בחנוכה? עד חנוכה היא תתכונן יפה. ועתה? אולי תכתוב משהו? מעט הרי היא יודעת. מה יודעת היא, למעשה? אוּף, זה איום. אולי תגיד כי אין היא חשה עצמה בטוב? המחנך נמצא למטה, בחדר-המורים. הוא בחור טוב. קצת משוגע. אבא אמר שהוא דוקטור לפילוסופיה ולאורי צבי גרינברג. דוקא הוא עלול להבין רמז. נערה עלולה לחוש עצמה שלא בטוב. כן, בדיוק ביום הבחינה. וכי בידה הדבר? והלא המחנך איננו אוהב את האנגלים. למה לה בכלל האנגלית הזאת? עם החיילים האוסטראלים אפשר להידבר גם בלי כללי הדיקדוק וקטעי הספרות המשעממים כמוות.

אותה שעה עמדה ציפּ בחדרה, נסערת, ומאחריה הדלת שזה אך נטרקה ברעם. זה היה סיוּם הריב עם אמה.

לפני כמה חדשים קיבלה ציפּ תעודת-בגרות, נאנחה אנחת הקלה, ולא ידעה מה תעשה בעצמה. קרוב לודאי שעתידה היא להנשא באחד הימים, לנאה שבעלמים, לבן דמותו של גֶרי קוּפּר. בינתיים אין העלמים מצויים. מי שלא התגייס כבר תפוס. אומרים כי גם את העלמות יחייבו בגיוס. ציפּ איננה חוששת. תסע קצת למצרים. בצבא העלמות הן זהב. החיילים מתים אחרי שמלה.

עד מה ועד מה צריכה ציפּ להתעסק במשהו, שלא תיחשב בטלה בבית אביה, ושיהיה לה “ממון משלה” לקנות בו לבני-משי וגרביים ושפתון. ככתוב במודעה: “השפתון הנושם – אמצאה סינית עתיקה.” (אמצאה סינית זאת נתחדשה כשאזלו החמרים לאריזה.) לולא מלחמה ארורה זאת אפשר היתה נוסעת לאיזה מקום. עתה אין לה אלא להעביר את זמנה בצורה הנוחה והנעימה ביותר עד שתיאסף בית אישה. (איה הוא כבר, לעזאזל?) ועתה מה תעשה? ישיבה במשרד לא נראה לה, ועבודה אחרת לא היתה לטעמה. היא אהבה לפגוש אנשים, לפטפט אתם. אולי תהיה מלצרית? לא. אין זה לפי כבודה. אשה נשואה אין לה בעיות כאלה להתחבט בהן. ועלה כציפּ ודאי תינשא לאיש עשיר (לבד מהיותו חוֹמד של בחור) ולא תצטרך לעבוד בבית. רק יהיו לה בגדים נאים, ותשׂתרך על החנויות ובתי-הקפה.

אמש איחרה שוב, והבוקר איחרה קום. ואמא חששה פן מאבדת ציפּ את תומתה ואת ערכה בשוק-הנישואים, ולכן עשתה לה סקאנדאל. אמא טיפשה. בכל החבורה אמש לא היה גם זוג מכנסיים אחד לרפואה. לרבקה היה עם מי לצאת בערב. אבל איזו פתיה שיש לה פגישה עם בחור תביא אותו לחברת חברותיה? מי שתופסת בחור שומרת אותו לעצמה. ציפּ איחרה חזוֹר פשוט מפני שמשעמם לה בבית.

כן. אמא היא מהדור הישן. אבל צריך להתחיל בעבודה כלשהי. ציפּ, בהשכלתה, ידעה גם משהו בעניני איפור, ולכן התכוננה לראיון עם מעסיקה הפוטנציאלי כאחת שחקנית המתכוננת לעלות על בימה.

את ציפּ פגש שמעון כעבור יומיים. מר נחום, אותו פרצוף אטום הנשען כל היום על שולחנו המגוּבב, והמתפאר כי מימיו לא שגה בסיכום (מי מאמין?), קיבלה לעבודה, כי אביה היה מכר ישן של אחיו.

מר נחום הושיב את ציפּ בחדר מאובק, מולו, שתסכם מספרים ותתייק פיסות-נייר בסדר מדוקדק, למען לא תימצאנה לעולם, ויוואשו מחפשיהן ויפנו את מר נחום עצמו לעזרתם. (מר נחום יודע הכול)."

ציפּ מצאה כי החיים הם זפת אחת גדולה, כי יום-העבודה מתמתח כמו המשעמם בשיעורים כפול שמונה, כי מר נחום אינו שווה פהוק אחד לעברו, וכי בכל חבל עליה. ולוּ יכלה לצאת מארץ דחוסה זאת אין ספק שהיתה נישאת למיליונר או לשחקן-קולנוע או כיוצא בהם, וכל חברותיה היו מתפקעות מקנאה.

היא סיכמה טור מספרים שלוש פעמים, וקיבלה שלוש תוצאות. באמריקה, שמעה, יש מכונות מיוחדות לסיכום מספרים. לוחצים בכפתור, והמספרים מסתכמים. כן. הכול יש באמריקה. ורק פה אין כלום. גם אי אפשר לצאת ולפטפט קצת בלי סקאנדאל עם אמא. ולוּ לפחות היה יסוד לסקאנדאל. אבל גם זה אי אפשר. ולמה יהיה אדם מטמטם את מוחו בעבודה אידיוטית כזאת? יודית איננה יושבת במשרד. ודאי עדין לא קמה ממיטת. ליודית יש אב עשיר. מדוע אביה המזופת של ציפּ איננו עשיר? באיזו זכות הלך להיות רואה-חשבונות תחת אשר יכול להיות אפילו נהג מונית או בנאי סוג אל"ף וכדומה? אין הורים חושבים על ילדיהם. הוריה של ציפּ ודאי לא דאגו לה.

ואז נכנס לחדר שמעון. הוא לא דיבר אל מר נחום מתוך אדנות, ומר נחום השיב לו ביבושת הבאה מתוך ותק רב בעבודה. על מה דיברו לא הבינה ציפּ, אם טרחה כלל להקשיב לשיחתם. היא ראתה את שמעון, במבט חטוף, בחור אלגנטי ושחום, ספרדי מסתמא, כמר נחום עצמו, המתהדר בשפם, וכמעט שאינו שם לב לעלמות מהודרות כציפּ. לא היה בו מה שימשוך את עינה.

אבל כעבור שעה, כשיצאה ציפּ, לרווחתה, “למסור את זה למר מצליח,” וחטפה פיטפוט עם העלמה פלאום הגאוותנית, זיהתה את הבחור האלגנטי עם “המנהל הצעיר”. כעבור עוד יום כבר ידעה ציפּ כי שמעון הוא עשיר, ופטור מגיוס, וכי יש לו טלפון בדירה בת שני חדרים בשדרות רוטשילד, והוא גר בה לבדו.

לא לשוא ראתה ציפּ קולנוע. מן הקולנוע אפשר גם ללמוד. אין הוא שעשוע גרידא. הנה עתה ידעה ציפּ בדיוק מה צריך לקרות. המנהל הצעיר צריך להתאהב בה עד לשגעון, ולשאתה לאשה… לא, לא. קודם-כל עליו לחזר אחריה יפה, ולקחתה לכל אותם המקומות שבהם משלמים בשטרות בני חמש לירות לקול צלילי המוסיקה, ולקנות לה טבעת עם יהלום, ורק אז יקבל את הנשיקה הראשונה.

 

יג. חוּג    🔗

העלמה פלאוּם היתה ילידת גרמניה. אביה היה היסטוריון, וכשהוברר כי דרך תפיסתו את ההיסטוריה לא תתאים למשטר הגרמני החדש, היגר עם אשתו היהודיה לצרפת. בצרפת לא הבינו את לשונו ולא היתה לו עבודה, ולכן בא לפלשתינה.

הגברת פלאום היתה בכירה מציפּ רק בכמה חדשים, אבל מאחרי מסגרת משקפיה השחורה והבעתה המודאגת נראתה בכירה מציפּ בכמה שנים. הלשון העברית לא התאימה כלל למדע ההיסטוריה, והכנסת הֶר דוקטור פלאום היתה כמעט אפסית. הנה משום כך עבדה העלמה פלאום במשרדו של אליהו. היא היתה חרוצה, תמכה בהוריה, וקוותה לימים טובים מאלה.

בינתיים נהנה עסקם של אליהו ושותפו מידיעותיה בלשונות, מחינוכה לסדר, ומדייקנותה. (עוד נראה כי שמעון נהנה גם מידיעות אביה.) לפיכך היתה נכנסת ויוצאת בחדר המנהל, ואליה היו המנהלים מטלפנים מן החוץ, והיא היתה המסדרת את יומניהם ואת פגישותיהם ואת התכתבותם, למגינת לבו של מר נחום, שהיה אויבה המושבע ושונאם של כל הגרמנים.

לשמעון לא היה נוח בחברתה, כי העלמה פלאום לא הבינה בדיחה, ולא ערבית. היא היתה מפלבלת בעיניה כשהיה שמעון משוחח בטלפון בבליל של שלוש לשונות, והיתה מסגננת מכתבים כמו תורגמו מגרמנית. לבד מזה קשה היה לשמוע את מבטאה, ביחוד כשביטאה את שמו של שמעון. כשגילה שמעון את עיניה הרודפות של ציפּ, החליט להעסיקה אצלו. בכלל, מה זאת עושה פה?

שמעון נכנס לחדר עם תיק כרטון מתקפל, ושאל את מר נחום “התוכל להשאיל לי את העלמה לשעה-שעתיים?”

מר נחום יכול להשאיל את העלמה, כלומר את ציפּ, גם לשנה-שנתיים, אבל מר נחום היה טוען כי תמיד הוא עמוס עבודה, והנה אם ישחרר עתה מאצלו כוח-עבודה צריך הדבר להכביד עליו. על שמעון לדעת כי אצל מר נחום אין מתבטלים, ולכן אמר “דוקא היום?”

“ומה היית עושה לוּ חלתה היום?” שאל שמעון.

“הייתי מסתדר איך שהוא” אמר מר נחום, “אבל אם אתה מתכונן להעסיק את הגברת באופן קבוע, נצטרך למצא סידור.”

“מובן, מובן” אמר שמעון. “לעת עתה אין זה אלא נסיון.”

ציפּ מצאה עצמה תוהה לתוך ערימת פיסות-נייר כתובות ביד ובמכונה.

שמעון אמר כי עליה להכין תמצית של התיק, כלומר שתרשום לו בקיצור את פרשת המשא-והמתן. הוא גם הסביר לה, באדיבות רבה, כי ענין זה נגרר מזמן רב, וכי נצבר חומר רב, ולכן קשה לו להקיף את כל הענין בלי מורה-דרך קצר. היו שם מכתבים והעתקי מכתבים באנגלית והערות בעברית, פיסות-נייר קמוטות, וקישקושים בשולי הגליון. ציפּ תהתה ותהתה, וסופה שלא הבינה מאום.

מיואשת באה לפני שמעון.

“אין זה כל כך קשה” אמר לה באורך-רוח. “ראי. מה אומר מכתב זה? הענין הועבר לדיון מרכז האספקה של המזרח התיכון. יפה. וזה מה? אלה רשימות על פגישתי עם המפקח. ברור”?

לציפּ היה ברור דבר אחד: כי שמעון הוא שידוך לא רע (ומה אם הוא ספרדי?) ובכל אופן בילוי נעים עד לשידוך, כי בילוי נעים הרי מבוסס על ממון. הנה בחור שידו משגת להשתרע בדירה בת שני חדרים עם טלפון, והוא אחד המנהלים, ובינתיים יכול הוא להוציאה מן השעמום של חדרו המאובק של מר נחום. ובכלל. רק שלא יתחיל לשלוח ידיים.

ציפּ עיגלה עיניים.

“שימי לב לתאריך צאתם של המכתבים” אמר שמעון. “עשי רשימה, כך. הנה. בטור זה רשמי תאריכים. בזה תיאור המסמך. בזה תמציתו. מובן?”

הוא ראה כי לא הובן.

“אבל מדוע אין זה מענין אותך?” שאל שמעון. “הרי זה כמו רומאן בלשי” ניסה לכוון דבריו לתחום התעניינותה. “ורק אמת לאמיתה. מדוע קורות משלוח בשר מענינות פחות ממעשה משלוח אופיום? ויש לך פה כל האלמנטים של מתח דראמאתי. עם האניה הנמצאת בדרך, בטווח פגיעתן של הצוללות. היודעת את מה הם דמי-הביטוח? למעלה מעשרים אחוז. אניה אחת מכל חמש היוצאות לדרך איננה מגיעה כלל. וראי איך זה חומק מתשובה. סבורני כי לולא היה אנגלי היה משיב לנו ‘יאכלו עשב’. או שלא היה משיב כלל. כאנגלי רואה הוא חובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית. מענין, לא?”

שמעון ראה כי טעתה בכוונותיו, ונואש ממנה. ציפּ חזרה לחדר המאובק, והחליטה כי “המנהל הצעיר” הוא או גולם או סריס.

בצהרים הלך שמעון לפגוש את לוּנה. ללונה היה ידיד, שהתגייס, ואם כי עדיין לא ראתה את הקשר בינם כרצין, לא נעלם לה “לצאת” עם אחרים. שמעון היה נוח יותר למצפונה, כי היה שייך למשפחה.

“הגידי לי, לוּנה” אמר שמעון בדרך, "האם הסמינאר מענין אותך? "

“הרי יכולת שלא להיות מורה” השיבה לונה.

“אהה. וכשתגמרי את לימודיך, לא תחפשי בעל עשיר”?

“אולי” אמרה לונה בכנות. “אבל עתה מתעתדת אני להיות מורה, וזה מענין מאוד. למה אתה שואל?”

“אפשר שאַת יוצאת מן הכלל. בכלל. האם יש מורות ספרדיות?”

מאז עבר מקצוע ההוראה לידי נשים, כמעט יצאוהו הספרדים, כי הנשים הספרדיות לא נטוּ להכנס למקצועות. לונה נראתה לשמעון יוצאת מהכלל בעוד דברים.

“מעטות הן גם המורות הג’ינג’יות” אמרה לונה. שמעון נזכר כי הכיר אחת כזאת. “ומה שלום אנטיוכוס?” שאלה לונה.

שמעון, שראה עצמו, מצד אמו, יורש לקיסרות היוונית ומשום כך לתרבות ההלניסטית, והירבה לקרוא היסטוריה של מולדתו, עסק אותו זמן בציור תמונות מן העבר הרחוק, וניסה להעלות הווי של האפלה החושנית שמתוכה צמחה הנצרות. הוא למד היסטוריה במהופך, מן ההווה אל העבר. והנה קסמה לו תקופה זאת, והוא התעכב עליה ונבר בה, בעזרת הדוקטור פלאום, וגם ניסה להמחישה בציורים עזי צבע.

אם בגלל שאוֹתה תקופה העלתה בוֹאשה של פולחן עריות או בגלל גילו של שמעון, היו ציוריו מפתיעים את מי שהכירוֹ כמתאפק. (ואולי היה בציוריו מוצא לרחשים שכפר על עצמו לכובשם?) לונה, שהיתה צנועה, לא נחה דעתה ממעשהו.

“מעולם לא ידעתי כי אפשר להיות כה גס בכתמי אדום ושחור וסגול” אמרה לונה. “ומה אומר הדוקטור פלאום על ציוריך?”

“לא הראיתי לו” אמר שמעון. “הוא איננו מבין כי עשר הערים היו יווניות באותה מידה שקרת-חדת היתה יהודית. הצעתי לו לנסוע לבּעלבּק, אבל גם זה לא יועיל לו. את ההיסטוריה שלו למד בזכרון ולא בדמיון.”

“אולי כבר ניכנס לאכול באיזה מקום” אמרה לונה. “אני רעבה.”

כשכבר היה אוכל לפני לונה, חזר שמעון לחקירתו: “אל תעברי לנושא אחר” אמר. “והקשיבי בסבלנות. אני עלמה לא הייתי מימי, וחייב אני לשאול.”

“שאל” אמרה לונה.

“רציתי לדעת מאיזה חומר קורצו הנערות בגילך.”

“מכל החמרים. כשבעים אחוז מים. המתענין אתה בנערה בת גילי??”

“בשתים. שתיהן עובדות במשרד אצלנו. האחת היא גרמניה, בתו של הדוקטור פלאום, והיא עובדת. ואחרת משלנו, והיא מעבירה את זמנה עד לנישואים. האם ההבדל הוא בגלל המוצא השונה?”

לונה לא ענתה, ושמעון חשב שנעלבה. פתע אמרה: “יכול להיות שצדקת.”

“אה” אמר שמעון. “אין זה משמח אותי. מה יכולה נערה בת שמונה-עשרה לעשות בכלל? סַפרי, לונה. הרי יש לך חברות. לְמה הן מצפות?”

“לסיום המלחמה” אמרה לונה. “ואין הן יכולות לעשות הרבה. פועלות בבית-חרושת אין הן רוצות להיות, אלא אם כן הן מוכרחות. השכר מועט. רובן מחפשות להן מקום במשרד, ומעוטן לומדות מקצוע, מתוך המקצועות הפתוחים לנשים.”

“והמקצוע העיקר הוא נישואים, מה?” שמעון אמר דבר באנאלי, ולכן מיהר לעבור הלאה: “ובמה מתענינות העלמות?”

“במה שיביא להן אושר בנשואיהן, כמובן” אמרה לונה.

“לא ידעתי שאַת כל כך חכמה” אמר שמעון. “אצטרך להימצא יותר בחברתך. ומה עושים הזכרים? כוונתי לבני גילך.”

“מתגייסים” אמרה לונה.

“מ…” שמעון לא ידע אם עליו להפגע “או?”

“או עושים ממון. לסידור של קבע אין מקום בזמן מלחמה. הגם אותם אין אתה מכיר? אתה הרי ממין זכר אתה.”

“וכשאת נמצאת עם חברותיך” המשיך שמעון, “במה אתן עוסקות?”

“או ברכילות או בלימודִים.”

“ויש לפעמים גם עלמים בחברתכן?”

“כמובן!”

“ואז במה אתם עוסקים?”

“או ברכילות או בחיזוּר או במעשי משובה. בוא פעם ותראה.”

לא כדאי" אמר שמעון בחופזה. “מוטב שתספרי לי אַת.”

“אדרבא” אמרה לונה. “ולְמה מצפה אתה?”

“פגעת” אמר שמעון, אבל אינני הוֹלל."

“ואנחנו כלום הוללים אנו?”

“אינני יודע. מה זה הולל?”

“אם אינך יודע פרושה של מלה, מדוע אתה משתמש בה?”

שמעון שתק רגע, ואז אמר: “יודעת אַת, לונה, מאז היית כך, לא גדלת רק בקומה אלא גם בשכל. מה קרה לך? אכלת דגים?”

לונה צחקה לתוך הצלחת. “האם חשבתני פעם לטיפשה?”

“לא. אבל הבדל הגיל בינינו נעלם. ואולי נהפך?”

“לשם כך משכתני הנה, להגיד לי את זה?”

“הא?” תהה שמעון. “לא, לא. רק אותה נערה שבמשרד. הופתעתי למצוא חוסר-בינה משווע כזה. והיא גמרה גימנסיה. דומני את הרצליה שלנו.”

“הרבה חסרי-בינה גמרו את הרצליה שלנו. הרי אי אפשר להחזיקם שם לעולם, ולכן מניחים להם לגמור, ונפטרים מהם.”

“מ” אמר שמעון. “וזה יהיה הדור?”

“יהיה? הרי הוא כבר.”

“ומה הוא?”

“אנשים ככל בני-האדם” אמרה לונה. “מה מעיק עליך?”

“לונה, האם לדעתך אותה עלמה שבמשרד היא הכלל או יוצאת מן הכלל?”

“מה עשתה לך?”

“שום דבר. אבל היא כל כך אפסית, זה מעליב למצוא אדם שהוא אפסי.”

לונה הרעימה גבותיה: “ההתבוננת פעם אל עצמך?”

“האם אני אפסי, לונה?”

“זה שאתה בורח מן המציאות אל עבר רומאנטי או מעבודתך אל כתמי-צבע שלא מן העולם הזה, עדין אינו צריך להוציאך מן הכלל.” לונה קראה כמה ספרים בפסיכולוגיה. “ומה שאתה מנהל אהבהבים עם אותה מה-שמה” (שמעון הסמיק) “עוד איננו מעלה אותך על שאר הבחורים בני גילך.”

אותה מה-שמה היתה ביאטה, גברת קרובה לארבעים, ציירת ממדרגה שלישית (הערכת שמעון), קטנת-קומה, רזונת, וצולעת קמעא. היא היתה ילידת בּרנוֹ או בּראַטיסלאַבה או מקום בדומה לאלה (בקיאותו של שמעון בגיאוגראפיה של אירופה המזרחית היתה קרובה לאפס. הכול היו לגביו או גרמנים או פולנים.) עם שמעון היתה מדברת צרפתית נאה, ולימדתו הרבה ממה שלא הספיק ללמוד בטכניקה של מריחת צבעים. אצלה גם מצא ספרים הרבה המדברים באמנות הציור.

“ועתה” אמר שמעון ללונה “משחיסלת את כל אמנותי, מה פגם מצאת בי?”

“מה שאיפותיך?” שאלה לונה.

“שתיגמר המלחמה.”

“ובכן אתה כמו כולם. לא? מה ראית מיוחד בעצמך?”

“לונה” אמר שמעון, “מה בדבר הליכה הערב לקולנוע?”

“האין לך חברה אחרת?”

“כן או לא?”

“שמעון, אתה מתחיל לשעמם, וקשה לי להסביר לקוּקי כי אתה רק דודי. בכל אופן קשה להאמין שיש לי דוד צעיר כל כך. ואתך בלבד אינני רוצה. אם תרצה, אזמין גם את מינה. אסור שקוקי יקנא.”

שמעון לא ידע אם עליו להזהר ברגשותיו של קוקי מתוך פאטריוטיות או מתוך שלוּנה מתיחסת אליו ברצינות.

“בַּלָא מינה, בּלא –” אמר שמעון בקוצר-רוח. “טוב” נכנע. “בכל אופן יהיה אדם אחד חביב בחברה.”

“שמו שמעון” אמרה לונה, וחשפה את שיניה הצחורות.

בחוץ דהרו המכוניות וזרמו האנשים. לאן? ושמען זרם עמהם. לאן?

אותו זמן כבר התחיל המאבק בין אברהם שטרן ואנשיו למשטרה. חצי שנה לפני כן התמרדה ממשלת עיראק, וחאג' אמין היה בדרכו לגרמניה. הממשלה הבריטית כבר הודיעה תוכניתה ליסד ליגה ערבית. הגרמנים כבר כבשו את מרבית רוסיה האירופית, וזה עתה ניצלה מידיהם סוריה. אבל שמעון מן הגרמנים לא פחד.

ראשל עסקה במקצוע האמהוּת שנים רבות, וסירבה לצאת לפנסיה. גם אחרי שנעשתה סבתא נשארו “הילדים” ילדים בעיניה. חייבים היו להתאסף כולם בכל ערב שבת לסעודה, ושרה היתה צריכה לגרור את התינוקת אתה, ולהשכיבה לישון אצל סבתא. די אם היה מי מתאחר, וראשל פותחת בחקירה.

לשולחן יושבים כולם כחיילים במפקד. ראשל מעִיפה בהם מבטים, ואוי לו למי שחסר בחולצתו כפתור או שפניו חוורים. ראשל כבר רשמה לפניה, ויהיה בירור. גם אותו מרדן, יחזקאל, לא היה מעז להיעדר או להתרשל במראהו לעיניה.

אחרי שנגמרה הבקורת, וראשל קבעה את מי יש לבקר שנית (גם לדירות שרה ושמעון היתה נכנסת לביקורי ביקורת), רומזת היא לאליהו, והוא מקדש על היין.

האחד שלראשו כיפה הוא אליהו, ואחרי הקידוש לא היה נמנע מהסיר את כיפתו, וכן לא נמנע מעשן אחרי הסעודה. כי ראשל לא רצתה כלל שיהיו הילדים חשים עצמם כפויים ליד שולחנה. אחרי שהוכיחו לה כי אין הם זקוקים לעזרתה או לתוכחתה, רצוי שיעבירו את הערב באכילה ופיטפוט להנאתם.

(נסים ניסה, אמנם, להתמרד, ואמר משהו לשרה, כלומר כי נשא אותה ולא את משפחתה. הלכה ראשל אליו למשרדו, נעצה בו עיניים ואמרה: “בחור, רצונך שאנער כפי ממשפחתך? אם לא נוח לך שיש מי המתענין בך, אין כל צורך שתבוא לביתי.” נסים נשק את ידה, וביקש כי תרשה לו לבקרה עם כל בניה.)

אחרי התפזר הילדים היתה ראשל מוסרת דין וחשבון לעצמה, בקול רם, באוזני אליהו. זה היה סיומו של הטכס, בקודש הקדשים של חדר משכבם."

“שמעון נראה עייף” אמרה ראשל. “האין הוא עובד למעלה מכוחותיו?”

“נדמה לי שלא” אמר אליהו. “עדין לא ראיתי שיעבוד יותר מאשר לוּ היה פקיד בעסק. פקיד נאמן, אמנם.”

“לדעתך ודאי מי שאיננו חולם על עסקיו בשנתו לא מילא חובתו בשלמות” הגנה ראשל על בן טיפוחיה.

“אין לי כלום נגד עבודתו” ממהר אליהו להירתע. “הוא עושה אותה יפה. הנה, למשל, כיצד השיג את הרשיון של הבשר. יודעת אַת מה עשה?” (ראשל יודעת, כי כבר שמעה, אבל נהנית היא לשמוע שנית.) “נסע למשרד המפקח בירושלים, מסר כרטיסו לפקיד, ואמר ‘רצוני לראות את המפקח’. ‘למה?’ שואל הפקיד. ‘להגיש תלונה’ אומר שמעון. ‘כתבנו לכם לפני חודשיים, ואין תשובה.’ ‘באיזה ענין?’ שואל הפקיד. ‘בענין הרשיון’ אומר שמעון. האמת היא כי כבר כתבנו לאותו משרד, כמה פעמים. אבל בענין זה לא קיבלו מאתנו גם שורה אחת. הפקיד מחפש את המכתב, ואיננו מוצא. הוא נבהל, חושש לעורו, ומסדר את הרשיון.”

ראשל מחייכת בהנאה.

“אבל” ממשיך אליהו “ניכר בו כי אין לבו לעסק. עושה הוא את עבודתו כממלא חובה, ולא מתוך הנאה. המבינה אַת אותי?”

ראשל הבינה. “ומה לדעתך מושך את לבו?”

“אינני יודע. אולי תגידי לי אַת?”

“נדמה לי כי אין הוא שבע רצון מזה שעליו להתערב עם שונים.”

“אולי היה ברצונו להיות צייר?” משמיע אליהו חשד נורא.

“הנח” אומרת ראשל. “אדם הגון צריך שיהיה לו שעשוע חוץ לעבודתו. אין זה כאילו היה צייר מקצועי. הרי הוא מצייר כדרך שהיה אבי אוסף מקלות-טיול.”

בכל זאת עמדה ראשל למחרת בדירת שמעון, והניעה ראשנה בפיקפוק למראהו ולמראה הציור שלפניו. שמעון עצמו היה מרובב, ומכחול רוכב לו על אוזנו. וביאטה, שניכר כי אין עליה דבר לבד מחלוק-בית, היתה יושבת לה על ספה ומעלה עשן עם הבל של ספל קפה רותח. מתוך הציור הוברר לראשל כי ביאטה שימשה דוגמה לשמעון, בלי כל לבוש. איך עשה שמעון משחיף-עץ זה עלמה שמנמנה ונאה שעל הבד?

“מה זה?” שאלה ראשל.

“תמוּנה” אמר שמעון. “יפה?”

“אבל בשום בית הגון לא יתלו תמונה כזאת” אמרה ראשל.

“ובכן יתלו את התמונה במוזיאום” אמרה ביאטה בלגלוג.

שמעון הציע לראשל קפה ועוגה, אבל נוכחותן של השתיים יחד לא עלתה יפה, וראשל יצאה מפקפקת. היא הרגיעה את עצמה במחשבה כי שמעון עודנו צעיר, ודרכם של נערים שדמם חם. אבל שמעון? ומה, וכי איננו גבר?

ראינו כי חברת שמעון היתה תמיד מצומצמת. לביאטה היו מכרים רבים, אבל שמעון לא סבלם משום-מה. היא נהגה להפגש אתם בלעדיו. אותו זמן כבר צמח בתל-אביב סנוביזם מקומי, מורכב בעיקרו מבניהם של עתודי הכלכלה. אל תוך חוג זה ניסה שלום למשוך את שמעון.

שמעון הלך עם שלום מתוך סקרנות, והשתעמם.

השיחה (בעברית מתובלת אנגלית ויהודית) היתה רכילות על אנשים ששמעון לא הכירם, וגם עד כמה שיכול לשפוט לא חפץ להכירם. מגוּונת במחול. היו שם כמה עלמים משכילים למדי, אבל לראות בהם ממש כלשהו צריך היה לחדור מעטה עבה של מלאכותיות, ושמעון לא נוסה בזאת.

הוא ירד גם ליפו, וסבא עם אחדים מן היפואים במסילת פחלים. כעבור בקבוק או שניים עברו לבדיחות, פרימיטיביות למדי, כלומר לניבול-פה ילדותי.

שמעון הוכרח לשמור על קשרים עם האנשים אשר אתם עסק, אבל נהנה ביותר בחברת האוּמנים, האריסטוקראטיה של מעמד הפועלים.

הללו חיו אותו זמן ברווחה, חרף האינפלאציה, השתכנו בדירות נוחות למדי, הערימו כמידת יכולתם על חוקי האספקה, וגידלו משפחות קטנות.

אחד מאלה היה, למרבה הפלא, דויד, עמיתו מן הגימנסיה. הלה נשא אשה בל"ג-בעומר המבוהל, בשביל להפטר מחובת הגיוס, עסק במקצועו (טכנאי של מכוניות) בהנאה, וארח את שמעון ברצון. שוּלה, אשתו, אהבה לקבל אורחים בביתה, כי אהבה את ביתה. באותו בית פגש שמעון את מושו, המתבדח תמיד, שעבד יחד עם דויד באותו מוסך, ואת ברוך, שהיה מחליף את בנות-לוויתו מביקור לביקור, והיה גוזר יהלומים במקצועו.

הם קיבלו את נוכחות שמעון, ואת שתקנותו, במנוחה, היו דנים בתנאי השכר ומספרים על עבודתם, בעוד הגברוֹת שבחבורה מספרות מה בגדים קנו או יקנו ומה לבשה פלונית. פעמים היו משחקים בקלפים (שמעון היה מפסיד קבוע, ולא בגלל עורמתם) או “מסדרים” אחד הנוכחים בבדיה או במעשה-קונדס.

דויד צלצל אל שמעון, למשרד.

“ראה, שמעון, שוּלה עושה נשף. כן, בחנוכה. אתה מוכרח לבוא.”

שמעון מיהר לחשוב איך ישתמט. “אבל בחנוכה” אמר “אני נוסע ל – בירות.”

“ובכן תשוב” אמר דויד. “או תדחה את נסיעתך. שולה אמרה שאתה מוכרח לבוא. אתה גם יכול להביא אתך איזו בחורה. יהיה מה לשתות ויהיה מה לאכול. ויהיה גם מה לעשות.”

את שמעון תקפה אימה. הוא חיטט במחשבתו בקדחתנות. הוא פנה לעזרה. לונה היתה עסוקה דוקא באותו ערב. אפילו ביאטה (כמעט כבר גייס אותה) היתה טובה בעיניו שתעמוד לצדו במצב קריטי כזה, אבל נזכר כי אין הוא מסוגלת לרקוד, וחשש פן תהיה זקוקה לעזרה יותר ממנו.

ביום האחרון באה לו הישועה. היא קראה מעבר לרחוב “שמעון!”

שמעון פנה, ולא הכיר מי הקורא. צלח את הכביש, וראה עלמה מחייכת. זאת היתה אחת ממחזורו בגימנסיה, יוֹך, אותה עלמה אשר גילתה לו סודות מה“הגנה” ארבע שנים לפני כן, בשובו בפעם הראשונה מפאריז.

“מה שלומך?” אמרה יוך בחביבות.

“יוך” אמר שמעון, “בואי וניכנס לאיזה מקום.”

אחרי שפיטפטו כמה דקות על כוסות תה חוורין, קפץ שמעון לתוך המקלחת הקרה, ושאל בעוז “הגידי, יוך: נשואה?”

“עדיין” אמרה יוך.

“יש לך חבר?”

“יש אחדים.”

“מצוין. מה את עושה הערב?”

“הערב אני עסוקה” אמרה יוך.

“ובכן, התפני למעני. אני צריך מישהו שילך אתי לנשף.”

יוך צחקה, והסכימה. שמעון הסביר לה בקיצור כי הוא בדרך כלל מתבלבל בנשפים וכי על כן צריך הוא שתהיה לידו. יוך הסיקה מדבריו שהוא שתיין.

בערב היתה יוך עליזה, ובתוך המהומה של הנשף הירבתה לחול ולפטפט, עד שכמעט שכחה את שמעון. והנה ראתה שהוא עומד ליד שולחן-המשקים ומתחרה בדויד בשתיה. היא ניגשה אליו, ואמרה “די לך. בוא נרקוד.”

“כבר אני רוקד. או שהרצפה רוקדת מתחתי” אמר שמעון.

“איפה הברז?” שאלה יוך את דויד.

דויד הובילם, מתנודד, לחדר-האמבט. יוך פתחה על ראשיהם את הברז, והם התבדחו והיזו מים זה על זה ועליה. שמעון ישב על האמבט, וסירב לקום. בעזרת שולה הורד שמעון במדרגות, והושען אל עמוד-חשמל. יוך קראה מונית.

ברוך מסר ליוך את כתובתו של שמעון, ואמר “אחרי שתשליכי אותו פנימה, חזרי הנה. מצאת נורא חן בעיני.”

אולי זאת היתה כוונת יוך, אבל עד שהעלתה את שמעון במדרגות, והכניסתו לדירה, וחלצה את נעליו, והתירה מעליו כמה מבגדיו, נעור זה לחיים.

הוא נשמע ליוך שהוא אוהב אותה אהבת מוות, וכי רק עליה חלם כל ימיו. יתר על כן, אין הוא שיכור כלל, ורק קצת התבלבל בהמולה. הוא סירב לשכב במיטה.

הוא אחז ביוך, השיב עליה נשימת אלכוהול כבדה, ונשק לה בתאווה.

“הנח לי ואתפשט” אמרה יוך.

“כן” אמר שמעון. “ואז אצייר אותך. יש לך גוף אלוהי.”

אבל אצבעותיו גם לא הצליחו לפרום את כפתוריו. יוך פשטה את בגדיו, בעודה נשמטת מגיפופיו, רחצה את פניו, סרקה את שערו, והשכיבתו במיטה. הוא הסכים לשכב רק אם תבא היא מיד אחריו. בבוקר לא יכול שמעון להחליט מה מכאיב יותר – הבושה או הלמוּת הראש. כל היום שכב במיטה כשעיניו צפות בתוך מכאוב לוהט.

ביום שאחרי זה טילפן אל דויד.

קול דויד היה עליז: “הגעת בשלום?” שאל. “אני מצטער שלא יכולתי להביאך הביתה בעצמי. שולה אומרת שהייתי שיכור נורא.” הוא גיחך. “מה שלום יוך?”

שמעון רצה להתנצל על התנהגותו, אבל דויד לא ראה מדוע.

בדרכו הביתה נכנס שמעון אל אחד הצורפים וקנה אצעדה. בערב ניגש אל יוך. ראויה היא שיוֹדה לה. ולוּ רק לא תתקע בו סכין.

יוֹך חייכה, וניכר כי שמחה לקראתו.

“באתי להודות ולהתנצל” אמר שמעון. “אני עצמי לא ידעתי כי אשתכר כך. אבל, את מבינה, בתוך כל הקהל הזה התבלבלתי.”

“לא נורא” אמרה יוך. “נשף הוא נשף. מותר לחרוג מן המסגרת לפעמים.”

“אולי” אמר שמעון. “אבל אין זה נאה. אין אַת כועסת עלי?”

“כלל לא” אמרה יוך.

“אינני זוכר בדיוק” אמר שמעון, “אבל נדמה לי שנהגתי בך בגסות בדירתי.”

“לא נורא” אמרה יוך, “ורק הסריח ממך אלכוהול. דרך אגב, היית לא-יצלח גמור. אבל זה ודאי משום שהיית שיכור.”

שמעון נדהם. הוא קימט מצחו. שתק רגע. ואחר גימגם “מותר לי לתת לך מתנה?” יוך הביטה בו בחיוך שקט. והוא אמר “הייתי לך טרדה רבה, ואת נהגת בי יפה. רציתי רק להראות כי הנני אסיר תודה.”

“טוב” אמרה יוך “אקבל. מה זה?”

שמעון הוציא את האצעדה.

“בחיי שהיה כדאי לי” אמרה יוך. “ואתה אל תצטער. לא קרה כלום.”

שמעון נמנע מהפגש אתה אחרי זה.

 

יד. עַרְפָּד    🔗

אכן, במשך מלחמת-העולם השניה היתה ארץ-ישראל שרויה באידיליה יחסית – יחסית לתקופוֹת השכנוֹת ויחסית לעולם הסובב. שמועות הטרידו. אֵבל הכביד. עתיד הביך. ובינתיים ניצלו הבריות את הצבא בלי בושה, וזה את זה בלי רחמים.

בשנת 1943 עבר על שמעון זעזוע חזק. דומה כי אין אדם יכול לשבת בשלווה. חוסר טרדה הוא מצב בלתי אנושי. שמעון הלך והקיץ מקפאון הסתיו של פרוצי-הלב. אי-משם באה על שמעון, או יותר נכון הביא שמעון על עצמו, צרה בשמלה. זאת היתה אסתר, נערה עגלגלת, בעלת עיניים חצופות ושיער מתבדר, ונודפת ריח תאוותני.

היא היתה בת שבע-עשרה וחצי, ורדפה אחרי הזמן בשוט. כך, יקירי. יש אנשים המתיראים מהזמן. לא פן יעבור, אלא פן לא יעבור. ומדוע זה? הן יש כל כך הרבה לעשות בזמן. יכולים לרקוד בו, ויכולים לשחק בו, ויכולים לפלַרטט בו, ויכול אתה גם לעשות בו ממון או להתכונן לבחינות (הוי, האנגלית הארורה הזאת, עם כל מורי הגימנסיה ביחד. לולא הקולנוע והחיילים האוסטראלים, מי יודע מה היה סופה של אסתר.) יש מה לעשות בזמן. ולכן יש אנשים המתיראים ממנו, פן לא יוכלו לעשות בו דים. השעות באות עליהם מאיימוֹת בריקנותן, כבדות, מעיקות, והם מוכנים להמלט מפניהן, לכל כיוון, לכל מעשה. מפחדן מוכנים הם גם להועיל, גם ליצור, גם לענג את הזולת. הם מוכנים גם להידבק בשמעונים.

שמעון לא היה כזה. הן מכירים אתם אותו. עתה הוא כמו בפרק הקודם, ורק מבוגר בשנה וחצי. הוא היה בחור רצין. רצין נורא. גם כשהיה מקבל נשיקה היה מקבל אותה ברצינות. ותמיד היה מהורהר. קשה לדעת על מה היה חושב כל כך. ואולי לא היה חושב כלל, ורק היה לו כאב-בטן?

הוא לא התירא מהזמן, מפני שהיה עסוק. הוא היה כל כך עסוק עד כי לא היה לו פנאי לרדוף אחרי נערות וגם לא לדגדג כלבים מאחרי אוזניהם. ולמסכן זה קרה מה שיקרה לכל הבחורים הרצינים והעסוקים. אולי מפני שהם רצינים ועסוקים כל כך. כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף.

אסתר היתה נערה ראשונה בחייו. כן. עד עתה היה הוא הצעיר. אסתר היתה כזאת (וכזאת היא גם כיום) שכל אדם הנפגש בה חייב לה, כשם שכל אדם מבוגר חייב לתינוק הנפגש לו בדרכו.

השעה היתה חצי הלילה. הוא לווה אותה לביתה. על המדרכת, לפני הפישפש, פנתה אליו. על פניו היה אותו חיוך אוילי שהיה מוכר לה כל כך ממחזריה הקודמים. כולם כך. חבל. אבל הרי כולם גם מהלכים על שתיים.

“ביום השישי” הודיעה לו.

ביום השישי היה שמעון נוהג לסעוד אצל ראשל. אבל מה לא יעשה למען אסתר? “בשעה שבע?” שאל בשקט.

“לא. זה מוקדם. בשמונה. לא: בשמונה וחצי.”

“אחכה” הבטיח. כן. הוא יחכה. כמו תמיד. והיא תאחר. כמו תמיד. אבל הוא יחכה. אם החלות לנפול, אין אתה נעצר בכוח עצמך עד שתגיע לבקעה.

“לאן תיקח אותי?” שאלה בחשדנות.

“עדין אינני יודע” הודה ברפיון. “אבל עוד אמצא משהו. אמצא” הבטיח.

“רק שלא יהיה משעמם” התרתה בו הנערה.

הוא חיכה כי תחמוק לחצר. היא היססה רגע, ואמרה “בוא, ניכנס פנימה”. והוא פסע אחריה. כי אסתר שילמה לו פרסים. לא שהיא עצמה שנאה את זה. להיפך: היא נהנתה מאוד מגיפופיו, וכן מגיפופי כל גבר.

באפלולית שתחת אילן חשפה את כתפה ולחשה “נשק לי פה.”

אסתר ידעה כי מושכת היא, ושמעון ידע כי נמכר לה. כבר באה עת שיֵדע. עלמה כה משועממת דין הוא שתהא מלכת ההרמון. האחרות אינן משתעממות, כי אין להן זכות לכך. ולהיפך: הן משתדלות לענין אותך, או – ההגונות שבהן – גם מתענינות בך.

“רק שלא יהיה משעמם.”

וזה כל כך קשה. ביחוד אם כל העת תלוי השעמום מעליכם ומאיים, וביחוד אם אין בינך לבינה אלא דברים שבינו לבינה.

הערב לקח אותה לתיאטרון. מה שהיה על הבימה לא ראה בדיוק, כי עינו התעקשה לפזול אל הפרופיל של אסתר; אבל היא השתעממה. זה היה ברור. וגם לא היה מי שיראה כי יושבים הם בשורה הראשונה, ובשורה הראשונה קשה לסבך אברים. ובכלל.

לפני זה, ביום השלישי, הלכו לקולנוע. גם שם לא ראה מה על המסך. אסתר צחקה פעם ופהקה פעמיים, והחזיקה בידיו כך שמרפקו הימני כאב. ואחר כך, בבית הקפה, לא היה מי שאפשר לדבר אתו. מלבד שמעון. כשכבר היו בחדרו היה יותר קל, כי לא היה צורך לתכנן מאומה. אלא שהוא כבר היה עייף.

וכעת לפניו יום שישי, ואין בהחלט לאן ללכת. בית-קפה עם מוסיקה של תקליטים – צריך לשבת. אולי תהיה חברה, ואולי לא. הירקון. מוכרחים לשבת. וחברה לא תהיה. מלבדו, כמובן. אפשר כמובן לעלות אל הגדה, ושוב אין צורך לתכנן מאומה. אלא שאם כן, למה זה הירקון? אין זה הוגן, מה?

ואולי יקחנה לאיזה מקום שרוקדים בו? כל עוד נעות הרגליים ויש רעש של מוסיקה אין עליך חובה לדבֵּר או לעשות דבר, ובינתיים עובר הזמן (שמעון החל מתירא ממנו) עד שמותר לך להשאר לבדך אתה. אבל היא תשתעמם. ודאי שתשתעמם. לרקוד הרי יכולה היא עם כל אחד, ולאו דוקא אתו (רק לרקוד, שמעון?). לא. אם יוצא היא אתו, עליו למצוא לה משהו מיוחד. כמו למשל – מה?

שמעון, במבוכתו, עשה מה שעושים כולנו במבוכתנו: הוא פנה אל מומחה, לשאול בעצתו. הוא צילצל אל מושו.

“האַלוֹ, מושו? זה שמעון. הגד, מושו: מה עושים לבחורה שלא תשתעמם?”

“משקים אותה שמן-קיק” יעץ המומחה.

לא. בדחן עצה לא יעוּץ. הוא מתחכם, אבל איננו חכם.

מי באמת מבין בענינים כאלה? אולי ברוך? הוא דון-ז’ואן איום. לפחות לפי הסיפורים שהוא מספר. לדבריו נפטר מגיוס בגלל ממזריו הרבים. לידו ודאי אין הנערות משתעממות. שְׁקָרָיו בלבד…

“האלו, ברוך? זה שמעון. הגד, ברוך: מה אתה עושה לבחורה כשהיא משתעממת?” (את תשובתו של ברוך אי אפשר להדפיס.)

“לא. ברצינות” אמר שמעון, “מה עושים לה?”

“שמע לי” השיב ברוך ברצינות, “כשבחורה מתחילה להשתעמם זה סימן שצריך לגמור אתה: מהר. אם לא, תגמור היא אתך. תן לה נעל באחוריה. מבין?”

זה נשמע כבינה. גם שמעון יכול היה להבין את הדבר. אבל הרי זה כמי שמציע תרופה לשבר לב – סרוּס. לא, לא. הוא ישאל את – מי? אה, ודאי. את דויד.

דויד הרי כבר נשא אשה. מי שנושא אשה מתחייב לעניין אותה כל ימיה, עד זקנה ושיבה. לולא כן – לא היתה נשאת לו. איך יעניין אותה, אם בממרורים או בטרדנוֹת או במריבות או ברטינה – זה כבר ענין להסכמה הדדית. אבל לעניין אותה חייב הוא. ואין חכם כבעל הנסיון.

“האלו, דויד? שמע. שמעון מדבר. כן. לא. לא בענין הכסף. אוף, הקשב רגע. שמע, דויד. אבל ברצינות. ראה: מחר אני יוצא עם בחורה. כן, כן. מותק. אבל הבט: היא כזאת שמשתעממת. משתעממת נורא. ואני צריך שהיא לא תשתעמם. בנת? ובכן לאן לוקחים אותה?”

דויד לא ענה מיד. בטלפון נשמע זימזום חרישי, כמו חרקו מחשבותיו של דויד. ודאי חושב הוא, חושב בחזקה. או לפחות מנסה הוא לזכור מה היה הוא עושה במצבים כאלה. “אי, חשב דויד, איכם הימים הטובים?”

“יודע מה?” אמר דויד. שמעון לא ידע מה. “זה קצת קשה. שולה אף פעם לא השתעממה, מפני שתמיד עשיתי לה צרות. אבל הבט הנה. אולי נשאל אותה? היא בחורה, אם כי היא אשתי. ובחורה צריכה לדעת. בחורות תמיד יודעות.”

“מ…” אמר שמעון לטלפון, “אולי אתה צודק.”

“ובכן” אמר דויד, “בוא אלי הערב. נשאל את שולה.”

שולה היתה מלאה אהדה, וכדרך נשים, שמחה מאוד להתערב בעסקי זולתה. היא שאלה, קודם כל, איזה פרצוף היא אסתר (משל רופא היא העושה בדיקה כללית).

“יופי של בחורה” אמר בעלה.

“מנין אתה יודע?” זקפה עליו שולה עיניים חשדניות.

“האין את רואה שהוא מאוהב בה? סמכי על טעמו.” שמעון הסמיק.

חבל שאסתר לא היתה כל כך יפה, לוּ היתה, היה הענין נראה פחות טפשי.

“אולי תביא אותה אלינו” הציעה שולה לשמעון.

“ברצון הייתי עושה כך” אמר שמעון, “אבל היא אומרת שאיננה רוצה ללכת אל זוגות נשואים.”

“בעצם, מה הבעייה?” התחילה שולה פתאום מתחילה.

“בוקר טוב” אמר דויד. “הוא צריך לצאת אתה מחר בערב, וקיבל ממנה התראה: שלא יהיה משעמם. כעת את מבינה, גולם, כלומר בובה, מותק, מותק. אי.”

“ואיך תמיד?” שאלה שולה, והירפתה מאוזן בעלה.

“מספיק בקושי” אמר שמעון.

“אתה יודע מה?” אמרה שולה. לא. הוא לא ידע מה. משפחה זאת שואלת תמיד אם אתה יודע מה. “אתה צריך, אחת ולתמיד, לחסל את המצב הזה. שמע לי: העמד אותה כך שתצטרך היא לעניין אותך. מבין? או שאין לדבר סוף.”

“טוב. אבל איך?” תהה דויד.

“אל תכין כלום. כשתפגשו מחר, והיא תשאל אותך ‘לאן?’ ענה לה ‘לכל מקום שתרצי’. ואם תאמר הי ‘מה? לא הכנת כלום?’ תענה לה ‘אם את יוצאת אתי, זה בגללי ולא בגלל המקום שנלך אליו.’ מובן? כך תאמר לה.”

“אוֹ-הוֹ” אמר דויד. “זה חזק. נדמה לי שאני זוכר דבר דומה לזה. האם לא אני…” הי, שולה?"

“בדיוק” אמרה שולה. “ואז התאהבתי בך.”

באמת התאהבת בי פעם?" תמה דויד. “ואני עדין לא הרגשתי בזה.”

“ובאמת לא להכין כלום?” הפסיק שמעון את המריבה בחיתוליה.

“כלום-כלום” אמרה שולה.

“רגע” אמר דויד. “אם נלך לפי ההיסטוריה, זה לא בדיוק כך. אני זוכר שאז הכנתי משהו. נדמה לי שזה היה איזה קונצרט של תקליטים שעושים רושם.”

“ובכל זאת נשארנו בבית” אמרה שולה. “חבל. במקום קונצרט נעים היה עלי להקשיב לפיטפוטיך. ואיך התפארת אז. שמעון, אינך מכיר אותו.”

“לא חשוב” אמר דויד. “העיקר: אתה הכן לך דרך נסיגה. כדאי. זה מוסיף בטחה עצמית. אתה יודע? כמו אסטראטגיה.”

עד חצי הלילה החזיקו שולה ודויד בשמעון ומזגו לתוכו אומץ עם קוניאקים, וסיפרו לו וזה לזאת אלף לילה ולילה על חיזורם ועל מה שקדם לו.

למחרת, אחרי הצהרים, התרוצץ שמעון בעיר וסידר תקליטים (גראמופון-ראדיו נאה היה לו בדירתו), וכל מה שדרוש כפרפראות לזה, עד שעייף ככלב. ואז חזר לדירתו, והשתרע על הספה להשיב את כוחו.

הוא החזיק בידו ספר, אבל לא קרא בו. הוא שינן לעצמו את הטכסט של השיחה עם אסתר הערב. היא תאמר. הוא יאמר. היא תאמר. הוא יאמר. ואולי. לא. ודאי תאמר. שולה אמרה שתאמר. שולה היא בחורה, והיא יודעת מה אומרות בחורות.

ונרדם.

ופתע התעורר. בחדר היתה אסתר.

“חבל שהתעוררת” אמרה. “רציתי להעיר אותך בנשיקה.”

“ובכן אני ישן,” אמר שמעון.

“לא. קום.”

הוא קם, ופילבל בעיניו. היא הבטיחה לבוא בשמונה וחצי. האמנם כבר כל כך מאוחר? עוד האור רב.

“מה? כבר שמונה וחצי?” שאל.

“לא” אמרה אסתר. “כעת שש. הבט. שמעון: הכנת משהו להערב?”

אהה. הנה הרגע המתאים. בדיוק כמו שאמרה שולה. אומץ, שמעון, אומץ. רק לא לאבד את הטון. הוא עצם את עינו הימנית עד חציה, והעלה על חצי פניו חיוך של ביטול, כדרך שעושה מה-שמו בקולנוע.

“לא” אמר שמעון. “לא הכנתי כלום.”

“מצוין” אמרה אסתר. “באתי להודיע לך כי לא אוכל לצאת אתך הערב. צריכים לבוא אלינו אורחים.”

ולבית אסתר לא היה שמעון ניכנס. פעמים אחדות עשה זאת, והספיק להכיר את הוריה. אמה נשאה חן בעיניו, בגלל היותה אומללה, כי האב היה פקיד ב“תנובה” או ב“המשביר” והיה מרבה בנסיעות ודרך אגב גם בניאופים. אסתר סיפרה לשמעון בסוד כי יש לה אח “בלתי חוקי” אי-שם בעמק. האב היה גבר רחב- כתפיים ומיטיב זמר, קצר-קומה וארך-חוטם. האֵם היתה פרצוף קמוט, דחויה למטבחה, וגם בנה הצעיר, נער קיפח בגיל ההתבגרות, היה משגיח בה רק כשחש רעב או צורך להחליף חולצה.

ההורים היו בדעה אחת: כי שמעון איננו בשביל אסתר. לא שהוא ספרדי, אלא שהוא עשיר מדי. וגם מה לה לחשוב על נישואים בגילה? עוד רבה הדרך לפניה. הנה שמוליק. הרבה יותר מתאים לה. אסתר טעמה גם את שמוליק, והחליטה כי שניהם כאחד טובים, ובינתיים לשמעון הממון ושמוליק יכול לחכות.

שמעון היה שרוי במוסר המיני של דור עובר, ולא השיג כיצד סובלים הורי אסתר את יחסיהם הגלויים מעט מעט חדר בו כי מומחיותה של אסתר בעניני אהבים באה מרוב אימון, והיא גם לא כיסתה את הדבר. שמעון, ככל אדם מתוסבך, היה קנא, וידיעה זאת עלתה לו בעינויים. מנוחת-נפש באה לו רק בסערת חשק.

ואסתר, שדירת הוריה היתה צפופה, עשתה את דירת-שמעון מחנה קבע. צריכה היתה להתכונן לבחינות, ולכן היתה מביאה את ספריה, ויושבת בדירתו בהעדרו. אם למדה או לא, קשה היה לקבוע. כי הירבתה להשתמש בגראמופון היה ברור. מרבץ זה נעם לה, ופעמים לא היתה נפרדת משמעון עד הבוקר. אז היה שמעון בא למשרד כשעיניו אדומות והוא מפהק. אליהו נד בראשו. “שמעון” אמר, “גם אני הייתי צעיר. אבל לא יותר מדי.” (שמעון האמין לו.)

שמעון נכנס למבוי סתום. לחרוג ממנו צריך היה לקרקר קיר. אך למזלו באה אסתר עצמה לעזרתו. פתע גילה כי מערימה היא עליו. פעם קראה לו “שמוליק”. פעם סיפרה לו משהו והפסיקה פתאום, נבוכה.

“אסתר” שאל שמעון, “את אוהבת אותי?”

“בודאי” אמרה אסתר. “אלא מה?”

“כוונתי: האם – האם את אוהבת רק אותי?”

“ואת מי עוד אוהב?” התממה אסתר.

“זה איכפת לי מאוד אם את מתעסקת עם עוד מישהו” גימגם והודה.

“מה אתך? מדוע זה עולה בדעתך? מה אתה חושב שאני?”

שמעון כמעט ענה לה אמת. תחת זאת אמר “חמודה.”

אסתר כמעט שאמרה לו “ואתה צבוע.” תחת זאת אמרה “נחדל מכל הענין. ובכל עוד לא הספקתי כלום. אוי ואבוי לך. את הבחינות לא אעבור. למזלי המורה הוא כך. אני מפשילה קצת את השמלה והוא כבר לוטש עיניים כל הזמן.” אכן היה למורה מה לראות. אבל, שמעון מי היא שעושה דברים כאלה?

שמעון סעד בשבת בצהריים לבדו. שתי כוסיות ערק לא הספיקו לשפר הרבה את הרגשתו, והוא חשב לאן יוכל ללכת ולברוח מבדידותו. פתע נאחזה מחשבתו בשרה. בתה הבכירה, אורה, כבר היתה בת חמש. שרה תשמח אם יקח את הקטנה לטיול של אחרי-הצהריים.

אחרי הטיול הושיבו את אורה לסעוד בחברת הדוד שמעון, בעוד שרה מטפלת בתינוק.

“עוד תספיקו להצגה הראשונה” אמר שמעון. “אני נשאר עם הילדים.”

“אבל לא נשיג כעת כרטיסים” אמרה שרה.

“סמכי על נסים. הוא משיג הכול.” זאת היתה אמת. נסים היה ספָּק לצבא, ותפקידו היה להשיג הכול. נסים חייך. “הזדרזו” אמר שמעון, “ותספיקו.”

אין זה קל להזדרז כשמטפלים באינוונטאר החי. סוף סוף היה התינוק במיטתו ואורה הבטיחה לא לעשות צרות לדוד שמעון.

“צייר לי” ביקשה אורה.

שמעון צייר פרפר ואחר כך בובה, והנה ראה כי פני הבובה מוכרים לו.

“מה שמה?” שאלה אורה.

“אסתר” אמר שמעון. “כעת ציירי את.”

“לא” אמרה אורה. “ספר לי סיפור.”

הסיפור היה ארוך ומסובך. הוא התחיל בכיפה אדומה, אבל סטה מן הזאב, כי שמעון לא אהב קאניבאלים, ועבר למרבד-הפלאים, ושמעון טס מעל תל-אביב והציץ מעל גגותיה. ואז בא הרואה-ואינו-נראה, ושמעון נכנס לבתים וחדר לחדרים וראה את שכיסוּ ממנו, וידע בדיוק מה עושה אסתר בשעה זאת, ושמע את צחוקה, והפסיק את הסיפור.

“כבר מאוחר” אמר. “לכי להתרחץ.”

“עוד קצת” אמרה אורה.

לפי הכללים שלמד שמעון מהורים אסור להירתע. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, והמשמעת הלכה לעולמה. “לא” אמר שמעון, וריכך את סירובו: “אבל כשתהיי במיטה אבא ואשב לידך. לכי להתרחץ.”

את הדוד שמעון קל לרמות. מרחץ כזה לא היה עובר את בקורתה של אמא. אחרי כמה השתמטויות, שילדים מומחים גדולים להמציאן, הגיעה אורה למיטתה.

“אמרת שתבוא ותשב על ידי” הזכירה לו, כי שמעון בדק אם הניחה את בגדיה במקום, ונטל לידו ספר. אורה ידעה כי ספר קשור בישיבה בכורסה שבחדר האחר.

“רוצה לשיר לי שיר?” שאל שמעון. הקטנה הרימה קולה במלוא הגרון, ושמעון נבהל. “לא בקול רם” הפסיק אותה. “תעירי את גילי.”

שמעון הסתכל בה. יצור זה עתיד לגדול ולהיות עלמה, כמו אסתר. וגם היא תהיה בוגדנית. רוצה אתה להביא הבעה בפניהן, עליך לעורר את צחוקן או את בכיין. אם לא, נסגרות הן מאחרי מסכה.

כשחזרו שרה ונסים עיכבו את שמעון לכוס תה. בעשר וחצי עוד ביקשוהו להשאר, אבל מדעתו כי על שרה להשכים, התנצל וקם ללכת. שרה לוותה אותו אל הדלת.

“קרה משהו, שמעון?”

“כן” הודה שמעון. “אבל אל תדאגי. זה יעבור.”

“נערה?” שאלה שרה. “צר לי. אולי אוכל לעזור לך במשהו?”

“כבר עזרת הרבה” אמר שמעון. הוא הניח את ידו על הידית ופתע אמר “הגידי, שרה: העלה בדעתך פעם – לבגוד בנסים?”

“אל אלהים” תמהה שרה. “מה זה עלה בדעתך? מדוע אתה שואל?”

“רציתי לדעת מה הוא המביא בני-אדם לבגידה.”

“אופיים” אמרה שרה. “טוב שנפטרת ממנה.”

“לוּ כך. היה טוב” אמר שמעון. “חוששני שהיא נפטרה ממני.”

שמעון לא אבה לחזור לדירתו. היה בה משהו שדחה אותו. הוא שוטט ברחובות, והגיע לפינת הרחובות בוגרשוב והירקון. רצה לרדת לים. המקום היה דחוס חיילים ומואר מכל עבריו, חרף ההאפלה. האטמוספירה רבה כבדה, אירוטית, ורחשה בליל קולות אדם, קטעי מוסיקה ותנועת מכוניות עם אורותיהן הכחולים, המסנוורים.

שמעון עבר אל המדרגות המורידות לרחבה. על המעקה ישבה עלמה, מוקפת שלושה חיילים. היה ביניהם משא ומתן מסחרי, באנגלית.

“זה ארבע לירות כל אחד. אבל כל שלושתכם בעשר לירות” הודיעה העלמה.

“אינך שווה את זה” אמר אחד החיילים.

“אתה יכול לקבל אחת בפחות, וגם עגבת באותו מחיר” אמרה העלמה.

“מי נבהל?” אמר החייל. יש פי-אֵי-סי מעבר לפינה. אין את נראית כה חריפה."

שמעון כבר היה מעבר לתחום שמיעה. בקטע שיחה זה ששמע הפליאוֹ קודם כל המחיר. אחרי כן תהה לעצם העובדה כי יחסי-מין הם ענין מסחרי. תמיד היה מתפלא על זה. עתה נדמה לו כי גם הוא שילם מחיר. אסתר לא אהבתו.

הוא נשען אל מעקה-המתכת, והביט לים. קשה היה לו לטרוד ממחשבתו זכרונות אירוטיים – כתף, כתפיית-חזייה, תחתוני אישה תכלכלים. שמעון ניער את ראשו וניסה לחשוב על עבודתו ביום מחר. ומה עושה אסתר עתה? ודאי יצאה עם אותו שמוליק מן הקולנוע – והיא דבוקה אליו כאשר היתה דבוקה אל שמעון. יד גבר אחר אוחזת במותניה. האם חוזרות הנשים על שיטותיהן בחברת גברים? ודאי. וכי אין אתה חוזר על עצמך, שמעון, בחברת נשים? ואסתר תנהג כך, וכך, וכך, ותאמר כך, וטעם שפתיה יהיה כך, וריח בית-שחיה יהיה כך, ומגע שערה מאחרי אוזניה יהיה כך – ליד אחר. האם גם לו עוצמת היא את עיניה באכסטאזה? ידי שמעון אחזו בצינור בחוזקה. האם גם אל ההוא מצודדת היא מבט מחייך? האם גם אותו היא חובקת בזרועותיה?

תמיד יש אפשרות, או תקווה לאפשרות, לבריחה מן הזולת. אבל אנה יברח אדם מעצמו?

מרחוק הסתמנה יפו כמגיחה מן הים, וים זה כרע בכובדו מתחתיו. מאחרי שמעון עברו אנשים זוגות. באפלה נהגו חירות רבה. אפשר אחד מזוגות אלה הוא אסתר ושמוליק? ואולי כורעת היא כעת מתחתיו, ועיניה עצומות והיא –

שעה ארוכה חיפש שמעון בית-מרקחת פתוח.

“תני לי משהו לשינה” ביקש מהרוקחת המנומנמת.

שמעון הרבה לנסוע לירושלים, ונפגש כמה פעמים עם ז’ורז', שעזר לו הרבה בעיסוקיו עם אנשי השלטון.

“עודך דבוק בתל-אביב?” שאל ז’ורז'.

“כן, דודי. אם כי —”

“אה.”

“דומני כי אין אני מבין את הדור הצעיר.”

ז’ורז' העלה חיוך רחב. “ובן כמה אתה, בני?”

“לא זה. החושב אתה כי בחברת לבנונים הייתי מתמצא יותר?”

“אני מקווה שכן. כל מין למינהו.”

“בתל-אביב מחשבותיהם מסחריות.”

“תכונה יהודית היא.”

“האומנם? חשבתי כי כל העולם נעשה מאטריאליסטי.”

“לא. המזרח לא. אין מקומך במערב. תל-אביב היא סרטן מערבי. אצל אלה אין קשר בין אנשים חוץ מהקשר המסחרי. אין לויאליות ואין כלום חוץ מהאינטרס המסחרי.”

