רקע
ברל כצנלסון
ללא התגַלוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר, הוצאת מפלגת פועלי א"י; תש"ו

רק אשר אבד לי – קניני לעד.

(רחל)

רק מעטים מן המעטים ידעוּ מה הוּא לנוּ אליעזר שיין אשר ליוינוּהוּ אל העפר. עוֹד פּחוֹת מזה מספּרם של אלה אשר שיערוּ בּחייו מי הוּא המהלך בּינינוּ. ואני, הכּוֹתב, לא אתימר כּי ידעתיו, בּאשר לידי ידיעה לא הגעתי כּלל, אבל חשתי בּגדוּלתוֹ, בּעילָאוּתוֹ, חשתי בּוֹ מַשק כּנפי נשמה גדוֹלה. ציפּיתי להתגלוּתוֹ. ועתה ראיתיו בּקצוֹ.

תמה פּרשת חיי אליעזר שיין. האוֹר הגנוּז לא נגלה.

לא אזעק ולא אקוֹנן.

בּן בּית אני בּחצר מות. מילדוּתי, מיתוֹם-ילדוּתי. דרך חיי זרוּעה קברים, מבחר הקברים. אחרים היוּ חיי שלי ואוּלי חיי הדוֹר שלנוּ, אילמלא כּמה מן האבידות הללוּ, אשר בּני-אדם קוֹראים להן “בּלא עת”, אילמלא העוֹשק האכזרי הזה אשר נעשקנוּ. לא ספדתי למֵתַי בּרבּים, גם לאלה מהם שהיוּ לנחלת הרבּים. מדוּע אני מתיר לי הפּעם לצאת מגדרי? מהוּ השוֹט המצליף על גבּי ואוֹמר: בּן-אדם, שׂא קינה על גבר עמיתך? האם מאחר שממסכת החיים נעקרים החוּטים היקרים בּיוֹתר, והעוֹלם מסביבך נעשׂה דליל יוֹתר, נפגם גם כּוֹח ההבלגה, והרי אתה מוֹציא את אבלך לבין הבּריוֹת? אוֹ אפשר סבוּר אתה לקיים בּזה את נחלתוֹ, כּביכוֹל, של אליעזר שיין? לא ולא. את כּאב החדלוֹן הייתי כּוֹאב לבדי בּאין איש אתי. וּלמען אליעזר הייתי בּוֹחר בּדוּמיה. אוֹתם השבחים שאנוּ עלוּלים לספּר עליו עלוּבים-עלוּבים הם לגבּי מה שהוּא היה בּאמת, והַשארת הנפש אשר כּזאת איננה כּדאית לוֹ. אך כּאב אחר, אוּלי זר, פּוֹתח את סגוֹר פּי: עלבּוֹנוֹ של הדוֹר, אשר בּקרבּוֹ התהלך אחד מוּפלא וּמוּפלג והוּא חלף בּצל מבּלי שירגישוּ מי היה בּתוֹכנוּ – עלבּוֹן זה כּבד הוא מנשׂוֹא. וּלמען החיים, למען אַחי ורעי אדבּרה בּוֹ. כּאשר אוּכל.


