א: ענין הסמיכה בכלל    🔗

השם סמיכה, במשמעות מלוּא ידי חכמי העם ושופטיו, לדון ולהורות בכל דבר דבר ודין, נמצא בפעם הראשונה בתוספתא (ריש סנהדרין), שהובאה גם בבבלי (סנהדרין, י"ג, ב׳) ובירושלמי, (פ“א ה”ג)¹, ושָם הנוסחא סמיכות, כדי להבדיל בינה ובין סמיכת הפר, ואמרו שם בפֵרוש: לא סמיכה היא סמיכות. וכן נזכר השם סמיכה בבבלי בדברי האמוראים (כתובות, קי“ב, א'; סנהדרין, י”ד, א'). אבל בירושלמי נשתמשו תמיד במקומו בשם מִנּוּי ואמרו: תמן (בבבל) קריין למינויה סמיכותא (שם). סמיכה זו לא היתה נעשית ביד, כמו שאפשר היה להוציא מן האמור ביהושע: “ויסמוך את ידיו עליו”, כי אם בקריאה שם בלבד, שהיו נותנים לנסמך תאֹר הכבוד רבי (סנהדרין, י"ג, ב'). וכשסמך רבי עקיבא את רבי מאיר, אמר לו: שב רבי מאיר (ירושלמי, שם). את הנסמך היו מכנים בשם זקן: סמך שם חמשה זקנים (סנהדרין, י"ד, א׳), אין ממנין זקנים בחוצה לארץ (ירושלמי, סוף בכורים), איני מכירך זקן (ירושלמי, מו“ק, פ”ג, הי"א), כן יהיו בני מקדשין את השנה על-ידי זקן (פסיקתא, פ' החודש), וכן דרשו על הפסוק: ולא יהיה זקן בביתך, שאין נסמכין לבית עלי (סנהדרין, י"ד, א׳), וכאשר נראה עוד לפנינו, כך דרש רבי זירא את המקרא: ונגד זקניו כבוד².

בזמן מאוחר, כשעמדה כת הקראים, שהחזיקה רק בתורה שבכתב, השתדלו חכמי הרבנים להראוֹת, שהתורה שבעל-פה קבלה היא איש מפי איש עד משה רבנו, ומקצתם הוסיפּו ללכת עוד הלאה ולומר, שגם הסמיכה נמשכת כשלשלת ארוכה בלי הפסק מימות משה עד רבי הלל, שהיה בימי אביי ורבא. “משה רבנו סמך יהושע ביד, שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה סמכם והשרה עליהם שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאה הסמיכה איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבנו” (רמב“ם, הלכות סנהדרין, פ”ד, ה׳׳א). אבל אין זכר לזה בתלמודנו. וכבר שאלו בבבלי: מיסמך סבי מנלן?³ ולא מצאו לזה כל רמז בתורה, כי כפי מה שהשיבו שם אין להביא ראיה מן המקרא האמור ביהושע: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (שהביא הרמב"ם בהמשך דבריו), “דאי הכי תסגי בחד” (סנהדרין, י"ג, ב׳), ולא מצינו גם במדרשים, שיביאו מפסוק זה אפילו בדרך אגדה כל רמז לסמיכה. וקרוב לשפוט, שהבינו סמיכה זו כהנחת ידים לברכה, וכדרך שמצאנו ביעקב, שברך את אפרים ומנשה בהנחת ידיו ﬠל ראשם, ואמרו בספרי זוטא (הוצאת ד"ר הורוויץ, דף 162, מובא בילקוט במקומו): וסמכת את ידך עליו: “שיתברך תלמודו על ידך”, וכדבר האמור כמקום אחר: ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו. והנה הרמב“ם בעצמו בפרוּשוֹ למשנה ראש סנהדרין ובהלכותיו פ”ד הי"א אומר, שאם יתקבצו עתה חכמי ישראל בארץ-ישראל, יוכלו לסמוך אחד מתוכם ולהחזיר את הסמיכה ליָשנה. ואם כן, אין כל מעצור לומר, שגם הסמיכה הראשונה נעשתה בדרך כזה, שבית-דין הגדול שבירושלים, אף-על-פי שלא היה סמוך, תקן את הסמיכה, שנﬠשתה לחוק מן היום ההוא ומעלה. אבל יהיה איך שיהיה, הרשמים הראשונים מן הסמיכה במעשה אינם מתגלים לנוּ אלא בסוף ימי הבית השני. הראשון מן הנשיאים שנתרבן הוא רבן גמליאל הזקן, והחכמים הקרואים בשם רבי, שהוא הסימן לסמיכה, מאוחרים עוד יותר, וכמו שכבר העירו על זה רב שרירא ורב האיי בתשובתם (המובאה בערוך ערך “אביי”), שאמרוּ: “ופשט הדבר (קריאת שם רבי) מתלמידי רבן יוחנן בן-זכּאי ולהלן”, ומדברי הירושלמי, שנביא עוד מעט, נראה, שהראשון שמצאנוהו ממַנה וסומך זקנים הוא רבן יוחנן בן-זכאי⁴.

הסמיכה לא היתה נעשית אלא בשלשה (תוספתא ריש סנהדרין והובאה בבבלי ובירושלמי במקומם). ונראים הדברים, שזו תקנה מאוחרת ובהתחלה היתה הסמיכה כשרה ביחיד, ולכן לא נזכרה במשנה בין הדברים שטעונים שלשה. וכן מצינו ברבי יהודה בן-בבא, שסמך חמשה זקנים (סנהדרין, י"ד, א'. ומה שאמרו שם: אחרינו הוו בהדיה, אינו אלא לכַון את הדברים עם המנהג שהיה נוהג ביניהם).

ואמרו בירושלמי: “בראשונה היהֵ כל אחד ואחד ממַנה את תלמידיו, כגון רבן יוחנן בן-זכאי מִנה את רבי אליעזר ואת רבי יהושע, רבי יהושע מִנה את רבי עקיבא, ורבי עקיבא מִנה את רבי מאיר ואת רבי שמעון” (סנהדרין, שם). מסתימת לשונם "רבן יוחנן בן-זכאי מִנה וכו' " (אם לא נדחק ונאמר גם כאן: אחרינו הוו בהדיה) וממה שאמרו אחר-כך: “נשיא שֶׁמִּנה שלא מדעת בית-דין מִנויו מנוי”, נראה, שבתחלה היה הסמיכה ביחיד.

מדברי הירושלמי אלוּ נוכל ללמוד עוד כמה דברים בענין התפתּחות הסמיכה. שם להלן נאמר: “חזרו וחלקו כבוד לבית הזה, ואמרו, בית-דין שֶׁמִּנה שלא לדעת הנשיא אין מנויוֹ מנוי, נשיא שֶׁמִּנה שלא לדעת בית-דין מנויוֹ מנוי, חזרו והתקינו שלא יהא בית-דין ממַנה אלא מדעת הנשיא, ולא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית-דין”. תקנה ראשונה נופלת ﬠל-כרחנו בימי רבי שמעון בן-גמליאל או בימי בנו רבי יהודה הנשיא, שהרי רבי ﬠקיבא מנה עוד בעצמו את רבי מאיר ואת רבי שמעון. וקרוב בעיני יותר, שהיה הדבר בימי רבי ואליו הכּונה בלשון “לבית הזה”⁵ ׁוכן דעת גרֶץ בספרו, ח“ד, ציון כ”ב). אך מה ראו על-ככה להוציא משפט הסמיכה מידי החכמים, שהיה בידם יותר לדעת כשרונות תלמידיהם והלך-רוחם? שאלה זו קשה להשיב עליה בבֵרור, אבל אפשר למצֹא לה פתרון בדרך השערה, בדברי ימי העם ובתנאי חייו בעת ההיא. לרגלי השממון הנורא, שהיה בארץ אחרי מפלת ביתר, ולרגלי הגזרות הקשות, שגזר אדריאנוס על ישראל, ראו חכמי ישראל את עצמם אנוסים להמלט ﬠל נפשם מחמת המציק לכל רוחות השמים. וסכנה גדולה היתה נשקפת לאחדות העם ולישוב הארץ, אם יברא לו כל אחד מן החכמים במקומו מרכז מיוחד לעצמו, בּלתי תלוי וקשור עם המרכז הראשי, שהיה מאחד את כל ישראל בארץ אבותיו, וכדרך שאנו רואים את הרשׁם החזק, שעשה בפרק ההוא מעשה חנניה בן אחי רבי יהושﬠ, שהתיר לעצמו לעבּר שנים ולקבוע חדשים בחוץ-לארץ. הדאגה הזאת לקיום עמם ודתם יכולה היתה לעורר בלב בחירי העם מחשבות, להגביל את זכות היחידים לטובת העם כלו ולהוציא משפט הסמיכה מידי חכמי הדוֹר ולמסרה לרשות הנשיא מנהיג-העם. וליתר זהירות הגבילו גם את זכיות הסמיכה ועשו בה מדרגות מדרגות. הגבוהה שבכלן היתה הרשות לדוּן דיני קנסות: קרי ליה רבי ויהבון ליה רשותא למידן דיני קנסות (סנהדרין, י’ג), וכן הישיבה בסוד העבּור; ורבי אלעזר, שכבר היה סמוך, שמח שמחה גדולה בשעה שהושיבוהו בסוד העבּור, ואמר: פלטי לי מתלת (כתובות, קי"ב). זכיות כאלו נתנו רק ליחידי סגולה, אבל ליתר החכמים נתנוּ רק את הרשות להורות ולדון במקצוע אחד בלבד, אף-על-פי שהיו ראויים לכל הדברים: ממַנין זקנים לדברים יחידים, להתיר נדרים, לראות כתמים ומומי בכורות (ירושלמי, חגיגה, פ“א, ה”ח). לרבה בר-בר-חנה נתן רבי את הרשות לדון (דיני ממונות) ולהורות (דיני אִסור והיתר) ולהתיר בכורות, ולרב הרשה רק לדון ולהורות (סנהדרין, ה), ולדברי הירושלמי – להתיר נדרים ולראות כתמים, וכשמת רבי ובא לפני בנו שירשהו לראות בכורות, השיבו: איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא (ירושלמי, שם). ויש שהיו ממַנים זקנים “לימים” ומלאו את ידם לזמן קצוב, לעשות את כל הדברים שטעונים סמיכה, ולאחר שעבר הזמן פקע כחם (ירושלמי, שם).