מסיחיה זה אך נשאה לאיש. ואם זה לא היה חשבון מסחרי, לא ראה שמעון כל נימוק אחר לנישואים. כי מסיחיה נשאה לקרוב-רחוק מן הלבנון, וכמעט לא נפגשה אתו עד נישואיה. ז’ורז', כנראה, מדבר על מה שצריך להיות ולא על ההווה.

ובכן יכול אדם לקנות אהבה. המחזר מוותר מממונו – אם בדורונות או במוהר או באתנן או במזונות או בהפסד מכושר עבודתו. אדם חייב לקנות את אהבתו. אם כן, מה טעם בוחל אתה בזנוּת? הרי זאת הצורה הישרה ביותר של קניית אהבה, ואותן נשיקות, ואותו לחש, ואותם מגעים רוטטים – אפשר לקנותם במחיר.

“דודי, האם, לדעתך, אפשר לקנות אהבה?”

“אוי לה לאהבה הנקנית” פסק ז’ורז' מה שנשמע כציטאטה מספר בן המאה שעברה.

“האין כל אהבה נקנית?”

“אולי במערב,” אמר ז’ורז'. “אולי אצל האמריקאים. פה, אצלנו, יש משהו יקר מממון.”

“יקר מממון? ובמה אתה מודד את ערכו?”

“במה שאתה מוכן להקריב בשבילו” פסק ז’ורז‘. שוב נשמעו דבריו כציטאטה. ז’ורז’ כבר תפס מה עבר על שמעון. אבל לא מצא דרך לקרב לענין בלי שיפגע באחיינו. “אקווה כי אין אני מגרד פצעך אם אעיר כי לדעתי לא מצאת את האדם הנכון, שַמעוּן. כל מין למינו. הנערות היהודיות אינן בנות מינך.”

“דבר זה עלה גם בדעתי” אמר שמעון. “אלא שעדיין לא ראיתי מי הוא מיני.”

“ואנחנו?” תהה ז’ורז'.

“כלום היית רוצה שאשא את מסיחיה?”

“מאוחר לדבר על זה” אמר ז’ורז'. “חבל שלא עלה בדעתך מקודם.”

“ובדעתך עלה?” דחק בו שמעון, כי ז’וזפין לא הית נשואה.

“כן” אמר ז’ורז' אמת. אבל רק חלק מהאמת. רעיון זה עלה בדעתו רק לדחותו. עם כל אהבתו לשמעון לא רצה ז’ורז' כי ישא שמעון את ז’וזפין. אחת מפני שמרים היתה נוצרית אדוקה, ושתיים מפני שחשש פן לא יסתגל שמעון לגבולות תפיסתה של ז’וזפין, ושלוש מפני ששמעון לא היה ככל האדם.

“ואם ארצה לשאת אשה” אמר שמעון. “ודבר זה עלול לקרות ביום מן הימים. נאמר בעוד כמה שנים. איפה אמצא לי אשה, לדעתך?”

“במקום שממנו באה אמך. בבירות” השיב ז’ורז'.

לא בירושלים, חשב שמעון.

אליהו הוא שהעיר לראשל כי שמעון נבוך. פני העלם דלו, והוא היה מפוזר. “יד אשה בדבר” אמר אליהו. “ראי אם תוכלי לעוקרה מלבו.”

דברים אלה קיבלו אישור מסיפורה של שרה. ראשל קראה לשמעון אליה.

“מעיק עליך משהו, בני” אמרה ראשל, בערבית.

“כן, מאמא. היתה לי אהבה, ובגדה בי” אמר שמעון בלחש.

התשובה הישירה נטלה מראשל את היכולת להמשיך בשיחה כתוכניתה. היא חשבה קצת, ואז נשאה עיניה אליו ואמרה “זה יעבור. עם הזמן. איש לא יוכל לעזור לך, שמעון. חשבתי אולי אני אוכל לעשות משהו. אבל אני רואה שלא. בינתיים השתדל להיות בריא ועסוק.”

“כן, מאמא. באמת זה לא איכפת אם אין זה אלא מקרה.”

“מה כוונתך?”

“דברים כאלה עלולים לקרות, לי כלכל אחר, אם כי אין איש רוצה להודות בכך. אבל תמהתי אולי קרה לי הדבר רק בגלל שאין אני מבין את העלמות שפּה.”

“ומה יש להבין בהן ואין באחרות?”

“אינני יודע. מוּסרן איננו נראה לי. באמת, מאַמאַ, אולי רחקו ממני.”

“הבלים. רוח היא העוברת. בגלל המלחמה.”

“יתן ויהיו דבריך אמת” אמר שמעון, וראשל ראתה כי לא שוּכנע.

ספר שני: אֲנָשִׁים בְּלִי עָם

 

א. בַּמִּדְבָּר    🔗

בפברואר 1945, עם תנודות החזית באַרדנים, עדין עשה אליהו בדרך אגב כמה מאות לירות במכירת “מלכים”. באפריל של אותה שנה כבר היה מירוץ בין הרוסים לאמריקאים על כיבושים באירופה. בשמונה במאי חגגה תל-אביב את שביתת-הנשק.

למעלה מחמש שנים נמשך הסיוט. בתקופה מסוימת חדרו הגרמנים לטריטוריה המצרית. זמן מסוים שלטו בסוריה. אכן היו הזדמנויות רבות לפּחַד, כי סכנת כיבוש נראתה סכנת השמדה. רבים מתושבי הארץ שירתו בצבא הבריטי. לרבים מתושבי הארץ היו קרובים יהודיים בארצות הכיבוש הגרמני. עם שביתת-הנשק באה גם תקווה ליבוּא מוגבר, אחרי הגבלות הצריכה של זמן המלחמה.

ביום הנצחון היתה התלהבות גדולה. היתה תואנה לסביאה.

שמעון, שהסתגר מן הפּחד בזמן המלחמה, לא נסחף בשמחת השלום. להיפך, ככל שהגיח מפקועתו עלה בו פחד. במשך המלחמה נגלה כוח המצאה רב בטכניקה של הרס. תקציבים עצומים הועמדו לניסויים. נוצרו המוסדות לריכוז כוח. בכל הארצות נעשו האנשים פרטים קטנים תחת מרוּת מרוכזת, רחוקה ואלמונית. עד כמה יחזור לאדם חופשו? כי גם אם יוכל להתמרד, כיחזקאל זה, האין הוא מסתכן בפורקוֹ עול? ומה כוחם של העמים הקטנים מול מרכזי הייצור?

בין שביתת-הנשק באירופה לשביתת-הנשק באסיה היו בחירות לפּארלאמנט הבריטי. הציונים, שתלו תקוותיהם בשינוי הממשלה הממשלה הבריטית, אוכזבו מיחסה של הממשלה החדשה, ונטו לנקוט אמצעי לחץ כלפּי הממשלה המאנדאטורית. כבר היו בהם רבים שרצו לחסל את המשטר המאנדאטורי מעיקרו, ולהעמיד במקומו שלטון יהודי בארץ-ישראל או בחלק ממנה.

אותו זמן כבר היתה הליגה הערבית מוסד מוּכּר למאבק עם הציונות, והחָבר המכריע בליגה זאת היה משרד-החוץ הבריטי. יחזקאל יצא למלחמה מחודשת.

מלחמה זאת לא היתה מכוּונת נגד “הערבים”, ובכל זאת ראה שמעון לאן היא מובילה. עלה בו פחד מפני האפשרות כי יחזקאל עלול עוד להצליח במידת מה, כי אנשים כיחזקאל עלולים להכריע, ולוּ גם במעט שבמעט, בגורלו.

ופתע, ותבוא האימה הגדולה.

אחרי יום קיץ חם ומטריד מצא שמעון את עצמו לבדו בחדרו, והנה הוא מוכֶּה זוועה, כמעט משותק מאימה.

עתה כבר הורגלנו לרעיון מציאותה של הפּצצה האטומית, אך ביום שבו נודעה לעולם זיעזעה את כל מושגי הבטחון. אנשים שמעו, התפלאו, תמהו, ופתע נדהמו, כי מצאו עצמם נתונים לחסדם של כמה אמריקאים. לא היו הללו חשודים ברצון להרס. היתה עליהם מרות מסוימת. אבל יכול יכלו לשחרר עליך ברגע אחד, מתוך שמים בהירים, בלי כל אות מוקדם, בלי שתהיה כל אפשרות להמלט, כליון חריף, מידי, גמור, בו תיהפך לאנרגיה – כי גם חומר כלשהו, גם אפר או בּוֹץ או סרחון לא ישארו ממך, כמו לא היית כלל. גם שמץ דבר לא יוותר – לא ספר, לא בנין, לא זכרון, לא עלה חרוך ולא צאצא. הכול ימחה תוך שניות, או גם בכהרף עין. בעוד לא תספיק להשמיע אוֹי.

וכוח זה נתון בידי אדם? אדם יכול להיות שיכור. אדם יכול לקלקל עיכולו או להסתחרר. אדם עלול להשתטות בגלל כל סיבה קטנה. הטיה קלה של ההגה, עיטוש שלא ציפה לו, וגם אם אין בכוונת איש להזיק לנו, גם אם אין לו נגדנו מאום, וכבר לא נוכל לבוא בטענות, ולא יהיה מי שיבוא בטענות בשם זכרנו, אם יהיה מי שיזכרנו כלל.

שמעון נזכר במחנות ההשמדה. ובכן היתה זאת אמת. אפשר להשמיד כך, בשיטה ובסדר, מיליונים בני אדם. שמעון נזכר בלילות האזעקות, בהפצצת חיפה בלילה.

שמעון ניסה לצייר, לברוח אל תחומו, ולא העלה דבר. הוא שכב במיטה, התכסה מעבר לראשו, וקווה לישון. זמן מה דימדם או הירהר, חלם משהו מסובך, קרא כמה מלים בספר, בחן את פניו בראי, הכין לעצמו תה תקיף.

עד שהגיח אור שחר. עתה נרגע מעט. הרחוב השמיע תנועותיו הראשונות. מה זה היה לו? אה, כן. הפצצה האטוֹמית. ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג. אין אנשים יושבים ומצפים להשמדתם.

שמעון לא היה מאותם, הרוב העדרי, הסומכים על “מה שיקרה לכולם” ו“צרת רבים.” ובכל זאת היתה המנוחה שמסביבו מרגעת.

הוא גילגל את העובדות בהירהוריו, ואותה אזהרה על קץ הציביליזאציה חזרה וניעורה בו. ושמא קץ העולם הוא המתבשר? לפחות השטח הזרוע הוא הקרב לקץ קיומו. אותה טכניקה ארורה הגיעה לאבסורד.

הטכניקה הארורה. פעם ניסה דויד להשפיע על שמעון שיקנה מכונית. “זה שאין לך מכונית, זה מצמצם את אופקך” אמר דויד. “ראה. רוצה אתה להגיע לאן? לאנטיוכיה? שב במכונית, ובעוד עשר שעות אתה שם. פשוט מאוד.”

דויד כה נלהב לרעיון עד כי הציע לשמעון שילַמדוֹ לנהוֹג. באחת השבתות הושיבו את שולה במושב האחורי ויצאו אל מחוץ לעיר. הסביר דויד לשמעון את תפקידיהם של כמה חלקים בעלי שמות משונים, והוכיח כי הכול פשוט מאוד.

“המכונית נוסעת בעצמה. אתה צריך רק לפקוח עליה עין, וזה הכול.”

החליפו מקומות, ושמעון, בעזרת דויד, התניע את המכונית, ולחץ על הדוושה. המכונית הלכה ונעצרה, הלכה ונעצרה, עד שקיבלה תנועה חלקה. שפתי שמעון היו הדוקות ועיניו מצומצמות, בעוד שולה משלחת בו מחמאות מאחריו וידו השמאלית של דויד מרחפת בקרבת ידיו.

פתע הזדעזעה המכונית בקול נפץ מתכתי. דויד שלח זרוע אמיצה ומשך בבלם.

“חמור!” רעם קול.

“אידיוט” השיב לו דויד.

“איך אתה נוהג?” קרא איש שיחו של דויד.

“כמו בן אדם, ולא כמוך” הודיע לו דויד.

עתה עמד דויד בחוץ ואמד את הנזק. שולה עמדה לצדו, והתכוננה להיות עזר כנגדו בקרַב המלים. שמעון חפץ בכל לבו להיות במקום אחר.

הנהג האחר גם הוא עמד מחוץ למכונית, ובחן את הנזק.

“עיקמת לי כנף” אמר דויד.

“אני עיקמתי לך?” רתח האחר. “ראה מה עשית לי!”

דויד נטל לפיו סיגריה, וחיפש בכיסיו.

“אולי יש לך גפרור?” אמר לנהג האחר.

אחרי שהצית את הסיגריה המליץ לפני האחר על מוסך טוב (שלו עצמו) והודיע כי יכולים הם להמשיך, שניהם. הנזק אפסי.

אבל שמעון סרב להמשיך בשיעורו. שולה ישבה ליד ההגה, ודויד תיאר להם בפרטות אסון-דרכים שבו כמעט נהרגו שלושים ושניים איש ושני ערבים.

שמעון, זריז-האצבעות, לא היה מסוגל להחליף נתיך שפקע. הוא שנא את הטכניקה המודרנית כפי שיכול לשנוא אותה רק מי שלא ניסה להתקיים בלעדיה.

אבל יש המתקיימים בלעדיה, והם אינם רחוקים.

כשהביע הֶר דוקטור פלאום, שישב ולמד ערבית מתוך אלף לילה ולילה, את הערצתו “לספרות הערבית הכבירה”, הטיח שמעון בפניו כי אלף לילה ולילה אינה יצירה ערבית כלל. שמעון היה מלגלג על האירופים המתפעלים מן האכסוטיוּת של ה“בזאר” בעיר לבאנטינית או משירים אירופים על “בני המדבר”.

“אתה מתפעל מן המדבר רק מפני שגרמני אתה” אמר לדוקטור פלאום. שמעון היה בן לאם לבנונית. ראינו את הלבנון מקבל את פני ההאשמים. כל ספר אלמנטארי על התפתחות הציביליזאציה יסַבר לקורא את פרשת קין והבל ופלישות הנוודים לישוב, ואין טעם להעריך בכך. שמעון לא היה ערבי לאומני, ולפיכך לא נהה אל המדבר עד אשר נדחה אליו.

הרצון לברוח מתוך השטח הזרוע בא בו עקב סיומה של מלחמת העולם. את הכיווּן לבריחתו קיבל מדודו ז’ורז'.

בדצמבר הציע אליהו לשמעון כי יצא לחופשה. שמעון רצה לרדת ליריחו, ובדרכו התעכב כמה ימים בירושלים.

“עודך מצייר?” שאל ז’ורז'. “יפה. אין לנו ציירים רבים. רק היזהר מהיגרר אחרי האסכולות המערביות. עתה גילוּ אלה את האמנות האבסטראקטית. היודע אתה מה היא? היא הערבסקאוֹת. אבותינו גילוה לפני מאות שנים.”

שמעון הביע דעה כי תגלית זאת היתה כפייה דתית של האיסלאם.

“אל תרתום את העגלה לפני הסוס” אמר ז’ורז'. “האיסלאם לא היה אוסר על ציור החי ופיסולו לולא נגַד הדבר את הרוח הערבית.”

שמעון תהה אם אמנם תרבות האיסלאם ותרבות ערבית הן מושגים זהים. “החושב אלה את הארדיכלות המוסלמית לתוצרת ערבית?” שאל. “דומני כי יש בה מביזאנט ומן הטאטארים יותר מאשר ממדבר ערב.”

“השפעות. רק השפעות” אמר ז’ורז'. “היסוד היה ערבי.”

כל תנועה לאומית היא רומאנטית, משום שכל תנועה לאומית מבוססת על “עבר מפואר” ועל חיטוט בספרי היסטוריה. שמעון עמד מול השאיפות הרומאנטיות של ארץ ארם. כשם שהעלתה הגימנסיה היסטוריה לפי תפיסתה, כך העלה ז’ורז' היסטוריה לפי תפיסתה של התנועה הלאומנית הערבית, מקבילה לתנועה הלאומנית הציונית ורומאנטית לא פחות ממנה.

וכשם שיכול ז’ורז' לשאול “מה סוף סוף זכותם של היהודים להיאחז בחבל ארץ זה?” יכול גם שמעון לתהות “ומה זכותם של תושבי חבל זה להיקרא ערבים?” או “מה הקשר שיש בין תושבי ארם לבין תושבי מצרים, תימן, אלמע’רב או סודאן?”

אכן, יש קשר. הקשר הלשוני. והוא קשר חזק. יש גם קשר דתי, ויש גם דמיון בצורת החיים בין תושבי בגדאד, קאזאבלאנקה, עדן וחרטום.

הלשון הערבית “הטהורה” מקומה בערב. הדת המוסלמית מקורה בערב. וערב היא מדבר, הלא-מאומה הבראשיתי, שסביבו צריכה להירקם הרומאנטיקה של הלאומיות הערבית, במידה שהַזיקה הלאומית היא ערבית באמת.

מרבית הבריות אינם יכולים לתפוס הסבר מקיף לאדם או לתנועה (אדם במקובץ), ומה שקלטוּ תהיה מלה או סיסמה שנאחזה באוזנם, והמשמשת להם מפתח. מושג-מפתח זה הוא הפוקח את עיניהם. מאחריו מסתתרות דעותיהם המוקדמות. לגביו כבר נקבע יחסים מזמן. שיטת הדימאגוגיה היא להשחיל מושגים כאלה, כמעט זהים, עד שייקבע יחס השומע לגבי מושג חדש.

“התנועה הרומאנטית. היא מצטיינת ב –, ב–, וב –. היא העלתה –, היא התנגדה ל –, היא היתה –. היא היתה בסך הכול, לא מאומה.”

לא מאומה. עתה הכול מובן. ביירוֹן, סקוֹט, רוּסוֹ, הוּגוֹ, פּוּשקין, לרמוֹנטוֹב – כל אשר אפשר להדביק עליו שלט “רומאנטי” יוצא מוגדר וברור. (הציטאטה לקוחה מ“דברי ימי עולם” לה"ג ולס.) זה הוא מה שיכונה הסבר פּופּוּלארי, או הגדרה של אֶנציקלוֹפדיה. “פרח לבן ארך-גבעול הגדל בביצות.” ברור? בהחלט. “סופר רוסי רומאנטי מראשית המאה ה-19.” מובן? ודאי. “התנועה הלאומית עומדת על הרומאנטיקה.” ומה היא רומאנטיקה? רְאה בהגדרה.

ובכן נוטלים לא-מאומה חריף מאוד ומדרבן מאוד, ומקיפים אותו שאיפוֹת. מנקודת הגיון מסוימת היו מלחמות הבאלקאנים הנתעבות, החל מהתקוממות היוונים, אכזריות אנושית על לא דבר. משהו שבחיי הפרט מקבילה לו נקמת גבר קנא.

“ומה מצייר אתה עתה?” התענין ז’ורז'.

“זה כמה חודשים נסתם המעיין” אמר שמעון.

“יקרה, יקרה” הרגיעוֹ ז’ורז'. “אפשר שרוי אתה במבוכה. מבוכה טובה היא לאדם בגילך. היא הדוחקת לחיפושים.”

שמעון בוש להודות באימתו, אבל את חששותיו גילה לדודו.

ז’ורז' היה אוֹפּטימי. ציביליזאציה זאת ששמעון חושש לה אין היא תוצרת מקומית. במלחמה הבאה יהיו רק מרכזי התעשיה העולמית מושמדים אהדדית. בארצות ערב אין מה להשמיד בפצצות, ופחות מכול אפשרי המדבר להשמדה. אחרי טבח מסוים תחזור הציביליזאציה ותעלה מן המדבר. צודק שמעון בבחילתו בתל-אביב. על שמעון לצאת המדברה, אל המקור, אל היסוד. כבר מעתה צריך להניח את הנדבכים לתרבות חדשה, אשר תיכוֹן על אושיות המדבר הטהור.

בכל אופן, מדוע לא תנסה? בינך לבין המדבר רק מסע יום אחד. קום ועבור. הנה כותב ז’ורז' אל השֵיך הגדול, ידידו משכבר, והמלצתו של זה תפתח לפני שמעון יריעות כל אוהל באותו שטח ברוך-יה.

וילך שמעון ארץ בני קדם.

בוקר אחד יצאו שני נערים עם העדרים. בערב חזר רק אחד מהם. הנער שחזר, סלימאן שמו, לא סיפר דבר, וגם לא נשאל דבר, כי הנער האחר, עבדאללה, היה בן חמולה אחרת, וצריך היה לחזור למחנה אחר. רק במקרה נפגשו.

משבושש עבדאללה לחזור עם עדרו, יצאו אנשי מחנהו לחפשו. מצאו האנשים את העדר, ומצאו את גוויתו. השעה היתה מאוחרת, בלילה אפל. קיבצו האנשים את העדר, שכמעט לא חסר בו מאום, עמסו את הגוויה על סוס, וחזרו למחנה.

ויהי כבואם המחנה, פתחו הנשים ביללה, וכל המחנה הוער ונאסף. הגיחו הבריות מאהליהם, נשים, טף וכלבים, והיו מביטים, שואלים, פועים, מתווכחים, והשאון גבר. בא אבוּ-כּאַמל, זקן-החמולה ואבי הנער המנוח, לטש עיניו בגווית צעיר בניו, ביקש את סוסתו, חגר נשקו, וצווה להובילו למקום הרצח. בני החיל יצאו ללוותו.

נמצאו עקבות העדר האחר, והפרשים, שלא ראו עקבות אחרים, רכבו באלה. בטרם יאיר השחר כבר עמדו בקרבת מחנה החמולה השכנה. משלחת הפרשים העירה את הכלבים, והכלבים עוררו את המחנה הנרדם. במהרה יצא אל האורחים עבד-אלקאַדר אבו-חסין וכולו פליאה ואדיבות. הוא הזמין את האורחים לאהלו, אלא שהם סירבו לצנוח מעל סוסיהם. דבריהם היו קצרים: צעיר בניו של אבו-כאַמל נרצח, ועקבות הרוצחים הובילום הנה.

אבו-חסין, שבאמת הופתע, היה כולו הכחשות. אבו-כאמל לא ציפה לתגובה אחרת, ולכן לא ענה לדבריו, גם לא בֵרכו לשלום, היפנה את סוסתו, ודהר בראש אנשיו.

צווה אבו-חסין והביאוּ לפניו את סלימאן. הנער ענה, כמקובל, “באלוהים, לא ראיתי ולא שמעתי דבר.” אפשרויות החשד היו מוגבלות, ולכן צווה אבו-חסין להפעיל כמה אמצעים בדוקים, והנער פצה פיו.

סלימאן רק הולקה כדבעי, בו במקום ובשעה ההיא, ויצאו הגברים מן האוהל עם הנוסח: “האקדח היה של עבדאללה, והוא רצה להתפאר בו לפני סלימאן, אלא שהאקדח נעצר. הציץ עבדאללה בחור הקנה, נפלטה יריה, והכול מן אללה.”

לחמולת אבו-כאַמל היה נוסח אחר. מכיון שלא היו עדי ראיה, צריך היה לבדוק את אמיתות סיפורו של סלימאן, ולהוכיח את צדקתו. אלא שהנער היה מוג-לב, ואבו-חסין, שידע כי הפחדן לשונו יבשה, לא רצה לכפוֹת עליו שילקק את הברזל המלובן.

היו אלה טוענים בשלהם ואלה בשלהם, והרוחות נמתחים, והנה נמצא אחד מחמולת אבו-חסין מלחך עפר. עוד באותו ערב נורו יריות, ממרחק, ואחד מאנשי אבו-כאמל נפצע.

הצעד ההגיוני הבא היה, כמובן, שתקום אחת המשפּחות ותעקור מן המקום. לזה גם נטו כמה מתאבי החיים שבשתי המשפחות, אלא שהכבוד המשפחתי עמד לשטן, ושני המחנות נשארו זה בקרבת זה, חרדים, מורתחים ומתעקשים.

בגלילות אחרים, יציבים יותר, אפשר שכבר היתה מתערבת בענין הג’אנדארמריה. במקום זה היתה הג’אנדארמריה שנואה וחשודה, ולא מקובלת. ידועים הם אנשי-שלטון אלה כשהם באים, עם מדיהם ומַשקיהם וידיהם הארוכות, ואין שום נערה בטוחה מפניהם. לא. מוטב בלעדיהם.

חדשות עוברות בארץ הנוודים במהירות מספיקה, ואולי גם מפתיעה את מי שרגיל לשאוב את ידיעותיו מן העתון והראדיו. שתי החמולות היו שייכות לשבטו של אבו-עלי, אשר אצלו עשה שמעון אותו זמן, ושתי הנוסחאות בדבר הרצח המקורי וגאולת-הדם שבאה אחריו הגיעו אל אהל אבו-עלי במהרה, וגם נדונו בעת סעודה.

אבו-עלי הניח לצעירים ממנו להביע דעותיהם, ושמעון, כאורח, נתכבד בזה שתלו המסובים עיניהם בו, וחיכו לדבריו.

לעס שמעון בדממה, וניסה לחבר אמרי שֶׁפֶר, שלא יהיו אומרים דבר ברור. סגנון הבדואים היה נגרס בפיו כחצץ, ועלול היה שמעון להווקש בלשונו. הוא חשב כי על אבו-עלי למהר ולהתערב בסיכסוך, קודם שתצלחנה המשפחות היריבות לסיים בהצלחה את חיסולן ההדדי. אבל דומה כי דרך-כיוָן היא האחרונה העולה בדעתם של אלה.

“אין אני יודע” השמיע שמעון אוילוּת עירונית “איך יאה לך להתערב בענין עד שלא נתבקשת. ואין אני רואה איך תביא את היריבים לכך שיבקשוך. אבל האין למהר בפישוּר?”

“לישב סיכסוך בהצלחה” הסביר אבו-עלי לשמעון “צריך לחכות עד שיהיו שני הצדדים בשלים להשלמה. אין להיחפז.”

ושני הצדדים יהיו, כנראה, בשלים רק אחרי קטל הדדי ממושך.

אלא שהחדשות מן המדבר הגיעו גם לדמשק. בדמשק ישב השיך הגדול ועסק ב“סיאסה,” מסחר ורדיפת תענוגים. עד שהוא מתאנח על ימיו הטובים בזמן הצרפתים, מנסה לפענח את כוונות האמריקאים, ומנהל פלירט עם האנגלים בעודו תוהה על הרוסים, הניח לאבו-עלי לסדר את עניני השבט הפּנימיים כהבנתו. הוא סמך על אבו-עלי כל עוד לא הכניסוֹ זה בסכסוך עם ההאשמים או עם השכנים שמדרום. הוא לא היה מתערב לולא חרד האנגלי ודחק בו. האנגלי אמר כי מעריך הוא יפה את המסורת, ובינת אבות היא משעננו בימים טרופים אלה, אבל דוקא בזמנים כאלה קשה להניח לסכסוך-דמים שיסול את אורחו בצורה הישנה.

נאנח השיך הגדול על קוצר השגתו של האנגלי, ורמז לאבו-עלי כי יש לחסל את הסיכסוך במהרה.

נאנח אבו-עלי על קוצר השגתו של השיך הגדול, ויצא לחסל את הסיכסוך.

ראשית הודיע אבו-עלי לשני הצדדים כי יוצא הוא לבקר אצל אבו -כאמל, שהיה – בראשית החד-גדיא –הצד הנעלב. הודעת ביקור זאת גררה אתה שביתת נשק כדבר מובן מעצמו.

ואז יצא אבו-עלי, בראש קהל גדול, אל מחנה אבו-כאמל.

שמעון תהה משום מה נוטל אבו-עלי אתו קהל כה גדול, ואבו-עלי הבינו: “כבוד, בני. כבוד. וגם שיאכלו יותר.” לזה נוספה קריצת עין כמעט-מערבית.

קבלת הפנים לאבו-עלי ופמלייתו היתה מהודרת, כמעט כבוד-מלכים. נשחטו כבשים, נטחנה הקהווה, והחלה הזלילה. הכיבוד היה קצת פשוט, אבל בתנאי המדבר יקר למדי. ואותו זמן, עקב צריכתו של הצבא הבריטי, היה מחיר הכבשים גבוה מאוד. (המלחמה העלתה גם מחירים אחרים שנכנסו לחשבון הכנסת-האורחים.)

אבו-עלי נטל אתו ארגז מלא חפיסות סיגריות אנגליות, והיו אורחי אבו-כאמל משתעים בנחת, מרבים להג, מעלים עשן וזוללים בכל פה.

אחרי שלושה ימים בא אבו-כאמל וביקש מאבו-עלי שיאריך את שבתו במחנה. זה היה רמז ברור כי על אבו-כאמל כבד האֵרוּחַ, וכי באה עתם של האורחים להסתלק.

הציץ אבו-עלי באבו-כאמל בעיניו הקטנות מתוך קמטי פניו, הניע אצבעותיו הדקות והשחרחרות בתנועת נדיבות, וקיבל את ההזמנה ברצון, כעושה חסד.

כל אותו זמן לא נאמר דבר על מטרת הביקור, ורק עתה, כשהואיל אבו-עלי ברוב חסדו להאריך את שבתו במחנה, השמיע בתוך כך כמה פתגמים על מידת הסליחה ועל החסד.

אבו-כמאל החמיר פניו, והשיב בתודה מגוּונת בתוספת כמה פתגמים על הנקמה ועל הצדק ועל מורשת אבות ועל הגנת הצאצאים.

שיבח אבו-עלי את אבו-כאמל על מידותיו התרומיות ועל צחות לשונו, והבליע בתוך שפמו חיוך ערמומי.

הוסיפו האורחים להשתעות בנחת, להרבות להג, להעלות עשן, לבדוק בהמות, לפלות כניהם ולזלול בכל פה.

כעבור יומיים בא אבו-כאמל והפציר באבו-עלי להאריך את שבתו במחנה. ההפצרה היתה, הפעם, חזקה מאוד ונמלצת מאוד.

השיב אבו-עלי כי באמת היה עליו לשוב לאהלו, כי עתו דחוקה, אלא שמרוב חבתו לאבו-כאמל ומתוך ידידות משפחתית ותיקה ומתוך שנעמוּ לו מארחיו נענה הוא להזמנה, ויישאר במקום. ואז הוסיף כמה פתגמים על מידת הכנסת אורחים ועל כבוד חמולתו של אבו-כאמל ועל החסד ועל הרחמים ועל הסליחה.

הפעם לא מיהר אבו-כאמל להשיב. הוא שקע בהרהורים, ופצה פיו בהודיה ובתהילת אבו-עלי וחכמתו הרבה ותבונתו בדרכי אדם.

אבו-עלי ידע מתי להפסיק שיחה, והוא הזמין את אבו-כאמל להקשיב לדברי הנערים. רק למחרת נטל את אבו-כאמל בזרועו, הוליכו לאחת הפינות, והסתודד אתו זמן רב. אחרי שיח-לחש זה חזרו השניים לחבורה, ונשמעו הפצרות אבו-כאמל ותשובות אבו-עלי כי עם כל נעימוּת שבתו במחנה נכבד זה, הרי עליו למהר לדרכו, וכי נשתהה למעלה מהמשוער גם בלאו הכי. אבו-כאמל הפציר ואורחיו הצטערו מאוד, ושוב הפציר אבו-כאמל, ושוב הצטערו אורחיו, עד שרכבו משם.

ממחנה אבו-כאמל רכבו ישר למחנה אבו-חסין.

ופה חזר כמעט אותו מחזה: קבלת פנים, בילוי נעים, הפצרה להעריך שבתם, קבלת ההזמנה ברצון, השתעוּת וזלילה, ושוב הפצרה להאריך שבתם.

המשא-והמתן הסודי בין אבו-עלי לאבו-חסין ארך קצת יותר מן הקודם. וזה משום שאבו-חסין היה קמצן גדול. זה ענשו של קמצן. בעוד הוא מתעקש על סכום הכופר היה רכושו מתבזבז והולך בפיותיהם של אורחיו.

אלא שגם אבו-חסין נכנע לנימוקים משכנעים.

עתה היו שני הצדדים בשֵלים לפשרה.

עוד חסרון כיס היה ליריבים, לבד מהדִיֶה, והיא הטיבָּה. בסך הכול חישב שמעון כי אותו משחק באקדח עלה כמה מאות לירות, לבד מהנרצחים בדרך אגב.

כשחוסל הענין לשביעת רצונם של כל הצדדים, וחזר אבו-עלי עם אורחו לאהלו, שאל שמעון: “סלח לי על סקרנותי, אבל משום מה לא תיישבו תמיד סכסוכים בדרך זאת? הרי היא טובה למדי.”

“לא, בני” השיב אבו-עלי. “אין זה הוגן. לולא הלחץ מגבוה לא הייתי עושה כזאת. אין מעשה פישוּר כזה הולם את רוח המדבר. סיכסוך צריך שימשך, וישמש ענין לבריות לדון בו. גזלתי מהם את התענוג. ולבד מזה חושש אני כי גם אבו-כאמל וגם אבו-חסין יהיו נוטרים לי איבה. על המפשר לדאוג, קודם כל, שלא יהיה הוא עצמו ניזוק בפרשה, כמשל החתולתיים והקוף.”

כינים ופשפשים ופרעושים צריכים הרגל מילדוּת. גם לא ינעם למגלה את הדבר כי ריחו האכסוטי של הבדוי הוא ריח זוהמה שלא רוחצה. ומתברר עוד כי הבדוי הטהור נוהה כולו אחרי מותרות הציביליזאציה הרקובה, וכי נמכר לה מכבר. גם אם יטה אדם למשטר של מסורות ישנות וגאולת-דם וכבוד משפחות ומיתת תינוקות ועבודת נשים שבעליהן עסוקים בשיחה בטלה ובנימנום, גם אז לא ינעם לו למצוא כי משטר זה כפוף לרצונם של אילי-הנפט או לבאי כוחם המדיניים שבדמשק, ריאד וקהיר. בתחרות בין המדבר לתעשיה המודרנית כבר הפסיד המדבר שנים רבות קודם שהכירו שמעון. ועתה היו הגמלים פוחתים והולכים, ואתם המרעה, והאנשים, וכל קיומם היווה בעיה, שיש לפתרה בהקדם בעזרת אותה ציביליזאציה רקובה ואמצעיה הטכניים השנואים.

הרומאנטיקה המדברית התגלתה לשמעון כחיית-בראשית ההולכת וגוועת עם השתנות העולם. ואולי כבר היתה כמאובן, שחייו פגו מזמן ורק צורתו נחתמה באבן?

וזה מקור תרבותן של ארצות ערב? וזה הסד שבו נכבלו תושבי ארם? לא חינם מלא הספר אלף לילה ולילה שנאה לבדוי. מאז בא זה על השטח הפורה אבד הדרו, ותחת אשר יהיו תושבי ארם תורמים משלהם ליצירת תרבות משותפת בבליל בנות-לשון ופלגי-לאום אלה, נעשו אפאתיים, לבאנטינים, חסרי תרבות, ומטרה נוחה לכל מנצל זר.

שמעון ראה כי יש קיבוץ אנשים החייב בהגדרה לאומית, בהתנדרות, ובלעדיה עתיד הוא לניווּן. זיקה זאת למדבר המיתה בתושבי ארצו כל נבט של יצירה רוחנית.

בדרך שובו ראה שמעון חובה לסור אל ז’ורז'. הוא תיאר לדוד את רשמיו מן הערבה עצמה ומן האדם הרוחש בה בצבעי חול שאין לו סוף, החודר לנעליים ולצוארון ולמזון, בדמות טימטום של הפילוסוף שאין לאופקו גבול.

ז’ורז' שתק. רשמי אמן אינם ניתנים לויכוח. אבל שמעון שאל: מקובל כי ראשית התנועה הלאומית הערבית היתה בלבנון. והרי הלבנון היה האחרון לקבל את הלשון הערבית, ותמיד נשאר ביחודו, ובדתוֹ ובמנהגיו. מדוע לא הקים הלבנון תנועה לאומית סורית או ארמית? האם הבריחה מפני היד האירופאית החזקה תבעה משקל שכנגד? ואולי ראה הלבנון את עצמו דל וחלש מהתנערות ברורה? או אולי לא לבנונים אלא אמריקאים וצרפתים ואנגלים מוּכי רומאנטיקה הם שיצרו את התנועה הלאומית הערבית? ואולי הציונות היא שאיחדה שונים, ובפחד שהטילה דחתה את הלבנונים לברית זאת עם אויביהם האמיתים?

הדוד ג’ורג' זקף על שמעון עיניים תמהות: “לאוֹם הוא קודם-כל מספר אנשים מינימאלי. מה מספר תושבי הלבנון? מיליון. והם צפופים כדבורים בכוורת, ומהגרים והולכים. וכל הסהרון הפורה מה מספר תושביו? אולי תשעה מיליונים. הזה יהיה לאום? ואם לא התרבות הערבית, מה תרבות תימצא להם?”

השיחה היתה בספרייתו של הדוד, בחדר מוסק יפה, מלא ספרים מערביים וריהוט מערבי. ג’ורג' רבץ בכורסה אירופית, לבוש אריגים מתוצרת אירופה, ועישן סיגריה אירופית. שמעון נרעד בזכרו את קרת האוהל בלילה.

הדוד ג’ורג' היה יפה מתמיד. שערו הכסיף ברקותיו, ודמותו הזקופה והגאה היתה בוטחת, מקווה. עתה לא הניע אבריו ביהירות של דֶנדני אלא באדנוּת של גיל העמידה. גם המלים לא זרמו מפיו מצוחצחות ומתנאות אלא חשובות, בלומות.

“הגיעה עתך שתחליט, שמעון. הנה יבוא הסדר סופי לארצות אלה. אם ערבי אתה, תצטרך לסייע בבלימת הציוֹנים, או שתרחיק ממקום ההתאבקות. אין לי עליך כלום אם לא תשתתף במלחמה בפועל. רוצה הייתי לראותך אחד מאתנו, אבל דבר זה אינו בא בכפייה. עתה עליך להחליט אם רצונך להשתקע בתל-אביב.”

“ממרחק” השיב שמעון, “אין תל-אביב נראית כה מטורפת כאשר נדמתה לי בשבתי בה. בצאתי ממנה היו כמה מהנערים מכינים עצמם למרוד בבריטים. הרי זה גם רצונך. לא? לְמה שואפים הם? אולי אין הם רחוקים ממך כאשר חשבת?”

“שמעתי עליהם, שמעון” אמר ג’ורג' והזעיף פניו. “המחתרת היהודית אינה כה נסתרת, וגם אוהבים הם להתפאר. אין בחבריך עצמיות אף כאשר תהיה בכלב. התנועה הציונית גידלה לה יאניצ’ארים. שמעתי על פלמ”ח. הציונים התכוונו לצבא מקצועי, כדוגמת הקוזאקים. האין זאת? למלחמה באנגלים לא יצלחו. לא נשק להם ולא אנשים למלחמה של ממש. הציונים מקווים להשתמש בצבא זה לכיבוש פלשתינה והחזקתה, אחרי שיסיימו קנוניוֹתיהם עם האמריקאים. נערים אלה אולי יחזיקו מעמד נגד הצבא הערבי עד שתבוא ישועת הציונים מאחיהם שבאמריקה. המורדים בבריטים אינם מקומיים. מן הצבא הפּולני הם, ושמעתי השערה כי רוסיה תומכת בהם, אבל אין לי להורותך במה שראית בעיניך."

שמעון נבוך כשמצא כי דודו מכיר את זרמיה הפּוליטיים של תל-אביב יותר ממנו. דומה שג’ורג' היה מצוי אצל מקורות ידיעות ממשלתיים. “פלמ”ח?" תהה שמעון. “שמעתי עליהם. היש בהם ממש? דומני כי הרעיון שביסודם היה הכנה למלחמת גרילה בגרמנים, אם היו הללו מצליחים להגיע הנה. עתה ודאי יעמדו באפס מעשה, ככל חברי ההגנה, ויחכו להתקפה ערבית. אם לא יתקיפום הערבים, יהיו מבוטלים בבטלתם. למה לערבים להתקיף? יהדות אירופה הרי כבר איננה. רוצים הציונים להביא הנה מאה אלף בלוֹאי-אדם? הניחו להם ויביאו. מאה אלף אלה לא ישנו דבר. גם לא מאתיים אלף. האין אתה סבור, דודי, כי באה עת להסדר של שלום?”

“השלום דבר טוב הוא” אמר ג’ורג' “אבל דחיית ההכרעה אין פירושה שלום. מאה אלף ומאה אלף ומאה אלף. יש בעולם למעלה מעשרה מיליוני יהודים. משום מה נדחקים הם כולם לפלשתינה. הרי זה טריז בארצות ערב. שמעתי מפי כמה יהודים כי לולא הציונות כבר היו מצליחים להטמע בארצותיהם. לדעתי אין אנו מתאכזרים ליהודים כלל. חיסוּל הציונות יצילם מן התנועה האנטישמית.”

שמעון פיקפק. על האנטישמיות היה לו מושג משלו.

ג’ורג' נאנח. “רואה אני בך כי עדין לא בשלת” אמר בצער. “אני האשם, שהנחתיך לחינוּך ציוני. אבל עד שתשוכנע אין אני יכול לעשות דבר. בכוח לא אעבירך לצדי.”

כשנפרד ג’ורג' משמעון, נשק לו הדוד, משום מה, ונשיקה זאת הכאיבה לשמעון יותר מכל תוכחה. “לך לשלום, בני” אמר הדוֹד, “ויהי לבך פתוח. אשר לבו פתוח לא יתעקש על שוא. ויהי שובך אלינו במהרה. ומי יודע? אולי תצליח להביא בינה באותם חבריך, ונהיה נמנעים משפיכת דם חינם?”

 

ב. מְחוֹלוֹת    🔗

הגראמופון טחן בליל כושי-אינדיאני. זוגות דישדשו בשקידה על ריצופו של הגג. מעל מערבל הגופים היו הפרצופים, מוארים ומצטללים בנורת-חשמל יחידה ומאובקת. מטומטמים באכסטאזה.

אם השׂבעת עיניך בגוש ההומה, תוכל לעקוב גם אחרי דמויות בודדות, ותתמה לגלות כי גם אלה נטמעו בעדר. אברהם, רב נוטרי הסביבה, היה מחזיק בשושנה מעשה “פרנג’י”, כמו שרואים בקולנוע, ומצייר בקרסוליו קשתות בקלוּת של רישול. יעקב גרף אליו את מרים, המורה, והיא כחבילת זרדים בזרועותיו הארוכות, והוא מיטלטל אתה בדבקות של יהודי המרקד עם ספר-תורה.

ושוב חוזרים הם ונעשים גוש אחד, כנחיל יבחושים על פני נחל עצל. אשכול גמיש של בריוֹת, הנעות בתוכו כל אחת בדרכה, בעוד הנחיל כולו נשאר מגובש.

הכול רוקעים ומשייפים בקצב. הנקבות מבליטות חזה, והזכרים מבליטים שת. נעל, סנדל וסאוֹן, שחורות, חומות ואפורות, נטרפות מתחת קרטועים של חצאיות ומכנסים. לרגע הסחת אוזניך מן המנגינה, ואלה מטורפים הם, המניעים אבריהם בקצב מונוטוני, אידיוטי.

שמעון עמד נשען אל המעקה. הוא פנה והביט למרחק. הבית היה על גבעה. מתחת היו בתים קטנים ממושטרים בשתי שורות, מלבינים תוך חצרות אפלות. הם שפלו במורד משני העברים. מצד זה הגיחה עליהם גבעה, ומצד זה עמדה שקמה בודדת. אפשר רוח המקום היא שנכנסה באנשים. וכי לא היו נהוגים טכסים כאלה במקום זה תמיד, גם לפני אלפי שנים? לאילו לחנים היו מרקדים אז? הבעת תהייה התפשטה מעיניו הגדולות אל מצחו ולסתותיו הדוקי העור. מדוע דוחהו טכס זה?

המנגינה הפיחה נשמתה ביללה קורעת לב. פני המחוללים אורו בשפע נחת וזיעה שמנונית. שושנה עמדה לידו.

“אינך רוקד?”

“לא. תודה לך” השיב מתוך פיזור דעת.

עודה מחפשת מה תאמר, והנה עמד אתם יעקב, ומיד סילק אותה:

“רואים לך” אמר. היא הסמיקה, נבוכה, וחמקה.

“ובכן?” שאל יעקב.

שמעון צמצם גבותיו. “בציור נראו נאים יותר. עבודת אלילים היא” השמיע לאיטו.

“אפשר, אפשר” גיחך יעקב במלוא פניו. “ומה בכך?”

פני שמעון נשארו מרוכזים. “אינני יודע אם נוחה דעתי מאירוטיקה קיבוצית” אמר כטועם תפל.

“אה” אמר יעקב, “נוצרי אתה. נוצרי.”

שמעון משך בכתפיו. “ומאיזו אירוטיקה נוחה דעתך?” שאל יעקב.

“טבעית” אמר שמעון.

“אצל בני-האדם אין כזאת” אמר יעקב. “ואתה אל תהיה צר עין.”

לשמעון נדמה כי מצא מדוע דוחהו הטכס: האנשים החיים נראו לו כקאריקאטורה של אחד מציוריו. בציור היה הוא המציב את הבריות. והם מביעים אותו. אך פה – מה פה? הם מציבים אותו, והוא צריך להביע אותם. המקנא הוא בהם? עיניו המלגלגות של יעקב הגבירו את מבוכתו. הרי יעקב הוא שהשיאו לעלות הנה.

“אם לא נוח לך פה, אל תחכה לי” אמר יעקב.

הוא טפח לשמעון על זרועו, ופנה ממנו. קומת יעקב העקומה, ארוכת הזרועות ופסוקת הברכיים, נעה לקראת פינה אחרת של המעקה. בדרכו פגעה בו המנגינה. הוא לא היסס הרבה, אחז בראשונה שנמצאה לו וחזר לחולל.

שמעון לא זע. אבל אין הוא יכול להשאר פה כך, נבדל מהם. הצרה היא שבריות אלה הם בני מינו. לוּ קופים היה רואה בכך, לא היה נבוך. אולי גם היה מוצא ענין לגלות בהם דבר חדש. אבל אנשים אלה. וכי גם הוא עלול לנהוג כמוהם? ומדוע אין הוא נוהג כמוהם? מדוע אין הוא מפזז ומכרכר כשהוא אוחז בידו את הנקבה? ואולי אין הוא מסוגל לכך? אותו נשף בית דויד. ואותו ציור שהעלה בצבעי אפלה, והיה גורם דחייה במסתכלים בו.

שושנה עברה לידו, מוּלכת לאחריה. דומה שזאת עיניים לה בעורפה, שכן הצליחה לגעת בו בעוברה.

שמעון חמק לאורך המעקה, וירד במדרגות.

כשבועיים לפני כן, ביום השבת, היה יושב במכונית שהחליקה מחיפה לתל-אביב. בקרבת פתח-תקוה נעצרה המכונית. נבדקו תעודות-הזהוי, והם הופנו לדרך וילהלמה. הנוסעים האחרים (כולם דוברי ערבית) ניסו לנחש מה קרה. התגבשה השערה כי אותם טרוריסטים כבר עשו מעשה חדש. הנהג ליגלג על האנגלים. ביהוּד ראה הנהג שוטר מקומי. הלה גם הוא לא ידע מה קרה, אבל יעץ להם לפנות לבית-דגון.

במיפנה בית-דגון עמדו כמה שוטרים. לדבריהם היתה הדרך ליפו פתוחה. ביחס לתל-אביב היו מסופקים. גם הם לא ידעו מה קרה.

שמעון ירד ביפו עם כל הנוסעים האחרים. פה כבר שמע דברים ברורים. הדרך לתל-אביב חסומה. יכול הוא לנסות אם רצונו בכך.

שמעון פנה משׂדרות המלך ועלה בדרך תל-אביב. חיילים עצרורו. “לאן?” – “לתל-אביב.” – “מצטערים. אינך יכול ללכת שמה.”

השעה היתה מאוחרת מויכוחים וחקירות. שמעון בלע בחילתו, ונכנס למלון.

בבוקר, מקומט ולא רחוץ, ניסה שנית לעבור. היו עוד כמה אנשים במצבו, והם הלכו ורבו. הסתדר תור ארוך, ושמעון לא ידע למה התור.

הוא חזר לשדרות המלך, ונכנס לעג’מי. סליל-תיל היה מוטל בין הבתים, וחיילים חמוּשים משתעממים לידו. שמעון המשיך צפונה בסימטאות המעוקלות והנודפות, בתקווה כי ימצא פרץ במצור, אבל התיל הדוקרן נמשך ונמשך, עד שנראה זנבו עולה מן הים, מאחרי ערימת אשפה.

החיילים לא ידעו דבר. אמרו להם לשמור, ושמרו.

ומי יודע איך נכנסים לתל-אביב? אין איש יודע. ועד מתי יהיה מצור זה? אין איש יודע. ואיך אפשר להתקשר עם תל-אביב? אי אפשר.

שמעון ניסה לטלפן. אין קשר. הוא ניסה בדואר. מצטערים מאוד.

“אולי ידוע לכם מה אוכלים בתל-אביב?” – “לא. אבל כנראה יש מי הדואג לכך.”

מצבו היה אבסורדי עד לגיחוך. היו לו כמה מכרים ביפו, אבל לא רצה להשתכן אצלם. בכיסו היו כמה לירות, ופנקס שיקים. בבאנק סירבו לפדות שיק על תל-אביב. יכול הוא לחזור לחיפה, ויוכל גם לנסוע לירושלים.

פתע עלה בדעתו כי זמן רב עבר מאז ראה את יעקב. חובתו היתה לעמוד על המשמר, ולהתקשר עם אליהו מיד כשתהיה אפשרות לכך; אבל הנה היום עובר, ואין הוא יודע מה יקרה.

הוא נסע אל יעקב. חלק ניכר מהדרך צריך היה לעשות ברגל. הגיע עייף ומזוהם, וביקש מיעקב חליפת-לבנים, חולצה ומגבת.

יעקב שמח מאוד לבואו. “יפה עשית” שיבחוֹ. “מיד כשתהיה אפשרות, נחזירך לתל-אביב. בינתיים אין לך ללון על אם-הדרך.” יעקב גם ציפה לשמוע ממנו מה נעשה בתל-אביב. יעקב דאג לפרפר. “ולצעוק מעבר לגדר לא יכולת?” טען יעקב. שמעון לא יכול להסביר ליעקב כי אותם שמעבר לסליל התיל לא היו משיבים, אם גם היתה אפשרות שישמעו. זאת יכול למסור ליעקב בודאות: כי בתל-אביב לא נהרג איש. את הדברים האלה קרא ב“פלסטיין פוסט,” אשר נתן לו אחד החיילים.

יעקב קילל את הטרוריסטים. “אין אני מבין מדוע אין מחסלים אותם” אמר בכעס.

אותו זמן כבר היתה בתל-אביב מצוקת דיוּר. בכפר היה המקום רווּחַ. יעקב גר בבית בן שני חדרים ומטבח, כולו לעצמו, ומלבד זה היתה לו רפת שנעשתה בית-מלאכה ולול שנעשה מחסן-עצים. שמעון לא היה צריך לצמצם את יעקב, כי במרחק שתי חצרות מבית זה היה חצי בית עזוב. פעם גר שם פרדסן (עשרים דונם) עם אשתו, שניהם זקנים מעבודה. עתה מכרו רכושם ועברו העירה.

יעקב היה אישיות פופולארית באותו כפר. שלושת ילדיה של השכנה היו רובצים לפתחו רוב היום. בערבים היו באים אליו מכרים לזלוֹל ולפטפט. בכמה מהבתים היו רהיטים ממעשי ידיו, מתנות או במחיר החומר.

הוא התפאר בשמעון, וגיזם עליו גוזמות. סיפר שהוא צייר מפורסם בצרפת, הציגו לפני המורה המקומית, מרים, והבטיח לה פלאקאטים לצורכי לימוד מפרי מכחולו של הצייר המפורסם. הציגוֹ לפני העגבנית המקומית, שושנה, והבטיח לה (במעמד שמעון) – – –

שמעון ניסה למחוֹת, והם קיבלו את הדבר כענוותנות.

מרים נתנה לו צבעי פסטל ונייר, ויעקב הלך ובישר לכל הכפר כי בקרוב יהיו קירותיהם מקושטים בציורים אשר בפאריז מציגים אותם במוזיאום. הוא עצמו כבר עמד להכין מסגרות נאות.

ובינתיים נמשך המצור על תל-אביב. שמעון ציפה בכל יום כי יוּסר וכי יותר לו לחזור לביתו, אבל יעקב הכינו לישיבה ממושכת. “בתל-אביב” אמר לשמעון “כבר הורגלו להעדרך, ויוכלו להסתדר בלעדיך. אתה בלה פה בנעימים.”

שמעון נכנס אל בין הארנים שבחצר בית-העם. הגג עדין היה קרוב. הוא לא שמע את אוושת העצים, כי הגג שפע קולותיו על כול. וכי אין אדם יכול לשמוח בצנעה? מדוע צריך הוא להכריז “אני שמח! שמח אני!” קודם שהוא עצמו יאמין בדבר? ואולי לא הוא המכריז אלא היא? נשים אלה חיות בראווה.

שמעון הקשיב רגע. הנה, קול הצרצר. גם הוא מצהיר משהו. אומרים כי זאת שירת דודיו. שידוּר לכל העולם: “אני מתאווה! אני מתאווה!” הזמנה למחול.

יד שמעון גיששה על קליפת האילן המחוספסת. אילנות אלה בריות שקטות הם. אין הם משמיעים על קיומם. רק ריחות שופעים הם. הארוטיקה של הצמח שמתבטאת בריחות וצבעים. החי מוסיף לזה צירצור, או געייה. כן – ותנועות רגליים.

שמעון יצא לרחוב. החול היה תחוּח. הנה, ירחק עוד מעט, והקולות יעממו.

אסותא, כלבו של יאו (זאטוט), הגיח מצל אחת הגדרות, וכישכש בזנבו. שמעון עצר, והביט באסותא בחיבה. זה הירבה בתנועה – עכוז, זנב וכפות וזרבובית. מתכוון הוא לשעשע. כדאי לך לקחתני אתך. חברה נעימה אהיה לך.

“בוא, אסותא” אמר שמעון בקול רך. “נלך לטייל.”

“מותר גם לי להצטרף?”

הרי היא שוב פה. אסותא שמח לקראתה. שמעון לא ידע מה יאמר.

“מדוע הלכת משם?” שאלה.

“רציתי לטייל” אמר שמעון.

אבל הוא נשאר עומד. עיניו לא היו מביטות אליה.

“האין אני רצויה פה?” שאלה שושנה.

ובכן, מדוע אין את פונה לחזור? אבל היא נשארה עומדת. תודה לאל, מחייכת איננה. אין הוא יכול להניחה כך ברחוב, וללכת. צריך לחכות שתלך היא. ובכן, לכי. לכי.

“לא ענית לי” אמרה שושנה.

“שושנה” אמר שמעון, “את אינך חֶברה, את – נכחוּת.”

“מה זה?”

המצפה היא כי יעמוד ויסביר לה? היא צריכה שיחושו בה. שמעון רוצה לחוש את אסותא ואת החרגולים. רוצה הוא להיות עם עצמו, ועם בריות נסתרות אלה שהלילה מלא אותן. רוצה הוא להקשיב לפיכפוּך הזמן. אך זאת, שושנה, רוצה להיות מוחשת. לא. בזאת לא די לה. היא רוצה להיות מרכז התמונה, הדמות השלטת בחושי המתבונן. אולי זה טוב, לפעמים. אלא שאצלה אין לפעמים. יש אנשים שאינם שבעים רצון מקיומם כל עוד אין אחרים חשים בו.

“האם אני מפריעה לך?”

“את מרבה לשאול.”

“לא אשאל.”

הוא היפנה את עיניו אליה. נראה שצריך הוא להכנע. מדוע? כך. ואולי יהיה זה לה לשיעור, ולא תוסיף להטרידו.

“טוב. בואי.”

הלכו בדממה, כשאסותא מהדס ותר את הדרך, ומשמיע מפעם לפעם ספק נביחה ספק עטישה. הוא ניסה לצרף לחברתם את מוטלה, אלא שזה נשאר לויאלי לבית אדוניו.

האויר הוּצן הרבה. עוד מעט וירד הטל.

רוחו של שמעון השתפרה. הוא גחן, וסינן חול בין אצבעותיו.

אסותא פנה לראות מה הוא עושה.

“בוא, אסותא” אמר שמעון, “נרוץ.”

הוא זינק ורץ בצעדים קטנים ומהירים, כשאסותא מרדף אחריו. עוד, עוד, עוד. רקותיו של שמעון הלמו ונשימתו התפעמה. בוא, אסותא. עוד, עוד. אי-מאין עלתה בשמעון שמחת הקיום, הנאת התנועה באבריו. הוא שינה את מרוצו. נשא רגליו בפסיעות גדולות, קפיצות. אחר חזר למהר, בפסיעות קטנות. מהר, מהר, מהר. אחרי, אסותא, אחרי. נחמד, לא?

את המרוץ הפסיק אסותא. אוויל זה כמעט והסתבך בין רגלי שמעון. שמעון עצר, בצחוק מתקטע כנשימתו המהירה. אי לך, בן-כלבים. עוד מעט ודרסתיך.

שושנה כמעט שלא פיגרה אחריהם. פניה היו נוצצים מזיעה, ועיניה זוהרות. היא הצביעה אל אסותא, ואמרה מתוך נשימה מהירה:

“ר-אי-ת איך הוא – רץ? מצ-חיק נו-רא. האז-נים כ-כה. כמו – כדור.”

שמעון פנה אליה במלוא גופו.

“זה היה נחמד” אמרה.

כן. אבל מי שאל אותה?

“זה לא כל כך נוח לרוץ בשמלה” המשיכה. “ודאי הייתי מחזה משעשע.”

צר לך שלא פניתי לאחרי. כבר ראיתי נערות רצות. שדיהן מיטלטלים, והן משליכות רגליהן לצדדים, כמו פרוֹת ברוּצן. נשים מוטב להן להיראות מחוללות, ולא רצות.

אבל את כל זה שמר לעצמו. הם המשיכו בדרכם לקראת הגבעה. קרני ירח במזרח, כמה כוכבים, ועל הארץ כתמי צל. הכפר כבר היה מאחריהם. שמעון נואש מהתעלם מנכחותה של שושנה. היא הוֹוָה. בצעדה, באוושת שמלתה. גם מזווית עינו נראתה לו. גם מן הצד בלעה את כל הנוף. נערה זאת לא רק שהיא רוצה בשימת לב. היא גם יודעת לרוכשה. וכיצד? אכן, גם זאת אמנות. אמנות רבה. ואולי כשרון טבעי? ואולי אימון?

אבל הֱיֵה גלוי לב. דמותה אינה כה דוחה. נניח שאינה במקומה ובזמנה – כן, וזה הוא המקלקל. ובכן, או שמתאימים את האנשים לנוף, או שמתאימים את הנוף לאנשים. תתאים לה את הנוף, תחדל לקלקל. מקומה איננו פה, על הגבעה, במרחב, בלי קהל. מקומה של כזאת הוא – על הגג, למשל. שם יש לה לפני מי להתראות.

ובכל זאת, רְאה איך רדפה אחריו עד הנה. מעשה זה שלה העלה בו גיחוך. הוא חש את הצחוק תופס בשורש לשונו, ועומד להתפרץ אל שריר פניו.

שמעון חפז וגחן אל אסותא, חפן את הכלב מתחת אצילי ידיו של זה, והניפו אל מול פני עצמו. אסותא נהנה מאוד מגילוי זה של חבה, שלח לשונו וליקק את פניו של שמעון. שמעון גיחך אליו.

מה לו? אם יתבונן בעצמו מן הצד הרי אין הוא פחות מגוחך משושנה זאת. יעקב – על מי הוא מתבדח יותר? כלום לא על שמעון? אכן – מגוחכים הם באמת, שושנה והוא. והכול בגללה. לא. היא פשוט איננה יכולה להבין. כך הן, ולא תשנה אותן.

“בואי, נחזור.”

הפעם לא דיבר אל הכלב. שושנה חייכה לעצמה.

הוא הוליכה בדרך אחרת, מעבר לכמה חצרות. משום מה נמצאו ליד חדרו. לא. אל החבורה לא יחזור. כולם יהיו מחייכים בהם.

“היודעת את לחלוט תה?”

שאלה משונה, חשבה. מי אינו יודע מלאכה זאת? “כן” אמרה, “אבל אינני יודעת אם יהיה לטעמך.”

“טוב, אני אעשה זאת” פסק שמעון, והכניסה לחדרו.

פה, בין הקירות, היתה במקומה. עד שהוא מטפל בכופח הכוהל, ומביא מים מן הברז, השתרעה על כורסת הנצרים, והציתה לעצמה סיגריה.

“מדוע אתה נוהג בי כך?”

“וכי נוהג אני בך?”

“מדוע אתה מתיחס אלי כך?”

שוב שאלות. מה יאמר? יאמר “איך”? לא. יאמר “לא נאה לך – הסתלקי, איפוא, מפה?” לא. הוא אמר “האין את רגילה בזה?”

הנה זה עלבון כראוי. אבל היא צחקה ואמרה “לא.”

דומה שהיא אומרת את האמת.

“תרשה לי לראות את הציורים?”

“אין מה לראות.”

“איכפת לך?”

“לא.”

היא נטלה כמה גלילי-נייר, ופרשה אותם בין ידיה.

תודה לאל. אין היא מעירה הערות. נאה מצדה.

אבל הנה התה מוכן. זה היה משקה תקיף וריחני, כאשר אהב. הוא מזג גם לה. משהו הטריד אותה. עיניה היו באחד הציורים, לא מרוכזות, לא נעוֹת במידה מספקת. במה היא מהרהרת.

“לא נתת לי סוכר.”

“סליחה.”

היא המתיקה את בזיכה עד להבחיל. (שמעון היה שותה תה לא ממותק.) הוא שאל אם רוצה היא מה אל התה. היא הביעה סירוב בהנפת כפית.

פתע פרצו הירהוריה בשאלה: “אומרים עליך שאתה נזיר. זה נכון?”

אהה. ובכן כך הם משיחים בו. וזה מקור סקרנותה העיקשת. דומה שיש בה מן הפרברסיה של הַשָׂבעַ.

“לא נדרתי נדרים” אמר.

נערה זאת אינה יודעת מה הם תחומי הפרט. ההסמיק לשאלתה? מדוע יסמיק? ואם נזיר הוא – מה בכך?

“מרים אמרה שאתה אינך רוקד מפני שאסרת על עצמך לגעת באשה.”

זאת כבר התגרוּת ברורה.

“בעולם דחוס זה קשה להמנע מכך” אמר.

“ואני אוהבת לרקוד.”

“ראיתי.”

“רציתי שתרקוד אתי. אתה יודע לרקוד?”

זה היה פתח להצלה. “לא” שיקר לה, והסמיק.

“רוצה שאלמד אותך?”

“לא כעת.”

“אתה יודע? אתה קצת מוזר.”

“מוזר ממי?”

“מ-כולם.”

“כך כל אדם. לא?”

“כל אחד מוזר?” תמהה.

“שונה מאחרים.”

“כן, שונה. אבל לא מוזר. אתה מוזר.”

“אולי נדבר קצת עליך” הציע.

“מה יש לדבר עלי?”

“אינני יודע. אפשר גם לא לדבר בכלל. לא?”

“ומה נעשה?”

“אם אין לך מה לעשות פה…” הוא עצר בעדו. “לכי לך” יהיה גס ביותר.

“למה הזמנת אותי הנה?” היקשתה.

הוא לא זכר שהזמין אותה. בכל זאת השיב “לשתות תה.”

“וזה הכל?”

“רוצה עוגיות?”

“לא. וזה הכל?”

“השאר – כרצונך.”

“אז בו שב על ידי.”

