רקע
דן אלמגור
אלפי שחקנים מחפשים במה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות

( שיחת חוץ מתוך ימים ולילות – מעריב), 21/05/65

שמונים אחוז משחקני התיאטרון בארצות-הברית מובטלים מעבודה, ומשוועים להזדמנות להופיע על הבמה, אפילו ללא תשלום. דן אלמגור מספר הפעם על שני במאים צעירים ומצליחים, שהקימו להקות קטנות עצמאיות – והחולמים לעלות ולנסות מזלם בתיאטרון הישראלי

אלפי שחקנים צעירים וותיקים בכל רחבי תבל נושאים את עיניהם לאמריקה, וחולמים על קאריירה בימתית כאן. גם אם הם מצליחים מאד בארצות מולדתם, הם חשים עצמם מקופחים ובטוחים, ש“ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”, תדע להוקיר את כשרונם ולגמול להם כראוי גם בארץ, כמובן, שומעים שיחות נוסח: “אילו רק הצלחתי לגבור על בעלת השפה וההיגוי, הייתי עושה קאריירה באמריקה!”

אין אשלייה מסוכנת מזאת. אין עוד ארץ בעולם שבה צפוי שחקן – ואפילו שחקן מצטיין – לכל כך הרבה קשיים, אכזבות ומפחי נפש; ואין עוד ארץ שבה העיסוק בתיאטרון כל כך אכזרי, כפוי טובה ומורט עצבים כמו בארה"ב.

רוב החולמים על קאריירה תיאטרונית בארה“ב חולמים על “כוכבי” ברודוויי – ועל משכורתם. אבל כמה “כוכבים” יש בברודוויי? וכמה זמן הם מחזיקים שם מעמד? ומה הם התפקידים המוצעים להם? לפני שבועות מספר הופיע השחקן המצויין חוזה פרר בראיון טלוויזיה. הקריין והקהל ציפו לשמוע שיחה משעשעת ומבריקה מפי השחקן הגדול. אבל פרר פתח לפתע את פיו, ונשא מונולוג מדכא, מריר על גורלו כיום. מסתבר שהשחקן שקנה את עולמו כ”סירנו דה ברז’רק“, אינו יכול לקבל כיום תפקיד כרוחו על בימת התיאטרון, ונאלץ להתפרנס מ”כיכוב" בקומדיות תפלות וזולות בערי-השדה, קומדיות שנפשו נוקעת מהן, אך הן העבודה היחידה המוצעת לו כיום.

 

“אנו מחכים לסוכן”

מרבית כוכבי התיאטרון שפגשתי כאן היו אנשים ממורמרים, מאוכזבים, חסרי-סיפוק. בניגוד לכוכבי הטלוויזיה והקולנוע, נשארו הם עדיין באלמוניות כמעט מוחלטת, ושמותיהם מוכרים רק לאחוז זעיר מאזרחי ארצם, גם אם המחזה “רץ” על בימות ברודוויי במשך שנה תמימה – כמה אנשים ראוהו? רבע מיליון איש? ומספר תושבי ארה"ב כפול פי 800. מרביתם לא יראו את השחקן לעולם, ואפילו לא ישמעו את שמו.

נסו לעצור מאה אנשים ברחוב בלוס אנג’לס, ולשאול כמה מהם שמעו על יאסון חבארדס, קים סטנלי או יוטה הייגן? אם תמצאו יותר מחמישה, סימן שנקלעתם לחבורה של אינטליגנטים.

אבל לא רק האלמוניות וטיב המחזות הנדרשים ממררים את חיי השחקנים כאן. אגודת השחקנים פירסמה לא מכבר סטטיסטיקה מזעזעת, לפיה כשמונים אחוז פשוטו כמשמעו, מובטלים ורבים מהם – במשך שנים. ואין זה כולל רבבות שחקנים חובבים, שאינם חברי האגודה. זכורני, בסוף הצגה מצויינת של “מי מפחד מווירג’יניה וולף” פנתה השחקנית הראשית לקהל, בתום מחיאות הכפיים ואמרה: “תודה לכם. אבל אל לנו לשכוח, שבמחזה זה משתתפים ארבעה שחקנים בלבד, ומאות שחקנים בעיר הזאת נמצאים ללא עבודה. כשתצאו מהתיאטרון, נחכה לכם ליד הדלת, וסלים בידינו. אנא, תירמו בעין יפה למען אותם שחקנים, שאינם מאושרים כמונו”.