הוּא נגלָה עלי בּימי נעוּרי, כּשכּל חדרי הלב היוּ פּתוּחים לקראת הגדוֹלוֹת, כּשכּאב-אסוֹן-האוּמה היה עוֹד חדש עמנוּ, כּאב זה שכּבש אוֹתנוּ לצמיתוּת. איני יוֹדע אם זקנינוּ שהיוּ קמים בּלילוֹת ועוֹרכים “חצוֹת” ושוֹפכים דמעוֹת על קשי השעבּוּד וּמרי הגלוּת כּאבוּ כּכה כּאשר כּאבנוּ אנחנוּ, נערים סעוּרי מהפּכה, את שבר העם ואת קלוֹן העם. נחשוֹלי עוֹלם הציפוּ אוֹתנוּ, יין המהפּכה השכּירנוּ, בּצבאוֹתיה יצאנוּ, בּסערוֹתיה טוּלטלנוּ, בּתבוּסוֹתיה ניגפנוּ. וּבתוֹך כּל אלה היינוּ מוּעטים בּין המרוּבּים אשר שוּם סערה לא עקרה את שרשינוּ מתוֹך קרקע ההוָיה הישׂראלית. עמדנוּ על נפשנוּ, סוֹככנוּ על נאמנוּתנוּ לעצמנוּ, נאמנוּת של בּנים שגָלוּ מעל שוּלחן אביהם. תרוּעוֹת-הנצחוֹן וחרדת-המפּלוֹת מסביב לא החרישוּ את הכּאב של אָבדן-עם ו“חציר העם”. בּהקיץ וּבחלוֹם ראינוּ את להט החרב המתהפּכת, את כּליוֹן הגוּף וּשׂריפת הנשמה של המוֹני ישׂראל. אוֹתוֹת מבשׂרי רעה נשקפוּ לנוּ בּכּל: שקיעה בּתוֹך “תחיה”, כּניעה בּתוֹך מהפּכה, התכּחשוּת בּתוֹך שחרוּר. בּסימטאוֹת האפלוֹת של וילנה היהוּדית, בּרעבוֹנן וּבלכלוּכן וּבזמזוּמן על קיוּם של פּרוּטה, נשמנוּ את אויר הכּליוֹן. דבקנוּ בּדלוּת, בּמרתפים, בּמחנוֹת מהגרים, בּחוֹלי, בּיסוּרים. בּערנוּ בּאש הכּפירה והיאוּש ושלאחר יאוּש. דנוּ את עצמנוּ להיקלע בּאין מוֹצא, בּאין נתיב. וראינוּ את עצמנוּ אחרוֹנים.

אז קרבתי אליו. ידעתיו מקוֹדם כּאיש המוֹח. כּאיש האמת, כּאיש מידוֹת. אך עתה ראיתיו בּאוֹר חדש. ראיתי את האש הגדוֹלה, את היסוּרים המשיחיים, את הבּוֹער ואינוֹ אוּכּל. ניתנה לי הזכוּת להידבק בּעוֹלמוֹ הפּנימי של אחד גדוֹל. חשתי בּסערוֹת רוּחוֹ, בּמלחמתוֹ עם האלוֹהים ועם השׂטן ועם אנשים, ויוֹתר מכּל עם עצמוֹ. ראיתיו לוֹהט בּיסוּריו, נאבק בּד' אמוֹתיו כּארי בּתוֹך סוּגרוֹ, מלא רחמים לעוֹלם וּמתאכזר לעצמוֹ, מבקש את האמת בּכל מחיר, וּמחשבתוֹ חוֹתכת כּחרב ואינה נרתעת. וּבעצם כּל יסוּרי הכּפירה והיאוּש הללוּ היתה פּוֹרצת להבה פּנימית של אמוּנה עמוּקה, אהבת-חיים ואמוּנה בּערכם, דביקוּת בּיקוּם וחתירה אל היש הכּמוּס. היתה הרגשה כּי אדם זה חש את נשמת העוֹלם. היקוּם אינוֹ בּשבילוֹ חוֹמר עכוּר, וּמקרי החיים אינם דברים של מה בּכך. מַגעוֹ הוֹפך זוּטוֹת החיים למאוֹרעוֹת. מבּט עיניו חוֹשׂף מַהוּיוֹת גנוּזוֹת. בּחיי שעה הוּא מבחין חיי עוֹלם.