“שושנה, נדמה לי שבסוף לא תהיה לי ברירה אלא להעליב אותך. מדוע נטפלת אלי?”

“מצאת חן בעיני.”

משל כאילו היה דבר-מאכל. נערה זאת מקבלת את תאוותיה כדבר מובן וטבעי. ובכן נשאלת השאלה, מה זה טבעי? מה מצאה בו? היא הרי לא התנזרה גם עד שראתה אותו. המחפשת היא את המוזר? או אולי את הנזיר? אם ישאל אותה, לא תוכל להגיד; ואם תגיד, לא תגיד את האמת.

“אולי נשאיר את ההמשך לפעם אחרת” הציע.

“מדוע לא הלילה? בוא, שב על ידי.”

ובכן זה הוא ההמשך, לדעתה. יעקב צדק. בכפר זה מעטים השעשועים. אין להם אלא עסקים שבינו לבינה להעביר בהם את שעמום הימים. קצת להשיח בזה, והרבה לעסוק בזה. יעקב אומר כי כמעט כל הגברים כבר שכבו עם רוב הנשים פה. אבל יעקב מגזים לצורך ליגלוג. אמת כי אין דעתם נתונה למשקיהם. לא ביותר. זה בגלל המצב. הכול אצלם “בגלל המצב”. המקום קטן. אין בו עניין רב. אולי יש משהו ברכילותו של יעקב. הנה אותו בדל-אדם, חיים – אבל היש בו משום דוגמה? הלזה יקרא דמות מייצגת?

שמעון לא היה צריך להתיהר בכוח משיכתו כגבר בשביל להסביר את יחסה של שושנה. ברור מדוע עלולה נערה כשושנה להמשך אחרי זוג מכנסיים חדש שבא לתחום חושיה. ולבד מזאת נודף מאותו זוג-מכנסיים ריח של העולם הגדול. ולבד מזאת הוא מוזר. ואולי גם נזיר.

ולגבי הללו הרי הוא באמת נזיר. אין פה כל אשה קרובה לו, ואין לו כל רצון לקרב אל אשה מפה. וגם אין כוונתו להשתהות פה זמן רב. בכך שונים הם ממנו. הם מכירים אלה את אלה יפה. יכולים הם לסדר את חייהם ההדדיים בלי חריקה רבה, אם כי חורקים הם בכל זאת, חורקים בדברי רכיל. ודומה כי גם זה חלק מן התענוג: דבֵּר בי ואדבר בך. שושנה עמדה לידו.

“תן לי נשיקה” אמרה.

“מה אתך? החלון פתוח.”

“אז סגור אותו.”

קרבתה עוררה בו צורך מידי להתגונן. המלים פּרצו מפיו בלי סינון נימוסי.

“אינני אוהב לטבול את פתי בקערת הכלל” אמר.

היא הופתעה, ולטשה בו עיניה. כעת עליה לעזוב את החדר. חייבת היא.

“ובכן, זאת דעתך עלי?” שאלה בקול חרישי ועגום.

“אין זו דעה. רק רושם הוא.”

“וגם יחס” הוסיפה.

“בעניינים כאלה” הסכים.

“ושמא טעית?”

“האם טעיתי?”

“החושש אתה להיטמא?”

מה יסביר לה כעת? מה יכולה היא להבין?

“לא יהיה לי עליך כלום” אמרה, “אם לא יהיה ללילה זה המשך. וכעת – המסכים אתה לכבות את האור?”

היא לא חיכתה לתשובתו, גחנה אל המנורה, ונשפה בה.

“אין אני בהמה” אמר בשקט.

היא עיכלה את דבריו בדממה.

אותו רגע קרה דבר שהפתיע את שניהם. שמעון פרץ בצחוק. שושנה עמדה תוהה משך דקה, ואז, בלי לומר מלה, יצאה מהחדר.

מן הרחוב ראתה כי לא העלה את האור בחדרו. היא היתה מלאה חימה. את צחוקו פירשה כליגלוג גלוי, שחצני, עילאי. היא לא ידעה איך תחזיר לו כמידתו, אבל דבר אחד החליטה – כי צריך הוא להתחרט, וכי היא תגרום לו לכך.

שושנה, שושנה, כמה אין את מכירה את שמעון.

הוא התחרט, מיד בצאתה. מדוע פרץ בצחוק לא ידע בדיוק. אבל ידע כי היה עליו להתאפק, בכל מחיר. זאת היתה השפלה גסה. שמעון ידע מגופו טעמו של עלבון, ולא היה נוטה להטעימו לאחרים, ביחוד בלי צורך.

 

ג. זֶבַח    🔗

החדר היה מלא מציאותו של יעקב ורעשו של פרימוס. לבד משתי בריות דינאמיות אלה היו שם גם מוצגים סטאטיים – מדפים מספר, עמוסים קנקנים וצנצנות, שולחן פשוט, ריק מכול חוץ מספל-חרס גדול, ארבעה כסאות שהורחקו מן הדרך, ארון-כלים גדול, תנור-פח הרובץ על הפרימוס, וערב-קיץ חמים ושָלֵו, שהגיח בעד החלון הפתוח.

כדמות כוהן לפני מזבחו ניטעה קומת יעקב המתגבנת, עוֹטָה סינר לבן ואוחזת בחשת-עץ גדולה. מפעם לפעם היה ממלמל איזה לחש קסמים, כראוי למכהן בפּולחן, אבל רק רעש הפרימוס הציל את אליל הזוללים, אשר לשמו היה הטכס, משמוע ניבול-פּה חריף של קללות.

בידו הפנויה היה יעקב תופס מפעם לפעם באוגן הספל הגדול, ולוגם ממנו לגימה עמוקה, בטרם יקנח את מצחו בשרוולו. את הבירה חייב היה לשתות עתה, כי אורחו לסעודה, שמעון, היה נותן בה עיניו בהבעה שהיתה מפיגה את הצמא למשקה זה לכמה ימים. ומלאכת טבחים זאת מצמיאה, מצמיאה מאוד.

תחילה היו שלוש הציפורים רבוצות על צדן הימני. אחר הפכן אפרקד. אבל צורתן אז לא היתה אסתטית מאוד, ולכן השכיבן על גחוניהן, כשזנבותיהן נשואים אל על מול פניו. זה היה סגול-חוּמחום-צהבהב נאה, שׂוֹחה ברוטב שהבטיח הרבה. וי, וי. ולו תקוימנה ההבטחות. “הציפּורים” לא היו אלא פרגיות מפוטמות, עלמות-חן מהמועמדות להרמונו של קוקבובה השכווי, השוכן כבוד בלוּלה של חוה, מעבר לרחוב. בריות יפהפיות אלה, הלא צר לאכול אותן. ראה איך הן כורעות על גפיהן ומשתחוות לקיר.

יעקב היה מוטרד, כי השתבחותו במקצוע הבישול עמדה לבחינה, והבוחן, ישמרנו האל, הרי הוא שמעון עצמו, אשר אתו הימר יעקב ברגע חולשה. עד היום היתה תפארת יעקב בלי עוררים. אבל מה יגיד שמעון? יעקב כה גידל את שם שמעון בפני האחרים עד כי החל הוא עצמו רואה בשמעון משהו מיוחד.

לו אך יבקש שמעון תוספת. לוּ אך יאמר “בכל זאת…” תקוות-שוא. לכל היותר יקמץ שפתיו, כמנהגו, וידיח לועו בכוס יין.

יעקב דלה מן הרוטב בבחשה, ויצק על הציפורים. עיניו נאחזו בפילפל. הוא נאנח. “פילפל שמים בנקניק עשוי בלואי-גרביים, בשביל שלא יחוש האוכל בטעמו.” כך פסק שמעון. ועתה לך והסתפק באותם תבלים נשיים.

לעת עתה דומה כי הכל נעשה כראוי. הפרגיות לא היו טריות ביותר, וגם לא הושהו יתר על המידה. רק מבוקר עד ערב, ובלי קרח. המריטה היתה זהירה ויסודית. בעצם ידיו עשה זאת יעקב הפעם. גם לזאטוטים לא הניח שיעזרו לו.

גם הפיטום, דומה, ראוי להתכבד בו. אמת כי ענין זה של צימוקים בתוך כרסה של פרגית פגורה לא היה מקובל על יעקב. אבל מה תשים בתוך הפרגית, כשאתה מַשׂחה אותה ביין? אי, זה יין! ואיך ינהג הפעם הדבש? דבש ארור זה, כמה הוא מדאיג. וכי יכול אדם לאמור מראשית אחרית, ומה טעם יהיה לכל הבליל הזה אחרי שיצרבנו יעקב באדי שומן וכוהל?

ובני אדם אינם אוכלים כימיה. מזונות אינם חמרים הנקנים בבית-מרקחת, שאתה יודע את תרכובתם המדויקת. אין פרגית דומה לפרגית כשם שאין פלח-שום שווה לפלח-שום. לא דבר מדוד ולא דבר שקול, אלא רק טביעת עין, לשון וחוטם. כמאמר שמעון: “בסופו של דבר אין קריטריוֹן מדויק יותר מחושי האדם, שהרי בהם אנו סופגים את האמנות.” ואתה לך והוֹכך לו את ההיפך.

יעקב לגם מן הבירה וקינח את מצחו. אי, הרוטב, הרוטב! שבעים ושבעה טעמים השקיע בו. אולי עתה יוסיף כמה טיפּות לימון. לא לא. מוקדם מדי. או אולי עוד כמה פירורי שום? אלא מה עניינם לתבשיל כזה? “שום בתבשיל” אמר שמעון, “הוא כמריחת אודם במרכז התמונה. מכהה את העין. אפקט זול.” בדיבורו האיטי, כמו כאב גרונו, משמיע זה פסוקים! ממעט הוא במלים, אבל כל מילה כסלע. מנין לו מסקונתיו המדויקות? ואולי מהתל הוא בשומעיו?

הריח מבשר טובה רבה. אולי ינקר בפיטום לראות מה גונו? כך. עוד מעט קט. בסך הכול יש תקווה לאנוש עלי אדמות.

יעקב הניח מידו את הפגיון המלוקק. הפּגיון הגדול ובחשת-העץ היו חלק ממערכת כלי-הבישול שצבר לו. כאמן אמיתי היו לו כלי-עבודה מיוחדים לו. את הבחשה חרט בעצמו מעץ. את תנור-הפחים עשה לו פחח נווד, צועני, תמורת ארגז-עץ עם רצועת-עור וארוחה טובה, ואחרי השלֵם הפחח את עבודתו עוד שופר מעשהו ושוּיף, הוכה ונרעץ עד לבלי הכֵּר. הפּגיון היה כחצי מטר באורכו וכלל לא נוח, אבל מהודר, חשוב.

יעקב היה שקוע במלאכתו ולא הרגיש כי מאחריו נפתח הפתח, ובפתח עמדה עלמה. היא עמדה שותקת כמה שניוֹת, והיססה אם תודיע על מציאותה. יעקב גחן לדרבן את הפרימוס בניפוח, ואז חדרה בו תחושת נוכחות אדם. הוא לא נרתע, אלא סיים טיפולו במשאבת הפרימוס, ופנה לאחריו.

פניו הנוצצים התקמטו לחיוך רחב, ובוא גירגר מנחת. גם העלמה חייכה. שניהם עמדו שותקים כמה שניות. מאורע כניסתה התקשר במחשבתו עם הזבח, והוא השמיע ברוך-הבא זה: “באמת הכנתי שלוש ציפורים. השלישית תהיה בשבילך.”

“ובשביל מי השנייה?” שאלה העלמה.

“שמעון” אמר יעקב. “קרבי אלי.”

זאת היתה פּרפּר, בתו. בואה היה הפתעה. היא ניגשה, קינחה בסינרו קטע מפרצופו, ונשקה עליו. יעקב רצה מאוד לדעת אם באה מסיבה מיוחדת, אבל סלד מחקירה. הוא לא נהג לשאול את פרפר ביחס לעצמה. תרצה – תדבר. בינתיים פנה אל הפרגיות, ופצה פיו לפטפט. אפשר שלא אליה דיבר, והיא שימשה לו רק עילה להשמיע את קולו, כעין המשך לגידופים שזרמו מפיו קודם בואה.

שמעון זה, הודיע לה, הוא אדם משונה, אבל אין כמוהו בעל טעם, זולל אמן. מלאכה זאת למד בצרפת. בעצם, מה עשה בצרפת כל אותן השנים? ודאי לא פסק פיו מגריסה. אמת, הוא יודע עוד כמה דברים. גם לצייר יודע הוא. הוא מצייר לילדים בגיר צבעוני. תאווה לעינים. כלבים ופרדים וחמור ותרנגול ונמלה ודבורה ואת ציצי הדוּקשׁ. גם את סבתא של חווה צייר. וסבתא כעסה, כי בעיניה אפשר היה לראות שהיא שותה קוניאק בצנעה. אבל לוּ ראית את שמעון זה, עם כל מומחיותו באכילה. שלד חי. ולאן הולך כל האוכל? והחושבת אַת כי אוכל הוא כאחד האדם? לא. כלל לא. רק טעום יטעם. כמו אומר מישהו להרעילו. מַלא פּיך, בן-אדם, ולעס. אבל זאת לא יעשה, אלא נוגס הוא, מועך נגיסתו אל חיכו, מגלגל בבליל, מוצץ כוסו, ומוסיף לגלגל, כמעלה גרה. סעודתו נמשכת שעה לפחות. אבל כדאי להושיבו עם ילדי רחל. הוא אינו חופז והם אינם מתרשלים.

“אבא” פתחה פּרפּר, והפסיקה.

הוא חיכה להמשך דבריה. דומה שהקשתה. היא לא באה לביקור סתם. זה ברור. היא צריכה משהו. מה הוא שצריכה פרפר מאביה? האם כה קשה הדבר עד כי חוששת היא לבקש? ואולי קשור הדבר בעניין שאין היא רגילה לדון בו עם אביה? גם אין היא רגילה לבקש ממנו.

יעקב לא ידע אם רשאי הוא לחזור לזרמי מליו. הוא טילטל את הפרגיות בשתיקה. מה לה? כן. הכול, דומה, מוכן לסעודה.

ובכן, בתי, אם תפצי פיך או לא, אני צריך להחליף בגדי ולהיכון לסעודה. אין לשבת אל פרגיות אלה בלבוש עבודה. בינתיים תתקררנה קמעה. זה יפה להן.

הוא נתן עיניו בבתו, שהיתה שקועה בהרהורים.

“אני הולך להתרחץ” הודיע לה, והוסיף: “אַת יכולה לערוך את השולחן בינתיים.” עגומה היתה, ולכן ניסה להתבדח: “זה יוסיף את הקו הנשי, החסר לנו לסעודה.” הוא הציץ בפרגיות. קשה היה לו להפרד מהן. “בעוד שלוש דקות כבי את הפרימוס” אמר, והניע ידיו כאינו יודע מה יעשה בהן. “הרי הן מצפצפות מנחת.”

חייך אליה, ויצא.

הריח העומד בחדר גירה את שקדי הרוֹק. פרפר הסירה מעל השולחן את ספל-החומר. לא ידעה אם אומנם כוון אביה שתערוך השולחן, אבל לא רצתה לשבת באפס מעשה. פתח-דבר שבו פנתה אל אביה שיקעה בהירהורים, והיא רצתה לטורדם. היא פנתה אל הארון, מצאה מפה צחורה, צלחות, מזלגות, סכינים ובזיכים.

בעוד היא עורכת את השולחן, שקועה בהירהורים, ראתה פתע איש עומד בחדר.

הוא ראה שנבוכה, וחייך אליה.

“שב” אמרה לו, כמארחת. עורו השחום היה מתוח על פניו הרזים. שערו היה שחור מאוד, עיניו גדולות, והוא כולו ארוך. נדמה לפּרפּר כי ראתהו מקודם. ודאי שמעון הוא. הוא משך כיסא אל החלון, וישב.

פּרפּר כיבתה את הפּרימוס, וישבה אל השולחן בפנים מורכנים.

שמעון ראה לפניו חיה בריאה, שקטה ומחושבת בתנועותיה. קולה עורר בו הד רחוק משכבר הימים. “כמו קרפדה” אמר לעצמו.

זמן מה ישבו שניהם שותקים. שמעון חשב כי יעקב הכין לו הפתעה. לפי התנהגותה שיער מי היא.

“איה יעקב?” שאל.

“תיכף יכנס. הוא מתרחץ” ענתה בשקט. היתה על פניה עוגמה, ולכן הוסיף שמעון לדבר: אני שמעון. ואַת – (מה היה שמה, לעזאזל?) פּרפּר?"

היא חייכה חיוך חוור.

“גדלת הרבה” אמר שמעון.

חיוכה היה כשל אחת המאדוֹנוֹת. שמעון היפנה פניו ממנה, במבוכה.

“פעם נשקת לי על מצחי” אמרה פּרפּר. “זוכר?”

בפני שמעון עלה סומק כהה. פניו הוארו, והוא רצה להשיב, אבל יעקב כבר הודיע מן החוץ על בואו. הוא בישר שם למישהו בשם “בן-כלבים מטונף, אַ-צ’אַ־צ’אַ” כי הערב נכונו לו עצמות ציפורים, אבל אסר על זה את הכניסה לבית.

יעקב הגיח בעד הפּתח, ומיד פתח בדיבור: “ראה” התרה בשמעון, “אוי לך אם תעקם את אפך. ואל תחשוב שאני מנסה להשפיע עליך.” הוא ניגש לתנור וסקר את פרגיותיו באהבה. “יפות הן, ימח שמן. בחיי, חבל לאכול.”

החדר היה שקט מאוד. כשיצא ממנו עדין היה מלא רעשו של פרימוס. ואולי נוסף בינתיים משהו שהגביר את הדממה? הוא הציץ בבתו בגנבה. היא העבירה פת, פרפראות ובקבוק אל השולחן. חשה עצמה כבבית אביה. כך, בדיוק. נערה שקטה היא. הוא פנה אל שמעון ואמר בגאווה “אתה זוכר את פּרפּר? זוכר כשנולדה?”

“מ..” רטן שמעון.

“פרפר” אמר יעקב "היתה כזאת קטנה. כיניתיה כך – " כמעט הגיד את האמת: להכעיס את אמה, אבל עצר בעצמו ונתן טעם הגיוני: “מפני שרציתי כי תאהב חיוֹת. שם יפה, לא?”

“קצת מאוחר לשאול, אבא” אמרה פּרפּר.

הא? התעוררה לחיים? האינסטינקט האבהי הקיץ ביעקב. ראתה בחור, מה?

פּרפּר העלתה אור. יעקב הגיע בהירהוריו למסקנה מעודדת, כי בנוכחותה ישתחד שמעון לשבח את פעלו. עלמה כארז. רְאה קומה, רְאה זוג ידיים. יעקב בחן את שמעון, אבל על פני זה קשה היה להבחין התפעלות. עיניו היו נתונות לזווית רחוקה. ובלבד שלא תהיה זאת סעודת אבל.

הסכינים והמזלגות שהניחה פרפר על השולחן לא היו אלא קישוט. אבל הבזיכים באו לידי שימוש רב. יעקב היה סובא סתם. ידע מה טוב, והבחין בו, אבל כל מנחה תירצה. שמעון היה מעריך משקים אלכוהוליים כאשר יעריכום רק אותם שנאסרה עליהם השתייה מטעם חוכמת הרפואה. (חוכמת הרפואה עוזרת לנו להעריך הרבה דברים טובים בחיים. אפילו את הבריאות.) ופּרפּר היתה שרויה, דומה, בדכאון או בהירהורים. לגבי יין משובח הרי אלה היינו הך.

בינתיים מסר יעקב את שלוש הציפורים לעידון אחרון בחמימותו של הכופח. לא התכוונו לאוכלן רותחות, ובנקודה זאת נטה יעקב לאסכולה של שמעון, אבל מי יסתכן להטעין כרסו בבליל שָׁמן כזה כשהוא קר?

יעקב כבר ראה מקומו כמארח. הסיר את שיירי הפירות ואת החרצנים והזג, והניף תנופה את הציפורים. טובות-מראה היו. הוא ליטפן בעיניו. בחר את הנאה שבהן, והניחה על צלחתו של שמעון. כל השלושה נתנו עיניהם במונח לפניהם בבחינה של הערכה. (והריח, הריח!) מחמאה זאת התקבלה על יעקב.

“וכעת – לזלול!” אמר בעידוד.

עתה יבוא משפטו של שמעון. תענוג להאכיל אדם כזה, אדם טועם. אתה יודע כי כל פירור וכל חישוב וכל התחבטות שהיו לך ברקיחת התבשיל יהיו נערכים כראוי. מה אמר הנוצרי? “לא תשליכו פניניכם לפני החזירים.” הבריות של היום תתרנים הם. אוכלים מן השימורים ומן הקופסאות ומן המקרר ומן הסינתטיקה ומן המעבדה. מה טעם יש לפרגית הנזונה בויטאמינים? אומרים כי עתה החלו מדרבנים גם את גידולם של דגי-הים. סופם שיאכלו גלולות וימותו כולם בסרטן.

שמעון פרק את הפרגית באצבעותיו הארוכות והרזות, והניח לפיטום שיוצף ברוטב. אלה בושמי תבשיל! קמץ באצבעותיו קמצוץ ממלאכת המחשבה, מעשה האמן, והניחו על פיו. פרפר היתה עסוקה בשלה, אבל יעקב היה עוקב אחריו מזווית עינו, חרד לתגובה.

“מ…” השמיע שמעון ריטוּן כלבי עמוק. יעקב זרח מנחת. אלא שכעת יוסיף ברנש זה “כך נוהגים לבשל פרגיות בבריטאַן” או בבורדו או בקאמצ’אטקה או באיזה מקום ארור אחר בצרפת. הרושם של יעקב הוא כי הצרפתים כל מעיניהם בזלילה. אתה טורח ומכין רוטב מיוחד, המצאה שטרחת בה חדשים, ובא זה ומודיע לך, כלאחר יד, ברישול, כי "כך נוהגים לבשל ב – " אחד המקומות בצרפת, שגם לבטא את שמם אין אדם הגון יכול אלא אם כן לקה בנזלת. (כל מה שאמר שמעון בקשר לאמנות המטבח היה כמה משפטים, בשיחה קצרה. וגם זה בא אחרי נאומים ארוכים של התפארות מצד יעקב. אבל ההערה כה הרגיזה את יעקב עד כי מיד קפץ והימר. כך עלה רעיון הסעודה.)

או! שמעון מתכונן להגיד משהו: לעיסתו הואטה. כן! מה תאמר?

“חבל” אמר שמעון, “שאין פה עוד אנשים ליהנות מזה.”

יעקב לא היה ענו. “מה אמרתי לך?!” צווח בפנים זוהרים. “רואה מה זה טבח? צריך כשרון! בצרפת שלך יודעים לבשל? זה בישול.”

שמעון ופרפר החליפו חיוך. פרפר כבר הכירה את כשרונות אביה, גם בבישול וגם בדיבור. הפרגית היתה באמת למהדרין. איזו עדינות. איזה מגע קל. כך יאה.

“ומה?” געה לעומתה יעקב.

היא נתנה בו מבט של הסכמה.

מקור דבריו של יעקב נפתח. “לוּ ידעתי שתבואי” הודיע לה, "הייתי מכין פריקאַסה. מרק-קריש איננו נאה לעונה זאת. אבל אם רצונך… עד מתי אַת – "הוא עצר בלשונו, ומילא את הכוסות. “מובן שהרבה עושות הפרגיות עצמן” נזכר להתענוו. “בחומר טוב אין אתה יכול לשגות הרבה.”

פרפר הציצה בגנבה לאצבעותיו של שמעון. שחומות היו, ונעות כגפי חרק. מה עושה הוא בידיים אלה? ובכל אופן, מה יכול הוא לעשות בהן בכפר? מצייר?

שמעון אכל בכוונה כמה דקות, ופתע, בלי שים לב לשטף דבריו של יעקב, כמו חש במבטה, השמיע את קולו הנדיר: “נדמה לי שאני מפריע לך.”

פרפר נבוכה. כעת עליה להגיד משהו. שלחה מבט אל אביה, אבל ממנו לא באה עזרה. דומה שהיה רגיל לאורח דיבורו של שמעון זה. החזירה פרפר עיניה לצלחת, ונזכרה כי עדיין תלויה שאלתו בחלל. “לא” אמרה, “אני הנני הבלתי-קרואה פה. גזלתי מכם שליש הסעודה.”

“כך יאה לנו” כעת חש יעקב במבוכתה ובא לעזרתה, "שלא יתקפונו מכאובי בטן. אכלי, פּרפּר. אל תחוסי. האוכל יספיק לנו עד חצי הלילה. זכורני, פעם, בראשון-לציון היה הדבר, היינו אז – – משכנו לנו – – ואז בא – – "

המשיכו באכילה כמה דקות, לפיכפוך דבריו של יעקב, עד שפתע חזר שמעון והשמיע את קולו: “תמהני איך הצלחת להגיע הנה בשעה כזאת.”

כעת תפסה פּרפּר כי הוא מדבר בכיווּן מסוים, אם כי אין הוא שואל. היא הסמיקה. נעם לה שהוא מתעניין בה. “חטפתי טרֶמפּ” אמרה, “והשאר ברגל.”

“רצתה לראות את אבא” אמר יעקב בנחת. “את דמותי ההדורה.” הוא גיחך. “זוכרת כשבאת הביתה מיללת על שהילדה של השכנים מה-שמה אמרה לך שאבא שלך הוא כמו קוף?”

שמעון הציץ ביעקב. אם כן צורתו של זה הטרידתו בשכבר הימים. אולי גם כיום. הוא באמת דומה לקוף. גבו הכפוף האריך את ידיו; הגבינים השעירים; הסנטר הגדול. מבטי שניהם נפגשו. עלה בדעת יעקב כי שמעון נותן את דעתו על פּרפּר. הבחינה ההדדית נפסקה כשתקפה את יעקב תאוות הדיבור. כעת דיבר על יין.

מחוץ בישר הכלב התקרבו של אדם. פרפר הקשיבה. יעקב הרגיעה: “הערב לא יבוא איש. אין אור אלא במטבח, וזה אות כי אינני מקבל אורחים. הם יודעים.”

אבל מתוך כך נמצאו השניים למדים כי אין היא צמאה לחברה. יעקב כבר החל דואג. מה כבר הלכה ועשתה בת זאת שלו? אין באים אל אבא בעת טובה. כשבאים אל אבא, צריכים לו. בשל כך הרי הוא אב.

בזה אחר זה הסיטו השלושה את גופיהם במושביהם. על הצלחות היו שיריים הראויים רק לכלב. התאבון – ברוך השם. יעקב נטל את הצלחות כמו שהן והוציאן לחוץ, ובמהרה נשמע משם קול כירסום זריז ונלהב. שמעון קינח את אצבעותיו ושפתיו במפית, ותוך כך החליף מבט עם פרפר. פניו לא גרמו בה אי אמון, אבל בכל זאת היה זר לה. גם מבטו היה סתמי: לא עוגב, לא מחניף, לא מעודד. רק סקרן.

יעקב העלה את מיני המאפה, והעמיד את הקפה שירתח. כשחזר וישב זכר פתע, ואמר: “יש לי עוגיות שקדים. רוֹצה?” פּרפּר העלתה על פניה חיוך נוהר. עוגיות שקדים. “כן” אמרה. ויעקב טילטל והוציא קופסת-פּח גדולה, וגלגל ממנה לתוך צלחת עוגיות נוקשות, קטנות ושטוחות, מאקארונים עשויים שקדים ודבש. “אין אלה כאב-המעיים שמאכילים אתכם בקונדיטוריות שבתל-אביב” אמר, “לא דבש חרובים ופיסתוקים. טעמי.”

“בואו ונצטרף אל הכלב” אמר שמעון.

הוציאו את השולחן לחוץ, וישבו מעשנים ולוגמים מן הקפה. עתה שתק גם יעקב. נשמעו רק קולות הלילה, ליל הקיץ הרוגע. שמעון הוסיף להציץ בגנבה אל פרפר. באפלולית החמימה נגהה מציאותה הבהירה. רצה לומר לה משהו; טוב שבאה. נעים לי מאוד. אבל אין אומרים דברים כאלה. (מדוע?)

והיא, מסתמא, באה לצורך מסוים. מה הדבר? היא אל אביה באה. אולי מפריע להם שמעון בנוכחותו? מה מסתירים הם בשתיקתם.

שמעון קם, הודה ליעקב, ברכם בליל מנוחה ונשמט לאפלה.

השניים נשארו שותקים כמה דקות.

“איש זה” אמרה פרפר, ולא יספה.

יעקב, משום מה, לא נטה לדבר עליו עתה. “מ…” אמר יעקב, וגירד לכלב במצחו.

"רציתי – " פתחה פרפר.

“כן?” אמר יעקב.

“ואולי – בבוקר?” היססה.

“מוטב כעת” אמר יעקב. כבר עת רבה ציפה לדבריה. “ואחר-כך תערב שנתך, ובבוקר כבר לא תדאגי. העבירי אלי.” ומכיוָן שלא מיהרה לדבר, הוסיף “אין דבר, פרפר. מה הענין?”

פרפר חייכה: “אני” קולה היה כמעט לחש, “רציתי להיות קצת אצלך.”

“מצוין” אמר יעקב. מה קרה לה? משהו בעניני ההגנה? הבורחת היא מהמשטרה? “איך הענינים?” שאל ברמיזה.

“זה לא זה” הרגיעה אותו.

“אינני סקרן” אמר יעקב. “אבל אב הנני. אַת יכולה לדבר.”

“רק בחור” אמרה פרפר, ולקולה התכווץ לב אביה. פרפר אומללה בגלל בחור. מדוע? מה עשה לה אותו נבזה? ובמה יוכל אביה לעזור לה? אכן, בת זאת שלו היא מבוגרת. פרפר! הרי רק אתמול היית ילדונת. מה לך ולבחורים?

“מותר לי לשאול –” פתח יעקב, אבל פרפר הפסיקתו: “שום דבר, אבא. רק לב שבור. זה הכול. אבל זה לא נעים.”

מסכנה. הלכה והתאהבה. יצור שקט זה. למה זה מתאהבים ילדים אלה? הא! אבל מי הוא אותו פרחח שזילזל בבתו? לא מצאה חן בעיניו, מה? פרפר לא מצאה חן בעיניו של אותו סמרטוט? מי הוא? מה הוא?

“הניחי, פרפר. אם הוא כזה, אין הוא ראוי לך.”

“כן, אבא. אבל אין הוא כזה.” הפתעה רבה תהיה לאבא אם תגיד לו מי האיש.

“כמו מה?”

“כמו שאתה חושב.”

“וכמו מה הוא?”

קולה של פרפר חייך: “לא צח ואדום.” אין היא יכולה להגיד לאבא מי הוא. זה יהיה כבדיחה. קולה הרצין: “כמו שום דבר, אבא. אדם הגון הוא. אולי יותר מדי הגון. אלא…”

“אלא מה?”

“לא בכול מצליחים, נכון?”

“אם רוצים, מצליחים” אמר יעקב. “הצרה היא שבענינים כאלה יש לפחות שני אנשים, ולא תמיד רוצים הם אותו דבר.” (מה אני מתפלסף? לא זה רוצה היא לשמוע.) “הניחי, פרפר. דומה שהוא חזק ממך. אני יודע כי מעליב הדבר, אבל, ראי: עדין לא נוצרה האשה שתמצא חן בעיני כל גבר. עוד תמצאי בחורים. הרבה. לא פחות נאים ממנו.”

פרפר לחשה: “אבל לא כמוהו.” רגע היתה דממה. “אבא” פתחה. ולשמע קולה נבהל יעקב: "נדמָה לו שהיא עומדת לפרוץ בבכי. “אבא. אין זה כל כך פשוט. הוא הרי אהב אותי. אני חושבת, נדמה לי, שהוא אוהב אותי גם כעת, אבל…”

“רגע אחד” הפסיקה. “דומני שאני מבין. אין צורך להכנס לפרטים.” יש דברים שאין אדם רוצה לשמוע מפי בתו.

“אבא, אתה נורא חכם. אבל זה יותר נורא. הוא גירש אותי מעל פניו.”

“מה עשית לו?” תמה יעקב.

“לא כלום. תחילה לא רצה להגיד לי מאומה. אבל אני, אני פרצתי בבכי. ואז הגיד לי. הוא אמר כי אין לו רשות לעסוק באהבים. אין לו פנאי ואין לו סבלנות. ואתה יודע? אפשר שהוא צודק.”

“שיקר לך” אמר יעקב בפשטות. “יש לו אחרת. סתם נבזה.”

פרפר חשה להגנת אהובה: “הוא איננו משקר, אבא.”

יעקב עיכל את דבריה. “אני חושב” אמר בסוף, “שהוא מטורף. וטוב שנפטרת ממנו. שלום לעפרו.”

“בזה אתה מסכים אותו” אמרה פרפר. “אני לא.”

“מי הוא בעצם?” שאל יעקב בקוצר רוח. “הרי לא הלכת והתאהבת באחד הנזירים?”

עתה כמעט ביטאה פרפר את השם הנורא, אבל כבשה עצמה ולחשה “כמעט כך.”

“מתאים לך” אמר יעקב. “אל תצטערי, פרפר. אני מקווה שהכול נגמר, ושילך אוויל זה לעזאזל. הלואי ותשכחיהו במהרה.”

“כן, אבא” אמרה פרפר.

“וכעת שכבי לישון. אין צורך לדבר על זה יותר מדי. בכלל לא צריך. מה שהיה, היה. נכון? זה יעבור, פרפר. הנה אציע לך מיטתך. רוצה מגבת?”

היא לא קמה ממקומה, והוא עבר לנושא אחר: “ואיך היה בתל-אביב בזמן המצור? שמח, מה?” היא לא ענתה. “דרך אגב” שאל יעקב. “אולי ראית את ג’מג’ום בזמן האחרון? זה זמן רב שלא כתב אלי.”

הנה בא הדבר. פרפר נרעדה, ופרצה בבכי.

“מה יש?” נחרד יעקב. היא לא ענתה. מה לה? “אבל אין צורך לבכות, פרפר.” הוא החליק על שערה. “אין צורך, פרפר.” צריך לדובב את המסכנה. “הנה. אל תחשבי בזה. שאלתיך על ג’מג’ום. אולי היית בבית-המלאכה?”

פרפר לא יכלה לשאת עוד. “אבל זה הוא” מילמלה.

יעקב צנח בכיסאו, ופיו נפער. רצה לומר משהו, ולא יכול. בסוף מילמל “לא ידעתי…” אבל מה בכך? אך, נערים אלה. אך תפנה גבך אליהם, והנה עשו משהו. מדוע צריך דוקא ג’מג’ום לאַמלל את פרפר?

“רוצה את שאפגש אתו?” שאל יעקב.

“לא, אבא. מוטב כדבריך: הכול נגמר. זה יעבור.”

יעקב עמד נבוך והדיח את הכלים, ופרפר הזילה דמעות אל הכר.

 

ד. פַּרְפָּר    🔗

ג’מג’ום היה נער שאהב דיקלום. גם כינויו בא לו עקב דיקלום נלהב בכיתה: “ברכות אביך גברו על ברכות הורי, עד תאוַות גבעות עולם. תהיינה לראש יוסף, ולג’מג’וּמתּ נזיר אחיו.” איש לא ידע אם עשה זאת בכוונה. הוא עצמו טען כי היתה על לשונו המלה קרקפת, אבל משום מה לא נשמעה לו, ולכן החליפה בג’מג’ומה. מאז נשאר כינויו ג’מג’ום. שמו הרשמי נדחה מפני כינויו. גם המורים יש שהיו טועים וקוראים לו ג’מג’ום, וגם הוריו התרגלו לכינוי זה.

לא רק דיקלום אהב, אלא כל הידור והתימרות. אפשר לא היה בו כשרון רב לאמנות המשחק, אבל נטייה חזקה לזאת היתה בו. הוא היה מגלגל את המלים בפיו כמשתכר מטעמן. היה לומד קטעי-שירה על פה, ומשלב מליצות בתוך דבריו עד להלאות. הוא למד לבטא עברית כאחד מחכמי הספרדים, ותחת אשר ידבר היה נואם.

בשנתו האחרונה בבית-הספר-התיכון היה משבר בארץ. להוריו לא היו אמצעים רבים, ולפיכך לא יכול ללמוד מקצוע הדורש ביטול מעבודה מכניסה במשך שנים. אותו זמן, בעוד הוא מתכונן לבחינות הבגרות, נחה עליו עין יעקב.

יעקב הכניס בו בינה פראקטית. “אין כפועל מקצועי” אמר יעקב. “רואה אתה את אלה” הצביע על פועליו, “האמנים כולם ירעבו, ואלה יעבדו ויאכלו.”

האופנה בתל-אביב לא תאמה את תורת יעקב. שחקן הוא איש מפורסם. הכול מכירים אותו. נגר הוא רק נגר. וזה שהאמנות תובעת קרבנות, מי עלם ואינו מוכן לקרבנות על מזבח עתידו? יתר על כן, יש בזה מן הגבורה.

“אבל אם כך” השיב ג’מג’ום, “למה זה ביזבזתי ארבע שנים בבית-ספר-תיכון?”

“אין זאת סיבה שתבזבז עוד שנים” אמר יעקב. “על איזו בימה אומר אתה לשחק? רְאה את התיאטראות. תיאטרון אתה רוצה? ומה יהיה שכרך?”

“גדולי האמנים רעבו ללחם” אמר ג’מג’ום.

“הרעבת מימיך?” שאל יעקב. “אני רעבתי. אין זה נעים. ואגיד לך עוד דבר. דע לך כי האמנים הגדולים הם גם טיפשים גדולים. לולא כן היו בוֹשים בעצמם שהם מתערים לעיני הצבור. כלום אין זה מגוחך שיעמוד אדם ויעשה מעצמו ראווה?”

“לא ניתן העולם אלא למעיזים” דיקלם ג’מג’ום.

“נכון” אמר יעקב. “העז וחשוב. חבריך יהיו מחפשים פרנסות קלות, יוסיפו על עודף בעלי המקצועות האקאדמיים או יסיימו חייהם כלבלרים. ואתה תהיה אוּמן. אל תיסחף עם הכלל. רְאה למה הגעתי אני.”

היו בינם ויכוחים ארוכים. ג’מג’ום דיקלם על הנצח ועל האמנות ועל התהילה, ויעקב החליט כי עלם זה דרוש לו. עם כל היומרה היה ג’מג’ום עלם ישר, חביב, מלא הומור, ותמים.

אחרי בחינות-הגמר, בתוך המהומות, הלך ג’מג’ום לכמה שבועות לאחד הכפרים, “לכַפר את הישוב”. כשחזר העירה מצא בבית הוריו מצב קשה. הוא הוכרח לעבוד, מיד. לבלרים לא היו דרושים. לפרחי שחקנות לא שולם כל שכר. ג’מג’ום נכנס לעבוד בבית מלאכתו של יעקב.

אבל כשם שלא נעשה שחקן כך גם לא נעשה נגר, אלא סינתזה של נגר ושחקן – הוא נעשה זבנו של יעקב. אך נכנס צרכן למחסן, ומיד רומז יעקב לג’מג’ום, והלה בא ומשמיע עצות. הוא היה מדבר אל הצרכנים בלשון נמלצת, מציין לפניהם פרטים טכניים שספק אם הבינם בעצמו, ומוכיח להם כי הלבן שחור והשחור לבן.

שנתיים בלע כל חוברת וספר שיכול למצוא (באנגלית) הדנים בריהוט ודיקוראציה פנימית, אסף תמונות וז’וּרנאלים, וידע לדבר כגדול המומחים.

מן הבוהמה התל-אביבית לא רחק הרבה, הוסיף לקרוא דברי ספרות בתאווה, אם כי טעמו לשירים פג, ובעיקר היה מצוי בין ציירים. לאלה היתה פטרונותו רצויה, כי המלצתו קבעה הרבה במכירת תמונות. “ואם תרשה לי הגברת להעיר” אומר ג’מג’ום אחר ששיכנע את הגברת כי תחליף את רהיטיה בחדשים, “קיר זה יהיה ערום מדי. תמונת-שמן נאה תהווה ניגוד נעים…”

הגברת אומרת משהו על העתק משל ואַן-גוך או גוֹגן, “הו, לא” מחייך ג’מג’ום ברחמים. “זה לא יתאים כלל לסגנון. זה באנאלי. והעתק הוא רק העתק. רגע אחד.” והוא מתכרז במחשבה. “נדמה לי שראיתי אצל – מה שמו? – דבר שיתאים. משהו בחילופי אור ונהרה. הקיר הוא לצד מערב, לא?”

מעט מעט נכנס ג’מג’ום לתפקיד. היה נועל סנדלים בקיץ ונעליים רחבות-חרטום בסתיו, היה לובש מכנסי פשתה בקיץ וקטיפה בסתיו, חולצתו היתה רחבה ופעורה לרווחה או קשורה בעניבת שרוך, על בלוריתו היה חובש כיפות משונות, מברט ועד מגבעת שחורה רחבת תיתורה, ועל תפוח סנטרו הצמיח זנבנב שחרחר, כמכחול. להשלים את דמיונו לאציל אספאמי גם גידל לו שפם עצום.

לעסקו של יעקב הועיל הרבה, והיה שווה את משכורתו, אבל יעקב מצא בוֹ דמיון לעצמו רב משיוכל להתייחס אליו ברצינות. כל הפועלים האחרים היו אף הם נוהגים בג’מג’ום בליגלוג סלחן, והלה היה צריך לחבל בתפקידו מפעם לפעם להזכיר להם מה תועלתו.

הנה מדוע נדהם יעקב. עם כל חיבתו לג’מג’ום, לא היה זה בעיניו יותר ממוקיון. ואולי משום כך חיבבו.

אבל כשם שהנערץ עומד על סף המגוחך, כך גם המגוחך אינו רחוק מן הנערץ. ג’מג’ום היה תמים, אבל כלל לא טיפש. דבריו הבדוחים היו מלאים פקחות. הוא היה נואם מוכשר, ואף שהיה מוסר דבריו באורח דימאגוגי, לא קשה היה לגלות כי הירבה לחשוב קודם שהשמיע.

מחוץ לבית-המלאכה נמצאו לו כמה מעריצים. פרפר אהבה את חברתו, וסופה שהתאהבה בו. בעוד היא צעירה לא נתקרבו מאוד. אחר-כך היה בצבא, ואחרי כן כמעט שלא היתה לה הזדמנות, כי תמיד היתה בקרבתו מי שהיא (אלה היו מתחלפות במהירות מסחררת), עד שערב אחד היו גם הוא גם היא פרוצים להתקרבות, וצילצל לפרפר פעמון-הבדולח.

אהבתם נמשכה רק כמה חדשים, וגם תקופה זאת יש לזקוף לזכותה של פרפר. ג’מג’ום נהג בה כמטורף. או שהיה דורש כי תימצא לידו בכל רגע שהיה פנוי מעבודתו או שהיה טוען כי אין היא מניחה לו פנאי לעצמו. היה מחזר אחרי עלמות אחרות בלי כל מוסר-כליות, ופתע גרם סערה על שחייכה אל מישהו. היה מתפאר בהדר תוארה לפני ציירים ומציע להם אותה כדוגמה, ומתמרמר כשהיתה לובשת מחשוף רב מדי. היה כועס שאין היא מתענינת בעבודתו וליגלג עליה כשהיתה מעירה לו משהו בנוגע לעבודתו, ומוכיח לה כי אין היא מבינה דבר.

פעמים אחדות החליט כי יש לשים קץ ליחסיהם. פעם אחת התעורר מצפונו אחרי שחירפה, והיא היתה צריכה להרגיעו ולהבטיח לו כי לא נפגעה כלל, ואז נעלב. עוד פעם ראה כי מצטערת היא והציע לה כי תקום ותעזבנו. בסוף קם והחליט לגרשה, פשוטו כמשמעו, מחדרו. הפעם היה זה בלי כל תואנה. אבל הסברו היה סביר, ופרפר גם לא יכלה לכעוס עליו.

שמעון הקיץ לפני עלות החמה, ועל פניו נהרה. ההיתה בכך המשכת חלומו? אולי צפייה ליומו? הוי, כאשר נקיץ בבוקר יום העתיד להביא לנו חדווה; כאשר נפקח עיניים ונדע: הערב מחכה לנו פגישה עם פרפר. לא: הערב מחכה לנו פגישה עם פגישתנו עם פרפר. כי מה היא פרפר אם לא מה שהיא בשבילנו? אבל מדוע הערב? מדוע לא מיד?

אמנם כן. שמעון כבר הספיק להתאכזב מן האהבה הגדולה. הוא כבר הספיק ללמוד כי האשה היא יצור פראקטי, ואהבתה היא חישוב של כדאיוּת. בימים ששהה עם יעקב עד בוא פרפר גם ראה משהו מן הנוער העצמאי. החברה שנמצאה מסביב לשמעון, מאחר שבכפר מצוּיים הכול יחד ומעורטלים במידה רבה, רק הצליחה להרבות ייחודו ולהדגיש את מוזרותו. פרפר באה בתחומו מוּכת אהבה. יעקב לא חשש כלל מפני משהו של ממש העלול להתרקם בין שניים אלה. התנאים היו עוינים.

יעקב יכול לעשות חישובו כי גם פרפר גם שמעון מחוּצים. השטן לא כך חישב. לא היינו חשים ביפה לולא היה מוזר.

כשעתיים אחרי הקיצו בא שמעון למעוֹן יעקב, בלע בושתו, ואמר לאותו איש “אולי רוצה פרפר לצאת אתי לטייל.” הוא דמה לילד הבא לבית שכנים ומבקש רשות לשחק עם ילדתם. יעקב מחה משפתיו חיוך.

“מ…” רטן יעקב. “לא יזיק לה.” פנה וצרח במלוא גרונו: “פרפר! יש פה עלם חמוּדוֹת, הרוצה לקחתך לטיול. הזדרזי.”

בעיניו היה ליגלוג ובפני שמעון היה סומק. אמר יעקב “חושב אתה שתאחרו לחזור? אם כן, אכין לכם משהו לאכול בדרך.”

אבל הם חזרו לסעודת-הצהריים. בטיילם לא הירבתה פרפר דבֵּר, ושמעון עסק בצבעיו ועשה לילדים בצבעים-של-בית-ספר זלים נמלה-דיליז’אַנס נושאת גבעול, חרגול, זבוב-פגרים זך בכוחלו, וחיפושית צבי שריחה כריח עזים. יעקב יעשה לתמונות מסגרות נאות. פרפר הסתכלה בעבודתו בדממה, ושמעון, שלא אהב כי יהיו מביטים בו בעת יצירה, חש כי אין היא מפריעה לו.

(כשהיה שמעון מצייר, היו פניו משַקפים את מחשבותיו בלי מעצור. פרצה נשמתו ועלתה ממעמק בהרדם שומרה. אותה שעה חוזרים פניו, אשר בדרך כלל היו כמעט קפואים לעין אדם, ומעלים אדוותיהם כבימי נערותו. אוזניו, שפתיו, נחיריו, גבותיו, עיניו, משתעשעים באין בלימה, ומחווים למסתכל בו פעם חיוך קליל, פעם זעם, פעם מבוכה, פעם נחת. דבר זה היה קורה גם כשהיה מצייר ציור של מה-בכך, או רושם רישום קל לזכרון. והוא ידע. זאת.)

כשחזרו וקרבו לבית, שאל שמעון “כוונתך להשאר פה זמן רב?”

“אינני יודעת” אמרה פרפר. “אולי שבוע.”

“איכפת לך אם אבוא לבקר?”

בעיניה עלתה ערמומית קלה, והיא אמרה "לי ינעם הדבר, אבל – "

“בוא אבוא” אמר שמעון, ונזף בעצמו כשחש כי שוב התלהטו פניו. ויהי בשבת פרפר עם אביה לפת-צהריים, שאלה “מה הוא עושה פה?”

“מי?” שאל יעקב, שידע יפה מי.

“שמעון.”

“הוא בא אלי בזמן ההסגר על תל-אביב, ונשאר פה. איננו עושים כל דבר מיוחד.”

פרפר זקפה אוזניה. ובכן נמלט שמעון מפני השלטון?

“ומדוע נשאר פה?” שאלה.

“אני הצעתי לו” הודה יעקב. דבר זה צריך הסבר: “בהיותו ילד היה כרוך אחרי. היה ילד רצין. כזה, עם עיניים גדולות.”

“ובכן איננו מסתתר פה?” שאלה פרפר.

“הא?” יעקב תהה. בסביבתו לא היו “הפורשים” מצויים. ואז הבין.

“לא” צחק, “איננו מסתתר. רק מצא פתע כי אין הוא יכול לחזור לביתו, ואז נזכר בידידו הוותיק. הצעתי לו כי ישתמש בהזדמנות להכיר את הכפר היהודי. כבר הצעתי לו את הדבר מקודם, פעם. דומני בשנת 1937 היה זה, כשחזר בפעם הראשונה מצרפת. היודעת את כי אין הוא יהודי? כן. אמו היתה לבנונית. אבל הוא התחנך בין יהודים. בבית אחותו. מַכּירה את משפחת מצליח? סוחר גדול. לא מכירה? זה גיסו. אבל שמעון זה, הוא לא – הסתגל. רציתי לקרבו אל הצעירים שפה. עדין לא הצלחתי. אין דבר כזה נעשה בשבוע-שבועיים. אבל הוא איננו מתקדם כלל.”

פרפר חשבה קצת. “מי איננו מוצא חן בעיני מי?” שאלה.

“בדרך כלל דבר כזה הוא הדדי” אמר יעקב. הוא בחש בצלחתו במזלג.

“אבל לא זאת השאלה” אמר לאיטו. “הוא – מוזר.”

זאת היתה משׁאת מגרה. ופרפר בלעתה. “רזה מאוד” אמרה פרפר.

“אבל אדם נעים. צריך למצוא חן בעיני הנערות.”

יעקב גיחך במלוא פניו, והטיל עוד פתיון: “השמועה אומרת שהוא נזיר.”

פרפר הרעימה גבותיה. עוד אחד? “ומי היא השמועה?” שאלה.

“טוב” שיבח אביה את שאלתה, ולא השיב. אבל היא שנתה.

“החשד הכללי” אמר יעקב, “הוא בשושנה, אבל נדמה לי שהיו עוד. הזוכרת אַת את שמות הנערות שפה? נדמה לי שהנערות הימרו ביניהן.”

פרפר נתנה באביה מבט מוכיח, והוא פרץ בצחוק קונדסי: “ונדמה לי שכולן הפסידו. טעמו התקלקל באירופה. א – אולי רוצה גם אַת להירשם לתחרות?”

“אבא!” גערה בו פרפר.

אכן. יצר הפטפטנות וההתחכמות יכול לגרום שיעשה אדם ההפך משכיוון. יעקב פתח לבתו ענין באדם, בדיוק בזמן שבו היתה זקוקה לאדם.

היום היה חמסין כהלכה. את עקומות המכשירים המטאורולוגיים אפשר היה להדפיס כטיפוסיות בספרי-לימוד. רהיטים חרקו ביובש. בחוץ מת העולם, והאוויר עלה מן האדמה גלים-גלים, כמעל שלהבת. בתוך הבית הישרה יעקב אפלולית, וצווה על פרפר שתירדם. היא פשטה בגדיה, התקלחה, הטילה כר על הרצפה, עלעלה בחוברת זעירת-אותיות ומוכתמת, וסופה שנרדמה, ויעקב הוצרך להחדיר בזהירות סדין בינה לבין הרצפה, פן תצטנן.

בחלומה בא ג’מג’ום, והנה הוא פוגשה בחברת שמעון. הוא מעלה על פניו את חיוכו האיום, ופונה אל פרפר. והיא רוכבת על מטאטא כמכשפות שבספרי האגדות, והיא אומרת לו “אבל זה אתה.” והוא חולץ ראשו מעל צוארו, ומתקן את בלוריתו המדובללת, ומסלסל עוקצי שפמו, ומניח ראשו תחת בית שחיו, ואומר בשקט “כן. בגדת בי. ורוצה אַת גם לגנוב את ראשי.” והיא חגה על עקבה ומזמררת “כל העולם צהוב ואשה צריכה לאהוב.” וג’מג’ום מרכיב ראשו על צוארו, מוּטֶה, מעשה גנדרן, ופונה ממנה בחרי-אף, פוסע במהירות. והיא רודפת אחריו ובוכה אל גבו העיקש. והיא מאיצה צעדיה ורוצה לעוקפו, ואינה מצליחה, כי לכל אשר תפנה מזדקר הגב, והוא רחב, והוא בהיר, והוא לבן ואטום.

למחרת שוב בא שמעון, בבוקר, לפני עלות החום. פרפר היתה בחדר הפנימי, מגהצת, ויעקב הכריז “המחזר שלך כבר בא. הואילי נא לקבל את פניו, אבל לא בתחתונים.”

שמעון כבר רצה לכעוס. הוא שאל את יעקב “לא רצית שאבוא?”

“אדרבא” אמר יעקב. “אתה נהנה, כנראה לי; והיא, דומני איננה חסרה.”

פרפר החליקה לתוך שמלתה, כותן מודפס בגוונים דהים, החמימה מן הגהוץ (היא לא הביאה אתה כל בגדים, והוצרכה לכבס בכל לילה לפני שכבה לישון) וקראה לשמעון. זה, במכנסיים הקצרים (של אברהם) ומתוך קיפולי השרוולים, נראה רזה באמת, וגם ארוך, ושחום כמי שרבץ כל ימיו על שפת הים.

“לא יהיה חם לטייל?” שאלה פרפר.

“נצא, ואם יהיה חם, נחזור, או נכנס לחורש.”

יעקב הסתכל אחריהם בלכתם. ליד שמעון נראתה פרפר כמעט שמנה, וגם קצרה מכפי שנדמתה ליד אביה. אין הם תואמים. מראהו של אדם איננו ערך אבסולוטי. פרפר יפה רק כשהיא ליד אחד נורמאלי, ולא ליד כלונס זה.

הכלונס הוליך את פרפר בדרך העפר, והעלה על גבעה קרחת. הוא מלק עלי זעתר, והם עמדו משקיפים על הסביבה, שותקים.

הנוף היה מוצף נהרה.

פרפר פנתה אל שמעון במבט חונן, מודה על התמונה שהביאה לראות.

“רוצה סיגריה?” שאל.

“לא עתה” אמרה. “נרד לחורש.”

פרפר ישבה נשענת על גזע, והתוותה קווים בזמורה בחול.

“רוצה שאצוד לך ארינמל?” שאל שמעון.

הוא כרע ליד אחת הגומות, ודיגדג את שפת הקונוס בקיסם. “צריך גם לומר ע’וּז-ע’וּז-ע’וּז” הסביר בחיוך. בתחתית גומה זע משהו, ושמעון חפן את הגומה כולה. הוא הניח לחול שיזרום בין סדקי אגרופו, ואחר העביר את תוכן כפו לידו השמאלית בזהירות, וניער את שארית החול. ארינמל אפור, שמנמן, היה מהלך לאחוריו במהירות, ומנסה להיטמן בקמט שבכפו של שמעון. פרפר חייכה, ושלחה ידה לקבל ממנו את צידו. הארינמל דיגדג בכפה, והיא הטילתו לחול בצחוק.

“לב אביך איננו טוב עלי היום” אמר שמעון. “הידעת מדוע?”

“לא הרגשתי בכך” אמרה פרפר. “אולי נדמה לך?”

“לא. אני יודע. אולי בגללך?”

“קנא הוא, ככל האבות” אמרה פרפר. “איפה היית אמש?”

“בחדרי. מדוע?”

“התאספו כמה מהחברה אצל אברהם. שאלו עליך.”

“כמה מהחברה. כרגיל מתאספים כולם. המצאת ענין?”

“אבא מנסה לבדר אותי. אבל שינוי המקום הוא בידור מספיק. האנשים הם כמעט כמו בתל-אביב. אותם פיטפוטים… לא כך?”

“לא” אמר שמעון. “פה הם גלויים יותר. בערב אחד תוכלי לשמוע את כל הסקאנדאלים. באותו ערב תוכלי גם למצוא את מקומך ביניהם.”

“ואתה – מצאת?”

“כן” השיב שמעון. “מצאתי כי אין מקומי ביניהם. אין אני מאשים את יעקב, אבל גם הוא לא הקל מעלי. דוקא מפני שסיפר עלי בדיות.”

שמעון הקציע את הזמורה באולרו, ופרפר עישנה. יושב היה כשרגליו אסופות תחתיו, ורק לבושו הבחינו מכל לבאנטיני אחר.

“ומדוע זה שוהה אתה פה?” שאלה פרפר.

“חיכיתי למשהו.”

“לְמה?”

“אינני יודע.” כמעט אמר “אולי לך” – אבל עצר בעצמו.

“ועד מתי אומר אתה לחכות?”

“לא אחכה עוד.”

אנשים מוּכים נוטים להשתתף בצרת הזולת. גם בלי כן היתה פרפר אמהית למדי, ושמעון תובע אמהוּת. פרפר הביטה בשמעון ברוֹך.

“ואיך עברו ימיך פה?” שאלה. נדמה לה כי השתעמם.

“טיילתי, ציירתי, קראתי, הקשבתי לאביך, טיפלתי בילדים, והתבוננתי באנשים.”

אה, קול זה! אנשים שבורכו בקולם, אין הם זמרים; אין הם זבנים; אין הם נואמים ולא מטיפים. וקולם חודר רק ביחידות, כאלו הקשיב אדם למשהו בתוך עצמו. ומתנגן קול זה בכל מיתרי הנבל, חרש חרש, כִבְלִי מקוֹר. והוא מהמה, והוא חנוּן, והוא מושך אחריו לתוך מבוֹך אפלולי, כחליל-הקסם, כלחש הַשְׁבָּעָה.

עיני שמעון היו מושפלות, ופרפר יכלה לבחנו במנוחה.

“אתה – צייר?” שאלה. בחדשים האחרונים הספיקה להכיר את מרבית ציירי תל-אביב. על שמעון לא שמעה דבר.

“לא” אמר שמעון. “סוחר אני. בשעות הפנאי אני מצייר.” הוא אמר זאת כאילו אמנות הציור איננה מקצוע שאפשר להתהדר בו.

“אין לך האפשרות להיות צייר כל זמנך?”

“אין לי גם רצון לכך. גם גדול האמנים איננו אמן עשרים וארבע שעות ביממה. אפשר לרכז את שעות היצירה. ומי שאיננו אלא אמן, אמונתו פסולה, משום שהיא מנותקת מן החיים. הנשמעים הדברים פסקנים? אין הם דברי. אני רק מסכים לכם.”

לוּ היה שמעון רק צייר, היה מאבד גם אותו מגע עם הבריות שנכפה עליו בעסקיו. זה הוא שרצה להסביר לה.

“ובכל זאת הרשית לעצמך להתבטל ממסחרך למעלה משבועיים” אמרה פרפר.

“בהכרח” התגונן שמעון. “עתה עלי לחזור. תחילה הופתעתי כשמצאתי כי אין פה שירות דואר, ולא אוכל לשלוח מפה מברק. בבוקר יוצא אוטובוס, ובערב הוא שב. זה כל הקשר. עתה הורגלתי לזה שאני כמעט מנותק מתל-אביב. אבל עלי לשוב שמה.”

“תמהה אני איך התגלגלת בינינו” אמרה פרפר כלעצמה. “הרי זה כאגדת הברווזון בין אפרוחי התרנגולת.”

“או כקוקיה” אמר שמעון. “ואולי אין זה מקרה. אולי אין אני אלא ראשון, ועתידים שכמוני לרבוֹת ולרבוֹת. מה דעתך?”

“היש נחמה בכך?” השיבה פרפר. “הראשון תמיד בודד. עד שיבוא השני. אבל בין יבוא השני ובין לא, בינתיים בודד הוא. נכון?”

שמעון לא השיב, ופרפר חשה כי הרחיקה בהיכנסה לתוך עולם זולתה. עולם הזולת תמיד מסַקרן, אבל משנכנסת לתוכו, והנה הוא פשוט כל כך. כל התסבוכת הגדולה מתמצית בנוסחה קטנה. לא, לא. לא נכתב ספר לתאר מה שניתן להגדרה בנוסחה כמו: “אה, שמעון? זה הבחור הארוך עם השפם?” או: “שמעון צהמארא? זה הצייר?” לא. שמעון זה, מלא העובדות הפשוטות, לא ניתן להגדרה. גם לא “איש בלי עם.” כי כל עובדה פשוטה היא בפני עצמה, ומסתבכת בצירופים. והאדם הוא עובדות רבות.

“תאר לי את אמך” ביקשה פרפר.

“לא הכרתיה” ענה שמעון. “כמו דון קארלוס: פעלי הראשון היה רצח אמי.”

מענין כי בשיחתם זאת, למעשה הראשונה, דנו השניים בשמעון ולא בפרפר. האם מפני ששמעון נהג יותר כבוד בפרטיוּת, או מפני שעמד על מהותה של פרפר משאלותיה יותר מאשר מתשובותיה? ואולי פשוט: הן הוא היה המוזר. כך הגיד יעקב, וכך הוגד לה גם אמש. בזאת הוסברה סקרנותה, אבל במה יוסבר גילוי לבו?

“באה עת לחזור” אמרה פרפר, וקמה. “אני רוצה לבשל.”

“ואבא מניח לך?” חייך שמעון. “חשבתי כי אין הוא אוכל מתבשילי זולתו.”

“מתבשילי אמא היה אוכל” אמרה פרפר, “אם כי היה רב אתה על התפריט.” היא בחנה את עיני שמעון, כמהססת, ואז שאלה “והוא, המצא את מקומו פה?”

מרבה היא לחקור. “נדמה לי שכן” השיב שמעון. “מדוע תחשבי כי לא?”

“במה מתעסק הוא?”

“בעץ” אמר שמעון.

“זאת אני יודעת. אבל מה חֶברתו?”

“פה כולם חברת כולם. התינוקות של השכנה, כלבים, עקרות-בית, צעירי הצאן. איש חברה הוא וחברה היא הבידור המקומי.”

“כן” אמרה פרפר. “תמיד היה. הוא לא הזדקן כלל במשך השנים.”

“הרואה את אותו רק לעתים רחוקות?”

“לא קרובות. הוא מחבב אותי מאוד. אבל אני עסוקה.”

“חשבתי שאת מצויה פה הרבה.” שמעון רצה להוסיף משהו, אבל נזכר כי דן באב לפני בתו, ונמנע. אין זה תפקידו למסור ידיעות פרטיות.

“מה תעשי בערב?” שאל.

“לא דבר. ודאי יבואו אל אבא. בוא גם אתה.”

שמעון היסס. הרוצה היא לבחון אותו בחברה? “טוב” אמר. “אבוא.”

בערב, וכן בערב שאחריו, מצאו גם שמעון גם פרפר כי בחברתה נעשה סובלן יותר. הוּקל לו, כי עמד לצדו בעל-ברית. כשהיתה חשה כי רבו הקולות מיכולת טימועו היתה מוציאתו חוצה. אתה גם היה רוקד.

“לעולם לא תיהנה ממחול כל עוד מתוח אתה כל כך” העירה לו.

“אין מלאכה זאת חביבה עלי” הודה.

“נסה להסחף לתוך המנגינה. הכנס לקצב, ותהיה רוקד בלי מאמץ.”

“המאמץ הוא לא בשל הריקוד, אלא בשל החברה” אמר.

ובאמת, כשהיו ביחידות רקד בנחת, וגם נטה לקלות-ראש. פרפר שמה לב כמה הוא משתנה כשהם יוצאים מתוך חברה כלשהי. גם אביה, בחברתה, היה מטיל על שמעון מתיחות. יעקב הראה כמה סימנים דקים של אי רצון מקרבתם של שניים אלה. לפני בואה היה שמעון דוחק לחזור לתל-אביב, ועתה דחה צאתו כבר כשני ימים. יעקב העיר על כך בליגלוג.

