רקע
דן אלמגור
אלדד ומידד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות

עונג שבת – (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 13/3/81

שמות צמד המתנבאים במחנה בני-ישראל היו אהובים על הורים לתאומים, וסופרים ועתונאים רבים בחרו בהם בשם־עט, אם כי עמנואל הרומי קשר את השמות לתינוקות ולהנקה דווקא • ואם כי האסוציאציות מבן־בקר אינן נעימות במיוחד, בכתב־עת משנת 1964, הוא מופיע במדור הפארודיות הספרותיות…

בשבועות האחרונים קורים לנו דברים מוזרים: בכל פעם שאנחנו מעיינים באיזה ספר שירים ישן, או בעיתון שהצהיב, אנחנו מגלים שם לפתע שיר או ידיעה, שנדמה כי נכתבו ממש בימים אלה.

כך אירע לנו גם השבוע, כשעילעלנו בחוברת ישנה של כתב-העת “עכשיו”, משנת 1967, ובסופה, במדור הפארודיות הספרותיות, מצאנו – תחת הכותרת “איך להצליח במוספים מבלי להתאמץ” – את השיר הקצר הבא:

לכר בן־בקר היה קר שם בכר.

אמר לאיכר: הו, איכר,

לי כאן קר.

אמר האיכר: מפניך ניכר,

כר יקר, שלא קר לך כלל

ועיקר.

אז אמר לאיכר איש

מודע ומכר:

הוא עלול התקרר,

וזה נזק ניכר.

על הפארודיה חתום “א.ע.” האלמוני, המקדיש את יצירתו “לעורכי מדורים ספרותיים – ביקר”.

“כר בן-בקר”? “איש מודע ומכר”?

במיקרה, השמיע הראדיו באותו רגע שיר ישן של “העופרים”, מסוף שנות החמישים, על “איש אילם וגבוה ודק”…

מי זה אמר ש“מיטב השיר – כזבו”?

השמות “אלדד” ו“מידד” מתקשרים בדימיוננו בדרך-כלל עם אחים תאומים. בדומה ל“אמנון ותמר”. אולם במיקרא אין זכר לכך, שהשניים היו תאומים, או אחים. כל מה שנאמר על אודותיהם בספר “במדבר” הוא: “ויישארו שני אנשים במחנה. שם האחד אלדד ושם השני מידד. ותנח עליהם הרוח, והמה בכתובים, ולא יצאו האוהלה, ויתנבאו במחנה. וירץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה” (פרק י"א 25 – 27).

הדימיון הצלילי בין שני השמות הללו, עזר, ודאי, לכך שהם זוהו בדימיונו של העם כשמותיהם של תאומים. ואולי עזרה לכך גם באופן הכרתי, או תת-הכרתי, ההברה החותמת את שני השמות, והמתקשרת בדרך האסוציאציה עם תינוקות והנקה. ברשימתנו על מישחקי הלשון של עמנואל הרומי, שראתה אור בגליון חנוכה, הבאנו כמה וכמה חידודים של עמנואל, המכנה בשמות אלה את שדיה של האשה היפה, ומשבץ לחרוזיו את הפסוקים מספר “במדבר”: “ולו במחנה אלדד ומידד – הכי יתנבאו אל דד ומי דד” (מחברת א), והרי גם כאן מדובר בתאומים – “תאומי צבייה”.

מי משה

ומי אהרן?

מעניין, שצמד תאומים זה זכה בפולקלור העברי גם לשמות פרטיים אחרים. עמנואל עצמו משווה את השדיים הזקופים לזוג אחים, הנזכר בספר “מדבר” חמישה פרקים בלבד אחרי הפרק שבו מופיעים אלדד ומידד: “ודתן ואבירם יצאו ניצבים” (פרק טז, 27). ובמקומות אחרים, שגם עליהם כבר הצבענו, הוא עושה שימוש היתולי אחר בצמד שמות מיקראי אחר: “שדרך” (“שד-רך”) ו“מישך”, מספר דניאל.

