(כ“ב אדר א' תרצ”ב)

על המצב בּארץ וּבציוֹנוּת

תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אַרשה לעצמי לפקפּק בּכל התוֹעלת של הויכּוּחים הפּוֹליטיים שלנוּ בּקוֹנגרסים, בּועידוֹת ואף בּאסיפת נבחרים זוֹ. איני יוֹדע אם גם יתר העמים, בּהיוֹתם בּמחתרת, חלשים, מדוּכּאים, גילוּ לכל העוֹלם את תכניוֹתיהם וטכסיסיהם, אם גם הם דאגוּ שדרכיהם וּמסעיהם האיסטרטגיים יֵעָשׂוּ לנחלת־הרחוֹב, נוֹכח כּל אוֹיב וצוֹרר. אוּלם אנחנוּ עם חכם ונבוֹן, ואין לנוּ דרך אחרת לפעוּלתנוּ מאשר אוֹתם הבּירוּרים העמוּקים והרחבים המגלים לפני כּל העוֹלם כּוּלוֹ את כּל סברוֹתינוּ ואת כּל טכסיסינוּ, בּלי להשאיר טפח מכוּסה. ולא רק עמים מדוּכּאים. איני יוֹדע אם גם עם גדוֹל כּמוֹ צרפת מגלה את כּל הקלפים שלוֹ, כּמוֹ שאנחנוּ עוֹשׂים. לפיכך אני מרשה לעצמי לפקפּק בּעצם הויכּוּח הזה, בּנחיצוּתוֹ, בּתוֹעלתוֹ. אפשר היה למצוֹא צד שּל תוֹעלת בּדבר אילוּ היה מישהוּ בּא ואוֹמר: הנה מצאנוּ את האוֹריֶנטציה הנכוֹנה, את בּן־הבּרית החדש אשר תחת דגלוֹ אנוּ יכוֹלים להזעיק את האנשים. מי שּהיה אוֹמר כּך, היה אוֹמר דבר־מה, היה מראה איזוֹ דרך, ואפשר שהיה צוֹדק בּהתוָיַת שיטה לעתיד, אם אפילוּ היה בּזה כּדי להמיט עלינוּ צרוֹת בּהוֹוה. אבל אחרי מה ששמענוּ כּאן וּבכל מקוֹם, בּתוֹך אוֹתה המציאוּת המדינית שאת מרירוּתה אנוּ מרגישים בּעבוֹדת יוֹם יוֹם, ושהיא יוֹתר קשה מכּל מה שאוֹמרים עליה – אם בּזמן הזה אנחנוּ מרשים לעצמנוּ לשׂחק בּויכּוּח פּוֹליטי, אין זה מוֹכיח על חדירה למציאוּת המדינית ועל חרדת־אמת למצב. מה יכוֹל ויכּוּח כּזה להוֹכיח מחוּץ לזה שאין לנוּ בּני־בּרית, כּלוֹמר, שאין אנוּ קיימים בּתוֹר בּן־בּרית? כּלוּם עלוּל ויכּוּח זה לבצר אוֹ לחנך לנוּ בּני־בּרית לעתיד לבוֹא?

כּמוּבן, אם הטרחה היא לגלוֹת שאָנוּ חכמים וּנבוֹנים, אפשר להשׂיג זאת בּדרכים שוֹנוֹת. אפשר להתפּאר, למשל, בּחוּש הנבוּאה וּלהביא ראָיה ממכתב שנשלח לפני שתים־עשׂרה שנה, שבּוֹ ראה החכם את הנוֹלד. אך בּשביל חינוּך פּוֹליטי וּבשביל היסטוֹריה פּוֹליטית אין הדברים מספּיקים כּלל. מכתבים מלאי מרירוּת ואכזבה מן האַדמיניסטרציה הבּריטית כּתבוּ הרבּה מנהיגים ולא־מנהיגים, אך האם היה בּכל אלה יוֹתר מאשר התרשמוּת בּלבד? הלא בּעל המכתבים הנבוּאיים פּירסם לאחריהם את מאמרוֹ “אַל תגזימוּ” (בּביקוֹרת השלטוֹן הבּריטי), וּבמשך עשׂר שנים ניהל פּוֹליטיקה שקשרה אוֹתנוּ קשר מגוּחך וּמזיק עם השלטוֹן, אשר לא אנחנוּ קראנוּ לוֹ ולא בּכוֹחנוּ להרחיקוֹ מהארץ. איני יוֹדע אם אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה שקשרה את תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל קשר בּל יִנתק עם האינטרסים של אנגליה בּמזרח, בּסוּאֶץ, האידיאוֹלוֹגיה שהכריזה על הדוֹמיניוֹן השביעי – וראתה בּוֹ את פּסגת המדיניוּת הציוֹנית – האידיאוֹלוֹגיה שתלתה את גוֹרלנוּ בּכוֹח חיצוֹני, איני יוֹדע אם היא הביאה לנוּ תוֹעלת למעשׂה, אך דבר אחד היא השׂיגה: היא הציגה אוֹתנוּ בּפני כּל העוֹלם כּ“סוֹכן” של מישהוּ. הם פּיטמוּ את ההמוֹנים היהוּדים בּאמוּנה בּעם התנ"ך אוֹ בּעם הסוּאֶץ, הם יצרוּ בּמדיניוּת העוֹלמית מוּשׂגים כּוֹזבים על תנוּעתנוּ וגם הפחיתוּ את ערך האמוּנה בּכוֹח יצירתוֹ של העם עצמוֹ, ועכשיו הם בּאים אלינוּ וּמתפּארים בּראִיית הנוֹלד, ואוֹמרים שיש להם פּרוֹגרמה חדשה, אלא שרק בּיוּלי יגלוּ אוֹתה. אכן, תעוּדה מספּיקה גם לפּיקחוּת המדינית וגם לאחריוּת בּהפרחת סיסמאוֹת וּבעזיבת ססימאוֹת.

ואשר להרצאה שנשמעה הערב. יתכן שלא נמצא בּנוּ הכּוֹח לנהל פּוֹליטיקה ציוֹנית עם שלטוֹן המנדט, בּלי אמוּנה בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת חיוּביים לגבּינוּ בּקרבּוֹ ואפשרוּת להגבּיר את הכּוֹחוֹת האלה. אפשר להעריך, אוּלי גם לתמוֹה על אוֹתוֹ יוֹשר־הקו ואוֹמץ־הרוּח אשר בּוֹ הוֹלך החבר ארלוֹזוֹרוֹב לקיים את הבּרית הפּוֹליטית הציוֹנית, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הקשים שבּהם נתנסינוּ כּוּלנוּ ושבּהם מתנסה הוּא יוֹם יוֹם. מבין אני שלא קל הוּא התפקיד לנהל פּוֹליטיקה חיוּבית עם ממשלת המנדט, המניחה יוֹם יוֹם מעצוֹרים על הדרך הזאת ואינה נוֹתנת כּל הזדמנוּת למי שמנהל את הפּוֹליטיקה הזאת לבוֹא לפני שוֹלחיו וּלהראוֹת להם את פּרי מאמציו.

בּלי כּל רצוֹן להשחיר את הצבעים עלי להגיד כּי הקו שנתגלה בּבהירוּת שאין אחריה כּלוּם מימי ועדת שאוּ לא נשבּר. אוּלי הוּא נשבּר לרגעים בּמשׂא־וּמתן, אך לא נשבּר בּמציאוּת הפּוֹליטית והאַדמיניסטרטיבית. זוֹהי העוּבדה, האמת הפּוֹליטית. אין כּאן שאלה של פּרט זה אוֹ אחר, של משפּט זה, גזירה זוֹ, אוֹ קיפּוּח זה. כּזאת היא השיטה השׂוֹררת. עוּבדה אחת מלמדת על הכּלל. מצב העליה בּשנה זוֹ, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה למציאוּת הכּלכּלית של הארץ, גזירת העליה המתבּססת על שלילת זכוּיוֹתינוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה – עוּבדה זוֹ כּשלעצמה שוֹללת אפשרוּת של “קוֹאוֹפּריישן” בּינינוּ וּבין שלטוֹן הארץ.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב ראה צוֹרך להבּיע אוַנס ידוּע לבּא־כּוֹח העליוֹן של השלטוֹן בּארץ. יכוֹל אני להבין הסבּרת־פּנים מדינית לאדם חדש, ואוּלי גם את ההוֹקרה האישית, אוּלם חייב אני להגיד כּאיש מן השוּרה, בּלי להקל בּכבוֹד מישהוּ, כּי החדשים הראשוֹנים של הנציב החדש אינם נוֹתנים לנוּ שוּם יסוֹד לשוּם נחת־רוּח. איני יוֹדע, אגב, אם זהוּ קוֹמפּלימנט להגיד על הנציב שהוּא איננוּ משוּחד. אפשר שזהוּ קוֹמפּלימנט לפקיד פּשוּט, אוּלם לא לאדם שעליו הוּטל לנהל את הארץ בּשם ממשלת המנדט. מה זה להיוֹת משוּחד לגבּי הוֹראוֹת המנדט אוֹ רוּח המנדט! לא אטפּל עכשיו בּפּוֹליטיקה גבוֹהה. אך גם בּענינים הקטנים של הפּוֹליטיקה המקוֹמית לא ראינוּ עדיין מאת הנציב שום נסיוֹן לשינוּי המצב לטוֹבה. דוּגמה קטנה לכך: המשׂא־וּמתן הממוּשך בּדבר הסכוּם הנדרש מעוֹלים בּעלי הוֹן: 1000 לירה אוֹ 500. ענין אשר כּבר הוּבטח בּשעתוֹ ממשׂרד המוֹשבוֹת. ענין קטן אך מאַלף. הוּא הדבר בּיחס לחלקנוּ בּתקציב החינוּך. הרי לא מתוֹך “זכוּיוֹת מיוּחדוֹת”, אלא מתוֹך זכוּיוֹת אזרחים פּשוּטוֹת רשאים אנוּ לדרוֹש השתתפוּת הוֹגנת בּהחזקת החינוּך וגם את הדבר הזה לא יכוֹלנוּ להשׂיג. הנה עוֹמדת הממשלה לאַשר תקציב עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת לשנה הבּאה. ההביאה אוֹתנוּ הממשלה בּחשבּוֹן כּלשהוּ בּחיבּוּר התקציב?

כּל הדברים האלה מעוֹררים בּי ספק גדוֹל אם הסוֹכנוּת שלנוּ – אשר אין לקנא בּמצבה ואשר אין להטיל בּה אשמה אוֹ אחריוּת לנצחוֹנוֹת שלא נחלנוּ; קטרוּג זה ענין הוּא רק לאנשים שכּל ים להם עד הבּרכּים¹ – יכוֹלה להתבּרך בּשבירת הקו המדיני הקיים. שוּם הקלוֹת, שוּם גילוּיים של שינוּי יחס לא הוּשׂגוּ גם בּמשך שלוֹשת החדשים של הנציב החדש.

וּכשם שאני מפקפּק אם האוַנסים האלה שחילקנוּ בּזמנים שוֹנים לכל מיני נציגים יש בּהם כּדי לדרבּן וּלהמריץ אוֹתם ליחס חיוּבי אלינוּ, כּן מפקפּק אני אם יש בּהכרזה זוֹ על הקשר ההיסטוֹרי בּינינוּ וּבין מדינת המנדט כּדי להקל על מצבנוּ, ואם יש בּה משוּם תוֹעלת לימים הבּאים. נדמה לי כּי האמת של התנוּעה מחייבת אוֹתנוּ להגיד זאת, הכּאב של התנוּעה מחייב (הרי אנחנוּ עוֹמדים בּשנת החמישים של התנוּעה, ואנוּ צריכים להזדיין בּכוֹחוֹת לעוֹד כּמה שנוֹת עמל).