שמעון תקפו בלי גמגום: “אמור, יעקב. האין דעתך נוחה מהתידדותי עם פרפר?”

“לא” ענה יעקב, מופתע.

“מדוע?” המשיך שמעון בחקירתו.

“משום שהיא איננה בשבילך.”

“כלומר?” לא הניח לו שמעון להשתמט.

“הנך זר לה. היא – עלמה בלי כאב-שיניים. לא בשבילך.”

שמעון צימצם את עיניו. “יעקב” אמר, “בלי רחמים ונימוס. אם הייתי אומר לשאת את פרפר, ההיית מתנגד לדבר?”

“רחוק הדבר, רחוק. מי ישורנו? והיא גם לא תתחשב כלל בדעתי.”

“לא ענית” דחק שמעון.

“ובכן, ראה, שמעון. אתה יודע כמה אני מחבב אותך, ואתה יודע כמה אני מכיר אותך. פרפר היא יצור בעל תיאבון בריא. אתה עלול לעשותה אומללה.”

“המתנגד אתה לנישואי תערובת?”

“מתוך עקרון – לא. אבל גם נישואי תערובת הם נישואים. אם מעלתם היחידה היא שהם תערובת, מסופקני אם יצליחו.”

התשובה נשמעה כוזבת. כשאדם מכזב, חדל לשאול, כי אם תמשיך בשאלותיך לא תשמע אמת אלא תרעומת. אבל יעקב הוסיף מעצמו: “נישואים הם חברה. אתה אינך איש חברה, שמעון.”

(ונישואיו של איש-חברה זה, יעקב, איך עלו?)

שמעון חזר העירה למחרת בבוקר. פרפר אמרה לו כי תשתהה עוד כמה ימים, אבל מצפונו דחק בו. הוא נעדר מהמשרד למעלה משבועיים. היה עליו למסור לאליהו על מעשיו בחיפה. יש דברים רבים שאליהו לא יתמצא בהם, כי נמצאו בטיפולו. הוא החזיר את הכלים ששאל, נפרד מזה ומזה, ונסע.

 

ה. הַשָּׁעַר    🔗

שמעון לא ידע אם דיברה בו פרפר עם אביה. הוא גם לא חש מצדה כל קרבה מיוחדת אל עצמו. אומרים על אדם “כן, חביב הוא,” וידעת כי אין יותר מזה. דברי יעקב, אם כי העלו את חמת שמעון, היתה בהם בינה. מה יכול שמעון להציע לנערה? את תהיוֹתיו? את חוסר שלימותו? “אין היא בשבילך”.

וזולת זאת אם ביקש שמעון לפגוש את פרפר בעיר, היה בכך קושי טכני: הוא לא ידע את כתובתה. כי שמעון לא ביקר בבית יעקב מאז ילדותו. ואחרי צאת יעקב הכפרה עברה זהבה לדירה אחרת.

בשוב שמעון העירה נקפוֹ לבו על שהשאיר את מעמסת העסק על אליהו לבדו. תנאי המסחר חזרוּ, אחרי ההגבלות של ימי-המלחמה, לתחרות חופשית. יותר משהצריך העסק התחכמות והערמה דרש עתה חישובים וזהירות. מרכז-הכובד עבר מצד הרכישה לצד המכירה, ובזאת התמצא שמעון עוד פחות, והוטרד יותר.

אבל דמות פרפר לא הירפתה ממנו. אי-שם בעיר היתה, האדם שכה נוח היה לו בחברתו. בבקרים, לפני עלוֹת השחר, כשהיה שמעון מתעורר לתוך דממת העיר והפחד הגדול אוחז בו, אימת הבדידות הנוראה, בטרם יתנער לפעילות טורדת, היה מנסה לחשוב על פרפר. “לוּ היא לידי” היה מהרהר בצער. ובעודו לוטש עיניו לתוך אפלולית טלולה, היה מנסה להעמידה לפניו, לבושה שמלת-הכותן, מחייכת בכל שיניה המוצקות, ועיניה השלוות בורקות חן בהיר, רענן. “פרפר, האין את רק יצור של דמיוני?” הוא ניסה לציירה מהזכרון.

יום אחד אמרה לו הגברת פלאום “נתבקשת לטלפן למספר זה.”

שמעון עיין במספר, שלא היה מוכר לו, ושאל “מי ביקש?”

“גברת בשם תלתל” אמרה הגברת פלאום.

שמעון חשב לרגע כי מהתלים בו, ופתע עלה בדעתו כי פרפר היא, וטילפן.

“מתי אתה פנוי?” שאלה פרפר בטלפון.

כמעט אמר “מיד, כעת, תמיד.” תחת זאת אמר “האם הענין נחוץ?”

“לא. לא מאוד” גיחך קולה. "הערב – "

הוא לא שאל מה רוצה היא ממנו. והדבר הראשון שאמרה עם פגישתם היה “לא שיערתי שאתה ביישן כזה. כבר חשבתי שאינך רוצה לפגוש אותי.”

“לא ידעתי איך למצוא אותך” הודה שמעון. “שכחתי לשאול.”

“התביישת לשאול” לעגה פרפר. “ומעתה תדע?”

“ואת לְמה חיכית?” העז שמעון ושאל.

“לא ידעתי אם תרצה לראות אותי. אתה יודע, בכפר זה אחרת. בעיר אדם חוזר לחוגו ולמכריו, ולא כל מה שהוכרח לקבל כחֶברה בכפר רוצה הוא לחֶברה בעיר. שם אולי הייתי ענין בשבילך, משום שלא היו לך אחרים.”

“האם חשבת כך?” שאל שמעון. “או אולי רק משום שכך קרה לך?”

מאז נפגשו לעתים קרובות, כמעט בכל יום. שמעון הורגל לחברתה, ולשונו הותרה הרבה. גם היא סיפרה לו, אך בעיקר הקשיבה, או התבוננה.

ועתה, אחרי שנפגשו עלם ועלמה, ונהנו זה מחברת זו עת מסוימת, צריך אחד מהם, בדרך כלל העלם, לפתוח בשלב האירוטי. איש איש ושיטתו בזה. יש השואלים בלב הולם “האוהבת את אותי?” יש התופסים בה ומנסים לנשקה בלי דיבורים. יש המציעים נישואים. ויש המחכים למעשה מצד האחר.

שמעון כה העריך את קרבת פרפר, עד כי נזהר מכל צעד העלול לסכן את יחסיהם. מרמיזות יעקב ומן ההשערה חש כי התאבלה, ואולי עודה מתאבלת, על משהו שמת. דומה כי עברה עליה חוויה עצומה, אשר אחריה שוב אין היא אשר היתה לפניה (כך כל חוויה, לא?), ומאז מרחף עליה צלו של אותו מאורע.

פוגשים אנו אדם, והוא כולו מסכת זכרונות. הוא – כל אשר עבר עליו. ואנו לא היינו שותפים במעשה יצירתו, כי אין אנו נארגים תוך זכרונותיו. הוא נתון לנו מידי זרים, מידי כל אותם שהם זכרונותיו, ואנחנו חייבים לקבל. את הטראגדיות ואת הנועם, את הגעגועים ואת ההרגלים – את כל אשר ניטע בו, באדם זה, בלי כל קשר אתנו.

זה לא נעים. ביחוד אם כבר הוברר לנו כי אדם זה חשוב לנו מאוד, כי קשורים אנו אליו כל כך עד כי מה שהינוֹ, מה שעשו ממנו אותם זרים, ישפיע עלינו הרבה. והרבה פחות נעים כשבתוך מסכת זכרונות זאת, הקרויה אדם, ניכרת מציאותו של איש אחד, נעלם גדול יחיד. ופרפר בתגובותיה, אם כך או כך, משמיעה לשמעון מוטיב קדום, ועל כורחו, אם רוצה הוא להמנע מדיסוֹנאַנס, חייב הוא לתאם עצמו לאותו רקע נתון, שאין לו עליו כל שליטה, ואין הוא יכול אלא לקוות לטשטושו במשך הזמן.

כולנו מקנאים לעברו של האהוב עלינו, אבל האדם הבולט מטבעו, אם הוא צריך לתאם עצמו לרקע נתון, קשה לו הדבר מאוד. שמעון תהה הרבה: מי הוא אותו איש הנפגש לו מתוך פרפר. הוא שנא אותו, ופחד פן יעלה זכרו במפורש.

(ופרפר כלום לא קינאה? אבל היא לא אהבה את שמעון, עדיין, וכשאהבתו, לא זה הטרידה, וכבר הורגלה אליו הרבה.)

והנה ביטאה פרפר שם אדם, ומיד ידע שמעון כי זה הוא. לפני כן לא הזכירה בשיחותיהם דבר מפרשת אהבתה, אך כשהשמיעה את השם, ולא יכלה לגבור על התכווצות מסוימת בגרונה, עמד לב שמעון מהלום.

שמעון הסב את עיניו מפניה, שהיו קרובים אליו מאוד, ושתק. הוא שתק גם מקודם, כי פיו היה מלא מים. באותו רגע משונה היו רגליו גבוהות מראשו, ופרפר בוחנת את פניו. כשראתה כי הפנה ראשו ממנה, אמרה “הפסק. מה שדרוש לו עתה זה מנוחה. השומע אתה אותי. שמעון?”

אותו יום היה שבת, ופרפר הציעה לשמעון כי יטיילו אל שפת הים, מצפון לירקון. הוא נטל כלי-ציור, והיא כלי-רחצה, עברו את גשר שיך-מונס, והיא העבירתו בין פרדסים, שדות, חומות-אבן וגדרי-שיטה.

השעה היתה מוקדמת, קודם שיצאו תל-האביבים לרחוש בסביבות הירקון, ולא נפגש להם אדם. שמעון חשש לפרפר, אבל היא הבטיחה לו בחיוך כי כבר עשתה דרך זאת פעמים רבות, ולא קרה לה דבר. לפני שער תחנת-הכוח פנו ימינה, הלכו בכביש הצר, הקיפו את הגדר, את המוסך הגדול והריק, וירדו לים לאורך מסלול-תעופה עזוב ומכוסה חול.

“הבט” אמרה פרפר כשהגיעו לקרבת הים, “האין המקום נאה?”

שמעון הביט, אבל לא מצא כי המקום נאה. לדעתו היה המקום מסוכן, חרף קרבת תחנת-הכוח. הוא זכר במעומעם מעשה רצח כפוּל ואונס שאירע לא הרחק משם כחמש-עשרה שנה לפני כן. נדמה לו כי גם זכר את תווי פניה של הנרצחת כפי שנדפסו במודעות המשטרה. נדמה לו כי גם את שמות הנרצחים זכר.

“פנה לצד ההוא” עוררתו פרפר ממחשבותיו, “ואל תפנה הנה עד שאומר לך.”

כשפנה אליה היתה לבושה בגד-ים וטומנת שערה בכיפת-גומי. עלתה על פניו בת חיוך כשראה כמה נאה גופה. “גוף נאה” הוא מושג מעורפל. בדרך כלל מציין הוא כיום גו דק, או כי העלמה מכוערת. רק מי שירד אל שפת-הים, וראה את מאות הגופות המעורטלים, והנה אין בהם גם אחד בלי פגם, רק הוא יעריך גו אנושי עשוי כהלכה. יעקב דייק כשאמר כי פרפר היא עלמה בלי כאב-שיניים.

היא הודתה לו על המחמאה שבעיניו, ואמרה “ואתה אינך רוצה לטבול במים?”

“פרפר” אמר שמעון. “הקשיבי לוידויי, ואל תצחקי. אין אני יפה כשאני ערום. וגם מפחד אני מן הים.”

“שטות” אמרה פרפר, “בפני אין לך להתבייש”.

“אינני יודע אם גם את עשית בחכמה” אמר שמעון. “הבדואים אינם רגילים לראות אשה בבגד-ים. אותם זה מגרה מאוד.”

“אין הם מצויים פה” אמרה פרפר. “ואם ינסו להתנפל עלי, אין טוב לי מאשר להכנס לים. אתי לא יתחרו בשחיה. בים יכולה אני להתגבר על עשרה גברים.”

היא אמרה זאת בצחוק, אבל במהרה ראה שמעון כי שוחה היא למרחק בתנועות קצובות כמומחית לדבר. עתה עלתה בו דאגה פן אין היא זהירה דיה בים.

הוא רשם משהו, השקיף לכל העברים, פסע כה וכה, ולא נחה דעתו עד שעלתה מן המים וישבה בחול.

“רוצה שאציירך?” שאל. “שבי על הסלע ואעשה ציור לקופסות שוקולאד”.

“לא. אינני אוהבת שמציירים אותי. בוא ונכנס למקום שאסור.”

הוא חלץ נעליו, נכנס למים, דרך על סלעים, ואז אחזה בידוֹ והוליכתו לקצה הגדר, אל מקום פרוץ, וחזרו לעלות לחוף בתוך שטח תחנת-הכוח. עלה ריח מים עומדים. “מה יש פה?” שאל שמעון.

“בריכה” אמרה פרפר.

“ולמה נכנסנו הנה?”

“מפני שאסור.”

זה היה הסבר מספיק. שמעון משך בידה, והוציאה משם בדרך שבה נכנסו.

“אין אתה נהנה פה” אמרה פרפר.

“לא. אני חושש.”

“מפני מה אתה חושש?”

“מפני – הכול. בואי, פרפר. נלך מפה.”

“רק עוד טבילה אחת” אמרה פרפר. “הים כל כך שקט.”

היא הרחיקה בים, והוא ישב, מביט אל לא כלום. היו שם גבעות-חול, היו עשבי החול, היו לטאות אחדות, היו שחפים. תחנת-הכוח התנשאה מאחריו כבירה ומכוערת (מצדו לא היתה גמורה, וגם זוהמה בצבעי הסוואה) עם המכלים הגדולים. הלאה ממנה היה המגדלור, גם הוא מזוהם. הים היה שקט. רק על שפתו עלו גלים קלים.

מרחק מה מאחריו שמע פסיעות. הוא קם ופנה במהירות.

קרב אליו אדם לבוש חולצה צהובה כלימון ומכנסי-חאקי ארוכים. ראשו היה גלוי ופרוע, ושערו ערמון שדהה בשמש ולרגליו סנדלים. על סנטרו היה דבוק מכחול שחור, ומתחת לאפו הזדקרו שני אונקלי-שפם עצומים. ידיו היו בכיסיו, והוא שירך רגליו במתינות.

הבא נתן עיניו בכלי-הציור, בחן את שמעון, וישב במנוחה. הוא הוציא מכיס חולצתו חפיסת סיגריות, רמז לשמעון לקחת אחת (שמעון סירב בתנועת ראש), ועישן במנוחה, בלי שיוציא הגה מפיו.

שמעון חזר לרשום, וארב לזר מזווית עינו. האיש בא לבדו, ושמעון החליט כי אין להתירא ממנו. גם נדמה לו כי ראה פרצוף זה מקודם. אם כי דחק הזר את נכחותו על שניים (בגדי פרפר היו גלויים) שודאי רצו להתיחד, נוח היה לשמעון שחבורתם גדלה. פחדו פג מעט.

“אתה צייר?” שאל האיש, ושמעון שמח לשמוע כי הוא דובר עברית. שמעון לא מיהר לענות, אך נשא עיניו, והזר חזר על שאלתו בערבית, ומשלא קיבל מענה גם עתה, באנגלית. אולי היה מנסה עוד לשון, אבל שמעון אמר “חובב.”

“מה שמך?” שאל האיש.

“שמעון” אמר שמעון, וחיכה כי זה ימסור את שם עצמו. אבל הלה קם, ניגש אל שמעון, והביט אל רישומו מעבר לכתפו.

אותו רגע שמע שמעון את קריאתה של פרפר. הוא קפץ, אימץ עיניו, ראה את כובעה מלבין, ואת זרועה מנפנפת. בלי שיהסס רגע רץ אל המים. בדרכו שמע עוד קריאה מן הים. הנה לעזאזל! עתה קרה אותו דבר אשר ממנו התירא כל אותו בוקר. סוף סוף בא האסון. הוא לא שחה מימיו, אבל איך יניח את פרפר טובעת בלי שיבוא לעזרתה? רגליו היו יחפות, והוא נשרט בקונכיות הקטנות הדבוקות לסלע, ניגף, החליק על אצות, נפל לתוך מהמורה, פירפר ועלה ממנה. עתה היה במים עד למותניו. תנועותיו כבדו, בגדיו היו ספוגים מים, והוא חתר בידיו בעודו מהלך. המים הגיעו עד לצוארו, ואז אבד הסלע מתחת רגליו, והוא, הלוּם אימה, טילטל בידיו, בלע מים, חיפש משען לרגלו, ואיבד את הכרתו.

עד אשר שמע את דברי פרפר.

עתה הניח ג’מג’ום (זה השם שבו כינתה פרפר את הזר) לרגליו, ושאל בכעס “מה רצת כמו מטורף? בגללך כמעט טבעתי.”

“מה אתה רוצה ממנו?” הוכיחה פרפר את ג’מג’ום. “הוא חשב שאני קוראת לעזרה. אני האשמה.”

“חשב, חשב” רטן ג’מג’ום, “ואצלי התקלקל השעון. וראי את החולצה. הסנדלים – חדשים הם. חמוֹר!” חירף בזעם. “אם רוצה אתה לקפוץ לים, מדוע דוקא במעמדי?”

“הפסק!” פקדה עליו פרפר. “רגליו זבות דם. נצטרך לשאתו לטאכסי.”

“ועוד לגרור את הנבלה הזאת” אמר ג’מג’ום. הוא בחן את כפות רגלי-שמעון. “נפצע כהוגן” אמר. “אבל ראי מה זה אומץ! אינו יכול לשחות חצי מטר, ורץ להציל טובע.”

“ואתה למה רצת לים?” פנתה אליו פרפר. “השחיין המפורסם! הרי גם אותך הייתי צריכה לגרור משם. לולא אני הייתם שניכם טובעים.”

“לולא אַת לא היינו גם נרטבים” אמר ג’מג’ום. “מה זה עלה בדעתך לצעוק מתוך המים? כלום חשבת כי סירנה את? באמבט תרימי קולך, ולא בים.”

שמעון נשען על ידו, וישב. בגדיו היו ספוגים מים, ודבקו לבשרו. הוא בחן את כפות רגליו. פצועות היו, אבל לא פצעים קשים.

נשא עיניו אל פרפר, ואמר “תודה לכם. אני מצטער מאוד.”

“אין דבר” אמרה פרפר. “התוכל לנעול נעליך?”

“אנסה” אמר שמעון.

היא נתנה לו את מגבתה, והוא קינח את רגליו. הרגלים כאבו, כאב חד, אבל הוא אמר “רק אצלע מעט. אוכל להלך.”

הוא צלע הרבה, וג’מג’ום הרכיבו על גבו, ופסע בחול כשהוא מקלל והולך. פרפר חימרה אחריו בליגלוג. פתע נזכרה כי אין היא יכולה להכנס העירה בבגד ים. הם ישבו בחול, ופרפר ביקשה משמעון כי ישגיח על ג’מג’ום שלא יפנה פניו.

“כשכבר יש מה לראות” רטן ג’מג’ום, “אין מניחים להסתכל, חזירוּת.”

שוב טען את שמעון על גבו, והלכו אל גשר העץ. השומר שעל הגשר שאל מנין הם באים, וג’מג’ום אמר “מהרצליה”. השומר הביט בהם בחשד, אבל הניחם לעבור. אם ראה משהו מיוחד בשני גברים רטובים שאחד מהם רכוב על חברו ואשה מחמרת אחריהם, לא טרח להעיר על כך דבר, וחזר לקרא איזה רומאן בפרוּטה.

ליד הגמל המעופף הודיע ג’מג’ום כי עצמותיו התפקקו. פרפר לא השיבה, ופקדה על שמעון לאחוז בצוארה. “אה!” אמר ג’מג’ום, “טעמי גם את טעם.” שמעון סירב, וניסה להלך. הם אחזו בו בזרועותיו ועזרו לו לצלוע.

סוף סוף הגיעו לפינת רחוב ירמיהו, ושמעון ישב במכונית.

ג’מג’ום פרץ בצחוק. “ופתאום אני רואה שהוא קופץ ממקומו, מביט לים, ורץ, רץ כמטורף. חשבתי: משוגע. אז שמעתי את צעקתך. באמת נבהלתי. קמתי ורצתי אחריו. והנה אני רואה שהוא נעלם במים. מיהרתי אליו. הוא צץ ועלה. אני צועק אליו ‘הזהר!’ והוא איננו שומע ורץ לפנים. ופתאום נעלם שנית. באתי אליו, ונפלתי גם אני לתוך המהמורה. התוודיתי על עוונותי, אבל ראיתי כי לא אספיק לגמור עד שאמות, והתחלתי שוחה. אני מביט סביבי, וזה איננו. צללתי, והנה מישהו מושך בשערי, אַת רואה כמה טוב לגדל בלורית?”

“מה נאמר?” אמרה פרפר, “שניכם גיבורים.”

“לאן אנחנו נוסעים?” שאל ג’מג’ום.

“אליו הביתה” אמרה פרפר.

“מה? ולא ניכנס לשתות משהו? בתי-הקפה פתוחים. כבר עשר, לא?”

יותר משרצה לשתות רצה להתפאר במאורע.

“לא” אמרה פרפר.

“אבל כשנרטבים צריך לשתות, שאם לא כן מצטננים.”

“גולם” אמרה פרפר. “רגליו פצועות.”

הם העלו את שמעון לדירתו, ואז אמר ג’מג’ום “מעתה תוכלו להסתדר בלעדי,” והלך. שמעון קרא לו, הוֹדה, וביקש את כתובתו.

כשנשארו לבדם הכניסה פרפר את שמעון לחדר-האמבט, עזרה לו לחלוץ את נעליו, ושטפה את כפות רגליו במים קרים. שוב צרבו הפצעים, והיא חבשה את רגליו בכמה ממחטות. אחרי שהחליפו בגדיו הושיבתו בכורסה, ושמה את רגליו על כיסא.

שמעון בוש בכל הטיפול הרב. כשניסה למחות אמרה לו “שתוק. אני יודעת מה לעשות.” והוא שתק. אחרי שהניחה לו אמר “תודה רבה לך. הייתי טרחה רבה.”

“אין דבר” אמרה פרפר, והביטה בו בחיוך. “ובכן, אדוני האביר, רצת להציל גברת שנמצאה בצרה, מה?”

היא קמה, אחזה בראשו, ונשקה על מצחו. שמעון שלח את ידיו ואספה אליו.

“אני שמחה על שהכרת את ג’מג’ום” אמרה פרפר, כשהיא יושבת על זרוע הכורסה וחובקת את ברכה.

הוא נשא עיניו אליה, אבל עיניה היו מופנות ממנו.

שמעון עילע, ולחש “עודך אוהבת אותו?”

היא חייכה, החליקה על ראשו, ואמרה “לא. כבר לא. בעצם, קשה לי להבין מדוע אהבתיו. הוא מירר את חיי. הוא קאפריזי כילד מפונק, ואימפֶטוּאוֹסי כאחת היפהפיות. אבל אל תשנאהו. הוא מבין דבר, ויוכל לעזור לך.”

נקל לומר “אל תשנאהו”. לא במקרה נמצאו שניים אלה באותו מקום אותו בוקר. ודאי היה זה מקום טיול חביב עליהם. הם דיברו זה אל זו כאלו היה שמעון זר בינם. מדוע פתחה פרפר לדבר עליו?

דומה שפרפר תפסה את הלך מחשבתו של שמעון. היא אמרה “בילדותי פחדתי מן החושך. אז כפה עלי אבא ללכת לתוך החושך ולראות מה שם. לא היה שם כלום. אין אני רוצה כי יהיה משהו שמור אצלי בסוד.”

“אבל יש דברים” אמר שמעון “שטוב להניח להם.”

“אינני מסכימה” אמרה פרפר. “אסור לפחוד מהאמת. החיטוט בא באדם רק כשאיננו יודע. כבר נוסיתי גם בזה. כשאדם יודע, אין הוא מחטט. או שמא מאזוֹכיסט אתה? אהבתי את ג’מג’וּם. כן. ואינני מתביישת בזה. וגם אתה אינך צריך להתבייש בזה. להפך. התגאה בזה שאתה טוב בעיני ממנו.”

“אבל נפרדת ממנו קודם שפגשת בי” אמר שמעון.

“אבל חדלתי לחשוב עליו אחרי שפגשתיך” אמרה פרפר. “אתה רוצה שאוהב אותך?”

“מאוד” הודה שמעון.

“ובכן, אל תתבייש בעברי. מובן?”

לרווחתו הירפתה פרפר מן הנושא. “הגיעה עת לחשוב על ארוחת-צהריים” אמרה. “לא תוכל לצאת החוצה?” הוא רצה לומר כי ינסה, אבל היא לא חיכתה לתשובה ואמרה “ברשותך אני נכנסת למטבח. אולי אמצא משהו.”

במטבחו של שמעון היה כל הדרוש להכנת ארוחה קלה. ראשל גם דאגה למלאי מספיק של מצרכים, כי ימי-עוצר היו תדירים בתל-אביב באותו זמן. שמעון הוצרך לענות ממקומו על כמה שאלות, עד שצלע למטבח, לעזרת פרפר.

הכֵרותו עם ג’מג’ום הביאה לשמעון ישועה מצד לא צפוי. עתה, משנפגשה פרפר עם האיש אחרי פירודם, ובחנתו בלי סערת אהבה, נמוגה ההילה שעטרה לו ממרחק. מקודם היה בה ספק שמא עודה אוהבת אותו, אך עתה נחה דעתה, וקרבה אל שמעון בלי סייג. היא הוסיפה להעריץ את ג’מג’ום, אבל הודתה לאל (ולג’מג’ום עצמו) על שיצאה מן הענין בשלום.

כמה ימים אחרי אותה הרפתקת גבורה היו פרפר ושמעון מהלכים ברחוב, אחרי שסעדו פת-ערבית במסעדה.

“זה ביזבוז איום” אמרה פרפר. “ראה מה אכלנו, וראה מה שילמת, ואני הייתי מכינה ארוחה טובה יותר, בשליש המחיר.”

“ולא איכפת לך להדיח את הכלים?” שאל שמעון בצחוק.

“הדחת הכלים אינה שווה את הפרש המחיר” אמרה פרפר.

“והעבודה?” הוסיף שמעון ללגלג.

פרפר שקעה בהרהורים.

מתוך הרהוריה בקעה ועלתה בהפתעה. “לא טוב שאתה לבדך” אמרה פרפר. “אני עוברת לגור אצלך.”

בשקט, בשקט דיברה, כמו לעצמה אמרה את הדברים.

שמעון לא תפס מיד מה היא אומרת, והנה התחיל הרחוב מרצד. נשימת שמעון נעצרה, וכשחזרה, באה בקצב קצר ומהיר. הוא רצה לאחוז בפרפר ולרוץ. הוא רצה לרקד. הוא נשען אל גדר, והביט למרחק. כך. אולי עתה. אולי מעתה ואילך.

פרפר ניגשה אליו, עמדה והביטה בו, אבל לא נגעה בו.

“אינך מתנגד?” שאלה.

“לא” לחש שמעון, והניע שלילתו בראשו בחיוך חוור.

“אם כן, אלך הביתה לארוז. מתי תוכל לעזור לי להעביר את חפצי?”

“מיד” אמר שמעון.

“אבל אין לך כל הדרוש לשני אנשים” אמרה פרפר.

“שני האנשים הם כל הדרוש לשני אנשים” השיב שמעון.

“טוב” אמרה פרפר. עלמה היתה ונטתה לטכס: “בוא ונחוג את ליל כלולותינו.”

היא פסעה בשקט, בצעדה הבוטח, והוא נישא על רגליו כסהרורי, מרחק מה מאחריה. היא היפנתה פניה אליו, וחייכה. רגשן הוא. היא נטלה את ידו.

היה חשש כי פרפר תרצה לחוג כדרך שחוגגים, במחול וזמר. לכך לא היה בו כוח עתה. אבל היא פנתה בדרך לדירתו, והובילתו בשדרה. בצל-תוך-צל הלילה, ליד אחד העצים, עצרה, נתלתה בצוארו, ונשקה לו בחום.

זמן מה ישבו על ספסל, מחזיקים יד ביד. “בוא” אמרה פרפר.

הרחוב כמעט דמם, ורק מפעם לפעם היתה מכונית עוברת ומאירה. מרחוק עלתה המולת הכרך, ופתע ירדה דממה גדולה, חדל כל רחש, והנה אי-משם שמע שמעון זימזום גס, רטון, שהלך והצטלל, הלך ודק, עד שנעשה כהמיה צלולה, בהירה, ואתה התמשך קו-אור באפלה, ככוכב נופל, אבל לאיטו, והוא הולך ובהיר, הולך וקרב, עד שניתק המיתר, והאור התפרק לנוגה גדול, מעוור, וחשך כליל.

פרפר חשה כי אין הוא רואה לאן הוא פוסע, והוליכתו בזהירות. כעוור הידס לצדה, והיא נצמדה אליו בחוזקה.

היא עשתה חגיגה אמיתית – ערכה שולחן, מזגה יין, והושיבה את שמעון לשולחן. אבל הערב עבר כמעט בדממה. רק מפעם לפעם היתה פרפר שואלת איך או מה או איה.

“ובכן” אמרה פרפר, “לוּ יהי כי שָתינו.”

הוא חייך במבוכה.

“ספר לי משהו” אמרה פרפר.

“פעם הייתי לבדי” סיפר שמעון, ולא יסף.

“וזה הכול?” שאלה.

“אני מקווה כי זה נגמר” אמר שמעון.

“סיפור עצוב” אמרה פרפר. “רוצה שאספר לך דבר מצחיק?”

“כן.” אמר שמעון שלא נטה כלל לבדיחוּת.

“אתה נראה מסכן נורא” אמרה פרפר. “אינני יודעת מדוע, אבל זה מצחיק.”

“באמת מגוחך” אמר שמעון, “אבל לא יותר מגוחך מהעובדה שאַת נמצאת כעת בביתי. סליחה: אני נמצא כעת בביתך.”

“בוא, גולם” אמרה פרפר. “תוכל להתפשט בעצמך?”

“ודאי” אמר שמעון, וניסה להתנער. הוא חש בנוכחותה, והיא טובה, והיא קרובה, והיא שלוֹ.

שמעון הביט אל פני פרפר, הישנה לצדו במנוחה, והעביר מעליהם קווצת שיער. הוא גילה את אוזנה, והעביר עליה אצבעו. באפלולית החמימה עלתה בו עליצות. טוב לי, לחש לעצמו. הנה, סוף סוף עגן.

פרפר זעה, והתרפקה עליו.

“מה דעתך?” לחש שמעון. “הנה מצאתי את מקומי, לא?”

“מ…” רטנה פרפר המנמנמת.

ואותו לילה תקפה כנופיה מזוינת את הקפה גן-האואי שעל גדת הירקון.

 

ו. גַּ’מְגּ’וּם    🔗

בשנים 1936 עד 1939 נשמעה בקורת חריפה נגד ה“הגנה” על שאינה “מגיבה”, וסער אז בין היהודים ויכוח על תגובה והבלגה. אחרי השמדת יהודי מזרח אירופה גם הובעה דעה כי לולא עמדתה הפייסנית של ה“הגנה” כלפי האוכלוסיה הדוברת-ערבית, היו יהודי אירופה לומדים להתנהג בצורה אחרת. ויכוח זה היה עתה ענין לחוקרי היסטוריה בלבד, לולא מיהרה ה“הגנה” להגיב על מקרה גן-האואי. התגובה היתה פיצוץ בית בפרדס אבו-לבן, משום שלשם הוליכו עקבות המתנפלים. בבית נמצאו כמה נשים וילדים, ודומה כי איש מן המתנפלים לא נפגע בפיצוץ.

לבד מאותם נשים וילדים נפגעו רבים שלא היו באותו מקום. שמעון, שהיה רגיש לכל סיכסוך בין העדות, ראה אסון קרב ובא.

“את פלשתינה אפשר להחזיק, אבל רק בכידונים.” דעה זאת כבר היתה מקובלת בבריטניה. יהודים, ערבים, קיצונים, טרוריסטים – ארץ של מטורפים היא, וחסל. קשה לוותר על מדרך כף-רגל באותו חלק עולם, אבל הנה נותרו שטחים אחרים, שיקל יותר להחזיק בהם; מוטב שיסתכסכו הללו בינם לבין עצמם, וסוף הבריטים לבוא ולפשר, ואז יהיו מקובלים לא ככובשים אלא כבעלי-ברית. עוצר, חיפושים, מאסרים, הפגנות – והכול חשודים. הוברר כי אותם מהימנים וצדיקים, חסידי סדר וחוק, גם הם עלולים לחַבל. אמנם היו שיטות למַכבש את החולדות, אלא שמאז מלחמת הצדק בנאצים אין הן מקובלות בעולם, ובבריטניה יש דעת קהל. לא. הבריטים עמדו להטיל מידם גחלת לוחשת זאת.

בתוך הצבת הגבולות שלאחרי מלחמת-העולם צריכים היו לעלות סיכסוכים מקומיים, כדרך שעלו אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ובסיכסוכים אלה צריכים היו להתערב הגדולים, המכונים מעצמות. המעצמות השתנו. אז היו צרפת ואנגליה, או קלימאַנסו ולויד-ג’ורג', או מאתיים המשפחות והסיטי, שחילקו בינם את הירושה. עתה עמדו כוחות אחרים, האמריקאים והרוסים, ופזלו זה מול פני זה, כשתי משכוכיות-ענק שמאחריהן מזדנבים צעירי העדר, ומפעם לפעם שולחים זרבובית ונושכים בצעירי העדר האחר, מבין כרעי המשכוכית. חלוקה מדויקת לא היתה וגם הגיון מדויק לא היה.

בסוף מלחמת-העולם הראשונה הטיל וילסון מודד להצבת גבולות, שהיתה בו גם בינה מסוימת וגם אפשרות של קביעה כל שהיא: ההגדרה העצמית של הלאומים. אם מטעם זה או זה (מסורת, דת, נהייה אל עבר, לשון, גאולת דם, או דימאַגוגיה סתמית) רוצים תושבי חבל מסוים להיחשב עם נפרד, יש להניח להם שיקימו לעצמם מדינה. אלה היו מדינות וילסון. בתקופה שבין שתי המלחמות, ותוך מלחמת-העולם השניה, הוברר כי מודד זה להצבת גבולות בטל לעומת חישובים כלכליים וצבאיים. לבד מזאת, את ההגדרה העצמית של הלאומים אפשר בנקל להביא עד לאבסורד. יכול כל חוני לחוּג מסביבו עוּגה, ולהכריז: פה אני רוב מוחלט, והנני מכריז על עצמאותי. דבר דומה לזה עשו יהודי ארץ-ישראל בשנת 1948.

והנה עמדה לפני העולם פלשתינה של 1947. מרחקים כה צומצמו בדור האחרון עד כי אנשים מרוחקים אלפי קילומטרים ממקום זה ראו חובה לעצמם להתענין בגורלו. פלשתינה גם היתה זמן רב בחדשות. ארץ-ישראל שימשה ענין מיוחד ליהודים, והללו מצויים בכל מקום, והעמידוה כפיצוי-מה לאשר נעשה להם בזמן המלחמה. לעומת גודלה האפסי גרמה הטריטוריה הקטנה סערה גדולה.

נשלחה ועדת-חקירה בינלאומית. התוכנית לחלוקת הטריטוריה בין יהודים לערבים היתה קיימת עוד מימי ועדת פּיל, כעשר שנים לפני כן. מאפס פתרון סביר מזה, חזרה ועדת-החקירה של האומות-המאוחדות והמליצה על חלוקת אדמת המריבה לפי עֵדוֹת.

בטריטוריה העלובה עצמה התגלגלו המאורעות במהירות מסחררת. ועדת-החקירה של האומות-המאוחדות, החלטת הבריטים לזנוח את המאנדאט, מבוכה בין האוכלוסים, והתכוננות לסיכסוך מזוין. כתמיד הודיעו הלאומנים הערבים מראש על תוכניותיהם, ואיפשרו למנהיגי הציונים להתכונן. ה“הגנה” גייסה אנשים במרץ ובגלוי. הכול חשו כי משהו עומד להתחולל.

טבעי הדבר כי שמעון לא רק חש דברים יותר משחשו אחרים, אלא גם חש אותם לפניהם. הוא פחד מצאת הבריטים. כמוהם היה גם הוא ניטראלי בין העדוֹת, ולפיכך היו הם בעלי בריתו ומגיניו מהלאומנים מכל צד.

בבוּאת נפש שמעון היו ציוריו. אפשר היה להבחין בנקל במצב רוחו מתוך יצירתו, ולא רק בטיבה או באופייה. כי כשהיה שרוי במבוכה היה מפסיק מהביע, ומהיותו ישר היה מניח את מכחוליו.

פרפר ראתה את שלא היה אפשר לראות במשרד או בכל מקום אחר. תחילה חשבה כי הפסיק מצייר בגלל השינוי שבא באורח חייו עם בואה לדירתו. אבל היא ראתה יותר מזה. הוא היה מוטרד. היא חיכתה כמה שבועות, ואז החלה מפקפקת אם בתבונה עשתה כשבאה לגור אתו. נדמה לה כי היא מפריעה לו. היא לא אהבה חידות והשערות, ולא רצתה להציץ בו מעבר לחַיִץ, ולכן החמירה פניה ושאלה מה לו.

במשפטים מדויקים, שרווח מחשבה וסגנוּן ביניהם, לאיטו כדרכו, במשך כשעה ומחצית השעה, השמיע שמעון מלים יבשות, חרישיות, וחריפות.

היא פסעה בחדר והירהרה. אחר ישבה, נטלה ברך אחת בידיה, ואמרה “היודע אתה כי יש עוד החושבים כך?”

“אולי” אמר שמעון, “ומה בכך? היודעים הם דרך למנוע את השואה?”

“כדאי לך לדבר עם הברברן” אמרה פרפר.

“עם מי?”

“עם ג’מג’ום.”

היא ראתה משהו בפניו, אבל הוסיפה לדבר: “אני יודעת כי זה לא ינעם לך. גם לי לא. וגם אולי אין זה הוֹגן לגביו.” שמעון כבר רצה לומר “פרפר, הפסיקי,” אלא שהיא המשיכה במהירות: “לא הייתי מציעה לך את הדבר לולא חשבתי כי זה יועיל לך הרבה. כדאי לך לדבר עם האיש.”

שמעון תמה עליה. לשם מה? לשם מה יטול נטל זה? לוּ יכול, היה מוכן להשכיחה כל אותה פרשה. גם למענה, הֲכה נעימים זכרונותיה על אותו איש? ודאי שלא. הוא לא חקר אותה, אבל ברור היה לשמעון כי אין היא פוגשת את ג’מג’ום. מה כוונתה? נשים עלולות לעשות בתמימות רבה מעשים המסתכמים לערמומיות רבה, בלי שתכרנה בכך. (הן עצמן מכנות כשרון זה בשם אינטוּאיציה נשית.)

שמעון קם ממקומו, וניגש לחלון.

“ובכן?” אמרה פרפר.

“הניחי, פרפר” ענה שמעון. “אינני רוצה לדבר על זה, ואין אני רואה כל צורך בפגישה.” הוא פנה אליה. “אני מבין אותך, אבל באמת אין צורך.”

“אינך מבין” אמרה פרפר. “בגללי אין צורך. הוא יוכל לעזור לך.”

זה היה עוד יותר משפיל. ובכן יזדקק שמעון לעזרתו של זה? אבל פרפר מתאמצת בדברה מאמץ רב. בלי ספק יודעת היא משהו, אך קשה לה לדבר.

“מה הוא?” שאל שמעון. כוונתו היתה “מה יכול הוא להיות לי?”

“נגר” אמרה פרפר. “או יותר נכון: דברן, שהנושא המצוי ביותר על לשונו הוא רהיטים. לדעתי דברן מוכשר.”

שמעון הביט בה בתמיהה. רהיטים? וכי צריך הוא רהיטים?

“רָאה הרבה” המשיכה פרפר, “ולמד, וחשב. מכיר הוא את האמנות המקומית. אולי יותר מרבים אחרים, משום שהוא מחפש בה דבר ברור. אינני רוצה לדחוק בך. הפגישה לא תנעם לך, אבל ברור לי כי תועיל לך. ראה: אתה יודע כמה יקשה לי המעשה, והנה אני מוכנה לעשות! רואה אתה כמה מחשיבה אני את הדבר?”

שמעון לא יכול לסרב.

“ובכן, בוא” אמרה פרפר.

“עתה?”

“מדוע לא?”

רק כשיצאו לרחוב עלה בדעתו: “ומה אם עסוק הוא, או איננו בביתו?” “תמיד הוא עסוק” ענתה פרפר, “ובערבים כמעט תמיד בביתו. בוא.” מידע פאמיליארי זה השתיק את שמעון לכל הדרך.

ג’מג’ום פתח להם, דקר במבטו את שמעון, פנה אל פרפר, ועמד חיוור, בלי תנועה או קול. נדמה לשמעון כי הנה יסגור את הדלת על פניהם.

“שמעון צריך לעזרתך” אמרה פרפר בחפזון. מלים אלה פעלו מיד.

“הכנסו” אמר ג’מג’ום.

ג’מג’ום היה פרוע כולו, אבל חדרו היה פרוע ממנו. היה שם שולחן, מכוסה כולו ספרים, תרשימים, פיסות-נייר ואבק. מלבדו היו בחדר גם ארון, מיטה, כסאות, מדפי ספרים מוערמים, ציורים תלויים, ציורים מגוללים, מפות, תצלומים. כל הכסאות היו תפוסים – בספרים, גליונות-נייר, נעליים, חלקי-לבוש, ועלמה.

נכחות העלמה לא הטרידה את פרפר. “סלחי לנו” אמרה פרפר (כאילו היתה היא הדיירת בחדר), “זה נחוץ.”

העלמה התבלבלה, ופנתה אל ג’מג’ום, שעמד והביט בפרפר. הוא לא טרח להתערב כלל, והעלמה קמה, פלטה “שלום” לאחריה (רק שמעון השיב לה), ויצאה כועסת. שמעון ראה כי פרפר נוהגת כבת-בית, וזה הוסיף על אי-נוחותו. ברור כי פרפר היתה אורחת קבועה פה, אבל נכון לו עוד המשך.

“סלח לי על שסילקתיה” אמרה פרפר.

“אין דבר” אמר ג’מג’ום. “היא תשוב. השד יודע למה.” שמעון הקשיב לקולו: אם כי דיבר בשקט נשמע בו כוח רב, וחיתוך דיבורו היה בהיר להפליא. “כולכן שבות. תמיד נוהה אדם למקום שממנו הושלך.” (פרפר נשכה שפתה.) “למה באת?” הוא חזר ופילח את שמעון במבטו. “כעת אהיה מבולבל. וכי באת להראות לי כי הנה התנחמת על אובדני?”

“די לך” אמרה פרפר. “הזוכר אתה את שמעון? הוא מצייר. בן הוא לאם לבנונית ולאב יהודי, וחניך הגימנסיה הרצליה. את השאר תמצא בעצמך.”

מבט ג’מג’ום לא הניח לשמעון, ובכל זאת אל פרפר דיבר: “לא מציאה רבה. כבר ראיתי כאלה. או שהם לאומנים ערביים או שהם ציונים אכסטרא או שהם בפאריז. מנסים להתבולל במשהו. נכים רוחניים. ואני חושב כי רק עילה היא שמצאת לך לבוא הנה.” קולו נעשה עגום. “פרפר, זאת נבזוּת.”

לא רק המלים עצמן אלא גם נעימת הדברים היתה לשמעון כמכות לחי. אינטימיוּת זאת הוציאתו מתוך השיחה. מדברים הם בו כאלו היה אובייקט דומם או נעדר.

גם ג’מג’ום חש בזה. הוא פנה אל שמעון: “תמהני עליך שהסכמת לבוא. למה באת הנה? דרך אגב, תודה לך על השעון. ואם היית צריך לי, הרי יכול יכולת לבוא לבדך. וכי זקוק אתה לשוּשבינה?”

כל אותה שיחה (או מונולוג) היו השלושה עומדים על רגליהם. לעת עתה היתה פרפר היחידה בהם שידעה לשם מה נפגשו, וברנש זה, חשדן ומַלין, גם אינו מנסה למצוא מה פה. דומה שאסר על פרפר, בנימוקים ברורים, לחזור למקום זה.

“יכולה אני ללכת מפה” אמרה פרפר, “אם תבטיח לי מקודם כי תנהג בו בנימוס.” (עתה חש שמעון כי בחברת ג’מג’ום מושפעת פרפר מסגנונו.)

“יכול לבוא בעצמו” חזר האיש ואמר. “ואת אל תלכי עתה. שבו, שבו. את הספרים הניחי על הרצפה. מה שלומך? היודעת את? התגעגעתי אליך.” ואז עצר בלשונו ושאל: “וזה, האם הוא החבר שלך?”

שמעון מצא לעצמו תנחומי-מה בתשובתה: “כן” אמרה פרפר בנימת התגרוּת.

“בר-מזל אתה” אמר ג’מג’ום לשמעון. “פרפר היא אחת הנערות החביבות ביותר שהיכרתי.” (פרפר הודתה לאל על כי לא נתן לה זה המלצה יותר אינטימית.) הוא חזר ופנה אל פרפר: “ובכן, מה לו? כאב שיניים?”

“את זה” אמרה פרפר, “תצטרך למצוא בעצמך.”

“לשם מה?” שאל ג’מג’ום. והוסיף: “אין לי פנאי לחטט באנשים.”

“הוא איננו פרט” אמרה פרפר. “חשוֹב קצת, ואל תהיה קצר רוח. שמעון זה הוא סוג, אולי משלך, ואולי בפני עצמו. הוא – נידח.”

“אה” אמר ג’מג’ום, ועיניו חזרו לבלוש את שמעון. “מה חסר לך?”

במבוכתו ניסה שמעון למַקם את האיש. הוא סובב את ברגי זכרונו הנה והנה עד שעלו וניצבו דמויות בקוֹנטוּרים ברורים. היה בג’מג’ום משהו שהזכיר לו את יעקב, ביחוד בימי בחרותו, עד כמה שיכול שמעון להפריד בין זכרונותיו על הצעיר ההוא לבין הבורגני המאוכזב והרודף נערוּת שמצא לאחרונה, וגם משהו מאותו פוחז אנגלי, תוֹם. סיטואציות דומות חוזרות בחיינו, כי אנו עצמנו יש בנו דמיון רב למה שהיינו.

גישת ג’מג’ום לא היתה מעודדת התקרבות. לבד מזה היו פה שני גברים הקשורים – זה כדרכו וזה בדרכו – בפרפר. עד כמה שהיו שניהם מאולפים מקנאה גלויה, צריכים היו, לפחות בפגישתם זאת, לסובב זה את זה כשני פחלים במעמד הנקבה. שמעון עדיין לא ראה למה כוונה פרפר. הוא עצמו נטה, קודם כל, להכיר את האדם שמולו, את הכוח שבו נאבק במשך היכרותו אתה. (שמעון הרי היה לא רק בעייה, אלא גם איש חי. וכי התעלמה פרפר מכך?) ברור כי לשמעון היתה דעה מוקדמת על ג’מג’ום. אדם אחר אולי היה נוטה לבטל את מי שקדם לו באהבה. שמעון, שהעריך מאוד את פרפר, החליט כי האדם שאהבה היה כוח רוחני גדול. אבל מה זה עושה מעצמו? מדוע מתנהג הוא כילד קאפריסי? יש להניח כי באמת התבלבל, כדברו.

ובעוד שמעון מנסה לעמוד על הדובר אליו, והנה הוא עצמו נחקר והולך. אחרי כן – בחדשים הבאים – ראה שמעון כי ג’מג’ום, “שאין לו פנאי לחטט באנשים,” מחטט בהם בלי רחם. היו לו שיטות בדוקות לחיטוט. אחת מהן היתה חקירת-צלב, כמעשה הפרקליטים בבתי-הדין. לכאורה היה חסר סבלנות, אבל במנוחה גמורה (תנועות קוצר-סבלנות היו רק לאיוּם) עקף את שמעון מכל עבריו, ולאט לאט שבר את כוח התנגדותו. כי היה לאיש כוח המצוי רק באותם היודעים מה הם רוצים.

בשתים אחר חצות היה שמעון אדיש, פרפר היתה מנומנמת וג’מג’ום פוסע בחדר, יוֹרה את שאלותיו, ומפסיק מפעם לפעם את טיולו להטיל אפר.

השעה היתה שלוש אחר חצי הלילה כשאמר ג’מג’ום: “רושם כללי כבר קיבלתי. תקן את דברי אם טעיתי. האצדק אם אומר כי החברה הסובבת אותך אינה לרוחך, וכי בכל זאת לא נקפת אצבע לתיקונה של חברה זאת?” הוא לא חיכה לתשובה. “המגוחך הוא שאתה סביל. מדוע אתה כך? וכי פחדן אתה?”

הוא הניח לפגיעה כי תשקע מאחרי הפנים העייפים, ואז המשיך: “או אולי כל פעילות חברתית חייבת להיות פעילות קיבוּצית, ואתה לא מצאת את הקיבוץ אשר אתו או בתוכו או אולי בראשו תוכל לפעול? אפשר, מה?”

שמעון התאמץ לעקוב אחרי הדברים. “קח סיגריה” אמר ג’מג’ום. שמעון לקח.

“אם כן” פרס ג’מג’ום מלה מלה, “בעייתך העיקרית איננה מציאת קיבוץ אשר אליו תוכל להשתייך, אלא יצירת קיבוץ כזה מראשית, נכון?”

“גמרת?” שאל שמעון.

“עדין לא התחלתי” אמר ג’מג’ום, “אבל הנה התאחרה השעה, ופרפר נרדמה. האין טוב לנו כי נמשיך בפעם אחרת?”

(פרפר, שידעה מראש מה עלולים הם לאמור זה לזה, השתרעה על המיטה, וישנה במנוחה. גם שאגותיו של ג’מג’ום לא הטרידוה.)

“נגיד פרזלא כד רתח” אמר שמעון, “ואין אני יודע מתי תבוא הפעם האחרת. פרפר הנה נרדמה, וישנה. אם לא עייפת, המותר גם לי לשאול?”

“שאל” אמר ג’מג’ום.

“ואתה?” שאל שמעון.

ג’מג’ום ישב, החליק את שפמו המדובלל, והצית סיגריה. בעוד הוא ממלא במעשים של מה-בכך כמה שניות, שבהן יוכל להסדיר את דבריו, החליט שמעון כי לוּ צייר את האיש היה מטיל בו מום. “הנשים אוהבות אותנו בגלל חולשותינו.” ובכן מה חולשה גילתה פרפר באיש זה? מום גופני יוכר יפה בציור. ודאי יש בו, בזה, איזה מום נסתר. בציור אפשר להעלותו, או את תמורתו, לחוץ, ויהיה ניגוד חריף לבטחה העצמית שבה נוהג האיש.

אבל הנה הוא מדבר. שמעון התאמץ להקשיב.

(הקורא מתבקש לשים לב לעובדה כי אין ספר זה מנוקד. ג’מג’ום היה מדייק במבטאו עד כי נשמע מלאכותי בדברו. הוא היה מתפאר כי יכול הוא להכתיב בניקוד מלא, עד לתנועות חטופות, דגשים חזקים, מפיק, נסוג אחור וסוף פסוק. שמעון ידע עברית, אם כי חדל ללומדה כשהיה כבן שש-עשרה. הוא שמע כמה לשונות, וגם בתל-אביב היה משתמש בצרפתית, אנגלית, ערבית וגרמנית במידה רבה. לוּנה היתה האדם האחד שידע עברית כהלכה מתוך כל אותם שנפגש אתם בקביעות. הוא עצמו היה בורר את המלים, בכל לשון שהשתמש בה, לדיוּקי הניסוח יותר מאשר לקישוט ההבעה. ג’מג’ום אהב את העברית והיה נגרר ברצון אחרי יפי הלשון. הקורא אולי יקשה להבחין בהבדלים אלה מאחר שהשיחות אשר בספר זה סוגננו, ויש בהן גם רבות מתורגמות. ויש עוד הבדל, אשר בשיטות הכתב הקיימות אי אפשר להביעו כלל, והוא בקול שמאחרי המלים. דיבורו של שמעון היה אפקטיבי בחוג צר, לשומע אחד או לשניים. ואם היה צריך להשמיע יותר מאשר שלושה משפטים רצופים (מה שכמעט לא עשה) היה קולו חדגוני לשומע. לג’מג’ום, לעומתו, היה מבחר רב של גוני-קול – מלחש מרגיע ועד שאגות שגם חברי “הבימה” לא היו מתביישים בהן. שבעים ושבעה מיתרים היו בגרונו, והיה מנגן בהם כולם.)

“היודע אתה מדוע נגר אני?” אמר ג’מג’ום. “וכי ראית בי גם תכונה אחת אשר תעולל בחירתי במקצוע הנגרות? לוּ הכרתני רק פה, בחדרי, והיית נשאל: מה לדעתך מקצועו של זה? מה היית עונה? אמור.”

“שחקן” ענה שמעון.

“והידעת מדוע אין אני שחקן? אכן, אפשר אין בי כשרון. ואני גם לא נוסיתי. כי בעוד אני עומד לאחוז במלאכת הבימה, קרה לי דבר. לא. אין זה המשבר שהיה אז בארץ. לא דוחק הורי דחקני לבית-מלאכתו של יעקב. ודאי לא דברי יעקב עצמו. הדבר אשר מנעני מעלות על בימה היה מצב התיאטרון. גם מבחינה ממוֹנית, עסקית. המכיר אתה את התיאטרון המקומי? מה חסר לו?”

“הכול” אמר שמעון.

“כי יסוד אין לו. אין לו קהל.” פה היתה הפסקה רטורית, וג’מג’ום קם וחזר לפסוע בחדר. “אפשר שירה כותב אחד לאחד, או לאחת. אפשר ציורים נעשים בחדרי חדרים, ומתגלים מאות שנים אחרי מות המצייר. התיאטרון מובע לקהל. אמנות זאת נעשית, וחדלה בהיעשותה. אולי תלוי כל אמן בקהלו, ההווה או העתיד, הרבים או היחיד. שחקן ודאי כך. ומה אמצעי ההבעה של שחקן? מה הוא מחזה? מה כתב שקספיר? מה כתב אֶוריפידס? מה כתב קאלדרון?”

“מלים” אמר שמעון.

“שׂוֹשׂ אשׂישׂ על אמִתֶּך” הריע ג’מג’ום. מלים, אשר השחקן צריך להשמיע את מלוא עוצמן לקהל. דיקלום כתבוּ, והוא השיר. הנביאים נאמו, והיא השירה. ועתה לכה נא וחזה לי, מי בכל יושבי תל-אביב מסוגל לשמוע מלים עבריות?"

והנה עבר ג’מג’ום לנימה אישית. תלונתו היתה חרישית: “הנה גם בעבודתי עתה עלי להידבר עם אנשים. ואתה שער נא לך מה תחושתי כאשר מיטב דברי אובד על אוזניים ערלות. חברי אומרים עלי שאני אנטישמי. אבל איך לא אשנא אנשים אשר גרמו כי היקר לי זר להם. לפני שני דורות לא היתה הלשון העברית מדוברת. עמדו אנשים והחיוּה, וכפוּני לחיות בה. באשר היתה לשוני אהבתיה. אפשר לוּ דיברתי בילדותי לשון אחרת הייתי אוהב אותה לשון, ולא עברית. אפשר. אך הנה את העברית שׂמוּ לפי, ונכבלתי בה. בנערותי לא היו לי ספרים לקריאה. בבחרותי הייתי ללעג. ובבגרותי אין מוצא לנטיותי הטבעיות. איך לא אצר על כי הוליכוני שולל?”

שמעון ניסה לדמוֹת איך רטוריקה נאה זאת נופלת על אוזני הלקוחות בעסקם של ג’מג’ום ושותפיו, וכבש חיוך.

והנה תפס שמעון מדוע הביאתו פרפר לשם. “נוכרי אני במולדתי” אמר ג’מג’ום. “כי באו זרים וזרוּה לי.”

סוף סוף (מדוע אצל שמעון יש תמיד “סוף סוף”?) ראה שמעון מה מומו של ג’מג’ום. הטראגדיה של איש זה לא היתה מלאכותית כלל.

“קומי, פרפר” אמר ג’מג’ום. “שמעון רוצה ללכת הביתה.” וקולו היה עגום, עגום. שמעון הצטער להפרד מעליו.

שמעון הביט אל פרפר, העומדת ומתנערת משנתה, כמבקש הסכמתה, ואמר לג’מג’ום “אולי אתה רוצה לבוא אלינו?”

ראש ג’מג’ום היה מורכן. “בוא אבוא” אמר.

פרפר הביטה בשמעון בחיוך קל.

כשיצאו פרפר ושמעון מאותו בית, פתח שמעון ושאל: “מדוע צריך היה לפתוח בצורה כה אנטיפאתית?”

“מוּקיוֹנוּת” אמרה פרפר. “גם זה מחושב. לוּ התיחסו אליו ברצינות, כאיש, היה נמצא במצב מסוכן. שים לב מה הוא אומר ולא איך.”

שמעון עתיד היה לראות איך מוקיונות זאת מצילה את ג’מג’ום מעונשים קשים. כי אין אדם יכול לכעוס על המגוחך, ואין אדם יכול לכעוס ולצחוק בבת אחת.

“לא קל לאיש לחיות בסביבה עוינת” אמרה פרפר, “וגם להיות פעיל.”

“ומדוע עוינת הסביבה?” שאל שמעון.

“מפני שהוא פעיל” אמרה פרפר, “וגם בולט.” ואז ענתה לשמעון על שאלה שפחד לשאול. “לכן חשדן הוא. הוא דוחה אנשים מפניו בסיטונות. גם אותי.”

“וכי הרעוֹת לו?” שאל שמעון.

“אולי. כשאדם אוהב עליו לוותר. הוא איננו רוצה לוותר.”

“ממה?”

“משאיפותיו. מפעילותו.”

“במה הוא פעיל?” שאל שמעון.

“מדרבן הוא. היזהר. גם אותך ינסה לדרבן. הוא מדרבן אנשים עד לטירוף.”

במשך הזמן נודעו לשמעון עוד פרטים, רבים, מתוך פרשת יחסיהם של פרפר וג’מג’ום, כי הלה היה גלוי כמו לא החשיב כלל את חייו הפרטיים או את הפרטים האינטימיים בחיי אחרים שנתקשרו אליו. חיי עצמו נשמעו מפיו כבדיחה אחת גדולה, ובאמת, עקב יחסו המשונה לבני-אדם היה כל הקורה לו שלא כרגיל, עד כמה שהגיון נורמאלי היה יכול לשפוט. תמיד היה רדוף פעלתנות, כאחוז שדים. היה מדבר על בטלה כהלך המדַבר על צל, אבל כשהיו מבטלים אותו מפעילותו (פרפר ושמעון היו לוקחים אותו אתם לקולנוע וכדומה) היה מתעצבן. הפעילות היתה לו בריחה מן המציאות, ואת זאת שאף לשנות ויהי מה.

שמעון לא יכול לגבור על הערצה כלפי בריה זאת. שמעון גם היה זקוק לו. אם לא ראה שמעון ישועה לעצמו בפעלו של האיש (כי לדעת שמעון לא היו לו כל סיכויים להצלחה) לפחות ראה בו נסיון לפתור את הבעייה המרכזית של חייו שלו. כי שמעון היה כלוּל באותו קיבוץ ניבוּלארי שרצה למַצק. שמעון תירגם את שאיפתו של זה למקרהו הפרטי כך: “הוא רוצה ליצור משהו שאהיה, או שאוכל להיות, שייך לו.”

ג’מג’ום היה נפגש הרבה בבוהמה תל-האביבית, וביטל את כולה. לכאורה תלה בה את כל שאיפתו, שתיצור תרבות מקומית, ולמעשה נואש מהם מראש. ידידיו היו מאותו סוג שכבר הספיק שמעון להכיר מקודם, עלמים ישרי דרך, פועלים סוג אל"ף, שראו בג’מג’ום כוח לא מוכר להם, ומשום כך סלחו לו את שגעונותיו. אתם לא היה מקום למחלוקת, משום שהבינוהו רק במעומעם. זה שהוא “מחליף בחורות כמו גרביים” עוד העלה את ערכו בעיניהם, ורשלנותו נדמתה להם הכרח ברמתו הרוחנית.

יום אחד הלכו השלושה לראות כמה ציורים. עוד שמעון מברר לעצמו את רשמיו, וזה כבר פצה פיו בפנים חמוצים: “פוזיור!” התיז בכעס.

פרפר פרצה בצחוק. ג’מג’ום זעף, אבל הוכרח לחייך. “מוטב” אמר, “אבל לי יש אמת. ופה אין כלום לבד מהתימרות.”

“התימרות עצמה היא אמנוּת” אמר שמעון. “לא?”

“אבל האמנות איננה התימרות” אמר ג’מג’ום. “הרי יש, לעזאזל, גם דבר המכונה אמת בעולם. כלום אין אלה חשים בה? איך יכול אדם לגלות פנים כשגם פנים אין לו לגלותם? חלל ריק נעשה כעך רק כשמקיפים אותו בצק. הרי אין פה כלום חוץ מפוזה. מה הם מצטעצעים בסגנון כשאין להם מה להביע?”

“נניח” אמר שמעון, “כי לא הצליחו להביע. אולי אין אתה רואה מה רצו להביע? אל תהיה נמהר.”

“ואתה, הרואה אתה מה רצו להביע?” שאל ג’מג’ום. שמעון הוכרח להודות כי לא. “משום שרצו להביע מה שאין בהם” אמר ג’מג’ום. “אמן מביע את עצמו, ולא את מה שראה בציורים הבאים מפאריז. למה לי חיקויים לפאריז כשאפשר להשיג את המקור? הרי יכולים הם ליצור דבר מה מקורי, לא?” הוא נחר. “נניח שלא יהיה גאוני, אולי לא טוב, אבל מקורי.”

“כל אדם מתחיל מחיקוי” אמר שמעון. “תל-אביב עודנה חדשה.”

“ארץ זאת עתיקה היא ככל הארצות” אמר ג’מג’ום. “צריך רק לחוש אותה. אבל הנה: את האמנים האלה יוצר הקהל המקומי. אספסוף.”

שמעון תמה אם אין ג’מג’ום דוחק את הקץ.

“המתן ותראה אם יש לנו פנאי” קירקר ג’מג’ום כמבשר אסון.

(בהמלצתו של ג’מג’ום קנה “הקהל המקומי” שניים מהציורים שדן ברותחים. הצייר הודה לו על כך בזה שכינהו “חמור גאוותן” מאחרי גבו.)

 

ז. אָסוֹן    🔗

ג’מג’ום הביע דעתו כי אין להמנע מסיכסוך מזוין רב מידות (במידות המקום.) לדעתו אמרו הבריטים באמת לצאת (רבים לא האמינו בכך) ולהניח לתושבי המקום כי יסדרו את עניניהם כיכולתם. הוא לא העריך מאוד את כוחן הצבאי של מדינות הליגה הערבית, אבל חישב כי לא תימנענה מהתערבוּת, ואת כוחם הצבאי של היהודים כמעט שביטל. משום כך חזר והצטרף ל“הגנה”. דרך אגב, דבר זה לא מנעוֹ מהטף בגלוי נגד כל התנגדות להתקפה. אלא שבאותם ימי מבוכה לא היה שומע לאיש, ופחות מלכולם לאיש זה.

שמעון, שהיה נבוך, תמה לאי-עקיבות זאת מאותו צד אשר ממנו קווה להדרכה. ג’מג’ום הביט בו בחיוך מלגלג, ואמר “מה שנוגע לאי-נוחותך הפרטית, אין זאת דאגתי. ‘הנה אשר בניתי אני הורס, ואת אשר נטעתי אני נוטש, ואתה תבקש לך גדולות? – אל תבקש!’ ואם לא תהיה לך נפשך לשלל, בוא אלי בתלונה.”