והנשיאים היו משתמשים בזכות שנתּנה, ולא היו סומכים אלא חכמים שתּכּנו רוחם ומצאו את לבבם נאמן לפניהם. “'רבי הוה ממני תרין מנויין”, וגם אותם רק “ליָמים”, ואם מצא אחר-כך שאינם ראוים לכך, היה מעבירם: “אין הוון כדיי, הוון מתקַימין, ואין לא – הוו מסתלקין” (ירושלמי, תענית, פ“ד ה”ב)⁶. את רבי חנינא לא רצה לסמוך, מפני שהשיבוֹ פעם אחת ברבים (שם), ואת בר-קפרא, מפני שפעם אחת חמד לו לצון בפניו בבן-אלעשה חתנו (ירושלמי, מו“ק, פ”ג, ה"א). וקרוב מאד בעיני, כי גם מיהודה וחזקיה, בני רבי חייא, מנע את הסמיכה, מפני שפעם אחת, בטעם היין, הטילו קוצים בעיניו (סנהדרין, ל"ח, א'), לכן יִקָּרֵא הראשון תמיד בשם “בירבי”, שכפי מה שהוכחתי במקום אחר הוא פחות במדרגתו מן התֹאַר רבי, והשני בשמו לבד. אבל רבי בעצמו שִנה את דעתו לפני מותו, ובשעה שמסר סדרי נשיאות לבנו ואמר לו: נהוג נשיאוּתך ברמים וזרוק מרה בתלמידים (כתובות, ק"ג, א'), לא חדל מלצוות עליו, שלא ירבה לדקדק כמוהו בסמיכה, ולא ימנענה מן הראוים לה: “אתּ לא תעביד כן, אלא מיני כולהון כחדא” (ירושלמי, חגיגה, שם). ובאמת מצינו בימי בנו שׁל רבי את רבי יהושע בן-לוי ממנה את כל תלמידיו סמיכה גמורה לכל דבר (שם). אבל לעומת זה היה בן-בנו, רבי יודן נשיאה, מקפיד מאד בענין זה, ורבי יוחנן, הגדול באמוראים, שהיה בבית דינו ובן-ביתו (רבי יוחנן דבי נשיאה. סוטה, כ"א), היה מצטער על כמה חכמים, שהשתדל לסמכם ולא עלה בידו (סנהדרין, י"ד, א'). כדבר הזה אנו רואים גם בזמן מאוחר יותר, בימי רבי יהודה נשיאה השני: ואף רבי יונה הוה בפיתקא, ולא קבל עליו מתמני, ואמר, עד דמתמני רבי זמינה רבי (ירושלמי, סוף בכורים)⁷. דעת חכמים לא היתה נוחה מהגבלות אלו. רבי יוחנן היה מצטער על רבי חנינא ורבי הושﬠיא, שלא נסמכו (סנהדרין, שם), ורבי אבהו תלמידו יביע התמרמרותו בדברים נמרצים יותר: מי יגלה עפר מעיניך, רבי יוחנן (שהיה בבית דינו של רבי יהודה נשיאה), אבהו דמר גלוי (שהיה עקב לרגלים) איתמני, שמעון דמעפוריא (שהיה מעפורת ותכשיט לראשו) לא איתמני (ירושלמי סוף ביכורים)⁸. ורבי זירא מעביר תחת שבטו הקשה את מעשי הנשיאים בכלל בענין הסמיכה: “כמה חסידים ובני תורה, שהיו ראוים לימנות, כגון יהודה ב”ר ויחזקיה, עליהם הוא אומר, וגם לאחרונים (שיהיו לא יהיה להם זכרון), אבל לעתיד לבוא הקב“ה עתיד להמנות (צ"ל: למנות) לו חברה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה, שנאמר (ישﬠיה, כ"ד): וחפרה הלבנה ובושה החמה וגומר ונגד זקניו כבוד, ונגד מלאכיו ונגד גדודיו ונגד כהניו לא נאמר, אלא ונגד זקניו כבוד (מדרש קהלת, פ"א, פסוק אין זכרון). כַּונת רבי זירא ליהודה וחזקיה⁹, הידועים לנו שלא זכו לסמיכה, ולפיכך נקרא הראשון תמיד בשם “בריבי” (בבבלי) בירבי או בי רבי (בירושלמי) ובראשי תבות ב”ר (ירושלמי, בכורים, פ“ב, ה”ג), ורבי זירא אומר עליהם, שמהם וכיוצא בהם ימנה לו הקב"ה חבורה מיוחדת וישיבה גדולה, שהחמה והלבנה, המאורות הגדולים וראשי החכמים, יבושו מהם, וכבוד יהיה לחבורה זו כנגד הזקנים הסמוכים¹⁰.

אבל לא זו בלבד, שכמה חסידים ובני תורה לא זכו לסמיכה, מפני שלא היו רצוים לאנשי בית הנשיא, שאי-אפשר שלא השפיעו ﬠל הנשיא בעצמו, מדעתו אם שלא מדעתו, אלא אף זו, כי לא פעם אחת קרה, שנתמנו אנשים שלא היו ראוים: לכבוד הזה כלל. “הנהו דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא גמיר, א”ל ליהודה בר-נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי; פתח ואמר: הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הנה הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו, ועתיד הקב“ה להפרע ממעמידיהן” (סנהדרין, ז', ב׳). המעשה הזה, כפי אשר יעידו עליו שמות החכמים הנזכרים בשם, אירע בזמן רבי יהודה נשיאה הראשון, אבל חזר ונשנה גם בימי רבי יהודה השני, ויעקב איש כפר נבוריא בן הדור ההוא נשא גם על ההוא דאימני בכספא את המקרא הזה בעצמו (ירושלמי, סוף בכורים). וחכם אחד קרא לזקנים כאלו בשם אלהי כסף ואלהי זהב (שם). ועַיֵן עוד שם דברים נמרצים כנגד סמוכים כאלו, שנתמנו בכסף.

קרוב לשער, כי מעשים כאלו עוררו את לב חכמי הדור, להחליש מעט את כח “הנהו דבי נשיאה”, "וחזרו והתקינו, שלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית-דין "(ירושלמי, סנהדרין).

אבל כל ההגבלות, שהגבילו בהן את הסמיכה, הועילו אך מעט להמעיט את מספר החכמים הסמוכים בארץ-ישראל. ואם נעבור על שמות החכמים הנזכרים בירושלמי ובמדרשים, אז נמצא בהם מספר מועט מאד, אשר כמוהו כאין, שלא יהיו מוכתרים בתֹאַר רבי, אם אמנם נוכל לשער, שלא כלם קבלו סמיכה גמורה, ורבים היו בהם, שנתמנו “לדברים יחידים” בלבד, ומספר החכמים, שהיתה להם הרשות לדון דיני קנסות, לא היה גדול כל-כך.

 

ב: משפט הסמיכה בבבל    🔗

אם בארץ-ישראל לא עשתה הגבלת הסמיכה פעולה נכּרת, והחכמים שלא מצאו אותם –בישֶׁר אִם שלא בישֶׁר – ראוּיִם לאיצטלא זו היו מעטים מאד במספר, הנה לא כן היה הדבר במרכז השני של תורת ישראל, בבבל, שלא היתה נופלת בישיבותיה ובמספר חכמיה מרעוּתה, מארץ הצבי, כי שם פסקו, מימות רבי ואילך, החכמים הסמוכים לגמרי. מצד הדין היתה הרשות ביד בית-דין למנות זקנים נם בחוץ-לארץ לכל הדברים. ומשנה מפורשת היא: סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ (מכות' סוף פ"א). ובאמת אנו מוצאים חכמי בבל, שהיו בזמנו של רבי יהודה הנשיא¹¹ קרואים בשם רבי, כגון רבי יהודה בן-בתירה, רבי נתן הבבלי, רבי יצחק¹², רבי יונתן, רבי יאשיה ורבי אחי בנו ורבי זוטרא (ברכות, יי“ג, ב'; ושם מ”ג, א׳: רב זוטרא – לגירסת בעל עין-יעקב); אבל המראה הזה פוסק לגמרי מימות רבי והלאה, ולא מצאנו אחריו אפילו חכם אחד בבבל, שיהיה מוכתר בתאַֹר רבי ¹³. דבר זה מראה, כי נעשתה בפרק הזה חדשה בארץ, שבשבילה חדלו מלהשתמש בהלכה הקדומה שבידיהם, הנותנת להם את הרשות למנות זקנים בחוץ-לארץ, אבל אינה מטלת עליהם את הדבר לחוֹבה. הדבר, שהסב את החדשה הזאת, הוא, לפי דעתי, מעשה חנניה בן אחי רבי יהושע, שאירע בימים ההם, בימי רבי¹⁴.

חנניה בן אחי רבי יהושע חי בזמן השממון הנורא, שהיה בארץ-ישראל אחרי מפלת ביתר, בזמן הגזרות הקשות והאכזריות שגזר אדריאנוס על ישראל, שחזרו ונעורו מעת לעת גם בימי הנשיא רבי שמעון בן-גמליאל, כאשר יקרא במר רוחו: מה נעשה, שאם באנו לכתוב (הצרות) אין אנו מספיקין (שבת, י"ג). בני ישראל בארצם היו הולכים ודלים, קיום התורה והמצוות היה גורר אחריו יסורים קשים וענויי-מות, וגם קביעת המועדים היתה קשורה בסכנת נפשות, ולא אחת היו חכמי ישראל אנוסים לעבּר את השנה בחוץ-לארץ, כאותה שמצאנו ברבי מאיר (מגילה, י׳’ח). ולכן חשב חנניה לנכון לעקור את עבּור השנים וקביעת המועדים מארץ-ישראל, אשר רגזה תחת יושביה, ולקבעם בבבל, אשר ישבו בה היהודים שְׁלֵוים ושוקטים. אך את אשר חשב לו חנניה לצדקה, אותה חשבו לו יושבי ארץ-ישראל לחטָאה, אשר גם אחרי מותו לא יכלו כַפְּרָהּ, ויקראוה בשם “חטאת חנניה בן-אחי רבי יהושע” (ירושלמי, כתובות, פ"ב), כי ראו במעשיו סכנה לאחדוּת ישראל ולישוב הארץ; וקרוב בעינינו, כי לרגלי הסער הגדול, אשר הטילו מעשי חנניה בלב העם, נﬠור או זעם גדול בארץ הצבי, ויאמרו להשפיל את גאון בבל ויחוסה בעיני היהודים: בימי רבי בקשו לעשות בבל עיסה לארץ-ישראל (קדושין, ע"א)¹⁵, אבל רבי לא נאות להשתמש בכלי-נשק כזה, שהיה בכחו להרחיב עוד יותר את הפרץ, ויבחר לו דרך אחרת, דרך שלום ומישור, וישלח מלאכים אל חנניה להעבירו מדעתו, ושלֹשת חכמי בבל, רבי נתן, רבי יצחק ורבי יהודה בן-בתירה עזרו על ידו והדברים שבו אל מכונם. אבל למען לא יוכלו מקרים כאלה לשוב בימים הבאים, השכיל רבי להשתמש בזכות הסמיכה שנתּנה לו, לפי השערתנו, בפרק הזה, “שחלקו כבוד לבית הזה”, למסור את הסמיכה בידו לבדו. ומפני שקביעת המועדים לא היתה נעשית אלא על-ידי "זקן׳׳ (פסיקתא, פ׳ החודש) שנסמך בארץ-ישראל, נמצאו יושבי הגולה תלוּיִם תמיד בחכמי ארץ-ישראל בקביעת המועדים ובכל הדברים שצריכים סמוכים. ובאמת מצאנו את רבי משתמש בזכות הזאת ומונע את הסמיכה הגמורה מחכמי בבל. את רבי בר-בר-חנה ואת רב הוא ממַנה לדברים יחידים (סנהדרין, ה׳), כאשר ראינו למעלה, וגם את שמואל ירחינאה רופאו אינו מוציא מן הכלל, אף-על-פי שהיה מצטער על כך (ב“מ, פ”ד).