יש לנוּ אוֹריֶנטציה אך אחת: נכרוֹת בּרית עם זה שיהיה נאמן לנוּ ויכּיר בּצדקתנוּ וּבזכוּתנוּ. אין אנחנוּ מתחייבים על בּרית עם מישהוּ אם אין לוֹ יחס־כּבוֹד וצוֹרך בּנוּ. אם עוֹד לא שתינוּ את הקוּבּעת עד תוּמה, אם הימים הבּאים עוֹד יוֹסיפוּ להוֹכיח לנוּ שההתגוֹששוּת וההיאָבקוּת הזאת אִתנוּ זוֹהי השיטה המדינית של מדינת המנדט, אין אני חוֹשב כּי נצטרך לשמוֹר אמוּנים לשלטוֹן כּזה. כּמוֹ כן אין לשלוֹל למַפרע בּרית עם עמי המזרח. בּרית זוֹ תתאַפשר בּרגע שעמי המזרח יכּירוּ בּצדקתנוּ, בּזכוּת חיינוּ וגידוּלנוּ.

אוּלי עוֹד רחוֹק היוֹם אשר ימָצאוּ לנוּ אזנים קַשוּבוֹת בּמזרח. אף על פּי כן יש חשיבוּת מיוּחדת, גם מוּסרית גם מדינית, שיֵדעוּ שם כּי לא נגדם פּנינוּ מוּעדוֹת, אלא נגד אוֹתה התפיסה הריאַקציוֹניות השוֹלטת אצלם ואינה מוֹדה בּתביעת חיינוּ. ואם יש חילוּקי־דעוֹת בּינינוּ וּבין אלה הדוֹגלים בּשם בּרית עם הערבים הרי זוֹהי הפּלוּגתה: מה יהיוּ עמוּדי הבּרית הזאת, – חירוּתנוּ וקיבּוּץ גָלוּיוֹתינוּ אוֹ שעבּוּדנוּ והיוֹתנוּ מיעוּט נסבּל.

לפי שעה אין זה אלא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא. בּמחנה הערבי עוֹד רחוֹקים מאד מהכּיר בּזכוּת קיוּמנוּ וחיינוּ. רחוֹקים אפילוּ מהוֹדאה בּזכוּת לשוֹננוּ. לא פּחוֹת רחוֹקים מאִתנוּ גם הכּוֹחוֹת שקוֹראים להם “מתוּנים”. אפשר הם מתוּנים לגבּי הממשלה, אך לא לגבּינוּ. איני מניח שכּרגע אפשרית בּארץ איזוֹ אוֹריֶנטציה על הכּוֹחוֹת האלה. אין עדיין בּתנוּעה הערבית כּיוֹם מי שיעיז אוֹ יוּכל להוֹדוֹת בּתביעוֹתינוּ. בּעמדתם לגבּינוּ הם עוֹמדים על המדרגה היוֹתר נמוּכה של הכּרה בּזכוּת העם האחר.

אנוּ נמצאים איפוֹא בּמצב שהבּרית הקוֹדמת הוּפרה, ואין בּן־בּרית לנוּ. גם בּקרב הערבים אין כּוֹח פּוֹליטי שיהיה לנוּ בּן־בּרית. מַהי המסקנה מכּאן?

המסקנה שבּה דוֹגלים נוֹשׂאי המדיניוּת הצרוּפה היא לענוֹת על כּל זה בּצעקה. הגבּירוּ את הצעקה! הנוֹאם הראשוֹן אמר פּה בּתרוּעת נצחוֹן: אתם, אַנשי־המעשׂה, הלא סגרוּ לכם את העליה, וּמה יכלתם עשׂוֹת? ואני עוֹנה: יכוֹלנוּ גם יכוֹלנוּ! בּשביל תנוּעה שיש לה רצוֹן פּוֹליטי אין תנאים שבּהם אי אפשר להתקדם. תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל היתה לקוּיה מעוֹדה בּחוֹסר רצוֹן אמת. וּבכל זאת היוּ יהוּדים בּוֹדדים שבּאוּ גם בּשעה שלא היה רשיוֹן, והם אלה שיצרוּ את האפשרוּיוֹת. ואחר הכּל אָנוּ נמצאים עתה בּתנאים אחרים, ועם כּל הלחץ הרי היוּ וישנן אפשרוּיוֹת של בּנין. תחת לקמוֹץ שׂפתים, לחרוֹק שן ולעבוֹד, פּיזרנוּ את כּוֹחנוּ לריק ויצרנוּ בּעם ישׂראל בּקלוּת רבּה את האַתמוֹספירה של יאוּש זוֹל, שאין בּוֹ כּל כּוֹח בּוֹנה.

מה הספּיקה עד עתה המפלגה המוּמחית לצעקה? נראה לי שמאז המוֹשב הראשוֹן של אסיפת הנבחרים הוֹלכת השפּעתה וּפוֹחתת. אך בּדבר אחד הצליחה: להפיג את הרצוֹן לארץ־ישׂראל וּלהשפּיע על העם שיחכּה עד שיבוֹא בּן־הבּרית החדש. בּינתים אין איש מנצל את האפשרוּיוֹת שישנן עוֹד בּידינוּ. הנה אָנוּ עוֹמדים בּכל יוֹם לפני גזירת קרקע חדשה (גם אחרי ששמעתי את ההרצאה אין לי כּל בּטחוֹן, כּי מחר לא יוֹפיעוּ שוּב אוֹתן הגזירוֹת שהוּשׂמוּ לזמן־מה בּתיקיהן). ואחר כּך תבוֹאוּ ותטילוּ על ראש הסוֹכנוּת, שהיא אשמה בּענין וָדי־חוארת. רק אנשים חסרי־לב, שאינם יוֹדעים בּצערם וּבעמלם של השוֹקדים על ענינינוּ הקרקעיים ועוֹמדים על משמר קנינינוּ, יכלוּ לדבּר על וָדי־חוארת כּאשר דיבּר הנוֹאם הרביזיוֹניסטי.

למרוֹת וָדי־חוארת, למרוֹת מה שנעשׂה בּמפרץ חיפה, היוּ אפשרוּיוֹת גם בּמשך השנתים ליצוֹר עמדוֹת חשוּבוֹת. ואתם מה? תכריזוּ בּכל הזדמנוּת על קַנטוֹן בּעבר־הירדן וּתספּקוּ את הרגש הפּטריוֹטי שלכם, ואת העם תחנכוּ שיֶשב ויחכּה עד שיתנוּ לוֹ מן המוּכן ארץ עם משקים, עם תרבּוּת ועם אֶפּוֹלֶטים². כּן, לא עשׂינוּ כּלוּם. כּלוּם עמק יזרעאל זהוּ מעשׂה? כּלוּם 30 אלף פּוֹעל זה מעשׂה? כּלוּם כּוֹחוֹ של הישוּב לעמוֹד בּכל משבּר – זהוּ מעשׂה? אין אַתם מעלים אפילוּ על הדעת שבּלי זה היינוּ נוֹפלים אחרי אב תרפ"ט כּעמיר אחרי הקוֹצר. ואם אחרי כּל האימים מחוּץ וההסתה מבּפנים יש בּנוּ כּוֹח להחזיק מעמד, הרי שאָנוּ מתחילים לקצוֹר את אשּר זרעוּ האנשים “שהכשילוּ” את הציוֹנוּת. אין איש זקוּק לתוֹדוֹתיכם, אך מעט יוֹשר־לבב לוּ היה לכם. תבינוּ שאפשר להכשיל את הציוֹנוּת לא רק על ידי אַנטי־ציוֹנוּת גלוּיה, אלא גם על ידי אוֹתוֹ החינוּך המביא לידי אַטרוֹפיה של הרצוֹן, אטרוֹפיה זוֹ השוֹלטת בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה.

אתם עוֹשׂים לכם קרנים מהכרזה, כּי המצב הפּוֹליטי קשה. אך איך עוֹשׂים מיד משטר פּוֹליטי יוֹתר קל? מה לעשׂוֹת מחר – איש מכּם לא אָמר. אָנוּ אוֹמרים: משטר פּוֹליטי נוֹח לנוּ לא יבוֹא אלא כּתוֹצאָה ממאמצים בּלתי־פּוֹסקים. ולא ממאמצי שׂפה, אלא מאוֹתם המאמצים הנמשכים מתרמ"ב. לא על גשר של נייר יִבָּנה משטר פּוֹליטי. רק תנוּעה אמיתית העוֹברת את כּל מַצרף היצירה, ורק אחרי עבוֹדה ישוּבית מאוּמצת וּמתמידה, תוּכל לשנוֹת את המשטר.

רגע אחד נדמה היה לכם כּי זכינוּ בּהכרזת בּלפוּר מן ההפקר, משלל־מלחמה, אך משלל המלחמה העוֹלמית לא הרוַחנוּ. אוּלי גם הפסדנוּ. בּנין הארץ אינוֹ ענין של הכרזה אלא של כּוֹח העם, ואם היהדוּת הרוּסית יצאה מן החשבּוֹן, הרי זה הפסד שקוּל נגד הרבּה רוָחים. יצאנוּ מהמלחמה שבוּרים וּרצוּצים. רגע אחד נתאחז העם בּאילוּזיה של נייר – נתאָכזבנוּ וגם הוּכּינוּ. והשאלה כּרגע היא, אם יש לנוּ כּוֹח להמשיך את העבוֹדה, להמשיך בּכל סדק, אם יש לנוּ כּוֹחוֹת חיים שיֵהָפכוּ לגוֹרם מדיני, אוֹ שנבזבּז את מעט המרץ שיש לנו להתנפּחוּת מדינית ונעמיד בּסכּנה את מעט הכּוֹחוֹת שישנם עוֹד.

דוּגמה מזהירה לפעוּלה “פּוֹליטית”: הנוֹאם הראשוֹן התפּאר בּענין המפקד. אילוּ הוֹכיח כּי על ידי אי־השתתפוּתם בּמפקד לא הגשימוּ אוֹתוֹ, כּי אַז אוּלי היה לוֹ להתפּאר בּכוֹחוֹ, אלא מה? הם הוֹכיחוּ כּי על ידי זה אפשר להקטין בּכל התעוּדוֹת הרשמיוֹת את מספּר היהוּדים בּארץ־ישׂראל! אלה שהקטינוּ את מספּרנוּ הם, על כּל פנים, לא הגדילוּ את כּוֹחנוּ וּמציאוּתנוּ בּארץ־ישׂראל.

