הַנְּפָשׁוֹת 🔗
מתתיהו
חנה (אשתו)
יוחנן
שמעון
יהודה בניהם
אליעזר
יונתן
דבורה
שומר א'
שומר ב'
שומר ג'
שומר ד'
מערכה א 🔗
אכסדרה ארוכה ליד ביתו של מתתיהו בעיר מודעית. ממולה שדרות עצי הגן. העצים שונים: תאנות, זיתים, תמרים, ברושים. על ירק העשב אצל האכסדרה שוכבים יוחנן, שמעון, אליעזר. יהודה שוכב מעט מרוחק מאחיו ומסתכל בפני השמש השוקעת. על האכסדרה יושבת על כסא האם חנה וטֹוָה בפלך. סמוכים לרגליה ונשענים עליהן שוכבים יונתן ודבורה הקטנים.
חנה: (טֹוה ומשוררת):
שֶׁמֶשׁ עֶלְיוֹן לְמַעֲרָב רַד
דִּמְדּוּם עֲרְבַּיִם בָּא;
שׁוֹקֵט דּוּמָם עוֹלַם יָהּ,
מֶלֶךְ עֲדֵי עַד.
שַׁמָּה שָׁמָּה עַל הַרְרֵי עַד,
אוֹיֵב מֵרָחוֹק בָּא;
אֲבֵלָה, עֲגוּמָה אֶרֶץ יָהּ,
וְאֵין מֵרִים יָד.
אוֹכֵל, מוֹצֵץ אוֹיֵּב הַלְּשַׁד
פּוֹשֵׁט בְּעִיר וּכְפָר;
וְאֵין מֶלֶךּ וְאֵין שָׂר
וַאֲנִי טוָֹה לַבַּד…
(משנה את הקול)
בַּד, בַּד, לִילָדַי הַקְּטַנְטַנִּים,
לְמַלְאָכַי, לְשִּנְאַנִּים,
מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן הֵם, } שנית
קְדוֹשֵׁי עֲמִּי הֵם. } שנית
(יונתן ודבורה עוזרים לאמם בשיר. נשמעת גם שירת יתר האחים).
חנה (משוררת):
בַּד, בַּד לְיוֹנָתָן הַקָּטָן
וּלְיוֹחָנָן הָרַעֲנָן (הרענן)
וְלֶאֱלִיעֶזֶר הַנֵּזֶּר
וּלְשִׁמְעוֹן הָרִמּוֹן (הרמון)
וְלִיהוּדָה –– –– ––
מי יגיד מה ליהודה?
דבורה: וליהודה – עטרת חמודה!
אחדים (מוחאים כף): וליהודה – עטרת חמודה.
דבורה (בענוה): ולדבורה? –
יהודה: ולדבורה שם גבורה!
כלם (מוחאים כף): ולדבורה – שם גבורה!
(מתרוממים לאט לאט ממקומותיהם ורוקדים ושרים בעגול):
כֵּן, כֵּן, דְּבוֹרָה, דְבוֹרָה הַגִּיבּוֹרָה,
עַל הַר תָּבוֹר עִם בָּרָק,
נִיצְּחָה אוֹיֵב עָצוּם, חָזָק,
אֶת סִיסְרָא, אֶת סִיסְרָא,
דְּבוֹרָה, דְּבוֹרָה, הַגִּבּוֹרָה,
יְשׁוּעָה לָנוּ בִּשְׂרָה…
שמעון: ואני אומר שגם ליהודה נאה שם גבור.
יוחנן: מפני מה ליהודה?
שמעון: מפני מעשה חילון של היום.
חנה: שוב מעשה בחילון, – מה היה היום?
יהודה: הלא תדעי, אמא, את השקץ היוני הזה. הוא נכנס היום אל גננו – וישר אל התמר אשר בקצה השדרה. התחיל עולה ואוחז בסנסיני התמר, עולה ועולה עד הצמרת. אני אמרתי לו: חילון, רד! רד! הגן לא שלך הוא, התמרים לא שלך הם, – והוא עשה את שלו. אני מתחיל עולה אחריו, מושך בבגדו למטה, למטה. והוא – בהיותו למעלה ממני, בעט בי ברגלו אחת ושתים: יהודי! ארור! – קרא אלי. מה עשיתי אנכי? נתמלאתי כעס ואחזתי ברגלו האחת, שבעט בה, ומשוך, ומשוך, את חילון – עד הקרקע!
כלם: הידד!
יונתן: (מראה בידיו): ומשוך, ומשוך, ככה! ככה!