וכוכבי ההצגה עמדו ליד דלת היציאה, וסלים בידיהם.

“סופר יכול לחיות גם ללא קהל קוראים. הוא יכול לכתוב, להצפין במגירה ולצפות ליום שיתגלה!” – אמר לי שחקן מובטל כזה – “אבל שחקן ללא במה, ללא קהל, הוא כדג בלי מים. והנורא מכל הוא, שגם אם מזדמנת לך להקה קטנה, ומוצע לך תפקיד טוב – חינם אין כסף! – אסור לך להשתתף בה. חוקי האיגוד המקצועי אוסרים – על שחקן מקצועי להופיע חינם, אפילו אם הוא משתוקק לכך. ולהופיע בשכר? כמה תיאטרוני רפרטואר יש בכל ארה”ב? חצי תריסר? וכמה שחקנים? אלפים! נכון, יש טלוויזיה וקולנוע. אבל גם הם אינם עשויים לספק את ההיצע העצום, וודאי שאינם נותנים סיפוק אמנותי".

וכך מצויים בארץ זו אלפי שחקנים טובים, הרודפים בכל כוחם אחרי הזדמנות נדירה להופיע על הבימה אחת לכמה שנים, במשך שבועיים. רבים חדלו לרדוף זה מכבר, התייאשו – ולא מעטים מבקרים עכשיו תכופות אצל הפסיכיאטר.

נכון שחיי התיאטרון כאן עומדים עדיין בסימן של חוסר קביעות, ושרירותיות של המפיק והמממן, וכיוון שגם כוכב גדול עלול להיזרק מהמחזה יום לאחר הצגת הבכורה, וללא כל סנטימנטים, נושאים השחקנים את עיניהם לאל הכל-יכול – המפיק. מילת-הקסם כאן היא “חלון ראווה”, כלומר קבוצה חצי-חובבנית קטנה, באולם בן 10–20 כסאות, שתאפשר לשחקן להפגין את כשרונו, ולא לפני הקהל הרחב, חלילה, אלא לפני סוכן “מגלה כשרונות”, שיזדמן לתיאטרון במקרה, כדי לחפש “כוכב”, זוהי הצפייה לגודו. הצפייה לסוכן. ושחקנים מקצועיים וחובבים רוטטים מהתרגשות באותה מידה, ברגע שנודע להם, ש“סוכן” יושב באולם. הסיכויים הם אחד לאלף, ראשית, רק לעתים רחוקות יזדמן סוכן לתיאטרון הקטנטן שנית, גם אם יזדמן, כמעט ודאי שאין זה סוכן רציני, גדול – שהרי אלה הפסיקו להטריח עצמם מזמן! אלא נמוש, המחפש שחקנים מתחילים. וגם אם הסוכן בא, וראה, ונטל את השם והכתובת – אפסיים הסיכויים שאמנם ימצא לשחקן עבודה כלשהי, לשם מה? בשעה שהשוק רווי כשרונות מעולים, המסתובבים ממשרד למשרד ובידם פנקס גזרי-העתונות, ובו בקורות משולהבות. אבל אין מי שיקרא.

בלוס אנג’לס רבתי – שמספר תושביה כפול ומכופל ממספר תושבי ישראל – אין אף תיאטרון רפרטואר אחד, ויש אלפי שחקנים מעולים שנמשכו מכל העולם לאורה הכוזב של הוליבוד. ערב ערב מוצגים כאן כארבעים וחמישה מחזות. מרביתם, “קומדיות מין” סנטימנטליות בביצוע חובבני, כמעט כל המחזות מוצגים בחדרונים קטנים, ובהם 20–30 כסאות. רק שניים או שלושה מחזות מוצגים באולמות שיש בהם יותר מ-350 כסאות.