אם אנחנו מדבּרים כּאן, לא בּמיטינג ולא בּשׂיחה פוֹליטית סתם, אלא בּאסיפת הנבחרים, עלינוּ להפנוֹת את הויכּוּח משאלוֹת אוֹריֶנטציה כּללית לענינים מעשׂיים: מה יכוֹל הישוּב לעשׂוֹת בּמציאוּת הפוֹליטית הקיימת. הישוּב הוּא רֶזֶרווּאַר של כּוֹח פּוֹליטי. הישוּב נמצא בּפּרוֹצס בּלתי־נפסק של גידוּל והתבּצרוּת. מפּעם לפעם הוּא מתנער מתקוּפת השפל. וּמדוּע אינוֹ הוֹפך לגוֹרם ישוּבי חיוּבי, משנה? על השאלה, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת בּענין עליה, אוֹמַר: יכוֹלנוּ, אילוּ היה כּוֹח לישוּב העברי להכניס עבוֹדה עברית למשק העברי. נסגרה לפנינוּ הדלת, אך עוֹד יש החלוֹנוֹת. נגזר לשעה על העליה העוֹבדת, והיכן היהוּדים בּעלי־האמצעים? מדוּע נתנוּ שאוֹתם היהוּדים שיכוֹלים לעשׂוֹת דבר־מה נשארוּ שם? ואחרי כּל התרוּעוֹת והאפּוֹטרוֹפסוּיוֹת הרבּוֹת על “המעמד הבּינוֹני”, שכּל אחד אוֹחז בּכנף בּגדוֹ – מה עשׂה הישוּב כּדי לפתוֹח את פּטר־המים הזה וּלהציל את החלקים היכוֹלים עוֹד לבוֹא לארץ? יש בּישוּב כּספים וכוֹחוֹת. יש בּיכוֹלת הישוּב גם לשבּוֹר את גדר העליה, הן על ידי איניציאַטיבה משקית והן על ידי אוירה בּריאה. אין דבר מוֹכיח יוֹתר על הטרגיוּת שלנוּ, מוֹכיח יוֹתר מכּל הגזירוֹת והרציחוֹת, מאשר הפסקת העליה בּזמן שהארץ פּוֹרחת, כּוֹבשת שוָקים. נזניח את הויכּוּח על הענינים הפּוֹליטיים הדקים. נדבּר על הענינים המעשׂיים העוֹמדים אצלנוּ על הפּרק. נדבּר על זה מה יש בּידינוּ לעשׂוֹת. נעמיד בּמרכּז הענינים את דרישת העליה, כּלפּי חוּץ וּכלפּי פּנים: בּוֹאוּ, עלוּ וּבנוּ!

(הרצאה בּנשף היוֹבל לא. ז. רבּינוֹביץ, למלאוֹת לוֹ שבעים וחמש שנים)

חג כּפוּל וּמכוּפּל: חג לסוֹפר, למוֹרה, לתלמיד, לנוֹער, לפּוֹעל. חג התוֹרני וחג הסוֹציאליסט. ועל כּל אלה – חג האדם, האדם העוֹבד. וּלכל זה מוֹסיף לוית-ענין מיוּחדת דבר המזיגה המוּפלאה של הפּעוּלוֹת הרבּוֹת והתכוּנוֹת השוֹנוֹת בּאישיוּת שלמה אחת.

אוֹדה מראש להנאתם של המקטרגים: אין זה לנוּ חג ספרוּתי בּלבד. היוֹבל הזה, המוּחג בּרוֹב עם וּבהתלהבוּת אמיתית, בּעצם ערב סוּפה וסגריר זה, אינוֹ יוֹבל של כּשרוֹן ספרוּתי בּלבד; רחשי האהבה של הרבּים לאז"ר אינם נוֹבעים מאהבת ספרוּת בּלבד. כּל עוֹד מוּשׂגינוּ מבחינים בּין מה שקוֹראים כּשרוֹן וּמה שקוֹראים אישיוּת, בּין כּוֹח-השליטה בּניבים, בּצבעים, בּצלילים, לבּין כּוֹח-הנפש של האדם בּשרשוֹ – לא נחדל גם לחוּש וּלהכּיר, כּי רק בּמידה שהכּשרוֹן מצטרף לאישיוּת, הנוֹגעת בּנוּ בּלי חציצה, רק בּאוֹתה מידה הוּא מכּה גלים בּלבּנוּ וּמפרה את חיינוּ.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מכּירים את אז“ר מקרוֹב כּעשׂרים וחמש שנים, כּמעט מראשית “העליה השניה”. אין ספק כּי ארץ-ישׂראל אשר הגבּירה את עבוֹדתוֹ הספרוּתית של אז”ר גם נתנה לוֹ כּמה וכמה קוֹראים חדשים, אשר לא ידעוּהוּ מקוֹדם. אוּלם רבּים מאִתנוּ חייבים הרבּה לאז“ר עוֹד מלפני כן. והמעיין יכּיר כּי כ”ה השנים האחרוֹנוֹת אינן עוֹמדוֹת לחוּד, כּי הן המשך של מסכת החיים האחת.

לי אני יש “חשבּוֹן פּרטי” עם אז“ר. הוּא נגלה אלי בּשמוֹ בּשחר ילדוּתי. הספר העברי הראשוֹן אשר הגיע לידי, ואני בּן שבע, היה סיפּוּרוֹ (המנוּקד! מי, מלבד זאב יעבּץ, טרח אז לנקד ספרים למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן?) “ילדי העברים”. תכנוֹ: שני נערים, יעקב ויאשה, האחד תלמיד החדר והשני תלמיד הגימנסיה הממשלתית, שניהם יתוֹמים מאֵם – כּוֹרתים בּרית. שיתוּף הגוֹרל המשפּחתי וגוֹרל האוּמה מקרבים אוֹתם. הנאמנוּת התמה והצרוּפה למסוֹרת-אבוֹת של האחד, הקוֹממיוּת והמרד של השני – נפגשים. גדעוֹן מתגלה בּחלוֹם-הלילה והוֹלך להוֹשיע את ישׂראל. פּוֹרח משׂא-הנפש. הם חוֹתרים אל המטרה, מתקוֹממים כּנגד אבוֹתיהם, – זה כּנגד אביו האדוּק, וזה כּנגד אביו המשכּיל – ונפגשים סוֹף סוֹף שניהם בּעבוֹדה “בּארץ הצבי”. אם רוֹצים אתם, הרי כּאן, בּסיפּוּר-ילדים פּשוּט וזך זה, כּל התוֹרה כּוּלה של אז”ר. ואוּלי זהוּ הסיפּוּר “החלוּצי” הראשוֹן והרמז הראשוֹן לדמוּת של בּן-בּיל"וּ בּספרוּת העברית. את לבּי שבה אז כּליל, ואת חסדוֹ לא אשכּח.

אז"ר הוּא, כּידוּע, אחד הסוֹפרים העמלים, אשר לא הסתפּק בּכוֹח היצירה המקוֹרית אשר ניתן לוֹ והלך והשקיע כּוֹחוֹת בּתרגוּמים. וּכשם שעבוֹדתוֹ המקוֹרית משׂתרעת על פּני כּמה שטחי ספרוּת ותוֹרה: סיפּוּרי הוָי, סיפּוּרי היסטוֹריה, אגדה, פּוּבּליציסטיקה, חינוּך וּמחקר, כּך גם בּתרגוּמיו: הוּא נתן לנוּ את בַּכר וגם את דוֹסטוֹיֶבסקי ואת טוֹלסטוֹי, את קוֹרוֹלֶנקוֹ ואת וֵירה פיגנר ואת גרשוּני, ואת גליקל מהאמלן. אין הוּא מתרגם על פּי “הזמנה”. בּחירת תרגוּמיו אינה לוֹ דבר שבּמקרה. הוּא אינוֹ מתרגם אלא מתוֹך קרבה נפשית ליוֹצר וליצירתוֹ.

וּכשאני מבקש לעמוֹד על שרשיו הרוּחניים של החזיוֹן אז"ר, הריני הוֹלך גם אחרי המקוֹרוֹת שלנוּ וגם אחרי התרגוּמים אשר בּהם הזין את נפשוֹ.

בּעוֹלמנוּ העברי אני רוֹאה את קוֹדמיו לא בּספרוּת ההשׂכּלה, כּי אם בּספרוּת המוּסר הפּשטנית של רייסין לפני כּמאה וחמישים – מאתים שנה. אני נזכּר בּר' אלכּסנדר זיסקינד מהוֹראדנא בּעל “יסוֹד ושוֹרש העבוֹדה” אוֹ בּר' צבי הירש מקיידאנוֹב בּעל “קב הישר” שקדם לוֹ. אלה לא היוּ “פּטישי הבּרזל”, “עוֹקרי הרים וטוֹחנים בּסברה”. הם לא כּתבוּ פּסקי הלכוֹת, ולא פּלפּוּלים חריפים, ולא דרוּשים מחוּכּמים. בּהסבּרם הקל והפּשוּט דיבּרוּ על לב העם והדריכוּהוּ בּ“מסילת ישרים”. בּחיבּוּרים מסוּג זה תמצא על נקלה את עקבוֹת “הניגוּדים המעמדיים” שבּקהילה העברית מאוֹתם הימים. הם לא התעלמוּ מן החוֹמר העכוּר. הם חיבּבוּ את הדלוּת, הגינוּ על העניים מפּני תקיפי העדה, לא התעלמוּ בּכלל מעניני ההוָי החברתי. וּמי שמעיין בּסיפּוּריו וּבהרהוּריו של אז"ר, אוֹ שוֹמע אוֹתוֹ דוֹרש בּפני הקהל, הרי הוּא רוֹאה לפניו את ההמשך של ספרוּת המוּסר, בּת-דוֹרוֹת וּבת סביבה תרבּוּתית מסוּימת, זוֹ העוֹמדת על הגבוּל בּין התוֹרנוּת של וילנה והחסידוּת של לאדי.

ועבוֹדתוֹ התרגוּמית אף היא יש לה שרשים. יש כּאן יניקה מעוֹלם תרבּוּתי וּמוּסרי מסוּים, מחזיוֹן “העממיוּת” המיוּחד לתרבּוּת הרוּסית.

חזיוֹן זה, שהיה גוֹרם עצוּם בּחיי הרוּח של רוּסיה, שהקים והזין דוֹרוֹת של רבוֹלוּציוֹנרים, הוֹגי-דעוֹת ואנשי-מעשׂה, שהטבּיע את חוֹתמוֹ על הספרוּת הרוּסית בּמשך עשׂרוֹת שנים – חזיוֹן זה פּעל אוּלי הרבּה על יחידים מישׂראל, אשר לבּם הלך שבי אחרי אהבת העם הקוֹנקרטית שחיתה בּסוֹציאליזם הרוּסי, אחרי האידיאַליזציה של ה“איואן”, אחרי האמוּנה בּכוֹחוֹת הנפש הכּבּירים והאידיאלים החברתיים הספוּנים בּהוָי של המוּז’יק הרוּסי, אוּלם בּגילוּי עברי לא נוֹדע לנוּ כּמעט.

תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת, אשר נוֹשׂאיהן היוּ בּני העם, עצם מעצמוֹ וּבשׂר מבּשׂרוֹ, לא לקוּ מעוֹלם בּאידיאליזציה יתירה של המוֹני עמנוּ. תחת זה לקוּ הרבה בּהפשטה רעיוֹנית, בּהתנכּרוּת וּבהתנשׂאוּת. היסוֹד של פּשטוּת עממית היה יקר-המציאוּת לא רק בּהשׂכּלה (אשר ההתרחקוּת מעל המוֹן בּית ישׂראל והפּרישה ממנוּ בּדיבּוּר, בּלבוּש וּבמנהגים היוּ מאוֹתוֹתיה המוּבהקים), כּי אם גם בּציוֹנוּת, ועוֹד יוֹתר מזה בּ“ציוֹנוּת הרוּחנית”. וחוֹסר עממיוּת נגלה בּמידה מרוּבּה גם בּסוֹציאליזם היהוּדי, שלכאוֹרה בּא לעוֹלם למען הרים את “בּוֹנצֶ’ה שוַייג” מדכאוֹנוֹ, וּלמעשׂה היה צר לבּוֹ מהכיל את המוֹני העם היהוּדי, וענין הפּוֹעל היהוּדי הפך אצלוֹ בּמידה מרוּבּה לענין של שכבה אריסטוֹקרטית מיוּחדת, בּדֵלה ומתבּדלת. בּספרוּת וּבציבּוריוּת שלנוּ יש לחפּשׂ בּנרוֹת את ההידבּקוּת – לא בּרעיוֹן המוּפשט של האוּמה אוֹ העוֹבד, אלא – בּעם החי וּבהמוֹן העוֹבד החי. ואחד היחידים אשר גלם בּספרוּתוֹ וּבחייו את ההידבּקוּת הזאת, לא העתיק אוֹתה מרוּסית, אלא “תירגם” ללשוֹננוּ וּלחיינוּ, היה אז"ר. וכאן ניטל מזה ריח התרגוּם. הדברים הוֹארוּ בּאוֹר קדוּם, אוֹר “אהבת ישׂראל”.