(שמעון חיפש מנין הציטאטה, ואז מצא כי ג’מג’ום בכל עמדתו היה מושפע הרבה מדברי ירמיהו. אלא שירמיהו דיבר, כנראה, אל אנשים שהבינו את לשונו.)

שמעון בלע את הליגלוג, ושאל “ומה תעשה אתה?”

“בכל רחבי ארצי” אמר ג’מג’ום (הוא היה אומר ‘ארצי’ כמו היתה רכושו הפרטי.) “יש רק קומץ קטן של בני אדם, אשר בהם תקוותי. אין אני יוחנן המטביל. לא אוכל להקים מאבנים עם. אני מסתמך על גרעין קיים, שיצמח, אם יטפלו בו ולא יחניקוהו, עד כי יהיה יער. לא בירוּת, לא בגדאד, לא דמשק ולא רבת-עמון, ודאי לא ירושלים – אלה לא תקמנה מתוכן את העם החדש. דוקא הציונים הם שהחלו במלאכה, אם כי אין אני סבור כי ראו את שרואה אני. חובתי להגן על יסוד העם החדש, העם שיהיה שלי. ואם הוא בצד הציוני, בהכרח נמצא גם אני בצד זה.”

“למי אתה מכון בדיוק?” שאל שמעון.

“הלשון העברית ומה שמסביבה” הגדיר ג’מג’ום. “אני מוכרח להיות אתם.”

גם פרפר היתה חברה פעילה ב“הגנה”, והיתה נעדרת ערבים רבים מן הבית, ושוב מצא שמעון את עצמו מחוץ. לבו לא נתנו להצטרף ל“הגנה.” לא פרפר ולא ג’מג’ום לא הציעו לו את הדבר, כי חששו מפני היחס אליו מחברי השורה. הם השתדלו, במידת האפשר, לא לדבר במעמדו על ענינים שלא היה שותף להם. הוא חש כי מסתתרים מפניו. הוא קינא בהם, ביחוד על עשותם בעוד הוא תוהה.

בתחילה דבקה חרדת שמעון באליהו. עתה היה אליהו מודאג מאוד. הוא פחד מצאת הבריטים לא פחות משפחד שמעון. לדעת אליהו לא היה לשלטון הבריטי תחליף בחוק וסדר. איש לא יכול להגיד בבירור מה יהיה המשטר היורש. הסכמת המעצמות לתוכנית החלוקה היתה מבוססת, כנראה, על ההנחה כי הארץ תהיה מדינה פדראלית, מוֹחד של שתי טריטוריות “לאומיות”. אחרת, קשה להבין משום מה הסכימו לאבסורד של חלוקה בשטח כה קטן. גם רבים מן היהודים סברו כי כך יהיה ההסדר הסופי. אבל הסדר זה היה תלוי בהסכמת שני הצדדים, ועדין לא נראה הכוח שיפעיל הסדר כזה. ביאוּת-כוח של תושבי הארץ – מי היא?

היה היו שני חיילים באחת המחלקות אשר באחד הצבאות בעולם. והיו שניים אלה מקנטרים זה את זה עד מהלומות. יום אחד נמאס הדבר על מפקדם, והחליט להשלים בינם. מה עשה? העמידם לצחצח את שמשות החלון, זה מפנים וזה מחוץ. היו השניים מעווים פרצופיהם זה לעומת זה, עד שנתחייכו, והשלימו.

אבל לשניים אלה היה מפקד, שהעמידם זה מול זה בחלון.

בינתיים חזה אליהו אפשרות של שלטון יהודי או ערבי. הוא חרד מזה ונבהל מזה. “היהודים, שהצליחו להכניס רקבון בפקידוּת בריטית, שהיא הטובה בעולם, יקימו מנגנון ממשלתי רקוב מראשיתו” אמר. “ואצל הערבים השלטון הוא עסק.” ויותר משניהם פחד משינוי המשטר עצמו. הוא הציע לראשל כי תקום ותצא מהארץ כל עוד לא עזבוה הבריטים. הוא הציע זאת גם לבנותיו. נסים קיבל את ההצעה, ונמלט עם משפחתו למצרים. דבר אחד טוב היה: משלוחי העצירים (מן המורדים היהודים) לאריתריאה חדלו, ויחזקאל נשאר, עצוּר, בארץ. היתה תקווה כי עם צאתם ישחררו שלטונות המאנדאט את כל העצורים. שלום כבר נואש מהוציא את אחיו לחופש בדרך אחרת. מה סידורים אחרים עושים הבריטים לעֵת צאתם לא ראה איש.

בתנאים כאלה היה המסחר מטורף, שמעון השתדל לשמור על הקיים, אלא שהיה נבוך. אליהו שאף להפטר מכל מלאי, ולהופכו למזומנים. הוא העביר ממון לבריטניה וגם למצרים, וגם קנה זהב. כשכבר היה ברור כי יֵצאו הבריטים תמה שמעון מה מאחז את המדינה. פעמים, בעברו ברחוב בשעות השוקקות, היה תוהה על כי עדין מהלכים אנשים ברחובות, והחנויות פתוחות והמטבע המקומי עובר לסוחר. טכס הסעודה בבית מצליח בערבי שבתות לא פסק. “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” – לא חרבה ירושלים אלא משבטל התמיד. התוהו-ובוהו שבארץ אינו צריך להגיע עד שולחן ראשל. יחזקאל איננו יושב לשולחן זה שנה ויותר; שרה ואישה וילדיה אינם; אך הנשארים בוא יבואו: גם אותו ברנש קוקי, איש לוּנה, שהוא אשכנזי ושנכנס לחוג המשפחה בניגוד לרצונה של ראשל; וגם –

אבל פה היתה בעיה. לא היה נהוג שיביאו הבנים את “נערותיהם”. לא שלום, לא יחזקאל ולא מרדכי, ודאי לא שמעון (שהיה מסתיר את ידידותיו) לא עשו זאת עד הנה. והנה אותה פרפר: היא גרה עם שמעון. ראשל ביקרה אצל שמעון כמה פעמים מאז עברה אליו פרפר, כי ראתה את מבוכתו. היא חששה מאוד מפני זיווג זה. אמת כי היתה חוששת לכל זיווג של אחיה, אם כי היתה רוצה לראותו בעל משפחה. פרפר היתה מהנערות החדשות, לא לטעם ראשל. לא אחת משלנו. מי זאת העוברת לגור בבית גבר כשעדין אין הם נשואים? אבל הנה הבחירה כבר נעשתה, וצריך להקל מעל הצעירים (כלומר: שמעון) ככל האפשר.

בפני עצמה היתה פרפר חביבה, וראשל ניסתה לגלגל אתה שיחה בקשר לשמעון. ראשל רצתה שיינשאו כדת. גם פרפר רצתה בזאת. ולא רק היא. הוריה גם הם דיברו על כך, זהבה כדרכה ויעקב כדרכו. הדוד משה (אחי זהבה), חבר קבוצה ותיק, ראה את המעשה כ“בלתי מוסרי,” אם כי היה נדחק להתארח בדירת שמעון בכל עת הימצאו בעיר (כמעט שבעה ימים בשבוע.) פרפר גם ראתה כי מצבם כלא נשואים מבחינה חוקית היו בו סכנות ואי-נוחות. ובכלל, למה להתגרות בדעת-הציבור בלי צורך?

אבל שמעון התעקש: נישואים הם טכס דתי. הוא איננו יכול לשקר. “הרבנים” אמרה ראשל “לא ישאלוך כלל אם יהודי אתה או לא. כל מי שבא לפניהם מניחים הם כי יהודי הוא, ומשיאים אותו.”

“אבל אז” השיב שמעון “לא יהיו הנישואים חוקיים. ובכן מה הועלתי בזה?”

(דרך אגב, הוא טעה. לפי החוק היהודי כנראה היה שמעון גר.)

“לפחות כלפי הבריות” אמרה ראשל.

“כלפי הבריות הרי אנו כבר נשואים כדת” אמר שמעון, “ואיש איננו מפקפק בזה.”

וזה היה נכון. פרפר ענדה טבעת-נישואים, והיתה ידועה כאשת שמעון. גם במקום עבודתה הודיעה כי נשואה היא. תעודה לא ביקש איש, לבד משלטונות מס-ההכנסה. ואם היה שמעון יכול לחשוב עליהם באותם הימים, ויתר להם מראש על ניכוייהם.

תוך חרדה כללית זאת, בעודו חש את הנעלם המאיים והוא קרב והולך, אחז שמעון בפרפר כטובע בגלגל-ההצלה. הוא לא אמר דבר על היעדרה מן הבית, אבל כשהיתה נעדרת היה שמעון יושב נכא רוּח, או בורח אל מכחוליו, נואש מהם, מנסה שנית, ומעלה מתוכו תהום רבה, מגוֹר סגול עם סיוט תכול-ירקרק על רקעי שלהבת. ראשל הרעימה גבותיה: נערות מודרניות אלה. מה לאשה ולעניני נשק וכדומה? מקומה בבית אישה. אז ביקשה כי תובא פרפר לסעודות שבת.

שמעון התפלא כי פרפר מוצאת את מקומה ליד שולחן ראשל. אבל זה עלה לה במאמץ.

באחד ממוצאי השבתות של אותו חורף ישבה חבורת צעירים באחד מבתי הקפה שבתל-אביב. רובם היו מחבורת ג’מג’ום, והוא שיעשעם בנאומיו המפולפלים.

“איה עליזה?” שאל אחד העלמים. הם אהבו לקנטר את ג’מג’ום בנערותיו.

“לקחה חופש ארוך” השיב ג’מג’ום.

“חבל” אמר העלם. “ואתה מתאבל?”

“מובן” אמר ג’מג’ום. “נערה יפה.” לגבי ג’מג’ום היתה תמיד רק נערה אחת יפה, והיא האחרונה אשר סילק מעליו.

“ואתה שוב רווק?” שאלה אחת העלמות.

“לא בשבילך” השיב ג’מג’ום. “ומלבד זה, דומני כי בעוד כמה ימים תהיו כולכם אומרים ‘אשרי הרווקים’. הלואי ואתבדה: תהיה שַמַטה הגונה.”

אותו רגע נכנסה עליזה בלווית שני עלמים. היא ניגשה אל שולחנם.

“כבר יש תוצאות של ההצבעה באו”ם" אמרה עליזה.

“מה הן? מה הן?” שאלו מסביב.

“הרוב בעד מדינה יהודית” אמרה עליזה. (זה היה הניסוח בתל-אביב.)

היה רגע דממה.

“זאת אומרת כי הארץ נחלקת” אמר ג’מג’ום, שלא נשא פניו.

עתה התעוררו הכול לתפוס את מובן הידיעה. “נהדר” אמר אחד העלמים, “תהיה לנו מדינה.” ג’מג’ום הושיט מצחו בתנועה דראמאתית.

“חמוֹר” אמר ג’מג’ום בקול עצור, “היכון לקרב.”

אפס כי העלם כיוון לדעת ההמון (היש בהמון דעה?). מן הרחוב כבר עלו קולות חוגגים, המיה קרבה והולכת, גל עולה, וגואה, ומאיים.

כעבור כמה דקות נשארו ליד השולחן רק שמעון וג’מג’ום. גם פרפר יצאה לרחוב.

“על מה הם שמחים?” שאל ג’מג’ום בצער. “רק עתה יתחילו צרותיהם.” כאיש מסתגר לא העריך את תגובות ההמון, ולא שיער כי עלולה שמחה כזאת, או הילולה כזאת, לאחוז גם בידידיו. עתה היה נבוך.

שמעון גם הוא לא אהד המונים, ולא את התפרצויותיהם. הגל הזה! הוא שנא את חשרת המים. בכל זאת ניסה להגן על פרפר: “ישמחו כל עוד יכולים הם” אמר.

השניים ישבו שותקים.

“ומה יהיה עתה?” שאל שמעון.

מכונית עברה לאיטה בתוך הקהל המצטופף ברחוב, ועליה אשכול אדם צורח.

“מלחמה” אמר ג’מג’ום.

“האין הם יודעים זאת?” שאל שמעון, והורה בראשו כלפי הרחוב.

“סבורים הם כי מאחר שהרוסים והאמריקאים הסכימו לתוכנית חלוקה, פרשׂו גם חסוּת. אם יכולים הם לחשוב, והנני מסופק בכך, ודאי מדמים הם כי הנה יקבלו מדינה מוכנה, מחר או מחרתיים.”

“ולא יקבלו?” שאל שמעון.

“היודע אתה מה הסעיף הסודי בהחלטות בלוּדאן?”

“כן” אמר שמעון. הסעיף הסודי לא היה סודי כלל. “התנגדות מזוינת. ואתה סבור כי יעמדו בהם?”

“מדוע לא?” שאל ג’מג’ום. "כלום אין הם יודעים כי ה’הגנה' היא – " הוא נאנח. “אין לנו נשק. אין לנו תחמושת. אחד ממלכי-ערב מצפה להזדמנות זאת כבר כחצי יובל. שניים אחרים מוכנים לתפוס בארץ ובלבד שלא תיפול לידו. מדוע לא יעוטו אל השלל? והמקומיים כלום לא הטילו גורל על בתי היהודים?”

“מה אתה חושב לעשות?” שאל שמעון.

“מה שאוכל. אני יוצא לגבול” אמר ג’מג’ום. “אבל זה אסון.”

“כן” אמר שמעון. “אם תהיה מלחמה.”

“עוֹדך מקווה?” אמר ג’מג’ום. “אכן, גדול אסונך מאסון כולנו. תמהני עליך שלא ניסית לעשות דבר למנוע מלחמה זאת.”

שמעון חייך חיוך עגום. “נסיתי” אמר. “עוד לפני כמה חדשים הייתי בבירות. לפני שבוע הייתי ביפו. אתה עצמך הרי לקית בכּסנוֹפוֹביה. הציונות מטילה אימה. היהודים הם גוף זר, מושך קנאה. מעטים הם, אך בולטים. הלבנונים חפצים להשלים, אבל גם הם חרדים. כמוני. אך, ציונות זאת!”

“כן” אמר ג’מג’ום. “ומדוע אין אתה בורח מפה?”

“ופרפר?” אמר שמעון. רגע אחד שתק, ואז שאל “ואתה, מדוע אין אתה בורח מפה? מדוע חייב אתה להלחם, ואולי ליהרג? מדוע יושב אתה פה כל השנים? וכי לא יכולת לעבור למקום אחר? האין בימה במצרים? השחקנית הגדולה ביותר על הבימה המצרית היא ילידת צפת. וכל השנים יושב אתה פה. מתמרמר, ומוסיף לשבת.”

“שכחת כי אני עצמי הנני תוצרת ציונית” אמר ג’מג’ום. “אין אני יודע אם ציוני אני. אולי בתוכי שנא אני את הציונות לא פחות ממך. אבל חייב אני להגן על פעלי הציונים, כי אני אחד מהם. לא אוכל לשחק בערבית. יודע אתה, כשהייתי בצבא העבירונו על ארצות רבות. טוב לדבר עברית. אני יודע מה היא מלחמה. גם טעמתי טעם חזית. ובכל זאת אלחם. הנה, לעזאזל!”

שמעון תפס את ג’מג’ום באחד מרגעיו הרצינים. כמעט לא היתה בו כל רטוריקה. על פניו היה צער אין-אונים, עמוק, אפל ועמום.

לבית-הקפה פרצה חבורת ברנשים בגיל העמידה, והם מתיילדים ונוהגים כשיכורים. ג’מג’ום לא זע. מבטו נשאר תקוע במאפרה שלפניו.

“ובכן עלינו לקוות לנצחון הציונים” הסיק שמעון. “היש תקווה?”

“כן. אירגונם לקוי.” הוא לא נשא קולו, ושמעון הוכרח להרכין ראשו לשמוע את מלמולו. “הם בטלנים איומים. איך ינהלו אלה מדינה? אבל בצד שכנגד אין אירגון כלל. מדינות לבאנטיניות אלה אינן משטר. מלחמה כיום צריכה אירגון כלשהו. כיום אין איש שולף חרבו, נלחם, בוזז או בורח לאהלו. ותראה: עוד תהיה תחרות בין התוקפים, פן יפול משהו בחלק היריב. סופם שיניחו לציונים לנצח רק מתוך קנאתם זה בזה. והאוכלוסיה הפלשתינאית לבדה לא תוכל לעשות דבר. אין לה כל מוסד מארגן. אין לה כל מסורת של משמעת. היא עוד תעמיד את הציונים על הסכנה, תעשה מהומות, ואלה יגבשו את כוחם.”

“ובכן” אמר שמעון “אין אני רואה לְמה אתה דואג.”

“מי ילחם?” לטש בו ג’מג’ום עיניו מתחת לגבות. “צעירים אלה, אשר בהם כל תקוותי? אירגון לקוי או חוסר כל אירגון. אני יודע: אין נשק. לעזאזל, היודע אתה מה הוא לוחם המקבל כדורים במנין? נערים אלה יפלו כזבובים, עד לנצחון או עד להסדר כלשהו. והנותרים בחיים, בתנאים שיווצרו, האם יהיו מוכנים להמשיך?”

“להמשיך? במה?” שאל שמעון.

עד עתה ביטל ג’מג’ום כל יצירה מקומית. עתה אמר “גם הזבל שנוצר אפשר לדשן בו גן. בכל זאת יש משהו. וזה כל מה שיש.”

אל השניים ניגש אחד כרסן, כבן שישים, אפור שיער ומשולהב פנים, וקרא "מה אתם יושבים פה כמו אבלים? קומו! רקדו! " הוא תפס בזרוע ג’מג’ום.

זה העיף בו מבט מן הצד, ואמר “הנח.”

הכרסן הניח לו מיד, ועמד נבוך.

“שב” פקד עליו ג’מג’ום.

“אם תזמין קוניאק” אמר האיש.

“שב” חזר ג’מג’ום ופקד. האיש ישב.

“מדוע צריכים אנו לקום ולרקוד?” שאל ג’מג’ום.

“מפני שיש לכם מדינה” הריע האיש. “הלא זה בשבילכם. אתם, הצעירים.”

“אה” אמר ג’מג’ום. “האין לנו להצטער כי חילקו את מולדתנו?”

“כבר היתה מחולקת” לחש שמעון.

“חלוקה נוספת” תיקן ג’מג’ום.

“אל תהיה כזה” רעם האיש. “אין פה שום דבר גמור. קודם זה. קח. קחו. אחר כך נגדל, ונלך הלאה.”

ג’מג’ום הביט בשמעון: “שומע אתה?” ופנה אל האיש: “ויניחו לך ללכת הלאה?”

“יש לנו נוער” התלהב האיש. “איזה נוער! הוא יקח. הוא יכבוש.”

ג’מג’ום פנה אל שמעון: “יאניצ’אַרים אלה ילחמו את מלחמת היהודים. וישארו יאניצ’אַרים, כי זה רצון היהודים. יש לנו נוער. והוא ילחם, וישארו לוּדרים – אותם שישארו. האין זאת?” שאל את האיש.

(הרי הוא מדבר כז’ורז', חשב שמעון. אותו מונח.)

“ודאי” אמר האיש. “הנוער שלנו – ברזל!”

“והמדינה תהיה בשבילנו?” שאל ג’מג’ום את האיש.

“אלא מה? בשבילי? אתם העתיד, ולכם המדינה.”

“ותניחו לנו לנהל אותה?” שאל ג’מג’ום.

“אחרי הדרכה מתאימה. עדין אין אתם יכולים לנהל מדינה” אמר האיש.

“אה” אמר ג’מג’ום. “ואתם יכולים. יש לכם נסיון. לא?”

“על זה נריב אחר כך” אמר האיש בצחוק. “בינתים, לחיי המדינה!”

מאחר שלא היתה בידו כוס, טפח על השולחן, ועמד. “צאו לרקוד” קרא.

האיש פנה מהם, והצטרף לחבורה מזמרת.

“ובכן, הסיכוי נעים מאוד” אמר ג’מג’ום. “מלחמות ומלחמות.”

“ואם נסרב?” שאל שמעון. “אם יסרבו הנערים להלחם?”

“אז נשארים אנו בתוך גטו יהודי” השיב ג’מג’ום.

“אם תקום המדינה” אמר שמעון. “ואם לא?”

“היא תקום” אמר ג’מג’ום. “ואז – או שנוסיף להלחם, או – גטוֹ.”

פרפר נכנסה בסערה.

“עדין אתה פה?” פניה היו משולהבים ושערה פרוע.

“פרפר” אמר ג’מג’ום. “חדלי להתהולל.”

“מדוע?” שאלה פרפר.

“אל תשאלי שאלות, ולכי הביתה. הנה שמעון מחכה לך.”

“הנח לנזירותך, ובוא תרקוד אתנו. איזו מהומה! בואו החוצה.”

“פרפר” אמר ג’מג’ום. “הביתה! מיד!”

אבל היא נשמטה, וברחה החוצה.

ג’מג’ום קם ממקומו, ושמעון אחריו. לאיטם פסעו הרחובה.

“ובכן” שאל שמעון, “מה אומר אתה לעשות?”

“להציל את שאפשר להציל” אמר ג’מג’ום.

“ומה יהיה עלי?” שאל שמעון.

“מזמן שהייתי כזה” אמר ג’מג’ום, “קינאתי בעגלונים, על שהבהמות נשמעות להם. תמיד התפלאתי כיצד מצליחים הם לנהוג בבהמות, והללו מובילות את העגלה בכיוון הרצוי לעגלון. אני אינני עגלון. אין לי הכשרון למלאכה זאת. אני יכול ללמד – את הנבונים. אין אני יכול לפקד על בהמות. אתה, אם רצונך – עבור את הגבול. עדין הדרך פתוחה. אין אתה חייב לשבת פה. היהודים לא יחשבו לך לעוון אם לא תהיה פה בעת המלחמה. את מצפונך תוכל להרגיע כך או כך. אם רצונך להשאר פה, זכוֹר כי לא תוכל לעמוד מן הצד. אני רואה את המלחמה בחרדה, ובכל זאת גם אני לא אעמוד מן הצד. הרי זה אבסורד. אלה כופים עלי מלחמה, ואני הולך ונלחם. ולא עוד אלא בפיקודם של אלה, כי אין מסגרת אירגונית אחרת. לוּ הייתי עגלון אולי הייתי מצליח למנוע את המלחמה. אכן, לא עתה. איחרתי. לוּ… ואז הייתי מוצא לך מקום אצלי. אבל אני אינני עגלון. ואתה בחר לך. אני תקוותי באלה החוגגים את ביתור מולדתם. כי אין לי אחרים. יודע אני מה אני עושה כשאני מגן על קיומם. ובכל זאת על קיומם חייב אני להגן.”

שמעון כמעט נשען עליו לשמוע את דבריו. ג’מג’ום משך רגליו, הביט אל ההמון, ופילס לו נתיב במנוחה, כמו אטם אוזניו.

שמעון נשאר על עמדוֹ, בודד בתוך ההמון. הוא נרתע אל הקיר, ואחר דחק והלך לדירתו. הרחובות היו מלאים אדם. ההמולה היתה עד לטמטם. תל-אביב היתה אחוזה היסטריה. גלי המהומה חדרו בעד החלונות המוגפים. ושמעון היה כרות ונידח. גם פרפר לא היתה לידו.

מה שהספיק שמעון לראות ברחובות היה בו להקניא לא רק בפרפר כי אם גם לה. מעגלים חבוקים אלה, שמחה זאת בצוות.

לישון. לישון. זאת תרופה בדוקה. אבל מעשה שטן: הגלולות לא נמצאו. שמעון הוציא בקבוק כלשהו, בלי שים לב לתוכנו, ומזג לעצמו כוס גדולה. מחר יהיה חולה משתיה כזאת, אבל עתה רוצה הוא לישון, ובלי זה לא ירדם. הוא יצק לתוכו כוסותיים קודם שהחל החדר מסתחרר. שמעון פשט את בגדיו. עדין לא די. רק שלא יקיא את הכול. המחשבה על הקאה גרמה לו קבס. ובכל זאת הפך את פי הבקבוק אל פי עצמו, ולגם. עתה היה שיכור באמת.

מצפונה של פרפר התעורר מיד בצאתה מבית-הקפה, ולכן חזרה אל שמעון. אבל פקודת ג’מג’ום רק הגבירה את התנגדותה. היא חזרה לרחוב וקוותה כי יבואו השניים אחריה. בינתיים נהנתה מהמהומה. כעבור חצי שעה ניתקה רצועת נעלה, והיא חזרה לבית-הקפה. משלא מצאה את השניים, חדרה בה ההכרה כי שמעון לא יחוג הערב. היא היתה עייפה, ולכן הלכה הביתה.

בדירה היה אור. פרפר ראתה את הבקבוק הריק. היא קראה “שמעון,” ומשלא נענתה נכנסה לחדר השינה. הוא שכב במיטה, באור מלא, ולא ידעה אם ישן הוא או רק עוצם עיניו מפניה. היא גחנה אליו, וחשה בריח האלכוהול החזק.

עתה תפסה מה עשתה. היא בוֹשה. בגדיה היו מרוטים, ונעלה האחת נגררת. היא הביטה בראי. שערה היה פרוע, וכולה דמות הוללת.

פרפר פשטה את בגדיה, אבל להירדם לא יכלה. שעה ארוכה התהפכה במיטתה. מה חטא חטאה? הרי כולם חגגו. ומדוע היא לא? וכי אין שמעון שמח? מדוע? אה. אבל הוא איננו ערבי. ערבי. ערבי. ערבים. מלחמה. מאורעות.

ערבי. שמעון הוא ערבי. גם מקנא הוא כערבי. ערבים מקנאים לנשיהם. הם מכסים את נשיהם בצעיף, וכולאים אותן בבית, בהרמוֹן. ויש להם נשים רבות. אין הם אוהבים כאחד משלנו. והם רתחנים. והוא עלול בקנאתו לרצוח את פרפר. והם אונסים. עתה יבואו ויאנסו. דודיו של שמעון, ובניהם. הם יבוא וירצחו. יאנסו. רוצחים הם, רוצחים ואנסים. כבר חילקו את נשי תל-אביב בגורל.

פרפר איחרה לקום. שמעון כבר לא היה במיטתו. בעברה לחדר-הרחצה ראתה אותו יושב במטבח, ושותה מי-סודה. היא לא ידעה מה תאמר לו, ולכן לא אמרה גם “בוקר טוב.” היא התיראה ממנו.

אחרי שניקתה גופה מזוהמת אמש, נכנסה למטבח, ומצאה את ארוחתה מוכנה. שמעון כבר לא היה שם. היא אכלה בשקט, והדיחה את הכלים. רחשים קלים אותתו לה כי שמעון יושב בחדר הסמוך.

היא עברה לחדר השינה, אבל ליד הפתח עצרה ונכנסה אל שמעון. הוא ישב בכורסה, תומך ראשו בכפו, וכוסו לפניו.

“אתה כועס עלי?” שאלה פרפר.

“כן” אמר שמעון.

פרפר היססה, נגשה אליו מאחריו, ונשקה על קדקדו. הוא לא הגיב.

“לא ידעתי שאפגע בך” אמרה פרפר.

“כל שתעשי, בלעדי, פוגע בי” אמר שמעון.

“גם לכתי בערבים?”

“כן” אמר שמעון.

"אבל אתה – "

“מה אני?” שאל שמעון, אחרי שחיכה להמשך דבריה.

“מדוע לא שמחת אמש?”

“היה על מה לשמוח?” שאל שמעון.

“ראית רבים שמחים. ודאי היתה להם סיבה.”

“להתפרקות יצרים אין צורך בסיבה אלא בתואנה.”

“אל תצטט לי את ג’מג’ום” התרעמה פרפר. “זה הוא שהחמיץ לך את הערב. יכולת לצאת אתי אל הרוקדים, ולשמוח עם כולנו.”

“פרפר” אמר שמעון, “החושדת את בי כי אין לי דעה משלי? או לפחות רגשות?”

“ומדוע לא שמחת אמש?”

“כי ביתרו את מולדתי, כי הרחיקוני מבית אמי, כי תהיה מלחמה, וכי – יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים.”

“הלא בחרת באחד מהם, לא?”

“לא, פרפר. לא בחרתי. אין אני יהודי. ואין אני יכול להיות יהודי. וגם ציוני לא אהיה. לא אמכור את עתיד מולדתי במחיר הצלתם של פליטי היהודים.”

“ולא תלחם אתנו, אם תהיה מלחמה?”

“הלואי ולא אצטרך להלחם בכם.”

“שמעון, אתה ערבי!” קראה פרפר בפחד.

“לא, פרפר. זה אינני. אבל גם יהודי אינני. חשבתי כי גם אַת אינך יהודיה, לא כמו הוריך. חשבתי כי את, שגודלת בסביבתי, וחונכת כמעט כמוני, תהיי קרובה לי ממשפחת אמי. פרפר, מלחמה זאת תהיה מלחמת השמד. התלכי להשמיד את בני מולדתך?”

“אין ברירה” אמרה פרפר, ומלים אלה עתידות היו לחזור ולהישמע באוזני שמעון עד כי היו לו לזרא. “אם לא נלחם, נישמד אנחנו.”

“ועד מתי תילחמי, פרפר?”

“עד שיתנו לנו מנוחה.”

“אה” אמר שמעון. “בעוד היהודים מבטיחים כי מדינת החלוקה היא רק התחלה.”

פרפר ישבה על המרבד. “חבל שהפגשתיך עם ג’מג’ום” אמרה. “לולא הוא, כבר היית כאחד מאיתנו. זה הוא המסית אותך ביהודים.”

שמעון צחק לעצמו, בלי קול. “פרפר” אמר, “שכחת את מוצאי.” היא לא הגיבה. “ושכחת, פרפר, כי מצאתני מתחבט.”

“ומה תעשה במלחמה?” שאלה פרפר.

“לוּ ידעתי” אמר שמעון.

 

ח. אֶפּוֹס    🔗

ובכן, עצמאות ארץ-ישראל, כמדינה פדראטיבית. הציונים הסכימו, בהתלהבות. אמנם ציון עצמה לא ניתנה להם. ירושלים היתה מחוץ למדינתם המוצעת. אבל מקלט לאומי, או משהו אחר (מונחים היו הרבה) ניתן. והעיקר – מדינה. תהיה רק תל-אביב וסביבותיה, תהיה רק משני עברי הירקון, תהיה רק מקום מספיק להניף עליו דגל, אבל – מדינה.

“כי לעם הנודד זה אלפי שנים” יהיה דגל, ותהיה ממשלה ויהיו חיילים, ותהיינה פּאַראַדות, ויהיו צירים להלהיב את הלב היהודי במקום שבו הוא “עושה חיים.” זה נהדר. הלב היהודי נמוֹג. אותיות אלה, אשר בהן מודפס הסידור, תהיינה על בולים. מלוכה יהודית. אַי אַי. מיניסטרים יהודיים. אוי אוי. וגנב יהודי יאָסר בידי שוטר יהודי, ויישלח לבית סוהר יהודי. תן יד!

ועליה חופשית, הסעיף העיקרי שעליו נחלקו עם ממשלת המאנדאט, הוכרע לטובתם. סכנת הצפתה של אמריקה בפליטים יהודיים תעבור מעל יהודי אמריקה, בתנאי שהמדינה החדשה המוצעת תעמוד על עומדה. תן יד!

השותף השני לפדראציה המוצעת מילמל משהו מתוך הבצה הלתארגית שבה היה שרוי. נשמע רטן כלשהו. החלה תזוזה באגם. נשמעו היריות הראשונות. השותף העיקרי למוֹחד דומה שאיננו שבע רצון. אכן, זה היה צפוי מראש. צריך לשכנע אותו. אבל אין עושים שותפות בכפיה. סוחרים יגידו כי אין עושים חוזה אם חותמיו מכינים עצמם מראש להתדיין עליו.

והנה ניתן לשוּתף השני עידוד חזק. הבריטים עצמם לא מסרו כל מוסדות שלטון. הם לא הכירו בכל יורש חוקי. האומות-המאוחדות לא הקימו בינתיים כל מוסד שיוציא לפועל את החלטתן. דומה כי לא ציפו כלל להתנגדות.

האמריקאים החלו נסוגים. לא לכך התכוונו. הרוסים שמרו על שתיקתם. אפשר שגם הם לא לכך התכוונו. הציונים היו מוכנים לשאת ולתת, אבל עם מי? היו כמה גישושים לצד עבדאללה. אלא שזה, קשה לעקוב אחרי חישוביו. ואת מי הוא מייצג? יש המבטלים את סמכותו, ביחוד ממקורבי חאג' אמין.

והסורים? והמצרים? והערבים ממש? לפי תורת הציונים היתה האחדות הערבית אגדה בריטית, התערבות מדינות ערב בדיונים על ארץ-ישראל בשנת 1937 נראתה כטכסיס בריטי. מה לדמשקאים ולפלסטין? מה לבגדאדים וליהודה? והנה נראה כי אין זה פשוט כל כך. מתנדבים החלו זורמים.

הוי, מבורכי הבלורית, פַרעות גיבורים, קומו להגן על מולדתכם מאספסוף ציוני זה העולה עליה! לא תהיה פלשתינה כאלכסנדרטה!

ההתקפות היו על התחבורה, ועל היהודים הדרים בשכונות העירוניות המעורבות. עדין לא היה כל תיכנון. עדין לא היתה כל מלחמה. למזלם של היהודים, לא היה לתוקפים כל אירגון הראוי לשמו. אבל ההפרעות היו חזקות.

שמעון הוצרך לנסוע לירושלים. הדואר לא פעל כסדרו (שמעון התפלא כי בכל זאת היה מגיע מכתב לפעמים) והקשר הטלפוני היה תלוי במידת לאומניותם של עובדי המרכזיה הבינעירונית שביפו.

הנסיעה היתה כרוכה בסכנה, ולא ידוע היה מתי יוכל שמעון לחזור ולנסוע לירושלים, ולכן היתה רשימת פגישותיו והענינים שיש לבררם ארוכה. ובכל זאת, בראש הרשימה הוסיף בעפרון “ז’ורז'.”

עם היריות הראשונות נחלקה הארץ ללאומים מנותקים. החלוקה היתה ברורה, ולא היה קשר בין השניים. שומרים הילכו על הגבולות ובדקו תעודות. אבל קשר אחד נשאר קיים, ופתוח לשימוש כללי, ובכמה מקומות נשאר גם אחרי הכרזת המדינה – זה היה הטלפון. בירושלים היתה מרכזיה אוטומאטית, שמעוֹן טילפן למשרדו של ז’ורז'. “איננו היום.”

שמעון טילפן לבית הדוד.

מבית הדוד ענה קול נערה. שמעון שיער כי ז’וזפין היא המדברת.

“האַלוֹ, ז’וזפין? שׁמעוּן מדבר.”

“בּארדוֹן?”

הוא עבר לאנגלית – אותו מענה. לצרפתית – אותה תגובה.

“אנא קראי לי את סית מַרים.”

“בּאַרדון?” השיב הקול. שמעון תהה משום מה לא הפסיקה הפלונית את הקשר.

“אבקש לדבר עם סית מרים” אמר שמעון בחומרה, ושפופרת הטלפון הונחה לרגע.

עתה ענה לו קול גבר. שמעון שאל על ז’ורז'. איננו בבית. שמעון שאל על הדודה מרים. הקול שאל מי המדבר. שמעון הודיע מי הוא, והנה המדבר אליו מישל. שמעון שאל אם יוכל לבקר אצלם. מישל היסס. לדעתו לא יוכל שמעון לעבור את המשמרות. “דבר זה הנח לי” אמר שמעון. “אני בא מיד.”

הגישה לא היתה קלה, כי משני הצדדים ראו את המעבר בחשד. שמעון התעקש. הוא קילל. שוטר אנגלי עצרוֹ ושאל למטרתו. מאחרי השוטר נראו כמה פרצופים משוּפמים עדויים אקדחים. חיפוש בבגדי שמעון ובתעודותיו לא גילה כל דבר חשוד. (על תעודת הזהוי של שמעון היה כתוב “הגזע – פורטוגאלי.” זאת היתה אחת מבדיחותיו.) הותר לשמעון לעבור, אבל בעברו חש דיגדוג קל במרכז גבו, ורגליו הסתבכו. חיי אדם היו בזול. יכול אחד להפליט יריה בטעות.

מישל היה חמיק, והדודה מרים נבוכה. היא זקנה הרבה, וחיבקה את שמעון ברעד קל. פניה היו מוטרדים בדאגה. מישל היה לבוש משהו דומה למדים. אף שבתו בבית לעת בוקר היתה תמוהה, שהרי ז’ורז' הכניסו לשירות ממשלתי. האם כבר הגיע משטר התוהו ובוהו עד לפירוק המשרדים?

השיחה היתה מקוטעת. שמעון שאל לדודו. הוא נסע. מה שלומכם? בסדר גמור. מה אתם שומעים ממסיחיה? הכול כשורה. מה שלום הנכדים? בריאים, תודה לאל. מישל היה משיב, ואינו מניח לאמו לדבר. שמעון איבד את סבלנותו, קם והזכיר להם כי מדברים הם אל עצמם ובשרם.

“מי אני לכם?” ניגן להם בגרונו פּיאניסימוֹ עמוק, ועבר לטון קשה: “מדוע מרחרחים אתם אותי כמו אני שודד הבא עליכם בעורמה?” פה נתן שהות לאם ולבן להחליף מבטים. “מה לכם?” קרא שמעון. “מפני מי אתם מתיראים? הלא טוב כי באתי לראות מה שלומכם לעת כזאת?”

הדודה כבשה פניה, ושמעון אחז בהגיון רטוֹרי: “וכי באתי לבקש מכם מה? הרי יודעים אתם (הוא דיבר אל מישל) מה היא נסיעה כיום, וכך מקבלים אתם את פני? ולו ביקשתי מכם דבר, כל דבר, ההייתם מונעים ממני? ואני לא באתי הנה אלא בדאגתי לכם. הלא תבושו.”

מישל הפנה פניו. הדודה נתחשרה ראשונה. (דמיון זה לז’ורז'!) אולי רעב שמעון? הוא לא היה רעב, אבל אמר כי רעב הוא ככלב, והדודה חפזה להגיש לו סעודה נאה, והתנצלה על דלוּת השולחן. כי לא הוכן כל דבר. הקפה היה טעים מאוד.

שמעון אכל כרעב ממש, ומישל הביט בו באכלוֹ, ואמר “ובכן, כבר שורר הרעב אצל היהודים?”

הדודה נתנה במישל מבט מוכיח, ושמעון אמר “אין אדם צריך להיות גווע ברעב לחוש הנאה במטעמים המוגשים לו בידי דודתו.”

“לבריאות” אמרה הדודה.

“חן חן. ועתה, איה דודי?” שאל שמעון.

“נסע” מיהר מישל וחזר על תשובתו.

“לאן?” התעקש שמעון.

“לא הגיד” ענה מישל.

“חבל” אמר שמעון. רציתי מאוד לראותו. לעת כזאת רוצה אדם בקרבת משפחתו."

“האומר אתה לעזוב את תל-אביב?” שאלה הדודה. “תוכל (היא הביטה אל מישל) לעבור אלינו. מוטב שתעזוב את תל-אביב בהקדם, כי אין יודע מתי תיכבש. ואז אולי לא יבחינו בין אוהב לאויב.”

שמעון רצה להסביר לדודה מרים כי אין הוא יכול לזנוח את פרפר ואת ראשל ואת אליהו ואת כל שהתחבב עליו בימי ילדותו, ולגְלוֹת. הוא רצה לבאר לדודה כי אם יעבור אליהם יוצרך להצטרף ללוחמים ביהודים, ואז עלול הוא להמית את מרדכי או גם את אשתו עצמה בעצם ידיו. כי כל סיוע בידי הללו, שהוא איננו מסכים להם יותר משהוא מסכים לציונים, עלול להביא חורבן על אנשים המחבבים אותו מאוד. אבל מישל זה, הלוטש בשמעון עיניים חשדניות, מנע כל גילוי לב.

“לעת עתה” השיב שמעון “לא אוּכל. אין אני יכול לקום וללכת. הרי התעריתי שם. תודה לך, דודתי. אבל הרי המלחמה עוד מאתנו והלאה. האין זאת? ואני תקוה כי לא תהיה כלל. עוד נותרה בינה בבריות. בינתיים יוצא אני ונכנס בין היהודים כאחד מהם, ותמיד אוּכל לחמוק ולברוח. גם ברגע האחרון.”

פני מישל אורו. “התסכים לראות אחד משלנו?” שאל. אהה. ובכן מישל הוא חייל. וראשית התחיילותו – מדיו אלה המשונים.

שמעון הירהר רגע. הוא לא היה מוכן לעזור, לא לאלה ולא לאלה. אלא איך יסרב? מישל מקווה להתהדר בו, בשמעון, כמרגל, בפני חבריו. שמעון כבר למד לשקר.

“אשמח מאוד” אמר שמעון. “אבל לא עתה. קבעתי כמה פגישות להבוקר, והעדרי יורגש. אבל אטלפן הנה. אם לא תהיה, אמסור לדודה על מועד בואי שנית.” לזה יקרא סירוב דיפלומאטי, ואם הצד האחר מבין ענין, אין זה שקר כלל.

הצד האחר לא הבין ענין. “כדאי לך” אמר מישל. “אוכל להפגישך עם כבוד המפקד עצמו. בוא ותראה מה עושים בני עמך. עוד תוכל להתפאר בנו. ואל תצפה כי לא תהיה מלחמה. היה תהיה. עד רדתם של הציונים. מלחמה זאת חייבת להיות. ברכה בה. בדיעבד, טוב שבאה עלינו. אין אומה קמה אלא בסערת מלחמה. אין מאחד כסכנה. אין אחווה כאחוות הנשק. כפריים ועירוניים, מוסלמים ונוצרים, מכל פלך ומחוז, ממע’רב ועד בצרה, זורמים אל הדגל. הנה קם העם, ולא ישקוט עד טיהר ארצו מזרים. שוּר, בני ערב מתנערים. מי יודע אם לא הביאהּ עלינו האל לטובה, וכי פלשתינה תהיה אבן השתיה בקיסרות הערבית החדשה, המשתרעת מהאוקיאנוס ההודי ועד לאוקיאנוס האטלאנטי. ואולי ביום הנצחון, בעת יתאחדו הצבאות בתל-אביב, אולי באותה עיר עצמה, יוכרז על הקיסרות, כאשר עשה ביסמארק בוֶרסאי. הנה כי כן, זאת המלחמה.”

שמעון נדהם. לרגע אחד האמין בדברים. כל כך היה מישל עצמו משוכנע עד כי דיבר בלהט נבוּאי. שמעון לא ידע אז כי צבא הירמוךְ אין לו דבר עם גדודני עבד-אלקאדר, וכי קאוקג’י יש לו מפקדה עצמאית משלו. רק ידוֹע ידע כי לאלה מקורות בלתי מוגבלים לנשק ולוחמים, בעוד היהודים חוסכים בתחמושת ומבכים כל אבידה. כי אם תהיינה מטרות המתנדבים להצלת פלשתינה טהורות או תהיינה עיניהם לשלל – הנה הם באים. והנה יעלו על תל-אביב. ומה יהיה על פרפר? ומה יהיה על תושבי תל-אביב אחרי היכבשה? ואותם צעירים, אשר בהם תולה ג’מג’ום את תקוותו, היושמדו? היוגלו? ולאן תלך ראשל?

הדחליל מגוחך, דוקא מפני שהוא עשוי להפחיד, ואחרי שגמר נואם להלהיבנו בדבריו, והנה קטנה קומתו, מעלה הוא צחוק. שמעון נתן במישל את עיניו, ודוקא מראהו של הלה קילקל את הרושם. וזה הוא צבא הישועה? כל הלוחמים בציונות צומצמו בדמות דודן זה שלו, שאין לו מושג אלמנטארי בהנהלת קרב או באירגון צבא או בהלכוֹת מדינה, לבד מפראזות עלובות ומעוכלות למחצה שקלט מפסולת התעמולה הפאשיסטית. כן, הכול הוא יודע. הכול גלוי לו לזה. ופתע היו כל “המושיעים” פארסה גדולה אחת, עונדת אקדחים וחולמת על שלל ועל נערות יהודיות. ג’מג’ום צדק. אין הם מוכשרים לאירגון כלשהו. לא דודן זה ולא חבריו. לא נשקם ולא לוחמיהם אין בהם מועיל. לכל היותר יהיו טוראים תחת פיקוד זר. דוקא משום שעיניהם לביזה ופעלם שעשוע. התלהבות אין כמוה, אבל אין היא תחליף למעשה.

אבל בינתיים עלולים הם אלה, אנשי הבראַבאַדוֹ והמדים, לגרום, כדברי ג’מג’ום, קטטה הגונה, והיהודים יכולים גם לקום סוף סוף ולהלחם ברצינות. אדם עלול לעשות זאת כשמאיימים על חייו. ואז, מי יודע עד אנה יגיעו הדברים? צחוק, צחוק, ובני אדם נהרגים. אכן, משחק נאה. ואם תפרוץ מלחמה, במה תיגמר?

שמעון כבר לא עצר בחיוך כשאמר למישל “ישמרך אללה. אוֹ-רֶבוּאַר.”

“אן-שא-אללה, בתל-אביב” אמר מישל.

הם לחצו ידיים. הדודה מרים לוותה את שמעון אל הפתח. בפרוזדור, ידו על הידית, פנה אליה וחיבקה. “דודתי” לחש לה, “מסרי לדוד. אבל אל תשכחי. אמרי לו בשמי כי יעקוֹר מפה. מקום זה קרוב מדי אל הגבול. מקומות כאלה תמיד נפגעים. אמרי זאת גם לז’וֹזפין. ובשם אלוהים, אל תיגררו אחרי גוזמותיהם של נערים אלה בכוחם. אין היהודים כה חלשים. כיבוש תל-אביב לא יהיה פאראדה של שעשועים. לוּ אך יכולתם להישאר מחוץ לכל זה. דודתי, דודתי, שמרי על מישל. רואה הוא את המלחמה כראות משחק.”

היא נשקה לו. “התמסרי לדוד?” שאל.

“אמסור” השיבה הדודה מרים בלחישה. “ישמרך אלוהים.” ובכל זאת הוסיפה “ועבור אלינו כל עוד אפשר.”

הנה כי כן. אבל היא תמסור לדוד. ולוּ יהיה הוא צלול ממנה בשיפוטו, ויעשה כעצת אחיינו. אוי להם אם ייתפסו בקו-האש.

את השיירה היורדת מירושלים לוותה – בין האחרות – פרפר.

מבטיהם לא נפגשו, אבל שמעון חש כי יודעת היא על מציאותו בנוסעים. ההרגשה כי הוא נוסע אזרחי מוגן בידי אשתו גרמה לו חרפה רבה. הנוסעים האחרים היו מעטים, והצעירים שבהם היו כולם, כנראה, תופשי נשק, הנוסעים לחופשה או לצורך מסוים מצורכי ההגנה. שמעון התכווץ מפני פרפר. נדמה לו כי הכול חשים במצבו ויודעים את חרפתו.

ובכן, זהו מה שעושה פרפר. הוא ידע, מקודם, כי מלווה היא שיירות, וכדרך העולם, כשהיתה בבית היתה מספרת לו – בלי כוונה – אנקדוטים מן הפעולות, אבל רק עתה ראה את פרפר בתפקידה, ולא נעם לו. ראשל צדקה. אשה אין מקומה פה. מקומה בבית אישה. והרי אין היא חייבת בכך. צריכה היתה להרוֹת, וחסל סדר “שׁטאַרה.” אבל בימים כאלה לא יכול להכביד עליה בתינוק. וכי אין הסטֶן מכביד יותר, או מה שהיא נושאת שם?

עדין לא התנער מרושמי הדרך, והנה הגורל דופק על דלתו. אותו זמן כבר פונתה תל-אביב מן המשטרה הבריטית, והשלטון נמסר לידי מי שהיה מפקד המ“ם-צד”י. שני מ“ם-צד”י כאלה, מזוינים בסטנים וענודי סרטים נאים לזרועותיהם, ואתם עוד מישהו, נושא תיק-עור, כיבדו את שמעון בביקורם למחרת שובו מירושלים.

לא הוברר מי הוא שהלשין על שמעון כי אין הוא יהודי. רבים יכלו לעשות זאת, כי שמעון לא היה זהיר. גם גוֹבה-העיריה יכול להעיד כי איש זה מתעקש לא לשלם את מסי ועד-הקהילה בטענה כי איננו יהודי. והמלשין לא צריך היה לעשות זאת מתוך נטירה אישית. אותו זמן היתה החדירה לתל-אביב כה קלה, והפחד מפני אלימות כה גדול, עד כי הוצבע על כל חשוד. לא-יהודי היה חשוד.

לשמעון היו מושגים משלו על התנהגותם של שוטרים, ומושגיו היו מבוססים על נסיון אירופי. גם השוטרים הבריטים של ממשלת המאנדאט בתקופתה האחרונה, כשהיו פוגשים אדם פנים אל פנים, היתה מאחריהם מסורת של האבּיאס קוֹרפּוּס.

כשפתח שמעון לדופקים, וראה מי הבאים, חשש כי באו להודיעו משהו על פרפר. (באותם הימים היה רואה אותה רק לעתים רחוקות.) הוא חוור.

“שמעון צהמארא?” שאל בעל תיק-העור.

“אני” אמר שמעון.

האיש נד בראשו לאחד המ“ם-צד”י, ומיד כוּון אל שמעון סטן. “הִכנס” אמר האיש. שמעון נכנס. “שימרו עליו” אמר האיש, ושני המ“ם-צד”י נשארו נטועים משני צדי שמעון, מוכנים לירייה.

בעל תיק-העור החל מחפש בדירה – פתח ארונות, מגירות.

“אולי כדאי שתעשה זאת בנוכחותי?” שאל שמעון.

“שתוק” אמר אחד המ“ם-צד”י.

האיש גרף מה שגרף לתוך תיקו, פנה אל המ“ם-צד”י ואמר “הביאו אותו.”

“אולי תרשה לי לטלפן למשרד?” שאל שמעון.

“שתוק” אמר האיש.

“או להשאיר פתק לאשתי?” שאל שמעון.

אחד המ“ם-צד”י אחז בזרועו של שמעון, ודחפו החוצה. בחוץ חיכתה להם מכונית.

משלא בא שמעון למחרת למשרד, טילפנה הגברת פלאום לדירתו, ולא נענתה. אליהו תמה. ביום שאחרי זה טילפנה פרפר למשרד. היא היתה מודאגת. היא מצאה את הדירה פרועה, ושמעון איננו. לא היה כל הלילה. אולי נסע?

באותם הימים היו הכול חשודים על הכול. האם ברח שמעון? העלול הוא להסתלק בלי שיודיע לאליהו או לראשל? ואולי נחטף? מי זה עלול להחזיקו?

למזלה של פרפר הזדמן אביה העירה. הוא טילפן אל פרפר, ושאל על שמעון.

“איננו” אמרה פרפר בקול חנוק. “באתי הביתה, ולא מצאתי אותו. נעלם. גם במשרד אין יודעים לאן נעלם. כבר כמה ימים.”

יעקב חשש לרע ביותר. “ניסית את מחנה יונה?” שאל.

“לא עלה על דעתי” אמרה פרפר. היא חשבה כי אביה מתכוון ששמעון התגייס.

“אַת נשארת בבית?” שאל יעקב. “חכי כמה שעות.”

וכעבור כמה שעות חזר שמעון לביתו. ליעקב היו כמה ידידים ותיקים בין ותיקי ההגנה. בדרך שרשרת איטית ומהססת הגיע עד מכר אחד, ששימש חוקר בש"י.

שמעון נכנס לבדו. הוא היה מזוהם, ופניו מכוסים זיפי זקן. בגדיו ושערו היו פרועים, ועיניו אדומות. בלי הגה פשטה פרפר את בגדיו, הכניסתו לאמבט, ומשם הוליכתו למיטה. הוא לא אמר דבר, והניע אבריו כאוטומאט.

יעקב נכנס כעבור שעה. “מה שלומו?” לחש.

“נדמה לי שנרדם” השיבה פרפר בלחישה.

“אל תשאלי אותו שאלות” לחש יעקב. “כבר נשאל דיוֹ.”

פרפר היתה המומה. “וזה” גנחה, “בשעה שאני מסכנת את חיי.”

“הסי” אמר יעקב. “טוב שלא נפל בידי האחרים.” הוא התכוון לפורשים.

ממה שנלקח בחיפוש לא הוחזר דבר. שמעון לא סיפר מה עבר עליו במעצרו, ופרפר לא שאלה. יעקב ידע מה שידע, ושתק.

רק כשהיו מזכירים את הש"י בפני שמעון, היה מזדעזע קמעה ונרתע.

פקודות הגיוס כבר עברו את סוגו של שמעון. הוא היה משתמט, אלא אם כן ביכר להיות “לא יהודי,” ולהסתכן בגירוש או במחנה-ריכוז.

מרדכי, שהתבולל עד להקרא “מוֹטקה”, כבר היה מגויס מכמה חדשים. יחזקאל הספיק להשתתף בכיבוש יפו אחרי שחרורו מ“שבי המשעבד,” וגם שלום כבר התגייס. שמעון לא יכול לשאת פניו אל ראשל. הוא הלך והתגייס.

ברשימות הצבא לא תמצאו את שמו. הוא מסר שם פיקטיבי, ופרטים אחרים כיד דמיונו (תעודות לא ביקשו). שלחוהו עם כמה אנשים לאימונים, ושמעון החל משתפשף.

פתע חזר וזרח ג’מג’ום. הוא סיפר מעשיות מבדחות על הצבא וליגלג על שמעון שהתגייס. שמעון הסביר כי קל להשתמט, אבל לא לאיש כמוהו, הצריך לבקר במשרד מפעם לפעם, והידוע לכמה אנשים. לוּ הוא עולה חדש, היה מסתדר. דעתו של ג’מג’ום לא היתה נוחה מזה ששמעון נמצא ביחידה לוחמת. שמעון הסכים אתו כי אין זה הוגן. “ובכן” אמר ג’מג’ום, “אין לך אלא לערוק.” שמעון תמה, אבל כבר למד את לקחו. הוא עשה כעצת ג’מג’ום וערק. ואז חזר והתגייס, בשם אחר. הפעם כבר סודר מראש, בעזרת יעקב, לתפקיד לא קרבי.

ג’מג’ום הרגיעו, ואמר: “אני חייב. אתה לא. אתה שב לך באשר תשב, וחכה עד שיגמר הענין. אין טעם שתהיה יורה בקרוביך. ואין הגיון שתיהרג בידי דודנך. עשה את אשר יאמרו לך, ואל תבלוט. בשם אלוהים, אל תמשוך שימת לב, כי גם פה יימצאו מלשינים, אם לא תיזהר. דרך אגב, מה שמך?”

הוברר כי שמעון הוא מתנדב מצרפת, שזה עתה בא, להלחם את מלחמת היהודים. ג’מג’ום צחק. “אמור” יעץ לשמעון, “כי מומחה אתה לתעשית נשק, וימצאו לך מקום נוח. בין כך ובין כך אינם מבינים בזה הרבה.”

וכך רבץ שמעון אי-פה בין האפסנאים.

בשבת, חמישה-עשר במאי 1948, צריך היה להסתיים השלטון הבריטי בפלשתינה. תאריך זה קבעו הבריטים, ואיש לא ידע משום מה. עד לאותו תאריך התחייבו לשמור על שלמות הטריטוריה ואחריו – המבול. אלא המבול בא עוד לפניו. עד לאותו תאריך נמנעו המדינות השכנות מפלישה רשמית, והסתפקו בעזרה בלתי רשמית לצבאות הבלתי-סדירים. היה נסיון, של הצבא הסורי, להפגיז כפר יהודי סמוך לגבול, ומצד הלבנונים נעשה נסיון מוסווה יותר. הבריטים ראו את הנסיונות בעין רעה. אין מלחמה יכולה להתחולל בשטח הנתון למרותו של הצבא הבריטי. הנסיונות נפסקו.

אבל צבאות מקומיים, אם גם הרכבם רובו מתנדבים מן הטריטוריות השכנות, הורשו להתארגן, גם בפלשתינה וגם מעבר לירדן, כשם שהורשו היהודים לארגן צבא משלהם. בהתנגשויות בין אלה לאלה לא התערבו הבריטים אלא אם נדרשו לכך במפורש או אם הפריעו ההתנגשויות לריכוזי צבאם שעדין נותרו בארץ. הלגיון הערבי, שעבר את הירדן ביזמת הבריטים עוד קודם לכן, במטרה שאינה משתמעת לשני פנים, נהנה מיחס מיוחד, ולכן הוצרך להתימר לניטראליות, שלא מנעתהו מהתקפות על שיירות ועל ישובים באמתלות שונות. מקצת הציוד הבריטי (כולל מחנות) נמכר למרבה במחיר. מה שלא נמכר (פעמים לא השתוו על המחיר) ולא פונה – הופקר. גם תושבי הטריטוריה ורכושם הופקרו. השתלטו עליהם מפקדי הצבאות.

בזמן שבין הכרזת הפינוי הבריטי לבין הפינוי עצמו, כשמונה חדשים, ראה שמעון מה דל תפקידו של השלטון בחיי הפרט. יכולה ממשלה לקום וללכת, החיים יוסיפו לזרום כמעט בלי הפרעה, ובלבד שלא יבוא פחד כללי משלטון חדש. כל התקופה הזאת פגש שמעון בשלטון כלשהו רק פעם אחת, והפגישה לא נעמה לו. במקום הדואר הממשלתי התארגן דואר פרטי. משטרה כמעט שלא היתה דרושה לאיש. לכאורה דומה כי לולא אימת השלטון על בני אדם יבלעו זה את זה. והנה אין שלטון, ובני האדם מתארגנים יפה.

ליהודים היה גרעין של שלטון מקודם. זה היה הסוכנות היהודית, שהקבילה לממשלת המאנדאט בתפקידים רבים עוד בזמן קיומה של זאת. בקלות רבה נטלה הסוכנות את תפקידה החדש, ומחוסר מתחרים, נשמעו לה הכול. הסוררים המעטים לא הפריעו. בשעת הדחק היו שכניהם מחסלים אתם את החשבונות בחשאי. הממון נשאר כשהיה, הבאנקים כשהיו, האספקה כמעט סדירה, ומשטר הבעלוּת והעבודה לא הופרע.

הפחד הכללי מ“הערבים” סייע הרבה לסוכנות להטיל את מרותה, ומוסד זה יכול להשתמש גם באמצעי כפייה. מנגנון של מסים לא היה לו, והוא עסק בהתרמה, ואחר כך גם בִּלְוָיָה. היו לו גם מקורות מן החוץ.

בחמישה-עשר במאי היו הקרבות בעצם תוקפם, קרבות ממש. והנה זרמו למערכה צבאות סדירים מן החוץ. המצרים עלו לאורך שפת הים, וגם שלחו שלוחה לבית-לחם. צבא עבדאללה היה בתוך הטריטוריה עוד מקודם, בתוקף בריתו עם הבריטים. הסורים ירדו מצפון לכנרת, וצלחו את הירדן. הלבנונים, שצבאם לא היה בו די הכנעת מרד בתוך גבולות ארצם, הסתפקו בעזרה לקאוקג’י. העיראקים, שעוד מקודם היו מרובים בבלתי-סדירים, שלחו תגבורת צבא לעבדאללה, שהיה דוֹד מלכם. מלבד כל אלה היו לתוקפים שלושה צבאות מקומיים.

לרגע נדמָה כי בא הקץ ליהודים. המצרים הגיעו עד כעשרים קילומטר מתל-אביב. העיראקים היו כחמישה קילומטרים מן הים, ואיימו לצבוט את מותניה של מדינת היהודים ולחלקה לשתים. הדרך לירושלים היתה חסומה. יהוד, כמעט פרבר של תל-אביב, היתה בידי הבלתי-סדירים. מדרום לכנרת חדרו הלגיונרים. מצפונה כמעט שנותק אגן החולה. קאוקג’י איים על עמק-יזרעאל.

כשבועיים לא ראה שמעון את פרפר. בתנועת הצבאות והפלוגות לא יכול לברר בדיוק היכן היא מצויה, אבל שיער כי גדודה נמצא במחנה מסוים. הוא מצא אמתלא לבקר באותו מקום, והחל מחפש אותה.

עוד הוא עובר במחנה, וקול עצל קרא בשמו, שמו הנכון. הוא פנה, ולא ראה איש. האהיל על עיניו, ואז ראה אדם מוטל בצל אחד הבנינים, ומבין ברכיו מציץ פרצופו של ג’מג’ום. שמעון שמח לראותו, ולוּ רק בשביל לשמוע משהו על פרפר.

בלורית ג’מג’ום היתה קצוצה; תחת זאת צימח זקנו במלוא סנטרו. השער היה מדובלל ודביק. ג’מג’ום היה מזוהם. ועלה ממנו ריח בדווי.

“שמא יודע אתה אם נמצאת פה פרפר?” שאל שמעון.

“ראיתיה אתמול” השיב זה בעצלות. “בוא, רבץ בצל, ונפיח קמעה בצוותא.”

שמעון שפף, והיתה דממה. לולא היה ג’מג’ום מבריח מעל פניו מפעם לפעם זבוב אפשר היה לחשוב כי נרדם. “רוצה טוֹפי?” נשמע קולו פתע. “יחי השק”ם" מילמל. שמעון לעס בשקט. “אם אתה רוצה לאכול” המשיך ג’מג’ום במילמולו “הטבחים ואני ככה. האוכל בסדר. יותר מדי. משום כך אי אפשר להכנס לבתי-הכיסא. תודה לאל על השדה. שם אני גם ישן. ואין מי שיעיר אותי בבוקר, חוץ מהזבובים.”

שמעון לא ידע מה יאמר.

הוא תמה לראות אם ג’מג’ום שרוי באפאתיה כזאת. דומה כי חלומו של זה התגשם. הוא התבטל בלי נקיפת מצפון. צריך הוא להיות מאושר, גם אם לא יוֹדה בזאת. מקטעי מילמולו הבין שמעון כי מפקדיו של ג’מג’ום אינם יכולים לסבול את עינו המלגלגת, והם מניחים לו לעשות כרצונו, ובלבד שלא יראו את פניו. כרצונו – זה להג ונימנום. בעיקר שינה, אבל גם להג. היה לו נסיון בחיי צבא, ודומה שידע להסתדר במחנה.

שמעון עמד לקום, וג’מג’ום אמר “שב. שב. מיד יבואו פרצופים. עתה מטפל בהם מישהו. הם נאספים סביבי כמו זבובים על צואה.” עתה השיב מתוכו עשן רב. “היודע אתה מי הוא אויבו הראשון במעלה של צבא ישראל?” שמעון לא ידע. “החרקים” אמר ג’מג’ום. “דרך אגב” שאל “אולי ידוע לך מדוע מתקראת המדינה ישראל?”

שם זה נשמר בסוד עד לרגע האחרון, איש לא ידע מדוע. כשהוכרזה המדינה, התקבל, אם כי בלי רצון רב. היו הצעות אחרות, קשורות בשם “עבר”, אבל אלה השאירו את רושמן רק על הבולים.

“לא” אמר שמעון. “מדוע?”

“תיכף תדע” אמר ג’מג’ום. “הרואה אתה שם בחור לבוש כמו אידיוט?”

“לא” אמר שמעון.

“הרואה אתה לבוּש אידיוטי?”

“כן.” שמעון ראה כיפה משונה ומתחתיה בגדים משונים.

“ובכן, בלבוש זה צרוּר עלם חמודות. רק תראה את פניו, וידעת. ושמור לשונך. רק הקשב.”

הבחור הלבוש כמו אידיוט קרב, נשען אל הקיר ואמר “הלוֹ.”

“ובכן, מה תכתוב לאבא?” שאל ג’מג’ום באנגלית.