שני העופרים, תאומי הצבייה, זכו גם לשמות פרטיים מכובדים אחרים, שהוענקו להם ברצינות גמורה על-ידי הפרשנים, שנטו ל פרש את ספר שיר השירים בדרך האלגוריה. “שני שדייך כשני עופרים”? על-פי פירושם, “שני שדייך אלה משה ואהרן” סתמו ולא פירשו מי מבין השניים משה ומי אהרן.

בספרו “קערת אגוזים” מביא…1 אחר כך) מפי משה גודארי, שכננו הוותיק:

"מעשה בחקרן, שחיבר פירוש על חמש מגילות. ישב ושקד על פירושו לשיר השירים. הגיע לכתוב ‘שני שדייך כשני עופרים’. ראה דרושם: ‘שני שדייך אלה משה ואהרן’, נטל עטו וכתב:

'ואני אומר: ‘שני שדיך אלה דוד ויהונתן’.

הביט ברוב הנאה במה שכתב והוסיף:

‘וזה חידוש נפלא’" (עמ' 299).

נחזור לאלדד ולמידד:

לא כל התאומים נקראו בשמות דומים, אך בדרך כלל העניק להם העם שמות בעלי צילצול דומה. מן הביצה שהטילה לידה היוונית, אחרי שפגשה בברבור, בקעו הילדים פולידוקס וקאסטיר (וראה שירו של א. רגלסון ב“סימן קריאה”, 1972); אך שמותיהם של רומולוס ורימוס הרומיים כבר…2 “קומדיית הטעויות” לשקספיר, נקראו בשמות זהים ממש.

בתחילת המאה שלנו הופיעו בעיתון הילדים העברי “עולם קטן”, שיצא בווינה, כמה סיפורים, שגיבוריהם תאומים או תאומות. סיפורו של י.צ. לוין, “הדומים”, המזכיר לא במיקרה את הקומדיה של שקספיר, פותח במישפט: “בעיר עדולם היו שני אחים תאומים, פרץ וזרח” (עמ' 418). אך במדור החדשות שבאותו כרך מופיעים פרטים על "שתי אחיות תאומים בנות הודי אחד שהובאו פאריזה. האחיות התאומים האלה שתיים שהן אחת, כי מחוברות הן זו לזו מלידה. ושמותיהן – רדיקה ודודיקה (עמ' 163).

בשירי הילדים של ביאליק מצאנו “בנות שתיים / בובותיים / צילי וגילי”. ובשיר “שתי תאומות”, שהופיע ב“דבר לילדים” בשנת תש"י, קראנו: "עדה וצילה הן שתי חברות / לעדה וצילה נשותיו של למך הפכו…3 לתאומות.

בכרך החמישי של אותו שבועון לילדים, שהופיע בשנת תרצ“ח מופיע סיפורו של אז”ר על שני חברים, ושמותיהם – אלדד ומידד (גל' 20). ובמושבות הדרום היכרנו בימי ילדותנו לפחות שני זוגות תאומים, שנקראו אלדד ומידד. הצמד האחד גר במושבה רחובות, וסיחרר את ראשן של כמה מבנות הכיתה, שבה למדו. השניים היו דומים כל-כך זה לזה, עד שהצליחו לתעתע בבנות הללו ולשבור את לבבן “בתורנות”. ואילו במושבה הסמוכה, ראשון-לציון, הכרנו אלדד אחד (לבית גיסין) ומידד אחד (הוא מידד שיף).