חנה: ומה היה בסוף?
יהודה: מה היה? כמעט ששברתי את רגלו.
יונתן (כנ"ל): ככה – לשתים?
יהודה: הוא שכב על הארץ בלי כח, ואנכי השתטחתי עליו ואחזתי בסנטרו כך, עד שכמעט התפוררו כל המלתעות שלו.
כלם (בצחוק): הידד!
שמעון: כמו שעשה דוד לארי ולדב, כשאחז בזקנם?
יהודה: כמו דוד!
יונתן: הגם לחילן יש זקן?
יהודה: לא, יונתן. לחילון סנטר חלק ואני זעזעתי את הסנטר שלו.
חנה: ומה היה סוף הדבר?
יהודה: בסוף – בכה ונשק את ידי והתחנן לפני שאשלח אותו לחפשי – ושלחתי אותו.
כלם: הידד, יהודה הגבור!
חנה: אבל האם לא טוב לך, יהודה, להמנע מריב?
יהודה: מריב עם חילון? מה לו ולגננו? למה הוא בא אלינו יום יום?
חנה: האינך יודע, כי הוא בן שכננו. אביו יושב לא רחוק מאתנו בבית אשר מעבר הרחוב.
יוחנן: אני יודע. אביו גר בביתו של ידעיה המת, ואינו נותן לבני ידעיה לרשת את נחלת אביהם הגדולה.
שמעון: אומרים שהוא הרג את ידעיה. הוא רצח וירש.
אליעזר: הלא הוא שר של היונים ועושה כל מה שהוא רוצה. אומרים, שהוא יהרג עוד ועוד.
חנה: שטויות, ילדים. מי שם דברים כאלה בפיכם? היונים לא יהרגו את היהודים.
יהודה: גם אני אומר: לא! היונים לא יהרגו אותנו. (בהחלטה) אמא, אני הולך מזה ואשוב אחרי כן (הולך).
(דממה)
דבורה: (מתוך מחשבה): אמא, איה הר תבור אשר שם נלחמה דבורה?
חנה: לא חוק מהרי אפרים, בתי.
דבורה: אצל אלון בצעננים?
חנה: לא, חמדתי. אלון בצעננים מן הצד הוא. לשם הלכה משפחת חבר להסתר מפני המלחמה. פחדנים היו בני חבר.
יונתן: ואיה ארץ יון – אצל הר תבור?
חנה: לא, בן זקונים שלי. ארץ יון רחוק מאד מאד. לא בארץ ישראל היא.
יונתן: ומה עושים פה היונים?
חנה: אנשים רעים הם. הם רוצים לקחת את אשר לנו.
יוחנן: והם באים אל גננו וגוזלים ושודדים.
שמעון: והם מעמידים אלילים בערינו, צלמי עץ ואבן, ואומרים לנו: השתחוו להם!
אליעזר: ונעריהם מתגרים בנו.
שמעון: היונים הם עם נורא.
דבורה: נורא, נורא, אמי. נורא היה הספור, שספר לנו אבא אתמול על חנה ושבעת בּניה: אחד, אחד הלכו הילדים למות, גם הקטן שבהם היה חזק מאד, מאד. בשום אפן לא השתחוו לפסל. יותר טוב למות – אמרו – והושיטו את צוארם.
חנה: כמה אמץ היה בלבם. כמה אהבה לעמם ולאלהים.
דבורה: יונתן בכה אתמול כל כך, וגם אני לא יכלתי להתאפק. אמא, לא יכלתי…
יוחנן: גם קולו של אבא נשמע מתוך דמעות, והוא רעד מאד…
שמעון: רק יהודה ישב והקשיב לספור בדומיה.
דבורה: כן, רק יהודה ישב והקשיב והקשיב, ועיניו הביטו לנגד, לנגד, כאלו חלם על דבר מה.
אליעזר: היש עתה גבורים כאלה, כבני חנה?
דבורה: (בהתרפקות, מביטה בעיני אמה): ואת, אמא, את היית דומה לחנה?…
(דממה קצרה)
יוחנן: אבא אמר לנו, שאלו גדלו בני חנה היו מביאים ישועה לעמנו.
חנה: (בהתעוררות) ודאי, שאלו גדלו הילדים הנפלאים של חנה היו מגרשים את האויב באמץ לבם! הם היו עוברים בעם ואוספים מחנות מחנות של גבורים להלחם בעד ארצנו, ואלהים היה מושיע אותם. תמיד היה אלהים עם גבורי ישראל הגדולים…
(דממה).