הבחור דיבר אנגלית במבטא דרום-אפריקאי: “אינני מבין אותך” אמר בכעס. “פה המצרים נמצאים באשדוד, יהוד נפלה, ירושלים נפלה, וכל האספקה שאנו מקבלים היא כמה קילוגראמים במטוֹס ארור זה – ואתה שוכב לך ומעשן כמו לא קרה דבר.”

“אה” אמר ג’מג’ום.

“כולכם כך. כמו תינוקות. אין אתם מעריכים את הסכנה.”

“ולוּ הערכנו את הסכנה, מה היינו עושים?” שאל ג’מג’ום.

“סדר הייתם עושים. כל הענין הזה של ‘חֶבְרֶה’ (מלה זאת אמר עברית בנגינה יהודית) צריך להיפסק. מוכרח להיפסק. אני מדבר, ואין שומעים לי. מין דימוקראטיה כזאת.”

“אבל יש דגל” אמר ג’מג’ום.

“שגול אותו!” אמר הבחור. “אין הוא אסתטי מן היוּניוֹן ג’ק. זה ענין בשביל אבא להזיל עליו דמעות. ‘צישׂרואֶל! צישׂרואֶל!’ בגללו באתי הנה!”

“הֵרגע” אמר ג’מג’ום בעצלות. “בחום הזה התרגשות מסכנת את הבריאות”.

“ואיזה ביזבוז!” אמר הבחור. “משם מזרימים הנה ממון, ואלה עושים ממנו זבל.”

“צריך לאכול” אמר ג’מג’ום.

“או” קרא הבחור, “אותך אין לתקן. כולכם כך. כמו תינוקות.”

רוחו של שמעון קצרה. “אני רוצה לראות את פרפר” אמר לג’מג’ום.

“אה” אמר ג’מג’ום. “בוא אתי”.

הם פסעו במהירותו של ג’מג’ום (חצי קילומטר לשעה) לעבר כמה מיבנים.

“מה עושות פה הבחורות?” שאל שמעון בדרך.

"מז – " ג’מג’ום עצר בעצמו. “אין זה משנה כלום. בתל-אביב תחוש פרפר את עצמה מחוץ לחברותיה. מוטב שתישאר בצבא. גם אם אין היא עושה דבר.”

שמעון עמד. “אולי לא כדאי שאגש?”

ג’מג’ום הביט בו בשקט. “כרצונך” אמר.

“שלום” אמר שמעון, ופנה והלך.

“המתן” אמר ג’מג’ום. "כדאי שתדע… א – מוטקה. הוא – נהרג. אני – " והוא טרד מפניו זבוב דמיוני.

לרגע נדמָה כי הנה בא קץ היהודים. ואז קרה הנס: הבריטים לא הספיקו לחסל את צאתם, או מצאו חישוב אחר בתוכניותיהם. האומות-המאוחדות ראו צורך להתערב. הוכרז על הפסקת האש.

בזמן ההפוגה עשו השלטונות היהודיים ככל האפשר להתארגן, והצבאות התוקפים עשו ככל האפשר להסתכסך בינם לבין עצמם ועם האוכלוסים המקומיים. ריבוי התוקפים היתה בו ברכה מסוימת. היהודים לא חסכו ממון לרכוש ציוד בכל מקום שאפשר. גם התוקפים לא חסכו ממון מעצמם, ונמצא כי נשק שהיה מיועד לצבא הסורי פורק בנמל יהודי, ורכבות האספקה המצריות היו מגיעות חסרות או ריקות. שניים ממפקדי הצבאות המקומיים נהרגו, וחייליהם התפזרו. עם תום ההפוגה נמצא כי היהודים הם כוח חזק, כי יש בהם רבים בעלי רגש אחריות קיבוצי. הם נחלו מפלות איומות, והוסיפו ללחום. בית-הספר העברי החל נותן פירותיו. תל-אביב ניצלה. תל-אביב החלה מאיימת. הגוּזמה המזרחית נהפכה. התוקפים החלו מגזימים בכוח היהודי. רמלה ולוד פונו, והצבא היהודי כְבָשָן. נצרת פונתה, ונכנעה לצבא ישראל, המצרים החלו מהססים, ועמדו בתיקוֹ.

הוכרז על הפוגה שניה.

כעשירית היהודים היתה בצבא. והצבא איננו מייצר, ואוכל. התוקפים היו מוכנים להמשיך במצב זה עד אין סוף. הוא לא הפריע להם. אבל היהודים קצו באפס המעשה. המלחמה עלתה ביוֹקר, ואמצעיהם, כמה ששפעו, היו מוגבלים. גם הלוחמים לא היו בלתי מוגבלים. הקרבות דיללו את צבא ישראל, וכמה אלפים נהרגו. הֶרְכֵּב הלוחמים בצבא הישראלי השתנה, ובמקום המקומיים הלכו ובאו עולים חדשים, שכושר לחימתם לא היה מעוּלה כשל הראשונים. הרזרבות הידלדלו, והצבא עמד באשר עמד, והתבטל. צבא צריך למצוא פעילוּת, או שהוא מתנוון. היהודים ציפו, וציפו, עד שהחליטו כי עליהם לעשות משהו לחסל את המצב.

לשמעון לא היה קשה לחמוק הביתה. הוא גם שמח לעשות זאת, כי ידידים לא נמצאו לו בין הפולנים והגרמנים שאפפוהו. אבל בבית לא נמצאה פרפר, והעיר היתה חרדה, נרעשת, ודנה במלחמה. אותם שלא עסקו במלחמה עסקו בדיבורים עליה. ונושא זה היה האחרון שהיה שמעון מוכן לשמוע עליו. ראשל לא התגברה על אובדן מרדכי. דיוּן עם אליהו בעניני העסק נדמה עלוב, והיה רחוק מהתענינותו של שמעון. ובכל זאת היה בורח הביתה, ומלטף את זכר פרפר שהיתה. גם היא היתה יוצאת לפעמים לחופשה, וחומקת פעמים בלי חופשה, אך הנה תמיד רק לכמה שעות, ולא תמיד בשעות שהיה שמעון בדירה. רק לאט לאט הושלט סדר בצבא, ושמעון מצא דרכים להתקשר עם פרפר, וגם להזדמן אתה.

באחד מימי סוף יולי נמצאו שניהם בבית.

שמעון רצה מאוד לאכול בבית, ולנהוג כמו “אז”, אבל לא רצה להכביד על פרפר, וגם ספק אם היתה מתמצאת בשוקי העיר. הם סעדו אצל ראשל, וחלמו על מרחץ חם ועל מיטה נקיה. היה ראוי להם להשתהות קצת אצל אחותו, אבל רצו להשאר לבדם. כל העולם יכול לחכות. הם רצו להיות עם עצמם.

“אה” אמרה פרפר בדרכם הביתה, “תיכף אני רוחצת באמבט לוהט, ושוכבת לי במיטה. שיא הכּיף. בוא, נקנה משהו לקרוא.”

לשונם של חיילים אינה נקיה. מדברים הם בנשים כבאובייקטים למשגל. שמעון היה נרעד לשמע שיחות כאלה (הם היו מלגלגים על רגישותו), לא מפני שהיה פּוּריטָן, אלא שפרפר נמצאה בחברת חיילים, וזוהמת לשונם דבקה בה.

רחוצה ולבושה פיג’אמה, ורגליה מונפות אל על, שכבה פרפר ועילעלה בז’ורנאל אמריקאי, כשעשן הסיגריה מתאבך בנחת. שמעון ישב על מיטתה.

“ואיך אצלכם?” שאל שמעון.

“לא רע. מובן שלבחורות יותר קל. אנו נהנות מיחס מיוחד.”

שמעון נשך שפתו. “היודעים הם כי נשואה את?” שאל.

“לא” אמרה פרפר. “כשהיו צריכים לסדר לי את הפנקס, התבלבלתי. לא ידעתי אם להודיע שאני נשואה. אמרתי ‘לא.’”

“מדוע?” שאל שמעון. “האם ביקשו תעודה? ממני לא ביקשו כלום. אמרתי שאת אשתי, וכך רשמו למי להודיע במקרה…”

“לא ביקשו תעודות” אמרה פרפר, “אבל שכחתי את שם בעלי.”

שמעון פרץ בצחוק. “אמרתי שאני רווקה” אמרה פרפר, “וכעת אוכל לבקש חופשה לנישואים. אבל לא זה העיקר. אני רוצה לבקש העברה, מטעמים משפחתיים, להיות בקרבת בעלי, ואין לי בעל.”

“באמת אַת רוצה לעבור אלי?” שאל שמעון.

פרפר נתנה בו מבט בוחן. “הגד, שמעון” אמרה: “אז, כשביקרת במחנה אצלנו, מדוע לא נגשת אלי?”

“יראתי ממה שאראה.”

“חמור” אמרה פרפר. “כלום דימית למצוא אותי בזרועות איזה בחור?” היא חייכה אל הסיגריה בליגלוג. “גם אצלנו אין עושים זאת לאור היום.”

“פרפר” לחש שמעון בכאב.

“הלא זה מה שחשבת. לא?”

“פרפר, אין אני מלאך. עלול אני לקנא לא פחות מכל אדם אחר.”

“ובכן, הֵרגע. אין לך מה לקנא. גם אני יודעת את גבולותי.”

שמעון הציץ בבוהן רגלו. אין היא מבינה. “פרפר” אמר, “את עושה אותי חמור גדול משהנני באמת. לא חשדתי בך שאת בהמה. אין אני יכול לאמור ‘מה שאינך יודע לא יזיק לך,’ כי אין אני מאמין ש – שאַת עלולה לעשות משהו רק מתוך שעמום.”

“אני אומרת לך שאין לך לחשוד במאומה” אמרה פרפר בחימה.

“אינני חושד. אני יודע. אל תפסיקיני. אני יודע כי אין אַת נמצאת בחברתי. ידידיך אינם משותפים לי. העוֹבר עליך אינו משותף לי. חיי הצבא הביאו בך שינויים, ואין לי בהם חלק. לזה אני מקנא.”

“אין זאת אשמתי” אמרה פרפר.

"אבל זה כואב. ראי, פרפר: לך יש חברתך. לי יש אַת. אין לי חברה אחרת. אין אני בודק פרטים: אם נגע בך מישהו או אם חייכת אל מישהו. אף כי גם זה, כשעולה בדמיוני, מכאיב למדי, ואני יודע כי במחנה אין להמנע מזה. אבל על זה אפשר להתגבר. אולי הייתי מתגבר גם על גרוע מזה. אבל זה שאַת בלעדי, שנוח לך בלעדי – "

“כך” אמרה פרפר. “פה הסתכסכה כל הארץ, וזה מצא לו זמן לקנא. הנוף בוער והוא מסתכל אל טבורו. ועל גולם כמוך צריכה אני לחשוב כל הזמן, ובך אני צריכה להרהר, ואליך להתגעגע. שמעון” פקדה פתע, "או שאתה מנשק לי מיד, או – " והיא פשטה לעומתו את ידיה.

הוא אסף אותה אליו, ונשק בקדקדה. נעים היה ריח שערה. טוב היה מגע גופה. היא שירבבה אליו את שפתיה, ונצמדה אל חזהו בכוח.

“שמעון שלי” מלמלה.

עדין היה אור חמה כשהודיעה פרפר “אני רעבה.”

“נצא לסעוד?” שאל שמעון.

“כן” אמרה פרפר בהתלהבות, “ואחר כך נלך לקולנוע, ונחזיק ידיים. אני לא אלבש חאקי. כעת אין אני חיילת. בוא, בחר לי שמלה.”

מה שנעשה על מסך הקולנוע העסיק אותה הרבה, להפוך הכול לבדיחה. היושבים לידם רגזו כשהיתה מכריזה “וכעת היא הורגת את הוא והם רוצחים את היא.” או “מה פה הענינים, פה? איפה האיש עם הכובע?” או “הבט, שמעון, הבט. כך מתנשקים. זאת האופנה האחרונה. תזכור? או אתה רוצה להתאמן מיד?”

“אולי תשתקי?” רגז שכנם מימין.

“אולי. ואולי לא” אמרה פרפר.

“הנח להם” אמרה בת לוויתו של השכן, “חיילים הם, בחופשה.”

כשיצאו מאולם הקולנוע אמרה פרפר “בוא נשתה קפה. ואחר כך נלך אל ספסל בגן. לא הביתה. אין אני אשתך, ואתה תתנהג כך. קצת בחזירוּת. אל תתבייש.”

בעת שתיית הקפה אמרה פרפר “תמיד תביט אלי כך? אם כן, אני מבקשת העברה מיד. בחיי שזה כדאי לי. בוא. שלם, ונברח. אני מתה לנשיקה.”

אבל בבוקר (הוא היה צריך להעירה לפני עלות השחר), כשניסה לנערה משנתה, לא היו לו פני אמש. היא הציצה בו, ושאלה “מצטער על הפרידה?”

“כן” אמר, “וגם – וגם על שאת נהנית מן המלחמה. אל תכחישי, פרפר. טוב לך כעת”.

“גם לך יהיה טוב” אמרה פרפר, “בקרוב”.

אחרי שעלתה על המכונית המלאה חיילים, ונסעה, עמד שמעון, הביט אחריה, ואמר לעצמו כי תאווה היא תחליף טוב מאוד להסכמה הדדית.

וזה היה האיש “אשר לא שכב כי אם אהב.”

לצבא ישראל נמצאה פעילוּת. היתה התארגנות. היה מירוץ על דרגות. מעט ילידי הארץ נתעלו כולם, גם בגלל שהיו מהימנים וגם בגלל ידיעותיהם בלשון העברית, וכמעט שלא היה בהם טוראי. הם ניסו להשתלט על הגח"ל באמצעיהם הישנים, ולא מצאו לשון משותפת אתם, ובהכרח קיבל הצבא של “חֶברֶה” פרצוף של צבא סדיר, עם מעמדות נבדלים, וכמעט שהוכנסה גם הצדעה.

אבל היו גם פעולות קרב. הצבא התלהב מעצם כוחו. האנרגיה הקינטית עברה לגוף המותקף, שהגיב בתנועה נגדית. צבא ישראל הגיע לליטאני ולאל-עריש. יכול היה להגיע לבירות. חברון ושכם עמדו לנפול. בסוף היו המתווכים צריכים להגן על התוקפים. המעצמות ראו בעין חששנית אלמנט חדש זה המתסיס את קלחת המזרח התיכון.

לבד מהמעצור החיצון קמו מעצורים בפנים. לא רק שהמלאי מידלדל והולך, אלא גם: מה ייעשה בשטחים המוחזקים? כי הטריטוריה הנכבשת פוּנתה מתושביה, והללו עשו רעש רב במקומות גלותם. השטחים המעובדים ניטשו, ולא היה מי שיבוא לעבדם. היהודים פחדו פן ינגסו יותר משיוכלו ללעוס בלוגם אחד.

“מדינות ערב” חרקו שיניהן, חתמו על חוזי שביתת-הנשק, והבטיחו נקמה.

בינתים קרו לשמעון כמה דברים. היה מִפקד. לקצין הפוקד מסר שמעון את שמו האמיתי, וזה תהה עליו, ואיים במשפט, אלא שדומה כי לא נמצא סעיף מתאים בחוקת השיפוט המיושנת, או שהקצין שכח את הענין. בסעיף “דת” שבשאלון דרש שמעון כי ייכתב “אין דת.” בסעיף “לאום” נכתב “אין לאום.” ואף על פי כן נרשם בתעודת הזהוי “יהודי.”

אחרי כן הותר לשמעון לבחור לאסיפה המכוננת. אנו יודעים בדיוק במי בחר, כי דבר זה נשאר ברשומות, או בחוסר רשומות. הוא לא בחר.

 

ט. בַּמְּדִינָה    🔗

אי משם ננערה וצנחה השלווה הגדולה. (אי משם? – מתוכך, ברנש!) השעה היתה מאוחרת, והמחנה שקט. מן הצריף הגדול עדין נשמעו קולות אדם, קטעי זמר, מילמולים או צריחה של הנאת הקיום. אורות דלים בקעו מפה ומפה. ג’מג’ום ישב על יסוד אחד הצריפים, נשען אל הכותל, ועישן סיגריה.

בפסיעות חורקות, קטנות, ניגשה אליו דמות נער, עמדה, שמה כפות ידיה בכיסי מכנסיה, ואמרה בקול נערה “ג’מג’ום?”

זאת היתה שיבּא. הוא לא מיהר להשיב, אבל נשא פניו, והמתין.

“מדוע יצאת?” שאלה שיבא. “חשבתי שאתה חובב גדול של אמני הצבא.”

“אינני חובב סירוסי לשון ועיקומי פרצוף ‘בשביל להצחיק’” אמר ג’מג’ום.

בעת ההיא היה ג’מג’ום מרבה להתלונן. שיבא עקבה אחריו זה כבר.

“מה אתה רוצה, בעצם?” שאלה שיבא.

“שיניחו לי” אמר ג’מג’ום בשקט.

שיבא כבר חשבה לשבת. עתה עמדה מהססת.

“פגשתי היום את פרפר” אמרה. ג’מג’ום ידע שהיא מנסה לפגוע בו. הוא לא הגיב. “אחות שמעון נמצאת בבית-החולים” הוסיפה שיבא. ג’מג’ום הושיט פניו. אחות שמעון?

“מה לה?” שאל ג’מג’ום.

“צריכה ללדת. או כבר ילדה” אמרה שיבא. ג’מג’ום שיער שהיא מתכוונת ללונה. אבל מה לו ולכל זה?

“רוצה ללכת אתי קצת?” שאלה שיבא.

בקולה היתה צרידוּת קלה, ולכן מיהר להשיב “לא.” אבל ריכך את סירובו “רוצה לישון.”

במחנה היה נזיר מנשים, והחזיק כבוד לעצמו על כך. האמת היתה כי פונק, וכשם שלא חיבב את האכילה במחנה, כך גם לא חיבב את האהבה במחנה. על התנאים הכלליים היו בשיבא שני פגמים אישיים: היא לא היתה יפה, והיתה פקחית מדי.

שיבא עמדה מהססת עוד כמה שניות, ואחר הלכה בפסיעותיה הקטנות, החורקות.

למחרת בבוקר, בעוד הטוראים האחרים מטפלים במרחץ וגילוח (מאלה היה פטור) הירהר ג’מג’ום כי אין לו כל רצון להעביר את יומו במחנה. הוא היה אחד האחרונים מחברי הגדוד המקוריים. כל האחרים נפצעו, נהרגו, או הועברו ליחידות אחרות, או שנעשו מפקדים. הסמלים נהגו בו בהעלמת עין, כי מפקד-הפלוגה היה חברו למחלקה ב“הגנה” לפני שנים רבות, וג’מג’ום היה נגרר במחנה, ומסתלק ממנו, מקבל מנות מיוחדות מן הטבחים, ממרר את חיי האפסנאים ואנשי השק"ם, מעשן, ומנמנם.

מיפקד בוקר. ג’מג’ום איחר, כרגיל. בא הקצין. מן הקצינים החדשים היה, שיצאו מן הקורס עם הוראות מדויקות איך יתנהגו. צעיר היה, והאמין בתורה שלמד.

והנה רואה הוא אחד הטוראים עומד וידיו בכיסיו. טוראי זה כבר משך את עיניו בצורתו המשונה. דומה הכריז שביתה על המספרות ועל הגלבים. מה זה פה?

"אתה, שָם. מה אתה עומד שם כמו – " (בקורס שוּנן כי ניבול-פה אסור.)

“ענבל, אדוני.”

“מה?” שאג הקצין.

“ענבל, אדוני” אמר ג’מג’ום במנוחה. גם הטוראים האחרים אינם מבינים פשר המלה, והם מתוחים מחשש פן תפגע החימה גם בהם.

“מה זה?” נוחר הקצין.

“זה שרצית לומר” אומר ג’מג’ום. “זאת המלה הנכונה.”

“סמל!” קורא הקצין. “רשום את שמו.”

הסמל אינו צריך לרשום את שמו. הוא גם יודע כי הענין יגמר בלא כלום. הוא מכיר את ג’מג’ום, ומבין אותו. אבל אחרי המיפקד ניגש אליו ג’מג’ום.

“מי הסמל התורן?” שואל ג’מג’ום.

“למה לך?” הסמל חושש מטרדנותו של זה.

“בת-אחות-איש-מי-שהיתה-אשתי כרעה ללדת” אומר ג’מג’ום כמוֹנה את בני המן.

הסמל שומע רק “אשתי כרעה ללדת,” והוא מתעלם מן העובדה כי ג’מג’ום רווק, ואומר לרב-סמל “סדר לג’מג’ום פּאַס לשבעה ימים. יותר נוח לי כשאיננו פה.”

ג’מג’ום מגיע העירה, ומוצא כי אין לו מה לעשות בעיר. הוא נזכר בלונה, ומטלפן למשרד מצליח ושותפו, לשאול היכן היא.

לבית-החולים בא ג’מג’ום כשהוא גורר אתו בובה גדולה, כמעט בגודל תינוק. אין יודע איפה זכה במציאה זאת. שם משפחת לונה אין הוא זוכר, ועד שהוא מגיע לחדרה כבר הפתיע כמה נשים, הנמצאות במצב רגיש, בפרצופו הפרוע.

ג’מג’ום נכנס לחדר, ועומד. ליד מיטת לונה נמצאת ראשל. הוא מכיר אותה, וירא ממנה. ליד החלון עומד שלום, הדור במדי חורף חדשים עם סרטים כחולים על כתפותיו. על אדן החלון יושב יחזקאל, ופניו חמוּרים כתמיד. במרפסת, מאחריהם, עומד שמעון ומשוחח עם חיילת. לא פרפר. קצרה ממנה. עם היכנס ג’מג’ום מצויים בחדר חמישה אנשים במדי צבא. הוא מחפש את פרפר.

“מה שלומך?” שואל ג’מג’ום את ראשל.

“אינך חושב כי מוקדם מדי להביא בובה?” שואל שלום.

“זה לא בשביל התינוק” אומר ג’מג’ום. “זה בשביל לונה. שלא תשתעמם.”

אחת החולות פורצת בצחוק. שמעון ומלכה (היא החיילת) פונים, ורואים את ג’מג’ום במבוכתו. כל החדר מחייך.

“שים את הבובה פה” אומרת מלכה, כי ניכר שאין הוא יודע מה יעשה בה.

“איה פרפר?” שואל ג’מג’ום את שמעון. לוּ היא פה היה לו נוח יותר.

“תיכף תיכנס” משיבה מלכה. “הלכה עם קוקי לקנות דבר מה.” מי היא קוקי? אה. בעלה של לונה. ובכן, כנסת המשפחה. משפחה זאת אחוזה יחד. צריך להסתלק מהר. אבל הנה עתה עליו לשהות כמה דקות.

לונה מונחת במיטה בשקט, מכירה בערך עצמה.

“איך עברה הלידה?” שואל ג’מג’ום, כי נדמה לו שכך צריך לשאול.

“אחת שתיים” אומרת לונה, “רוצה לראות אותה?”

ג’מג’ום איננו יודע מה עליו לרצות לראות, שהרי הלידה כבר היתה, ומלכה מוליכה אותו בפרוזדור, ומשננת לו עובדות על גודל ומשקל וצבע עיניים. “העיניים כחולות” אומרת היא כמספרת פלא. “הנה. השלישית פה. רואה?” אומרת מלכה. “חמודה, לא?” היא מדרבנת אותו.

ג’מג’ום רואה תערוכה של בריות זעירות ומכוערות, מהן נחות ומהן מפרפרות או פועות, וכל אחד מהן שלישי. “חמודה,” אומר ג’מג’ום ורוצה לברוח משם.

“והאחיות אמרו כי מימיהן לא ראו יצור יפה כזה” ממשיכה מלכה.

הם חוזרים לחדר היולדת, ומוצאים כי נוספו בו שלושה אנשים, האחד אליהו, והשניים האחרים במדי צבא: קוקי (שהוא קצין תרבות) ופרפר.

ג’מג’ום לוחץ את יד קוקי, ואומר לו כי הילד חמוד, ואז מתברר כי ילדה היא, והוא מסמיק, ניגש אל פרפר, מושך אותה למרפסת, ומסתודד אתה.

ראשל מרעימה פניה, ומביטה אל שמעון, אבל על פני זה לא ניכר דבר.

“פרפר” לוחש ג’מג’ום בפנת המרפסת, “נפלתי הנה, ואינני יודע איך אסתלק.”

“שמעון” קוראת פרפר בחיוך.

שמעון ניגש אליהם.

“קח את ג’מג’ום” אומרת פרפר, “וצאו מפה. אתם מעייפים את לונה. אני באה מיד אחריכם. אל תשכח לברך את לונה” אומרת היא לג’מג’ום.

אחרי צאת השלושה יכולה ראשל לדבר ערבית במנוחה. (קוקי איננו נחשב.)

“מי הוא למך זה?” שואלת ראשל את מלכה. היא ראתה אותו מקודם.

“ידיד של שמעון” אומרת מלכה.

ידיד זה אינו נושא חן בעיני ראשל. אולי עוד תדבר עם שמעון עליו. עתה פונה היא אל שלום. “ואתה, כלום אין אתה מקנא בלונה?”

שלום מבין את הרמז. כבר מלאו לו שלושים. משום מה אין הוא מוצא נערה שיוכל לשאתה. הספרדיות אינן מודרניות, והאשכנזיות מודרניות מדי. וכשכבר מוצא הוא נערה שתאוֹת להנשא לו, מתברר –

“כשאשתחרר מהצבא, אמא. לא עתה הזמן לחשוב על זה” אומר שלום.

“אל תחכה” מבשר יחזקאל רעות. “מלחמה זאת לא תיגמר במהרה.”

ברחובות העיר נמצאו אנשים די למלאה שֶקֶק חיים. הכביש נהר באפרוריתו. אנשים היו מהלכים או נוסעים לכל אשר ברצונם. לג’מג’ום נראו הכול כעושים כרצונם, אוכלים כרצונם, פונים לאן שיש ברצונם, או יושבים לרצונם על כסאות שלמים ומזמינים מאת הדיילים מה שיש ברצונם.

“בואו ניכנס לבית-קפה ונזמין תה בכוס נקיה” אמר בהתלהבות. “ואז נשב ונשתה, ואיש לא יבוא להטריד.”

מעל לוחות המודעות ומעל הקירות צרחו מודעות הבחירות, מהן בצבעים צועקים ומהן בשחור-ולבן צועקים יותר, מהן גדולות וצועקות בקול באס, ומהן קטנות וצווחות בפאַלצטו חוצפן ואויל.

“במי אתה בוחר?” שאל ג’מג’ום.

“אינני יודע” אמר שמעון.

“גם אני עדין לא החלטתי” אמר ג’מג’ום. “ספק אם אבחר כלל. חש אני כאלו נקבעו תוצאות הבחירות מראש.”

“כך?” תמה שמעון.

“נתנו זכות בחירה לכל חמור” אמר ג’מג’ום. “איש חושב אין אתה יודע לאילו מסקנות יגיע במחשבתו, אבל החמור ידוע מראש מה יעשה. כך רוב הבוחרים: יודע אתה מראש במי יבחרו. וגם ניתנה זכות בחירה לאנשים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל הערבוביה המקומית. אלה ודאי ייגררו אחרי שמות אנשים.”

“דרך אגב” שאל שמעון שאלת הגיון-צרפתי, “הרי בבחירות נדרשים אנו להביע דעה על משהו. על מה עלינו להביע דעה? חשבתי כי הבחירות הן למועצה המכוננת שתכין את החוקה. מן התעמולה רואה אני כי המועמדים מתכוונים למועצה מחוקקת, מעין פארלאמנט.”

“מה אומרים הקומוניסטים?” שאלה פרפר. היא ידעה את נטיותיו של שמעון. הרשימה הקומוניסטית גם לא יצגה כל מפלגה ציונית וכל אינטרס יהודי, אלא אך את תושבי המקום כהיותם.

ג’מג’ום הכיר כמה חברי המפלגה. אותו זמן היה כמעט כל אדם בר-דעת שגילו בין שמונה-עשרה לחמישים מגויס. עדין לא נחתם כל הסכם על שביתת-נשק, ורק ההפוגה הגדולה נמשכה ונמשכה. עסקני המפלגות דומה שלא נכללו באנשים הנורמאליים, כי אותו אדם שחיפש ג’מג’ום נמצא במקומו, בלבוש אזרחי.

שמו היה מקומי, ועל לחיו היתה צלקת גדולה, עגולה. “חלבּי?” שאל שמעון.

“לא” אמר האיש, “בגדאדי.”

צעיר היה, שחרחר, ונעים בהליכותיו.

שמעון רצה להבהיר לעצמו כמה נקודות בעמדת המפלגה הקומוניסטית, אבל את השיחה ניהל ג’מג’ום, וקשה לומר כי עזר בכך להבהרת הדברים. תחת אשר יבקש מידע – שהרי זאת היתה מטרת השיחה – היה מתפלמס. הוא היה מהאוהבים לשמוע את קול עצמם. יתר על כן, הוא כבר הספיק לשוחח עם חברי המפלגה, והיה בקי בז’רגון שלהם במידת-מה, וכך העמיד את שמעון פעמים רבות תוהה על מה הם מדברים. כשניסתה פרפר לשאול משהו, היה ג’מג’ום מתעצבן ואומר כי היא מבלבלת אותו – בכוונה.

השיחה ארכה עד שעה מאוחרת בערב. שמעון התפעל מסבלנותו של העלם, וגם מאדיבותו, שלא פחתה כלל תחת חצי ליגלוגו של ג’מג’ום (שהיה מלגלג להנאת עצמו, לצורך או שלא לצורך, וטורף את השיחה) – אבל שמעון נשאר מאוכזב.

עמדתה של המפלגה הקומוניסטית – ושמעון לא הסתפק בשיחה זאת לברר אותה – לא היתה ברורה במה שנגע לשאלות מקומיות טהורות. דומה כאילו זילזלה המפלגה בבעיות המיוחדות לתושבי מקום זה. בדרך כלל ניכר היה כי המפלגה הסכימה עם קיום ישראל כמדינה עצמאית, ותתמוך בהגירת יהודים לישראל. העלם הבגדאדי לא הכיר כל יצירה תרבותית מקומית, וגם לא ראה כל צורך בה. הוא ידע רק במעורפל על תרבות “פרוגרסיבית”, וסימן-היכר שלה – יחסה לקומוניזם. הוא לא ידע להגדיר את עמדת המפלגה לגבי הפליטים מהארץ והרכוש הנטוש, ומי הם תושבי הארץ, ומדוע ניתנה זכות בחירה לכל הנמצא בישראל. כשנשאל אם תוכל, לדעתו, ישראל להתקיים כמדינה עצמאית, השיב כי כן, אם תצטרף לגוש הדימוקראטיות העממיות. מושגיו המדיניים היו עולמיים, וקשה היה לו לפורטם. מוזר היה לראותו מתעלם מן ההבדל, שוודאי ראהו, בין חברי המפלגה יוצאי-אירופה לבין חברי המפלגה בני המקום.

ג’מג’ום הנחית בו מהלומות-לשון כאוות נפשו. ג’מג’ום שאל אם חברי המפלגה הקומוניסטית יכולים להעריך יוצר עברי, כזה שאינו יודע יהודית או רוסית. הבגדאדי רק חייך ואמר כי זאת היא בדיחה טובה.

שמעון צימצם עיניו והירהר כי המפלגה הקומוניסטית הישראלית שונה במטרותיה המידיות ממפלגות ציוניות בעלות תוכנית סוציאליסטית רק במידה שהיא נשענת על כוחות חיצונים אחרים. כאלה כן זאת שורשה בחוץ. כאלה כן זאת לא הכירה בזכותם של בני המקום לארצם. יתר על כן, בעוד מפלגות אחרות מתימרות (ואולי באמת מדמות הן כי עושות כך) לעודד יצירה תרבותית מקומית, ואתה הקמת אומה מקומית, מפלגה זאת מסתפקת בתוצרת תרבותית זרה.

שמעון לא היה קורא עתונים, אבל הכיר את “קול העם”, ולא יכול לראותו כבטאון ישראלי או עברי.

“ובכן” אמר ג’מג’ום בלכתם משם.

“בחוּר חביב” אמרה פרפר.

“מדינה זאת” אמר שמעון “לא הבהירה דבר. אולי גם סיבכה.”

אמונה איננה תלויה (או לפחות אין היא צריכה להיות תלויה) במאמינים. מה לו, לשמעון, מי הם הקומוניסטים האחרים, אם הדעה עצמה נכונה? ואכן, לא פסק מאמונתו. אבל תנועה איננה רק אמונה. מפלגה עוסקת הרבה בטכסיסים שאינם לטעם אדם הוגה, הרואה את המטרה ואיננו יכול להיטפל לתגובות ביניים. המפלגה תהתה בין תמיכת המיעוּט “הערבי” לבין המהגרים הבאים והולכים (בהסכמתה), אשר גם את קולותיהם ביקשה. חברי המפלגה הקומוניסטית היו כה זרים לשמעון במושגיהם היום-יומיים (להוציא שאלות עיקרון) עד כי לא ראה מקום לעצמו ביניהם. היה לו הרושם – ואין זה חשוב עתה אם רושם זה לא היה מדויק – כי תוכנית המפלגה מוכתבת מן החוץ, ולכן גם אם יצטרף למפלגה, תהיה השפעתו אפסית.

השעה היתה מאוחרת. פרפר שילבה זרועה בזרוע שמעון. זה היה אות לג’מג’ום כי מוטב שיסתלק. אבל הוא לא אבה להוותר לבדו.

“זה זמן רב שאינך מצייר” אמר ג’מג’ום.

“דוקא היום ציירתי” אמר שמעון. “ליכלכתי את הקירות באולם.”

“פרסקאות?”

“קאריקאטורות” אמרה פרפר. “לנשף”.

“עבודה מעניינת” אמר שמעון. “והכול רצו כי ייראו פרצופיהם מעל הכתלים. והכול עמדו ויעצו עצות.”

בקולו נשמעה חיבה, ולכן שאל ג’מג’ום “ובכן, השלמת עם הצבא?”

“בדיעבד. במה אבעט?”

“מדוע מענינת?” שאל ג’מג’ום.

“עד עתה לא התנסיתי בציורים מבדחים.”

“הצלחת?”

“לבדח? כן. השָׁלישׁ צחק. גם הרס”ג צחק. רק פעם אחת ראיתיו צוחק מקודם. זה היה כשנדרס כלב."

פרפר הבינה כי ג’מג’ום מתירא להישאר לבדו, אבל לא היתה מוכנה לוותר.

“תוכל לבוא מחר” אמרה לו.

וכל אותו זמן נגרר יום אחרי יום, והכול מדברים על שחרורים. עבר חורף, כלה סתיו, ושמעון עודו מבלה ימיו בצבא.

קם אליהו ודרש שחרורו מטעמים “משקיים.”

כמה זמן אחרי זה שוחררה פרפר כאשה נשואה. (ג’מג’ום שוחרר עקב גילו.)

ולאט לאט החלו רואים כי עברה על הארץ מהפכה.

הראשון שאוכזב מן המשטר החדש היה, כמובן, יחזקאל. הוא היה מיואש בכלל. מקצוע לא למד, ומילדותו לא הורגל בכל עבודה סדירה. עליו אפשר היה לאמור “המקצוע – מהפכן.” והנה נגמרה המהפכה, או נפסקה, ולמקצועו אין דורש.

מענין היה שינוי יחסו אל שמעון. הרי גדלו בבית כתאומים, ושמעון היה האדם הקרוב אליו ביותר, לולא התעקש לראות בשמעון “ערבי.” עתה החל נוהה אליו.

בחודשים שבהם שהתה פרפר באירופה הירבה לבקר אצל שמעון. יחזקאל רחק מחבריו, ובבית אמו לא מצא מקום. אם לא היה מצוי אצל לונה (שאישה, קוקי, היה חבר מפא"י להוותוֹ של אחיה) היה רובץ אצל שמעון. אותו זמן עמד להשתחרר מן הצבא, והיתה עליו אימת החיים האזרחיים. במבוכה רבה חיפש התעסקות.

“אל תיבהל ממה שאגיד לך” אמר לו שמעון. “מדוע לא תיכנס לצבא-הקבע? חשוֹב רגע. הרי יש לך דרגה, ועם חתימה יוסיפו עליה. אינני חושב כי יש לך התנגדות עקרוֹנית למדינה (כמו שיכולה להיות לי), והמדינה זקוקה לצבא. ובכן מדוע לא?”

הדברים נאמרו מתוך רצון כן לעזור, ובכל זאת הזדקף יחזקאל, שהיה שרוע בכורסה, בקוצר רוח. “היודע אתה איזה מוסד הוא צבא-הקבע? כאילו לא שמעת מימיך על פרוטקציה מפלגתית. אתה יודע איזה אפס יעמידו אלוף לראשי. לא. צבא כזה איננו בשבילי. יש לי עבר שאיננו מתאים לקו.”

בחדר היה מצוי גם ג’מג’ום. עתה ראה שמעון דוגמה של הקנטה מעשה אמן.

“למוּת זקוף נבחר מחיים על ברכיים” דיקלם ג’מג’ום. “החושב אתה כי בכלל תוכל לחיות בארץ זאת של מפא”י?"

“אין לי מקום אחר לחיות בו” אמר יחזקאל “אבל אני מוכן לנסוע.”

“בשביל לחזור?” שאל ג’מג’ום. “ויהיו חייך מתנהלים בידי אלה? שיקבעו אלה את צאתך ובואך? שיקבעו אלה מה תאכל ואיפה תגור? שיקבעו אלה אם רשאי אתה לשאת אשה ואת מי תשא? ולאיזה בית-ספר תשלח את ילדיך? היש לתנועת החירות זרם חינוכי משלה? או אולי תשלח את ילדיך לבית-חינוך?”

“אל תגזים” ענה ואמר אותו איפכא מסתברא (“הרביזיוניזם איננו דעה, וגם לא השקפת-עולם. הרביזיוניזם הוא דמות פסיכית”). “אפשר לחיות פה, וגם יבואו שינויים. לא לעולם חוסן.”

“אשרי המאמין” אמר ג’מג’ום. “אולי עוד תצליחו לשבור את כוח ההסתדרות עם מפעליה הכלכליים והתרבותיים. אולי. ואולי תצליח ההסתדרות לשבור אתכם. לעת עתה הסיכויים הם לטובת ההסתדרות. אבל אם אתה מוכן לחכות – אדרבא. דומני כי אתה מאותם שחיכו אלפיים שנה. חכה עוד כמה עשרות שנים.”

שינוי זה בגון השיחה הביא את יחזקאל במבוכה. “ומה לדעתך עלי לעשות?” שאל.

“הבריטים” אמר ג’מג’ום “הערימו עליכם, והשאירוך מחוסר-עבודה. אבל שמעתי את אנשיכם טוענים כי המולדת עדיין לא נוקתה מן המשעבד הזר. מדוע לא תמשיך במלאכה? המשעבד הזר הרי איננו כה רחוק.”

“בשביל כך צריך לתפוס את השלטון במדינה” אמר יחזקאל.

“אולי. אבל בינתיים הן תוכל להסית את נתיני עבדאללה למרד. לא?”

“אני?” תמה יחזקאל. “למה?”

“שיגרשו את הבריטים.”

“ומה יֵצֵא לנו מזה?”

“לך יצא מזה כי הבריטים יטואטאו משני עברי הירדן.”

יחזקאל הציץ בג’מג’ום בחשד, אבל הלה הציג פנים תמימים. “שומע אני” אמר ג’מג’ום “כי מצוי בממלכת הירדן ההאַשמית נימר אלהוּארי. לפי כל הסימנים עוסק הוא בהמרדת התושבים במלכם. לדעתי תוכל לשתף פעולה אתו.”

“מטורף אתה” אמר יחזקאל. “ובכלל, די לי לסכן את חיי בשביל עדת כפויי תודה. ושתלך כל הציונות לעזאזל. די לי!”

השיחה הביאתו במבוכה, וכעבור כמה דקות קם והלך.

“התכוונת ברצינות?” שאל שמעון.

“מדוע לא?” השיב ג’מג’ום. “מהפכן הרי צריך לעסוק במהפכות.”

שמעון הביט בו כמה שניוֹת בשתיקה.

“מוזר הדבר” אמר שמעון. “כשבאה המלחמה הייתי סבור כי באה עליך קאטאסטרופה. לא איכפת לי שאתה שרוי במנוחה. אבל זה משונה – זה שאתה… נוח לך.”

“טוב לאדם שהוא חי” אמר ג’מג’ום. “זכיתי, ואני חי. מתוק האור, וטוב לעיניים. ומאחר שחי אני, הרי זה ככל מלאכה אחרת. צריך לעשותה בחשק. כשמחייבים אותך לעסוק במשהו, התימר כי נהנית מן המעשה, וסופך נהנה. כך גם מעשה החיים. רק עתה יודע אני כמה לא רציתי למות.”

“ומדינה זאת, מקבל אתה אותה?”

“ראית כמה צדקתי בדברי” אמר ג’מג’ום. ככל נביא זכר רק את נבואותיו שהתקיימו. “ומה הועלתי בזה? עתה אין לי אלא להציל את שאפשר להציל.”

“ומה זה כעת?”

“יש עוד כמוך, העוסקים ביצירה מקומית. אולי תזכו במירוץ עם הזמן.” (איזו אחריות – על שמעון.)

אפס כי ג’מג’ום לא חי בנחת. חדרוֹ היה תפוס, ואחר עדין לא מצא. קשה היה להשיג עץ לבית-המלאכה, וכשהושג לא היה צורך בדברנות בשביל למכור את התוצרת. ג’מג’ום שנא את המדינה. “אפשר היה לחיות לולא מדינה זאת” היה אומר בעת רתיחה. “לא למעננו עשו את המדינה. אמרתי כי מדינה זאת תכרע תחתיה או תוכרע. מוטב כי תכרע תחתיה. חיסול מבפנים יהיה זול יותר ומסוכן פחות. היא תתחסל בין כה ובין כה. אם אין קמח אין תורה. כל הציונות שלהם כבר עברה בטלה, באשר אין היא מאפשרת קיום. הם עצמם מקיימים אותה רק לסחיטת תרומות מיהודי אמריקה. הציונות היא היצוא העיקרי של ישראל, והיא גם ענף הייצור העיקרי בה.”

אליהו השמיע יחס דומה לזה. הוא פיקפק מראש ביעילות שלטון יהודי. עתה נד בראשו. מנסים להסדיר את המסחר. הוא לא האמין להם. אין הממשלה אלא חלק מעסק מסונף. הממשלה היא עתה אחד ממפעליה הכלכליים של ההסתדרות. מה פקיד פלוני מנסה להדריך איש סוחר היכול לקנותו כולו ברווחי חודש אחד? עוד חוק ועוד חוק ועוד חוק. סמכויות השרים אינן מוגבלות, והתחיקה זורמת כמתוך נאד נקוב. בינתיים אין הם מצליחים אלא להעלות את המחירים. חטא הוא שלא להערים עליהם.

לבית ראשל הובא ג’ו צ’אימוֹביץ. זה היה אותו עלם לבוש בגדים אידיוטיים אשר חבר אל ג’מג’ום בהיותם בצבא. הוא קילל, ונשאר. כי אביו, “מטורף ככובען”, החליט להשקיע ממון בארץ היהודית. הכול, ואליהו בכלל, יעצו לג’ו כי יניא את אביו מן הביזבוז. אבל האב התעקש. דומה כי כשהתנהלה המלחמה פה נחלה מפלגה לא אוהדת יהודים נצחון בבחירות הכלליות שהיו אותה שעה באיחוד דרום-האפריקאי. צ’אימוביץ האב האמין כי אין “להניח את כל הביצים בסל אחד,” והיה לו ממון די להשקעה גם בארץ ישראל. צ’אימוביץ האב היה יליד ליטא, ורעד עבר בו מדי זוכרו מה היה גורלו לוּ נשאר ממונו באותה ארץ, או לוּלא היה בו אומץ די לצאת משם בעצמו בעוד מועד.

ג’ו המסכן הוכרח להשגיח על עניני אביו. “באלוהים, עתה יודע אני מה טעמה של אנטישמיות” אמר. “אני עצמי כבר אנטישמי.”

ראשל ריחמה עליו. “מתגעגע הביתה?” שאלה בצרפתית.

ג’ו הבין צרפתית, אבל לדבר בלשון זאת לא יכול. “הגד לגברת כי מימי לא ראיתי כל כך הרבה יהודים. בכל אשר תפנה – יהודים. זה עלול לשגע.”

“הזהר בדבריך” אמר לו שמעון באנגלית. “בנה נהרג במלחמה.”

“אני מצטער מאוד. אבל רְאה: מר מצליח השקיע במדינה זאת את בנו. הלא כן? אך את ממונו אין הוא רוצה להשקיע. או. אני רואה. בשבילם הרי זאת טראגדיה כפולה אם אין ישראל לרוּחם.”

נסים ושרה היו בפאריז. הם הצליחו לחמוק ממצרים, ועתה ניהלו את עסקי אליהו ושמעון. העסקים היו שחורים מאוד, מבחינה חוקית. אמת כי עזרת נסים היתה רבת ערך, אבל האיסוּר שאסר עליו חותנו לחזור לביתו לא היה מבוסס על צורך מסחרי. “בוא” כתב אליהו “רק אחרי שתשיג דרכון ממש.” (לישראל לא היו אז דרכונים, אלא רק תעודות-מסע. הכוונה היתה ברורה.)

כמה שבועות אחרי ששוחרר שמעון מהצבא מצאה ראשל הזדמנות לשוחח אתו ביחידות – הזדמנות, כי גם פרפר כבר שוחררה, והוא היה צמוד אליה.

“בּאַבּאַ אמר לי כי אין אתה מצוי במשרד” אמרה ראשל.

“העסקים עתה אינם לרוחי” אמר שמעון.

“ומה אתה רוצה לעשות?” שאלה מודאגת.

“אולי אחזור לציוּר. כשאין נחת מסביב, מסתגר אדם באמנות.”

ראשל חשבה על מרדכי ועל יחזקאל, והחליטה כי זה לא היה כדאי. הנה אחיה, בבת עינה, חוששת היא כי לא יימצא לו מקום במדינה העשויה מראש בשביל יהודים. למה? למה נהרג מרדכי? ויחזקאל, בשל מה התאמלל?

שמעון לא ביקש עתה אלא שיניחו לו לחיות עם פרפר שלו, ולבנות את ביתו. צרכיו לא היו רבים והונו מובטח. ירידתו המתמדת של המטבע הישראלי לא הדאיגתו, ולוּ רצה לעבור, נאמר לקפריסין, ולחזור משם מפעם לפעם כתייר, היה חי בנעימים.

“כדאי שיהיה לכם ילד” אמרה ראשל. אבל שמעון פיקפק. פרפר לא היתה מוכנה לשקוט. כי גם היא היתה מאוכזבת ממשהו. היא רצתה לנסוע. רוח היא שעברה אז בארץ. כמעט כל אדם צעיר רצה לנסוע ממנה. לא חשוב לאן, אבל לנסוע מפה. צר היה להם. מחנק כְּבָלָם. נדמה להם כי מתנוונים הם תחת “מתח חלוצי.”

היה לשמעון ממון בצרפת ובאנגליה, ונסיעה של טיול היתה בתחום אמצעיו. אליהו היה מוכן גם להטיל עליו כמה שליחויות באירופה.

נער-המשרד הלך ועמד בתורים למשרדי הממשלה.

נזכיר, לזכוּת הפקידים, כי תעודות שמעון לא היו כסדרן. שמותיו היו מבולבלים בין גיוס לדרכון ותעודת זהוי. בין משרד-העבודה, משרד הבטחון, עירית תל-אביב, משרד מס-ההכנסה, משרד-העליה, משרד התרת-היציאה ומשרד-המשטרה נשארו תעודות שמעון קבורות. אליהו פנה אל עורך-דין. הלה שמע את סיפורו של שמעון, ויעץ לו לוותר. עוד עלול הוא להיחשב “נפקד” או להיות מגויס מחדש לצבא או להיגרש מן הארץ, או משהו בדומה לאלה.

נמצא שמעון כלוא בתחומי ישראל. יכול אדם לחיות בעיר ולא לרצות לצאת ממנה כל חייו, עד שיודיעוהו כי צאתו אסורה, ומיד ישאף לברוח. אם גדול הכלא ואם קטן, אם מרוּוח הוא ואם צר – כלא הוא. פרפר נסעה לבדה.

אבל שמעון נשאר לבדו. הלא שׂמה פרפר לבה לכך? כן. היא ראתה זאת. אבל במשך החדשים מאז שוחררה מהצבא ראתה עוד משהו: לא נוח היה לה ליד שמעון. הוא דבק בה כעגל, ולא עשה דבר. כשבאה לגור אתו לא חשבה כלל להיות אומנת. היא החליטה כי עם צאתה יחזור למכחוליו.

וכן עשה.

 

י. הַתְּמוּנוֹת    🔗

ופתע והנה ריק הבית. יש אנשים החרדים מפני פעולת הפרידה, והם מתרגשים, וגם בוֹכים, כל עוד נפרדים הם. אחרי כן – נרגעו, התמצאו, ומצאו משהו למלא את החלל. יש הנפרדים בשתיקה, בחיוך, אומרים “דרך צלחה” או “שובי בשלום” – ופונים אל עולמם המרוקן, ונחרדים.

הנקל לאמור “מאשר תימצאי לידי ותתגעגעי למרחקים מוטב שתהיי במרחקים ותתגעגעי אלי.” אבל נוכחותה של פרפר חסרה, חסרה. יכול שמעון לרשום את דמותה, לציירה, אולי יפה משהיא, אולי – אבל אין ריחה, אין תנועתה, אין קולה, אין נוכחותה. ובלילות חוזרת ועולה מהמיית הים הבדידות הגדולה.

“דבֵּר אל הקיר!” ואדם שכוחו במכחול – ידבר אל הבד. סַפֵּר לו, לַבד, לגליון. שאל ממנו. קווה לתשובה. אפשר כך נוצרת כל אמנות – כשאין לאדם חֶברה. ובכל זאת סבוהו אנשים רבים. אולי היותו כה שקוע בציוריו גרמה כי יהיה שמעון, כל עת העדרה של פרפר, סובלן לבריות. אולי היה כותל יחודו פרוץ. אולי לא איכפת לו מי סבבו, משום שלבו נתון למשהו שאין הם מגיעים אליו במבטיהם, בלשונם.

הוא צייר את פרפר.

ג’מג’ום, שהירבה לרפרף בקרבתו, פקח עיניו, הביט בתמונה זמן רב, ושתק. שתיקתו של להגן זה עוררה את שמעון למציאותו, והוא הביט בו שואל.

“הגד” אמר ג’מג’ום, "האין אתה – "

שמעון הביט לתמונה.

“האין לך” המשיך ג’מג’ום בקושי “טינה עליה?”

שמעון הוסיף לבחון את התמונה. באמת היה בפניה משהו – נמלט? מתרחק? האם בעיניה המופנות? אולי בת-חיוך עילאית זאת?

שמעון, כמובן, לא ענה לג’מג’ום. הוא רק נטל מכחול והוסיף משהו לשׂעַר התמונה. ג’מג’ום שתק.

“הוא לא יסלח לי לעולם על שקדמתיו באהבתה” הירהר ג’מג’ום.

שמעון שיקע עצמו בעבודה, עבודה כרצונו, עבודה רק בינו לבין עצמו. אין פה משא ומתן, אין פה שידולים, אין פה ויתורים. הכול כרצונך, במידה שנשמע רצונך לידיך. נוטל אתה מכחוליך ומושך ומורח, והעלית מראות אשר כמוהם לא יצרו גם אלי מרום. אלוהים יצר את האדם, ושמעון יוצר את התמונה. מצייר היה בלי הרף, שעות. בערבים היה שכוּר-עייפוּת. פעמים היה המום מעקשנותם של כליו. פעמים היה מלא חימה. פעמים היה אוסף ידיו, מתבונן ביצירתו, ונח.

עיקר מרצו הוצא לציור אחד גדול, שספק אם היה נמצא לו מקום בבית תל-אבִיבי, ויריעה אחת ארוכה, שתפסה כחצי הקיר. הציורים היו אוטוביוגראפיים. בראשון לא התקשה כאשר בשני, כי ביריעה רצה לגולל את תקוותיו.

הוא צייר תמונות נסיון, ראשי פרקים. הוא צייר את הדוד משה. הלה ראה בציור את שביעות רצונו הבורגנית, הצבועה, וכעס. הדוד משה ביקש את התמונה לעצמו, לגונזה. שמעון סירב. הוא צייר את ג’מג’ום, ערום כולו, לבד השפם והזקן. ג’מג’ום ראה את הציור, ולא הכיר את עצמו. “אין זה אני” אמר. “זה סתם דגנראט אכול תסביכים.” שמעון צייר את ראשל, והיא דמתה בתמונה לזגתא בעלת גו של מתגוששת. ראשל פרצה בצחוק כשראתה את הציור.

בציור הגדול היה שמעון צריך משהו דומה ליעקב. שמעון נסע אליו הכפרה, ורשם. יעקב נהנה. עלתה בו התקווה כי שמעון מצא את מקומו. הוא גם נהנה מן המחמאה, ונתן לשמעון תריסר ביצים. “פרפר תשמח” אמר לו “כשתשמע כמה מרבה אתה לצייר. כתוב לה.”

סוסים, עדרי סוסים. ארץ חרושה צבאות. צבא זה עדרים. ארבה אדם. גליונות רבים רשומים פנים ואחור. כמעט איבד דרכו בהם. הרוב מיותר. פה תבוא הארוטיות. שמעון חיפש גופת אשה.

שלום פישפש ומצא לו דוגמנית. היא נראתה צעירה מאוד, ואחרי לכתה שאל שמעון מה היא. לא היה רגיל כי נערה בגילה תסכים לכך. שלום ענה בפשטות כי היא זונה. שמעון נבהל. הוא פחד פן תזהם את חדרו. שלום יכול גם להגזים. אבל כל הענין היה מוקשה. כשבאה בפעם השנית, ניסה שמעון לחקור, באדיבות. והנה נודע לו מפיה כי נמצאת היא תחת פיקוחו של קצין-המבחן, וכי תורכיה היא, וכי –. בכך הסתפק. נתן לה חמש לירות, הודה לה, ושילחה.

שלום התגונן. פרנסה זאת הגונה יותר מפרנסתה הרגילה. שמעון ניסה לתאר לו מה יאמר קצין-המבחן כשיוודע לו הענין. שלום – שכבר נפגש בעבודתו עם קצין-המבחן – ליגלג עליו. קצין-המבחן איננו יודע בין ימינו לשמאלו. ולבד מזה, איפה ימצא שמעון דוגמניות?

אז עמד ג’מג’ום וגייס את שיבא. (כרוכה היתה אחרי ג’מג’ום ככלבלב – או כמטפלת. היא גם מצאה לו חדר.)

היה לשיבא גו דל במקצת, אבל תוֹאֵם. שמעון רשם כמה רישומים של גופה, ובינתיים הטעימתו היא מלשונה החריפה. רק בחברת ג’מג’ום היתה מאולפת.

ואז עלה בדעת שמעון לעשות ציור שלם של שיבא. אמנם לתמונה הגדולה ספק אם תהיה תועלת בכך. התמונה הגדולה אינה צירופים של ציורים קטנים יותר ושלמים בפני עצמם. טעות היא לבחון חלק מן היצירה בפני עצמו, וטעות היא ליצור חלק מן היצירה שיהיה שלם בפני עצמו. אבל חוצפתה של עלמה זאת קסמה לו.

אותו זמן היו העלמות לובשות שמלות כותן מודפס המתפרקות לחלקים. החלק העליון היה מעילון טיפשי שלא כיסה דבר לבד מהכתפיים. של שיבא היה כחלחל. הלבישהּ שמעון מעילון זה על עירום גופה, היפנה את חזיתה קצת ממנו והלאה, ועמדה לפניו אֵם כל חוצפה.

מלאכה זאת נעשתה בחופזה. ההבעה הצליחה, אבל צבע עורה של שיבא נטל חלק ניכר מהבד, ולא רצה כלל להתמזג עם הרקע.

שמעון עמד והביט בציור במבוכה.

“לא היית צריך לתת לה גון עור כזה” אמר ג’מג’ום, שעמד לידו.

גון העור היה הגון האמיתי, לבן שנשזף. אפשר שהוא צודק, אבל שמעון רגז:

“שמע, ג’מג’ום. מוטב שתזכור: אני המצייר.”

ג’מג’ום נעלב, ושמעון הצטער. הוא ידע כי ג’מג’ום רואה בו התגשמות אידיאל. ג’מג’ום רוצה שיצליח. וגם הוא לא על ג’מג’ום רגז. גם לא על אותו צבע עור שאינו רוצה להתמזג עם הרקע. בהתלהבותו נסחף לציור אירוטי בתכלית. הנה משום כך נפגמה התמונה, מה היתה פרפר אומרת לוּ ראתה ציור זה? נערה זאת שבתמונה, המכסה את כתפיה, ומביטה מן הצד בערמומיות. כלום לא העליב גם את שיבא? שמעון הצטער. צריך לכתוב לפרפר.

אבל שיבא הביטה בתמונה, וחיוך התפשט על פניה. “אין זה טוב” אמרה, “כמו כל מחמאה. אבל כמחמאה – טוב מאוד. תן לי את התמונה.”

שמעון הסמיק סומק כהה, וקינח את אצבעותיו.

ג’מג’ום רצה ללכת, אבל לא רצה להפרד מתוך מבוכה. הוא חיכה לשיבא שתתלבש. סָמוֹך סמך עליה שתיַשב את ההדורים. ואכן יצאה אליהם, ופתחה בשיחה כמו לא קרה כלום. שיבא – חשבו שניהם – יש לה שכל.

זאת היתה בגידה בפרפר, חשב שמעון. והנה שמע כי בין שיבא לג’מג’ום כבר התפתח ויכוח קולני.

שמעון הכיר במקצת את האמנות המקומית. דעתו היתה משוחדת בהשפעת ג’מג’ום. הלה היה פוסל הכל בסיטונות. כוונתו היתה לטובה. הוא דרש את המיטב, ובכן לא פחות מזה. השומע את גידופיו היה מדמה כי אָפֵס רוח-יצירה בתושבי מולדתו. הכול היה כוזב, מעושה, מלאכותי, מחוקה, עלוב (אם נצטט רק מעט מגידופיו), או – במלים כוללות – סכנה לציבור.

(כדאי לזכור כי אותו זמן, ושנים רבות נמשך אותו זמן, היתה בארץ מגפה של התבלטות. אפשר עקב החינוך שניתן לנערים, כאלו היו מבחר העם, דור שני ל“בני בנימין,” ואפשר עקב בולמוס הקאריירה שבא עם המדינה, ואפשר גם כי קיבוץ יש לו גיל ההשתחצוּת כמו לפרט, ואפשר כי בדוֹר התנועה איבדו האנשים את הסבלנות. עובדה כי קודם שלמדו היוצרים ליצור למדו להתפרסם, ואז נמצא כי השאר מיותר. צאו ושיקלו כמה התחכמות יצרה תל-אביב, וכמה חכמה; כמה רעש – וכמה מחשבה; כמה פוזה – וכמה אמת.)

שמעון בענוותו לא התימר להכיר את תרבות אירופה, אבל מעט ממנה ראה. הוא ניסה להתריס כי גם במרכזי התרבות המוּכרים אין היצירה נמצאת עתה ברמה גבוהה. העת איננה מתאימה. על העולם עובר משבר, שמן ההכרח כי יוכר בדלות היצירה. הוא ציטט מספרים: ארבעים מיליון הצרפתים אינם מוציאים מתוכם יותר מאשר צייר אחד גדול בדור – לאו דוקא צרפתי; סופר דגול אחד ביובל, או חצי קומפוזיטור במאה שנה. כוחות היצירה אינם פונים דוקא לאמנות.

ג’מג’ום רקע ברגלו בחימה. אתונה, בימי מלחמת הפּלוֹפּוֹנז, יצרה ספרות נעלה. כמה היו תושבי אתונה אז? למרבה – חמישים אלף. שמעון הזכיר לג’מג’ום כי למלחמת הפלופונז קדמה התפתחות תרבותית רבה.

שיבא חזרה והשמיעה קולה: “מי ניצח באותה מלחמה?”

שניהם לא זכרו. “מה זה חשוב?” התרתח ג’מג’ום.

“נדמה לי” אמרה שיבא “שאינך זוכר גם כמה זמן נמשכה אותה מלחמה. אם הספיקו האתונאים ליצור תרבות בשבועיים, השיגו הרבה. אבל אם במשך עשרות שנים, פוחת הפלא. והספרות האתונאית תחילתה הרבה לפני זה, ולא נסתיימה עם נצחון הספארטאים. לבד מזה, הרקע של סופרי אתונה לא היו תושבי העיר אלא כמה מיליונים דוברי יוונית, מקוֹלכיס ועד איבּריה. כמה דוברי עברית יש בעולם בכלל?”

“ומה?” קרא ג’מג’ום. “ובכן עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שיתרבו?”

“לא” אמרה שיבא. “אבל אין אני רואה אסון בכך אם מרבית יצירתם זבל. דומני שמקובל באמנות כי רק אחוז אחד מן התוצרת מתקיים עד לשנה הבאה. גם משל אריסטופאנס לא קיבלת הכול, ובזמנו לא הוא קיבל את הפרסים הראשונים.”

כשיצאו משם שאל ג’מג’ום “למה לך התמונה? הרי לא תתליה בחדרך.”

שיבא נצרה לשונה.

“רוצה לבוא אתי?” שאל ג’מג’ום. שיבא כבשה חיוך. “ותנהג כבן אדם?” שאלה.

"אם אינך רוצה – " אמר ג’מג’וּם.

“אבוא” אמרה שיבא. “ואת התמונה אתלה אצלך.” ג’מג’ום הציץ בה מן הצד. “בשביל שתזמין אותי כך פעמים רבות” אמרה שיבא.

ג’מג’ום סינן משפתיו קללת-מחמאה.

שמעון רחץ, התלבש בהידור, נכנס למונית, ונסע ליפו. באחת המסעדות, זכר לימי העיר הטובים, שירת דייל דמשקאי. הלה קיבל את פני שמעון בכבוד: מידות כיסי שמעון כבר נודעו לו.

“מן המיטב” אמר לו שמעון. הוא רצה מנוחה, מנוחה בהמית.

אבל ציוריו לא הניחו לו. בתמונה הגדולה, הניצבת, רצה בתחילה להזרים את הדמויות בקו ישר, מן הזווית הימנית-העליונה לשמאלית-התחתונה. אחר רשם קו ישר ושתי היפּרבּוֹלוֹת, המתאחדים בזווית השמאלית-התחתונה. בסוף החליט להטילן במערבולת פאראבולה, זורמות למרכז. התכלת-הירקרקה שבשוליים והתכלת-האינסופית שבאמצע שיוו למערכת דמות אי.

תכלת המרחק. רק מרחוק כחול המרחק. בהגיעך עדיו, והנה אפור הוא, כעננה היורדת מתכלת השמים. בהגיעך עדיו והנה רחק המרחק. כי באשר תימצא, הרחוק יהיה ממך והלאה. כי באשר תימצא, יהיה מרחק. והוא שאיפתנו.

מוטב. עדרי אדם. סוסים. משום מה שטוחים ראשיהם, לא זקופים. דהרה? לא. דומים ראשיהם לראשי לטאות. וגם רגליהם אינן פרסות. צפרניים להם. עדרי בני-שחץ העולים מן הירוקת, מן הים, מן הנכר האיום.

דמות בודדת, אינה צמודה. אבל גם על שפם לא עטתה. המצורעים יהירים הם. גם הוא נסחף במערבולת, אבל אורַח לו. כיצד?

העבר. לפני חמש דקות. זה עבר. לפני יובל. גם זה עבר. לפני חמש מאות אלף שנה. הכול עבר. ולא נשכח? אין דבר נשכח. צבעו אדום-סגול, שני ותכלת. והוא הכמיהה.

“הלא טעם לך, אדוני?”

הדייל הוא. שמעון התנער. “כן. תודה לך.”