 

פיליטונים עוקצניים בשם המתנבאים

ברשימתנו “הרצל תלש פרחים מוגנים”, שהופיעה כאן בט“ו בשבט שעבר, הזכרנו גם את צמד התאומים הירושלמי, הרצל ובלפור חקק, שנהגו תחילה לפרסם את יצירותיהם, כשהם חותמים “אלדד” ו”מידד". לא היתה זו הפעם הראשונה, שבה הופיעו שני השמות האלה בעתונות העברית כשמות מחברים. עוד בסוף המאה הקודמת, נהגו שלום-עליכם וי. ח. רבניצקי (מ“ספר האגדה”) להחליף ביניהם פיליטונים עוקצניים, ולחתום בשמות שני האנשים, שהתנבאו במחנה.

עם זאת תהינו לדעת: מתי בדיוק הפכו אלדד ומידד חקק להרצל ולבלפור?

עוד אנו תוהים, והנה הגיע אלינו מן האחים החרוצים מכתב מפורט, החושף את התעלומה.

“נהנינו לקרוא את הרשימה עלינו (סליחה, על הרצל ובלפור ה’היסטוריים')”, כותבים השניים במשותף. "הנושא של פגישה אפשרית בין הרצל ובלפור הטריד גם אותנו לא אחת. נראה לנו, שבבחירת הצירוף הרצל ובלפור כשמות לתאומים גולמה משמעות, שהורינו לא היו מודעים לה: הרצל חלם להשיג את הצ’ארטר – ובלפור נתן אותו. המעציב הוא, שהרצל לא זכה לפגוש את בלפור. אבינו הפגיש אותם.

"מכיוון שנולדנו בעיראק (סמוך להכרזת המדינה) בחר אבינו שהיה פעיל במחתרת הציונית, בשמות הרצל ובלפור. עם זאת, לא יכול היה לרשום שמות אלה בתעודת הזהות העיראקית, כדי שלא להיחשף. הוא עבד אז כפקיד בחברה בריטית, ושאל את ידידו הבריטי מה משמעות השמות ‘הרצל’ ו’בלפור‘. הלה השיב לו ש’הרצל’ משמעו “לב” (בגרמנית) ו’בלפור' מקורו במצודה צלבנית שעל נהר הליטאני. כלומר ‘מיבצר יפה’. לכן תרגם מייד את שני השמות לערבית: “ג’מיל” (שפירושו ‘יפה’), ו’פואד' (‘לב’). אבינו לא זכר, כנראה מה משמעות כל שם בפני עצמו, ובטעות החליף הסדר. וכך הפך הרצל לג’מיל ובלפור לפואד (ומי שמאמין שיש זיקה בין שמותיו של אדם…4 בים.

ומה הקשר לאלדד ומידד?

כשהופיע מעל עמודי “העולם הזה” מיכתבו של חובב-הלשון משה זינגר, שעקץ את שני האחים, הפעילים באירגון קל"ע, על שמותיהם הלועזיים, גילו לו שבצד השם ה’היסטורי' והערבי, קיבל כל אחד מהם עם לידתו גם שם עברי, “כמחווה כלפי סבנו”: הרצל הוא אלדד, ובלפור – מידד (25.6.80).

את כל הסיפור המסובך הזה סיפרו בחרוזי-מקאמה לקוראים הפעוטים של “אצבעוני” לקראת יום העצמאות ה-30 למדינה. ולסיפור הקדימו את החרוזים הבאים:

ראיתם פעם תאומים?

שניים שהם ממש-ממש דומים?

אנחנו ראינו כבר כמה פעמים.

בעצם, אנחנו רואים כל יום.

אצלנו זו מציאות, לא חלום.

שנינו באמת תאומים –

באמת ובתמים!


 

הסמבטיון נח מזעפו

אלדד-ג’מיל-הרצל ומידד-פואד-בלפור הם תאומים זהים, ושניהם מורים בתיכון, מפרסמים ספרי שירים, (משותפים ו/או כל אחד לחוד), ספרי ביקורת (כנ"ל) ומיכתבים רבים למערכת. מדי פעם מופיע בצד מכתביהם גם מכתב מ“ישראל מידד”, איש ירושלים. אחר, הוא ישראל אלדד, חשבנו בתמימותנו שזהו אותו האיש עצמו, המשתמש לפרקים בשם-עט, ואף רמזנו דברים ברוח זו ברשימה על עמנואל הרומי.