דבורה: היש אצלנו הרבה יונים?
חנה: (באנחה): יש הרבה מהם בכל רחוב.
דבורה: מאימתי באו הנה? ההיו בארצנו גם בימי דבורה?
חנה: לא, בתי. בימים הטובים ההם לא ישבו היונים בארצנו. אז היתה הארץ שלנו וטוב היה לנו מאד. בעמנו היו גבורים גדולים וחזקים, שהכו תמיד את אויבינו. היו דבורה, ברק, גדעון, שמשון הגבור; ומלכים גדולים היו בעמנו וצבא אב היה להם. ובעת מלחמה היו תוקעים בחצוצרות ואוספים את כל המחנות מכל הערים לצאת למלחמה עם האויב, ונס האויכ לפנינו בשבע דרכים והשאיר אחריו את אהליו ואת רכושו, – ולעמנו היתה אורה ושמחה. הרי את יודעת, בתי, את כל ספורי אביך. למחר בבקר אחרי המלחמה היו יוצאות בנות ישראל לקחת מן השלל ואספו זהב וכסף ככל אשר יכלו שאת…
יוחנן: אבל בכל המלחמות נשפך גם הרבה דם של היהודים…
חנה: ודאי, אלא שגבורינו לא חסו על דמם, עד שגרשו את האויב כלה.
יוחנן: דוד היה המלך היותר חזק. לא כן, אמא? הלא הוא הכה גם ארי ודב!…
דבורה: אמרי נא, אמא, והיהודים הולכים לארץ היונים? היש יהודים ביון?
חנה: מה תשאלי, בתי? הילכו יהודים טובים ועזבו את ארצנו לשבת בארץ נכריה?
דבורה: (מתוך מחשבה): אם כן, אלו הרגנו פה את היונים בארצנו לא היו היונים הורגים יהודים בארצם?
חנה: לא, בתי.
דבורה: היכן יהודה? לאן הלך יהודה?
יוחנן: וכי מה לך וליהודה?
דבורה: רוצה אני לומר, שיהודה שלנו חזק ואמיץ מאד. בבקר טילנו הנה והנה בגן, והוא ספר לי, כי שמע, שהיונים יקימו פסל גם אצלנו, כמו בכל ערי הארץ, והוא כעס והתקצף כל כך, עד שחשבתי, שהוא אומר לשבר דבר-מה בשני אגרופיו. “אינני אוהב את היונים” – אמר לי. “אני אצא עליהם למלחמה” – כך קרא. אבל – עוד לא העמיד הפסל אצלנו, אמא?
חנה: לא, בתי. עוד לא העמידו אותו. אולם מה את אמרת לו, ליהודה?
דבורה: אני אמרתי לו, שגם אני אלך אתו יחד למלחמה.
יונתן: (בהתעוררות): וגם אני אלך אתו יחד!
אליעזר: גם אני!
יוחנן: כלנו גבורים!
דבורה: לא, יוחנן. יהודה גבור יותר ממך. אני אוהבת אותו יותר.
שמעון: הוי, גם דבורה גבורה!
(שר, ואחדים שרים אתו “כן, כן, דבורה”…)
(שמעון ויוחנן מתרחקים בשעת השירה והולכים לראות את יהודה)
יונתן (אל דבורה): דבורה, יפים הם הפסילים של היונים – האם לא ראית אותם אף פעם?
דבורה: כל הפסילים שלהם עשוים בתבנית אדם: גוף, ידים, רגלים ופנים, – והם להם “אלהים”.
חנה: פה להם ולא ידברוּ, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחו, ידים להם ולא ימישו, רגלים להם ולא יהלכו…
יונתן: וזקן יש לסנטר שלהם?
דבורה: יש.
יונתן: אוי, אוי, אוי. אני הייתי אוחז בידים ככה את הזקן שלהם כמו… דוד… ונתץ!
חנה: והיו כלם מתגלגלים למטה תחת רגליך הקטנות, בני חביבי! (נושקת לו).
אליעזר: חזק הוא, יונתן, הפסל שלהם!
חנה: אמר לו, יונתן, כי א ת ה חזק.
אליעזר: אומרים, כי ארבעה שומרים יונים יעמדו אצלו לשמירה…
יונתן: וכמה אנחנו? אני ואתה ויוחנן ושמעון – הרי גם כן ארבּעה.
דבורה: ואני – הרי חמשה!
יונתן: ומי עוד!
חנה: יהודה!
דבורה: כן, ויהודה הגבור, הרי ששה!