אהבת-הכּלל ואהבת-הפּרט, אהבת הישן ואהבת החדש חָברוּ יחד להווֹת את הסוֹציאליזם של אז“ר. יש מי שצירוּף זה לא יִנעם לחכּוֹ. יש מי שסבוּר כּי סוֹציאליזם זהוּ מה שהוּא קרא בּחוֹברת פּלוֹנית אוֹ שנה בּפּרוֹגרמה אלמוֹנית. אוּלם חַגוי הנפש מכילים יוֹתר מכּל הסעיפים, ואישיוּת עדיפה מפּרוֹגרמה. הסוֹציאליזם של אז”ר אינוֹ טעוּן בּיקוֹרת בּפני בּית-דין של בּעלי פּרוֹגרמה. הוּא טבוּע בּיצירתוֹ, בּחייו, בּמהוּתוֹ. יש בּוֹ מה שכּל פּרוֹגרמה שוֹאפת להשיג – אישיוּת סוֹציאליסטית.

אז“ר היה, כּידוּע, מחלוּצי הסיפּוּר הסוֹציאלי בּעברית. מן המוּסכּמוֹת האֶסתטיוֹת לראוֹת את הסוּג הזה כּנחוּת דרגה. אוּלם מי שלא יֵעָגן אל המוּסכּמוֹת ויפנה אל המקוֹרוֹת, ימצא כּי תפיסה אֶסתטית זוֹ רחוֹקה מחדירה לחיי ספרוּתנוּ. הסיפּוּר הסוֹציאלי בּספרוּתנוּ ציין שלב חשוּב בּהתפּתחוּתה וּבהיקף עוֹלמה. מה דל היה עוֹלמם המדיני והחברתי של גדוֹלי המסַפּרים מימי ההשׂכּלה! הטלת כּל העווֹנוֹת על הרב ועל ה”שוּלחן ערוּך“, כּריעת-בּרך לפני בּרק כּפתוֹר השׂרד הנוֹצץ, התעלמוּת מן האוֹר הגנוּז בּמעמקי ההוַיה היהוּדית (אוֹר זה שנגלה מחָדש בּימי פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי, פּרץ) – אלה היוּ ממוּשׂגיו של הדוֹר. אוּלם מה שמפליא בּיוֹתר: בּגלל מלחמת “הדת והחיים” נתעלמוּ ממבּטם אלה ממכאוֹבי היהוּדי אשר לא בּ”שוּלחן ערוּך" יסוֹדם, מכאוֹבי היהוּדי בּאשר הוּא בּשׂר ודם ונמק בּדלוּת וּבעוֹני, בּעוֹשק זכוּיוֹת וּבלחץ תקיפים, בּחוֹסר-אויר.

שוֹנה מזוֹ היתה ראִייתם של הסוֹציאליסטים העברים. הנה הענק יל“ג וּבעל הפּיוּטים הדלים ד”ר יצחק קמינר. בּשעה שהראשוֹן ראה את העוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ כּוֹרע תחת הכּוֹבד של “קוֹצוֹ של יוּד” שבּגט ושל חשש-חמץ בּפסח, ראה קמינר את “בעל הטכּסא” ואפילוּ את “הגביר ליבּרל” אשר אלוֹהיו ה“מטבּע”. בּנסיוֹנוֹתיו הבּלטריסטיים של ליבּרמן תמצאוּ בּכלל גישה חדשה אל האדם היהוּדי: המלמד אינוֹ דוקא נלעג, בּחוּר-הישיבה מעוֹרר כּבוֹד, וּמן המשׂכּיל-הגביר הוּסרה עטרה. ליבּרמן העיז אפילוּ להוֹקיר את החסידוּת – דבר אשר לא יתכן בּפי משׂכּיל פּרוֹגרסיבי מאוֹתם הימים.

התפיסה הסוֹציאליסטית עוֹברת בּכל עבוֹדתוֹ של אז“ר, ויוֹתר מזה בּכל ראִיית חייו. בּסיפּוּרוֹ “עלבּוֹן” רוֹאה ילד החדר את רבּוֹ האהוּב והנערץ בּקלקלתוֹ: מחניף לגביר וּמבייש את אבּא המסכּן. “האוּמנם בּשביל שהוּא עשיר ואבּא עני? אבל הלא זהוּ אסוּר מן התוֹרה!?” – “זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שראיתי את היחס הבּלתי צוֹדק השׂוֹרר בּין בּני-אדם. זה היה המאוֹרע הראשוֹן שהרס את עוֹלמי הטהוֹר”. על היחס הזה בּין בּני-אדם מסוּפּר בּכל מה שכּתב: “בּאפס תקוה”, “בּצל הכּסף”, “חטאת הציבּוּר”, “סדר מאוּחר”. שנַים האחרוֹנים תוּקנוּ ורוּכּכוּ קצת בּמהדוּרה החדשה וזה נתן מקוֹם לסברה, כּי אז”ר “חוֹזר בּתשוּבה”. אוּלם הגדוֹל בּסיפּוּריו הארץ-ישׂראליים “מחוּרבּנוֹת החלוּקה”, שנכתב לעת זקנה, – אגב, אוּלי הסיפּוּר היחידי החשוּב בּספרוּתנוּ מעוֹלם “הישוּב הישן” – בּא וגילה כּי טביעת עינוֹ, החברתית בּיסוֹדה, לא עזבתוּ (בּגלל סיפּוּר זה זכה להיוֹת “מוּחרם” על ידי רבּני צפת).

יש סבוּרים כּי נטייתוֹ של אז“ר למסוֹרת היא מגילוּיי הזקנה. טעוּת היא. לפני ארבּעים שנה, בּשנת תרמ”ט, בּעוֹדוֹ סוֹפר צעיר, פּירסם בּ“האסיף” החמישי את מאמרוֹ: “לתוֹלדוֹת משפּחת שניאוּרסוֹן”. מאמר זה, המלא הערצת החסידוּת החבּ“דית, נכתב לפני דוּבּנוֹב, לפני פּרץ, לפני בּרדיצ’בסקי, לפני יהוּדה שטיינבּרג, בּטרם היתה החסידוּת מַטבּע עוֹבר לסוֹחר. בּכל ספרוּת ההשׂכּלה נמצא רק סוֹפר אחד, אליעזר צבי הכּהן צויפל, אשר דרש (לפני ששים שנה) ריהאבּיליטציה של החסידוּת בּספרוֹ “שלוֹם על ישׂראל” (שמוּאל יעקב בּיק, מחבוּרת משׂכּילי גליציה, אינוֹ בּא בּחשבּוֹן: הוּא, פּשוּט, הרים יד בּהשׂכּלה וחזר אל החסידוּת). צויפל נאשם בּימיו בּדוּ-פּרצוּפיוּת וּבהתחסדוּת. כּיצד נפגש מאמרוֹ זה של אז”ר? בּמחנה החרדים ה“מתנגדים” כּתבוּ אז: סוֹפר שחציוֹ משׂכּיל וחציוֹ חסיד. בּמחנה המשׂכּילים הרימוּ קוֹל: הריאַקציה הוֹלכת!

מלב כּוֹתב המאמר, המעיד על עצמוֹ: “ימים רבּים התאבּקתי בּעפר רגלי הרב ר' שניאוּר זלמן האחרוֹן בּן הרמ”מ ז“ל ועינַי ראוּ רבּוֹת בּהליכוֹת הרב והחסידיזם וּבעד אמת לא אכחד את תהילתם וגם ממגרעוֹתיהם לא אעלים עין” – מתפּרצת הקריאה:

“אהבתיכם, חסידים יקרים! מי יתן לי ידים ארוּכּוֹת וחיבּקתי אתכם ולחצתי אתכם אל לבּי. די לי המידוֹת היקרוֹת האלה המתנוֹססוֹת בּלבבכם לאהוֹב אתכם אהבת-עוֹלמים! די לי כּי בּקרבּכם בּוֹערת אהבת תוֹרתנוּ הקדוֹשה כּאש, אף אם תלבּישוּה לבוּש אשר לפי דעתי לא נאוה לה. די לי כּי תדעוּ ותכּירוּ אשר אחים אתם בּני אב אחד ורוּח אחת בּכוּלכם ולא תתגאוּ איש על רעהוּ. – – ולא דמים קרים כּדמי הדג יזלוּ בּעוֹרקיכם”.

וּמזיגה זוֹ של חסידוּת וסוֹציאליוּת, הרוֹאה בּאלה וּבאלה “דברי אלוֹהים חיים”, היא שהנחתה אוֹתוֹ בּדרך המוֹבילה מ“בּני משה” ל“אַחדוּת-העבוֹדה” – דרך בּלתי-מצוּיה. אך אדם אחד מ“בּני משה” זכה לגשת גישה ישרה אל הפּוֹעל בּארץ: יהוֹשע בּרזילי. אבל מה רבּים הם לעוּמת זה בּני גילוֹ אשר לבּם היה אטוּם בּפני המתהווה כּאן. אז"ר זכה לראִיה אחרת, בּמידה ידוּעה היה מוּכן לראִיה אחרת: חסידוּתוֹ וסוֹציאליוּתוֹ עמדוּ לוֹ. אוּלם סייעה גם הראִיה הבּלטריסטית. הוּא, “שׂרָיָה הסוֹפר”, הציוֹני התמים וּטהוֹר הלב, ראה את “העלבּוֹן” המעמדי עוֹד בּציוֹנוּת שבּגוֹלה.

בּ“סדר מאוּחר” (תרנ"ז), סיפּוּר מלא צער, יוֹדע נחוּם שלוֹמזוֹן, “איש אשר האמוּנה וההשׂכּלה אַחד התאַחדוּ בּוֹ, וּבדברים שאינם נוֹגעים למשׂא-וּמתן הוּא נוֹטה אחרי האוֹרתוֹדוֹכּסים”, והוּא גבּאי בּתלמוּד-תוֹרה וחוֹבב-ציוֹן וּ“מוֹציא כּעשׂרים רוּבּל בּשנה לספרים חדשים וּלמכתב-עת עברי”, ו“האידיאַליוּת שלוֹ אינה מזיקה חלילה לעסקיו”, כּי “בּכמה פרטים משרת נכרי יפה לנוּ מעִברי, לוֹ אני אוֹמר: עשׂה, והוּא עוֹשׂה, ואינני צריך לבקש אמתלאוֹת וּלהצטדק לפניו”, והוּא גם יוֹדע להעביד את “המשרת העברי” שלוֹ בּליל הסדר בּחנוּת של חמץ. וּבניו רוֹאים מה טיב האידיאַליוּת שלוֹ. וּבסיפּוּר “צרת הבּן” חוֹתם “הרב מטעם” הציוֹני לפני ידידוֹ שׂר השוֹטרים על “כּתב התחייבוּת שמהיוֹם והלאה לא יתעסק בּציוֹנוּת”. וּבנוֹ כּוֹתב: “מדוּע אני מתיחס בּשלילה אל הציוֹנוּת? – יען כּי גוּדלתי בּבית ציוֹני. – – ראיתי ציוֹנים עשירים שלא עלוּ לארץ-ישׂראל ולא קנוּ שם גם ד' אמוֹת, ראיתי ציוֹנים נלהבים שממהרים בּפקוּדת הפּריסטַב לחשׂוֹך את ידיהם מן הציוֹנוּת – – לא! מוּטב שאמוּת בּריקניוּתי, וּלאידיאל זוֹל כּזה לא אתן להיכּנס אל לבּי”.