אם היתה מניעת הסמיכה מחכמי בבל מנויה וגמורה בסוד הועד, שחלק את הזכות הזאת לנשיא, או אם מְנָעָהּ רבי מהם מדעת עצמו, לפי ראות עיניו, קשה להכריע; אבל זה ברור, כי בימי רבי יהושע בן-לוי תלמידו כבר נעשה הדבר לחוק בישראל, כי כן יאמר מפורש: אין סמיכה בחוצה לארץ (סנהדרין, י"ד), כלומר, אין נותנים סמיכה לחכמים הדרים בחוץ-לארץ, ובירושלמי (סוף בכורים): אין ממַנין זקנים בחוצה לארץ. ורבי לוי מוסיף שם ואומר: והלא מקרא מלא הוא, ובני ישראל יושבים על אדמתם – כל ישיבה שלך לא תהא אלא על אדמתך. מדבריו אנו למדים, שמשום ישוב ארץ-ישראל נגעו בה. ובבבלי שם יסֻפר על שני חכמים, שהיו ראוּיִם לסמיכה: חד דהוה גבייהו – סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו – לא סמכוהו. וכל-כך היתה הלכה זו מאוששת בידם, עד שרבי יוחנן, אף-על-פי שהיה מצטער מאר על בחיר תלמידיו, רב שמן בר-אבּא, “דלא הוה גבייהו דליסמכיה”, שיוכל לסמכו כדין, בכל-זאת לא נסה כלל להטות את לב רבי יהודה נשיאה לחלוק לו את הכבוד הזה, כדרך שהשתדל בשביל רב חנינא ורב הושעיא “למסמכינהו”, מפני שאלו נתישבו בארץ והוא היה דר בדמשק¹⁶. ולא חשב לחזור לארץ-ישראל. כי רק דבר אחד עשו בשביל החכמים היושבים בחוץ-לארץ, שהיו ממַנים אותם אם קבלו על עצמם להתיַשב בארץ, וכמו שנאמר בירושלמי שם: ממַנין זקנים על-מנת לחזור. ואולי היתה זאת תקנה חדשה, כי בעלי המאמר (רבנן דקסרין) וכל החכמים שאמרו עליהם שנסמכו בדרך זה, רבי יצחק בר-נחמן מעזה¹⁷, רבי זמינא מצור ורבי יהודה בר-טיטוס מרומי, היו כֻלם בדור הרביעי לאמוראים. ובאמת אנו רואים כמה וכמה מחכמי בבל שנתיַשבו בארץ, כגון רבי חנינא (ירושלמי, תענית, שם), רבי אלעזר (כתובות, קי"ב), רבי אמי ורבי אסי (שם, י“ז, א' סנהדרין, י”ד), רבי שמלאי, רבי חייא ב“ר אבא, רבי ירמיה ורבי פינחס (כמו שתֹאַר רבי מורה עליהם), שנסמכו, וכן שלשת החכמים שסמכום ﬠל-מנת לחזור; וכנגדם אנו מוצאים כמה וכמה מחכמי בבל, את רב ושמואל, את רבה בר-בר-חנה ולוי בן-סיסי, את רב שמן בר-אבא, את רב כהנא (“הארי שעלה מבבל”) ואת עולא “נחותא”, שהיו בארץ-ישראל, אבל לא נתיַשבו שם ישיבת-קבע, שלא נסמכו, ואין צריך לומר אותם שלא עלו כלל לארץ-ישראל, עד שאין גם אחד בכל חכמי בבל אשר בשם רבי יִקָּרא. לראשונים היתה הזכות (אם נתמנו לכל הדברים) לדון דיני קנסות ולישב בסוד העבּוּר. ונראים הדברים, שהיתה להם הזכות לדון דיני קנסות אפילו בחוץ-לארץ אם יצאו לשָׁם לפי-שעה ברשות הנשיא, וכמו ששמענו, ש”סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ“; ואמרו בירושלמי (חגיגה, שם) על רבי חייא בר-אבא, שנתן לו רבי יהודה נשיאה אגרת וכתב בה: “הרי שלחנו לכם אדם גדול, שליחנו כיוצא בנו – עד שהוא מגיע אצלנו”. הלשון שליחנו כיוצא בנו מורה, שמלא הנשיא את ידו לא רק לדון דיני ממוֹנוֹת, שגם חכמי חוץ-לארץ היו יכולים לדון בתור שליחים ובאי-כח חכמי ארץ-ישראל, כי אם גם לדיני קנסות וכיוצא בהם, שאינם מסורים אלא לאותם שמלא הנשיא את ידם להיות כיוצא בו לכל דבר. כנגדם היו האחרונים – בני בבל ויושבי חוץ-לארץ בכלל, שלא זכו לסמיּכה – מוגבלים מאד במעשיהם וכפופים לחכמי ארץ-ישראל, וכמו שאמרו בעצמם: אנן כייפינן להו (פסחים, נ"א). בקביעת המועדים היו תלוּיִם בדעתם לגמרי, ובדברים שבין אדם לחברו, בדיני ממונות, גזלות, הודאות והלוָאות, שהם “מילי דשכיחי ויש להם חסרון-כיס”, ואי-אפשר היה לבבליים להשיא בכל-פעם את בעלי הריב ללכת לארץ-ישראל, היתה הרשות ביד חכמי בבל בתור באי-כחם של חכמי ארץ-ישראל ושליחיהם לדון אותם בעצמם, אבל לא היה כח בידם לדון דיני קנסות (”כי קא ﬠבדינן שליחותיהו בממונא, בקנסא לא עבדין שליחותיהו". (ב“ק, פ”ד). בכל פעם שבאו לפניהם דברי ריבות כאלו, היו זקוקים לשלוח את בעלי-הדברים לבית-דין שבארץ-ישראל, וכמו ששלחו בני ארץ-ישראל לעוקבא ראש גולה: השיאוהו (לירמיה שנתחיֵּב קנס) לראות פנינו בטבריא (סנהדרין, ל"א). ופעם אחת כששאל רב חסדא את רב נחמן, כמה הן דמי תשלומים לאפנדא דמרא ולקלפינא דמרא, שלח לו: חסדא, חסדא! קנסא קא מגבית בבבל?! (ב“ק כ”ז). ואמרו: כלבא דאכל אימרי וכו' משונה הוא (ואינו שכיח) ולא מגבינן בבבל; ואי אמר: קבעו לי זימנא, דאזלינא לארﬠא דישראל – קבﬠינן ליה, ואי לא אזיל – משמתינן ליה (שם, ט"ו). המאמר האחרון הזה נכבד מאד בדברי קורות הסמיכה, כאשר נראה לפנינו.

מכל הדברים האלו יצא לנו, שתקופת ימי הסמוכים בבבל היתה קצרה מאד, ולא הגיעה אף למאה שנים, כי לפני רבן יוחנן בן-זכאי קרוב מאד שלא היו סמוכים – במשמעות שנתּנה למלה הזאת בימי התלמוד – אפילו בארץ-ישראל, ובימי רבי פסקה הסמיכה בבבל לגמרי.

אבל עד איזה זמן נמשכה הסמיכה בארץ-ישראל? את השאלה הזאת נשתדל לפתור בסימן הבא.

 

ג: אימתי בטלה הסמיכה בארץ-ישראל?    🔗

על השאלה הזאת, שנגענו בה בסוף הסימן הקודם, אנו מוצאים תשובה ערוכה בפי חכמי ישראל האחרונים שכֻּלם מחליטים פה-אחד, שהסמיכה פסקה בימי רבי הלל השני בשנת תר“ע לשטרות, ד”א קי"ט לבריאת עולם.

בעלי הדעה הזאת נסמכים ﬠל קבלה אחת עתיקה, שמסרלנו רב האיי גאון באחת מתשובותיו, שנשמרה לנו בספר העבּור לרבי אברהם הנשיא. לאחר שהחליט, כי “משה רבנו למד לישראל עיקרו של הסוד הזה וחשבון העבּור”, יוסיף לומר: ואף-על-פי שנתן להם הסוד הזה, הזהירם, שכל-זמן שסנהדרין קיֶּמת, יש להם לשנות מן הסדר הזה, להקדים אוֹ לאחר… ואנו יודעים, כי הראשונים כבר עבּרו שלא בסדר הזה, עד ימי הלל בר-יהודה בשנת תר“ﬠ (לשטרות), שמאותה שעה לא הקדימו ולא אחרוּ (ספר העבּור, צד 97). מדברי רב האיי גאון אלה שאב בלי-ספק הרמב”ם את דבריו, שאמר: “הלכה למשה מסיני, שבזמן שיש סנהדרין, קובעין על-פי הראיה, ובזמן שאין שם סנהדרין, קוֹבﬠין על-פי החשבון שאנו מחשבין בו היום. ומאימתי התחילו כל ישראל לחשוב בחשבון זה? מסוף חכמי התלמוד, בעת שחרבה ארץ-ישראל, ולא נשאר שם בית-דין קבוע, אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא, ﬠד אביי ורבא, ﬠל קביעת ארץ-ישראל היו סומכין” (הלכות קה“ח, פ׳׳ה, ה”ג). דבריו אלו מְכֻוּנים היטב עם דברי רב האיי גאון, כי אביי ורבא היו אך זמן קצר לפני תקונו של הלל (אביי מת בשנת תרמ׳׳ט ורבא בשנת תרס׳׳ג לשטרות). והנה כאשר אנו רואים – אין במקור הראשון, בתשובת רב האיי, כל זכר ורמז לבטוּל הסמיכה בימי רבי הלל. רב האיי אינו אומר אלא שמימוֹת רבי הלל ואילך “לא הקדימו ולא אחרוּ” קביעת המועדות (מפני שהנהיג את החשבון במקום הראיה), אבל אינו מודיע לנו סבת תקון החשבון. ובאמת בעל המאור, שגם הוא מְיַחֵס תקון חשבון העבּור לרבי הלל, תולה את הדבר בסבּה אחרת, בקושי השעבוד ובחסרון התחברות בטוחה ומתוקנת ¹⁸, ואפילו אם נרצה להביא את דברי רב האיי האחרונים “עד ימי הלל” בקשר עם הראשונים “שכל-זמן שסנהדרין קַיֶּמת” ולראות בהם סבה ומסובב, אף-ﬠל-פי שמצד הענין אין כל הכרח לכך¹⁹, הנה לא נוכל להוציא מהם יותר אלא שבימי רבי הלל חדלה סנהדרין מהיות קַיֶמת וקבועה, כי מפני הצרות והרדיפות שבּאו בזמנו של הלל על ישראל לא היה ביד חכמי-הדור להתאסף בקביעות לפַקח על עניני העם והדת, לעבּר שנים ולקבוע חדשים בזמנם, מחסרון מרכז מיוחד לכך, ולכן נולד הצורך להנהיג את החשבון במקום הראיה, אבל בשום-אֹפן לא פסקו עוד סמוכים מארץ-ישראל. ובאמת אנו רואים, כי אַחר רבי הלל היו בארץ-ישראל שני דורות של אמוראים, הנזכרים בירושלמי, קרואים בשם רבי. ובלי-ספק כך הבין גם הרמב“ם את דברי רב האיי גאון, ולכן לא אמר, שחרבה ארץ-ישראל ולא נשאר שם בית-דין סמוך, אלא בית-דין קבוע, שדרכּוֹ להקבץ בעתים מזומנים לדון ולעסוק בצרכי צבור בנגוּד לבית-דין של אקראי (עַיֵּן ראש השנה, כ“ט, ב', וברש”י שם), וכדרך שאמרו: שבּתּי-דינין קבוﬠין שם (כתובות, כ"ה, א׳), בתי-דינין קבועין – בכל יום, ובתי-דינין שאינן קבוﬠין – אלא בשני ובחמישי (שם, ג׳), לא כאשר יחשבו הישראלי והאדומי, שכַּונת הרמב”ם לבית-דין סמוך. (עַיֵן להלן).

אבל תהא כַונת הרמב׳׳ם כך או כך, הנה מצאו חכמי ישראל האחרונים מקום להוציא מדבריו, שבטלה הסמיכה בימיו של רבי הלל. הראשון, שמפיו אנו שומעים דבר זה, הוא הרמב“ן, שאמר בהשגותיו על ספר המצוות להרמב”ם (עשה קנ"ג): “שרבי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא תִּקן חשבון העבִּוּר, שהוא, עליו השלום, ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד (נראה, שצ"ל הפסק) הסמיכה”. אבל כַּונת הרב במקום הזה אינה ברורה כל-צרכה, ואפשר לפרש דבריו, שרבי הלל צפה וראה מראש, שהמועדות יוכלו להבּטל בימים שיבואו אחריו, מפני שיעדרו אז סמוכים, וכן אפשר להוציא מסגנון לשונו שם: “שהיום מכמה שנים בטלו סמוכין בארץ-ישראל”, “ובטלו המועדות מכמה שנים, שאין בארץ-ישראל בית-דין סמוך”, שקשה לומר כך על זמן ארוך תשע מאות שנה ויותר, וכן יוצא מדברי הרמב"ן בוכּוּחוֹ ﬠם המומר פראַָי פוֹל, שאם לא נמשכה הסמיכה ימים רבים אחרי רבי הלל, הנה על-כל-פנים לא פסקה עוד בימיו ²⁰.

אבל כנגד זה מצאתי לו בספר הזכות למסכת גטין (פרק השולח), כי בדבּרו על שמיטת כספים בזמן הזה, יאמר בפֵרוש: “שהרי משנת תר”ע לשטרות, בימי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא, בטלה סנהדרין בארץ-ישראל ובטלו מומחין (כלומר סמוכין) ממנה, והוא שֶׁתִּקן סדר העבּור ועבּר שנים וקִדש חדשים לדורות, כיון שאין שם בית-דין כלל ולא תוקעין ולא משמטין ולא משלחין עבדים – אין יובל נוהג". ודבר זה משולש אצלו עוד במקום אחר, בחדושיו לגטין (דף ל"ו): “שמימי רבי הלל הנשיא, שתִּקן לנו סדר מועדות, וקִדש לדורות על-פי מנין שאנו מונין בו, שוב לא היה בית-דין בארץ-ישראל ראוי לקדש, וכל-שכּן בימי רב אשי, שכבר בּטלו מומחין בארץ-ישראל [לגמרי]”.