כשהופיעה הרשימה, העיר אחד מעמיתנו את אוזננו לכך, שהפעם נלכדנו גם אנו בתסבוכת. יש ישראל אלדד, הוא ד"ר ישראל אלדד, הכותב דרך-קבע בעתונים (“ידיעות אחרונות” ו“הארץ”), ויש ישראל מידד, הכותב מכתבים למערכת. זה מידד – וזה אלדד.

ציפינו כל העת למיכתב-מחאה של ישראל מידד. והנה, במקומו, הגיע אלינו לפני ימים אחדים דווקא מיכתב מישראל אלדד, שבראשו מופיע התאריך הבא: “יום ב' לפרשת סלת בלול בשמן כתית, שנת אשמ”ת".

“הביאו לתשומת לבי אחת מרשימותיך, בה התייחסת ל’ישראל מידד' על איגרותיו למערכת”, כותב ד"ר אלדד. "באותו יום ממש, בדרך מיקרה, שמעתי מפיו של ידיד, ד.פ.: 'למה אתה מסתתר מאחורי הכינוי ‘מידד’?

"אמרתי לו, ולא כל שכן שאני חייב להעיר את תשומת לבך, שהרי אתה מפרסם את הדברים בכתב: אני אינני ישראל מידד. הוא אומנם ידידי ותלמידי, ויכול להיות שמשום כך נטל את השם העברי ‘מידד’ (שמו המקורי הוא וינקלמן), והוא עולה מארצות-הברית, ואני מסכים על-פי רוב עם דעותיו – לא במיקרה, כמובן. ואף-על-פי-כן, הוא מידד ואני אלדד וטעית בזיהוי. יתר על כן: את השם אלדד שנטלתי לא על שם אותו…5 ודאי יהיה לך עניין בכך, שהרי אתה אוהב לעסוק בגילגולים מסוג זה.

“במחתרת זיכוני בכינוי ‘סמבטיון’”, ממשיך ד"ר אלדד. “ודאי על טבעי הסוער. אם כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שאינני מטיל אבנים בשבת, ואפילו לא בכביש רמות. לכשנלכדתי, הודיע לי מפקדי, איש לח”י ושר החוץ דהיום, שלידי הבריטים נפל מיסמך ושם הוזכרתי בשם ‘סמבטיון’, ורצוי שאחליף את שמי – ואני בבית-הסוהר בגבס ונח מאונס. ואז האסוציאציה שלי היתה ‘אלדד’, הלא הוא אלדד הדני, שדיווח, כידוע, על היהודים, או על שבטי ישראל הלא-יהודים-כל-כך מעבר לסמבטיון, והחלטתי: אלדד. אחרי המחתרת, כשעברתי סמוך להקמת המדינה מ’תל-אביב אשר בגולה' (ככתוב ביחזקאל) לירושלים גם הפכתי רשמית את שם-מישפחתי משייב לאלדד. זהו זה.

“אני מקווה”, מסיים ד"ר אלדד את מיכתבו המאלף, “שלגבי אינפורמציות אחרות שאתה מפזר בשפע כזה ברשימותיך, אתה משתדל לבדוק ולדייק יותר, בטרם משיט אותן בטורים, ולמחרת מי יודע כיצד ישתמשו באינפורמציה זו, למשל, בהסתמך עליך. אך מכיון שכבר אינני – לצערי – סמבטיון, לא אטיל בך אבן”.

כך נשמע “סמבטיון” שעה שהוא נח מזעפו…

רגע. עוד לא סיימנו.