לא. לא טעם לו. אֵי פרפר? ליד שולחן סמוך ישבו שניים ודיברו לשון סלאבית. אין אתה שומע אלא את המיית דבריהם. המלים אינן נשמעות.

לבד מג’מג’ום, אורחו הקבוע, היו באים עוד. היו פרצופים מחברת ג’מג’ום, או משתי חברותיו השונות כל כך – אנשים בריאי גוף ומגמגמי לשון וטרזני רוח, ציפורי נוד. שיבא גם היא היתה נלווית אל ג’מג’ום, אם לא חמק ממנה. יחזקאל היה בא לרטוֹן. שלום היה מביא את מכרותיו להתפאר בדודו הצייר. ראשל היתה באה לבדוק אם אין שמעון מתרשל בנקיון, ואם איננו רעב. מלכה היתה באה להקשיב לתקליטים ולתהות על הפרצופים. יעקב בא העירה כמה פעמים. הדוד משה היה בא ללון, או לברוח מחברתו הסגורה שבקבוצה.

הדוד משה (עם התנועה הכללית לשינוי שמות החל מתכנה “משה יזרעאלי”) היה, כמסופר, אחי זהבה. מהעליה השלישית היה, חבר קבוצה, איש מפא“י, קרח, קטן קומה, בעל שיניים תותבות, עיניים ערמומיות, וקול ניחר. הוא היה קצת סופר, וכתב מאמרים ב”ניב הקבוצה" ובקבצים-לזכר. לשמעון נדמה כי רוב זמנו מצוי הוא בעיר, ועוסק בעניני ציבור יותר משעוסק בעניני הקבוצה. היה מעריץ גדול של רוֹבינה, ורחל, ואל“ף דל”ת גורדון, וברל כצנלסון, ובנו עמרי, בן השמונה (שנים רבות היה הדוד משה רווק זקן).

בין ג’מג’ום לבינו היתה, לבד מאיבה רעיונית, קנאת תחרות, כי גם הוא ידע קטעי שירה על-פה, ואהב לדקלם בקולו הצרוד, כשהוא מבליע את כל אותיות הגרון (רי"ש בכלל) ומבטא הציר“ה כסגוֹ”ל ויו"ד בסופו. ג’מג’ום היה מקשיב לו בשקט, ופתע מתקן לו מלה. אז היה הויכוח נסער, מחפשים בספר, והנה שניהם טועים.

הדוד משה הפגין את רחבוּת אופקו בזה שתחת להתארח בדירת אחותו עבר להתארח בדירת שמעון בכל עת בואו העירה. לא ששמעון לא היה יהודי. עובדה זאת דוקא העלתה את שמעון בעיניו, אלא שפרפר עברה לגור עם שמעון לפני נישואיהם, וספק אם נישאוּ בכלל. “אין אני צר אופק, אבל תבינו כי גם בדעת הקהל צריך להתחשב.”

מדינת ישראל מילאתו התלהבות. “אין אתם תופסים” אמר לצעירים ממנו “מה היא מדינה זאת בשביל העולם כולו. עצם קיומה יש בו הוכחה לכל העמים הקטנים כי אין להם להוואש.” פה דלג על הקושיה אם אפשר לומר כי המדינה כבר קיימת, שנזרקה אליו מאחת הכורסות, והמשיך: “מציון תצא תורת הצדק העולמי. הנה עם קטן, אשר בכוח עצמו, בלי כל עזרה, וחרף כל ההפרעות, קם והקים את מדינתו.” בהמשך לזה היו מנהיגי המדינה גדולי הדור בעולם כולו, שהרי הם שעשו את הפלא.

פה חזר אותו עלם עקשן, ושאל אם מפעל זה שלא היה כמוהו בדברי הימים יוכל להתקיים.

“אם אתה תרצה – – כשם שאיש מקריב למען עתידו, כך גם אנשים – – ליַשב עוד מיליון – – כל רוח לא תסערנו.”

“עדין אין אני רואה מה נאכל בשנה הבאה” אמר ג’מג’וּם.

“אכול השנה ספיח, ובשנה השניה סחיש, ובשנה השלישית זרעו וקצרו, ונטעו כרמים ואכלו פרים” דיקלם הדוד משה.

מדוע אין הם ממציאים פראזות חדשות? חשב שמעון. הנה משיב לו ג’מג’ום “האם כוונתך לרכוש הנטוש או לעוללות הצבא הבריטי?” גם הוא בדיקלומיו. יחזקאל מחכה בקוצר רוח לתורו.

יחזקאל לא חיכה לתורו. הוא קפץ ממקומו בחימה. “מה זה, לעזאזל?” קרא. “החושב אתה כי עוורים אנו? אנו אכלנו טינופת עם עופרת, ובן-גוריון שלך ניצח את שבע מדינות ערב? מצאתם לכם חבר מטורפים שהלכו להילחם בידיים ריקות, ועתה באים אתם להתפאר בנצחונותיכם? ואת מי ניצחנו לעזאזל? איזה דחליל של שבע מדינות? לולא הממשלה היה הצבא כובש את שכם ואת חברון. ומה יצא מכל הנצחון? התעשיה שלכם! באמת רק שלכם. עם כל צו קופצים המחירים ועולים. ודאי אתה שבע רצון. לא היו בארץ ספסרים כקיבוצים. בהסתר ובגלוי מספסרים אתם. אוכלים אתם מן המיטב רק מפני שיש חוֹמת דביזים המכריחה אותנו לשלם לכם – – אתם, חברי מפא”י – – מכוניות – – צביעות – –"

נעימת השיחה השתנתה. הדוד משה היה מבוגר מן הבכיר שבהם בכעשרים שנה. הוא לא כעס ולא חייך. הוא אמר "האמן לי שאני מבין אותך יפה – – אבל לא לכול יכולה המדינה לדאוג – – (“ואם כן, מדוע מתערבת היא בכל דבר?” צעק יחזקאל) אביו של בן-גוריון לא היה מיניסטר – הצעירה במדינות – – שגיאות – – תינוק עושה במכנסיים – – הון לאומי – – "

קולחים הדברים. מלים, מלים. זה בשלוֹ וזה בשלו. והנה השמיע ג’מג’ום אחד מעקרונותיו. “עַם הוא אנשים ותרבותם. אם לא תפריעו לו, יקים שמעון תרבות.” החש ג’מג’ום כי אין הוא מקשיב? מדבר הוא בשמעון כמו לא היה פה. “תחת תרבות מקומית אפשר לאחד את כל השטח. תרבות היא העושה עָם, ועַם הוא הערובה לקיום הפרט.”

שמעון התאמץ לעקוב אחר הדברים. בכל רגע עלול הוא להקרא לתוך השיחה. הרגע בא. “שמעון” אמר ג’מג’ום “סַפר לדוד משה איך משיגים צבעים, בד, מכחולים. היודע אתה, חבר קיבוץ שכמוך, איפה יש נייר-כתיבה? על מה יכתבו הסופרים? על קלף? גם זה אין. היודע אתה מה דרוש לתיאטראות? אולמות להציג בהם. אין. השמעת את שידורי הראדיו?”

ובכן פטוּר אני מן התשובה. קבוצה משונה. מדוע אין שיבא משלחת לשון בהם? אולי גם היא, כמוהו, הוזה? אולי מסרבת היא להתווכח בענין שבו דעותיו של ג’מג’ום קבועות? מי הוא אותו עלם שָם?

קולה של שיבא. “אנחנו, לפחות, פטורים מבעיות מין.” על מה הם מדברים? ג’מג’ום מגחך: “באמת, שיבא?” חזיר!

גם קוקי היה שבע רצון מן המדינה. הוא עמד להישלח לאמריקה “בשליחות”.

מתוך מכתב שכתב שמעון לפרפר:

" – – ירדה ‘השעה המַחזרת דבוֹרה לכוורת’. לפני כמה דקות עוד רעשו הילדים בשדרה. פעילות מוגברת אוחזת בהם קודם שיצטרכו להיאסף לבתיהם. אז יודע אני כי עלי להפסיק. באור מלאכותי אין אני רוצה לעבוד. הערב ודאי יבואו כל אותם הפרצופים, ויתווכחו על המעדנים ששלחת. ודאי דברים חשובים מדברים הם. חשובים להם, שכן קולותיהם נסערים. אבל אני חדלתי מהקשיב. תודה לך על החבילות. אחת השפופרות נמעכה קצת – – הייתי רוצה מאוד לראותך לידי, אבל אל תמהרי. ולוּ רק לא תחושי כי השארת שם מאחריך דבר מה."

מתוך מכתב שכתבה פרפר לשמעון:

"אתה כותב כמו כפוי. מדוע אין אתה מספר לי מה עוֹבר עליך? לולא הכרתיך הייתי חושדת בך. אתה יודע, בתחילה, כשבאתי הנה, התפלאתי עליך שחזרת לארץ. הרי היה לך פה הכול. אבל כעת אני מבינה. אני חושבת שלא יעבור זמן רב, ותראה אותי אצלך. ולך לא היה שמעון להתגעגע אליו. אני פוגשת הרבה אנשים חדשים, וכבר אני מבינה קצת מה הם מדברים. ואתה אינך יודע כמה אתה עשיר. מקודם פחדתי להוציא כסף, אבל נסים צחק לי. הוא אמר לי: כשייגמר, בואי אלי. שרה נחמדה, אבל קשה לה לצאת. אבל אין דבר, חֶברה לא חסרה – "

כן, פרפר. לך לעולם לא תחסר חֶברה.

“כתוב מה אתה צריך. נדמה לי שאפשר להשיג פה הכול. האם קיבלת את החבילה ששלחתי בסוף אוגוסט? – – אינני יכולה לחזור על שמות המאכלים, ואני שולחת לך את התפריט. זה שסימנתי בצד, אלה היו המנות שאכלתי. – – פגשתי את שלמה. אין אני יודעת אם אתה מכיר אותו. מה הם עושים פה כולם? בכל מקום מוצאים חֶברה משלנו, וכולם מתימרים לעשות משהו חשוב נורא. – – בשבוע הבא אני נוסעת לשווייץ. סתם התחשק לי. – – המוזיאומים מבלבלים אותי, אבל אני מוכרחה להיות בכל אחד, שלא אתבייש אחר כך. – – אַלבּר מקשה לדבר אלי, אבל הוא משתדל. זה מוזר נורא שיש לך אח כל כך מבוגר. אתה יודע איך ניצל?”

היא היתה כותבת בקביעוּת. סופרת לא היתה. אבל שמעון ביכר את סגנונה כמו שהוא. די לו שהיתה ממלאה עמודים רבים בכתב ידה העגול, הבוטח.

שמעון, טרוּף-געגועים, יעץ לה להרבות בנסיעה: לצלוח את התעלה, לנסוע לספרד, לאיטליה, לנסוע ולנסוע, כל עוד יכולה היא – והתפלל כי תמהר לשוב.

מתוך מכתב שכתב שמעון לפרפר:

“– – טוב לנפָח או לחוטב-עצים. יכולים הם להלום בחומר. פעמים אני חורק בשיני, אבל המכחול צריך יד רכה. – – הזהרי לא לקלקל את קיבתך. – – בגדים נאים תמצאי אצל – – אם לא השתנו הכתבות מאז הייתי בפאריז. – – משהו מתרחש בחוץ, אבל הרי אַת יודעת כי זמן רב נותקתי מהמשרד. אין אני רוצה לעוץ עצות לאליהו, אין אני קורא בעתונים, ומלבד מה שמשמיעים פה אצלי (ולאלה אינני מקשיב יפה) נדמה לי כי אין דבר מתארע. – – אינני מבין מה הם מחפשים אצלי. שיבא כרוכה אחרי ג’מג’ום, ג’מג’ום נמשך הנה, ואני, כנראה, נמשך אליך. ואַת נמשכת אחרי מה שאיננו לידך. שרשרת משונה. – – אולי מגזים אני בערך עבודתי. ואולי כך צריך. מי שאיננו מחשיב את עבודתו, אל יעשנה. החושבת אַת כי מתיהר אני? ברור שאני מעריך את הציור יותר מאשר את הדיבור. אל נא, אל תחשבי כי אינני מהרהר בך. אבל אני לא התאמנתי בדרך הבעה כזאת…”

בחוץ סער משהו. אולי רוח ואולי אנשים. שמעון עסק בשלו. אטוּם לאדוות ומקפיא את הגלים. מסנן את הפרטים וגובל את העיקר.

פתע היתה פרפר לידו.

התרגשותו היתה כה רבה עד כי ניכר הדבר בפניו. פרפר השתנתה קצת. החווירה. לחייה סמקו. בגדיה החדשים. ריח חדש. משהו רענן.

אה, להחזיק בך, פרפר, לחוש את חיבוקך, לשמוע את קולך, לשבת אתך לשולחן. לראות את חיוכך. “הניחי לציורים, פרפר. אחר כך תראי.”

כן, הבית נקי. לא השתנה דבר. שמעון רזה קצת. דומה התארך קמעה. בוא, שמעון. מה אתה חושב לך? נשק לי.

ואותה אנקת-אכסטאזה חרישית: “שמעון שלי.”

רק עתה חש כמה התגעגע אליה. היא היתה עייפה מן הדרך, ובכל זאת לא הניחה לו לישון. מפעם לפעם היו מתעוררים ומפטפטים.

כמה ימים לא ראה אותם איש.

אבל בתוך הדירה קרו כמה דברים. פרפר ראתה את הציורים, ונבהלה. מסקנתה היתה כי באמת מפריעה היא לשמעון בנוכחותה. הנה מה שהספיק לעשות בהיעדרה.

הוא ראה אותה יושבת לפני אחת התמונות ושאל “מוחש?”

“לא בזה חשבתי” אמרה פרפר. “אינני יודעת אם טובים ציוריך או לא. אני משערת שכן. לא ראיתי כאלה. אולי מפני שלא ראיתי ציורים רבים בכלל. אפשר שיעבור זמן עד שיתרגלו להם. אבל אני לא על טיבם חשבתי. חשבתי על ערכם בשבילך, ובשבילי.”

הוא חיכה. “שמעון” אמרה פרפר. “אני מקנאה. ציורים אלה נראים לי חשובים ממני. ואתה ציירת אותם בהיעדרי.”

הוא עמד נבוך, ולכן קמה והתרפקה עליו. “אל נא” אמרה. “אני מבינה. הן תוסיף לצייר, לא? גם כשאני פה.” מבט המבוכה לא עבר מעיניו, ולכן מיהרה לשאול “מי כבר ראה את הציורים? מה אמרו עליהם?”

כאשה רצתה להתפאר באישה. שמעון טען כי התמונות לא שלמו, אבל היא לא הסכימה. את הציורים צריך להראות.

שיבא הסכימה. ציור צריך שיראוהו. לא חשוב בשל מה נוצר, אבל בשל כך הוא קיים. שיבא היתה הראשונה שפרצה לדירה מאז בוא פרפר. אחריה באה ראשל. היא לא כעסה על שהסתגרו, אבל הציעה להם לנסוע מן העיר. פרפר לא הסכימה. די לה בנסיעות. מה חושבת ראשל על הציורים? “אותי אל תשאלי” אמרה ראשל. “טוב שמצא שמעון מה הוא רוצה לעשות, ודי בכך. פרנסה אין הוא צריך. אם יהיה צייר גדול או לכלכן גדול, ובלבד שיהיה מאושר.”

ג’מג’ום לא התאפק ובא גם הוא. פרפר ביקשה ממנו כי יגרור אליהם מישהו המבין בציורים. ג’מג’ום עצמו התיימר להבין בציורים. הוא אמר כי אפשר שהקהל החמוֹרי לא יתפוס מיד מה הם אלה, אבל בגלל כך אין לחשוש. כל חידוש כך. לדעתו שלו אין כמו ציורים אלה. לפחות מבחינתו שלו הם הישג גדול. “פרפר” אמר ג’מג’ום כאילו סיים את המערכה השניה בְמחזה “שמעון הוא גאון.” אבל להניח את דעתה גרר והביא בַקרָן מבקרני העתונים.

הלה אכל בתאבון ממה שהוגש לו, שתה בצמא מן הקוניאק, בחן את הבקבוק, ושאל אם זה אוריגינאלי, הביט בציורים בעין בוחנת, תפס פוזה, ודיבר בידענות רבה. איש לא הבין מה שיחו.

“שילך לעזאזל” אמר ג’מג’ום אחריו. “טעם הקוניאק הוא לפי האטיקטה. אוי ואבוי לידען כזה, ואוי לנו ממנו.”

 

יא. הַמַּעְיָן וְהַמָּקוֹר    🔗

בא המטר הטוב והשקה את הארץ. שנה גשומה היתה.

ערב אחד ישבו כמה בריות במסעדה של ויקטור. והנה רצה מישהו מתושביה הקבועים של אותה מסעדה לשמוע את הקונצרט-של-ערב-שבת בראדיו, והגביר את הרמקול. עם קול הראדיו הורמו גם קולות המתווכחים. היתה תחרות קשה בין חובבי הויכוח לחובבי המוסיקה עד שהתלונן מי לפני ויקטור. והוא התנער מנימנומו השלו וביקש מהמתווכחים כי ישפילו את קולותיהם.

לזה לא היו מוכנים. שני זוגות פרשו להתווכח ביחידות. ורודולף ואסא עברו לחדרו של רודולף, מעבר לרחוב. אסא שָׂם שני בקבוקים בכיסי מעיל-הגשם; רודולף שאל צנצנת מהגברת ויקטור, והיא מילאה את הצנצנת דג כבוש בבצלים ופילפל הודי ודפנה, ארזה לו בנייר חום מלפפונים כבושים במי-מלח, ועל אלה הניחה שתי כיכרות לחם נודף, שקרומיהן נוצצים ומתבקעים. רודולף הניף את המשא היקר כשאת תינוק. בריצה עברו את הכביש הרטוב, ונכנסו לחדרו של רודולף.

הוא הציב את השולחן המתקפל, הוציא סכין, קינחה במכנסיו, והשניים המשיכו בויכוח. (בחדר היו כמה כיסאות, ואין אחד מהם דומה לחבריו. כולם היו מכונים בשמות. אותם הכסאות: לואיקאֶנז, צ’יפנדֵייל, אַנפיר, בידרמאיר, וכדומה. בשביל שלא יטעה כתב עליהם רודולף את שמותם בעפרון של נגרים. ובכל זאת היה משנה את השמות מפעם לפעם, לשם גיוון.)

“מחלץ” אמר אסא.

רודולף הצביע על אדן החלון. אסא לא ראה שם כל מחלץ. בעודו לועס מלוא לוגמו נטל רודולף את הבקבוק מיד אסא, והיכה תחתיתו אל אדן החלון עד שנחלץ הפקק למחצית אורכו.

אסא הציץ בסכין. בצע כרבע הכיכר במליקה. שלה באצבעותיו דג מצירו. חפר גומה בפאת הכיכר שבידו, קבר בה את הדג כרוך בין שני מלפפנים. סתם על אלה את הגולל ונגס במלוא פיו.

“אסיאתי” רטן רודולף. שיפד אחד הדגים בסכינו, העלהו מטפטף, ורדהו אל פיו, כולו. אז העביר את הסכין בין שפתיו, לנקותו, ובצע בו מן הכיכר.

אסא ליקק את אצבעותיו, והשיק את הבקבוק לשפתיו. אחרי כמה בעבועים השפיל את הבקבוק. הביט בו, הריחו, ליקק שפתיו, והושיט את הבקבוק לרודולף. הלה הודה לו בתנועת ראש, נטל את הבקבוק, וחזר על תנועות אסא למפרע: הריח בבקבוק, הציץ ללועו בעין אחת, הפכו אל פיו וביעבע.

“יוליוס קיסר” סינן אסא במלוא פיו “היה אחד מעתודי הממון. אותו זמן היתה הקיסרות הרומית עסק טוב, מכניס רווחים. אולי הטוב בעסקים.”

“א-א” אמר רודולף. "מה שמו, קראסוס, העשיר עוד קודם שנכנס לעסק. וגם לא היו מזיקים. אלכסנדריה פרחה תחת שלטונם, כי היתה להם אדמיניסטראציה. אך הטאטארים לא ידעו איך ישלטו בתושבי הערים, ולכן רצחום. לא היתה להם אדמיניסטראציה, ולכן רצו לעשות הכול מדבר. במדבר אין צורך באדמיניסטראציה. לטאטארים לא היה כושר אירגוני. האדמיניסטראציה הרומית – "

“הרומים ניצחו במלחמות לשם רווחים” אמר אסא. “הצבאות המנצחים היו משלמים את הוצאות עצמם ומשיירים רווח למצביא. עדת צרעים היו הרומים. ארבֶּה, שֶׁלָחַךְ את הארץ כלחוך השור. חיים היו על השוד, ונלחמו ביניהם על חלוקת השלל.”

“תורת ג’מג’ום” אמר רודולף. "שמעתי. לא. האדמיניסטראציה הרומית – "

“היתה המחלקה להנהלת חשבונות באותו עסק” אמר אסא. “כך עושים גם כיום. זהו האימפריאליזם. עסק טוב. אבל כיום מחולקים התפקידים. חברי הקאבינט הם פקידיהם של בעלי העסק. אז היו בעלי העסק מנהלים אותו בעצמם. יוליוס קיסר היה שודד גדול. נכנס לעסק שקוע בחוב. היה חייב מיליונים. במותו הוריש אוצר מלכות. עסק טוב עשה. בשכל עשה, ברצח ובגזל.”

רודולף לא ענה. עסוק היה בלעיסה. אסא לגם מן הבקבוק, מלק מן הכיכר השנית. ולעס מלפפון בחריקה רבה. רודולף בלע, ופתח לדבר: “האדמיניסטראציה הרומית” אמר רודולף.

נשמעה דפיקה על הדלת החיצונה. השניים הביטו במאכלים, ורודולף אמר “בוא.”

נפתח הפתח, ונכנסו פניו הפרועים של ג’מג’ום, רטובים מגשם. הוא הסתכל סביב ורק אז החדיר את גופו.

“שמעון פה” אמר לאסא.

“ייכנס” אמר רודולף, שלא ידע מי הוא שמעון.

(לרודולף היו פנים קטנים ועגולים בקצה גוף מוארך. חוטמו היה עגול, וסנטרו עגול, ושפתיו עגולות ועיניו עגולות. ושערו חלק ובלונדי. כשהיה נער שאל פעם את אחד מחבריו “הגד, האין אני דומה לרודולף ואלנטינו?” ומאז נקרא שמו רודולף. לפני כן גררוהו הוריו על כמה ארצות באירופה, והוא למד לדבר בלשונות אחדות, ואז באו לתל-אביב. והוא למד לדבר עברית. היתה לו אשה חובבת אמנים, שלא היתה מגדת לו דבר, ועושה כרצונה. הוא היה פקיד בחברת נסיעות, וארח בחדרו את חברת אשתו.

אסא היה בוגר בית-הספר מאכס פיין וצבא ישראל, ועזר למכונאי הראשי בבית-החרושת שבו עבדו חמישה-עשר פועלים. בשעות הפנאי היה מרקע.)

ג’מג’ום נעלם וחזר עם שמעון, ומאחריהם פרפר ושיבא. כשראה רודולף את הגברות מיהר לפנות את השולחן.

“הנח” אמר לו אסא. “מי שלא ימצא חן בעיניו ילך לו למקום אחר.” אבל רודולף הכריחהו ללכת וליטול את ידיו. “ריח הדגים טוב כשאוכלים אותם” התנצל רודולף “אבל אחר כך הוא מיותר.”

בחדר הצר מצאו להם מקום שישה אנשים. אבל במהרה באו עוד שלושה, וגם להם נמצא מקום. תמהונו של שמעון גבר כשבא עוד זוג (היא היתה רבקה, אשת רודולף) וגם הם ישבו באשר ישבו. והכל היו מלהגים אלה עם אלה ואינם מתבלבלים משפע הקולות.

רודולף יצא והביא עוד בקבוקים. רבקה נדחקה בין שני גברים שקירבו כיסאותיהם. שיבא דחתה את ג’מג’ום ממחצית כסאו, ועינו של שמעון עברה לראות עם מי משוחחת פרפר. היא לא שוחחה. היא הקשיבה. הדובר אליה היה אדיב, בעל חיוך חונף, קומה קצרה ועגולה, ודיבור מאושש. נדמה לשמעון כי הוא –

“משקר” אמר ג’מג’ום. ספק אם שמע את דבריו.

שמעון הביט בג’מג’ום בשאלה, ושיבא אמרה “תמיד הוא משקר. אם אמר אמת, זה היה במקרה. ולא מפני שאמת הדבר אמר אותו, אלא מפני שהאמת התאימה לו במקרה זה.”

ליד שמעון טחנה גברת אחת במלים ביראה להפסיק.

“בעלה צייר” אמרה שיבא לשמעון. “היא מנסה לעזור לו.”

עלמה אחת ישבה בהרחבה בפנת המיטה, ואיש שהיפנה את עורפו אל שמעון ניסה להוכיח לה משהו כשהוא מרבה להניע את ידו הימנית. העלמה הציצה אל ציפורניה, בחנה את האנשים, ונדמָה לשמעון כי היא מחפשת דרך לטרוד מעליה את האיש.

“מנגנת היא” אמרה שיבא.

שמעון ראה אנשים, סדורים בסהרון מסביב לארבעתם, ושמע קולות דוברים, בלי שהקשיב למליהם. ג’מג’ום הבטיח להראות לו כמה מכוחות היצירה המקומיים. שמעון לא התענין בהם כאנשים, אבל משבא רצה לראות בהם משהו. הוא פנה אל ג’מגו’ם.

ג’מג’ום קימץ אצבעותיו כשקצותיהן כלפי מעלה, כלומר: המתן קמעה. והנה באו עוד שניים. כִּלְפַת-הָעַרְבּית האחרונה היו גם פה שלושה-עשר. גם השניים ישבו אי שם. והלהג – אם אפשר היה דבר כזה – גבר.

“הגידו לי” געה ג’מג’ום, והלשונות רגעו. “מי מכם איננו רוצה לנסוע מפה?”

היתה דממה. אולי דממת הפתעה? המנגנת פרצה בצחוק עצבן.

“האין בכם גם אחד שאיננו רוצה לנסוע מפה?” חזר ג’מג’ום על שאלתו. החלו לבוא תשובות מעורבות: “רק לכמה שנים.” “ומה בכך אם רוצים?” “מה זה עסקך בכלל?” “ואתה אינך רוצה לנסוע?” “ומה יש לנו לעשות פה?”

“איש זה” געה עליהם ג’מג’ום. ובחדר הצר החרישה געייתו כל קול אחר “נכרי הוא. הוא מתענין באמנות המקומית.” מעתה לא היה לו צורך לדבר בקול רם. לוּ לחש היו מטים אוזניהם. שמעון לא ידע אנה יַפנה את עיניו.

“כולכם יש לכם קשר כלשהו לאמנות” המשיך ג’מג’ום, בעוד האחרים אומדים את שמעון במבטיהם. ושמעון מקלל את ג’מג’ום בלבו. “מה לדעתכם כדאי להראות לו?”

היתה המולה. בעוד הכול משתדלים כי קולם יישמע. “המבין הוא עברית?” “דו יו אַנדרסטֶנד היבּרו?” “מה הוא רוצה לעשות?” “מה שמו?” “אולי תשתקו רגע?” “מה יש להראות לו?” “לקחְתָ אותו לקונצרט?”

בעל דברה של פרפר קם ממקומו, חייך את חיוכו, ואמר “הניחו לי.”

דומה שהניח מראש כי אין שמעון מבין עברית, והחל מדבר אנגלית. היה לאיש זה אוסף של אנקדוטים, שלגבי עתונאים יעבור כידיעה. הוא הציג את הנוכחים, בתוספת פרטים אישיים עליהם ועל חוגם, שלא אמרו דבר על יצירתם.

“את ג’מג’ום אתה מכיר, כפי הנראה” אמר בסוף בביטול. באנגלית רעה ורהוטה כאחת. “הוא סרסור למכירת תמונות.”

“מדבר אתה בבטחה רבה” אמר לו שמעון בעברית. “אבל אם אשפוט לפי ידיעותיך על ג’מג’ום, אטיל ספק בכל דבריך.”

האיש נבוך רק רגע קל. מיד התאושש, חייך ואמר לג’מג’ום “כמה שילם לך דנון כשמכרת את תמונתו?”

ג’מג’ום לא ענה דבר, אלא קם ממקומו וסטר לזה על לחיו.

למי שחובב מהלומות אתן עצה: היזהר מנגרים, נפחים ידיהם קשות; מלחים רגליהם מאוששות; איכרים זרועם כמשוט; ואני בכל יום מוכן להמר על נגר, כי אלה יש להם שיטות. מכת נגר מדודה, שקולה והחלטית. ראיתי סבלים מתלהמים עד אובדן חושיהם; ראיתי סנדלרים מיידים זה בזה אימומיהם; אבל לא ראיתי כנגר לאמנות המהלומות.

האיש ניסה להתגונן. ואז הטיחהו ג’מג’ום לארץ. ועמד מחכה. האחרים שתקו. דומה: לא חיבבו את זה. הוא קם לאיטו ויצא.

“ובכן” אמר ג’מג’ום בשקט, כי גם נשימתו לא קצרה. “מלבד האמנות של ראווה, מה אמנות מקומית יכולים אנו להראות?”

גם האחרים התאוששו. “במה הוא מתענין?” שאלה המנגנת. “אני יכולה להזמין אותו שישמע אותי מנגנת. האם הוא מבין בזה?”

“התוכלי להשמיע לי משהו שונה ממה שאוכל לשמוע במקום אחר?” שאל שמעון. ופרפר הוסיפה “לא טוב יותר, אלא שונה. המבינה את?”

“בּלדי, יא בּלדי” אמר אסא.

“בערבות הנגב” אמר אחד. “לא תוכל לשמוע דבר כזה בשום מקום אחר אלא ברוסיה, ולשם שלא תוכל לנסוע.”

החלו מתבדחים על יצירות מקומיות, שהן כמעט מקוריות. שמעון ניסה להקשיב לערבובית הקולות. הוא הצטער. נדמָה לו כי כל אלה מיואשים מיצירה מקומית, כמו אמרו לו “פה אין מקום ליצירה.”

שמעון נתן עיניו בג’מג’ום. שוב רמז לו זה: המתן קמעה.

בינתיים היו הבקבוקים מתרוקנים והולכים. הצפיפות גם היא עשתה את שלה. והנה ראה שמעון את רבקה יושבת על ברכי אחד הזכרים. שמעון קם ממקומו.

רודולף ניגש אליו, ושאל “מחפש את בית-השימוש?”

“לא” אמר שמעון. “תודה לך. אבל האויר פה דחוס. דומני שהגשם פסק.”

פרפר קמה גם היא. ושמעון אמר “תיכף אחזור”.

יצא אתו רק רודולף. הגשם פסק. אחרי מחנק החדר הסגור נשמו לרווחה. העיר היתה רחוצה, ושקטה. רק מבית סמוך עלו קולות נשפיה, וגלגלים זימזמו על כביש רטוב. הירח נתן אורו, כשלא הפריעו לו קרעי העננים.

כשעברו ליד החלון שמעו את אסא טוען “מדוע תיארת אותו כנכרי?” ג’מג’ום השיב “נכרי הוא לאנשים שפה, כי הם נכרים למקום.”

“אינני יודע מה הוא רוצה” אמר רודולף לשמעון. “האמנות היא מותרות. כל עוד אין הארץ מייצרת את הלחם הדרוש לה, אין לנו אמצעים לאמנות.”

“ועצמאות כלום אין היא מותרות?” שאל שמעון.

הם הוסיפו להלך. “לא” אמר רודולף. “אין היא מותרות,. אנשים אלה עוסקים בראווה רק משום שאין הם עצמאים. מי שמנסים לטשטש את פניו חייב להתבלט.”

שמעון רצה לשאול את רודולף ממי למד דברים אלה. זה לא נראה חכם. והנה שמע שמעון “אמנות היא ביטויה של תקופה. גם אדם מוכשר צריך שיהיה לו מה לבטא. כיום אין מה לבטא, כי עומדים אנו בין הערביים.”

“ובין הערביים איננו תקופה?” שאל שמעון.

“לא” אמר רודולף. “הנה הקומוניסטים ניצחו בסין. לרוסים יש פצצה אטומית. עתה תפרוץ מלחמת-עולם שלישית. אחריה תבוא תקופה חדשה.”

מסכן זה. מר לו מאוד. כל שינוי יתקבל ברצון כשיש חיי משפחה כאלה, כדאית גם מלחמת-עולם שלישית ובלבד שיצא זה ממבוך של אשה סוטה.

תל-אביב היתה נאה, כשהיא רחוצה והלילה ברחמיו מטשטש את פגמיה. שעה ארוכה היו מהלכים השניים בדממה, עד שנמצאו שוב בקרבת הבית שממנו יצאו.

כשנכנסו לחדר מצאו כי אוכלוסיתו דוללה. אחד רבץ בפינה, מנמנם. המנגנת יצאה עם האיש שהטריד אותה. רבקה גם היא נעלמה.

שמעון הודה לרודולף, והארבעה יצאו.

“אין לי כל רצון לישון” אמר ג’מג’ום. “בואו נעלה אליכם.”

“אולי תניח להם?” אמרה שיבא.

“מה אתם עושים מחר?” שאל ג’מג’ום, אבל הוא חשש פן באמת מטריד הוא, והוסיף “רציתי להראותך את אחי. כדאי לך, נוכל לנסוע בבוקר.”

בזאת נפרדו.

כשנכנסו שמעון ופרפר לדירתם, ניגש שמעון אל ציוריו. פרפר הרתיחה תה, ופניה מרוכזים. ג’מג’ום זה, אין הוא תופס כי מה שעבר עבר. אם כרוך הוא אחרי שמעון, מוטב. אבל מה לו ולה? ג’מג’ום הכול היה איכפת לו, מה שעשתה ומה שלא עשתה; שמעון דומה כלום לא איכפת לו. אפשר מסתיר הוא ממנה משהו. ומה היה טוב יותר? ג’מג’ום בשימת לבו המוגזמת או זה בהסתגרותו? מה אַת רוצה ממנו, פרפר?

בבוקר בא ג’מג’ום בלי שיבא. כנראה התקוטט אתה בלילה. הלכו השלושה לתחנת מוניות, וג’מג’ום הסביר לשמעון כי יש בארץ אנשים שלא השתנו. הם גם לעולם לא ישתנו, כי כבר אין מה לשנות בהם. קבורים הם באדמה. מתו.

רוצה אתה להכירם?

הוברר כי ג’מג’ום הוא חובב גדול של בתי-קברות. באותו מקום שהם נוסעים אליו השתנו הבריות במשך השנים, ובקצב מהיר. הבתים והאילנות גם הם השתנו. אבל אותם שמתו שומרים אמוניהם לג’מג’ום. פרפר יכולה ללכת אל נרדת (ג’מג’ום הצעיר) ולהודיע על בואם, כי ודאי ירצו לארחם לסעודת-הצהריים, ולא נאה שיבואו בהפתעה. בינתיים ילכו שמעון וג’מג’ום לבית-הקברות.

ג’מג’ום ביקש מהנהג כי יעצור, והם יצאו. פרפר כבר היתה אצל נרדת מקודם, וידעה את דרכה. היא נשארה במונית.

מקום זה היה מוצא הג’מג’ומים. ג’מג’ום דרך על הקרקע כבעל-אחוזה הפוסע בנחלתו. הוא בחן את האילנות הרטובים מגשם, מלק גבעול, מולל עלה, דרך בחול והעלה ממנו מים. פה היה כרמו של מודכה, זה של אבולפסוס, ושם – רואה אתה – זה היה של סאמאיר.

עתה היה המקום מכוסה מגרשים, מהם מכוסים בתים קטנים, ואנשים זרים ישבו בהם. “ילדים אלה אינם יודעים טעם שקמים וצבר” אמר ג’מג’ום בצער. “קונים הם גלידה ומסתיק בקיוסק. תל-אביב כבשה את הארץ.”

עמדו לפני חומה. ג’מג’ום קפץ, נתלה בה, והעלה את גופו. שמעון תמה שאין דרך פשוטה יותר להכנס למקום זה. אבל משנעלם ג’מג’ום עשה כמוהו.

כשצנח מעבר לחומה מצא את עצמו בין מצבות. היו שם איקליפטים עתיקים, מצבות סדוקות, אפורות, וקרקע רטובה, מכוסה זרדים ועלים שנשרו מהאילנות.

ג’מג’ום הלך בין המצבות כאלו ביקר אצל מכרים. “אהלן!” הוא מצא קבר חדש. “לובה” קיצר ג’מג’ום את שם המת. “גם הוא כבר מת.” הוא הירהר. דומה רצה להספידו. “גנב גדול היה” אמר. אחר דיבר בשבח שכניו של לובה, הקבורים מימינו ומשמאלו. האחד היה נואף ורתחן. לעת זקנתו – –

שמעון הפסיקו. “הוא כבר מת” אמר שמעון.

“אללה ירחמו” אמר ג’מג’ום. “מסופקני אם מת מיתה טבעית. אחרי אותו אונס היו בניו מנסים להיפטר ממנו בכל הדרכים. איש טוב היה. כשהייתי בא לחצרו היה מרשה לי לרכב על החמור. אבל רתחן גדול. פעם בעט בבטנו של סאמי. מאז היה סאמי חולה, עד שנהרג בתאונה, כשניתק כבלו של הטרקטור. הנה קברו שם.”

ג’מג’ום היה מספר כך בשבחיהם של כל הקבורים. ספק מן הזכרון ספק מן הדמיון. אבל אם סיפר מן הדמיון, מה בכך? הללו כבר לא היה איכפת להם דבר.

“בוא” אמר פתע לשמעון. “נשב קצת לנוח.”

הוא השתרע על אחת המצבות, וכירסם זרד. “מצבות אלה עשויות בדיוק כמידת איש. יש לי רצון להירדם קמעה. שיבא איננה תופסת את ערכה של השינה.”

אבל המצבה היתה לחה. ובמהרה גם חזר הגשם לטפטף. שמעון הביט סביבו. לא היה כל מקום להיסתר מן הגשם. ג’מג’ום אמר לו “בוא אחרי” והובילו לבנין.

בעוד שמעון עומד בפתח הבנין ומביט אל המצבות והאילנות המתעטפים בצעיף לח, שכב ג’מג’ום על ספסל, ונרדם.

“מה פה?” שאל שמעון. לא באה כל תשובה. ג’מג’ום כבש פניו בזרועו, וישן.

איש זה שוכב בחיק אבותיו. את קבר אביו ראה שמעון רק פעם אחת, ואת קבר אמו – גם הוא פעם אחת, ולא נמשך אליהם. מרדן זה – ראה כמה הוא קשור. שמעון איננו מרדן, כי אין לו במה למרוד.

הגשם פסק. שמעון חזר אל המצבות. האנשים שלא ישתנו, ידידיו של ג’מג’ום, היכולים הם לעזור לו? בכל אופן, אינם דורשים דבר. האלטרואיסטים שבאנשים. בחשאי התגנב שמעון ביניהם.

הוא עבר תחת האילנות המטפטפים. הרי אין אלה אלא עצמים דוממים. ובכל זאת, מה רב כוחם. ג’מג’ום שוכב בחיקם, וישן בנחת.

ג’מג’ום התעורר, פיהק והתגרד, ועמד להטיל מים אל הקיר.

“מה הבנין?” שאל שמעון.

“חדר-הטהרה” אמר ג’מג’ום. “על אותו ספסל סופו של כל אדם לשכב, כי שם ירחצוהו לפני קבורתו. אני מתרגל כבר מעתה.”

שער שמעון סמר. ובכן זה הוא הריח. רוחות רפאים עברו מאַחריו.

“איךָ, שמעון?” קרא ג’מג’ום, שמעון נעלם.

ג’מג’ום פרץ בצחוק, קפץ ועבר את החומה, וראה את שמעון עומד מרחוק, ומצית סיגריה בידים רועדות.

פישפש קטן הפריד בין שיחי השיטה. ומאחריו רבץ השביל בין הערוגות. מאחריהן היתה מרפסת מקורה, ועליה לול של תינוקות ובו תינוק עומד ומנסה להרוס את כלאו. הבית היה צחור, וגג רעפים אדומים-חומים. ג’מג’ום הסביר כי נקנה כך, מידי אחד מטורף. היו בחצר תאנה אחת ענפה ותות אחד ועוד כמה עצי-פרי.

מן הצד עמדה פרפר, ולידה זאטוט, ועסקו בסיוד הקיר. זאטוט זה למד לכתוב, וברוב התלהבותו ממקצועו החדש כתב על הקיר בבוץ “שלום אבא שלום אמא שבת שלום” והוסיף אילוסטראציות מתאימות. נרדת שיבח את מלאכתו, אבל ביאר לו כי הכתיבה נעשית על לוח ועל ניר, ולא על קיר. ועתה עמד הזאטוט לסייד את הקיר, ופרפר השגיחה עליו שלא יתיז סיד לעיניו.

שמעון ניגש אל הכלוּא בלול, והנה הגיחה עליו נהמה מאיימת, ונצצו שיניים. ג’מג’ום מיהר אל הכלבה, אחז בה, וציווה על שמעון כי יקרב אליה. שמעון הוכרח ללטף את מצחה עד שרבצה תחתיה, והציצה בו בעין חושדת. עוד זאטוטה הגיחה מאחרי התאנה, ובלי שתשנה את הבעת פניה אמרה “איזי דרסה אפרוח.”

“איזי היא פרה” אמר ג’מג’ום לשמעון. “איה אמא?” שאל את הזאטוטה.

“במטבח.”

“ואבא?”

“בלול.”

נרדת (השם מלמד על אביהם של הג’מג’ומים יותר מאשר על האח הצעיר) יצא מן הלול, והלך אל הבית נושא סל. קומתו היתה כשל ג’מג’ום. אבל היה רחב ממנו, ונראה קצר. תנועותיו היו איטיות, ועל פניו עלה חיוך איטי כשראה את אחיו.

הוא עבר מאחרי המסיידים, בחן את עבודתם, ואמר “טוב, טוב ניני.”

דומה שניני היה ראוי לפרס. “היום תאכל אתנו.”

ניני זרח. הוא נעשה נדיב. “גם יולה וגם יוחנן” אמר.

“טוב” הסכים אביו.

“וגם כַּבָּה” אמר ניני.

האב היקשה בהחלטה. “טוב” הסכים. כַּבָּה היתה הכלבה.

הוא לחץ את יד שמעון בידו החזקה, והזמינם להכנס לבית.

בדרכם מבית-הקברות סיפר ג’מג’ום לשמעון איך נשא אחיו אשה. לפי נוסח ג’מג’ום הלך נרדת לאחד המושבים, בחן את הנערות, והשכיר עצמו לעבודה. זה היה בשנים הראשונות של מלחמת-העולם. כעבור יומיים ניגש אל אחת הנערות, ואמר לה “אין לי כלום, אבל אני יודע לעבוד. תוכלי לשאול עלי את מסינקין.” שנה אחרי כן היה לאב. וכעבור עוד שנה – בעזרת מחירי המלחמה – שילם תשלום ראשון במחיר הבית. אבל הוא נפל בפח: אשתו היתה צמחונית.

שמעון בחן אדם זה. גבר נאה היה, ובריא. האשה גם היא היתה בריאה, וגם היא נעה באיטיות. היתה בדירה רווחה של עושר, ועל השולחן נערמו מאכלים שהיו מספקים מנות למשפחה עירונית לחודש.

ג’מג’ום התגאה בהם. הוא השתבח שאחיו חזר למקום מוצאם, אבל מדוע לא עשה גם הוא כך? אם כי האח היה צעיר ממנו נראה מבוגר יותר, וגם נהג בג’מג’ום כמו היה ג’מג’ום הצעיר.

ניני הגביה את כסאו ואת כסא אחותו בספרים. והיושבים החלו טוחנים באיטיות, אבל בשיטתיות, כעובדים בקבלנות. את יוחנן היתה מאכילה האם, וגם היתה קמה ממקומה מפעם לפעם להביא משהו או להסיר משהו. ובכל זאת לא התרשלה בלעיסה. את פרפר הכירו פה יפה, והיא גם שניהלה את השיחה המעטה: שאלה את ניני על כמה מילדי השכנים, שאלה את דליה על השכנות ועל תרכובת המאכלים.

אחד אחד פסקו הפיות מלעיסה. יולה ויוחנן הושכבו לישון. ניני יצא עם הכלבה. הנשים נכנסו למטבח, והגברים ישבו לעכל בעזרת סיגריות. (נרדת לא עישן.)

נרדת שאל את אחיו למצב עסקיו, וג’מג’ום השיב בהיתול. נרדת שאל לשלום ההורים והאחות ובהגיע תורו שאל ג’מג’ום על כמה תוכניות שהיו לנרדת. הלה היה הולך ומרחיב את חוותו, בונה וקונה.

לשמעון היה תגלית. הנה אדם שמצא את מקומו.

חזרו הנשים וישבו אתם. שעה קלה פטפטו על חיים, חולים ומתים.

“תקחו אתכם ביצים בשביל אמא?” שאלה דליה.

“לא יחרימו?” שאלה פרפר.

“בשבת?” אמר נרדת. “אני חושב שלא.”

“אנו רוצים לנסוע תיכף” אמרה פרפר.

“כן” אמרה דליה. “טוב לכם, תסעו העירה.”

היתה שתיקה.

“אנו מה יש לנו פה?” אמרה דליה. “עבודה ועבודה ועוד עבודה. לפעמים בא הנה תיאטרון. פעם בשבוע סינמה. וכך שב בבית לבדך או עם השכנים, שאתה כבר יודע מה הם מתכוננים לאכול ביום ג' בשנה הבאה.”

נרדת ודליה ליוום עד הפישפש, ונרדת קטף לפרפר כמה פרחים. אחד מהם היה צפורנית ורודה. “כאלו דהתה” אמר שמעון.

“כן” אמרה דליה, “פה הכל דוהה.”

“אל תשים לב” אמר ג’מג’ום כשרחקו מן הבית. “אמרתי לך: היא צמחונית.” אבל שמעון גם לא הואיל לחייך.

הם עמדו בצד הכביש וחיכו למונית. אם כי היו בצומת רחובות היה המקום כמעט ריק מאדם. והנה ראה ג’מג’ום שניים עומדים ומשוחחים. שניהם היו בגיל העמידה. הוא קרא בשמותם בקול, הם פנו, והכירוהו.

אחרי ששאלו על הורי ג’מג’ום ועל מעשיו, ושאל גם הוא, חזרו לשיחתם הקודמת. שמעון כבר ראה כפרים נטושים. הוא גם נכנס לבית ז’ורז', וראה בית נטוש. הוא ראה את יפו, ואת הארבה שעלה עליה. הוא כבר שמע את קולם והריח את ריחם של העולים החדשים. שניים אלה גם הם ראו.

“רואה אתה זוֹג זה?” שאל אחד. “ומנין לי כי אין הוא מצואר הגמל שהיה מביא לנו תבן?” הוא נאנח. “ולגרש את כולם. כך, ובשביל מי? בשביל אלה?”

אמר האחר “אולי לא תבכה? והם היו נוהגים בנו בצורה אחרת? אולי גרועה מזאת. אני אומר לך: כשאני עובר בכפרים, אני שמח לראות יהודים יושבים שם.”

אמר הראשון “אה, חביבי, זוכר את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד אתה זוכר, שהיה מרכיב אותי על החמור? איָם עתה? הנשארו בחיים? ואיה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את לבי?” בעיניו היו דמעות. “לא, חביבי, לא, ואיזה שוד, וכי כך נוהגים בני-אדם?”

אמר האחר “מה אתה בוכה עליהם? ואת דויד שלך מי הרג?”

אמר הראשון “הם? הם ברחו עוד קודם שהספיקו לירות יריה אחת”.

אמר האחר “מה אתה מילל? הלכו, וחסל, ואת הביזה לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד ולא לגנוב ולדבר עברית ויהיו כמו בני-אדם אחרים.”

אמר הראשון “את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה. במה היו הפלאחים גרועים מאלה הבריות? ואללה, חראַם.”

באה המונית, ושמעון לא זכה לשמוע את המשך השיחה.

אכן אותו יום היה מועד למאורעות. עוד שיעור אחד למד שמעון לפני צאת היממה.

הוא חלץ את נעליו, ישב בכורסה וניסה להכניס סדר ברשמיו.

“רציתי לשאול אותך” אמרה פרפר. “מדוע קמת אמש ויצאת?”

“רציתי לשאוף אויר” אמר שמעון.

“לא זאת היתה הסבה.”

“לא נעם לי לראותך שם.”

“האם עשיתי משהו?” התפלאה פרפר.

“לא, אבל לא רציתי לראות אותך באוירה כזאת.”

“משונה, ואם אינך רואה, האם חדלתי מהיות שם? ומה אם אני שם?”

שמעון עצם את עיניו. מדוע שואלת היא? כלום אין היא מבינה?

“גם אני הייתי שם” אמר. “אבל אני לא נהניתי מאותה חברה. אַת – נהנית.”

“אמש?” אמרה פרפר. “כן. נהניתי. גם בגן-החיות אני נהנית.”

למה הויכוח? כלום אין היא מבינה?

“הניחי, פרפר. די לדבר בזה. כל הענין איננו חשוב.”

בזה גזר עליה שתיקה. אבל היא הצטערה. מדוע מפריעה היא? שיבא לא הפריעה לו. שיבא גם לא הפריעה לו בציירו. מחמאה יקרה היא שחולק שמעון לפרפר – היא מפריעה לו. מדוע פסק מצייר מאז חזרה הביתה?

“שמעון” אמרה פרפר. “האם יותר נוח לך כשאינני?”

“כלל לא נוח לי” אמר שמעון. “מה לך?”

האין היא מאמינה לו? בהיעדרה התגעגע אליה, געגועים עזים.

שמעון קם ואסף את פרפר אליו. אבל היא הביטה בו במבט חודר.

 

יב. הַמְּסִבָּה    🔗

“ציור צריך שיראוהו” אמרה שיבא. “לא חשוב בשל מה נוצר, אבל בשל כך הוא קיים, שיראוהו.” יש בכך אמת. גם שמעון הוכרח להודות כי מבחינה חברתית לא דיה לה ליצירה שנוצרה. אם הוא מסתפק בכך, הרי אין הוא אלא אחד האמנים לשם אמנות, אשר להם בז. מקצועו של אדם קובע לו את מקומו בחברה, ולא מחוצה לה. אבל איך ייראו הציורים? הרי אין לתלותם ברחוב. תערוכה?

אז עלה בדעת מי (אחרי כן היה ויכוח מי הציע את הדבר לראשונה) כי צריך מסיבה, שאליה יוזמנו “צעירים סתם.” ויעמדו הציורים למשפטם. לפי התיאוריות של ג’מג’ום צריכה יצירת שמעון למשוך את עיניהם. אסור להודיע להם מראש לשם מה הוזמנו. ובהמשך הערב אולי יגלו את רשמיהם. שיבא פיקפקה. היא אמרה כי “סתם אנשים” מתפעלים רק כשאמרו להם להתפעל. אבל התוכנית נראתה לפרפר. בעזרת מסיבה זאת חשבה לקרב את שמעון לאנשים מסוגה. פרפר היתה חברותית אך לא רצתה לארח לחברה בלי שמעון, אולי בהשפעת געגועיה אליו ממרחק, ואולי מתוך מה שראתה אחרי שובה. היא החליטה על רפורמות בחייו.

המסיבה היתה בדירת שמעון ופרפר באחד הערבים הקרים ביותר של שנת 1950.

לפרפר כבר היו סימנים שלפיהם הבחינה במצבי רוחו. אותו יום ראתה כי הוא מאושר. אין לאדם ימים רבים כאלה בחייו. זה היה כחדשיים אחרי שובה ממסעה. ובשבועיים האחרונים לא רק שעבד, ממש, ובחשק, אלא גם כמעט לא היו בינם חיכוכים, מאותם המצויים תמיד בין שני אנשים הדרים יחד. בבוקר אותו יום גם רטן שמעון איזה ניגון כשהתגלח, ומיד עמד לעזור לה בהכנת הכיבוד והדירה.

הם הסיטו את הרהיטים, פרסו, קישטו, הכינו. לא היו צריכים לבוא יותר מכמה זוגות, אבל ההכנות היו כאלו תימלא הדירה אנשים. הכוח המושך היה סעודה רבה, כולה יבוא פרטי, עם המשקים העשויים לפקוח עיניים ולפתח חרצובות לשון. (היתה שאלה אם להזמין גם עלמות, או לעשות את המסיבה לזכרים בלבד, בשביל לא לערב יצרים. הוחלט כי מסיבת זכרים, במקום חדש להם, שבו הם עלולים להיות מאופקים, עלולה לשעמם.)

הסעודה התקבלה בהערכה רבה, וגם המשקים כך. ההערכה היתה אולי רבה מהמשוערת, כי האורחים הגזימו קצת בלעיטה. אחד העלמים ביקש בירה (בחורף? תמה שמעון) והוגד לו כי אין משקה זה נהוג בבית שמעון. עלם אחד העיד כי זה נכון מאוד, מפני שבירה ממלאה את הבטן עד שמצליחים להשתכר. היה ויכוח קצר על משקים, והוברר כי אין האורחים דקי טעם. הם התפעלו מתערובת נואלת ונודפת, אשר ג’מג’ום בלצונו הודיעם כי הוגנבה בידי פרפר מפאריז. פרפר העבירה את השיחה למאכלים, ואותה תוצאה. הכמויות הלהיבום, והיו מוכנים להראות גבורתם בטריפה רבה, או לטעום כל פיגול משונה, בשביל שיהיה להם במה להתפאר. אחד אכל שלשום, בעכו, חצי עגל, ואחת אכלה לפני שבועיים בנצרת. "וָה, זה היהודי אוכל, ככה! חבל שסילקו את הערבים. אצלם אפשר היה לאכול. פעם, לפני המלחמה, ליד שער יפו, במסעדה… "

באמת חבל שסילקו את הערבים. מלבד מסעדותיהם, ההיה להם משהו אחר?

אז הוער על המוסיקה, שגרמה אסוציאציות עם בתי-קפה מזרחיים. “זה הכול יללת חתולים” העיר אחד משני לובשי-המדים (שמעון לא קלט את שמותם.) “מה בדבר מוסיקה ממש?” הוא רוצה “מוסיקה קלה”. אחת העלמות מיחתה. היא רוצה לשמוע משהו טוב. כשנשאלה מה לדעתה טוב במוסיקה, ענתה כדבר מובן מעצמו: ביטהובן. ג’מג’ום ניסה לשכנעה כי ביטהובן איננו מתאים לאטמוספירה.

“מה אטמוספירה? איזו אטמוספירה?” קרא בני. “את האטמוספירה יוצרים האנשים. כעת אנחנו האטמוספירה, לא?”

פה העיר מישהו בלחש, ופרפר מצאה כי טוב שהוזמנו העלמות.

“זה נכון” אמר אלי. “ראו את תל-אביב. יותר נכון: הריחו אותה. כעת האטמוספירה בתל-אביב מסריחה. זה בגלל האנשים שבה.”

“לא” אמר בני. “בגלל איש אחד, אתה.”

היה צחוק, אבל אלי המשיך “לא, זה בגלל העולים החדשים.”

“אהה” אמר דודו, “ואתה עוד התפארת שהיית סוחב אותם על הגב.”

“בחיי” אמר אלי, “לא ידעתי שכך יהיה, הייתי משליך אותם למים.”

שיבא ראתה צורך לתרום את חלקה. אם לא יעירו להם על הציורים, לא יראום כלל.

“מה דעתכם על התמונות?” שאלה.

“איפה?”

“אלה” אמרה שיבא .

“עושה רושם של אוריגינאלים” אמרה חיה.

“טינופת” אמר בני.

אחרי פסק-דין זה לא יכול איש מהמסתכלים להסתכן בהיפוכו. הם הציצו בתמונות בסקרנות. ואחת שאלה “מי צייר?”

פרפר כבר התכוננה לומר “מה זה חשוב?” וג’מג’ום פצה פיו להשמיע “מאנואלו גונזאלס, גדול ציירי הונדוראס.” והנה שמעון אומר “אל תיבהל, בני. אני ציירתי את התמונות. חבל שלא מצאו חן בעיניך.”

“מודה ועוזב ירוחם” אמר דודו.

“דוקא לא רעות” אמר אלי. “אתה צייר?”

“לא” אמר שמעון. “רק חובב.”

“עושה רושם של פרֶנק” אמר בני. הוא כבר היה שתוי. “הגד: האם שמך מזרחי או כבר הספקת לשנות את שמך לקדמי?”

(כשנה לפני כן ישב שמעון בחברת חייל דרוזי בבית קפה בתל-אביב. ניגש אליהם חייל שלישי, ושאל משהו ביהודית. הדרוזי חייך באדיבות, והשיב כי איננו מבין. “פרֶנק?” שאל היהודי. “מה הוא שואל?” שאל הדרוזי את שמעון בעברית. שמעון תרגם: “הוא שואל לאיזו עדה אתה שייך.” הדרוזי פנה אל היהודי ואמר “אני דרוזי”. היהודי נרתע כנשוך נחש. “ווּ-אֶס, אַן ארא-בר?” זימר בקול חוטמן. שמעון הזדקף במלוא קומתו, וחש כי חוורו פניו בחמתו. אבל אותו יהודי התכווץ כחושש לפוגרום, והדרוזי נתן בשמעון עיניים מלגלגות. שמעון חזר וישב.)

שמעון לא הגיב. ומיקא שאלה: “באמת אתה פרֶנק?” טיפשים יש שהם מתמלאים כוונות טובות. כנראה מתוך רצון לתקן את הרושם שהם עושים, ואז נעשים הם מיפגע ציבורי.

“חצי” אמר שמעון. כמעט חש מה עתיד לבוא.

“כל פרנק מודה רק בחצי” אמר בני.

“חציו השני ערבי” אמר ג’מג’ום, והבעת פניו אמרה: “בלעו והיחנקו.”

“אז מה?” אמר אלי. “יותר טוב מפולני. בואו, נרקוד.”

שניים או שלושה זוגות דישדשו. שמעון גם הוא רקד. בת זוגו היתה מיקא. “זה אתה באמת שציירת את התמונות?” שאלה. “כן” אמר שמעון. “אתה באמת צייר?” “לא” חזר שמעון. “רק חובב.” “ואתה לא עושה תערוכות?” שאלה מיקא. “לעת עתה עוד כמעט שאין מה להציג בתערוכה” אמר שמעון. “חבל” אמרה מיקא. “עשה תערוכה, ויכתבו עליך בעתונים.”

פרפר רקדה עם דודו. הוא היה אתה בגדוד. “הגידי” שאל אותה. “איפה הגרלת את הבעל הזה שלך?” “מה יש?” שאלה פרפר. “אינני יודע.” אמר דודו. “עושה רושם מוזר. לא משלנו. איפה היה בזמן המלחמה?” “בצבא” אמרה פרפר. “בצבא?” תמה דודו. “באיזו יחידה?” “באפסנאות” אמרה פרפר. “אה, ג’ובּניק” אמר דודו. “ושם גם התעשר? כך הם כל ה – אל תקבלי את זה ברצינות, פרפר. אני רק מתחכם סתם. בטח בחור הגון.”

ג’מג’ום רבץ בכורסה ולעס עוגות. חיה ישבה מולו, והניעה את בוהן נעלה לקצב המנגינה. “ומה אתך כעת?” שאלה חיה. הוא נטרד מהרהוריו, והציץ בה. “אלחמדו לאללה” השיב כשנזכר בשאלתה. הוא כבר חש בחוסר פעילות, והיה מעוצבן. “ומה אתָך?” שאל. “מצאתי עבודה” אמרה, “אבל זה לא חיים.” “מתי אתם נישאים?” שאל ג’מג’ום. “כשנשיג דירה” אמרה חיה. “תראה, לאלה היה מזל. איזו דירה, ואילו רהיטים. האם הוא עשיר? איפה תפסה אותו? בפאריז?” “אצל אביה” אמר ג’מג’ום. “בקשי מאביך, הוא ימצא לך ארוס עם דירה ועם רהיטים. ואולי גם עם שכל, או – כתחליף לזה – כרטיס חבר במפלגה, כמו שלו.” “ומה בני?” נעלבה חיה. “לא מוצא חן בעיניך?” “לא” השיב ג’מג’ום. “אבל אין בכך כלום. אני אינני צריך להינשא לו.”

שיבא מזגה לעצמה כוס סודה מסיפון. לידה עמד עלם קיפח, לבוש מדים, ולגם קוניאק. “מצוין” אמר, והשיק שפתיו כמומחה. “גם זה מפאריז? איפה השיגו את כל זה?” שיבא הביטה בו. “מה יש?” שאלה. “אתה מקנא?” “לא” ענה העלם. “למה? אבל יש כאלה שיודעים להסתדר.”

שיבא וג’מג’ום נשארו אחרי לכת האחרים, לעזור בפינוי הכלים.

“אין צורך להדיח את הכלים עתה” אמרה פרפר לשיבא. “רק שימי בכיור. בבוקר אשטוף. אוף, כמה זבל.”

“ובכן” אמר ג’מג’ום לשמעון, “מה דעתך על דעתם על ציוריך?”

שמעון שתק רגע. פרפר לטשה בג’מג’ום עיני זעם. “אפשר מאוד שצדקו” אמר שמעון. “הביצוע רחוק מהישג טכני. ברור כי ההבעה נפגמה עקב זה.”

“עמלת הרבה” אמרה שיבא.

“אולי לא די” אמר שמעון.

שיבא רמזה לג’מג’ום כי באה עתם ללכת, אבל הוא חיכה. הוא רצה להקיז משמעון את מרירותו.

“ואלה יהיו לך לעם?” שאל שמעון.

“ראשית” אמר ג’מג’ום, “אין לי טובים מהם. ושנית, דומני כי כך הם הבריות בכל מקום. הגידי פרפר: האינני צודק? וכי טובים האירופים מהם?”

“האירופים אינם צריכים להצמיח תרבות. התצמח מאלה תרבות?” שאל שמעון.

“אם רק יניחו להם” הסתייג ג’מג’ום.

“אם” אמר שמעון. “ומתי?”

“מה לך קצר רוח?” אמר ג’מג’ום. שמעון תמה: אלה הדברים שנאמרו לג’מג’ום עצמו. אבל ג’מג’ום היה שתוי במקצת. או עייף. “גם רומא לא נבנתה ביום אחד. תהליך יצירה צריך סבלנות. ודאי נוסית בזאת בעצמך.”

“אם תכרע ישראל תחתיה או תוכרע מבחוץ” אמר שמעון בשקט, “דומני כי לא תהיה שהות רבה. קיבלתי מכתב מז’ורז', דודי, דרך פאריז. אין הוא נוטה להשלים עם קיום ישראל. היודע אתה כי ביתו נבוז? בינתיים מוצפה הארץ פליטים. גם מעבר מזה וגם מעבר מזה. והחרם הכלכלי בעינו עומד. לא הרביתי להתענין בחדשות, אבל רושם כלשהו קיבלתי. לדעתי עומדת עתה ישראל למכירה פומבית. המהגרים לא יצילו את המצב: הצנע אולי יקרב את הקץ: יצא חוק לשירות במילואים. המתן עד שיקוים, ונצטרך לתת למדינה שביעית מזמננו, נוספת על המסים. במצב כזה אין אני יכול לשבת ולצפות כי תושבי ארץ זאת יצמיחו מתוכם תרבות חדשה. אני מוכן לסלוח להם אם לא יעשו זאת, אבל הן לא תשכנע אותי כי חוסר הצבעים מסייע לציור או כי התזמורת הישראלית מפתחת מוסיקה מקומית, או הראדיו, או כי קיצוב הנייר מעודד את הספרות, או כי יש לך תקווה לעלות על בימה ביום מן הימים ולמלא תפקיד במחזה מקורי, מחזה ממש. וכל זה לקראת מה? לקראת ריכוז יהודי חדש? משהו תמורת מזרח אירופה? אולי יכולה ישראל להיות מרכז חשוב בין מרכזי היהדות. אבל מה לי ולזה? אין אני נושה בך. אבל האמנתי בדבריך. אולי מפני שלא היה לי דבר אחד להאמין בו. אמור: העוד לי לצפות?”

