1951

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.1.1971

“אותו קיבוץ של אנשים שאין בו מקום לשמעונים – מה תקוותו?” שואל מידד שיף בשולי ספרו, ומחווה דיעה על גיבורו, שמעון צהמארא, לאחר שהלה החליט, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, לעקור מתל־אביב ולעבור את הגבול, לביירות כנראה, אל בית הורי אימו.

מיהו שמעון צהמארא?

הוא נולד ב־1920 בדמשק, בן לסוחר יהודי לבאנטיני ואישה מרונית ילידת ביירות. אימו מתה בלידתה אותו והוא גדל בתל־אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. הוא צמח בשנות המנדט, למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר, בילה בפאריס ובלונדון, חזר לתל־אביב ועסק במסחר בשנות מלחמת העולם השנייה. שמר על קשרים עם משפחת אימו, עם דודו ז’ורז', פקיד גבוה בממשלת המנדט בירושלים, ערבי־נוצרי. ביקר בביירות, בדמשק, בעבר־הירדן. אהב בחורה יהודייה בשם פרפר, קנה לו חבר־בנפש בשם ג’ומג’ום. נאסר ועונה על ידי הש"י באביב 1948, שוחרר, התגייס לצבא הישראלי בשם בדוי, שירת כאפסנאי. לאחר המחלמה שוחרר משירותו ובתוך שנה־שנתיים הבין שאין לו מקום בישראל, ושגם תרבות מקורית לא תקום כאן, ונמלט אל הגבול, לצד השני.

ומיהו ג’ומג’ום?

ג’ומג’ום הוא גיבורו השני של הרומן. שמו אינו אלא כינויו, על שום שדיקלם בכיתה: “ברכות אביך גברו על ברכות הוריי, עד תאוות גבעות עולם, תהיה לראש יוסף ולג’מג’ומת [במקור: ולקודקוד] נזיר אחיו.” (עמ' 205).

ג’ומג’ום (כמידד שיף עצמו, יליד ראשון־לציון) הוא בן מושבה בסביבת תל־אביב, שהיא “ארץ מוצא הג’ומג’ומים” (עמ' 297). הוא אדם בוהמי, מרדן, מוזר, דובר עברית נמלצת שהיא בעיניו כגמגום, כדבריו: “הנה את העברית שמו לפי, ונכבלתי בה. בנערותי לא היו לי ספרים לקריאה. בבחרותי הייתי ללעג. ובבגרותי אין מוצא לנטיותיי הטבעיות, איך לא אצר על כי הוליכוני שולל?” (עמ' 236) – וכל־כולו מזיגת יסוד מקומי – “צבר” ובן־מושבה, והשקפה עברית (שנתכנתה גם “כנענית”): “בכל רחבי ארצי,” אומר ג’ומג’ום, “יש רק קומץ קטן של בני אדם אשר בהם תקוותי… דווקא הציונים הם שהחלו במלאכה, אם כי אין אני סבור כי ראו את שרואה אני. חובתי היא להגן על יסוד העם החדש, העם שיהיה שלי, ואם הוא (העם) בצד הציוני, בהכרח גם אני נמצא בצד זה.” – “למי אתה מתכוון בדיוק?” שואל אותו שמעון, – “הלשון העברית ומה שמסביבה,” מגדיר ג’ומג’ום. “אני מוכרח להיות איתם.” (עמ' 239).

השקפה זו, הדומה בעיקרה לזו של יונתן רטוש, “אבי הכנענים”, היא שמביאה את ג’ומג’ום להחלטה לקחת חלק במלחמת 1948, לא מפני הזדהותו עם ההשקפה היהודית־הציונית, אלא משום שבצד הזה הוא רואה את הסיכוי הממשי היחיד להקמתו של העם העברי החדש. ושמעון יודע: “הוא רוצה ליצור משהו שאהיה, או שאוכל להיות, שייך לו.” (עמ' 237).

“שמעון צהמארא” הינו רומאן מעניין מאוד ומאלף להבנתה של תקופה. שני נוכרים נפגשים בו על אדמת־מולדתם. שמעון, בן־התערובת, אינו מסכים עם החינוך הציוני. הוא דוחה את הפולחן היהודי, ומעריץ את הפולחן הישראלי, של בני אפרים. על כך מאשימים אותו מוריו שיש לו רעיונות נאציים (עמ' 54). הוא דוחה את הסתגרנות של תל־אביב, המבטלת את עורפה היבשתי, וכבר בוויכוח עם סטודנטים ערביים בפאריז ב־1936 הוא שומע את ההגדרה של “מסע הצלב היהודי” והשוואות בין מסעי־הצלב לתנועה הציונית.

לא בביירות, לא בלונדון ולא בפאריס מוצא צהמארא מקום לעצמו. בשובו לתל־אביב, ב־1937, הוא אומר: “ראיתי את היהודים הבאים לפאריז. להם קל הדבר. גם כשהם מבוגרים ממני, הם זרים בכל מקום, והחליפו ניכר בניכר. אני לא כך, אני נוכרי בביתי.” (עמ' 83). מעניין כי ההרגשה “להימצא בגלות בתוך ארצי” חוזרת בתוקף רב בשיריהם ובדבריהם של משוררים ערביים־ישראליים.