ראִיה זוֹ היתה בּה מן ההכנה לקראת חיי הארץ והערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה.

וּבבוֹאוֹ, והוּא בּן חמישים, לא נסתתמוּ מַעינוֹתיו, ולא כּהתה עינוֹ. כּוּלנוּ תמהים על כּשרוֹן העבוֹדה וההתמדה שגילה בּשנים אלוּ, אוּלם יוֹתר מזה מפליא כּשרוֹן ההקשבה וההאזנה למה שצוֹמח מסביב, הכּשרוֹן לראוֹת את “דברי אלוֹהים חיים” בּגילוּייהם הרבּים והגלמיים. קוֹראים לרעננוּת זוֹ: נעוּרים, ואוּלי אין זה אלא זקנה מבוֹרכת. והיא שעמדה לאז"ר להיות מגַשר גשרים בּין דוֹר לדוֹר, בּין עוֹלם לעוֹלם, להעביר צינוֹרוֹת ההשפּעה בּין אילנוֹת עתיקי-יוֹמין וּבין שׂיחים וּדשאים אשר אך התחילוּ לבצבּץ.

הלצה יפה אמר אז“ר על עצמוֹ: הוּא קנה לוֹ ידידים רבּים “בּזיל הזוֹל”. יש בּני-אדם שעליהם אוֹמרים: קוֹנה עוֹלמוֹ בּשעה אחת. בּטוּח אני כּי אז”ר קנה את עוֹלמוֹ לא בּשעה אחת אלא בּהרבּה שנים של עמל ויגיעה. אין אִתנוּ יוֹדע את דרך הרוּח, כּיצד התגבּשה אישיוּת הרמוֹנית זוֹ, הוּא לא גילה לנוּ את הסוֹד הזה (בּכל כּתביו יוֹדע אני רק שני עמוּדים ליריים שבּהם הוּא מספּר על מלחמת היצר, על היוֹתוֹ עזוּב מאלוֹהים, על בּדידוּת ועל שעמוּם, אוּלם כּל זה חלף כּחלוֹם רע עת פּקח עיניו וירא כּי מעוֹלם לא רחק ממנוּ אלוֹהים). וּמעת נגלה לנוּ, הריהוּ לפנינוּ כּאילן זה שאליו המשיל אוֹתוֹ דויד שמעוֹנוֹביץ. לא בּהברקת פּתאוֹם קנה את העוֹלם הזה שבּתוֹכנוּ ואת העוֹלם הבּא בּספרוּת העברית. הוּא נסתייע לכך בּכוֹח אוֹתה מתנה יקרה מבּית-גנזיו של הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ששמה: “אריכוּת ימים”. לָאו כּל אדם זוֹכה לאריכוּת ימים, ולא כּל מי שזוֹכה יוֹדע להשתמש בּה. אז"ר הראה נאמנה כּי יוֹדע הוּא להשתמש בּמתנה זוֹ כּהלכה, וכי ראוּי הוּא לכך שהפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידיו ישָמר בּידיו לעוֹד שנים רבּוֹת, למענוֹ וּלמעננוּ.

שבט תרפ"ט.

רק אשר אבד לי – קניני לעד.

(רחל)

רק מעטים מן המעטים ידעוּ מה הוּא לנוּ אליעזר שיין אשר ליוינוּהוּ אל העפר. עוֹד פּחוֹת מזה מספּרם של אלה אשר שיערוּ בּחייו מי הוּא המהלך בּינינוּ. ואני, הכּוֹתב, לא אתימר כּי ידעתיו, בּאשר לידי ידיעה לא הגעתי כּלל, אבל חשתי בּגדוּלתוֹ, בּעילָאוּתוֹ, חשתי בּוֹ מַשק כּנפי נשמה גדוֹלה. ציפּיתי להתגלוּתוֹ. ועתה ראיתיו בּקצוֹ.

תמה פּרשת חיי אליעזר שיין. האוֹר הגנוּז לא נגלה.

לא אזעק ולא אקוֹנן.

בּן בּית אני בּחצר מות. מילדוּתי, מיתוֹם-ילדוּתי. דרך חיי זרוּעה קברים, מבחר הקברים. אחרים היוּ חיי שלי ואוּלי חיי הדוֹר שלנוּ, אילמלא כּמה מן האבידות הללוּ, אשר בּני-אדם קוֹראים להן “בּלא עת”, אילמלא העוֹשק האכזרי הזה אשר נעשקנוּ. לא ספדתי למֵתַי בּרבּים, גם לאלה מהם שהיוּ לנחלת הרבּים. מדוּע אני מתיר לי הפּעם לצאת מגדרי? מהוּ השוֹט המצליף על גבּי ואוֹמר: בּן-אדם, שׂא קינה על גבר עמיתך? האם מאחר שממסכת החיים נעקרים החוּטים היקרים בּיוֹתר, והעוֹלם מסביבך נעשׂה דליל יוֹתר, נפגם גם כּוֹח ההבלגה, והרי אתה מוֹציא את אבלך לבין הבּריוֹת? אוֹ אפשר סבוּר אתה לקיים בּזה את נחלתוֹ, כּביכוֹל, של אליעזר שיין? לא ולא. את כּאב החדלוֹן הייתי כּוֹאב לבדי בּאין איש אתי. וּלמען אליעזר הייתי בּוֹחר בּדוּמיה. אוֹתם השבחים שאנוּ עלוּלים לספּר עליו עלוּבים-עלוּבים הם לגבּי מה שהוּא היה בּאמת, והַשארת הנפש אשר כּזאת איננה כּדאית לוֹ. אך כּאב אחר, אוּלי זר, פּוֹתח את סגוֹר פּי: עלבּוֹנוֹ של הדוֹר, אשר בּקרבּוֹ התהלך אחד מוּפלא וּמוּפלג והוּא חלף בּצל מבּלי שירגישוּ מי היה בּתוֹכנוּ – עלבּוֹן זה כּבד הוא מנשׂוֹא. וּלמען החיים, למען אַחי ורעי אדבּרה בּוֹ. כּאשר אוּכל.

הוּא נגלָה עלי בּימי נעוּרי, כּשכּל חדרי הלב היוּ פּתוּחים לקראת הגדוֹלוֹת, כּשכּאב-אסוֹן-האוּמה היה עוֹד חדש עמנוּ, כּאב זה שכּבש אוֹתנוּ לצמיתוּת. איני יוֹדע אם זקנינוּ שהיוּ קמים בּלילוֹת ועוֹרכים “חצוֹת” ושוֹפכים דמעוֹת על קשי השעבּוּד וּמרי הגלוּת כּאבוּ כּכה כּאשר כּאבנוּ אנחנוּ, נערים סעוּרי מהפּכה, את שבר העם ואת קלוֹן העם. נחשוֹלי עוֹלם הציפוּ אוֹתנוּ, יין המהפּכה השכּירנוּ, בּצבאוֹתיה יצאנוּ, בּסערוֹתיה טוּלטלנוּ, בּתבוּסוֹתיה ניגפנוּ. וּבתוֹך כּל אלה היינוּ מוּעטים בּין המרוּבּים אשר שוּם סערה לא עקרה את שרשינוּ מתוֹך קרקע ההוָיה הישׂראלית. עמדנוּ על נפשנוּ, סוֹככנוּ על נאמנוּתנוּ לעצמנוּ, נאמנוּת של בּנים שגָלוּ מעל שוּלחן אביהם. תרוּעוֹת-הנצחוֹן וחרדת-המפּלוֹת מסביב לא החרישוּ את הכּאב של אָבדן-עם ו“חציר העם”. בּהקיץ וּבחלוֹם ראינוּ את להט החרב המתהפּכת, את כּליוֹן הגוּף וּשׂריפת הנשמה של המוֹני ישׂראל. אוֹתוֹת מבשׂרי רעה נשקפוּ לנוּ בּכּל: שקיעה בּתוֹך “תחיה”, כּניעה בּתוֹך מהפּכה, התכּחשוּת בּתוֹך שחרוּר. בּסימטאוֹת האפלוֹת של וילנה היהוּדית, בּרעבוֹנן וּבלכלוּכן וּבזמזוּמן על קיוּם של פּרוּטה, נשמנוּ את אויר הכּליוֹן. דבקנוּ בּדלוּת, בּמרתפים, בּמחנוֹת מהגרים, בּחוֹלי, בּיסוּרים. בּערנוּ בּאש הכּפירה והיאוּש ושלאחר יאוּש. דנוּ את עצמנוּ להיקלע בּאין מוֹצא, בּאין נתיב. וראינוּ את עצמנוּ אחרוֹנים.

אז קרבתי אליו. ידעתיו מקוֹדם כּאיש המוֹח. כּאיש האמת, כּאיש מידוֹת. אך עתה ראיתיו בּאוֹר חדש. ראיתי את האש הגדוֹלה, את היסוּרים המשיחיים, את הבּוֹער ואינוֹ אוּכּל. ניתנה לי הזכוּת להידבק בּעוֹלמוֹ הפּנימי של אחד גדוֹל. חשתי בּסערוֹת רוּחוֹ, בּמלחמתוֹ עם האלוֹהים ועם השׂטן ועם אנשים, ויוֹתר מכּל עם עצמוֹ. ראיתיו לוֹהט בּיסוּריו, נאבק בּד' אמוֹתיו כּארי בּתוֹך סוּגרוֹ, מלא רחמים לעוֹלם וּמתאכזר לעצמוֹ, מבקש את האמת בּכל מחיר, וּמחשבתוֹ חוֹתכת כּחרב ואינה נרתעת. וּבעצם כּל יסוּרי הכּפירה והיאוּש הללוּ היתה פּוֹרצת להבה פּנימית של אמוּנה עמוּקה, אהבת-חיים ואמוּנה בּערכם, דביקוּת בּיקוּם וחתירה אל היש הכּמוּס. היתה הרגשה כּי אדם זה חש את נשמת העוֹלם. היקוּם אינוֹ בּשבילוֹ חוֹמר עכוּר, וּמקרי החיים אינם דברים של מה בּכך. מַגעוֹ הוֹפך זוּטוֹת החיים למאוֹרעוֹת. מבּט עיניו חוֹשׂף מַהוּיוֹת גנוּזוֹת. בּחיי שעה הוּא מבחין חיי עוֹלם.