אחרי הרמב“ן הלכו החכמים הבאים אחריו. בעל ספר התרומות (שער מד"ה) מביא מספר הזכות את לשונו באריכות²¹, ורבנו נסים בנימוקיו לאלפסי (פרק השולח) מעתיק את דבריו מתוך חדושיו אות באות, מבלי הזכיר את שמו (ועל פיהו הוספתי בדברי הרמב׳׳ן את מלת לגמרי, שסמנתּיה בשני חצאי מרובע). בדעה הזאת, שבטלה הסמיכה בימי רבי הלל בשנת תר”ﬠ לשטרות שהיא שנת ר“ץ לחרבן, החזיק גם הישראלי בשלשה מקומות מספרו יסוד-עולם, אף-על-פי שדבריו מסובכים, ובמקום אחר נראים כסותרים זה את זה ²². ובזמן שנתעוררה שאלת הסמיכה בימי הר”י בי רב והרלב׳׳ח (בסוף המאה השלישית לאלף שלנו), כבר היה הדבר פסוק, שפסקו הסמוכים בשנת ד“א קי”ט (עַיֵּן קונטרס הסמיכה להרלב"ח). וכל-כך הכתה הדעה הזאת שֹׁרש עמוק בלב החכמים, עד שאפילו אבי המבקרים בישראל, רבי ﬠזריה מן האדומים, לא יכול לשחרר עצמו ממנה, אף-ﬠל-פי שלפי דרכו במנין שנות עולם נוח היה לו יותר לאחר את בטול הסמיכה עד לאחר חתימת התלמוד. ולא עוד, אלא שהוא מתאמץ לשום דעה זו גם בפי הרמב“ם, שכפי אשר נראה לפנינו דעתו הפוכה מן הקצה אל הקצה, ובהשתדלו להצילו מהשגותיו של הרמב”ן (מצרף לכסף, מ“ב, פ”ו, ועַיֵּן גם ב“מאור עינים”, פכ“ה ופ”מ), הוא מכניס בדבריו כַּונות אחרות כדי לכַון דעתו עם דעת משיגו. לפי השיטה אשר ייחס האדומי להרמב“ם, בטלה סנהדרין, או בית-דין הגדול, עוד בסוף ימי הבית השני, ולא נשארו בארץ אלא בתי-דינים סמוכים בלבד, שאותם יכנה הרמב”ם בדרך-השאָלה בשם סנהדרין, “שהם סנהדרין בכח ולא בהחלט”, אבל בתי-דינים סמוכים כאלו פסקו כזמן שאחר אביי ורבא, כשחרבה ארץ-ישראל, ולא נשאר או בית-דין קבוע, שהוא בעיני האדומי אחד עם בית-דין סמוך ²³.

מכל הדברים האלה יוצא בבֵרור, שדעת האומרים, שבטלה הסמיכה בימי רבי הלל, אין מקורה במסורה עתיקה, שבאה לידם בירושה איש מפי איש, אלא שהחכמים האחרונים, שחיו כֻלם באלף שלנו, הוציאוה מסברא, מתוך דברי רב האיי, הקובע תקון חשבון הﬠבּור בשנת תר"ﬠ לשטרות, והעלו מהם, שגם בטול הסמיכה היה באותו פרק. ﬠד-כמה יש יסוד נכון לדעה זו, דבר זה יתברר לנו במרוצת חקירתנו.

הננו יודעים, שהציוּן הראשי, המבדיל בין החכם הסמוך ובין אותו שלא זכה לסמיכה, הוא, שהראשון יש בידו לדון דיני קנסות, בשעה שהאחרון אין לו הרשות אלא לדון דיני ממונות, הודאות והלוָאות וכיוצא בהם. ואם יעלה בידנו להראות, שאף אחר חתימת התלמוד היו דנים דיני קנסות בארץ-ישראל, הנה נוכל להחליט בלי כל פקפוק, שלא פסקו סמוכים בארץ.

והנה כבר הבאתי למעלה את דברי סתמא דתלמודא: ואי אמר קבענו לי זימנא דאזילנא לארﬠא דישראל – קבﬠינן ליה, ואי לא אזיל – משמתינן ליה (ב“ק,ט”ו) ²⁴, אשר משם נראה, שעוד בימי מסדרי הבבלי היו בארץ-ישראל חכמים סמוכים, שאליהם היו שולחים אותם שנתחַיבו קנס. מאמר הבבלי הזה הובא גם בספר הלכות גדולות, ונראה מזה, שאפילו בימיו, חמשים ומאתים שנה לאחר חתימת התלמוד, עוד היו בארץ-ישראל בתי-דינים, שהיו דנים דיני קנסות (וכן הובא מאמר זה בהלכות רב אלפס, וﬠליו ידֻבּר עוד להלן). אבל הדרך הזאת, להשיא בכל פעם את בעלי הדברים לארץ-ישראל, לא היתה יכולה למצֹא מקום אלא בקנסות שהיו מגיעים לסכוּמים מסוימים, אבל לא בחבלות קלות, שתשלומי נזקם לא היו שוים בהוצאות הדרך ואבּוד הזמן. מצד אחר, כאשר אנו שומעים מפי בן-מאיר, לא היתה אהבת בּני בבל גדולה כל-כך לבני ארץ-ישראל (“מחלוקת רס”ג", צד 50), ונקל להבין, כי קשה היה לראשי הישיבות שבבבל, שהיו התל, שמכל קצוי הארץ היו פונים אליו, להראות קצר ידם בדיני קנסות וחבלות ולהגיש תמיד משפטים כאלה לפני חכמי ארץ-ישראל, שאפשר מאד, שפעמים רבות לא היו מגיעים לקרסוליהם, ולכן הוזקקו לבקש להם דרכים אחרות לענוש את החוטאים ובחרו במקרים כאלו להסתּיע בנדוי ושמתא, אבל לא כדי לכוף את בעלי הריב לעלות לארץ-ישראל, שהיה קשה גם לנחבל, כי אם לכוף את החובל, שיפַיס את חברו. התקנה הזאת נעשתה שלש מאות שנה אחר חתימת התלמוד על-ידי רב צדוק גאון (שמלך בסורא בשנות ד“א תקס”א ותקס"ב לבריאת ﬠולם), כאשר יספר לנו רב נטרונאי גאון, שחי כארבעים שנה אחריו, באחת מתשובותיו הנמצאות בקובץ שערי צדק (דף כ"ט), וז“ל: “הלכה רווחת היא, שאין דנין דיני קנסות בבבל, וכן חבלות וכל-שכּן בשאר ארצות. אבל כך היה מעשה באחד שהפיל שִנּוֹ של חברו ובא לדין לפני אדוננו מר רב צדוק גאון זצ”ל ואמר, דמי שן אין לנו לקצוב, אלא חתך עליו דין לפַיסו בדברים או בממון אם מעט אם הרבה, ירבו שלא (צ"ל: שלא ירבו) חובלים בישראל. ולמדו (נראה, שצ"ל: וﬠמדו) בתי-דינין ולמדו ממנו, וכן אנו נוהגים עד הנה”. ורב צמח גאון (שמלך בפומבדיתא משנה ד“א תרל”ד ﬠד ד“א תר”ן לבריאת עולם) ב“שערי צדק”, שם (וכן ב“חמדה גנוזה”, סימן ס׳), יאמר: “הלכה רווחת היא שאין דנין דיני קנסות בבבל, אלא בירושלים ובארץ-ישראל, אבל משום שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו בני-ישראל פרוצים בנזקים, שכיון שהם רואים שאין מגבין קנסות בבבל שולחים יד זה בזה, נהגו חכמים האחרונים לנדותו ﬠד שהוא מפַיסו בממון או ירבּה ﬠליו רֵעים ויפַיסוֹ בדברים, ומעשה באחד שהפיל שִנּוֹ של חברו ובא לפני מר רב צדוק, ואמר, דבר קצוב איני חותך, אלא עליך לפַיס או בממון או בדברים, ועכשיו כל דיני קנסות בטלו, ומנהג שהנהיג אדוני מר רב צדוק אותו אנו “נוהגים”. אבל המנהג שהנהיג רב צדוק לא עקר את דין התלמוד, ואם בקש התובע להזמין את בעל דינו לארץ-ישראל, לא היה בית-דין מעכב על ידו, וכדין התלמוד היו מנדים את החובל עד שיעלה עמו. ואל זה יכַונו המלים: “אלא בירושלים ובארץ-ישראל”, שנטיתי קו תחתיהן. אבל עוד יותר מפורשים הדברים בתשובה אחרת של הגאון הזה (“חמדה גנוזה”, סימן ק"כ), וזה לשונה: “גזילות אנו דנים בין בבבל ובין בשאר הארצות, אבל קנסות וחבלות אם קדם ותפס הנחבּל שיעור מה שחבל בו, מה שתפס תפס וכו‘. ואם טען אותו נחבּל ואומר שלחוהו ﬠמי, לזה שחבל בי, לארץ-ישראל שדנין דיני קנסות וחבלות, משלחין אותו לארץ-ישראל; ואם אינו הולך, מנדין אותו ועושין בו דין, שכך אמרו חכמים, האי כלבא דאכל אימרי וכו’, ואי אמר אזמנוהו לההוא גברא לארﬠא דישראל, מזמינן ליה וכו'. וכן מנהג שתי ישיבות, שכל מה [צ”ל: מי] שחבל בחברו או בעינו או בשִׁנו, אף-על-פי שאין פוסקין עליו לשלם לו את דמי עינו ודאי או את דמי שנו ודאי, עד שיפַיס אותו (בדברים או בממון) בין מעט בין הרבה”. ﬠכ"ל. מדבריו אנו למדים, שהיו בבבל שתי דרכים בענין זה: אם טען הנחבל, שילך עמו החובל לפני בית-דין שבארץ, מנדים אותו עד שיעלה עמו לארץ-ישראל, כדין התלמוד (וזה שאמרו: עושין בו דין, שכך אמרו וכו׳), ואם אינו מעמיד דבריו על דין תורה, מנדים את החובל עד שיפַיסו כמנהג שהנהיג רב צדוק וכמו שאמרנו. מובן מאליו, כי המקרים אשר הוזקק בהם החובל לעשות דרכו לארץ-ישראל, דבר שהיה קשה גם להנחבל, היו כיוצאים מן הכלל ובטלים במﬠוטם ורֻבם ככֻלם היו נחתכים במקומם. והוא הדבר, שרב נטרונאי גאון וכן רב צמח בתשובתו הראשונה (וכן רב שר-שלום ב“שערי צדק” שם ובאלפסי בפרק החובל) אינם מזכירים אלא את מנהג הגאונים לפַיס את הנחבל ולא את כפיתם את החובל, שיעלה עם בעל דינו לארץ-ישראל.

מכל הדברים האלה נראה, שהיו דיני קנסות עומדים בתקפם בארץ-ישראל בכל הימים ההם. התולדה הנכבדה הזאת יוצאת לנו גם מתשובת רב חנינא גאון, אביו של רב שרירא, ואלו דבריה (“שﬠרי צדק”, דף ל'): "האיש שכב את אשתו, ואחז בשערה, ונשמט משערה בידו, יש לה קנס. וכמה שיעור קנסה? – יש לה קנס, ושיעורו כמה שאמרו חכמים: צרם באזנו ותלש בשערו, נותן לו ארבע מאות זוז; אבל היום אין אנו דנין דיני קנסות, ואין אנו מגבין בבבל לא קנס ולא חבל, ולא בשאר ארצות – ואף-על-פי שאין אנו מגבין, מנדין אותו עד שיפַיס את חברו בממון או עד שירבה עליו רֵעים. ובמקום שמגבין דיני קנסות, בארץ-ישראל, קנס דאשת-איש הלא של בעלה הוא, וכיון שהדבר כן, מה יתרון לה בקנסה? וזה במקומות שמגבין, וכל-שכּן במקומות שאין מגבין, שאין לה כלום כל-עיקר, לא לה ולא לו ²⁵. אבל מן הדין לפַיסה ולרצותה, ואם ידו משגת, יוסיף לה כלום על כתובתה, ויאסור על עצמו, שלא יהיה רגיל לﬠשות כן וכו' ". מדברים אלו יוצא מפורש, כי בימי רב חנינא (בסוף המאה השביעית לאלף שעבר) עוד היו דנים דיני קנסות בארץ-ישראל. והגאון מתאמץ להראות, כי בענין ששאלוהו אין כל יתרון לדיני בני ארץ-ישראל על דיני בני בבל, כי בין כך ובין כך לא תהא לאשה כל הנאה מן הקנס שיקצבו לה, מפני שמה שקנתה אשה – קנה בעלה.

