כמנורת הַקֹדֶשׁ בהיכל ה‘, יָהֵל השחר בשַפְרִיר שמי קדם. כנפי הודו פרושות על ראשי ההרים, ויפעת עפעפיו על תועפות העפאים מופעת. ידיו גלילי זהב יפתחו דלתות שערי מזרח, ובדומיה קדושה ירתום מרכבת השמש לסוסי שלהבת. כל עצי עדן בגן ה’ יעטו אור כשלמה, וכל שיח השדה ופרחי הררי אלף יזהירו כזהר הרקיע. רוח צח מרחף בלאט על פני מֵי מנוחות, יְסַלְסְלֵם בהמיה נעימה, יְנַטְלֵם וינשאם בנהמת חסד. בין סבכי היערים, כנפי רננים נעלסים ומטיפים מַנגינות צוּף לשַׁמח אלהים ואנשים… הראית בן לא אֹמֶן! הראית מוצאי בקר? התבוננת איך יַרְאֶה השחר במַראה ולא בחידות את מַראוֹת אלהים חיים? השמעת איך יריע בלי אֹמֶר ודברים: "יד אֵל בראתני! – "עתה, עתה ראה נא כי מפאתי קדם ים זהב בהוד נורא יופיע! – ראה נא איך תזיל השמש אֶשֶד אור יקרות על פני רקיע השמים! הה, איך היא נאדרת בקדש! – הגד, חוקר! מי פִלֵג לשטף קרני הודה תעָלה, ודרך לזרם זיקות יפעתה? המצאת חֵקר שלהבת-שדי הזאת? הידעת איך היא שֹׁפֶכֶת חֹם צחצחות, וְנֹפֶחֶת רוח חיים באף כל היקום? הידעת איך יָזֹקוּ זיקי עיניה עפרות זהב ברחם הררי עד וכליות חלמיש צורים? איך תְּלַטֵשְׁנָה קרני אִשָהּ שביבי זיו וְתַאזֹרְנה זיקות באבני אקדח, שֹׁהַם ישפה וברקת וכל אבני אש הספונות בלבב סלעי עולם? איך תזיל עָסיס וָנֹפֶת בענבי הגפן המבריקים כעין החשמל על מצח הרי חמד, ובכל מגד תבואות שדי ופרי הלולים? הנגלה לך שמץ דבר ממסתרי פליאותיה? הידעת סוד מרוצת קרניה ומפלאות פעליהן בשמים ממעל ובארץ מתחת? הידעת את תכונתה? ההֻגד לך אם היא רק מנורת קדש ונר ה' להאיר במקדש התולדה, או תבל עם יושבים¹ –. ומה המאור הגדול והנורא הזה מול המאורות הגדולים אשר ממעל לו בשמי שמי קדם? וגבוהים וגדולים ונוראים עוד גם עליהם! וגבוהים על גבוהים עד אין סוף עד לאין תכלית! – הה, שימו זאת על לבבכם כל אשר נשמה באפו והתפלצו מהוד אֵל נָאוֹר ועזוז נוראותיו!! – ואתם מנַסֵי אֵל! איך עֻפלה נפשכם לָפוּן באלהי אמן? האם לא תראוהו עַיִן בעין בראותכם את שָׁמָיו מעשה אצבעותיו עם רבי רבבות שמש ירח וכוכבים אשר כּוֹנָן? הלא תשמעו את הוד קולו בשמעכם קול רעם גבורותיו בגלגלי רום? – הה, מֵאֲבְקַת-שֶׁמֶשׁ אשר לא תשורנה עֵין רֹאִי, עד הררי עד הקורעים עבי שחקים בתלפיותיהם – מהאזוב הצומח בקצה גדר הדחויה עד ארזי אֵל התומכים לב השמים בראשי צמרותיהם – מִקְטֹן הנמלה הרוחשת תחת גרגיר אבק דק, עד השנהבים הנוראים התלולים כהררי אֵל, כֻּלם כאחד יִתְּנוּ עֵדיהם ויגידו כי יש אלהים ועיניו משוטטות בכל ממלכות השמים והארץ… ולוּ גם שָאוּ כל רחבי תבל מאין יושב, וכל צבאות עָל יִשָאוּ שממה, אז ירעם גם ים התֹהו: “יש אלהים!” וּתְהוֹם בֹּהוּ יענהו בקול: “נורא אלהים! ה' הוא הָאֱלֹהִים! ה' הוא הָאֱלֹהִים” ! –.