*

וּבכל אלה, בּכל היוֹתוֹ נתוּן לעצמוֹ, לנבכי נפשוֹ, להוָיתוֹ המיוּחדת, היה “יהוּדי-היהוּדים”. כּאילוּ נשמת הדוֹרוֹת אִיותה אוֹתוֹ למשכּן לה. כּאֵב האדם התלכּד בּוֹ עם כּאב האוּמה ויהיוּ לאחדים. מעוֹלם לא היה לבּוֹ מחוּץ לחיים, לסבלוֹתיהם, להסתבּכוּיוֹתיהם וּלמלחמוֹתיהם. מחשבתוֹ המתחבּטת בּכבשוֹנוֹ של עוֹלם לא האפילה בּפניו מעוֹלם על עמק הבּכא, על המצוּקה והשעבּוּד והשפלוּת. מעוֹלם לא בּיקש להשתחרר מעמק הבּכא, מעוֹלם לא בּיקש להירָגע בּחביוֹנן של ספֵירוֹת המחשבה העליוֹנוֹת.

מראהוּ היה של בּחוּר ישיבה, בּדוּל מן הבּריוֹת. כּזה היה גם בּהיוֹתוֹ נַערץ ורב השפּעה בּקהל פּוֹעלים וּבחבוּרוֹת-הגנה וּבאגוּדוֹת-חשאין. הספרים החדשים, הלימוּדים, המחשבוֹת ואפילוּ החברה החדשה לא שינתה כּמעט את חיצוֹניוּתוֹ. בּמסיבּת האינטליגנציה המלוּטשת, המוּשלמת, המוּסמכת, היה נטע זר. שוּם גיהוּץ, שוּם צחצוּח. בּין כּשרוֹנוֹתיו המרוּבים נעדר, כּמדוּמה, לגמרי כּשרוֹן ההסתגלוּת אל עוֹלם חיצוֹני. ואוּלי היה לוֹ כּשרוֹן מיוּחד לעבוֹר בּחשאי בּין הבּריוֹת, שלא ירגישוּ בּוֹ.

ואף על פּי כּן הרגישוּ בּוֹ. והרגישוּ קוֹדם כּל אנשים “פּשוּטים”, בּני “העם”. אוּלי לא בּכדִי ידע הוּא להוֹציא “יקר מזוֹלל” וּלהתקרב אל נחוּתי דרגה. יהוּדים פּשוּטים מבּאי בּית-הכּנסת, פּוֹעלים צמאי גבוּרה והתמַכּרוּת, אשר הקיפוּהוּ בּהערצה וּבאֵמוּן בּלתי-מוּגבּל, יהוּדים מרוּחקים אשר הניצוֹץ האחרוֹן טרם כּבה בּהם, והעיקר – ילדי ישׂראל – כּל אלה הרגישוּ בּוֹ, חשוּ, הוּא “שוֹנה ונבדל מהשאָר”.

קשרי החברוּת לא העבירוּ אוֹתי גם אז על דעתי. החיצוֹניוּת הדלה, ללא שמץ של הידוּר, לא יכלה להעלים את היוֹפי והנהרה. מעט מזער ראיתי בּחיי כּיוֹפי שהיה שפוּך על עיניו ועל ידיו. בּמהרה נוֹכחתי כּי אין בּכוֹחי לדלוֹק אחריו. יחד היינוּ יוֹצאים לשוּט בּשׂדה ספר ועיוּן – אך מיד נאלצתי להוֹדוֹת לעצמי הוֹדאה מרה וּמעליבה, כּי אני מפגר. כּל שׂיחה אתוֹ בּאוֹתם הימים היתה כּטיסה אל על. קוֹרת-הרוּח היתה מלוּוָה סחרחוֹרת. בּיגיע נפש הייתי מתאמץ להחזיק מעמד בּאוֹתם העוֹלמוֹת אשר הוּא מהלך בּהם כּבן-בּית, וּבכאֵב-לב הייתי נאלץ להכּיר, כּי השערים הנפתחים לפניו לרוָחה נשארים סגוּרים בּפני. למַרבּה הבּוּשה קניתי לי את ההכּרה, כּי לא רק את חריפוּת מוֹחוֹ ודקוּת תפיסתוֹ אין לי תקוה להשׂיג, אלא גם את יֶצר הדעת שלוֹ. יֶצר דעת זה לא ידע ליאוּת. אדם יפה-גוּף זה, אשר כּל שנוֹתיו נאבק בּתחלוּאים וּבאימת המות, ואשר כּל ימיו עברוּ עליו בּסערוֹת-נפש, בּתלאוֹת וּבמאמצים בּלתי פּוֹסקים – לא ראיתיו מעוֹלם בּמצב של עייפוּת אינטלקטוּאַלית. מַעין האֶנרגיה הרוּחנית היה מפכּה בּוֹ בּלי חשׂך. דוֹמה, כּי שׂכלוֹ הגדוֹל, הרציוֹנַלי והאנַליטי, היה מסתייע בּחייו הנפשיים האי-רציוֹנַלים.