בקובץ “שערי צדק” (דף ל׳) נמצאה גם “תשובת ארץ-ישראל” בנדון זה, וזה לשונה: “וששאלתּם על עסק קנסות בחובל בחברו – מן הדין לשום שמאין ויהיו שָׁמין חבורתו והוא ישלם קנס, ואם תמצא לומר שאין קנס בזמן הזה, יעמדו אנשים הדיוטים ויזלזלו באנשים מכובדים ויאמרו, אין קנס בזמן הזה, ואנו לא מצאנו להן עיקר מן התורה. ומה שהוא קשה לכם, מאי-שנא כהעביר טליתו ממנו שנותן לו ארבע מאות זוז, כן ראינו שבקנסות אין דומין זה לזה ואין להם טעם, אבל כל מה שאמרו חכמים ז”ל, ואפילו של תורה, אין להם טעם, מפני-מה זה כך וזה כך, אלא כמו שאמרה תורה – שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע, וכן (צ׳׳ל: כן) קנסות של חכמים, כל אחד כמו שרואים. ועוד טעמו של דבר, שאין בני-אדם שוים; יש מהן אנשים מכובדים ויש מהן הדיוטות. ותוב שנינו: סטרוֹ, נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו – נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוֹק, העביר טליתו ממנו ופרט (צ"ל: ופרע) ראש האשה, נותן לו ארבע מאות זוז“. ﬠכ”ל. אם נערוֹך את התשובה הזאת עם התשובה שהעתקנו למעלה, אז נראה מיד את ההבדל הגדול שבין חכמי ארץ-ישראל הסמוכים ובין חכמי בבל שלא נסמכו. חכמי בבל, כשבאו לפניהם דיני חבלות, לא היו פוסקים על החובל שִעור קצוב, אלא כופים אותו, שיתפשר עם הנחבל, וכנגדם חכמי ארץ-ישראל מעמידים שמאים, שיהיו שָמים חבורתו, כדין המשנה, כמה היה שוה וכמה הוא שוה. ובדיני קנסות בזמן שאין הנעלב דורש דמי נזק, אלא דמי בשׁת בלבד, חכמי ארץ-ישראל היו מטילים על הנתבע קנס קצוב כפי המפורש במשנה. במלה אחת, חכמי ארץ-ישראל היו דנים דיני קנסות וחבלות לכל פרטיהם.

אבל גם אחרי שפסקה הגאונוּת בבבל, לא תמו ﬠוד חכמים סמוכים בארץ-ישראל. דבר זה יוצא לנו מדברי רבי יהודה בן-ברזלי הברצלוני, שהיה חי במחצית השניה של המאה התשיעית לאלף שעבר, אשר בדבּרו בספר השטרות על “כתב מסמיך” (ﬠַיֵּן עוד להלן), יאמר: “ואף-על-פי שבדורות הראשונים (בכל מקום) או עדַין בארץ-ישראל הזכה (כלומר הראויה והזכאית לכך) נוהגת סמיכה, שהיו סומכין בית-דין למי שראוי וסומכיןִ ידיהן על ראשו²⁶, כענין האמור ביהושע, ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, ואחר-כך קורין לו ר', וכן (צ"ל: ודן) דיני קנסות, והאידנא (צ"ל: האידנא) לא נהגו דיני קנסות בחוצה-לארץ ולא סמיכה להניח ידיהן ﬠל ראש הסמוך” (צד 132). הרי מפורש בדבריו, שבימיו היתה עדַין סמיכה נוהגת בארץ-ישראל, שהיו דנים בה דיני קנסות. מציאות חכמים סמוכים בארץ-ישראל בזמן מאוחר כזה אינה צריכה להפליא אותנו כלל. מרשמים שונים שנשמרו לנו מזמנים שונים יָצא לנו במקום אחר, שמחתימת התלמוד הירושלמי עד האחרון שבגאוני ארץ-ישראל רבי אביתר (שהוזקק לעזוב את הארץ בשנת ד“א תתנ”ט, אחר שנכבשה לפני נוסעי-הצלב) לא פסקה תורה מארץ-ישראל ולא בטלו ממנה ישיבות, אף כי לא דמוּ בגדלן לישיבות בבל, שהיתה אז בּשַׁלוָתה (עַיֵן,מחלוקת רס“ג, מצד 110 עד צד112 ומצד166 עד 167,²⁷ ובמאמרו של רש”א פאזנאנסקי “די באבילאנישﬠ גאונים אין דﬠר נאכגאונישﬠן צייט”, צד 81), וחכמי ארץ-ישראל אלו, “ראשי ישיבות גאון-יﬠקב”, שהיו סמוכים איש מפי איש, בלי-ספק היו משתדלים לסמוך תלמידים, שלא תפסוק הסמיכה בישראל, וכאשר מצאנו מפורש באחד מגאוני ארץ-ישראל, רבי אליהו הכהן, שהיה דר על גבול ארץ-ישראל, בצור, שהלך לחיפה בשנת א' שצ“ה לשטרות “לחדש שם את הגאונות והסמיכה” (עַיֵן,מחלוקת רס“ג”, צד 152), ולכן לא יפּלא, אם בימי הברצלוני, שכתב דבריו אך שנות-מספר אחר רבי אביתר, היו עוד סמוכים בארץ-ישראל. אבל הדבר אשר יפּלא יותר הוא, כי גם בימי הרמב”ם עוד לא פסו חכמים סמוכים בארץ-ישראל, אף-על-פי שלא נשארו בה מן היהודים כי אם מעט מזער. דבר זה אנו למדים משלשה וארבעה מקומות מספריו. בהלכות סנהדרין (פ“ה, הי”ז) אמר: “מנהג הישיבות בחוצה-לארץ, אף-על-פי שאין מגבין שם קנס, מנדין אותו (את החובל), עד שיפיס בעל-דינו, או יעלה עמו לדין לארץ-ישראל׳׳. דבריו אלו, שהם מכֻוָּנים עם דברי רב צמח גאון שהבאנוּ למעלה, מוכיחים, שאפילו בימיו היו חכמי חו”ל כופים את החובל לעלות עם הנחבל לארץ-ישראל ולדון עמו לפני בתי-דינים שהיו שם ושהיו מגבים קנסות. במקום אחר יאמר, שבעל שחבל באשתו חַיב לשלם לה נזק ובשׁת וצער, והכל לאשה ואין לבעל בהן פֵּרות; ואם היא רוצה ליתן הדמים לאחר – נותנת. וכזה הורו הגאונים (הלכות חובל ומזיק, פ"ה). הרי, שאף בימיו היו מגבים חבלות בארץ-ישראל ככל אשר שמענו מפני רב חנינא גאון, ולא עוד, אלא שהיתה הרשות לאשה לעשות בדמים כל מה שלבה חפץ, הפך ממה שאמר הגאון הזה, שאין לה בהם כל יתרון (ומה שאמר “וכזה הורו הגאונים”, נראה, שכַּונתו לגאוני ארץ-ישראל, וכמו שהזכיר בהקדמתו ובהלכות מאכלות אסורות את גאוני המערב). ובמקום אחר (הלכות קה׳׳ח, סוף פ"ה) יחליט הרמב“ם, שזה שאנו מחשבים בזמן הזה כל-אחד בעירו ואומרים שראש חדש ביום פלוני ויום טוב ביום פלוני, אף-על-פי שקדוּש החֹדש ועבּור השנה (אפילו על-פי חשבון) אינם נעשים אלא בארץ-ישראל ובסמוכים, – לא על חשבוננו אנו סומכים, אלא על חשבון בני ארץ-ישראל וקביעתם. והדברים מפורשים יותר בספר המצוות שלו (עשה קנ"ג), וזה לשונו שם: “שהיותנו היום בחוצה-לארץ מונים במלאכת הﬠבּור שבידנו ואומרים, שזה היום ראש חֹדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעֵנו יום טוב בשום פנים, אבל מפני שבית-דין הגדול²⁸ שבארץ-ישראל כבר קבﬠוהו זה היום ראש חֹדש או יום טוב, ומפני אמרם שזה היום ר”ח או יו”ט יהיה ר“ח או יו”ט, בין שתהיה פﬠולתו זאת בחשבון או בראיה וכו'. ואִלו הנחנוּ דרך-משל שבני ארץ-ישראל יֵעדרו מארץ-ישראל – חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל – ולא יהיה שם בית-דין²⁹, ולא יהיה בחוצה-לארץ בית-דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יוﬠילנו כלום בשום פנים“. מכל דברי הרמב”ם שהבאנו אנו רואים בברוּר, שבימיו עוד היו בארץ-ישראל חכמים סמוכים, שהיו מגבים קנסות, ועליהם – לפי דעת הרמב"ם – היו בני גולה סומכים בקביעת המועדות, שהיה כל אחד ואחר מחשב במקומו של יסוד חשבון העבּור³⁰.

אבל הימים, שבהם כתב הרמב“ם את דבריו אלו, היו ימי גסיסה לַסמיכה, גסיסה ארוכה, שנמשכה כמה שנים. לרגלי המהפכה הנוראה, אשר באה על הארץ שנכבשה על-ידי נוסעי-הצלב, ראו החכמים והסמוכים את עצמם אנוסים להחיש מפלט להם בארצות אשר סביבותיה, במצרים, בארם-צובא וּבסוריא, כאשר ראינו את רבי אביתר מעתיק מושבו לטריפוליס אשר בסוריא. בתנאים קשים כאלו היתה הסמיכה נכונה להבטל ולמות מיתת עצמה יחד עם שארית הפליטה של החכמים הסמוכים שבאותו הדור, לולי שקדו חכמי ארץ-ישראל – בתקותם, כי לא יטוש ה׳ את עמו לנצח – להאריך ימיה ככל אשר היה בידם; וכאשר מצאו שעת-הכּשׁר, היו עולים שם תלמידיהם לערים שעל גבול ארץ-ישראל לסמכם שם, כאשר כבר ראינו כזאת ברבי אליהו הכהן. והיהודים, אשר בימות גלותם סגלו להם את הכשרון למצֹא להם מנוח גם במקום תנים ולדוּר עם נחש בכפיפה, בלי-ספק החלו לשוב ולהתיַשב בארץ אבותם כאשר הוקלה מעט חמת המציק. בערך שנת ד”א תת“ק עלה שמה רבי יהודה הלוי, ואם אמנם לא ידענו מה היתה שם מנת גורלו, הנה עֲלִיָּתוֹ לבד תוכיח, כי לא היתה אז הארץ ריקה מישראל לגמרי. כשלשים שנה אחריו היה בארץ הנוסע הנודע רבי בנימין מטודילא ומצא בצוֹר ארבע מאות יהודים ובארץ-ישראל כאלף (בשונם – כשלש מאות, בעכו, אשקלון וירושלים – כמאתים בכל אחת מהן, בטבריא – חמשים, וכמספר הזה ביתר ערי הארץ). בקהלות צור, עכו, אשקלון וטבריא מצא חכמים וגדולי תורה, שאפשר מאד, שהיו סמוכים ושהיו מקדשים את המועדות ﬠל-פי חשבונות העבּור. אבל הישיבה של ארץ-ישראל היתה בעת ההיא בדמשק הקרובה לארץ; ורבי בנימין, בדבּרו על הקהלה הזאת, יאמר: “ושם ראש ישיבה של ארץ-ישראל רבי עזרא ואחיו שר-שלום אב-בית-דין”, והוא פורט עוד ששה מחכמי הישיבה ונותן לכל אחד מהם תֹאר-כבוד מיוחד. וקרוב לשער, כי חכמים אלו היו עולים מזמן לזמן לארץ-ישראל וכמעשה רבי אליהו היו מחַדשים שם את הסמיכה ומקַדשים את הַשָּׁנִים, ובצדק היה הרמב”ם יכול לומר עליהם, שעל קביעת בני ארץ-ישראל אנו סומכים בקביעת המועדות ﬠל-פי חשבון העבּור.