חנה (משוררת בהתרגשות):
סֹב, סֹב, הַגַּלְגַּל וּסְבֹב,
טְוֵה הַפִּשְׁתָּן לִי טוֹב:
כָּתְנוֹת נוֹי וָחֵן
לְגִבּוֹרֵי עַמִּי חֵן.
סֹב, סֹב, הַגַּלְגַּל וּסְבֹב,
עֹז בּילָדַי יֵש לָרֹב,
וְגַם כֹּחַ יְהִי לָהֶם
אַשְׁרֵי לָעָם וְלָאֵם…
שומעת אני, כי אבא שב מן הרחוב, אלך לקראתו (מסדרת את הפשתן, סוגרה הפלך ויוצאת).
יהודה, יוחנן ושמעון נכנסים.
יהודה: כן, בקשתם אותי ומצאתם אותי, וגם אני חפשתי ומצאתי. הנה כפות קלע, מטרה ואבנים בילקוט אשר אתי. יעמידו נא אותו, את הפסל שלהם, נראה אם יקום. הבה, אחים, ונלמד את ידינו לירות, לירות ולא להחטיא. יהי לנו הדף הזה למטרה, נתלה אותו כאן, לנגד האכסדרה, וכלנו נקלע אליו. רוצים אתם?
כלם: טוב, טוב, מאד, רוצים!
(יהודה תולה את המטרה על אחד העצים, מחלק אבנים לאחיו, והם קולעים לרוב אל המטרה. גם דבורה מצטינת בקליעה. יונתן קורא: הוי, גם אני קלעתי שתי פעמים!!)
יהודה: טוב, אחי. הננו קלעים טובים מאד. אנחנו נפיל את הפסל. הוא יהיה פסל של עץ. הוא נעשה בבית אבי חילון. את חילון ראיתי ברחוב הוא צעק אלי, כי יעמידו את הפסל אצל ביתנו. (בצחוק) חילון עושה את הרגלים לפסל…
יונתן: יעשה את הרגלים – אנחנו נשברן.
שמעון: את כל הפסל נשבר!
יונתן: ואת הזקן נתלש, נתלש, ולא נשאיר אף שערה אחת!
דבורה: חכה, יהודה, יש לי עוד דבר (רצה מביא קשת).
כלם: בהתפעלות: קשת? קשת? מהיכן לקחת אותה?
דבורה: בבית גנזי אבא ראיתי אותה היום אחרי שהחלטתי ללכת אתך, יהודה, למלחמה על היונים.
יהודה: התתני לי אותה?
דבורה: (בכבוד): הנה לך, יהודה הגבור מכל אחי!
יהודה: (נושקה): מה מאשר אנכי, דבורה (מתבונן אל הקשת), יודעים אתם, אחי, זוהי קשת יקרה ונפלאה, עתיקה מאד.
יוחנן: אפשר מימי יהושפט, שנלחם מלחמות רבות.
יונתן: מימי דוד, מימי דוד!
יהודה: וכך נלך בלילה ונזרק אבנים בפסל. אני אירה בו בקשת ונחריד את השומרים ויעזבוהו.
יוחנן: היהיו גם שומרים לו?
יהודה: כן, יהיו.
יוחנן: ואם השומרים ירדפונו?
יהודה: ירדפונו? נשוב אל מעשנו בלילה השני, בשלישי וברביעי, עד אשר נשברנו. רק אל יודע הדבר לאיש. נחזיק אותו בסוד. אם יעמד הפסל נהיה איפוא בלנו נכונים לו.
כלם: כלנו נהיה נכונים.
שמעון: השביענו, יהודה!
יהודה: טוב, עמדו כלכם ישר לפני האלהים.
(הם עומדים כולם בשורה, יהודה כנגדם, מרים ידו לשמים, מדבר מלה מלה ברגש).
נשבעים אנחנו כלנו, כי נלך לילה, לילה, לזרק אבנים בפסל!
כלם: (מרימים ידיהם): אנחנו נשבעים!
יהודה: (כנ"ל): ואם גם ירדפונו השומרים ידינו לא תרפינה!
כלם: (כנ"ל): אנחנו נשבעים!
יהודה: (כנ"ל): השמים והארץ עדים!
המסך
(נופל לאט לאט, בזמן שהידים מורמות עוד למעלה)
מערכה ב 🔗
אחרי זמן. הדיקורציה כמו במערכה א' ונוסף עליה פסל היונים שהעמד מול ביתו של מתתיהו. פסל צאוס, כתבנית אדם יפה בעל זקן שחור, יושב על כסא ועטרת על ראשו. בידו האחת מאזנים ובשנית שרביט של זהב. הולך ומתקרב ליל אפל.