*

וּבכל אלה, בּכל היוֹתוֹ נתוּן לעצמוֹ, לנבכי נפשוֹ, להוָיתוֹ המיוּחדת, היה “יהוּדי-היהוּדים”. כּאילוּ נשמת הדוֹרוֹת אִיותה אוֹתוֹ למשכּן לה. כּאֵב האדם התלכּד בּוֹ עם כּאב האוּמה ויהיוּ לאחדים. מעוֹלם לא היה לבּוֹ מחוּץ לחיים, לסבלוֹתיהם, להסתבּכוּיוֹתיהם וּלמלחמוֹתיהם. מחשבתוֹ המתחבּטת בּכבשוֹנוֹ של עוֹלם לא האפילה בּפניו מעוֹלם על עמק הבּכא, על המצוּקה והשעבּוּד והשפלוּת. מעוֹלם לא בּיקש להשתחרר מעמק הבּכא, מעוֹלם לא בּיקש להירָגע בּחביוֹנן של ספֵירוֹת המחשבה העליוֹנוֹת.

מראהוּ היה של בּחוּר ישיבה, בּדוּל מן הבּריוֹת. כּזה היה גם בּהיוֹתוֹ נַערץ ורב השפּעה בּקהל פּוֹעלים וּבחבוּרוֹת-הגנה וּבאגוּדוֹת-חשאין. הספרים החדשים, הלימוּדים, המחשבוֹת ואפילוּ החברה החדשה לא שינתה כּמעט את חיצוֹניוּתוֹ. בּמסיבּת האינטליגנציה המלוּטשת, המוּשלמת, המוּסמכת, היה נטע זר. שוּם גיהוּץ, שוּם צחצוּח. בּין כּשרוֹנוֹתיו המרוּבים נעדר, כּמדוּמה, לגמרי כּשרוֹן ההסתגלוּת אל עוֹלם חיצוֹני. ואוּלי היה לוֹ כּשרוֹן מיוּחד לעבוֹר בּחשאי בּין הבּריוֹת, שלא ירגישוּ בּוֹ.

ואף על פּי כּן הרגישוּ בּוֹ. והרגישוּ קוֹדם כּל אנשים “פּשוּטים”, בּני “העם”. אוּלי לא בּכדִי ידע הוּא להוֹציא “יקר מזוֹלל” וּלהתקרב אל נחוּתי דרגה. יהוּדים פּשוּטים מבּאי בּית-הכּנסת, פּוֹעלים צמאי גבוּרה והתמַכּרוּת, אשר הקיפוּהוּ בּהערצה וּבאֵמוּן בּלתי-מוּגבּל, יהוּדים מרוּחקים אשר הניצוֹץ האחרוֹן טרם כּבה בּהם, והעיקר – ילדי ישׂראל – כּל אלה הרגישוּ בּוֹ, חשוּ, הוּא “שוֹנה ונבדל מהשאָר”.

קשרי החברוּת לא העבירוּ אוֹתי גם אז על דעתי. החיצוֹניוּת הדלה, ללא שמץ של הידוּר, לא יכלה להעלים את היוֹפי והנהרה. מעט מזער ראיתי בּחיי כּיוֹפי שהיה שפוּך על עיניו ועל ידיו. בּמהרה נוֹכחתי כּי אין בּכוֹחי לדלוֹק אחריו. יחד היינוּ יוֹצאים לשוּט בּשׂדה ספר ועיוּן – אך מיד נאלצתי להוֹדוֹת לעצמי הוֹדאה מרה וּמעליבה, כּי אני מפגר. כּל שׂיחה אתוֹ בּאוֹתם הימים היתה כּטיסה אל על. קוֹרת-הרוּח היתה מלוּוָה סחרחוֹרת. בּיגיע נפש הייתי מתאמץ להחזיק מעמד בּאוֹתם העוֹלמוֹת אשר הוּא מהלך בּהם כּבן-בּית, וּבכאֵב-לב הייתי נאלץ להכּיר, כּי השערים הנפתחים לפניו לרוָחה נשארים סגוּרים בּפני. למַרבּה הבּוּשה קניתי לי את ההכּרה, כּי לא רק את חריפוּת מוֹחוֹ ודקוּת תפיסתוֹ אין לי תקוה להשׂיג, אלא גם את יֶצר הדעת שלוֹ. יֶצר דעת זה לא ידע ליאוּת. אדם יפה-גוּף זה, אשר כּל שנוֹתיו נאבק בּתחלוּאים וּבאימת המות, ואשר כּל ימיו עברוּ עליו בּסערוֹת-נפש, בּתלאוֹת וּבמאמצים בּלתי פּוֹסקים – לא ראיתיו מעוֹלם בּמצב של עייפוּת אינטלקטוּאַלית. מַעין האֶנרגיה הרוּחנית היה מפכּה בּוֹ בּלי חשׂך. דוֹמה, כּי שׂכלוֹ הגדוֹל, הרציוֹנַלי והאנַליטי, היה מסתייע בּחייו הנפשיים האי-רציוֹנַלים.

אני מבקש להגדיר לעצמי את הכּוֹח הרוּחני הזה, ואיני מוֹצא לוֹ הגדרה. רק זאת הרגשתי, כּי לפנַי אדם קרוּץ מחוֹמר אנוֹשי מיוּחד, שממנוּ קרוּצים גדוֹלי אדם, ראשוֹני אדם.

בּחיבּוּרוֹ של ילד קטן ממרחביה מצאתי כּתוּב עליו בּתוֹם-לשוֹן: “אש התנ”ך בּערה בּעיניו“. אש זוֹ ראה הילד בּתוֹך עיניו בּשעה שלגדוֹלים היה נדמה, כּי הוּא הוֹלך ודוֹעך! אך לא רק בּעיניו, בּכל ישוּתוֹ בּערה אש התנ”ך. האש הקדמוֹנית, המלפּפת את עמוּדי ההוָיה, המדבּרת משפּטים עם אלוֹהים ועם אדם, המבקשת לחַדש מעשׂה בּראשית, המצרפת וּמטהרת וּמדליקה מַשׂוּאוֹת מדוֹר לדוֹר, אש זוֹ בּערה בּכל ישוּתוֹ.

מציאוּתוֹ המוּחשית של אדם זה בּעוֹלם היתה לי לאוֹת וּלמוֹפת על עילאוּתוֹ של הגזע האנוֹשי, על יסוֹדוֹת האמת והטהרה הפּזוּרה בּאדם, ורמזה על האפשרוּיוֹת הרוּחניוֹת הגנוּזוֹת לוֹ, לאדם אשר לעתיד לבוֹא.

דרכינוּ נפרדוּ. אני, איש הדרך הקצרה, מצאתי לי את נקוּדת-האחיזה האחת והיחידה – ארץ-ישׂראל. והוּא, אשר לא ידע מעוֹדוֹ את הדרך הקצרה, אשר כּבש לוֹ כּל נקוּדה בּחיבּוּטי-חיים מרוּבּים, נאחז בּצפּרניו בּגוֹלה, בּיקש זמן-מה להשלים עם הגלוּת, בּחר להתענוֹת עם הגוֹלה בּאשר היא. ואת אחיזתוֹ בּיקש – בּילד היהוּדי. וכך היה אליעזר שיין מוֹרה בּישׂראל. מוֹרה עממי. אין בּידי למסוֹר כּמה חיי נפש שוּקעוּ בּהחלטה זוֹ, וּבאיזה כּוֹח הוּצאה לפּוֹעל. כּכל אשר עלה בּידוֹ לקפּל את חייו הרוּחניים קיפּל אוֹתם בּנקוּדה זוֹ. כּאן צערוֹ, כּאן שׂמחתוֹ, כּאן כּיבּוּשיו. גם עוֹל גבּאים, ועדים, סביבת אינטליגנטים זרה קיבּל על עצמוֹ בּגלל זה. וגם כּאן לא חדלוּ הנדוּדים. דוֹמה, את כּל סוּגי בּתי-הספר היהוּדים שבּגוֹלה עבר בּמקלוֹ ותרמילוֹ. למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן לא חדל ללמוֹד בּעצמוֹ ולרכּוֹש לעצמוֹ ידיעוֹת. בּכל אלה לא הלך מעוֹלם בּדרכים כּבוּשוֹת, אוּלם מעוֹלם לא עשׂה את ידיעוֹתיו ואת חידוּשיו קרדוֹם לחפּוֹר בּוֹ, גם בּמוּבן הנאצל של המלה, בּמוּבן ה“תכלית” הרוּחנית. לא היה לבעל “מקצוֹע”, לבעל “שיטה”.

הוּא הביא אתוֹ לבית-הספר דבר-מה שהוּא מחוּץ לכל שיטה: את גישתוֹ הוּא לילד. הוּא ראה בּילד את האדם. ניגש אליו כּאל עמיתוֹ. עינוֹ הדוֹלָה עמוּקוֹת, עין פּסיכוֹלוֹג-אמן, אשר כּל פּנִיה וכל מַשׂוֹא-פּנים וכל התנַשׂאוּת זרה לוֹ, עמדה לעזרתוֹ בּכל אשר פּנה. הוּא ראה את הילד כּאשר יראהוּ אדם אשר עוֹלמוֹת רבּים פּתוּחים לפניו ואשר מבּשׂרוֹ חזה רבּוֹת.

שנים על שנים ציפּיתי לבוֹאוֹ. עוֹד בּימים הראשוֹנים לבוֹאי, בּבּדידוּת וּבַיתוֹם אשר אפפוּ אוֹתנוּ כּאן, בּשעוֹת הכּאֵב המתוֹק של פּגישה ראשוֹנה עם אדמת החזוֹן וּתהִיה הרת-פּחדים על מה שנעשׂה כּאן על פּני אדמה זוֹ, הייתי צוֹפה לבוֹאוֹ. וּבהתעטף א. ד. גוֹרדוֹן בּיגוֹנוֹ, והיה פּוֹנה כּה וכה וּמבקש: אֵי אדם, – הייתי מנחם אוֹתוֹ: ישנוֹ בּעוֹלם אדם אחד, אליעזר שיין, הוּא יבוֹא. הוּא מוּכרח לבוֹא. נחכּה לוֹ. בּלבּי היבהבה תקוה חרישית שהוּא יבוֹא ויתגלה בּקרבּנוּ. שלישי לא. ד. גוֹרדוֹן וּלי. ח. בּרנר.

והוּא בּא. בּאיחוּר רב. המלחמה העוֹלמית גדרה בּעדוֹ את הדרך. עברוּ עליו שנים איוּמוֹת מכּל הקוֹדמוֹת. שנים של כּלוֹת-נפש וּשׂריפת-הגוּף. הוּא הביא אתוֹ את כּל אוֹצרוֹת נפשוֹ: את האינטלקט הכּבּיר, את אהבת התוֹרה ואהבת האוּמה, ועל כּוּלם – את אהבת-האמת שאינה מקבּלת שוּם אוֹנאה ושוּם השליה, את נאמנוּתוֹ אל האדם העוֹבד, את בּריתוֹ עם כּל נדכּא, את עיניו הרוֹאוֹת לפנַי ולפנים, את טוֹהר לבּוֹ ונסיוֹן חייו. כּל אלה היוּ אתוֹ, אך הכּלי המחזיק אוֹתם היה סדוּק.

ידידים ותלמידים ימנוּ אחד לאחד את אשר קיבּלוּ ממנוּ, את אשר הוֹתיר לנוּ. מה מכאיב החשבּוֹן הזה למי שיש בּלבּוֹ מוּשׂג כּל שהוּא על מה שהיה בּידי אליעזר שיין להנחיל לנוּ, לכוּלנוּ – לתלמידים, למוֹרים, לתנוּעה – ולא קיבּלנוּ, וגם לא ידענוּ לקבּל.

אכן גם זהוּ גוֹרל: מַבּוּע מים חיים ללא אפיק.

אבוֹתינוּ ידעוּ לספּר על התגלוּתם של צדיקים. הם ידעוּ, כּי צדיק טעוּן התגלוּת. אליעזר שיין הלך מאתנוּ ללא התגלוּת.