שמעון חש בזרות שבין שני העמים. הקשר היחיד הוא הארוטי: “זה היה השטח בו נפגשו יהודים וערבים… המצע המשותף של האנושות: המצע עצמו.” (עמ' 101). גורלו של שמעון קשור במנדט הבריטי, בתערובת הלאומים, והוא “נחרד מפני ההכרה כי זאת אפשרית רק בחסדי הבריטים, כי אך יפנו הללו את עורפיהם וכבר תהיה יד איש בצוואר רעו.” (עמ' 87). והוא יודע: בקרוב תקום המדינה, והיא ה“מולך” החדש, המשעבד את האדם, ולעומתה ימי המנדט כגן־עדן הם: לאנארכיסטים, לאינדיווידואליסטים ולבני־תערובת.

אך לא רק שמעון. גם ג’ומג’ום חש עצמו “נוכרי אני במולדתי, כי באו זרים וזרוה לי.” (עמ' 236). הרגשת הניכר של גו’מג’ום, בן־המושבה, באה מכך שהנה גלי ההגירה היהודית שוטפים מדי פעם את ניצניו של מה שנראה בעיניו העם העברי החדש, זה העם שמעבר לגדרי הציונות והדת, ורק בו יש מקום גם לשמעונים. מלחמת 1948 אינה מלחמתו של ג’ומג’ום: “יאניצ’ארים אלה יילחמו את מלחמות היהודים, ויישארו יאניצ’ארים כי זה רצון היהודים. יש לנו נוער, והוא יילחם, ויישארו לודרים – אותם שיישארו.” (עמ' 245).

כך גם השקפתו של שמעון: “תחילה, הימים בהם היה כל אור זורח ממזרח אירופה, היה בין היהודים בוז כללי, מהול ברגשי פטרונות, כלפי ה’צברים‘….משהו בין ‘פרֵנק’ ל’גוי’. בין מאי 1947 לדצמבר 1947 הפך היחס כליל, והיה לחנופה כללית, מהולה בפחד.” (עמ' 316). ואולם, “ידי עשיו למוח יעקב”: גם דור זה נתפצל בין הכוחות המפלגתיים היהודיים־ציוניים, ונעשה יצירת כלאיים צולעת בשתי רגליה.

דחיית גלי ההגירה בשנים הראשונות למדינה מומחשת בשיחת שני איכרים במושבתו של ג’ומג’ום.

אומר האחד: “אה, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד… הנשארו בחיים? ואיה בניהם? ואתה מביא לי כיני־אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?” – אומר השני: “מה אתה מיילל? הלכו, וחסל. ואת הביזה לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה אינם כיני־אדם, רק מסריחים הם. צרך ללמד אותם לעבוד ולא לגנוב ולדבר עברית ויהיו כמו בני־אדם אחרים.” – אומר הראשון: “את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה. במה היו הפלאחים גרועים מאלה הבריות? ואללה, חראם.” (עמ' 302).

באותו ביקור במושבה לוקח ג’מג’ום את שמעון לבית הקברות הישן. משתרע ג’מג’ום על ספסל ונרדם: “איש זה שוכב בחיק אבותיו… מרדן זה – ראה כמה הוא קשור. שמעון איננו מרדן, כי אין לו במה למרוד.” (עמ' 299).

ביצירות סופרי “דור הפלמ”ח", מאותה תקופה, הערבי הוא “בעייה מוסרית” לאדם הישראלי. מתחבטים, והורגים… שמעון אינו רק בעייה, הוא אדם. הוא הקיום־יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי אפשרי: “יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים.” (עמ' 249).

היש בינינו מקום לשמעונים? – הקורא של היום יצחק: ברור שלא. המצב רק הולך ונעשה גרוע יותר עם הקפדת הדתיים לשמור בחוק־המדינה על טהרת הגזע היהודי, ובייחוד לאחר החקיקה בכנסת בשאלה “מיהו יהודי?” – כי סתגרנות עדתית־דתית הולכת בד ־בבד עם לאומנות שתלטנית ועם העמקת הקרע בין שני העמים.

השאלה כיום היא יותר אלמנטארית – היש מקום לג’ומג’ומים? בספרות העברית הצעירה נעשתה דמות הערבי לסיוט: לא השמעונים רצים אל הגבול, אלא הג’ומג’ומים, ולא תמיד כדי להילחם ולהתנחל, לפעמים גם כדי להתאבד.

* מידד שיף: “שמעון צהמארא”. רומן. הוצאת ספרים נ. טברסקי. תל־אביב. תשי"ב, נובמבר 1951. 334 עמ'.

אהוד, הערה מאוחרת: מעניין מה היה גורלו של שמעון צהמארא בביירות, לאור הקורות בלבנון מאז שנת 1951. דומה כי אילו היה נשאר בישראל, היה קיומו מובטח וגם פורה יותר.