אבל בתנאים קשים כאלו כבד היה לסמיכה להחזיק מעמד והיתה נכוֹנה תמיד לצֶלע, ולכן לא יפּלא, אם נמצאו אנשים שהיו מפקפקים במציאותה וגם אחרים שהחליטו, שכבר בטלה ועברה מן העולם. נקל לשער, שבני-בבל, – שהיו גדולים מיושבי ארץ-ישראל בחכמה ובמנין, אשר לא החשיבו הרבה את תורת חכמיה, וגם שמוּ תָהלה בסמוכים בישיבותיה, כאשר מתאונן על זה רבי שלמה: “כל אוהביה בגדו בה, להשמיץ כל נסמך בה” (עַיֵן “מחלוקת רס”ג", צד 37) ³¹, – אולי היו הראשונים, שהטילו ספק בסמיכה שנתנה לחכמי ארץ-הצבי את היתרון עליהם ושמעולם לא הביטו עליה בעין יפה. אבל הרמב"ם, אשר בכל אהבתו את חכמי בבל לא חדל מלחבּב גם את חכמי ארץ-ישראל, היה מצטער מאד על אָבדן הסמיכה, שבה היתה תלויה גם קביעת המועדות: “אִלו הנחנו, שבני ארץ-ישראל יֵעדרו מארץ-ישראל ולא יהיה שם בית-דין וכו', הנה חשבוננו זה לא יוﬠילנו כלום”, אך נחם את נפשו בתקוה, כי “חלילה לאֵל מעשות זאת”, וגם חשב מחשבות לקדם את פני הרעה והתאמץ להוכיח לאלו שהיו מפקפקים בדבר, אם יש עוד סמוּכים בארץ-ישראל, כי אף אם כדבריהם כן-הוא, בכל-זאת אפשר לחדש את הסמיכה כקדם, ואם יתקבצו כל החכמים אשר בארץ-ישראל וימנו דַינים ויסמכו אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם לסמוּכים אלו לדון דיני קנסות ולסמוך לאחרים (הלכות סנהדרין, פ“ד, הי”א, ופֵרושו למשנה, סנהדרין, ריש פ"א).

אולם ימי הסמיכה כבר חוּצצו וכל עמל החכמים, להמציא לה מזור ותרופה, לא הועיל עוד להאריך ימיה. מצב הקהלות בארץ-ישראל הוסיף להתדלדל מיום ליום, והרמב“ם באגרתו, שכתב בסוף ימיו לחכמי לוניל (תשובות הרמב“ם, ליפסיא, ח”ב, דף מ"ד), אשר בה יתאונן על העסק והעיוּן בתורה שנתמעט בארצות המזרח, יאמר: “רוב המדינות הגדולות (לפנים) מתות ומעוטן גוססות וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים³² בכל ארץ-ישראל. ובכל סוריא מדינה אחת והיא אחלב, שבּה מקצת חכמים ועסקיהם בתורה, אבל אין ממיתין עצמם באלה” (נראה לי לתקן “באהלה”). והנה בשלשה ארבעה מקומות, שהוא אומר עליהם שהם חולים, קרוב מאד, שכַּונתו לקהלות צור, עכו, אשקלון וטבריא, שבימי רבי בנימין היו בכל אחת מהן שלשה שלשה חכמים (או בתי-דינים של שלשה), שהוא פורט אותם בשמותם. אבל שוּנם, שלא הזכיר בה רבי בנימין בשם אפילו חכם אחד, וכן ירושלים, שפרט בה רק חסיד אחד ולא חכם עומד בראשה, מפני שלא היו בהן קהלות מסודרות, קרוב הדבר, שחשבן הרמב”ם למתות או גוססות ³³. אולם הדבר, הראוי להתבונן עליו הוא, שהוא מזכיר את העיר אחלב, שלא מצא בה רבי בנימין אלא כאלף וחמש מאות יהודים, ששלשה חכמים נקובים בשמות היו ﬠומדים בראשם (וכדרך שהזכיר מספּר כזה גם בטבריא, שלא היו בה אלא כחמשים איש), וכנגדה לא יזכיר את העיר דמשק, שהיו בה שלשת אלפים יהודים (ולדברי רבי פתחיה – עשרת אלפים; וכפי הנראה, כַּונת רבי בנימין למספר משפחות, וכַונת רבי פתחיה למספר נפשות) וראשי ישיבות ארץ-ישראל שמונה במספר! שתיקה זו, שקשה לתלותה – ככל שתיקה אחרת שאין מביאים ראיה ממנה – בשכחה או בהיסח הדעת, נותנת מקום לחשוב, שבשעה שכתב הרמב“ם אגרתו זו, כבר בטלה הישיבה בדמשק. השערתי זו מתחזקת על-ידי דברי רבי יהודה אלחריזי שבִּקר בפרק-הזמן הזה ארצות אלו (בירושלים היה בשנת ד“א תחקע”ז ומשם נסע לארצות סוריא ובבל). בספר תחכמוני, אשר בו יזכיר בשם את גדולי הדור שראה בדרך מסעו בכל מקום, יאמר על דמשק, שמצא בה את רבי יאשיה בן-ישי נשיא גליות כל ישראל (הוצאת קמינקא, צד 355), את הדַּין רבי צדקה (צד 423) ואת הרופא הגדול רבי משה הרופא בר-צדקה (צד359), ועוד רופא-אליל אחד, ברוך בּן יצחק, שהוא מרבה לספר בגנוּתו ארבע עמודים שלמים. ועל קהלת דמשק בכלל יאמר, כי יש בה אנשי-חיל יראי-אלוהים וגם אנשים קשים ורעים, בעלי מעשים גרועים, וקורא ﬠל העיר את המקרא: “אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי”, וכזאת לא יתכן לאמר על עיר שראשי ישיבות גאוֹן-יעקב שרוּיִם בתוכה. ובדבּרו על העיר צפת, יזכיר את רבי צדוק ראש ישיבת גאון-יעקב ויאמר עליו: “אבותיו היו ראשי ישיבות, אך אפפוהו צרות רבות והתגלגלו עליו סבות, והוסר מכסאו אחרי אשר מלך, והורק מכלי אל כלי ובגולה הלך, אך עמד טעמו בו, ואם טובתו סרה, משרתו לא חסרה” (צד 359). והחכם הזה היה מישיבת דמשק, כי במקום אחר יאמר על הרופא ברוך בן-יצחק מדמשק המובא למעלה, כי “התחתן עם צדוק ראש ישיבת גאון-יעקב ונלוה הרעה אל הטוב, והתחתן רשע לצדיק, ונבחר מלאך לשטן מזיק” (צד 357). והנה קשה להחליט בבֵרור, מה היו הסבות שגרמו לבטוּל הישיבה בדמשק. אפשר לתלותן בתכונת הזמן ההוא, אשר כפי מה שראינו היה בכלל זמן ירידת התורה בארצות הקדם, וכאשר יאמר אלחריזי בדבּרו על בבל, אף-על-פי שהיו בה ראשי ישיבות³⁴: “שם היו מעולם גאוני תבל וחכמיה, אבל אבדו היום זקניה, ונותרו נעריה, ונעדרה הסֹלת, ונשארה הפסֹלת… ומתו השחלים, וקמו אחריהם שועלים”, (צד368). ואם אמנם אפשר הדבר, שחריזי הפריז מעט על המדה, כי כידוע לא אחת האיבה והשנאה מקלקלות אצלו את השורה, בכל-זאת אין להטיל ספק בעיקרם של דברים, שחכמי בבל בזמנו היו כקוף בפני הגאונים שהיו לפניהם, והסבה שגרמה להתמעטות התורה בכלל יכלה לפעול גם על בטוּל הישיבה בדמשק. אבל אפשר לבקש למראה הזה סבה אחרת בקורות הימים ההם ובתכונת העיר דמשק. בשנת ד”א תתקמ“ז פרצו מלחמות ארוכות בין הישמעאלים ובין הנוצרים; ואם אמנם לא נפלה דמשק מעולם ביד הנוצרים, הנה נקל לשער, כי לא נמלטו יושבי העיר הזאת, שהיתה עומדת על הגבול “תחלת ממשלת נור אלדין” (כלשון רבי בנימין בספר מסעותיו, הוצאת גרינהוט, צד 42), ובפרט היהודים שבה, העלולים ביותר לכל צרה שלא תבוא, ממצוקות שונות ומהרפתקאות המצויות לבוא בשעת חרוּם, והן הן שהסבו בבטול הישיבה. בימים הרעים האלה ראה רבי צדוק ראש הישיבה את עצמו אנוס לרדת מכסאו וללכת לנוע בגוֹלה, עד אשר מצא לו באחרונה (לאחר שכבש אלדין את הארץ והוציא בשנת ד“א תתק”ץ פקודה, “אשר נתנה ליהודים את הרשות לבוא ולהתיַשב בתוכה”. עַיֵן בתחכמוני) מנוח בﬠיר צפת.³⁵ וכפי הנראה, נבנתה ארם-צובא (אחלב – אלﬠפּפּא) עיר המלוכה, הרחוקה מן הגבוּל יותר, מחרבּנה של דמשק, ובשעה שלא מצא אלחריזי בדמשק אלא שלשה מגדולי העיר, ראוים להזכירם בשם, מצא באחלב יותר משלשים, ובהם חמשה גדולי תורה, את רבי יוסף המﬠרבי (בן-עקנין) תלמיד הרמב”ם, את רבי חסדאי הדַּין ועוד שלשה חכמים (צד 366). אבל בכל-זאת לא עלתה אחלב למדרגתה של דמשק לפנים להיות בה ישיבה. ועם בטול “ישיבת ארץ-ישראל” פסקה סמיכת חכמים חדשים, ולא נשארו אלא אותם שנסמכו בארץ קודם לכן, אשר ספו תמוּ גם-הם לאט לאט.

אבל יהא כך או כך, אם בטלה ישיבת ארץ-ישראל מסבה זו או מסבה אחרת, יכולים אנו להחליט, שהפסקת הסמיכהֲ – שכפי המוּבן מאליו לא נהיתה ביום אחד, אבל נמשכה כמה שנים עד תום האחרון שבסמוכים – נופלת בסוף ימי הרמב"ם או שנים מועטות אחרי מותו, בימי רבי אברהם בנו, כי בשעה שכתב הרמב׳׳ם את ספרו משנה-תורה, בשנות הארבעים למאה האחרונה מן האלף שעבר, היו עוד סמוכים בארץ-ישראל, כאשר ראינו למעלה, ובימי רבי אברהם בנו כבר פסקו, כאשר נראה באחת מתשובותיו. כי בהשיבו על השאלה ששאלוהו, אם אלו הקרואים בזמן הזה בשם נשיאים ומתיחסים לבית דוד דינם כדין נשיא האמור בתורה, יאמר בתוך יתר דבריו: “דין נשיא של יחוס, שלא נתמנה להיות ראש הגולה או ראש הישיבה בזמן הסמיכה שבפסקה כמה שנים, דינו כיתר בני- ישראל ואין הפרש ביניהם” (תשובות הרמב"ם, ליפסיאה, סימן ר׳׳ן).

מן הלשון כמה שנים וממלת שנפסקה, תמורת שפסקה, נראה קצת, שלא עברו עוד בימיו שנים הרבה מהפסק הסמיכה ועוד היתה חיה בלב העם התקוה, שלא נפסקה אלא לשעה, ולא נתיָאשו להחזירה ליָשנה.

הנה כי כן זכינו לדין, שבטלה הסמיכה לא בתחלת המאה השניה לאלף שעבר, אלא קרוב לסוף האלף הזה.