כּעיורים נגשש.

אייר תרצ"א.

עשׂר השנים שעברוּ מיוֹם פּטירתוֹ של א. ד. גוֹרדוֹן לא הפיגוּ את קסם הנשמה הדגוּלה. חידת-פּלאים היה לקרוֹבים ונס לדוֹר. אנשים שישבוּ אתוֹ תחת קוֹרת-גג אחת, חרשוּ בּניר אחד וראוּ יוֹם יוֹם את הליכוֹתיו בּבּית וּבשׂדה – היוּ מלַווים אוֹתוֹ בּהשתוֹממוּת וּבהערצה. פּרשת חייו והתהווּתוֹ טרם סוּפּרה. אנשים רבּים ושוֹנים אָרחוּ בּזמנים שוֹנים לחברה עמוֹ, אך מכּל אלה אשר הוָיתוֹ קרנה להם, אשר ינקוּ ממַעינוֹתיו גם כּשחלקוּ עליו, אשר שאפוּ את צלוֹ גם בּשעה שלא הבינוּ לוֹ, אשר הבּיטוּ עליו בּיראת הרוֹממוּת גם כּשהתאכזרוּ אליו – מכּל אלה טרם נמצאוּ בּני-לוָיה אשר יֶדעוּ לספּר מה היה להם גוֹרדוֹן, אשר יֵדעוּ לסכּם את אשר הנחיל לדוֹר בּכתביו וּבמשנתוֹ, ויוֹתר מזה – בּחייו וּבאישיוּתוֹ.

שבט תרצ"ב

בּעצם שנת יוֹבל בּיל“וּ דעכוּ חייו של דוֹקטוֹר חיים חיסין, אחד האישים המסוּימים שבּין אנשי בּיל”וּ. בּין הטיפּוּסים הבּוֹלטים של בּני בּיל"וּ היה הוּא אחד השלמים בּאָפיוֹ וּבדמוּתוֹ. איש אמת, שׂוֹנא פראזה והשלָיה, שוֹמר נפשוֹ מהפלגה והפרָזה וּמהתלהבוּת עשׂוּיה, מבקש לנַתח כּל דבר בּאיזמל השׂכל הישר, בּוֹרח מדמיוֹנוֹת והזיוֹת, מוֹנע עצמוֹ מכּשלוֹן דיבּוּר פַּתֶּטי, ועם זה שמר את אוֹרוֹ ואת חוּמוֹ הנפשי עד לימיו האחרוֹנים.

גימנַזיסט בּן שבע-עשׂרה, תלמיד המחלקה השביעית, יליד מיר העיירה וחניך מוֹסקבה, ספוּג התרבּוּת הרוּסית וּתפיסת החיים של האינטליגנציה הרדיקלית הרוּסית, רציוֹנַליסט גמוּר, הוּא נתקל יוֹם אחד בּפרעוֹת וּבפוּרענוּיוֹת, וּמחשבתוֹ פוֹנה בּאינטנסיביוּת מרוּבּה לשאלת המוֹצָא. והמוֹצא אינוֹ אלא יציאת-מצרים חדשה. הנער בּן השבע-עשׂרה רוֹאה את הענין לא רק כּשאלה תיאוֹרטית. הוּא מבקש את המוֹצא לעצמוֹ. ואם האב והאחוֹת לא ילכוּ אתוֹ – ילך לבדוֹ. לאן? בּויכּוּח שבּין “הפּלשׂתינאים” והאמריקאים הנהוּ תחילה על צד האמריקאים. תחת השפּעתוֹ של גימנַזיסט שני, אף הוּא תלמיד המחלקה השביעית, יחיאל צ’לינוֹב, הוּא חוֹזר בּוֹ וּבוֹחר בּארץ-ישׂראל. הנימוּקים בּשני המקרים, בּעד ונגד, הנם ילדוּתיים למַדי. אוּלם לא הנימוּקים העיקר, אלה, חריפים וּתפלים, חזרוּ ונשנוּ בּיֶתר עמקוּת וגם בּיֶתר תפלוּת בּמשך חמישים השנים. העיקר – ההחלטה. חיסין היה אחד הראשוֹנים להחלטה וּלהגשמה.

פּרשת חייו של חיסין בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה בּארץ, חמש שנוֹת פּוֹעל וּמתישב (תרמ“ב-תרמ”ז), הלא היא כּתוּבה על דפּי יוֹמניו וּרשימוֹתיו, אשר נדפּסוּ בּשנוֹת השמוֹנים בּחוֹברוֹת ה“ווֹסחוֹד” הרוּסי ולוּקטוּ ותוּרגמוּ משם והוּצאוּ על-ידי ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים בּשם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים" (תל-אביב תרפּ"ה). ספר זה הנהוּ אוּלי האֶפּוֹס הראשוֹן והיחידי של שיבת ציוֹן בּימי “העליה הראשוֹנה”. ספר-קריאה קלסי לכל חלוּץ. חיסין חוֹנן בּעט סוֹפר בּהיר, ישר, פּשטן. אמיתוּתוֹ, התרחקוּתוֹ מאֶפקטציה, ההסתכּלוּת האוֹבּיֶקטיבית בּמאוֹרעוֹת וּבאנשים, חוּש ההוּמוֹר, חוֹסר הפּניוֹת האישיוֹת, אי-ההתפּארוּת וההבלטה העצמית, מציינים אוֹתוֹ לטוֹבה מרוֹב כּוֹתבי הזכרוֹנוֹת. רשימוֹתיו, שהיוּ נדפּסוֹת בּשעתן בּירחוֹן רוּסי אַנטי-ציוֹני, היוּ ממיטב הספרוּת הארץ-ישׂראלית של הזמן ההוּא ועוֹררוּ אֵמוּן גם בּחוּגי המתנכּרים. בּשביל היהוּדי הקוֹרא רוּסית היה זה החוֹמר האינפוֹרמַטיבי העיקרי על הארץ ויִשוּבה. לא דברי מליצה והתפּעלוּת, אלא תיאוּרי חיים, עוּבדוֹת ויחסי בּני-אדם. לאחר חמישים שנה הן משמשוֹת תעוּדוֹת היסטוֹריוֹת מעוּלוֹת לידיעת המעשׂים והחויוֹת של החלוּצים הראשוֹנים.

בּחמש השנים הראשוֹנוֹת היה חיסין פּוֹעל בּמקוה-ישׂראל, פּוֹעל (בּלשוֹננוּ היוֹם – “בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”) בּראשוֹן-לציוֹן בּתקוּפת יִסוּדה, היה בּין חוֹפרי הבּאֵר הראשוֹנה, סוֹללי הרחוֹב הראשוֹן וּבוֹני הבּתים הראשוֹנים בּמושבה, היה בּין המתישבים בּגדרה, שימש גם עֶגלוֹן בּדרך ירוּשלים-יפוֹ. לאחר חמש שנוֹת נדוּדים, רעב, חיפּוּשׂ עבוֹדה, “תמיכוֹת” ועלבּוֹנוֹת ויאוּש מכרסם, לא עצר כּוֹח והחליט לעזוֹב את הארץ. את מרי יאוּשוֹ וּלבטיו הוּא מגלה – ללא בּוּשה והֶסתר – בּיוֹמנוֹ וגם בּמכתביו לחבריו.

“בּימי נסיעוֹתי לירוּשלים הייתי משתדל שם בּכל כּוֹחי למצוֹא עֵסק כּל-שהוּא לפרנסתי – וּכלוּם לא עלה בּידי. – – וּגדרה עדיין היא נתוּנה בּמצבה העלוּב. הבּרוֹן היה בּארץ – ולא סר אליה גם לשׂימת-עין כּל-שהיא. אני אינני נוֹאש, בּטוּחני שלא תאבד גדרה שלנוּ, עוֹד יבּנוּ בּה בּתים, הריה יעטפוּ נטיעוֹת, אף יקנוּ עוֹד אדמה להרחיבה – אבל עד היוֹם ההוּא עוֹד הרבּה מים ילכוּ אל הים. ואני איני יכוֹל להשפּיל את נפשי עוֹד: חמש שנים הייתי אוֹכל, שוֹתה וּמתלבּש על חשבּוֹן זרים. זה – נוֹרא! – – תמיד הייתי מקבּל תמיכה מתוֹך הרגשת גוֹעל בּנפשי, אך חשוֹב חשבתי כּל הזמן, הנה היוֹם-מחר אפרוֹץ לי דרך. – – אני נוֹסע מכּאן, ורק אז אשוּב כּשאוּכל בּעצמי להסתדר. אין אני מתחרט על חמש שנוֹת עמלי פּה; הרבּה הפסדתי בּמשך השנים האלה, אך עוֹד יוֹתר הרוַחתי – אני יוֹצא מלא אמוּנה” (בּסיוּם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים").

יצא – וחזר, לאחר שמוֹנה-עשׂרה שנה. שב כּ“ד”ר חיסין", כּרוֹפא וכשליחם של חוֹבבי-ציוֹן. את לימוּדיו עשׂה לא כּסטוּדנט צעיר, אלא כּאדם עמוּס שנים וּתלאוֹת, בּעל אשה (בּת-לויתוֹ פניה פריזר, מבּנוֹת בּיל"וּ) ואב לילדים. וּבשוייץ, אשר שם למד, היה חיסין “הסטוּדנט הזקן” היחידי המסמל את הארץ-ישׂראליוּת הממשית בּין שאר הסטוּדנטים, הציוֹנים והאנטי-ציוֹנים. גם אוֹיבים רחשוּ כּבוֹד לגילוּי זה של חלוּציוּת, אשר כּמוֹתוֹ לא ידעוּ בּימים ההם.

שוּבוֹ של חיסין לארץ חל בּראשית העליה השניה, ואף על פּי שבּינוֹ וּבין בּני העליה השניה רבץ מרחק של דוֹר חיי אדם, היה הוּא בּין העסקנים המעטים אשר לא פּנה עוֹרף לעוֹלים הצעירים, אלה אשר בּגלל דעוֹתיהם והשקפוֹתיהם “לא יצלחוּ לבנין”, כּאשר חשבוּ רוֹב בּני גילוֹ של חיסין. הפּרק החשוּב בּיוֹתר בּעסקנוּתוֹ של חיסין הוּא דבר הקמת “עין-גנים”, המוֹשב הראשוֹן של הפּוֹעלים בּני העליה השניה. זוֹהי נקוּדת ההתישבוּת הראשוֹנה אשר הוּקמה ללא כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת פּקידוּתית, בּמקוֹמה בּאה בּחירה עצמית של המתישבים וגם מידה מסוּימת של עזרה הדדית, מידה הנראית מצוּמצמת בּימינוּ, אבל נוֹעזה מאד לפי מוּשׂגי הימים ההם. דרכיו של חיסין בּעסקנוּתוֹ הציבּוּרית, התרחקוּתוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת וּממַתן “תמיכוֹת”, אשר חיבּבוּ אוֹתוֹ על מתישבי “עין-גנים”, הם שהשׂניאוּהוּ על חוּגים מסוּימים מתוֹשבי יפוֹ, אשר ראוּ אוֹתוֹ כּמקפּח “פּרנסתם”.

בּשנים שלפני המלחמה, כּשמספּר הרוֹפאים עוֹד היה קטן בּישוּב, היה חיסין נמנה עם טוֹבי הרוֹפאים.