אני מבקש להגדיר לעצמי את הכּוֹח הרוּחני הזה, ואיני מוֹצא לוֹ הגדרה. רק זאת הרגשתי, כּי לפנַי אדם קרוּץ מחוֹמר אנוֹשי מיוּחד, שממנוּ קרוּצים גדוֹלי אדם, ראשוֹני אדם.

בּחיבּוּרוֹ של ילד קטן ממרחביה מצאתי כּתוּב עליו בּתוֹם-לשוֹן: “אש התנ”ך בּערה בּעיניו“. אש זוֹ ראה הילד בּתוֹך עיניו בּשעה שלגדוֹלים היה נדמה, כּי הוּא הוֹלך ודוֹעך! אך לא רק בּעיניו, בּכל ישוּתוֹ בּערה אש התנ”ך. האש הקדמוֹנית, המלפּפת את עמוּדי ההוָיה, המדבּרת משפּטים עם אלוֹהים ועם אדם, המבקשת לחַדש מעשׂה בּראשית, המצרפת וּמטהרת וּמדליקה מַשׂוּאוֹת מדוֹר לדוֹר, אש זוֹ בּערה בּכל ישוּתוֹ.

מציאוּתוֹ המוּחשית של אדם זה בּעוֹלם היתה לי לאוֹת וּלמוֹפת על עילאוּתוֹ של הגזע האנוֹשי, על יסוֹדוֹת האמת והטהרה הפּזוּרה בּאדם, ורמזה על האפשרוּיוֹת הרוּחניוֹת הגנוּזוֹת לוֹ, לאדם אשר לעתיד לבוֹא.

דרכינוּ נפרדוּ. אני, איש הדרך הקצרה, מצאתי לי את נקוּדת-האחיזה האחת והיחידה – ארץ-ישׂראל. והוּא, אשר לא ידע מעוֹדוֹ את הדרך הקצרה, אשר כּבש לוֹ כּל נקוּדה בּחיבּוּטי-חיים מרוּבּים, נאחז בּצפּרניו בּגוֹלה, בּיקש זמן-מה להשלים עם הגלוּת, בּחר להתענוֹת עם הגוֹלה בּאשר היא. ואת אחיזתוֹ בּיקש – בּילד היהוּדי. וכך היה אליעזר שיין מוֹרה בּישׂראל. מוֹרה עממי. אין בּידי למסוֹר כּמה חיי נפש שוּקעוּ בּהחלטה זוֹ, וּבאיזה כּוֹח הוּצאה לפּוֹעל. כּכל אשר עלה בּידוֹ לקפּל את חייו הרוּחניים קיפּל אוֹתם בּנקוּדה זוֹ. כּאן צערוֹ, כּאן שׂמחתוֹ, כּאן כּיבּוּשיו. גם עוֹל גבּאים, ועדים, סביבת אינטליגנטים זרה קיבּל על עצמוֹ בּגלל זה. וגם כּאן לא חדלוּ הנדוּדים. דוֹמה, את כּל סוּגי בּתי-הספר היהוּדים שבּגוֹלה עבר בּמקלוֹ ותרמילוֹ. למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן לא חדל ללמוֹד בּעצמוֹ ולרכּוֹש לעצמוֹ ידיעוֹת. בּכל אלה לא הלך מעוֹלם בּדרכים כּבוּשוֹת, אוּלם מעוֹלם לא עשׂה את ידיעוֹתיו ואת חידוּשיו קרדוֹם לחפּוֹר בּוֹ, גם בּמוּבן הנאצל של המלה, בּמוּבן ה“תכלית” הרוּחנית. לא היה לבעל “מקצוֹע”, לבעל “שיטה”.