מתתיהו (יוצא אל האכסדרה ונחפז ללכת לצד הרחוב).
חנה (בצאתה אחרי מתתיהו): מתתיהו, מה נרעש אתה, ולאן אתה אומר ללכת עתה?
מתתיהו: העם התעורר!
חנה: הרי היה העם מעט בצהרים אצל המזבח, בשעת הרעש. ואיך אעצר בבנינו. מתתיהו? מה לעשות להם? הם מתלחשים כל היום. ממתיקים סודות. מחזיקים קלעים, אבנים…
מתתיהו: שמרי עליהם. התבונני לדרכיהם, וכי מה? האת פוחדת, חנה?
חנה: האני אפחד? היודע אתה, - דבורה שאלתני, אם דומה אני ל“חנה”…
מתתיהו: לא! אל תדמי לחנה שמתו ילדיה תחת חרב האויב, אלא לחנה אם שמואל שהקדישה את כל חיי בנה לאלהינו ולעמנו. ראי, חנה! הנה עוד הדם של המומת על בגדי (מתרגש). ידי! ידי! ידי מתתיהו הכהן שפכו דם!
חנה: אויה, אויה. אחרית הדבר שהחלות מי ישורנה!
מתתיהו: בטחוני גדול באלהים, באלהי אבותינו. אל תשאלי לאחרית הדבר. אני לא שאלתי מאוּמה כששפכתי את דם אביגעל. נדמיתי, כאלו עשיתי דבר קדוש, שלא עשיתי עוד מימי. ברגע ההוא – אל החטא לאלהים – הייתי בעיני כאליהו שהרג את נביאי הבעל… לב חדש נתן בי, חנה. כל מה שנערם בקרבי במשך שנים רבות הולך ומתפרץ…
חנה: אך ודאי שנודע כבר הדבר לשר והתאספו מחנות האויב… הרואה אתה, מתתיהו, מראש את הכל? את הכל?
מתתיהו: את הכל אני רואה חנה! ולפיכך אין מה להמתין עוד. גאון עמי קורא לי עתה, ללכת אל העם, לזינו למרד. הפסל הזה שהעמד נגד ביתי, להעביר אותנו על דתנו, לחלל את קדושת נונו השאנן ולהדיח את ילדי, - השקוץ הזה, מעורר בי כח אשר לא ידעתיו מעודי, כח שיחולל נפלאות, כח גבורינו הקודמים. אני אלך את העם ובראש העם ואקרא: מות ליונים! התקומם, העם, נגד לוחציך ומדיחך! וקם העם, וחזק, ונלחם, ונצח! עוד הערב יחלט הדבר. אני נחפש אל לשכת העדה! (יוצא).
חנה: (אחריו, בהתרגשות): אלהי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ישלח לך את עזרתו מקדש ותביא תשועה לנו, (יוצאת).
(הפסקה)
עם בוא הלילה מתקרבים אל הפסל ארבעה שוטרים יונים וכידוניהם בידיהם.
שומר א': הרי פקודה של המפקד: לעמד לילה לילה, לשמר את האלהים.
ב': ומה?
א': הכדאי היה בשביל כך לבוא הנה מארצנו?
ג': (בלעג): האין זאת עבודה קדושה לשמר את האלהים?
ד': אין כונת השר אלא לדכא פה את כל היהודים ולכבשם.
א': לכבש – למי?
ד': לא לי.
א': גם לא לי, ולא לו, ולא לו.
(מראה על יתר שני השומרים)
ג': (מתוך מחשבה): לעולם לא נכבש את היהודים.
ב': (מחפש בבגדיו): וכי מה רע לכם פה? הקר לכם בארץ זו?
א': ודאי, שהלילות קרים ובכל גופי עוברת רעדה.
ב': יש סגולה לקור.
א': איזו סגולה – ת של צמר או כביר העזים?
ב': הראיתם את כרמי היהודים המשתרעים מסביב לעיר? הכרמים הגדולים והרעננים האלה לא שלנו הם עוד ואף לא של שרנו. אלה הם כרמי היהודים, ואוצרות יין הם הכרמים האלה! זה היין של היהודים נפלא הוא, חריף ומחמם את כל האברים…
ג': הטעמת כבר מיין היהודים?