בּינתוֹ, רוֹחב דעתוֹ וחוּש הצדק שלוֹ עשׂוּ אוֹתוֹ גם לאחד הבּוֹררים המקוּבּלים בּיוֹתר בּסכסוּכים ציבּוּריים וגם בּסכסוּכי עבוֹדה. הקרתנוּת והכּנוּפיָתיוּת התל-אביבית לא דבקוּ בּוֹ. המגמוֹת “האזרחיוֹת” שהתחילוּ מתגלוֹת בּין “פּני” תל-אביב לאחר המלחמה היוּ ממנוּ והלאה. כּל כּמה שהיה נפגש בּחיי מעשׂה עם הפּוֹעלים, בּין כּרוֹפא וּבין כּבוֹרר וּבין כּעסקן ציבּוּרי, אף על פי שחוּשוֹ הבּיקרתי לא עזבהוּ מעוֹלם, היה מתבּצר בּאמוּנתוֹ בּציבּוּר הפּוֹעלים. “גם אני בּאתי לארץ בּחוּלצה אדוּמה, וּכשבּאתם אתם, כּלוּם לא הבּטנוּ זה על זה כּזרים?” – אמר פעם בּשׂיחה גלוּית-לב עם אחד מבּני הדוֹר השני. זקנוּתוֹ לא בּיישה את ילדוּתוֹ.

אלוּל תרצ"ב.

(למלאוֹת לוֹ שבעים שנה)

אין זה מן השמוֹת הנישׂאים בּפי רבּים. לא למענוֹ ידפּקוּ ידידים על שערי מערכוֹת ויזכּירוּ כּי שעת יוֹבלוֹ הגיעה. לא הוּא יתבע בּפה – לא בּעצמוֹ ולא על ידי שליח – “רשימוֹת” ו“נוֹטיצין” ודברי הערכה, כּמוֹ שנוֹהגים בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים גדוֹלים וּמפוּרסמים ממנוּ. ספק אפילוּ אם א. ליטוין מצפּה לכך שמישהוּ בּארץ-ישׂראל יעלה את זכרוֹנוֹ לפני הקוֹרא, ולפני הקוֹרא העברי דוקא. ואוּלם ראוּי הוּא לכך, כּי לא רבּים אִתנוּ כּמוֹהוּ.

א. ליטוין (אין זה אלא שם ספרוּתי שדבק בּוֹ ושהשכּיח את שמוֹ בּחיים – שמוּאל הוּרביץ, הוּא הוּא “מי שהיה” לפנים ש. ל. הוּרביץ, מפרסם מתרגוּמי היינה בּ“לוּח אחיאסף”) שייך לאוֹתה משפּחת המוּעטים בּקרב האינטליגנטים היהוּדים, אשר עם כּל גלגוּליהם הרעיוֹניים לא עקרוּ את עצמם – לא רק להלכה, כּי אם גם למעשה – מקרקע העממיוּת היהוּדית. וזהוּ חזיוֹן יקר-המציאוּת: לפוּלחן העממיוּת, בּגילוּייה הלוֹעזיים, שילמה האינטליגנציה היהוּדית מס לא קטן. לא רק אוֹתם הנערים והנערוֹת מישׂראל אשר שפכוּ דמעוֹת כּמים על גוֹרל המוּז’יק הרוּסי (לא זה ה“גוֹי” המוּחשי שהיוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּכל יוֹם א' בּיריד שבּעיירה וּבבית-המרזח של אבּא, אלא זה האִכּר האידיאלי ששימש נוֹשׂא לסיפּוּרים רוּסיים נוּגים המוֹצצים את הלב) אוֹ שהתמוֹגגוּ על זמירוֹת שֶבצֶ’נקוֹ, וּבעינים חוֹלמוֹת ולחוֹת היוּ מאזינים לאֶפּוֹס-הגבוּרה של הפּטריוֹטיוּת הפּוֹלנית – לא רק בּאלה נתבּטאוּ ההערצה וההפלאה שלנוּ כּלפּי העממיוּת הלוֹעזית. מאוֹת ואוּלי אלפי נערוֹת מישׂראל הלכוּ ונעשׂוּ לחוֹבשוֹת בּכפרים נידחים, על קידוּש שם האנוֹשוּת, וכמה בּחוּרים מישׂראל הגיעוּ עד למכרוֹת-הדוֹן ועד לסיבּיר ונעשׂוּ שם לחוֹקרי שבטים עלוּבים, לאֶתנוֹגרפים וּלפוֹלקלוֹריסטים רוּסים (זכוֹר: אַנ-סקי!), וכמה מאלה – פּוּלחן העממיוּת הרוּסית הביא אוֹתם לגרדוֹם (הֶסיה הֶלפמן!). ואוֹתוֹ הזרם אשר מרד בּטמיעה ואשר הגה את מחשבתוֹ הציבּוּרית בּתחוּמי ישׂראל, ואשר מצא את כּר פּעוּלתוֹ בּתוֹך עמוֹ – מה רחוֹק היה הוּא למעשׂה מעממיוּת יהוּדית. אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית – כּכל אַות נפשך, בּיסוּס תיאוֹרטי – מלוֹא חָפנַים, אידיאלים לאוּמיים – כּן. אך כּל זה נשאר בּעיקר בּשטח המוּשׂגים המוּפשטים של “עם ישׂראל” ו“יהדוּת”, אך לא בּשטח ההוָי העממי. הפּוּלחן העממי, הקרבה להמוֹנים כּמוֹת שהם, הצוֹרך לחיוֹת בּתוֹכם ממש, הוֹקרת תכוּנוֹתיהם והליכוֹתיהם ועוֹלמם הרוּחני – מה זרוּ כּל אלה לאינטליגנט היהוּדי, אם הציוֹני ואם הבּוּנדאי. אם ננכּה מתוֹך תנוּעוֹתינוֹ הציבּוּריוֹת את “המטיף הלאוּמי” ואת “המלמד של החדר המתוּקן” – אלה החזיוֹנוֹת התמימים בּרוּבּם שלא זכוּ בּעצם להימנוֹת על מערכוֹת האינטליגנציה ממש – ונטלנוּ מתוֹך ציבּוּריוּתנוּ את שׂרידי התמימוּת העממית, את הטיפּוּס של אנשי-תרבּוּת אשר בּתוֹך עמם הם יוֹשבים.

א. ליטוין – ש. ל. הוּרביץ – הנהוּ אחד המעטים אשר כּל ימיו היה בּמוּבן זה שוֹנה בּמַהוּתוֹ משאר חבריו האינטליגנטים. מבּחינה רעיוֹנית עברוּ עליו כּל מיני גלגוּלים: עברית ואידיש, חיבּת ציוֹן וּתנוּעת פּוֹעלים, יסוּד “פּוֹעלי-ציוֹן” (היה מהראשוֹנים בּמינסק) וחלוֹמוֹת על חקלאוּת בּגלוּת. אוּלם לא בּזה כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האיש. העיקר הוּא שבּכל מעשׂיו וגלגוּליו הרעיוֹניים היה ונשאר תמיד איש אשר שרשים עמוּקים לוֹ בּהוָית העם. וּלפיכך כּיתת את רגליו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל (גם לארץ-ישׂראל הגיע), וּלפיכך מצא את עצמוֹ גם בּחדרי הרבוֹלוּציה וגם בּבתי-מדרשוֹת, גם בּמרתפי הדלוּת הפּרוֹליטרית וגם בּחוֹרי החנוָנוּת והרוֹכלוּת, וּלפיכך ניסה בּכל מיני נסיוֹנוֹת של פּעוּלוֹת הקלה והפצת השׂכּלה בּהמוֹנים (ירחוֹן “לעבּען אוּן וויסענשאפט”, תעמוּלה למען קוֹאוֹפּרציה, הטפה בּלתי-פּוֹסקת לחקלאוּת וּלהבראה כּלכּלית בּכל התפוּצוֹת), וּלפיכך זכה לחבּר ספר מיוּחד בּמינוֹ, אוֹצר שלם של פוֹלקלוֹר יהוּדי (“יידישע נשמוֹת”, בּששה כּרכים. פּרקים ממנוּ נמסרוּ בּעברית על ידי אז"ר), מלא אהבה אמיתית לא ל“עם ישׂראל” המוּפשט וההיסטוֹרי, כּי אם לאדם מישׂראל החי. וּלפיכך אינוֹ חָדֵל כּל ימיו מהשכּין שלוֹם בּין זרמים שוֹנים וסוֹתרים זה את זה בּציבּוּריוּתנוּ, וּלפיכך אינוֹ נמנע בּפּעם האלף מלבקש נקוּדוֹת-אחיזה לפעוּלת השׂכּלה והבראה עממית.

ולשלימוּת התמוּנה: א. ליטוין חי כּל ימיו בּקב-חרוּבין, ותמיד הוּא נתוּן אוֹ לחוֹמר פוֹלקלוֹרי שהוּא מאַסף (מעשׂיוֹת, עוּבדוֹת, זמירוֹת, אמרוֹת) אוֹ לאידיאוֹת שבּהן הוּא חי.

ישׂא בּרכה ממרחקים, בּרכה יהוּדית, שיזכּה לראוֹת בּנחמה.

אב תרצ"ב.

נסתלק נוֹח שפּירא, אחד הראשוֹנים בּארץ לפעוּלוֹת ארגוּן פּוֹעלים לשעבר מזכּיר הסתדרוּת הפּוֹעלים שהיתה קיימת בּארץ לפני בּוֹא “העליה השניה”. בּן ששים וּשמוֹנה.

המנוֹח עלה לארץ מקישינוֹב לפני ארבּעים ואחת שנה ועבד כּפוֹעל בּרחוֹבוֹת בּתקוּפת יסוּד המוֹשבה. שם יִסד יחד עם אחדים מחבריו את אגוּדת הפּוֹעלים. היה מחבּר שירי-עבוֹדה. קצת משיריו נדפּסוּ בּ“לוּחוֹת” של א. מ. לוּנץ בּחתימת “בּר-נש”. מיחסים לוֹ גם את הזמר “יה חַי לי לי עמלי לי”, שנתקבּל כּשיר עממי בּארץ, והוּשר עשׂרוֹת בּשנים, אף נתגלגל לחוּץ-לארץ, לכל חוּגי הציוֹנוּת העוֹבדת.

כּשבּיקר הנדיב אֶדמוֹנד רוֹטשילד לפני שלוֹשים ושמוֹנה שנים בּארץ, התיצב המנוֹח לפניו יחד עם עוֹד שנַים מנבחרי הפּוֹעלים בּדבר סידוּר הפּוֹעלים הותיקים על הקרקע. בּתוֹצאוֹת השתדלוּת זוֹ נוֹסדה אחרי כּן מתוּלה. אחר כּך נשלח שפּירא מטעם פּוֹעלי היקב לפּריס לנהל משׂא-וּמתן לסידוּרם. בּגלל שליחוּת זוֹ הוּרחק מהעבוֹדה.

בּשנים האחרוֹנוֹת התפּרנס מעבוֹדוֹת משׂרד וחנוָנוּת זעירה. הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים שׂם לב למצבוֹ ורכש ממנוּ תעוּדוֹת שוֹנוֹת לתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ שנשתמרוּ בּידוֹ. אשתקד הזמין אוֹתוֹ הנוֹער העוֹבד בּתל-אביב לספּר מזכרוֹנוֹתיו בּימים הראשוֹנים לתנוּעת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. הדבר גרם לוֹ קוֹרת-רוּח מיוּחדת. בּוֹדד וּמרוּחק מהציבּוּר חי את שנוֹתיו האחרוֹנוֹת.

טבת תרצ"א.