בכמה מהחדרונים הקטנים הללו ראיתי ביצועים נדירים של מחזות, ושחקנים בעלי שיעור קומה בלתי רגיל. אם זכו ובא מבקר תיאטרון להצגתם, זכו לבקורות מסחררות. אבל רובם ידעו שאין סיכוי.

פגשתי כאן פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, המשוגע לתיאטרון. אחת לשנה הוא כונס להקה, מכין הצגה מצויינת, מפסיד את כל חסכונותיו – וכעבור שבועיים מתחיל שוב לחסוך כסף, לקראת השנה הקרובה. רק אחוז אחד משחקני התיאטרון כאן מתפרנס מן המשחק על הבמה. רובם – ובתוכם שחקנים בעלי שם עולמי – היו שמחים אילו ניתן להם להופיע חינם.

 

ישראל - או חוזה הוליבודי?

טד רוטר הוא שחקן בלגי צעיר, שהיגר לארה"ב לפני כעשר שנים עם אשתו היהודייה ושני ילדיו. במשך שנים עבר כאן את כל מדורי הגהינום ששחקן מתחיל – ובעיקר שחקן בעל היגוי זר – חייב לעבור. הוא התגלגל מלהקה ללהקה, מסוכן לסוכן, ונאבק בצפרניו – כדי ל מצוא פרנסה בשטח זה של “שאו ביזנס”. לפני כשנתיים פירסם מכתב למערכת עתון “וורייטי” המקומי, ובו הציע לכל השחקנים הצעירים והמדוכדכים כמוהו להתכנס יחד ולנסות לייסד להקה משלהם. למחרת הוצפה המערכת מכתבים, המבקשים את כתובתו של טד. לפגישה הראשונה, כעבור שבועיים, הופיעו כחמישים איש. כמה מהם מוכשרים, אבל כולם דלפונים, ללא פרוטה. הם לא הצליחו לגייס שכר לאולם-חזרות, והתגלגלו במרתפים ובאולפנים שונים בכל קצווי העיר, מחכים להזדמנות.

להצגות הראשונות לא הגיע שום סוכן או מבקר. אבל כמה סטודנטים העבירו את השמועה מפה לאוזן, הלהקה הופיעה רק בסופי השבוע (בשאר הימים והערבים היה עליהם לעבוד כפקידים, מלצריות ונהגים, כדי להתפרנס).

סוף סוף הגיעו כמה מבקרים, כתבו בקורות משולהבות. “סיפור גן החיות”, “השיעור”," בדלתיים סגורות" “ערב צ’כוב” – כל ההצגות הללו זכו לרמת ביצוע נדירה, אך הוצגו במאורות נידחות, לפני תריסר אנשים בכל ערב.

חברי הלהקה היו עקשנים. לאט לאט חסכו כסף, ושכרו אולם קטן, בן 25 כסאות, בשכונת סנטה מוניקה, מערבית ללוס אנג’לס. הם התחילו להפיץ כרטיסי מנוי, ולהחליף את הרפרטואר בכל חודש. המבקרים התחילו להופיע לכל הצגה, ולרוב כתבו בקורת אוהדת. לאחרונה ראינו באולם הקטן את “ד”ר קנוק" לרומיין, ו“קין” לסארטר, ו“ג’יג’י” לקולט, ומחזות של בקט ופריי ואחרים. חברי הלהקה נאחזים במקום בצפרניהם, משלמים את שכר האולם מכספם, ואת המשכורת שהם מקבלים – כי כך דורש האיגוד המקצועי – תורמים שוב לתיאטרון, כדי לכסות את הוצאות החשמל והדפוס. אבל לאט לאט ביצרו לעצמם שם. וסופרים ומחזאים מקומיים מתחילים להתעניין, ולהציע מחזות, ולהתנדב לביים ולשחק, חינם אין כסף. סתם, לשם הסיפוק האמנותי, הנדיר כאן כל כך. לאחרונה ראינן כמה כוכבי טלוויזיה ידועים שבאו להציג שלושה מערכונים חדשים – במשך ששה ערבים בלבד. והיתה זו הצגה מיוחדת במינה.