 

ד: סמיכת חכמים ודיני קנסות בארצות הגולה בכלל    🔗

הסמיכה במשמﬠותה המצומצמת, שהיתה נותנת לבעליה זכיות מיוחדות, להקרא בשם רבי, לדון דיני קנסות ולקדש מועדות, לא היתה נוהגת, כאשר ראינו, אלא בארץ-ישראל בלבד. אבל כנגדה הסמיכה במשמעה הרחב, מנוּי ראשים ודַינים לעשות דין ומשפט בארץ בכלל, אי-אפשר שלא היתה נוהגת ככל מקום שנמצאה בו קהלה מסודרת מישראל. במשמעות כזו אנו מוצאים סמוכים גם בבבל: רב אידי בר אבין הוו ליה תרין בני סמיכי ³⁶, רב ששת (צ׳׳ל: שישא. עַיֵן ד׳׳ס) ורב יהושע (פסחים, מ"ט). ובתשובת רש׳׳ג ורה"ג, המובאה בערוך (ערך אביי): "כל רבי מחכמי ארץ-ישראל הסמוכין בסנהדרין שלהן, וכל רב מחכמי בבל הסמוכין בישיבות שלהן. ובאגרות רב שרירא הלשון הזה מצוי מאד, ושם בסופה יאמר: “איסתמיכנא בגאונות וסמכניה להאיי בנינו באבות בית-דין”. ובאגרתו לרב יעקב בר רב נסים (שנדפסה במאסף.I.O.R ח"ו, צד 222) יאמר על רב אלחנן ברבי שמריה: “אשר סמכנוהו בישיבה”. ועוד יותר מפורשים הדברים בספר השטרות לרבי יהודה בן-ברזלי הברצלוני, כי בדבּרו על כתב מסמיך, יאמר: “שכותבין לאחד מן התלמידים שיקרא ר' (כלומר רבי) או חכם או רב וכותבים כתב על כך… או (צ׳׳ל: אם) נסכּמו זקני העיר או זקני הכנסת והמדרש לסמוך לאחד מן התלמידים, נסכמין על כך, וכותבין כתב מסמיך בלא הנחת ידים ﬠל ראשׁו… זכר לסמיכה… אבל לפי שלא היתה בבבל סמיכה (בהנחת ידים), כל כך (צ׳׳ל: הלכך) חכמי בבל נקראים ר' (צ"ל: רב) וחכמי ארץ-ישראל נקראים ר׳ (כלומר רבי)”. וכדרך הרב לִשנות ולשׁלש דבריו, הוא חותם מעין הפתיחה ואומר: “אי בעי בית-דין או זקני עדה למכתב לאחד מן התלמידים, הראוים לסמוך או למִנוי, האי כתב מסמיך שאמרנו לעיל, כותבין, ואין בכך כלום, דלא דמי זה לסמיכה וליתא כלל, אלא דומיא בעלמא, זכר לסמיכה הוא” (ספר השטרות, צד 132). והנה הזכיר הרב בדבריו שלשה תארי-כבוד שונים, שהיו נהוגים בימיו: חכם, רב ורבי. התֹאַר הראשון לא נתן, כפי הנראה, את הרשות אלא ללמד תורה בישיבה. שני התארים האחרונים היו נותנים לבעליהם גם את הרשות לדון ולהורות דיני ממונות ואִסור והיתר. שני תארים אלו היו נהוגים, כאשר ראינו, האחד בבבל והשני בארץ-ישראל, ומשם עברו ונתפשטו שניהם לארצות אירופה. ופה אנו רואים דבר שלא מצאנו עוד מי שנתעורר עליו, ושראוי לחוקרים לבחנו לפרטיו יותר. חכמי איטליה צרפת ואשכנז, שהיו נגררים, כידוע, אחר חכמי ארץ-ישראל, נקראים כֻּלם, בלי יוצא מן הכלל, בשם רבי, וזה מוכיח³⁷, כי קבלו את סמיכתם – על-כל פנים הראשונים מהם – מחכמי ארץ-ישראל, אלא שכפי המובן מעצמו, לא נתנה לתם רשות לדון דיני קנסות, ונתמנו רק “לדברים יחידים” וכמו שמצינו כזאת בחכמי ארץ-ישראל. השם רב, שהיה נוהג בבבל מסוף תקופת המשנה עד סוף תקופת גאוני בבל האחרונים שבאחרונים, עבר משם לארצות שבמערב אפריקא ולקהלות שבמערב אירופה הדרומית, שהיו שואבים תורתם מחכמי בבל. חכמי קירואן נקראים בשם רב³⁸. כזאת נוכל להחליט גם על חכמי ספרד, וביחוד על אותם שהיו בימי תקופת הגאונים³⁹, אף-ﬠל-פי שלא תמיד נקל להכריע, מפני שלפעמים לא הקפידו המעתיקים על כך, והיו כותבים במקום “רב” רק את האות ר' בלבד (וכאשר ראינו כזאת למעלה בדברי בן-ברזלי) ולא שמו אל לבם, כי בזה הם נותנים מקום לטעות.

הכנוי רב או רבי, שהיו חכמי ישראל מתכַּנים בו, נתן מקום לאחד ממרשיעי-ברית, המומר פרַאי פּוֹל, להתנפל על איש-ריבו הרמב“ן, באמרו: “אין בכם היום ראוי להקרא בשם רבי, ומה שקורים אותך היום מאישטרו (Majstro, לקוח מן השם הרומי Magister ) הוא טעות, ובשקר אתה נוהג באותו השם”. והרמב”ן השיבו על זה: “אינך אומר אמת, כי אין רבי מאישטרו, כי אם רב הוא מאישטרו (כי מלת Magister פֵּרושה גדול ורב), ובלא סמיכה נקראים רב בתלמוד” (וכּוח הרמב“ן, הוצאת רמש”ש, בﬠרלין תר׳׳ך, צד 7). מדבריו נראה, שהרמב"ן היה מתכּנה בשם רב ולא רבי, אם אמנם מדברי פראי פול נראה ההפך.

במצרים, ששם היו שתי קהלות, האחת בבלית והאחת ירושלמית, אנו רואים מראה אחר. בתשובות, שהגיעו לידינו מגניזת מצרים, אנו מוצאים, שמקצתם, אותם שנסמכו בארץ-ישראל, מכֻנים בשם רבי, ומקצתם, אותם שנסמכו בבבל – בשם רב.

אבל גדול הרבה יותר היה ההבדל בין חכמי הגולה בבחירת הדרכים שאחזו בהן לעצור בעד אנשי בליעל מפּרוֹע מוּסר. הנה שמענו את חכמי ארץ-ישראל אומרים: “שאם תמצא לומר אין קנס בזמן הזה, יעמדו אנשים הדיוטים ויזלזלו באנשים מכובדים”, ואת גאוני בבל הראשונים, שאמרו לגדור הפּרצה בדרך אחרת, וכדי “שלא יהיו פרוצים בנזקים, ולא ירבו חובלים בישראל', היו מטילים נדוי על החובל, ועד שיפַיס את חברו, ירבה עליו רֵעים או יפצנו בממון, אם מעט ואם הרבה. ובימים האחרונים עשו צעד אחד הלאה, להוציא מיד החובל את כל דמי הנזק בקֵרוב, “והחכמים האחרונים וראשי הישיבות, כי ראו הפסד גדול משום שאין דנין דיני קנסות, עשו תקנה לנדות את החובל עד שיפַיס את הנחבל בּקֵרוּב, כי אין דרך לדקדק ולומר, כן קצבנו לתת כך וכך, כי זה יהיה דיני קנסות, אלא משערים בלבם שִעור קרוב, עד כמה מגיע לתת לו, ואין מגלין אותו, ומנדין את החובל עד שיפַיס הנחבל, ורואין כמה מגיע לתת לו, אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אין רוצה לקבל, אומרים אין בנו כח לנדותוֹ יותר מכאן ומתירין לו; ואם רחוק ממה שבלבם, אין מתּירין לו עד שיקרב לאותו שִעור” (תשובת רב שרירא, הובאה ברא׳׳ש, פרק החובל), וכן פסק הרי”ף ואמר: “וכד יהיב ליה שׁעור מאי דחזי למיהב ליה שרי ליה לאלתר בין איפייס הנחבל בין לא איפייס” (פרק החובל), וכן פסק הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין, פ“ה, הפ”ז).

אבל חכמי ישראל אשר בארצות אירופה ואפריקא בחרו להם דרך אחרת, פשוטה וקצרה יותר, שאינה מדקדקת כל-כך באִסור דיני קנסות בחוץ-לארץ. הרי“ף באחת מתשובותיו אומר: וששאלתּ, אם אין ﬠונשין במקומות אלו ⁴⁰ בקנסות, איך יהיה הסייג שלא יעברו האנשים ולא יטו מן הדרך? – הסייג בדבר זה מסור לדיין העיר ולראשי קהלתו כפי מה שהם רואים, ומה שעשו בזה למיגדר מלתא הוא עשוי. ובקנסות אינם נגבים בבבל אם הם נגבים בתורת הוֹדאוֹת ⁴¹, אבל עונשים כפי מה שמוצאים לצורך השעה, כמו שאמרוּ (יבמות, צ', ﬠ׳׳ב; סנהדרין, מ“ו, ע”א): “בית-דין מכין ועונשין שלא מן התורה” (תשובות הגאונים להרכבי, קס"ה). ובתשובות הרי׳׳ף הנדפסות (סי׳ ל"ו): “וזה הקנס כלו אין גובין אותו בבל, הלכך אין גובין אותו בזמן הזה, אלא שיש על הזקנים ועל בית-דין לקנוס ולעשות סייג, כפי מה שהן רואין”. ובהלכותיו (ב׳׳ק, פרק הגוזל עצים) הוא מביא למנהג זה עוד ראיה אחרת מן התלמוד. לאחר שהביא את דברי רב נחמן לרבא, “האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה” (ב׳׳ק, צ"ו), יאמר: “מהא שמﬠינן דקנסינן בכי האי גוונא ואפילו בחוצה לארץ, דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קניס, ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין, אמר רבי אליעזר בן-יעקב, שמעתי שבית-דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעכור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה׳׳. ובמרדכי (פרק השולח, קרוב לסופו) לאחר שהביא את דברי הרי׳׳ף, שהבאנו למעלה בהערה:”וחזינן לגאון דקאמר לא מגבינן האי קנסא (דמוכר עבדו לנכרי) אלא בארץ-ישראל, אבל בחוצה לארץ לא, דלא מגבינן קנסא בבבל”, וכנגדם את דברי בעל ספר יראים, שאם אין המלוה רוצה לומר משמט אני - מכין אותו וכו', יאמר: “וכל קנס ממון אין גובין אותו בבבל אלא במידי דשכיחא ואית בה חסרון כיס, ור׳׳ב אומר, דהא דאין דנין דיני קנסות בבבל, היינו דיני קנסות הכתובות בתורה, כגון אונס ומפתה ומוציא שם רע, שלשים של עבד, תשלומי כפל וארבעה וחמשה, וחצי נזק, אבל דברים שראו חכמים לקנוס מעצמם, כגון על-ידי תקנתם, קונסים בכל מקום, כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות, צ׳): “בית-דין מכין ועונשין שלא מן התורה”, ובהגוזל קמא (ב’ק, צ"ו) דקא אמר רב נחמן “גזלנא עתיקא הוּא ובﬠינא למקנסיה”. ודיני קנסות, שפירש שאין דנין בזמן הזה, שמﬠתי בשם הר”י מאיברא, שיש לדונם על-פי שבעה טובי העיר, וכן הוא מקובל מאבותיו".