באותה רשימה על עמנואל הרומי וחידודיו ה“דדיים”, ציטטנו כמה משוררים עבריים בני-זמננו, מחנניה רייכמן ועד מידד שיף, שהשתמשו בחידודים על משקל “הידד” ו“הא דד!”, וא “הי-דד” ו“מי-דד”. גם סיפרנו על בית-מלאכה למיסגרות לתמונות בתל-אביב, הנקרא “אל-דד”.

בפרק הזמן שחלף מאז החנוכה נתקלנו בשלט דומה, גדול הרבה יותר, המתנוסס למול עיניהם של אלפי עוברים ושבים, המבקרים בבית-החולים העירוני איכילוב בתל-אביב. על דוד-השמש הגדול, הניצב במרומי הקיוסק שבכניסה, מופיע באותיות מאירות-עיניים (והרי מדובר בשמש!) שם הפירמה, המייצרת דודי-חימום אלה: “אל-דד”.

ובספר השירים המשוכפל של הרולד שימל, איש מוצא, שיצא לאור לפני כ-13 שנה, מצאנו לפתע דרישת-שלום מעמנואל הרומי. בשיר “קולוניה”, הוא שיר ט"ז, מופיעות שורות על “חיילים האוהבים בלגאן… חולבים את שתי הפטמות בעת ובעונה אחת… עד ‘דוד, הא דד’, לידיה, ‘אל תעצרי לי לרכוב’!” (“השירים”). ומתחת לשיר ציין הרולד את שם המשורר,שממנו שאל את החידוד: עמנואל הרומי.

 

“תא” מחתרת בן שני ילדים

וכאן הגיע, סוף סוף, הרגע גם לוידוי אישי קטן:

6 “בנימין הרביעי”, זכה גם עמיתו לנדודים, אלדד הדני, לגורל דומה. שלום-עליכם השתמש בשמו של אלדד המיקראי; אך מסתבר שבאותו זמן עצמו, שבו בחר “סמבטיון” בשמו של אלדד הדני, שכתב על ארץ הסמבטיון, אומץ אותו שם עצמו כשם-עט על ידי מושך-בעט צעיר, שעשה אז על דפי העיתונות העברית את צעדיו הראשונים: עבדכם הנאמן.

יתר על כן: הסיבות לכך, שהוא בחר דווקא בשם “אלדד”, קשורות איכשהו לד"ר שייב-אלדד, שבימים אלה יצאו לאור כתביו במהדורה מיוחדת.

ומעשה שהיה כך היה:

באותם ימים רחוקים, שבהם נלכד ד“ר שייב, איש לח”י, על-ידי הבולשת האנגלית, וקפץ מחלון כילאו שבקומה השנייה (קפיצה שבגללה נזקק לאותו גבס, הנזכר במיכתבו) היה כותב טורים אלה ילד כבן אחת-עשרה. עלילות אנשי המחתרת, וביניהן סיפור קפיצתו של ד“ר שייב, הלהיבו את דמיונו, כשם שהלהיבו את דמיונם של רבים מבני הנוער באותה תקופה. כיוון ששום מחתרת לא הסכימה אז לקבל לשורותיה ילדים בני אחת-עשרה, נאלצו הוא וחבריו להסתפק בתחליף, ולשחק ב”נדמה לי“. כך קמה גם בכיתה שלנו “מחתרת צללים” מדומה, וברוח כללי הקונספיראציה המחתרתית, היתה מחולקת ל”תאים“, שלכל אחד מהם היה כינוי סתרים מיוחד, שנועד, כמובן, כדי להטעות את ה”בולשת".