הרוח החייה בתיאטרון הוא טד רוטר, הוא השחקן הראשי, הבמאי ולא פעם גם הסדרן. משחקו כפרופסור הרצחני ב“השיעור” ליונסקו היה אחד החוויות הגדולות לה זכינו בארה"ב. זה היה ביצוע מבריק, שטני, מזעזע. הביצוע הטוב ביותר של מערכון זה שראינו עד כה.

טד חולם לעלות ארצה, לנסות את מזלו בישראל, על אף שאינו יהודי, היה חבר ב“גורדוניה” בבלגיה, ולמד עברית. “אחרי המלחמה חזרתי לבלגיה, משוייץ, וחיפשתי חברה. אמרו שב”גורדוניה" מצויים כל החברה הטובים הלכתי לשם. למדתי עברית, שרתי שירי חלוצים, הכרתי את בלה (אשתו היהודייה) – וכמעט שעלינו לקיבוץ". עתה הוא מקווה שיוכל להגיע ארצה, להשלים את לימוד העברית – ולנסות את מזלו בין תיאטרונינו, אם יימצא תיאטרון שיסכים לתת לו הזדמנות.

בתפקיד התלמידה במחזה “השיעור” הופיעה נערת-חמד מקסימה בת 16, דניאלה רוטר, בתו של טד, היא שיחקה את תפקידה בכשרון וחן בלתי-רגילים, וזכתה לבקורות “לוהטות”. לא מכבר כיכבה בהצגת ג’יגי – והוצפה שלל הצעות ל“חוזים לשבע שנים” מחברות הסרטים ההוליבודיות. אבל היא חולמת לנסוע ארצה, ללמוד עברית ולשחק שם. סיפרתי לה על ז’רמיין אוניקובסקי, גם היא, דניאלה, עומדת לשחק בקרוב ב“אנדורה”, והיא צעירה, ויפה, וחיננית, ומוכשרת להפליא. על צווארה שרשרת ומדליון “ציון”, והיא מוכנה לצאת כבר הקיץ, לפני שייחתם ה“חוזה לשבע שנים”.

“אם יסתדר”.

 

התפאורות זכו בפרסים

כל חובב תיאטרון מושבע מבטא ברעד ויראת כבוד את השם “המלך אובו”. כי מחזה מהפכני זה, שנכתב לפני למעלה משני דורות, נחשב לאבי אבות ה“אוונגרד”, והוא הוא שסלל את הדרך לברכט, לבקט ויונסקו ואדמוב וג’נה ואלבי ואלוני. המחזה, המתרחש “בפולין, כלומר בשום-מקום”, מוצג כיום רק לעתים נדירות; ומשום כך נתמלאתי שמחה כשקראתי בעתון, לפני חדשים מספר, כי הוא יוצג כאן, בלוס אנג’לס.

היתה זו הצגה מיוחדת במינה. לא-מכבר סיפרתי לכם על הסקנדל שהתעורר כאן עם הצגת ה“משתנה”, על תפאורתה הנטורליסטית והשימוש במילים גסות על הבמה. גם כאן היה אלפרד ז’ארי, מחבר “אובו”, החלוץ – והקהל הפריסאי של 1896 לא האמין למשמע אזניו כשמיד בפתח ההצגה ניגש המלך אובו הגדול לחזית הבמה, מתבונן בקהל ופולט מלה אחת ויחידה, הפותחת את המחזה: “חריונים!”

“המלך אובו” בוצע על רקע תפאורה “משוגעת” של לוחות לבנים צבועים שחור. גם בגדי השחקנים ופניהם היו צבועים בלבן וכתמים שחורים. התפאורה (של בן טאלברט) עוררה התלהבות כה מרובה, עד שנרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית. במרכז הבמה ניצב כיסאן המלכות של אובו הגדול. גם כאן לא חידש מחבר ה“משתנה” דבר. כיסא המלכות לא היה אלא.. כסא שבית-הכסא קרוי על שמו.