ב': ה, ה, ה. עוד ביום הראשון לבואי הנה סרתי אל בית המרזח היהודי אשר ברחוב ירושלים. המוזג קבלני שם בכבוד ונתן לי יין משופרא. אף אמר לי שהוא אוהב מאד את אנשינו, והלואי שרבים מיון יבאו אל הארץ.
ד': כמדומני, שהמוזג אשר ברחוב ירושלים הוא אדם חשוב אצלם, אחד מגדולי העדה, ראיתי אותו פעם בפעם נכנס אל בית השר… אלא שהוא נכנס באשון אפלה ויוצא בהסתר פנים. הוא, כפי הנראה, יהודי משלנו…
ג': מה שמו של היהודי הזה?
ב': דומה אני, ששמו אביגעל.
ד': אם אביגעל שמו הלא הוא נהרג היום.
ב': על ידי מי? על ידי השר שלנו?
ד': לא ולא. אתם רואים את הבית היפה הזה?
ב': באשר הכרם הגדול מסביב?
ד': כן, בבית הזה יושב אחד הכהנים הגדולים של היהודים, והוא שונא לאביגעל.
ג': יהודי שונא ליהודי!
א': זה אפשר, אם יד אביגעל היתה עמנו, כלומר עם שרנו. היהודים שונאים מאד את הבוגדים. אולם ספר איך היה הדבר.
ד': הדבר היה כך. אני עברתי שם בשעת מעשה וראיתי שאביגעל מוליך איל אחד לשחיטה.
ג': לירושלים עיר הקדש?
ד': לא לירושלים, אלא לכאן, להקריב לאלהינו.
ב': ההיה זה איל מדושן?
ד': איל גדול ועבה שאין רואים כמהו בארצנו. בשרו היה רך ושמן. מפלי בשר תלו מעל צוארו, וקרניו – אלו ראיתם אותן – אפשר היה לנגח בהן את מבצר עיר קדשם…
ג': ומה היה?
ד': עמד אביגעל זה על יד המזבח וכרע על ברכיו ועקד את אילו והניף סכינו לשחיטה, והנה – אך נזרקו טפות הדם הראשונות על זקנו של היהודי וחרב ארוּכה וחדה נתקעה בבטנו…
כלם: על ידי מי?
ד': הכהן הגדול שלהם, אשר בבית הזה, נתגלה פתאם, ואתו המון אנשים, כהנים, ועוד יהודים, כלם לבושים לבנים, והם רוגזים, מתקצפים וצועקים, וזה הכהן התנפל על אביגעל בחרב, ודם הזובח נתערב בדם הזבח…
א': וכל היהודים?
ד': יתר היהודים הריעו תרועות שמחה וגבורה והלכו ברעש אל לשכת העדה.
א': ואתה לא פחדת לעמד שם בין היהודים באותה שעה?
ד': ראיתי שהתחילו לוטשים עין לי והתחמקתי ונכנסתי אל חצר שרנו.
ב': (מוציא בקבוק יין): נשתה, אחים! (שותה ומגיש יין גם לראשון).
א': (שותה): באמת, היין מחמם. (לרביעי) היודע אתה, ספּורך הפיל עלי חרדה, לא אדע מה היא. אמר נא לי, מה היה מראה הכהן הגדול שלהם?
ד': מראה הכהן כמראה אחד הקדושים שלנו ואמץ לבו היה כאמץ הגבורים שלנו, ואולי עוד יותר.
א': מפני כהניהם של היהודים מפחדים המלכים הגדולים שבעולם. אלכסנדר מלך מוקדון נפל פעם מעל סוסו, בראותו את אחד הכהנים של היהודים.
ג': הספרת את הדבר לשר?
ד': ספרתי לו, והוא היה נבהל מאד. הוא אמר, שהיהודים מכינים עצמם למלחמה עלינו, ובמות אביגעל נפל עוזרנו הראשי.
ב': (שותה עוד) אין דבר. יין מפיג פחד. התשתו, אחים?
כלם: לא.
ב': (לראשון): וגם אתה לא תשתה? הרי קר לך!
(שותה זה אחר זה ומשורר):
אך זה יין, ארורה אדמת היהודים הברוכה!
א': (לרביעי): אם כפי דבריך, שהיהודים מכינים עצמם למלחמה, הרי אפשר שיתחילו עוד הלילה… ושמא היה ההרג של היום האות הראשון?
ב': יהודים! יהודים! כלכם יהודים! הלואי שהייתי אני יהודי ותמיד שותה (שר).