בכיתה שלנו היו רק ארבעה בנים. את הבנות לא שיתפנו ב“מחתרת” שלנו (היכרנו אז, אומנם, את סיפור בריחתה של גאולה כהן, קריינית הלח“י ותלמידתו של ד”ר שייב; אך לא סמכנו על הבנות בכיתה שתגלינה עוז-רוח כזה). ארבעת הבנים נחלקו, איפוא, לשני “תאים”. שותפי לתא היה חברי לכיתה, דורון ליפשיץ (כיום: לביא). וכשחיפשנו כינוי-סתר ל“תא” שלנו, נולד הרעיון להשתמש בראשי התיבות של שמותינו. וכך נולד הכינוי “אלדד” (ראשי תיבות של אלבלינגר-ליפשיץ-דן-דורון). השם מצא חן בעיני במיוחד, גם משום הקירבה שבין שבט דן (שיבטו של אלדד הדני), לשמי הפרטי שלי.

היינו מרוצים מאוד מכינוי הסתרים שלנו, ומשוכנעים שגם טובי המוחות בבולשת לא יוכלו לפצח את סודן של ראשי התיבות המתוחכמים הללו…

 

הכרה מעמדית בכיתה ד'

באותה תקופה כבר נהגתי להציף את עורכי עיתוני-הילדים בשירים, חיבורים ופיתרונות לחידות. תחילה כתבתי בעיקר ב“הבוקר לילדים”. אחר כך התחלתי לכתוב גם ב“משמר לילדים”. אני מודה ומתוודה שלא עמדתי אז על הסתירה הדיאלקטית המשוועת שב…7 שיצר הכתיבה היה אז עז כל-כך בקירבי, עד ששכחתי לחלוטין שאלות של הכרה מעמדית.

מי שלא שכח אותן, היה עורך עתון המנוצלים, שהבחין בכך, ששמי מופיע גם בעתונם של הפרדסנים וה“בועזים”, רחמנא-ליצלן. ובאחד המיכתבים הפומביים שלו לקוראים הצעירים, לא היסס להצביע שחור על גבי לבן על “ילד אחד מרחובות, המציף במכתבים לא רק אותנו, אלא גם עתונים אחרים”.

הרמז היה ברור: עלי להחליט. או – או!

ואז נולד בי הרעיון להשתמש באמצעי המחתרתי הישן-נושן – בשם הבדוי. בעיתון אחד חתמתי בשם “דן אלבלינגר”, מרחובות, ובשני “דן – הרחובותי”. וכשנולד “הארץ שלנו”, התחלתי לפרסם גם שם, בחתימת “דן אליגר”. והייתי בטוח ששום עורך אינו מזהה את הילד, המסתתר מאחורי שמות-העט הללו.

עד מהרה התחלתי להשתתף גם ב“דבר לילדים”. ושוב היה עלי לחפש שם. שיהיה דומה מעט לשם משפחתי, ושיתחיל, לפחות, באותיות אל“ף ולמ”ד. ואז נזכרתי ב“כינוי המחתרת” שלי מכתה ד'. וכל המדפדף בכרכי “דבר לילדים” מסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, ימצא שם כמעט בכל חוברת את “דן אלדד”, או “אלדד הדני”. השני, כמובן.

יתכן ששם זה היה הופך לשמי הרשמי. אולם כשהגעתי לגיל הגדנ“ע, והתחלתי לכתוב גם בעתון הגדנ”ע דאז, “ניב עלומים”, נאלצתי לחפש שם עברי נוסף, שגם הוא יתחיל ב“אל–”. וכך, לגמרי במיקרה, בחרתי בשם “אלמגור”. כשהגיע תור הצבא, נשלחתי לשרת כ“כתב צבאי” באותו עתון. וכך נצמד אלי האחרון שבין שמות-העט של ילדותי, עד שהגיע גם אל עמודי תעודת-הזהות שלי.

אחרת, היתה מופיעה מדי יום ו' בראש מדור זה חתימה שונה מזו המופיעה כאן.

ואולי אפילו: ד"ר אלדד.


  1. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י  ↩

  2. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י  ↩

  3. במקור המודפס חלק מהמילים אינו קריא. במקומן נוספו… – הערת פב"י  ↩

  4. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י  ↩

  5. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י  ↩

  6. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור המודפס חסרות מילים. במקומן נוספו… – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות