(מתוך ימים ולילות – מעריב – 30/01/76)

הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בין ממלכת ירדן לבין מדינת ישראל עומדת לאחרונה לא רק במרכזם של ויכוחים ודיונים פוליטיים, אלא גם במרכזו של רומאן מתח חדש, שיצא באנגליה לא-מכבר.

גיבור הרומאן, אניס קוביין, הוא פליט פלשתיני בן חמישים וחמש, יליד ירושלים, שחי עם פרוץ מלחמת ששת הימים במחנה פליטים ביריחו. אחר שנכבש המחנה בידי הצבא הישראלי, הוא יוצא לארצות הברית ולגרמניה, צובר שם כסף ומגבש עמדה ברורה לגבי פתרון המשבר באיזור בדרכי שלום. תכניתו? הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שתחיה בשלום עם ישראל. “ברור, שהייתי שמח אילו לא היתה מדינה ציונית באיזור”, הוא מודה. “אך מכיוון שהיא קיימת, אין שום טעם לכפור בקיומה. הפתרון היחידי הוא לחיות לצידה בדו קיום של שלום”.

כדי לשכנע את כל הצדדים הנוגעים בדבר, מגיע גיבור הספר לביירות ומקים שם תנועה חשאית, המוצאת לה חסידים גם מעבר לגבול. בדעתו להסתנן לישראל, בעזרתם של אנשי האו"ם ושל כמה מידידיו הישראלים, להיפגש בארץ עם מנהיגים יהודים וערבים, ואז להזמין את כתבי העתונות למסיבת עתונאים חגיגית, שתיערך בבית-מלון, שמחלונותיו נשקף הר-הצופים. שם, באותה מסיבת עתונאים היסטורית, יכריז בפומבי על תכניתו ויחלק לכתבים את הכרוזים שהדפיס, ובהם פירוט חמשת עקרונות היסוד של מצעו. ואלה הם:

1. מדינה פלשתינית עצמאית, נייטראלית ומפורזת, תוקם בגדה וברצועת עזה. מדינה זו תכיר בישראל (שבגבולות 1948) ותהיה מוגנת על-ידי ערבויות בינלאומיות. גבולותיה ייקבעו בדרך של מו"מ ישיר.

2. הגבולות בין פלשתין לבין ישראל יהיו פתוחים, בפיקוח האו"ם. בצד מתן מעבר חופשי לאנשים ולסחורות, לא יוענקו זכויות אזרחות ורכוש ליהודים בפלשתין או לפלשתינים בישראל (פרט לזכויות הערבים החיים בישראל מאז 1948).

3. כל הפליטים שירצו בכך, ייושבו על אדמת פלשתין, בסיוע בינלאומי. אותם פליטים שלא ירצו לחזור, יישארו אזרחי הארצות הערביות שבהן הם גרים, אך יקבלו פיצויים מישראל.

4. ירושלים המזרחית תהיה בירת פלשתין, וירושלים המערבית – בירת ישראל. עד אז ינוהלו ענייניה המוניציפאליים של העיר בידי מועצה, המורכבת מנציגי שני העמים, בפיקוח האו"ם. העיר העתיקה תקבל מעמד בינלאומי, והשאלות הקשורות במקומות הקדושים יוכרעו על-ידי ועדה בין-דתית.

5. כל הצעדים הללו יינקטו אחר שיקויים מישאל-עם בקרב הפלשתינים, שייערך בפיקוח האו“ם ויוביל לקראת כינון מועצת-עם דימוקראטית, שמישכנה הזמני יהיה בביירות, ולהקמת ממשלה פלשתינית זמנית, שתיבחר באופן דימוקראטי ותנהל את המו”מ עם כל הצדדים הנוגעים בדבר.

זו התכנית שגיבור הספר מתכוון לפרוש לפני העתונות הישראלית וכתבי־החוץ, במסיבת עתונאים היסטורית מול הר הצופים. כאדם מעשי ומציאותי, הוא ער לכך, שתכניתו תיתקל בהתנגדות כל הצדדים. כיצד ישכנע אותם, איפוא, שאין זה עוד נסיון קיקיוני וחסר חשיבות להציע פתרון, וכי יש בכוחה של תנועתו הקטנה לבצע מעשים שיהדהדו בעולם כולו? לשם כך הוא זקוק למעשה ראווה סנסאציוני, שיסעיר את האיזור ואת העולם, ימשוך את אור הזרקורים אל התנועה החדשה וישכנע את כל הגורמים, כי מדובר בגורם רציני ובעל כוח, שאסור לזלזל בו.

מהו אותו מעשה? כיצד יתבצע? והאם יצליח גיבור הספר לבצע את תכניתו? – הציפיה לתשובה על שאלות אלה היא חלק ניכר מהמתח שברומאן־מתח זה, המשתרע על 320 עמודים.

לראשונה שמענו על הרומאן החדש בתכנית הטלוויזיה “שוק הספרים” של הבי.בי.סי. עתה, אחרי שהספר הגיע לידינו, נסתבר לנו, כי גם הפעם לא היה המידע של הבי.בי.סי, מדוייק כלל ועיקר. אמנם, אם נתחשב ברמתו הספרותית של הרומאן החדש, אין הוא ראוי לכך שישובו ויעסקו בו. אבל מכיוון שהוא מוקדש כולו לבעיות ה“בוערות” של אזורנו, ומכיוון שנכתב בידי עתונאי בעל־יוקרה ויצא לאור בכריכה קשה בבית הוצאה מכובד (האצ’יסון), ומכיוון שהוא זוכה להצלחה, ויש להניח שיתורגם בקרוב לכמה לשונות, ואולי אף יוסרט כסרט – אין לזלזל בו.

מבקר-הספרים של הבי.בי.סי, הצהיר בתכנית, כי למד מן הספר דברים רבים על אודות המשבר במזרח התיכון, שלא היו ידועים לו קודם לכן. יש להניח, שבין קוראי הספר והצופים בסרט (שלא יאחר לבוא) יהיו רבים, שיתייחסו אל הספר כאל ספר-תיעודי-למחצה, ממש כשם שמיליוני אנשים ברחבי תבל למדו על ישראל ועל בעיותיה בעיקר מקריאת הרומאן “אקסודוס”. אבל בשעה שספרו של ליאון יוריס היה פרו־ישראלי לחלוטין, מדובר הפעם בספר, המשתדל אמנם להיראות אובייקטיווי, אבל בדרך-כלל הוא אובייקטיווי כמו הבי.בי.סי שדיווח עליו לראשונה.

אנדריו אוסמונד, מחבר הספר, הוא עתונאי בריטי בן 37, ממשפחה מכובדת, שייסד לפני שנים את השבועון הסאטירי הבריטי “העין הפרטית”, ואף שירת מספר שנים במשרד החוץ הבריטי. לפני שפירסם את ספרו זה כתב כמה רומאנים עתונאיים אקטואליים, בשיתוף עם סופרים אחרים. הפעם עשה את המלאכה בכוחות עצמו. הוא מתחיל את סיפורו בגוף ראשון, כמספר מעשה שהיה, וחותם אותו בתיאור ביקורו בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. לאורך כל הספר כולו הוא משתדל לטעת בקורא הרגשה, שמדובר במעשים שאירעו במציאות. כדי ליצור רושם זה, הוא משבץ בסיפורו שפע של שמות, תאריכים ומאורעות אותנטיים, ומשלב אותם באירועים הבדיוניים באופן כזה, שקורא שאינו מתמצא בעובדות, עלול בהחלט לקבל את הרושם, שמדובר בעובדות של ממש. בצד שמותיהם של ניקסון וברז’נייב, הרולד וילסון ווילי בראנדט, ערפאת וחבש, כנפאני וקדאפי, נזכרים בספר בשמותיהם ומצטוטטים בו גם גולדה מאיר ומשה דיין, פרס ואלון, אבא אבן ומאיר כהנא, “דאדו” ואריק שרון. בין המאורעות הנכללים בספר: רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן; מותו של ד"ר עמי שחורי בשגרירות ישראל בלונדון, מהתפוצצות חבילת-נפץ; שלוש מעטפות הנפץ המיועדות לניקסון, שנתגלו בדואר קרית-שמונה; שהיית בנו של הארולד וילסון כמתנדב בקיבוץ; מיבצע הפשיטה הישראלית לביירות ועוד. ניכר, שמחבר הספר “הכין שיעורי בית”, ובצד ביקור בארצות האיזור, בילה גם זמן־מה בארכיון כלשהו, שם עבר על כרך העתונים של שנת 1972, שבה מתרחשת עלילת ספרו. ואין ספק, ששמע וקרא גם על פרופ' ישראל שחק, על דן ורד ועל אודי אדיב, גם אם לא הזכיר אותם בשמותיהם, ועשה בפרשות הקשורות בהם שימוש בדיוני חופשי.

פה ושם מופיעים במהלך הרומאן גם כמה קטעים, המתיימרים להיות אינפורמאטיוויים. בקטעים אלה מספר המחבר לקוראיו, מי היו הצלבנים, מה הם שורשי המתיחות במזרח התיכון, מה זה קיבוץ, מה ההבדל בין ספרדים לבין אשכנזים בישראל ועוד. יש להניח, שרבים מקוראיו ישאבו מן הקטעים האלה לא רק את ידיעותיהם, אלא גם את דעותיהם לגבי הסיכסוך במזרח התיכון. קשה להניח, שהספר יצמיח שונאי ישראל נוספים, אבל מצד שני ברור, שגם ידידים רבים לא יתווספו לנו בזכותו.

אין טעם לפרט את כל סיפור-המעשה של “סאלאדין”. עם זאת, נדמה שכדאי לפרוש את עלילתו בראשי פרקים, כדי שלא תיאלצו להמתין לסרט על מנת לדעת במה המדובר.

בערב חג המולד 1972 מבקר המחבר עם מש־¹…

… בעיר שקטה, רגועה, ללא מתח ויריות!"

אי-הכרת ההווי הישראלי המיוחד מורגשת, למשל, ברגע שמתאר המחבר כיצד השכיל “סאלאדין” לשלוח את כרוזי־המצע שלו לכל מערכות העתונים ולכל כתבי־החוץ בישראל, יום אחד בלבד לפני קיום “מסיבת העתונאים ההיסטורית” שלו. בכך הצליח להערים על שירותי הבטחון הישראליים: העתונאים הזרים יקבלו את הכרוזים בדואר למחרת היום בו נשלחו, שעות מספר בלבד לפני קיום מסיבת העתונאים, ולפני שתהיה לשירותי הבטחון אפשרות להחרים את הכרוזים. אוסמונד התמים שכח, שאינו נמצא בלונדון, שם באמת אפשר לשלוח מכתבים מתוך הנחה שיגיעו לתעודתם ביום המחרת. אבל אצלנו?…

אי־התמצאות באורח החיים הישראלי משתקפת גם במשפט קצר אחר, המופיע בספר. אחר שרב־סרן יעקב נכשל תחילה במאמציו לגלות את מקומם של “סאלאדין”, פרופ' באסם וד"ר הורביץ, הוא יושב בשעת-לילה מאוחרת במשרדו ומצפה לטלפון זועם מהגב' מאיר. אין לו כל ספק, שהגב' מאיר תצלצל אליו עוד באותו לילה, שהרי “מאז ומתמיד היה העונש הניתן בישראל על כשלון צבאי מהיר וחמור”.

נו, שנהיה בריאים…