אֶשְׁתֶּה אַרְבַּע, חָמֵשׁ, שֵׁשׁ,
וְהַיֵּיִן חָי!
אֶפֹּל אַרְבַּע, חָמֵשׁ, שֵׁשׁ
וְאָז וַּי, וָי!
ג': (מתוך מחשבה ופחד): שופך הפנס את אורו הכהה על פני אלהינו, והם כל כך עגומים וקודרים הלילה. הוי, אלהים! בעותי מות יבהלוני. מה נורא היה חלומי אמש, כשעזבנו את האלהים והלכנו לישון. מלאכים יהודים, ראיתי, שעפו אל ראש האלהים והקישו עליו בכנפיהם אחת ושתים, והוא נפל וישבר…
ב': ואני חלמתי, כי באו מלאכים קטנים, וכוסות יין בידיהם… ויפילו אותי וישקוני… אני… אני הולך… אל אביגעל המת… יין לקחת…
(הולך ומתרחק ושר בקול רפה):
אֶשְׁתֶּה שֶׁבַע, שְׁמוֹנֶה תֵּשַׁע,
לֹא יִגַּשׁ אִישׁ אֵלָי;
אֶפֹּל שֶׁבַע, שְׁמוֹנֶה, תֵּשַׁע,
וְהַשִּׁכּוֹר חָי…
ד': הוא הלך שכור, ומצות השר היתה חזקה לשמר את האלהים הלילה.
א': וטוב עשה, שהלך. הלילה יבואו היהודים…
ג': היהודים – אתה אומר. משרת הייתי אצל היהודים ולמדתי מעט את שפתם. ופעם שמעתי בספר אב לילדיו על אודות אביהם הראשון, שבהיותו עוד ילד קטן כתת את כל הפסילים שהיו בבית אביו, וגם אלהי הפלשתים החזק נפל בביתו לפני אלהי היהודים כרות ראשו ושתי כפות ידיו…
ד': לו יכלנו לשלח את שרנו הלילה הזה לשמירה… אני לא אוכל עמד כאן… עיני אביגעל המת נעוצות בי… הוי! (הוא רועד ומשליך את הכידון) תרבץ המארה בפסל! (הולך).
א': דומה אני, שמימי לא עברה עלי שעת לילה קשה כזאת… ובאמת, מה נעשה, אם יבואו עוד מעט כל היהודים?..
ג': ואותי מפחידים עוד יותר העננים הכבדים התלוים בשמים. ערפל של בלהות. אלהים! עוד מעט וגשם שוטף יטביע אותנו. נלך-נא אל הסכה הקרובה. נלך. (הוא אוחז ביד הרביעי ברעד, והם מתרחקים. הפסל נשאר עזוב לרגע. מיד מתראים בחשכה יהודה ואחיו לבושי לבנים, והם הולכים ומתקרבים אל הפסל. מדברים בתחלה בלחש).
יהודה: הנה אני ושמעון באים עתה מלשכת העדה. ההמון רב שם. מתרוצצים, מדברים, רוגזים. אבא דרש להתחיל במרד עוד מחר בבקר. הוא דורש לבער בעיר אחרי כל היונים. הוי, כמה גבור הוא אבא! פניו קורנים כפני משה! ממתיקים עתה סודות גדולים. הלכו לבדק באוצר הנשק…
שמעון: הנה הגענו כבר למקום אשר סמנו ביום. הנה הפנס המאיר למוּל הפסל. אך מה זה – אין השומרים נראים? הלכו לישון כדאתמול?
יהודה: (מתבונן היטב, באמץ): אין איש! קלעו, אחים!
(כלם זורקים אבנים, יהודה יורה בקשת).
חזקו, אחים! נרוץ אל הפסל! אין איש! במקלות! באבנים! בכל אשר ביד! שברו! מגרו! נפצו! נתצוּ! שברו! מגרו!
כלם: (רצים ומהרסים את הפסל בקולות גבורה): שברו! מגרו! נפצו! נתצו!
(מתתיהו נראה עטוף לבנים. הוא רץ, אחריו עוד אנשים. חנה ודבורה יוצאות מן הבית בבהלה).
כלם: אבא, אבא, אנחנו שברנו את הפסל!
מתתיהו (בהתרגשות): האמנם, בני?
כלם: ראה, איננו!
יונתן: (מחזיק שערות): גם את זקנו תלשתי! הנה!
חנה (בקול רגש ובכי): הוי, בני! בני! (מחבקת את יהודה).