ובאמת אנו מוצאים דיני חבלות וקנסות נוהגים בצרפת מקדם. מעשה בימי רבי משולם ברבי קלונימוס באחד שחלה ונטה למות, ונכנסו הקהל לבקרו ואמרו: מחוֹל לנו על מה שחטאנו לך. וענה להם ומחל לכל ישראל מה שחטאו לו. ואחר פטירתו הוציאו בניו עדוּת, שחבל שמעון בראובן אביהם, ותבעו ממנו קנס הראוי, ולא נפטר החובל אלא מפני שמחל הנחבל לפני מותו לכל ישראל שחטאו לו, שאף הוא בכלל (תשובת גאונים קדמונים, סימן קכ"ב). ובמקום אחר יאמר רבנו משולם: מי שחבל בחברו וקנסוהו בית-דין וכתבו ונתנו ליד הנחבל, ומת הנחבל, יורשיו גובין מיד החובל (שם, סי' קל"ד). ונכבדה לעניננו עוד יותר תשובת רבנו משולם (גאונים קדמונים, סי' קכ"ה): מעשה בראובן שחבל בשמעון ותלש בזקנו תלישה משונה ומכוערת, ועל רוב קלקולו שראו זקני העיר הוסיפו על קנס הקצוב ק׳ דינרין, ושמו לו ושמעון (צ"ל: לשמעון) חלק ירושת ראובן מהבית באותן ק' דינרין, וכתבו וחתמו ומסרו לשמעון; וצועק ראובן עתה, שלא כדין עשו לו ראשי הקהל, לפי שקנס הקצוב אינו [אלא] ר׳ דינרין, והם הוסיפו לו עוד ק' דינרין, ואין לו ולאשתו דירה אחרת, אלא אותה ששמוּ לשמעון, ועוד שהיא משועבדת לכתובת אשתו וכו‘. ורבנו משולם מכריע בפעם הזאת את הדין לטובת החובל, מפני שכשאמרו חכמים בגמרא “הפקר בית-דין הפקר” – אינו אלא בנכסי הפושע, אבל נכסים המשועבדים לאשתו אינם יכולים להפקיר, ואם הוא חטא, אשתו מה חטאה וכו’. מתשובה זו יוצא מפורש, שהיו מטילים קנס על החובל בשִׁעור קצוב; ולא עוד, אלא שהיה שוה בשעוּרו לאותו המפורש בתלמוד: תלש בשערו, נותן לו מאתים זוז (ב"ק, צ'). אלא שעל רוב קלקולו הוסיפו לו בית-דין שלפנינו עוד מאה דינרין. אבל איך פרנסו חכמים אלו את ההלכה, שאין דנים דיני קנסות בחוץ-לארץ? ולא עוד, אלא שקנסוהו בשעוּר קצוב? אפשר, שראשי הקהל לא קנסו את החובל בשני קנסות, של מאתים ושל מאה דינרין, אלא בקנס אחד, בשלש מאות דינרין; אבל החובל טוען, שדי היה להם לקנסו בשעור הקצוב בתלמוד, במאתים דינרין. ואולם נראה יותר, שחכמי צרפת פֵּרשו להם, שזה שאין דנים דיני קנסות בחוץ-לארץ אינו מוסב אלא על בית-דין, אבל לא על ראשי הקהל, שהם במקום נשיאים וראשי גליות, העוצרים בעם, שלא יפרעו מוּסר. וכך מטין דברי מרדכי המובאים למעלה, כי לאחר שאמר בשם ר“ב, שזה שאין דנים דיני קנסות בבבל אין לו ענין אלא בקנסות הכתובים בתורה⁴², הוסיף ואמר, שאפילו דיני קנסות אלה, שפרש ר”ב, שאין דנים אותם בזמן הזה, יש לדונם, כפי מה ששמע בשם הר"י מאיברא, על-פי שבעה טובי העיר, שהיה בידם כח גדול, וכמו שאמר עליהם רבנו גרשום מאור הגולה: "שכל מי שנתמנה פרנס על הצבור, הוא כאביר שבאבירים׳׳ (מרדכי, ב“מ, פ”ב. ועַיֵּן עוד בדרכי משה וטור חשן-משפט סי' א' וב' ).⁴³

 

ה: אחרית הסמיכה    🔗

העצה היעוצה מאת הרמב“ם על הסמיכה, להעלות לה ארוכה ולחדש ימיה כקדם, לא קמה ולא נהיתה בימיו. יד המקרים, אשר כבדה על הארץ הקדושה ותדכאנה לעפר, הפרה את מחשבותיו, והצעתו נשארה רק בחוג העיון; והרשב”א היה אולי האחד, אשר אמר למצֹא לה סמוכות בתלמוד (עַיֵּן למעלה, בראש סי' ב', בהערה). אך אחרי עבור שלש מאות וחמשים שנה ויותר, חזר הרעיון הזה ונעור בלב יושבי אדמת הקֹדש. הארץ הנשַׁמה החלה להתנער מעט מעפרה על-ידי גולי ספרד, אשר נאחזו בה ונפחו בה חיים חדשים. ואחד מגדוֹלי התורה אשר בה, רבי יעקב בי רב מצפת, בהתמכוֹ על דברי הרמב“ם, אמר לחדש את הסמיכה ולהשיב את בית-דין הגדול על כנוֹ, וגם עשה מעשה ויסמוך בשנת ה”א רצ“ח ארבעה חכמים: את הר”י קארו, את המבי“ט ו עוד שנַים אשר לא נודעו לנו בשמותם, ויהי לנשיא עליהם, ויאמר להוסיף עוד עליהם עד שבעים ראשי סנהדריאות. אבל כבר נגזר ﬠל הסמיכה לבלתי תקום אתרי נפלה. ראש רבני ירושלים, רבי לוי בן-חביב (הרלב׳׳ח), שהיה גם הוא מגולי ספרד, בן רבי יעקב אבן-חביב, בעל ה”עין-יעקב“, לא אבה להסכים עם הר”י בי רב, ויצא לחלוק עליו בקונטרס מיוחד, קונטרס הסמיכה, הנמצא בסוף תשובותיו. אחת מטענותיו היתה, כי ירא, פן ירשה לעצמו בית-דין הגדול והסמוך בשובו לתחיה לבטל את קביעת המועדות על-פי החשבון, שנתקבל לחוק בישראל, ולשוב לעבּר שנים ולקדש חדשים על-פי הראיה, על שלשת הסימנים ושל צרכים אחרים השנוּים בברַיתא, בדרך שהיו נוהגים בזמן שהיתה הסנהדרין קַימת.

ובכן לא הֻתּרה שאלת הסמיכה גם הפעם, ונשארה תלויה ועומדות “עד עמוֹד כהן לאורים ולתומים”.

בחתימת דברי אני רוֹאה לדבּר עוד דברים אחדים על קריאת השם רבי, שבּוֹ היו מכַנים את החכמים הנסמכים, ושנזכר כל-כך פעמים במאמרי זה.

קריאת מלה זו, הממלאה את כל הספרות העברית, איננה ברורה כל-כך, כאשר אפשר היה לדַמות בסקירה ראשונה. בספרי הדפוס שבידינו נתפשט המנהג לנקד את ה“ר׳” בפתּח – רַבִּי, וכנגד זה נתקבל המנהג בפי העם לקרא את ה “ר” בסגול – רֶבִּי, וכך היו האשכנזים נוהגים לקרותה גם בדורות שלפנינו (עַיֵּן ספר לחם-שמים להגאון יﬠבץ, ריש מסכת ברכות). אבל לפי עדוּת התשבּי (בערך רבי), נמצא בהרבה סדרי-תפלה שבימיו ה “ר” נקודה בשוָא ואחריה “בּ” דגושה, שלא כדין, והאשכנזים היו קוראים אותה בקמץ חטוף, במשקל חֳלִי או עָזִּי (ולא פֵרש, אם ה“ב” רפויה, כ“ל” של חלי,– רֳבִי,–או דגושה, כ “ז” של עזי,– רָבִּי); והתשבי מחליט, שהקריאה הנכונה היא רִבִּי, בחיריק תחת ה“ר”. וראיתו ממה שהורגלו הפַּיטנים הקדמונים לחתום את שמותם בראשי החרוזים: פלוני בריבי פלוני –ב“י” אחרי ה “ר”. הרז“ה בשערי-תפלה שלו (סימן מ"ט) הולך אחרי הקוראים את המלה בקמץחטוף, אלא שהוא מוצא לנכון להחליף את הקמץ החטוף בקבוץ, במשקל עֻזִּי, ולנקד רֻבִּי. והגאון יﬠבץ אומר, שהקריאה הנכונה היא רְבִי, ה”ר" בשוָא וה "ב׳׳ רפויה, במשקל פְּרִי, שְׁבִי (בריש ספרו לחם-שמים, ובאריכות יתירה בספרו לוח-ארש, דף י׳׳ט).⁴⁴ ונראה, שגם הקדמונים היו מחולקים בקריאת המלה הזאת. ורב שמואל הנגיד בשיריו משתּמש בה בשתי דרכים: לפעמים היא נחשבת אצלו כיתד – רְבִי או רֳבִי (זכרון לראשונים, א' צד 46 וצד 74), ולפעמים היא אצלו כמלה בת שתי תנועות – רַבִּי, רִבִּי (עַיֵּן שם, צד 161, ובהערת הרכּבי, צד 172).

הקריאה המחֻוֶּרת בעיני מכֻּלן, היא: רַבִּי. כך היו קוראים אותה בזמן המשנה, וכאשר מצאנוה בברית החדשה כתובה באותיות יוָניות (מתי, כ"ג, ז’–ט'). ואפשר למצֹא סמך לזה גם בדברי רבותינו, שאמרו: נפק לוי ודרשה בשמיה דרבי ולא קלסוה, בשמיה דרבים וקלסוה (גטין, כ', ﬠ"א), נפק רבי חייא ודרשה משמיה דרבי וקלסוה, משמיה דרבים ולא קלסוה (שם ﬠ"ז ע א) – ונראה מזה קצת, שהמלים “רבי” ו“רבים” היו קרובות במבטא ⁴⁵. אבל גם את הקריאה המורגלת “רֶבִּי” אין לדחות בשתי ידים. בכתובת מצבה אחת איטלקית קדומה, כתובה בשפת רומי, שהוציא החכם אסכולי, נאמר על נערה אחת פוסטינה, שהספידוה שני משולחים (“שליחי ציון”. עַיֵּן מאָנאטשריפט לגרֶץ, שנת 1880, צד 439) ושני חכמי רבותינו: duo Apostuli et duo Rebbites – הרי שקראו את המלה רֶבִּי. ובאמת הפּתּח והסגל קרובים במדרגה ידועה בהברתם, וכמו שבלשון ערבית סימן אחד לשניהם, וכן בנקוד הבבלי אין סימן מיוחד לסגול, וכל המלים המנוקדות בנקוד שלנו בסגול – מנוקדות שם בפתּח (ולפעמים בחיריק), כאשר כבר העיר על זה הרש“פּ בספרו “מבוא לנקוּד האשור”. ומי יודע, אם אין מלת “בריבי”, המצויה בחתימת הפַּיטנים, צריכה להקרא בסגול, אף-על-פי שנמצאה בה “י” אחר ה “ר”, וכדרך שכך הוא הדבר במלים: היזק, היקף, היכר, היקש, היסח, היתר, שהן כתובות ב “י” אחר ה”ה" ונקראות בסגול. ובתלמוד מצאנו כמה פעמים את הלשון: אמר רחבה אמר רבי יהודה (פסחים, נ“ב, ﬠ”ב ובמקומות אחרים), שקריאת מלת רבי ממוצעת בין מלת רב ובין מלת רבי, ולפי שנסתפּק לבעל המאמר, אם באה לידו השמועה מפי רב יהודה הבבלי, או משום רבי יהודה, שהיה בארץ-ישראל, ולפיכך “היה גורסה בשם שניהם”, ובהרכיבו שתי המלים יחד היה קורא “ראבי”, כמו שכתבו הגאונים רב שרירא ורב האיי ורבנו חננאל בפרושיו (הובאו בערוּך, ערך אביי וﬠרך רב). אות “א” הנוספת מורה על ה“ר'”, שהיא – כפי המנהג הנהוג אבל גאוני בבל – צריכה להנקד בקמץ, במשקל עָנִי, נָקִי, וכדרך שמצאנו מלה זו מנוקדת בספר אילת-השחר. אבל אין הדבר נמנע, שנמצאו אנשים שקראו מלה זו במקומות הנזכרים בקמץ חטוף, ומהם באה קריאת מלה זו לאשכנזים, לפי עדוּת התּשבי שהבאנו למעלה, וכן השתמש בקריאה זו גם רב שמואל הנגיד לצורך המשקל.