הוּא הביא אתוֹ לבית-הספר דבר-מה שהוּא מחוּץ לכל שיטה: את גישתוֹ הוּא לילד. הוּא ראה בּילד את האדם. ניגש אליו כּאל עמיתוֹ. עינוֹ הדוֹלָה עמוּקוֹת, עין פּסיכוֹלוֹג-אמן, אשר כּל פּנִיה וכל מַשׂוֹא-פּנים וכל התנַשׂאוּת זרה לוֹ, עמדה לעזרתוֹ בּכל אשר פּנה. הוּא ראה את הילד כּאשר יראהוּ אדם אשר עוֹלמוֹת רבּים פּתוּחים לפניו ואשר מבּשׂרוֹ חזה רבּוֹת.

שנים על שנים ציפּיתי לבוֹאוֹ. עוֹד בּימים הראשוֹנים לבוֹאי, בּבּדידוּת וּבַיתוֹם אשר אפפוּ אוֹתנוּ כּאן, בּשעוֹת הכּאֵב המתוֹק של פּגישה ראשוֹנה עם אדמת החזוֹן וּתהִיה הרת-פּחדים על מה שנעשׂה כּאן על פּני אדמה זוֹ, הייתי צוֹפה לבוֹאוֹ. וּבהתעטף א. ד. גוֹרדוֹן בּיגוֹנוֹ, והיה פּוֹנה כּה וכה וּמבקש: אֵי אדם, – הייתי מנחם אוֹתוֹ: ישנוֹ בּעוֹלם אדם אחד, אליעזר שיין, הוּא יבוֹא. הוּא מוּכרח לבוֹא. נחכּה לוֹ. בּלבּי היבהבה תקוה חרישית שהוּא יבוֹא ויתגלה בּקרבּנוּ. שלישי לא. ד. גוֹרדוֹן וּלי. ח. בּרנר.

והוּא בּא. בּאיחוּר רב. המלחמה העוֹלמית גדרה בּעדוֹ את הדרך. עברוּ עליו שנים איוּמוֹת מכּל הקוֹדמוֹת. שנים של כּלוֹת-נפש וּשׂריפת-הגוּף. הוּא הביא אתוֹ את כּל אוֹצרוֹת נפשוֹ: את האינטלקט הכּבּיר, את אהבת התוֹרה ואהבת האוּמה, ועל כּוּלם – את אהבת-האמת שאינה מקבּלת שוּם אוֹנאה ושוּם השליה, את נאמנוּתוֹ אל האדם העוֹבד, את בּריתוֹ עם כּל נדכּא, את עיניו הרוֹאוֹת לפנַי ולפנים, את טוֹהר לבּוֹ ונסיוֹן חייו. כּל אלה היוּ אתוֹ, אך הכּלי המחזיק אוֹתם היה סדוּק.

ידידים ותלמידים ימנוּ אחד לאחד את אשר קיבּלוּ ממנוּ, את אשר הוֹתיר לנוּ. מה מכאיב החשבּוֹן הזה למי שיש בּלבּוֹ מוּשׂג כּל שהוּא על מה שהיה בּידי אליעזר שיין להנחיל לנוּ, לכוּלנוּ – לתלמידים, למוֹרים, לתנוּעה – ולא קיבּלנוּ, וגם לא ידענוּ לקבּל.

אכן גם זהוּ גוֹרל: מַבּוּע מים חיים ללא אפיק.

אבוֹתינוּ ידעוּ לספּר על התגלוּתם של צדיקים. הם ידעוּ, כּי צדיק טעוּן התגלוּת. אליעזר שיין הלך מאתנוּ ללא התגלוּת.

כּעיורים נגשש.

אייר תרצ"א.

המלצות קוראים
תגיות