מתתיהו (מתבונן לפסל הנשבר ומדבר בהתרגשות ובקול רועד): מעשה גדול עשיתם, בני. אתם התחלתם במרד ביונים שבאו אל ארצנו לטמא אותנו ולשלל את חפשנו: אתם שברתם את הפסל, שהעזו היונים להעמיד מול ביתי, להדיח את בני ועמי. בזה הראיתם, בני, כי רוחי הוא רוחכם, וכי לבבכם ישר ותמים וקדוש לאלהי ועמי. היו, איפוא, חזקים ואמיצים. מהר יתחיל המרד הגלוי, והוא ילך ויתפשט בכל ערי יהודה וסוריה. מחר נרים את נס עמנו, את דגל הקדש אשר נשבענו עתה על ידו להלחם בעדו עד טפת דמנו האחרונה. הוי, בני! אין אני מלומד להחזיק נשק ומתחיל אני במלחמה ארוכה מאד, מאד… מי יודע כמה… בפרשנו פה את נס המרד ונקבצו אלינו כל בחורי עמנו, שאהבת אלהים ועמם בלבבם, כל בני חיל וּעז הרוח אשר בתוכנו, כל תופש חנית, שולף חרב ומורה בקשת. וגם המסתתרים בנקיקי הסלעים ובמחלות עפר ילבשו עז וגבורה לצאת במלחמת גבורים, בואו נא הנה, גבורי החדשים, ואשקכם.
(הוא נושק ליוחנן, לשמעון וליהודה. האם מקרבת לו גם את יונתן ודבורה). אינני יודע כמה שנים יזכני אלהים לאסר את מלחמתו הקדושה. אויבינו ישמעו את דבר המרד ויוסיפו לשלח צבאם עלינו, - ואז, בני, יבוא יום ואתם תהיו בלוחמים האמתים, אתם תקחו את נשקי מידי, אתם תלחמו!
יהודה: אנחנו, אבא, נלחם, נלחם!
כלם: אנחנו, אבא, נלחם, נלחם!
מתתיהו: בעד עמכם, בעד ארצכם ובעד אלהיכם!
כלם: בעד עמנו, בעד ארצנו ובעד אלהינו!
מתתיהו: ובכל כח עלומיכם ובחרף נפש ובעז ובאש!
כלם: בכל חיינו, אבינו!
מתתיהו: התבוננו נא עתה, בני, למזרח. הנה השחר עולה כבר מעל הרי יהודה. ראו-נא את הערפל הכבד והוא מתפזר. נבקע שחר של יום גדול. שמש חדשה תזרח מחר לנו. שמש לוחמינו הגדולים והקדושים, שמש יהושע המנצח!
הבה בני ונשפך תפלה לאלהים (מתתיהו כורע על ברכיו. הילדים עומדים בחצי עגול סביבו. מצד אחד כורעים עוד אנשים. מן הצד השני עומדת דבורה אחוזה בידי אמה):
אֱלֹהִים, שֶׁרָאִיתָ מְצוּקַת עַמֶּך
וַתִּלְחַם לָהֶם בְּכָל דוֹר וָדוֹר;
אֱלֹּהִים, שׁהִכִּיתָ מִצְרַיִם בְּיָדֶךָ
וַתּוֹצֵא אֶת עַמְּךָ לַדְּרוֹר.
אֱלֹהִים, שֶׁהָיִיתָ עִם שׁוֹפְטֵי עַמֶּךָ
עִם אֵהוּד וּדְבוֹרָה וּבָרָק;
אֱלֹהִים, שֶׁהִפְלֵאתָ לְגִדְעוֹן וּלְשִׁמְשׁוֹן,
וּבְיַד דָּוִד נָתַתָּ עֲנָק.
אֱלֹהִים, שֶׁהִכִּיתָ בְּיַד יוֹנָתָן וְנַעֲרוֹ
חֵיל פְּלִשְׁתִּים עָצוּם וָרָב;
אֱלֹהִים, שֶׁהָיִיתָ אֶת עַמְּך מֵעוֹדוֹ
וַתְּנַחֲמוֹ וַתְּרַחֲמוֹ כָּאָב.
הֱיֵה נָא אִתִּי וְהַצְלַח מִלְחַמְתִּי
וְיִגְבָּר עַם קְדוֹשְׁךָ, הָאַל!
מִּמְּעוֹן קָדְשְׁךָ, אֵל נֶאְדָּר, וּשְׁמֵי צִיֹּון,
הַקְשִׁיבָה תְפִלָּתֵנוּ הַלֵּיל…
המסך
נופל לאט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.