זה היה כמעט לחש. גם פרפר עדין לא שמעה את שמעון מאריך כך בדיבור רצוף. הניגוד לגבי הבוקר היה כה חריף. היא רצתה לסלק את ג’מג’ום, למען תוכל להרגיע את שמעון. בחברת שניים אלה עמדה אובדת עצה.

“המהגרים אינם בעייה” אמר ג’מג’ום. “בא בנקל ילך בנקל. לא ייקלטו. יסתלקו. גם לארץ יש כוח עיכול משלה. הנוף והאקלים הם בררנים. אין הציונות יכולה לבוא במקום לחם, חרף התרומות מאמריקה. וגם מקורות ההגירה ייפסקו מהר. במהרה יתפסו נערים אלה את מקומם. כבר עתה תופסים הם, רק בכוח הלשון העברית.”

“אני מסופק” אמר שמעון. “לא חונכו לכך, ואין אני יודע אם אשמח כשיתפסו. אין הם אלא יהודים מחדש. טיפוס חדש. אבל של יהודים. הלשון העברית שלך לבדה אין בה די ליצור עם חדש. אין היא אלא לשון חדשה בפי היהודים, כמו היהודית, הלאַדינו, הערבית, היוונית והארמית שקדמו לה. נערים? אתה אינך נער. ויש מבוגרים ממך. מה הצליחו ליצור? לבאנטינים אלה עלובים הם מן הלבנונים.”

“אבל לא ניתנה להם הזדמנות” אמר ג’מג’ום.

“ומתי תינתן סוף סוף?” שמעון שתה פחות מכולם. הוא היה מוכן להתווכח עד אור הבוקר. “הזדמנות תינתן להם כשיאבדו כל שריד ליחודם, והיו ככל היהודים. כך נוהגים בהם כבר עתה.”

בעת ארוחת-הבוקר העיקה על פרפר השתיקה. מאז צאת שיבא וג’מג’ום בליל אמש לא עברו בינה לשמעון יותר מכמה מלים. אותו לילה רצתה פרפר לתת לשמעון את כל חיבתה, אבל הוא היה שקוע במשהו מיוחד לעצמו. פרפר קיללה בלבה את המסיבה ואת מי שהגה אותה.

“אם נפגעת כל כך אמש” אמרה פרפר כשהיא מוזגת לעצמה בזיך תה “הרי שאתה מעריך אותם יותר משראויים הם. לא ציפיתי לזה ממך.”

“האין הם בני-אדם?” שאל שמעון. “מדוע אזלזל בהם? אבל לא הם שפגעו בי, אלא מה שהנם.” לא נוח היה לו להתנצל על התנהגותו אמש. הוא התפרץ. אדם הגון איננו נואם נאומים, ולו גם בפני חוג אינטימי, ולו גם בפני אנשים אשר ראוהו בציירו. שמעון בוש על כי יצא מגדרו.

“אפשר גם להסתכל בהם מבחינה אחרת” יעצה פרפר את העצה העתיקה. “ואז הם מגוחכים למדי. גם לסתמי צדו המגוחך.”

זה לא נכון. לסתמי אין צד מגוחך. מגוחך רק הנוגע לך.

“אבל הרי חיכינו למשהו” אמר שמעון כמהרהר.

“ובכן היתה לנו הפתעה. זה מעניין. ניסוי המוכיח לך מה שידעת מראש אינו מענין כניסוי המגלה לך דבר חדש. לא?”

“כך אפשר להגיד גם כששוברים רגל” אמר שמעון. “פרפר, נדמה לי כי את נהנית מחברתם.” הרי הענין חוזר.

“אינני יודעת מדוע לא תיהנה גם אתה.”

“אינני יודע” אמר שמעון. “האם זה פְּגָם בי?”

פרפר לא מיהרה להשיב. “כן” אמרה.

שמעון הבין למה היא מכוונת. “חבל שטעית בי” אמר.

בערב לא היתה בבית. היא אחרה לשוב, ושכבה בלי שתשמיע הגה.

שמעון קיבל את הרמז. למחרת בערב שאל אם היא רוצה לצאת לרחוב.

“כן” אמרה פרפר. “אבל אין לך צורך ללוות אותי. את דרכי אמצא.”

שמעון קימץ את שפתיו.

“ובכל ערב תצאי מהבית?” שאל.

“בכל ערב שארצה לצאת, אצא.”

“וחברתי איננה מענינת אותך?”

“בדרך כלל, כן. פעמים לא. הערב לא.”

“פרפר!” שמעון הקשיח קולו. “הערב חברתך מענינת אותי. השארי בבית.”

“ומה אעשה פה? אסתכל בך כשאתה מצייר? או אומר אתה לקרוא בספר? אה, שכחתי את הגראמופון. ואולי גרביך צריכים תיקון?”

שמעון היה מוכן לויתורים. “רוצה את שאלך אתך?” שאל.

“אינני מתנגדת” אמרה פרפר. “אבל אתה לא תיהנה מהחברה.”

“מי הם?” שאל.

“סתם חברה. שום דבר מיוחד. לא דקי-טעם ולא מביני-דבר. מפטפטים שטויות, או מתבדחים. חוזרים על מה שקראו בעתונים. לא חברה בשבילך.”

פרפר לא ליגלגה. “ובשבילך?” שאל שמעון.

“לי לא איכפת”

“והם מענינים אותך יותר ממני?”

“לא תמיד. אבל הם רבים, ואתה אחד. בחברתם רב הגיוון. אם כי בעיניך אולי כולם העתקים מאותה דוגמה. להם יכולה אני להשמיע יותר. רואה אתה את שמלתי זאת? עליך כבר אין היא עושה כל רושם מיוחד. אבל יש עוד היכולים להתפעל ממנה.”

היה בזווית עיניה חיוך קל.

“שלום” אמר שמעון.

 

יג. מִמַּעֲמַקִּים    🔗

אפשר שמה שהתרחש אחרי כן היה מעבר לכוחם, ולכן גם לו הבינו זה את זו יותר משהבינו, לא היו יכולים להימנע מן העתיד להם. אבל הנה שמעון היה איסטניס בעניני צניעות, ולא הבחין בכמה פרטים אשר לו שם אליהם לב היו מצווים יחס אחר אל פרפר. והיא התכוונה לאשר התכוונה, ומתוך רוב שימת לב לא השגיחה כלל כי עסוק הוא – לפי דרכו – בהכנת דו“ח לעצמו. אולי גם הוא עצמו לא חש בדבר, כי התעסקותו היתה מקרית כולה. והרי זה מוזר, כי דו”ח זה קבע את גורלו.

שליחותו של קוקי לא הצדיקה העמסת אשה ותינוק על תקציבו במסעיו, ולונה נשארה בבית. מאחר שהיתה כבולה לתינוק, ראה שמעון צורך לבדר אותה בביקוריו.

והנה לקוקי היה אב. היו לו גם אם ואחים, אלא שהם אינם ענין הנה. את אבי קוקי אפשר לתאר בנקרולוג אשר יידפס בעתון אחרי אריכות ימיו, וזאת תהיה לשונו:

“אתמול נפטר בביתו אשר ברחוב רבי חידקא בתל-אביב מר שרגא בשן (טויסטר). המנוח היה אביהם של יהודית בשן-כהנא, העסקנית הידועה בחוגי אמהות עובדות, ושל יצחק בשן, היועץ לענינים מיוחדים במשרד החינוך וההשכלה. עוד בגולה היה בית המנוח ידוע כבית ציוני משכיל. ר' שרגא היה יהודי בר אוריין, חניך ישיבת אישישוק, ומראשי הציונים בעירו. עם עלותו ארצה הקים את ביתו בתל-אביב (לשון גוזמה. תמיד גר בדירה שכורה) והתמסר לעבודה ציבורית. תמיד היה חבר נאמן בהסתדרות, ושימש פנקסן בקופת-חולים.”

זאת היתה כל עבודתו הציבורית – בקופת-חולים. אבל כדאי להוסיף כי באמת היה בר אוריין. אהב לקרוא בספרים ולנמנם אחרי הסעודה. שקט היה וענו, כמעט לא פגע באיש. ודיבר במבטא שניכרו בו עקבות גירסת הינקות (“הברה אשכנזית"). הוא גם לא היה תופס משמעות דברים כשדיברו אליו עברית ברהט. אבל לא היה שואל “מה?” אלא מצפה לבירור הדברים מתוך השיחה.

הוא היה פוסע בשקט מדירתו למשרד ומהמשרד לדירתו. עושה עבודתו בשקט, מעיין בספריו בשקט, קורא את כל העתון על מודעותיו בשקט, ומפעם לפעם הולך לבקר אצל נכדיו.

לונה האמינה שהיא יודעת לטפל בתינוקות, והיתה עושה הכול ככתוב. כתוב כי תינוק איננו צריך לשמש שעשועים למבוגרים (אם כן, למה הביאוהו לעולם?) ועל כן “בעיניך תראנו ואל פיך לא יבוא” ציטט ר' שרגא בהברה אשכנזית. הוא הצטער, וקיבל.

בעוד לונה מסתגרת עם בתה, " המקבלת גראמים", מצא שמעון למנומס כי יעסיק את ר' שרגא בשיחה.

“מה שלום הגברת” שאל שמעון.

“בריאה, תודה לך. קצת קשה לה לעמוד בתורים.”

“המשיגים אתם את כל הדרוש?” שאל שמעון.

“אה, ומה כל כך דרוש לנו?” דומה שאשתו מעלימה ממנו את קשייה, ואולי באמת מסתפקים הם במעט?

“ומה שלום פרפר?” שאל הזקן בנימוס.

“שלום לה” ענה שמעון. “תודה לך. גם היא איננה מחבבת תורים.”

“זאת באמת צרה” אמר ר' שרגא. “איני יודע מדוע אין מסדירים את הענינים כך שלא יצטרכו לתורים. אבל שמעתי כי בכל מקום בעולם כך.”

“דומני” אמר שמעון בזהירות, “כי האירגון אצלנו גם הוא איננו ככל שאפשר היה לדרוש.”

“איני יודע” אמר ר' שרגא במשיכת כתפיים. “אתה חושב שאחרים היו מצליחים יותר?”

רעיון זה כבר עלה בדעת שמעון. רבים ממבקרי הממשלה אינם רואים כי ממשלה אינה אלא בבואה של הציבור אשר אותו היא משרתת או שבו היא שולטת. ג’מג’ום אמר “כיושבי עיר כן ראשיה.” נניח כי ישתנה הרכב הקואליציה, מה ישתנה בכך? מה יכולה ממשלה לשנות בתושבים, במהותם? אולי יכולה היא, אבל אין זה כדאי לה, כי אז תהיה בבואתם אחרת, ויבחרו בממשלה אחרת.

“שמעתי דעה כי אנשים צעירים יותר, מעורים יותר במקום, היו אולי מתמצאים יותר בהנהלת הענינים” אמר שמעון.

“אה, בה.” הפליט הזקן בזילזול. “תרנגולים צעירים דרכם לקרוא בקול רם. לְמה מסוגלים הם לבד מהרעש שהם עושים סביב עצמם! קראתי את ספריהם. לא קראו ולא שנו ומלמדים בינה לזקניהם. ואיזה מיני מלים. ואיני יודע מה באו לחדש.” שמעון גם הוא לא ידע. “אתה מבין מה רוצים?” שמעון חשש כי גם הם אינם יודעים. “חוצפה כלפי שמיא מהני. אבל עוד לא פתרתי למי ההנאה: אם למתחצף, או למי שמתחצפים נגדו, או לעומדים מן הצד וחוזים במחזה.”

שמעון שיער כי מכוון הזקן להוצאת ספרים מסוימת. ר' שרגא היה מבטא כמעט את כל המלים בנגינה מלעיל, ושמעון הקשה לעקוב אחריו. היה לו רושם כי הזקן איננו אדוק בדת, ובכלל ותרן. והנה שמע:

“אלה – מוקצה מחמת מיאוס. ממקום טינופת באו. ממה נפשך, אם ציונים הם, הרי יהודים הם. יהודים זה בכל זאת מסורת אבות. מה הציונות אם לא חזרה אל המסורת? אם לא המסורת – למה להם הציונות? ילכו לאמריקה, או לשבאַרציור אחר. אַל יבואו הנה. ואלה זוללים טרף להכעיס. למה? כל גילוי עריות וכל פסול מעלים על הגליון. למה? בקיאים גדולים הם בספרות צרפתית ובספרות אנגלית ובספרות רוסית ובספרות גרמנית, ואינם יודעים חומש עם רש”י. הכול טוב אם רק לא יהודי. אולי אתה יודע מה להם שהם בוחלים בהוריהם?"

שמעון הצטער בצערו של הזקן. הוא כיבד מסורת כדבר אשר מעולם לא היה לו כמוהו משלו.

“אפשר מתמרדים הם מפני שחוששים פן מפריעים להם במעשיהם?” הציע שמעון.

“מפריעים? אולי. מסתמא כך צריך. ושבט לגו כסילים. אי אפשר להניחם שיגדלו פרע. מפנק עבדו מנוער, באחריתו יהיה מָנוֹן. כבר הניחו להם יותר מן הראוי. נדמה לי כי לא הפריעו להם די.”

“אבל כך אי אפשר להמשיך במעשה יצירה” אמר שמעון.

“כך אסור להמשיך. יצירה כזאת נוח לנו שאין היא נעשית משתיעשה. חוצפה בלבד כלום די בה למעשה יצירה? בזה שביטלו את כל קודמיהם עדיין לא העלו עצמם מעל לאפס. מי שאין בו, מבטל את האחרים, שייראה כאילו יש בו. אדרבא, יעשו משהו לחיוב ולא לשלילה. יעשו משהו, ונראה. סתם ציזבאת, או איך אומרים זאת, עדיין אין זה מעשה.”

שמעון ביקש ממר טויסטר כי יציע לו ספר שאינו מסוג זה. הזקן המליץ על סופר אחד שהוא “חדש וגם ישן.” שמעון נטל אחד מספריו, ומצא כי לועס הוא קש. אותו סופר היתה בו אפקטאציה, שלא היה משתמש בסימני פיסוק, והיה מסלסל בלשון כאומר דברי שירה, עד כי עייף שמעון. הוא חשד במחבר שהלה מהתל בו.

שמעון נכנס למשרד. ביקוריו שם היו נדירים עתה. וזה כשבועיים שלא ראוהו הלבלרים. הילכו ביניהם שמועות על פירוד ומריבות בין המנהלים.

בין שמעון לאליהו כמעט לא עברה מעולם כל שיחה אינטימית. שמעון היה מדבר אל יבמו בנימוס רב, ואם כי חיבבו מאוד, מעולם לא יכול לקרב אליו כדרך שקרב אל ראשל או גם אל בניה, או לדבר אתו בענינים אשר מחוץ לעסקיהם. גם בפניתו אל אליהו היה שמעון מהסס בין “באַבאַ” ל“מסיה.”

אליהו היה מורעם. הטלפון היה מקולקל זה כשלושה ימים, ואין איש בא לתקנו.

“האוכל לגזול מזמנך כמה דקות?” שאל שמעון.

“אנא” אמר אליהו. “מה אוכל לעשות בשבילך?”

“הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”

אליהו לא ציפה לשאלה כזאת. הוא היפנה עיניו לחלון, ואמר בלחש: “מאמא (ראשל) אינה רוצה להניח את מרדכי לבדו פה.”

היה תור שמעון להסב את עיניו. הוא היה נזהר מהזכיר את מרדכי. הוא גם לא שיער כי אליהו כבר דן עם ראשל בהגירה.

“וזה הכול?” שאל שמעון אחרי שתיקה קצרה.

“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אך, לולא הציונות.” הוא נאנח.

“תודה לך” אמר שמעון, וקם ממקומו. גילוי לב זה בלבלו.

“ומה הוא שרצית ממני?” שאל אליהו תמה.

שמעון חשב בחפזון מה יאמר. מה שרצה לשמוע כבר שמע.

“מדוע אין אתה מכניס את יחזקאל לעסק?” שאל שמעון.

“אני שמח לשמוע אותך שואל זאת” אמר אליהו. “כבר הצעתי לו את הדבר. אני חושב באמת להכניסו. האם לדעתך יכול הוא להצליח?” שמעון הרי היה שותף.

“אין כל סיבה שלא יצליח” אמר שמעון. אכן, אם יודע אליהו כי אין דבריו אלא נימוס, אין הוא משקר כלל. “מובן כי תצטרך להדריכו הרבה.”

“כן” אמר אליהו בפיקפוק. “יודע אתה, נער טוב הוא. הנסיבות הן שגרמו. כך הם. דעתם התבלבלה. האינך חושב כי הרבה עשתה האינפלאציה?”

שמעון לא ראה מה ענין האינפלאציה לאופיו של יחזקאל. הוא עמד וציפה.

“צעירים אלה (ושמעון כלום איננו צעיר?) אינם חושבים על העתיד. מה שעושה אדם לסולידי הוא הדאגה לעתיד. בזמן אינפלאציה משתבש העתיד. כבר אחת עשרה שנה נמשכת האינפלאציה. מי שאיננו מסוגל לחסוך ממון, לא יחסוך גם את עצמו. עושרו של אדם הוא חלק מעצמו. נכסיו בממון חשובים לא פחות מנכסיו האחרים. הוא עמל בהם לא פחות משעמל בבריאותו או בהשכלתו. וכשהם נמוגים לעיניו…”

שמעון התפלא לבינתו של אליהו, אבל הוא לא ידע כי אליהו חוזר לפניו על משנה שלמד מפי אחר. דעותיו של אליהו מעולם לא היו מקוריות. הדברים נראו לשמעון, והוא גם השתמש בהם לניתוחיו.

“היה בדעתי” אמר שמעון לפרפר בעת ארוחת הבוקר “לצאת לטיול ברגל.”

פרפר שמחה לשמוע את הדברים. “מזג האויר גשום, לא?” אמרה.

“לא תצטרפי אלי?”

“לא אוכל” אמרה פרפר.

“רק לכמה ימים. להלך ולהלך, בלי דעת לאן, איפה נאכל ואיפה נלון.”

“צריך להיות נחמד” אמרה פרפר. “אבל לא אוכל.”

שמעון לא ידע מדוע לא תוכל. הוא גם לא רצה לשאול, אבל חשש להשאירה לבדה. (אולי קינא לה, ואלולי חשש לרחק מעליה?)

תחת זאת טייל בעיר.

שמעון רצה להבהיר לעצמו מי הם האנשים אשר בתוקף הנסיבות (או בפקודת פרפר) הוטל עליו לחלוק את גורלו עמהם. בצרתם צרתו ובאסונם אסונו, תקוותיהם ופחדיהם תקוותיו ופחדו, אם באמת יעביר את ימיו ביניהם.

בתוך מערבולת הטיפוסים שגרו בתל-אביב היה סוג אחד של אנשים קרוב אל שמעון מכל השאר. אלה היו ילידי המקום חניכי בית-הספר העברי. הוא לא היה אחד מהם, כשם שלא היה אחד מכל קיבוץ אחר, מרצונו, אבל הם היו החומר הקרוב ביותר ליצירת קיבוץ היכול להכיל גם את שמעון. תל-אביב היתה המקום התוסס ביותר בכל מולדתו, ועד שהוא בולש בין המשך רחוב רבינוביץ לכיכר דיזנגוף, בין רחוב הגשר לריכוזם של מוסדות ההסתדרות, בין מרבצי הבוהמה לסדנאות, ומנסה להבחין בכיוון זרמיהם תוך שקק כוורת הומה, ייחד את ילידי-המקום דוברי העברית.

את אלה בחן בתקווה. כוח אדם זה החל נותן אותותיו בעצם ייחודו. תחילה, בימים שבהם היה כל אור זורח ממזרח אירופה, היה בין היהודים בוז כללי, מהול ברגשי פטרונות, כלפי ה“צברים.” תינוקות חמודים אלה (מהם סבים וסבות) היו מוזרים, חצופים, חסרי גינונים אירופים, ולא ידעו להידחק. משהו בין “פרנק” ל“גוי.” בין מאי 1947 לדצמבר 1947 הפך היחס כליל, והיה לחנופה כללית, מהולה פחד.

כשניסה שמעון לעקוב אחרי הפכי יחס אלה תמה על אותה תלות רוחנית ורעיונית שלא נפטרו ממנה ילידי-הארץ גם אחרי שנוכחו בכוחם. היה זה כאילו תבעו ילידים אלה הכרה בזכויותיהם, ומשקיבלוה, לא ידעו מה יעשו בזכויות.

הסברו לזה היה כי תהות רוחנית זאת מקורה בהערמה. אותם כוחות ציוניים או יהודיים (הוא לא הבחין יפה בין אלה לאלה) משחשו בסכנה, אירגנו, לדעת שמעון, את המרדנים ביחידות עצמאיות – תחת פטרונותם שלהם, ובזה נטלו את עוקצם. יצירות הכלאיים שיצאו מכך צלעו בשתי רגליהן, וסופן שלא שימשו אלא להוכיח כי אותם “צברים” אינם, סוף סוף אלא יצורים עלובים, שנביחתם רעה מנשיכתם, ורק בהדרכה מתאימה יוכלו לעשות “משהו”. ידי עשו למוח יעקב.

הסבר זה עדיין רחוק הוא מיאוש, כי כל חי הוא בן לחי קודם, ועצמאות דור היא שאלה של דרגה, ולעולם אין היא מוחלטת.

יתר על כן, רובם גדלו בתקופת אינפלאציה. שמעון שמע תיאור זה מפי אחד מהם: חייל משוחרר היה, והלך להתראות עם מעסיקו האפשרי. בא החייל למשרד, ומצא פקיד כבן ארבעים-וחמש, נעים-מזג, טוב-לב, ומדייק בפרוצדורה. זאת היתה שיחתם (בקיצור):

הפקיד: עלי לקבל פרטים על עברך. בן כמה אתה?

החייל: עשרים ושש.

הפקיד: גיל העלומים. יפה מאוד. מה עשית עד עתה?

החייל: מחרתיים אני משתחרר מהצבא.

הפקיד: ברכתי לך. ולפני היותך בצבא מה עשית?

החייל: שנה אחת כמעט עבדתי.

הפקיד: כמעט עבדת? כלומר?

החייל: היו ענינים. לא הספקתי לעבוד הרבה.

הפקיד: אהה, אני מבין. בעל מצפון אתה. ולפני זה?

החייל: הייתי בצבא הבריטי.

הפקיד: יפה מאוד. אתה איש החובה, ולפני זה?

החייל: שנה שנתיים כמעט למדתי.

הפקיד: כמעט למדת? כלומר?

החייל: היו ענינים לא הספקתי ללמוד הרבה.

הפקיד: אה, אני מבין, ולפני זה?

החייל: מה שהיה לפני זה כבר שכחתי. נדמה לי כי אז הייתי ילד.

הפקיד: אבל אנו צריכים איש בעל נסיון כל שהוא. האמנם אין לך כל נסיון בעבודה?

החייל: אבל אתם מוסד ציבורי. אנו כולנו כך. כל מי שעשה מה שאמרו לו.

הפקיד: אני מצטער מאוד. בן עשרים ושש, וחסר כל נסיון בעבודה. זה קצת קשה. לו לפחות למדת איזה מקצוע.

החייל: מתי יכולתי ללמוד מקצוע?

אותו זמן היתה ביקורת חריפה על מוסרם של ה“צברים.” אבל זוללנות היא תוצאה מחוסר אחריות. כל זמן שדור זה יהיה מכוון תחת אשר יתכוון, חסר אחריות הוא, ויראה מעונש מניעתו היחידה. כשישפיע בעצמו על גורלו תהיה תעלה אחרת ליצריו. חרדה לעתיד היא המניאה את הזוללנות.

שמעון הבינם, וסלח להם. אבל מה הלאה? בלשון הסוחרים של ג’ו צ’אימוביץ – המוכן הוא להשקיע את עתידו בארץ זאת? שמעון כבר היה קרוב לשלושים. הגיע הגיל שבו חייב אדם לראות את עתידו, כי שוב אין לפניו עתיד בלתי מוגבל שיוכל לבזבזו על ניסויים.

הוא שאל מי אשם בניתוקו מהחברה. האם חוסר חברה מתאימה או חוסר כושר בו עצמו לדבוק אל חברה? אכן, אוי לחברה המוציאה מתוכה פסולת אדם, וחברה מסודרת גם אנשים בולטים נעשים חלק יעיל בה. אם כל אדם השונה במקצת מן הכלל יהיה פסול, נגיע לחברה מטומטמת לגמרה.

כיום הכול יודעים את פרויד, ופרויד, כידוע, מסביר הכול. משחק אסוציאציות נכנס לאופנה, ומעתה הכול אתי שפיר, לפחות במוחותיהם של כל הנרתעים משפעת התמיהות ואזלת ידם לעכל את העובדות. לכול יש הספר פרוידי, לכל תופעה חברתית. ואם כך, הרי יש גם תרופה פרוידית לכל תופעה חברתית.

העולם מבקש פאנאציאה. אולי דרך זאת של מחשבה ומחקר הכרחית היא בדור של מתמחים. אותו אדם שהיה יכול לחבוק בעיניו את כל עולמו, מאופק ועד אופק, ממרומי מגדל, אותו אדם (רק קצת יותר מבולבל) צריך עתה למיקרוסקופים אלקטרוניים ולטלסקופים עצומים להודות כי אין הוא יכול להקיף בחושיו גם חלק מבוטל של העולם. ועולם זה מלא עובדות, שקשה לו לשלבן והוא מתמחה במקצוע, ומנסה לראות הכול בעד מקצועו הצר, או בעד סעיף קטן במקצוע זה, שאותו הוא מתיימר להכיר.

מאחר שהיה שמעון נידח, הרי יכול למצוא לכך הסבר פרוידי מתאים ואולי גם תרופה פרוידית. לשם מה יחטט בבעיות חברה (מקצוע משעמם) אם יכול הוא להציג את עצמו לחוד, ולנתח עצמו לנתחיו ניתוח פרוידי פיקאנטי (הממלא את פיות הקוראים רוק). פונקציה חברתית? ביולוגיה היא יותר לטעמנו, גם אם איננה אמת.

אלא שהגדרת אדם תיתכן רק על רקע חברתי. כל התורות העוסקות באדם מבודד אין להן ערך, מאחר שאדם מבודד כמעט שאיננו קיים. אדם שאיננו מתאים לחברה הוא סימפטום לחברה עצמה, מאחר שבהכרח הוא חלק ממנה, ושותף לפעילותה. שמעון עבד. הוא עסק בהספקת מצרכים לאחרים, שמעון אכל. הוא קיבל מצרכים מאחרים. שמעון נולד וגדל. חברה גידלתו. שמעון אהב. הוא שאף לחדש את חומר החברה בדור חדש ויחסיו עם החברה חרקו.

מבחן החברה לאדם הוא ביכולתו ליצור. כושרו העיקרי של שמעון היה בציור. ובכן, שאל שמעון, מה ערך ציוריו?

היתה זאת גם שאלה פרטית בהחלט, שאלת תכלית. מי יעריך את ציוריו? למי הוא מצייר? על שאלות אלה חייב אדם גם להשיב תשובה אגוטיסטית.

שמעון נכנס אל ג’מג’ום.

“איה פרפר?” שאל ג’מג’ום מיד.

“הלכה.”

ג’מג’ום שתק כמה שניות. “שאַל” אמר.

שמעון לא שאל. על פרפר לא היה מוכן לדבר.

“אל תחשוש” אמר ג’מג’ום כמנחם. “כזאת היתה תמיד.”

“תמיד?” אמר שמעון. “כמו מה?”

“אוהבת חברה, לפגוש אנשים. יודע אתה? אנשים יכולים להיות מענינים.” שמעון לא אמר דבר. ג’מג’ום התבלבל והלך. מה זאת הולכת ומצערת את שמעון? “עליך להסתגל.” אמר ג’מג’ום. “אם אתה אוהב את פרפר, עליך לאהוב את חברתה. או שתמצא לה חברה אחרת.”

“אבל אין לי חברה” אמר שמעו ביגון.

“אה, בה.” אמר ג’מג’ום. “ומה אני?”

“הרי אין אני יכול להביא את פרפר הנה בכל ערב” אמר שמעון.

“גם לא אניח לך. אבל כמוני יש עוד, וטובים ממני רבים. מדוע אין אתה נכנס בין הבריות?”

“אולי” לחש שמעון, “מפני שאינם בני מיני.”

שמעון נסע אל יעקב.

“רוצה ביצים?” שאל יעקב. “אוכל לתת לך תרנגולת. מה שלום פרפר?”

שמעון לא ענה.

יעקב הצטער, גם בגלל בתו וגם בגלל שמעון.

“היה סובלן” אמר יעקב. הוא נאנח. רצה לאמור “אמרתי לך.” מה יועיל בכך? “אולי תאכל משהו?” הציע. “ולו רק תצאו מהענין בשלום.”

איזה ענין? חשב שמעון. אבל על פרפר לא דיבר.

ראשל חשה במהרה כי משהו איננו כשורה. היא באה לדירת שמעון ומצאתו לבדו.

כעבור כמה דקות של שיחה כפויה על שמעון עלתה חמת ראשל. היא נעלבה על פרפר. “סוררת היא” אמרה ראשל. “עם כל ההגנה שלה.” ראשל השיגה מתשובותיו המקוטעות כי פרפר בוגדת באחיה. (שמעון כלל לא חשד בפרפר כי סוטה היא.)

“טוב שלא נשאתה לאשה.” אמרה ראשל. “שלחנה. תמצא אלף אחרות.”

לא רק סוררת היתה פרפר בעיניה, אלא גם מומרת להכעיס. וכי עלה פעם בדעת ראשל לנהוג כך באישה? ומי ישווה את אליהו לשמעון? נערות מודרניות אלה, שומר נפשו ירחק מהן. עם הסיגריות שלהן ועם צחוקן החצוף.

שמעון הוכרח לדבר. הוא ניסה להרגיע את ראשל. הוא רצה לתאר לפניה את נקודת מבטה של פרפר, אבל הקשה, כי הוא עצמו לא הבין את הדבר לאשורו.

הוא לא כעס על פרפר.

“הגידי-נא לי” שאל שמעון את פרפר בוקר אחד. “האין בחברתך מי השואל – לפעמים – איה בעלך?”

“ודאי” אמרה פרפר. “לא תמיד, כמובן, מתוך התענינות בך.”

“ומה את עונה?”

“שמעון” אמרה פרפר. "העלה בדעתך פעם כי אתה יכול לשמש חומר טוב לקנטר אותי בו? בני האדם אינם תמיד עדינים מאוד. עובדת היותי אשתך יכולה להיות – לפעמים – לא נעימה. מובן כי אני בולעת את הדברים בהומור. אבל – "

“אכן, אמיצת לב את” אמר שמעון בלעג.

אין אני יודע מה מקור העוגמה הגדולה. צער הוא פרי כאב או מחסור. יגון הוא תוצאה מאזלת יד בפני אסון. אבל מה מקור העוגמה, העוגמה הגדולה? אולי עלתה ונאספה מעיני פרדים? אולי נטוותה מקורי חלום?

שממית קטנטונת, שקופת-גו ושחורת-עינים. צרצר רחוק.

הרחק, הרחק מצויה פאת חצר. ביום-סתיו בהיר, שטוף-חמה. חומת אבנים. אבני כורכר שחוזקו בטיט. עשבים גבורים, סירפד. וביניהם מונחת אבן-ריחיים שכוחה. יבשה וספוגת חמה. שלחופה נעה בכבדות.

היה. לולא שהיה.

כי אז לא התגעגענו. היה לי למה לצפות. היה צער, אבל היה למה לצפות. עתה חרד אני ממה שיבוא. והנה כל שהיה, טוב היה. כל שהיה לי כל שהייתי. היו פחדים, היו חרדות, היתה שנאה. גם עליהם אופפת העוגמה, והם זוהרים, כלטאה המטפחת חזה אל החומה בשמש הסתו.

 

יד. עַד הֲלֹם    🔗

פברואר 1950. קר. קר וגשום.

כשנכנסה פרפר לדירה, בשובה מהמשרד, חשה מיד כי שמעון כבר שם. הוא ישב בכורסה, ועישן. פרפר ניגשה אליו, והוא היפנה פניו אליה. היא גחנה אליו לנשקו, והוא השיב לה בנשיקה רפה, מתוך פיזור דעת. פרפר עמדה, הביטה אל פניו המופנים ממנה, ותהתה.

“נאכל?” שאלה.

“אנא” השיב שמעון מתוך הירהוריו.

פרפר פירקה מעליה אביזרי חוץ, נכנסה למטבח, וחיממה את הארוחה. מצב זה עומד כבר כמה ימים, ואולי יותר. אין בכך חידוש. אבל היום, משום מה, נדמה לה כי קרה משהו מיוחד. אולי משהו בעסקיו? העוד עוסק הוא? מזמן שחזרה מאירופה, ומסרה על מעשיה בעניניו, לא התענינה כלל. כן, היא יודעת מה הוא המטריד כל כך את שמעון. אבל אל תדאג, שמעון. שומרת אני ממך סוד. היום אגלה לך, ויאורו פניך. בושתי, ואסמיק, אבל אגלה. בעוד זמן קצר לא אוכל להתרוצץ. עוד נתבודד עד כי תימאס עליך חברתי. ויהיה לנו משהו לצפות לו. משהו לדאוג לו. תיכף אראה את חיוכך האיטי עולה מסנטרך אל מצחך. ואז אולי תקום ותחבק את כתפי. תשק על מצחי, וגם תאמר “פרפר” בקול עורג. תיכף, תיכף, שמעון.

“הארוחה מוכנה” קראה פרפר.

בעת הסעודה לא דיבר שמעון דבר. אחרי ימים של מיעוט דיבור ניסתה לפטפט אליו. אבל חדלה ושתקה גם היא. איך להתחיל? רצתה לאמור “יש לי חדשות בשבילך”, ולא באו המלים. הוא כלל לא הקשיב לה. קשה להטיל בשורה לתוך טרדה כה מרוכזת. היא שאפה רוח, וחנקה את המלים בקרבה. “הבוקר” פתחה. הוא איננו שומע. מוטב אחכה. מיד. מיד תשמע, שמעון.

“היום אני מדיח את הכלים, לא כן?” אמר שמעון כשקיפל את המפית.

“את הכנסי ועשני סיגריה.” הוא קם, ועטה עליו את סינר הניילון.

פרפר שמעה את תנועותיו במטבח, והצטערה הרבה. עתה חשה כמה מר לו. איך יכלה לנהוג בו כך? אין כופים על אדם אורח חיים. אם מפילים אדם למים, או שילמד לשחות או שיפחד מן המים כל חייו. ואפשר לא ישמע את דבריה כבשורה? אפשר חולה הוא? והיא הרי רק רצתה להגותו ממסילת היחיד. האם לא צדקה? והנה שמעה כי שוטף הוא את ידיו. קולות הכלים נדמו.

שמעון נכנס לחדר. נטל סיגריה, והציתה בעמידה. רק עתה ראתה כי נועל הוא נעלי חוץ. הוא מצץ עשן באריכות. הביט אל פרפר. פנה ממנה. ואחר אמר:

“פרפר, אני נפרד ממך.” המלים היו חרישיות, בלי כל רוגזה. סתם עובדה מרה. ופתע החריש כל העולם. נחרד כמו אחרי התפוצצות אדירה.

וכשאמר זאת – האם הוא שאמר את הדברים? – לא היו מביטים זה אל זאת. פרפר חיפשה את עיניו, אבל הוא פנה ממנה. מה יכלה להשיב לו? הרי זאת שטות. מה פתאום? ועתה? דוקא עתה? שמעון, חמור אתה.

אולי חשש פן לא הבינה את דבריו, כי הוסיף “מן השאר כבר נפרדתי.”

מה זה? מה זה? לאן הולך הוא? כך. היי שלום. אני הולך, ונגמר? באיזו רשות? נפרדים שניים, לא?

“לא אוכל לומר” אמרה פרפר, “כי הדבר פתאומי. ובכל זאת, הן יכולת להידבר אתי קודם שהחלטת? זה קצת מעליב. לא?”

שמעון חייך. “מעליב?” שאל בשקט.

הוא צודק. אילו שטויות משמיעה אני. חי נפשי כי התבלבלתי. מה הבהלה? רק לא לאבד את צלילות הבינה. עלי לומר לו משהו. פרפר, שמעון עומד ללכת. זה בגללך. גולם. אין זאת בדיחה. אין זה חלום בלהות. אל אלוהים, רק לא זה. רק לא עתה. לא עתה ולא לעולם. שמעון, שמעון. הכה הרעותי לנהוג בך? אל תלך. אל תעזבני.

“אל נא, פרפר” בקע קולו של שמעון. “אל תיבהלי. גם כשנפרדים, נפרדים שניים.” היא ראתה את פניו. היה עליהם חיוך חוור. ובכן, גם אתה יודע את הדבר? שניים. ובכן שמע מה שאומר לך…

קר לי. קר לי. מדוע אתה עומד, שמעון?

"אני – רציתי – " גימגמה פרפר. “צמד את הראדיאטור.”

שמעון צימד את הראדיאטור, והיפנהו אל פרפר.

“תודה” אמרה פרפר. “האם –”

“כן?” שאל שמעון אחרי הפסקה קצרה.

פרפר אספה רגליה תחתיה. רק לא דמעות. רק אל תרככי את לבי. פרפר, זה איום. אבל אני מוכרח. ביני לי, פרפר. אינני יכול מקום זה מקיא אותי, כשם שהקיא אלפים, רבבות, מאות אלפים אחרים. חשבתי כי מקומי פה. לא, פרפר, אין לי מקום פה, טוב היה לי לידך. אבל לידך זה פה.

“סבורה אני כי עלי לבקש סליחה על התנהגותי” אמרה פרפר.

“אין אדם מבקש סליחה על היותו אשר הוא” השיב שמעון. “באותו הגיון צריך הייתי גם אני לבקש סליחה על מה שהנני. לא, פרפר. אינני מתרעם עליך. אם מתרעם אני, זה על עצמי. אבל הנה הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות ליצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות.”

פרפר התאמצה לעקוב אחרי דבריו.

“ואתה מפקיר אותנו?” שאלה.

“קצרה ידי מהושיעכם” אמר שמעון. “ומה גם שקשה להושיע אדם על כורחו.”

“אתה מפקיר אותנו” חזרה פרפר,

“אין אני יכול לקחתך אתי” אמר שמעון.

“דואג אתה רק לעצמך” אמרה פרפר.

“הגיעה השעה שמישהו ידאג לי” אמר שמעון. “אם אין אחר, יהיה זה עצמי.” הוא צודק, לעזאזל. הוא מפקיר אותנו, כי אנו הפקרנו אותו. אבל אין אתה יכול ללכת, שמעון, האין אתה אוהב אותי? אני זקוקה לך.

“בכוונה השארתיך לאחרונה” אמר שמעון.

“כן” אמרה פרפר.

“אין אני יכול לקחתך אתי” אמר שמעון. “אין מקומך שם. אַת מִשֶל פה.”

“כן” אמרה פרפר.

“אין אני יכול לקחתך לארץ אחרת” אמר שמעון.

“ובכל זאת” אמרה פרפר. הנה ג’מג’ום יושב פה."

“מוקיון זה” אמר שמעון בחיבה “שייך. אם כי אין הוא מודה בזאת. הוא שייך. אני לא. אינני שייך, גם לך לא.”

“רק לי” השמיעה פרפר קריאת כאב.

“אין אדם יחיד בעולם” ציטט לה שמעון. “מלבדי. פה אני יחיד. גם אתך.”

"אבל, שמעון – "

"פרפר, אולי צריך הייתי להוועץ בך. לא עשיתי זאת, אבל החלטתי. אין את מוסיפה אלא כאב. גם לי וגם לך. סידרתי הכול. עתה אין לך אלא להסתגל. זה לא יהיה כל כך קשה אם לא תביטי לאחור. נסי, פרפר. אולי – חשבי בדבר – אולי כדאי שתינשאי ל –

הוא נאלם. אין אדם משדך את אשתו. ההיתה בדבריו קנאה? שמעון. עוד מלה אחת. הרי היה לי משהו לומר לך, שמעון –

“היי שלום, פרפר.”

צעדו היה חרישי. פרפר שמעה את הדלת בהסגרה.

שמעון! חכה רגע. יש לי דבר חשוב להגיד לך. דבר חשוב מאוד. אני הרה, שמעון. מדוע אין אני קמה ממקומי ורודפת אחריו? עדין לא הרחיק. רק אומר לו זאת, ומיד יחזור. שמעון! שמעון! חזור. אני הרה ואני לבדי. ואני –

לא. לא במחיר כזה. זאת יכולתי להגיד לו מכבר. דרך קלה להחזיק בו, על כורחו. אכן, במקרה אמת הדבר. אבל אתה אינך רוצה להיות פה. אין אתה רוצה בנים פה. אין אתה רוצה אשה פה. אין אתה רוצה את פרפר. גם לא את פרפר.

היה שלום, שמעון. ישמרך האל.

רוח, רוח. תריס דופק, גלגלי מכונית בכביש רטוב. מן הזוויות מגיחה אפלולית. במטבח טיפטפה טיפת מים.

פרפר נרעדה, וניסתה להניע אבר. מאחריה, על הדלפק, עמד בקבוק קוניאק, וכוסית אחת. שמעון הוא ששתה. לא. הכוסית נקיה. שמעון הכין לה קוניאק.

פרפר לגמה. עצוב לי, שמעון. הגיעה עת שתחזור. עוד כוסית. לא עוד אצא בערבים בלעדיך. בלעדיך. והדמעות נצברו, וזלגו לאיטן.

היה ליל קר. ג’מג’ום נצמד אל שיבא. אבל נעשה חם, והוא הזיע מתחת שמיכת הצמר. ניסה להצטודד ממנה, ומצא כי דחקתו לקיר.

“את כל המיטה לקחת לך” התלונן.

“רצונך שאפול לרצפה?” שאלה.

הוא מדד את המיטה לרוחבה בכף ידו, מקצה זרת לקצה אגודל, חילק לשנים, ואמר: “הנה. עד פה חצי. את שוכבת בחצי שלי.”

“אבל אין לי מקום” אמרה.

“אין את צריכה להשתרע” אמר, “ומי אשם לך שיש לך ישבן כזה?”

“דחליל” אמרה שיבא. “אל תטריד. והתכסה. תצטנן.”

"טוב, הסכים. “קרבי אלי. אבל פני את שערך. הוא מדגדג בחוטמי.”

“למה ביקשת ממני שאשאר?” שאלה.

“היה לי קר. ועצוב” אמר. “לא רציתי להשאר לבדי.”

“תמיד תשאר לבדך” אמרה. “אתה רשע.”

“הא?” התרעם ג’מג’ום. “מדוע?”

“כזה אתה. נוהג אתה באנשים בחזירות. תמיד תהיה לבדך.”

הוא נעלב, ושכב מהרהר. רצה להתפייס: “תני לי נשיקה” ביקש.

“לא” אמרה שיבא. “אתה רשע. והתכסה. תצטנן.”

“אז זמרי לי זמר” ביקש.

“לא” אמרה. “אני רוצה לישון. אל תטַרְחֵן.”

“אם תזמרי לי, אשמיע לך יללות כלבלב” הבטיח. הוא התפאר בכשרונו לחקות כלבלבים. כשרונו זה היה ללא עוררים, כי מעולם לא עמד למבחן.

“אבל אי אפשר לזמר בחצות לילה. נפריע לשכנים.”

“אין דבר. זמרי בשקט. זמרי זמר עצוב” ביקש.

“הגד,” אמרה שיבא. “מה לך?”

“לא ידוע. היה לי קר נורא.”

יכולת להדליק את התנור."

“אי אפשר להכניס תנור למיטה” אמר. “וגם שכחת להביא לי נפט.”

היא גירדה בקדקדו. “אין אתה אוהב אותי” אמרה.

“לא” אמר.

“ואת פרפר?”

“ככה-כך.”

“ואת מי אתה אוהב?” שאלה.

“את שמעון” אמר ג’מג’ום.

“כן” אמרה שיבא. “גם אני.”

“ואני חשבתי כי אותי את אוהבת” התלונן ג’מג’ום.

“אל תקנא” אמרה. “שמעון הוא לא בשביל להתעסק.”

“אה,” אמר ג’מג’ום. “אני מקווה שיעבור בשלום.”

“יעבור? לאן?”

“הלילה הוא עובר את הגבול. איזה זמן מחורבן לטייל בחוץ. עוד יקבל נזלת.”

“ובלבד שלא יקבל כדור” אמרה שיבא.

“לא. לא יקבל. הלך עם מומחים. גם נתתי לו בקבוק קוניאק.”

“יפה מצדך” לעגה שיבא. “אבל מה פתאום עבר?”

“רצה לעבור, ועובר. יקחנו השד. אכזַבנו.” הוא נאנח. “אדם אחד היה בינינו, ועתה גם הוא ברח. איזה לילה מחורבן בחר.”

“ברח?”

“מי יודע. אבל בלילה כזה אין סכנה.”

“ולא יחזור?”

“לא יודע” אמר ג’מג’ום. “אני מודאג.”

“אה” אמרה שיבא. עתה הבינה. “רוצה נשיקה?”

“אולי מוטב לי שאעשן?” שאל.

“לא במיטה” אמרה שיבא. “תסריח את האויר. מוטב נשיקה.”

שמעון שיקר לפרפר כשאמר לה כי ממנה הוא נפרד אחרונה. לולא עשה כן היה נודע לה מראש על החלטתו, ובכך לא רצה. פרידה תקל ככל שתקצר.

מדירתו הלך אל ראשל.

“ראשל” אמר לה. “אני יוצא מפה.”

“לאן?” שאלה ראשל.

“לצד האחר” אמר שמעון.

ראשל נבהלה. “וזה הכול בגלל אותה סוררת” מלמלה.

“לא, ראשל” אמר שמעון. “אין זה כך. אין לי מקום פה. מקום זה איננו בשבילי. אינני יכול לחיות פה.”

“אל תלך” אמרה ראשל. “עוד יהיה טוב גם פה.”

“לא” אמר שמעון. “לא לי. צר לי. אבל אין לי פה מקום.”

“ובשביל זה” אמרה ראשל, “היה צריך מרדכי ליהרג. ובשביל זה נתן יחזקאל מיטב שנותיו. ולאחי אין פה מקום.”

“אין דבר” אמר שמעון. “גדולה הארץ, ואני לא ארחק. עוד אבוא לבקר פה. יש דרכים להתראות, ראשל. אל תבכי. עוד נתראה. סימן רע הוא כשבוכים בצאת אדם לדרך.”

ראשל נשקה לו. שמעון החליק על שערה המכסיף.

“איך תעבור?” שאלה ראשל.

“יש דרך” אמר שמעון. “אין זה קשה. להתראות.”

“ישמרך האל” אמרה ראשל.

בצאתו זלגו עיניו דמעות. הוא מיהר אל ג’מג’ום.

“אני עובר את הגבול” אמר שמעון.

“וכי מה?” שעל ג’מג’ום. “קיבלת מכתב מדודך?”

“לא” אמר שמעון. “אני יוצא מפה. עוקר מפה. לתמיד.”

הדברים היו מוחלטים. לא היה מקום להניא את שמעון. ג’מג’ום ידע זאת. אבל שמעון הן יכול לחזור. צריך להטעינו מטען של מחשבות. ג’מג’ום חירף את עצמו בלבו. במידה רבה אשם הוא בהחלטה זאת. אם איבד שמעון כל תקוה, האין זה במידה רבה עקב ביקורתו החריפה שלו על כל הנעשה פה? ג’מג’ום חשב בחפזון.

“אין בך אומץ לב מיוחד” אמר ג’מג’ום.

“צריך גם לדעת להיסוג” אמר שמעון.

“אבל אתה מעולם לא התקפת” אמר ג’מג’ום. “מהלך אתה פה ומחכה שהדברים ייעשו לפי טעמך, ואתה עצמך אינך נוקף אצבע לשנות את פני הדברים. מדוע, חושב אתה, צריכים לעשות כרצונך, כשאתה עצמך אינך עושה דבר?”

“ומה היה עלי לעשות” שאל שמעון. “כשאין גם במה לעשות?”

“אדם יכול לעשות הרבה.”

“ומה עשית אתה?” שאל שמעון.

“אין אני אומר להתפאר לפניך. וגם אין זה משנה כלום. אני נושא באחריות למעשי או לחוסר מעשי, ואין אני מחכה שישתנו דברים בלי השתדלותי.”

“הרי ציירתי להם” אמר שמעון. “אבל למי? אין הם צריכים את ציורי. אתה טועה, ג’מג’ום. אין לך חומר להקים ממנו עם. לא פה. שם אולי כן.”

“אם אתה ושכמוך יברחו, אין חומר” אמר ג’מג’ום. “אבל יש חומר. עוד תראה. כבר עתה מצפצפים תעלולים אלה לחן אחר. הם עוד יקימו תרבות משלהם. ואז יכירו ביחודם. כבר עתה מכירים הם בכך. הם יהיו עם. אולי אחרי מותי. אבל הנה: כל עוד נעליים ברגליך, דוש קוצים ופנה שביל לדור הבא אחריך.”

“ג’מג’ום” אמר שמעון. “שוב אין אתה ילד. אינני יודע איך מזווג אתה את שאיפותיך הפרטיות עם האידיאלים שלך. אני – נואש. עוד שנים רבות לא אוכל לחכות. תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים. הבשבילם אקריב את חיי? בגלל שמא ואולי?”

“ובשבילך?”

“בקצב זה, אם יבוא עתידם, אני כבר לא אראנו. אבל אני אתמצא גם בצד האחר. שם לפחות יהיה לי הווה.”

ג’מג’ום חיכך בחזהו. איש זה מנפץ את אליליו. “עמוד” אמר ג’מג’ום. “דוקא שם. בדיעבד, רעיון לא רע הוא שתעבור לשם. אפס כי גם שם לא תמצא מנוחה. אין אתה האדם המסתגל לתנאים. אתה מאותם הצריכים לסגל את התנאים לעצמם. פה לא יכולת לפעול. האין זאת? זה גם מובן. כשכולאים רוח היא מתעפשת. רוח צריכה מרחב. צא למרחב. מצוין. ואולי שם תוכל להקים משהו, אולי עד שהשלטון יהיה מוכן לשתף פעולה. אולי בעזרתך יקום המרד האידיאולוגי, עם מטרה ברורה. מי יודע אם לא תחזור הנה יום אחד בלי כל מעבר-גבול.”

שמעון חייך חיוך עגום. אבל ג’מג’ום לא חדל.

“אין אני יודע אם לא יימצאו לך מסייעים רבים שם. אני שומע כי אין רוח הבריות נוחה ממצבם. הנה אתה אין דעתך נוחה מאתנו. ניחא. הולכים אנו אחרי מהגרים כבהמות בבקעה. מסכים. חושב אתה כי לא לך לטפל בנו. בנתי. ובכן, נסה את אחיך שם. הרי יש בידך להציע הרבה, אולי אז יראו אור גם אלה שפה. לא אולי, ודאי. עתה כבולים הם ומצומצמים. פתח להם את הגבול.”

שמעון לא התלהב. “אל תשיב לי עתה” אמר ג’מג’ום. “הרי הולך אתה, בין כך ובין כך. ראה תראה. משם תשיב לי.”

שמעון הביט בו בעצב. “ג’מג’ום” אמר. “מצבך יהיה נורא אם בעוד חמש שנים תגיע למסקנות אשר להן הגעתי עתה.”

“רבים נהרגו במלחמה” אמר ג’מג’ום. “אין ההפסד גדול אם יאבד עוד אחד, באכזבה. כבר אוכזבתי הרבה, שמעון. מתרגלים גם לזה.” הוא שתק רגע. “ומה יהיה על פרפר?” שאל.

לשאלה זאת ציפה שמעון. “אינני יודע” אמר. “אולי אתה רוצה לדאוג לה?”

“חבל” אמר ג’מג’ום. “היא אוהבת אותך מאוד. חרף כל מה שעשתה, אני יודע.”

כן, חשב שמעון. אתה יודע אותה יותר ממני. הוא שתק.

ג’מג’ום מצא כי לא יוכל לדבר עוד.

“מכמה אנשים נפרדתי בכתב” אמר שמעון. “הנה המכתבים. עתה אפשר לשלוח אותם. אבל מוטב שתחכה כמה ימים, ו – אל תזנח את פרפר.”

כשלחץ את ידו רצה ג’מג’ום לנשק לו, אבל פני שמעון היו כמסכה קפואה.

יומיים אחרי כן טילפנה שיבא אל פרפר. השמעה פרפר משהו על שמעון? “לא” אמרה פרפר. “אולי” הציעה שיבא “תגשי אל ג’מג’ום?” “למה?” שאלה פרפר. “אינני יודעת” אמרה שיבא. “נדמה לי שהוא חולה.”

“ואני למה? האם רופאה אני?” התרעמה פרפר. והנה עלה בדעתה כי אפשר שהלה יודע על מקום הימצאו של שמעון (ראשל ואליהו לא ידעו.)

“טוב” אמרה פרפר. “אגש אליו.”

ג’מג’ום לא היה חולה. פרוע היה כתמיד, אבל אולי יותר מפוזר.

במשך יומיים אלה הירהר הרבה, ומתוך הירהוריו עלתה בו חימה עליה. אבל כשבאה, וראה את פניה, ריחם עליה.

“היודע אתה איה שמעון?” שאלה. בהשפעתו היתה מדקדקת בדיבור, אבל כמעט רק בדברה אליו.

“לא קיבלתי כל ידיעה” אמר ג’מג’ום. “אבל אין ספק כי עבר בשלום.”

“ולא יכולת להשפיע עליו שישאר?”

“לא” אמר ג’מג’ום ונאנח. הוא לא ידע אם להתנצל או לנחם.

“האם ניסית?”

“כן, ניסיתי ללא הועיל. ואת – ניסית?”

“מובן. ומה חשבת? אולי אתה חושב כי רציתי שילך?”

“פרפר, אין אני נוטה לפוסט מורטם, טפו, טפו, טפו, אבל תודי כי אפשר היה לפרש את התנהגותך פירושים שונים.”

“כן” אמרה פרפר בליאות. “אין זה משנה כלום עתה. היתה לי כוונה.”

“בלי ספק” אמר ג’מג’ום.

“היתה לי כוונה ביחס אליו” אמרה פרפר.

“ודאי” אמר ג’מג’ום.

“כן” אמרה פרפר. “רציתי לקרבו אל בני-אדם. רציתי להוציאו מתוך בדידותו. רציתי לעשותו אחד משלנו.”

“וזה מתוך אלטרואיזם גמור” אמר ג’מג’ום.

“חדל” צעקה פרפר.

שניהם שתקו כמה רגעים.

“ואין אתה יכול לחשוד בי בכל כוונה אחרת” אמרה פרפר. “פחות מבכל זמן אחר יכולתי לרצות להפרד ממנו. אני הרה.”

עיני ג’מג’ום רחבו. “ולא הגדת לו?”

“כי ראיתי שכבר החליט.”

“כן” מלמל ג’מג’ום. “שמעתי כי נשים הרות הן קפריזיות.”

“מה?” שאלה פרפר.

“שום דבר. ועתה נעשית הבעיה כפולה. הנה גם אַת, וגם העתיד להוולד. נדבר בגלוי, פרפר. היש לך אמצעים?”

“כן, הוא השאיר לי הרבה. אליהו כבר הודיע לי. אבל אני לבדי. זה איום. בכל הדירה רק אני. מימי לא שמחתי כך ללכת לעבודה. הסבור אתה כי יחזור?”

“אם יוודע לו שהוא אב. ודאי יחזור.”

“לא, לא לכך התכוונתי. האם יחזור מעצמו?”

“כן, פרפר. אני יודע למה התכוונת. האם יחזור אל פרפר, לא אל בנו או בתו, אלא אל פרפר. אולי.”

“אין זה חטא לאהוב אדם” אמרה פרפר.

“אינני יודע” אמר ג’מג’ום. “אם משום שאת אוהבת אותו עליו לסטות מאורחו. אפשר מאוד שאהבתך היא חטא. אם לדעתו אין מקומו פה, ורק בגללך ישב פה, הרי זה אגוטיזם טהור מצדך.”

“אבל מקומו פה” קראה פרפר. “מקומו פה.”

“משום שאת פה?”

“הנח. וכי לא פה גדל? וכי לא פה עברה עליו ילדותו?”

“פה?” שאל ג’מג’ום. “פה זה השתנה הרבה. ה’פה' שבו גדל כבר איננו.”

“חדל מזה” אמרה פרפר. “הוא יחזור. אין לו מקום אחר. אין לו אשה אחרת. ולא יהיה לו בית אחר. רוח רעה היא העוברת במקום. אבל המקום מקומו. אותה שמש היא שזרחה עליו כאז, ואותו גשם הוא שירד כאז. אנשים באים, אנשים הולכים, המקום איננו משתנה, גם אם יחפרוהו לתהומות וגם אם יקימו עליו מגדלים. הוא יחזור. שמעון יחזור הנה, כי פרפר מחכה לו.”

“הלואי” אמר ג’מג’ום. “ולו יחזור אל אנשים אחרים. הצעתי לו דרך לשנותם, אולי ילך בה. ואולי ישתנו האנשים גם בלי עזרתו, אני מקוה כי ישתנו. הם מוכרחים לשוב אל עצמם. אין אדם יכול להתקיים אלא את קיומו שלו. ואז ימצא שמעון את מקומו פה. את יודעת, פרפר, אם דרושה לי דוגמה בולטת להוכיח כי מדינה זאת כמו שהיא לא תצלח, הרי זה שמעון. אם לאדם כזה אין מקום פה, אין זאת כי המדינה אינה יכולה לצפות לעתיד, כי שמעון הוא העתיד. הנה, משום כך ברור לי כי המקום ישתנה, שיהיה מותאם לשמעונים.”

“אתה עם הכללותיך” הניעה פרפר ידה בקוצר רוח. “אין לך סבלנות לפרטים. פרטים זה אני. זה אנחנו. שמעונים, אחד הוא לי. הרה אני, ואני לבדי. כן, עתה כולכם מוכנים לדאוג לילד, גם אתה, גם אבא, גם ראשל. ואולי גם משפחתו שמעבר לגבול. לשמעון אין איש דואג. הכול מחבבים אותו, ואין איש מוכן לעזור לו. אתה, אתה יותר מכולם יכולת לעזור לו להתמצא פה. אבל מרוב הכללות אין אתה רואה פרט. שמעון הוא פרט. אין זה לפי כבודך לטפל בו, והוא מוכרח לעקור מביתו.”

“אין את מדבר בהגיון, פרפר” אמר ג’מג’ום. “מעולם לא הצלחתי ללמדך תורה זאת. אבל אל תדאגי, כך או כך, הוא ישוב.”

לרגלי גבעה יבב תן, ומיד ענתה לו מעברים מקהלת תנים. לא הרחק משם על האדמה הלחה שכב שמעון, מת.

 

בשולי הספר    🔗

מחתימת הספר (בפעם השלישית) ועד הדפסתו עברו חדשים רבים. ובינתיים הספיקו לקרוא בו רבים, וזכה המחבר לדברי ביקורת בעוד סיפק בידו לתקן את ספרו. תודתי נתונה בזה למעירים, בין חרדו על היצירה ובין חרדו ממנה. רבים סייעו בידי, מי בכה ומי בכה, ותקוותי כי לא יאוכזבו מן התוצאה. היו גם שהפריעו לי, סבורני כי רובם בלי דעת, ויסלחו נא לי אם נהגתי בהם בקוצר-רוח. גם אבקש בזה את סליחתם של מי שעצותיהם לא קיבלתי.

כי יש דברים שלא יכולתי לוותר עליהם:

א. הלשון. עלו שאלות לשוניות אחדות, והן –

1. בחירת מונחים. גיבור הרומאן לא היה קשור בכמה מושגים אשר לגבי, ולגבי קוראי, אולי נקבעו כמושכלים ראשונים מילדות. בשביל שאוכל, ויוכל הקורא, לעקוב ביתר קלות אחר תגובותיו ויחסיו של הגיבור, נמנעתי מהשתמש במונחים אשר השימוש בהם מגוון דעה מוקדמת או מסקניות לגבי שאלות שבהן ראה שמעון את עצמו חופשי לחקור מחדש.

2. בכמה מקומות נזקקתי לסגנון מדויק. אני מניח עתה את יחסי האישי לאמנות השירה, ורק אשאל את הקורא: לו נקטתי לשון דמאגוגית בתארי את מבוכת הגיבור, ההייתי מסייע להבהרת המבוכה?

בקשר לכך תורשה נא לי הערה כללית: לכאורה צריך להיות ברור כי ספר עברי קוראיו יהיו יודעי עברית. בימים קדמונים היה נהוג שיכתוב הסופר לחכמים, ועמי-הארצות ממילא משבחים מה שנראה לנכונים. בימינו דומני כי פשה המנהג שיכתוב הסופר לעמי-הארצות, והנבונים נכנעים לקול ההמון.

3. לפיכך אם יבוא מי בטענה כי מרסתי דברים, טענתו טענה. אבל אם יבוא מי ויטען כי בכותבי לא השגחתי בקורא שאין לשונו עברית, יטען לקורא.

ב. נשאלתי מה מידת האמת ברומאן זה, ויש להניח כי שאלה זאת תוסיף ותישאל. כלומר: “המצאת אדם כזה וכזה. והוא מעלה בעיה. יכולת להמציא יצור בעל שלוש רגליים. כלום גם אז היית מטריד את הקוראים בבעייתו?”

את התשובה על כך השיב מי שנפגע מן הספר בגלל הדמיון הרב בינו לבין שמעון צהמארא (דרך אגב, איש זה, כפרט, כמעט שלא הכרתי לפני כן.) אם כי הכללתי כמה אנשים ומאורעות המתוארים פה, אפשר להתיחס לדברים כאל אמת, מאחר שלא איכפת אם פרט מסוים שונה בכוונה, או גם מתוך אי-ידיעה או רשלנות, כשם שברור כי אין יחס הקורא לתורת ישו משתנה אם נולד הנוצרי בשנת 1- או בשנת 4- או 4+ לספירת הנוצרים. כמו כן אין זאת פרשת חיים מלאה, שהרי על פרטים רבים חייב הייתי לוותר. יכול אני רק לקוות כי במקום שבחרתי בחרתי במה שנוגע לענין, ובמקום ששיניתי אין בשינוי להעלים את האמת היסודית.

צריך גם לזכור כי ספר זה הוא רומאן, ואין הוא רפורטאז' או טראקטאט חברתי. הכותב רומאן לא רק רשאי אלא גם חייב להפעיל את דמיונו בגבולות אמיתו שלו.

ג. היש לאָמן (שהרי שמעון צייר היה) להתחבט בבעיות חברתיות? האין הוא, בעצם אופיו, מסתגר, כזה הבורח מחברת בני האדם?

אשיב בציטאטה מתוך הספר “תולדות האמנות בעולם” מאת שלדון צ’יני:

“מדוע בין כל הארצות המאוכלסות היו דוקא שני עמקי נהרות אלה המקור להמצאה ולהכרה אסתטית קיימת – – – פני הארץ, הקרקע הדשנה, שפע מימיה ואור החמה הזן הקלו על פיתוח גידול-המקנה ועבודת-האדמה, המריצו חשיבה קיבוצית ואירגון חברתי, וסיפקו עודף פנאי מחוץ לעבודה, שזהו עיקר לגבי יצירה אמנותית” (עמ' 37).

סבורני כי ספרי זה עצמו מוכיח דיו את ההשפעה ההדדית שבין היוצר לסביבתו. ונשארת השאלה: קיבוץ אנשים שאין בו מקום לשמעונים – מה תקוותו?

1951 מ"ש