הצגת ה“מלך אובו” היתה מבריקה ומשעשעת (אם כי חדשנותו של ז’ארי אינה נראית כיום נועזת מדי, בהשוואה עם מחזות תלמידיו) בתפקיד אמא אובו הופיעה שחקנית שהופיעה קודם לכן בקרקס, כ“אשה השמנה ביותר בעולם”, משקלה היה כמאה וששים קילו, והיא הלמה את אווירת המחזה להפליא.

הבמאי שהעז להציג מחזה כה בלתי-מסחרי בעיר האמנות הממוסחרת היה מארק אסטרין, צעיר יהודי צנום וממושקף כבן 26. זה עתה סיים את חוק לימודיו במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת קליפורניה, והוא נחשב לתלמיד המעולה ביותר שהוציאה מחלקה זו אי-פעם. מארק הוא חסיד מושבע של תרבות צרפת, חבר ה“קולג' הפטפיזי” שיסד ז’ארי עצמו (ושבין חבריו תמצאו שמות כסארטר, קוקטו וקליר), מבקר תיאטרון חשוב, מתרגם כתבי אנטואן ארטו לאנגלית, ומחזאי מעניין. עם גמר לימודיו ציידוהו מוריו בשלל מכתבי המלצה, שהיו מאפשרים לו לעבוד כעוזר במאי בתכנית-לאשה בטלוויזיה, אבל הוא העדיף את הדרך הקשה: הקים להקה קטנה של שחקנים מחוננים, והעלה תוך השנה האחרונה ארבעה מהמחזות החביבים עליו: “אסקוריאל” לדה־גלדרוד (מחבר “גיבור היום”)," דאירדרה" למחזאי האירי סינג, “אובו המלך” לז’ארי ו“משמרת מוות” לז’אן ז’נה. כיון שאין ללהקה אולם משלה, ואופי המחזות אינו מכוון לקהל הרחב מציגים מארק ואנשיו בעיקר באוניברסיטאות וב…כנסיות של הכת היוניטרית.

 

סצינות נועזות בכנסייה

לפני שבועות מעטים ראיתי כאן הצגה בכנסיה המפוארת של אוניברסיטת “לויולה” הקתולית. לפני קהל כמרים ונזירות הוצגה מחזה-המוסר הידוע מימי הביניים, “בן-אדם”, בתלבושות-ערב מפוארות ובשלל צבעים. היתה זו חווייה מעניינת, אך היא היתה כאין וכאפס מול ראיית “משמרת המוות” של ז’נה בכנסייה היוניטרית בסנטה מוניקה. מחזה מבריק ומסעיר זה, המתרחש בתא-כלא בו כלואים שלושה נידונים, עשוי להביך גם את הפרוע ב“ביטניקים” לא רק באוצר המילים שבו, אלא בעיקר בסצינות הנועזות העוסקות בהומוסכסואליזם, סצינות שכמותן לא נראות על הבמה אפילו בהצגת “בעל” לברכט, המוצגת כעת בניו-יורק. היתה זו הרגשה מוזרה, לחזות בהצגה כזאת בין כתלי כנסייה. אבל מארק אסטרין ביים את המחזה המרתק בקצב, כשרון וחוש מידה מסחררים, וריתק את כולנו מתחילת המחזה ועד רגעו האחרון.

מארק רוצה – ובמלוא הרצינות! – לבוא ארצה, ולהשתקע בה. אם אפשר, אפילו בקיץ הקרוב. הוא מוכן להתמסר מיד ללימוד עברית, ורגיל לחיי סטודנט ודרישות צנועות. הוא מוכן אפילו להביא עמו את תפאורות “אובו”, שזכו כאן בפרסים. והוא חולם לביים בארץ את בקט וביכנר וג’נה וז’ארי, את ואיין וברכט וגלבר, והוא ממתין לתשובות מתיאטרונינו, אם יסכימו לתת לו הזדמנות יש לו מה להציע. עכשיו הגיע תורם להציע לו.

המלצות קוראים
תגיות